יזבחו לשדים וגו׳ – ״שדים״ נזכרים בתנ״ך רק כאן ובפסוק אחר העוסק באותו החטא: ״וַיִּזְבְּחוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים״
(תהילים קו, לז).
השורש של ״שד״ הוא ״שוד״, הקרוב ל״שדד״. ״שוד״ בא שוב רק פעם אחת: ״מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם״ (שם צא, ו), תיבות המחכימות אותנו במשמעות המושג ״שד״. ״שדד״ מציין בעיקר ביזה והריסה באמצעים מכניים, ואילו ״שוד״ מתייחס להריסה שנגרמה על ידי כוח בלתי נראה כלשהו.
״שדים״ הם כוחות בלתי נראים המזיקים לפריחה ולהתפתחות, ״לא אֱלֹהּ״, אשר אפילו בדמיון מחשבת ההבל של העמים אין בהם הכוח של אלים; ״אלהים לא ידעום״, לא היה לישראל שום דבר אתם שיכול לתת להם סיבה לעובדם כאלילים; ״חדשים מקרב באו״, חידושים פרי דמיון ההבל או כוח ההמצאה; ״לא שערום אבתיכם״, אפילו אבותיכם בתקופה האלילית שלפני ימי אברהם לא יָראו מהם.
ודאות אחת בלבד – הוודאות שישנו אל אחד ויחיד, השומר ברית של קִרבה גדולה עם הנכנעים לפניו – מחזיקה את האדם ומרוממת אותו מעל לכל הכוחות האחרים שבין השמים לארץ. ודאות זו לבדה משחררת אותו מכל פחד ומכל רתת מביש המערער את המוסר; רק היא מסירה מלבו את הפחד מכוחות אמיתיים או מדומים המאיימים על הצלחת האדם. אך ברגע שהאדם עוזב את עבודת האל האחד והיחיד הוא מאבד כל משען ומשענה; הוא מדמה בלבו שהוא בן חורין, אך הוא חושש ומפחד מכל כוחות הטבע והגורל – שהם באמת חזקים יותר מאדם הסומך רק על עצמו – כדרך שהוא ירא מההבלים שהומצאו על ידי אנשים הטוענים שיש להם הבנה במסתרי הטבע והעולם.
באור האמת הבוקע מהאל האחד והיחיד, אדם רואה את כל העולם מואר באור יקרות של חכמה וטוב־לב. בעולם הזה, יש לכל הנבראים אחרית טובה; ואפילו אם בדרכם הם עוברים דרך חושך ומוות, כאב וחורבן, לבסוף הם מובלים למצב גבוה יותר של הווייה וחיים, כוח ושמחה, נצח ואלמוות. בעולם הזה, האדם הוא בן לאביו שבשמים וניתן לו התפקיד לחיות לפניו חיי חובה. נמצא שהוא קרוב לבוראו גם בחיי חלדו. נאחז ביד האל האחד והיחיד יכול האדם לעבור בשלווה גמורה אפילו דרך חושך ומוות, אל עבר האור והחיים.
אך אם האדם עוצם עיניו בפני האור הזה והחיים האלה, שוקע עולמו לתוך לילה חשוך מלא שדים, אמיתיים ומדומים. במקרה כזה יש לו רק אור קלוש של הניסיון האנושי להדריכו באפלה שבה עליו להיאבק למען חייו ואושרו עם שדים העומדים לשטן בדרכו; ואז כל עונג ושמחה מסתיימים עבורו בתיעוב ובאכזבה. הוא נכנס לחיים בבכי כדי לעוזבם ביגון ובייסורים. בחיים כאלה, האדם הוא האומלל שבכל היצורים משום שיש בו ההכרה שהוא האומלל מכולם. הוא חש שיש לו זכות מובנת מאליה לאושר ולחיים – אך כל עוד אינו חי חיי מסירות לחובה, לעולם לא ייהנה מזכות זו. מן האושר העילאי של עולם מלא כבוד ה׳ ועד לפסימיות של עולם מלא שדים – זו הייתה תמיד הדרך האומללה שהבגידה בה׳ הוליכה אליה בהכרח, וזו גם הדרך שבה בגדו ישראל כפי המתואר כאן: ״ויטש א־לוה עשהו וגו׳ יקנאהו בזרים וגו׳ יזבחו לשדים״ וגו׳.
לא שׂערום אבתיכם – ״שלא עמדה שׂערת אבותיכם בפניהם״
(ספרי). אבותיכם לא חרדו מהם. כך גם: ״וּמַלְכֵיהֶם שָׂעֲרוּ שַׂעַר״
(יחזקאל כז, לה), ״יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר״
(שם לב, י); וכעין זה: ״תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי״
(איוב ד, טו).
״אבתיכם״ – לא ״אבותיהם״ [הווי אומר, לא ״האבות שלהם״, של אלה שיחטאו בעתיד, אלא ״האבות שלכם״, של אלה שמשה מדבר אליהם]; השווה: ״בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״
(יהושע כד, ב). הם חזרו לחשכה כבדה יותר מזו של אבותיכם, היינו אבותיו של אברהם אביכם – חשכה שממנה העלה אתכם אברהם.