Devarim 32 – דברים לב‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא שכז]

ואמר אי אלהימו – רבי יהודה דורשו כלפי ישראל ורבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם.

רבי יהודה אומר עתידים ישראל שאומרים להם לאומות העולם היכן הפיטקים והגמונים שלכם.

סליק פיסקא

[Piska 327]

"And he will say: Where is their god?⁠" R. Yehudah expounds this ("he") as referring to Israel. R. Nechemiah expounds it as referring to the nations.

R. Yehudah says: Israel will say to the nations: Where are your consuls and your commanders?

[End of Piska]

ואמר אי אלהימו ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות:

ר׳ יהודה דורשה כלפי ישראל ואמ׳ אי אלהימו אשר חל׳ זב׳ יא׳ עתידין הן ישראל לאמר לאומ׳ העולם היכן האלהות והלגיונות והקסריות שלכם אש׳ חל׳ זב׳ יא׳ שהיו מעלין להם אנונה ושוקלין להם דילאטומה ומעלין להן סולדיא:

יקומו ויעזרו אתכם אין כת׳ כן אלא יקומו ויעזרכם:

ר׳ נחמיה דורשה כלפי האומות ואמ׳ אי אלהי׳ זה טיטוס הרשע בן אשתו שלאספסינוס שנכנס לבית קדש הקדשים וגידד שתי הפרוכות בסייף וחירף וגידף ואמ׳ אם אלוה הוא יבוא ויעמוד לבניו:

אשר חל׳ זב׳ יאכ׳ אמ׳ הללו משה הטעה אותם ואמ׳ להם בנו מזבח והעלו עליו עולות:

יקומו ויעז׳ אלו משה ואהרן:

יהי עלי׳ סתרה מה שצוה אותם ועל הכל המקום מותר ועל חילול השם הוא פורע מיד לכך נאמ׳ אחריו ראו עתה כי אני אני הוא:

וְיֵימַר אָן דַּחְלַתְהוֹן תַּקִּיפָא דַּהֲווֹ רְחִיצִין בֵּיהּ.

And He will say: Where are their idols, the mighty things in which they had trusted,

ואמר עתידין אינון אומיה למימר אן^א אלהא דישראל תקיפה דאתרחצו ביה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אן״) גם נוסח חילופי: ״הן״.

ויימר סנאה האן הוא דחלתהון דישראל תקיפא דרחיצו ביה.

And the enemy will say, Where is the fear of Israel, their Strength in whom they confided,

ואמר עתידין אומיא למימר האן הוא אלהא דישראל תקיפא דאתרחצו ביה.

For the Gentiles will say, Behold, the God of Israel is strong, in whom they put their trust;

וקאל אלעדו אין אלהתהם אלמעתמד אלד׳י אסתכנו אליה

ואמר האויב: איפה אלוהיהם, המשען אשר בטחו בו.

ואמר – הקב״ה עליהם.

אי אלהימו – עבודה זרה שעבדו.

צור חסיו בו – הסלע שהיו מתכסין בו בפני החמה והצינה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מפני הרעה.

ואמר AND HE – the Omnipresent,WILL SAY with regard to them:

אי אלהימו WHERE ARE THEIR GODS which they served.

צור חסיו בו THE ROCK IN WHOM THEY TRUSTED – i.e. the rock beneath which they sought shelter (more lit., with which they covered themselves) from the heat and the cold; that is to say, "in which they trusted" that it would protect them against evil.

פס׳: ואמר אי אלהימו – רבי יהודה דורש כלפי ישראל. עתידין הם ישראל לומר איכן הם אלהיהם של אומות העולם ¹שהיו מקניטין את ישראל.

צור חסיו בו – שלא היו מניחין את ישראל לשקוט אלא היו אומרים להם עזבו תורתכם והתחברו לנו. וכן הוא אומר (שם ח) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים ²וישראל אומרים להם (שם) הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים:

1. שהיו מקניטין וכו׳. פי׳ שהאומות היו מקניטין את ישראל לעבוד עבודה זרה:

2. וישראל אומרים להם כו׳. כפרש״י בישעיה שמא תאמרו להיות כמותם לדרוש צרכי החיים מן המתים היינו הע״ז שחשוב כמת:

ואמר אי אלהימו – וגם האומות יאמרו איה נא אלהיהם¹ של ישראל. ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם, שגם מתחילה: אמרתי אפאיהם לישראל ואשביתה זכרם אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר ידנו רמה. אבל עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי לישראל כל כך שאזלת ידם, ויאמרו האומות ידנו רמה, ואמר אי אלהימו, לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים.

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קט״ו:ב׳.

ואמר אי אלהימו AND THEY WILL SAY “WHERE IS THEIR GOD?”: And the gentiles¹ will also² say “Where, now,⁠³ is their,” i.e., the Israelites’, “God?” And then, for the sake of the honor of My Name, I [God] will save them [the Israelites] and take vengeance on their enemies. From the beginning I also said [that it was for the sake of the honor of My Name that I was refraining from utterly destroying the Israelites, as it is written] (vs. 26) “I said that I would obliterate them,” i.e., the Israelites, and (ibid.) “I would make their memory cease” if it were not for (vs. 27) “the taunts of the enemy” who would boastfully say (ibid.) “Our own hand has prevailed.”⁴ [That was the consideration that caused Me to punish them in such a way that I did not destroy them]. But now [our verse describes the situation that occurs after the Israelites have been punished,] when the poverty and distress of (the enemies of)⁠⁵ Israel becomes so great that their (vs. 36) “power has waned” and the gentiles say (vs. 27) “our own hand has prevailed” and they say also (vs. 37) “Where is their God?” It is for that reason that I will take My vengeance upon them so that My Name that they are desecrating will be sanctified.⁠⁶

1. It is unclear who the subject is in our verse. The Hebrew reads ואמר in the singular, but Rashbam interprets it to mean that they, i.e., the gentiles, will say, “Where is their – i.e., the Israelites – God?”
Rashi says that the subject of ואמר is God, and that אלהימו refers to the gods of the gentiles whom the God of Israel is mocking. That understanding is shared by most moderns. See e.g. NJPSC and Driver.
Rashbam disagrees with Rashi both about the subject of the verb ואמר and about the interpretation of the word אלהימו. Rashbam’s interpretation is first offered by Rabbi Nehemiah in Sifre 327-328, and is found in a number of other midrashic passages (e.g. Tanh. B Ṣav 16 and Git. 56b). It is also cited by Rashi (after his commentary to vs. 43) in his lengthy note on how R. Nehemiah interprets this poem. (On R. Nehemiah’s understanding of Deuteronomy 32, see note 88 above.)
Like Rashbam, see Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor, Nahmanides and Luzzatto. They all deal with the lack of subject-predicate agreement in number by claiming that the understood subject of the verb ואמר is the singular “the enemy” (האויב).

2. Rashbam is explaining how our verse continues the thought of the previous verses. God will act on behalf of the Israelites when (vs. 36) the Israelites’ power has waned and when (vs. 37) the gentiles interpret the Israelites’ powerlessness as proof of the weakness or non-existence of the Israelites’ God.

3. Rashbam paraphrases the phrase אי אלהימו of our verse as איה נא אלהיהם, using the language of Ps 115:2. In that verse there is no doubt that the speakers are the gentiles (“Let not the nations say”) and there is no doubt that they are asking where the God of Israel is. See Nahmanides who quotes the same verse as part of his explanation of this verse.

4. See Rashbam’s commentary to vss. 26-30 above.

5. Rashbam here uses a standard rabbinic euphemism, referring to the downtrodden status of “the enemies of Israel” when he means “of the Israelites.” For the use of this phrase as a euphemism, see e.g. Yoma’ 72b.

6. A number of times in his Deuteronomy commentary (to 9:25-28 [and see note 32 there], to 29:24 and to vs. 33 above) Rashbam has discussed the theme of when God acts to prevent the desecration of His Name.
To summarize his position: When the Israelites were still in the wilderness it was possible for Moses to pray effectively by telling God that if He did not bring the Israelites to the land, God’s Name would be desecrated. If the Israelites never made it to Canaan, the nations might then reasonably conclude that God was not as powerful as the thirty-one kings of Canaan. However, once the Israelites have successfully conquered the land, this type of prayer is generally no longer effective. God is willing to punish the Israelites and exile them without concern that others will conclude that He is powerless. People will know that He had already demonstrated His power when the Israelites successfully conquered Canaan. They would then be likely to conclude that the later exile was a result of Israelite sin (29:24).
Nonetheless, in order to prevent the desecration of His name, God today still gives special treatment to the Israelites in two ways: First, He will not destroy them entirely. Secondly, when Jewish powerlessness becomes truly intolerable and the gentiles start gloating that they have overcome the Jews, God will then act to save the honor of His own Name.

ואמר – האויב.

צור חסיו בו – כאשר פירשתי (ראב״ע דברים ל״ב:ד׳).

AND IT IS SAID.⁠¹ And the enemy shall say.

THE ROCK IN WHOM THEY TRUSTED. This is to be understood in accordance with my previous interpretation.⁠²

1. Hebrew, ve-amar (and he shall say). Hence Ibn Ezra's comment.

2. God is referred to as a Rock because he is everlasting. See Ibn Ezra on verse 4.

ואמר – האויב: אי אלהימו צור חסיו בו – אשר הם עובדים תדיר ומקריבים לפניו:

ואמר – HE WILL SAY – The enemy: אי אלהימו צור חסיו בו – WHERE ARE THEIR GODS THE ROCK IN WHICH THEY TOOK REFUGE – before whom they worship regularly and sacrifice.

ואמר אי אלהימו – לכשיהיו ישראל נגאלים ויהיו הם למעלה והאומות למטה ואמר ישראל אי אלהימו של האומות שאין יכולים להציל אומותיהם.

ואמר אי אלהימו, and it is said: "where are their deities?⁠" (a mocking question by Israel's enemies) It makes fun of the people whom God had spent so much effort to redeem from Egypt, and who by now have fallen so low. All the deities they worship now in lieu of their God do not have the power between them to help them.

ואמר אי אלהימו – האויב יאמר: איה אלהי ישראל, כענין: למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קט״ו:ב׳).

AND HE SHALL SAY, WHERE ARE THEIR GODS. The enemy will say, "Where is the G-d of Israel?⁠" as it is stated, Wherefore should the nations say: 'Where is now their G-d?'¹

1. Psalms 115:2.

ואמר אי אלהימו – ואמר האויב אי אלהימו, וכן אמר טיטוס הרשע כשגדר הפרכת, והוא שכתוב (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה׳ אלהיך.

ואמר אי אלוהימו, "and when he (the enemy) will say (sarcastically) where is their god?⁠" We know that Titus after cutting into the dividing curtain in the Temple found the Holy of Holies empty, exclaimed in this fashion, astounded that there was no image (compare Gittin 56b). This is also what the prophet Micah 7,10 referred to when he said: "when my enemy sees it, she will be covered with shame. She who taunts me with 'where is He, the Lord your God?'"

ואמר האויב אי אלהימו שהיו עובדים בזמן שבהמ״ק.

ואמר האויב אי אלהימו – שהיו עובדין בזמן שבית המקדש קיים.

ואמר, "He will say: (mockingly),⁠" who? The enemy.

אי אלוהימו, "where is their G–d? (Now, Who assisted them as long as the Temple was standing)

ואמר אי אלהימו צור חסיו בו – רוצה לומר: שהש״י יאמר אז לישראל איה התועבות אשר עשו מהם אלהות ומה שהוא צור לפי מחשבתם אשר חסו בו כאלו יאמר שלא היה כח באלה העבודות זרות לשמרם אך הם היו סבה לנפילתם ברע.

ואמר אי אלהימו האויב יאמר אי אלהימו של ישראל כמו שאמר טיטוס הרשע כו׳. ופי׳ אשר חלב זבחימו יאכלו אמר בספרי טיטוס אמר בעד ישראל הללו משה הפכן ואמר להם בנו מזבח והעלו עליו עולות והסיכו לכם נסכים כענין שנ׳ את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אבל ר׳ יהודה טען על ר׳ נחמיה על זה יקום ויעזורכם אין כתיב כאן אלא יקומו ויעזרוכם התעו אותי אלהים ויהיה גם כמוהו:

ואמר אי אלהימו. לרמוז שבאותו זמן יהיה עת צרה ליעקב וממנה יושע. עד (שיצבר) [שיגבר] יד האויב ויאמר אי אלהי ישראל יקום ויעזרוכם:

ואולי זה רמז על גוג ומגוג שיקומו על ה׳ ועל משיחו. ולפי שהם אומרים יקומו ויעזרוכם. משיב השם ואומר עתה אקום יאמר ה׳. עתה ארומם. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא. כלומר ראו כי בעת שאתם קוראים אלי מיד אענה אתכם. אני אמית לאומות. ואחיה אתכם. וכן מחצתי לאומות. וארפא לישראל. ואין מידי מציל שכולם יכלו באפס תקוה:

או שיאמר ואמר אי אלהימו – שהשם יאמר כנגד האויבים אי אלהימו יקומו ויעזרוכם. ואם לא יהיה בהם כח לעזור אתכם. למעט יהי עליכם סתרה הגדולה שבאלהיהם. להסתיר אתכם מן הרעה הבאה עליכם. וזהו על דרך שחוק כמו שעשה אליהו ואמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא.

ואמר – האל יתברך לישראל.

אי אלהימו – של אומות העולם. כי אז אמנם יסיר שלטון כל שרי מעלה ומטה, כאמרו ״יפקד ה׳ על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על אדמה״ (ישעיהו כ״ד:כ״א).

ואמר, at that point God will say to Israel

אי אלוהימו, where is now this god of the gentile nations upon whom you have relied, spurning Me? This is the period when all of God’s agents who had been assigned as protective forces for the gentile nations will be simultaneously removed from their function. Compare Isaiah 24,21.

ואמר ישראל אי אלהימו הגם שאין מעשיהם מהוגנים אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה׳ אף על פי כן כל מחסיהם בה׳, ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם והוא אומרו חסיו בו.

אי אלוהימו Israel will begin to ask at such a time: "where is their God, the Rock that used to be its refuge?⁠" Even though the deeds of the Israelites are not such that they qualify for God's intervention on its behalf, the people will come with a complaint against God although they observe only a small part of God's Torah. They do at least feel that their God ought to take them under His wings. They are conscious that they suffer all kinds of afflictions on account of the Lord being their God. They allowed themselves to die for the sake of the holy name of God, even. This is why they (the survivors) look to God hopefully, i.e. צור חסיו בו, "the Rock in whom they sought refuge.⁠"

ואמר אי אלהימו – במצרים ובים. ביד הגדולה וביד החזקה.

צור חסיו בו – במתן תורה.

ואמר אי אלהימו – אז יאמר הקב״ה על האומות ההם, איה נא אלהיהם אשר עבדו אותם עד הנה, והכתוב ירמוז להשמד ע״ז לעתיד לבא, כמו שבא על זה בנבואות והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב׳ י״ח), ואומר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג ב׳), וביטול אמונת האלילים יהיה באמצעות אותות ומופתים גדולים ונוראים שיעשה השם בעת ההיא בכל הארץ, כענין שכתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג׳ ג׳), ועל הכונה הזאת סובבים דברי הפרשה:

צור חסיו בו – הצור שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בוטחין בו להגן עליהם מפני הרעה:

ואמר אי וגו׳ – האויב יאמר על ישראל, רש״י בשיטת ר׳ נחמיה,⁠^א וכן רשב״ם וראב״ע. ואם היו דבריהם לישראל היל״ל אי אלהיכם, כמו שאמר ראו עתה {דברים ל״ב:ל״ט} ובהיותם דברי האומות, הם יתחילו לדבר שלא לנכח כדרך המלעיגים, וכדרך למה יאמרו הגוים איה אלהיהם {תהלים ע״ט:י׳}, ואח״כ ידברו לנכח יקומו ויעזרוכם.

א. כוונת שד״ל לרש״י בסוף השירה (לאחר פסוק מ״ג), ולא כהצעת תקון הנוסח בהערה בדפוס שני.

[לז] ואמר – אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם:

ואמר אי אלהימו – עד״ה (תהלים מ״ב:י״א) חרפוני צוררי. באמרם אלי כל היום איה אלהיך (שם קטו ב) למה יאמרו הגוים איה אלהיהם שיתנהג אתם לכל הפחות בדרכי הטבע, צור חסיו בו שבטחו בו אף שישדד עבורם דרכי הטבע, ומזה ישפטו שמאז עבדו ישראל לע״ג עזבם ה׳ לעולם, עד״ה (תהלים ע״א:י״א) לאמר אלהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל:

ואמר אי אלהימו: לפי דעת חז״ל במסכת עבודה זרה (כט,ב) פירוש ״ישתו יין נסיכם״ (פסוק ל״ח) – יין נסך של עובד כוכבים, ואיתקש לזבח שאסור בשתיה, ודעת השאילתות בפרשה זו והרמב״ם שהיא דרשה גמורה מהתורה. וא״כ הוא¹ מאמר הקב״ה שיאמר אז ״אי אלהימו״ – של אומות העולם².

אמנם בגיטין (נו,ב) איתא: ״ואמר אי אלהימו״ – זה טיטוס³ וכו׳, ומבואר דקאי על בית שני וחורבנו⁴, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ה׳) על ״שחת לו״. ובאשר היו אז צדיקים גמורים וזהירים בעבודת בית המקדש, וטיטוס ידע מאלהי ישראל וכי הוא יתברך מכרם לרומיים, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק כ״ו), אבל כאשר ראה שהוא עושה בישראל מה שלבו חפץ, חשב שהקב״ה הסיח דעתו כביכול מהם, וכמאמר ההוא מינא לרבי יהושע בר חנניה ׳עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה׳ כדאיתא בחגיגה (ה,ב), דבלא זה היאך אפשר שיהא ״צור חסיו בו״ מפקירם כל כך, אלא ודאי שוב אינו רוצה בם ובעבודתם, ואינו רוצה להשגיח עוד עליהם. זהו כלל משמעות המקרא לסוגיא דגיטין, והוא נגד סוגיא דעבודה זרה הנ״ל.

[הן אמת שהתוספות בעבודה זרה שם יישבו דהוכחה דיין נסך אסור מוכח גם לפירוש הגמרא דגיטין, משום דשפיר מוכח מהא דנקטי הגוים אלו עבודות ביחוד, למדנו שגם המה עיקר עבודה זרה בכך. אבל זה הישוב ליתא לפירוש רש״י גיטין (דף נ״ב) וחולין (דף מ״א) דניסוך היינו שכשוך לעבודה זרה ולא ניסוך ממש. וזוהי עיקר דעת השאילתות והרמב״ם הנ״ל דסבירא להו דניסוך אינו אלא אסור בשתיה מהתורה ולא בהנאה, וכמו שכתבתי בהעמק שאלה קס״ב, א״כ אזיל ישוב התוספות, שהרי עבודת השכשוך לא היתה במקדש כלל, ועל כרחך הכוונה ״יין נסיכם״ – של עבודה זרה, אלא שני פירושים הם, וכן כתוב בפירוש רש״י כאן בשם הספרי].

ונראה, דפשט זה המקרא מוכח כשני הפירושים, וכדרך משנה תורה שהרבה מקראות אי אפשר לפרש לפי הפשט אלא בשני אופנים⁵, והכי נמי מוכרח בזה המקרא דהתחיל וסיים בלשון יחיד⁶ ״צור חסיו בו... יהי עליכם״, ובאמצע המקרא מדבר בלשון רבים⁷ ״יאכלו, ישתו, יקומו״.

אלא משמעות ״אי אלהימו״ משמעו – חול וקודש, חול משמעו אדלמעלה – ׳ואמר הקב״ה, אי אלהימו של הכשדים ושארי אומות העולם׳, ועל זה קאי⁸ ״אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם... ראו עתה⁹ וגו׳⁠ ⁠⁠״. וקודש היינו ענין בפני עצמו על חורבן בית שני ׳ואמר טיטוס, אי אלהימו של ישראל, צור חסיו בו... יהי עליכם סתרה, ראו עתה וגו׳⁠ ⁠⁠״.

ומדויק שפיר הכפל ״יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה״¹⁰, ד״יקומו ויעזרוכם״ קאי על אומות העולם¹¹, דסבורים דכל עבודה זרה שלהם מצליחים, עתה ״יקומו ויעזרוכם״ בעת מטה¹² הצלחתם. אבל על שאלת טיטוס לישראל אי אפשר לשאול ״יקומו ויעזרוכם״, שהרי הוא בעצמו ידע ד״צורם מכרם״¹³, אבל השאלה דעל-כל-פנים ״יהי עליכם סתרה״ – להגן מחמת המציק כל כך.

1. פסוקנו ופסוק ל״ח (״ישתו יין נסיכם״).

2. כך פירש הספורנו.

3. זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה...

4. וה״ואמר״ – ראש האומה שהתגברה על עם ישראל, ואין הכוונה על הקב״ה.

5. כפי שכתב רבינו לאורך כל חומש דברים.

6. תיאור ה״אלוהימו״ בלשון יחיד.

7. תיאור ה״אלוהימו״ הוא בלשון רבים.

8. תיאור ה״אלוהימו״ הוא בלשון רבים.

9. כי אלהים אחרים הם תמיד רבים, רק הקב״ה הוא יחיד ומיוחד.

10. גם ״יהי עליכם סיתרה״ משמעותו כמו ״יקומו ויעזרוכם״, וכך תרגם אונקלוס ״יהון עליכון למגין״.

11. כלומר, על אלהי אומות העולם.

12. נפילת.

13. וכפי שביאר רבינו לעיל בתחילת הפסוק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון