×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) {ששי} אכִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא⁠־נִפְלֵ֥אתב הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃
For this commandment which I command you this day, it is not too hard for you, neither is it far off.
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב. לֹא⁠־נִפְלֵ֥את =א (אין געיה)
• ל=לֹֽא⁠־נִפְלֵ֥את (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיצרור המורר״ע ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
אֲרֵי תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין לָא מְפָרְשָׁא הִיא מִנָּךְ וְלָא רַחִיקָא הִיא.
For this commandment which I command you this day is not aparta from you, nor is it far away.
a. Or, "separated,⁠" mepharash. Hebrew text, nephleeth, "too wonderful for you.⁠" Vulgate, non supra te. Syriac, lo kase, "is not hidden.⁠"
ארום מצוותה הדה די אנה מפקד יתכון יומא הדין לא כסייה היא מנכון ולא רחיקה היא.
ארום תפקידתא הדא דאנא פקד לכון יומנא לא מכסיא היא מנכון ולא רחיקא היא.
For this commandment which I command you today is not hidden from you, nor afar off.

פרשה ח

סדר אתם נצבים

[א] הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר אוֹ תְּפִלַּת מוּסַף אוֹ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁלֹא פָּנָה לְהִתְפַּלֵּל אוֹ מִקֹּצֶר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה צְרָכָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁכַח לְהִתְפַּלֵּל, אֵי זוֹ שָׁעָה מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְיֵצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיצַד הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב, תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע, אֲבָל שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסַף וּבָא לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְאַחַר כָּךְ תְּפִלַּת הַמּוּסַף, לָמָּה, הַכֹּל בְּעִתָּהּ מִתְבָּרֵאת, וּתְפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר, לָמָּה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי (משלי ח׳:י״ז), וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמְכַוֵּן לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה, סִימָן טוֹב לוֹ שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִתְקַבְּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה׳ (תהלים י׳:י״ז), גְּדוֹלָה הִיא הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רְצוֹנְךָ לֵידַע כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה, אִם אֵינָהּ עוֹשָׂה כֻּלָּה חֶצְיָהּ הִיא עוֹשָׂה, קַיִן עָמַד עַל הֶבֶל אָחִיו וַהֲרָגוֹ, יָצְאָה גְּזֵרָה: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ (בראשית ד׳:י״ב), מִיָּד עָמַד וְנִתְוַדָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא (בראשית ד׳:י״ג), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל הָעוֹלָם אַתָּה סוֹבֵל וְלַעֲוֹנִי אִי אַתָּה סוֹבֵל, כָּתַבְתָּ: נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע (מיכה ז׳:י״ח), סְלַח לַעֲוֹנִי שֶׁהוּא גָדוֹל, מִיָּד מָצָא חֶסֶד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִמְנַע מִמֶּנּוּ נָע חֲצִי הַגְּזֵרָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד (בראשית ד׳:ט״ז), מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁגְּדוֹלָה הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן חִזְקִיָּהוּ הַנָּבִיא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ: צַו לְבֵיתְךָ כִּי מֵת אַתָּה (ישעיהו ל״ח:א׳), מִיָּד: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר (ישעיהו ל״ח:ב׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וגו׳ [והוספתי] הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה (ישעיהו ל״ח:ה׳-ו׳), שֶׁכֵּן כְּתִיב: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם (תהלים קמ״ה:י״ט).
[ב] כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת – הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּמִנַּיִן שֶׁטְּעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, שֶׁכָּתוּב: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ וְאַחַר כָּךְ לַמְדֵנִי חֻקֶּיךָ (תהלים קי״ט:י״ב), הֲרֵי בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. וּמִנַּיִן שֶׁטְּעוּנָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁכָּתוּב אַחַר הַשִּׁירָה: וְזֹאת הַבְּרָכָה (דברים ל״ג:א׳), מִשֶּׁשָּׁנָה לָהֶן אֶת הַתּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ, הֲרֵי בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִזְקַקְתָּ לְבִרְכָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אַף אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו׳ (שמות כ׳:כ׳).
דָּבָר אַחֵר רַבָּנָן אָמְרֵי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בֵּרַכְתָּ אֶת הַתּוֹרָה, לְעַצְמְךָ אַתְּ מְבָרֵךְ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים (משלי ט׳:י״א), וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁמָּא לְרָעַתְכֶם נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לֹא נָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם אֶלָּא לְטוֹבַתְכֶם, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִתְאַוּוּ לָהּ וְנֶעֶלְמָה מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי (איוב כ״ח:כ״א) – אֵלּוּ הַחַיּוֹת, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה (איוב כ״ח:כ״א) – אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים (ישעיהו ו׳:ו׳), אָמַר לָהֶם, בָּנַי, מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הִיא נִפְלֵאת, אֲבָל מִכֶּם אֵינָהּ נִפְלֵאת, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְךָ.
[ג] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ (משלי כ״ד:ז׳), מַהוּ רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הַטִּפֵּשׁ הַזֶּה נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּתַּלְמוּד וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הֵן אוֹמְרִין, הוּא מִתְבַּיֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ, וְאֵין שַׁעַר אֶלָּא סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים (דברים כ״ה:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: רַבָּנָן אָמְרֵי הַטִּפֵּשׁ הַזֶּה נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְרוֹאֶה אוֹתָן עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן הֵיאַךְ אָדָם לָמֵד תּוֹרָה תְּחִלָּה, אוֹמְרִים לוֹ תְּחִלָּה קוֹרֵא בַּמְגִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בַּסֵּפֶר, וְאַחַר כָּךְ בַּנְּבִיאִים, וְאַחַר כָּךְ בַּכְּתוּבִים, מִשֶּׁהוּא גּוֹמֵר אֶת הַמִּקְרָא שׁוֹנֶה אֶת הַתַּלְמוּד, וְאַחַר כָּךְ בַּהֲלָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ בַּאַגָּדוֹת, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כָּךְ אוֹמֵר בְּלִבּוֹ אֵימָתַי אֲנִי לָמֵד כָּל זֹאת וְחוֹזֵר מִן הַשַּׁעַר, הֱוֵי בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכִכָּר שֶׁהָיָה תָּלוּי בָּאֲוִיר, טִפֵּשׁ אוֹמֵר מִי יוּכַל לַהֲבִיאוֹ, וּפִקֵּחַ אוֹמֵר לֹא אֶחָד תָּלָה אוֹתוֹ, מֵבִיא סֻלָּם אוֹ קָנֶה וּמוֹרִיד אוֹתוֹ. כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא טִפֵּשׁ אוֹמֵר אֵימָתַי אֶקְרָא כָּל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ מַהוּ עוֹשֶׂה, שׁוֹנֶה פֶּרֶק אֶחָד בְּכָל יוֹם וָיוֹם עַד שֶׁמְסַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא נִפְלֵאת הִוא, וְאִם נִפְלֵאת הִיא, מִמְּךָ, שֶׁאֵין אַתָּה עָסוּק בָּהּ, הֱוֵי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת.
[ד] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וגו׳ (משלי ד׳:כ״ב), אָמַר רַבִּי חִיָּא קִילוֹרִית לָעַיִן מְלוּגְמָא לְמַכָּה, כּוֹס עִקָּרִין לִבְנֵי מֵעַיִם קִילוֹרִית לָעֵינַיִם, דִּכְתִיב: מִצְוַת ה׳ בָּרָה מֵאִירַת עֵינָיִם (תהלים י״ט:ט׳), מְלוּגְמָא לְמַכָּה, דִּכְתִיב: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶיךָ (משלי ג׳:ח׳). וְכוֹס עִקָּרִין לִבְנֵי מֵעַיִם, דִּכְתִיב: וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג׳:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, לְמִי שֶׁמּוֹצִיאָן מִפִּיו. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁהָיָה מְמַהֵר בְּכָל תַּלְמוּדוֹ בְּשָׁעָה אֶחָת, פַּעַם אַחַת חָלָה וְשָׁכַח אֶת כָּל תַּלְמוּדוֹ, מִי גָרַם לוֹ עַל יְדֵי שֶׁלֹא הָיָה אוֹמְרוֹ מִפִּיו. וְנִתְפַּלֵּל עָלָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְחָזַר כָּל תַּלְמוּדוֹ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, לְמִי שֶׁמּוֹצִיאָן לַאֲחֵרִים.
דָּבָר אַחֵר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, לְמִי שֶׁמַּמְצִיא אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַמִּצְוָה (דברים ח׳:א׳), מַהוּ כָּל הַמִּצְוָה, עַד שֶׁתְּכַלֶּה כָּל הַמִּצְווֹת. וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, לִרמ״ח אֵבָרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. הֲרֵי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת.
דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת – אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ גּוֹרֵם שֶׁיִּקְבֹּר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וּמִמִי אַתְּ לָמֵד מִיהוּדָה שֶׁהִתְחִיל בְּמִצְוָה וְלֹא גְּמָרָהּ, כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁבָּא יוֹסֵף אֵצֶל אֶחָיו וּבִקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ (בראשית ל״ז:כ׳), עָמַד יְהוּדָה וְלֹא הִנִּיחָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ (בראשית ל״ז:כ״ו), וְשָׁמְעוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עֲלֵיהֶן, וְאִלּוּ אָמַר לָהֶן נַחֲזִירֶנוּ אֵצֶל אָבִינוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ, וְעַל יְדֵי שֶׁהִתְחִיל בְּמִצְוָה וְלֹא גְמָרָהּ, קָבַר אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה (בראשית ל״ח:י״ב), וּכְתִיב: וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית מ״ו:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת – אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ וּבָא אַחַר וְגוֹמְרָהּ, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁגְּמָרָהּ, כֵּיצַד, משֶׁה הִתְחִיל בְּמִצְוָה שֶׁנָּטַל עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף עִמּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ וגו׳ (שמות י״ג:י״ט), וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא הִכְנִיסָן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת עַל שְׁמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁקָּבְרוּ אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כ״ד:ל״ב), אֲשֶׁר הֶעֱלָה משֶׁה מִמִּצְרַיִם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה קָבְרוּ אוֹתָן בִּשְׁכֶם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְגַנָּבִים שֶׁגָּנְבוּ חָבִית שֶׁל יַיִן, הִרְגִּישׁ בָּהֶם בַּעַל הַבַּיִת, אָמַר לָהֶם יֶעֱרַב עֲלֵיכֶם, אֶלָּא בְּחַיֵּיכֶם מִשֶּׁאַתֶּם שׁוֹתִים אֶת הַיַּיִן הַחֲזִירוּ אֶת הַקַּנְקַן לִמְקוֹמוֹ, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרוּ הַשְּׁבָטִים אֶת יוֹסֵף מִשְּׁכֶם מָכְרוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם (בראשית ל״ז:י״ג), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁכֶם מְכַרְתֶּם אוֹתוֹ הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִשְׁכֶם, כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ אֶת הַמִּצְוָה נִקְרֵאת עַל שְׁמָן, הֱוֵי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת.
[ה] דָּבָר אַחֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קְרִיתֶם אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה אַתֶּם עוֹשִׂים עַל עוֹלָמִי, שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם חוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה – מַהוּ הַמִּצְוָה, רַבָּנָן אָמְרֵי דָּבָר קָשֶׁה, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶבֶן טוֹבָה וְהִפְקִידָהּ אֵצֶל אוֹהֲבוֹ, אָמַר לוֹ, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תֵּן דַּעְתְּךָ עָלֶיהָ וּשְׁמֹר אוֹתָהּ כָּרָאוּי, שֶׁאִם תֹּאבַד לֹא יֵשׁ לְךָ מֵהֵיכָן לִפְרֹעַ לִי, וְאַף אֲנִי לֹא יֵשׁ לִי אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָהּ, וְנִמְצֵאתָ חוֹטֵא עָלַי וְעָלֶיךָ, אֶלָּא עֲשֵׂה מִצְוָה עַל שְׁנֵינוּ וּשְׁמֹר אוֹתָהּ כָּרָאוּי. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה לֹא עַל עַצְמְכֶם אַתֶּם עוֹשִׂין צְדָקָה בִּלְבָד, אֶלָּא עָלַי וְעַל עַצְמְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָנוּ (דברים ו׳:כ״ה), לִי וְלָכֶם, אֵימָתַי: כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת (דברים ו׳:כ״ה).
ואעלם אן הד׳ה אלוציה אלתי אמרך בהא אליום ליסת בכ׳פיה ענך ולא בעידה
ודע כי מצווה זו אשר אני מצווה אותך היום אינה נסתרת ממך ואינה רחוקה.
לא נפלאת היא ממך – לא מכוסה היא ממך, כמו: כי יפלא (דברים י״ז:ח׳) – ארי יתכסי (תרגום ירושלמי דברים י״ז:ח׳), ותרד פלאים (איכה א׳:ט׳) – ותרד במטמוניות, מכוסה חבושה בטמון (איוב מ׳:י״ג).
לא נפלאת הוא ממך [FOR THIS COMMANDMENT …] IS NOT נפלאת FROM YOU – i.e. is not concealed from you, just as it is said, (Devarim 17:8): כי יפלא which is rendered in the Targum by "If there be concealed [from you]"; and (Eikhah 1:9): ותרד פלאים which means, she went down into concealment, i.e. being covered and bound in the place of concealment.
פס׳: כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – אחר ארבעים שנה אמר להן משה לישראל היו יודעין כאלו היום קבלתם אותה מהר סיני שנאמר היום.
לא נפלאת היא ממך – אבל נפלאת מאומות העולם שנאמר (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל:
פס׳: ולא רחוקה היא – אין אתה צריך לפשפש אחריה בארצות הגוים. אמר להם משה לישראל אם מבקש אדם לעמוד על התורה תן דעתך עליה כשם שהפועל הזה נותן דעתו על מלאכתו ואת עומד עליה. 1וכן אמר ישעיהו (ישעיהו כ״ח:כ״ד) הכל היום יחרוש החורש יפתח וישדד אדמתו. בתחלה הוא עושה תלמים רבים ואחר כך יפתח וישדד אדמתו שהוא עושה תלמים קטנים. (שם) הלא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרק לא כשם שהוא זורע את הקצח הוא זורע את הכמון. יש ארץ 2שהיא יפה (לקמח) ויש שהיא יפה לשעורים. (שם) ויסרו למשפט עד שאתם עמלין בדרך ארץ עסקו בתורה והם אומרים אלהינו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. אמר להם לא בחרוץ יודש קצח לא כשם שהוא דש את הקצח דש את הכמון לחם יודק לחם צריך שיודק, כי לא לנצח אדוש ידושנו. מהו עושה מביא מוריגים שידוק אותו. אבל הקצח במטה. ומה אם אלו צריכין דעת כזה. התורה לא כל שכן. לא נפלאת היא ממך. שלא עסקת בה. ולא רחוקה היא. הא אם רחוקה צריך אתה לילך אחריה. תנן התם הוי גולה למקום תורה ואל תאמר היא תבוא אחרי:
1. וכן אמר ישעיהו הכל היום יחרוש וכו׳. כל הפסוקים אלו בישעיה קשי ההבנה מאד הרד״ק בפירושו האריך בזה בדברים נכונים מאד. גם רש״י והמבאר האריכו בפסוקים אלו ודעת המחבר נראה בזה כי מתחלה ביאר הנביא הנהגת האדם בעת החרישה אשר לכל מין ומין אופן החרישה לפי ערכו כמו שאמר שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק (היינו זה בנפיצה וזה בזריקה) ושם חטה ושעורה נסמן (היינו חטים ע״י שורה היא הזריעה ושעורה נסמן סביב לסימן) ובכאן הפסיק הנביא באמצע. ויסרו למשפט אלהים יורנו. נטה המחבר מדרך המפרשים ופי׳ כשהנביא מוכיחם שילמדו תורה וזה ויסרם למשפט היינו משפטי התורה ואומרים ע״ז אלהים יורנו היינו שקשה להם להבין דברי התורה. וע״ז קאי דברי המחבר עד שאתם עמלים בדרך ארץ (שג״כ קשה לכם אעפ״כ אתם עוסקים בעבודת האדמה) עסקו בתורה. ואח״כ מסיים הנביא ג״כ הפסוקים לא בחרוץ יודש קצח וכו׳ שזה ג״כ אחר שנגמרה התבואה בזמן קצירה יש ג״כ מלאכה מרובה לכל מין ומין מלאכה אחרת ואין אתם עמלים בזה ע״כ עסקו בתורה. וזה שהתחיל המחבר תן דעתך עליה כשם שהפועל נותן דעתו על מלאכתו. וכן מסיים ומה אלו צריכין דעת כזה התורה לא כ״ש. ועיין (עירובין נ״ה) לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה וע״ש בפרש״י שצריך לטרוח ולהעמיד סימנים ולהערים בתחבולות כדי שתתקיים התורה בידך. כנ״ל לפרש פסקא זו אף שדברי המחבר מעורבבים והבוחר יבחר:
2. שהיא יפה לקצח כצ״ל:
נפלאת – נסתרה.
או: דבר פלא שתלאה לעשותו.
TOO HARD. The word niflet (too hard) means concealed.⁠1 Or its meaning is, wondrous, that is, something that will cause you to grow weary while trying to accomplish it.⁠2
1. See Rashi.
2. In other words, too hard.
לא נפלאת היא ממך – דבר שאין אדם יכול לעשותו אלאא בטורח ובעמל, קורא רחוק, שדבר רחוק הוא.
א. בכ״י מינכן 52: אבל.
לא נפלאת היא ממך – IT IS NOT TOO WONDROUS FOR YOU – Something that a person is unable to do except with toil and labor is called “far,” for it is a distant thing.
וטעם כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה.
והנכון כי על כל התורה יאמר: כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח׳:א׳), אבל המצוה הזאת – על התשובה הנזכרת, כי: והשבות אל לבבך (דברים ל׳:א׳), ושבת עד י״י אלהיך (דברים ל׳:ב׳) – מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם לאמר: כי אם יהיה נדחך בקצה השמים (דברים ל׳:ד׳) ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל י״י, ולעשות כל מה שאנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו, בכל עת ובכל מקום. וזה טעם: בפיך ובלבבךא (דברים ל׳:י״ד) – שיתודו את עונם ואת עון אבותם1 בפיהם, וישובוב בלבבם אל י״י ויקבלו עליהם קיוםג התורה לדורות, כאשר הזכיר: אתה ובניך בכל לבבך (דברים ל׳:ב׳) כאשר פירשתי.
1. השוו ללשון הפסוק בויקרא כ״ו:מ׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״לעשותו״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וישבו״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״היום״.
FOR THIS COMMANDMENT. The meaning thereof is that it refers to the entire Torah. But the correct interpretation is that when he refers to the entire Torah, he says [as above] Every commandment which I command thee this day.⁠1 Rather [the expression used here] this commandment refers to [the commandment of] repentance aforementioned, for the verses, and thou shalt bethink thyself;2 and thou shalt return unto the Eternal thy G-d3 constitute a commandment, wherein he commands us to do so. It is stated in a future tense [rather than in the imperative] to suggest, in the form of a pledge, that it is destined [that Israel will repent]. And the sense thereof is to state that if thy outcasts be in the uttermost parts of heaven4 and you are under the power of the nations, you can yet return to G-d and do according to all that I command thee this day,⁠5 for the thing is not hard, nor far off from you, but rather very nigh unto thee6 to do it at all times and in all places. This is the sense of the expression, in thy mouth, and in thy heart, that thou mayest do it7 meaning that they confess their iniquity, and the iniquity of their fathers8 by word of their mouth, and return in their heart to G-d and accept the Torah upon themselves this day to perform it throughout the generations, as he mentioned, thou and thy children with all thy heart,⁠9 as I have explained.⁠10
1. Above 8:1.
2. Above, (1).
3. Ibid., (2).
4. Above, (4).
5. Ibid., (2).
6. Further, (14).
7. Further, (14).
8. Leviticus 26:40.
9. Above, (2).
10. Ibid., and in (6).
כי המצוה הזאת – יאמר זה על התורה, כלשון (דברים ח׳:א׳) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת היא אין ענינה נסתר ומכוסה שלא תוכל לעשותה, וזהו שאמר לא בשמים היא, שהוא באור ללא נפלאת היא, וכן לא מעבר ליום באור ללא רחוקה היא. והים זה הוא הים הגדול שהוא חשוך והוא מן הנמנע שיהיו בני אדם רשאין ליכנס שם מפני חשכת המים, ואין הכוונה בשאר הימים שבני אדם יכולין להכנס בהם, לפי שכשם שאמר לא בשמים היא והיא מניעה שהרי מן הנמנע שיעלה אדם בשמים, כך מעבר לים הוא מניעה.
כי המצוה הזאת, "for this commandment, etc.⁠" In this instance the word המצוה refers to the entire Torah, just as it did in Deut. 8,1 where the Torah spoke of כל המצוה.
לא נפלאת היא, "it is not hidden.⁠" The Torah is not so mysterious and mystical that you cannot fulfill its commandments. This is why Moses added immediately: "it is not in heaven.⁠" Neither is it beyond the ocean. All these comparisons are only variations of the words לא נפלאת. The ocean that Moses speaks about here is the great ocean, which is dark and beyond man's ability to navigate (Ibn Ezra). Moses does not refer to seas which man is able to navigate [with the existing means of navigation, Ed.] The words compare such an ocean to "heaven,⁠" neither of which is accessible to man.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – כתב הרמב״ן הנכון לפרש שאינו מדבר על כל התורה שאם כן היה לו לומר כל המצות אלא על המצוה הנזכרת למעלה שהיא התשובה כי אעפ״י שאמר בלשון והשבות ושבת מצוה היא שמצוה אותנו שנשוב אל ה׳ אלהינו ומה שאמר בזה הלשון ולא אמר בלשון צווי רומז בהבטחה כי כן עתיד הדבר להיות כן. והטעם לומר אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה׳ ולעשות כל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאוד וגו׳. וזה טעם בפיך ובלבבך שיתודו את עונם בפיהם וישובו בלבבם ויקבלו היום התורה לדורות.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, "for this commandment that I command you on this day, etc.⁠" Nachmanides writes that the proper interpretation of our verse is that Moses here does not refer to the entire Torah, as if he did he should have spoken about כל המצות or a similar expression. Moses refers to the commandment to repent of one's sins that was the last commandment discussed. The reason why this commandment had not been couched as such, i.e. Moses using the imperative mode שוב instead of ושבת, for instance, is that he wants to assure the people by means of this allusion that repentance in the near or even distant future, will be a natural when it does finally occur, and it cannot be hastened by being draconically commanded. If it were, it would not be the real thing, would only be lip service.
The reason that Moses uses exaggerations such as אם יהיה נדחך בקצה השמים, "if you were to find yourselves cast out at the edge of heaven, etc.,⁠" seeing that actually you will find yourselves among other nations that are your unwilling hosts, is that he makes the point that however physically distant you may be from your homeland, and however mentally absurd you would consider the chances of regaining your former stature, repentance is welcome, and will be able to overcome otherwise insurmountable obstacles. This is also why Moses adds the words בפיך ובלבבך לעשותו, If you commence your repentance with your lips, and proceed to internalize it in your heart, you will be able to carry it out absolutely.
כי המצוה הזאת – זה טעם להיות בידם לשוב ולשמור מצותיו וחוקותיו כל זמן שירצו.
ואמר כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא – לפי שלמעלה דבר על מעלת התשובה האמיתית שהיא כשהאדם שב מעצמו בלי צרה. וזהו ואתה תשוב מעצמך ובזה תזכה לשתי שלחנות לטובות העולם הזה. וזהו והותירך ה׳ בכל מעשה ידיך וגו׳. ולטובות העולם הבא. שזה רמזו באומרו כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב בעולם הבא. ששם השמחה השלימה כאומרו ישמח ה׳ במעשיו. וכתיב נגילה ונשמחה בך. וכתיב בייעודי העוה״ב והתהלכתי בתוככם ואמרו אטייל עמכם בג״ע. ולכן אמר בכאן בזכות שתשוב לשמוע בקול ה׳. ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב בעולם הנפשות. כאומרו מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וכתיב נפשו בטוב תלין. ולפי שהתשובה היא דבר פלא ושכל האדם לא יחייבה. והדין נותן כי הנפש החוטאת היא תמות. וכמו שאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ובפרט מי שחוטא נגד אדון הגדול שימות. כל שכן מי שחוטא נגד מלך מלכי המלכים הקב״ה. עד שלזאת הסבה בדורות הנביאים לא היו רוצים לשוב בתשובה. לפי שהיו אומרים שהשכל לא יחייבהו כמו שפירשו על פסוק כי יפול הנופל ממנו. אותה פרשה של ירמיהו ע״ה שהיה מגנה לאנשי דורו. שהיתה להם זאת הסברא. כאומרם היפלו ולא יקומו וגו׳. מדוע שובב העם הזה ירוש׳ משובה נצחת בחשבם שאין להם תשובה. ועיין שם כל אותה פרשה בפרשה כי תצא. וכן אמר ג״כ על זה הדרך דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. שזהו בעשרת ימי תשובה שהוא מועד לכל חי. כאומרם ז״ל אמר רבי לוי למה נתנה קורת רוח לישראל בעשרת ימי תשובה. בזכות אברהם שנתנסה בי׳ נסיונות. רבי פלוני אומר בזכות יעקב דכתיב ביה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ולכן אמר יעזוב רשע דרכו מהמעשים הרעים שעשה. ואיש און מחשבותיו ממה שחטא בהרהור הלב. וישוב אל השם שהוא רחמן וירחמהו. ולפי שהם היו מתיאשים מן התשובה כאומרם שמי שפשע נגד המלך שחייב מיתה כל שכן נגד השם. לזה סמך ואמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. כי החוטא נגד המלך אינו חייב מיתה עד שיודה בפיו. ודרכי השם הם בהפך דכתיב מכסה פשעיו לא יצלח ומודה ועוזב ירוחם. ומה שאתם אומרים כי אחר שאדם חטא ופשע אין תיקון לו. זה שקר כי כבר ידעת כי האדם עץ השדה. וכמו שעשב השדה אע״פ שייבש. השם מוריד טל ומטר וחוזר ללחותה ולהיות רעננה. כן ראוי להיות באדם אע״פ שיהיה יבש כעשב השדה מצד העבירות. אם ישוב בתשובה ישוב לקדמותו. וזהו שסמך מיד ואמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה. אע״פ שהיא יבשה. כן יהיה דברי אשר יצא מפי. שלא ישוב אחור עד עשות רצוני וישלים דיבורי. דיבור שדברתי ושבת עד ה׳ אלהיך. וכן שובה ישראל. ובתשובה ישוב האדם לקדמותו. וכן אמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם. עיין באותה פרשה של דרשו. ובזה היסוד תבין בה דברים גדולים. וכן בזאת הסברא טעה אדם הראשון שחשב שאחר שחטא נגד השם. ונזכר מאמרו שלא היה לו תשובה. וזהו תמצאהו ברור בתהלים שאמרו טוב להודות לה׳. זה שאמר הכתוב מכסה פשעיו לא יצלח זה אדם הראשון. ומודה ועוזב ירוחם זה קין. מכסה פשעיו זה אדם הראשון שהקב״ה אמר לו שישוב בתשובה ולא רצה. שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו ועתה פן ישלח ידו. אין ועתה אלא תשובה. שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. והוא אמר פן וכו׳. הרצון בזה מה שאמרנו כי השם ידו פתוחה לקבל שבים. ולכן אמר ועתה שהוא לשון תשובה והוא אמר פן. לפי שנסתפק בתשובה בחשבו שאין לו תיקון אחר שחטא נגד השם. ומודה ועוזב ירוחם זה קין ששב בתשובה שנאמר גדול עוני מנשוא. ואז פגע בו אדם הראשון ואמר לו מה עשית בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. ואז אמר אדם א״כ שגדול כח התשובה טוב להודות לה׳. והרמז בזה שנגזר על קין אחר החטא נע ונד תהיה בארץ. ואחר ששב בתשובה כתיב וישב בארץ נוד. וזהו עשיתי תשובה ונתפשרתי שהקלו ממנו חצי העונש. ולכן אמרו כי מזמור של שבת אדם הראשון אמרו. וכבר פירשתי במגילת שיר השירים על מאמרם ז״ל עשר שירים נאמרו בעולם. השיר הראשון אדם הראשון אמרו וזהו שיר השירים שכל עשר שירים כלולים בו. וכנגד שיר אדם הראשון אמר ישקני מנשיקות פיהו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ולפי שחטא אמר אל תראוני שאני שחרחורת מצד החטא. ולפי שהוא לא היה יודע דרכי התשובה או לא היה רוצה לשוב. אמר אם לא תדעי לך היפה בנשים דרכי התשובה. צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. ומהם תלמד דרכי התשובה. כמו שאמרו במאמר שאמר לו קין עשיתי תשובה ונתפשרתי:
ולכן תמצא שאמר בזאת הפרשה להוציא מלב האנשים זה הטעות. שחושבים שאין תשובה מועילה למי שחטא נגד השם. כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. שהיא מעלת התשובה. לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. כלומר לא יש בה דבר מכוסה ונפלא. ולא דבר תימא ולא דבר רחוק מן השכל. כי השכל מחייב שהמודה פשעיו ומתחרט מהם ואינו חוזר להם לעולם. שה׳ יקבל תשובתו. ועוד כי האדם החוטא ומתחרט. אחר כך אינו אותו האדם החוטא. אבל הוא בריה חדשה. שכבר הפשיט עורו ובשרו מעליו בתעניות ובמלקיות. והיא איש חדש. כאומרו לעם נולד כי עשה. ונאמר עליו אני היום ילדתיך. וא״כ איך ראוי שימות. אחר שהוא איש אחר. ולכן הבעל תשובה הוא מכובד בעיני השם. כאומרו מאשר יקרת בעיני נכבדת שהוא נתכבד מעצמו. ואני אהבתיך ואתן אדם תחתך ואמרו ז״ל אל תיקרי אדם אלא אדום. ולאומים תחת נפשך כאומרו ולאום מלאום יאמץ. כי אחר שזה האיש חטא ונגזרה עליו גזירה. הקב״ה מבטל את הגזירה מאיש זה. אחר שהוא איש חדש והופך הגזירה על איש אחר חוטא מזרע אדום. בענין שהשטן לא יקטרג על זה האיש. וא״כ השכל יחייב שיקובל זה האדם בתשובה. וזהו לא נפלאת היא. ואם נפלאת. היא ממך. לפי דעתך המשובש אבל לא לפי האמת. שאם לא היתה מעלת התשובה. לא שבקת חיי לכל בריה. אחר שכמעט הם מחוייבים לחטוא מצד יצרם הרע. ואחר שזה האיש החוטא הכריח יצרו הרע. והשיב אחור שמאלו. ושם רסן בלחייו למונעו מן התאוות. והמיתו ברעב ובצמא. ראוי הוא לשכר גדול כאומרם גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. שנאמר מר ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי אחר שזה האיש הכריח יצרו ועשאו עבד עבדים. ראוי הוא שהזדונות יתהפכו לו כזכיות. ולפי שהתשובה היא דבר ראוי ומוכרח. ארז״ל שהוא אחד מהדברים שנבראו קודם שנברא העולם. וכן בית המקדש. כי אחר שהאדם כמעט מחוייב לחטוא. אם השם לא היה בורא מקדש לכפרת העונות. לא היה קיום לעולם. וזהו מרום מראשון מקום מקדשנו. וכן התשובה. אם השם לא היה חושב במחשבתו קודם שנברא העולם לכפר לאדם השב בתשובה. לא היה לעולם קיום. וזה שאמר בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל. ותאמר שובו בני אדם:
והנה המשורר רצה בזה המזמור להורות איך השכל יחייב מעלת התשובה. ולא לחנם נזכר זה המזמור למשה איש האלהים. כי לפי מעלת התשובה והדברים הנאמרים בו. ראוי שיתואר למרע״ה שהיה איש האלהים ולכן בתחלת דבריו רמז על אלו שני דברים הנזכרים. שהם בית המקדש והתשובה. וכנגד בית המקדש אמר ה׳ מעון אתה היית לנו. כלומר אע״פ שאין לנו מקדש לכפר עונותינו. אתה ה׳ ברחמיך. היית מעון לנו ומקדש ומלך לכפר עונותינו ברחמיך. ולכן גמרת אומר קודם בריאת העולם להיות לנו מעון בית המקדש לכפר עלינו. וזהו מעון היית. ולא אמר מעון אתה לנו. וכן בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כלומר כי לכפר עון האדם תשב אנוש עד דכדוכה של נפש. להיות מדוכה ומעונה ואיש חדש. ותאמר שובו בני אדם כי אני סולח לכם. ואמר ותאמר. לרמוז על מה שכתב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי ז״ל בפסוק ויאמר ה׳ אמחה את האדם. והתחיל ואמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳. כי מי שרוצה להנקם מחבירו הוא שותק בענין שלא ידע אויבו להזהר ממנו. אבל הקב״ה אינו כן כי כשרוצה להנקם מהאדם הוא נותן קולי קולות. ואומר שובו בנים שובבים שובו אלי ואשובה אליכם בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף. וזהו ויאמר ה׳ בקולי קולות. כדי שישובו אליו למחות את האדם. וכל זה לפי שהוא רחמן ורואה כי יצר לב אדם המטעה האדם לחטוא. וזה שאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ בפועל. וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. שאלו עשה אותם בשמים מי יוכל עמהם. ויתעצב אל לבו על אובדן מעשה ידיו. ונתן תיקון לזה בתשובה. וזהו ויאמר ה׳ בקולי קולות אמחה את האדם אשר בראתי. וכל זה כדי שישובו אליו. ואין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי. זולת נח שמצא חן בעיני ה׳ ושב אל ה׳ ומצא חן בעיני ה׳. ואף זה על דרך חן ולא על דרך דין. כי לא היה צדיק גמור. וזה על דרך שאמר הנביא ישעיה ואת יריבך אנכי אריב וגו׳ והאכלתי את מוניך וגו׳.
וסמך לזה כה אמר ה׳ אי זה ספר כריתות אמכם. לרמוז שאע״פ שהשם היה אומר שהוא מושיעם. היו מתיאשים מן הגאולה בחשבם שחטאו לשם. וכבר הסגירם ומכרם ביד אויב ואין להם חזרה. לזה בא לומר שזה שחר כי אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה בגט. או מי מנושי שהייתי חייב להם אשר מכרתי אתכם לו. אבל בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם. ואחר שבעונותיכם נמכרתם יש לכם תיקון גדול בתשובה. וכל זה אמר השי״ת כדי שישובו בתשובה. ועם כל זה אין איש ניחם על רעתו. ולכן אמר השם מדוע באתי להעיר אתכם ואין איש. קראתי בקול גדול ואין עונה. ואחר שהשם מקדים להם מעלת התשובה ואינם רוצים לשוב אליו. נראה שחושבים שאין כח ביד השם להושיעם. וזה שאמר הקצור קצרה ידי מפדות וגו׳. ואחר שזה כן אלביש שמים קדרות ואחזור העולם תוהו ובהו. אחר שבראתי העולם במדת חסד בעבור התשובה. והם אין רוצים לשוב. וזהו כעין מה שאמר וינחם ה׳ ויתעצב אל לבו. וכמו שאמר בכאן קראתי ואין עונה. כן אמר שם ויאמר ה׳ אמחה את האדם. וכן אמר המשורר על זה הדרך ותאמר שובו בני אדם בקולי קולות. ונתן טעם לרחמי השם על ברואיו. שאומר להם שישובו ואינו רוצה להענישם. כאומרו אם אחפוץ במות המת. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. וכמו שאמרו יומו של הקב״ה אלף שנים. אם כן חיי האדם הם קצרים מאד כמו אתמול. כי יעבור פתע פתאום. או כמו אשמורה בלילה. שהוא זמן יותר מועט. באופי כי זרמתם שינה יהיו. כלומר כי כל זרמתם ועניינם הבל כמו שינת הסוס. והם כמו העשב שתיבש פתאום. וזהו בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש. וכ״ש כי זה הזמן אנו חיים בעצב ובדאגה ובמקרים רבים. וזהו כי כלינו באפך. וזהו כעין מה שאמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז ואימים. ואחר שזה כן שתה עונותינו לנגדך. ולנגד ימיך שהם אלף שנים כיום אחד. ולא תשית עונותינו לנגדנו. אחר שכל ימינו פנו בעברתך. ובמקרים רבים באופן שכלינו שנינו כמו הגה. לרמוז שבראשונה אמר ששיעור חיי האדם שינה יהיו. ועכשיו אמר כי לפי מקרה מקריו ותואניו. שיעור חייו אינו אלא כשיעור דיבור אחד. וזהו כמו הגה. ובא לבחון זה ואמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. כלומר כשנחלק יומו של הקב״ה שהוא אלף שנים לשבעים שבעים שנה. לא יהיו ימיו של אדם אלא שיעור בלתי מורגש שהוא כדבור אחד. וכ״ש כי רהבם עמל ואון. באופן שהנשאר הוא כמעט פורח באויר. וזהו כי גז חיש ונעופה. וא״כ מי יודע עוז אפך. אם כיראתך תהיה עברתך. באופן כי לפי זה מנין ימינו הוא נקל לידע וזהו למנות ימינו כן הודע. ואפילו יהיו אלו הימים של נביא לבב חכמה. שהוא יותר גדול מנביא. כאומרם חכם עדיף מנביא. עם כל זה יהיו ימיו קצרים והוא דבר נקל לידע. ואחר שזה כן שובה והנחם על עבדיך להאיר פניך אלינו כמו הבוקר. וזו שבענו בבקר חסדך. ובבוקר שלך נרננה ונשמחה בכל ימינו. אחר שיום שלך הוא אלף שנים. ולמעט שמחנו כימות ענינתנו שיהיו ימי השמחה כימי העוני. ושנות השמחה יהיו כשנים שראינו רעה בהם. וזהו שנות ראינו רעה. ובזה יראה אל עבדיך פעליך. אחר שיחיו שלשים שנה או שלשים וחמש שנה של חיים טובים. אבל אם יהיו ימיהם קצרים מלאים רוגז ואימים. לא יוכלו להשיג פעולותיך. ובזה תהיה נעם ה׳ אלהינו עלינו ועל מעשה ידינו
מכל זה יראה איך התשובה ראויה לחוטא. והשכל יחייב דבר זה כמו שכתבתי. ולפי שזה דבר נגלה לעיני כל רואה. אמר בכאן כי המצוה הזה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה. ולפי שהדברים לא יושגו מצד שהם נעלמים. או אע״פ שיהיו נגלים. יהיו נעלמים אם הם בדרך רחוקה. לראשונה אמר לא נפלאת היא ממך. ולשנית אמר ולא רחוקה. וכנגד הדברים הנעלמים אמר לא בשמים היא. וכנגד הרחוקים אמר ולא מעבר לים היא. ורבותינו ז״ל אמרו לא בשמים היא שאין התורה נמצאת בגסי הרוח. ולכן נדמה יששכר שהיה בעל תורה לחמור גרם שאין בו גאוה. ולא מעבר לים היא שאין התורה למצאת במפרשי ימים והולכי מדברות. כמו ולא כל המרבה בסחורה מחכים:
כי המצוה הזאת – והטעם שאמרתי ״והשבת אל לבבך בכל הגוים״ (דברים ל׳:א׳), שצריך שהתשובה תהיה בעודך בגלות למען תושע, הוא כי אמנם זאת המצוה של תשובה אשר אנכי מצוך היום – כאמרו בכל חטא בפרשת ויקרא ״ואשם״ (ויקרא ד׳:כ״ב ועוד), ״ואשמו״ (שם פסוק י״ג), שענין כולם הוא שיכיר החוטא את חטאו, כמו שפירש אחר כך באמרו ״והיה כי-יאשם לאחת מאלה, והתודה אשר חטא עליה״ (שם ה׳:ה׳). וכן באמרו ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... ואשמה הנפש ההוא, והתודו את חטאתם״ (במדבר ה׳:ו׳-ז׳).
לא נפלאת הוא ממך – שתצטרך לנביאים.
ולא רחקה הוא – שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך, באופן שתוכל לעשותה אפילו בעודך בגלות. ובאר זה באמרו,
כי המצוה הזאת, and the reason that I said in verse 1 that the repentance must be wholehearted and among the nations, i.e. while you are still in exile, is so that it can trigger your salvation. For, indeed this commandment, i.e. the one to return to God in sincere penitence אשר אנכי מצוך היום, Moses reminds the people that in the list of sacrifices in Leviticus 5,5 et al, where various kinds of sin and guilt offerings are listed as means to expiate for the error committed, the essential refrain is always “והתוודה אשר חטא,” that the guilty person first confesses his mistake, his sin, even the one committed inadvertently. Compare also Numbers 5,6-7)
לא נפלאת היא ממך, so that you would need to ask the prophets in order to understand it correctly.
ולא רחוקה היא, so that you have to ask the leading Torah scholars of your generation who live a long way from you to explain how to observe this commandment. You can easily observe this commandment even in the Diaspora where you may not have any Torah scholars nearby.
כי המצוה הזאת וגו׳ לא נפלאת היא ממך – ואח״כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.
דרך א׳, על כל מצות התורה – שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה׳ מן האומות, כמ״ש (תהלים כ״ה:י״ד) סוד ה׳ ליראיו וגו׳. וכתיב (שם קמ״ז:כ׳) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה׳ מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע״כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע״ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה׳ מן האומות אבל לא ממך כמ״ש (שם קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קי״ט:י״ט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה׳ לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז״ל (ויק״ר כ״ז:ו׳) שאמר הקב״ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ״א מן בקר וצאן שברשותך כו׳, ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב״ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך.
וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה׳ לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע״ז אמר לא בשמים היא וגו׳. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה׳ לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע״ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז״ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו׳, וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה״ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב״ה כאילו עשאה (ברכות ו.), זה״ש בפיך ובלבבך לעשותו.
דרך שני הוא – שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב״ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נ״ד), וא״כ כשברא ה׳ התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה׳ מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה׳ אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה׳ אלהיך. וא״ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א״כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה׳ הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית׳ וא״כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית׳ ע״ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה׳ ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית׳ כ״א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית׳ אז הוא ית׳ יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית׳ אליך.
ולא רחוקה היא – לפי שארז״ל (יומא פו:) ה״ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא״כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע״י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.
וי״א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים ק״ג:י״ד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ״א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר.
לא מכוסה כו׳. ואם תאמר והא בפרשת וארא (שמות ח׳:י״ח) פירש״י בפסוק והפלתי, שהוא לשון הפרשה, וכן לא נפלאת היא ממך וכו׳, וכאן פירש שהוא לשון מכוסה כו׳. כבר תירץ הרא״ם קושיא זו בפרשת שופטים (לעיל י״ז:ח׳) בפסוק כי יפלא, פי׳ רש״י לשון הבדלה ופרישה וכו׳. ע״ש:
It is not concealed, etc. You might ask that in parshas Va'eira (Shmos 8:18), Rashi comments on the verse והפלתי (I will set apart) that it is an expression that connotes separation [and he then adds, support from our verse], "It is not נפלאת (separate) from You, etc.⁠" But here Rashi explains that it is an expression of concealment. Re"m already answered this question in parshas Shoftim (above 17:8) on the verse If a matter of law is too abstruse (יפלא), [where] Rashi explains that הפלאה always denotes separation, or setting apart, etc. See there.
כי המצוה וגו׳ אשר אנכי מצוך וגו׳ – צריך לדעת אומרו היום. עוד אומרו לא נפלאת וגו׳ ולא רחוקה, הלא בכלל ההפלאה היא ההרחקה. עוד אומרו ולא מעבר לים וגו׳, בשלמא אומרו לא בשמים היא דבר נמנע מהשגה, כי מי יעלה השמימה, אבל מעבר לים הלא אניות יעברו ויקחוה, הגם שתהיה באיי הים הרחוקים מאד.
ואולי שיכוין הכתוב לשני פרטי המניעה, א׳ מצד השגת ידיעת התורה עצמה, ושניה מצד קיום מצותיה. כנגד מניעת ידיעת התורה אמר לא נפלאת היא וגו׳, וחזר ופירש מה היא ההפלאה ואמר לא בשמים וגו׳, כנגד העדר השגתה אמר לא בשמים היא וגו׳ כאשר היתה בתחילה, שהרי משה עלה בשמים ולקחה לנו, והנה היא לפנינו.
וכנגד מניעת השגת קיום מצותיה אמר ולא רחוקה, וחזר ופירש מה הוא הריחוק, ואמר ולא מעבר לים היא לאמר וגו׳, פירוש כמו שאירע למשה שהגם שעלה שמים והוריד התורה נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן הם שהשיגו לעבור הים לבא אל הארץ לקיים מצוותיה.
והגם שאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו, כלל יחד מניעת השגתה עם מניעת קיום מצותיה, ולעולם עיקר הדבר שנתכוון אליו במעבר לים הוא על מניעת קיום מצותיה.
ודקדק לומר היום, פירוש בזמן שהיו סמוכים ליכנס בארץ שאז היה קרוב אליהם הדבר לעשות, וקרא לירדן ים לפי שנשפך לתוך ים המלח כאמור ביהושע (ג טז) והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, "For this commandment which I command to you today, etc.⁠" Why did the Torah have to write the word "today?⁠" Besides once the Torah had told us that the Torah is not hidden from you, is it not clear that it is not very distant? Why did the Torah bother to write לא רחוקה היא? Why did the Torah have to remind us that Torah is not beyond the ocean? Even if it were, it is an accessible location and we could have secured it by means of ships!
Perhaps the Torah refers to two factors which contribute to failure of Torah observance by the people. 1) Ignorance of what is written in the Torah. 2) The difficulty in keeping the commandments. Moses told the people that although prior to his going up on Mount Sinai the Torah had indeed been in the heavens it was no longer in heaven but accessible to all.
He told the people that it was not in a distant land or across the sea, i.e. that although he personally had not been favoured by God to keep these commandments on holy soil, they would be more fortunate. When Moses asked the rhetorical question: "it is not across the ocean so that you would have to ask who would cross the ocean to get the Torah for you,⁠" he lamented his own inability to even cross the Jordan to be able to keep the Torah commandments applicable on the other bank. He portrayed the Jordan as an insurmountable obstacle for him, much like crossing an ocean.
Nonetheless, the principal meaning of this line is that there are no valid excuses for not observing Torah. It is easily accessible.
The reason the Torah added the word "today" is the imminence of the Israelites crossing the Jordan.
כי המצוה הזאת – כל התורה כולה:
לא נפלאת הוא ממך – אינה מופרשת ומובדלת מכחך שלא תוכל לעשותה, כלומר לא יכבד עליך הדבר בעבור עומק המושג:
ולא רחקה הוא – ואף אתה אינך מופרש ומובדל ממנה בשביל ריחוק המקום שיש בינך ובינה, כי אף אם הדבר הוא קל ההבנה אפשר שיעלם ממך ענינו בעבור איזה מונע שיש בך, כגון קוצר המשיג, ואח״כ פירש הכתוב שתי המניעות הללו, על לא נפלאת היא אמר לא בשמים היא, ועל לא רחוקה אמר ולא מעבר לים היא:
כי המצוה – ר״ל התורה הזאת בכללה, כמו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח׳), וקרא כללת התורה בשם מצוה, להורות על קלותה כאילו כולה אינה אלא מצוה אחת בלבד (רב״ח ורע״פ), ובאמת כל התורה איננה אלא מצוה אחת כי כולן קשורות ותלויות זו בזו, ובמ״ר אמרו ע״פ זה, אם קריתם את התורה מצוה אתם עושים, וכן הסכימו רוב המחברים שפרשה זו על כללת התורה מדברת.
לא נפלאת – אעפ״י שהתורה בכללה עמוקה מאד במליצותי׳, וקשה על האדם לפלס במאזני צדק הוראת כל תיבה ותיבה שבה, וביותר הוראת השמות הנרדפים הבאים בה, והמאמרים מתדמי המובן, כגון שבמקום זה יאמר זכור את יום השבת ובמקום אחר שמור וגו׳, וכגון לא תחמוד לא תתאוה וכדומה לאין מספר הבאים בתורה, שאין מן הספק שיש הבדל דק ביניהם בצד מצדדי הדבור ושנוי בחוזק ורפיון, ובכל עוד שלא נדע תוכן הוראת כל אחד ואחד, ובמה הוא נבדל מזולתו א״א לנו לעמוד על תוכן מליצותי׳, ומה כוונה התורה להודיענו בשנויים כאלה בכדי שנוכל לירד לעומק ענינה להבין את דברי התורה הזאת חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם כוונתה הפנימית, שהוא באמת הכוונה לדעת החכמה העליונה ית׳ להודיענו ענינים יקרים ומדעות נכבדות ועליונות מאד, בכדי שנוכל לקיים מצותי׳ כפי המכוון מן נותן התורה ית׳, הנה על ענין זה אמר האיש האלקים כי המצוה הזאת וגו׳ לא נפלאת וגו׳, ר״ל כל זה איננה נעלם ומכוסה מכם וכמו שיבאר בסוף הפרשה.
{אין כאן סודות כמו שהיה אצל עכו״ם שלא היו כל העם זוכים לדעת סתרי העבודה כי אם האנשים המתקדשים והמטהרים שֶיְגַלוּ להם הכמרים הסודות והמסתרים, אבל בישראל הכל שוים והקטון כגדול יכולים להתקרב אל האל בשוה, כשיגמרו בפיהם ובלבם לעשות מצותיו.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
כי המצוה וגו׳ – בפסוקים הקודמים נאמר שקיום תורת ה׳ שנמסרה לנו ביד משה הוא הבסיס היחיד לגורלנו בכל הזמנים והיסוד לתקוותינו לעתיד. בנוסף, מובע כאן ביטחון, שלמרות כל תהפוכות הגורל שלנו, התורה לעולם לא תאבד מאתנו, וגם אנחנו לא נאבד לה; אלא לבסוף נשוב אליה בכל לבבנו ובכל נפשנו. כבסיס לביטחון זה מציין הכתוב (פסוקים יא–יד), שתוכן התורה קרוב לטבע האדם וניתן להשגה בשכלו.
לא נפלאת הִוא ממך – התורה איננה עוסקת בסודות על⁠־טבעיים ובלתי מובנים לשכל האנושי.
ולא רחקה הִוא – הבנת התורה וקיומה אינם תלויים במצבים רחוקים שאינם בהישג ידם של המחויבים על ידה.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – ידבר מכללות התורה כי גם כל התורה תכונה מצוה ויחזור לשאמר, שבאחרית הימים יעבדו את ה׳ על דרך נפלא וגם שלא יחטאו עוד, שלא יתפלאו, האם יעשה ה׳ את מין האנושי לבריה חדשה, לכן יבאר שאין להתפלאות ע״ז כלל, כי מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל הלא מטבעה תשתוקק למקור מחצבתה, ואם מצד הגוף הלא כל בעלי חיים מטבעם להמשך אחר הדברים שהם חייהם, ובורחים מהגורמים להם המות, וכ״ש האדם שהוא מבחר היצורים שישתדל לזה, ונהפוך הדבר כי הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי אשר על פני האדמה. שיודע תכליתו ועכ״ז לא יעשהו וגם יעשה הפך תכליתו. ואין לתלות סבת הדבר בזה שהשגת תכליתו הוא דבר קשה הלא כל תכליתו תלוי רק בשלשה דברים, שהם המה האדם בעצמו, והוא הפה והלב והמעשה ובהכרח שיש מונע באחד משלשה אלה, והנה אנו רואים שאין המונע הזה לא בפינו ולא במעשינו, לכן המונע הזה הוא ברור בלבבנו, והנה אנחנו מרגישים זאת שיש כח בלבבנו להטותנו להשתוקק לדברים שהם הפך תכליתנו, (וכבר באר בעל חובות הלבבות הדבר באריכות שהכח הזה משתדל לדחותו מדבר המביא אל חיים הרוחנים אף גם מדברים המביאים לחיי הגופים גם זאת מונע ממנו) והכח הזה יכונה בשם ערלת הלב (כי כל דבר שהוא מיותר ועוד יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה) וגם הכתוב יכנהו בשם ערלת לב כמ״ש (ירמיהו ט כה) וכל בית ישראל ערלי לב, ואחרי שידענו את המונע ובאחרית הימים שיסיר ה׳ את המונע שהוא ומל ה׳ אלהיך את לבבך, הלא אז ישאר כח הטבעי לבדו להשתוקק אל התכלית שהוא החיים כטבע כל בעלי חיים, וז״ש לעיל אחרי ומל ה׳ אלהיך את לבבך יאמר שיעשה ה׳ ככה בכדי לאהבה את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך בשביל תשוקת החיים כנ״ל, וכה יתפרשו הכתובים כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום שהיא כל התורה:
לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא – כאשר יבאר בעצמו:
כי המצוה הזאת: אי אפשר לפרש על כלל מצוות שבתורה1, דלשון ״המצוה הזאת״ משמע שמדבר בה עתה. וגם א״כ אינו מובן עיקר הפרשה שאומר שלא נחשוב שקשה לקיים המצוות2 כמו שהיא בשמים ומעבר לים, אלא היא קלה מאד. והרי אפילו אדם אינו אומר לחבירו ׳אל תחשוב כך אלא כך׳ אלא בדבר שהדעת טועה וראוי לחשוב כן, מכ״ש המקרא3. וגם, א״כ מהו ״בפיך״ (פסוק י״ד)⁠4.
אלא קאי על הפרשה הקודמת דמסיים בשתי מצוות, היינו עיון תורה ודקדוק בה5, ובתשובה מאהבת ה׳6, ועל זה קאי ״כי המצוה הזאת״.
על הראשונה 7, מבואר בדברי חז״ל בעירובין (נה,א) ״לא בשמים היא״ – אילו היה בשמים היה לנו להביא סולמות8 וכו׳. והכי איתא שם עוד (נד,ב): ר׳ יצחק אמר מהכא9, ״כי קרוב וגו׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש10. ובשמות רבה (מז,ד) מפרש: ״כי על פי הדברים האלה״ – שתהא יגע בהם בפיך, וכן הוא אומר ״בפיך ובלבבך לעשותו״ (עכ״ל), ויבואר לפנינו. הא מיהא פשוט לחז״ל דקאי על עיון התורה.
ועל השניה 11, מבואר בפירוש הרמב״ן12 והספורנו 13 דקאי על מצות התשובה. [ובאמת שיטת הרמב״ם בהלכות תשובה (א,א)⁠14 דאין מצות עשה לתשובה, אלא כשהאדם שב מעונותיו יתודה על חטאיו, וממקרא אחר15]. אמנם המה ז״ל פירשו דקאי על המקרא ״והשבות אל לבבך וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוקים א-ב), וזה אינו סמוך למקרא דילן16 וגם אינו מובן17, היאך הדעת טועה שהיא קשה18 שהודיע המקרא שאינו כן19. אלא קאי 20 על הא שסיים המקרא ״כי תשוב וגו׳⁠ ⁠⁠״, דהיינו תשובה מאהבה 21, ויבואר לפנינו.
ומתחילה נבוא לפירוש חז״ל22, ואמר הכתוב שהיה עולה על הדעת דמן הנמנע לעמוד על דקדוקי התורה כאשר היא באמת עמוקה מני ים, ומשום הכי כתיב בחכמי אומות העולם (תהילים קמז,ב) ״לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום״, שהכוונה לעמוד על דקדוקי דבר ה׳23, כמו שביארנו על פי מדרשי חז״ל בספר ויקרא (יח,ה) דאפילו יהיה בר-שכל עמוק מאד מן הנמנע לעמוד על דקדוק דברי תורה24. וא״כ איך ימצא אדם מישראל רצון וחשק לעמוד על עיונה של תורה?! משום הכי אמר הכתוב ש״לא נפלאת היא ממך״ – מישראל אינה נפלאת ולא רחוקה25. ושתי לשונות הללו26 הוא, משום שיש דבר שקשה לעמוד עליו מחמת עומק המושג למעלה משכל האדם ועל זה אמר ״לא בשמים היא וגו׳⁠ ⁠⁠״27, ועל זה אמר כאן ״לא נפלאת היא ממך״, מ״מ ׳ממך28 אינה נפלאת׳29. ויש דבר שקשה לעמוד משום העדר ידיעה וקבלה מרב, וצריך לכתת רגלים לילך לרב לדעת ועל זה אמר ״ולא מעבר לים היא וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועל זה אמר כאן ״לא רחוקה היא״ – ממך30 אינה רחוקה, וכאשר יבואר עוד.
והטעם על זה הוא מבואר בבכורות (ח,ב) ששאלו סבי דבי אתונא לרבי יהושע בן חנניא: ההוא גברא דאזיל ובעי איתתא ולא יהבו ליה, מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלי מניה?⁠31 שקל סיכתא, דצה לתתאי ולא עאל, לעילאי ועאל, אמר, האי נמי מיתרמי בת מזליה32 (עכ״ל). ובלא ספק שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי, כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייכים להבדל ישראל מאומות העולם. ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה מכל אומות העולם, שהרי בשעה שהקב״ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה33, ובא לישראל וקבלוה, והיאך אפשר דישראל במעלה בחכמתם וביקרותם מאומות העולם34. והשיב רבי יהושע, דוודאי חכמו ויקר ערכם35, אלא שאומות העולם אינם בר מזליה דתורה, וישראל המה בני מזלא, וכדאיתא בזוהר הקדוש (פרשת אחרי – ע״ג) ד׳קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד׳, ר״ל, דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש נשמת התורה. והיא הסיבה שנמשלו ישראל לאשה בכל מקום, והיא36 נמצאת אך לאישה בכל שעה, וכדאיתא בסנהדרין (צט,ב) על הפסוק (משלי ?טז,כו) ״נפש עמל עמלה לו״ – הוא עמל במקום זה37 ותורתו עומלת לו במקום אחר38, ויבואר לפנינו.
1. כדעת רש״י בפסוק י״ד ״כי קרוב אליך״ – ׳התורה ניתנה לכם בכתב ובע״פ׳. וזו הדעה הראשונה ברמב״ן ׳על כל התורה כולה׳.
2. אילו היתה הכוונה לכל תרי״ג מצוות שבתורה.
3. כלומר, התורה (שניתנה מהקב״ה) לא תאמר שקיום כל תרי״ג מצוות הוא ״קרוב אליך מאוד״.
4. ״בפיך ובלבבך״, והרי בתורה יש הרבה מצוות מעשיות. והראב״ע כתב (כדי להתמודד עם בעיה זו): שכל המצוות עיקרם בלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב, ויש מעשה כדי שיזכור בפה.
5. ״מצוותיו וחוקותיו״.
6. ״כי תשוב... בכל לבבך ובכל נפשך״.
7. עיון התורה והדקדוק בה.
8. לשון הגמרא: שאם בשמים היא, אתה צריך לעלות אחריה (על לימוד תורה).
9. לומדים את החשיבות של לימוד ושינון בפה.
10. אימתי ״קרוב אליך״, בזמן ש״בפיך ובלבבך לעשותו״.
11. תשובה מאהבה.
12. לשון הרמב״ן: ... והנכון... אבל ״המצוה הזאת״ על התשובה הנזכרת (וכך דעת הספורנו), כי ״והשבות אל לבבך״ (פסוק א׳) ״ושבת עד ה׳ אלוהיך״ (פסוק ב׳) מצוה, שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון בינוני...
13. עיין שם בהרחבה (שלא כדרכו) וכיצד מפרש ״לא בשמים״ וכו׳.
14. חולקת על דעת הרמב״ן והספורנו כאן, וסוברת...
15. זה לשונו: כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות... ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... והתודו את חטאתם אשר עשו״ (במדבר ה,ו-ז) – זהו וידוי דברים, וידוי זה – מצות עשה.
16. רבינו מבין כי ״המצוה הזאת״ מוסבת על פסוק יו״ד הסמוך לו. לפי הרמב״ן והספורנו לא קשה מידי, באשר פסוקים ג-י הם פירוש והרחבה למצוה שבפסוקים א-ב, ולכן ״המצוה הזאת״ מוסבת על כל הפרק עד כאן.
17. דעת הרמב״ן והספורנו שמדובר על מצות תשובה.
18. שהיא בשמים או מעבר לים.
19. תמיהת רבינו אינה ברורה, האם יש מי החושב שלעשות תשובה דבר קל הוא? שמא לאנשים בדרגתו של רבינו...
20. שיטת רבינו, דלא כדעת הרמב״ן.
21. ההדגשה על ׳מאהבה׳.
22. ש״המצוה״ היא עיון התורה.
23. ״בל ידעום״ במשמעות אי אפשרות לדעת אותם (לא במשמעות – שאינם יודעים אותם).
24. באשר התורה אינה כשאר חכמות.
25. כי לעם ישראל יש סגולה רוחנית מיוחדת.
26. ״לא נפלאת ולא רחוקה״.
27. כלומר, ״לא בשמים״ בגלל ש״לא נפלאת היא ממך״ – מישראל, אך לולי כן אכן היתה בשמים.
28. כל יהודי באשר הוא.
29. כי לעם ישראל יש סגולה רוחנית מיוחדת.
30. כלומר, ״לא בשמים״ בגלל ש״לא נפלאת היא ממך״ – מישראל, אך לולי כן אכן היתה בשמים.
31. תרגום: האיש ההוא שרוצה לשאת אשה ובקש ממשפחה אחת את בתם ולא נתנו לו אותה, איך יתכן שינסה אצל משפחה נכבדה יותר מהראשונה, שהרי אפילו המשפחה הפחותה לא נתנה לו את בתם.
32. תרגום: לקח רבי יהושע סיכה ונעץ אותה בקיר למטה (היכן שהקיר עשוי מאבן) ולא ננעצה. לאח מכן הגביה ידו ונעץ הסיכה למעלה (היכן שהקיר עשוי מעץ) והיא ננעצה. אמר רבי יהושע, גם בשידוך של האדם הנ״ל לפעמים מזדמנת לו בת מזלו דוקא מהמשפחה היותר מיוחסת.
33. כפי שדרשו חז״ל (עבודה זרה ב,ב) על הפסוק (להלן לג,ב) ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן״.
34. כעין זה מסביר המהרש״א שם על-אתר.
35. הגוים, כי ׳חכמה בגויים תאמין׳.
36. האשה הנשואה.
37. בעולם הזה (רש״י פירוש ראשון).
38. בעולם הבא (שם). ועיין במפרשים פירושים שונים להמשך הפסוק ״כי אכף עליו פיהו״, והיחס אל הרישא.
לא נפלאת היא ממך – באופן שלא תוכל לשמרה או להבין תועלתה, ועל כן בפסוק שאחריו כתב דרך גוזמא ״לא בשמים היא״, אם ע״ד שאמרו חז״ל ״לא ניתנה תורה למלאכי השרת״, אם לומר לא נעלמה תועלתה מדעתכם; ״ולא רחוקה היא״ ששמעת מדברים עליה כדת עם רחוק שצריך לשלוח שם לקחתה, כדרך שעשו בני רומי ששלחו מלאכים לארץ יון להביא משם תורת סולון.
כי המצוה הזאת וגו׳ לא בשמים — ולא מעבר לים. צריך להבין מה טעם אומרו לא בשמים ולא מעבר לים, ומה הוסיף על מה שכבר אמר לא נפלאת ולא רחוקה, וכיצד הוא קשר הכתובים, ואומר אני שעל שני אופנים אשר בהם הורגלו האומות להשיג קורותיהם דבר הכתוב, האופן האחד מה שהיו מדמים היות שופט או נביא בתוכם שילמדנו אלוה או מלאך חקי משפט להדריך את העם ועל זה אמר לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו, כי אחר שירדה משם התורה אין עוד נביא שיוכל לחדש בה דבר, ובאו דברי חז״ל ע״פי פשט הכתוב שאמרו לא נשתייר מן התורה כלום בשמים — והאופן השני הוא שיסע השופט או הפילוסוף למרחוק בכרכים ומדינות גדולות שיצא להם שם בגוים בחכמתם וביישובם ויתלמד מהם החקים והמשפטים להנהיג העם אשר שלחו, ובדרך זה הלכו מחוקקי ופילוסופי יון הקדמונים ועל זה אמר ולא מעבר לים וגו׳ כי אינך צריך להתלמד מעמים אחרים אחר שלמדך ה׳ דעה והשכל ובאו השמים ועבר לים מכוונים למ״ש לא נפלאת ולא רחוקה, כנגד לא נפלאת אמר לא בשמים — וכנגד ולא רחוקה אמר ולא מעבר לים, וכנגד שניהם ג״כ הוסיף ואמר כי קרוב וגו׳ בפיך ובלבבך ומה שיקשה על אומרו בפיך ובלבבך מבואר, כי מה ענין הפה והלב למצות הכתובות בתורה או המסורות בקבלה — ואלו לא כתב רק בלבבך הייתי אומר שהכל תלוי בלב שהוא מקור הרצון לשמירת התורה כלה, אבל בפיך ובלבבך לא ידענו טעמו, ואומר אני שכנגד שני חלקי התורה דבר הכתוב תורה שבכתב ותו׳ שבעל פה, וידוע שתכלית תורה שבכתב שמירת המלות בתיבותן ואותיותן ודקדוקיהם וטעמיהם — ותכלית תורה שבע״פ שמירת הענין לבאר פירוש מליצות התורה על פי הנמסר, ושמירת המלות מבלי השקפה אל הענין הוא הדבר התלוי בפה, וכן שמירת הענין מבלי השקפה אל המלות הוא דבר התלוי בלב, ואמר בפיך כנגד תו׳ שבכתב, שהיא שמירת המלות בפה, ואמר בלבבך כנגד תורה שבע״פ שהיא שמירת הענין המסור ללב, ומעין פירושנו זה כתב הרב נה״ו ז״ל על דבור ואמירה עיין עליו, וכן אז״ל כשרצו לרמוז על הסכמת המלות אל הענין אמרו עד שיהיו פיו ולבו שוין. ובוצר עוללות פירש, לא נפלאת, אין לה סודות כמוסות ונעלמות מעיני העם כאותן התורות הבל ושוא שהיו להם לעמים ונקראים MYSTERIA וכו׳, וזה הבל כי הכתוב מבאר דעתו במה שהוסיף לא רחוקה, וכן אמר לא בשמים ולא מעבר לים, והם פירוש נפלאת ורחוקה, ואם על מסתרים ידבר — מה זה אומרו לא בשמים, וכי המסתרים שבמצרים ושביון היו בשמים או מעבר לים? אלא הנכון כמו שכתבנו ובאה פרשה זו מקושרת עם הקודם לה ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו וגו׳ וגו׳, וכלומר לא יקשה לך ביום שתתעורר לשוב אל ה׳ למצוא המסילה העולה בית אל, כי המצוה הזאת לא נפלאת עד שתאמר באותו יום מי יעלה לנו השמימה וגו׳ רק נתתי אותם בפיך ובלבבך, בפיך כנגד החלק הכתוב, ובלבבך כנגד המסור, והיא תמצא אצלך בכל עת ובכל רגע וזה על דרך הנאמר בשירת האזינו כי לא תשכח מפי זרעו.
המצוה – לשון כוללת כל המצוות, כמו ״כל המצוה״ למעלה כ״ז:א׳ ולמעלה ח׳:א׳. כל התורה נקראת כאן בלשון יחיד ״המצוה״, כלומר דבר קל הוא לקיימה כאילו לא היתה אלא מצוה אחת. וכן מוכח ממה שאמר הכתוב ״אשר... היום״, שלשון זו מתייחסת אל כל התורה כולה, כמו שכבר בארנו כמה פעמים. ארבעת הפסוקים הללו באו לומר, שאין ספק שסופן של ישראל לחזור בתשובה, שהרי קיום התורה אינו קשה.
לא נפלאת וגו׳ – כלומר, אין בתורה מנהגים מסתוריים שרק יחידי סגולה יכולים להשתתף בהם, כמו המיסתורין של המצרים והיוונים; גם אין בתורה ״סודות בלתי נתפסים על ידי השכל האנושי״ (רש״ר הירש).
ממך – כמו י״ז:ח׳.
ולא רחוקה היא – היא אינה מבוססת על מצבים רחוקים.
כי המצוה הזאת וכו׳ לא נפלאת היא ולא רחוקה וכו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו – הביאור מושכל, כי הבורא יצר כל בחכמתו הבלתי ב״ת ועשה מה שמוכרח יותר להיות מצוי יותר, האדם כשיולד בל יוכל לחיות אף רגע בלא מזון קל, הוכן לו תיכף חלב אמו מה שדומה לו במזגו ולפי ערך גדולו, וכן האויר אשר בל יוכל היות בלעדו הוכן לו בלא טורח, והמים אשר הוא צריך לא הכרחי כ״כ כמו האויר מצוי לו, אך צריך קצת עמל להשיגו, והלחם אשר יותר יכול להתקיים בלעדו עד שלשת ימים צריך עמל יותר, והמעון אשר הוא בלתי הכרחי צריך עוד יותר עמל, רק באשר יעות האדם דרכו ויעדן עצמו במאכלים מותריים עד כי צריך עמל רב בלב ובשר להשיגם כמו המעדנות והבשר והורגל כ״כ עד כי ישוב אליו הכרחי, ועל כיו״ב אמרו הריעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, שאם לא היה האדם רדוף אחרי המותריים היה מוצא לחמו בנקל, כן נתן לו השירות ועבדים נאמנים לכל צרכיו, המה המוחשים אשר בעין יראה האור ובאזן ישמע כו׳, והמה עבדים נאמנים לכל פעלו. אמנם כאשר ישטוף אחרי המותרות יאבד חושיו הטעם והראיה וכמו שאמרו ברזילי כו׳ שטוף בזימה היה כו׳. כן ברא לו אשר ירגיש ברע לו ונתן לו ההרגש והתנועה, וכן במושכלות ומדות אשר הם עצמיות צורת אדם נתן לו ההכרחי בהיות האדם הולך משרים ולא יעקם אורחותיו, וזה במדות נתן ההרגש בנפש והעדינות בצורתה אשר בצורת הנפש נחקק אהבת המישרים, כמו הרחקת העול לזולתו, ומהם החמס והגזל ועריות אשת איש וכיו״ב, ובכלל כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, וכאשר יוסר מהאדם כל תאוה מעורת שכלו והרגשתו, אז ימצא חקוק בה הרחקת העול ואהבת הטוב והמועיל, ולכן כאשר ימות האדם וישאר הנפש בלא כח תאוה וההכרח אשר המה בעוכרי זוהר הנפש לבל יביט מישור, אז הנפש בעצמה מרגשת העול והחמס הלא צודק אשר עשה, וכמו שאנו רואים אשר לאחר עשות העול ימלא חרטה, וכמו שאמרו רשעים מלאים חרטה, כי כאשר יעבור הערב נפשו תוהא, רק שתמיד מתוסף עליו יצה״ר להלוך נגד חוקי הצדק והרגשת האמת בלבבו, אולם כאשר מת אז נפלו ממנו עבותות התאוה ורואה וצועק חמס על עשייתו העול, וז״ש נשמתו של אדם מעידה בה ליום הדין, שהיא בעצמה מרגשת העול והעושק שעשה הרכבת מזגו הנקרא בחייו אדם.
וגם במושכלות נתן לו מושכל ראשון, וזה בשכל האנושי כי חקוק בלבבו אשר הכל יותר גדול מהחלק, כן המספרים אשר ב׳ פעמים ב׳ הוא ד׳, וכל ראשי החשבון והלימודיות כולם, וההפכים אשר המשולש אינו מרובע וכיו״ב ימצא האדם בצורת נפשו חקוק בלא לימוד, וכן השכל האלהי להשיג ולידע שיש בורא וממציא לנמצאים הנהו חקוק בשכל הישר הפשוט בלתי מעוות כי יש בורא יחיד, כמו שאם יכנס אדם לבית ויראה כי הכל מוכן בו על מכונו, ונר דולק בו באשון לילה לעת הצורך, ומזון מוכן בו לעת הצורך הלא יבין כי הוא מבעל הבית משגיח על האורח, כן כאשר נסתכל במאורות אשר הכין לנמצאים כל היום ובלילה מעט כפי הצורך, ומזון תדשא הארץ דשא ועושה פרי כל עץ, בקיץ תכין לחמה על החרף, הלא ישכיל כי הכל בכוונת ממציא ויש מנהיג לבירה זו ברצון מוחלט אשר המציא הכל וממנו הכל, וכמו שהשכיל מזה אברהם אבינו כמו שאיתא במדרש, וזה חותם של הקב״ה אמת, כי שמו חקוק על הבריאה כולה להעין הרואה במבט ישר בלתי מעוות מתאות ודמיונים שונים. וכבר הרעים ע״ז ישעיה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם כו׳ מרוב אונים כו׳. נמצא שבע מצות בני נח אשר המה צורת האדם והכרחי אליו, כי כאשר איננו שומר הז׳ מצות הוא כבהמה (ר״מ בפירוש המשנה לקמא) זה הכין השי״ת בשכל הפשוט הישר מושכל ראשון, רק האדם יעות דרכו עפ״י דמיונים כוזבים וההטעות עדי כי יבקש חשבונות רבות לעות השכל הישר ולהשכיח השם היוצר הבורא בחקירות כוזבות ובחשבונות מוטעות, וכמו שבעל התאוה המשולח בפרי תאותו יבקש כל ההשתדלות לעות חקי הצדק והרחק העול המורגש בנפשו, כן הבעל דמיון כוזב אשר יערבבו בחדוד הפלסופיא המטעת יבקש כל ההתאמצות להשכיח השם ולעקור צורה מיוצרה, וע״ז נאמר האלהים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.
וזה כוונת מד״ר פ׳ ט׳ רחב״ח משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר לו פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, היינו שלא ישטופו אחרי המותרות רק יסתפקו בענין קרוב להטבע המצוי לכל אדם כמעט, וירחיקו העול, ויעשו צדקה ומישרים החקוק בצורות נפשו של אדם ובהרגשתו. ר״י כו׳ למלך שהיה משיא בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיידה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כו׳, וזה שתהא ידוע לפניהם מציאות הש״י והמציאו כל הנמצאים, ולא ימשכו אחרי דיעות כוזבות כאשה זונה תחת בעלה, ולא יתנגדו להמושכל הישר הפשוט. וזה וירא כו׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שאלהים עשה אותו ישר רק המה הגבירו התאוה והדמיון ובקשו חשבונות רבים, ולכן אמר בירושלמי נדרים בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם אין לך כלל גדול בתורה מזה, והוא כי האדם כשהוא קרוב לתולדתו בלא שטוף תאות מגונות ובלא הפלגת מושכלים דמיונים כוזבים, הוא ספר גדול אשר בו כתוב וחקוק בעט אלוהי הרחקת העול ובקשת הצדק והחסד ומציאות השי״ת וההרחק מהתאוה רק האדם ילמוד ממנו במבט ישר, וזה שאמר בצלם אלהים כו׳ שהוא כהאלהים לדעת ממנו טוב. ורע היינו ממנו עצמו ודו״ק.
אולם האבות אשר השכילו לעלות אל מרומי ההשגה זכו, אשר העליון יתברך רצה לחונן בניהם בשלמות בלתי תכליתית, שלמות מופלגת יותר מההכרחי [כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא], וכמו שחונן את האדם בשכל אשר אין בכל הנמצאים, כן חנן השם זרעם להודיעם, כי השגת השי״ת דבוקה בעולם וביחוד בהם, ושידעו כי עניני הנבראים אינם נעלמים מהשי״ת, וגם זה הוא מנפלאות שיש בכח האדם אשר בשכלו וצורתו יופיע אור אלהי בה יתודע מרצון השי״ת רצון באיזה פרט, הנחילם תורתו במעמד הר סיני בעשות ענינים רבים לעיני כל בנ״י נגד הטבע והמה ינחילו לבניהם אחריהם בכל דור, ונתקשרו לבבות בנ״י בפרט לאהבת השי״ת ולאהוב תורתו אשר היא כולה צדק ומישרים, ובנויה לאהוב השי״ת השלם האמתי בתכלית היוצר הכל, אשר בכלל האהבה הוא דבר מושג אצל בחירי הפלסופים אחרי הרחיקם מהתאוה ודמיון הכוזב אשר יבואו לזה בכח לא בפועל, וגם זה בזמן מהזמנים לא תמיד, רק להביא לזה אומה שלמה בכללה גדרה תורתו חקים מיוחדים ומצות פרטים אשר בשמרם ובקיום כולם יוכל כל איש לבוא לאהבת השי״ת ולפרסם הנפלאות אשר בההשגחה העליונה והדביקות להשי״ת, וזה כל התורה כולה, נמצא הז׳ מצות בני נח נלמדים מן העין, כי העין רואה הסדר הנאות בהמציאות והערכת הדברים הפרטים החלקים בסידורם זה אל זה, ובהכנת ההכרחיות לקיום הנמצאים והמפעל הנפלא בקיום המציאות בכללה אשר ישתלם זה מזה וזה מזה עדי כי יאמר מי ברא אלה ה׳ צבאות ה׳ שמו, והתורה שנתנה לישראל היא מיוחסת אל האוזן אשר נתקשר הישראלי בשמיעתו אצל הר סיני, וזה אוזן ששמעה בהר סיני היינו בקבלה מן האבות אל הבנים, וכמו שאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כו׳, ולזה אמר (ע״ד כוונה שניה) בינו בוערים בעם כו׳ הנוטע אזן הלא ישמע, ונטע אזן באדם לשמוע ולקבל המפורסמות, כי בלא זה בל יוכל האדם לבוא אף לדבר אשר זה כל האדם, אם יוצר עין הלא יביט, להביט על מפעלות השי״ת, לזה יצר עין, זה תשובה מספקת על שאמרו שלא יראה אדם ה׳ ולא יבין אלהי יעקב, פירוש שהכסיל אומר שאינו רואה מציאות השי״ת כו׳, היוסר גוים הלא יוכיח המלמד לאדם דעת זה המושכלות הראשונות אשר המה נקיים מכל עול המה צועקים יש אלוהים יש מישרים נתנה תורה בסיני, וכל האמיתיות הוא דבוק במושכלות הראשונות, וזה נקרא דעת. ודו״ק.
והנה התורה כולה או מצות המסבבים לאהוב השי״ת, כמו ציצית ותפילין וקרבנות כולם, ועליה לרגל, שהם מצות שדרך האוהב לשגות באהבת הנאהב לזכרו תמיד ולחקוק שמו בזרועו, בבגדו, בביתו, ולעבדו בכל הפעולות אשר יורו התפעליות האוהב והגרשתו וכבדו את הנאהב בשמחה היוצאת מלב האוהב, וזה מצות החקוקים בלב ובפה האדם, המה להודות לחסדו ולספר השגחתו ודרכיו וטובו ומזה מצות ושננתם לבניך ק״ש ויציאת מצרים ותפילה ושמירת השבת והמועדים לפרסם אמונת החדוש ויציאת מצרים והשגחת אלהית, וכמו שהאדם נפשו הוא ספר לדעת ממנו הז׳ מצות בני נח, כן נפש הישראלי נתקשרה בעבותות האהבה לאלהות (אשר לדעת רבים זה היה השבועה שנתקשר עם האומה בכללה על קיום התורה) ולתורתו, אשר בהסירו כל תאוה וחמדה ודמיון יקרא מבשרו, ומבשרו יחזה אלוה, פירוש כי ימצא חקוק בלבו נטיה לדרכי התורה לאהוב את השי״ת ולספר כבודו ולייחד פיו ולבבו להשי״ת, אך כאשר יתרחק מהתאוה והדמיון כוזב אשר יתכן כי על ההשחתות הנתהוה משני דברים אלו יקראו אף וחימה, אף הוא על דמיון כוזב משכנו במוח, וחימה הוא טל התאוני הבא מחום הדם ומרוצתו, ולזה ישראל שעמדו בהר סיני ניטלה ופסקה זוהמתן התאות המגונות לבהמה וכיו״ב או לרצח מתועב, כמו שאמרו בפ״ב דע״ז יעו״ש, ולזה אמר דגודנא דחימה משה הרגו, שזה פעל מעמד הר סיני לדורות בהאומה אשר המה נעדרי התאוה המגונה, ולכן אין שולט עליהם חימה. ולפ״ז זהו בעצם מה שאמרו פ״ק דע״ז דף ד׳ כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ה׳ ובעל חמה ל״ק כאן בישראל כאן בעו״ג, דמהם לא פסקה זוהמא ומתאות המגונות שעושים נגד החקוק בנפש האדם בזה מעלים החימה. ומתורץ קושית תוספות.
וזה שאמר כי תשמע בקול ה׳ כו׳ לשמר מצותיו וחקותיו, אימתי, כי תשוב כו׳ בכל לבבך ובכל נפשך, כשישוב ויתרחק מהתאוה ומהדמיון כוזב, אז ישמור מצותיו וחקותיו כי ישמע בקול ה׳ המתהלך בקרב לבב הישראלי ודופק בכליותיו לקיים דרכי התורה, וכמו שאמרו ב״ק יוצאה מהר חורב כו׳, כי הקול אלהי צועק ברוחו של הישראלי שמור ושמעת לעשות ככל התורה אשר קבלת מסיני, ומפרש כי המצוה הזאת פירוש התורה בכללה לא נפלאת כו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, שכל התורה כולה נקראת מלבב ופה הישראלי אשר הם כוללים כל התורה כולה, וזה בכלל המד״ר למה״ד לבת מלך שלא היה אדם מכירה כו׳ מה אתם חביבים עלי שאין בריה בפלטין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה, שנאמר ונפלאת מעין כל חי, אבל אתם לא נפלאתם וכו׳. ודו״ק בכ״ז.
כי המצוה הזאת – פירוש מצוה של תשובה כמו שפירש העקרים ראה נתתי לפניך היום את החיים כו׳ ואת המות, ובפרשת ראה אמר ראה נתתי לפניך הברכה והקללה כו׳, וזה קודם שאמר מצות התשובה, אבל כיון שאמר מצות התשובה הלא החשבון גדול מן הדין שהיה יכול לשוב ולא שב, וזה עבירה יותר גדולה ונתהוה מברכה וקללה חיים ומות, כי אם לא שב אז מהקללה נעשית מות חלילה, שכאשר אמר לו שישוב ולא שב העול יותר גדול, ולכן מסיים העידותי בכם היום, שנתתי לכם מצות התשובה כו׳ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה שמהקללה נתהוה מות, ולכן ובחרת בחיים. וזה מוסר נורא.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספיצרור המורר״ע ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144