(א){רביעי / שני במחוברות}וְהָיָה֩כִֽי־יָבֹ֨אוּעָלֶ֜יךָכׇּל־הַדְּבָרִ֣יםהָאֵ֗לֶּההַבְּרָכָה֙וְהַקְּלָלָ֔האֲשֶׁ֥רנָתַ֖תִּילְפָנֶ֑יךָוַהֲשֵׁבֹתָ֙אֶל־לְבָבֶ֔ךָבְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔םאאֲשֶׁ֧רהִדִּיחֲךָ֛יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥האֱלֹהֶ֖יךָשָֽׁמָּה׃
It shall happen, when all these things have come on you, the blessing and the curse, which I have set before you, and you shall call them to mind among all the nations, where Hashem your God has driven you,
And it will be that when all these words of blessings or of maledictions which I have set before you have come upon you, and you turn to your heart among all the nations where the Lord your God will have led you captive,
ויהווי ארום ייתון עליכון כל פתגמיא האיליין סדר ברכתה וחילופיהון די סדרת קדמיכון ותתחזרון עם לבביכון בכל אומייה די סדר יתכון י״י אלהכון לתמן.
ויהי כד ייתון עילויכון ית כל פיתגמיא האילין בירכן וחילופהון דסדרית קדמכון ותתיבון על ליבכון למיתב לפולחני בכל גלוות עממיא דאגלי יתכון י״י לתמן.
And it will be, when all these words of blessings, or their contraries, which I have set in order before you shall have come upon you, you will be converted in your hearts to return unto My fear, in all the dispersions (among) the nations where the Lord will have scattered you.
פאד׳א חלת בך ג׳מיע הד׳ה אלאמור מן אלברכאת ואללענאת אלתי תלותהא עליך פארג׳ע אלי נפסך ועלי אנך פימא בין ג׳מיע אלאמם אלד׳ין דחאך אללה רבך הנאך
וכאשר יבואו עליך כל הדברים האלה מהברכות והקללות אשר הצגתי בפניך, תשוב אל עצמך בעודך בין כל העמים אשר הדיח אותך ה׳ אלוהיך לשם.
פס׳: והיה כי יבואו עליך – עתידין הן לבוא עליך.
הברכה והקללה – הברכה קודמת לקללה:
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה – הברכה – בדורות הכשירים ששומרים המצות, כגון בימי יהושע, כדכתיב: ויעבדא {ישראל} את י״י כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחר{י} יהושע (יהושע כ״ד:ל״א), ובימי שמואל דכתיב: וינהוב כל {בית} ישראל אחרי י״י (שמואל א ז׳:ב׳), ובימי השופטים הכשרים, ובימי דוד ושלמה, וכיוצא בהם. והקללה – בימי ירבעם, ואחאב, ואמון, ויהויכין, וכיוצא בהם.
והשבות אל לבבך – את הדברים הללו שאני אומר לך.
בכל הגוים – בגלות שתהיה שם, ותתן לבבך ודאי שקבלת הברית ולא עמדת בו.
א. בכ״י מינכן 52: ויעבדו.
ב. בכ״י מינכן 52: וינהגו.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה – IT SHALL HAPPEN WHEN ALL OF THESE THINGS COME UPON YOU THE BLESSING AND THE CURSE – הברכה – THE BLESSING – In the worthy generations that keep the commandments, like in the days of Joshua, as it is written: “And {Israel} served Hashem all the days of Joshua and all the days of the elders that outlived Joshua” (Yehoshua 24:31), and in the days of Shemuel as it is written: “and all the {house of} Israel yearned after Hashem” (Shemuel I 7:2), and in the days of the worthy judges, and in the days of David and Solomon, and those like them. והקללה – AND THE CURSE – In the days of Yeravam, and Achav, and Amon, and Yehoyakhin, and those like them.
והשבות אל לבבך – AND YOU SHALL CALL TO MIND – these things that I say to you.
בכל הגוים – AMONG ALL THE NATIONS – In exile, where you shall be, and you shall certainly take heed that you accepted the covenant and did not stand by it.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה – כבר הזכרתי (רמב״ן ויקרא כ״ו:ט״ז) כי הפרשה הזאת עתידה, כי כל עניניה לא היו ולא נבראו אבל הם עתידים להיות.
AND IT SHALL COME TO PASS, WHEN ALL THESE THINGS ARE COME UPON THEE. I have already mentioned1 that this chapter refers to the future, for all its subjects have not happened and have not been created, but they are destined to take place.
1. See Leviticus 26:12, and above, 4:25; 19:8.
הברכה והקללה – הברכה תחלה בירושת הארץ, והקללה אחר כן כשיעזבו את י״י ויתשם מעל אדמתם.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה – הגיד בזה שאחר שיבאו כל אלה הדברים הברכה תחלה ואחר כך הקללה כי כן היתה שהברכה היתה בימי יהושע ובימי הזקנים שהאריכו ימים אחריו שלא נפל דבר מכל הטוב כמו שנזכר בספר יהושע וכן היתה להם הברכה בימי קצת השופטים ובימי שמואל ושאול ודוד ושלמה ובימי קצת שאר מלכים אחרים ובית שני בימי החשמונים הנה כל אלו הקללות הדברים מהקללות שזכרנו ותשוב אחר זה אל לבבך בכל המקומות שאתה גולה בהם לשוב עד י״י אלהיך ולשמוע בקולו בכל המצוה אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך שכל תשוקתך וציוריך יהיו לעבוד השם יתעלה ותישיר לזה גם כן בניך כדי לחנכם בעבודת השם יתעלה מלידה ומבטן הנה ישיב את שבותך וירחם אותך. וזה ידמה שיהיה בבנין בית שני ולזה אמר אחר זה ושב וקבצך מכל העמים. רוצה לומר: שישוב שנית לקבצך מכל העמים וזה הוא אחר חרבן בית שני כי בבית שני נתקבצו בזה האופן וגם אמר הנביא יוסיף השם שנית ידו לקנות את שאר עמו והפליג בזה ואמר שגם אם יהיה הנדח לגלות בגוים בקצה הישוב משם יקבצהו השם יתעלה ויקחהו משם ויביאהו אל הארץ אשר ירשו אבותינו וזה הוא אמרו אחד מעיר ושנים ממשפחה, רוצה לומר: כי אף על פי שלא יהיה כי אם אחד בעיר משם יקחהו השם יתעלה וישמרהו שלא ימיתוהו הגוים אשר הוא בקרבם.
Gate 100
Our chapter thirty in Parshat Nitzavim deals with three stages of the penitence process and the respective responses by God. Each stage represents a higher and more comprehensive level of penitence, followed by a correspondingly greater response from God. Each level of teshuva, stems from loftier motivations. Isaiah 46,2, makes the point that when a beast is loaded down with idols, it must shake off its load in order to survive. If, on the other hand, a beast is loaded with fodder, shaking off its load will expose it to death by starvation. On the contrary, the taking on of additional supplies will enable the beast to complete its trek through the desert successfully. Jews in exile who want to shake off the yoke of the Torah will only advance the day of their total destruction. However, if they increase their burden in the knowledge that they carry the seeds of their survival, they will gradually become stronger and ultimately overcome their exile. The message of our Parshah is that teshuvah has to begin due to one's feeling afflicted. It will bring redemption in its wake. Since the mitzvah of teshuvah is so powerful in its ramifications, one could have assumed that one would have to ascend to Heaven to secure it. But Moses tells us, that it is not so difficult to attain, the matter is very close at hand, "you can perform it with your mouth and with your heart." (30,11-14)
ואמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך – לפי שאמר למעלה שיביא עליהם הקללות הנזכרות. עד שישליכם אל ארץ אחרת ויפיצם בכל הארצות. ואם כן לפי זה יאמרו נואש ח״ו ויתיאשו מן הרחמים. וזה שקר כי לעולם הם אסירי התקוה. ותוחלת יש להם לעולם. לזה אמר בכאן והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה. אל תתיאש מן הרחמים. כי ידו פשוטה לקבל שבים. ולכן והשבות אל לבבך. הדברים שעשית או שחטאת בהם. בגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שם. ותצדיק הדין לומר משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו. ושבת עד ה׳ אלהיך. בתשובה שלימה בכל לבבך ובכל נפשך. ומיד ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך. אע״פ שחזרת מתוך צרה ואינה תשובה שלימה. כאומרו ה׳ בצר פקדנוך. עכ״ז ושב וקבצך מכל העמים. ואע״פ שיהיה נדחך בקצה השמים. עכ״ז משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך בידו. ואע״פ שאתה בארץ טמאה. והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך. לרמוז שבזכות האבות יבאו אל הארץ. וזהו וירישתה והטיבך והרבך מאבותיך. רוצה לומר מצד זכות אבותיך. ואולי יאמר אם יהיה נדחך. לרמוז על זה הגלות האחרון. שבו נתפזרו לארבעה רוחות העולם מקצה השמים ועד קצה השמים. ובראשונה אמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך. שזה רמז על גלות נבוכדנצר שהגלם לבבל ולשאר ארצות ואלו היו קלים להתקבץ. אבל בגלות אחרון שהם נפוצים בקצה השמים היאך יתקבצו. לזה חזר לומר אם יהיה נדחך. כלומר אע״פ שיהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך. כמו שעשה במצרים דכתיב ולקחתי אתכם לי לעם. וכמו שכתב שם ארבעה לשונות של גאולה דכתיב והוצאתי אתכם והצלתי אתכם ולקחתי אתכם והבאתי אתכם. כן כתב בכאן ארבעה לשונות של גאולה. משם יקבצך ה׳ אלהיך כנגד והוצאתי אתכם. ומשם יקחך כנגד ולקחתי אתכם. והביאך ה׳ אלהיך כנגד והבאתי אתכם. והטיבך והרבך מאבותיך כנגד וגאלתי אתכם. ועל זה אמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:
והשבת אל לבבך – התבונן בחלקו הסותר, ותשיבם אל לבבך יחדיו, להבחין האמת מן השקר, ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו.
בכל הגוים – בעודך בגלות.
והשבות אל לבבך, you will be able to distinguish the truth between apparently contradictory phenomena. When you become the victim of what has been predicted for the sinners, you will realise how far you had strayed from God’s Torah, i.e. from God Himself.
בכל הגויים, while you are still in exile.
והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳ – יש להתבונן כי מתחילה אמר בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה ואח״כ אמר בכל הגוים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה. כי יש הבדל בין לשון הפיצך, ללשון הדיחך, כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות הן מצד מ״ש בתוכחה (דברים כ״ח:ל״ו) ועבדתם שם אלהים אחרים. הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע״י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב״ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיהו א׳:י״א) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳ ועי״ז יתיאשו לגמרי מן הגאולה כי יאמרו שהקב״ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם כי הקב״ה לא נתכוין בעצם וראשונה כ״א על הפיזור להפיצם זה מעל זה כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא:) אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה ולא שיתכוין הש״י בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.
וזהו המכוון בפרשה זו, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה. כי תחשוב שה׳ אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועי״ז תתיאש מן התשובה כי תאמר לו חפץ ה׳ בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו ית׳, ע״ז אמר שאתה חושב תועה על ה׳ ואין הדבר כן אלא במצותיך חפץ מאד לעולם, ובזה יבחן הדבר במ״ש ושבת עד ה׳ וגו׳ כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה׳, אע״פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל שהרי לא נאמר כאן עדיין ועשית את כל מצותיו כמ״ש בסמוך, בזה הורה באצבע לומר ראה איך אתה טועה בדעתך כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה׳ ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך. שעיקר השמיעה בקול ה׳ היא בכל לבבך לבד שיראה ה׳ בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה׳ אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומ״מ תיכף ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳.
שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיהו ל״א:כ״א) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיהו נ״ז:י״ז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיהו ג׳:י״ב) וכן רבים, ע״ז אמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העון יתהפך לזכות כאמרו רז״ל (יומא פו:) שע״י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה ר״ל שיהיה הקב״ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית׳ כזכיות ואוהבם מאד.
והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה לא כמו שחשבת שהדיחך ה׳ אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה׳ להפיצך אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ ומ״מ אם יהיה נדחך בקצה השמים כי באמת אתה מודח מן המצות אבל אין לייחס הדבר אליו ית׳ כ״א אליך ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ ואע״פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מ״מ משם יקבצך ה׳ ומשם יקחך. משם יקבצך זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. והביאך אל הארץ וגו׳ והטיבך והרבך מאבותיך אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך משמע לא יותר מהם אלא שוה להם אלא מאבותיך לומר לך מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה׳ אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצות עדיין ע״כ עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך כ״א זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זה״ש מאבותיך שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מ״מ מאחר שלבך שלם עם ה׳ וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה׳ גם בפועל אם תבא המצוה לידך גם לעומת זה ה׳ יגמור בעדך.
ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ – שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה׳ בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב״ה מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה׳ בשמחה, ע״כ ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נ״ח:י״א) הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה׳ בשמחה גם בפועל זה״ש ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך זה״ש ואתה כי בך לבד תלה הדבר, ואז ישוב ה׳ לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו רז״ל (סנהדרין פא.) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל י״ח:ו׳) שלא אכל בזכות אבותיו. וע״י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר כל הדברים האלה, ולא הספיק באומרו כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך.
ואולי שיכוין על דרך אומרם ז״ל במסכת ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והעמידוהו בגמרא (שם ס:) לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה.
והוא אומרו והיה שהוא לשון שמחה (ב״ר מב ג), כי יבואו עליך כל הדברים תקבלם בשמחה, בהשואה יחד הברכה והקללה, ואם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, היה נשמע הכתוב על זה הדרך, והיה שהוא השמחה כי יבואו עליך הברכה, ותיבת והקללה נמשכת עם מאמר אשר נתתי לפניך שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר והיה גם על הקללה.
עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חבב אלהינו אותנו, הלא תראה כי בזכרון הברכה הגיע אותה עלינו, ואמר כי יבואו עליך הברכה, ובזכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי לפניך ולא עליך, ולטעם זה אמר אשר נתתי לפניך, ולא הספיק במאמר כל הדברים האלה.
גם אם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, הייתי מפרש מאמר אשר נתתי לפניך על שניהם, אבל מאומרו כל הדברים האלה גילה בזה יתור אשר נתתי לפניך, שבא להבדיל בין הברכה לקללה כמו שפירשתי, ולדרך זה אומרו כל הדברים האלה, חוזר אל הברכה האמורה בסמוך לה, ואל ירע בעיניך אומרו הדברים לשון רבים, והברכה לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה.
הברכה והקללה – פירוש לא מיבעיא בעוד הטובה עליהם, אם הרשיעו וחזרו בתשובה שיהיו מרוצים אל ה׳, אלא אפילו אחר שנמאסו בעיני ה׳ ושלח בם חרון אפו והדיחם מעל פניו, ולצד הצרה אשר תסובבם חוזרים בתשובה, כאומרו והשבות וגו׳ בכל הגוים, אף על פי כן ישיב ה׳ שבותם.
ויש להעיר למה הוצרך לומר הברכה, כיון שדבר הסובב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא כי יבא עליך הקללה. ונראה כי בא להעיר דבר שבו ישיב אל לבו לשוב בתשובה, והוא כי ישכיל בהטיבו מעשיו לפני ה׳ ברוך הוא הברכה אשר תסובבנו, ועת אשר יסור מני אורח החיים הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סיבת הקללה שהיא לצד עוזבו את ה׳.
והשבת אל לבבך – פירוש לצד שהרשעים לבבם טועה, לזה אמר והשבות אל לבבך שניהם הטועים בדרך לא טוב, ואומרו בכל הגוים וגו׳ פירוש בכח טענת היותו גולה ונידח בכל הגוים, ויאמר ללבו ראה מה גרמו מעשי הרעים וידע כי רע ומר עוזבו את ה׳, והוא אומרו והשבות אל לבבך בטענת כל הגוים אשר הדיחך ה׳ שמה, וכאילו אמר כאשר הדיחך ה׳ בכל הגוים.
וטעם שדיבר הכתוב בדרך זה, להיות שימצא המסית טענה לסתור הוכחת הגליות, באומרו כי הלא כמה וכמה מהאומות שיקרה להם כזה שיגלו מעל אדמתם, לזה אמר בכל הגוים, כי אין גלות כגלות ישראל אשר נתפזרו בארבע רוחות העולם, והוא אומרו בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ שמה.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים, "It will be when all these things will come upon you, etc." Why did the Torah speak about "all these things," instead of merely writing: "when the blessing or curse will come upon you?" ...
Perhaps we can understand this better in light of Berachot 54 that "one must recite a benediction when he experiences something he perceives as a blessing as well as when he experiences something which appears to him as evil." The Talmud there on folio 60 goes so far as to say that even when we experience something which we perceive as evil we must accept it joyfully. ...
This is what the Torah has in mind when it introduces this verse with the word והיה which always has a joyful connotation. Moses could not have made this point if he had written only: "when the blessing or the curse come upon you." I would then have read the words "the blessing" as referring to the word והיה, which implies something joyful. The words: "or the curse," I would have understood as belonging to what follows, i.e. something that might lead to penitence but not something that the Israelite would acknowledge as being meant for his own good.
When having a second look at our verse I have realised how much God's fondness for the Jewish people is reflected here. When referring to the blessing the Torah writes: כי יבאו עליך, when the blessing will come upon you," whereas when writing about the curse the Torah writes: והקללה אשר נתתי לפניך, "the curse which I have presented before you." This is another reason why the introduction והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה is necessary. ...
Had Moses not used this formulation we would have interpreted the word לפניך as applying both to the blessing and to the curse in equal measure. Only the introductory words enable us to realise that the nature of the curse will be different from the blessing. Do not worry about the fact that the Torah writes הדברים "the things" in the plural, whereas the blessing is mentioned in the singular. There are many examples in the Torah of constructions such as this.
הברכה והקללה, "the blessing or the curse, etc." There is no need for the Torah to tell us that God will welcome Israelites with open arms if they sin and return in penitence before God has withdrawn the blessings they have become used to. The message of our verse is that even if the Israelites sinned so much that God has brought the curses upon them, He will still assist them in their penitence though it is due only to the afflictions the people have experienced.
We have to explain the need for the Torah to mention the blessing at this juncture altogether. It would have sufficed to write the word הקללה, "the curse," as this is the catalyst that sparks repentance. Perhaps the Torah describes some of the thought processes which preceded the penitence of the Israelites. As long as the Israelites had not sinned and had experienced blessings in abundance they had not attributed it to their lifestyle. They had taken such blessings for granted, considering them as their due. Only after being deprived of these blessings do the Israelites begin to perceive that the lifestyle they used to enjoy was due to God bestowing special blessings on them.
והשבת אל לבבך, "and you will take it to heart, etc." The Torah uses this expression because sinners are misled by their hearts.
The Torah refers to an additional error the exiled Jew makes before he becomes a penitent. Even when he considers for a moment that the troubles he finds himself in are due to his having disobeyed God, the evil urge will tell him that this is not so. He will try and convince the Jew that they are not the only people who have experienced exile from time to time. The Torah counters this argument by writing בכל הגוים, "amongst all the nations." When other nations are exiled they are exiled to one or two countries. No nation has ever been scattered to the four corners of the earth as have the Jews.
והיה כי יבאו עליך – הפרשה הזאת עתידה, כי לא נתקיימו יעודיה לא בבית ראשון ולא בבית שני, והיא נחמתנו ותקותנו ותרופה כללית לכל צרותינו, ותוכן ענינה להודיע לישראל שלא יתיאשו בלבם בשמעם כל אלות הברית העתידות לחול על ראש החוטאים, וידוע כי אדם אין צדיק בארץ אשר לפעמים לא יחטא, אלא יתנחמו כי גם אחרי החטא יש להם תיקון יצילם מן העונש, והיא התשובה, כמו שיזכור:
הברכה והקללה – כי שתיהם יבואו עליך בלי ספק, עתים שתזכה בירושת הארץ וקרבת אלהים ושאר מיני ההצלחות, ועתים שתהיה בגלות נגוע ומוכה אלהים ושבע בוז וקלון, ואחרי שיעברו עליך כל הזמנים האלה:
והשבת אל לבבך בכל הגוים – ובהיותך מפוזר בין העמים כאשר תתן לבך לחשוב על כל הטובות שהיו לך מלפנים ועל הרעות אשר באו עליך עתה, ותתבונן בדעתך על הדבר הגדול הזה, איך ירדת פלאים והושלכת משמים ארץ, מן תכלית ההצלחה והאושר אל תכלית העוני והלחץ:
הברכה והקללה – הברכה בשעה שהיו מעשיך רצויים, והקללה כאשר קלקלת מעשיך - אשר הדיחך. תשיב אל לבך כי הוא ית׳ הדיחך בתוך העמים (לא במקרה) גם לא השליכך להתרחק ממך כזורק חפץ מידו להפרידו מעצמו. רק כמדיח ודוחק דבר מידו לאט שיד המדיח דבקה תמיד בנדח ובשצף קצף לאט לא כזורק בחמת כחו ומרחיקו כמו רגע.
והשבות אל לבבך – כמו ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה (ישעיהו מ״ד:י״ט).
והיה כי יבואו עליך וגו׳ הברכה והקללה אשר נתתי לפניך – ירמז שהקללה ג״כ מתנה כמו הברכה, להביאך לתכלית הנרצה:
והשבות אל לבבך – יצוה להשיב אל לבו, וגם יעוד והבטחה, שיתקיים בהם כל הברכות והקללות כנ״ל. תשב אל לבבך. בכל הגוים אשר הדיחך (אשר הזה אינו באור באיזה גוים ידבר רק הוא מלשון אם). והכונה אם כי הדיחך בין הגוים, כהדוחה דבר שלא ירצה בה, אבל בכל זאת:
ה׳ אלהיך שמה – השכין שכינתו שמה, בהסתר פנים, ולמדנו שמה שנאמר לעיל, וישליכם אל ארץ אחרת שיהיה הגלות בגדר השלכה, אבל זה רק עד שיגיעו אל ארץ אחרת, אבל בארצות הגוים, היה רק בדרך הדחה כמ״ש לעיל, ויתשם מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, אבל חוץ לאדמתם, לא היו באף ובחמה, וההבדל בין השלכה להדחה בג׳ דברים. א) כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו. ב) שע״י השלכה יתקלקל הדבר. ג) שמראה שאינו רוצה לדעת איפה תשכון, אבל המדיח דבר כל עת שידחה צריך להתקרב אל הדבר. וע״י הדחה לא יתקלקל הדבר. ויודע מקום הדבר ההוא, ויתכן לפרש והשבות אל לבבך בכל הגוים, בשבתך בין הגוים תשוב אל לבך אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה, שהדיחך למקום מיוחד כמדיח דבר ממקום למקום, עד שמוצא מקום שינוח שם במנוחה טובה, וזה לעד ולראיה שעיני ה׳ עליך רק לטובה:
והיה כי וגו׳: פרשה זו היא פרשת הגאולה1, נבואה ברורה איך יהיה סדר הגאולה העתידה בפרטות, כאשר יבואר2. וכמו שביאר ה׳ למשה סדר גאולת מצרים מהחל עד גמר קריעת ים סוף, כמו שכתבתי בספר שמות (ז,ד)3.
והשבות אל לבבך: בשום לב לראות מה לעשות.
בכל הגוים: ולא ׳בכל העמים׳, דאע״ג שיש ׳בכל העמים׳ מעט מישראל, מ״מ בתחילה תהיה התעוררות בקרב עיקר ישוב ישראל שהם ״בכל הגוים״ היינו אומות גדולות4.
1. הבאה אחרי הפרשה הקודמת (פרק כ״ט) שלדעת רבינו היא פרשת התנחומים לבני ישראל בעקבות (פרק כ״ח) צ״ח הקללות הקודמות לגאולה העתידה.
2. ואם ישאל השואל, כיצד מודיעים מראש את כל פרטי הגאולה זה אלפים שנה לפני שיהיו, על זה משיב רבינו כי אותו עיקרון תפס בגאולה הראשונה (כי אצל הקב״ה שהוא למעלה מן הזמן מה לי עשרות שנים ומה לי אלפי שנה). גם פה כמו שם מתעוררת בעיית ה׳ידיעה ובחירה׳ שרבינו יעסוק בה.
3. ד״ה ולא ישמע אליכם וגו׳.
4. עיין רבינו לעיל (כח,סד), וז״ל: דבספר ויקרא כתוב ״ואבדתם בגויים״ וכאן כתיב ״בכל העמים״, ד״גוים״ אינו אלא אומה שלימה ומולכת בעולם, אבל ״עמים״ משמעו כל עם בפני עצמו, ויש כמה ״עמים״ במלכות אחת, ויפוצו מעט מעט בכל העמים... (עכ״ל).
והיה וגו׳ – ברור כי ״הברכה והקללה״ הנזכרות כאן הן אותן שנאמרו בפרק כח, ונמצא שפרשה זאת הנה המשך לנאמר למעלה כ״ח:ס״ח, ולא לפרק כ״ט, כי שם נאמרו רק קללות ולא ברכות. הכתוב גם פונה לישראל כאן בלשון יחיד, כמו בפרק כח, ולא בלשון רבים כמו בפרק כט (דילמן).
אשר נתתי וגו׳ – כמו למעלה י״א:כ״ו, כן גם כאן משמשת הלשון ״נתן לפני״ לענין ברכה וקללה.
והשבות וגו׳ – כבר פירש רש״ר הירש שזהו אחרית־המשפט. כמו למעלה ד׳:כ״ט, כן גם כאן מבטיח הכתוב שסופן של ישראל לחזור בתשובה מפני צרות הגלות. רוב המפרשים אומרים שאחרית־המשפט מתחילה רק בפסוק ג, אבל אינו נראה שדברי הנחמה הובטחו רק על תנאי. קשה עוד יותר לפרש ״והשבות וגו׳ ״ כמצוה לשוב בתשובה (ר׳ עובדיה ספורנו), שאם מצוה היא למה תלה אותה הכתוב בתנאי של ״כי יבואו וגו׳ ״, והרי כל החוטא חייב לשוב (השוה במדבר ה׳:ז׳).
והשבות אל לבבך – כמו למעלה ד׳:ל״ט. הנסיון שהברכות באו עליך בשכר קיום התורה, והקללות באו עליך בעון עזיבת התורה, דבר זה תשים אל לבך להתבונן בו, ותגיע לידי ההחלטה הבאה.
בכל הגוים – גם בגלותך בין האומות תבוא לידי החלטה זאת, כיון שלא תמצא שם מנוח ומרגוע (דברים כ״ח:ס״ה).
אשר הדיחך... שמה – לשון זו נמצאת כמה פעמים בספר ירמיהו.
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.