כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וכו׳ – אף שנאמר ויעבדו את ה׳ כל ימי יהושע והזקנים כו׳, שתלמידו חשוב כעצמו. ובסדר עולם שיהושע חי כ״ח שנה והזקנים פחות משנתיים, וזה כי משה נחשב לתרומת העולם ואילו היה בעין יפה משתא אלפי דהוי עלמא היה חי ק״ן שנה זה אחד מארבעים כדאיתא באדרת אליהו, לכן כל השלשים שנה נחשב כאילו משה חי, והבן.
בהפטרה: שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך – אמרו ביומא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. הענין כי להעבירה צריך הצלחה, כי באמת חלול השם שבא מן העבירה קשה כפלים יותר מן העבירה, והעד הנאמן ע״ז מאמר ר׳ אלעי בחגיגה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים כו׳, ולכן אמרו שהחמירה התורה בגנב מבגזלן כי לא חס על כבוד קונו, ומפני בשר ודם היה ירא ומפני השם לא היה ירא והוא מבזה כבוד השי״ת, ולכן לא יתכן אם הוא מודה בקנס פטור כי לא נמצא בעדים ואין כאן חלול השם כי לא היה במעמד אנשים, וכן לפי ערך האנשים הרואים ולפי הרגשת הדבר ופעולתו אצל הרואים, וכמש״א כי קדוש השם בפני עשרה מישראל וכן חלול השם בפני עשרה וכיו״ב לפי ערך. והנה העבירה עצמה עושה אותה במכוון להנאת העושה ולרצונו ולזדון לבבו, לא כן חלול השם אשר אינו מכוון כלל אצל העושה רק תלוי בפעולת הדבר אצל זולתו, ואין מקיפין בחלול השם אחד שוגג ואחד מזיד (פ״ק דקדושין), כי כאשר נהרג האדם בשוגג, מצוה ביד גואל הדם להרגו, דהא האיש נרצח, כן הדבר בחלול השם שכבוד הש״י נקלה אצל ההמון, ויש שני אנשים עברו עבירה אחת זה נתפייס עם קונו וזה לא נתפייס, כי זה עבר ולא ראו אנשים אשר פעל אצלם חלול השם, ומזה נסבה חלול השם, ולכן בעבירות דוד, עבירה דהסתה, כן עבירה דבת שבע לא היה חה״ש, כי מי ראה, ולכן הקפיד על יואב, וכמוש״א ואשר עשה לי יואב, שהראה מכתבו כי הוא גרם שיהיה חה״ש, לא כן עבירה דשאול שעבר על דברי הנביא בפרהסיא היה קיקלון לנביא השם וכבוד הש״י הוקל בעיני ההמון, וזה שדברנו כי לעבירה צריך הצלחה שלא יהא חה״ש, וע״ז אמרו גברא דמרא סייעיה, ולכן אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך, כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, והנה על הכל יש שופטים וגבוה מעל גבוה כו׳ ומימינים ומשמאילים, ופעמים מטים לכף זכות מחמת איזה זכות, אבל בעון מרד הנוגע בכבוד המלך, אז כולם מחייבים, כי מי יוכל למחול על כבוד המלך בלעדי המלך בעצמו יוכל למחול אחרי הבכי והרחמים, ולכן אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך, פירוש שעד ה׳ בעצמו יגיע התשובה, כי מי יוכל למחול חוץ ממנו, כי כשלת בעוניך, כי היה לך העדר הצלחה, כי מלבד מכוון חטאך היה חלול השם גדול מאד ורק ה׳ ברחמיו רב חסד ומרבה לסלוח. ובירושלמי ריש סנהדרין אמרו אף הקב״ה אינו דן יחידי שנאמר וכל צבא השמים עומדים כו׳ וכשהוא חותם אינו חותם אלא ביחיד שנאמר ואגיד לך את הרשום בכתב אמת. והנה כל ימי תשובה שמלך יושב על כסא וצבא השמים עומדים עליו יכול להועיל רק על עבירות שאין בהם חלול השם שוקלין זכויות כנגד עבירות, אבל על חה״ש ע״ז אמרו אם יכופר לכם העון עד תמותון ב״י, כי אין יוהכ״פ מכפר (סוף יומא), ורק בעת החתימה שהשי״ת דן יחידי אז הוא שעת הכושר שהשי״ת יסלח מרוב טובו אחרי גודל הבכי והחרטה, כי אם הוא ימחול על חלול כבודו מי יאמר אליו, לכן בנעילה סדרו הפסוקים למה תמותו, השיבו וחיו כי לא תחפץ במות כו׳ וכיו״ב, כי הכל על עון חלול השי״ת, וזה הרשום בכתב אמת, כי יש מחשבה לתשובה ויש תחילת התנוצצות המחשבה אשר באמת לבבינו אטום, ורק להתוכן עלילות ובוחן כליות נגלה כי יש תחילת התנוצצות טהרה אשר אם יקרה איזה דבר טוב לאיזה ענין יולד מחשבה טהורה או גם פעולה טובה מן שעה זו, וע״ז נאמר כי אתה לבדך בוחן כליות ולב כי מחשבה שבלב גם מלאכים יודעים, ובשבת אמר הכותב ש״ש אינו חייב רק משום רושם, שזה סימן אם יוצרך הקרש לחבירו כי אין זה כתב, לכן בכתב אמת אצל השי״ת לבד גם רשום, היינו גם תחילת הטהרה אשר באמצעות הענינים אולי יוצלח גם הוא. והבן.
שובה ישראל עד ה׳ אלהיך – בנוהג שבעולם אדם המבזה כו׳, אבל הקב״ה כו׳ עשה תשובה ביני לבינך ואני מקבלך, ילקוט. נראה דבסוף יומא אמר כתוב מכסה פשעיו לא יצליח וכתוב אשרי כו׳ כסוי חטאה ל״ק כאן בעבירות שבין אדם לחברו כו׳, והוא דלחברו עושה צער בבזותו ברבים לכן מפייסו ברבים, ולהשי״ת אם חטאת מה תפעל לו, לכן די בינו לבין עצמו. וזה כל זמן שאין חלול השי״ת, אבל במקום שיש חלול השי״ת הוא עבירה שבין אדם לחברו שאצל אחרים מתחלל כבודו ונעשה כבודו כחולין חלילה והוא מחטיא את אחרים בזה, לכן בזה צריך לפרסם חטאו ברבים ולהודיע כי הוא מבקש מחילה מהשי״ת, לכן יואל אמר קראו עצרה אספו עם קדשו קהל, שישובו ויזעקו לה׳ ברבים ובפרסום משום שהיה חלול השם בעונם כמו שאמר למה יאמרו בעמים איה אלהיהם כו׳, אולם הושע אמר כי חלול השי״ת אינו כי כל באי עולם יכירו כי נואלו בית ישראל באשר הלכו אחרי עצבי הגוים כי כשלת בעוניך והשם יתברך עשה דין בהם, לכן אמר שדי אם לא יפרסמו חטאם ברוב שאון והמולה רק שישובו בינם לבין השי״ת בעצמו, וזה שאמר בנצבים ואמרו כל הגוים כו׳ כו׳ ויחר אף ה׳ כו׳ ויתשם ה׳ שאז לא יהיה חלול השם שהגוים יכירו שהשי״ת עשה דין בהם ובארץ על המרותם אותו ועבדו עו״ג, לכן כי יבואו עליך כל הדברים האלה כו׳ והשבות אל לבבך ושבת עד ה׳ אלהיך, הוא שישובו בינם לבין השי״ת בעצמם, עד ה׳ בעצמו, ועזיבת החטא זה ושמעת בקולו ויתקבל תשובתם ושב ה׳ אלהיך כו׳.
יומא סוף מכילתין גדולה תשובה שזדונות נעשו שגגות שנאמר כי כשלת כו׳ קרי ליה מכשול כו׳ נעשו כזכויות ל״ק כאן מאהבה כאן מיראה. יתכן ההסבר, דבאמת בכל נדרים בעינין חרטה דמעיקרא על מה שנדר, אבל חרטה דהשתא לא מועיל, יעוין ר״ן
נדרים כ״א ע״ב. אמנם בשו״ת המיוחסות סימן רנ״ה כתב דזה דוקא בדברים שאינו רוצה בהם ונודר מהם, אבל בנוטל בקנס או עבור אחרים שהכריחוהו לנדור כמו אשה בגבית כתובה וכיו״ב סגי בחרטה דהשתא, ולפ״ז נראה דביראת העונש הוי כחרטה דהשתא, ולא מהני רק לעשות אותה כשגגות, וטעמא דהנפש של הישראלי הוא זך מאד חלק ה׳ מן השמים ואינו רוצה לעבור עבירה, רק החומר מכריחו וכמוש״כ רמב״ם בהלכות גירושין, וכשהוא שב מיראה והוי חרטה דהשתא, לגבי החומר נשאר החטא, אבל לגבי הנפש הוא השכל כיון שלא רצה בהעבירה, והוי כמו שהכריח אותו החומר, לכן סגי ליה בחרטה דהשתא, דהוא אינו רוצה בהעבירה רק בכדי להשקיט תאות החומרי, ולכן נשאר העבירה חומריות בלא השכל והוי כשוגג שהוא עבירה בחומר בלא רצון ומושכל הנפש. דו״ק. ונראה דזה דוקא בהפרט לא בכלל, שכלל הישראלי מקושר גם חומריותם להשי״ת במסירת נפש וע״ז היה השבועה שהשביעם משה שבכללות תהא האומה קשורה להשי״ת, רק שאברים אחדים מהאומה יכלו להתדלדל, ויש אברים המדולדלים שהן מעלים ארוכה שבמעט התעוררות יחזרו להכלל, וכיון שגם כלליות חומר של ישראל מקושר להשי״ת ורק סבות חוציות מכריחות אותן לעשות עברות לסור מהשי״ת, לדידהו גם להחומר סגי בחרטה דהשתא, היינו תשובה מיראת העונש, ולכן אמרו אליו כל תשא עון, היינו שלכלליות האומה תשא כל העון שלא ישתייר אפילו שוגג, וקח טוב פירוש חשבוהו כזכיות שהנשקע בעבירות קשה לו לעשות מצוה, ובכ״ז עושה והמה מכשירי מצוה וכמצוה דמו.
מדרש, וישב ראובן ששב לשקו ולתעניתו כו׳ לא היה אדם שחטא לפני כו׳ ופתחת בתשובה חייך כו׳ פותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל כו׳. הבאור דבדת הישראלי יש נמוסים והמה כמעט כל המצות שבין אדם לחברו, וחקים הם כמעט רוב מצות שבין אדם למקום, לכן על מצות שבין אדם לחברו צריך שירצה חברו, אמנם אף שהשיב הגזלה ופייס חברו, בכ״ז גם המושכלות המה המשפטים סבת חטאם מה שהאדם מתרחק מהתורה ונתרחק מהמקום ב״ה ונעשה השכל שלו מוטעה, וגם המשפטים המושגים מהשכל יעות ויעשה שוד ורצח כמו שרואים אנו במוחש היום, לכן ראובן שבלבל יצועי אביו וחטא בכבוד אביו, שזה מצד המושכלות ועשה ע״ז תשובת המשקל שהציל את יוסף אעפ״י שהפסיד על ידו הבכורה, וכמו שאמרה ראו מה בין בני לבן חמי כו׳ והכל כדי שלא יצער אביו, בכ״ז הבין סבת חטאו מה שהיה בדברים שבינו למקום ברחוק, זה גרם לו שבלבל יצועי אביו, ולכן פתח בתשובה תחילה על ההתחלה סבת החטא, ולכן שב לשקו ולתעניתו שהוא תשובה בינו לבין קונו, וכן הושע אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך, בעון שאתה חוטא נגד האומה עצמה היינו זה נגד זה, הסבה לזה מה שהורחקת מה׳ אלהיך, ולכן קחו עמכם דברים, היינו שירצו אחד לחברו ויפייסו זה לזה ואח״כ ושובו אל ה׳ שהסבה שחטאתם זה לזה הוא מה שחטאתם למקום, ולכן נשחתו ונתקלקלו הרגשותיכם בהמושכלות. והבן.
קח טוב – הוא דברי הנביא לישראל שיקח טוב כן מפרש בילקוט, וכן אשר בך ירוחם יתום הוא דברי הנביא להאומה שירחמו על היתום, לכן אמר השי״ת ארפא משובתם כו׳ כי שב אפי ממני, שחרון אף לא נזכר בתורה רק בעו״ג ובאלמנה ויתום לא תענון, וכיון שמזה שבו שב אפי ממנו והבא לטהר מסייעין אותו ויזכו לתשובה גמורה. ויעוין מורה פרק ל״ו מח״א, והבן. והנה ערבות הוא רק על המזיד לא יתכן על השוגג, לכן אמר יכבוש עונותינו שעל העון חושב הנביא שהוא עצמו בכלל הערבות וירא מלדבר להשי״ת בנוכח, אכן על החטא אינו ערב ומדבר בנוכח להשי״ת ותשליך במצולות ים כל חטאתם.
שבת דף י׳ ע״א רבא שדי גילמיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כו׳ כי איכא צערא בעלמא שדי כו׳. רבא לטעמו אזיל דסבר
בר״ה דף י״ז כמאן מצלינין האידנא אקצירי כר׳ יוסי דאדם נידון בכל יום, לכן אמר כעבדא קמי מריה. והנה הגמרא מייתי ראיה מקרא דועשית משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו דאדם נידון בכל יום, וקצ״ע דאמר לקמן דצבור תשובה מקרעת כל השנה אף אחר גמ״ד, ומלך הוא כצבור, וא״כ שייך בהא דין כל יום ומאי ראיה ליחיד. וכן אמר בירושלמי דר״ה שם.
כי הנה עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו – הכוונה, כי לשפוט איש פרטי ויחידי אינו דומה מי שהוא במקום צדיקים למקום רשעים, וכן הזמנים אינו דומה, כי הרבה נתפעל האדם מהליכות זולתו והרגשת התבל בצדק ומשפט, עד כי ברבות הימים גם האדם אינו מרגיש על אשר עשו מסילות בלבבו לאט לאט ארחות תבל ודברת בני האדם כמוש״א אבנים שחקו מים, ורק לתוכן עלילות לו יאתה לחקור כליות ולב וסבות ומצעדי גבר אשר הביאו להרע, והדבר מורגש בלבב כל איש משכיל, לכן אמר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי ב״א בכלל הליכות הזמן והמקום כשתבוא במשפט לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כי לא תדין האדם הפרטי רק בהשקיף על כל דרכי בני האדם בכלל בערך הזמן והמקום.