כי קרוב אליך וגו׳: כמו שכתבנו (פסוק י״א) שאתה ישראל נוצרת לכך, ונשמת ישראל בת-מזל לנשמת התורה1.
בפיך ובלבבך לעשותו: אלו עצות להגיע לעומק דעת התורה2. שהרי אפילו להשיג אשה אשר הוכיח ה׳ לו, וידוע שהזיווג האמיתי מזדמן להמצא ומתקרב בנקל3, מ״מ בלי שום סיבה והשתדלות לא יגיע לה4.
ופירש הכתוב העצה ״בפיך וגו׳ ״, ולפי פשוטו ״בפיך״ – היינו ללמוד, ״ובלבבך לעשותו״ – על מנת לעשותו, היינו לקיים מה שלומד5. אבל אם כן אינו לפי נגינת הטעם, שהיה ראוי לפי זה להיות הטפחא על ״בפיך״6.
אלא יש בכאן עוד כוונה שניה
7 ומבוארת בשמות רבה הנ״ל (מז,ד) ׳שתהא יגע בהם בפיך׳. והכוונה, שתלמוד ביגיעה (בפיך) עד שיהא נוגע אל הלב
8, והיינו עם תלמידים
9. ופירוש ״
לעשותו״ – או עשיית הפרשה להבין דקדוקיה
10, כמו שביארנו בספר ויקרא
(ט,ו)11, או להיפך, עשיית הלכה ע״פ הויות התלמוד במקורה בפרשה
12, כמו שכתבתי שם (יח,ה)
13 ובכמה מקומות. והמחדש בזה מיקרי שהוא ׳עושה׳.
ועצה עמוקה זו פירש שלמה המלך בסוף קהלת, אחר שאמר
(יב,יא) ״דברי חכמים כדרבונות וגו׳ ״, אמר עוד (פסוק י״ב) ״ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר״. הביאור, שמזהיר לתלמידי חכמים שנקרא ״בני״, כמו שכתבתי בספר בראשית
(מט,ט)14, אשר אם ״יותר מהמה״ – אם רוצה לחדש ולהגדיל תורה, ״הזהר״ בשני דברים:
האחד, ״עשות ספרים הרבה אין קץ״, היינו, שתכתוב לעצמך
15 כל רעיון וכל חידוש. דהא שתורה שבע״פ אסור בכתב
16 אינו אלא ׳לאמרן בכתב׳
17, אבל לעצמו מותר וגם מצוה, כמו שכתב הרמב״ם בהקדמת ספר היד שכך היו נוהגים אפילו הנביאים הראשונים לרשום כל חידושי התורה
18. ומקרא מלא הוא
(שופטים ה,יד) ״מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון מושכים בשבט סופר״
19, כמו שכתבתי בביאור זה המקרא לעיל
(ג,טז)20, ועוד עיין שמות
(לד,כז)21.
והשני, ״ולהג הרבה יגיעת בשר״ (קהלת שם) – שיהא מדבר הרבה ביגיעת בשר, היינו עם תלמידים
22.
ועתה נבוא לפירוש השני
24 דקאי
25 על תשובה מאהבה
26, והוא באמת למעלה מטבע האנושי, וכדתניא בספרי בפרשת עקב ״ואהבת את ה׳ ״, וכי היאך אדם אהב להקב״ה?! דטבע של אהבה אינו אלא ע״י השתוות האוהב ונאהב, וגם משיג בשכלו מעלות הנאהב. ושני דברים אלו שגבו משכל האדם. ופירש הכתוב דמ״מ ״לא נפלאת היא ממך״ באשר ד׳קוב״ה וישראל חד הוא׳
27, וכמו האב והבן אפילו לא הכירו זה את זה, מ״מ כשמזדווגין יחד נמשכים איש לרעהו בידיעה קלה, משום שהטבע מסייע לזה
28. וביאר הכתוב תחילה כמה גבוהה היא מטבע האדם, שלא נטעה להיפך לחשוב כי באמת קלה היא ע״י השתוקקות לזה, על כן פירש הכתוב תחילה מה שראוי לחשבו
29 – ׳כי היא בשמים׳, היינו ע״י חקירה בגובה שמים וגלגלים
30, ומזה באמת יש תקוה להשיג אהבה, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות יסודי התורה
31, ובשלהי הלכות תשובה (י,ו) כתב עוד: דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב״ה נקשרת בלבו של אדם וכו׳, לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות
32 וכו׳. ׳או רחוקה׳
33 – לילך למקום שגורם אהבה והתדבקות כמו בית המקדש {ומשום הכי התפלל שלמה בשיר השירים
(א,ד) ״משכני אחריך וגו׳ ״, ונתבאר שהוא תפלה על השגת אהבת ה׳ ע״י המשכת הכלל לבית המקדש
34, וסיים על זה ״מישרים אהבוך״, שהדעת נותנת שנקל להשיג שם אהבת השם}. וא״כ הוא דבר קשה
35.
אבל לא כן: ״
כי קרוב אליך״ – ישראל, ״
בפיך״ – היינו ע״י רינה, שנכלל בזה גם שירות ותשבחות להקב״ה, וגם ׳רינה של תורה׳
36, וכדתניא בספרי שם (ואתחנן): וכי היאך אוהב להקב״ה – ״והיו הדברים האלה וגו׳ ״
(דברים ו,ו), וטבע התורה ליתן אהבת ה׳ בלב העמל בה, גם בלי שום ידיעת סיבה ע״פ שכל האנושי. ונתבאר עוד בשיר השירים
(א,ב) שהתפלל שלמה ״ישקני מנשיקות פיהו וגו׳ ״, וקאי על בקשת אהבה ע״י דברי דודים של תורה, וסיים ״על כן עלמות אהבוך״ – שנעלם הטעם איך המה מביאים לידי אהבתך
37. ״
ובלבבך לעשותו״ – שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה, דבלא תשוקת הלב ודאי יש משורר זמירות כל היום, או הוגה בתורה, ואינו טועם טעם אהבת ה׳, מבלי משים לב. אבל בשום לב לכך, מתעורר ע״י זה אהבה עזה, כמו הבן הזוכר את אביו ברעיון אהבה, כן נפש הישראלי להקב״ה.
[הרחב דבר: וזהו שהתגעגעו בני קרח בזכרם תענוג אהבת ה׳ בעת עליית ישראל ברגל לעזרה, ואמרו (תהלים מב,ג) ״צמאה נפשי וגו׳ מתי אבוא ואראה וגו׳. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך״ – בשעה שעלו מירושלים לעזרה היו כל כך מרובים המון ישראל בחוצות, עד שלא היו יכולים לרוץ לעזרה, אלא עברו בדוחק, והיו הרגלים כמו בסך, מבלי שיכולים לפסוע פסיעה גסה ולא במרוץ. והיינו שמוסיף בלשון ״אדדם עד בית אלהים״ – כמו המדדה הוא קופץ לאט – ״בקול רנה ותודה המון חוגג״ – בשעה שהיו הולכים בדוחק מה עשו אז המון חוגג, היו מעוררים את אהבת ה׳ בקול רנה ותודה. ועתה בזכרי תענוג רוחני זה שחסר לנו בגלות, נשפך עלינו נפשנו. ואמר כמו שרוצה לנחם את עצמו ולהשקיט את המיית לבבו ״מה תשתוחחי נפשי וגו׳ כי עוד עודנו ישועות פניו״ – עוד יבא עת שתשוב ותזכה לזה. והוסיף להתגעגע באופן אחר ״אלהי עלי נפשי תשתוחח״ – לא על ה׳ הנני מתרעם חלילה שהסיר ממנו תאות נפשנו, אלא על עצמי הנני מתרעם, על מה שאינני משיג אהבת ה׳ ומחסר את נפשי מהנאה זו, ״על כן אזכרך מארץ ירדן״ – בשעה שהנני בארץ ירדן, אע״ג שהיא ארץ מבורכת, מ״מ אזכרך, שחסר ממני תענוג הרוחני שהיה לי בהיותי בארץ ישראל, ״וחרמונים מהר מצער״ – שידוע שחרמון הוא שבע מטל ברכת ה׳, עד שאמר הנביא (תהילים קלג,ג) ״כטל חרמון שיורד על הררי ציון״, ששם באמת לא היה בטבע טלי ברכה כמו בחרמון, עד ש״צוה ה׳ את הברכה״. ואמר כאן שחביב עלי טל חרמון שירדו על הר מצער נגד הר חרמון עצמו. וביאר התרעומות על עצמו שהרי ״תהום אל תהום קורא לקול צנוריך״ – כבר ביארו חז״ל בתענית פרק א׳ (כה,א) על זה המקרא ׳אין טפח יורד מלמעלה עד שעולה שני טפחים מלמטה׳, והמשילו חז״ל מיטרא בעלה דארעא, אשר בשעה שהוא מעורר את התאוה מתעוררת היא לנגדו במדה מרובה ממנו. והנה אם הוא כן בדומם, אף בנפש הישראלי שאם היינו מעוררים את האהבה כראוי, היתה מתעוררת מלמעלה. או להיפך, שאם היה הקב״ה מעורר אהבתו אלינו, היינו גם אנחנו מתעוררים להשיג אהבה. אבל לא כן הדבר, הרי ״כל משבריך וגליך עלי עברו״ – כל מאורעות שבעולם שהן כגלי הים עצבוני ויעכרוני, ואינני מוצא בי רוח השמחה לאהבת ה׳. ״יומם יצוה ה׳ חסדו, ובלילה שירה עמי, תפלה לאל חיי״, ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה׳ לשפוך עליו חוט של חסד, היינו התעוררות של מעלה. ״ובלילה שירה עמי״ – הוא שקידת התורה בלילה, כדאיתא בע״ז (ג,א) ׳כל הלומד תורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי, תפלה לאל חיי״, היינו, שאחר שלמד בלילה, משוך עליו חוט של חסד שמתקבלת תפלתו ביום {ובמסכת תמיד (לב,ב) איתא: כל הלומד בלילה שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב,יט) ״קומי רוני בלילה... שפכי כמים לבך נכח פני ה׳ וגו׳ ״}. והוא בקשה שיעזרני ה׳ ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה, וכהבטחת התורה ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך״. ומחמת זה תתעורר אהבת ה׳ אלי]. ועל זה מסיים עוד הפעם להניח המיית נפשו ״מה תשתוחחי נפשי וגו׳ ישועות פני ואלהי״, הוסיף כאן לומר שישועה זו שאנו מקוים תהיה כביכול ישועה לאלהינו גם כן, שהרי גם שכינה מצטערת כיכול בשעה שחסר תענוג זה מבניה.]
1. ולכן עבורך אכן ״לא בשמים היא ולא מעבר לים היא״.
2. כנגד המחשבה של ״בשמים היא״, עיין לעיל.
3. כי ״מה׳ יצא הדבר״.
4. קביעה ברורה של רבינו.
5. מפרש שבזמן שעוסק ״בפיך״ עליו לחשוב (״בלבבך״) על מנת ״לעשותו״, וזהו המוזכר בפרקי אבות ׳הלומד על מנת לקיים׳.
6. כדי להפריד את ״בפיך״ מ״ובלבבך לעשותו״.
7. כדרכו של רבינו בפירוש ״משנה תורה״.
8. ובזה ״בלבבך״ קשור אל ״בפיך״ כפי טעמי המקרא.
9. רבינו כתב זאת מנסיונו העצום עם תלמידים, עד שלא טרח להסבירנו זאת.
10. כלומר כיצד הידוע לחז״ל נלמד מן הכתוב באמצעות המדות, דהיינו מעין ׳מכאן ולשעבר׳.
11. על הפסוק ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו״, עיין שם בהרחבה יתירה הן בהעמק דבר והן בהרחב דבר.
12. כלומר, יישום של הנלמד כבר, למצבים חדשים, דהיינו, מעין ׳מכאן ולהבא׳.
13. בהבנת ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם״ (גם בהעמק דבר וגם בהרחב דבר).
14. על הפסוק ״מטרף בני עלית״.
15. הדגש על ׳לעצמך׳, כפי שיבאר רבינו. וכתב בספר ׳ודרשת וחקרת׳ על-אתר, וז״ל: והוא לשיטתו של הרמב״ם במורה נבוכים חלק א׳ פרק ע״א, שפירש שטעם האיסור הוא, כי ע״י כתיבת הדברים מתרבים הטעויות והשגגות. ולפי זה הכותב לעצמו הוא יודע מה שכתב ולכן אין חשש, עיי״ש באריכות.
16. עד תקופת רבי, שהתיר זאת.
17. גיטין (ס,ב): תנא דבי רבי ישמעאל, מנין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי
לאומרן בכתב, שנאמר
(שמות לד,כז) ״כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה״ – ״אלה״ אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.
18. זה לשונו: רבינו הקדוש חיבר המשנה, ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו דור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים... (עכ״ל). בהמשך מבאר הרמב״ם למה הותר לרבינו הקדוש לחבר את החיבור אשר בשם ׳משנה׳ ייקרא.
19. חזינן שגדולי תורה היו כותבים את דברי התורה (״מושכים בשבט סופר״).
20. ד״ה ולראובני ולגדי וכו׳: השתדל (משה) להשתיל בקרבם (של בני גד וראובן – בעבר הירדן) גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם. ועיין אריכות נפלאה בענין זה בדברי רבינו ב׳קדמת העמק׳ לשאילתות, עמ׳ כ״ג ואילך.
21. על הפסוק ״כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״.
22. חידוש רבינו (עיין שם רש״י, ספורנו ועוד, המפרשים על יגיעת התורה של הלומד, ללא התייחסות להוראתה לאחרים).
23. שפסוקים אלו מדברים על לימוד התורה ודקדוקיה (הובא ברבינו לעיל פסוק י״א).
24. שהזכיר רבינו בפסוק י״א.
25. פסוקים אלו יא-יד.
26. בעקבות הרמב״ן והספורנו, ובהוספה של רבינו את הענין של ׳מאהבה׳.
27. לשון הזוהר (פרשת אחרי – ע״ג) ׳קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא׳.
28. כל זה לא לשיטת הגרא״א דסלר כי האהבה היא תוצאה מכח הנתינה...
29. לולי תחדש לנו התורה ש״לא בשמים היא״.
30. וחקירה זאת תביא אותו לאהבת ה׳ ויראתו.
31. פרק ב׳ הלכה י״ב: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר
(לעיל ו,ה) ״ואהבת את ה׳ אלהיך״, ונאמר (שם פסוק י״ג) ״את ה׳ אלהיך תירא״. הלכה ב: והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו, שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד אוהב...
32. ובתבונות המודיעות לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג (עכ״ל בהלכות תשובה). מכאן לשון רבינו (׳או רחוקה לילך׳).
33. כלומר, ראוי היה לחשוב שהיא רחוקה, לולי חידשה לנו התורה ״ולא רחוקה היא״. ומדוע ׳אהבת ה׳ ׳ רחוקה היא.
34. כי מה שלא השיגו על ידי חקירות וכדו׳ ישיגו עקב השפעת המקום המקודש.
35. לכן אתה חושב כי ״בשמים היא, או מעבר לים היא״.
36. כלומר, לימוד התורה.
37. עיי״ש במהדורתנו, בהערות בננו הרב אריה שליט״א.