וְיָתִיב יְיָ אֱלָהָךְ יָת גָּלְוָתָךְ וִירַחֵים עֲלָךְ וִיתוּב וְיִכְנְשִׁנָּךְ מִכָּל עַמְמַיָּא דְּבַדְּרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָּן.
(ג) וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧היְ־הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
that then Hashem your God will return your captives, and have compassion on you, and will return and gather you from all the peoples, where Hashem your God has scattered you.
that the Lord your God will turn your captivity,a and have mercy upon you, and will return, and gather you from all the nations among which the Lord your God has dispersed you.
a. Samaritan Version, "that the Lord your God may return with your conversion."
ויקבל מימרה די״י אלהכון ית תותבתכון וירחם יתכון ויחזור ויכנש יתכון מן כל אומיה די בדר יתכון י״י אלהכון לתמן.
ויקבל מימריה ברעוא ית תיובתכון וירחם עליכון ויתוב ויכנוש יתכון מכל עממיא דבדר י״י {אלהכון}א יתכון לתמן.
א. חסר בכ״י לונדון.
And His Word will accept your repentance with favor, and will have mercy upon you, and He will gather you again from all the nations whither the Lord your God had scattered you.
כשישראל היו בארץ ומקריבים קרבנות כראוי
ומיום שנחרב ביהמ״ק זעם ורוגז, ופרשה החדוה
הושיעם – מקודם
וּמַלְאַךָ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, וַהֲרֵי הוּא עִמָּם בְּאוֹתָהּ צָרָה, וְאַתָּה אוֹמֵר הוֹשִׁיעָם? אֶלָּא לֹא כָתוּב מוֹשִׁיעָם, אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקֹּדֶם לָכֵן, שֶׁהוּא עָתִיד בְּאוֹתָהּ צָרָה לִסְבֹּל עִמָּם.
ששכינה עם ישראל בגלות
כל גלות נודע זמן וקץ של אותה גלות. חוץ מגלות אדום
כשאומרים שומר מה מלילה, ומה הקב״ה משיבם
אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אֶת הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בָנַי אֲהוּבַי, שֶׁהֵם דְּחוּקִים בַּגָּלוּת וְעוֹזְבִים אֶת הַצַּעַר שֶׁלָּהֶם וּמְבַקְשִׁים מִמֶּנִּי עַל הַגְּבִירָה, וְאוֹמְרִים: שֹׁמֵר – אַתָּה שֶׁנִּקְרָא שׁוֹמֵר, אֵיפֹה הַשְּׁמִירָה שֶׁלְּךְ? אֵיפֹה הַשְּׁמִירָה שֶׁל בֵּיתְךְ? מַה מִּלַּיְלָה - מֶה עָשִׂיתָ מִלַּיְלָה, כָּךְ שָׁמַרְתָּ אוֹתָהּ?! מַה מִּלֵּיל? שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים נִקְרֵאת לַיְלָה וְלִפְעָמִים נִקְרֵאת לֵיל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא, וְכָתוּב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה.
והקב״ה משיב ששמירתי נמצאת
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים אֶת זֶה, עַל מָה אַתֶּם מִתְעַכְּבִים? שֻׁבוּ. שׁוּבוּ בִתְשׁוּבָה. אָז אֵתָיוּ, בּאוּ אֵלַי, וְנִהְיֶה כֻלָּנוּ בְּמָדוֹר אֶחָד, וְכֻלָּנוּ נָשׁוּב לִמְקוֹמֵנוּ.
פעמיים ושב, אחד לכנסת ישראל ואחד לקב״ה
כל מקום שגלו שכינה עמהם
כשיצאו מהגלות למי הגאולה לישראל או לקב״ה
לה׳ הישועה ודאי, שישגיח בברכות על ישראל להוציאם מהגלות
ראה אהבת השי״ת לישראל
משל למלך שהיה לו בן יחידי
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשְׂרָאֵל, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? הֲרֵי הִלְקֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא הִרְכַּנְתֶּם אָזְנֵיכֶם. הֲרֵי הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם בַּעֲלֵי מָגִנִּים, בַּעֲלֵי חַבָּלָה, לְהַלְקוֹת אֶתְכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. אִם אוֹצִיא אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְבַדְּכֶם, אֲנִי פּוֹחֵד עֲלֵיכֶם מִכַּמָּה דֻבִּים, מִכַּמָּה זְאֵבִים שֶׁיָּקוּמוּ עֲלֵיכֶם וְיַעֲבִירוּ אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? אֶלָּא אֲנִי וְאַתֶּם נֵצֵא מִן הָאָרֶץ וְנֵלֵךְ לַגָּלוּת.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם, לָלֶכֶת בַּגָּלוּת. וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאֶעֱזֹּב אֶתְכֶם - אַף אֲנִי עִמָּכֶם. שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם – זוֹ שֶׁבַע שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ עִמָּכֶם. וְלָמָּה? עַל חַטֹּאתֵיכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם גְּרַמְתֶּם שֶׁאֲנִי וְאַתֶּם לֹא נָדוּר בָּעוֹלָם מהעולם), הֲרֵי הַגְּבִירָה יָצְאָה מֵהֵיכָלָהּ עִמָּכֶם. הֲרֵי הַכֹּל נֶחֱרַב, הַהֵיכָל שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם נֶחֱרַב. שֶׁהֲרֵי לְמֶלֶךְ לֹא רָאוּי הֵיכָל אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נִכְנָס עִם הַגְּבִירָה. וְשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ אֵינָהּ נִמְצֵאת.
אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְהֵיכַל הַגְּבִירָה, וְנִמְצָא בְנָהּ עִמָּהּ בַּהֵיכָל, כֻּלָּם שְׂמֵחִים כְּאֶחָד. עַכְשָׁו שֶׁאֵין נִמְצָאִים הַבֵּן עִם הַגְּבִירָה, הֲרֵי הַהֵיכָל חָרֵב מֵהַכֹּל. אֶלָּא אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? אַף אֲנִי עִמָּכֶם. וְעַכְשָׁו, אַף עַל גַּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשׁוּב עִמָּם, שֶׁכָּתוּב וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ, וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ וַדַּאי, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.
בגלל המלכה פוקד תחילה את בניו
וְכַאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, מַה כָּתוּב? וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ. זוֹ הַמַּלְכָּה. וְעוֹד כָּתוּב, רָצִיתָ ה׳ אַרְצֶךְ שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב.
ואז ה׳ אלוהיך ישוב אליך1 וירחם עליך, ויחזור ויקבץ אותך מכל העמים אשר הפיץ אותך ה׳ אלוהיך שם.
1. הביטוי ״תאב עליה״ משמש גם לתיאור מצב שבו אלוהים מקבל את תשובתו (חזרתו בתשובה) של אדם ומעניק לו סליחה וחסד. לכן אפשר גם לתרגם: ״כי ה׳ אלוהיך יקבל את תשובתך ויסלח לך״.
ושב י״יא את שבותך – ושב – כמו: ושבתיב את שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳), וזהו פשוטו.ג
היה לו לכתוב: והשיב את שבותך. רבותינו למדו מכאן: ששכינה בגלות,ד כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלים הכתיב הגאולה לעצמו שהוא יושבה עמהם.
ועוד יש לומר: שגדולו קיבוץ גליות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות 
אוחז בידוז ממש, איש איש ממקומו, כעניין שנאמר: ואתםח תלוקטוט לאחד אחד מבניי ישראל (ישעיהו כ״ז:י״ב). ואף בגליות שאר אומות מצינו כן: ושבתייא שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳).
אוחז בידוז ממש, איש איש ממקומו, כעניין שנאמר: ואתםח תלוקטוט לאחד אחד מבניי ישראל (ישעיהו כ״ז:י״ב). ואף בגליות שאר אומות מצינו כן: ושבתייא שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק נוסף: א-להיך.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, סינסינטי 1, המבורג 37, ברלין 1221 (ובדומה להלן בפירוש המדרשי גם בשאר כה״י), אך לשון הפסוק בירמיהו מ״ט:ו׳ היא: ״אשיב״, וכנראה לשון רש״י נגרר אחר לשון הפסוק בירמיהו מ״ח:מ״ז.
ג. פירוש זה מופיע (בלי הפירוש המדרשי שלאחריו ״היה לו לכתוב...״) בכ״י סינסינטי 1, המבורג 37, ברלין 1221, וינה 24, ס״פ 118, ושם לא מופיע הפירוש המדרשי של ״היה לו לכתוב... עמון״. מאידך, בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917, דפוס רומא, מופיע רק הפירוש המדרשי ולא הפירוש לפי הפשט. בכ״י לייפציג 1 יש הרכבה של ב׳ הפירושים, והעיר על כך א׳ טויטו במאמרו בתרביץ ס״א:א׳ עמ׳ 94-93.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״בגלות״, אך בכ״י אוקספורד 165 נותר רווח עבור המלה.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. ואפשר שעדיף הנוסח בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״ישוב״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13 נוסף כאן: ״יום״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״בידיו״.
ח. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אתם״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י מינכן 5: ״תלקטו״.
י. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בפסוק: ״בני״. בכ״י המבורג 13, אוקספורד 34 חסר: ״מבני ישראל״.
יא. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, ויימר 652. כן גם בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה, וכן גם לעיל בכ״י שמביאים רק את פירוש לפי הפשט, רק שבכל עדי נוסח אלו נתווספה כאן מלת ״את״. לעומת כל אלו, לשון הפסוק בירמיהו מ״ט:ו׳ היא: ״אשיב״, וכנראה לשון רש״י נגרר אחר לשון הפסוק בירמיהו מ״ח:מ״ז. בדפוסים מאוחרים אכן תוקנה לשונו של רש״י להיות מוסבת על פסוק זה ובהם מופיע: ״ושבתי שבות מואב (ירמיהו מ״ח:מ״ז)״.
ושב י"י אלהיך את שבותך THEN HASHEM YOUR GOD WILL TURN YOUR CAPTIVITY – {See Hebrew text}.
To express this idea it ought to have written והשיב את שבותך, "then He will bring back your captivity". But our Rabbis learned from this that, if one can say so of God, His Divine presence dwells with Israel in all the misery of their exile, so that when they are redeemed (i.e. when He speaks of their being redeemed), He makes Scripture write "Redemption" of Himself (i.e. He makes it state that He will be redeemed) – that He will return with them (Megillah 29a).
Furthermore the following may be said in explaining the strange form ושב ... את, – that the day of the gathering of the exiles is so important and is attended with such difficulty that it is as though He (God) Himself must actually seize hold of each individual's hands dragging him from his place (so that God Himself returns with the exile), as it is said, "And you shall be gathered one by one, O you children of Israel" (Yeshayahu 27:12). We find, however, the same expression in connection with the gathering of the exiles of other nations also, as e.g. (Yirmeyahu 48:47): ושבתי שבות מואב "And I shall bring back the exiles of Moab".
פס׳: ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך – זה גולה של בבל.
ושב וקבצך מכל העמים – זה גלות טיטוס ואספסיאנוס.
אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה – זה טלטול אחר טלטול:
ושב י״י {אלהיך} את שבותך – מגלות בבל.
ושב וקבצך – מגלות הגדול והארוך הזה, שאנו מפוזרים בו בכל העולם.
ורבותינו דרשו (בבלי מגילה כ״ט.): מכאן שהקב״ה צר בצרתם של ישראל כדכתיב: בכל צרתם לו {צר} (ישעיהו ס״ג:ט׳), וכשהם שבים, כאילו הוא שב, דכתיב: ושב י״י, ולא כתיב: וישיב. ואף על גב דכתיב גבי אומות העולם: ושבתי שבות מואבא (ירמיהו מ״ח:מ״ז), מכל מקום לא כתיב: ושב י״י, כי הכא.
א. בכ״י מינכן 52 (במקום ״שבות מואב״): את שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳).
ושב י"י {אלהיך} את שבותך – THEN HASHEM {YOUR GOD} WILL RETURN YOUR CAPTIVES – from the Babylonian exile.
ושב וקבצך – AND WILL RETURN AND GATHER YOU – from this great and long exile, in which we are spread throughout the whole world.
And our Rabbis expounded (Bavli Megillah 29a:4): From here [we learn] that the Blessed Holy One suffers with the suffering of Israel as it is written: “In all their affliction, He was afflicted” (Yeshayahu 63:9), and when they return, it is as if He returns, as it is written: “and Hashem will return”, and it is not written: “and He will make return.” And even though it is written regarding the nations of the world: “Yet I will return the captivity of Moab” (Yirmeyahu 48:47), nonetheless, it is not written: “and Hashem will return” as [it is written] here.
ושב י״י אלהיך את שבותך – לעיל קאי וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כ״ט:כ״ז) ואם תשוב הוא ישוב את שבותך.1
1. שאוב מאבן עזרא.
ושב ה' את שבותך, "the Lord will return with you from your captivity;" in chapter 29,27, God had been described as expelling His people from the Holy Land to any other land, now, if the people have repented their wrongdoings, He promises to bring them back and remain with them.
ושב ה׳ אלהיך וגו׳ – בפ׳ בתרא דמגילה דרשו מדלא כתיב ישוב כ״א ושב מלמד שהוא עצמו ישוב עמהם, ותימה א״כ ושב ה׳ את שבות בני עמון מאי איכא למימר, ה״נ דנימא הכי דישוב עמהם, וי״ל דשאני הכא דדריש ושב יתירא דתרי ושב כתיבי ש״מ לדרשא.
ושב וקבצך, during the ingathering of the exiles.
וכשנגאלו הכתיב גאולה לעצמו כו׳. בספרי פרשת בהעלותך. ׳ואף בגלות שאר אומות׳ (רש״י כאן), ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז״ל בישראל מה שנאמר ״ושב ה׳ אלקיך״, כיון דאף בשאר אומות כתוב כך. ויש לומר, דודאי בשאר אומות כתוב (ראו ירמיהו מח, מז) ״ושבתי את שבות בני עמון״, והשם יתברך עושה דבר זה בעצמו, ושייך לומר ״ושבתי״, שגדול יום קבוץ גלויות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם. אבל כאן הוא דברי משה, ולא היה למשה לומר זה, שאין לבשר ודם לומר שהגאולה היא כאילו הוא צריך להיות אוחז בהם. ואין לומר שדבר זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, שכל כך הוא אוהב אתכם, ולכך יש לכם לעבוד אותו, שזה אינו, כי דבר זה תמצא גם כן בשאר אומות, ומאי אינהו עדיפי. ולכך צריך לומר דכאן פירושו כאילו נגאל הוא עצמו. והשתא לא קשיא דאין לבשר ודם לומר כאילו הוא שב, דכיון דהאמת שהשם יתברך עם ישראל בגלותם, והוא שב עמהם מן הגלות, יש לומר שפיר. אבל אי לא הוי רק כאילו אוחז בהם, ולא שב אתם ממש, כמו שהוא באומות, לא היה לבשר ודם לומר ״ושבתי״ – ד׳גדול יום קבוץ גליות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם׳, כך יש לפרש:
אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב ״ושבתי״, לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו ״ושבתי״ דכתיב. אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא ״אלקי ישראל״ (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו – במה שעצם כבודו דבק בהם – כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב ״ושב ה׳ אלקיך וכו׳ ״. וחילוק גדול יש בין ״ושבתי״, ובין ״ושב ה׳ אלקיך״, שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב ״ושב ה׳ אלקיך״, להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור:
אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב ״ושבתי״, לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו ״ושבתי״ דכתיב. אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא ״אלקי ישראל״ (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו – במה שעצם כבודו דבק בהם – כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב ״ושב ה׳ אלקיך וכו׳ ״. וחילוק גדול יש בין ״ושבתי״, ובין ״ושב ה׳ אלקיך״, שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב ״ושב ה׳ אלקיך״, להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור:
As it is said, "You shall be plucked, etc. This prophecy was said regarding the exile of Bavel.
ושב ה׳ וגו׳ – פירוש חלקי הקדושה שנשבו מצד מעשיך הרעים שקדמו, ישיבם ה׳ מהשבאי, זה כנגד גאולת שבית הנעלם, וכנגד שבית הנגלה אמר ושב וגו׳.
ושב ה' אלוהיך את שבותך, "and the Lord your God will will bring back your captives, etc." This is a reference to some of the sanctity which the Israelites had lost to their captors, i.e. Satan, as a result of their sins. The word ושב refers to the bodily return of the Jews from exile, whereas the words ושב השם refer to the invisible part of the exile of the people, i.e. parts of their holy souls.
ושב – לשון השקטה והנחה, כמו בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל׳ ט״ו), והטעם שאז ישקיט הגלות ויניח לך מכל צרותיך:
וקבצך מכל העמים – זה לא נתקיים עדיין, כי בבית שני לא היה שם קבוץ גלויות מכל העמים, רק אנשים מעט, מ׳ אלף זכרים שעלו מיהודה ובנימין, ומן הנלוים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים ויון וצרפת וספרד וארצות המערב שהיו שם יהודים מפוזרים מחרבן בית ראשון, לא עלו לבית שני, כי אם מאותם שהיו בבבל בלבד, לפיכך אין ספק שהקיבוץ הזה מכל העמים שזכר כאן הוא לעתיד במהרה בימינו:
ושב את שבותך – ושב כמו והשיב, ולדעת ר׳ יהודא מדקדק הראשון מלשון בשובה ונחת תושעון ענין השקטה והנחה. והטעם הש״י ימציא מנוחה לשבויים ויתן להם רחמים להניח להם מצרתם, ואח״כ ישוב ויקבצם; וטענו על פירוש זה. כי הגולה מארצו לא ישקוט אף אם יהיה שם בתענוגים גדולים. ונ״ל שאין ענינו מנוחת הגוף ושקיטתו מצער כ״א מנוחה רצונית ושקטה פנימית הנמצא בנפש כשיתמלא החפץ והרצון המבוקש, כענין פני ילכו והנחותי לך, כי כשנתמלא רצון המבקש תנוח דעתו בו, וכענין יסר בנך ויניחך, כלומר ימלא רצונך (וויללפאהרען); שבותך, משרש שוב שענינו התהפכות תנועת הנושא ממה שממנו אל מה שאליו, ושנוי המחשבה מדרך הרע אל דרך הטוב (דיא בעקעהרונג), והיא התשובה, ובזה מלת ושב אינו יוצא ממשמעותו להיותו פועל עומד, וא״נ להחליפו במקום והשיב כדעת המפרשים, והטעם אחר שאמר ושבת עד ה״א לשמוע בקולו והוא באמת רצונו ית׳ הרוצה בתשובת עמו ישראל, עז״א אמר ושב ה״א את שבותך, כלומר הוא ית׳ ימצא כביכול מנוחה ומרגוע בתשובה זו, אף שלא תהיה תשובה מאהבה רק מצד יראת העונשים והקללה הבאה עליהם, בכל זאת תהיה לרצונו ית׳ (ער ווירד זיך בערוהיגען, בעפריעדיגען מיט דיינער בעקעהרונג), ועל כוונה זו תרגם יב״ע ויקבל ה׳ ברעוא ית תיובתכון.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך – מלת שבות או שבית במליצה הזאת השגורה בספרי הקדש איננה מלשון שביה וגלות, אלא משרש שוב, כמו לזות שפתים {משלי ד׳:כ״ד} משרש לוז, וכוונת המליצה הזאת בכל מקום שהיא: החזרת האדם או הגוי למעמדו הראשון; וראיה לזה וה׳ שב את שבות איוב {איוב מ״ב:י׳}, ושם אין מקום לשביה וגלות, וכן ושבתי את שבותהן את שבות סדום ובנותיה {יחזקאל ט״ז:נ״ג}, וסדום לא הלכה בגלות. גם מצאנו בשוב ה׳ את שיבת ציון {תהלים קכ״ו:א׳}, שהוא בלא ספק משרש שוב, לא משרש שבה. ואם יקשה עלינו היות ושב מבנין הקל, הנה מצאנו גם כן והשיבותי את שבות יהודה {ירמיה ל״ג:ז׳}, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה (שם שם י״א), ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון (שם מ״ט:ו׳),א עתה אשיב את שבות יעקב (יחזקאל ל״ט:כ״ה), בהפעיל. ואין להקשות: איך יאמר תחלה ישיב ה׳ אתכם למעמדכם הראשון, ואחר כן יאמר ורחמך? וכיוצא בזה בירמיה (כ״ט:י״ד) ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים – כי אמנם המקראות הללו על דרך כלל ופרט נאמרו: ושב ה׳ את שבותך כלומר ורחמך ושב וקבצך וגו׳; ושבתי את שבותכם, כלומר וקבצתי אתכם וגו׳.
ושב – ע׳ פירושי בירמיה כ״ט:י״ד.
ושב וקבצך – כמו ושבת וכסית {דברים כ״ג:י״ד}.}ב
א. בדפוס ראשון נוסף כאן: ״עתה אשיב את שבות בני עמון (שם מ״ט:ו׳)״. אין פסוק כזה, ואפשר שיש שם דיטוגרפיה.
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ושב וגו׳ – משפטים כגון ״ושב וגו׳ את שבותך״ כאן, וכן גם במקומות רבים בנביאים ובתהילים – ״בְּשׁוּב ה׳ שְׁבוּת עַמֹּו״ (תהילים יד, ז), ״וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי״ (ירמיהו ל, ג), ״שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב״ (שם ל, יח), ״וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת מִצְרַיִם״ (יחזקאל כט, יד), וכדומה – מחזקים את הרעיון שבמקומות האלה, ״שוב״ הוא פועל יוצא שפירושו ״השיב״.
אולם מלבד העובדה שאנו מוצאים את שורש ״שוב״ כפועל יוצא רק בהקשר הרעיוני הזה, הרי שפסוקנו עצמו סותר פירוש זה [של ״ושב״ כפועל יוצא]. ברור שרחמי ה׳ על ישראל קודמים לשיבת ישראל למולדתו. אם כן, על כרחנו לומר ש״ושב״ ו״ורחמך״ מתארים מעשים הקודמים ל״ושב וקבצך״ וגו׳.
והנה, ניתן היה לפרש כאן, וכן ברוב המקומות ש״שיבה״ באה בתוספת ״את״ לאחריה, ש״ושב את שבותך״ משמעותו: ה׳ ישוב עִם הגולים שלך. הווי אומר, מיד כשתשוב אל ה׳ בגלותך, ובאותה המידה שתשוב, גם הוא ישוב אליך. אולם המקומות שאין בהם ״את״ אחר ״שיבה״ – כגון ״בשוב ה׳ שבות עמו״ – אינם מתבארים בכך.
אלא, לדעתנו, צריך להזכיר כאן את התופעה השכיחה בפעלים עומדים אחרים, במיוחד באלה המציינים תנועה, בין תנועה חיצונית בין תנועה פנימית של הלב המשתוקק: מטרת התנועה, או הדבר שאליו מכוונת השתוקקות הלב, אשר עורר את הלב ואשר הלב מרוכז בו, נתפס כמושא הישיר של פועל התנועה. כך גם בלשון ״שוב״: ״לך שב מצרים״ (שמות ד, יט), ״שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל״ (במדבר י, לו), ״בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן״ (ישעיהו נב, ח), ״וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם״ (שמואל ב כ, כב). כך בלשון ״יצא״: ״וצא השדה״ (בראשית כז, ג), ״צְאוּ הָהָר״ (נחמיה ח, טו), ״בְּצֵאתִי שַׁעַר״ (איוב כט, ז). כך גם בלשון ״יצא את״, המושא הישיר מציין את החפץ שעזיבתו היא תכלית היציאה: ״יצאו את העיר״ (בראשית מד, ד), ״כצאתי את העיר״ (שמות ט, כט), וכן גם ״בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם״ (ירמיהו י, כ). כך גם בלשון ״נגש״: ״וַיִּגַּשׁ דָוִד אֶת־הָעָם״ (שמואל א ל, כא), כך גם ב״הלך״ בצירוף ״את״: ״וְאֶת־בֵּית ה׳ אֲנִי הֹלֵךְ״ (שופטים יט, יח). מאמר זה מתאר את כל הדרך שהוא כבר עבר. ״בית ה׳ ״ מציין את המטרה העיקרית של מסעו, שאותה הוא מדגיש כדי להוסיף: ״וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתי הַבָּיְתָה!״
תופעה זו ניכרת באופן בולט ביותר בשורש ״בוא״ בתוספת כינוי הגוף של הפעול בסוף התיבה: ״אַל־תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַאֲוָה״ (תהילים לו, יב), ״כָּל־יַד עָמֵל תְּבֹאֶנּוּ״ (איוב כ, כב), ״כָּל־זֹאת בָּאַתְנוּ״ (תהילים מד, יח), ״שׁוֹט שׁוֹטֵף וגו׳ לֹא יְבוֹאֵנוּ״ (ישעיהו כח, טו), ״חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ״ (משלי כח, כב), ״שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ״ (איוב טו, כא), ״חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ״ (יחזקאל לב, יא), ״מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ״ (משלי י, כד), ״וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ״ (שם יא, כז), ״תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה״ (תהילים לה, ח), ״וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ״ (שם קט, יז). בכל המקומות האלה, כינוי הגוף אינו בא במקום מושא עקיף או במקום מילת־היחס ״אל״, אשר מורים רק שהדבר הגיע אל האדם. אלא הכינוי בסוף התיבה בא כמושא ישיר, המציין את האיש שהפורענות רודפת אחריו ומשיגה אותו. כך אנו מוצאים גם במילוי משאלות טובות, כדוגמת: ״תְּבוֹאָתְךָ טוֹבָה״ (איוב כב, כא), ״וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ״ (תהילים קיט, מא), ״יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ״ (שם קיט, עז). בפסוקים אלה, כינוי הגוף בסוף התיבה מציין את המושא של רחמי ה׳ וחסדיו.
כל המושאים הישירים של פעלים עומדים יכולים להתפרש על דרך זו – כגון: ״ויבך אתו אביו״ (בראשית לז, לה), ״ולבכתה״ (שם כג, ב), ״וְאֶת־מִי דָאַגְתְּ״ (ישעיהו נז, יא), ״אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים״ (ירמיהו לח, יט), ״חָלָה אֶת־רַגְלָיו״ (מלכים א טו, כג), ״לא חסרת דבר״ (לעיל ב, ז), ״הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי״ (זכריה ז, ה). וכן גם הביטוי ״ירא את״. שכן ״ירא״ הוא ביסודו פועל עומד. בכל הביטויים האלה, המושא הישיר מציין את הדבר שהוא המטרה, הסיבה או המרכז של תנועה חיצונית או פנימית, או של מצב, או של פעילות בלתי פוסקת – מערכת יחסים הרבה יותר קרובה והדוקה מאשר זו שהייתה מובעת בפועל הבא עם מילת יחס.
פירוש זה יכול לפרש את לשון ״שוב״ הבאה עם מושא ישיר, בין אם המושא הוא כינוי גוף בסוף תיבה כדוגמת ״שׁוּבֵנוּ אֱלֹקֵי יִשְׁעֵנוּ״ (תהילים פה, ה), בין אם קדם לו ״את״ כמו בפסוקנו, ובין אם לא קדם לו ״את״ כדוגמת ״בְּשׁוּב ה׳ שְׁבוּת עַמּוֹ״ (שם יד, ז) ועוד. המושא הישיר מציין את הדבר שהאיש השב מבקש, הדבר שהוא הסיבה והתכלית של שיבתו.
מבנה לשוני זה של ״שוב״ עם מושא ישיר, מורה על קשר קרוב והדוק בין השב ושיבתו מחד, לבין הדבר שהוא מבקש מאידך – קשר קרוב הרבה יותר מהקשר שהיה מובע על ידי ״שוב אל״: ״שוב אלינו״, ״ושב אל שבותך״. שכן ״שוב אל״ יכול לציין גם שיבה מקרית חסרת כוונה, או שיבה בלתי רצונית ובכפייה כדוגמת שיבת היונה אל נח, ״ותשב אליו אל התבה״ (בראשית ח, ט). לעומת זאת, ״שוב את״ מציין שהסיבה והתכלית של השב היא, להתאחד מחדש עם הדבר שהוא מבקש; ושאם הדבר היה עד כה רחוק ממנו, היה זה בניגוד לרצונו.
פירוש זה של ״ושב את שבותך״ אינו מופרך מכוח העובדה שאותו ביטוי מופיע גם בקשר לאומות אחרות: מואב (ירמיהו מח, מז), סדום (יחזקאל טז, נג), מצרים (שם כט, יד). שכן גם שם הצלחת האומה במולדתה היא תכליתה העיקרית של ההשגחה האלוקית, והחורבן הזמני נגזר על האומה בצער, כעונש על החטא הלאומי. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בנבואת חורבן מואב.
נמצא שנאמר כאן: יבוא יום שהאירועים שעברו עליך, והספר המבאר אותם, כבר השפיעו את השפעתם עליך, ובהיותך בגלות, מפוזר בין העמים, תשוב אל ה׳ ותורתו בכל לבבך ובכל נפשך. ושיבה זו תביא לידי כך שגם ה׳ יפנה אליך שוב ויבקש אחריך בגלות, להיות קרוב אליך כבימי קדם.
ורחמך – והוא ישוב ויקבל אותך ב״רחמיו״, במידת ״טובו״, שלעולם לא תכלה (עיין פירוש, שמות לג, יט–כ). הוא יקרב אותך כיציר הנהגתו ההיסטורית, כ״פעלו בקרב שנים״ (עיין חבקוק ג, ב), כ״נצר מטעיו ומעשה ידיו״ (ישעיהו ס, כא): כערוגת הפרחים של נטיעותיו החוזרות ונשנות, שאת נצניהם הוא שמר זמן רב ושעתה הם פורחים לתפארת.
ושב וקבצך וגו׳ – הוא ישוב ויקבץ אותך מכל העמים שהפיצך ביניהם, כדי שתהיה עם מאוחד.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך (את הזה הוא מלשון עם ושבותך מלשון תשובה) שכשם שתתעורר לשוב אל ה׳ לעמת זה ישוב ה׳ אליך עד״ה (זכריה א ג) שובו אלי וגו׳ ואשובה אליכם וגו׳:
ורחמך שיתן אותך לרחמים בלב הגוים ושב וקבצך מכל העמים – אחרי ההרוחה ישוב ויקבצך:
אשר הפיצך – ירמז שאף שתהיה שם בדרך נפוץ מפוזר מאד, לא היה זה במקרה רק ה׳ אלהיך שמה. שהיה במכוון מאת ה׳ שתהיו שמה וגם יורה שאף בשביל מעט מבנ״י בכל מדינה ה׳ אלהיך שמה שהשכין שכינתו ביניהם:
ושב ה׳ אלהיך: משורש השבה1. ״את שבותך״2 עיקר הגולה ששמה עיקר ישוב ישראל3.
ורחמך: שיתן בלב אומות העולם שיאהבוך4. וכן משמעות שורש ׳רחם׳ בכל מקום5 כמו שכתבתי לעיל (יג,יח)6, והכי אמר ישעיה הנביא (מט,כג) ״והיו מלכים אומניך וגו׳ ״7, (שם סו,כ) ״והביאו את כל אחיכם מכל הלויים מנחה לה׳ וגו׳ ״8.
ושב:9 משורש ״ושוב מול את בני ישראל שנית״ (יהושע ה,ב)10, היינו – עוד הפעם11, והכי תרגם אונקלוס ״ויתוב״, וא״כ הוא פועל עומד לעצמו, כביכול12. ומזה הוציאו חז״ל ד״שב״ הראשון גם כן הוא לעצמו, ומשום הכי דרשו במגילה (כט,א)13 ׳והשיב׳ לא נאמר אלא ״ושב״, מלמד שהקב״ה שב כביכול14, פירוש, דדבר הלמד מסיפא דקרא דמשמעות ״ושב״ הוא לעצמו15.
וקבצך מכל העמים: אחר שישיב עיקר הגולה מן ״הגוים״16, ישוב17 ה׳ לקבץ ״מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה״ – מעט מעט. וכך כתב הרמב״ן בפירושו על שיר השירים (ח,יב) על הפסוק ״האלף לך שלמה״18, שמתחילה יהיה קצת קבוץ גלויות ע״י רשיון המלכויות, ואח״כ יוסיף ה׳ ידו שנית כדכתיב ״ושב וקבצך וגו׳ ״19.
1. היינו להשיב דבר למקומו (ולא במשמעות ׳עוד פעם׳ כפי משמעותו של ה״שב״ השני בפסוק), וכתרגום אונקלוס, וכן דעת רש״י, עיי״ש. ולא כדעת ר׳ יהודה המדקדק (המובא בראב״ע) שפירשו במשמעות ׳מנוחה׳.
2. אונקלוס ״ית גלותך״.
3. שהם הריכוזים הגדולים של יהודים שבין ״הגויים״, ולא בין ״העמים״ (רבינו לפסוק א׳).
4. מפרש את בנין הפיעל במשמעות בנין ההפעיל, דבר שמצינו בדרך כלל אצל פועל עומד (״למלא״). פירוש ״ורחמך״ הוא, איפוא, שיגרום לכך שאחרים ירחמו עליך.
5. במשמעות של אהבה.
6. על הפסוק ״ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״.
7. ״ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחוו לך, ועפר רגליך ילחכו״.
8. רד״ק (ד״ה והביאו את כל אחיכם): שהיו נשארים באיים הרחוקים שלא עלו עם אחיהם, אותם הגויים אשר הם בתוכם, כשישמעו זה הפלא הגדול שעשה האל ממחנה גוג ומגוג, יביאו את ישראל ״בסוסים ורכב״, כמו שישראל מביאים את ״המנחה בכלי טהור בית ה׳ ״, כן יביאו הגויים את ישראל בבגדים טהורים ונאים, ובמרכבות נאות ונכבדות.
9. כאן אין ״ושב״ במשמעות השבה כמו בתחילת הפסוק.
10. ו״שנית״ הוא ׳פירושא קא מפרש׳ את ״שוב״.
11. זהו ׳לחזור על׳, לעומת משמעות ׳השבה׳ שהיא ׳לחזור אל׳.
12. כלומר, אם היה כתוב ״ושב לקבצך״ משמעותו – יקבצך שנית, אך ״וקבצך״ משמעו פועל נוסף – ״ושב״ וגם ״וקבצך״, ומהו א״כ ״ושב״, אלא זהו פועל עומד לעצמו על הקב״ה, שהוא עצמו ישוב, וכדלהלן.
13. והביאו רש״י על-אתר.
14. לשון הגמרא: שהקב״ה שב עמהן מבין הגלויות...
15. לא ברור מדוע רבינו מכריח עצמו בכיוון זה, כשחז״ל עצמם גילו לנו את מקור דרשתם ׳והשיב לא נאמר אלא ושב׳.
16. כפי שכתב רבינו בפסוקנו בד״ה ושב ה׳ אלהיך.
17. עוד הפעם.
18. ואלה דברי הרמב״ן (כתבי הרמב״ן עמוד תקט״ו, לפסוק י״ג ד״ה היושבת בגנים... חברים מקשיבים): ... וימשחו להם בית ישראל משיח (בן יוסף) ויכבוש ארצות ומלכים ויבוא לירושלים ויבנה אותה... וימות במלחמה... ואחר כך יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים ושמו להם ראש אחד, הוא משיח בן דוד... וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל (ומעיר הרב שעוועל: הדברים מרפסים איגרא, ומי יגלה עפר מעיני רבינו שכן זכינו בימינו לראות קיום דבריו אלה), כדכתיב ״והביאו את כל אחיכם וגו׳ ״ (ישעיהו סו,ב), ויהי המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם... וזהו ״ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך״.
19. והשוה משך חכמה אשר עמד אף הוא על כפל הענין, ופירש אף הוא כי מדובר על שני שלבי הגאולה הסופית: האחת, אלה שעליהם אפשר לומר ״ורחמך״ (אולי שרידי השואה), ואח״כ אלה המופצים בגולה שצריכים לקבץ גם אותם שיעלו לארץ ישראל.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך – שד״ל פירש בתרגומו ובמשתדל שֵם שבות משרש שוב כמו לזות משרש לוז, אלא שבמשתדל הוא מפרש ״ישיב אותך למעמדך הראשון״, ובתרגומו הוא מפרש ״ישוב הוא אליך״ לשון נופל על לשון ״ושבת עד ה׳ אלהיך״, וכנוי של שבותך כמו כנוי של הכצעקתה (פרשת וירא) שאינו ר״ל צעקה של סדום, רק צעקת אחרים עליה, אף כאן שבותך ר״ל שבות ה׳ אליך; אבל מצאנו (יחזקאל ט״ז:נ״ג) ושבתי את שבותהן את שבות סדום, ושם לא נוכל לומר שכונתו שישוב ה׳ אליהם, כי סדום ואחיותיה אינן נחלת ה׳; על כן נ״ל ששם שבות נגזר משרש ישב הקרוב לשוב כמו ושבתי בבית ה׳ לארך ימים (תהלים כ״ג:ה׳) שהוא במקום וישבתי, וכן אם ישב ישיבני (שמואל ב ט״ו:ח׳) המקור מן ישב והעתיד מן שוב כי עיקר שניהם הוא שב, והיושב באיזה מקום שב אליו פעמים רבות, וענינו מעמד כפירוש הראשון של שד״ל, בעוד ששב בבנין הקל הוא להוראת פירוש שני של שד״ל, ומשניהם יצא פשט המליצה כדרך לשון הקודש הקצרה במליצותיה, ושב ה׳ אלהיך אליך והשיב שבותך; ובנבואת יחזקאל על סדום, ושב ה׳ והשיב שבותה, כלו׳ ישיבה שנית למעמדה הראשון, והשמיט אחד משני הפעלים כי נשמע כבר מאליו, כמו לא תבנה אתהן גזית (פרשת יתרו), טחני קמח (ישעיהו מ״ז:ב׳) ודומיהם.
ושב... שבותך – הדין עם שד״ל כי תיבת ״שבות״ לא נגזרה משורש ״שבה״ (לשון שבייה) אלא משורש ״שוב״ (לשון חזרה), כדרך שתיבת ״לזות״ נגזרה משורש ״לוז״. לפי זה ״שבותך״ אין פירושו שבי, אלא חזרה. אם נפרשנו מלשון שבי לא יתיישבו המקראות בכמה מקומות, כגון באיוב מ״ב:י׳. אבל תיבת ״ושב״ כאן היא פועל יוצא, כמו בהפעיל ״והשיב״. בכמה מקומות מצינו שהכתוב משתמש בלשון הפעיל (ירמיהו ל״ג:ז׳,י״א,כ״ו, מ״ט:ו׳, יחזקאל ל״ט:כ״ה).1
נמצאנו למדים כי ״ושב... שבותך״ פירושו ״הוא יחזיר את חזרתך״, כלומר יחזיר את מצבך הטוב לקדמותו. שד״ל אומר עוד, כי ״ושב... שבותך״ הוא כלל, והפרט הבא אחריו הוא ״ורחמך וגו׳ ״ והפסוקים הנמשכים. גם תרגום יונתן גוזר ״שבות״ מלשון ״שיבה״, אלא שלדבריו פירושו לשון תשובה על חטא.
ורחמך – כאשר השי״ת מקבל את החוטא החוזר בתשובה לפניו ומכפר על עונו, הרי זה ממדת רחמיו (השוה ד׳:ל״א), כי אילו היה נוהג עמו בדין גמור, לא היה אפשר להפטר מעונשו.
מכל העמים – אף על פי שלמעלה פסוק א נאמר: ״בכל הגוים״, נאמר כאן: ״עמים״, מפני שלמעלה כ״ח:ו׳ לענין הפיזור בין האומות נאמר: ״בכל העמים״. הרב מלבי״ם מפרש את ההבדל שבין ״גוי״ ל״עם״, כי, ״גוי״ פירושו קיבוץ בני אדם המאוחדים כגוף אחד, על ידי יחוסם, ארצם ולשונם (מלשון ״גוה״ שפירושו גוף); אבל ״עם״ הוא ריבוי בני אדם שיש להם מושל אחד (השוה דברי הרב מלבי״ם, ״יאיר אור״ עמוד ל״ה).
1. אפשר לומר כדברי אהרליך, שהמקרא משתמש בשרשים שוב ושבות כפועל יוצא מפני שהם קרובים במבטא, ועל כן במקום שהמקרא מדבר בלשון עבר ואין המבטא דומה כל כך משתמש הכתוב בלשון הפעיל במקום הבנין הקל. אבל אין הדין עם אהרליך כשהוא אומר ש״שבות״ הוא בינוני פעול משורש ״שבת״ (כמו ״בטוח״), ופירושו ״המצב שלא נפסק אלא לפי שעה ושעתיד לחזור לקדמותו״. פירושו של שד״ל שהזכרנו למעלה הוא הנכון, השוה את מילוניהם של גזניוס וקניג בערך ״שבות״.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך כו׳ – פירושו עפ״י מה דאמר יחזקאל ופתחתי את קברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמתכם ונתתי רוח בכם וחייתם, וע״ז אמר ושב וקבצך מכל העמים כו׳ היינו המתים יבואו לארץ ישראל ושם יעמדו בתחיה, ושבותך הוא על החיים כי המתים אינם בשבי.
או יאמר כי ישראל אשר המה בשבי שמשתוקקים אל ארץ ישראל ורוצים לברוח מחוצה לארץ כמבור השבי המה ישיב מקודם, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים כו׳ המה הישראלים אשר מצאו קורת רוח בארץ נכריה ובטל מהם התשוקה לארץ הצבי גם הם יקבצם השם וישיבם אחרי זה.
ושב וגו׳ – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב״ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ואף כשהם עתידים להגאל שכינה עמהם, שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שאף הקב״ה שב עמהם מן הגלות.1 (מגילה כ״ט.)
1. כנראה מפרש הלשון ושב את כמו ושב עם דכ״פ מצינו המלה את משמש במקום מלת עם, ועיין מענין דרשה זו לפנינו בפ׳ ויגש בפסוק ואנכי אעלך גם עלה.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.