בפנים אחרים נדרש בספרי. פירוש, דהוא (רש״י) פירש קצת כלפי ישראל, וקצת כלפי אומות העולם; דהא ״כי גוי אובד עצות״ (פסוק כח) פירשה כלפי גוים, ואחר כך ״מגפן סדום גפנם״ (פסוק לב) פירשה כלפי ישראל. אבל בספרי פירשה רבי יהודה כולה כלפי ישראל, ורבי נחמיה פירשה כולה אאומות. ומפרש (רש״י) איך רבי יהודה מפרש אותה כולה כלפי ישראל, ומפרש ״כי גוי אובד עצות״ את התורה שהיא להם עצה נכונה. ושאר הדברים פירש רש״י גם כן נגד ישראל
:אף על גב דיש עוד חילוק, כי ״אי אלקימו צור חסיו בו״ (פסוק לז) פירש רש״י שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל אי עבודה זרה שלכם וכו׳, ורבי יהודה (בספרי כאן) מפרש אותו ואמר ישראל לאומות איה הגמונים שלכם שהייתם חסים בו, מכל מקום כיון דרבי יהודה גם כן מצי לפרש ׳ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל איה עבודה זרה שלכם׳ כפי פשוטו, יש לומר דגם רבי יהודה מפרש כך לפי פשוטו. ולא פליג [רק] על רבי נחמיה (רק), דהוא מפרש כל המקרא על אומות העולם, שאמרו כמו שאמר טיטוס ״אי אלקימו״. וזה לא יתכן אליבא דרבי יהודה, דהא ״ואמר״ כתיב, ולא נזכר אומות בקרא, דהרי כל הפרשה מדברת בישראל לדעת רבי יהודה, ולא יתכן לפרשו באומות. אבל ׳ואמר הקדוש ברוך הוא׳ יתכן שפיר, מפני שכתוב (פסוק לו) ״כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״, ולפי פשוטו קאי גם כן על הקדוש ברוך הוא:
ומה שדרש רבי יהודה על ישראל שיאמרו לאומות ״אי אלקימו״ ׳הם ההגמונים וכו׳ ׳, מפני שהוקשה לו דאם הוא מאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסוף – כאשר ״אזלת יד ואפס עצור ועזוב״ (פסוק לו) – לא הוי ליה למימר ״אי אלקימו יקומו ויעזרכם״ (ראו פסוקים לז-לח), אלא הוי ליה למימר ׳אי אלקימו למה לא עזרו אותם כבר׳. איך יתכן לומר ״ויעזרכם״ אחר שכל השנים עד שנת הגאולה לא עזרו אותם, ובשעת הגאולה אומר ״אי אלקימו יקומו ויעזרכם״. ולפיכך פירש אותו רבי יהודה ׳ואמר ישראל לאומות׳, דהשתא אתא שפיר ״יקומו ויעזרכם״ מהשתא, דיבוא עליכם הפורענות ״יהיו הם עליכם סתרה״ (ראו פסוק לח). אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטו
(יבמות כד.) לפרש אותו ״ואמר״ ׳ה׳ על ישראל׳, כמשמעות הכתוב:
בלשון זה משמש כי לשון דהא וכו׳. מפני שאין לפרש אותו ללשון שהוא תחילת דברים, דכיון דכבר כתוב (פסוק לה) ״כי לי נקם ושלם״, איך יאמר אחר כך ״כי ידין ה׳ עמו״, ולכך הוא צריך לפרשו בלשון ׳דהא׳, שהוא נתינת טעם על ״לי נקם ושלם״. אבל לפירוש רש״י ולרבי יהודה ד״לי נקם ושילם״ איירי בפורענות ישראל, מפרש ״כי ידין ה׳ עמו״ כשישפוט הקדוש ברוך הוא אותם, אזי יחזור ויתנחם:
אז יגלה ה׳ ישועתינו וכו׳. הוצרך לפרש כך, מפני שלא הוזכר זה המקרא של ״ואמר אי אלקימו צור חסיו בו״ רק מפני שבא להגיד הסיבה שאמר האויב ״אי אלקימו צור חסיו בו״, דאם לא כן למה מזכיר כלל שאמר האויב ״אי אלקימו״, אלא בא להגיד הסיבה, שגורם שתתגלה ישועתנו. אבל לפירוש שפירש למעלה יתפרש ״ואמר אי אלקימו״, שהקדוש ברוך הוא יאמר לישראל כך, כדי להראות להם מזה כי הוא יתברך הכל, ומאתו בא להם הפורענות והישועה גם כן, כמו שפירש למעלה:
כי נשאתי תמיד אני משרה שכינתי וכו׳. לפירוש הזה לא יתכן לפרש אותו בלשון עתיד, דהא דיבר בפורענות האויב עד הנה, ועתה יהיה נשבע. בשלמא אם כל הפרשה נגד ישראל, מדבר אל ישראל גם כן ״כי אשא אל שמים ידי״, שאני נשבע לנקום מאויבי, שלא זכר נקמת האויב כלל. אבל לרבי נחמיה, שכבר הזכיר בכל הפרשה נקמת האויב, למה צריך להשבע על זה עתה, היה להזכיר השבועה בתחלה. לכך פירש אותו כך, ׳כי תמיד אני משרה שכינתי וגו׳ ׳, כלומר מה שלא עשיתי נקמה בכם עד עכשו, מפני שישיבתי בשמים וחי לעולם, ואפילו גבור למטה וכו׳: