Devarim 31 – דברים לא‏ – Mikraot Gedolot

וּכְתַב מֹשֶׁה יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַלְּפַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

And Moshe wrote this hymn on that day, and taught it to the children of Israel.

וכתב משה ית שבח שירתה הדה ביומא ההוא ואלף יתה ית בני^א ישראל.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ית בני״) גם נוסח חילופי: ״לבני״.

וכתב משה ית תושבחתא הדא ואלפ⁠(א){ה} ית בני ישראל.

And Mosheh wrote this hymn, and taught the children of Israel.

פכתב מוסי הד׳ה אלתסבחה פי ד׳לך אליום ועלמהא בני אסראיל

וכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא ולימד אותה את בני ישראל.

פס׳: ויכתב משה את השירה הזאת – ¹וכך היה דרך במקדש שהיו (ישראל) אומרים שירה זו בשבתות בששה שבתות וסימן הזי״ו ל״ך כדרך שהיו קורין אותן במקדש כך קורין בבתי כנסיות:

1. וכן היה דרך במקדש שהיו לוים אומרים שירה כצ״ל:

ביום ההוא – שלא אחר הדבר. ויתכן, שהיה יום מותו, ואחר מכתב דבר התורה, כי השירה כתב עמה.

THE SAME DAY. Moses did not tarry in doing this thing.⁠¹ It is possible that this took place on the day he died, which was after writing the words of the Torah, for Moses wrote the song with it.

1. In committing the song to writing.

ויכתוב משה את השירה הזאת – היא שירת האזינו.

ביום ההוא – אפשר שיהיה יום מותו כי לא אחר הדבר. ומלת ויצו את יהושע בן נון תחזור להקב״ה, וזהו שאמר נשבעתי, וכן אמר ואנכי אהיה עמך, והוא באור למה שהבטיח יתעלה (לעיל פסוק י״ד) ואצונו.

...

והנה אמר ויכתוב משה את השירה הזאת להגיד שכתב אותה על ספר התורה. ואין ספק שגם כן כתבה יהושע לתתה לשבטים כמו שצוה עליו.

ואמנם הכתוב זכר וספר ענין משה שהוא היה העקר כי הוא כתבה והוא למדה לבני ישראל והלמוד בכאן כולל לידיעה והבנה וגם כן לזמר. והנה לא אמר לכל בני ישראל לפי שעדיין לא נקבצו כמו שיתקבצו אחרי כן אבל אמר שמיד כתבה ולמדה לקצת בני ישראל שנמצאו אצלו.

ולפי שזאת השירה עיקר התורה ותועלת לישראל בעת צרתם. ואמר השם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בעת הזאת. כתב בכאן ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל. קודם צוואת יהושע. דכתיב ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ ואנכי אהיה עמך. אע״פ שמן הראוי היה שישלים השם דיבורו וצוואת יהושע ואח״כ יאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וגו׳. ויסמוך לו ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת וגו׳. אבל נכנס פסוק ויכתוב משה את השירה הזאת בנתים לסבה שזכרנו. שאם לא כן איני יודע למה נכנס פסוק זה בכאן קודם צוואת יהושע. אם זאת הצוואה של ויצו את יהושע היא מה שאמר למעלה ואצונו. לכן נראה לי שפי׳ ואצונו הוא כמו שפירשתי למעלה. ואצונו לנגיד על עמי. ובכאן פירש הדבר יותר ואמר ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ אתה כי תביא את בני ישראל אל הארץ. לפי שאתה נגיד ומצוה לאמים. וכבר כתבתי לך שד״ת רשות במקום אחד ועשירות במקום אחר ומה שחסר זה גלה זה:

ויכתב משה – שכתב גם את השירה בספר התורה אשר נתן לכהנים, כדרך שפירשתי לעיל פסוק ט״ז:

ויכתב – כנראה בעזרת יהושע, ועל כל פנים במעמדו. מקומו של פסוק זה מוכיח, שכתיבת התורה והוראתה לישראל במעמד יהושע או בעזרתו היו חלק בלתי נפרד ממינויו של יהושע. כבר הערנו שגם מינוי הזקנים נעשה בדומה לכך על ידי דיבור אל משה במעמדם (עיין במדבר יא, טז–יז). הדיבור שנמסר כאן למשה (פסוקים טז–כא) כולל את הרעיונות החשובים ביותר שיורשו של משה חייב לזכור.

הדיבור הראה ליהושע את הסכנות המוסריות שיעמדו בפני עמו. המאבק בסכנות אלה יהיה נחוץ אף יותר מכיבוש הארץ וחלוקתה, משום שהן הכיבוש והן הארץ ייהפכו לחסרי משמעות אם ישראל יפסח על שני הסעיפים בנאמנותו לה׳ ולתורתו.

הדיבור הראה לו שלימוד התורה – קידום ידיעת התורה והבנתה בקרב העם – הוא האמצעי החשוב ביותר, למעשה האמצעי היחיד, לשמור על נאמנות ישראל לתורה ולהשיב את ישראל לנאמנות זו לאחר כל כישלון. ולא רק שחייבים לקדם את ידיעת המצוות והבנתן, אלא שחייבים ללמד את השירה, חייבים לשמור ולחזק את רוחן של מצוות אלה, את ההכרה החיה של מעמדו הייחודי ושל ייעודו הנשגב של ישראל בקרב האנושות, ייעוד שייצא לפועל על ידי מצוות אלה. שמירת מכשיר רוחני זה וחיזוקו, רכישת לבם של כל שכבות העם וחינוכם לידיעת התורה וחכמתה, צריכים להיות העניין הראשון שעל יהושע לתת עליו את הדעת.

אך מעל הכל, דיבור זה הראה ליהושע את הדרישה הנדרשת מכל מנהיג בישראל: לעולם לא להרתע מפני רוח הזמן, ולעולם לא להיכנע לשום תקופה של בגידה בה׳ ונטייה מדרכי תורתו. עליו להישאר מיושב בדעתו ולעמוד איתן בכל הזמנים, תוך שהוא מניף ברמה, מתוך הכרה ובכובד ראש, את דגל התורה שהופקד בידיו על ידי ה׳; בידיעה שלעולם אין זה מתפקידו להוריד מרמתה של תורת ה׳ ולהתאימה לחולשת הדעת שאולי תהיה נפוצה בקרב העם בזמן מן הזמנים. שכן מעל ומעבר לכל תקופה של מבוכה, התורה תמיד מחכה לדור הבא, בתקווה שהוא ישוב בנאמנות אל ה׳ ואל תורתו. מנהיגי כל דור ודור מחויבים לשמור על התורה בשלמותה, כדי להעביר את אמיתתה לדור הבא. הם חייבים לנטוע אותה בלבבות הפתוחים לקבלה באותה שעה – בין רבים בין מעטים – ולשמר אותה למען דורות העתיד, מתוך אמונה שלמה ״כי לא תשכח מפי זרעו״.

ויכתב משה וגו׳ וילמדה וגו׳ – מהאמור בשמות (כד, ג–ד; לד, לא–לב) מוכח שהמצוות שנמסרו לעם ביד משה, נאמרו לו תחילה בעל פה ורק לאחר מכן נוסחו בכתב. לב לבן של המצוות הוא התורה שבעל פה, ובפירושנו לשמות (כא, א) ניסינו לעמוד על הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

שונה הדבר בשירה, שבה המשורר חוזה בעיני רוחו (עיין לעיל פירוש פסוק יד) את מעשי ה׳. השירה נמסרת בשלמותה בכתב, וכאן הכתיבה קודמת להוראה שבעל פה, שמטרתה להקנות הבנה נכונה של השירה.

[על דרך הפשט:] ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא – שכתבה בעצמו, וגם בני ישראל כתבו עפ״י צוויו:

וילמדה את בני ישראל – עד שתהיה שגורה בפיהם כנ״ל:

ויכתוב משה וגו׳ וילמדה את בני ישראל: עיקר הלימוד כתוב להלן (פסוק ל׳) ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם״, וזה היה אחר שנגמרה כתיבת הספר תורה עד תומם (פסוק כ״ד), ואז היה אפשר להקהיל את העם ולומר השירה בברכה, כמו שאמר (להלן לב,ג) ״כי שם ה׳ אקרא״¹, אבל בספר תורה חסר אי אפשר לברך, וא״כ לא היה יכול משה מיד להקהיל קודם שהודיעו הקב״ה כל פרשת ״וזאת הברכה״ וגמר כתיבת ס״ת עד ״לעיני כל ישראל״, כדאיתא בב״ב (טו,א)². וא״כ יש להבין מקרא זה שאנו עומדים, מהו ״וילמדה את בני ישראל״. אלא כמו שכתב הרמב״ן ז״ל (פסוק כ״ד), דמתחילה למדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם³. ונראה להוסיף שהכתוב מודיע זריזות משה, דעיקר מקרא זה אינו במקומו, כי ראוי היה לכתוב אחר ״אשר נשבעתי״⁴ – ״ויצו את יהושע וגו׳⁠ ⁠⁠״⁵, שהרי כל הפרשה מיירי בדבר ה׳ למשה וליהושע⁶. אלא הכתוב מספר אשר תיכף כשכלה הדבור עם משה ועדיין היתה השכינה באהל מועד ומדברת עם יהושע (פסוק כ״ג), הוא משה רבינו סילק עצמו משם ונזדרז למצות הכתיבה⁷.

וילמדה את בני ישראל: עוד טרם הגיע למצות קריאת השירה לכל ישראל (פסוק ל׳), לימד הביאור להרבה אנשים⁸, כדי שיבינו וישכילו מיד אחר שיקרא בתורה לכולם. ועשה כן ביחוד בפרשה זו, באשר לא היה עוד קולו של משה משמיע לכל ישראל⁹ כמו שהיה בשעת מתן תורה והלאה, שאמר ה׳ אז (שמות יט,יט) ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״¹⁰, על כן כדי שלא יטעו בפירוש המקרא¹¹, הקדים ללמד לכמה אנשים, והמה יעמדו תיכף ומיד ללמדה ולבארה לכל ישראל. וכן עשה בפרשה שקודם מתן תורה, כמו שכתבתי בספר שמות (יט,ו), עיי״ש¹².

1. ״הבו גודל לאלהינו״, משם למדו חז״ל (ברכות מח,א) את דין ברכת התורה לפני הקריאה-הלימוד, עיין בדברי רבינו לעיל פסוק י״ט.

2. בענין שמונת הפסוקים האחרונים של התורה (׳ומי כתבם׳): אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב (להלן פסוק כ״ו) ״לקוח את ספר התורה הזה״? אלא עד כאן הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע.

3. ד״ה ויהי ככלות משה לכתוב: ... ויתכן כי אחרי שכתב השירה ולימדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה (את השירה) בספר תורה, וציוה את הכהנים ״לקוח את ספר התורה״ (פסוק כ״ו) לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה, כי היא ״שם לעד״... ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם, כי כן נאמר בסוף ״ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם״ (להלן לב,מד), והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם...

4. סוף פסוק כ״א.

5. תחילת פסוק כ״ג.

6. כך שפסוק כ״ב הוא מעין מאמר מוסגר בין סוף פסוק כ״א ותחילת פסוק כ״ג, ושואל רבינו מה זה בא ללמד – הרי זהו מקרא שלא במקומו.

7. ומהו ״וילמדה את בני ישראל״, ממשיך רבינו בקטע הסמוך.

8. הם ״בני ישראל״ לעומת ״באזני כל קהל ישראל״ שבפסוק ל׳.

9. כפי שביאר רבינו לעיל בפסוק י״ט.

10. ועיין ביארנו בזה לעיל הערה 173.

11. שהרי לא כולם יצליחו לשמוע אותו ברווח.

12. ד״ה אלה הדברים (אשר תדבר אל בני ישראל).

ויכתב משה - מאמר מוסגר, לפי שויצו את יהושע שבפסוק שאחריו חוזר אל האל שכן כתוב ואני אהיה עמך.

כבר כתבו כמה מן המפרשים, שדבר זה לא עשה משה אלא יותר מאוחר, אחר שצוה השי״ת את יהושע בפסוק כג. אלא שהסמיך הכתוב כתיבת התורה על ידי משה לצווי השי״ת לכתוב את התורה. ויש לנו לתת עוד טעם מפני מה לא איחר הכתוב את הפסוק הזה עד לפני פסוק כד, המדבר על כתיבת כל התורה על ידי משה. כוונת הכתוב לחלק בין כתיבת התורה לכתיבת השירה. לפני שנכתבה התורה לימד משה רבינו אותה לישראל בעל פה. בכמה מקומות הזכיר משה רבינו את לימוד התורה, השוה למשל ד׳:א׳,ה׳, ה׳:א׳, ו׳:א׳. אחרי הלימוד באה הכתיבה (דברים ל״א:ט׳). לא כן השירה, שתחילה כתבה משה ואחרי כן לימדה את בני ישראל, שכן צוהו השי״ת (פסוק י״ט).

התורה מיועדת לשמירה קפדנית ולביצוע מעשי מידי. בכך העיקר הוא הלמוד וההוראה שבעל פה. אלא שצוה השי״ת גם לכותבה, כדי שלא תשתכח מהדורות הבאים, בעוד שבשביל הדור הנוכחי וגם בשביל הדור הסמוך היה די בלימוד בעל פה. לא כן השירה. עיקר תפקידה היה לעתיד, להיות לעד בשם ה׳, כאשר יארעו המאורעות הרעים. על כן היתה כתיבתה עיקר. אלא שצוה השי״ת גם ללמדה בעל פה, כדי להתרות בעם ולמנוע את הרע שבעתיד עד כמה שאפשר.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון