Devarim 28 – דברים כח‏ – Mikraot Gedolot

וִיהֵי כְּמָא דַּחְדִּי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאֵיטָבָא לְכוֹן וּלְאַסְגָּאָה יָתְכוֹן כֵּן יִחְדֵּי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁיצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַּלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְּאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.

And as the Lord rejoiced over you to do you good and to multiply you, so will the Lord rejoice over you to destroy and consume you, and to carry you away from off the land which you are entering to possess it.

ויהווי היך מה דהווה רעווה מן קדם^א י״י עליכון למייטבה יתכון ולמסגייה יתכון כדן יחדי י״י עליכון למובדה יתכון ול⁠[מ]⁠סייפה יתכון^ב ותתעקרון מן עילוי ארעא די אתון עלין לתמן למירת^ג יתה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהווה רעווה מן קדם״) גם נוסח חילופי: ״דחדה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למובדה יתכון ול⁠[מ]⁠סייפה יתכון״) גם נוסח חילופי: ״למסייפה יתכון ולמשיצייה יתכון״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.

ויהי היכמא דחדי מימרא די״י עליכון לאוטבותכון ולאסגאה יתכון הכדין יחדי מימרא די״י עליכון עממין נוכראין להובדא יתכון ולמשיציא יתכון ותיתעקרון מעילוי ארעא דאתון עללין לתמן למירתה.

And as the Word of the Lord rejoiced over you to do you good, and to multiply you, so will He rejoice (in sending) against you strange nations to destroy and make you desolate, and you shall be uprooted from the land which you are going to possess.

רמז תתקס

כֵּן יָשִׂישׂ ה׳ עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלַּיְלָה״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי, וּכְּתִיב (דברי הימים ב כ׳:כ״א) ״בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאוֹמְרִים הוֹדוּ לַה׳ (כִּי טוֹב) כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר ״כִּי טוֹב״ בְּהוֹדָאָה זוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, הוּא אֵינוֹ שָׂש אֲבָל אֲחֵרִים מֵשִׂישׂ דִּכְתִיב ״יָשִׂישׂ״ וְלֹא כְּתִיב ׳יָשׂוּשׂ׳ שְׁמַע מִינָה.

פיכון כמא קצד אללה בכם אן יחסן אליכם ואן ית׳מרכם כד׳אך יקצד בכם אן יבידכם ואן ינפד׳כם פתנדרסון ען אלבלד אלד׳י אנת דאכ׳ל אליהא לתחוזהא

ויהיה כפי שהתכוון ה׳ להיטיב עמכם ולהרבות אתכם, כך יתכוון להשמיד אתכם ולכלות אתכם, ותיעקרו מהארץ אשר אתה נכנס אליה לרשת אותה.

ונסחתם – גזור מ״בית גאים יסח ה׳⁠ ⁠⁠״ (משלי ט״ו:כ״ה), נו״ן השרש מובלעת בסמ״ך.

ישיש י״י את אויביכם^א עליכם להאביד וגו׳.⁠^ב

ונסחתם – לשון עקירה, וכן: בית גאים יסח י״י (משלי ט״ו:כ״ה).

א. המלים ״את אויביכם״ מופיעות בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1 (שם: ״אויבים״), אוקספורד 34, לונדון 26917 (שם: ״אוייביכם״) דפוס רומא, אך בעדי נוסח אלו חסרה מלת: ״י״י״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״את אויביכם״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן בסוגריים: ״אבל הקב״ה אינו שש, מיכן שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, שלא נאמר ״ישוש״ אלא ״ישיש״, אחרים משיש אבל הוא אינו שש. אבל בטובתן של צדיקים הוא בעצמו שש, שנאמר: כאשר שש ה׳ עליכם.⁠״

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן בסוגריים: ״אבל הקב״ה אינו שש, מיכן שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, שלא נאמר ״ישוש״ אלא ״ישיש״, אחרים משיש אבל הוא אינו שש. אבל בטובתן של צדיקים הוא בעצמו שש, שנאמר: כאשר שש ה׳ עליכם.⁠״

כן ישיש י"י SO WILL HASHEM MAKE your enemies REJOICE עליכם OVER YOU, להאביד וגו'‏ TO DESTROY [YOU] (Megillah 10b).

ונסחתם – is an expression denoting "uprooting". Similar is, "Hashem will uproot (יסח) the house of the haughty" (Mishlei 15:25).

פס׳: והיה כאשר שש ה׳ – ¹כן ישיש ה׳ את האומות עליכם:
1. כן ישיש ה׳ את האומות (מגילה י.) אבל אחרים משיש:

וטעם כאשר^א שש – שלא תחשב כי יזיק לשם או יתאבל, כטעם: אם צדקת מה תתן לו^ב (איוב ל״ה:ז׳).
ונסחתם – מבנין נפעל והוא חסר נו״ן, מגזרת: יסח י״י (משלי ט״ו:כ״ה), [וסחיתי עפרה (יחזקאל כ״ו:ד׳), עם סחי ומאוס (איכה ג׳:מ״ה). ואם הם קרובי ענין הם שני שרשים: נסח – סחח.]⁠^ג
א. בכ״י פריס 177: אשר.
ב. בכ״י פריס 177: אם צדקת צדקת לך.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

AS THE LORD REJOICED. You should not think that this will harm God or that God will mourn.⁠¹ Its meaning is similar to² If thou he righteous, what givest thou to him (Job 35:7).

AND YE SHALL BE PLUCKED. Ve-nissachtem (and ye shall be plucked) is a nifal. It is lacking a nun.⁠³ It is related to the word yissach (will pluck) in The Lord will pluck up (Prov. 15:25).

1. For what happened to you.

2. The import of our verse is similar to Job 35:7.

3. The root nun is dropped. Thus the word reads nissachtem rather than ninsachtem.

והיה כאשר שש י״י {וגו׳} כן ישיש – ישוש לא נאמר, אלא ישיש, דהוא אינו שש בפורענות, אבל אחרים משיש (בבלי מגילה י׳:). וזה הוא רמז לקץ גאולתינו, כמו שכתוב בדניאל דכתיב: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם^א {ימים} אלף מאתים ותשעים (דניאל י״ב:י״א).
והכא כתיב: כאשר שש י״י {עליכם} להטיב אתכם ולהרבות אתכם: להטיב אתכם – במדבר ובארץ ישראל, שהיתה שכינה ובית המקדש עמכם, ולהרבות אתכם – במצרים, דכתיב: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א׳:ז׳), והיינו אלף ומאתים ותשעים: ארבע מאות שהיו במצרים, ומיציאת מצרים עד שנבנה הבית ארבע מאות ושמונים – דכתיב: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים {וגו׳} ויבן^ב הבית (מלכים א ו׳:א׳), הרי שמונה מאות ושמונים, וארבע מאות ועשר קם הבית – דכתיב: בזאת יבא אהרון (ויקרא ט״ז:ג׳), הרי אלף ומאתים ותשעים, ואומר: כן ישיש {י״י} עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה – כלומר: כזמן ההוא שהרבה אתכם והטיב אתכם, תהיו בגלות.
¹וזהו: מועד^ג מועדים וחצי (דניאל י״ב:ז׳) המועד^ד – ״מועד״ ראשון, כמו למועד הזה (בראשית י״ז:כ״א), והזמן: ״מועדים״ – כלומר: שני מועדים, כמו מועד צאתך ממצרים (דברים ט״ז:ו׳), כלומר: כשני מועדים של מצרים, ״וחצי״ מועד – חצי אותם שני מועדים, שהוא מועד שלישי, והרי שלשה מועדים כמועד שעמדו במצרים, והוא לפי הפסוק דכתיב: ומושב בני ישראל אשר ישבו^ה במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י״ב:מ׳). ג׳ פעמים ארבע מאות – אלף ומאתים, וג׳ פעמים שלשים – תשעים, והוא נמי: עידן ועדנין^ו ופלג עידן (דניאל ז׳:כ״ה). וכאן רמזו משה באורייתא. ואיבעי, הוה אמר: שלשה מועדים, אלא שרצה לסתום.
וכן אמר הושע: וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים (הושע ב׳:י״ז). וענתה – לשון מעון, כמו וענה איים באלמנותיו (ישעיהו י״ג:כ״ב), כימי גלות נעוריה – דהיינו מצרים, וכיום עלותה מארץ מצרים – זהו מיציאת מצרים עד שחרב הבית, והיינו אלף {ומאתים} ותשעים כמו שפירשתי למעלה. הרי קץ כתוב בתורה, שנוי בנביאים בהושע,⁠^ז ומשולש בכתובים בדניאל.
והקץ האחר הכתוב בדניאל באותו פסוק עצמו, דכתיב: אשרי המחכה ויגיע לימים^ח אלף שלש^ט מאות שלשים^י וחמשה (דניאל י״ב:י״ב). הוא נרמז בוילך משה,⁠^יא (דברים ל״א:י״ח) וכשאבוא שם אפרשנו כגוזר הרחמן, ובין זה לזה, ארבעים וחמש שנים, כי לקץ אלף מאתים ותשעים² יבא המשיח בעז״ה יוצרינו, ולסוף מ״ה שנה לביאתו תשקוט הארץ ותכבוש כל העולם תחת יד ישראל, ולכך כתיב שם: אשרי.
אבל אין אנו יודעים מהיכן מתחיל מניין זה, שנדע היכן מסיים, כמו אותו של מצרים שהקב״ה אמר לאברהם אבינו בין הבתרים: ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), ל׳ שנה קודם שנולד יצחק,⁠³ כי אז היה אברהם בן ע׳ שנה, וכשנולד יצחק בן ק׳. והיו מהם שמנו מבין הבתרים וטעו ל׳ שנה, והם בני אפרים, ויצאו ונהרגו, כדכתיב בדברי הימים (דברי הימים א ז׳:כ״א). ויש שמונים משירדו ישראל למצרים, ויש שמונים משהתחיל השיעבוד. והאמת משנולד יצחק, ולא נודע אל נכון עד שיצאו. וכן על גלות בבל אמר ירמיהו: לפי מלאות לבבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳), וחשב בל שצר וחביריו וטעה, וחשב אחשורוש וחכמיו וטעה, כמו שמפרש במגילה (בבלי מגילה י״א:).
וגם זה שלנו: שמא משנתבטל התמיד בימי הורקנוס ואריסתובלוס שהעלו להם חזיר ולא היה להם במה לעשות התמיד כמו שמפורש בסוטה (בבלי סוטה מ״ט:), והיינו: מעת הוסר התמיד (דניאל י״ב:י״א). ושמא משהומלך הורדוס, שלא היה ראוי למלוך על ישראל. ולכל המאוחר משעת הגלות. ולעת הקץ שיבא משיח, יהי רצון שיהא בימינו, יתבררו ויתלבנו הדברים, כדכתיב בדניאל (דניאל י״ב:י׳), שכשנראה היכן יסיים, נדע למפרע מהיכן התחיל המניין.
ולפי מניין הגלות יבא משיח בשנת ה׳ אלפים קי״ח לבריאת עולם, ומשם למ״ה {שנים} שיכבש העולם תחת יד ישראל, יהיה בשנת ה׳ אלפים קס״ג. ושבת העולם יכנס בין שני קיצין הללו, לפי דברי צח והשרט^יב הוא החכם^יג ר׳ אברהם בר חייא מברזלונא^יד זצ״ל, שפירש כי מה שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין צ״ז.) שיתא אלפי שני הוי עלמא, הם ו׳ ימים ליומו של הקב״ה, כדכתיב: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה (תהלים צ׳:ד׳) – הרי אלף שנים יומו של הקב״ה ואשמורה, הרי שיתא אלפי ששה ימים וששה אשמורות, והן ו׳ ימים. נמצא לסוף ה׳ אלפים לעולם וה׳ אשמורות, ועדיין יש אשמורה אחד עד השבת, שהוא יום השביעי, והוא קמ״ג שנים פחות מעט. כי ז׳ אשמורות באלף שנים שהם יום ואשמורה, וז׳^טו פעמים קמ״ג הם אלף ואחת שנה. נמצא: בשנת ה׳ אלפים קמ״ג יכנס שבת כ״ה לאחר אלף מאתים ותשעים, וכ׳ שנים קודם ה׳ אלפים קס״ג, כי מבעוד יום יבא משיח קודם שיכנס שבת כ״ה שנים, ולאחר כניסת שבת כ׳ שנים תשקוט הארץ וכל העולם.
1. השוו לביאור דומה שמביא ר״י בכור שור דברים ל״א:י״ח בשם ר׳ עובדיה.
2. השוו ללשון הפסוק בדניאל י״ב:י״א.
3. עיין ר״י בכור שור שמות י״ב:מ׳.
א. כן בפסוק, ובדומה בספר הג״ן: שומם. בכ״י מינכן 52: משומם.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ובנה.
ג. כן בכ״י מינכן 52 גם כאן וגם בדברים ל״א:י״ח, וכן בספר הג״ן ובהדר זקנים. בפסוק בדניאל: ״למועד״.
ד. מלת ״המועד״ אינה מופיעה בנוסח המקרא שלנו אך היא מופיעה בכ״י מינכן 52 גם כאן וגם בדברים כ״ח:ס״ג (שם רק: ״מועד״), וכן בספר הג״ן ובהדר זקנים.
ה. בכ״י מינכן 52: שישבו.
ו. בכ״י מינכן 52: בעידן. בספר הג״ן: עידנין.
ז. בכ״י מינכן בטעות: ביהושע.
ח. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: לקץ.
ט. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ארבע.
י. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: ושלשים.
יא. סביר שבמקור היה כתוב כמו בספר הג״ן: באתם נצבים.
יב. בספר הג״ן: וחשרט.
יג. כך בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: המנם.
יד. בספר הג״ן: מבולונא.
טו. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: מז׳.

והיה כאשר שש י"י {וגו'} כן ישיש – IT SHALL HAPPEN THAT AS HASHEM REJOICED {etc.} SO WILL REJOICE – “He will rejoice” is not said, but rather “He will make rejoice,” for He does not rejoice in punishment, but He causes others to rejoice (Bavli Megillah 10b:27). And this is a hint to our ultimate redemption, like it is written in Daniel, as it is written: “And from the time that the continual burnt-offering shall be taken away and the appalling, detestable thing is set up, there shall be one thousand two hundred and ninety {days}” (Daniel 12:11).

And here is written: כאשר שש י"י {עליכם} להטיב אתכם ולהרבות אתכם: להטיב אתכם – AS HASHEM REJOICED {OVER YOU} TO DO YOU GOOD AND TO MULTIPLY YOU: TO DO YOU GOOD – in the wilderness and in the land of Israel, that the divine presence and the Temple were with you, ולהרבות אתכם – AND TO MULTIPLY YOU – in Egypt, as it is written: “The sons of Yisrael were fruitful and swarmed, and multiplied, and grew very, very mighty” (Shemot 1:7), which is one thousand two hundred and ninety: four hundred that they were in Egypt, and from the Exodus from Egypt until the Temple was built was four hundred and eighty – as it is written: “And it came to pass in the four hundred and eightieth year after the Children of Israel came out of the land of Egypt {etc.} that he began to build the house” (Melakhim I 6:1), behold eight hundred and eighty; and four hundred and ten the Temple stood – as it is written: “With this [בזאת, whose numerical value is 410] shall Aaron come” (Vayikra 16:3), behold one thousand and two hundred and ninety, and it says: כן ישיש {י"י} עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה – SO {HASHEM} WILL MAKE REJOICING OVER YOU TO CAUSE YOU TO PERISH AND TO DESTROY YOU AND YOU SHALL BE PLUCKED UP OFF THE LAND – Meaning: Like this amount of time that He multiplied you and was good to you, so you shall be in exile.

And this is: “{for} a time, times, and a half” (Daniel 12:7) set time. The first "time" – like “at this set time” (Bereshit 17:21) [i.e. the function of the first mention of "moed" is simply to tell the reader that the verse is alluding to a period of time], and the duration: “times” – meaning: two times, like “in the time that you came forth out of Egypt” (Devarim 16:6), meaning to say: like two of the times of Egypt, and half a time – half of those two times, which is a third time, and behold three times like the time they stayed in Egypt, and this is according to the verse as it is written: “And the dwelling that the Children of Israel dwelled in Egypt was four hundred and thirty years” (Shemot 12:40). Three times four hundred – one thousand and two hundred, and three times thirty – ninety. And it is also: “a time, and times, and half a time” (Daniel 7:25). And here Moshe hinted to it in the Torah. And if you wish, you can say: three times, but he wanted to hide it.

And thus said Hoshea: “and she will respond there, as in the days of her youth, and as on the day when she came up out of the land of Egypt” (Hoshea 2:17). “And she will respond” (וענתה) – a term of residence, like “And jackals shall dwell (וענה) in their castles” (Yeshayahu 13:22), like the days of the exile of her youth – which is Egypt, and “on the day when she came up out of the land of Egypt” – this is from the Exodus of Egypt until the Temple was destroyed, which is a thousand {and two hundred} and ninety as I explained above. Behold the End is written in the Torah, repeated in the Prophets in Hoshea, and tripled in the Writings in Daniel.

And the other "End" written in Daniel, in that very verse itself, as it is written: “Happy is he that waits, and comes to the one thousand three hundred and thirty-five days” (Daniel 12:12), this is hinted to in Vayelekh Moshe (Devarim 31:18) and when I arrive there I will explain it as the Merciful One decrees. And between this and that [is] forty five years, because at the end of a thousand two hundred and ninety [years] shall come the Messiah with the help of Hashem our Creator, and at the end of 45 years of his coming the land shall quiet and the whole world shall be conquered under the hand of Israel, and therefore it is written there: “Happy.”

But we do not know from when this count begins that we can know when it concludes, just like that of Egypt, that the Blessed Holy One said to Avraham our father [in the Covenant] Between the Parts: "four hundred years" (Bereshit 15:13), 30 years before Yitzchak was born, because then Avraham was 70 years old, and when Yitzchak was born he was 100 years old. And there were those who counted from Between the Parts and erred in 30 years, and they were the children of Efraim, and they left [Egypt] and were killed, as is written in Chronicles (Divrei HaYamim I 7:21). And there are those who count from when Israel descended to Egypt, and there are those who count from when the enslavement started. And the truth is from when Yitzchak was born, and the correct [count] was not known until they left. And likewise about the Babylonian exile, Yirmeyahu said: “After seventy years are accomplished for Babylon” (Yirmeyahu 29:10), and Bel Shatzar and his friends calculated and erred, and Achashverosh and his wise men calculated and erred, as is detailed in Megillah (Bavli Megillah 11b:6).

And also this [count] of ours: Perhaps [one should count] from when the daily offering ceased in the days of Horkanos and Aristobulus when they raised a pig and they did not have anything to use for the daily offering as is detailed in Sotah (Bavli Sotah 49b:9), which is “from the time that the continual burnt-offering shall be taken away” (Daniel 12:11). And perhaps from when Herod was crowned, who was not suitable to reign over Israel. And at the latest, from the time of the Exile. And at the time of the End when Messiah arrives, may it be His will that it shall be in our days, the matters will be made clear and clarified, as it is written in Daniel (Daniel 12:10), that when we see when it will conclude, we will know retroactively from when the count began.

And according to the count of exile, Messiah will arrive in the year 5,118 to the creation of the world, and from there [it will be] forty-five {years} that the world will be conquered under the hand of Israel, [which] will be the year 5,163. And the Sabbath of the world will enter between these two due dates, according to the words of the Pure and the Wise (צח והשרט) which is the Wise Man R. Avraham son of Chiyya from Barcelona of righteous blessed memory, who explained that what our Rabbis said (Bavli Sanhedrin 97a:12): "six thousand years is the world", they are six days according to the day of the Blessed Holy One, as it is written: “For a thousand years in Your sight are but as yesterday when it is past, and as a watch in the night” (Tehillim 90:4) – Behold a thousand years are a day of the Blessed Holy One and a watch, behold six thousand is six days and six watches, and those are six days. Accordingly, at the end of 5,000 [years] of the world and five watches, there is still one watch until the Sabbath, which is the seventh day, and that is a little less than one hundred forty-three years. Because [there are] seven watches in a thousand years, which is a day and a watch, and seven times one hundred forty-three is one thousand and one years. Accordingly: In the year 5,143, Sabbath will enter, twenty-five years after 1290, and twenty years before 5,163, because while it is still day Messiah will arrive, twenty-five years before Sabbath enters, and twenty years after the entrance of Sabbath, the land will become quiet and all the world.

והי׳ כאשר שש וגו׳ כן ישיש וגו׳ – ישיש לא נאמר שהוא ית׳ אינו שש בפורענותם אבל אחרים משיש, ובדברים האלה יש רמז לקץ גלותינו והוא מכוון עם הכתוב בדניאל, ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ שומם אלף ומאתים ותשעים דזהו שכתוב כאן כאשר שש ה׳ עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש וגו׳ כלומר שתגלו כמנין השנים שהטיב אתכם דהיינו להרבות אתכם זה זמן היותכם במצרים דכתיב בי׳ ויפרו וירבו וגו׳ שהוא ת׳ שנה, ולהטיב אתכם זה זמן המדבר וא״י עד שחרב בית ראשון שהיתה שכינתו בקרבכם שהוא תת״צ שנה, מיציאת מצרים עד בנין הבית ת״ף כדכתיב ויהי בארבע מאות ושמונים וגו׳ בנה שלמה וגו׳, ות״י שנה שעמד הבית הרי בין הכל עם ת׳ של מצרים אלף ר״צ שנים כמספר הנזכר בפסוק שבדניאל הנזכר, וכן הוא מכוון עם הפ׳ למועד מועדים וחצי שפי׳ כך שבזה הפסוק יחשוב מצרים ת״ל שנה כפסוק ומושב ב״י וגו׳ ארבע מאות ושלשים וגו׳. וע״ז קאמר מועד מועדים וגו׳, מועד כלומר מועד צאתך ממצרים, זמן אותו הגלות תקח מועדים, כלומר כפול דהיינו תת״ס שנה, כלומר שממועדים ר״ל מב״פ כזה תעשה מועד וחשבון זמן אחר, ואח״כ וחצי, כלומר ועוד חצי הכפל הזה שהוא ת״ל שיהי׳ בין הכל אלף ר״צ, וה״ה דהמ״ל ג״פ ת״ל אלא שבא לסתום הדברים, וכן פי׳ של עידן ועידנין ופלג עידן, וכן כונת הושע בפסוק וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים, וענתה לשון מעון, שתדור ותגור בגלות האחרון כימי גלות נעוריה, כלומר בגלות ראשון שהוא של מצרים דהיינו ת׳ שנה, וכיום עלותה מארץ מצרים, כלומר כזמן שמיציאה עד החורבן בית ראשון שכולו זמן עלייה עד שבאה לגלות שני דהיינו בין הכל אלף ר״צ כנז׳, הרי שהקץ רמוז בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, והקץ האחר שבדניאל דכתיב אשרי המחכה וגו׳ נרמז בוילך כאשר נבאר שם בעז״ה. הנה ההפרש שביניהם הוא מ״ה שנים, כי לסוף אלף ומאתים ותשעים יבא הגואל ב״ב ואחר מ״ה לביאתו יהי׳ נכבש כל העולם תחת י״ד ע״ם ה׳ אל״ה ותשקוט כל הארץ, ולכך נאמר שם אשרי וגו׳, אבל לא נודע מהיכן מתחיל המספר לשנדע מתי יכלה, כאשר קרה בשל מצרים שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים ד׳ מאות שנה ואז הי׳ הוא בן ע׳ שנה דהיינו ל׳ שנה קודם לידת יצחק, והנה יש שמנאום מאותה שעה וטעו בה בל׳ שנים יצאו בני אפרים ונהרגו ויש מי שמנאו מירידתם למצרים, ויש מהתחלת השיעבוד, וכולם טעו ולא נודע האמת עד שיצאו שאז ידעו למפרע שמלידת יצחק התחיל החשבון וכן בגלות בבל שכתוב לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד וגו׳, חשב בלשצר וטעה, אחשוורוש וטעה, דניאל וטעה, כדאיתא במגילה ככה בגלותינו הארוך הזה שמא החשבון מתחיל משעת ביטול התמיד בימי הורקנוס ואריסתובלוס שהעלו להם חזיר כדאיתא בסוטה והיינו מעת הוסר התמיד או שמא משמלך הורדוס, שלא הי׳ ראוי למלוך על ישראל, או שמא לאיזה דבר מאוחר משעה שגלו, ולעת קץ כשיבא משיח במהרה בימינו יוודע מהיכן התחיל כאשר אירע במצרים, והוא שכתוב בדניאל עד עת קץ יתבררו ויתלבנו, פי׳ שהדברים יתלבנו ויוודעו למפרע, ג״ן.

והיה כאשר שש ה׳ עליכם כן ישיש – ישוש לא נאמ׳ אלא ישיש כלומר הוא אינו שש אבל אחרים משיש וזהו רמז לקץ גלותינו כמו שכתוב בדניאל ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ משומם ימים אלף ומאתים ותשעים (דניאל י״ב:י״א) והכא כתיב כאשר שש ה׳ עליכם כן ישיש ה׳ להטיב אתכם במדבר ובא״י שהיתה שכינה עמהם ולהרבות אתכם בארץ מצרים דכתי׳ ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳) והיינו אלף ור״ץ ד׳ מאות שהיו במצרים ומן יציאת מצרים עד שנה שנבנה הבית ד׳ מאות ושמונים שנה שנאמ׳ ויהי בשמונים וארבע מאות שנה ויבן הבית הרי ח׳ מאות ופ׳ שנה ת״י שנה עמד הבית דכתיב בזא״ת יבוא אהרן אל הקדש (ויקרא ט״ז:ג׳) גימ׳ ת״י הרי אלף ור״ץ ואומר כן ישיש להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל פני האדמה. כלומר כזמן ההוא שהרבה אתכם כן תהיו בגלות וזהו מועד מועדים וחצי מועד. מועד הראשון זמן כמו למועד הזה. מועדים משמע תרי מועדים כמו מועד צאתך ממצרים (דברים ט״ז:ו׳) וחצי מועד פי׳ חצי של שני המועדים והוא מועד שלישי כלומר בשני מועדים של מצרים וחצי אותן מועדים של מצרים הרי שלש מועדים במועד שעמדו במצרים וזהו לשון הכתוב דכתב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י״ב:מ׳) ג״פ ארבע מאות זהו אלף ומאתים וג״פ שלשים הרי תשעים א״כ זהו אלף ומאתים ותשעים (דניאל י״ב:י״א) שנה והוא נמי כמו כן עידן ועידנין ופלג עידן (דניאל ז׳:כ״ה) וכאן רמזו משה רבינו בתורה. ואיבעי ליה לומר ג׳ מועדים בפירוש אלא שרצה לסתום הקץ וכן אמר הושע בפ׳ וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים (הושע ב׳:י״ז) וענתה לשון מעון. כימי נעוריה כימי גלות נעוריה היינו גלות מצרים וכיום עלותה מארץ מצרים (הושע ב׳:י״ז) זהו מיציאת מצרים עד שחרב הבית והיינו אלף ור״ץ כדפי׳ לעיל וקץ זה כתוב בתורה שנוי בנביאים בהושע ומשולש בכתובים בדניאל וקץ האחר הכתוב בדניאל באותו פסוק עצמו אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים אלף ושלש מאות ושלשים (דניאל י״ב:י״ב) וחמש הרי נרמז באתם נצבים וכשנגיע לשם בעזרת שדי אפרש ובין זה לזה ארבעים וחמש שנה כי לקץ אלף ור״ץ יבא משיח כדפי׳ ולאחר ארבעים וחמש שנה לביאתו תשקוט הארץ ותכבש כל העולם כולו תחת יד ישראל ולפיכך כתיב לשם אשרי המחכה לכך אבל אין אנו יודעין מהיכן מתחיל מנין זה שנוכל לידע מתי יסיים כמו אותם של מצרים שאמר הקב״ה בברית בין הבתרים ד׳ מאות ול׳ שנה קודם שנולד יצחק כי אז היה אברהם בן ע׳ שנה וכשנולד היה בן מאה שנה. ובני אפרים טעו ויצאו ממצרים קודם הקץ ל׳ שנה ונהרגו כדכתב בד״ה. ויש שמונין מתחלת השעבוד. והאמת למנות משנולד יצחק ועדיין לא נודע אל נכון עד שיצאו. וכן על גלות בבל אמר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד וכו׳ (ירמיהו כ״ט:י׳) וחשב בלשאצר וטעה וחשב אחשורוש וטעה ואף דניאל חשב וטעה כדאמרינן במס׳ מגילה וגם קץ שלנו שמא משנתבטל התמיד בימי הורקנוס ואריסטובלוס שהעלו להם חזיר ולא היה להם להעלות התמיד כדמפ׳ בסוטה והיינו מעת הוסר התמיד (דניאל י״ב:י״א) ושמא משנמלך הורודוס שלא היה ראוי למלוך על ישראל ולכל המאוחר משעת הגלות ולעת קץ כשיבא משיח במהרה בימינו יתבררו ויתלבנו הדברים כמו שכתוב בדניאל כשנראה היכן יסיים אז נדע למפרע היכן התחיל המנין ולפי מנין הגלות יבא משיח בשנת חמשת אלפים וקס״ג ושבת העולם יכנס בין שני קצים הללו לפי דברי הראב״ע ז״ל שפי׳ כי מה שאמרו רבותינו שית אלפי שנין הוי עלמא קץ ז׳ ימים דיומו של הקב״ה הוא אלף שנה כדכתיב. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה (תהלים צ׳:ד׳) הרי יומו של הקב״ה אלף ואשמורה הרי שית אלפין הן ששה ימים וששה אשמורות ועדיין יש אשמורה א׳ לבריאת עולם נמצא לסוף חמשת אלפים לב״ע וחמשה אשמורות ועדיין יש ז׳ אשמורות עד השבת שהוא יום ז׳ והוא קמ״ג שנים מעט פחות כמו אשמורת האלף שנה שהוא יום ואשמורה ח׳ פעמים קמ״ג הם אלף ושנה א׳ נמצא ה׳ אלפים וקמ״ג יכנס השבת לאחר אלף ור״ץ וכ׳ שנים הם חמשת אלפים קס״ג כי מבעוד יום יבוא המשיח קודם שיכנס השבת ב׳ שנים ואחר כניסת השבת שני שנים תשקוט הארץ וכל העולם.

והיה כאשר שש ה׳ עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם – הוא אינו שש בפורענות אבל אחרים ששים ומפסוק זה נרמז הקץ שכתוב בדניאל ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים וה״ק והיה כאשר שש ה׳ עליכם להטיב אתכם במדבר ובארץ ישראל שהיתה שכינה עמכם ולהרבות אתכם במצרים שנאמר וירבו ויעצמו דהיינו אלף ומאתים ותשעים. ת׳ של גלות מצרים ות״פ מיציאת מצרים עד שנבנה הבית כדכתיב ויהי בשמונים וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן את הבית לה׳. ות״י שנה שעמד בית ראשון כמנין בזא״ת יבא אהרן הרי בין הכל אלף קק״צ כמו כן ימשך הגלות וזש״ה כי למועד מועדים וחצי וגו׳ תכלינה כל אלה. למועד הראשון מתפרש זמן כמו למועד הזה ומועדים וחצי ר״ל שני זמנים כמו מועד צאתך ממצרים כשני מועדים של מצרים וחצי ר״ל חצי השני מועדים דהיינו מועד שלישי והרי הן שלש מועדים כמו שעמדו במצרים כפי׳ הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה. ושלשה פעמים ת״ל עולים אלף מאתים ותשעים ואז יכלה הגלות וכן אמר הכתוב האחר ויתיהבון בידיה עד עדן עדנים ופלג עדן ואי בעי הוי אמר בפירוש ג׳ מועדים אלא שרצה לסתום את דבריו וכאן רמז משה כן בתורה וכן אמר הושע וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים וענתה לשון מעון כמו וענה איים בארמנותיו כימי גלות נעוריה דהיינו גלות מצרים וכימי עלותה מארץ מצרים זהו מיציאת מצרים עד שחרב בית המקדש וזהו אלף מאתים ותשעים כדפריש לעיל ונמצא זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים והקץ אחר דכתיב בסוף דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הוא נרמז בפ׳ אתם נצבים דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא וגו׳ הסת״ר אסתי״ר עולה בגימ׳ אלף שלש מאות שלשים וששה בעזר שדי אך משיח יבא כג״ה לסוף אלף קק״צ שהוא מ״ה שנים קודם אמנם אין אנו יודעים מהיכן מתחיל להמנין שנדע מתי יסיים. וכן מצינו בקץ מצרים שאמר הקב״ה וענו אותם ארבע מאות שנה וזה נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק שהרי אברהם היה בן שבעים שנה באותו פרק ובן מאה היה כשנולד יצחק הרי שלשים שנה בין זה לזה. ושבט אפרים מנו ארבע מאות מברית בין הבתרים וטעו שלשים והרגום אנשי גת כדכתיב בדברי הימים ויש שהתחילו המנין משירדו למצרים וטעו ויש שמנו משהתחיל השעבוד וטעו והאמת היה שהארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק אך לא נודע על נכון עד שיצאו ממצרים. וכן על גלות בבל דאמר לו הקב״ה לירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה וחשב בלשצר וטעה ומנה אחשורוש וטעה כמו שמפורש בפרק קמא דמגלה. כך קץ זה שמא מתחיל משנת ביטול התמיד בימי הורקנוס וארסתובלוס כדתניא בשלהי מסכ׳ סוטה תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארסתובלוס מבפנים וכו׳ ואז נתבטל התמיד וכשיבא משיח במהרה בימינו אז יתבררו ויתלבנו הדברים ואז נדע למפרע מהיכן התחיל. ואומר הרב בכור שור כי קץ זה נרמז באלפא ביתא של תשר״ק כי תשר״ק עולה אלף צפע״ס עולה שלש מאות ואז נמל״ך תוכן המלוכה לישראל כי כבר בא משיח י׳ שנים לסוף אלף קק״צ יטח״ז עולה ל״ד הרי תחלת שנת ל״ה וזהו אלף שלש מאות שלשים וחמשה. ואחר יטחז הד״ג ב״א התענוג בא שאז יכבש כל העולם תחת יד ישראל ר״ל הלויתן יבא לעשות סעודה לצדיקים.

והיה כאשר שש ה' אלוהיך עליכם להיטיב אתכם 'ולהרבות אתכם, וגו, "it will be that just as the Lord once delighted in making you prosperous and many;⁠" G–d had not delighted in the Israelites' distress; others had. In our verse we see a hint of what will happen at the time close before the redemption, the time discussed by Daniel in Daniel 12,11: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם ימים אלף מאתים ותשעים, "and from the time the daily sacrifice was removed and the mute abomination was emplaced, one thousand two hundred and ninety years.⁠" We must understand our verse as follows: "it will be from the time when the Lord rejoiced in delighting to do good things for you from the time you were in the desert when His presence was with you every step of the way, as well as in the land of Israel when His Presence was with you, after He had made you multiply first in Egypt as we read in Exodus 1,7, a total of 1290 years. Four hundred years of exile in Egypt, 480 years from the Exodus till the erection of Solomon's Temple as we know from Kings I 6,1: "it was in the 480th year after the Exodus from Egypt, he built the house for the Lord. This Temple stood for 410 years corresponding to the numerical value of the letters in the word בזאת; (in Leviticus 16,2: בזאת יבא אהרן אל הקודש) a total of 1290 years. The exile would last an equal amount of time (according to Daniel) This is what Daniel meant when he wrote in Daniel 12,7: כי למועד מועדים וחצי... תכלינה כל אלה, "or in a time and a half and upon completion all these will be finished,⁠" the first time the word מועד refers to a time period, as in Kings II 4,15: למועד הזה, "at this time;⁠" in the words: מועדים וחצי,the word has to be understood as in Deut. 16,7: "at the season when you came out of Egypt.⁠" There were actually three periods when the Israelites were in Egypt; this is why the Torah described them as follows in Exodus 12,20: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, and the period that the Israelites resided in Egypt was thirty years and four hundred years. If you multiply 430 by three the result is 1290. According to Daniel, at that time exile will end. This is also why he says in chapter 7,25: ויתיהבון בידה עד-עדן ועדנים ופלג עדן, "and they will be given into his hand until a time; and times, and half a time.⁠" This means that there were three distinct periods that the Israelites had been in Egypt.⁠"¹

1. [The author continues with different attempts to unravel the periods may not yet have been concluded without the redemption having taken place. There is therefore little reason to list all these interesting speculations, especially that if G–d did not want the time revealed, why should we waste time trying to do so. Too many commentators have tried and failed to do so. Ed.]

והיה כאשר – שש ה׳ עליכם להרבות אתכם ולהטיב אתכם כן ישיש. הוא אינו שש אבל אחרים משיש.

והנה כמו שהיה ערב לשם יתעלה להטיב אתכם כאשר שמרתם מצותיו כן יערב לו להשמיד אתכם ולהגלות אתכם עד שתהיו גולים מעל האדמה ההיא ונפוצים בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ וזה היה מקצתינו אחר גלות שומרון ומקצתינו אחר חורבן בית שני ועוד היום אנחנו נפוצים בכל הגוים השם יתעלה ימהר לקבצנו מכל הארצות אשר הדיחנו שמה.

כן ישיש י״י את אויביכם עליכם להאביד. אמר זה על דעת רז״ל שאמרו כן ישיש ה׳ עליכם הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש ולא על דעת הרד״ק ושאר המדקדקים שאומרים שהוא פועל עומד וישיש כמו ישוש כמו שישו אתה משוש ישישו וישמחו בך שהם כולם פעלים עומדים אע״פ שהם מבנין הכבד מפני שאילו היה זה פועל עומד היה ראוי להיות כאן ישוש כמו שפתח תחלה והיה כאשר שש מן הקל לא שיהיה מקצת הדבור מבנין הקל ומקצתו מבנין הכבד:

ואם תאמר איך יצא הדבר מן הקצה אל הקצה אשיבך שהיה זה תחת אשר לא שמעת בקול ה׳. ולכן כאשר שש וחפץ השם יתברך עליכם להטיב אתכם באיכות ומעלה ולהרבות אתכם בכמות רב. כי הנה כל זה הטוב וההצלחה בהם מפעל ההשגחה כן ישיש וישמח אתכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם כי היה הרבוי בהשגחה והמעוט בהשגחה גם כן. וכבר כתב יוסיפון ששאל טיטוס את היהודים כשלכדו את ירושלם להגיד לו מספר המתים באמת. והמונם אשר יצאו מכל שערי ירושלם להקבר בימי הרעב הנודעים להם. ויהי מספרם ת״ת אלף תקע״ה מלבד המתים ברחובות ואין להם קובר והמתים בהיכל ה׳ והשועים אשר נהרגו מפני רעת הפריצים שלא נתנו אותם להקבר והיו לדומן על פני האדמה ויפלא טיטוס מאד על העם הרב אשר בירושלם:
וההפסד החמישי שקבלו היה שאבדו את הארץ הטובה אשר נתן ה׳ להם ארץ זבת חלב ודבש שהאבדה ההיא היתה אבדה מופלגת ובלתי משוערת ועליו אמר ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה.

והיה כאשר שש ה׳ עליכם – הוא בכלל וברכך בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך. וסתם ברכה תוספת טובה. וזהו להרבות אתכם. ושמחת השם רמוזה בברכות לפי שבכולם כתב שם יהו״ה. שהוא רחמים ושמחה. כאומרו ישמח ה׳ במעשיו. ולא כתב שם אחר.

כן ישיש ה׳ אויביכם. נראה דדייק מדכתיב ״כן ישיש ה׳⁠ ⁠⁠״, ולא כתיב ׳כן ישוש׳ בוי״ו. דאף על גב שגם כן תמצא ״שוש אשיש״ (ישעיהו סא, י), הרי ״שוש״ מלשון קל, ״אשיש״ מלשון הפעיל. והטעם הוא נראה כי השישה הוא מלשון הפעיל, כי דרך האדם להביא עליו השמחה, ומשמח עצמו, ואם אין האדם משמח עצמו – אין כאן שמחה. ולכך כתיב ״ישיש״, שהוא פועל יוצא, שהוא משמח את לבו, וזה לא שייך בהקדוש ברוך הוא. אי נמי, הא דפירש כאן ׳ישיש ה׳ אויביכם׳, טעמא מפני שאין הקדוש ברוך הוא שש במפלתן של רשעים, כדאיתא בפרק ב׳ דמגילה. והא דדייק התם ׳דיקא נמי מדכתיב ״ישיש״ ולא כתיב ׳ישוש׳⁠ ⁠׳, הכי פירושו, מדכתיב ״ישיש״ אינו עומד, ועל כרחך צריך לפרש פועל יוצא:

את אויביכם עליכם להאביד וגו׳. ר״ל במה שהוסיף מלת אויביכם, שהשמחה מוסב על האויבים, כלומר הקב״ה ישיש האויבים עליכם. דאל״כ הל״ל ישוש, דהוי משמע הוא בעצמו ישוש. ועוד הרי אין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים (מגילה י:):

To your enemies, concerning you, to annihilate, etc. Rashi adds "your enemies,⁠" to tell us that the joy is connected with your enemies, i.e., the Holy One will bring joy to your enemies concerning you, etc. Otherwise, it should have said ישוש, which would imply that He Himself rejoices. Also, Hashem does not rejoice at the downfall of the wicked (Megilla 10b).

כאשר שש וכו׳ כן ישיש – כי גם הרעות הגדולות האלה הם לתכלית טוב ואושר אמיתי, ויבואו בהשגחתו יתברך לייסר האומה כאשר ייסר איש את בנו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח, ואעפ״י שיחטא ישראל חטאות גדולות, לא ישליכם ה׳ מעל פניו, אלא יביאם במשפט על רשעם עד שישובו בתשובה, והעיקר כי החטא הוא רע בעצם, אבל העונש הבא אחריו היא חנינה גדולה מאת המטיב יתברך להסיר כתמי החטא מעל החוטא ולזכותו באחריתו, ולכן ישיש ה׳ להעניש החוטא:
ונסחתם – לשון עקירה, וכן בית גאים יסח ה׳ (משלי ט״ו כ״ה):

והיה כאשר שש – לא נאמר ״כאשר שש להיטיב אתכם כן ישיש להאביד אתכם״, אלא ״כאשר שש ה׳ עליכם וגו׳ כן ישיש ה׳ עליכם״ וגו׳ – כדרך שהוא שש למענך להביא להצלחתך, כן ישיש למענך להביא לאובדנך. הווי אומר, כדרך שהיה זה לטובתך כאשר הביא עליך ברכה מרובה, כך יהיה זה לטובתך כאשר יביא עליך צרה גדולה. ה׳ במידת חסדו, על ידי הנהגתו המכוונת והבונה את עתידך ואת האנושות העתידה, הוא אשר הביא עליך את שפע הטוב, והוא זה אשר יגזור עליך את הייסורים.
״להאביד״ ו״להשמיד״, לא ייתכן שכוונתם כליה גמורה, שכן הם מתבארים מיד על ידי ״ונסחתם״ וגו׳ ו״והפיצך״ וגו׳. נמצא ש״להאביד״ ו״להשמיד״ מציינים חורבן יחסי בלבד, גירוש מוחלט מן הארץ.

להיטיב: את הליכות עולמכם¹. ״ולהרבות״ – בבנים.
להאביד: היינו אבדת האנושיות להיות בקטנות².
ולהשמיד אתכם:⁠³ היינו מיתה ממש. וכבר ביארנו לעיל (ט,יד) דסתם ׳השמדה׳ אינו כליון גמור, אלא ממעט ומכלה הרבה. והכי מבואר לעיל (פסוק כ׳) ״עד השמדך וגו׳⁠ ⁠⁠״.

{ונסחתם:⁠⁴ היינו לגמרי⁵, שלא ישאר בה מישראל כלל⁶}.
1. להיות ״ככוכבי השמים״ = גדולים ואנשי מעלה.
2. ההיפך מ״להיטיב״ – ״כוכבי השמים״.
3. ההיפך מ״ולהרבות״.
4. רש״י: לשון עקירה.
5. לעומת ״להשמיד אתכם״ שאינו כליון גמור.
6. לעומת פסוקים מ״ז והלאה העוסקים באלו שנשארו בארץ ישראל ולא הלכו לגלות.

הקטע הקודם של התוכחה סיים בתיאור הניגוד בין ההווה האומלל לבין העבר המאושר, וכן מתחיל הקטע האחרון הזה של התוכחה לתאר את הניגוד הזה בהנהגתו של הקדוש ברוך הוא עם עמו. דרכו של השי״ת לנהוג עם עמו כדרך האב עם בנו. כל זמן שהבן הולך בדרכי ישרים שמח האב להיטיב עם בנו, אבל בשעה שהבן הולך בדרך רעה. שמח האב אם ימצא אמצעי להחזיר את בנו למוטב. וכן שמח הקב״ה כביכול בזה שעל ידי הגלות הוא מחזיר את ישראל בתשובה לפניו, אחרי שעזבו אותו וחטאו לפניו.
ונסחתם – לשון עקירה מהארץ (משלי ב׳:כ״ב).
מעל האדמה – שייך גם אל ״להאביד אתכם ולהשמיד אתכם״. כלומר, השי״ת שש שתאבדו מעל האדמה. השוה למעלה ד׳:כ״ו ולמעלה י״א:י״ז, שגם שם הלשון ״אבד מעל האדמה״ משמשת במובן זה, לאמר השי״ת שמח על הגלות העתידה להחזיר אתכם בתשובה. ״השמיד מ...⁠״ פירושו לבער ממקום זה. השוה למעלה ד׳:ג׳. וכן גם פירוש ״שמד״, למעלה ד׳:כ״ו. השוה גם ישעיהו כ״ג:י״ג ושם טו, אשר משם הוכחה ברורה לפירוש תיבת ״להאביד״ ו״להשמיד״ בכתוב שלפנינו.

כן ישיש – ומי חדי הקב״ה במפלתן של רשעים,⁠¹ א״ר אלעזר, הוא אינו שש אבל אחרים משיש, ודיקא נמי דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש.⁠² (מגילה י׳:)
1. דדרשינן מאי דכתיב (פ׳ בשלח) ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה, אמר להם מעשה ידי טובעים בים ואתם תאמרו שירה.
2. כלומר שישיש את האומות על ישראל וכמו בהמן אחר שעשה מה שעשה כתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, וכך מורה הלשון ישיש שהוא פעל יוצא, אבל ישוש הוא פעל עומד,

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון