Behold, I have set before you this day the way of life, wherein is the recompense of the reward of good unto the righteous, and the way of death, wherein is the retribution of the wages of evil unto the wicked.
ואנט׳ר אני קד ג׳עלת בין ידיך אליום אלחיוה ואלכ׳יר ואלמות ואלשר
ראה, אני אכן הנחתי לפניך היום את החיים והטוב והמוות והרע.
החיים והמות והטוב והרעא – זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך מות. והכתוב מפרש והולך היאך:
א. כן בכ״י לייפציג 1. בפסוק ובכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ברלין 1221, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917: ״את החיים ואת הטוב״. בכ״י אוקספורד 165: ״את החיים ואת המות״.
את החיים ואת הטוב LIFE AND GOOD – the one is dependent upon the other: if you do good, behold, there is life for you, and if you do evil, behold, there is death for you. Scripture goes on to explain how this is:
פס׳: ראה נתתי לפניך היום וגו׳ – בכל יום ויום יהו לפניך חדשים כיום שניתנו בו. את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כענין שנאמר (משלי ח׳:ל״ו) כי מוצאי מצא חיים. ואומר (שם) כל משנאי אהבו מות:
החיים – אורך ימים.
הטוב – עושר וכבוד ובריאות הגוף.
והמות והרע – הפך.
LIFE. Long life.1
AND GOOD. Wealth, bodily health and honor.
Death and evil are the reverse of the above.
1. A person must ultimately die. Hence Ibn Ezra's interpretation.
את החיים ואת הטוב – אם תרצה יהיו לך חיים ארוכים וטובים, שתהיה בריא וחזק, ויהיה לך עושר וכבוד ובנים ובני בנים.
המות ואת הרע – מעט ורעים יהיו ימיך. שתהיה באותן מיעוט ימים ידוע חלי ומכאוב, דל ורש, ושכול, ועתה מפרשא כיצד.
א. בכ״י מינכן 52 בקיצור (והאות האחרונה מטושטשת): מפ׳.
את החיים ואת הטוב – LIFE AND GOOD – If you want you shall have long and good life, that you shall be healthy and strong, and you shall have wealth and honor and children and grandchildren.
המות ואת הרע – DEATH AND EVIL – Few and evil shall be your days. That there shall be in those few-numbered days acquaintance with sickness and pain, poverty and destitution, and bereavement, and now it explains how.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל. וטעם את החיים ואת הטוב, בקיום התורה. ואת המות ואת הרע אם לא יקיימוה. או יאמר החיים והטוב והמות והרע, על התורה עצמה, וכענין שאמר (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, כי התורה לצדיק היא החיים והטוב, ולרשע הוא המות והרע.
ויתכן לפרש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, כי סמך הכתוב פרשה זו לפרשה של מעלה שהיא מדברת בהבטחת הגאולה, ולפי שזמן תחיית המתים עתיד להיותו סמוך לזמן הגאולה מנין רא״ה, ולכך סמך לפרשת הגאולה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ומזה אמר שלמה (שיר השירים ח׳:י״ב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, שש שנים על מאתים, וגלה לך כי זמן תחיית המתים מאתים ושש אחר ביאת שלמה, כלומר ביאת המשיח שהוא מזרע שלמה, והנה סמיכות מלת ראה רומז אל הזמן הסמוך.
ומה שנחתמה פרשת הגאולה של מעלה במלת לעשותו, כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם (בראשית ב׳:ג׳) אשר ברא אלהים לעשות, והשוה אחרית הזמן עם ראשית הזמן למען הודיעך כי שוין הן לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, כי כן ינהג בזמן המשיח כל מנהג הטבע כמעשה בראשית. ובפירוש אמרו כן אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד. ותוספת הוא״ו לרמוז כי האלף הששי ינהוג מנהג ששת ימי המעשה, וסמך לו מיד ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, להודיע כי בו יהיה תחיית המתים, ומזה אמר את החיים ואת הטוב, כי באותן החיים יזכו אל הטוב הצפון, ורצה לומר כי מעולם התחיה יעתק אל העולם הבא שהוא הטוב הצפון, וזהו שאמר את החיים והוא תחיית המתים, ואת הטוב הוא העולם הבא שאחר התחיה שעליו נאמר (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואת הרע זה נאמר על כת הרשעים שתהיה תחיה שלהם לרעתם, והיו דראון לכל בשר, כענין שכתוב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.
ודעת הרמב״ם ז״ל בענין תחיית המתים כי בני תחיית המתים יאכלו וישתו ויולידו, כי הכלים שבהם לא יהיו לבטלה, ויחיו ימים ארוכים, ואחרי התחיה ימותו ויבאו לחיי העולם הבא, הוא שמזכירין ז״ל תמיד מזומן לחיי העולם הבא, הוא עולם הבא שאחר התחיה שעליו אמרו רז״ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא נפשות בלא גופות, שאם היו גופות הנה הכלים לבטלה כיון שאין משתמשין בהן בפעולות גופניות שהן אכילה ושתיה ותשמיש. ואם תאמר אין תמה בזה שהרי מצינו פליאה במשה ואליהו שעמדו זמן בגופות בלא אכילה ושתיה, כן תהיה הפליאה בבני העולם הבא שיתקיימו בגופות כקיום משה בגוף בהר סיני או כקיום אליהו. אי אפשר לומר כן, לפי שאם נתבטלו הכחות הגופניות ממשה ואליהו היה זה לפי שעה ואין בזה כלים לבטלה, שהרי קודם הפליאה הוצרכו לכלים גם אחר הפליאה הוצרכו להם, לא שבו כליהם ריקם, אבל בבני העוה״ב שאין שם לא אכילה ולא שתיה שיברא הקב״ה עולם חדש ויהיו שם בגופות והכלים פועל בטל, זה מן הנמנע, כי אין מפועל חכם שיפעל דבר לבטלה, ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העולם הבא גופות אלא נפשות בלבד, זה כלל דעת הרב ז״ל והעולה מתוך דבריו.
אמנם לא כן דעת חכמי התלמוד ויודעי הקבלה, כי הם סוברין שאין מיתה אחר התחיה ממה שכתוב (ישעיהו כ״ה) בלע המות לנצח, וממה שדרשו רז״ל מתים שעתיד הקב״ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ועל העולם שאחר התחיה אמרו רז״ל בברכות, מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. והמאמר הזה יורה בודאי שיש שם גופות וזהו שאמרו אין בו לא אכילה ולא שתיה, שאם לא היו שם גופות אין צריך לומר שאין בו לא אכילה ולא שתיה לנפשות, ועל כן נאמין שיהיו בני העוה״ב בגופות יתבטלו מהם הכחות הגופניות כהתבטל הכחות הגופניות ממשה ואליהו, ותתעלה נפשם על גופם כענין במשה ואליהו. ואם תקשה עוד ותאמר שיהיו הכלים לבטלה, אינן לבטלה מאחר שהם מקבלים השכר והתענוג בגוף ובנפש יחדו כשם שהשתדלו בקיום המצות וטרחו בהן כאחד בגוף ובנפש, שהרי אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ואינו רוצה שיהיה הגוף עשוק במשפטו אלא רוצה הוא שיגמלהו שכר בתענוג שאין לו סוף, ושיהיה נעתק מעולם התחיה אל העולם הבא בגוף ובנפש. וכן דרשו רז״ל, הקב״ה משביעם מזיו שכינתו לעוה״ב, שנאמר (תהלים י״ז) אשבעה בהקיץ תמונתך, כלומר שיזכו להיותם שבעים מזיו השכינה בגופות כקיום הנפש בעולם הזה באכילה ושתיה. וכן דעת הרמב״ן ז״ל בשער הגמול, והביא מדרש זה לראיה מה שאמרו בספרי על משה רבינו ע״ה, גנזו לחיי העוה״ב, כלומר שגנז את גופו לחיי העוה״ב, לא שהוא עכשיו, וכן אמרו על ר׳ עקיבא אשריך ר׳ עקיבא שיצתה נשמתך באחד אתה מזומן לחיי העולם הבא. ובפרק הרואה, ברוך שהמית אתכם בדין ועתיד להקימכם לחיי העוה״ב. ובבראשית רבה – ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, ברך הקב״ה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו, זימנו לישראל. וזהו לשון מזומן לחיי העולם הבא.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, "see here, I have placed before you today life and the good." This verse shows that man has been given the choice to do either good or evil; for, if he did not have a free will, how could the system of reward and punishment be relevant? The way we have to understand the verse is that if you do good you will reap life, if you do evil your "reward" will be death.
An alternative explanation of this verse: the words "life and the good, death and the evil," are a reference to the Torah itself. Torah can be the elixir of life for the righteous; at the same time it could be the source of death for the wicked. Our verse would be similar in meaning to Ezekiel 20,25: "and I also have given to them statutes which are not good and social laws that they cannot live by." [the words "to them" in the verse refer to the wicked, Sabbath-profaning Jews]. Being in exile due to their sins, and forbidden by their hosts in exile to keep the Torah, makes the continued violation of the Torah a source of the people's death for non-observance, or for death by their masters for violating local laws and insisting on observing Torah law instead. The Jewish people's failure to keep Torah while on their own land, ultimately places them in a no-win situation in the land to which they have been exiled.
It is also possible to explain the words: "see I have given you life and the good," to mean that this passage was written as a follow-up of the previous paragraph which dealt with the promise of redemption. Seeing that the time for the resurrection of the dead is understood to be close to that of the redemption i.e. 206 years later, it is appropriate that this verse commences with the word ראה which is an allusion to that time. In view of all this Solomon said in Song of Songs 8,12: האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, "I have my own vineyard; the thousand silver pieces are yours Shlomoh, and two hundred more to the ones who guarded its fruit." [I translated the whole verse, using the conventional translation. Ed.] The word ומאתים is understood as if it had been written ו-מאתים, i.e. "plus 206," the letter ו meaning the digit 6. Solomon would reveal in this verse that the time when the resurrection occurs is 206 years after the 1,000 years [the traditional interval after the first 6,000 years of our universe have been concluded and a period of complete metamorphosis of the universe has begun. Ed.] The arrival of Shlomoh, described as someone granted 1000 (years?) is a reference to the coming of the Messiah, also known as Shlomoh, which would occur at the end of the 6,000 years we have mentioned. (The source of this whole exegesis is Nachmanides כתבי הרמב'ן חלק ב עמוד תקטו, Mossad Harav Kook edition, commentary on Song of Songs, edited by Rabbi Chavel) The Messiah, of course, is a descendant of Solomon just as much as he is a descendant of David.
The reason why the passage above (verse 14) concluded with the word לעשותו, the same word we find at the conclusion of the Torah's report of the story of creation (Genesis, 2,3), is that the Torah wants to establish a conceptual linkage to the beginning of conventional time and to the end of conventional time, i.e. the arrival of the Messiah. The Torah wants you to know that from the point of view of natural laws, both points in time are no different from one another. The universe will continue to function normally, according to the rules God established at the time of creation also after the arrival of the Messiah. The Talmud in Shabbat 63 stated so explicitly, the wording being: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גליות, "the only difference between this present world and the epoch of the Messiah will be that Israel will no longer be subservient to other nations politically." The addition of the letter ו at the end of the word לעשתו, instead of לעשות as in Genesis 2,3 is meant to symbolise the number 6, i.e. that the 6th millennium will be no different from the first millennium as far as the conventional laws of nature are concerned. The words ראה נתתי לך היום, are intended to convey that immediately after the 6,000 years the period of the Messiah will commence. During that life the people of Israel will experience all the good that it is possible to experience. The word החיים is synonymous with the life in the world to come, i.e. the life after death and resurrection concerning which we read in Psalms 31,20: "how abundant is the good that You have in store for those who fear You." the word הרע refers to a category of sinner for whom resurrection will actually spell disaster. They are the ones referred to repeatedly in both Isaiah 66,24 and Daniel (Daniel 12,2) of whom the prophet and Daniel say: "many are those that sleep in the dust of the earth who will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence."
The view of Maimonides, in his treatise about the resurrection, is that the people resurrected will lead normal lives, will eat and drink and produce children. These functions with which God has equipped them will certainly not cease. They will lead exceptionally long lives, after which they will die a physical death and continue a life of the spirit in what we are fond of terming עולם הבא, "the world to come, the hereafter." This is what is always meant when the sages speak of someone who has been invited to the hereafter, i.e. עולם הבא. Concerning this world the sages wrote (Berachot 17): "in the hereafter there is no eating, no drinking, there are only disembodied spirits, etc." If these people had been equipped with the organs enabling them to eat and drink and procreate, these organs would be redundant, and God does not create anything which does not fulfill its assigned purpose. If you were to query this by saying that Moses and Elijah went without eating and drinking for long periods although they did have a body equipped for eating and drinking, and that therefore what Moses and Elijah were able to do in this world, people could do in the world to come in spite of having bodies, this is not a viable argument. The normal bodily functions of Moses and Elijah were made redundant for a limited period and a specific purpose, so that they were never really redundant seeing they were in use both before and after the period when they were temporarily out of use. The people (souls) who are transferred to the עולם הבא will never have any use for the organs in question. Hence it would not make sense for God to equip them with such useless organs. This is why every intelligent person has to believe that in the region we call עולם הבא there are no bodies at all, only souls. This is the view of Maimonides which clearly emerges from his words.
However, the sages of the Talmud are of a different opinion. (Nachmanides elaborates on this at the end of the treatise שער הגמול). The experts in Kabbalah believe that there will be no more death after the resurrection of the dead. They base this primarily on Isaiah 25,8 בלע המות לנצח, "He will destroy death forever." They also refer to Sanhedrin 92 where the Talmud says that "the dead who will return to life will not again turn into dust." Concerning the world (life) after death, the sages in Berachot 17 say that that a very precious statement made by Rav was that "in the world to come there will not be eating, drinking, no jealousy or competition, but the righteous will sit with their crowns on their heads and enjoy the brilliance emanated from the Shechinah." This latter statement makes it obvious that the author does hold that there will be bodies in the world to come. This is why the fact that there will not be eating and drinking, etc., had to be mentioned, seeing that if there were not presumed to be bodies this would be obvious to all. Therefore, it is proper for us to believe that there will indeed be bodies in the עולם הבא but that many bodily functions as we know them will cease to operate, just as they ceased functioning for a period in the lives of Moses and Elijah. What all this means is simply that in that world the spiritual powers of the soul will triumph over the body and what are perceived in our world as its needs.
If you were to ask why the organs of the body which are not being used should exist, the fact is that they are not really redundant at all. On the contrary, these organs receive the reward for all the effort they put in while on earth in fulfilling God's commandments. Seeing that God does not withhold reward from anyone entitled to it, or even shortchanges such a creature (compare Baba Kama 38), He does not want the body to be in a position to complain; therefore He transfers the body to the regions called עולם הבא to enable it to also enjoy these outpourings of the brilliance of the Shechinah. Support for this view comes from Psalms 17,15: "when one day I awaken, I shall be satisfied with seeing a picture of You." This means that the people in the world to come will experience satisfaction from beholding the brilliance of the Shechinah while their body is intact." (Just as the disembodied soul functioned in this terrestrial life, there is no reason to believe that the body cannot function in the celestial life). This is the view of Nachmanides, and he cites proof from a Midrash in Sifri Nitzavim, according to which Moses (his body) was hidden in the regions of the עולם הבא. This does not mean that his body is there at this point in time and that he enjoys a physical existence there now. [The text refers to the body of Aaron, Ed.]
The sages made a similar comment about the manner of Rabbi Akiva's death when they said: "hail to you Rabbi Akiva; your soul exited with the pronouncement of the word אחד (first line of Kriyat Shema), you are ready for immediate entry to life in the עולם הבא." In Berachot 58 the Talmud, in dealing with benedictions to be recited when one witnesses different events, states that when seeing the tombs of the Jewish people one is to recite: "blessed be the One who let you die in accordance with true judgment and Who will bring you back to life in the world of the future." Bereshit Rabbah understands the words: "God blessed the seventh day and sanctified it" (Genesis 2,3) to mean that God blessed the עולם הבא which commences with the seventh millennium. The words: "He sanctified it," refer to the fact that He allotted it to the Jewish people. This is the meaning of the words מזומן לעולם הבא, "ready for entry into the world to come."
את החיים ואת הטוב – בגימטריא תוצאות. כי ממנו תוצאות חיים.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע – הנה החיים הם חיי הנפש כי הם החיים האמתיים והטוב הם ההצלחות הגופייות כי הם גם כן ימשכו מקייום התורה כמו שקדם אבל התכלית העצמי לזה הוא החיים ואלו הטובות גם כן הנמשכות מקיום מצות התורה הם מישירות אל השגת החיים ההם כי מי שהוא חסר לחם ושלמה לא יתכן לו התבודדות בעיון באופן שלם והם המות והרע הם הפך שני אלו והם ימשכו מעזיבת התורה כי הוא יביא לעבוד עבודה זרה כמו שזכר.
את החיים ואם הטוב זה תלוי בזה אם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך מות. ופי׳ הנה נתתי לפניך את זה כנגד זה החיים כנגד הטוב והמות כנגד הרע לא שנתן להם הטוב והרע כי אין בידי שמים לתת הטוב והרע שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו׳ וכאילו אמר הנה נתתי לפניך את החיים שהם בידי ואת הטוב שאתם עושים את זה כנגד זה וכן את המות שהוא בידי ואת הרע שאתם עושים את זה כנגד זה ובידך לבחור מהטוב והרע אי זה שתרצה שאם תעשה אתה טוב אתן לך אני את החיים ואם תעשה אתה רע אתן לך אני את המות:
ראה נתתי לפניך היום וגומ׳ עד סוף הסדר.
הפרשה הזאת תקיים ותעיד על אמתת הבחירה האנושית שהיא יסוד התורה ופירושה. וכבר זכר החכם ההבדל אשר בין הרצון והבחירה בספר המדות ח״ג פ״ה באמרו שהרצון היא בתכלית הדבר, והבחירה היא על דברים אשר בעבור התכלית. כי בענין הבריאות נאמ׳ שנרצה בבריאות ושנבחר הדברים אשר בהם נהיה בריאים. וכן בענין האושר נרצה להיות מאושרים ונבחר הדרכים המביאים אותנו אל האושר. הנה אם כן רצון יאמר לבד על התכליות, והבחירה תאמ׳ על הדברים המביאים אל התכלית הנרצה. והוא מאמר הנביא (ישעיהו סו) גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה, כי שמו חפצם ורצונם בשקוציהם כתכליות להם ובחרו בדרכים המביאים אליהם. ומזה הטעם אמר שלא נתיעץ על התכליות ושהעצה היא בבחירה כלומר בבקשת הדרכים המביאים אל התכלית הנרצה.
וענין הפרש׳ הזאת היא כענין פרש׳ ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. כי שם קודם ביאור המצות פי׳ וביאר להם שבאותה המצות היתה תלויה הברכה לשמוע אותם ומקבלם, ותלויה גם כן הקללה למי שלא ישמע אותם ולא ישמרם, וכמו שפרשתי שם.
וכאן מפרש סיום ותשלום ביאור המצות וקיום הברית עליהם. לזה אמר גם כן ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳. כאלו אמר הראית בעיניך איך במצות האלה ובברית אשר קיימת עליהם נתתי לפניך ובחירתך את החיים ואת הטוב המיועד בשכר עשייתם ואת המות אשר יעדתי בעונשם. כי הנה המצות עצמם הם להשגת החיים והטוב בשמירתם ודרך בו ימצאו המות והרע כאשר לא ישמעו לעשותם ושני הדרכים האלה הם לפניך.
והנה אמרו החיים והטוב פירשו המפרשים שהחיים הם אורך הימים, והטוב הוא העושר והכבוד והבריאות. והמות והרע הם בהפך זה. ואינו נכון בעיני אבל פירושו אצלי החיים הגופיים והטוב הנפשי ואמר זה לפי שבהכר׳ החיים יש הונאה עצומה כי יש מהם שמתדמין חיים במראיתם והם רע והפסד, ומהם חיים מכוונים אל הטוב והשלמות. כי הנה חיי הרשעים עם היותם חיים כפי המציאות הנה הרע וההפסד כרוך בעקבם. וכאמרם ז״ל בברכות פרק מי שמתו (ברכות י״ח) רשעים אפילו בחייהם נקראים מתים. וחיי השלמים הם חיים לגוף וטוב ושלמות לנפש ועליהם אמר (תהלים ל״ד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.
לפי שהטוב הוא תכלית החיים וצורתם והחיים מכוונים אל הטוב ולא הטוב אל החיים, ולכן אמר כאן ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. לפי שהיתה דרך הטובה ושמירת המצות מביאה אל חיי העולם הזה ואל הטוב הצפון לצדיקים לעולם הבא. ובהפך לרשעים בביטול התורה והמצות ששנות חייהם תקצורנה ויכרתו מן העולם הזה ומן העולם הבא, והוא אמרו ואת המות ואת הרע שהמות היא כנגד הגוף והרע כנגד הנפש.
ואמר אחר כך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – לפי שלמעלה דיבר במעלת התשובה ואמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך והיא מצות התשובה. ואולי יחשוב אדם שאחר שהיא נקראת מצוה. שאדם חייב לעשותה. כמו שחייב בשאר מצות התורה. וזה שקר כי אם כן יהיה האדם מוכרח לעשות תשובה כמו שמוכרח להניח תפלין. לכך באה זאת הפרשה לומר שאע״פ שנקראת מצוה. אינו מוכרח לעשותה אלא הכל תלוי בבחירתו להיות טוב ולהיות רע. לפי שזה לא נגזר על האדם כשנולד אלא או עשיר או עני ארוך או גוץ. אבל צדיק ורשע לא נגזר מלמעלה. כאומרם מה ה׳ אלהיך שואל ממך כי אם ליראה. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שהוא ביד האדם ובחירתו. ואע״פ שהשם יודע הדבר לא יכריע האדם. וזהו בהכרעה סגוליית נפלאה משארת טבע מציאותם. וכמו שפירשתי במשנת חביבים ישראל. כי השם כשבא לתת התורה זרח משעיר והופיע מהר פארן אם יקבלוה ולא רצו עד שבאו ישראל וקבלוה. אבל אם היו רוצים הכנה טובה היה להם כמו לישראל. וזהו חביב אדם שנברא בצלם. שזהו על מין האדם. חבה יתירה נודעת לפרטים. ולפי שזה נראה שנשא פנים לישראל. כי מתחלת העולם היה דעתו ליתנה לישראל והלך אל דרום וסבב אל צפון לקרר דעתם. לזה סמך מיד ואמר הכל צפוי והרשות נתונה. כלומר לא תחשב על ה׳ תועה כי הכל בבחירת האדם והכל צפוי והרשות נתונה. והדבר היה בבחירתם אם ירצו. וזהו שאמר בכאן ראה נתתי לפניך. בבחירתך. החיים והטוב והמות והרע. אם תאבו ושמעתם. ואם יפנה לבבך אבד תאבדון וגו׳. כי זה תלוי בזה. ולכן אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ שלא תטעו בדברי. כי החיים והמות נתתי לפניך. ובבחירתך הברכה והקללה. ואיני מכריח לך ואעפ״כ אני אומר לך ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. והיאך תשיג אלו ובעולם הבא החיים. לאהבה את ה׳ אלהיך כי היא חייך בעולם הזה. ואורך ימיך בעולם הבא. לפי שבשכר המצות אדם זוכה לשני שולחנות בעולם הזה ובעולם הבא:
את החיים – לעד.
ואת הטוב – הערב בחיי שעה.
ואת המות – לעד.
ואת הרע – צער חיי שעה.
את החיים, eternal life, not just life on earth.
ואת הטוב, the pleasant aspects of life on earth.
ואת המות, eternal oblivion.
ואת הרע, the unpleasant aspects of life on earth.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – כי אם חיים אתה מבקש צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה׳, וא״ת למה לא הקדים הטוב שהרי ע״י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה׳ כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמ״ש (תהלים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה׳ בתורה ומצוה כמ״ש בסמוך לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר״ל זהו תכלית חייך כי אין הקב״ה נותן לך חיים כ״א בעבור תכלית זה, וזה״ש כאן לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳ וחיית ורבית. כאן הקדים אהבת ה׳ אל וחיית ורבית, ובסמוך אמר למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה׳. הקדים החיים לאהבת ה׳, כי באמת הא בהא תליא כי אהבת ה׳ מביאה החיים ומ״מ אתה לא תבקש החיים לצרכך כי אם לאהבה את ה׳.
ואם יפנה לבבך – שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל ית׳ אז ונדחת סופך להיות מודח מכל וכל מן ה׳ והשתחוית לאלהים אחרים כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ותסיר לבבך מן ה׳, הגדתי לכם היום וגו׳, לא תאריכון ימים וגו׳. והיינו שאמרו רז״ל (אבות ג׳:ה׳) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו.
ראה נתתי לפניך: פרשה סתומה.
אם תעשה טוב הרי לך חיים כו׳. ק״ל הול״ל דבר וחילופו, את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע כדבסמוך (פסוק יט). וע״ק ראה נתתי וגו׳ דמשמע דביד הקב״ה הוא מעשה האדם הטוב, וזה אינו, שהרי אמרו (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ל״פ זה תלוי בזה שאם תעשה וכו׳, פירוש שאם תעשה מעצמך טוב וכו׳ אתן לך אני את החיים, ואם תעשה אתה רע אתן לך את המות, כי בידך לבחור מהטוב ומהרע, ואיזה שתרצה תבחור:
If you act with goodness, then you have life, etc. Rashi is answering the question: The verse should have mentioned each thing and its opposite, life and death, and good and bad, as it does below (v. 19). Furthermore, See, I have placed before you, etc. implies that man's acts of goodness are in Hashem's hand, but this is not so because they say (Megilla 25a), Everything is in the hand of Heaven except for fear of Heaven. Therefore Rashi explains, "One hinges on the other — If you act, etc. meaning that if on your account do good, etc., I will give you life, but if on your own you do bad, I will give you death. Because it in your hands to choose of the good or of the bad, and you choose from whichever you want.
ראה נתתי – יחזור להזהירם עוד להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה אין מונע ומעכב בידם, וזה ענין הבחירה החפשית אשר לאדם שהוא עיקר גדול בתורה:
את החיים – הידועים, והם המאושרים והנצחיים, כלל כל הברכות והטובות כלם:
ואת הטוב – הפרטי, כעושר ובריאות הגוף וחכמה וכבוד ודומיהם, ואת המות ואת הרע הם הפך:
את החיים – אינם הנצחיים, כי אין לומר על שכנגדם המות, כי חלילה לנפש החוטא שתכרת ותמות. ומלבד כי בכל הברכות והקללות לא הזכיר דבר ממה שאחר המות.
ראה וגו׳ – אלה הם דברי סיום המופנים אל הדור שהיה שם. על יסוד כל מה שאמרתי אליכם בשם ה׳, ובהתאם לכל מה שראיתם על כוחו המושל של ה׳ ואמיתותו, אתם מבינים מעצמכם שגורלכם נתון בידכם, כבחירתכם, לטוב ולמוטב.
החיים, כאן ובהמשך, אינם רק החיים הגופניים. אלא הם כוללים את ההתפתחות הכללית הבריאה והראויה של האישיות הגופנית, הרוחנית והמוסרית של חיי הפרט והאומה. ניגודם הגמור הוא המות, התמוטטות כללית בכל הבחינות האלה. הטוב הוא האושר המלא שבא כתוצאה מ״חיים״ כאלה, ואילו הרע הוא הצרה המוחלטת הבאה כתוצאה מן ״המות״.
ראה נתתי לפניך היום את החיים – הוא קיום התורה:
ואת הטוב – הוא הגמול:
ואת המות הוא בטול התורה:
ואת הרע – ענשה:
ראה נתתי וגו׳: מתחילה יש להבין כלל פרשה זו, מה נוספות יש בכאן על עיקר ברכות וקללות שבפרשת כי תבוא. ולא עוד אלא שבאמת יש נוספות על התנאי של החיים והטוב, שלעיל (כח,א) אמר ״והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור לעשות וגו׳ ״, ולא התנה באהבת ה׳ שהיא מדרגה גבוהה, כמו שביארנו כמה פעמים, ולא התנה1 כי אם בלימוד תורה ושמירת המצוות שהם אינן מנגדים לטבע בני אדם. וכאן התנה באהבת ה׳ שהיא למעלה מטבע האנושי2. ויותר קשה גוף פרשה זו, שתלה חלקי התנאי על שני הקצוות הרחוקים זה מזה מאד, והניח הדרך האמצעי שהוא הנהגת האומה בדרך הממוצע – שלא להשקיע עצמם באהבת ה׳ וגם לא לעבוד עבודה זרה (פסוק י״ז).
אבל כל זה מיושבות קושיא אחת בחבירתה.
ונקדים מאמר יהושע לישראל בספר יהושע (פרק כ״ד), אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה׳ ועבודת אלהי האמורי (פסוקים יד-טו), וגם הזהיר את העם ואמר (פסוק י״ט) ״לא תוכלו לעבוד את ה׳ וגו׳ ״, והמה ענו כשורה (פסוק כ״א) ״לא כי את ה׳ נעבוד״. והוסיף יהושע לאמר (פסוק כ״ב) ״עדים אתם בכם וגו׳ ויאמרו עדים״. והוסיף עוד (פסוקים כג-כד) ״ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, והטו את לבבכם אל ה׳ אלהי ישראל. ויאמרו העם אל יהושע, את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע״. ולא נתבארה הוספה זו של יהושע3, ומה הוסיפו לענות4.
אבל הענין, שבאמת יצר הרע של עבודה זרה היה אז משונה5, כמבואר בפרק חלק (סנהדרין קב,ב) ממענה מנשה6. וכבר ביארנו לעיל (ד,יד) הטעם, משום שהיה שייך לפי דעתם לפרנסה המושכת לב האדם מאד, כמו תאות הממון בעת כזאת, וקשה היה להבטיח את עצמו לעמוד בנסיון שלא לעבוד עבודה זרה. על כן הוסיף יהושע לאמר – אם באמת אתם מקבלים שלא לעבוד עבודה זרה, לא תהיו בטוחים על רצונכם, אלא גם ״הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם״ (פסוק כ״ג) – אפילו מה שאומות הכנענים הנשארים בקרבכם עובדים7, וגם ״הטו את לבבכם אל ה׳ ״ – לא סתם שלא במחשבה כלל, דזה האופן8, אע״ג שאין בו רע בעצם, אבל אין בו כח לעמוד נגד יצר של עבודה זרה בימים יוצרו, על כן ההכרח להטות את הלב9 לחשוב באלהות ואהבת ה׳, ובזה תנצלו מיצרא דעבודה זרה. [וכמו בזמן הזה דקשה מאד מלהיות בטוח ממכשול שמץ גזל, כדאיתא בבבא בתרא (קסה,א) ׳רוב בגזל׳, אם לא מי שמחשב דרכו לפני ה׳ שיהא נושא ונותן באמונה]. אבל ישראל לא קבלו על עצמן זהירות יתירה זו, ובטחו בכוחם שלא יהיו נכשלים. והיינו שענו (פסוק כ״ד) ״את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע״ – אין לנו לירא ממכשול עבודה זרה אפילו לא נהיה נזהרים כל כך10. והנה באמת נכשלו בדור הבא אחריהם, עד שבא שמואל הנביא וחזר להתנות (שמואל א׳ ז,ג) ״ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר, אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה׳, הסירו את אלהי הנכר וגו׳, והכינו לבבכם אל ה׳ ועבדוהו לבדו״, וכתיב דשני דברים עשו – ״ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות, ויעבדו את ה׳ לבדו״, ופירוש ״לבדו״ – לא את עצמו וביתו11 כי אם את ה׳, והיינו אזהרת ״והכינו לבבכם וגו׳ ״ שהיא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושי. ומשום הכי נתקיים בידם הרבה דורות12 עד שהגיעו לירבעם ומלכי ישראל ויהודה החוטאים והמחטיאים.
נחזור לפרשה זו, שראה משה רבינו והוסיף להזהיר על קצה המעלה13, כאשר יבואר:
את החיים: אי אפשר לפרש ״חיים״ כמשמעו ו״מות״ כמשמעו, דא״כ היינו ״טוב ורע״14. ותו יפלא לפרש בסמוך (פסוק י״ט) ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה (וזרעך״), היאך שייך לומר עצה ׳תעשה כן כדי שיהיה כן׳, והרי אם הוא עומד על סעיפי הספק אם לבחור בחיים או במות, אי אפשר להגיד עצה לבחור בחיים כדי שיחיה. אלא פירוש ״חיים״ כמו שביארנו כמה פעמים15 – דבקות ועליזות נפש הישראלי, אם בעולם-הזה בשעה שהוא קשור באהבה, או בעולם-הבא בשעה שנפשו צרורה בצרור החיים. וכן ״מות״ – הוא בשעה שנפרד ממקור העליון, אם בעוה״ז וכלשון המקרא בתהלים (קב,כא) ״בני תמותה״, וכן מצויה בדרשת חז״ל על השפלת הדעת לשון ׳מיתה׳, כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ז)16, עיי״ש, אם בעוה״ב, כאשר נפשו מקולעת בכף הקלע וניתק מצרור החיים. ואמרה תורה שכהיום הוא נותן את ״החיים״ הרוחניים האלו, ובזה תלוי ״הטוב״ שהוא הברכה המבוארת בפרשת כי תבוא. ולהיפך, ״את המות״ – התרחקות ממקור החיים, להיות כבני תמותה בהרגש אהבה, אע״ג שאינו רע כל כך בהיות זאת לבדו17, אבל בארץ ישראל18 ודאי בזה יבא ״הרע״ שהוא הקללה המבוארת שמה19.
1. בפרשת כי תבוא ״לשמור לעשות את כל מצוותיו״.
2. כפי שביאר רבינו ב״לא מעבר לים״.
3. אחרי שפעמיים הזהיר אותם על עבודת האמורי.
4. אחרי אמרם (פסוק כ״א) ״כי את ה׳ נעבוד״. (ועיין בין היתר בפירוש המלבי״ם שאף הוא עמד על חלק מן התמיהות של רבינו).
5. כלומר, שונה (ממה שמצטייר לנו היום).
6. אמר ליה (רב אשי), מאחר דחכמיתו כולי האי (שידע את ההלכה שרב אשי לא ידע) מאי טעמא פלחיתו לעבודת כוכבים?! אמר ליה, אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי...
7. ״בקרבכם״ פירושו אצל הגויים אשר בקרבכם, ולא אצל ישראל עצמם, והוא מדין גזירה להרחקה.
8. התרחקות מעבודה זרה ללא מחשבה והבנה.
9. ״הטו את לבבכם אל ה׳ ״.
10. ולא התיחסו אל ״הטו לבבכם אל ה׳ ״ וגם אל הגזירה ״הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם״.
11. כי יצרא דעבודה זרה היה חזק עקב רדיפת הממון.
12. לעומת דורו של יהושע שהחזיקו מעמד דור אחד בלבד.
13. דהיינו עבודת ה׳ מתוך אהבה.
14. הערת רבינו אינה ברורה, כי רש״י פירש: זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות. ועיין גם בפירוש האברבנאל בזה.
15. לאורך כל פירושו לתורה, ועיין גם לעיל ד,ד. ה,ל. ו,כד. ועוד.
16. על הפסוק ״ויהי האדם לנפש חיה״, הן בהעמק דבר (׳דפירוש ״חי״ בלשון הקודש משמעו פעם – חי ולא מת, ופעם – חי ולא עצב׳) והן בהרחב דבר (׳חז״ל השתמשו בלשון מיתה גם כן בשתי משמעויות הללו׳, עיין שם דוגמאות שונות).
17. דהיינו, עבודת ה׳ בדרגה נמוכה בלבד באשר היא.
18. כמבואר בסוף פסוק ט״ז.
19. בפרשת כי תבוא. חידוש גדול של רבינו חזינו כאן, שבארץ ישראל מגיעה תוצאה של ״רע״ אפילו מעבודת ה׳ בדרגה נמוכה לעומת דרגת עבודה מאהבה.
את החיים ואת הטוב – החיים כלומר הטוב, והמות כלומר הרע, וכן ״ויאמנו דבריכם ולא תמותו״ (פרשת מקץ), וכן למטה פסוק י״ט ״החיים והמות נתתי לפניך״ כלו׳ ״הברכה והקללה״, וכן עוד למטה פסוק כ׳ ״כי היא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה״; ופסוק כ׳ כולו פרט למה שכתוב לפניו ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״, ובאיזה אופן תבחר בחיים? באהבך את ה׳ אלהיך כי הוא חייך, כלו׳ שמירת מצות אלה היא תנאי עיקרי לטוב אומתך לקיומה על האדמה אשר נשבע וכו׳.
עם סיום נאום־הברית חוזר הכתוב בקצרה על דברי הזירוז לקיום המצות, במלים דומות לנאמר בדברי הפתיחה למצוות המפורטות (דברים י״א:כ״ו). לפני הרצאת המצוות מדבר הכתוב בלשון בינוני (״ראה אנכי נותן״), אחריה בלשון עבר (״ראה נתתי״). למעלה לא הזכיר הכתוב אלא ״ברכה וקללה״, ואילו כאן משתמש הכתוב בביטוי חזק יותר: ״חיים ומות״, ואחרי כן (בפסוק י״ט) הוא מפרש שהכוונה בזה לברכה וקללה.
נתתי לפניך – כלומר מסרתי הבחירה בידך, כמו שמפרש הכתוב להדיא אחרי כן בפסוק יט: ״ובחרת בחיים״.
את החיים וגו׳ – לדברי תרגום יונתן ״את החיים״ הוא כמו ״את דרך החיים״, כלומר הדרך שהשי״ת רוצה בה, ״ואת הטוב״ פירושו השכר הטוב המוכן לצדיקים; כמו כן הוא מפרש ש״את המות״ הוא ״דרך המות״, ״ואת הרע״ הוא העונש המעותד לרשעים, השוה ירמיהו כ״א:ח׳. רש״י מפרש להיפך: ״הטוב״ הוא המעשה הטוב, ובשכרו מבטיח הכתוב את החיים: ״הרע״ הוא המעשה הרע, ובגללו מתרה הכתוב בעונש המות. שני הפירושים יש להם מקום, כי מצינו תיבת ״הטוב״ גם במובן של מעשה טוב (השוה ״ועשית הישר והטוב״) וגם במובן ההצלחה והאושר (השוה ״ושמחת בכל הטוב״). אבל אין לפרש ״את הטוב״ ״ואת הרע״ היינו ״הברכה״ ״והקללה״ (ואינם אלא פירוש ל״החיים והמות״), שהרי אז היה הכתוב צריך לסדרם זה אחר זה, כמו בפסוק יט.
ראה נתתי לפניך את החיים כו׳ ואת המות ואת הרע – הזכיר הרע אחר המות כי הוא סובב על הרע ההחלטי שבא אחרי המות, וכן הטוב הוא הטוב הנצחי, ולכן בעדות שמים וארץ לא הזכיר רע וטוב כי המה עדים על המות והקללה הזמנית, כמו שהזכיר בקללות ארור כו׳ פרי בהמתך, ברוך פרי בהמתך והמה עדים נאמנים וכמו שאמר ונתת שמיך כברזל וכו׳, אבל על הטוב והרע הנצחי הוא ענין גבוה, גבוה משמים וארץ אז נאמר ונגולו כספר לפניו כו׳ ועתידין צדיקים לישב לפנים ממחיצתו של הקב״ה כו׳.
ויש לפרש עוד עפ״י מה שאמרו בפרק שבועות הדיינים בשאר עבירות הוא בדיניה ורשעים דמשפחה בדין חמור ורשעים דעלמא בדין הקל כו׳, וע״ז אמר החיים והמות להעושה אותם בעצמו ולאינשי דעלמא על ערבות שלהם הוא רק דין הקל, ולזה אמר טוב ורע והוא הכל על דבר אחד.
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.