כי הוא חייך ואורך ימיך וכו׳ – ברכות פ׳ הרואה דף ס״א אמר רבה כגון אנו בינונים כו׳. פי׳ דבינונים זה וזה שופטן, שיצר הטוב עם היצר הרע המה מנהיגים אותו כמו שמנהיגים שופטים להעדה, והנה רבה אמר על עצמו כי הוא אינו צריך להתגברות היצ״ט על הרע, כי אצלו יש גם ענין חיצוני אשר כח הטבעי מכריחו ללמוד תורה, וזה כמו שאמרו ברה״ש דף י״ח לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר כו׳ רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין כו׳, א״כ הוא סגולה לחיות, ונמצא שאף כח החומר [אשר הוא יצה״ר] מסכים שיהא עוסק בתורה והוא בינוני.

חגיגה דף ד׳: ר״א כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל כו׳ דאזיל שמואל ואתיא למשה בהדיה, ובויקרא רבה פ׳ כ״ו והרי דברים ק״ו מה שמואל שכתוב בו וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳ ע״י שהיה סבור שהוא יום הדין נתיירא אני עאכו״כ. הענין כי אם האבות סבה הן לחטא הבנים אז נענשין הן בעון הבנים ואם אין סבה לחטא הבנים אז אין נענשין, והנה בעלי כתיב ולא כיהה בהם, אבל שמואל שהוכיח לאנשי דורו ושפט לכל ישראל ועלה מביתו מימים ימימה, א״כ איך יתכן שיוכיח לאחרים ולא לבניו, רק כתיב ולא אבו הלך בדרכיו שהבחירה חפשית והם לא רצו, וכל ישראל ידעו כי נאמן שמואל לנביא לה׳ ואין בזה חלול השם שכל ישראל ידעו ששמואל אינו סבה לחטא בניו. והנה שמואל היה סבור שהוא נתבע לדין, שדימה כי עון בניו מתבקרים והוא נענש עבורם ואין הקב״ה דן אלא בשעת מעשה וכמו דכתיב באשר הוא שם, וכ״ז שבניו לא נתבקר פנקסם שלא חטאו כ״כ אינו מתבקש לדין, וכיון שחטאו אז נתבקש לדין, לכן קרא למשה בהדיה, וכדאמר במדרש סוף חקת זה אחד מג׳ דברים שאמר משה לפני הקב״ה ואמר לו כו׳ כשאמר לו הקב״ה פוקד עון כו׳ אמר משה רבש״ע כמה רשעים הולידו צדיקים כו׳ וכן נאה שיהיו הצדיקים לוקין כו׳ אמר לו הקב״ה למדתני חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר לא יומתו אבות על בנים וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר ככתוב כו׳, לכן בקש שיבוא משה בהדיה שהוא נצח כביכול להשי״ת בדבר זה שכשאין סבה מהאבות לבנים אל החטא אינם נענשים לא בנים בעון אבות ולא אבות בעון בנים. ודו״ק.

שם דף ה׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו כו׳ דברי שחוק שלפני תשמיש, רש״י. ולדעתי יצא להם מקרא מפורש דכתיב אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, ברע זה היצה״ר אם יאמר לך היצה״ר חטא והקב״ה מוחל לך א״ת שנאמר אל תאמינו ברע זה היצה״ר וא״ת באלוף זה הקב״ה, כן דרשו בחגיגה ט״ז, וע״ז מסיים המקרא איך הדין משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וזהו אפילו מזה צריך לשמור פיו כי גם ע״ז יתן דין וחשבון לפני ממ״ה הקב״ה.

דין וחשבון, פירש הגר״א דין על העבירה שעשה וחשבון על המצות שהיה יכול לעשות בעת שעשה העבירה. ולפ״ז תסמר שערת אנוש ביום הכפורים דקיי״ל דעם תשובה מכפר גם על חמורות ובלא תשובה גם על קלות אינו מכפר, א״כ כמה גדול החשבון שביום שנענה גם היחיד ואין השטן שולט עליו כמאמרם השטן בגי״מ שס״ד, ונקל לעשות תשובה, ובדבר קל יוכל לזכות לחיים הנצחים ולהיות אהוב למקום, ואם חלילה לא עשה תשובה יוכל להיות העונש על החשבון היינו העדר עשייתו התשובה כמו שיענש על כל חטאיו ואפשר יותר מהם והאחרון הכביד, וכאשר ברך ברכת שהחיינו שזה באמת שמחה אמתית שהקב״ה נתן יום סליחה לכל פשעי בני אדם להסיר מעליהם השטן, ויאות לברכו ולהודות לשמו על גודל רחמיו מצדו יתברך, אולם אם לא שב אדם מדרכו הרעה מוטב לו שלא היה יום הקדוש הזה ומוטב לו שנהפכה שליתו על פניו בערב יום הקדוש הזה, כי היום הזה הכפיל עוד ענשו לבלי קץ בעונש חשבון העדר התשובה, ע״ז ידוו כל הדוים. השיבנו ה׳ ונשובה אליך באמת ובתמים.

כבני אימרנא. דכבשים ועזים מצטרפין לענין מעשר וכן תמימים ובע״מ, אבל חדש וישן לא מצטרפין, כן הדורות נכנסין כל דור בפני עצמו, כי ההבדל בין חדש וישן גדול ממין בשאינו מינו כאשר רואים אנו בעוה״ר בחוש. כמעלות ב״ח שאין מקדרין בהרים בערי מקלט לפי שהן תורה כך בדאורייתא מדקדקין הרבה בדינו.

ר״ה דף י״ז ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר״א אמר כובשו, עיין טורי אבן. ויתכן דמי שהוא בנו של מלך אם חטא חטאים קלים אשר יוכלו להפרע ממנו במשך הזמן גובה מאתו, אבל אם חטא חטאים כבדים אשר אין בכחו להפרע ממנו, אז מוחל לו לגמרי, רק ביום פקדו פקדתי, וכמו שהיה בעגל מפני גודל החטא מחל להם לגמרי, לא כן במתאוננים וכיו״ב, ולכן אם אין בהן עון פושעי ישראל בגופן אם היו מחשיבן לרובן עונות הלא היו בגיהנם י״ב חדש וכמו דפירשו תוס׳ ד״ה כי לית להו תקנה, ולכן כובש העון היינו כאילו הוא כבד מאד עד כי אין להתפרע מהן ולכך מוחל להן לגמרי, וזה שאמר יכבוש עונותינו, ולכן ישליך במצולות ים כל חטאתינו, כי לא ימצה לנו הדין כלל, כי מי יוכל לעמוד בדין, ואף החטאים לא יפרע ממנו אעפ״י שחטאים קלים הם. ומיושב גם הגמ׳ דערכין, עיי״ש היטב.

תקעו בחדש שופר בכסה כו׳ כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב – הביאור ע״פ ג׳ הקדמות הנה ישראל הונח על אנשי המעלה כפי הוראתו ויעקב הונח על כללות ישראל הממוצעים כמו״ש רז״ל, ואיתא במדרש וירושלמי מכות שאלו לחכמה חוטא מה יעשה כו׳ שאלו לנבואה כו׳ ימות, ושאלו להקב״ה כו׳ יעשה תשובה, כי באמת התשובה אשר בחרטה ועזיבת חטא יתוקן מה שפגם בנפשו ובעולם הוא רק מצד חסד השי״ת. ואיתא ריש פרק ראוהו ב״ד שחק הונח על דבר שנגמר דינו ומשפט הוא תחילת דין. והנה הצדיקים נחתמין לאלתר לחיים והבינונים בר״ה רק תחלת דינם, וביוהכ״פ אם זכו הוי גמר דינם לחיים, וזה שאמר תקעו בחדש שופר כו׳ כי חק לישראל הוא, שמצד אנשי המעלה הוא יום גמר דין שנחתמין לאלתר לחיים, משפט לאלהי יעקב, שמצד אנשים הבינונים הוא רק משפט תחלת דין, וזה לאלהי יעקב שממתין לתשובתם שיעשו תשובה אשר אינו מצד החכמה ולא הנבואה מסכמת לזה רק מה שהבורא עושה מצד חסדו יתברך שהוא הסולח לכל עונם.

סנהדרין קי״א ופערה פיה לבלי חק אמר ר״ל למי שמשייר אפילו חק אחד אר״י כו׳ אלא אפילו לא למד אלא חק אחד. פירוש דרשב״ל קאמר דיודע ואינו מקיים נידון בגהינם אפילו שייר חק אחד, ור״י קאמר דאם אינו יודע היינו שלא למד רק אחד תו אינו נידון בגהינם, דמה שלא קיים השאר הוא משום שלא ידע, ולא הוי פלוגתא רחוקה, אולם בירושלמי קדושין תמצא שאלו ואלו דא״ח, וז״ל סוף פ״ק דשם למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות הד״א לעולם הבא אבל בעולם הזה אפילו תתקצ״ט מלאכים מלמדים עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקב״ה מכריעו לכף זכות, וטעמא נראה פשוט ע״פ דברי הכתוב כי נר מצוה, דכמו שמנר אחד יכול להיות נרות לאין מספר כן ממצוה אחת גוררת מצות הרבה, א״כ יש מה שיכול להתפשט בכח ספוגי לבלי תכלית ויהיה צדיק גמור ולכך ניצול מרדת שחת, אבל אחר המיתה דמה דהוי הוי, א״כ אם המאזנים שקולה נידון לגהינם י״ב חדש, ולפי מה דאיתא בספרי דאם עשה אדם מצוה ואל ישמח באותו מצוה לסוף גוררת מצות הרבה, הרי משכחת לפעמים דשמחה ששמח אדם על המצוה [ולא ידע דאם צדקת מה תתן לו כי אני ה׳ לא שניתי ולא העשיר כביכול להקב״ה רק ישמח שזכה לעשות בחרדת קודש] הורידהו לבאר שחת, דכיון דשמח במצוה לא תגרור מצות אחרות ושוב אינה מצלת בעוה״ז, הא אם לא שמח הרי בכח מצוה אחת להציל מרדת שחת ויחוננו ויאמר כו׳ מצאתי כופר. תסמר שערת המתבונן ע״ז.

הפטרה: ישעיהו פרק נה (ז)

יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו – מחשבות אדם המונחים בטבע כמו קנאה, תאוה כבוד, ותחבולותיו שיארג מהם חבילות חבילות, ויצרי מעללי איש המה המחשבות שנולדים מפעולות האדם אם ילך לטיאטראית וכיו״ב יולד בקרבו תאוות כאלה אשר אינם מונחים בטבע ועל מחשבות כאלה נידון שהוא עצמו גרם לזה, לכן אמר ואיש און שפעולתו און יעזוב גם מחשבותיו הנולדים בקרבו מפעולות האון.