×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(טז) אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה׀ אַחֲרֵ֣י׀ אֱלֹהֵ֣י נֵכַר⁠־הָאָ֗רֶץב אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא⁠־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת⁠־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃
Hashem said to Moses, "Behold, you shall sleep with your fathers; and this people will rise up, and play the prostitute after the strange gods of the land, where they go to be among them, and will forsake me, and break my covenant which I have made with them.
א. ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ב. נֵכַר⁠־הָאָ֗רֶץ =א (אין געיה)
• ל=נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵיב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָּא הָדֵין וְיִטְעוֹן בָּתַר טָעֲוָת עַמְמֵי אַרְעָא דְּהוּא עָלֵיל לְתַמָּן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַּחְלְתִי וִישַׁנּוֹן יָת קְיָמִי דִּגְזַרִית עִמְּהוֹן.
And the Lord said to Moshe, Behold, you are to sleep with your fathers; and this people will rise up and go astray after the idols of the peoples of the land among whom they are going, and will forsake My fear, and remove (or change) from My covenanta which I have made with them.
a. Hebrew text, "and will violate My covenant,⁠" – vehepher Berithi.
ואמר י״י למשה הא את מתכנש בשלם עם אבהתך וקיימין עמה האיליין וטעיין בתר טעוון נכרייןא דאית בארעא די אינון עללין לתמן ביניהון ושבקין יתיה ומפסין ית קיימי דקיימת עמהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טעוון נכריין״) גם נוסח חילופי: ״טעווייה נוכרייה״.
ואמר י״י למשה הא אנת שכיב בעפרא עם אבהתך ונשמתך תהוי גניזא בגניז חיי עלמא עם אבהתך ויקומון רשיעי עמא הדין ויטעון בתר טעוות עממיא דהינון עללין תמן ביניהון וישבקון דחלתי וישנון ית קיימי די גזרית עימהון.
And the Lord said to Mosheh, Behold, you will lie down in the dust with thy fathers, and thy soul shall be treasured in the treasury of eternal life with thy fathers: but this wicked people will rise up and go astray after the idols of the nations among whom they come, and will forsake My worship, and change My covenant which I have made with them.
וישבקון ויפסון ית קיימיא די קיימית עמהון.
They will forsake, and will profane the statutes I have confirmed with them.
הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה וגו׳
כל זמן שמשה היה קיים שמר ישראל שלא יחטאו
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךְ שּכֵב עִם אֲבתֶיךְ וְגוֹ׳. בֹּא רְאֵה, כָּל זְמַן שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה קַיָּם בָּעוֹלָם, הָיָה מוֹחֶה בִידֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצְאוּ בְחֵטְא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִשּׁוּם שֶׁמֹּשֶׁה נִמְצָא בֵינֵיהֶם, לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ אוֹתוֹ הַדּוֹר עַד הַדּוֹר שֶׁיָּבא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁיִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹתָם, שֶׁהֵם נִדְבְּקוּ מַה שֶּׁלֹּא נִדְבְּקוּ דוֹרוֹת אֲחֵרִים.
ולא היה כאותו הדור עד דור שיבוא מלך המשיח
שֶׁשָּׁנִינוּ, רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא. אִם הֵם כָּל כָּךְ נִדְבְּקוּ, נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל כָּל שֶׁכֵּן, בְּנֵיהֶם כָּל שֶׁכֵּן, וְהַגְּבָרִים כָּל שֶׁכֵּן, הַסַּנְהֶדְרִין כָּל שֶׁכֵּן, הַנְּשִׂיאִים כָּל שֶׁכֵּן, וְכָל שֶׁכֵּן הַנָּבִיא הָעֶלְיוֹן הַנֶּאֱמָן מֹשֶׁה, שֶׁהוּא עַל הַכֹּל. וְעַתָּה אֵלּוּ סוֹחֲרֵי הַמִּדְבָּר רוֹחֲשִׁים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חָכְמָה, כָּל שֶׁכֵּן חַכְמֵי הַדּוֹר, כָּל שֶׁכֵּן אֵלּו שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְלוֹמְדִים מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם. כָּל שֶׁכֵּן, וְכָל שֶׁכֵּן רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהוּא עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל.
אחרי פטירת משה – וקם העם הזה וזנה, אוי לדור שיסתלק רשב״י
אַחַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה, מַה כָּתוּב? וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה וְגוֹ׳. כָּךְ, אוֹי לָעוֹלָם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁמַּעַיְנוֹת הַחָכְמָה יִסְתַּתְּמוּ מִן הָעוֹלָם, וְיִרְצֶה אָדָם דְּבַר חָכְמָה וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיֹּאמַר, וְכָל הָעוֹלָם טוֹעִים בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בֵינֵיהֶם מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּחָכְמָה.
ואם כל עדת ישראל ישגו ח״ו
עַל אוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב, וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ. וְאִם יִשְׁגּוּ בַתּוֹרָה וְלֹא יֵדְעוּ אֶת דְּרָכֶיהָ, בַּמֶּה זֶה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא מִן שֶׁיּוֹדֵעַ לְגַלּוֹת עֲמֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּדְרָכֶיהָ. אוֹי לְאוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁיִּמָּצְאוּ אָז בָּעוֹלָם.
(זהר ויקרא דף כב.)
וַיֹּ֤אמֶר ד׳ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ וגו׳
לא נמצא בעולם כאותו הדור שעמד משה אהרון ומרים
וּבֹא וּרְאֵה, לֹא נִמְצָא דוֹר בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַדּוֹר שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בָּעוֹלָם, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְאִם תֹּאמַר בִּימֵי שְׁלֹמֹה גַּם כָּךְ - לֹא! שֶׁהֲרֵי בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה, וְהַשֶּׁמֶשׁ הִתְכַּנְּסָה. וּבִימֵי מֹשֶׁה הִתְכַּנְּסָה הַלְּבָנָה וְשָׁלַט הַשֶּׁמֶשׁ.
מרים לבנה, משה שמש, אהרון זרוע ימין,
שְׁלֹשָה אַחִים הָיוּ: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךְ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מִרְיָם - לְבָנָה. מֹשֶׁה - שֶׁמֶשׁ. אַהֲרֹן - זְרוֹעַ יָמִין. חוּר - זְרוֹעַ שְׂמֹאל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.
בַּהַתְחָלָה מֵתָה מִרְיָם - הִסְתַּלְּקָה הַלְּבָנָה וְהִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר. אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁמְּקָרֶבֶת תָּמִיד אֶת הַלְּבָנָה בְּאַחֲוָה וּבְשִׂמְחָה, וְעַל זֶה כָּתוּב וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן. אֲחוֹת אַהֲרֹן בְּוַדַּאי, שֶׁהִיא זְרוֹעַ שֶׁמְּקָרְבָהּ בְּאַחְדוּת וּבְאַחֲוָה עִם הַגּוּף.
אַחַר כָּךְ הִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְנֶחְשַׁךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁכָּתוּב וְנֶאֱסַפְתָּ [והאסף] אֶל עַמֶּיךְ גַּם אָתָּה וְגוֹ׳. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם שֶׁנִּמְצְאוּ בָעוֹלָם.
בימי שלמה שלטה הלבנה בתיקוניה ונראתה בעולם
בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה בְתִקּוּנֶיהָ וְנִרְאֲתָה בָעוֹלָם, וְהִתְקַיֵּם שְׁלֹמֹה בְּחָכְמַת הָאוֹר שֶׁלָּהּ וְשָׁלַט בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה יָרְדָה בַּעֲונוֹתָיו, נִפְגַּם יוֹם אַחַר יוֹם, עַד שֶׁנִּמְצָא בְקֶרֶן מַעֲרָבִית וְלֹא יוֹתֵר, וְנִתַּן שֵׁבֶט אֶחָד לִבְנוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נָבִיא הַנֶּאֱמָן.
כשיצאו ישראל ממצרים האיר השמש ולא לבנה
כָּתוּב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְגוֹ׳. פָּסוּק זֶה בֵּאַרְנוּ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁהֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא הַלְּבָנָה. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף וְגוֹ׳. הֲרֵי כָּתוּב וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, בַּמִּדְבָּר, עִם שְׁאָר מֵתֵי מִדְבָּר.
כינוס השמש למקומו להאיר ללבנה
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס הַשֶּׁמֶשׁ, לְאֵיזֶה מָקוֹם הִתְכַּנֵּס? אֶל מְקוֹמוֹ, בִּשְׁבִיל לְהָאִיר לַלְּבָנָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִתְכַּנֵּס, זוֹרֵחַ הוּא שָׁם וַדַּאי. שֶׁהֲרֵי לֹא מוּאֶרֶת הַלְּבָנָה אֶלָּא מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם. אַף עַל גַּב שֶׁתִּתְכַּנֵּס, הִנְּךְ קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה .
מה יתרון לאדם – זה יהושע
כָּךָ הוּא מֹשֶׁה, וְעָלָיו כָּתוּב פָּסוּק זֶה, מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וְגוֹ׳. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹזֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהוֹרִישׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא זָכָה לְהַשְׁלִים לַלְּבָנָה כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי הוּא עָמַל בְּיִשְׂרָאֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, תַּחַת מֹשֶׁה.
אוי לאותה בושה, תחת השמש ולא אור משלו
בּא וּרְאֵה, אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה, מִשּׁוּם שֶׁעָבַד וְלֹא לָקַח מְקוֹמוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא הָיָה לוֹ אוֹר מִשֶּׁלּוֹ, אֶלָּא אוֹר שֶׁהֵאִיר לוֹ.
כל מקום שאמר שלמה תחת השמש זו כונתו
וְאִם כָּךְ מַהוּ שִׁבְחוֹ, הוֹאִיל וְלֹא הִשְׁלִים לְכָאן וּלְכָאן? וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עַל דַּרְגָּתוֹ אָמַר. רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְכֵן כֻּלָּם. וּמִשּׁוּם דַּרְגָּתוֹ אָמַר, וְזֶהוּ סוֹד הַדָּבָר בְּוַדַּאי
(זהר במדבר דף קפא:)
הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה וגו׳
שאול נטל המלכות שעדיין לא הגיע זמן דוד
בֹּא וּרְאֵה, שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ נָטַל מַלְכוּת, מִשּׁוּם שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל דָּוִד לָזֶה, שֶׁהֲרֵי מַלְכוּת הָיְתָה וַדַּאי שֶׁל דָּוִד, וּבָא שָׁאוּל וְלָקַח אוֹתָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל דָּוִד לָרֶשֶׁת אֶת שֶׁלּוֹ, אָז הִתְעוֹרֵר צֶדֶק וְכָנַס אֶת שָׁאוּל בְּחֶטְאוֹ, וְנִדְחָה מִלִּפְנֵי דָוִד, וּבָא דָוִד וְלָקַח אֶת שֶׁלּוֹ.
טעם שלא הסיר הקב״ה שאול מהמלכות קודם שימות
וְלָמָּה לֹא הֵסִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שָׁאוּל מֵהַמַּלְכוּת וְלֹא יָמוּת? אֶלָּא טוֹבָה עָשָׂה עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּנַס אוֹתוֹ בְמַלְכוּת, וְלֹא יִרְאֶה עַבְדּוֹ שׁוֹלֵט עָלָיו וְלוֹקֵחַ מַה שֶּׁהָיָה שֶׁלּוֹ בַּתְּחִלָּה. כָּךְ זֶה. מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁמִּזְדַּוֵּג, שֶׁלֹּא יִדָּחֶה מִלִּפְנֵי אַחֵר.
הראית מימיך שמש עובד ללבנה
כָּתוּב וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי וְגוֹ׳. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲתִרְצֶה לְחַדֵּשׁ עוֹלָם?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁמֶשׁ עוֹבֵד לַלְּבָנָה?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁתִּשְׁלֹט הַלְּבָנָה בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד?!
אֶלָּא - הֵן קָרְבוּ יָמֶיךְ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ. יִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְתִשְׁלֹט הַלְּבָנָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם אַתָּה תִּכָּנֵס לָאָרֶץ, תִּתְכַּנֵּס הַלְּבָנָה מִלְּפָנֶיךְ וְלֹא תִשְׁלֹט. וַדַּאי שֶׁשִּׁלְטוֹן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וְלֹא תִשְׁלֹט בְּעוֹד שֶׁאַתָּה קַיָּם בָּעוֹלָם.
לא מצינו שציוה הקב״ה את יהושע
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳. וּמָה אָמַר? הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳. וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אֶלָּא אֶת מֹשֶׁה. שֶׁאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה כָּל זֶה, שֶׁכָּתוּב וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם.
אף שתשכב עם אבותיך – אתה תמיד קיים להאיר ללבנה
אִם כֵּן, מַהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ? אֶלָּא הַכָּתוּב אָמַר, הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַף עַל גַּב שֶׁתִּשְׁכַּב עִם אֲבוֹתֶיךְ, הֲרֵי אַתָּה תָּמִיד קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁמִּתְכַּנֵּס, לֹא מִתְכַּנֵּס אֶלָּא לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וְאָז מֵאִיר לַלְּבָנָה כְּשֶׁמִּתְכַּנֵּס. וְעַל זֶה הִנְּךְ שּכֵב, לְהָאִיר, וְזֶהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ. וְאָז הִתְבַּשֵּׂר יְהוֹשֻׁעַ לִהְיוֹת מוּאָר, וְעַל זֶה כָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ, לְהָאִיר לִיהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, הַכֹּל כְּדֵי לְהָאִיר.
כִּי אַתָּה תָּבֹא, וְאַחַר כָּךְ תָּבִיא, מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא אֶחָד תָּבֹא, לְבַשֵּׂר לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ וְיִתְקַיֵּם בָּהּ. וְאֶחָד תָּבִיא, לְבַשֵּׂר לוֹ אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל קִיּוּם שֶׁל עַצְמוֹ, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל שִׁלְטוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
(זהר דברים דף רפד.)
פקאל אללה אולא למוסי אנך מנצ׳ג׳עה מע אבאיך וסיקום הד׳א אלשעב ויטגא פי תבע מעבודאת אהל אלבלד אלד׳י הו צאיר אלי ת׳ם פימא בינהם ויתרכני ויפסך׳ עהדי אלד׳י עהדתה מעה
ואז אמר ה׳ למשה: אתה שוכב עם אבותיך, ויקום העם הזה ויזנה אחרי עבודת אנשי הארץ אשר הוא בא אליה בקרבם, ויעזוב אותי ויפר את בריתי אשר כרתי עמו.
נכר הארץ – גויי הארץ.
נכר הארץ [THIS PEOPLE WILL … GO ASTRAY AFTER THE GODS OF] נכר הארץ – i.e., [after the gods of] the peoples of the land (Onkelos).
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה – משה שמע יהושע לא שמע.
הנך שוכב עם אבותיך וקם – מלמד שנתבשר בתחיית המתים. הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה. הראה לו גליות ומעלם אשר מעלו.
נכר הארץ – מלמד שהם נקראים אלהי נכר.
אשר הוא בא שמה – כשם שגירשתי מפניהם את יושבי הארץ כך אני עתיד לגרש את אלה מפני מעשיהם.
בקרבו – שלא גרם להם לישראל גלות וטלטול אלא הכנענים שהניחו בקרבם. וכן הוא אומר (יהושע י״ג:י״ג) וישב גשור ומעכה בקרב ישראל עד היום הזה.
ועזבוני – זה יחוד השם.
והפר את בריתי – זה תלמוד תורה. אשר כרתי אתו:
וקם העם הזה – לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו,⁠1 כי מה טעם: הזה וזנה.
וטעם וזנה – לצאת מתחת רשותו במחשבתו.
אחרי אלהי נכר הארץ – ידענו כי השם אחד, והשינוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקיבול כפי המקום, על כן כתוב: את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו), על כן אמר יעקב: הסירו את אלהי הנכר (בראשית ל״ה:ב׳). והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין.
והטעם בקרבו – שב אל נכר, כאילו אמר: וזנה אחרי אלהי עם נכר שהםא אלהי הארץ.
והקרוב: כי בקרבו שב אל הארץ, כי ימצא לשון זכר, כמו: ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), נעתם ארץ (ישעיהו ט׳:י״ח), [יחלק {את} הארץ (במדבר כ״ו:נ״ה).]⁠ב2
1. כדעת בבלי סנהדרין צ׳: ש״הנך שכב עם אבתיך וקם״ מהווה מקור לתחיית המתים.
2. השוו ראב״ע במדבר ל״ב:ה׳.
א. כן בכ״י פריס 182, ברסלאו 53. בכ״י פריס: אלהי נכר עם.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND THIS PEOPLE WILL RISE UP. It is not possible for this to be connected to what precedes it, for what reason is there to say,⁠1 and this people will rise up, and go astray.⁠2
The meaning of ve-zanah (and go astray) is, to leave God's authority3 in one's thought.
AFTER THE FOREIGN GODS OF THE LAND. We know that God is one.⁠4 Change comes from the recepients.⁠5 God does not change His works,⁠6 for they are executed in wisdom. It is part of the service of God to harness one's power to receive spiritual inspiration in accordance with the place.⁠7 Scripture therefore reads, the manner of the God of the land (II Kings 17:26).⁠8 Jacob therefore said,⁠9 Put away the strange gods (Gen. 35:2).⁠10 The place is unlike other places with regard to engaging in sexual intercourse with women whom Scripture deems as being of close flesh.⁠11 The intelligent will understand.⁠12
[AMONG THEM.] Be-kirbo (among them) refers to foreign.⁠13 Scripture, as it were, states, and go astray after the gods of a foreign people,⁠14 who are the gods of the land.⁠15 However, it appears that be-kirbo refers to the word ha-aretz (of the land),⁠16 for the word eretz is found in the masculine.⁠17 Compare, And the land (ha-aretz) was not able to bear (nasa)⁠18 them (Gen. 13:6); the land [is] burnt up (netam19 aretz) (Is. 9:18).
1. At this point.
2. Our verse does not logically follow God's telling Moses that He is going to charge Joshua. Hence verses 16-22 follow what is recorded in verse 23.
3. Literally, to leave God's domain, to believe in another god.
4. God is unchangeable. God remains the same at all times.
5. Of Divine beneficence. According to Ibn Ezra praying to God does not change God's mind. It changes the petitioner. The person changes his fate because he becomes a different person. Thus God's decrees remain unchangeable.
6. The laws of nature, or any of His actions.
7. The Land of Israel. According to Ibn Ezra if a person follows a certain way of life, i.e., following God's commandments, certain things will follow automatically. He also believed that God's influence varies in accordance with the place. Hence certain laws have to be followed in the Land of Israel if the land is to maintain its sanctity and receive the amount of divine influence allotted to it. See Ibn Ezra on Gen. 4:14; 28:16. Also see Ex. 15:17.
8. The reference is to the people whom the king of Assyria brought to Samaria. They wanted to learn the manner of the God of the land because they knew that if they wanted to remain in the Land of Israel, they would have to alter their ways to fit the religious requirements of the land.
9. To his sons.
10. According to Ibn Ezra, Jacob told his sons, "Now that we are in the Land of Israel put away the images which you held on to while you were outside of the Land of Israel.⁠"
11. A person is not allowed to marry a variety of close relatives. Among these are two sisters and an aunt. However, Jacob married two sisters and Amram married his aunt. According to Ibn Ezra they did so because they were outside of the Land of Israel. See Ibn Ezra on Lev. 18:26.
12. That the Land of Israel has special spiritual significance.
13. That is, foreign people. Our verse reads, and go astray after the foreign gods of the land, whither they go to he among them. Ibn Ezra does not believe that Scripture would use the term "among them" when referring to foreign gods, for such gods do not exist, and it is impossible to come among them. Hence his interpretation.
14. The Canaanite nations.
15. In other words, the foreign gods of the land is short for "the foreign people of the gods of the land.⁠"
16. In this case be-kirbo should be translated as "in it" or "into the midst of it" and our verse rendered, and go astray after the foreign gods of the land into the midst of which they enter.
17. Hence the word be-kirbo which is masculine, can refer to eretz. Eretz is usually feminine. Hence Ibn Ezra's comment.
18. Nasa is masculine.
19. Netam is masculine.
הנך שוכב עם אבותיך וקם – והוא מן התיבות שאין להם הכרע (בבלי יומא נ״ב:), דאיכא לפרש הנך שוכב וקם – שאתה עתיד לקום, וזה רמז לתחיית המתים מן התורה.
ופשטיה: וקם העם הזה וזנה, כדמפרש ואזיל.
הנך שוכב עם אבותיך וקם – BEHOLD YOU SHALL SLEEP WITH YOUR FATHERS AND RISE – And this is one of the words whose meaning cannot be decided (Bavli Yoma 52b:5), for it is possible to explain “Behold you shall sleep and rise” – that you will rise in the future, and this is a hint to resurrection of the dead from the Torah.
And its plain meaning: וקם העם הזה וזנה AND THIS NATION WILL RISE AND GO ASTRAY, as it goes on to explain.
אשר הוא בא שמה בקרבו – בקרב הארץ, לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), נעתם ארץ.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
אשר הוא בא שמה בקרבו, "to which it (the nation of Israel) goes to be among them.⁠" The words: בקרב הארץ, are treated as in the masculine mode, just as in Genesis 13,6: ולא נשא אותם הארץ, "and the land could not support (both) of them;⁠" or as in Isaiah 9,18: נעתם ארץ, "the earth was shaken.⁠" [The word ארץ, ארצות, "land, lands,⁠" is treated as a feminine noun in the vast majority of instances when it occurs. Ed.]
אלהי נכר הארץ – גויי הארץ. לשון רבינו שלמה.
ואיננו כן, אבל האלהים שהוא נכר בארץ ההיא, כי השם הנכבד והנורא נקרא אלהי ארץ ישראל, כענין שנאמר: כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו), וכן: וידברו עלא אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט), וכתיב: לא ישבו בארץ י״י (הושע ט׳:ג׳). והזכיר זה ר׳ אברהם, וכבר פירשתיו (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה).
וטעם: אשר הוא בא שמה בקרבו – שהוא בא בקרב עמו ועובדיו. או בקרבו – בקרב הארץ, כמו: ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), נעתם ארץ (ישעיהו ט׳:י״ח), כדברי ר׳ אברהם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״אל״.
THE GODS OF 'NEICHAR' OF THE LAND — "the gods of the [foreign] peoples of the Land.⁠" This is Rashi's language. But it is not correct.⁠1 Rather, it means "the gods that are foreign to this Land,⁠" for the Glorious Name2 is called the G-d of the Land, similar to what is stated, because they know not the manner of the G-d of the Land.⁠3 Similarly, And they spoke of the G-d of Jerusalem, as concerning the gods of the peoples of the earth4 and it is further written, They shall not dwell in the Eternal's Land.⁠5 Rabbi Abraham ibn Ezra mentioned this [here], and I have already explained it.⁠6
WHITHER HE GOETH TO BE 'B'KIRBO' (AMONG THEM). This means "whither he [the foreign god] goes to be among His people and His servants.⁠" Or b'kirbo may mean "in the midst of the Land,⁠" as in the expressions: and the land was not able to bear them;7 the land burnt up,⁠8 in accordance with the words of Rabbi Abraham ibn Ezra.
1. Ramban understood Rashi's words to mean that the term neichar (foreign) applies to the peoples — "the gods of the foreign peoples.⁠" Ramban contends that the term "foreign" applies to the gods, as will be explained.
2. Above, 28:58.
3. II Kings 17:26.
4. II Chronicles 32:19.
5. Hosea 9:3.
6. See Genesis 24:3 (Vol. I, p. 294); Leviticus 18:25. (Vol. III, pp. 268-275).
7. Genesis 13:6. This verse shows that, although the word aretz (land) is feminine, Scripture sometimes uses it as the subject of a masculine verb, as in this verse, where the verb nasa (able to bear) is used in connection with ha'aretz instead of the feminine verb nasah. Here, too, b'kirbo [literally: "in the midst of him"] is used with reference to "the Land" instead of the feminine b'kirboh.
8. Isaiah 9:18. Here, too, the verb is the masculine ne'tam (burnt up) instead of the feminine ne'tmah.
הנך שוכב עם אבותיך – אמרו במדרש, כשאמר לו הקב״ה למשה הן קרבו ימיך למות א״ל משה רבש״ע בהן קלסתיך שנאמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים בו בלשון אתה קונס עלי מיתה, אמר לו אני אעשה לך לקורת רוח, מיד בא אליו הדבור מאת הש״י ואמר הנך שוכב עם אבותיך, אין לשון הנך אלא קורת רוח.
ובמסכת סנהדרין דרשו, הנך שוכב וקם מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכענין זה דרשו בו (שמות ט״ו:א׳) אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. ובאור מה שאמרו אני אעשה לך קורת רוח לפי דעתי הוא קורת רוח של העוה״ב שיבטיחנו בו, וכענין שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח של העולם הבא מכל חיי העולם, הזה שהרי משה קלסו בהן והקב״ה אמר לו הן קרבו, והקריבה זו אל החיים הנצחיים כי המות סבת החיים ושערי העוה״ב, א״כ אין זה קטרוג ועונש אלא שכר, שהרי המלך הישר לא יחתוך ראש השר שלו בחרב שהביא לו מנחה אך יגמלהו ויתן לו מתנות, וכן הקב״ה גמלהו למשה בכאן כרחמיו וכרוב חסדיו, כך אמר לו אתה קלסתני בהן ואני אומר לך הן קרבו ימיך והנך שהוא קורת רוח לעוה״ב שתהיה נפשך גנוזה תחת כסא הכבוד, וזהו תוספת כ״ף במלת הנך שהוא כסא הכבוד, וכמו שרמזתי בתוספת כ״ף של (ויקרא כ״ז:ב׳) בערכך נפשות לה׳, כי הנפשות אשר לה׳ הן בערך כסא הכבוד. נמצאת למד שאע״פ שהזכיר לו מיתה במלת הן כלל בו החיים האמתיים שהיה מתקרב אליהם, ובשרו בשני מיני החיים, הראשון חיי עולם הנשמות המתקרבים לו לאדם תיכף למיתתו, והשני חיי עולם התחיה שמשם יעתק אל העוה״ב שהוא השכר האחרון ביום השבת הגדול, ושם יזכו ויתעדנו בגוף ובנפש. וזהו שאמר הנך כלפי הנפש בעולם הנשמות שתהיה גנוזה שם בכסא הכבוד, ואמר שוכב וקם כלפי הגוף לזמן תחיית המתים, וזה באור הקורת רוח שאמר לו, וזה מבואר.
אלהי נכר הארץ – יבאר הכתוב כי האלהים נכרים בארץ ה׳, לפי שהיא נחלתו ולא השליט עליה מלאך ושרף או כוכב ומזל ולא שום כח מן הכחות העליונים, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, ואין הכונה בזה שלא יהיו המזלות גורמין לישראל, שהרי אמרו בפירוש מזלו גורם, אבל הענין שישראל אינן מסורין תחת ממשלת המזלות לפי שהכוכבים והמזלות וכל העולם נבראו בשביל צדיקים, וא״כ איך יתמנה השפל על העליון ממנו והעלול על העלה, אמנם הם ממונים על העבודה זרה כי כל כוכב ומזל ממונה על אומה שלו. וכן אמרו בספרי החכמה המפוארה היא חכמת הכוכבים, מזל עקרב לארצות ישמעאל, מזל קשת לפרס, מזל גדי לפלשתים, מזל בתולה או מאזנים לאדום, וזהו שאמר הכתוב (דברים ד׳:י״ט-כ׳) אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה׳, באר כי הקב״ה נתנם לחלקם, לא לחלק ישראל, ולכך לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בענין ע״ז כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעבדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה, והראיה מן הכותיים שלא נענשו בעבדם אותם בארצם עד שבאו לארץ ועבדוה ואז נענשו, שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ו) וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותן כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכך אמר בכאן אלהי נכר הארץ כי האלהים וכחות עבודה זרה כלם הם נכרים בארץ, וכל העובד עבודה זרה הרי הוא כמי שמבקש לגרש המלך מן ההיכל שלו, וזאת היא מעלת ארץ ישראל, והוא סוד הכתוב שנאמר בענין המטר (איוב ה׳:י׳) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, למדך הכתוב כי עקר השגחה בארץ ומשם מתפשטת לשאר מקומות העולם, ולכך אמר בארץ, הנותן, כלומר הוא בעצמו אבל בשאר מקומות שקראו חצות אמר ושולח, ע״י שליח, ומה שקראן חוצות יורה על פנימיות מעלת הארץ, כלומר שהן חוץ מפלטרין של מלך, ודוד ע״ה קראן אהלי רשע, הוא שאמר (תהלים פ״ד) בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע, כלומר בחרתי ישיבת הסף מדור בחוצה לארץ שהם אהלי רשע, וכנגד ירושלים שהיא עיקר הצדק קרא לשאר ארצות אהלי רשע, ופרשה זו בבית ראשון כי שם עבדו ישראל ע״ז.
אשר הוא בא שמה בקרבו – כלומר בקרב הארץ, כי כן מצינו ארץ בלשון זכר (בראשית י״ג:ו׳) ולא נשא אותם הארץ. או ירמוז בקרבו בקרב ההיכל, כמו שדרשו רז״ל עד אימת עד שהכניסו עבודה זרה בהיכל, שנאמר (יחזקאל ח׳:ה׳) סמל הקנאה הזה בבאה.
הנך שוכב עם אבותיך, "here you are going to lie with your fathers, etc.⁠" When Moses had complained that God was using the very instrument to kill him with which he had used to praise the Lord with, God reassured him, calmed him down by assuring him that as opposed to other people who die and whose influence dies with them, his influence would continue to be manifest just as the sun's influence is manifest even after it sets when it shines upon the moon enabling the moon to illuminate the earth with its reflected light.
The verse is used to prove that resurrection is promised in the Torah as the sages in Sanhedrin 90 read the sequence of the words הנך שוכב עם אבותיך וקם as if God were saying: "here you will lie with your fathers and arise.⁠" Similar comments are made about Moses having introduced the famous song after the crossing of the Sea of Reeds with the words אש ישיר instead of אז שר, "then he will sing,⁠" instead of "then he sang" (Exodus 15,1). Concerning the serenity experienced by the souls in the hereafter the sages in Avot 4,22 opined that a single hour of the serenity in that world outweighs all the good experienced in our terrestrial world. If God, as it were, introduced Moses to that world of serenity with the word הן, He did indeed set Moses' mind at rest over the need for him to leave the arena in which he had been so influential. He convinced him that death is the entrance fee one has to pay for attaining that desirable serenity. Considering all this, Moses had no reason to view death as a penalty, on the contrary, he was to view it as an introduction to untold delights. All of this is alluded to in the otherwise extraneous letter ך at the end of the word הנך, seeing Moses had not been accurate (according to the Midrash) in comparing הן and הנך. This final letter was an allusion to the כסא הכבוד, "God's throne of glory in the celestial regions,⁠" the proximity of which Moses would henceforth experience. We have previously mentioned that the inexplicable use of that letter such as in Leviticus chapter 27,2 בערכך נפשות לה', is also an allusion to that כסא הכבוד. All the souls which truly belong to Hashem, לה', are to be found in that celestial region, i.e. are viewed as close to the throne of God's glory in value.
From all of the foregoing you will realise that although God introduced Moses' impending death to him with the word הן, Moses was not correct in complaining that the very instrument he had used to praise the Lord with was now being turned against him.
The fact that the word הן, as distinct from the word הנה, is a plural, indicates that God referred to two kinds of life after death which Moses would attain. The first is the life reserved for the souls while they await the metamorphosis of our universe in the seventh millennium, as we discussed repeatedly; the second is the physical life after the resurrection. Whereas the word הנך may allude to the life of the souls, the words שוכב וקם, "lie down and arise,⁠" are an allusion to this life after the period of the resurrection when both body and soul are reunited.
אלהי נכר הארץ, "after the gods of the foreigners of the land.⁠" The Torah tells us that such gods as had been permitted to the Gentile nations were nonetheless "strangers" in the Holy Land as that land was always under the direct supervision of the Lord, and He had never assigned what goes on there to the supervision of any celestial/planetary forces. This land is God's own "inheritance.⁠" This is also what the sages meant when they said אין מזל לישראל, "the Jewish people are not subject to the horoscopic influences we know as mazal.⁠" They meant that the Jewish people, when in the land of Israel and observing the laws of the Torah, are not subject to such influences. This must be so, as we have a clear statement by these same sages that מזלו גורם, that "his mazal was a causative factor in his fate.⁠" (Yevamot 64, et al) Seeing that the planets, stars, and all other celestial phenomena have been created for the sake of the righteous, how could it possibly be that these same righteous people are suddenly subject to these horoscopic constellations? Each of these horoscopic constellations has been assigned to certain nations, such as the constellation known as scorpion which was assigned to the people of Ishmael, the constellation Sagittarius, the archer, to the people of Persia, etc., etc. This was what the Torah referred to in Deut. 4,19-20 "which He assigned to them, whereas He (personally) took you out of the iron crucible, etc.⁠" Clearly, the supervision of the fates of the other nations by celestial forces has been entrusted to agents of the Lord, i.e. the horoscopic forces, whereas that of the Jewish people is not determined by means of intermediaries. It is noteworthy that nowhere in the Torah does God accuse the Gentile nations of idolatry or describe them as being punished for relating to these forces as gods. Only the Jewish people have been warned again and again not to turn to any form of intermediary, and they are being held responsible for observing this commandment in the strictest possible sense. The only time Gentile nations are described as being punished for the practice of idolatry is if they did so in the Holy Land, the land which God claimed as His share and inheritance. The best proof of this is found in Kings II 17,26 where the prophet tells us about the Kushites who practiced the cults of their fathers after they had been forcibly transplanted to the areas previously inhabited by the Ten Tribes who had been exiled by King Shalmanesser of Assyria.
The reason that the Torah speaks here of אלוהי נכר הארץ, is that these deities are totally alien to the land of Israel, fulfilling neither a function for the local inhabitants nor for the Israelites. All kinds of idolatry is alien to that country, no intermediary force having been assigned to function in that land. Anyone practicing idolatry in that land is seen as if he were trying to expel the king of that country from his palace. This is one of the ways in which the land of Israel is superior to all other countries. This fact is alluded to in the verse in Job 5,10: הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, "Who gives rain to the earth, and sends water over the fields.⁠" This verse teaches that God's benevolent supervision of what goes on earth concentrates on the land of Israel and spreads from there to other parts of the globe. These parts are referred to in the verse in Job as חוצות, "outlying areas.⁠" The manner in which this proliferation has been described is שולח, "dispatches,⁠" whereas the rain which falls in the Holy Land is described in this verses as the result of נתינה, "something given directly.⁠" David refers to the areas described as חוצות in Job as אהלי רשע, "the tents of the wicked.⁠" (Psalms 84,11) The whole verse there reads: "Better one day in Your courts than a thousand anywhere else; I would rather stand on the threshold of God's House than dwell in the tents of wickedness.⁠" When compared to Jerusalem, the city of righteousness, other locations do not qualify for a better description than "tents of wickedness.⁠" Our paragraph refers to the period of the first Temple when idolatry was rampant.
אשר הוא בא שמה בקרבו, "in whose midst it is coming.⁠" the reference is not to the people but to the land. This is not the first time that the word ארץ appears as masculine; we have a similar masculine description of the land of Israel in Genesis 13,6.
It is also possible that the word בקרבו is an allusion to the Sanctuary in the land, which is viewed as being in its center. This would be analogous to a statement by our sages in Petichta Rabbah to Lamentations 22: "How long (did they relentlessly introduce more and more idolatry)? Until they introduced idolatry into the Sanctuary itself.⁠" [The Midrash refers to a verse in Jeremiah 11,6 in which the proliferation of idolatry in the towns of Yehudah is described and the word חוצות describes the innermost part of Jerusalem. It adds a verse from Ezekiel 8,5 describing penetration by idolatry of the Sanctuary itself as the ultimate act of rebellion against the Lord. Ed.]
אלהי נכר הארץ – פירש״י גויי הארץ עכ״ל. בא ללמדנו שאין לפרש אלהי שהוא נכר שאם כן היה לו לכתוב אלהים נכרים שהרי אלהים לשון רבים. כ״פ הר״ר אליקים. ועוד דא״כ הוה לו לכתוב אלוה נכר הארץ כי אין לך אלוה שאינו דבוק כמו האלהי העמים שהוא כמו מאלהים של העמים אף זה כיוצא בו אלהים של נכר הארץ. עד״י ב״א.
וקם העם הזה וזנה – זה א׳ מה׳ פסוקים שאיסי בן יהודה או׳ שאין להם הכרע וסי׳ שאת מחר ארור משוקדים וקם שאת הלא אם תטיב שאת אם שאת אם לא תטיב מחר דכתיב צא הלחם בעמלק מחר או מחר אנכי נצב ארור דכתיב ארור אפם כי עז או עקרו שור ארור משוקדים דכתיב ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה וקם דכתי׳ הנך שוכב עם אבותיך וקם או וקם העם הזה.
וקם העם הזה וזנה – א״ל ההוא מינאה לר״מ אמריתו דחיי שכבי דכתי׳ ויציצו מעיר כעשב הארץ כשהם עומדים ערומים עומדים או בלבושיהם עומדים א״ל ק״ו מחטה ומה חטה שנקברת ערומה עומדת בכמה לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהם עאכ״ו וא״ל קיסר לר״ג אמריתו דחיי שכבי והא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי. א״ל ברתיה שבקיה דאנא אהדר לך א״ל ב׳ יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים וא׳ מן העפר איזה מהם משובח א״ל שיוצר מן המים א״ל מן המים יצר הקב״ה עולמו הכל היה מן המים מן העפר לכ״ש דבי רי״ש תנא ק״ו מזכוכית ומה זכוכית שבריאתו מן הרוח אם נשברו יש להם תקנה ברוחו של הקב״ה לכ״ש וא״ל ההוא מינאה לר׳ אמי אמריתו דחיי שכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א״ל אמשול לך מלה״ד למלך ב״ו שאמר לעבדו לך ובנה לי פלטרין גדולין במקום שאין מים ועפר הלך ובנה לימים נפלו פלטרין כעס המלך עליו ואמר במקום שאין עפר ומים בניתם במקום שיש מים עאכ״ו ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שחציו עפר וחציו בשר למחר נעשה הכל בשר ושמא תאמר לזמן מרובה עלה להר וראה חלזון שהיום אין בו חלז א׳ למחר ירדו גשמים ויתמלא כולו חלזונות וא״ל ההוא מינא לגביהה בן פסיסא וי לכון חייבייא דאמריתון דחיין מיתייא ומה החיים מתים מתים חיים א״ל איהו וי לכון דאמריתון דלא חיין מיתייא השתא ומה מה דלא הוו הוויין דהוויין לא כ״ש א״ל חייבא קרית לי אנא קאימנא ובעיטנא בך ופשיטנא לעקמימותך מינך א״ל אם אתה עושה כן אומן תקרא ושכר הרבה תטול.
אלהי נכר הארץ – פרש״י גויי הארץ. וכתב הרמב״ן ואינו כן אבל אותו אלהים הוא נכר בארץ ההיא כי השם הנכבד יקרא אלהי ישראל כענין שנא׳ לא ידעו את משפט אלהי הארץ:
אלוהי נכר הארץ, "after the gods of the strangers of the land.⁠" According to Rashi these words are a reference to the local deities. Nachmanides writes, that of course, the Torah does not suggest that these gods have any legitimacy in any other country either, but the Torah stresses that in that land they have even less claim to legitimacy, seeing that only the God of Israel has any claim to that, especially in the Israelites' land. These so-called gods are not even familiar with the customs and mores that govern human conduct in that land. (Compare Kings II 7,26)
וקם העם – תגין על הקו״ף, לומר שימאסו בק׳ ברכות. ובבנין של שלמה שהיה היכלו ק׳ אמה.
העם הזה וזנה אחרי – בגימטריא זה הוא מנשה.
אחרי אלהי נכר הארץ – רוצה לומר: אחרי אלהי נכר עם הארץ.
התועלת השמנה עשרה הוא להודיע איך הפליגה התורה להזהיר ישראל מעבוד עבודה זרה עד שכבר נכפלה האזהרה והזירוז בה פעמים רבות כדי לשמור ישראל ממה שנפלו בו מהרע כפי היכולת כי כבר משוער אל השם יתעלה מצד רוע תכונת ישראל שהם מוכנים ליפול בזה הרע ולזה השתדל להצילם מזה לפי מה שאפשר.
נכר הארץ גויי הארץ. כי מלת נכר איננ׳ תאר למלת אלהי עד שיהיה פירושו אלהי נכריי׳ כי מלת אלהי סמוכ׳ למלת נכר והסמוך חוץ מעצם הנסמך רק פירושו אלהים של נכריי׳ הארץ שהם גויי הארץ ונקרא נכריי הארץ מפני שכבר נגזר עליהם שיגורשו משם:
והנה הדבור אשר בא כאן למשה הוא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. רוצה לומר עם היות אלות הברי׳ אשר שמרו ביני ובין העם בשכר ובעונשי׳ תנאיו׳ אם לא ישמע ואם ישמעו, אני מודיעך שאחרי שתשכב עם אבותיך יתקיימו כלם ולא יפול מכל דבריך ארצה לא בטובות ולא בעונשים והרעות. כי הנה בראשונה יעלה העם הזה במעלה רמה וכבוד וזה קם העם הזה כי יכבשו את הארץ וישבו עליה ויהיו עליונים לכל גויי האדמה. אבל אחרי מעלתם וקימתם וטובתם מרוב כל יבערו ויכשלו והוא אמרו וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי יעשה כאשה רעה וסרת טעם. שבהיותה בעלת בעל לאדם נכבד ואשת איש חיל תזנה עם אדם פחות ונבזה וחדל אישים. וכן תעשה האומה הנבחר׳ דרושה לאלהיה שתזנה עם הפסילי׳ ואחרי אלהי נכר הארץ אז הנה ארץ ישראל לקדושתה היתה מיוחדת להנהגת השם יתברך והוא היה המושל והמנהיג והמשפיע בה ושאר האלוהות היו נכריים בארץ הקדושה ההיא כי לכן נקרא אלהי ישראל. ואמר (מלכים ב ט״ז) כי לא ידעו משפט אלהי הארץ. וכן (דברי הימים ב ל״ב) וידבר על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ וכתיב (פרשת משפטים) לא ישבו בארצך. ויעקב אמר (וישלח) הסירו את אלהי הנכר וגומר שהארץ ההיא היתה מיוחד׳ להנהגת השם. ולכן היו אלהי העמים עעכ״ם אלהים נכרים בארץ וכמו שכתב הרמב״ן.
וזכר שעוד יוסיפו סרה שלא די שיזנו אחרי אלהי נכר הארץ אבל גם יעזבו את השם ולא ישמרו מצותיו ובזה יפרו את בריתו אשר כרת עמם. ובזה יקרה להם כאשה בעלת בעל שר וגדול שתזנה תחת בעלה עם איש נקל ונבזה ולא תסתפק לזנות עמו בהיותו עם בעלה וברשותו אבל גם תצא מביתו ותברח מרשותו והלכה והיתה עם הזונה. כך היו ישראל עבדו אלהים אחרים ועזבו העבודה האלהית ועל זה אמר הנביא (ירמיהו ב׳ י״ד) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים.
ולפי שהשם נתעצב אל משה נאמן ביתו וממלכתו. נראה בעצבון ובעמוד ענן. כאלו הלביש שמים קדרות על משה נביאו. וכמו שאמרו על חרבן הבית ויקרא ה׳ אלהים לבכי ולמספד. עד שאמרו מלך ב״ו אבל מהו עושה. מכבה את הפנסים ותולה שק על פתחו [כן] כתיב ביה אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם. כן נוכל לומר בכאן שבשביל משה יחידו כבה את הפנסים והלביש שמים קדרות ונראה בעמוד ענן. ולכן אמר הנך שוכב עם אבותיך. כלומר הרבה יש לי לידאג על מיתתך. לפי שידעתי כי מיד יסורו ישראל מדרך ה׳. ומי יעמוד לפני להתפלל עליהם ולמסור נפשו עליהם. וזהו וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. ודכוותה בחטא אהרן ומרים נאמר וירד ה׳ בעמוד ענן. לפי שהיה לו לדבר עם אהרן ומרים. וכן לפי שהקב״ה נצטער על חטא אהרן ומרים ועל פורענותם. ירד בעמוד ענן כביכול שנתעצב על חטאתם ועל פורענותם. ובמדרש הזוהר אמרו הנך שוכב עם אבותיך. שאמר לו הקב״ה אע״פ שאתה שוכב עם אבותיך. הנך מצוי וקיים. וזהו הנך. וזה להורות שהוא מצוי בעולם הנפשות והוא חי וקיים. וכן להורות שכל זמן שיהושע חי. משה היה מצוי כאלו לא מת. וזהו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה. והרי כל זמן יהושע לא עבדו ע״ז כאלו היה משה חי וקיים. וזהו הנך מצוי וקיים:
ואמר וזנה אחרי אלהי נכר הארץ – להורות שאלו האלוהות הם נכרים ואחרים לעובדיה צועקין אליהם ואינם עונים. ואעפ״כ ישראל תאותם ורוחם וקרבם לעובדם. וזהו אשר הוא בא שמה בקרבו. שלא היה לו לומר אלא אשר הוא בא שמה. ואחר שתאותם וקרבם עמהם. ועזבני והפר את בריתי. וזה הענין הוא כמו שאמר הנביא אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות וגו׳. וכן בכאן עוזבים אותי ומפירים בריתי לילך אחרי אלהי נכר הארץ. שהם נכרים אפי׳ לעובדיהם.
נכר הארץ גויי הארץ. אבל אין פירושו ״אלהי נכר הארץ״, שהאלקים אשר עבדו הוא נכר בארץ, כי אלקי ישראל הוא אלקי הארץ, וכל שאר אלהות הוא נכר בארץ, וכן פירש אותו הרמב״ן. דאם כן, מאי בא לומר שהוא נכר בארץ. בשלמא אי פירוש ״נכר הארץ״ ׳גויי הארץ׳, יאמר לך הכתוב שיהיו נמשכים אחר גויי הארץ עד שיעבדו אלקיהם. אבל אלקים שהוא נכר בארץ, מאי בא לומר בזה. ועוד, שאחריו כתיב ״אשר אתה בא בקרבו״, ואם פירוש ״אלהי נכר הארץ״ העבודה זרה שהוא ״אלהי נכר״ בארץ, הוי למכתב אחריו ׳אשר אתה בא בקרבה׳, אבל מדכתיב ״בקרבו״, בודאי על הגוי נזכר ב״נכר הארץ״:
הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וגו׳ – רז״ל (סנהדרין צ:) למדו מכאן סמך לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם ולימוד זה תמוה מאד כי מי לא ידע בכל אלה שמאמר וקם סמוך אל העם וזנה. ונ״ל שדרשו מן יתור מלת וקם כי הל״ל וזנה העם מהו וקם, אלא כך פירושו שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כ״ג:כ״ו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז.) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו שלא יבא לידי חטא ואם לא למדו כראוי יאמרו או לרבו של זה שכך למדו ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר. וזהו שנאמר הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר אין שטן ואין פגע רע ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים כי ע״י קלקול מעשיהם הרי הם קמים עליך לכך נאמר וקם העם הזה וזנה וגו׳ כי ע״י שיזנו אחר ע״ז הרי הם קמים עליך, ואם כן מכאן ראיה לת״ה מן התורה שאם לא יחיו המתים אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש ויהיה מה שיהיה אחרי מותו ואיך אמר שע״י שיזנו אחר ע״ז יקומו עליו, אלא ודאי שיש תחיית המתים וגוף השלמים עודנו באבו לא נקטף מכל וכל ויודע ומרגיש כל הנעשה ע״כ יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע״ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך כי הל״ל הנך מת אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע״י שיזהירם עוד על ע״ז.
ויאמר דהנך שכב: אין בו פיסקא.
וְקָם: חד מן פסוקי׳ דלית להון הכרע, כדאית׳ בסנהדרי׳1 ריש פ׳ חלק, ומה שכתוב בפי׳ רש״י2 שם דהיינו אחד משלשה מקראות שאין להם הכרע, נ״ל להגיה מחמשה, כמ״ש3 בסוף משפטים, וביאורם כאן במסורת4. והנני מודיע לכל קורא שבעל המסורת שם במנין זה פסוק ובני יעקב5 באו מן השדה כשמעם, ולא טוב עשה, שזהו מה שהוסיף ר׳ תנחומא בירושלמי6 פ׳ אין מעמידין, מלבד החמשה פסוקי׳ דאמרי׳ התם (ומייתי להו נמי ביומא7 פ׳ הוציאו לו), והכי איתא במדרש חזית8 על פסוק כי טובי׳ דודיך מיין, וילקוט9 פ׳ בראשית רמז ל״ז, ומכילתא10 <וילמדנו11> סוף פ׳ בשלח. וראוי לשים במקומו ארור אפם12 כי עז. ואין צורך לשנות הסימן בלשון תרגום, דכולהו שבטייא נינהו. ואין לומר דבעל המסורת אזיל בתר גירסת ב״ר13 פ׳ פ׳ דלא חשיב איסי בן יהודה אלא ארבע מקראות שאין להם הכרע, ור׳ תנחומא מוסיף חדא ובני יעקב וגו׳, דהתם בב״ר לא חשיב מחר14, ובעל המסורת לא חשיב ארור. ונ״ל דלא ניחא ליה לבעל המסורת למינקט קרא דארור, משום דפשיטא ליה שהוא דבק לאפם כי עז, ולא לעִקְרוּ שור ארור, כיון דהוא רישיה דקרא, וליכא למימר דבעי לאפסוקי קרא בארור, דהא קיימא לן כל קרא דלא פסקיה עזרא15 לא פסקינן ליה, כדמוכח בפ׳ אין בין המודר16. ובעל יפה תואר17 כי היכי דלא תיקשי אגדתא אאגדתא תריץ דתרי תנאי נינהו ואליבא דאיסי בן יהודה, דלחד תנא לא מספקא ליה במחר.
נֵֽכַר⁠־הארץ: במקף. [נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ].
נֵֽכַר: הנ״ל, מלעיל, והכ״ף בפתח, לפי שהוא סמוך ענין, ואעפ״כ לא נשתנה הצירי לשוא. עיין במכלול18 (דף ר׳) ובמכלל יופי19. <ועיין מ"ש במאמ' המאריך20 בתירוץ חקירה א׳.> [נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ].
1. בסנהדרי׳: צ ע״ב.
2. רש״י: שם, ד״ה דילמא וקם.
3. כמ״ש: מ״ש שמ׳ כד ה (׳ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמי׳ לה׳ פרים׳).
4. במסורת: מ״ג-ד על אתר.
5. ובני יעקב: בר׳ לד ז.
6. בירושלמי: עבודה זרה פ״ב ה״ח, מא ע״ג.
7. ביומא: יומא נב ע״א-ע״ב.
8. במדרש חזית: שיר השירים רבה, פרשה א ב2 א.
9. וילקוט: בראשית ד, רמז לז.
10. ומכילתא: בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה א, ד״ה מחר.
11. וילמדנו: תנחומא בשלח סי׳ כו, צב ע״ב.
12. ארור אפם: בר׳ מט ז.
13. ב״ר: פרשה פ ו.
14. מחר: שמ׳ יז ט.
15. כל קרא דלא פסקיה עזרא: אפשר שהתכוון נורצי למאמר ׳כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה׳ (מגילה כב ע״א ותענית כז ע״ב).
16. אין בין המודר: נדרים לז ע״ב.
17. ובעל יפה תואר: על ב״ר פרשה פ ה, תמח ע״ד, ד״ה ארבעה.
18. במכלול: קמו ע״ב.
19. ובמכלל יופי: על אתר, מ ע״ד.
20. במאמ׳ המאריך: בצר, הנוספות, עמ׳ 102-99.
גויי הארץ. לאפוקי שתפרש שנכר קאי אאלהי, וכאלו אמר אלהי של נכרי ארץ. וכי תימא הכי נמי, אם כן הל״ל לאלהים נכרים, דלא מצינו אלהי דבוק עם מלה שאחריו. וזה יוכיח, אלהי אברהם וגו׳ (בראשית ל״א:מ״ב) דפי׳ אלהי של אברהם, ואין אלהי דבוק למלה שלאחריו. ועוד דאם אלהים דבוק למלה של נכר, א״כ מלת הארץ אין נופל עליו. [מצאתי בשם מהרי״ץ]: וכי תימא מאי טעמא קרוי גויי הארץ נכר הארץ. י״ל בעבור שהם כנכרים נחשבים בארץ, שאין הארץ שלהם, שכבר נגזר עליהם שיגרשו משם:
The [non-Jewish] nations of the land: [Rashi writes this] so that you should not explain [erroneously] that the word neichar [foreign] refers to their gods. Rather It is as if it said the gods of the foreigners of the land. For if you say that it means foreign gods, it should have said to foreign gods. For we never find the word gods [elohei] modified [i.e., connected] by the word which follows it. The proof-text for this is God of Avraham [Elohei Avraham], etc. (Bereishis 31:42) which means God of Avraham, and the word god is not connected to the word which follows it. Furthermore, if the word gods' was modified by the word foreign it would not have used the phrase of the land. [I found this in the name of Maharitz]. If you ask, what is the reason that the nations of the land are called the strangers of the land,⁠" one can answer that they are considered foreigners in that land, because the land was not theirs, for it had already been decreed that they would be expelled from there.
וקם העם הזה וגו׳ – קשה וכי קימה היא לו והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלהי נכר. ואולי שיכוון לומר על דרך אומרו (להלן לב טו) וישמן ישורון ויבעט, והוא אומרו וקם העם, פירוש היתה לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו׳. וכן אמר בסמוך (פסוק יט) כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳ כי אביאנו וגו׳ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו׳, הרי שהקדים שבע ודשן לופנה, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר וקם ואחר כך וזנה.
עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי אלהי נכר, אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר שופטים (ב ח יב) וימת יהושע וגו׳, וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר וגו׳ ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים וגו׳ מאלהי העמים אשר סביבותיהם, והוא אומרו וקם וגו׳ וזנה וגו׳ אשר הוא בא שמה בקרבו.
וקם העם הזה וזנו אחרי אלוהי נכר, "and this nation will arise and stray after idols, etc.⁠" How can Moses describe such a deviation as a קימה, "a rising,⁠" instead of as a ירידה, "a descent, a degradation?⁠" Perhaps we may relate the description וקמו to 32,15 where Moses described the Israelites as first waxing fat and as a result "kicking.⁠" Up until that point Israel had been referred to as "Yeshurun.⁠" At this point Moses pointedly speaks about העם, the common people rising. The coarsening of the Jewish people was due to their material blessing which God had showered upon the nation deserving of the distinctive appellation "Yeshurun.⁠"
Another meaning of the verse is that not only the generation Moses describes in our verse will worship idols but also the following generation. We find in Judges 2,11 that after the death of Joshua and his generation, the Israelites began to worship the Baal. This is what God had predicted in our verse when He said to Moses that after he would die this people would rise and stray after alien gods.
וזנה – הונח על האשה הבוגדת בבעלה ונותנת את אהבתה לבלתי ראוי, והושאל על העוזב את השם ועובד האלילים:
אלהי נכר הארץ – אין נכר תואר לאלהי, כי אין הסמוך תואר לנסמך, אבל יחסר המתואר, כאילו אמר אחרי אלהי עם נכר, שהוא עם הארץ, ולשון נכר מתורגם [Barbaro] שגם הוא הנחתו הראשונה על אדם נכרי, והושאל על איש רע המזג ובעל המדות המגונות:
בקרבו – שב על נכר, בקרב העם הנכר:
נכר אין ענינו עם נכרי, אבל הוא דבק עם אלהי (אלהי הנכר של אותה הארץ)⁠א ובאה מלת נכר מדובקת במקף על דרך בית תפלתי {ישעיה נ״ו:ד׳} שענינו בית תפלה שלי, שאעפ״י שהיחס הוא לבית ולא לתפלה, הנה הוא מדובק למלת תפלה, וכן חלב כליות חטה {דברים ל״ב:י״ד}. ומלת בקרבו חוזרת לעם הארץ, יושב הארץ אעפ״י שלא נזכר.
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״נכר – איננו שם התאר, אבל הוא שם מופשט שישוב לשם התאר כשיהיה שם אחר נסמך עליו, וכן כאן אלהי נכר של הארץ.⁠״
ויאמר וגו׳ וקם – הוא לא יעשה כן בסתר, בבושת פנים. אלא יחשיב זאת לדבר מוצדק, שאפשר לעשותו בגלוי, ללא כל נקיפות מצפון.
אלהי נכר הארץ – ״נכר״ – עיין פירוש, בראשית לה, ב.
הוא סבור שהאלילים הנעבדים על ידי יושבי הארץ הם חלק מן הארץ, ואין אדם רשאי להזניח את עבודתם אם רצונו להצליח בארץ ולמצוא בה הגנה. אולם האמת היא שהם זרים (״נכר״) לארץ, ויש לסלקם מן הארץ שהיא ארץ ישראל, ארץ תורת ה׳.
בקרבו – מאחר ש״ארץ״ באה בדרך כלל בלשון נקבה, הרי ש״בקרבו״ יכול להיות מוסב רק על ״נכר״.
הוא סבור שאדם הבא אל הארץ הזאת מוצא עצמו בתוך תוכה של מערכת שלטון האלים המקומיים, ולכן הוא מתחיל לנטות אל ״אלהי הנכר״ האלה. בתחילה הוא אינו מנתק בגלוי את הקשר שלו עם ה׳. הוא ממשיך להביא אל ה׳ במקדש את הקרבנות המצווים עליו, ואולי גם ממשיך לשמור כמה מצוות של תורתו. אולם בה בעת הוא גם עובדים לאלוהי הארץ על הבמות.
אך לאמיתו של דבר – ועזבני: בכך הוא עוזב את ה׳. והפר את בריתי: ולבסוף הוא יפר את הברית עם התורה שנתחייב בה על ידי בריתו עם ה׳. עוד לפני כניסתו לארץ אמר לו ה׳ שקיומו את הברית הזאת יקבע אם יקבל עזרתו וברכתו בארץ (השווה לעיל כח, סט; כט, ח).
במסכת סנהדרין (צ:) אומרים חז״ל שתיבת ״וקם״ נקראת גם עם האמור לפניה: ״הנך שכב עם אבתיך וקם״. לפיכך הם מוצאים כאן רמז לתחיית המתים מן התורה.
במסכת יומא (נב.–:) אומרים חז״ל שפסוק זה הוא אחד מ״חמש מקראות שאין להן הכרע״, היינו שאין הכרע אם התיבה נקראת עם האמור לפניה או לאחריה (זאת, אם נתעלם מטעמי המקרא; עיין ריטב״א שם). מקראות אלה הם: ״שאת״ (בראשית ד, ז), ״משוקדים״ (שמות כה, לד), ״מחר״ (שם יז, ט), ״ארור״ (בראשית מט, ז), ״וקם״ (כאן).
לדעת התוספות, השאלה היא האם התיבה נקראת רק עם האמור לפניה או רק עם האמור לאחריה, אך לא – כמו למשל הפסוק בויקרא (כה, לז) – אם היא מתייחסת גם לאמור לפניה וגם לאמור לאחריה.
שיטה זו, המובאת בתוספות בכמה מקומות, מעוררת קשיים ניכרים. שכן אפילו אם נתעלם מטעמי המקרא, אפשר לפרש לפי שיטה זו רק בשמות (יז, ו; כה, לד). בשני מקומות אלה ניתן לומר שאחד משני הפירושים הוא הנכון: או זה או זה. אולם בבראשית (ד, ז), מבנה המשפט מונע ניתוק של התיבה מהאמור לפניה. ושם בהמשך (מט, ז), ובפסוקנו, אי אפשר לנתק את התיבה מהתיבות שלאחריה. אם נקרא ״וקם״ (בפסוקנו) רק עם האמור לפניו, ישאר ״העם הזה״ ללא נשוא.
לפיכך, מתקבל על הדעת לפרש ״אין להן הכרע״ כדלהלן: השאלה היא האם התיבה מחוברת רק לאחד מן המשפטים, או לשניהם. בפסוקנו השאלה היא האם יש לקרוא את תיבת ״וקם״ רק עם התיבות שלאחריה: ״וקם העם הזה״, או שיש לקרוא אותה גם עם התיבות שלפניה: ״הנך שכב עם אבתיך וקם, וקם העם הזה״. ואכן נראה שגם ר׳ יהושע ור׳ שמעון בן יוחאי (סנהדרין צ:) מפרשים את ״וקם״ כמוסב על ״הנך שכב״ ועל ״העם הזה״: ״מניין שהקב״ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות? שנאמר ׳הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה׳⁠ ⁠⁠״. התורת חיים, והמהרש״א בחידושי אגדות, מפרשים מאמר זה במובן זה, שלא כדעת התוספות.
(מכל מקום אנו מרשים לעצמנו להעיר שר׳ יהושע ור׳ אלעזר המודעי חולקים על דעת איסי בן יהודה גם לגבי האמור בשמות [יז, ט]; עיין מכילתא שם. לפיכך ייתכן שיש מחלוקת גם לגבי שאר המקומות, ועל פי זה תיושב הקושייה שהעלו התוספות ישנים ביומא [נב: ד״ה וקם].)
הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וגו׳:
ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו׳. הנה הסרים ממצות ה׳ הם שני מינים. א) היודע שהוא עברה וסר מתאות לבו שהיצר מסיתו לחטוא, אבל הוא יודע בנפשו כי חטא על הנפש, והאיש הזה כשרואה איזה עונש שהענישו ה׳ תכף נותן אל לבו לשוב, אבל יש שלוקח את השכל לסיוע לו ומתחיל לעשות פרושים אחרים בתורה, כמו שנמצאו כת מינים באומתנו בדור הזה האומרים שעיקר כוונת התורה זוך הלב והמצפון והאמונה, ואין נ״מ כלל אם יעשה המ״ע בפועל, למשל התפילין והשבת להעיד על מציאות ה׳ ויכלתו, ודי אם מאמין כן בלב שלם אז א״צ למעשה בפועל, וחוטאים כאלה אין להם תקנה כלל כי גם כשהשם מענישם אין שמים על לבם לשוב כלל, אחר שלפ״ד הם צדיקים גמורים: והנה החוטא ממין הראשון אם הגיע בחטאיו עד שיעבוד ע״ז בהכרח כי עזב ה׳ והפר בריתו תחלה ואח״כ עובד ע״ז, אבל החוטא ממין השני יוכל לעבוד גם ע״ז ומ״מ ידמה כי צדיק הוא בעיני ה׳, כי לדעתו אין נ״מ במעשה כלל אם יעבוד ע״ז במעשיו שהעיקר הוא אצלו המחשבה, וז״ש הנך שוכב עם אבותיך וקם כת כזה אשר יזנה תחלה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, שיעבוד ע״ז מצד שהוא בא בקרב הארץ ולא ישנה במעשה ממנהג הארץ כי אין נ״מ אצלו במעשה, ואח״כ ילך מדחי אל דחי עד שיעבירנו לגמרי ויפר את בריתו זה יהיה אצלו סוף המרי שלו (על דרך הפלפול):
ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו׳ – בסנהדרין (דף צ ע״ב) שאלו רומיים את ריב״ח מנין שהקב״ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, א״ל תרווייהו מן המקרא הזה, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, וא״ל דלמא וקם העם הזה וזנה. א״ל נקוט מיהא פלגא בידייכו שהקב״ה יודע מה שעתיד להיות, וזו תימא דשאלו לו שתים ועדיין לא השיב רק על אחת מהם. ונראה עפמ״ש בסנהדרין שם, מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים פירש״י הלא לא נכנס לארץ ולא לקח תרומה כי לא נתחייבו בתרומות ומעשרות עד שנכנסו לארץ מכאן לתה״מ מה״ת ועתידים לתת לו תרומה לעתיד, ומזה נבין השאלה, שהרומיים ידעו שיש ללמוד מכאן תחה״מ אך זה דוקא אחר שידעינן שהקב״ה יודע עתידות, וא״כ בודאי ידע שאהרן לא יכנס לארץ, וע״כ מ״ש שיתנו תרומה לאהרן היינו לעתיד. אבל שאלו על שניהם כאחד דמנין שהקב״ה יודע עתידות וי״ל דאינו יודע עתידות וא״כ לא מוכח ג״כ תחה״מ מפסוק זה דהא פסוק זה של ונתתם תרומת ה׳ לאהרן נאמר קודם חטא מי מריבה, ואז היה עדיין אהרן מוכן שיכנס לארץ, ועז״א שיתנו לו תרומה ועפ״ז לא הוצרך להוכיח להם רק שהקב״ה יודע עתידות וממילא נפשטה גם השאלה של תחה״מ דהא ידע שסופו שלא יכנס לארץ ע״י חטא מי מריבה, וע״כ קאי הפסוק על לעתיד:
[על דרך הפשט:] ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבותיך – כי בעודו חי היה בכחו שכל עת שחטאו ישראל עמד משה בפרץ להעניש החוטאים ויתר העם להחזיר בתשובה כמו שהיה בחטא העגל, ויאמר עברו משער לשער והרגו איש וגו׳, וגם בעון פעור ענש את החוטאים, אבל אחר שימות לא יהיה מי שיוכל לעשות כן (וממשה עד אליהו לא נמצא כהכח הזה שאליהו הרג ג״כ את נביאי הבעל והחזיר כל העם בתשובה עד שאמרו ה׳ הוא האלהים, ויתכן שרמז לו שאחר הסתלקותו יהיה שוה עם האבות שאברהם לא עצר כח להחזיר את לוט בתשובה וכן יצחק את עשו) וז״ש הנך שוכב עם אבותיך וממלא מקומך לא יהיה בו הכח הזה ולכן וקם העם הזה כשתהיה להם תקומה בארץ כמ״ש להלן ואכל ושבע ודשן ואח״כ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ שיהיה לבם נוטה לע״ג: אשר הוא בא שמה בקרבו. הוא נתינת טעם שבשביל שלא יקיימו דבר ה׳ להוריש את הגוים רק יבואו בקרבם ולכן ילמדו מעשיהם: ועזבני. שיחדלו מעבודתי בשב ואל תעשה ואח״כ: והפר את בריתי. שיעברו בקום ועשה:
וקם העם הזה וזנה וגו׳: וכל הענין עד סוף פסוק כ״א, נראה עיקר המאמר נשנה שתי פעמים1, וזה פלא. וגם יש שינויים, דבמקרא שאנו עומדים כתיב ״וזנה״ ובפסוק כ׳ כתיב ״ופנה״, ועוד הרבה שינויים כאשר יבואר לפנינו.
אבל יש לדעת דזו הפרשה היא מאמר נבואי על שני זמנים שעבדו ישראל עבודה זרה בשני אופנים, הא׳, בימי השופטים עד שמואל הנביא, והב׳, בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים.
ולהסביר הבדל העניינים יש להסביר על-פי משל אשה הזונה אחר בעלה, שהרי ישראל נמשלו לאשה בכל מקום בנביאים, ובגמרא יומא (נד,א) ׳משל לכלה׳ וכו׳2, ועוד הרבה. והנה, יש אשה אוהבת את בעלה ורוצה שגם הוא יאהבנה ויתן לה כל צרכה, אלא שמחמת שהיתה רגילה עם נואפים וסריקין, והזהירה שלא תסיח דעת מלהיות נזהרת מהם, והיא לא נזהרה כל כך ונמשכה אחריהם וזנתה במקרה, ו׳הרבה חברים רעים עושים׳, והבעל מקנא הרבה על זה ומרחיק עצמו ממנה וגם מושך פרנסתה ממנה, וזה גורם לה להיות מוספת לזנות ולהתקרב לאחרים שלא ברצונה האמיתי, אלא מחמת שבעלה מתרחק ממנה וכסבורה שבעלה שונאה בתכלית ואינו רוצה להיות עוד עמה, וא״כ היא מוכרחת ליקח את זרים. ובאמת, אילו היה לה דעת היתה מבקשת את בעלה שימחול לה על זנות הראשון שזנתה במקרה מחמת חברים רעים שלא נשמרה מהם. אבל היא לא כן עשתה, אלא כל שבעלה מתרחק ממנה היא מוספת לזנות ואומרת שבעלה גורם לזה.
כך היה בימי השופטים, שתחילת עבודה זרה היתה משום שהיו בקרב הגוים שבעה עממין, ולא נזהרו במה שהתרה יהושע בהם ״ועתה הסירו את אלהי הנכר וגו׳⁠ ⁠⁠״ (יהושע כד,כג), כמו שכתבתי לעיל (ל,טו), והיתה עבודה זרה זו בתורת זנות3, והקב״ה הרחיק עצמו מהם – ״ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם״ (שמואל א ג,א)4, ומזה הגיעו לעבודה זרה אפילו שאינם משבעה עממין.
אבל בימי מלכי ישראל ויהודה אחר בנין הבית, היה הענין דומה לאשה שבעלה רודף אחריה באהבה יתירה, והיא מרוב שלוה אינה רוצה לסבול דרכיו וזהירות יתירה שמטיל עליה, ומבקשת דרכים שישנאה בעלה ויגרשה, וכסבורה שאם תנשא לאחר יהיה טוב לה בלי זהירות כל כך שעליה לפני בעל זה, על כן היא עושה תועבות כאלה שלא היתה ראויה לכך לפי חין ערכה ושכלה, אלא הכל כדי שימאסנה בעלה ויפליג דעתו ממנה. ובעלה עדיין רודף אחריה, עד שאח״כ באמת אינו יכול לסבול עוד וקוצף עליה ומרחיקה מביתו בתכלית הריחוק, ומשגת כמה צרות, אז בושה לשוב לבעלה וכסבורה שלא ישוב עוד לקחתה אחר שהרבתה מעשים שימאסנה.
כך, היו ישראל ברוב שלוה5, ורוח הקודש היתה לרוב, אפילו בימי אחאב, כידוע6, אבל המה עבדו עבודה זרה ושארי תועבות כדי להכעיסו למען ירחיק הקב״ה שכינתו מהם, שקשה היה עליהם להיות נזהרים בתורה ובמצוות שהטיל עליהם, וחשבו שכאשר יפליג הקב״ה שכינתו מהם אז תהיה פרנסתם ע״י מלכת השמים7 כמו כל האומות, עד אשר קצף ה׳ עליהם והרחיקם. והיו מדמים שאי אפשר לקוות עוד שישגיח ה׳ עליהם, וכדכתיב בספר ירמיה (ב,לא) ״מדוע אמרו עמי רדנו״8, וכמו שביארנו מזה בספר ויקרא (כו,לו) ואילך.
ועתה נשוב לסדר המקרא:⁠9
וזנה: תחילת עבודה זרה10 היתה במקרה בתורת ׳זנות׳, והסיבה לזה – ״אחרי אלהי נכר הארץ״ וכפירוש רש״י ׳גויי הארץ׳11. ומפרש עוד ״אשר הוא בא שמה בקרבו״ באשר ישראל יושב עמו12. ודייק המקרא עוד ״שמה״ – דגם ישיבת ארץ ישראל גרמה לזה, כדאיתא במדרש שיר השירים על הפסוק (ה,ג) ״רחצתי את רגלי איככה אטנפם״, שאמרה כנסת ישראל שאותו המקום משיאני לעבודה זרה13, על כן נכשלו ד׳הרבה שכנים עושים׳ והמקום גורם.
ועזבני: מלהיות כרוך ודבוק באהבתי, כמו שהזהירום משה ויהושע שיטו את לבבכם, כמו שכתבתי לעיל, כי אז לא היו נפתים אחר ״אלהי נכר הארץ״, אבל המה ״עזבוני״.
והפר את בריתי אשר כרתי אתו:⁠14 ״כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תתוצו וגו׳⁠ ⁠⁠״, כדכתיב לעיל (ז,ה) ובפרשת ראה (יב,ג)15. אבל לא רצו להפר את הברית בשלימות שלא יהא הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם, אלא הפרו את אשר הבטיחו להקב״ה16. {וכל אלה טעמים וסיבות שגרם להם ׳לזנות׳17, משום שהוא ״בא שמה״ בארץ ישראל ו״בקרבו״. ומשום שמתחילה ״עזבני״, וגם ״הפר את בריתי״, משום הכי הגיעו ׳לזנות׳ אחר עבודה זרה. ולפי דברינו מדוייק סדר המקרא דכתיב תחילה ״וזנה אחרי אלהי וגו׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ ״והפר את בריתי״, והיה ראוי לכתוב תחילה ׳והפר את בריתי וזנה׳ וגו׳ כדכתיב לעיל (כט, כד-כה) ״על אשר עזבו את ברית וגו׳ וילכו ויעבדו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולדברינו הוא טעם היאך ״זנה״, משום ש״הפר את בריתי״ שהוא אינו עבודה זרה ממש, אלא דברים המשמרים מעבודה זרה, ובשביל שלא שמרו את עצמם, הגיעו לידי זנות עבודה זרה ממש18}.
1. (פסוקנו) ״וזנה אחרי אלהי נכר הארץ... ועזבוני והפר את בריתי״, (פסוק כ׳) ״ופנה אל אלהים אחרים... והפר את בריתי״.
2. משל לכלה, שכל זמן שהיא בבית אביה (בתקופת אירוסיה) צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה (אחרי נישואיה) אינה צנועה מבעלה.
3. כלומר מעשה חד פעמי, ללא רצון להתרחק כליל מאתו יתברך.
4. רש״י: ״היה יקר״ – היה מנוע. רד״ק: שלא היו נביאים בישראל.
5. בתקופת מלכות יהודה וישראל.
6. שעובדיה החביא מאה נביאים במערה מפני איזבל, שלא תהרגם.
7. השמש.
8. רש״י: נבדלנו ממך, כמו ׳הרודה פת מן התנור׳ (המלבי״ם מפרש מלשון ׳ירדנו׳).
9. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
10. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
11. ׳אחרי אלהי גויי הארץ׳.
12. ולכן הושפעו מהם לעבוד ע״ז.
13. ״רחצתי את רגלי״ – מטנוף של עבודה זרה. יודעת הייתי שאבק אותו המקום משיאני לעבודה זרה (עכ״ל). רבינו מפרש כי ״אותו מקום׳ הוא ארץ ישראל, בעוד הרד״ל מפרש כי מוסב על בבל ועל מצרים. יצויין כי בכמה מקומות העיר רבינו על הקשר בין קדושת ארץ ישראל ובין הנטיה דוקא שם לעבודה זרה.
14. על איזו ברית מדובר כאן.
15. ״ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם״...
16. להרוס את מקום עבודת כוכבים והמזבחות וכו׳ למען לא ידבקו בהם. כלומר, לא שמרו על ההרחקה מכל קשר עם עבודה זרה.
17. כמעשה ׳זנות׳, כלומר, בדרך ארעית בלבד.
18. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
הנך שוכב עם אבותיך וקם. רבותינו מנו פסוק זה בכלל הכתובים שאין להם הכרע, ויותר מזה אמרו בפי״א דסנהדרין מכאן לתח״המ מן התורה. — וראה כמה עתיקים דבריהם שהשומרונים אמרו שמשה למד את בני ישראל מציאות גיהנם כשאמר כי אש קדחה באפי ותיקד וגו׳ (בטופ׳אן אל נור (מבול של אש) ויום אלנקמה ואלמכפ׳אה עיין מה שפירשתי על פסוק זה וגם השמרונים לראיה) ועוד הודיעם שיקום על איתנו באחרית הימים וזה מפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם. — והעד שמפסוק זה הוציאוהו, ולא מאני אמית ואחיה הנדרש גם הוא על תח״המ בסנהדרין, שהרי הוסיפו השומרונים שיעד להם משה המועד אשר יישוב אליהם, הרי כי על משה בפרט אמרו (עיין כרמי שומרון. 59)
ויאמר וגו׳ – לפני מינויו של יהושע מדבר השי״ת בנוכחותו של יהושע את הדברים האלה אל משה, מפני שמכללם משמע שהחוב מוטל על המנהיג העתיד למנוע בכל עוז את עזיבת ה׳ ולהשתדל בכל כחו לקיים את העם בנאמנותו כלפי השי״ת ותורתו, כמו שעלה הדבר באמת בידי יהושע כל ימי חייו ועוד לימי הזקנים שלאחריו (יהושע כ״ד:ל״א, שופטים ב׳:ז׳).
שוכב עם אבותיך – שם נרדף עם ״מת״, בין אם המת נקבר אצל אבותיו ובין לא (השוה רש״י לבראשית מ״ז:ל׳).
וקם וגו׳ – לשון התעוררות לקראת הדבר. ביומא נב אמרו חכמינו ז״ל, שזה אחד מחמשת המקראות שאין להם הכרע, כלומר שאין הכרעה בדבר אם יש לצרף את התיבה למשפט הקודם או למשפט שלאחריו. בסנהדרין צ׳: אמרו, שמכאן לתחיית המתים מן התורה, כיון שמצרפים תיבת וקם לרישא דקרא, היינו ״הנך שוכב עם אבותיך וקם״, כלומר ותקום. השוה את פירושו של רש״ר הירש לפסוק לא, המסביר איך כלול בגילוי עתידם של ישראל המתחיל בפסוק ט״ז רמז לתחיית המתים. בנוגע לחמשת המקראות שאין להם הכרע יש גירסאות שונות בירושלמי ובמדרשים שונים, השוה דבריו של רבי ידידיה שלמה מנורצי ב״מנחת שי״ כאן.
וזנה וגו׳ – חוסר הנאמנות של ישראל לשי״ת מושווה לרוב עם זנות. השוה הושע ג׳:א׳ ועוד.
אלהי נכר הארץ – לרמב״ן אותם אלהים אחרים מכונים נכרים בארץ ישראל, כי השגחת השי״ת נתונה לארץ זו במיוחד (דברים י״א:י״ב), ועל כן הוא נקרא ״אלהי הארץ״ (מלכים ב י״ז:כ״ו) ו״אלהי ירושלים״ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט). גם הארץ נקראת ״ארץ ה׳⁠ ⁠⁠״ (הושע ט׳:ג׳) מטעם זה. השוה את ההסברה הארוכה על כך בפירוש הרמב״ן לויקרא י״ח:כ״ה.
אשר הוא בא שמה – עיקר כניסתן של ישראל לארץ היא על מנת לגרש את האומות העובדות עבודה זרה (ויקרא כ׳:כ״ב והלאה).
בקרבו – לדברי הראב״ע והרמב״ן תיבה זאת מתייחסת אל הארץ, כי מצינו לפעמים ש״ארץ״ משמש בלשון זכר, כגון בראשית י״ג:ו׳, ישעיהו ט׳:י״ח.
ועזבני – כ״ח:כ׳.
והפר את בריתי – פסוק כ; ויקרא כ״ו:ט״ו.
וזנה אחרי אלהי נכר כו׳ בא שמה בקרבו – יעוי׳ ראב״ע. ופשוט, דהמכוון על חתון עם העו״ג וכמו שאמר מלאכי ובעל בת אל נכר, ובסנהדרין פ״ב כאלו מתחתן עם עו״ג, וכן מספר הכתוב בשופטים ק׳ ג׳ ויקחו בנותיהם להם לנשים, יעוי״ש.
וקם – תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שבתורה שאין להם הכרע.⁠1 (יומא נ״ב:)
וקם וגו׳ – שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניא, מניין שהקב״ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו, תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה. אמרו לי׳, ודילמא וקם העם הזה וזנה, אמר להם, נקוטו מיהא פלגא בידייכו שיודע מה שעתיד להיות.⁠2 (סנהדרין צ׳:)
1. פירש״י דאפשר לקרות הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, כבדרשה הסמוכה, או וקם העם הזה וזנה, עכ״ל. ונראה דאין הכונה לסבב כל המלה וקם לשוכב עם אבותיך, דא״כ אין המשך לענין הבא אחריו אלא הכונה שנשדי המלה וקם לפניו ולאחריו, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, ומצינו כהאי גונא ביומא ל״א ב׳ בפסוק דפ׳ אחרי ופשט ורחץ ולבש, דרשינן ופשט ורחץ, ורחץ ולבש, וכן בב״מ ס״א א׳ את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, דרשינן את כספך לא תתן בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, וכן בע״ז כ׳ א׳ לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דרשינן לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וכן בזבחים כ״ד א׳ ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן דרשינן ולקח באצבעו, באצבעו ונתן, ועיין בתוס׳ כאן שנראה שלא כדעתנו דעתם, ויש לעיין בזה. ועיין בראב״ע, ואף שסתם דבריו בכ״ז קשים הם כעשן לעינים. ומה שהכריח לחז״ל לדרוש כן בכל אלה המקומות, בודאי היה להם איזה דיוק בהלשון או בהנקוד וטעמים, וכאן י״ל פשוט דדייקו חז״ל דאם לא רמז לו הקב״ה בכאן תחה״מ א״כ לאיזו מטרה ותכלית ספר לו מה שיעשה העם אחרי מותו כי הלא לבד שאין בידו להושיע אך הלא גם יצטער מזה, ובלי תוחלת ותקוה לתקן הדבר, אבל אם רמז לו תחה״מ, הודיעו שלא ייאש ממה שיזנו שזה היה יודע גם משה כמו שאמר ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון ורמז לו שיש תקנה בתחה״מ.
2. עיין מש״כ בדרשה הקודמת, וכפי הנראה לא קבלו הדרשה דהמלה וקם נדרש לפניו ולאחריו, וכמש״כ שם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144