×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יד) {חמישי / שישי במחוברות} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת⁠־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִיהוֹשֻׁ֔עַא וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
Hashem said to Moses, "Behold, your days approach that you must die. Call Joshua, and present yourselves in the Tent of Meeting, that I may commission him.⁠" Moses and Joshua went, and presented themselves in the Tent of Meeting.
א. וִיהוֹשֻׁ֔עַ =א (אין געיה)
• ל=וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ (געיה)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פרשת נצבים]
[פיסקא שד]
ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות – רבי שמעון בן יוחי אומר ברוך דיין האמת אדון כל המעשים שאין עולה ומשוא פנים לפניו וכן הוא אומר (מיכה ז׳:ה׳) אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף.
משיב משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הואיל ואני נפטר בנסים גדול מן העולם הראיני אדם נאמר שיעמוד על ישראל שאצא ידיהם לשלום וכן הוא אומר (במדבר כ״ז:י״ז) אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואומר (שם כ״ז:י״ח) ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון ואומר (שיר השירים ח׳:ח׳) אחות לנו קטנה ושדים אין לה ארבע מלכיות מושלות בהם בישראל ואין בהם חכם ואין בהם נבון בימי אחאב מלך ישראל ובימי יהושפט מלך יהודה היו ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כ״ז:י״ז) ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רואה.
סליק פיסקא
[פיסקא שה]
ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון (במדבר כ״ז:י״ח) – קח לך גברתן כמותך. קח לך אינו אלא בלקיחה לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשין מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו שיהא קורא עמו ושונה עמו אוכל עמו ושותה עמו וגולה לו סתריו וכן הוא אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד (שם ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה תן לו תורגמן ליהושע ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר ויש אומרים העמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיה משה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע מה היה אומר ברוך ה׳ אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו כך היו דבריו של יהושע.
רבי נתן אומר היה משה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו אמר לו הקדוש ברוך הוא במה אתה מתעצב בלבך שלא עמד אחד מבניך והלא בני אהרן אחיך כאילו בניך הם אף אדם שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן ולא היה ראוי למלכות נטל המלכות ממנו ונתנו לבן אוהבו אמר לו אף על פי שנתתי לך גדולה לך ועמוד על פתחו של בני כך אמר הקדוש ברוך הוא ליהושע אף על פי שנתתי לך גדולה לך ועמוד על פתחו של אלעזר שנאמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד. באותה שעה נתגבר כחו של משה והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל שנאמר (דברים ל״א:ז׳) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ אמר לו עם זה שאני מוסר לך עדין גדיים הם עדין תינוקות הם אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו וכן הוא אומר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו רבי נחמיה אומר אין לי רשות הא יש לי רשות אכניסם בצד אהלי רועים שיהו יושבים בו.
ומעשה ברבן יוחנן בן זכיי שהיה רוכב על גבי החמור והיו תלמידיו מהלכים אחריו וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכיי נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו רבי פרנסני אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת בכתובתי אמר להם רבן יוחנן בן זכיי לתלמידיו אני חתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית חמיה ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להשתחוות בהר הבית עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם נכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה וכל ימי בקשתי מקרא זה ומצאתיו (שיר השירים א׳:ח׳) אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים אל תהי קורא גדיותיך אלא גויותיך שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום אין כל אומה ומלכות שולטת בהם וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא תחת רגלי בהמתם של אומה שפלה.
בשנה אחת מתו שלשה צדיקים משה ואהרן ומרים שוב לא מצאו ישראל נחת רוח אחרי משה שנאמר (זכריה י״א:ח׳) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והלא בשנה אחת מתו שנאמר (תהלים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם אלא מתה מרים בטלה הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן מת אהרן בטל עמוד ענן וחזרו שניהם בזכות משה מת משה בטלו שלשתם ולא חזרו באותה שעה היו ישראל נפוצים וערומים מכל מצות נתקבצו כל ישראל אצל משה ואמרו לו אהרן אחיך היכן הוא אמר להם אלהים גנזו לחיי העולם הבא ולא היו מאמינים לו אמרו לו אנו יודעים בך שאכזרי אתה שמא אמר לפניך דבר שאינו הגון וקנסת עליו מיתה מה עשה הקדוש ברוך הוא הביא מטתו של אהרן ותלאה בשמי שמים והיה הקדוש ברוך הוא עומד בהספד עליו ומלאכי שרת עונים אחריו ומה היו אומרים (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.
באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה הלך ועמד לפניו אמר לו משה תן לי נשמתך אמר לו במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד ואתה אומר לי תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה שוב אמר לו הקדוש ברוך הוא לך והבא לי נשמתו הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים אמר לו משה ראית אותו אמר לו מיום שהעביר את ישראל בתוכי לא ראיתיו הלך אצל הרים וגבעות אמר להם משה ראיתם אותו אמרו לו מיום שקבלו ישראל את התורה על הר סיני לא ראינו אותו הלך אצל גיהנם אמר לה משה ראית אותו אמרה לו שמו שמעתי אותו לא ראיתי הלך אצל מלאכי שרת אמר להם משה ראיתם אותו אמרו לו לך אצל בני אדם הלך אצל ישראל אמר להם משה ראיתם אותו אמרו לו אלהים הבין דרכו אלהים גנזו לחיי העולם הבא ואין כל בריה יודעת בו שנאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקבור אותו בגיא.
וכיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצעק ומתאבל עליו במרד והיה אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלני רבי שלמדני תורה והיה מתאבל עליו ימים רבים עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע יהושע עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני שנאמר (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה׳ אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגו׳ אלא מובטח לו שבן העולם הבא הוא שנאמר (דברים ל״א:ט״ז) ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם.
סליק פיסקא
[Parashat Nitzavim]
[Piska 304]
"And the Lord said to Moses: Behold, your days have drawn near to die.⁠" R. Shimon b. Yochai says: Blessed is the true Judge, before whom there is no wrong or partiality, viz. (Ibid. 32:4) "He is a G-d of trust without wrong. Righteous and just is He.⁠"
Moses appealed to the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, since I am departing from the world in such exaltation, show me a trustworthy man, who will go forth before them in peace, as it is written (Bemidbar 29:17) "who will go out before them and who will come in before them, and who will take them out and who will bring them back. And let the congregation of the Lord not be as sheep without a shepherd.⁠" And this is expounded in the tradition (Song of Songs 1:7) "Tell me, O You whom my soul loves: Where will You graze (Your flock)? Where will you lay (them down) in the afternoon? For why should I be like (a woman) veiled (in mourning) among the flocks of Your neighbors?⁠" What did the Holy One Blessed be He answer? (Ibid. 8) "If you do not know, O fairest of the women (i.e., "greatest of the prophets"), go out in the footsteps of the sheep" (i.e.,) what I am destined to do with them in the future. Israel passed through four exiles — without a shepherd, without a prophet, without a sage. And thus is it written of the days of Achav (II Chronicles 18:16) "I have seen all of Israel scattered on the mountains like sheep that have no shepherd.⁠"
[End of Piska]
[Piska 305]
"And the Lord said to Moses: Take ("kach) for yourself Joshua the son of Nun": "kach" connotes "seizing,⁠" for a friend is acquired only with great difficulty — whence they ruled: One should acquire a friend for himself to learn Scripture with him, to learn Mishnah with him, to eat with him, to drink with him, and to tell his secrets to him. And thus is it written (Koheleth 4:9) "Two are better than one … (12) and the three-fold cord is not soon sundered.⁠" The Holy Spirit responded to Moses: Set up an interpreter for Joshua, and have him ask, expound, and teach rulings in your lifetime, so that Israel not say to him: "In the lifetime of your teacher you did not speak, and now you (suddenly) speak?⁠" Others say: he (Moses) lifted him from the ground and placed him between his knees, and Moses and Israel would lift their heads to hear the voice of Joshua. And this is what it said: "Blessed is the Lord, who gave Torah to Israel by the hand of Moses our teacher.⁠"
R. Nathan says: Moses was saddened that one of his sons did not stand (in his place) — whereupon the Lord said to him: Are the sons of your brother Aaron not like your sons? He, too, that I appoint over Israel will go and stand at Elazar's door (to learn from him). To what may this be compared? A king had a son fit for royalty and he took the (governance of the) kingdom from him and gave it to his lover, telling him: Though I gave you greatness, go and stand at my son's door. Likewise, the Holy One Blessed be He said to Joshua: Go and stand at the door of the sons of Elazar, viz. (Bemidbar 27:21) "And before Elazar the Cohein shall he (Joshua) stand.⁠" At that time the strength of Moses increased and he strengthened Joshua before the eyes of all of Israel, as it is written (Devarim 31:7) "And Moses called to Joshua and he said to him before the eyes of all of Israel: 'Be strong and firm!'" Behold, the people that I am giving you are still kids, still infants. Do not be censorious of what they do, for neither was their Master, viz. (Hoshea 11:1) "For Israel was a youth and I loved him,⁠" and (Song of Songs 1:8) "And graze your kids by the dwellings of the shepherds" — Take them into the shepherds' tents. Variantly: (Ibid.) "beikvei hatzon" — They were trodden down by the heel (ekev). "And graze your kids".
R. Yochanan b. Zakkai was once riding a donkey, his disciples walking behind, when he noticed a young girl gleaning barley-corn from under the hooves of the beasts of the Arabs. When she saw him, she covered herself with her hair, stood before him, and said to him: "My master, feed me.⁠" He asked: "Whose daughter are you?⁠" She answered: "I am the daughter of Nakdimon ben Gurion. Do you not remember that you signed my kethubah?⁠" R. Yochanan to his disciples: "I signed this one's kethubah, and I read 'one million golden dinars from her father's house, aside form those of her father-in-law.' Her entire household would not enter the Temple mount to bow down until they spread out soft sheets for them, after which they entered, bowed down, and returned to their houses, whereupon the paupers came and rolled them up (for themselves). All of my days I had read this verse — 'If you do not know, O fairest of the women, then go out in the footsteps of the sheep, and graze your kids ("gediyothayich") by the dwellers of the shepherds' — Read it not "gediyothayich,⁠" but "geviyothayich" ("your cadavers"). For as long as Israel does G-d's will, no nation can dominate them. But when they do not do G-d's will they are delivered into the hands of a lowly nation. And not that alone — but under the hooves of their beasts!⁠"
In one year, three tzaddikim died — Moses, Aaron and Miriam, viz. (Zechariah 11:8) "And I lost the three shepherds in one month.⁠" Now did they die in one month? Did they not die in one year? But (the resolution is:) When Miriam died, the well was removed, and it returned in the merit of Moses and Aaron. When Aaron died, the pillar of cloud was removed, and both returned in the merit of Moses. When Moses died, the three were removed and did not return. At that time Israel was "naked" of everything,⁠" viz. (Song of Songs 8:8) "We have a little sister and she has no breasts.⁠" After Moses, there was no consolation for Israel. When Aaron died, all of Israel gathered to Moses and said to him "Where is Aaron your brother?⁠" He answered: "G-d has secreted him for eternal life.⁠" They did not believe him and said to him: "We know you to be brusque. Maybe he said something objectionable and you imposed death upon him.⁠" What did the Holy One Blessed be He do? He took Aaron's litter and suspended it in the heaven of heavens, and the Holy One Blessed be He eulogized him, and the ministering angels answered after Him. And what did they say (Malachi 2:6) "The Torah of truth was in his mouth, and wrong was not found on his lips. In peace and uprightness did he walk with Me and many did he turn from sin.⁠"
When Moses died, the Holy One Blessed be He said to the angel of death: "Go and bring Me Moses' soul.⁠" He went and stood before him, whereupon Moses said: Where I sit, you have no right to stand, and you say "Give me your soul!⁠" He rebuked him and he left scorned. The angel of death went and repeated Moses' words to the Almighty, who again said to the angel of death: "Go and bring Me Moses' soul.⁠" He went to his place and sought him, but he could not find him. He went to the Red Sea and said to it: Have you seen Moses? It answered: From the day that Israel crossed in my midst, I have not seen him. He went to the mountains and valley, and said to them: Have you seen Moses? They answered (Iyyov 28:23) "G-d understands its way" — G-d has secreted him for life in the world to come, and no one knows of him, viz. (Devarim 34:6) "And He (Himself) buried him in the valley, etc.⁠"
When Moses died, Joshua cried and screamed and mourned for him many days, until the Holy One Blessed be He said to him: Joshua, how long will you mourn him? Has he died only unto you alone? Has he not also died unto Me? For I have been in mourning from the day he died, viz. (Isaiah 22:12) "And the Lord G-d called for crying and lamenting, etc.⁠" And, what is more, he is assured of life in the world to come, viz. (Devarim 31:16) "Behold, you shall lie down with your fathers.⁠"
[End of Piska]
הן קרבו ימיך למות ר׳ שמעון בן יוחאי אומר ברוך דיין האמת אדון כל המעשים שאין עולה ומשוא פנים לפניך בוא וראה בשעה שאמר הקב״ה למשה הן קרבו ימיך למות השיב משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם בלשון שקלסתי בו אתה גוזר עלי מיתה משל לה״ד לאחד שהיה מהלך בדרך ומצא סייף הנדוי אמר אין זה ראוי אלא למלך הלך והביאו דרון למלך אמר המלך לכו והסירו בו את ראשו אמר לו אדוני המלך בדרון שהבאתי לך אתה בא אלי להרגני כך אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בלשון שקלסתיך אתה בא להרגני ומה קלסו שאמר לפניו (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים והקב״ה אמר לו הן קרבו ימיך למות:
השיב הקב״ה ואמר למשה לא זכור אתה בשעה שהיו בני לוי עומדים לבקש מלפניך מחילה ואמרת להם (במדבר ט״ז:ז׳) רב לכם בני לוי ועכשיו הרי תשובתך רב לך אל תוסף (דברים ג׳:כ״ו):
משיב הקב״ה ואמר למשה הלא כמה פעמים הייתי מצוה אותך לסבול טרחן של בני וכשבאו למי מריבה קראת להן שוטים ואמרת (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המרים עכשיו הסתלק מהם דלית אורחיה דבר נש חכים למיזל עם שטיי:
משיב משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם זכור אותה שעה שאמרת לי (ע׳ שמות ג׳:י׳) ועתה לך ואשלחך אל פרעה כשם שעל ידי יצאו כך על ידי יכנסו:
משיב הקב״ה ואמר למשה משה לא זכור אתה כשאמרת לי (שם ד׳:י״ג) שלח נא ביד תשלח במדה שאדם מודד בה מודדין לו:
ר׳ אליעזר המודעי אומר אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם הואיל ונגזרה עלי גזירה שלא אכנס לארץ ישראל בחיי כשאמות [יכנסו] עצמותי לארץ ישראל אמר לו הקב״ה משה גזירה היא מלפני שלא בחייך ולא במותך אי אתה נכנס לארץ ישראל:
משיב משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם עצמות יוסף נכנסין לארץ ישראל ועצמותי אין נכנסין אמר לו הקב״ה דמודי בארעיה (מתגבר) [מתקבר] בארעיה דלא מודי בארעיה לא מתקבר בארעיה יוסף על ידי שאמר (בראשית מ׳:ט״ו) כי גנב גנבתי מארץ העברים לפיכך זכה שיכנסו עצמותיו לארץ ישראל אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומ׳ (שמות ב׳:י״ט) איש מצרי הצילנו מיד הרועים ושתקת ולא אמרת עברי אנכי לפי כך לא תכנס לארץ ישראל:
משיב משה ואמר לפני הקב״ה כתוב בתורתיך (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו אני ששימשתי את ישראל ארבעים שנה במדבר אין לי שכר אני דומה לפניך רבונו של עולם לכלה שהיו מבקשין להכניסה לתוך חופתה והיו הבחורים מרקדין לפניה כיון שהגיעו לבית חופתה באו אחרונים וטרדו את הראשונים ונכנסו הן עמה נמצאו האחרונים יושבים עמה אוכלים ושותים והראשונים הלכו בפחי נפש:
ד״א לה״ד לרועה שנכנסו זאבים לתוך צאנו ובקעוה מה עשה אותו הרועה הגביה טליתו מעל כתיפו והניחה על ראשו ויצא משם בפחי נפש כענין שנאמר (ירמיהו מ״ג:י״ב) כאשר יעטה הרועה את בגדו אף אני אם איני נכנס לארץ ישראל הריני יגיע והולך בפחי נפש בלא שכר אמר לו הקב״ה חייך שאני נותן לך כל שכרך מושלם לעתיד לבוא יתר מכל ישראל שנ׳ (ישעיהו נ״ג:י״ב) לכן אחלק לו ברבים:
אמר ר׳ חנינא בר אידי באותה שעה הלך משה ונפל על רגלי אלעזר ואמר לו אלעזר בני בקש עלי רחמים שאכנס לארץ ישראל כשם שבקשתי על אהרן אביך שנ׳ (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו השיב אלעזר ואמר למשה אתה ערבן שלכל ישראל ואתה מבקש לך ערב אתה הוא מטן שלכל ישראל ואתה מבקש סומך באותה שעה היה משה מתחנן כנגד אבות העולם לבקש עליו רחמים אמר לו הקב״ה משה משה לא כבר אמרתי לך (דברים ג׳:כ״ו) אל תוסף דבר אלי עד כמה אתה מתחנן גזירה היא מלפני שלא תכנס לארץ ישראל לא בחייך ולא במותך הן קרבו ימיך למות:
הן קרבו ימיך למות מה כתיב למעלה מן הענין (דברים ל״א:א׳) וילך משה אמר ר׳ חנינא היה ראוי למקרא לומר הן קרבו ואח״כ וילך משה אלא לאיכן הלך משה הלך מתשובות שהשיב לפני הקב״ה אמר לפניו רבונו של עולם בשכר צער שנצטערתי עם ישראל אתה אומר לי (דברים ג׳:כ״ז) לא תעבר את הירדן הזה אמר לו הקב״ה אורכאות אורכאות בראתי את עולמי וכי חטא היה בידו שלאברהם שנפטר מן העולם אלא מפני שדחקה ארכי שליצחק ויצחק לא נפטר מן העולם אלא מפני שדחקה ארכי של יעקב ועכשו ארכי שליהושע דוחקת:
אמר משה רבון העולמים אהיה קיים ואשב בעבר הירדן ולא אעבור לארץ אמר לו הקב״ה משה מה את מבקש לעשות תורתי פלסטין כתבתי בה על ידך (דברים ט״ז:ט״ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אם ישראל עולין לרגל ואין אתה עמהם יאמרו מי אמר דבר זה משה אם כן מפני מה לא עלה כשם שלא עלה הוא כך אין אנחנו עולין ונמצאת תורתי בטילה ועוד כתבתי בה על ידך (דברים ל״א:י׳) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל תקרא את התורה הזאת יאמרו זה לזה ממי למד יהושע דבר זה הלא ממשה רבו עד שאנו למידין מן התלמיד נלך ונלמד מן הרב ונמצאת מבזה תורתו ושעתו של יהושע:
אמר משה רבון העולמים אכנס לארץ ישראל ויהיה הוא מבפנים ואני מבחוץ הוא הרב ואני התלמיד הוא למעלה ואני אהיה למטה אמר לו הקב״ה אי אפשר אלא כבר דחקה ארכי של יהושע הוא מכניס ישראל לארץ ואתה הסתלק לך אצל אבותיך הן קרבו ימיך למות:
ד״א הן קרבו ימוך למ׳ בשעה שאמר הקב״ה למשה הן קרבו ימ׳ למ׳ נבהל משה ואמ׳ רבון העולמים בלשון שקלסתיך אתה מבשריני מיתה אני אמרתי (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלה׳ הש׳ וש׳ השמ׳ ואתה אומ׳ הן קרבו ימ׳ למ׳ אמ׳ לו עד עכשו לא למדת תורה לך וזווג את האותיות ואת מוצא תשובתך הלך וזיוג את האותיות ויצא לו הנך התחיל עצב אמ׳ לו הקב״ה אני עושה לך קורת רוח הנך שוכב עם אב׳ (דברים ל״א:ט״ז) ואין לשון שכיבה אלא קורת רוח כענין שנ׳ (איוב ג׳:י״ג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי ואומ׳ (שם ג׳:י״ז) ושם ינוחו יגיעי כח:
הן קרבו ימיך למ׳ אמ׳ לו הקב״ה ימיך בטילים אבל אתה אין אתה בטל מן העולם אבל הרשעים אינן כן אפילו בחייהם הן חשובין מתים שנ׳ (ע׳ איוב ט״ו:כ׳) כל ימי הרשע הוא מתחולל:
קרא את יהושע אמ׳ לו הקב״ה למשה תן לו ליהושע תורגמן ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתיפטר מן העולם לא יהו אומ׳ לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר:
ויש אומ׳ העמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהין ראשיהן לשמוע דברי יהושע מה היה אומ׳ ברוך שנתן תורה על ידי משה רבינו כך היו דבריו של יהושע:
והתיצבו אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש:
ואצונו על דברי תורה:
וילך משה ויהושע מלמד שהיה משה שמח בגדולתו של יהושע:
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָךְ לִמְמָת קְרֵי יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתַּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲפַקְּדִנֵּיהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתַּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
And the Lord said to Moshe, Behold, the days are drawing near for you to die: call Jehoshua, and let him stand in the tabernacle of meeting, and I will give him commandment. And Moshe and Jehoshua went and stood in the tabernacle of meeting.
ואמר י״י למשה למימר ה⁠[א] קרבו יומי חייך למתכנשה בשלם מן גו עלמא קרא ית יהושע ואתעתדו במשכן זמנא ופקדא יתיה ואזל משה ויהושע ואתעתדו במשכן זמנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופקד״) גם נוסח חילופי: ״ואפקד״.
תלתא צדיקי אתאמרת קריבותא במיתתהון מטול דלא מטו ליומי אבהתהון וכל חד וחד מני פרנסא ביומוי יעקב אבונן ודוד מלכא ומשה נביא דהכין כתיב ואמר י״י למשה הא קריב⁠(ן){ו} יומך ליממת קרי ית יהושע ותתעתדון במשכן זימנא ואיפקדיניה ואזל משה ויהושע ואתעתדו במשכן זימנא.
And the Lord said unto Mosheh, Behold, thy day approacheth when you must die. Call Jehoshua, and stand both of you in the tabernacle of ordinance, that I may give him charge. And Mosheh and Jehoshua went, and stood in the tabernacle of ordinance.

פרשה ט

סדר וילך

[א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ – הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה, וְלָמָּה לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ כֵּן, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה צָרָתוֹ לְפָנָיו דַּעְתּוֹ מֻבְלֶגֶת, אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבַּר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל הוּא זָקוּק לְכָל דָּבָר שֶׁל מִצְוָה, וּמִנַיִן אַתָּה לָמֵד לְאֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר אֲבִינָא שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף: וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים (בראשית נ׳:י׳), וְהַשַּׁבָּת עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ יֵשׁ לְךָ לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח׳:י׳), מַה יְּמֵי הֶחָג שִׁבְעָה אַף יְמֵי הָאֵבֶל שִׁבְעָה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַעֲשֶׂה הָיָה בִּימֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, שֶׁהָלַךְ לִבְרִית מִילָה, וְסָעַד שָׁם אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק, וְהִשְׁקָה אוֹתָן יַיִן יָשָׁן בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים, אָמַר לָהֶן מִן הַיַּיִן הַזֶּה אֲנִי מְיַשֵּׁן לְשִׂמְחָתוֹ שֶׁל בְּנִי. הָיוּ סוֹעֲדִין עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁהָיָה בָּטוּחַ עַל כֹּחוֹ, יָצָא לוֹ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה לֵילֵךְ לְעִירוֹ, מָצָא שָׁם מַלְאַךְ הַמָּוֶת בַּדֶּרֶךְ, וְרָאָה אוֹתוֹ מְשֻׁנֶּה. אָמַר לוֹ מִי אַתָּה, אָמַר לוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, אָמַר לוֹ וּמִפְּנֵי מַה אַתָּה מְשֻׁנֶּה, אָמַר לוֹ אֲנִי מִשִּׂיחָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים כָּךְ וְכָךְ אָנוּ עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי הוּא נִקְרָא לָמוּת, אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיִיתָ סוֹעֵד אֶצְלוֹ וְאָמַר לָכֶם מִן הַיַּיִן הַזֶּה אֲנִי מְיַשֵּׁן לְשִׂמְחַת בְּנִי, וַהֲרֵי הִגִּיעַ פִּרְקוֹ לִטֹּל אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. אָמַר לוֹ הַרְאֵה לִי אֶת פִּרְקִי, אָמַר לוֹ לֹא עָלֶיךָ וְלֹא עַל כַּיּוֹצֵא בְּךָ אֲנִי שׁוֹלֵט, פְּעָמִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וּמוֹסִיף בָּכֶם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים (משלי י׳:כ״ז). רַבָּנָן אָמְרֵי קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְזֹר מִיתָה עַל הַצַּדִּיקִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קט״ז:ט״ו), תֵּדַע לְךָ כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לְמשֶׁה הִנֵּה אַתָּה מֵת, וְלֹא אָמַר כָּךְ אֶלָּא הִנִּיחַ אוֹתוֹ וְתָלָה הַמִּיתָה בַּיָּמִים, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וגו׳ (קהלת ט׳:י״א), וּמַהוּ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, הַמִּקְרָא הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, כֵּיצַד, אֶתְמוֹל הָיָה עוֹלֶה לָרָקִיעַ כְּנֶּשֶׁר, עַכְשָׁו הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, אֶתְמוֹל הָיוּ מַלְאָכִים מְרַתְּתִין לְפָנָיו, וְעַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, אֶתְמוֹל: עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה (משלי כ״א:כ״ב), מִן הַשָּׁמַיִם, וְעַכְשָׁו נִטְּלָה מִמֶּנּוּ וְנִתְּנָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עשֶׁר (קהלת ט׳:י״א), אֶתְמוֹל הָיָה מֵסִיחַ כְּעָשִׁיר: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ (שמות ל״ב:י״ב), סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה (במדבר י״ד:י״ט), וְעַכְשָׁו הוּא מֵסִיחַ כְּרָשׁ: וָאֶתְחַנַּן (דברים ג׳:כ״ג), עֲשֵׂה עִמִּי חִנָּם. וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן, אֶתְמוֹל הָיָה יוֹדֵעַ הֵיאַךְ לְרַצּוֹת אֶת בּוֹרְאוֹ: קוּמָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ה), שׁוּבָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ו). וְעַכְשָׁו מִשֶּׁנִּתְחַנֵּן כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, לַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ.
[ג] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ (קהלת ח׳:ח׳), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת לְכַלּוֹת אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, וְאֵין רוּחַ אֶלָּא מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת (תהלים ק״ד:ד׳). רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ בַּגָּלֻיּוֹת לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם, וְאֵין רוּחַ אֶלָּא גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָא (דניאל ז׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בְּנַפְשׁוֹ לְכַלּוֹת אוֹתָהּ, לָמָּה שֶׁבְּלָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַגּוּף, שֶׁאִלּוּ בְּלָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵבָר אֶחָד, כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאָדָם צָרָה הָיָה חוֹתֵךְ אוֹתוֹ אֵבָר וּמֵת, לְפִיכָךְ הִיא בְּכָל הַגּוּף כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא יָכוֹל לְכַלּוֹתָהּ, הֱוֵי אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, מַהוּ: וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה (קהלת ח׳:ח׳), אֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטֶה לָמוּת הֲרֵינִי מְשַׁלֵּחַ לְעַבְדִּי תַּחְתָּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלֵי זַיִן וּלְהִנָּצֵל מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים (דברי הימים ב ל״ב:ה׳), מַהוּ: וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (קהלת ח׳:ח׳), אֵין אָדָם שַׁלִּיט לוֹמַר הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶעֱשֶׂה חֶשְׁבּוֹנוֹתַי וְעַד שֶׁאֲצַוֶּה לְבֵיתִי וְאַחַר כָּךְ אֲנִי בָּא.
דָּבָר אַחֵר מַהוּ וְאֵין שִׁלְטוֹן, אֵין מַלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹמֵר הוֹאִיל וְזֶה מֶלֶךְ נְוַתֵּר לוֹ עוֹד יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנֵי יָמִים, אֵין לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מַשּׂוֹא פָנִים, תֵּדַע לְךָ שֶׁכָּל יָמָיו שֶׁל דָּוִד נִקְרָא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן (מלכים א א׳:א׳), כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְמִיתָתוֹ אֵין כְּתִיב בּוֹ מַלְכוּת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת (מלכים א ב׳:א׳). וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו (קהלת ח׳:ח׳), אֵין אָדָם יָכוֹל לִתֵּן לְפָנָיו אַנְקְלִיטִין, אֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לְפָנָיו אַנְקְלוֹמָא, הֲרֵי משֶׁה אַחַר כָּל אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁרָאָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם מִיתָתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְעַכֵּב, מִיָּד אָמַר לוֹ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַר כָּל אוֹתוֹ הַכָּבוֹד וְאוֹתָהּ הַגְּבוּרָה שֶׁרָאוּ עֵינַי, אֲנִי מֵת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה: מִי גֶּבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת (תהלים פ״ט:מ״ט), מַהוּ מִי גֶּבֶר יִחְיֶה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מִי גֶּבֶר כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל, וְאַחַר כָּךְ: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם (בראשית כ״ה:ח׳). מִי גֶּבֶר כְּיִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי (בראשית כ״ז:ב׳). מִי גֶּבֶר כְּיַעֲקֹב שֶׁנִתְפַּגֵּשׁ עִם הַמַּלְאָךְ, וְאַחַר כָּךְ: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת (בראשית מ״ז:כ״ט). מִי גֶּבֶר כְּמשֶׁה שֶׁדִּבֵּר עִם בּוֹרְאוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְאַחַר כָּךְ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
[ה] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַבְּרִיּוֹת יוֹרְדִין לַקֶּבֶר וְעֵינֵיהֶם כֵּהוֹת, אַתָּה לֹא כָהֲתָה עֵינֶךָ. כָּל הַבְּרִיּוֹת מְטַפְּלִים בְּכֵלִים מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם, אָרוֹן, מִטָּה וְתַכְרִיכִין, אֲבָל אַתָּה בְּתַכְרִיכֵי מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, אָרוֹן מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם, מִטָּה מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר: כָּל הַבְּרִיּוֹת כְּשֶׁהֵן מֵתִין מְטַפְּלִין בָּהֶן קְרוֹבֵיהֶם וּשְׁכֵנֵיהֶם, אֲבָל אַתָּה אֲנִי וּפָמַלְיָא שֶׁלִּי מְטַפְּלִין בְּךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי (דברים ל״ד:ו׳).
[ו] דָּבָר אַחֵר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ – לָמָּה נִגְזַר עָלָיו מִיתָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן הֵן, רַבָּנָן אָמְרֵי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאֶחָד שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דּוֹרוֹן, חֶרֶב חַדָּה. אָמַר הַמֶּלֶךְ הַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ בָּהּ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בַּמֶּה שֶׁכִּבַּדְתִּיךָ בָּהּ אַתְּ מַתִּיז אֶת רֹאשִׁי. כָּךְ אָמַר משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּהֵן קִלַסְתִּיךָ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וגו׳ (דברים י׳:י״ד), וּבְהֵן אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁכֵן רָע רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַיּוֹצְאוֹת, אָמַר לוֹ אִי אַתָּה זָכוּר בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלַחְתִּיךָ לִגְאֹל אוֹתָן מִמִּצְרַיִם וְאָמַרְתָּ לִי: הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי (שמות ד׳:א׳), הֱוֵי הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ.
[ז] דָּבָר אַחֵר אָמַר רַבִּי אָבִין, מַהוּ הֵן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמַטְרוֹנָה אַחַת שֶׁעָשְׂתָה לַמֶּלֶךְ פּוֹרְפִּירָה מְשֻׁבַּחַת, נְטָלָהּ הַמֶּלֶךְ וְהִנִּיחָהּ, הִגִּיעוּ יָמֶיהָ שֶׁל הַמַּטְּרוֹנָה לָמוּת, אָמַר הַמֶּלֶךְ תִּטֹּל אוֹתָהּ פּוֹרְפִּירָה שֶׁכִּבְּדָה אוֹתִי, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, קִלַסְתָּ אוֹתִי בְּהֵן, וּבְהֵן אֲנִי גּוֹזֵר עָלֶיךָ מִיתָה.
[ח] דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, יָלְדָה שָׁם בֵּן, גָּדַל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד, עָבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי בֵּית הָאֲסוּרִים, הִתְחִיל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד לִצְווֹחַ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה אֲנִי חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ בַּחֲטָיָא שֶׁל אִמְּךָ אַתְּ נָתוּן כָּאן. כָּךְ אָמַר משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת הֵן, שֶׁאִם יַעֲבֹר אָדָם עַל אֶחָד מֵהֶן חַיָּב מִיתָה, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, לָמָּה אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ בַּחֲטָיָא שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן אַתָּה מֵת שֶׁהֵבִיא מִיתָה לָעוֹלָם. הֵן, מַהוּ הֵן, בַּעֲוֹן אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֵן: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ וגו׳ (בראשית ג׳:כ״ב).
[ט] דָּבָר אַחֵר: מַהוּ הֵן, אָמַר רַבִּי סִימָא הַיּוֹם קוֹבֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי זָז וְאֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם.
דָּבָר אַחֵר: רַבָּנָן אָמְרֵי כֵּיוָן שֶׁיָּדַע משֶׁה שֶׁהָיָה לוֹ לָמוּת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מֶה עָשָׂה, אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּתַב שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תּוֹרוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְאַחַת הִנִּיחַ בָּאָרוֹן, שֶׁאִם יְבַקֵּשׁ לְזַיֵּף דָּבָר, שֶׁיִּהְיוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שֶׁבָּאָרוֹן. אָמַר משֶׁה מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי עָסוּק בַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּהּ חַיִּים, הַיּוֹם שׁוֹקֵעַ וְהַגְּזֵרָה בְּטֵלָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָמַז לַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה עוֹמֵד וּמִתְקַשֶּׁה כְּנֶגְדוֹ, אָמַר אֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ אִיּוֹב מְפָרְשָׁהּ: אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם (איוב ל׳:כ״ה), שֶׁנִּתְקַשָּׁה הַיּוֹם כְּנֶגְדוֹ. הֵן, מַהוּ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פְּלוֹנִי קָבַל עָלֶיךָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ – אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה (שיר השירים ח׳:ו׳), אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָמוּת, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַיְסוֹ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הִנְהַגְתָּ אֶת בָּנַי, אַף לֶעָתִיד לָבוֹא עַל יָדֶיךָ אֲנִי מַנְהִיג אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ (ישעיהו ס״ג:י״א).
[ג] הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּדָּבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ שֶׁאָמַרְתִּי, הֵן לַי״י אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (דברים י׳:י״ד), אַתָּה מַקְנִיטֵנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַתָּה דּוֹמֶה, לְשָׁכֵן רַע שֶׁרוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַיּוֹצְאוֹת. כָּךְ אָמַרְתָּ עַל בָּנַי, הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי (שמות ו׳:י״ב), וְהוֹצֵאתָ לַעַז עַל בָּנַי.
[Siman 3] Behold, your days to die have approached: Moshe said in front of the Holy One, blessed be He, "Master of the Universe, With the word that I complemented You - as I said, 'Behold, to the Lord, your God, is the Heavens and the Heavens of the Heavens' (Deuteronomy 10:14) - You are shaming me?⁠" Said the Holy One, blessed be He, to him, "You are similar to a bad neighbor who sees what comes in [the house], but does not see what goes out. So did you say about my children, 'Behold, the Children of Israel will not listen to me' (Exodus 6:12) - and you put out slander about My children.⁠"
ת׳ם קאל אללה למוסי קד קרבת איאמך ללמות אדע ביהושוע וקפא פי כ׳בא אלמחצ׳ר חתי אסתכ׳לפה פמצ׳י מוסי ויהושוע פוקפא פי כ׳בא אלמחצ׳ר
אז אמר ה׳ למשה: הלא קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד כדי שאמנה אותו לממלא מקומך, והלכו משה ויהושע והתייצבו באוהל מועד.
ואצונו – ואזרזנו.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ברלין 1221, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917, פריס 156, פריס 158, פריס 159, דפוס רומא. בדפוס ריגייו נוסף כאן: ״לשון זירוז הוא, כמו: צו את אהרן״.
ואצונו – means, THAT I MAY EXHORT HIM.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות – אמר לפניו רבש״ע בלשון שקילסתיך בו בלשון אתה אומר לי הן קרבו ימיך. שכחתי שמך (שם) הן לה׳ אלהיך השמים. ואתה אומר לי הן קרבו ימיך. אמר הקב״ה למשה אתה אמרת להם לישראל הן לה׳ אלהיך על שאני יחיד בעולמי כך אתה יחיד לי בעולמי. שכן בלשון יון קורין לחד הינ״א. רבי אלעזר הקפר אומר ה״ן 1שכל האותיות יש להן זוגות חוץ מן ה״א ונו״ן. כיצד א״ט עשרה ב״ח עשרה ג״ז עשרה ד״ו עשרה ה״א אין לה זוג. י״צ הרי מאה כ״פ הרי מאה ל״ע הרי מאה מ״ם הרי מאה נ׳ אין לה זוג. 2זה הוא שכתוב (הנ״ך שוכב עם אבותיך).
3קרבו – ביעקב כתיב ויקרבו ימי ישראל למות על כי לא השיגו ימי חיי אבותיו אברהם. ויצחק. אברהם חיה קע״ה ויצחק ק״פ יעקב קמ״ז. במשה כתיב הן קרבו ימיך לפי שנאמר (שמות ו׳:י״ח) ושני חיי עמרם שלש ושלשים ומאת שנה ולוי שבע ושלשים ומאת שנה. וקהת חיה קל״ז [א]. ולפי שלא השיג חיי אבותיו כתיב בו קריבה. וכן בדוד כתיב (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות 4שלא הגיע לימי ישי שנא׳ (שמואל א י״ז:י״ב) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. היה בן שלשים שנה במלכו וארבעים שנה מלך בירושלים הרי ע׳. קרא את יהושע 5שלא יאמרו ישראל בחיי רבו לא היה מדבר ועכשו הוא מדבר. וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד. באותה שעה 6נתגבר כחו של משה והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל. נאמר כאן וילך משה ונאמר להלן וילך משה מה כאן הלך אל אהל מועד. 7אף להלן הלך אל אהל מועד. נתקבצו ישראל אצל משה רבינו בחדש החמישי ואמרו לו אהרן אחיך היכן הוא אמר להם הקב״ה גנזו לחיי עולם הבא ולא היו מאמינים לו. מה עשה הקב״ה הביא מטתו של אהרן תלויה בשמי שמים ומלאכי השרת אומרים (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ לכך נאמר (דברים י׳:ו׳) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. 8שם נתבקשה מיתתו של אהרן, 9וכן אתה מוצא בשמואל דכתיב (שמואל א כ״ה:א׳) ושמואל מת וגו׳. וכתיב (שם כה) וימת שמואל (ופלשתים נאספו) וגו׳. נתבקש שמואל והנה מת. וכן אתה מוצא ביהושע כתיב בו שני פעמים. (שופטים ב׳:ח׳) וימת יהושע [בן נון] עבד ה׳ בן מאה ועשר שנים. וכתיב (יהושע כ״ד:כ״ט-ל׳) וימת יהושע בן נון עבד ה׳ בן מאה לפי שנאמר (שם) ויקברו אותו בגבול נחלתו עד מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר לבלעם. מה כתיב בתריה בספר שופטים, (שופטים ב׳:י׳-י״א) ויעשו בני ישראל את הרע 10מלמד שנתבקש יהושע ולא נמצא:
1. שכל האותיות יש להם זוגות. שמ״ר פ׳ ט״ו ומסיים שם הקרא ה״ן עם לבדד ישכון:
2. וה הוא שכתוב ה״ן קרבו ימיך וכו׳. והפסוק הנך שוכב וכו׳ ט״ס:
3. קרבו ימיך למות ביעקב כתיב וכו׳ בר״ר פ׳ צ״ו:
4. שלא הגיע לימי ישי. בר״ר שם שישי חי ד׳ מאות שנה:
5. שלא יאמרו ישראל. דורש סיפא דקרא קרא את יהושע כו׳ ואצונו היינו שהקב״ה ידבר עמו בפני משה. וזה שאמר בחיי משה לא היה מדבר עם הקב״ה ועכשיו הוא מדבר:
6. נתגבר כחו של משה. בספרי פינחס הלשון העמידו מן הארץ והושיבו על הספסל. היינו שזה עשה משה מעצמו כי אף ביום מיתתו היה לו כ״כ כח מרובה. ובספרי שם מסיים שלא יאמרו ישראל בחיי רבו לא הורה ועכשיו הוא מורה ע״כ הושיבו על הספסל להורות כי הוא ראוי להוראה. כי דרכם היה הרב יושב על הספסל ותלמיד יושב על הארץ:
7. אף להלן. בתחלת הפרשה וילך משה הלך אל אוה״מ לקבץ כל ישראל:
8. שם נתבקשה מיתתו של אהרן. שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות:
9. וכן אתה מוצא בשמואל דכתיב. (שמואל א כ״ה:א׳) וימת שמואל וכתיב (שמואל א כ״ח:א׳) ושמואל מת ויקבצו פלשתים כצ״ל ובכאן עירבובי דברים בקרא. וע״ש בפרש״י הרי כבר נאמר וימת שמואל. אלא לפי שבא לדבר בשאול שהוצרך לדרוש בבעלת אוב פתח ואמר ושמואל מת שאילו היה שמואל קיים ממנו היה שאול דורש עכ״ל רש״י וזה שסיים המחבר נתבקש שמואל והנה מת:
10. מלמד שנתבקש יהושע וכו׳. כי אלו היה יהושע קיים לא עשו בני ישראל הרע:
קרבו ימיך למות – כי לכל אחד עתים קצובות, וכבר פירשתי זה (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:כ״ו).
וילך משה – ממחנה ישראל, כי שם היה, ויבא אל מחנה השכינה.
THY DAYS APPROACH THAT THOU MUST DIE. For there is a time set for each and everyone.⁠1 I have previously explained this.⁠2
AND MOSES…WENT. From the camp of Israel, for that is where he was.⁠3 He then came to the camp where God's presence rested.
1. To pass away.
2. See Ibn Ezra on Ex. 23:26 (Vol. 2, p. 518).
3. When he took leave of and blessed Israel.
הן קרבו ימיך – דרשו רבותינו: הן – אחד, שכן בלשון יווני קורין לאחד – הינה, קרבו – תרי, ימיך – תרי, הרי חמשה. ואמרו: כי השוכב חמשה ימים ומת – זו היא מיתת כל אדם, אבל אם שכב יותר – זו היא מיתת ייסורין. ואם שכב פחות – זו היא מיתה חטופה, אם לא הגיע לגבור⁠{ו}⁠ת. אבל אם הגיע לגבורות ומת, אפילו פתאום, זו היא מיתת נשיקה, כך מפורש במועד קטוןא (בבלי מועד קטן כ״ח.).
א. כן בכ״י מינכן 52.
הן קרבו ימיך – BEHOLD YOUR DAYS APPROACH – Our Rabbis derived: הן – BEHOLD – One, for thus in the Greek language is “one” called – “hena”, קרבו – THEY APPROACH – Two, ימיך – YOUR DAYS – Two, which add up to five. And they said: One who lies down for five days and dies – this is the [ordinary] death of all people, but if he lies down longer – this is a torturous death. And if he lies shorter – this is a snatched death, if he does not reach [the age of] valor [eighty]. But if he reached valor and died, even suddenly, this is the death of the [divine] kiss, thus is explained in Moed Katan (Bavli Moed Katan 28a:12).
הן קרבו ימיך – דרשו רבותי׳ הן – אחת, שכן בלשון יון קורא לאחת – הינא, קרבו – תרי, ימיך – תרי, הרי ה׳. ואמרו: כי השוכב בחמשה ימי׳ זו היא מיתה חטופה, אם לא הגיע לגבורות. אבל אם הגיע לגבורות ומת אפי׳ פתאום זו היא מיתת נשיקה, רבינו בכור שור.
ואצונו – ואזרזנו. לשון רבינו שלמה.
ואין צורך, כי דבר השם: חזק ואמץא כי אתה תביא (דברים ל״א:כ״ג) – מצוה היא, ואלו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה. ויתכן שיהיה פירוש: ואצונו – שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל, כמו שפירשתי בפסוק: וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כ״ז:י״ט).
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״ואמיץ״.
THAT I MAY GIVE HIM [Joshua] A CHARGE. "This means that I may exhort him.⁠" This is Rashi's language. But there is no need for this, because G-d's statement [to Joshua] for thou shalt bring [the children of Israel into the Land]⁠1 is a command, and, if he were to be indolent and not do so, he would be liable to the death-penalty. It is possible that the meaning of that I may give him a charge is that I will appoint him a prince and commander2 over Israel, and thou shalt give him a charge in their sight.⁠3
1. Further, (23).
2. Isaiah 55:4.
3. Numbers 27:19.
הן קרבו ימיך למות – על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב״ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מ״ז:כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב״ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה״ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז״ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש״י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש״י הוסיף לו על הנגזר ט״ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א׳:ט״ז) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע״ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב״ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא״כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש״י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב״ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהלים קמ״ה:י״ט) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל׳:כ״ב) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע״י תפלה.
וע״ד המדרש הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בהן קלסתיך שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהך השמים ושמי השמים, בהן אתה גוזר עלי מיתה, משל למה הדבר דומה למלך, שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר ראויה זו למלך מה עשה, קנאה ונתנה למלך, אמר המלך יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה, רבש״ע במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה. ועוד יכלול הן קרבו ימיך למות הגיע שמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקב״ה הנך שוכב וגו׳ וקם, כלומר אע״פ שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון ואצונו, כי המצוה היא תורה שבעל פה והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כחי בלבנה.
וילך משה ויהושע – הלך ממחנה ישראל אל מחנה שכינה.
הן קרבו ימיך למות, "here your days to die are drawing near.⁠" According to the plain meaning of the text this verse teaches that the period man has to live has been predetermined, every single human being having a time allocated to him at birth. God sees to it that every person lives out the time thus allocated to him at birth. This would correspond to Exodus 23,26: "I will ensure that you complete the number of your days (years).⁠" The expression קריבה, "approach,⁠" mentioned here is one which is specifically reserved for the approach of death of righteous people as we know already from Genesis 47,29 when the Torah speaks about the approaching death of Israel our patriarch. Similarly, Kings I 2,1: "the time for David to die approached.⁠" These verses prove that such times had been determined by God already at birth, and that God's השגחה, "benevolent supervision of history,⁠" ensures that the individuals in question get to live out their allotted time, that their lives are not cut short by acts of violence or natural disasters. Alternatively, God lengthens the allotted life span of these people as a reward for merits which they have accumulated during their lives. At the same time, their allotted life span may be reduced due to demerits they have become guilty of. The important thing is that no one dies unless God has so determined.
According to our information that God has empowered planetary forces, stars and their constellations, to exercise their influence on the lives of people on terrestrial earth, and the orbits of these forces are of constructive or destructive influence on these lives so that their lives appear to depend on mazal,⁠" i.e. such influences (Targum Kohelet 9,2), we find that our sages did not deny the impact of such mazal; we therefore seem to be faced with a dilemma here. Our sages said specifically that phenomena such as economic success, (duration of) life on earth itself, as well as the ability to have children, do not depend on one's merit but on one's mazal (Moed Katan 28). If that is so, where is there room for God's השגחה in the matter? Further details of our sages' view is found in their statement that though both Rabbah and Rav Chisdah were righteous individuals (seeing that when they prayed for rain it materialised), one lived only to the age of 40 whereas the other lived to the age of 92. Rabbah's 40 years on earth were filled with painful experiences. Rav Chisdah was blessed to marry off 60 children, whereas Rabbah buried 60 family members. The latter could not always afford to eat even bread made from barley, whereas the former fed his dogs with white bread. These statements are proof positive that the sages acknowledged the influence of mazal in our lives, i.e. that there is substance to the discipline we call astrology.
It is true that these planetary phenomena have been equipped with initial power to influence our fates. However, they are not supreme. Their influence need not be final. They are subservient to the Lord Almighty, to the attribute Hashem. If people born under adverse mazal turn to the supreme God, to Hashem, and appeal to Him to neutralize their apparently negative mazal, God will respond to such prayer if it is warranted. In fact, we may go further and posit that God instituted mazal partly in order to encourage us to pray to Him to change adverse mazal in His benevolent way. We know that God can lengthen our lives from the very verse in Exodus 23,26: "I will make full the number of your days,⁠" i.e. "I will add to them if the situation warrants.⁠"
King Chizkiyah had 15 years added to his life expectancy although the prophet Isaiah had been sent to him to prepare his last will and testament as he was not going to recover from his sickness. God responded to his prayer and revoked the decree he had been subject to (Isaiah 38,5). We also know that when the occasion warrants it God reduces the number of years allocated to a person at birth, from Achazyah King of Israel son of Achav. The reason he had his life span shortened was that when he fell ill, instead of turning to God or to an accredited prophet, he turned to idols to inquire about his chances of a recovery (compare Kings II 9,16). He was told clearly that he would die now because he had turned to Baal Zevuv, the god of Akron, ignoring the presence of accredited prophets in Israel. The verse we just quoted makes it plain that Achazya's death at that time was due to his having turned to idols at that time. Had death already have been decreed upon him previously, what point was there in the prophet telling him about it now? The above examples teach us that God reserves the right to lengthen or shorten the life span decreed for man at birth. God remains a free agent; this is why He is known as שדי. The word, derived from שדד, means that He is in charge of the laws of nature, changing them at will if He so desires. (Compare author's comments on Genesis 17,1) These adjustments in life span, etc., occur with a view to reward and punishment. It follows that the statement that "life (expectancy), children (ability to have them), and economic success, do not depend on merit but on mazal,⁠" which we quoted from Moed Katan, means that the power of prayer is so great that it can override predetermined fates set according to mazal. The astrologers themselves admit that the general rules are set by God, whereas the planetary systems only supplement details pertaining to the lives of the subjects under their influence. Clearly, He who sets the general rules is able to set aside mere details, i.e. the subordinate powers assigned to the horoscopes. It follows that it is within man's power to create the conditions for setting aside such details if his actions merit it and he appeals to the Lord to use His powers on his behalf. On occasion, God fulfills man's desire without waiting for man to appeal to Him. What the statement in Moed Katan, regarding the three cardinal parts of man's fate does mean is that in these matters God does not interfere with the predetermined fates of these individuals unless asked, unless appealed to. This is the meaning of Psalms 145,19 ואת שועתם ישמע ויושיעים, "and their cry He hears and He delivers them.⁠" On the other hand, the same psalmist says in the first half of this verse: "He does the will of those who fear Him;⁠" this refers to the unspoken requests by these people. We have proof positive from the Torah and the Books of Prophets that the three critical values of man, 1) children, 2) life, and 3) economic success, פרנסה, are all subject to prayer. Rachel, who had been unable to conceive and had prayed was granted children (Genesis 30,22): "God listened to her and opened her womb.⁠" King Chizkiyah provided proof for the fact that God changes even decrees of death announced by one of His prophets at His command. Elijah and Elisha both experienced that the supply of food was dramatically increased through their prayerful intervention in the fates of starving individuals (Kings I 17,13-15 and Kings II 5,42-44). These individuals were saved from famine, although clearly that had been their assigned fate.
This is the reason why our sages singled out these three aspects of life which are normally dependent on mazal to inform us that even these matters are subject to change by means of prayer by the intended victims.
A Midrashic approach (based on Devarim Rabbah 9,4). The words: "here the days of your death are approaching,⁠" reflect a conversation between Moses and God. Moses had said to God: "I have praised You using the word הן (Deut. 10,14), and You are using the same word introducing the decree that I am to die.⁠"
We may understand this by means of a parable. A king had an outstanding minister, one of whom he was exceedingly fond. One day this minister came across a sword, which was exceptionally beautiful, the like of which he had never seen. He immediately determined that this sword was appropriate for his employer, the king. What did he do? He bought it and presented it to the king as a gift. The king said: "may they cut off his head with it.⁠" This is what Moses had in mind when he said to God: "are You going to use my gift to turn it against me?⁠"
Another thought which is contained in the words הן קרבו ימיך למות, is that God meant: "the time has come for your sun to set and for the moon to shine.⁠" This was a reference to the statement of our sages we have already quoted in which the face of Moses was compared to that of the sun whereas that of Joshua, his successor, was compared to that of the moon. When God said to Moses: "here you are going to lie with your ancestors, and this nation will arise and serve idols, etc.,⁠" (verse 16 in our chapter), He meant that "your power, that of the exceptional level of prophecy granted to you, will continue to illuminate the moon (inspire Joshua) although you are already in your grave, just as the sun even after it has set shines upon the surface of the moon to enable it to reflect its light.⁠" The word וקם may be read together with the words הנך שוכב עם אבותיך וקם, "although you are lying with your fathers it will rise.⁠" Just as the sun supplies light to the moon even after it has set, you Moses will inspire Joshua even after you have joined your fathers. This is also the meaning of the word ואצונו, i.e. "I will impress My power on the moon.⁠"
וילך משה ויהושע, "Moses and Joshua went; from the camp of Israel to the camp of the Shechinah.
הן קרבו ימיך למות – יש במדרש אמר משה להקב״ה הלא קלסתיך ושבחתיך בהן שנא׳ הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳ (דברים י׳:י״ד) ואתה מקניטני בהן קרבו ימיך. א״ל הקב״ה שכן רע רואה הנכנסים ואינו רואה היוצאים. כך עשית שלא דברת כהוגן על ישראל בלשון הן ולמדת קטיגוריא עליהם דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ו׳:י״ב) וכתיב והן לא יאמינו לי (שמות ד׳:א׳).
הן קרבו ימיך למות – אמר משה לפני הקב״ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳ ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד״א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש״י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב״ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה״ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ״ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד״א הן אין לו זוג כיצד א׳ אחד ט׳ תשעה הרי עשרה ב׳ שנים ח׳ שמונה הרי עשרה ה׳ אין לה זוג וכן נו״ן אין לה זוג כיצד יו״ד עשרה צ׳ תשעים הרי מאה מ׳ ארבעים ס׳ ששים הרי מאה נו״ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.
הן קרבו ימיך למות, "the time is approaching when you must die;⁠" Moses had said to G–d that he had employed the word הן when praising Him, as is recorded in Deut. 10,14: הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בם, "Mark, the heavens to their uppermost reaches belong to the Lord your G–d, the earth and all that is in it.⁠" Why do You decree death upon me by using the same introductory word? G–d reminded Moses that he had used the same word also when challenging G–d's judgment in Exodus 6,12 when he complained that since had commenced his mission the suffering of his people had become more severe. He felt that he was not being dealt with fairly. G–d explained to him that he erred and that what He had decreed was for his own good. How so? We read in Proverbs 11,31: הן בארץ ישלם אף כי רשע וחוטא, '"if the righteous will be recompensed on earth, how much more so the wicked and the sinner!⁠" G–d assured Moses that in the world to come he would occupy a throne made of precious stones and would be seated on a loftier platform than 550000 righteous people. An alternate interpretation of the word הן, there is no other word in the Hebrew language which is a match for the word הן. What is meant by this? The word אחד 1 when matched with the word תשעה, 9 makes ten. The word שנים 2 when matched with the word שמונה, 8, makes ten. The word (number) 5, as well as the word 50 have no partners. Moses, i.e. his name, has no partners, as the Torah testifies that no other human being emerged who could match Moses. (Midrash Devarim Rabbah 9,6 as well as 11,9) Therefore, Moses being unique had to be matched with G–d Who is unique.
הן קרבו ימיך למות – א״ל משה להקב״ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתי׳ הן לה׳ אלהיך השמים ובלשון הן אתה ממית לי א״ל אף בלשון הן קראת תגר הן בני ישראל לא שמעו אלי א״ל משה להקב״ה בהן שבחתי לפניך ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד לי מדה רעה כנגד מדה טובה א״ל הקב״ה גם זה מדה טובה שנאמר הן צדיק בארץ ישולם ולא עוד אלא שלעו״הב אעלך בכבוד בכסא של מרגליות ואשימך ראש על חמשה וחמשים רבוא של צדיקים כמנין הן ועוד יותר מכלם אני מנחילך נהרי שמן ד״א הן אותיות הן שאין להם זוג כיצד ט״א הרי עשרה ב״ח הרי עשרה ג״ז הרי עשרה ד״ו הרי עשרה ה״א אין לה זוג נו״ן אין לה זוג כיצד י״ץ הרי מאה כ״ף הרי ק׳ מ״ הרי ק׳ נו״ן אין לא זוג כך אתה משה אין לך זוג דכתי׳ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.
ואצונו – פרש״י ואזרזנו. וכתב הרמב״ן ואין צורך כי כאשר אמר לו השם אתה תביא מצוה היא ואלו היה מתעצל ולא יעשה חייב מיתה. ויתכן לפרש ואצונו שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל:
ואצונו, "and I shall instruct him.⁠" Rashi under-stands the word as "I will urge him to act promptly.⁠" Nachmanides writes that there is no need to change the meaning of the word from what it means ordinarily, seeing that when God told Joshua "you will bring,⁠" this is by itself a commandment. (Numbers 27,19) If Joshua had been deliberately slow in carrying out that command he would have been guilty of a capital offence. It is possible that the word ואצונו means: "I will inaugurate him as the leader of the Jewish nation.⁠"
הן קרבו ימיך למות – אמר מרע״ה, רבש״ע, בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳ ובדרך זה אתה מבשרני למות. א״ל הקדוש ברוך הוא וכי לא אמרת והן לא יאמינו לי. וכן כתוב יען לא האמנתם בי.
ואצונו – פר״ש ואזרזנו. ואין צורך כי דבר השם ית׳ חזק ואמיץ, כי אתה תביא מצוה היא, ואלו היה מתעצל ולא יעשה היה חייב מיתה. ויתכן שיהיה פי׳ ואצונו שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתי אותו לעיניהם. תנן בסוטה פרק אלו נאמרין בלשון הקדש (מ״א א׳) פרשת המלך, ותנן המלך עומד ומקבל יושב וקורא. ותנן קורא מתחלת אלה הדברים ועד שמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, כי תכלה לעשר, פרשת המלך עד שהוא גומר כל הפרשה כולה. ומ״ל שבמלך מדבר הכתוב דבר זה מדברי נביאים למדנו דכתיב ביאשייהו (מלכים ב כ״ג א׳) וישלח המלך ויאספו אליו וגומר וכתיב ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בית י״י.
ויאמר י״י אל משה הן קרבו ימיך למות – צוה לקרוא יהושע בזאת הנבואה לצותו שיחזק ויאמץ להתנהג במצות התורה כי הוא יביא בני ישראל אל הארץ ולזה אמר לו ואנכי אהיה עמך להעיר שאלו הדברים הגיעו למשה אז בנבואה ובשליחות השם יתעלה אמרם אמנם הוצרך לזה לפי ששאר הדברים שזכר פה אמרם השם יתעלה בהר חורב ולזה היה אפשר שיכנס בזה הענין ספק ליהושע שמא אינו במדרגה שיהיה ראוי שתשלם על ידו ירושת הארץ לישראל כי אולי לא השלים נפשו למה שהיה אפשר לו או נתחדש אחד משאר הדברים המונעים ממנו זה ולזה הוצרך שיאמר לו זה השם יתעלה עתה להורות שהוא עתה ראוי לזה.
ואצונו ואזרזנו. לא לשון צווי ממש שהרי לא נכתב אחריו שום צווי אבל הזרוז אין צריך לכתבו כי הם דברי׳ בעלמא כמו חזק ואמץ והדומי׳ לו:
ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו וגו׳ עד ועתה כתבו לכם.
לפי שחשב משה שכבר כתב כל מה שהיתה לו לכתוב על ספר התורה, ראה השם יתברך להוסיף עוד שירת האזינו. ואמר לו הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו. והוא אמר לו שלא היה צורך הקריאה לדבר עמו כי אם לצוות את יהושע לפי שהערים הקדוש ברוך הוא עם משה לבלתי הגיד לו שהיתה הקריאה לצוות על שירת האזינו, שלא יתרעם משה רבינו למה יוסיף עוד ביעודים רעים כהנה וכהנה. וכדי שלא ישמט מלכת לקבל הדבור ושלא יתרעם ממנו, אמר לו שהיתה הקריאה כדי לצוות את יהושע. וכאשר הלך שמה באתהו הנבואה על ענין השירה שהיא היתה הכונה האמתית בקריאה ולא לצוות את יהושע, והיה תכלי׳ הדברים ועתה כתבו לכם את השירה הזאת רוצה לומר עוד תכתוב את השירה הזאת על ספר התורה אשר כתבת כי לא שלמה כתיבתו עד הנה.
ומפני זה שיתף עמו יהושע בדבור הזה ולא נעשה אותו צווי עצמו. ואפשר גם כן ששיתף יהושע בדבור הזה לענין הכתיבה כמו שאבאר.
אחר כך אמר הן קרבו ימיך למות – וכבר ידעת שאין מלכות נוגעת בחבירתה [אפילו] כמלוא נימא. לכן קרא את יהושע ואצונו לנגיד על עמי. וילך משה ויקרא לתלמידו ויתיצבו באהל מועד. ואמר הן קרבו ימיך למות. לרמוז למה שאמרו במדרש ימים מתים והצדיקים אינם מתים. מה טעם לפי שחמה זורחת ומברכין יוצר אור יוצר המאורות. אבל הרשעים אפי׳ בחייהם קרויים מתים לפי שאין מברכין יוצר אור ויוצר המאורות. וזהו ואתה חלל רשע. ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו. ומודים ומברכין לשמו ית׳ על כל דבר ודבר. ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות. שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה״ז והעוה״ב. וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה״ז. יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך. ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים. לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם. אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות. ולכן אין משיגים אור העוה״ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו. באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים. וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות. שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם. וזהו יוצר אור כנגד העוה״ז. יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון. אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין. ולכן אמר הן קרבו ימיך למות. אבל הן אין אתה מת. וכן ויקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם. וכן כתבתי שם שאע״פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה. עכ״ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת. ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות. אע״פ שאתה בורח מן המיתה. ימיך קרבו למות בלי בשת ובלי יראה. אחר שהם ימים אמתיים. כמו שאמר באברהם בא בימים האמתיים. כיוצא מן הימים היה לו לומר. וכמו שנאמר ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף שהוא היה בנו האמיתי. כן אמר בכאן קרא את יהושע שהוא בנך האמיתי בן בנו של יוסף. ולהורות על מעלת מרע״ה אמרו במדרש על מלת הן אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בדבר שקלסתיך בו דכתיב הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. אתה קונס עלי מיתה. דכתיב הן קרבו ימיך למות. עד שחזר הקב״ה ואמר לו הנך שוכב עם אבותיך. אין הנך אלא לשון מנוחה שנאמר והנחה למדינות עשה. רמזו בזה מה שאמרו בסתרי התורה שאמר לו הקב״ה למשה אני אלוה בעליונים ויחידו של עולם. ואתה יחיד בתחתונים דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לרמוז כי כמו שמשה קלס להקב״ה במלת הן לה׳ אלהיך. שהם אותיות שאין להם זוג. כך אין להקב״ה זוג. כי הה״א אין לה זוג בעשרות. וכן אות נון אין לה זוג במאות וכו׳. ולכן כמו שאלו האותיות אין להם זוג. כך הוא הקב״ה הוא יחיד בלי זוג. וזהו הן לה׳ אלהיך השמים. וכמו שמשה קלס להקב״ה באלו האותיות שאין להם זוג. כך קלס הקב״ה למשה באותיות שאין להן זוג ואמר הן קרבו ימיך למות. לרמוז שאין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ועכ״ז אמר הקב״ה למשה שאע״פ שאתה אין לך זוג ואני אין לי זוג. קרבו ימיך למות. ואני חי וקיים לעולם. ולקרר דעתו חזר לומר הנך שוכב עם אבותיך. כלומר אע״פ שאתה מת. אתה חי במנוחת עולמים. וזהו שאמרו אין הנך אלא לשון מנוחה:
ומה שאמר קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו ולא מצאנו שהשם צוה לו דבר. ואיך אמר ואצונו. אולי נאמר שפירושו ואצונו לנגיד ולמלך על עמי ישראל. ולכן אמר ויתיצבו באהל מועד שניהם שוים. וכן אמר לכבודו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. אע״פ שהכותב לא היה אלא משה לבדו דכתיב ויכתוב משה את השירה הזאת אמר כתבו לכבוד יהושע. ואולי אע״פ שמשה היה הכותב. יהושע היה מסייעו בתיקון הקלפים. או שהיה מסייעו להגיה כאלו שניהם כותבים ולכן אמר כתבו לכם. ואולי נאמר כי הטעם שאמר ואצונו. לפי שהשם בא לצוות את העם כאומרו וקם העם הזה וזנה וגו׳ ואנכי הסתר אסתיר פני וגו׳. וכן כל הפרשה הוא להזהיר את ישראל על עבודה זרה. ואחר שהזהיר וצוה לישראל. הוא כאלו צוה ליהושע שהוא המנהיג. כי המנהיג הוא שקול ככל העם. והעם שקול כמנהיג. כמו שאמר משה וישלח מלאכים ובמקום אחר כתיב וישלח ישראל מלאכים. ולכן אמר בכאן ואצונו כאלו חוזר אל העם. ורצה השם שיעמדו משה ויהושע לראות באזהרת העם וזהו ואצונו. ואולי נאמר כי צו את יהושע היא כתובה בסוף באומרו ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ. ואע״פ שזה נראה לי דוחק. שכבר נשלם דיבור השם והפסיק בפסוק ויכתוב משה את השירה הזאת. ואח״כ חזר לומר ויצו את יהושע. וירא ה׳ באהל בעמוד ענן. הנה לפי מעלת משה ע״ה שהיה מביט באספקלריא המאירה. לא היה ראוי שיתגלה לו עכשיו בעמוד ענן. וכ״ש עתה שהיה סמוך לפטירתו שהיה דבק יותר אל השם. כדכתיב תוסף רוחם יגועון. ואולי כי הטעם שנראה אליו בעמוד ענן היה בעבור יהושע. כי אחר שאמר והתיצבו באהל מועד. אע״פ שהשם היה מדבר עם משה. יהושע היה שומע קול הנבואה. ולכן נראה בעמוד ענן לפי שהיה מתחיל בנבואה. ובסוף הענין דיבר השם אליו כדכתיב ויצו את יהושע בן נון וגו׳. ויהיה זה כטעם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. וכן בכאן בעבור שישמע יהושע נראה בעמוד ענן. או שנאמר שהטעם שנראה בעמוד ענן. הוא להורות שהקב״ה כביכול מתעצב אל לבו על מיתת הצדיקים כדכתיב יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. ואמרו שאין הקב״ה גוזר מיתה על הצדיקים עד שישאלו בפיהם. דכתיב ואברככה לפני ה׳ לפני מותי. ואמרו ג״כ איך אומר ליצחק שימות שפשט צוארו על גב המזבח. עד שלזאת הסבה נראה בכאן בעמוד ענן לפי שאמר למעלה הן קרבו ימיך למות. כמי שאומר אני לא הייתי רוצה שתמות. אבל קרבו ימיך למות ושלמו ימיך. והגיע זמנו של יהושע ליטול שררה ולכן קרא ליהושע.
הן קרבו ימיך למות – ברבתי (טו) מסיק אמר משה להקב״ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א״ל הקב״ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד׳:א׳). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי.
ונ״ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי – גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א״כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק״ו מן הסלע כו׳ וכמו שנאמר (במדבר כ׳:י״ב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע״י הסלע כי ילמדו ממנו ק״ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי״ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.
ד״א לפי שאמרו רז״ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו׳ אמר הקב״ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע״פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ״מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר״ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א״כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי״ז נקנסה עליו מיתה וזה״ש הן קרבו ימיך למות.
ואזרזנו. דאין לומר ציווי ממש, שהרי לא כתיב אחריו שום ציווי:
I shall enthuse them. For one cannot say it means literally a command, as there is no command written afterwards.
הן קרבו ימיך וגו׳ – טעם אומרו הן, להצדיק מאמר משה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשו רז״ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי וכו׳, עד כאן. ובא דבר ה׳ אליו, ואמר הן כדבריך קרבו ימיך. ואומרו קרבו ימיך ולא אמר קרב יומך, על דרך אומרו (בראשית מז כט) ויקרבו ימי וגו׳ ופירשנוהו שם.
עוד ירצה באומרו הן קרבו וגו׳ על זה הדרך, הנה הימים שלך קרבו אצלך, והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט), וכמו שפירשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות.
והתיצבו וגו׳ – כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה, והוא אומרו והתיצבו לשון מינוי ושררה שניהם בהשואה, על דרך שפירשנו בפרשת אתם נצבים (לעיל כט ט). ואומרו ואצונו, לשון מלכות, על דרך אומרו (שמואל א יג יד) (ויצוני) [ויצוהו] ה׳ לנגיד, וכן הוא אומר כי אתה תביא (פסוק כג), ודרשו ז״ל (סנהדרין ח.) (קח) [טול] מקל והך על קדקדם.
הן קרבו ימיך למות, "Behold, your days are drawing near to die, etc.⁠" The reason for the word הן here is to justify Moses' having said that he had reached his 120th birthday on that day. Our sages in Rosh Hashanah 11 mention that by the word היום in verse 2 Moses meant that he reached the age allotted to him. As a result, God's word came to him saying: הן, "you are correct,⁠" the time has come for you to die. The reason God said קרבו ימיך (pl.) instead of saying קרב יומך, "your day has arrived (sing.)" may be understood in the same vein as Genesis 47,29 where we have explained this wording.
Another intention of the Torah for using the expression הן קרבו, may be as follows: "The days which are yours have approached; these days are the ones on which parts of your soul are approaching.⁠" This is the mystical dimension of Psalms 104,29: תוסף רוחם יגועון, "when You take away their breath they will perish.⁠" In my commentary of the Ari Zal on this verse on page 391 of my commentary on Jacob's impending death, I have explained all this in detail. The approach of the different parts of the soul making up the composite of one's soul, spell the imminence of physical death. The verse in Psalms then has to be translated as: "when all the parts of their spirit come together their bodies will die.⁠"
והתיצבו באהל מועד, "and stand both of you in the Tent of Meeting, etc.⁠" This is the first instance where God commands Joshua to display a symbol of his new authority in Moses' presence. God did this by giving both Moses and Joshua simultaneous instructions using the plural התיצבו. We have explained this word as meaning "being appointed" in connection with Deut. 29,12. The word has a similar meaning in Samuel I 13,14 where Samuel tells King Saul ויצוהו ה' לנגיד על עמו, that in His heart God had already appointed someone else as leader of His people. This was some time before God ordered Samuel to anoint one of Yishai's sons as king. God's words to Joshua "for you will bring the children of Israel to the land, etc.⁠" (verse 22) are interpreted in Sanhedrin 8 as another such appointment of Joshua to a position of authority.
ואצונו – כמו שנאמר להלן ויצו את יהושע:
ואצונו{כמו שנאמר להלן (פסוק כ״ג) ויצו את יהושע בן נון (נתיבות השלום).}א
ענין מנוי על שררה (עיין מה שכתבתי במדבר כ״ז:י״ט), וכשאמר ה׳ ליהושע (למטה כ״ג) חזק ואמץ כי אתה תביא וגו׳, הרי מנה והפקיד אותו לנגיד על ישראל.⁠ב
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. בכ״י לוצקי 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל שנמחקה בכ״י: ״הראות הענן היה סימן כי ה׳ בחר ביהושע, וזהו צוויו, ואין לפרש ואצוונו על נתינת מצות מה׳ ליהושע, כי זה לא היה מ״ש למטה ויצו את יהושע בן נון, משה צוה לא ה׳, ובדבור ה׳ הנאמר כאן למטה (הנך שכב) לא הוזכר כלל מה יצוה את יהושע.⁠״
ויאמר וגו׳ – משה כבר ראה את שליחותו כמושלמת. הוא כבר אמר את דברי הפרידה שלו לעם וליהושע, שאותו כבר מינה ה׳ ליורשו (במדבר כז, יח), והוא גם מסר את התורה שבכתב לכהנים ולזקנים.
אולם היה זה רצון ה׳ שמעמד מינוי יהושע כיורשו של משה, יתרחש לעיני כל העם, כדי שכולם יראו שהוא נתמנה על ידי ה׳.
בנוסף, היה על משה ללמד את העם שירה לפני מותו, שירה שתצייר בעיני הרוח (״תשור״, עיין פירוש, בראשית מט, כב) את אירועי ההיסטוריה כפועל ה׳, ואת ה׳ בתוך אירועי ההיסטוריה. שירה זו תתווסף לתורה שבכתב ותושם בפי העם. היא תבטיח שישראל תמיד יכיר את מעמדו ואת ייעודו בהיסטוריה האנושית, ואת גורלו המיוחד הבא כתוצאה מכך. הכרה זו שתישאר לעולם תחזיר תמיד את ישראל אל ה׳ ואל ייעודו.
הן – פעלת בתחושה נכונה, הגיע זמנך להיפטר מן העולם הזה. אולם תחילה תקרא ליהושע ״והתיצבו״, עִמדו שם שניכם בציפייה לבואי. השווה שמות לג, כא; לד, ב; במדבר יא, טז; שמות ב, ד ועוד.
ואצונו – ציווי זה מפורש רק בפסוק כג. לפני כן מביא הכתוב את דברי ה׳ שנאמרו למשה במעמד יהושע. השווה את כל סדר המינוי הזה למינוי הדומה של הזקנים לסייע ביד משה (במדבר יא, טז–יז), בייחוד: ״וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם״ (עיין פירוש שם).
באהל מועד – שם ניתן ביטוי לתורה, למסירותנו לתורה, ולשכינת ה׳ בקרבנו התלויה בשני אלה והמעניקה לנו שמירה וברכה. נמצא שניתן כאן ביטוי לכל הדברים ששליחות משה הוקדשה אליהם עד כה, והעומדים להימסר עתה ליורשו לצורך המשך קידומם.
{הערת המוציא לאור: מתחלת פרשת נצבים עד כאן, ה״תורה אור״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל, ו״התורה והמצוה״ נתלקט על פי דרכו. ומכאן עד סוף שירת האזינו, ״התורה והמצוה״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל וה״תורה אור״ הוא מהמלקט.}
[על דרך הפשט:] ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות – אינם הימים שימות כי אין אדם מת בימים רבים רק ברגע אחד בצאת נפשו, אלא ענין קריבת הימים למות שנזכר כאן ובהרבה מקומות יכון על הימים שחיה בהם, לפי שימי חיי האדם נחלקים לשנים, הימים אשר עברו והעתידים לבא וכשמת או כשעומד למות יתקרבו הימים זל״ז ויהיו כלם בגדר אחד בעבר:
הן קרבו ימיך למות וגו׳: יש להבין הקדמה זו מה היא נוגעת לציווי ה׳ ליהושע, הלא היה אפשר שיצונו גם מכבר, והיה אפשר גם כן לצוות אחר מות משה1.
אבל מתחילה נבוא למה שאמרו חז״ל בב״ב (עה,א) ׳פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה׳. והביאור ידוע, שכמו אור הלבנה בא רק מכח החמה, כך אור יהושע זורח מאור משה. ולכאורה קשה, הרי יהושע היה נביא כמו כל הנביאים שהשיגו נבואה גם מבלי האצלת אור פני משה.
אלא הענין, דיהושע היה גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע״פ2, ובזה הפרט היה מושפע ממשה שהיה זורח בכח תורה שבכתב3, ובזה אמרו ׳פני משה כפני חמה׳ וכו׳, דכח אור תורה שבכתב שהיה זורח בגבורה על פני משה, נפל על פני יהושע וזרח באור כח התלמוד4, וכדאיתא בכמה מקומות (חולין קכד,א) ׳אילו אמרה יהושע בן נון בפומיה לא צייתינא ליה׳, הרי שהוא היה הראש בזה הכח.
מעתה הדבר מובן5, דכשם שאין הלבנה זורחת אלא בשעה שהחמה נוטה לשקוע, כך לא היה יכול יהושע לזרוח בעוד אור פני משה היה זורח בגבורה. והיינו דאיתא במדרש (בראשית רבה (אלבק) צ״ו): שתי פעמים דיבר יהושע לפני משה וגער בו, הא׳, במעשה העגל6 וכו׳, שנית, בשעה שאמר יהושע ״אדני משה כלאם״ (במדבר יא,כח)7. הודיעו לנו חז״ל כי בעוד זרח אור פני משה לא מצא יהושע ידיו, עד שהחל אור פני משה לשקוע, אז החל לזרוח פני יהושע. וזהו דבר ה׳ ״הן קרבו ימיך למות״ והתחיל אורך לשקוע, כאשר יבואר לפנינו פסוק י״ט, על כן השעה מכוונת להאציל מרוחך עליו8.
{קרא את יהושע: ולא כתיב ׳ליהושע׳ כמו לעיל פסוק ז׳. דשם היה יהושע עומד עם כל ישראל, ומשה קרא לו שיגש אליו, וכיוצא בזה בשמות (יב,כא) ״ויקרא משה לכל זקני ישראל״. אבל כאן משה לבדו היה באהל מועד9, וצוה ה׳ שילך ויקרא את יהושע וישוב עמו10, וכיוצא בזה בשמות (י,ח) ״ויושב את משה וגו׳⁠ ⁠⁠״11}.
קרא את יהושע והתיצבו: דבור ה׳ למשה היה באהל מועד12, וא״כ כך היה להקב״ה לומר ׳קרא את יהושע והתייצב עמך׳, והיה משה שולח אחריו.
אלא רמז הקב״ה למשה שיקרא הוא בעצמו את יהושע13, וכדאיתא בתענית (ז,א) ר׳ חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיהו כא,יד) ״לקראת צמא התיו מים״14, וכתיב (שם נה,א) ״הוי כל צמא לכו למים״15, אם תלמיד הגון הוא ״לקראת צמא התיו מים״ וכו׳. וזהו דבר ה׳ שיקראהו בעצמו16 [וכדאיתא ביבמות (מד,א) ״וקראו״ (לעיל כה,ח)17 – הם ולא שלוחן] ויבואו יחד ויתייצבו באהל מועד.
ואצונו: היה במשמע להזהיר על הנהגת ישראל18 כלשון דכתיב בספר שמות (ו,יג) במשה ואהרן ״ויצום אל בני ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״19. אבל מלשון המקרא להלן פסוק כ״ג ״ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק וגו׳⁠ ⁠⁠״ ולא כתיב ״לאמר״20 כלשון המקרא כמה פעמים, אלא הציווי הוא דבר בפני עצמו והאמירה דבר בפני עצמו21 {וכיוצא בזה ביארנו בבראשית (כח,א) ״ויצוהו ויאמר לו״. ועוד שם (מט,כט)⁠22}. והיינו כמו שכתבתי (ד״ה ״הן קרבו ימיך״) שהיתה כאן הערה מן ה׳ אל יהושע איך לדקדק בקראי ולהעמיד כח תורה שבע״פ23. וכך הפירוש לעיל (כד,ח) ״כאשר צויתים״, ועיין שם ובספר בראשית (ב,טז) ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ וגו׳, עיי״ש24. אלא דשם הוא בענין אחר, דבמה שאמר ״מכל עץ הגן וגו׳⁠ ⁠⁠״ צוה דברי קבלה היינו שבע מצוות, וכאן היה הציווי דבר בפני עצמו לדקדק בקראי ולהעמיד כוח תורה שבע״פ. ״ויאמר חזק ואמץ״ (להלן פסוק כ״ג)⁠25 – בהנהגת ישראל. {והכי תניא בספרי פרשת פינחס ״וצו את יהושע״ (לעיל ג,כח) – צוהו על דברי תלמוד26}.
וילך משה ויהושע: מבואר27 שלא שלח משה אחריו שיבא לאהל מועד, אלא הלך בעצמו ליהושע וקראו והלכו יחדיו לאהל מועד.
1. הרי הציווי הוא מאת ה׳ אל יהושע. אלא א״כ נפרש כהרמב״ן ש״ואצונו״ הכוונה – אמנה אותו, עיי״ש. זאת ועוד! התורה אינה מציינת כאן את תוכן ה״אצונו״ ליהושע, אלא להלן פסוק כ״ג, כאשר עד אז אנו קוראים את מה ש״ויאמר ה׳ אל משה״!
2. משה קיבל תורה (שבע״פ) מסיני ומסר ליהושע... לנביאים...
3. היא אשר הגיעה ׳מפיו של הקב״ה לאזנו של משה׳ (רמב״ן הקדמה לתורה). ובזה שונה חמשה חומשי תורה (׳מבראשית עד לעיני כל ישראל׳ – רמב״ן שם) מכל שאר הטקסטים בנביאים וכתובים.
4. היוצא מתורה שבכתב וקשור אליו בדרכים שונות (כמו י״ג מידות וכדו׳). אם כן, לא על נבואת יהושע קא עסקינן (׳פני משה כפני חמה׳ וכו׳), אלא על ׳התלמוד׳. וכדברי רבינו כתבו גם ה׳פרי צדיק׳ בכמה מקומות, ועיין גם ברמב״ם פרקי הצלחה פרק ב׳, רבינו בחיי פרשת פינחס (במדבר כז,כ), ועוד... (הובא ב׳אמרי חן׳ חלק ג׳ עמוד י״ב ושם בעמוד קי״ט באריכות).
5. ההדגשה ״הן קרבו ימיך למות״.
6. שמות (לב, יז-יח) ״וישמע יהושע... ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. ויאמר אין קול ענות גבורה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואיתא בירושלמי תענית פרק ד הלכה ה׳: אמר לו משה ליהושע, אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא ואינו יודע להבחין בין קול לקול?!
7. ודחה משה את דבריו (״המקנא אתה לי, ומי יתן וגו׳⁠ ⁠⁠״).
8. וזהו ״ואצונו״.
9. רבינו לא ציין מקור לדבריו אלה, והראב״ע כתב מפורש לא כך אלא שמשה היה במחנה באותו זמן.
10. ״את יהושע״ פירושו ״עם יהושע״ – שניהם ישובו לאוהל מועד, וקצת דחוק.
11. שהכוונה שם שהשיבו את משה ואת אהרן יחד עם השרים החשובים שקראו להם.
12. רבינו לא ציין מקור לדבריו אלה, והראב״ע כתב מפורש לא כך אלא שמשה היה במחנה באותו זמן.
13. ולא ע״י שליח.
14. כלומר, יש להביא את המים אל הצמא.
15. הרי שהצמא עצמו חייב ללכת אל המים, הרי סתירה.
16. שמשה הרב בעצמו ילך ויקרא את תלמידו ההגון יהושע.
17. ״וקראו לו זקני עירו״ (בסוגיית יבום).
18. ז״ל הרמב״ן: ויתכן... שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל, כמו שפירשתי (במדבר כז,יט) בפסוק ״וציות אותו לעיניהם״.
19. רש״י שם: צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.
20. המתפרש ׳וכך אמר לו׳.
21. ״חזק ואמץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ שזו אזהרה על הנהגת ישראל, אך ה״ויצו״ אינו קשור לציווי על הנהגת ישראל (וכן ה״ואצונו״ בפסוקנו).
22. ״ויצו אותם ויאמר אלהם״.
23. ולשון ציווי מתפרש תמיד אצל רבינו במשמעות של תורה שבע״פ.
24. לא כתוב ׳ויאמר ה׳ לאדם׳ אלא ״ויצו״ – זו היא תורה שבעל פה... לימדו הקב״ה לאדם שבע מצוות המרומזות בדברים אלה... (עכ״ל).
25. זהו דיבור בפני עצמו על הנהגת בני ישראל.
26. ופירש שם רבינו ב׳עמק הנצי״ב׳: דלא ביאר הפסוק מה יצוהו. אלא מובן שהוא דבר הצריך זירוז יותר, והיינו תורה שבע״פ, שנוחה לישכח ושגגת תלמוד עולה זדון.
27. בד״ה קרא את יהושע.
ואצונו – יש לפרשו לשון מינוי ושררה, וגם לשון צווי כהוראתו הנהיגה, שכן כתוב אחריו (פסוק כ״ג) ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ; ומינוי יהושע לראש ומנהיג סופר לנו כבר בפרשת פינחס (במדבר כ״ח:כ״ג), וא״כ כאן אינו מדבר במינויו רק בצווי ה׳ לו שיחזק ויאמץ; וכן ביהושע (יהושע א׳:ט׳) יש מפרשים הלא צויתיך לשון מינוי, אבל כונת הפסוק הלא צויתיך לאמר חזק ואמץ, והדברים שם מכונים לדברי משה כאן.
בבמדבר כ״ז:י״ח והלאה צוה השי״ת למשה, אחרי שהודיע לו שהוא קרוב למות, שימנה את יהושע לתפקידו בנוכחות אלעזר הכהן וכל העדה. וכן עשה משה (שם פסוק כ״ב והלאה). גם למעלה ג׳:כ״ח צוה השי״ת את משה: ״וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו״. עכשו רצה השי״ת בעצמו למנות את יהושע לתפקידו ולאמץ את לבו לכך.
קרבו ימיך למות – רש״י בבראשית מ״ז:כ״ט הביא (מבראשית רבה), שכל מי שלא הגיעו ימיו לימי אבותיו נאמרה בו קריבה למות. פשוטו של מקרא הוא, שכל מקום שההולך למות יש לו עדיין לצוות דברים נחוצים, נאמרה בו קריבה למות. אין כל מקום לראות ביטוי זה כאפייני למקור מסויים, כדעת המבקרים, שהרי מצאנו אותו גם אצל דוד (מלכים א ב׳:א׳).
והתיצבו באהל – בבמדבר י״א:כ״ד צוה השי״ת שהזקנים יעמדו סביב לאהל מועד; כאן נראה שיהושע עמד על ידו של משה רבינו באהל מועד. אמנם דון יצחק אברבנאל מפרש, שיהושע לא עמד על ידו של משה רבינו בשעה שאמר הקב״ה למשה את הדברים דלהלן (פסוקים ט״ז והלאה).
ואצונו – כלומר אמנה אותו לנגיד ומצוה, וכן הוא בבמדבר כ״ז:י״ט, כמו שמואל א י״ג:י״ד, כ״ה:ל׳, שמואל ב ז׳:י״א, ו׳:כ״א. אולי היתה הכוונה שיהושע יתמלא רוח חכמה עכשו, בשעה שהשי״ת דבר עם משה (דברים ל״ד:ט׳), ויקבל מקצת זיוו של משה, כדרך שאירע לשבעים הזקנים, שבשעה שדבר השי״ת עם משה נחה עליהם מקצת מן הרוח שעל משה (במדבר י״א:י״ז,כ״ה). על כן היה דבר השי״ת כאן תחילה אל משה ורק אחרי כן אל יהושע (פסוק כ״ג).
הן קרבו ימיך – ת״ר, חלה חמשה ימים ומת, זו היא מיתת כל אדם, א״ר חנן, מאי קרא, דכתיב הן קרבו ימיך למות, הן – חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, קרבו תרי, ימיך תרי, הא חמשה.⁠1 (מו״ק כ״ח.)
וילך משה ויהושע – תני, אותה שבת של דיו זוגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה.⁠2 (סוטה י״ג:)
1. והתוס׳ העירו דהא לא מצינו שמשה חולה היה, יעו״ש. ולי נראה דהגמרא מפרש הלשון הן קרבו ימיך כאדם שאומר לחבירו הרי אתה רואה בעיניך שכך וכך הדבר, כך אמר לו הקב״ה, הן אתה רואה שקרבו ימיך למות, וזה ע״כ מפני שהיה חולה והרגיש בעצמו כי ימיו ספורים.
2. דיו זוגי הם שני זוגים [מלשון טב למיתב טן דו], והפי׳ כאן דעד אותו היום היה בא אל אהל מועד רק משה בלבד, אבל באותו יום שמת משה בא גם יהושע, ואחרי כי כנודע מת משה בשבת, ולכן ממילא היתה השראת השכינה מקצת היום על משה ומקצת על יהושע, והיינו שבת של דיו זוגים שנטלה רשות מזה, ר״ל רשות השכינה ונתנה לזה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144