Devarim 31 – דברים לא‏ – Mikraot Gedolot

וּבְנֵיהוֹן דְּלָא יְדַעוּ יִשְׁמְעוּן וְיֵילְפוּן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן כָּל יוֹמַיָּא דְּאַתּוּן קַיָּימִין עַל אַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְּנָא לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.

and that their children who have not known may hear and learn to fear before the Lord all the days that you abide upon the land to which you pass over the Jordan to possess it.

ובניהון די לא חכמו ישמעון וילפון למדחל מן קדם י״י אלהכון כל יומיה די אתון^א חיין וקיימין על ארעא די אתון (חיין וקיימין על ארעא די אתון) עברין ית ירדנה^ב לתמן למירת^ג יתה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די אתון״) גם נוסח חילופי: ״דאינון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״{למי}⁠רות״.

ובניהון דלא ידעו ישמעון וילפון למידחל מן קדם י״י אלקכון כל יומיא דאתון קיימין על ארעא דאתון עברין ית יורדנא תמן למירתה.

Let their children also, who know not, hear, and learn to fear the Lord your God all the days that you live in the land to inherit which you pass over Jordan. Unto three of the just was it told that the time of their death was drawing nigh, and that they should not attain to the days of their fathers; and each of them had been appointed a prince in his days; Jacob our father, David the king, and Mosheh the prophet; for thus it is written:

חתי בניכם אלד׳ין לם יבלגו יסמעו ויתעלמו^א פיכ׳אפו אללה רבהם טול זמאנהם אלד׳ין הם אחיא פי אלבלד אלד׳י אנתם ג׳איזון אלארדן לתדכ׳לו אליה פתחוזוה

א. ויתעלמו] ויסמעו א

עד שגם בניכם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו לירוא את ה׳ אלוהיהם כל ימיהם אשר הם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן לבוא אליה ותרשוה.

פס׳: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה – גדולה היא יראת שמים שמשה הזהיר את ישראל (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך.

כל הימים – לרבות ימות המשיח.

¹עוברים את הירדן – כיון שאתם עוברים אתם יורשים:

1. עוברים את הירדן לרשתה כיון וכו׳ כצ״ל לרשת״ה דריש:

אשר לא ידעו – ולא ראו הניסים והנפלאות אשר עשה הקב״ה עמכם, ילמדו מתוך הקריאה הליזו.

אשר לא ידעו – WHO HAVE NOT KNOWN – and have not seen the miracles and wonders that the Blessed Holy One did with you, they shall learn [of them] via that reading.

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו – הם^א הטף, כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך. וזה טעם: ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר: ולמדו ויראו (דברים ל״א:י״ב). אבל רבותינו דרשו (בבלי חגיגה ג׳.): האנשים – ללמוד, והנשים – לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״והם״. בכ״י פרמא 3255: ״גם הם״.

AND THAT THEIR CHILDREN, WHO HAVE NOT KNOWN, MAY HEAR, AND LEARN TO FEAR. This refers to the little children [mentioned in the preceding verse], for they will hear and inquire, and the fathers will accustom them [to the words of the Law] and educate them. For the little children [mentioned here] are not those who suckle at the breasts, but rather the young in years who are nearly old enough to be educated, this being the sense of the expression and learn to fear — in the future [when they are grown up]. But above [when speaking of the men and the women] he stated, that they may learn, and fear¹ [now, since they are adults]. However, our Rabbis have said,⁠² "The men came to learn, and the women to listen. And the little children — why did they come? In order to reward those who bring them.⁠"³

1. (12).

2. Chagigah 3a.

3. From this text it appears that the Rabbis understood the term little children as applying to the very young who are not yet old enough to ask questions.

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה – כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכום כי אין הטף הזה יונקי שדים אלא הם קטנים הקרובים להתחנך ולכך אומר כאן ולמדו ליראה לעתיד ולמעלה אומר ולמדו ויראו. אבל רבותי׳ דרשו הטף ליתן שכר למביאיהם:

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה, "and their children who do not know of this will learn and be in awe, etc.;⁠" when they will hear about it and ask their parents who will instruct them in all aspects of Judaism and Jewish history. The word טף, frequently used to describes babies, in this case speaks of children that are already older and that can be taught. In the previous verse the Torah wrote:ילמדו ויראו, "they will learn and be in awe,⁠" instead of "they will learn to be in awe.⁠" Our sages do not understand the word טף here as referring to children of school-going age, but to infants, and they explain that the reasons that the mothers were to bring them along was to receive a reward for their efforts.

ואמר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה – להורות על נצחיות התורה.

ועל הטף ביאר ואמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה׳ וגו׳. רוצה לומר שבבואם בימים שתחול בהם חובת שמירת המצות וקיומם יקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה. האמנם מצינו במסכת חגיגה פרק קמא תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חדוש היום בבית המדרש אמר לי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף ע״פ כן אין מדרש בלא חדוש שבת של מי היתה? של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמר לו בפרשת הקהל את העם וגו׳, האנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, טף למה הם באים? ליתן שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשת׳ לאבדה? וכן הביאו רש״י בפירושו.

וקשה עלי מאד איך שאלו באגדתם טף למה הן באין? ואיך השיבו ליתן שכר למביאיהם, ושבח ר׳ יהושע הטעם הזה וקראו מרגלית? כי הנה התורה נתנה בו הטעם למה היו באים הטף ולא אמר שהיה להביא שכר למביאיהם. אבל אמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כי הלמוד והחנוך יאות בנערים. ואם התורה בארה הטעם האמתי בדבר איך בארו בזה ז״ל טעם אחר חלוש בהגדה? ואולי החכמים ההם ז״ל הבינו שאמרו ובניהם אשר לא ידעו אינו הטף שזכר למעלה אלא הבנים והדורות הבאים אחריה׳ שישמעו מפי אביהם ויבואו ליראה כל הימים. כי תמיד נאמר בכתוב ובניהם אשר יבאו אחריהם על הדורות הנמשכים. ונשאר א״כ ביאת הטף שהם הקטנים שהיתה בהם שמיעה ולא למוד ליראה מבלי טעם, ועל זה אמרו שבאו לתת שכר למביאיהם. והשכר ההוא היה קלות הטורח להביאם לירא׳ את ה׳ ולשמור מצותיו מפני ההרגל והמנהג הקודם אליהם לבא שמה ולשמוע את דברי התורה.

ובגמרא אמרו (סוטה מ״ט) שהיו עושים למלך בימה גדולה והיה קורא את התורה באותו פומבי גדול בכבוד וגדולה רבה. וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים. ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר אלה הדברים שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התור׳ בסדר, ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא. ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה, והוא בעצמו קורא מבלי תורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלה ההוא.

והותר בזה הספק הז׳:

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה׳. כי אלו אינם מבינים אלא שומעים קול דברים ולמדו ליראה את ה׳. שיזכרו שאביהם הביאום לשמוע דברי התורה לחנכם במצות. וזהו למדו ליראה את ה׳. שכבר למדו מה שהיה להם ללמד מההבאה שהוא החנוך לפי שלא היו מבינים יותר אבל בראשונים אמר ילמדו ויראו. שפי׳ ילמדו לעתיד שיאמרו שמענו שהיו קורים בתורה ועשו להם ציצית וכן והיו לך לאות על ידך. ומזאת השמיעה יבאו לעשות ציצית ותפילין:

ובניהם אשר לא ידעו – שלא היו יודעים לשאול בהיותם ״טף״ (פסוק י״ב).

ישמעו – שמיעת האוזן, או שישמעו שנאמרו דברים בה.

ולמדו – ישאלו בגדלם וילמדו מן המבינים.

ובניהם אשר לא ידעו, seeing that due to their tender age they are unable to formulate their questions if they have any.

ישמעו, either simply that their ears will hear sounds, or, if they are a little older, that they will hear words.

ולמדו, they will ask adults and learn by listening intently to the answers they receive from people who do understand.

ובניהם אשר לא ידעו וגו׳ – אם זה מדבר בטף שהגיעו לחינוך שפיר קאמר ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ כי עדיין אינן יודעין דבר מענין יראת ה׳, אבל בגדולים אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ שאינן צריכין כ״א לשמוע וללמוד המצות אבל היראה מעצמם יראו את ה׳ כי כבר הורגלו ביראת ה׳ כל היום, אבל אם פסוק זה מדבר בדורות הבאים, נראה לפרש זה על דרך שנאמר פר׳ עקב (י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה׳ שואל מעמך כ״א ליראה וגו׳. לפי שכתוב בתריה כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מוסר אלהיכם וגו׳ עד כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ הגדול. כי רצה לתרץ בזה מ״ש למעלה ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ע״ז אמר כי אילו הייתי מדבר עם בניכם אשר לא ראו מוסר ה׳ ולא נשרשו ביראת ה׳ ודאי הייתי שואל מהם דבר גדול מאד, אמנם אני מדבר עמכם כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ אשר עשה האלהים שיראו מלפניו כמ״ש (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו׳. ואצלכם ודאי דבר קטן אני שואל, כי עם היות שהיראה דבר גדול הערך היא מאד מ״מ אצלכם בנקל לקיימה כי כבר נשרשתם ביראה זהו שאמר ועתה ישראל. במלת ועתה חתם כל דבריו לאמר שעתה בדור זה מילתא זוטרתי היא ומה ה׳ שואל מעמך עתה כי אם ליראה, וזה״ש כאן על אותו דור למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ כי על היראה אינן צריכין זירוז כ״כ ומעצמם יראו את ה׳. ובניהם אשר לא ידעו. דומה ממש למאמר כי לא את בניכם אשר לא ידעו גו׳. ורצה בזה כי בניכם אשר לא ידעו מוסר ה׳ ולא ראו את גדלו המה צריכין זירוז ולימוד על היראה, וזה״ש ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ כי אצלם היראה דבר גדול מאד.

ובניהם אשר וגו׳ – חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק הקהל, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פירוש לחנכם ליראה את ה׳.

ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ילמדו ויראו, שהם שני דברים, אלא ולמדו ליראה, פירוש שבזה ילמדו יראת שמים. ואומרו כל הימים, כי כשהקטנים מתחנכים מתחילתם ליראה יתייסד בהם יראת ה׳ כל ימיהם.

ורבותינו ז״ל אמרו (שם) וז״ל והטף למה, ליתן שכר למביאיהם, עד כאן. ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף שאמר הכתוב, ומה שנתן הכתוב טעם ישמעו ולמדו, הוא לבניהן אשר יתחילו הבן.

ובניהם אשר לא ידעו, "and their children, who do not know, etc.⁠" This division is in line with mention of "and the children" in verse 12 as part of the מצוה of הקהל. Moses says that although he is aware that the children are too young to understand what they would hear at that assembly, they are not too young to learn to fear God, i.e. one must train them in יראת השם from an early age.

This is the reason why Moses changed the sequence in which he described this process. Whereas in verse 12 he had said ילמדו ויראו they would "learn and (as a result) fear,⁠" in this verse he says "they will learn to fear.⁠" Being present at such an experience as הקהל is inspirational even for young children and inspires fear of God. Moses adds the comment כל הימים, "all the days,⁠" to remind us that when fear of God is instilled in children at an early age it will last them all their lives.

Our sages (Chagigah 3) ask why the women had to drag their children along for this assembly, and they answer "in order to receive credit for complying with the instruction.⁠" Presumably they referred to those children who could not even appreciate that their elders were listening to the Torah, i.e. the babies in arms. They must have understood that Moses' reason for bringing them applied only to children who were already somewhat older.

ובניהם אשר לא ידעו – הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו, אמנם רבותינו ז״ל אמרו האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם, יראה מדבריהם שפירשו הכתוב הזה באופן אחר, ומה שאמר ובניהם אשר לא ידעו, אינו הטף שזכר למעלה, אלא הבנים והדורות הבאים אחריהם שישמעו מפי אבותם ויבואו ליראה כל הימים. והנה המצוה הזאת פעם אחת בכל שבע שנים, וכתב הרב דון יצחק אברבנאל כי בכל שנה ושנה היה הכ״ג או הנביא או השופט קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ושמות ויקרא ובמדבר בששה שנים, ובשנה השביעית היה המלך קורא ספר הדברים ומסיים התורה, ומכאן נשאר המנהג בימינו שביום חג העצרת האחרון אנו משלימין את התורה, וקוראין אותו יום שמחת תורה:

ובניהם וגו׳ – הילדים עדיין לא הגיעו לכלל ההבנה הנדרשת שתביאם לידי לימוד התורה ושמירתה על ידי שמיעתם את הקריאה הציבורית. אף על פי כן, בעת שהם מקשיבים לקריאת התורה ביחד עם הוריהם באסיפה הגדולה, עצם האירוע יותיר את חותמו בנפשותם. ראיית ההמונים המאזינים בחרדת קודש תביא גם אותם ליראת ה׳. אצלם, שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים; אלא ״ישמעו ולמדו ליראה״: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו ליראה את ה׳, אך שמירה ועשייה הן עדיין מעבר ליכולתם.

לדעת המהרש״א בחידושי אגדות למסכת חגיגה (ג.), ״ובניהם אשר לא ידעו״ שנזכרו כאן הם קטנים שהגיעו לחינוך: היינו ילדים שמסוגלים להבין דברי תורה, אך אינם עדיין בשלים דיים להיות מצווים על קיומם; ומשום כך מזכיר כאן הכתוב לימוד ויראה אך לא שמירה לעשות. אולם הטף שנזכר בפסוק הקודם כולל גם ילדים קטנים יותר. לפיכך שואלים שם חז״ל: ״טף למה באין״, והם משיבים: ״ליתן שכר למביאיהן״. אצל ילדים כה קטנים, הזכות היא בעיקר של ההורים המביאים אותם שמה. שכן ההורים נאספים לפני ה׳ עם היקר להם מכל, ונאספים סביב התורה שהם עתידים לרכוש אליה את לב בניהם, כדי שהתורה לא תשתכח מישראל. במסכת סופרים (יח, ו) מוסיפים חז״ל על ״כדי ליתן שכר למביאיהן״ את הטעם: ״והן לקבל שכר״. ההשתתפות באסיפה הגדולה תשפיע השפעה טובה גם על הילדים הקטנים יותר, ורישומה עליהם יורגש מאוחר יותר בחייהם. עיין פירוש נחלת יעקב שם.

ובניהם אשר לא ידעו – חלק העיון:

ישמעו (לבד) ולמדו ליראה את ה׳ אלהיכם – יראת העונש והשכר:

כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה – מחמת שיתראו^א מהעדר החיים ושלא ינחל מהם ירושת הארץ:

{הערת המוציא לאור: מתחלת פרשת נצבים עד כאן, ה״תורה אור״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל, ו״התורה והמצוה״ נתלקט על פי דרכו. ומכאן עד סוף שירת האזינו, התורה ״והמצוה״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל וה״תורה אור״ הוא מהמלקט.}

א. בכמה דפוסים תוקן ל: ״שיתיראו״.

ובניהם המה הטף:

אשר לא ידעו הוא נתינת טעם לפי שלא ידעו ענין הקריאה ומחשבותיהם לא יהיו טרודים בנושא הדברים, וגם אינם יודעים עדיין מטרדת העולם והבליו, לכן כח הציור חזק בהם, ואף שלא ישיגו התועלת הנאמר בהגדולים שהוא להשיג תשוקה לכל פרטיות התורה, אבל ישיגו תועלת כללי יותר מהגדולים לפי שהמעמד הזה יהיה נצב לעיניהם כל ימי חייהם וישפטו ממנו תמיד אלה הדברים ישמעו. שיבינו עד כמה תהיה השמיעה בדברי התורה, שהרי לעיניהם קהל גדול נורא כזה עומדים שעות אחדות כאלו נתבטל מהם כל רגשי החיים, וכל מעינם לשמוע הלקח אשר יקרא להם המלך מתוך הספר, יבינו כי כן להם לשמוע דברים מפי מוריהם ומלמדיהם ולמדו. כאשר לפניהם המלך הרך והענוג קרא שעות אחדות בלי הפסק מתוך הספר והשמיע בקולו את הדברים באזני קהל נורא כזה, ישפטו בנפשם, עד היכן תהיה תשוקת הלמוד:

ליראה – ולמדו קאי גם על ליראה שילמדו את היראה ממעמד הזה, כאשר כל הקהל עמדו ביראה ורעד מפני הדר כבוד ה׳ השוכן במקום ההוא, ויראת המלך הוסיפה יראה על יראתם, וגם המלך שעמד נכח בית ה׳, ונכח כל הקהל הגדול, ובהתבוננו את אשר בחר בו ה׳ מכל שבטי ישראל להיות להם לנגיד, עד כמה גברה עליו אז היראה וההכנעה, ע״ד שאמר דוד (שמואל ב ו כב) ונקלותי עוד מזאת, כידוע, מזה יבינו איך לירא את ה׳ אלהיכם כל הימים. כי זכר המעמד שראו בקטנותם לא ישכח מהם כל ימי חייהם כנ״ל:

ובניהם¹ אשר לא ידעו: ללמוד הדינים והלכות², ״ישמעו״ תורה שבכתב מפי המלך בהקהל. ״ולמדו ליראה³ וגו׳״ שמיעה בזה המקום הנבחר ובמעמד כל הקהל יהיה גורם עד שהבנים ילמדו איך ״ליראה וגו׳⁠ ⁠⁠״.

כל הימים... על האדמה: התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינה מגיעה אלא כל זמן שהמה בארץ ישראל, ולא כשהם בחו״ל. וכיוצא בזה איתא בפסחים ריש פ״ג (מב,ב) דזכות הנסכים לא היתה מועילה אלא ליין שביהודה שלא יחמיץ⁴.

1. הכוונה לגדולים בדורות הבאים, ולא לטף שבאותו הדור (ועיין רבינו לפסוק י״ב).

2. מדיוק המקרא.

3. לעומת ״ילמדו ויראו״ בפסוק הקודם, עיי״ש ברבינו.

4. אמר רב נחמן, בתחילה (בזמן שבית המקדש היה קיים) כשהיו מביאין (יין ל) נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין... ועכשיו (אחרי החורבן ואין כבר נסכים) אין יינם של האדומים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורים...

אשר לא ידעו – כלומר את התורה. ידיעה זאת לשון הבנה היא, שאף על פי שמכירים אותה קצת אינם מבינים אותה על בוריה. רש״ר הירש אומר, שהשפעת יראת השמים על הילדים באה כתוצאה מהרושם שההמון המקשיב באימה ויראה מטביע על מצפונו של הילד.

כל הימים – ד׳:י׳, י״ב:א׳.

אשר אתם עוברים וגו׳ – ל״ב:מ״ז, השוה ל׳:י״ח.

ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כו׳ – ולא נאמר אצל הבנים ישמרו לעשות את כל וכו׳ כמו קודם, דהנה בתורה יש עשה ול״ת, לכן על הגדולים אמר ילמדו ויראו את ה׳ כו׳ זה סור מרע שמירת לא תעשה שעל זה שייך מורא, ושמרו לעשות זה עשה טוב קיום המצות עשה, אבל הקטנים אם כי הגיעו לחנוך, בקום ועשה אינם מן התורה, דחינוך דרבנן כדאיתא בנזיר, אבל קטן האוכל נבילות אמרינין סוף פרק חרש דב״ד מצווין להפרישו, ולכן אמר ישמעו ולמדו ליראה לפרוש מן האיסור, אבל קיום העשה ליכא בהו מן התורה. ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון