Devarim 32 – דברים לב‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא שכו]

כי ידין ה׳ עמו – כשהקדוש ברוך הוא דן את האומות שמחה היא לפניו שנאמר כי ידין ה׳ עמו, וכשהקדוש ברוך הוא דן את ישראל כביכול תהות היא לפניו שנאמר ועל עבדיו יתנחם ואין נחמה אלא תהות שנאמר (בראשית ו׳:ז׳) כי נחמתי כי עשיתים ואומר (שמואל א ט״ו:י״א) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך.

כי יראה כי אזלת יד – כשרואה כליה שלהם על השביה שהיו כולם מהלכים.

דבר אחר: כי יראה – כשנתייאשו מן הגאולה.

דבר אחר: כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב – כשרואה שתכלה פרוטה מן הכיס שנאמר (דניאל י״ב:ז׳) וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה.

דבר אחר: כי יראה כי אזלת יד – כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כמשה שנאמר (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו.

דבר אחר: כי יראה – כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כאהרן שנאמר (במדבר י״ז:י״ג) ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה.

דבר אחר: כי יראה – כשרואה שאין בהם בני אדם שמבקשים עליהם רחמים כפינחס שנאמר (תהלים ק״ו:ל׳) ויעמד פינחס ויפלל.

דבר אחר: כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב – אפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל.

סליק פיסקא

[Piska 326]

"For the Lord will judge His people, and over His servants yithnecham": When the Lord judges (i.e., punishes) the nations, it is "joy" to Him, viz. (Proverbs 11:10) "and in the destruction of the wicked is rejoicing.⁠" And when the Lord judges the righteous, there is "bethinking" before Him, as it is written "and over His servants, yithnecham,⁠" "nechamah" connoting "bethinking,⁠" viz. (Genesis 6:7) "for I (the Lord) have bethought Myself (nichamti) for having made them,⁠" and (I Samuel 15:11) "I have bethought myself (nichamti) for having made Saul king.⁠"

"when He sees the hand going": when He sees one's strength waning in the exile, as in (Daniel 12:7) "and at the climax of the breaking of the hand (i.e., the strength) of the holy people,⁠" (the exile will come to an end).

Variantly: when they despair of salvation, when a perutah (small coin) "ends" from the pocket.

Variantly: "when He sees the hand going": when He sees that there is no one who implores mercy for them as Moses had done, viz. (Psalms 106:23) "He would have destroyed them had not Moses His chosen one stood in the breach before Him, etc.⁠"

Variantly: "when He sees": when He sees that there is no one who implores mercy for them as Aaron had done, viz. (Bemidbar 17:13) "and he stood between the dead and the living.⁠"

Variantly: when He sees that there is no one who implores mercy for them as Pinchas had done, viz. (Psalms 106:30) "And Pinchas arose and prayed, and the plague ceased.⁠"

"and there is no one who is restrained (from coming to harm) or strengthened, as in (II Kings 14:26) "For the Lord saw the affliction of Israel … with none restrained and none strengthened, and no help for Israel,⁠" and (Isaiah 59:16) "And He saw that there was no man, and He was astonished that there was no intercessor.⁠"

[End of Piska]

כי ידין ה׳ עמו מלמד שהיא שמחה לפני המקום כשהוא דן את האומות אבל כשהוא דן את ישראל כביכול כאלו תיהות לפניו שנ׳ ועל עבדיו יתנחם ואין יתנחם אלא תיהות שנ׳ (בראשית ו׳:ז׳) כי נחמתי כי עשי׳ נחמתי כי המלכתי את שא׳ (שמואל א ט״ו:י״א) מה הוא אומ׳ (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה:

כי יראה כי אזלת יד שראה שהלכו בגולה:

ד״א כי יראה כי אז׳ יד שראה שנתיאשו מן הגאולה:

ד״א כי יראה כי אז׳ יד שראה שכלתה פרוטה מידן שלישראל שנ׳ (דניאל י״ב:ז׳) ואשמע את האיש לבוש הבדים [וגו׳]:

ד״א כי יראה כי אז׳ יד עד שיתמעטו התלמידים:

ד״א עד שירבו המסורות.

ד״א כי יר׳ שראה שאין להם אחד כמשה שיעמוד ויפלל עליהם שנ׳ (תהלים ק״ו:כ״ג) ויאמ׳ להש׳ לולי משה בחירו:

ד״א כי יר׳ כי אז׳ יד שראה שאין להם אחד כאהרן שיעמוד ויתפלל עליהם שנ׳ (במדבר י״ז:י״ג) ויעמד בין המ׳ ובין החיים:

ד״א כי יר׳ כי אז׳ יד שראה שאין להם אחד כפינחס שיעמוד ויתפלל עליהם שנ׳ (תהלים קו ל - לא) ויעמד פינחס ויפלל.. ותחשב לו לצדקה:

ואפס עצור ועז׳ כביכול ואין עוזר וסומך לשונאיהן שלישראל:

אֲרֵי יְדִין יְיָ דִּינָא דְּעַמֵּיהּ וּפוּרְעָנוּת עַבְדּוֹהִי צַדִּיקַיָּא יִתְפְּרַע אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמוֹהִי דִּבְעִדָּן דְּתִתַּקַּף עֲלֵיהוֹן מַחַת שָׂנְאָה יְהוֹן מְטוּלְטְלִין וּשְׁבִיקִין.

For the Lord shall decide the judgment of His people, and the avengement of His righteous servants shall be avenged; for it is seen before Him, that in the time when the stroke of their enemies would prevail against them, they will be wavering (as those who) are forsaken.

ארום דאין הוא י״י ברחמ⁠(יו){וי} טבייה ית דיניהון דעמיה בני ישראל^א ועל עלבון עבדוי דצדיקיה הוא מתנחם ארום גלי קדמוי ארום מטת ידיהון דצדיקיה ואנון שביקין ורטישין ולית להון דסעד וסמך.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.

ארום דאין מימרא די״י ברחמוי דינא דעמיה ישראל ועל בישתא דיגזר על עבדוי יהי תה⁠(ן){ו} קדמוי ארום גלי קדמוי דבעידן דיחובון ותיתקף עליהון מחת סנאה ותתנטל סעיד מידיהון ויהון פסקין מהימניא מרי עובדין טבין ויהון מיטלטלין ושביקין.

For the Word of the Lord adjudgeth in His mercy the judgment of His people Israel, and for the evil He hath appointed upon His servants there shall be repentance before Him; for He knoweth that in the time when they have sinned the stroke of their enemies will be heavy upon them, and help have passed away from their hands, and the faithful will have failed with their good works and be scattered and forsaken.

ארום דאין הוא יי דיניהון דעמא בני ישראל ועל עבדוי צדיקיא הוא מתנחם ארום גלי קדמוי ארום מטת ידיהון דצדיקיא ואנון שביקין ורטישין ולית להון דסעד וסמיך.

For the Lord Himself will adjudge the judgment of the people of the children of Israel, and comfort His righteous servants; for it is manifest before Him that the hand of the righteous will waver, and that they will be forsaken and cast down, with none to help or support them.

כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ – כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָאֻמּוֹת שִׂמְחָה הִיא לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ״ וּכְשֶׁהַמָּקוֹם דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל תְּהוּת הוּא לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם״, וְאֵין נֶחָמָה אֶלָּא תְּהוּת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו׳:ז׳) ״כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִים״ וְאוֹמֵר ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל״.

כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד – כְּשֶׁרוֹאֶה הַכֹּל מְהַלְּכִין לְפָנָיו כְּשֶׁתִּכְלֶה בַּגוֹלָה. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה, כְּשֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י״ב:ז׳) ״וּכְכַלוֹת נַפֵץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה״.

דָּבָר אַחֵר: ״כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד״ – כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶן אָדָם שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים כְּמֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:כ״ג) ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְּחִירוֹ״. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶן אָדָם שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶן רַחֲמִים כְּאַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים״. דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאֵין בָּהֶן אָדָם שֶׁמְּבַקֶּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים כְּפִינְחָס שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ו:ל׳) ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״. דָּבָר אַחֵר: ״כִּי יִרְאֶה״ שֶׁאֵין עוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.

דָּבָר אַחֵר: ״כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד״ – [אֵין בֶּן דָּוִד בָּא] עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים וְכוּ׳ (כְּדְלְעִיל). וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב כִּבְיָכוֹל אֵין עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ לְיִשְׂרָאֵל. כִּי הָא דְּרַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח רַבָּנָן דִּמְעַסְּקֵי בֵּיהּ אַמָר לְהוּ בְּמַטּוּתָא מִינַּיְכוּ לֹא תִירְחַקוּנֵיהּ דְּתַנְיָא שְׁלֹשָׁה בָּאִין בְּהֶסֵּח הַדַעַת וְאֵלּוּ הֵן מָשִׁיחַ מְצִיאָה וְעַקְרָב.

אד׳ חכם אללה לשעבה וען עבידה יצפח אד׳א ירי אן אלמקדרה קד ד׳הבת מנהם וכ׳לא אלמחבוס ואלמתרוך ג׳מיעא מן צ׳בטהם

כי ידון ה׳ את עמו ולעבדיו יסלח כי יראה כי יכלתם אכן סרה מהם, וכלו העצור והנטוש יחדיו מאחיזתם.

כי ידין י״י עמו – כשישפוט אותם ביסורין הללו האמורין עליהם, כמו: כי בם ידין עמים (איוב ל״ו:ל״א) – ייסר עמים. כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו: כי תבואו אל הארץ (ויקרא כ״ה:ב׳), כשיבאו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב״ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם.

יתנחם – לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע.

כשתראה^א כי אזלת יד האויב – הולכת וחזקה עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב.

עצור – נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם, עזוב – עזור, על ידי עוזב.⁠^ב עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלעז מייטניר.

עצור – הוא הנושע במעצור המושל, עזוב – מחוזק, כמו:⁠^ג ויעזבו את^ד ירושלם עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳), איך לא עוזבה^ה עיר תהלה^ו (ירמיהו מ״ט:כ״ה).

עצור – מיטנאור, עזוב – איפורצאור בלעז.

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165: ״כשיראה״. בכ״י לונדון 26917 כלשון הפסוק: ״כי יראה״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34: ״עוזר״.

ג. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג:ה׳). המלים לא מופיעות בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, כן גם ברש״י שמות כ״ג:ה׳, וכן בכמה כ״י של המקרא. בפסוק וכן בכ״י מינכן 5, ליידן 1 לא מופיעה מלת: ״את״.

ה. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י ליידן 1: ״עזבה״. בכ״י לייפציג 1: ״עזובה״.

ו. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34: ״עיר תהילה״. בכ״י ליידן 1: ״עיר תהילות״. בכ״י לונדון 26917: ״עיר תהילת״. בכ״י לייפציג חסר: ״עיר תהלה״.

כי ידין י"י עמו – This means, when He will sentence them to all these sufferings that are mentioned concerning them. The phrase has the same meaning as "For by them ידין nations" (Iyyov 36:31), i.e. He will chastise the nations. – This word כי has not the meaning of "because", giving the reason for the preceding statements, but it is an expression (a particle) beginning a new a statement, as "When (וכי) you will come into the land" (Vayikra 25:2) (cf. Rashi on that passage). The meaning is: When these judgment will come upon them, and Hashem will bethink Himself concerning His servants to have mercy on them again.

יתנחם HE WILL REPENT – This is an expression for changing one's mind whether for good or for evil.

כי יראה כי אזלת יד WHEN HE SEES THAT THEIR POWER IS GOING ON – i.e. when He sees that the power of the enemies is constantly becoming exceedingly stronger over them, ואפס AND THERE IS NOT among them עצור ועזוב.

עצור – is one who is saved by a עוצר (a "restrainer") and ruler who would restrain them; עזוב – means one saved by an עוזב. Now an עוצר is a ruler who keeps the people in check that they should not march in scattered groups when they go into war against the enemy, maintenue in old French.⁠¹

Consequently עצור (the passive) is one who is saved through the restraint of the ruler. עזוב is one who is strengthened, as "and they fortified (ויעזבו) Jerusalem unto the broad wall" (Nechemyah 3:8); "How is this city of praise not helped (עזובה)!⁠" (Yirmeyahu 49:25).

In old French: anforcede.⁠²

1. English: maintainer

2. English: fortified.

פס׳: כי ידין ה׳ עמו – ¹ידין עמים על שעשו בעמו. שנאמר (זכריה א) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ואומר (ירמיה ל) כי אעשה כלה בכל הגוים.

ועל עבדיו יתנחם – אלו ישראל שלקחתי ממצרים להיות לי לעבדים. וכבר משלו בם אומות העולם.

יתנחם – אלו תנחומין.

כי יראה כי אזלת יד – ראה שהלכו בגולה.

דבר אחר כי יראה – יראה שכלתה פרוטה מידם. ²דבר אחר כי יראה כענין שנא׳ (דניאל יב) ובכלות נפץ [יד] עם קדש תכלינה כל אלה.

ואפס עצור ועזוב – כענין שנאמר (מלכים ב י״ד) כי ראה ה׳ את עני ישראל ³מורה (אותם) ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל. ואומר (ישעיה נט) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו:

1. ידין עמים וכו׳. כי הכל דרשת ר׳ יהודה שדורש הפסוק כלפי ישראל ודורש ידין עמו ידין עמים מה שעשו בעמו:

2. ר״א כי יראה וכו׳. פי׳ שיתיאשו מן הגאולה:

3. מודה מאוד כצ״ל וסיפא דקרא ואפס עצור ועזוב כמו קרא דהכא:

כי ידין י״י עמו – אז יהיה הנקם והתשלומין, שהרי ינקום הקב״ה נקמת עמו, וכן: ידין בגוים מלא גויות (תהלים ק״י:ו׳).

כי יראה – כאשר יראה.

כי אזלת יד – ישראל.

ועזוב – כמו: עזב תעזב (שמות כ״ג:ה׳), ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳).

כי ידין ה' עמו WHEN THE LORD WILL DO JUDGMENT FOR HIS NATION: At that point the “vengeance and recompense” [of the gentiles, described in vs. 35,] will take place, for God will then take vengeance on behalf of his people.⁠¹ [The word ידין refers to punishment of the nations,] as in the phrase (Ps 110:6) “He works judgment (ידין) upon the nations, [heaping up bodies crushing heads far and wide].”²

כי יראה: means when He sees.⁠³

כי אזלת יד THAT THEIR: i.e., Israel’s⁴ MIGHT IS GONE.

ועזוב HELPER:⁠⁵ [The root ע-ז-ב here should not be understood in the sense of “leaving” but in the sense of “helping”] as in the phrases (Exodus 23:5) “You shall help (עזב תעזב)”⁶ or (Neh 3:8) “They restored (ויעזבו) Jerusalem.”⁷

1. As noted above (note 107), while Rashbam interprets vss. 34 and 35 as referring to punishment of the Israelites’ enemies, Rashi interprets them as referring to punishment of the Israelites and sees the beginning of vs. 36 as the transition from the theme of Israelite punishment to gentile punishment. According to Rashi, our verse says that “when (or after) God has punished His own people” (כי ידין ה' עמו), “then He will feel a change of heart concerning His servants” (ועל עבדיו יתנחם) and then He will begin to punish Israel’s enemies.
Rashbam sees no transition here. Both the previous verses and those that follow describe, he says, punishment of Israel’s enemies. ידין עמו does not mean (as Rashi would have it) that God will punish His people, but rather that He will do justice on Israel’s behalf, which is tantamount to exacting vengeance on their enemies. Rashbam, accordingly, emphasizes at the beginning of his comment that (vs. 36) “doing judgment for His nation” and the (vs. 35) “vengeance and recompense” of the nations happen at the same time (אז יהיה הנקם). Rashi says that after the “judgment (= punishment) of the Israelites,” then the fortune of their enemies will turn.

2. Rashbam cites a different prooftext than Rashi does to support what ידין means in this verse. In Rashi’s prooftext, Job 36:31, it is not certain that ידין means to punish. NJPS there renders “By these things He controls (ידין) people; he gives food in abundance.” Rashbam’s verse is more unequivocally about punishment.
This is hard to understand, since (as I explained in note 114) Rashbam does not understand ידין in this verse as meaning “to punish,” and Rashi does.

3. In other words,כי here means “when,” not “because” or “rather” or any of the other meanings of כי. So also Rashi and NJPS.

4. Rashbam is opposing Rashi’s comment to this verse. Rashi wrote that אזלת יד refers to the power of the gentiles. Rashbam says that it refers to the Israelites’ power. Like Rashbam, see Ibn Ezra and most exegetes.
Rashi and Rashbam also disagree about the meaning of the phrase אזלת יד. Rashi explains that it means “growing stronger”; Rashbam interprets it as meaning “getting weaker.” (While Rashbam says nothing in his commentary here about the meaning of the phrase, his understanding is clarified in his commentary to vs. 37.) “Getting weaker” is the more common explanation. See e.g. Ibn Ezra and NJPS.

5. Or perhaps “helped” or “aided.” See note 120.

6. See Rashbam’s commentary in my Exodus volume and notes 11 and 12 there.

7. Rashbam like Rashi explains that the root ע-ז-ב is used in the sense of “to help” or “to assist.” He does not tell us what the word עזוב means in this context. (Who is or is not being helped by whom?) Nor does he comment at all on what the unusual combination עצור ועזוב means. See the long list of explanations of the phrase in NJPSC. My translation is based on NJPSC’s hesitant suggestion that the phrase means “ruler and helper.”

כי ידין י״י – כי יקח י״י דין עמו מהם, [מהאויבים, או מישראל],⁠^א כמו: שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ״ג:א׳).⁠^ב

יתנחם – פירשתיו^ג [בפסוק כי נחמתי (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ו׳:ו׳).]⁠^ד

כי אזלת יד – ישראל. והטעם: כח. והתי״ו תחת ה״א, כי גם שתיהן סימני הנקבה, וכן: ושבת לנשיא (יחזקאל מ״ו:י״ז), [ושכרת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א).

ולפי דעתי: שתי״ו אזלת^ה לסמיכה, ותי״ו ושכרת ולא מיין^ו (ישעיהו נ״א:כ״א) דרך קצרה, והטעם: ושכורת^ז דאגות ולא מיין נשתכרה. גם הוא משל^ח בפי בני אדם, פלוני^ט שכור ולא מיין.]⁠^י

ואפס עצור ועזוב – כאשר יהיו הנשבים רבים ילקחו מהם ויעזובו מהם, ועתה כמעט יאבד הכל.

א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150 נוסף כאן: ״על כן כתוב״, וצ״ע במובנו. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

ג. מלת ״פירשתיו״ חסרה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, פרנקפורט 150.

ד. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ובגיליון בכ״ לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

ה. כן בכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: שהתי״ו.

ו. המלים ״ולא מיין״ חסרים בכ״י פריס 177 והושלמו מכ״י פרנקפורט 150.

ז. ״והטעם: ושכורת״ הוא מכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 הוא חסר ובמקומו בא: ויחסר.

ח. בכ״י פרנקפורט 150 נוסף כאן: שילוח.

ט. בכ״י פרנקפורט 150 נוסף כאן: העני.

י. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

FOR THE LORD WILL JUDGE HIS PEOPLE. God will exact judgment from Israel's enemies on behalf of His people. It is like Be Thou my judge, O God, and plead my cause (Ps. 43:1).⁠¹

AND REPENT HIMSELF. I have previously explained this.⁠²

THEIR STAY IS GONE. The stay of Israel. Yad (stay) means the strength. The tav of azelat is in place of a heh,⁠³ for both the heh and the tav are signs of the feminine. The word ve-shavat⁴ (then it shall return) in then it shall return to the prince is similar (Ezek. 46:17).

AND THERE IS NONE REMAINING, SHUT UP OR LEFT AT LARGE. When the captives are numerous, the captors take some of them and leave others, but in this case almost all are lost.⁠⁵

1. The meaning of which is, act on my behalf and exact punishment from my enemies. See Ibn Ezra on Ps. 43:1.

2. See Ibn Ezra on Gen. 6:6 (Vol. 1, p. 96). "The Torah spoke in the language of men, for we know that God is not a man that he should repent. The term is used because if a human being acted in the way God did…it would be said of him that he repented.⁠"

3. Azelat is a variant of azelah. The latter is the usual form of the third person perfect feminine. Azelat has the form of a construct. Hence Ibn Ezra's comment.

4. Shavat is a third person feminine perfect.

5. So many have been killed that there are few captives and few that have been left.

ומתי יהיה זה: זה כי ידין י״י עמו – לאחר שידין הקב״ה את עמו, ויקח נקמתו ודינו מהם.

ועל עבדיו יתנחם – שיתנחם על מה שהרגיזו לפניו, כי לקח מהם נקמתו ועשה בהם כרצונו.

{כי אזלת יד –} כי אזלה ומטה ידם של עמו.

ואפס עצור ועזוב – ולא יעצרו כח עוד, כמו: {ו}⁠לא עצרתי כח (דניאל י׳:ח׳).

ועזוב – שאין מי שיסייע לו, כמו: עזוב תעזוב (שמות כ״ג:ה׳), וכמו: ויעזבו^א ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳) – שאין מחזיק בידם.

א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: את.

And when will this be: This [will be] כי ידין י"י עמו – WHEN HASHEM JUDGES HIS PEOPLE – After the Blessed Holy One shall judge His people and take His revenge and His justice from them.

ועל עבדיו יתנחם – AND HAVE COMPASSION ON HIS SERVANTS – That He will reconsider [and be appeased] regarding their angering of Him, because He took His revenge on them and acted against them according to His will.

{כי אזלת יד – THAT THEIR POWER IS GONE –} That the power of His nation has depleted and faltered.

ואפס עצור ועזוב – THERE IS NOTHING SHUT UP OR LEFT LOOSE – And they will not retain any more strength, like: “and I retained no strength.” (Daniel 10:8).

ועזוב – OR HELP – That there is no one to help him, as in: “you shall surely help (עזוב תעזוב)” (Shemot 23:5), and as in: “and they fortified (ויעזבו) Jerusalem even to the broad wall.” (Nechemyah 3:8) – that there is no one to strengthen their hand.

כי ידין – לשון יסורים כמו כי בם ידין עמים (איוב ל״ו:ל״א) ייסרם ביסורים.

ועל עבדיו יתנחם – מכל מקום עליהם יתנחם על ידי תשובה וכן מצינו ונחמתי על הרעה אשר (ירמיהו י״ח:ח׳) דברתי עליהם.

כי יראה כי אזלת יד – כחם של ישראל.⁠¹ כי אזלת יד – דוגמא: ושבת לנשיא (יחזקאל מ״ו:י״ז) ושכורת ולא מיין (ישעיהו נ״א:כ״א).⁠²

1. שאוב מאבן עזרא.

2. שאוב מאבן עזרא.

כי ידין, "for He will judge, etc.⁠" this kind of judgment involves the sinner having to endure painful experiences on his body. An example of this is found in Job 36,31: בם ידין עמים, "by means of these things He controls people" (judges people), giving or denying them their food supply.

ועל עבדיו יתנחם, "and He will repent Himself for His servants.⁠" When His erstwhile servants who had become disloyal but had subsequently done penitence, He will repent His harsh decrees. We find confirmation of this in Jeremiah 18,8.

כי יראה כי אזלת יד, "when He sees that its strength is spent;⁠" compare Isaiah 51,21: ושכורת ולא מיין, "and drunk but not from wine.⁠"

כי ידין ה׳ עמו – יקח דין עמו מיד הרשעים כשיראה שהלך כחם, ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה, וכמעט שאבד הכל, זהו ואפס עצור ועזוב.

כי ידין ה' עמו, "for the Lord will judge His people.⁠" He will exact retribution from the wicked when Israel will observe that all their (own) power had waned and that they are either prisoners, עצורים, or forsaken in captivity, when they are almost completely lost, i.e. ואפס עצור ועזוב, "their power has shrunk to zero.⁠"

ומתי יהיה זה כשידין הקב״ה את עמו ויקח נקמתו מהם. ויתנחם בנקמתו של עבדיו במה שהרגיזו לפניו.

ואפס עצור ועזוב. עצור כמו לא עצרו כח (דברי הימים ב י״ג:כ׳). ועזוב שאין לו מי יסייעהו.

ועל עבדיו יתנחם – ועל ישראל יתנחם במה שהרגיזו לפניו.

ואפס עצור ועזוב – ושאין בהם עוצר כח ואין בהם מי שיסייעם והוא כמו עזוב תעזוב עמו.

כי ידין ה' עמו, "when the Lord will judge His people;⁠" when G–d has reason to judge His people, He will deal with the (guilty) gentile nations at the same time.

ועל עבדיו יתנחם, "and He will relent in His attitude to His servants.⁠" G–d will reconsider any decree which He issued as a result of the Israelites causing Him anger.

ואפס עצור ועזוב, "and there is none remaining, shut up or left at large.⁠" This is due to the fact that they have no one ready or able to come to their aid. The root עזב, occurs in this sense of assisting in Exodus 23,5: עזוב תעזו, "be sure to assist!⁠"

אזלת יד – בגימטריא זו גלות.

כי יראה כי אזלת – בגימטריא אין בם תורה.

הנה כאשר ידין י״י עמו לשפטם על רוע מעלליהם אז יתנחם על עבדיו וישיב ידו מהשחיתם בעבור בריתו את האבות וזה אמנם יהיה כאשר יראה כאשר אזלת יד ישראל באופן שלא נשאר להם כח ולא נשארו להם קניינים לא בבית ולא בשדה אז יסבב השם יתעלה שיכירו כי העבודה זרה אשר נטו אליה אבותיהם לא תציל אותם בעת רעתם.

כי ידין י״י עמו ועל עבדיו יתנחם – רוצה לומר: כי ישפוט הש״י עמו ויסרם להדיח עליהם הרעה הזאת על רוע מעלליהם כטעם כי בם ידין עמים הנה בעבור עבדיו והם האבות יתנחם וימשוך ידו וישיבה מהשחית אותם בכללות כאמרו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים.

כי אזלת יד – רוצה לומר: שהלך כח ישראל.

ואפס עצור ועזוב – רוצה לומר: שכרו כל קניניהם העצורים בבית והם האוצרות והעזוב בשדה והוא המקנה ופירות הצמחים ואפשר עם זה שיקרא עצור מה שאין דרכו להיות עזוב והם הערים הנצורות ועזוב יהיה ערי הפרזי עד שלא ישאר מן הארץ שיחזיקו בו והנה זה הביאור השני היותר נכון לפי מה שאפשר.

כי ידין ה׳ עמו – ירצה והטעם שעזב ה׳ את עמו כל הזמן ההוא תחת ידם הוא כי יעשה ה׳ דין בעמו מכל אשר הרעו לפניו כי ודאי צריך מירוק רק כפי רשעתם. והוא ממש מה שאמר שם ישעיהו עונתיכם ועונת אבותיכם יחדו אמר ה׳ אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדתי פעלתם ראשונה (ישעיהו ס״ה:ז׳) אל חיקם והכוונה כי בראשונה ישלם להם כפעלם על ידם ואחר יקח נקמתו מהגוים ההמה כאשר פירשנו שם אמנם אחר גמר דין זה הנה הוא ית׳ על עבדיו יתנחם מכל אשר קבלו מהרע וזה יהיה כאשר יראה כי אזלת יד עמו ואפס עצור ועזוב באהלם.

כי ידין י״י עמו כשישפוט אותן בייסורין. כאילו אמר כשייסר י״י עמו בייסורין האמורים למעלה כמו כי בם ידין עמים שפירושו ייסר לא מענין דין ומשפט דא״כ מהו זה שכתוב אחריו ועל עבדיו יתנחם וכי מפני שדן דיניה׳ יחזור ויתנחם לרחם עליהם אבל אם נפרש מלת ידין מענין יסורין אז יתכן לומר שאחר שייסר אותם יחזור וירחם עליהם:

ועל עבדיו יתנחם ויתנחם הקב״ה על עבדיו. הוצרך להפך מפני שאחר הייסורין היא הנחמה ואח״כ להודיע שהיא על עבדיו ועוד שמלת על אינ׳ נופלת אחר הייסורין רק מלת את כי ידין י״י את עמו ואת עבדיו ומלת על נופלת אחר הנחמה ויתנחם על עבדיו שפירושו לשוב ולרחם עליהם אבל מה שהוסיף מלת הקב״ה על מלת יתנחם לא ידעתי למה כי היה די י״י הכתוב על כי ידין.

ושמא יש לומר שמפני שחזר וכתב ועל עבדיו אחר מלת עמו הכתוב לעיל ולא הספיק לו עם מלת עמו יחוייב ג״כ שיכפול השם ויכתוב אותו שנית כאילו אמר כי ידין י״י עמו ויתנחם הקב״ה על עבדיו:

כשיראה כי אזלת יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב. עצור נושע ע״י עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא ועזוב מוחזק כמו ויעזבו את ירושלם איך לא עוזבה עיר תהלה ואמר הקב״ה עליה׳ אי אלהימו עבודת כוכבים שעבדו. הנה תקן כמה עניינים שפי׳ כי יראה כשיראה ומלת כי פה כמו כי תבאו אל הארץ כשתבאו ושפי׳ אזלת הולכ׳ כמו הלחם אזל מכלינו ושמלת יד שבה אל האויב ואם נא נזכר פה ולא אל עמו הנזכר לעיל ושהוסיף מלת עליהם אחר מלת יד להודיע שחוזק יד האויב הולכת עליה׳ פי׳ על עמו ועבדיו הנז׳ לעיל ושפי׳ אפס תם כמו כי אפס כסף ושפי׳ עצור מקיבץ ומכונס ע״י המושל שהו׳ העוצר ושפירוש ועזוב מוחזק כמו איך לא עוזבה עיר תהלה ושהוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם אינה נופל רק בהם שפירושו תם בהם הייתם עצורים ועזובים גם הוסיף מלת הקב״ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומו׳ אי אלהימו הוא הקב״ה גם הוסיף מלת עליהם אחר ואמר להודיע שכנוי אלהימו שב על מלת עליהם המורה על עמו ועל עבדיו הנזכרים לעיל ויהיה פירוש המקראות הללו כאילו אמר שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן ייסורין האמורין למעלה ויחזור ויתנחם לרחם עליה׳ כשיראה שיד האויב הולכ׳ ומתחזקת עליהם ותם בהם עצירת העוצר מלעוצרם וחוזק המחזיק אותם להיותם בלתי שוטר ומושל יאמר עליהם איה העבודת כוכבים שלכם שהייח׳ בוטחים ונשענים בהם יקומו ויעזרו אתכם ויהיו לכם למגן וצנה לכן ראוי לכם מעתה להבין מכל הפורענות הללו שהבאתי עליכם ולא יהיה לכם שום מושיע מכל אותן אלוהות שהייתם בוטחים בהם ושלא היה שום אחד מהם מוחה בידי מכל מה שעשיתי שאני אני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין אלהים עמדי פי׳ עומד כנגדי ולא להציל הפושעים בי מידי ואחר זה התחיל לספר הנקמות שעתיד להנקם מהאוייבי׳ ושכבר נשבע חי אנכי לעולם אם אשנן את להב חרבי ואם תאחז במשפט ידי פי׳ אם אניח מדת רחמים באובים שהרעו לישראל אשר אני קצפתי על ישראל מעט והם עזרו לרעה כו׳ עד סוף הענין צ״ל שהוי״ו של ואמר אי אלהימו כוי״ו ושמר י״י אלהיך לך את הברית ואת החסד שפירושו ושמר לך הבטחתו כמו שפרש״י שם אע״פ שהרב לא פירש פה כלום אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחת מארבע לשונו׳ של כי אי דילמא אלא דהא:

כי ידין י״י עמו בלשון זה משמש בלשון דהא ואין ידין לשון יסורי׳ אלא לשון כי יריב את ריב מיד עושקיהם. מפני שבין לפי׳ רש״י בין לפי׳ ר׳ יהודה קרא דלי נקם ושלם עד וחש עתידות למו כלפי ישר׳ הוא ולא יתכן לפרש כי יריב את ריבם הלא מלשון יסורין ויחוייב בהכרח שיהיה תחלת מאמר לא נתינת טעם על לי נקם ושלם ושוב לא יתכן שיתפרש מלת כי בלשון דהא אלא בלשון כאשר כמו כי תבאו אל הארץ כדלעיל אבל לפי׳ רבי נחמיה שפירש קרא דלי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים מצינן לפרושי קרא דכי ידין י״י עמו כי יריב את ריבם ויהיה פי׳ כי מלשון דהא ופירושו למה אמר לי נקם ושלם לעבודת כוכבים מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם:

וכל זה הנקמה תהיה על הרע שעשו לישראל. וזהו כי ידין ה׳ עמו. ורוצה לדון דינם ולנקום נקמתם. ועל עבדיו שהרגו וחמסו יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר לפי שרואה השם כי יד ישראל הולך וחסר וכשל כח הסבל לסבול הייסורים. ואין בהם עצור ועזוב שיעזור לישראל:

או יאמר כי ידין ה׳ עמו לרמוז שאע״פ שלא ימצא בישראל זכות באותו זמן. ינקום השם נקמתם מצד רחמיו. וידינם ויזכם מצד שם ה׳ שהוא רחמים. וזה שאמר הנביא ה׳ חננו לך קוינו. על צד החנינה והרחמים של שם ה׳ לך קוינו. אע״פ שלא יהיה לנו זכות. וכן לך קוינו שתשבר ותמגר כח אויבינו הקמים עלינו. וזה היה זרועם לבקרים. שבר כחם וזרועם כשיהיו בתקפם. כמו נהייתי ונחליתי. ואמר לבקרים. כאומרו לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכמו שתשבר אויבינו ותכניעם. גם כן יש לך להושיענו. וזהו אף ישועתנו בעת צרה. כשנהיה בצרה ולא יהיה לנו זכות. או כשנחזור אליך מתוך צרה. וכן אמר בכאן כי ידין ה׳ עמו מצד הרחמים:

ועל עבדיו יתנחם – ר״ל בשביל זכות עבדיו אברהם יצחק ויעקב יתנחם. אע״פ שלא יהיה להם זכות. וכל זה יעשה כי יראה כי אזלת יד. כלומר לפי שרואה שיד האויב הולכת וחזק. היו ישראל עצורים ועזובים ובבתי כלאים החבאו. וזהו ואפס עצור ועצוב:

או יאמר כי ידין ה׳ עמו – לרמוז כי כשיגיע זמן גאולתם ידין ה׳ עמו ללבן ולצרף הנשארים. כאומרו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים לטהר עונם. ואמר וישב מצרף ומטהר. וזהו כי ידין השם עמו ועל עבדיו יתנחם. כלומר בשביל שעבדיו אע״פ שיהיו מועטים יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר והטעם לכל זה. לפי שרואה השם שהגיע זמן ועת גאולתם הנרמז בתורה. כאומרו ויאמר כי יד על כס יה וכו׳. וזהו כי יראה כי אזלת יד. על כס יה. והגיע הזמן שיהיה הכסא שלם והשם שלם. ואפס עצור ועזוב. כלומר כי באותו זמן כבר יקומו ישראל ויהיה בהם עצור ועזוב. שיעזרם מלמעלה בנפילת השרים. כאומרו יפקוד ה׳ אפס בעמלק עצור ועזוב. כי כבר נפלו השרים שלמעלה.

כי קרוב יום אידם, וחש עתדת למו, כי ידין ה׳ עמו – כי אמנם יהיה ״קרוב יום״ איד האומות כאשר ״ידין ה׳ עמו״, כאמרו ״וברותי מכם המורדים והפושעים״ (יחזקאל כ׳:ל״ח), כי אז יאבדו מהרה שאר האומות.

ועל עבדיו יתנחם – יתנחם על הרעה הראויה לעמו, וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם, כאמרו ״כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל״ (ישעיהו ס״ה:ח׳).

כי יראה כי אזלת יד – והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו, ושזה יעשה בשביל עבדיו, ולא כן עשה כל ימי הגלות, הוא כי אז יראה את ישראל בתחתית העני ולחץ הגלות, באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו, כמו שהיה הענין במצרים, כאמרו ״וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו״ (דברים כ״ו:ז׳).

ואפס עצור ועזוב – ויראה שאין להם עוד ממון ״עצור״ בבית ולא ״עזוב״ בשדה.

כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו כי ידין ה' עמו, for the day when the nations will experience their judgment is near as soon as God will judge His own nation. We know this from Ezekiel 20,38 וברותי מכם המורדים והפושעים, “I will remove from amongst you the ones who rebel and are professional sinners.” Soon thereafter, the gentile nations will experience their own judgment.

ועל עבדיו יתנחם, He will reconsider the evil times for which His people are due on account of His servants, the righteous among them, as we know from Isaiah 65,8 כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל, “so will I do for the sake of My servants and not destroy everything.”

כי יראה כי אזלת יד, the reason why God does something for the people on account of His servants the righteous that He had not done during all the many years of the exile, is that He sees that this time they really had come to the end of heir rope; they had reached the kind of low that makes living on a hopeless undertaking. This is what had happened in Egypt immediately before the redemption, the Exodus. The Torah spells this out even in the recital by the farmer in Deut. 26,7 “He saw our plight, our misery and our oppression.” As a result, “He brought us to this place.” (the Land of Israel)

ואפס עצור ועזוב, and none remains either imprisoned or roaming free. A reference to the people having no secret stash of cash hidden in their homes or buried in the field.

ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. הפך את הכתוב, שכתוב ״ועל עבדיו יתנחם״. גם הוסיף ׳הקדוש ברוך הוא׳. מפני שפירש ״כי ידין ה׳⁠ ⁠⁠״ כאשר ישפוט את ישראל ביסורין, ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. והם שני פעולות שונות – מה שיהיה שופט את ישראל ביסורים, ומה שינחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. לכך חלק אותם; ״כי ידין ה׳⁠ ⁠⁠״ ביסורין הללו, ויתנחם ה׳ על עבדיו. לא כפי מצב הכתוב ״כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״, כי משמע דבר זה שהוא פעל אחד, שכך משמע וי״ו החבור של ״ועל עבדיו״. ולפיכך הוסיף בפני עצמו לומר ׳ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו׳. וכאשר כתוב ׳ויתנחם על עבדיו׳, אין הוי״ו של ״ויתנחם״ מחבר אותו למעלה, כי הוא בא לחבר הפעלים, אף כי אין הפעלים שוים. ולא יתכן זה אם כתוב ״ועל עבדיו יתנחם״:

כשישפוט אותן ביסורין כו׳. אבל אין לפרש כמשמעו, כשידין אותן אם לזכות אם לחובה, דא״כ מה שוב ועל עבדיו יתנחם, דפי׳ ירחם על עבדיו, דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים:

ויתנחם הקב״ה על עבדיו כו׳. הוצרך להפוך, משום שאחר היסורים היא הנחמה, ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו. ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו, ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו, יחוייב ג״כ שיכפול השם, וכאלו אמר כי ידין ה׳ עמו ויתנחם הקב״ה על עבדיו:

כשיראה כי אזלת יד האויב כו׳. תיקן בזה כמה עניינים, שפירש כי יראה כשיראה, כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו׳ שפירושו כשתבואו. ואזלת, ר״ל הולכת. ומלת יד, שב אל האויב, ואף שלא נזכר פה. והוסיף מלת עליהם, להודיע על מי אזלת היד. ואפס, ר״ל תם, מלשון (בראשית מ״ז:ט״ו) אפס כסף. ועצור, ר״ל מכונס על יד המושל. ועזוב, ר״ל מחוזק. והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס, מפני שמלת תם לא יפול רק בהם, כלומר תם בהם היותם עצורים ועזובים. והוסיף מלת הקב״ה אחר מלת ואמר, להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב״ה. ואמר מלת עליהם, להודיע על מי נאמר אלהימו, שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל. ויהיה וי״ו ואמר, כוי״ו ושמר ה׳ אלהיך (לעיל ז׳:י״ב) שפירושו ישמור. ויהיה פירוש המקראות כך, שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורים, ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם, ותם בהם עצור ועזוב להיותם בלתי שוטר ומושל, יאמר הקב״ה עליהם, איה עבודה זרה שלכם שהייתם בוטחים בהם, יקומו ויעזרכם. לכן ראוי לכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם, ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם, ולא היה בם כח למחות בידי, מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים, ואין מידי מציל. ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקים מהאויבים:

When He punishes them with the afflictions, etc. But it cannot be explained according to its plain meaning, when He judges them whether for innocence or guilt. For if so, how does the next phrase, "And He will reconsider about His servants" fit in? For it implies that He will be "merciful towards his servants.⁠" But perhaps they are found to be innocent in their judgment, and they would not require mercy!

The Holy One, Blessed Is He will reconsider concerning His servants, etc. [Rashi] needed to reverse the order [of the words], because after the suffering comes the consolation and afterwards, "to make known that it is on His servants.⁠" Since the verse repeated and said, "About His servants" and "His people" [alone] which precedes it did not suffice. It requires that Hashem's Name also be repeated, as if it said, "When Hashem administers justice against His people, and Hashem will reconsider about His servants.⁠"

When he sees that the power [lit. hand] surging, etc. By this, Rashi corrects several matters. He explains "that He will see" as "when He sees" because the word כי (when) here is like "When (כי) you come to the land, etc.⁠" (Vayikra 25:2) which means "when.⁠" And the word אזלת means "surging.⁠" The word "power" refers back to the enemy, even though it is not mentioned here. He also added the word "against them" to inform who the power is going against. "None (אפס)" means "no more" as in the verse, "for there is no (אפס) money" (Bereishis 47:15). "Structured (עצוב)" means collected under the authority of the ruler. "Fortified" (עזוב) means "strengthened" and he added the term "among them" after "and that there is no one" because "no more" applies only applies to them, i.e. it is finished their being gathered and strengthened. Rashi also adds "The Holy One, Blessed Is He" after "He shall say" to inform that the one who says "Where is their god" is The Holy One, Blessed Is He. He adds "concerning them" to show the subject of "their gods" refers to "about His servants" mentioned above. The conjunctive vav of ואמר "And He shall say" is like the vav of "And the Lord your God will guard (ושמר) for you" (Devarim 7:12) which means "He will guard" [in the future tense]. The meaning of the verses are as follows: When Hashem will inflict suffering on His people with all these afflictions, and He will reconsider and console them when He sees that the power of the enemy becoming greater and greater against them, and they cease to be guarded and held strongly, to be without a protector or a ruler, Hashem will say of them, "Where are your idols in whom you trusted? Let them come and save you.⁠" Therefore it is appropriate for you to understand from all the evils that I have brought on you, and there is no savior from all the idols in whom you trusted. They have no power to stay My hand, because it is I Who has the power to lower or to raise, and "no one can rescue you from My grasp.⁠" Afterwards Scripture mentions the vengeance which He will wreak on the enemies.

כי ידין ה׳ עמו וגו׳ – אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם, כי ידין ה׳ עמו פירוש יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום ויראה צרות שעברו על הצדיקים מהם הרגו מהם שרפו מהם הפשיטום ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם, והוא אומרו ועל עבדיו יתנחם פירוש בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות, ועוד כשיראה ה׳ שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקודש ואין אשכול וגו׳ (מיכה ז׳), והוא אומרו כי אזלת יד, ובזה אפס עצור פירוש על דרך (שמואל א׳ ט יז׳) יעצור בעמי פירוש שאין כח למדריכים בדרכי ה׳ להדריכם, ועזוב פירוש ומצד זה נשאר העם עזוב.

כי ידין ה' עמו, "When the Lord will judge His people, etc.⁠" After having concluded the subject of the people who have caused God to become angry, the Torah now turns to Israel as a whole, assuring the people that He will not quarrel with them forever. The words כי ידין השם mean that God will take a look at what many righteous have endured, some of whom have been murdered, others burned, etc. God will comfort Himself, i.e. relent, when He observes all this. This is why Moses says ועל עבדיו יתנחם, "and on account of His servants (what happened to them) He will relent.⁠" He relents on account of those of His children who remained His loyal servants. Furthermore, when God sees that the Israelites do not have the strength to save themselves from exile, and their righteous do not enjoy enough authority to discipline the sinners, He relents. He is aware that there are no longer any prophets amongst the Israelites, nor the outstanding men of former years whose influence on the people had beeen considerable. Compare Michah 7,1 אין אשכול לאכול, "there is not a cluster to eat.⁠" This is an example of Moses saying: כי אזלת יד, "God sees their might is gone.⁠" The words אפס עצור, mean that neither what was guarded nor preserved is still left.⁠" We find a similar statement in Samuel I 9,17: זה יעצור בעמי, "He will deliver My people,⁠" [King Saul. Ed.] The literal meaning is more like "he will stop the rut of My people,⁠" or "he will stop everybody from doing what he feels like, and introduce discipline into the lives of the nation.⁠" At any rate, it is a reference to the people being in a state of disarray. ועזוב, "and it is abandoned.⁠" This is a reference to the disarray the people find themselves in and which makes them feel abandoned. At that point,

כי ידין ה׳ – ינקום הקב״ה מהם.

עמו – בשביל הרעות שעשו לעמו.

ועל עבדיו – הם עובדי ה׳.

יתנחם – ינחם הקב״ה על הגלות גופא כי על מה שעשו לעמו ינקום הקב״ה מהאומות אבל הגאולה לא היתה באה בשביל זה אבל ממה שעשו לעבדיו יתנחם על הגלות ויגאל אותנו ועיקר פירושו ועל עבדיו יתנחם לפי שלהקב״ה אין לו שמחה כשנפרע מן הרשעים אבל על מה שעשו לעבדיו יתנחם לשון נחמה. יהיה לו נחמה כשיפרע מן האומות וינקום נקמתם מהם.

כי יראה כי אזלת יד וגו׳ – ג׳ מעלות כלולות באדם חכמה גבורה עושר וכמ״ש מלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה ושואל מה תהא עליה חכם או טפש גבור כו׳ עשיר כו׳ וכמ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו והם נגד נפש גוף ממון. חכמה בנפש. גבור בגוף. עשיר בממון. ואמרו בגמ׳ נגד העשירות אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה. ונגד הגבורה אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה כו׳ ונגד החכמה אין בן דוד כו׳ עד שיתמעטו התלמידים. ונגד ג׳ אלו שאין בן דוד בא עד שיכלו הם מישרא׳ וזהו מ״ש נפלה לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל שלכאורה אין לו פי׳ כיון שלא קמו מנפילה הראשונה היאך שייך לומר לא תוסיף לנפול אלא פי׳ נפלה לא תוסיף לנפול עוד שהנפילה תהיה עד מדריגה התחתונה שאין יכולה להיות עוד נפילה אחר זה ואז קום בתולת ישראל וכמ״ש התנערי מעפר קומי וגו׳ ודרשו עד שיגיעו לעפר ומשם עתידין להגאל וז״ש כי יראה כי אזלת יד היא הגבורה ואפס עצור הוא התורה כמ״ש ושם נעצר מעבדי שאול שהיה עוסק בתורה. ועזוב זה ממון שיכלה מהם כמ״ש עזוב תעזוב וגו׳.

כי ידין ה׳ עמו – זה היום שאמרתי שבו תעלה חמת ה׳ באפו להנקם מצריו, הוא יום קץ זעם ישראל, כי אז יעשה השם דין עמו, כדרך שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ״ג א׳):

ועל עבדיו יתנחם – אז ישוב לרחם על עבדיו ויתנחם, וישיש עליהם לטובה:

כי יראה כי אזלת יד – כאשר יראה שכלה כחו של ישראל, והם הולכים ומתדלדלים באורך הגלות והצרות, וכבר אינם עוד בוטחים בכחם:

ואפס עצור ועזוב – מלת עצור מן עצרני ה׳ מלדת שהוא ענין מניעה, והמושל נקרא עוצר בעבור שמונע את העם מעשות כישר בעיניו, לכן כל איש אשר אין בידו לעשות כלבבו וכרצונו נקרא עצור, יהיה המניעה ממי שיהיה, כגון מניעת האב על הבן ומניעת הגבור על החלש וכדומה, והפך כל זה נקרא עזוב, שנעזב לעצמו ואין איש שם על לב למנעו ולעכבו בכל אשר יפנה, ואמר כאן שמכובד הצרות יתבטל מישראל תיקון הקיבוץ המדיני עד שלא יהיה בם עצור, אלא הכל בערבוב, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ואם תאמר א״כ יהיה העם חפשי לעשות הישר בעיניו, לכן הוסיף מלת ועזוב, כלומר עם כל זה לא יהיה בם כח לעשות כטוב בעיניהם, כי הצרות יתששו את כחם עד שימס לבבם ולא תקום בם עוד רוח ללכת קוממיות בשרירות לבם, כמו שאמר בתחילת הפסוק כי אזלת יד, והכלל כי תעדר מהם כל טובה הן טובת ההנהגה המדינית והן טובת החפשיות:

עצור ועזוב – לרבי שלמה פאפענהיים דברים שעושים בהם סחורה יקרא עזבון כמו נתנו עזבוניך (יחזקאל כ״ז) נתנו בעזבוניך, הונך ועזבוניך בצאת עזבוניך מימים, כולם מלשון עזיבה ובטול עסק עם הדבר, שהמוכר עוזב את החפץ ואת הסחורה מלהיות לו עוד עסק עמו כי מניחו ברשות אחרים במחיר יבאו, וכן יאמר בל׳ אשכנזי על מכירת חפצים בלשון עזיבה (פערלאססען), מזה הענין עצור ועזוב, ואפס עצור ועזוב בישראל (מלכים א י״ד) ואפס עצור ועזוב בישראל (מלכים ב י״ב), והיינו משולל מכל דבר חפץ, בין דברים שעושין בהם סחורה ובין דברים שאין עושין בהם סחורה, הדברים שאין עושין בהם סחורה יקרא בשם עצור, מענין עצירה שעוצרין אותם תחת היד שאין עושין בהם מסחרת לעזבם לרשות אחרים כגון בתים שדות כרמים וכלי בית ושאר חפצים שהאדם יורש ולוקח לעכבם לעצמו ושלא למכרם. והדברים שעושין בהם סחורה יכונו בשם עזוב ע״ש שעוזבין אותם ומניחים אותם לכנוס ברשות אחרים, וראוי לתרגם עצור ועזוב (דאס האלטבארע, אונד פיילבארע), ולפי שאלה שני מיני החפצים הם כוללים כל חפצי האדם וקניניו והונו, לפיכך יכנה בעל הלשון עניות האומה ודלותה בלשון אפס עצור ועזוב, כי גם עשירות האומה וטוב מעמדה תלוי הכל על מה שתוציא הארץ בשפע לצרכי היושבים בה והוא נקרא עצור, ובמשא ומתן והמסחרת המרובה שהיא עושה עם שאר האומות השכנות והוא נקרא עזוב.

יתנחם – מנוחת הנפש והשקט מהתפעלות מה; נחם כמו נח מ..., מתנחם לך להרגך {בראשית כ״ז:מ״ב} מניח חמתו בחשבו להרגך, ובן אדם ויתנחם {במדבר כ״ג:י״ט}, נח מעצתו ועוזבה, הוי אנחם מצרי {ישעיה א׳:כ״ד}, אשקיט חמתי ע״י נקמה; ועל עבדיו יתנחם ינוח מחמתו אחרי כל מה שסבלו.

ואפס עצור ועזוב – מלת אפס ענינה לפעמים: אין דבר רק הדבר הזה, כמו אני ואפסי עוד (ישעיהו מ״ז:ח׳ וי׳ וצפניה ב׳:ט״ו) שענינו אין אחר זולתי אני, ואין אחר חוץ ממני. אף כאן הכוונה לא ישאר אלא עצור ועזוב. כלומר לא ימלט מן הצרות רק מי שיהיה סגור או שיהיה נשכח, דוגמת והנשאר והנצור ברעב ימות (יחזקאל ו׳:י״ב) וכן יתפרש ואפס עצור ואפס עזוב (מלכים ב י״ד:כ״ו) אין רק עצור ועזוב, וכן והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל {מלכים א כ״א:כ״א}, לא ישאר לו אפילו מי שיהיה סגור או נשכח.

כי ידין ה׳ עמו וגו׳ – משמעותו הכללית של ״דון״ היא: לכוף על הדין במקרה מסוים; מכאן גם המשמעות: לריב את ריבו של אדם שזכויותיו קופחו (עיין פירוש, בראשית ל, ו ומט, טז).

יתנחם – עיין פירוש, בראשית ו, ו.

ביטוי הסיבה ״כי״ וגו׳ הוא המשך ישיר של האמור לפניו, והוא מתייחס לצרות שנגזרו על ישראל, שתיאורן הופסק בפסוק כו.

מזכירים כאן לאומות לחשוב על יום הדין והנקם שיבוא גם עליהן. נאמר לנו כאן שאכן, ישראל, בהפסידו את עצמאותו המדינית בגלל חטאיו, היה צריך לצאת לגלות לצורך חינוכו שלו וחינוך שאר העמים; ישראל התפזר בין העמים, ונעזב חסר ישע לחסדיהם. אף על פי כן, למרות שבגד בייעודו האידיאלי, היה עדיין ישראל – בהשוואה לעמים – ״עמו ועבדיו״; הוא היה עדיין עם ה׳, המשעבד עצמו לרצון תורתו ולמטרות ממשלתו.

ישראל מעולם לא הפר לגמרי את בריתו עם ה׳ ועם תורתו, ולא התכחש אף פעם לחלוטין לברית זו. ביסוד שירה זו, מונחת ההבטחה ״כי לא תשכח מפי זרעו״ (לעיל לא, כא), והבטחה זו התקיימה לא פחות מנבואות הפורענות. כאשר הוסרה הגנת ה׳ מעל עם ישראל, הוא נותר חסר ישע מפני פרעות האומות, אך זה לא הצדיק שום התעללות שהייתה מנת חלקו. אלא פיזור זה של החלשים בין החזקים היה במקביל גם ניסיון קשה לחזקים, לראות כמה צדק ואנושיות יש בלבם. התנהגות האדם כלפי החזקים, שמן הסתם יש להם אמצעים להשיב גמול על כל רעה שנעשית להם, איננה הוכחה על הצדק והאנושיות של האדם. הסימן האמיתי לערכו המוסרי של החזק הוא עד כמה הוא נושא בעול מצוקת החלשים ומכבד את זכויותיהם.

לפיכך ״ידין ה׳ עמו״: הוא יישב בדין על היחס שנהגו בעמו בקרב האומות; ״ועל עבדיו יתנחם״: והוא יגלה עצמו בשינוי תכניתו בנוגע לעבדיו; ״כי יראה״ וגו׳: כאשר הוא רואה שעמו ועבדיו איבדו הכל, ולא נותר להם דבר – בעל ערך גדול או קטן – לכלכל עצמם או לתלות בו תקווה כלשהי לעתידם. בייסורים המתוארים בפסוקים כג–כה, הגיעה הגזירה שנגזרה על ישראל לדרגת החורבן הגדולה ביותר. כאשר ״כי יראה כי אזלת יד״ וגו׳ הופך למציאות, נתקיים המאמר ״אראה מה אחריתם״ (פסוק כ), והפיזור שבא על ישראל במקום ״אפאיהם״ (פסוק כו) ציין את ראשית גאולת ישראל והשבתו על כנו.

השווה את מאמרי חז״ל: ״צדקה עשה הקב״ה בישראל שפזרן לבין האומות״ (פסחים פז:); ״תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו״ (סנהדרין צז.–:). (לסדר הדורות של שני אלפים תורה שערך רש״י שם, יש להוסיף כדלהלן: המשנה נערכה בשנת ג׳ אלפים תתקע״ח [בקירוב] לבריאת העולם, מאה וחמישים שנה לאחר החורבן – הווי אומר, בסוף תקופת שני אלפים תורה. והנה, עריכת המשנה הייתה המפעל הגדול והחשוב של שמירת התורה לפני הפיזור ההולך וגדל של עם ישראל בגלות. לדעת ר׳ שרירא גאון (באגרתו), רב הלך לבבל בחיי רבי, בשנת ג׳ אלפים תתקע״ח [בקירוב] לבריאת העולם, ונפטר שם בשנת ד׳ אלפים ג׳ [בקירוב].)

אזלת – צורה מאוד לא שכיחה, במקום ״אזלה״, כדוגמת ״וְנִשְׁכַּחַת צֹר״ (ישעיהו כג, טו).

ואפס עצור ועזוב – ״עצור״ הוא דבר שאדם חפץ לשמור עליו; ״עזוב״ הוא דבר שאדם אינו מייחס לו כל ערך ואיננו טורח לשמור עליו. אדם הוא חסר אונים לחלוטין אם הכל אבוד לו, אם הדברים שהוא רצה לשמור עליהם אבודים לו כמו הדברים שהוא נטש. כך גם במלכים ב׳ יד, כו.

[לו] כי ידין ה׳ עמו – לעשות בהם משפט:

ועל עבדיו שחטאו בו. יתנחם (לשון הוי אנחם מצרי) ע״י שיראה כי אזלת יד. חזקתם מעצמו:

ואפס עצור ועזוב – העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:

כי ידין עתה יאמר אשר יעשה לעמו ישראל:

כי ידין ה׳ עמו – אחרי שיבא עליהם דין ה׳, אז:

ועל עבדיו יתנחם. מלשון נחמה כי הנשארים בעת הגאולה יהיו עובדי ה׳, ובהם יתנחם ה׳. והדבר שיקרב הגאולה:

כי יראה – כאשר יראה:

כי אזלת יד – שהם עניים ודלים. ואפס ואך עצור. שהמה עצורים ולחוצים:

ועזוב – שאין להם עוזר ותומך וביותר:

כי ידין וגו׳: מפרש הטעם שנפרעו כל כך¹, והרי צור ישראל ״מכרם״ לעשות בהם מה שלבם חפץ, וגם ״הסגירם״ (פסוק ל׳), ואם כן על מה המה נענשים².

והישוב על זה אמר ירמיה הנביא, אחרי שהקדים (ב,ב) ״זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳⁠ ⁠⁠״, (פסוק ג׳) ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה׳⁠ ⁠⁠״. ביאר ירמיה שנמשלו ישראל ל״קודש״³, שהמזיק אותו אינו נענש, ומ״מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל. כך, אם⁴ נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה⁵, אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם, משום הכי ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים.

עוד זאת שנמשלו ל״ראשית תבואה״ שהוא תרומה, כדאיתא בקדושין (נג,א). והנה, תרומה ניתן⁶ ליהנות, אבל דווקא כדרכן, וכדתנן במסכת תרומות (יא,א). והכי נמי כשניתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן, מ״מ דוקא כדרך מיתה ולקברן⁷.

וחזר ירמיה ופירש ״כל אוכליו יאשמו״, שלא נפרש ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ כתרומה לחוד שנקראת ״קודש״, וא״כ לא יענשו אלא על שלא כדרך הנאתן⁸ ולא על אכילתן⁹, משום הכי חזר ופירש ״כל אוכליו יאשמו״ – זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן, אבל באכילתן והנאה מן החיים¹⁰ – ״כל אוכליו יאשמו״.

כל זה אמרה השירה:

כי ידין ה׳ עמו: שנשארו בחיים, והרעו להם שנשתמשו בגופן או בממונן, ״ידין״ – להוציא מהם¹¹, וכמאמר הנביא (ישעיהו ס,יז) ״תחת הנחושת אביא זהב וגו׳⁠ ⁠⁠״¹².

ועל עבדיו:⁠¹³ הן המה שנהרגו ולא ניתנו לקבורה, וכדאיתא בסנהדרין (מז,א) על המקרא (תהלים עט,ב) ״נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים״, ד״עבדיך״ היינו דמחייבי דינא מעיקרא¹⁴, וכיון דאיקטיל מקרי ״עבדיך״¹⁵. ובשביל שנתנום¹⁶ לעוף השמים¹⁷ ״יתנחם״ – שלא לכך נמסרו להריגה.

כי יראה כי אזלת יד: זהו טעם על מה הוא ״קרוב יום אידם״¹⁸, וכי נתמלאה סאת ישראל¹⁹ במשך קצר הלז?⁠²⁰ על זה נתן טעם שבישראל²¹ ״אזלת יד״ להחזיק צורת היהדות, שהרי נשכח בשבעים שנה אלו מהמון עם ישראל אפילו המבואר בתורה שבכתב, כמבואר בספר עזרא ונחמיה²², ולולי שנגאלו ונכנסו לארץ ישראל, ואנשי כנסת הגדולה הגדילו תורה בישראל, לא נשאר ח״ו שורש מעיקר דת יהודית.

ואפס עצור ועזוב: אין בגלות כח בגידוליהם²³ להיות ״עצור ועזוב״ לתורה ולתעודה, שהרי אפילו דניאל שגדל²⁴ מאד בבבל, מ״מ לא זכה ללמד תורה בישראל²⁵. על כן היה הכרח ממנו יתברך, המגיד מראשית אחרית, לעשות ״קרוב יום אידם״ של בבל וכשדים.

1. מפלת הכשדים שאירעה באופן מהיר כל כך ומיידי.

2. כעין השאלה המפורסמת של הרמב״ן (בעקבות הרמב״ם) בפרשת ברית בין הבתרים על הפסוק ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי״, מדוע נענשו המצרים, כשהם רק קיימו את גזירת ה׳ ״ועבדום ועינו אותם״.

3. בשר קדשים, החלק השייך לכהנים.

4. אמנם.

5. חרב השונא – (ירמיהו מו,טז. נ,טז).

6. לכהן.

7. והנהרגים ע״י הכשדים לא ניתנו לקבורה – ״נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים״. א״כ היו שתי האשמות על הכשדים, גם על אלו שהמיתום (לא הביאום לקבורה) וגם על אלו שהחיום (שהפשיטו עורם).

8. שלא הביאום לקבורה.

9. שהפשיטו עורם של החיים.

10. שנהנו מאלו שנשארו חיים, והשתמשו בגופם או בממונם.

11. כלומר, הקב״ה יוציא מהגויים ממון וכו׳ כנגד כל מה שהשתמשו בגופם או בממונם.

12. רד״ק: תחת הנחושת שלקחו הגויים ממך אביא זהב...

13. ״עמו״ הם החיים, ו״עבדיו״ הם ההרוגים.

14. כלומר, שהיו רשעים.

15. ע״י שנהרגו שלא כדין ע״י מלכות אומות העולם.

16. הגויים, ובמקרה דנן הכשדים.

17. שלא ניתנו לקבורה.

18. מפלת הכשדים שאירעה באופן מהיר כל כך ומיידי.

19. העונש על עוונותיהם של ישראל.

20. שבעים שנות גלות בבל בהשוואה לגלות השניה הנמשכת כבר יותר מאלפיים שנה.

21. לא כרש״י ש״אזלת יד״ משמעו חוזק, ומוסב על הגויים.

22. שנשאו להם נשים נכריות, ובניהם לא ידעו אפילו לשון הקודש, ועוד.

23. הדור החדש שיוולד בגלות בבל, לא יהיה לו כח לתורה ולתעודה.

24. בתורה.

25. עילם זכתה ללמוד ולא ללמד (פסחים פז,א) – שהיה בה דניאל (רש״י).

ואפס עצור ועזוב – שד״ל בתרגומו הביא פירוש חדש על המליצה הזאת הנמצאת עוד בס׳ מלכים (מלכים א כ״א:כ״א) ופירש – ואין עוד הפרש בין עצור בבית הכלא ובין עזוב לחפשי כי כולם ינאקו תחת עול העבדות, וגם פיליפפזאָן הביא פירוש זה בשם De Wette; אבל במלכים ב׳ (מלכים ב י״ד:כ״ו) שמצאנו ״ואפס עצור ואפס עזוב״ נ״ל שלא נוכל לפרש כן מפני כפל מלת אפס; על כן נ״ל שיש לפרש כהוראת יתר מלות אפס שבתנ״ך שהוראתם נרדפת להוראת רק ואך (עיין מה שכתבתי פרשת ראה על פסוק אפס כי לא יהיה בך אביון) ועמו הנזכר למעלה או עצור בבית כלא או יושב בדד, ואין חולה עליו ומבקש טובתו.

כי ידין ה׳ עמו. לדעתי יפה פירש מהו׳ זאכס אם ידין ה׳ את עמי שישפוט בינם ובין האומות, ולחנם טען בעל בוצר עוללות שכתב ואינו נראה כי לשון ידין יורה על מד״הד ביסורין — ואין זה אמת כי כמו שמצינו שפטו יתום ריבו אלמנה כן יאמר ידין את עמו שישפוט בינם ובין מנגדיהם ויתבוע עלבונם, ובפירוש מצינו אין דן דינך למזור רפואות וגו׳ דן דין עני משפט אביונים, ויותר מבואר ברחל שאמרה דנני אלהים וגם שמע בקולי, ורש״י עצמו פירש שם דנני וזכני.

כי ידין וגו׳ – ת״ר, כי ידון ה׳ עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, אין בן דוד בא עד שירבו המסורות,⁠¹ דבר אחר עד שיתמעטו התלמידים,⁠² דבר אחר – עד שתכלה פרוטה מן הכיס,⁠³ דבר אחר – עד שיתיאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב, כביכול אין סומך ועוזר לישראל.⁠⁴ (סנהדרין צ״ז.)

1. מפרש הלשון כי אזלת יד שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן, וממילא מבואר שבאותו הדור רבו המלשינות.

2. שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, והיינו אפס עצור ועזוב.

3. והיינו אזלת יד שהיו בידים ריקניות. ונראה דהלשון אזלת יד הוא ע״ד הלשון אם לא תשיג ידו.

4. כלומר שכל כך ישפלו עד שיאבדו רוחם ויתיאשו מן הגאולה ויאמרו אין עוזר וסומך לישראל חלילה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון