האנשים והנשים והטף – גם הנשים שומעות ולומדות ליראה את ה׳, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו, כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד ולמעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם (הרמב״ן) אמת כדבריו כי גם בני חנוך נקראים טף, מדכתיב כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, והגברים הם כל הנקרא איש, מבן שלש עשרה שנה ומעלה, ואשר למטה מזה הוא בכלל טף (כמ״ש רמב״ן ר״פ כי תשא, ולרש״י שפירש הגברים בני עשרים קשה לבד מטף, דהא מבן י״ג ומעלה איש שמו לא טף, ע״ש רא״ם) אמנם ע״כ יודה הרמב״ן כי קטני קטנים נקראו טף ככתוב (מטות ל״א) וכל הטף בנשים, והיינו פחות מג׳ שנים. ואף יונקי שדים נקראו טף ככתוב (קרח ט״ז) ונשיהם ובניהם וטפם, (ע״ש רש״י) ומדשני קרא בלישנא שהתחיל בטף וסיים בבנים (ובניהם אשר לא ידעו) מוכח דמתרי מינים קטנים משתעי, מבני חנוך, ומקטני קטנים כיונקי שדים וכדומה, ושניהם כללם קרא בתחלה במלת והטף, ובס׳ רביד הזהב הביא בשם הירושלמי דטף דקרא הוא קטני קטנים, ע״ש. ובמגלה דף ה׳ אמרי׳ דבהקהל מאחרין אותו לאחר השבת שאסור לישא את הטף בשבת, הרי דטף דקרא בקטני קטנים הוא שצריכים לנושאם, ודלא כרמב״ן. ע״ש רש״י. ועל הקטנים שהם בני חנוך ביאר הכתוב תכלית בואם בהקהל, ואמר ובניהם אשר לא ידעו וגו׳ שהאבות ירגילום ויחנכו אותם ליראת ה׳, אמנם קטני הקטנים שכללם הכתוב ג״כ במלת והטף השמיט להודיע תכלית בואם, כי אין בביאתם בהקהל שום תכלית מבוקש, לא מצד עצמם אף לא מצד מביאיהם, דכיון שכל אשה מחוייבת לבוא בהקהל ואף המינקת בכלל, א״כ היא מעצמה תקח את הילד עמה, כי ביד מי תעזוב אותו כל ימי משך התרחקה מביתה ללכת לירושלים בתוך הקהל, וכמה מן הצער תמצא האשה בהתרבות החלב בדדי׳ באין לה ילד להיניקהו, וכי תעזוב אשה עולה בידי אחרים ולא תרחם על בן בטנה לשאת אותו בחיקה בכל הדרך אשר תלך מביתה לירושלים, וא״כ אם היא מעצמה תקח עמה את היונק, למה זה הזכיר הכתוב לשון והטף כדי לכלול בו גם את יונקי שדים, וזוהי שאלת התלמוד, הטף למה בא, אם האשה המינקת מצד עצמה תקח את הילד עמה ולעזוב אותו בבית הוא נגד טבעה, למה טרח קרא לכתוב והטף כדי לכלול בו גם את היונק, ובאה התשובה ע״ז, ליתן שכר למביאו. אף דבלא צווי היתה האשה מביאהו ולא היתה חוששת על העמל הגדול והיגיעה הרבה שיגיע לה בנסיעתה עמו, מ״מ לא היתה רק כאינה מצווה ועושה, עכשיו שמצד הצווי תעשהו תגדל שכרה כמצווה ועושה, (ודע דבאבות דרבי נתן פי״ח הגרסה לתת שכר למביאיהם, ובס׳ היראים להרא״ם סי׳ ר״צ גרס, להכפיל שכר מביאיהם). ומסתייע הדין פירושא ממכילתא (פרשת בא פט״ז) שהביא הך ענין שכר המביאים, ואמר סמוך אליו, לי הוא הנאמר בבכור, שיורה שהוא קדוש אף בשלא הקדישוהו בעלים, א״כ למה נאמר תקדיש, כדי לקבל שכר, ע״ש. ומצאתי להרב בעל צדה לדרך שהביא בשם מהר״י כדברי בפירושא דשכר המביאים, ולא נח דעתו בו, ואילו ראה סדור דברי המכילתא לא היה טוען עליו, ומה שתמה שם הרב, למה לן שכר המביאים, הלא חייב מטעם חנוך, ע״ש. לא ידעתי כוונתו, דכל עצמו של חנוך אינו אלא מדרבנן, כבחגיגה ד׳ א׳, ולולא דגלי לן קרא דבניהם אשר לא ידעו ישמעו וגו׳ לא היה בידינו לחייבו מטעם חנוך דבעלמא ליתא מה״ת ודע דחיובא דנשים בהקהל הוא לשמוע. כלומר למען ידעו המצות שמחוייבות בהם, דאע״ג שאין הנשים מצוות בת״ת, מ״מ המצות והדינים השייכים להם מחוייבות ללמוד, כדעת הסמ״ג ברמ״א יו״ד סי׳ רמ״ו ס״ו, ובתוס׳ סוטה כ״א ב׳ ד״ה בן עזאי, ומטעם זה חייבות בברכת התורה, באו״ח סי׳ מ״ז. ולשון וגרך אשר בשעריך לא ידענא אי בגר צדק לחוד קרא משתעי, דומי׳ לגרך אשר בשעריך דעשרת הדברות דאוקמי׳ לי׳ (יבמות מ״ח ב׳) בגר צדק לחוד, או קרא דילן בגר תושב נמי דומי׳ דגרך אשר בשעריך דלא תעשוק דאמרי׳ (ב״מ קי״א) גרך זה גר צדק אשר בשעריך זה גר תושב (דביבמות דמוקמי׳ לי׳ בגר צדק לחוד הוא מקרא אחרינא דוהגר, ע״ש. ובמכילתא פרשת יתרו פ״ז) ויתחייב הגר תושב במצות הקהל לשמוע ספר דברים שיבואו בו בעניני ע״א אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בם בעונשים גדולים (כחיוב הגר תושב לדעת רש״י לשמור את השבת לפי שהמחלל שבת כאילו עע״א) וכיון שאין במצות הקהל רק הזכרה ותוספות אזהרה על היסוד העיקרי שבשבע מצותיו, אין כאן תוספת עליו, ולמ״ש הרא״ש (בשיטה מקובצת שם בב״מ) דדרשה דגר צדק אינו רק אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה, דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות, ע״ש. א״כ קרא דילן רק בגר תושב משתעי דומי׳ דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וחיוב דגר צדק לא צריך קרא דישראל גמור הוא לכל דבר.

וגרך – דעת שני גדולים, הרב בעל שאגת ארי׳ (בטורי אבן חגיגה ג׳ ד״ה כדי ליתן שכר) והרב בעל נודע ביהודה (בתשובה סי׳ צ״ד, והכפיל דבריו בצל״ח פסחים) הא דמחייב קרא את הגר במצות הקהל ע״כ מיירי בגר שנשא ישראלית שהיה לה קרקע והולידו בן, ומתה האם וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר, כי כל מי שאין לו קרקע אינו חייב במצות הקהל, דכל הפטור מראי׳ פטור מהקהל דמילף ילפי מהדדי, וכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כדאמר רב אמי (פסחים ו׳) ומנין לו לגר קרקע בא״י, אי בשקנה הא קיימ״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו ארצך קרוי, כדאמרינן בספ״ד דגטין מ״ח, ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה, הא ירושת הבעל דרבנן, אלא ע״כ דדחיק קרא ומוקי אנפשי׳ בגר שנשא ישראלית ויש להם בן ומתה ואח״כ מת הבן וירשו אביו הגר, עיי׳ בדבריהם באורך. ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה, איך הסכימו דלמ״ד ק״פ לאו כק״הגו אינו קרוי ארצך, דנהי דלית לי׳ ללוקח זכות קנין ממשי בגוף הקרקע, עכ״פ אית לי׳ בי׳ זכות קנין רשותי, דהא חזינן דבזמן שהיובל נוהג, יש ללוקח קרקע רשות להקדישו ולמכרו, כמפורש בקרא ואם את שדה מקנתו יקדיש וגו׳, ועוד דע״כ צריכים אנו לומר גם לר״ל שמכר לו גוף הקרקע לפירותי׳, (דאל״כ מאי מכר לו דהא הוי דבר שלא בא לעולם) ואז יוכל הלוקח לעשות בקרקע כחפצו, ואין בעל הקרקע יכול לכנוס בו שלא ברשות הלוקח (עיי׳ רמב״ם פכ״ג ממכירה ה״ו ז׳ ובראב״ד ובמ״מ שם) ועוד אי תימא שאין ללוקח שום זכות בקרקע אמאי מחייבי׳ ר״ל בהבאת בכורים, הא כל מי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים, שהלוקח פירות המחוברים לקרקע, והקרקע לא קנה, אינו מביא, לפי שאין לו קרקע (עיי׳ רמב״ם פ״ב מבכורים הי״ד) אלא וודאי אע״ג דלר״ל דס״ל ק״פ לאו כקנ״הגו דמי, אינו קורא לפי שאינו יכול לומר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, כיון שאין לו קנין גמור בגוף הקרקע, מ״מ מחייבי׳ ר״ל להביא בכורים דעכ״פ יש ללוקח זכות כל דהו בקרקע עצמה למכרו ולהקדישה וכדומה. וזכות קלוש כזה דאית לי׳ סגי להקרא ארצך דלענין חיוב הבאת בכורים סגי בקנין כל דהו, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה ה״ז מביא בכורים, כברמב״ם שם הי״א, וכן מבואר בפני יהושע בגטין שם. דר״ל דאמר מביא ואינו קורא, דנהי שאין לו קנין הגוף מ״מ כל הקרקע קנוי׳ לו לפירותיו עד היובל ומש״ה פשיטא לי׳ דמביא דקרינן בי׳ אשר תביא מארצך, אבל אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי ע״כ, ואע״ג דבהבאה נמי כתיב אשר תביא מארצך נראה מדגלי בקרא אחרינא סתמא ראשית בכורי אדמתך תביא מחייבינן לי׳ בקנין כל דהו דאית לי׳ בקרקע, ואדמתך קרינן בי׳, מעתה בין בראי׳ בין בהקהל סגי לי׳ בדאית לי׳ קרקע שקנה לפירותיו, דאית לי׳ בקרקע עכ״פ קנין נכסי׳ ורשותי ובזה נקרא שפיר אדמתך. ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא במילתא דלא שכיחא בשמתה האם וירשה הבן, ואח״כ מת הבן וירשו האב, עמ״ש בבהר כי מספר תבואות הוא מוכר לך.