×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ה) וֶהֱבִיאֲךָ֞א יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל⁠־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר⁠־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ׃
And Hashem your God will bring you into the land which your fathers possessed, and you shall possess it; and He will do you good, and multiply you above your fathers.
א. וֶהֱבִיאֲךָ֞ =א (אין געיה)
• ל=וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר׳ בחיירלב״גאברבנאלצרור המורמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְיַעֵילִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִּירִיתוּ אֲבָהָתָךְ וְתֵירְתַהּ וְיוֹטֵיב לָךְ וְיַסְגֵּינָךְ מֵאֲבָהָתָךְ.
And the Lord your God will bring you into the land which your fathers did inherit, and you shalt possess it: and he will do you good, and multiply you above your fathers.
ויעל יתכון י״י אלהכון לארעא די ירתוא אבהתכון ותירתון יתה וייטב לכון ויסגי יתכון מן אבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירתו״) גם נוסח חילופי: ״{יר}⁠תון״.
ויעילינכון מימרא די״י אלקכון לארעא דיריתו אבהתכון {ותרתה}⁠א ויוטב לכון ויסגינכון יתיר מן אבהתכון.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the Word of the Lord your God will bring you into the land which your fathers possessed by inheritance, and you shall possess it, and He will bless you and increase you more than your fathers.
וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ – מַאי טַעְמָא דְּמָאן דְּאָמַר קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא דִּכְתִיב ״וַיַעֲשׂוּ כָּל הַקָּהָל הַשָּׁבִים (מֵהַגוֹלָה) [מִן הַשְּׁבִי] סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻכּוֹת״ וְגוֹ׳, אֶפְשָׁר בָּא דָּוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכָּה, בָּא שְׁלֹמֹה וְלֹא עָשָׂה סֻכָּה עַד שָׁבָּא עֶזְרָא, אֶלָּא מַקִּישׁ בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא לְבִיאָתָם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מַה בִּיאָתָם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת, וְקִדְּשׁוּ עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר, אַף בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא וְכוּ׳, וְאוֹמֵר וֶהֱבִיאַךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ מַה יְּרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, אַף יְרֻשָּׁתְךָ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. וְאִידָךְ הַהוּא דְּבָעֵי רַחְמֵי וְכוּ׳, בִּשְׁלָמָא מֹשֶׁה לֹא בָּעֵי רַחְמֵי דְּלָא הֲוָה לֵיהּ זְכוּת דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ דְּהַוָה לֵיהּ זְכוּתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אַמַּאי לָא בָּעֵי רַחְמֵי, וְהָכְתִיב ״אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״ הָכִי קָאָמַר כֵּיוָן דְּיָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ יְרַשְׁתָּהּ אַתָּה.
אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ – יְרֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה יֵשׁ לָהֶן שְׁלִישִׁית אֵין לָהֶן.
״כִּי לֹא עָשָׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן״ (נחמיה ח׳:י״ז) וְלָמָּה כְתִיב ״יֵשׁוּעַ״, רַבִּי הִלֵּל בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּגַם הַכָּתוּב כְּבוֹד צַדִּיק בַּקֶּבֶר מִפְּנֵי כְּבוֹד צַדִּיק בִּשְׁעָתוֹ, מַקִּישׁ בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא לְבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מַה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ פְּטוּרִין הָיוּ וְנִתְחַיְּבוּ, אַף בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא פְּטוּרִין הָיוּ וְנִתְחַיְּבוּ. רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר מִדְּבַר תּוֹרָה נִתְחַיְּבוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וְהֱבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳, מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ מָה אֲבוֹתֶיךָ מִדְּבַר תּוֹרָה, אַף יְרֻשָּׁתְךָ מִדְּבַר תּוֹרָה, וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ מָה אֲבוֹתֶיךָ לֹא הָיָה עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת וְאַתֶּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲלֵיכֶם עֹל מַלְכוּת, אֲבוֹתֶיךָ לֹא נִתְחַיְּבוּ אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְאַתֶּם כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַסְתֶּם נִתְחַיַּבְתֵּם אֲבוֹתֶיךָ לֹא נִתְחַיְּבוּ עַד שֶׁקָּנוּ כֻּלָּהּ, אַתֶּם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה וּמִתְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵאֲלֵיהֶן קִבְּלוּ הַמַּעַשְׂרוֹת מַה טַּעַם וּבְכָל זֹאת (נחמיה י׳:א׳-ל״ח) ״אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים״ וְגוֹ׳, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר ״בְּכוֹרֵי בְּקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ״ מֵכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן דָּבָר שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ אֲפִילוּ דְּבָרִים שֶׁהָיוּ חַיָּבִין בָּהֶן הֶעֱלָה עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ מֵאֲלֵיהֶן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן. מַה מְּקַיֵּם רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא ״וּבְכָל זֹאת״ מִכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת הֶעֱלָה עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ מֵאֲלֵיהֶן קִבְּלוּ, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר מֵאֲבוֹתֶיךָ פָּתַר לָהּ לֶעָתִיד לָבוֹא.
תַּנְיָא ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳ ״וּלְדָבְקָה בוֹ״. שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֶקְרָא שֶׁיִּקְרָאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה שֶׁיִּקְרָאוּנִי רַבִּי אֶשְׁנֶה שֶׁאֵקָרֵא זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה, אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז׳:ג׳) ״קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (שם ג׳:י״ח) ״עֵץ חַיִּים הִיא״. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר עֲשֵׂה דְּבָרִים לְשֵׁם פָּעֳלָם, וְדַבֵּר בָּהֶן לִשְׁמָן, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחֲפֹר לִהְיוֹת עוֹדֵר בּוֹ, וְקַל וָחֹמֶר וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בִּכְלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשׂוּ חֹל נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי טַרְפוֹן, אַשְׁכְּחֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא בִּזְמַן שֶׁהֻקְפְּלוּ רוֹב הַמַּקְצוּעוֹת דְּקָא אֲכִיל, אַחְתֵּיהּ בְּשַׁקָּא וְשָׁקְלֵיהּ וְאַמְטֵיהּ לְמִשְׁדֵיהּ בְּנָהֳרָא, אָמַר לֵיהּ אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן שֶׁזֶּה הוֹרְגוֹ, שָׁמַע הַהוּא גַּבְרָא שָׁבְקֵיהּ וְעָרַק, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל דָּבָר זֶה, אָמַר אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, קַל וָחֹמֶר מִבֵּלְשַׁצַּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּלֵי חֹל שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ז׳:כ״ב) ״וּבָאוּ בָּה פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״ כֵּיוָן שֶׁפְּרָצוּם נַעֲשָׂה חֹל נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְשַׁאצַּר״, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְרַבִּי טַרְפוֹן כֵּיוָן שֶׁהֻקְפְלוּ רוֹב הַמַּקְצוּעוֹת הֲוָה כְּדְאָכִיל אַמַּאי צָעַרֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא, אָמְרֵי מִשּׁוּם דְּהַהוּא גַּבְרָא הַוּו גַּנְבֵי לֵיהּ עִנְבֵי כֻּלָּהּ שַׁתָא, וְכֵיוָן דְּאַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן סָּבַר הַיְנוּ דִּגְנָבָן, אִי הָכִי אַמַּאי צִעֵר נַפְשֵׁיהּ, שָׁאנִי רַבִּי טַרְפוֹן דְּעָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה וְהַוָה לֵיהּ לְפַיְּסוֹ בְּדָמִים, מַאי דִּכְתִיב ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״, שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא צָרִיךְ אַתָּה לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ, וְאִם מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא צָרִיךְ אַתָּה לַעֲבֹר אַחֲרֶיהָ. (דָּבָר אַחֵר) [רָבָא אָמַר] לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה בְּמִי שֶׁמֵּגִיס דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ [כַּשָּׁמַיִם], וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֹא תִּמָּצֵא לֹא בְּסַחְרָנִין וְלֹא בְּתַגָּרִין.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אָמְרוֹ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ שְׁאַל אָמַר לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, אָמְרוּ לוֹ [לִשְׁמוּאֵל שְׁאַל, אָמַר לָהֶם] (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה, (כֶּדֶכָּתוּב בֶּרֶמֶז תרפ״ב).
לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא – לֹא תֹּאמְרוּ מֹשֶׁה אַחֵר עוֹמֵד וּמֵבִיא לָנוּ [תּוֹרָה] אַחֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה בַּשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הִיא וְכָל כְּלֵי אֻמָּנוּתָהּ נִתְּנָה עַנְוְתָנוּתָהּ, צִדְקָתָהּ, וְיַשְׁרוּתָהּ, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ. שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁאֻמָּנוּתָן בַּשָּׁמַיִם אָמְרוֹ לוֹ וַהֲלֹא אַתָּה אִסְטְרוֹלוֹגִי וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם לֹא הָיִיתִי מַבִּיט בְּאִסְטְרוֹלוֹגְיָא אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי פָּנוּי מִן הַתּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי נִפְנֶה לְבֵית הַמַּיִם.
לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ – מָשָׁל לְבַת מְלָכִים שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם מַכִּירָהּ, וְהָיָה לַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אֶחָד וְהָיָה נִכְנָס אֶצְלוֹ בְּכָל שָׁעָה וְהָיְתָה בִּתּוֹ עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ רְאֵה הֵיאַךְ אֲנִי מְחַבֵּב אוֹתְךָ שֶׁאֵין בְּרִיָּה מַכִּיר אֶת בִּתִּי וְהִיא עוֹמֶדֶת לְפָנֶיךָ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל רְאוּ כַּמָּה אַתֶּם חֲבִיבִין עָלַי דִּכְתִיב ״וְנֶעֱלָמָה מֵעֵינֵי כָּל חָי״, אֲבָל אַתֶּם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ אֶלָּא כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, וּבִזְמַן שֶׁתְּקָרְבוּ אֶת הַתּוֹרָה אַף אַתֶּם קְרוֹבִים לִי שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ״ח:י״ד) ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ״.
אָמַר אֵלִּיָּהוּ זָכוּר לָטוֹב מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁכָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ וּמֵעֲמָלוֹ וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִשֶּׁל אֲחֵרִים, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (שיר השירים ז׳:ז׳) ״מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ״. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָנָו בַּתּוֹרָה [וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים] וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם, עִם אָבִיו וְעִם אִמּוֹ וְעִם אִשְׁתּוֹ וְעִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ, וְעִם שְׁכֵנָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם רְחוֹקָיו, וַאֲפִילוּ עִם הַנָּכְרִי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וּמִתְקַבֵּל עַל הַבְּרִיוֹת, וּמְמַלֵּא אֶת יָמָיו וְאֶת שְׁנוֹתָיו בְּשֵׁם טוֹב, וּבָזֶּה אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּשְׁכֵנָיו יְרֵאִין מִמֶּנּוּ, וַאֲפִילוּ הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים יְרֵאִין מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״, אַשְׁרֵי מִי שֶׁמֵּשִׂים אֶת נַפְשׁוֹ כְּשׁוֹר לְעֹל, וְכַחֲמוֹר לַמַשּׂאוֹי, וּכְפָרָה הַחוֹרֶשֶׁת בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ב:כ׳) ״אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מַיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״ אִם יִקְרָא וְיִשְׁנֶּה וִישַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה וְיַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ הָעוֹלָם הַזֶה שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כ״ג:ג׳) ״אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים״. אָמַר דָּוִד אֲנִי מַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נוֹצָר וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נִבְרָא וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נוֹלָד, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם חַי, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם מֵת, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִטֶּלֶת מִמֶּנּוּ, וְנִתְּנָה לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן, וּמְיַסְּרִין אוֹתוֹ כְּתִינוֹק לִפְנֵי רַבּוֹ, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מְכַלְכְּלִין אוֹתוֹ כְּתִינוֹק עַל שְׁדֵי אִמּוֹ כִּפְרִי מַעֲשָׂיו. פַּעַם אַחַת הָיוּ רַבּוֹתֵינוּ יוֹשְׁבִין [בְּבֵית הַמִדְּרָשׁ] וְאוֹמְרִין אֵלִיָּהוּ מֵהֵיכָן הוּא, יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים מִזֶּרַע לֵאָה, וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים שֶׁהוּא בָּא מִשֵּׁבֶט גָּד, (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) [וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים] מִזֶּרַע רָחֵל, וּכְשֶׁהֵם יוֹשְׁבִין וַעֲסוּקִין בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לָטוֹב וְעָמַד בִּפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מִצְטַעֲרִים, אֵין אֲנִי אֶלָּא מִזֶּרַע לֵאָה.
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמְצָאֲנִי אָדָם אֶחָד הָיָה מִתְלוֹצֵץ וּמַלְעִיג בִּדְבָרַי, אָמַרְתִּי לוֹ מַה תָּשִׁיב לְיוֹצֶרְךָ לְיוֹם הַדִּין, אָמַר לִי בִּינָה וְדֵעָה לֹא נִתְּנָה לִי שֶׁאֶקְרָא וְאֶשְׁנֶה, אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מַה מְּלַאכְתְּךָ אָמַר לִי צַיָּד, וְאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ מִי לִמֶּדְךָ שֶׁתִּטֹּל פִּשְׁתָּן וְתַאַרְגֶּנּוּ מְצוּדוֹת וְתַשְׁלִיכָהּ לַיָּם וְתַעֲלֶה הַדָּגִים מִן הַיָּם, אָמַר לִי בִּינָה נָתְנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַרְתִּי לוֹ מַה לִּטֹּל פִּשְׁתָּן וְלֶאֱרֹג מְצוּדוֹת לְהַשְׁלִיכֵהוּ לַיָּם לְהַעֲלוֹת בָּהּ דָּגִים מִן הַיָּם, נָתְנוּ לְךָ דֵּעָה וּבִינָה מִן הַשָּׁמַיִם, לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶם כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וְדֵעָה מִן הַשָּׁמַיִם, מִיָּד הֵרִים קוֹלוֹ וּבָכָה עַד שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ אַל יֵרַע לְךָ שֶׁכָּל בָּאֵי עוֹלָם מְשִׁיבִין תְּשׁוּבָה זוֹ, אֲבָל מַעֲשֵׂיהֶם יִהְיוּ מְעִידִין בָּהֶם, (וְכִי) (ישעיהו י״ט:ט׳) ״וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי״. כִּי (הִיא) [הוּא] חַיֶּיךָ וְאֹרֶךָ יָמֶיךָ כָּתוּב בְּרֶמֶז ס״ו, וּבְרֶמֶז תתל״ז, וּבְרֶמֶז רצ״ח, וּבְרֶמֶז תתע״{ג}.
וידכ׳לך אללה רבך אלי אלבלד אלד׳י חאזה אבאוך פתחוזה ויחסן אליך ויכת׳רך מן אבאיך
ויכניס אותך ה׳ אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך ותירש אותה, וייטיב לך וירבה אותך יותר מאבותיך.
פס׳: והביאך ה׳ אלהיך – זה כיבוש יהושע.
וירשתה – זה כיבוש דוד.
והיטבך והרבך מאבותיך – שלא יוסיפו לדאבה עוד:
אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה – דרשו רז״ל בסדר עולם, אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן. כלומר ירושה ראשונה שקדשה יהושע לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא יש להן ושניה גם כן שקדשה עזרא ובית דינו לשעתה ולעתיד לבא יש להן, שלישית אין להן, אינה צריכה קדושה שהרי מקודשת ועומדת היא על ידי עזרא ובית דינו שקדשה לשעתה ולדורות, כן פירש הרב מורי ר״ש נ״ע.
ויתכן לומר ירושה ראשונה ושניה יש להן, שירשו ארץ ישראל בראשונה ובשניה, בראשונה על ידי יהושע ובשניה על ידי עזרא, אבל לא ירשו שאר ארצות, אבל שלישית לא תהיה להם ירושת הארץ לבדה אלא כל העולם, וזהו שאמר והיטבך והרבך מאבותיך, ולכך הזכיר בשני הבתים ירושה, ובשלישי הזכיר מעלה היתרה על שניהם. וזה דומה למה שדרשו במקום אחר, מפני מה כל השירות כלן בלשון נקבה ושיר של עתיד בלשון זכר, דכתיב (תהלים צ״ו:א׳) שירו לה׳ שיר חדש, וכתיב (ישעיהו כ״ו:א׳) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, מה נקבה זו מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת כך ישראל נגאלין וחוזרין וגולין, אבל לעתיד משיהיו נגאלין שוב אינן גולין, ועוד מה נקבה זו נוטלת עשור נכסים, כך ישראל בגאולה ראשונה כבשו שבעה עממין, שהן אחד מעשרה לשבעים אומות אבל לעתיד לבא עתידין שיירשו כל העולם כולו כזכר היורש כל נכסי אביו, דכתיב (יחזקאל מ״ח:ל״ג) שער יששכר אחד שער זבולן אחד.
ובמדרש תנחומא בסוף סדר שופטים (זכריה י״ג:ח׳) והשלישית יותר בה, שאינן מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולה מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק, עד כאן. ועוד באלה הדברים רבה, (דברים א׳:ח׳) לתת להם ולזרעם אחריהם, לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח.
אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, "to the land which your forefathers had inherited, and you will inherit it.⁠" Our sages in Seder Olam (chapter 30, an ancient historical text) have explained that the words: "which your forefathers inherited, and you will inherit it,⁠" mean that whereas they inherited it twice, they did not (need to) inherit it a third time. The first time the people inherited the land and sanctified it by their presence was under Joshua. This sanctification remained effective only until their expulsion and the destruction of the Temple. The second sanctification (and inheritance) occurred during the time of Ezra. That sanctification was for all times so that after the present exile there is no need to inherit and sanctify the land once again. This is how my teacher Rabbi Shlomo Aderet, may his light shine, explained this matter to me.
It is possible to explain our verse as meaning that whereas the first and second inheritance by the Jewish people extended only to the land of Israel, the third inheritance will include entitlement to any part of the globe. This is what the Torah means in our verse when it writes: "He will do good for you, and increase you more so than for your forefathers.⁠" This is why the expression "inheritance" is used by the Torah in connection with the period of the first two Temples, but not in connection with the future. The expression used in that connection clearly envisages an additional distinction the Jewish people will enjoy then. This is similar to what our sages (Shir Hashirim Rabbah 1,37) expounded on as the reason why whenever we read about the word שירה in the Bible it is feminine, except when the song refers to events in the future, such as in Psalms 96,1 or Isaiah 26,1. It is the nature of a woman to become pregnant and give birth and to experience the same procedure time and again. The redemption of the Jewish people in the future will be a final redemption, something not needing to be repeated. This is why, when the Bible speaks of such times, the song sung then will be a masculine song, i.e. שיר חדש. It is the function of the male to inherit his father's property absolutely, once and for all, as distinct from when daughters receive such an inheritance, as an emergency and interim measure. (Compare Ezekiel 48,33: שער יששכר אחד, שער זבולון אחד, "the gate of Issachar — one; the gate of Zevulun — one.⁠")
Midrashim link the verse in Ezekiel with Zecharyah 13,8 describing the destruction of two thirds of the inhabitants of Israel. Midrash Tanchuma Shoftim 9 on the words לתת להם ולזרעם אחריהם, "to give to them and to their descendants after them,⁠" breaks up this verse into three sections. The words לתת להם refer to the people leaving Egypt; the word ולזרעם refers to the immigrants in the time of Ezra, the word אחריהם refers to the eternal redemption. In a Midrash in Devarim Rabbah (not found in our editions, see Pesikta Zutrata on Deut.1,8), לתת להם refers to the people leaving Egypt, ולזרעם refers to the immigrants to Babylonia, אחריהם refers to the returnees during the messianic epoch.
והטיבך והרבך מאבותיך – רוצה לומר: שאחר ייטיב להם השם יתעלה וירבה אותם רבוי נוסף על רבוי אבותיהם.
ואמר שיביאם אל הארץ אשר ירשו אבותיהם ושלא יצטרכו לכבשה כמו שעשה יהושע שהתמיד בכבוש וחלוק י״ד שנה כי הש״י ירש אותה, וזהו וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך. כלומר שתהא נחלתם וירושתם והצלחתם בארץ יותר ממה שהיה לאבותם אשר ירשו הארץ.
ואמר והרבך מאבותיך – לפי שאמר וירשת. על ארץ כנען שהיא ארץ שבעה עממים שירשו ישראל בראשונה. אבל עכשיו בגאולה האחרונה אנו בטוחים שיתן לנו השם עוד ארץ קני קניזי וקדמוני. כאומרם ז״ל ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך לרבות קני קניזי וקדמוני. וכמו שרמזתי בפסוק היה דבר ה׳ אל אברם. ולכן אמר בכאן והטיבך והרבך מאבותיך. לרבות קני קניזי וקדמוני:
וְהֵיטִֽבְךָ: במקצת ספרים יש מאריך בטי״ת, כמ״ש1 בפ׳ עקב על לְהֵיטִֽבְךָ, והוא חד מן ט׳ מלין חס׳ יו״ד בליש׳ הטבה, וסי׳ נמס׳2 ביחזקאל סוף סי׳ ל״ג במ״ג. [וְהֵיטִֽבְךָ֥].
1. כמ״ש: מ״ש דב׳ ח טז (׳להיטבך׳).
2. וסי׳ נמס׳: מ״ג-ד יח׳ לג לב.
והיטבך והרבך מאבתיך – גם זה לא נתקיים, כי בבית שני לא היטיב השם להם יותר ממה שהיטיב לאבותם, שהרי לפעמים נשתעבדו למדי ופרס ויון, ולא היה להם מלך מזרע בית דוד, גם לא היו בבית שני אורים ותומים וארון ושמן המשחה ואש מן השמים, אמנם ההטבה הזאת שהבטיח היא לעתיד לבא:
והביאך וגו׳ – הוא יביא אותך אל מולדתך, שכבר ירשת אותה פעמיים; פעם אחת על ידי אבותיך בימי משה ויהושע, ירושה שנתבטלה על ידי כיבוש בבל; ואחר כך על ידי הגולים ששבו בימי עזרא, ירושה שמעולם לא נתבטלה ולעולם לא תתבטל (עיין פירוש, במדבר טו, יח).
והביאך וגו׳ ביחזקאל (כ׳:ל״ד-ל״ו) נאמר שם כי יקבצם ויביאם אל מדבר העמים ויבור מהם הפושעים והמורדים ולא יביאם אל הארץ ומכלל לאו אתה שומע הן שהצדיקים יביאם אל הארץ וכן נאמר בפסוקים האלה שאחרי שאמר שיקבצם דמשמעו אל מקום אחד אז והביאך אל הארץ מפני שבתחלה יקבצם למדבר העמים ואחרי כן והביאך. ה׳ אלהיך ירמז שיביא אל הארץ רק הצדיקים שה׳ להם לאלהים. אבל לא המורדים והפושעים כנ״ל:
והיטבך והרבך מאבותיך ולא תאמר שע״י הטובה הזאת תוכל לבא לרעה שישובו לחטוא, כאשר היו בקבוץ גלות בבל, לזה יבטיחם:
אשר ירשו אבותיך וירשתה: ׳ירושה׳ אין לה הפסק1, א״כ שתי פעמים ׳ירושה׳ קשה2. משום הכי נחלקו תנאים בקדושת הארץ3. ולפי הפשט 4 משום שתשתנה חלוקת הארץ בימי חזרה שלישית לא כחלוקת יהושע5, משום הכי הרי זו ירושה אחרת.
1. עיין בבא בתרא (קכט,ב).
2. ועיין יבמות (פב,ב): תניא בסדר עולם, ״אשר ירשו אבותיך וירשתה״ – ירושה ראשונה ושניה יש להם (רש״י: ירושה ראשונה בימי יהושע הוי ירושה, וכן שניה בימי עזרא, דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ), שלישית אין להם רש״י: כלומר, לא בעי למיהדר ומירתא דירושה עומדת היא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס (בית שני).
3. ו׳הירושה׳ השניה (״וירשתה״) מובנת היטב על פי מאן דאמר ׳קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא׳ (חגיגה ג,ב ועוד).
4. ולמאן-דאמר קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא.
5. שהיא החלוקה הראשונה.
והיטיבך – שורש ״היטיב״ עם גוף⁠־היחס, כמו למעלה כ״ח:ס״ג ועוד.
והטיבך והרבך מאבותיך – יעוין ירושלמי שביעית פרק ששי שאבותיך לא נתחייבו רק לאחר כבוש וחלוק ואתם כיון שעלה ראשון ראשון נתקדש הארץ, וכמו שכתוב ברמב״ם תרומות פרק א׳. וכתוב ובפרי אדמתך לטבה חסר ו׳, לפי שדעת רבינו שבבית שני שלא עלו כל יושביה, תרומות ומעשרות מדבריהם, ונמצא הטובה חסר מצות מעשר, יעוי׳ אור שמח בזה, ובירושלמי שם על יפתח ארץ טוב שפטורה מן המעשר, אולם למעלה פ׳ תבא שבביאה ראשונה כתוב לטובה מלא שנתחייבו במעשרות. ודו״ק.
והטיבך והרבך מאבותיך – בירושלמי פרק ששי דשביעית מוקים ר׳ יוסי בן חנינא לגאולה שהי׳ בימי עזרה, יעו״ש באורך, ולפי זה אתי שפיר מה דאמר ומל ה׳ אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ כו׳ שזה קאי על מה שאנשי כנסת הגדולה בטלו יצרא דעבודה זרה כמבואר סוף יומא ולפ״ז בגאולה ראשונה בימות יהושע בן נון לא היה יכול לבטל זה שההבטחה היה על גאולה שני׳. ולפי זה מאן דאמר שפגם השם בכבוד יהושע ב״נ מפרש כר׳ אלעזר דקאי על גאולה העתידה לעתיד לבוא. וצריך ביאור הסוגי׳ דסוף ערכין ואכמ״ל, ודו״ק.
אשר ירשו – תניא, בסדר עולם, אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם1. (יבמות פ״ב:)
ירשו אבתיך וירשתה – מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך במנין שמיטין ויובלות וקדוש ערי חומה, אף ירושתך בחדוש כל דברים הללו.⁠2 (ערכין ל״ב:)
ירשו אבתיך וירשתה – מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך נתחייבו במצות הארץ דבר תורה אף בירושתך נתחייבת במצות הארץ דבר תורה3 (ירושלמי קדושין פ״א ה״ח).
והרבך מאבתיך – אבותיך פטורין היו ממצות הארץ ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם,⁠4 אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אע״פ שיש עליכם עול מלכות, אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר י״ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו, אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב.⁠5 (שם שם)
והרבך מאבתיך – אבותיך אע״פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו, ואתם מכיון שתגאלו שוב אינכם משתעבדים, מאי טעמא, דכתיב (ירמיהו ל׳) שאלו וראו אם ילד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך אתם משתגאלו שוב אינכם משתעבדין.⁠6 (שם שם)
והרבך מאבתיך – ר׳ אלעזר פתר לה לעתיד לבא, אבותיך ירשו ארץ שבעה עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשר עממים, תלתא אחרנייתא מאן אינון (פ׳ לך) את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני7. (ירושלמי קדושין פ״א ה״ח)
1. ר״ל ירושה ראשונה של יהושע וירושה שניה של עזרא, והיינו דאחר ירושה וכבוש בימי יהושע גלו ע״י נבוכדנצר ואז בטלה קדושת הארץ ונצטרכו בימי עזרא ליורשה מחדש ולקדשה, אבל שלישית והיא לעתיד לבא אין להם, כלומר אין צריכים עוד לרשתה ולקדשה משום דעדיין לא בטלה קדושתה מירושת וקידוש עזרא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בימי טיטוס, ומסמיך זה על לשון פסוק זה דרמוזים בו שתי ירושות, אחת בשעתה ואחת בשובם מן הגלות, דבזה איירי קרא ושב ה׳ אלהיך את שבותך וגו׳.

ונ״מ בזה בזה״ז לענין תרומה אי הוי מדאורייתא או מדרבנן דאם לא בטלה קדושת הארץ גם בזה״ז הוי מדאורייתא בא״י, ודעת הרמב״ם דתרומה בזה״ז מדרבנן [פ״א הכ״ה מתרומות] וחקרו הראשונים בדעתו אי ס״ל כדרשה זו דסדר עולם או לא, משום דלכאורה עפ״י דרשה זו צריך להיות בודאי תרומה בזה״ז דאורייתא כיון דעדיין קדושת הארץ קיימת מירושה שניה, אך בגמרא נדה מ״ו ב׳ אמרו דיש סברא דאפילו לברייתא זו אין תרומה בזה״ז דאורייתא יעו״ש ובכ״מ ה׳ תרומות שם, ורבו הדברים בזה.

אבל לי נראה ראיה מכרחת דע״כ הרמב״ם לא ס״ל כברייתא זו דסדר עולם ממש״כ הוא בפ׳ י״ב הט״ו משמיטין וז״ל, וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע, וכיון שעלה עזרא נתקדשו כל הערים כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וכו׳, וכן לעתיד לבא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו ערי חומה ויתחייבו במעשרות שנאמר והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחדוש כל הדברים האלה אף ירושתך אתה נוהג בה בחדוש כל הדברים האלה, ע״כ (עיין דרשה הבאה).

והנה זה ודאי דלברייתא זו אין בביאה שלישית כל הכרח לחדש דבר לתכלית קידוש הארץ, כיון דקדושתה עליה עדיין מקידוש שני מירושה שניה כמבואר לפנינו וההיקש מירושתך לירושת אבותיך קאי רק על ביאה שניה מירושה שניה כמבואר בערכין ל״ב ב׳ ולפנינו בדרשה הבאה, וא״כ מדכתב הרמב״ם היקש זה גם לביאה שלישית הרי זה מפורש דלא כברייתא זו דסדר עולם, וצ״ל בטעמו דלא ס״ל כמותה משום דדעת יחידאה היא דסתם סדד עולם הוא ר׳ יוסי, וגם מתבאר בנדה מ״ו ב׳ דר׳ יוסי גופיה לענין דינא נטה מדרשה זו, יעו״ש, ודו״ק.

ומה שנוגע עוד לענין ההלכה מתרומה בא״י בזה״ז אי הוי מדאורייתא או מדרבנן בארנו פ׳ שלח, כי שם מקומו.
2. נסמך על הדרשה הקודמת דפסוק זה איירי בשובם מן הגלות כמ״ש מקודם ושב ה׳ א׳ את שבותך, והיו צריכים בימי עזרא לשוב לקדש את הארץ, ומפרש שהקידוש היה בכל הפרטים שבירושה ראשונה בימי יהושע, וזהו טעם מ״ד בעלמא קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, כיון דמצינו היקש מפורש שבירושה שניה הנהיגו כל הדברים שנהגו בירושה ראשונה, ואם היתה הקדושה נמשכת עוד מקודם הלא לא היו צריכים לזה. והנה לענין ירושה שלישית דהיינו לעתיד בודאי א״צ לכל הדברים האלו, כיון דעדיין קדושתה עליה מירושה שניה, אבל לא כן דעת הרמב״ם בפ׳ י״ב הט״ז משמיטין, וכבר כתבנו מזה בדרשה הקודמת, ואל מלך יושב על כסא רחמים, יזכנו מהר בבנין עולמים, ונראה דברי מי קיימים.
3. גם זה קאי לפי פשטות הברייתא דסדר עולם [שהבאנו בדרשה דלעיל] אירושה שניה דבימי עזרא, אבל אירושה שלישית לע״ל פשיטא וא״צ להיקש כלל כיון דעדיין קדושת הארץ עליה מירושה שניה וכמבואר בארוכה בדרשה דלעיל מברייתא דסדר עולם יעו״ש היטב. אמנם אינו מבואר למה צריך להקישא גם אירושה שניה שבימי עזרא דלכאורה פשיטא הוא ומהיכי תיתא שלא יתחייבו במצות הארץ מן התורה אחרי שחדשום וקדשום במנוי שמיטין ויובלות וקידוש ערי חומה כמבואר בדרשה דלעיל א״כ הלא מקודשים הם כמו קידוש ירושה ראשונה, ומאי אולמא ראשונה משניה שנקיש אליה, ונראה דהרבותא בזה אחרי דידוע דלסדר קידוש זה צריך מלך ואורים ותומים כמבואר בשבועות ט״ז ב׳ ובכ״מ, וידוע דבימי עזרא היו חסרים אלה הדברים, והו״א דלכן אין הקידוש קידוש גמור כמו בירושה ראשונה וממילא אין החיוב במצות הארץ חיוב גמור מה״ת, קמ״ל דבכ״ז שוה ערך החיוב לירושה ראשונה דהוי ממש מה״ת מגזירת הכתוב, ודו״ק.
4. חשיב פרטים וקולות שונות שמסבתם ראוי היה שיפטרו הם ממצות התורה, ובכ״ז לאהבת ה׳ אותם היטיב עמהם וזכה אותם בשמירת המצות וכמ״ש במס׳ מכות פ״ג רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ונראה דחסר כאן בירושלמי מלה אחת וצ״ל ואתם נתחייבתם ונפטרתם ונתחייבתם, ור״ל אעפ״י שנתחייבתם ואח״כ נפטרתם מהראוי היה שתפטרו לעולם ככל פטור הבא אחר החיוב, בכ״ז זכיתם להתחייב עוד הפעם כמבואר.
5. כלומר ראשון ראשון שנכנס וקנה תבואה נתחייב במעשרות, וקדימה זו זכות הוא וכמ״ש עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר [עיין לפנינו במקומו בפ׳ ראה] וגם בכלל מצוה זכות הוא שמקיימין שעה אחת קודם.
6. כנראה סמך לכאן הפסיק דירמיה משום דבריש אותה הפרשה זכר שיבת ישראל מגלותם, הנה ימים באים נאום ה׳ ושבתי את שבות עמי והשיבותים אל הארץ וגו׳.
7. והם אדום ועמון ומואב, ועליהם כרת ה׳ ברית את אברם לזרעך אתן וגו׳ (פ׳ לך), וטעם הדבר שהשאירן הקב״ה לעתיד י״ל כדי להראות חבה יתירה לבניו אחריו. ונ״מ בזה לדינא כי בעת בוא המלך המשיח שיתוספו ארצות אלו יהיה דרוש להוסיף בהם ערי מקלט כמש״כ בדין ערי מקלט בפ׳ שופטים בפ׳ ואם ירחיב ה׳ א׳ את גבולך ויספת עוד שלש ערים יעו״ש וברמב״ם פ״ח ה״ד מרוצח.

ועיין במ״ר פ׳ לך ס״פ מ״ד, כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים ולא נתן להם אלא ז׳, ולמה ז׳ פירושן לעיל, ע״כ. ועמלו מאוד המפרשים בבאור המלות פירושן לעיל, ורובם מחקו אותן, אבל לדעתי כמו ברור הדבר כי אך ט״ס קל הוא וצ״ל פירשן לע״ל [ר״ת לעתיד לבא], ומכוון הענין להדרשה שלפנינו שהג׳ שלא נתנו לישראל בזמנם ינתנו להם לע״ל, וכלשון ר׳ אלעזר פתר לה לעתיד לבא.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר׳ בחיירלב״גאברבנאלצרור המורמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144