Devarim 31 – דברים לא‏ – Mikraot Gedolot

קריאת המלך – יראים רס״ו

בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתַּחְזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרָיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנּוּן.

when all Israel comes to appear before the Lord your God, in the place that He will choose, you shalt read this law before all Israel, and make them hear.

במעלהון דכל ישראל^א למחמייה קדם י״י אלהכון באתרה די יתרעי תקרא ית אורייתה הדה לקבל כל ישראל^ב [ב]⁠משמעהון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בני יש׳⁠ ⁠⁠״.

במיתי כל ישראל לאיתחמאה קדם י״י אלקכון באתרא דיתרעי תיקרון ית אורייתא הדא קבל כל ישראל במשמעהון.

when all Israel cometh to appear before the Lord your God, in the place that He will choose, you shall read this law before all Israel while they listen.

פי מג׳י ג׳מיע אלאסראייל ללחצ׳ור בין ידי אללה רבך פי אלמוצ׳ע אלד׳י יכ׳תארה תקרא עליהם הד׳ה אלתוראה בחד׳אהם בחית׳ יסמענוהא

בבוא כל ישראל להיראות לפני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר בו, תקרא להם את התורה הזאת באוזניהם כך שישמעו אותה.

תקרא את התורה הזאת – המלך היה קורא מתחילה^א אלה הדברים (דברים א׳:א׳), כדאמרינן^ב במסכת סוטה (משנה סוטה ז׳:ח׳), על בימה של עץ שהיו^ג עושין לו בעזרה.

א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״מתחלה״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״מתחילת״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״כדאיתא״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״היו״.

תקרא את התורה הזאת [WHEN ALL ISRAEL IS COME TO APPEAR BEFORE HASHEM …] YOU SHALL READ THIS LAW [BEFORE ALL ISRAEL] – The king read from the beginning of the section "These are the words" (Devarim 1:1), – as is set forth in Treatise Sotah 41a – upon a wooden platform that was erected in the forecourt.

פס׳: בבוא כל ישראל – כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא מקץ הוה אמינא ¹נמני מהשתא. ואע״ג דלא מתרמי משמטה כתב רחמנא שנת השמטה. ואי כתב רחמנא שנת השמטה הוה אמינא בסוף שמטה שהוא סוף אלול. כתב רחמנא במועד. ואי כתב רחמנא במועד הוה אמינא מראש השנה כתב רחמנא בחג הסוכות. ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפילו ביום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאתחלתא דמועד מלמד שמוסיפין מחול על הקדש והשמטה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית.

נגד כל ישראל באזניהם – שהיו מקשיבין לספר תורה. מיכן אמרו ²כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר. וכן אתה מוצא בעזרא דכתיב (נחמיה ח׳:ה׳) וכפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנא׳ (איוב ל״ב:ט״ז) עמדו לא ענו עוד. ואומר (נחמיה ח׳:ג׳) ואזני כל העם אל ספר התורה:

1. נמני מהשתא. היינו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו. ושמיטין ויובלות התחילו למנות אחר י״ד שכבשו וחלקו:

2. כיון שנפתח ס״ת אסור לדבר אף בדבר הלכה כצ״ל:

תקרא את התורה – ליהושע היה מצוה, ולכך המלך קורא אותה.

באזניהם – קריאה הנשמעת לאזנים, שיהא מפרש ומתרגם אותה באר היטב.

תקרא את התורה – YOU SHALL READ THE LAW – This was commanded to Joshua, and therefore the king reads it.

באזניהם – IN THEIR HEARING – Reading that is audible to the ears, that he shall explain and translate it very clearly.

תקרא את התורה – ליהושע היה מצוה ולכך היה קורא אותה המלך.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

תקרא את התורה הזאת, "you shall read out publicly this Torah;⁠" this commandment was addressed to Joshua. This is why he is also referred to as the king.

בבוא כל ישראל – מלא וי״ו, כי ו׳ היו באים. כהנים, וזקנים, אנשים, ונשים, וטף, וגרך.

תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם – הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצדו, ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מ״א) במוצאי י״ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו׳, וקורא מתחילת אלה הדברים כו׳, ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממ״ש נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים, היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב״ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כ״א מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, וע״ז אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם ר״ל התורה המתנגדת לישראל ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל. כי בהקהל זה א״א שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.

ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה.

תקרא – הצווי הזה מוסב אל הכהנים הלוים ואל זקני ישראל, שעליהם כתוב ויצו משה אותם, ואמר תקרא בלשון יחיד להודיענו שהקורא יהיה אחד, וכל העם שומעים כמו שאמר נגד כל ישראל, והקורא הזה ראוי שיהיה הגדול שבעם, כמו שארז״ל שהמלך היה קורא על בימה של עץ שהיו עושים בעזרה:

את התורה הזאת – ספר אלה הדברים לפי שרוב גופי תורה תלוים בו ומצינו ראיה לזה ממה שכתוב ביאשיהו ויעל המלך בית ה׳ וגו׳ ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית (מלכים ב׳ כ״ג ב׳), וספר הברית הוא ספר אלה הדברים הזה שבו דברי הברית:

נגד כל ישראל – כלל, ובפסוק הסמוך יפרט:

באזניהם – כל קריאה היא באזני השומעים, אבל טעמו שיקרא באופן שיבינו כלם את הנרצה בה:

[ג] בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלהיך – וה׳ בוחן לבות, וכל אחד מקשט לבבו נכח ה׳ ד) במקום אשר יבחר. והמקום הזה שבו בחר ה׳ יעורר היראה כמ״ש יעקב מה נורא המקום הזה: ה) תקרא גם הקורא שהוא המלך שבו בחר ה׳ מכל שבטי ישראל, ודבריו יעשו רושם בלבות השומעים: ו) את התורה הזאת. הדברים בעצמן המה אמרות ה׳ אמרות טהורות ויורדים אל הלב. ז) נגד כל ישראל באזניהם. הקבוץ הגדול הזה יפעל ג״כ הרבה על לב השומע:

תקרא: לשון יחיד. מובן שדיבר ליהושע {שהיה מלך, כמו שכתבתי לעיל (יז,יד)}, ומזה למדנו שהיא מצות המלך. אמנם¹ לא דוקא מלך ממש, אלא הגדול שבישראל², ובשעה שלא היתה מלוכה היה הגדול כהן גדול, ומשום הכי ציוה גם לכהנים³. אך בשעה שיש גדול מהם המצוה עליו, כמו בימי יהושע.

באזניהם:⁠⁴ שיכנס באזניהם {היינו, שהמה מחוייבים להטות אוזן ולהבין, ואפילו חכמים גדולים, כמו שכתב הרמב״ם⁵}, היינו⁶, שיתרגמו⁷ ויבינו מה ששומעים.

1. מהלשון רבים ״ויצו משה אותם לאמר״ שכולל גם את הכהנים הלויים, וכפי שכתב רבינו בפסוק י׳.

2. כך כתב גם האברבנאל, וכן הרלב״ג. גדולי האחרונים דנו בענין זה, עיין מנחת חינוך, תפארת ישראל, האדר״ת ועוד, והדברים סוכמו ב׳ספר הקהל׳ (מכון התורה והארץ).

3. מהלשון רבים ״ויצו משה אותם לאמר״ שכולל גם את הכהנים הלויים, וכפי שכתב רבינו בפסוק י׳.

4. מיותר, לכאורה.

5. הלכות חגיגה פרק ג׳ הלכה ו׳: ... אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה – חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירא...

6. הסבר נוסף של רבינו על דבריו ׳שיכנס באזניהם׳.

7. אך קשה על דברי רבינו מפסק הרמב״ם שם הלכה ה׳ שכתב: הקריאה והברכות בלשון הקודש, שנאמר ״תקרא את התורה הזאת״ – בלשונה, אע״פ שיש שם לועזים וגרים שאינם מבינים (לשון הקודש). וצ״ע. ואכן במהדורת וולוז׳ין הושמט משפט זה.

בבוא כל ישראל וגו׳ – יש בזה גם נתינת טעם למה קבע הכתוב דווקא זמן זה למצות הקהל. בכל שנות השבוע היה סוכות זמן גמר האסיף ובאו כל ישראל לפני השי״ת להודות לו כראוי ולשמוח לפניו; ועכשיו, עם גמר שנת השמיטה, ששבתו שנה שלימה מעבודת קרקע לכבודו של השי״ת ולא זרעו ולא קצרו, נתחייבו כל ישראל אנשים ונשים וטף לבוא לפני השי״ת, להודות לו שנתן להם פרנסתם אף בשנה זאת אשר אין בה חריש וקציר, לקבל עליהם שוב את התורה כמו שקבלו אז במדבר ולהבטיח בזה שהם מוכנים להקדיש את חייהם לעבודתו ית״ש בכל זמן ובכל מצב.

מובן הוא, שלא היה ראוי לקיים מצות הקהל אלא בחג הסוכות של השנה השמינית, כי חג הסוכות של השנה השביעית אינו בסוף השמיטה אלא בתחילתה. אף על פי כן קרא הכתוב זמן זה ״מועד שנת השמיטה״, מפני שהוא סמוך לשמיטה, ועכשו בולט קיום השמיטה ביותר על ידי העדר האסיף.

ליראות – כמו להיראות. כבר השבנו למעלה ט״ז:ט״ז לדברי המבקרים ששלחו ידם להגיה לראות מהבנין הקל. השוה גם קניג, מלון ערך ״ראה״.

תקרא – לא נאמר להדיא מי יקרא את התורה. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:י״ב) כותב, שהכהן הגדול היה קורא את התורה לפני כל העם מעל גבי בימה גבוהה. אבל דבריו נסתרים מדברי רבותינו במשנה סוטה (שם), שאמרו שהמלך היה קורא את התורה. עוד ספרו לנו רבותינו שם: ״אגריפס המלך עמד וקבל (התורה מיד הכהן הגדול) וקרא עומד ושיבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות (שהיה מזרע הורדוס, כידוע). אמרו לו: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה״.

אין כמובן מי שיוכל להכחיש אמיתיות סיפור מפורט זה שבמשנה. אם כן יש לנו ליישב דברי יוסף בן מתתיהו, האומר שהכהן הגדול היה קורא את התורה, מתוך שינוי התקופה. ברור מכמה טעמים שהמשנה ההיא מדברת על אגריפס הראשון, שהיה ירא אלהים; מה שאין כן אגריפס השני, שהיה בזמנו של יוסף בן מתתיהו ויתכן שמסר את מצות הקריאה לכהן הגדול (השוה את מאמרי ״די ערשטע משנה״, עמוד 20). יתכן שמעיקר דין תורה מצות הקריאה מוטלת על מנהיג העם, יהא מלך או כהן גדול (וכן כתב ב״מנחת חינוך״ מצוה תריב). לפי זה תיבת ״תקרא״ מופנית אל כל ישראל, והם מקיימים את המצוה על ידי הגדול שבהם (וכן כתב רש״ר הירש).

את התורה הזאת – בנוגע לפרשיות שהיו קוראים, ראה מה שכתבנו למעלה י״ז:י״ח-כ׳.

באזניהם – כלומר באופן שישמעו. ראה גם את פירושנו למעלה ה׳:א׳. בנוגע לקריאת התורה שבימי יאשיהו (מלכים ב כ״ג:ב׳), השוה את המבוא.

בבוא כל ישראל – הטמא פטור מן הראיה בעזרה, דכתיב בבוא כל ישראל, הראוי לבוא עם כל ישראל מביא ושאינו ראוי לבא עם כל ישראל אינו מביא.⁠¹ (ירושלמי חגיגה פ״א ה״א)

את התורה הזאת – בלשון הקודש הוא קורא, שנאמר תקרא את התורה הזאת – בלשונה, אעפ״י שיש שם לועזות² (רמב״ם פ״ג ה״ה מחגיגה).

נגד כל ישראל – שיהיו כל ישראל שומעין.⁠³ (חגיגה ג׳.)

באזניהם – א״ר תנחום, חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר באזניהם.⁠⁴ (שם שם)

1. ר״ל אינו יכול להביא עולת ראיה מפני שאין יכול לבוא לעזרה וממילא פטור גם ען הראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם, ועיין מש״כ עוד השייך לענין זה לעיל ר״פ ראה בפ׳ ובאתם שמה והבאתם שמה את עלותיכם.

2. כנראה מדייק לשון הזאת, דמשמע כמו שהיא בהווייתה, וכמו דדרשינן במגילה ט׳ א׳ דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית משום דכתיב והיו בהוייתן יהיו. ואמנם לא ידעתי איפה מצא דרשה זו, ואף תמיהני שבכל הדברים דחשיב במשנה דסוטה דנאמרים בלה״ק מפרש בגמרא מקור לזה ובענין זה סתים בגמרא ואינו מפרש כלום, ולכן קרוב לומר שמצא הרמב״ם דרשה זו באיזו ברייתא החסרה לפנינו, אם לא דמסמיך זה מדעת עצמו כדרכו בהרבה מקומות בחבורו.

3. ואין לפרש נגד כל ישראל במעמד כל ישראל ואעפ״י שאינם שומעין יען דכתיב גם למען ישמעו, הרי דעיקר התכלית הוי השמיעה.

4. טעם הדיוק מדלא כתיב באזנם, ומפרש בגמרא דאעפ״י דמבעי ליה באזניהם דכולהו ישראל, [כלומר באזניהם דעלמא] אך ההוא מנגד כל ישראל נפקא, ומפרש עוד אי מנגד כל ישראל הו״א אעפ״י דלא שמעי ולכן כתב באזניהם, ומשני ההיא מלמען ישמעו נפקא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון