וּפַקֵּיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָּא לְמֵימַר טַרוּ יָת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין.
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
(א) {רביעי} אוַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
Moses and the elders of Israel commanded the people, saying, "Keep all the commandment which I command you this day.
And Moshe and the elders of Israel instructed the people, saying: Observe all the commandments which I command you this day.
ופקד משה וחכימייהא דישראל ית עמא למימר טורו ית כל מצוותהב די אנהג מפקד יתכון יומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחכימייה״) גם נוסח חילופי: ״וסבייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודייה״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.
And Mosheh and the elders of Israel instructed the people, saying: Observe all the commandments which I command you this day.
שמר את כל המצוה – The word שמור is a frequentative present tense, gardant in old French.1
1. English: keeping.
פס׳: ויצו משה וזקני ישראל – אלו שבעים זקנים. מלמד שהמצות נאמרות על ידי משה ושבעים זקנים.
את העם לאמר – להזהיר לדורות.
שמור את כל המצוה – בין קלה בין חמורה.
אשר אנכי מצוה אתכם היום – שיהו חביבין עליכם בכל יום ויום כיום מתן תורה:
ויצו משה – בצווי השם.
וזקני ישראל – אמרו כן לקהל.א וכן רבים, וכבר הזכרתים (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ב:כ״א).1
שמר את כל המצוה – ומה היא,
1. השוו גם ראב״ע במדבר כ״ו:א׳.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: להקהל.
AND MOSES…COMMANDED. By the dictate of God.
AND THE ELDERS OF ISRAEL. He1 said this to lighten his load.2 There are many such instances.3 I have previously noted them.4
KEEP ALL THE COMMANDMENTS.
1. Moses.
2. Moses directed the elders to deliver the message to Israel in order to lighten his own load.
3. Where Moses asked the elders in assisting him in delivering his message to Israel.
4. See Ibn Ezra on Deut. 12:21.
וטעם ויצו משה וזקני ישראל – כי אחרי שהשלים משה דבריו, צוה את הזקנים שידברו גם הם עמו, ויזהירו בעם לשמור כל המצות, כי כל עם הולך בעצת זקניו. וכתיב: אשר אנכי מצוה אתכם, ולא: אנחנו, כי עיקר הדבור למשה, והזקנים ירימו קולם לאמר לעם: שמעו והאזינו ועשו. וכן: ויצוא משה והכהנים הלויים אל כל ישראל וגו׳ (דברים כ״ז:ט׳) – כי אמרו הכהנים לעם: הסכת ושמע ישראל, ומשה אמר: היום הזה נהיית לעם.
אבל ר׳ אברהם אמר כי: שמר את כל המצוה – מצות האבנים אשר יזכיר. ואיננו.ב
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״וידבר״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״נכון״.
AND MOSES AND THE ELDERS OF ISRAEL COMMANDED THE PEOPLE, SAYING: KEEP ALL THE COMMANDMENT etc. The meaning thereof is that after Moses completed his words [to the people,] he ordered the elders also to join him and warn the people to keep all the commandments, for every nation follows the advice of its elders. It states which 'I' command you this day, not "we," for the principal speech was that of Moses, while the elders merely proclaimed, saying to the people, "Hear, hearken, and observe." Similarly, And Moses and the priests, the Levites spoke unto all Israel, etc.1 means that the priests said to the people, Keep silence, and hear, O Israel,2 and Moses said, This day thou art become a people.3 But Rabbi Abraham ibn Ezra commented that the expression keep all the commandment4 refers to the commandment about the stones which he will mention further on.5 But this is not correct [since the verse states keep 'all' the commandment, it must refer to the commandments in general and not to one commandment in particular].
1. Further, (9).
2. Further, (9).
3. Further, (9).
4. In (1) before us.
5. Verses 2-8.
שמור את כל המצוה – היא מצות הקמת האבנים שמזכיר והולך והקמות לך אבנים גדולות, כלומר מתוך הירדן, ואבנים אלו היו לאות ולזכרון לנס הירדן. וצוה לכתוב עליהן כל התורה, והיו שתים עשרה כי כן כתוב בספר יהושע (יהושע ד׳:ד׳-ה׳) איש אחד משבט, וכתיב (שם) ויאמר להם יהושע עברו לפני ארון ה׳ אלהיכם אל תוך הירדן והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל, ועשה זה לאות ולזכרון שנכרתו מימי הירדן מפני הארון בעברו בירדן, ושתים עשרה אבנים אלו שלקחו מתוך הירדן העבירום עמהם במלון שהוא הגלגל אשר שם הקימם יהושע, וכתיב (שם) כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה׳. והוצרך לומר גדולות כדי שיכילו כל התורה כולה. ומלבד שתים עשרה אבנים אלו שהוציאו מתוך הירדן ושהעבירום הגלגל מצינו שתים עשרה אבנים אחרות שהקימו בתוך הירדן, שנאמר (שם ד) ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים וגו׳ ויהיו שם עד היום הזה. ועוד מצינו אבנים אחרות שבנו שם מזבח בהר עיבל, וזהו שכתב רש״י ז״ל בפירוש החומש שלו, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, עד כאן. ואמר כן ממה שאמרו במסכת סוטה, שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בעבר הירדן שנאמר (דברים א׳:ה׳) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו׳, אתיא גזירה שוה באר באר, כתיב הכא באר היטב, וכאן (שם) הואיל משה באר, מה להלן בשבעים לשון אף כאן בשבעים לשון, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהוציא מתוך הירדן והעבירום בגלגל. ונראה לפי פשטי הכתובים כי האבנים כלן היו עשרים וארבע, שתים עשרה אבנים שהוציאו מתוך הירדן ושתים עשרה שהקים יהושע בירדן, אותן שהקים יהושע בירדן שם עמדו עד היום הזה, ומה שהקימן שם כדי שיהיה מקום לכהנים נושאי הארון ויעמדו עליהם ולא יטבעו רגליהם בטיט, ואותן שהוציאו מתוך הירדן בנה בהם תחלה מזבח בהר עיבל וכתבו כל התורה בהם ואח״כ העבירום הגלגל. וא״כ יהיה שעור הכתוב בכאן והקמות לך אבנים גדולות הם שתים עשרה שהוציאו מתוך הירדן, והנה זה כלל ואח״כ פרט. ואמר והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה, השתים עשרה שהזכרתי, תקימו אותם בהר עיבל, ושדת אותם אחר שתבנה שם מזבח, ואז וכתבת על האבנים הנזכרים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. שאם לא נפרש כן שתהיה הפרשה כלל ופרט, ערבוב פרשיות אני רואה כאן, כי מה יאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב והלא כבר אמר תחלה וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, ועוד איך יאמר תחלה וכתבת עליהן ואחר כך ובנית שם מזבח, והלא המזבח בנו תחלה ואחר כך כתבו התורה כלה. ועל כן ראיתי לומר כי הפרשה כלל ופרט, וכן מפורש שם במסכת סוטה שאחר שבנו מהם קפלו את המזבח ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.
שמור את כל המצוה, "Observe the whole command ment, etc." The Torah refers to the impending command to erect stones on Mount Eyval (verse 4) after they have been inscribed, stones taken from the river Jordan at the time the people would cross that river. These stones are intended to commemorate the miracles which occurred enabling the Israelites to cross the river without becoming wet at a time of year when it was swollen with melting snow from Mount Hermon. There were a total of 12 such stones as we know from Joshua 4,2 that one stone per tribe was to be erected. Joshua commanded the twelve men to whom he had assigned the task of taking these stones from the river after the people had completed crossing. These stones were carried on the shoulders of the twelve men, each of whom represented his tribe (Joshua 4,1-8). These stones were deposited next to the place at Gilgal where the Israeites spent the first night in the Holy Land, close to the river. The stones which were erected on Mount Eyval had the entire text of the Torah inscribed on them. Another twelve stones (Joshua 4,9) were erected in the river bed of the Jordan at the site of the miracle where the priests with the Holy Ark had crossed and God had arrested the flow of the river so as not to swamp the Holy Ark (Joshua 4,7). The reason the stones are described as having to be "large," is to enable the engravers to inscribe the whole text of the Torah on their surface. The latter stones are reported as still being in existence at the time the Book of Joshua had been written. [What is written in Joshua 4,3-4 is an elaboration of what was mentioned in summary in the preceding verse 2.] (compare Daat Mikra). There were a total of 36 stones, three groups of 12. Twelve were erected in the river bed of the Jordan, before the Jordan had resumed flowing south. 12 were erected at Gilgal. The final twelve were taken all the way to Mount Eyval. These latter stones were made into the altar on Mount Eyval as mentioned by Rashi in his commentary on verse two of our chapter. [According to a view also mentioned by Rashi in conjunction with the Baraitha in Sotah 35, the stones which were made into a (temporary) altar on Mount Eyval were brought back to Gilgal and erected there.]
Our author feels that the plain meaning of our verses allows for only a total of 24 stones, 12 of which were erected in the river bed, whereas the other 12 were taken from the river. The stones erected in the river bed remain to this day and their purpose had been to enable the feet of the priests carrying the Holy Ark not to get wet in the slime while crossing the river. [The actual flow of the water had been arrested in deference to the presence of the Holy Ark. Ed.]
We find the expression באר used in Deut. 1,5 when Moses is reported as "explaining" the Torah. We find it used again in verse 5 of our chapter here. This gives rise to the exegesis by means of a גזרה שוה that just as Moses explained the Torah in 70 languages, the inscribing of the stones with the Torah also was in 70 languages.
The words והקמות לך אבנים גדולות (verse 3) may be understood as a כלל, a general summary of the subject under discussion, whereas the words (verse 4) והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה may be viewed as the details elaborating on the summary mentioned before. It is as if the Torah wanted to say that the twelve stones mentioned earlier were to be treated in a certain manner. Verse four refers to the aforementioned stones and instructs for them to be erected on Mount Eival. They are to be covered with plaster and then inscribed after the altar on Mount Eival has been erected. [the building of the altar is to precede the erecting of these stones, not as the wording appears at first glance (Rabbi Chavel) Ed.] Following all this, the stones are to be inscribed with the text of the entire Torah, well clarified (verse 8). If we do not explain the verse in this fashion i.e. on the basis of A) summary (כלל) followed by B) detailed instructions (פרט), the entire passage will sound confusing. What would be the point of writing in verse 8 that the entire Torah, well clarified, is to be inscribed on these stones, seeing that God had already instructed the Torah to be inscribed on the stones in verse 3? Furthermore, how could the Torah first write: "you are to write upon them" (verse 3), and subsequently "you shall build an altar there?" (verse 5). The Talmud in Sotah 32 also appears to understand our paragraph as an example of the exegetical principle of כלל ופרט.
Our author feels that the plain meaning of our verses allows for only a total of 24 stones, 12 of which were erected in the river bed, whereas the other 12 were taken from the river. The stones erected in the river bed remain to this day and their purpose had been to enable the feet of the priests carrying the Holy Ark not to get wet in the slime while crossing the river. [The actual flow of the water had been arrested in deference to the presence of the Holy Ark. Ed.]
We find the expression באר used in Deut. 1,5 when Moses is reported as "explaining" the Torah. We find it used again in verse 5 of our chapter here. This gives rise to the exegesis by means of a גזרה שוה that just as Moses explained the Torah in 70 languages, the inscribing of the stones with the Torah also was in 70 languages.
The words והקמות לך אבנים גדולות (verse 3) may be understood as a כלל, a general summary of the subject under discussion, whereas the words (verse 4) והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה may be viewed as the details elaborating on the summary mentioned before. It is as if the Torah wanted to say that the twelve stones mentioned earlier were to be treated in a certain manner. Verse four refers to the aforementioned stones and instructs for them to be erected on Mount Eival. They are to be covered with plaster and then inscribed after the altar on Mount Eival has been erected. [the building of the altar is to precede the erecting of these stones, not as the wording appears at first glance (Rabbi Chavel) Ed.] Following all this, the stones are to be inscribed with the text of the entire Torah, well clarified (verse 8). If we do not explain the verse in this fashion i.e. on the basis of A) summary (כלל) followed by B) detailed instructions (פרט), the entire passage will sound confusing. What would be the point of writing in verse 8 that the entire Torah, well clarified, is to be inscribed on these stones, seeing that God had already instructed the Torah to be inscribed on the stones in verse 3? Furthermore, how could the Torah first write: "you are to write upon them" (verse 3), and subsequently "you shall build an altar there?" (verse 5). The Talmud in Sotah 32 also appears to understand our paragraph as an example of the exegetical principle of כלל ופרט.
ויצו משה וזקני ישראל – אחר שהשלים הכל יצוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות כי כל עם הולך בעצת זקניו:
שמור את כל המצוה – אמר ר׳ אברהם ומה הוא המצוה והקמות לך אבנים גדולות. וכתב הרמב״ן ואיננו נכון אלא על כל המצות אמר. ואמר:
אשר אנכי מצוה אתכם – ולא אמר אנחנו כי עיקר הדיבור למשה והזקנים הרימו קולם לעם לאמר שמעו והאזינו ועשו כן. ואמר למטה וידבר משה והכהנים והלוים אל כל ישראל כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל ומשה אמר היום הזה נהייתה לעם:
ויצו משה וזקני ישראל, "Moses and the elders commanded the Israelites, etc.;" After Moses had concluded his review of the Torah he commanded the elders to also address the people and to caution them to observe all the commandments of the Torah, because he knew that such a warning would be effective as all the people willingly obeyed their respective elders.
שמור את כל המצוה, "Observe the entire commandment, etc." According to Ibn Ezra the "commandment" referred to here is the one to erect the huge stones upon which, after these stones had been properly whitewashed, a copy of the Torah would be engraved.
Nachmanides writes that this is not correct, but that Moses referred to the entire Torah as a single "מצוה" at this point.
אשר אנכי מצוה אתכם, "which I am commanding you." Moses did not say: "which we are commanding you," seeing that basically God had addressed Moses, and the function of the elders was to raise their voices so that the whole people could hear what God had commanded Moses. Not only that, but the elders by being placed strategically among the people, could secure the people's attention. A little while later (verse 9) the Torah writes that Moses, as well as the priests and the Levites, addressed the whole of Israel, calling upon them to pay attention, and to make a note of the fact that on that day they had truly become a nation.
שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום – צוה שישמרו כולם זאת המצוה בכללות שזכר בזה המקום כדי שיעשו אותה בבא עתה.
Some problems in the remainder of the Parshah.
1) Why does the commandment to erect memorial stones after crossing the Jordan seem to be repeated? ((27,2)
2) Why were only twelve commandments singled out for the ceremony of bestowing blessings resp. curses, at Mount Gerizim and Mount Eyvol?
3) Why is the prohibition to commit sexual acts with a beast placed between two kinds of incestuous relationships involving humans?
4) If "cursed be he who does not maintain the words of this Torah," is part of these twelve commandments, why are the other eleven listed altogether?
5) Why does the list of blessings not match the list of curses?
Crossing the river Jordan, and thereby commencing the conquest of the land of Canaan was such an important event that it had to be marked by a ceremony leaving an enduring impression, one that all those who had participated in the event would long remember. It was especially important that those who would one day become the elders of the people should be reminded already at this point that the purpose of crossing the Jordan was to enter a land in which all the mitzvot of the Torah could and would be fulfilled. Inscribing of these stones reflected the awareness of that purpose. Just as the elders of each city participated in the bikkurim ceremony of the town's farmers, so the elders of the people together with Moses commanded the people re the setting up of these stones. "In order that you come," (27,3) means "do it immediately" so as to speed up your arrival in the land God has promised you. Having said this, the Torah proceeds to give details how to treat those stones, building of an altar, what kinds of stones are to be used etc. Verse nine then tells the people that through this initial act they will acquire the strength to carry out all their subsequent tasks.
2) Concerning the twelve mitzvot singled out for emphasis at the Mount Gerizim assembly, the following is worth noting. Whenever something is accorded special attention or protection, this may be due to either of two causes. A) the subject matter is so vital that its loss is irretrievable; therefore every effort must be made to protect it against loss or damage. Examples are vital human organs such as the heart, lung, liver all of which are surrounded by a protective ribcage as additional protection. B) The subject matter is so fragile and exposed, devoid of defenses that is must be defended from the outside. Examples are the fingers or toes which need nails and gloves to protect them against the cold; the heel has a tough skin to protect it where it treads. Similarly, the Torah has emphasized the protection of the weak, i.e. the stranger, the widow, the orphan. The Torah warns no less than thirty six times against abusing these weaker members of society. The selection of the twelve commandments in question seems to be motivated by similar considerations.
1) The severity of the sin itself.
2) The ease with which one falls victim to the lure to commit this sin. In the latter instance, there may be three immediate causes for a person to commit such a sin. A) The victim is defenseless; B) the sin is so commonly practiced that one does not feel embarrassed when committing it. C) lack of self restraint on the part of the sinner. Each of these "groupings" is represented by three "curses." Category one comprises the making of idols, physical violence against one's parents, violating other people's property rights, in other words violating the principle of "love your fellow man as you love yourself." Murder is not mentioned, since it is not a crime that the average person is ever guilty of. The second category, -the naturally weak,- are represented by A) misleading the blind; B) depriving widows and orphans of their just deserts; C) taking advantage of the widow of one's father, who may not protest the rape, since for financial reasons she may be dependent on the very step-son who forces his attentions on her. Category three are three examples of sexual licentiousness due to proximity, i.e. easy availability or easily obtained consent by the partner. One example is sleeping with one's sister, the second one is sleeping with one's mother-in-law. The third one is sleeping with one's livestock.
3) The reason the latter example is positioned between the other examples of incest, is to indicate that the Torah assumes a different motive for sleeping with one's mother-in-law than for sleeping with one's widowed step mother. The last category that of
1) hitting a fellow human being when there are no witnesses,
2) accepting bribes to murder the innocent, and
3) failing to see to it that Torah legislation is observed, can be viewed in the following manner. The first two sins appeared inconsequential to the sinner since he feels protected by the secrecy surrounding his deed. Our sages even regard the instance of "hitting someone in a secret place" as referring to lashon hara, evil tongue. (Pirke de Rabbi Eliezer 53) In such a case, the perpetrator certainly does not realise the impact of what he has done.
4) At any rate, the perpetrator hides behind a facade of piety, wishes to be known as a pillar of society. Concerning all such people, the Torah comes out and says "cursed all those who do not maintain and support the words of this Torah." Whosoever occupies a position that enables him to strengthen Torah must do so personally, first and foremost.
שמור את כל המצוה הזאת לשון הוה. פירש היה שומר המצוה הזאת תמיד לא לשון צווי דא״כ שמור המצוה שהוא לשון צוי דא״כ היה השי״ן בשו״א כמנהג הצווי בכל מקום גם אין לפרשו מקור דאם כן שמור תשמור מבעי לי׳ כמו פתוח תפתח נתון תתן:
אח״כ אמר ויצו משה וזקני ישראל את העם וגו׳ והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות וכו׳ – הנה זאת המצוה של הקמת אבנים היא מצוה גדולה הראויה לישראל מכל מצות התורה. ולכן הוצרך לצרף בה הזקנים עם משה. לפי שהם ינהיגו לישראל אחרי מות משה ואחרי מות יהושע.
ולפי שמשה ידע מה יעשו ישראל אחרי פטירתו. כאומרו הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי. רצה שיכתבו התורה על האבנים האלו. בענין שתהיה קיימת לעד לעולם. ולא תהיה כתובה על נייר מחוק. ואע״פ שיהיה לב האבן על בשרם הוא שטן הוא יצה״ר. יזכרו וישובו אל ה׳ לתורת השם תמימה הכתובה על אלו האבנים. ולכן אמר שמור את המצוה הזאת שהיא מצוה גדולה.
ויצא משה וזקני ישראל, God co-opted the elders seeing it was they who would stand at Mount Gerizim and Mount Eyval, and not Moses.
לשון הווה כו׳. פי׳ היה שומר המצוה הזאת תמיד. לא לשון ציווי, דא״כ היה לינקד השי״ן בשו״א. ואין לפרשו שהוא מקור, דא״כ שמור תשמור מבעיא ליה, כמו פתוח תפתח (לעיל ט״ו:ח׳) נתון תתן (שם ט״ו:י׳). [ר׳ אליהו מזרחי]:
This denotes constancy, etc. Meaning, you should always keep this commandment. It is not an expression that denotes a command because if so, it would have been punctuated with a sheva underneath the שי"ן. You also cannot say that it is an infinitive because then it should have said שמור תשמור, as in פתוח תפתח (above 15:8), נתון תתן (ibid. v. 10). (Re"m)
ויצו משה וזקני ישראל – טעם זכרון זקני ישראל כאן, נתכוון משה בזה מה שאמרו רבותינו ז״ל (ברכות י״ט:) שבמקום שיש חילול ה׳ אין חולקין כבוד לרב דכתיב (משלי כ״א ל׳) אין חכמה וגו׳ לנגד ה׳, והוא אומרו ויצו משה ולפניו שהוא רבן של ישראל עשה שגם הזקנים יצוו ויזהירו על הדבר לאמר שמור וגו׳, דקדק לומר שמור להעיר כי בדבר זה שהוא מצות לא תעשה (מכות י״ג:) הוא שאמרו אין חולקין כבוד לרב כידוע.
ויצו משה וזקני ישראל את העם, Moses and the elders of Israel commanded the people, etc. Why did Moses single out this paragraph to mention the elders of Israel? Moses referred to what is spelled out by our sages in Berachot 19 that when the desecration of God's name is at stake there is no room for worrying about the respect or honour due to one's rabbi. We base this principle on Proverbs 21,30: "there is no wisdom, insight, or counsel which prevails against God." Moses, the Chief Rabbi of the Israelites, decreed that the elders too issue the same command to the people. [I believe the author means that normally Moses would consult with the elders and leave it to their own wisdom to communicate the Torah insights they had learned from him to the people in their own time and in their own words. In this instance, when a renewed commitment to Torah was required by a generation most of whom had not been alive at the revelation, Moses acted in what appears like a somewhat autocratic manner for the reasons mentioned. Ed.] Moses used the word שמר, because it refers to negative commandments, and the rule that one does not bother to give honour to elders applies when we need to make sure that negative commandments are not violated in public.
ויצו משה וזקני ישראל – עתה שהשלים משה את דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם, ויזהירו בעם לשמור כל המצות, כי כל עם הולך בעצת זקניו, וכתוב אשר אנכי מצוה אתכם ולא אנחנו, כי עיקר הדיבור למשה, והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו, וכן בסמוך ויצו משה והכהנים הלוים את כל ישראל, כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל, ומשה אמר היום הזה נהיית לעם:
ויצו משה וגו׳ – ״שָׁמֹר״ הוא צורת מקור: השמירה. עתה כשנתינת המצוות הגיעה לסיומה, מתחיל תפקיד שמירת המצוות – הווי אומר, להבטיח לעד את ידיעת המצוות ואת קיומן. תפקיד זה מוטל לא רק על המנהיגים והזקנים, שהם נציגי האומה, אלא על כל העם. כל יחיד בעם וכולם יחד חייבים לקבל אחריות זו. משום כך לוקח משה את ״זקני ישראל״ לצדו ומחייב את העם לשמור את המצוות.
מצוות אלה, שנסתיימו עתה, קרויות כאן ״מצוה״, מצווה אחת, שכן כל המצוות ביחד מהוות את התפקיד המוטל על ישראל, וכדי לקיים תפקיד זה, הועמד ישראל על ״משמרתו״ ההיסטורית (עיין פירוש לעיל א, טז).
ויצו משה וזקני ישראל – לקח עמו זקני ישראל מפני שהוא לא יהיה בעת ההיא והזקנים יהיו ויזרזו את העם לעשות הדבר. באמרם כי משה בעצמו צרפם עמו בזו המצוה. שמור את כל המצוה צוה שיזכרו כי זכור ושמור ענין אחד כמו ואביו שמר את הדבר מפני שיש בזו המצוה הרבה פרטים לכן צוה שיזכרו:
ויצו משה וגו׳: כבר ביארנו (לעיל כו,טז) דפרשה הקודמת היתה פתיחה לברית הבאה, שנקראה ׳הברית שבערבות מואב׳, והן הברכות והקללות1, וא״כ היה למשה רבינו להתחיל ״והיה אם שמוע תשמע וגו׳ ״2. אבל באשר שזו הברית3 נשנתה עוד הפעם4 בהר גריזים והר עיבל מפי הלויים, על כן סידר משה רבינו ע״פ ה׳ סדר מעשה הר גריזים והר עיבל5, דשם מתחילה כתבו על האבנים6 ואח״כ אמרו ברכות וקללות, כדאיתא במסכת סוטה (לו,א)7, וכן עשה משה רבינו בערבות מואב – הזהיר תחילה על מעשה האבנים ואח״כ כרת הברית.
וי״ל עוד, דלפנינו יבואר דכריתת ברית שבהר גרזים והר עיבל היתה שאז נבחרו להיות לאור גוים, והיה התחלה לזה כתיבת האבנים8 ובנין המזבח והשלמים, ולזו התכלית הגיעה התוכחה והפיזור הרב של ישראל, כאשר יבואר. משום הכי הקדים משה רבינו ענין האבנים9 לכריתת ברית של התוכחה.
וזקני ישראל: לא הסכין משה רבינו לדבר לישראל בצירוף אחרים, רק כאן10, בשביל דבבואם לידי מעשה הר גריזים והר עיבל אחר פטירת משה, יהיו המה11 המדברים אלו הדברים12, על כן צירף משה כאן אותם עמו13.
את העם:14 היינו המון ישראל15 שאין בהם כח ללמוד ולדקדק בתלמוד שעליה תסוב הברית16, מ״מ עליהם לראות שיהיה נשמר כל המצוה במעשה, והיינו ״והיה ביום אשר וגו׳ ״. {ובאשר שמעשה הכתיבה על האבנים בשבעים לשון17 הוא מעשה רב מאד, על כן הזהירו את העם שכולם יסייעו לזה. ומשום הכי כתיב ״ויצו משה״ שהוא הזירוז18, משום שהיה נדרש זירוז רב שתיעשה מצוה זו.}
1. שבפרק כ״ח.
2. להלן (כח,א) ״והיה אם שמוע תשמע... ובאו עליך כל הברכות״, ולהלן שם פסוק ט״ו ״והיה אם לא תשמע״, ולאחר מכן יצוה עליהם על הקמת האבנים ומעמד הר גריזים ועיבל.
3. שבפרק כ״ח.
4. לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לא״י.
5. לפני הברכות והקללות שבפרק כ״ח (הברית שבערבות מואב).
6. את כל דברי התורה.
7. בוא וראה כמה נסים נעשו באותו יום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל... הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר (פסוק ז׳) ״באר היטב״, והעלו עולות ושלמים (רש״י: שכך נצטוו באותה פרשה – ״אבנים שלמות תבנה... והעלית עליו עולות... וזבחת עליו שלמים״) ואכלו ושתו ושמחו (״ואכלת שם ושמחת״) וברכו וקללו... (עכ״ל), הרי שביצוע סוגיית האבנים קדמה לברכות וקללות.
8. בשבעים לשון – ראה להלן בדברי רבינו.
9. שהכתיבה עליהן בשבעים לשון מעידה על ייעודו הייחודי של עם ישראל כלפי אומות העולם.
10. הראב״ע כתב: אמר כן להקל (על משה), וכן רבים, וכבר הזכרתים. (עיין שמות יב,כא – ״ויקרא משה לכל זקני ישראל״). והרמב״ן כתב: כי עיקר הדיבור למשה, והזקנים ירימו קולם לאמר לעם ׳שימעו והאזינו ועשו׳.
11. זקני ישראל.
12. כפי שיבאר רבינו להלן פסוק י״ד ד״ה הלויים.
13. רבינו פירש בעקבות הספורנו, וז״ל: שיתף עמו הזקנים מפני שהם יהיו במעמד בעברם הירדן.
14. ובפסוק ט׳ כתב ״וידבר משה... אל כל ישראל.
15. ״העם״ לעומת ״ישראל״ מייצג את פשוטי העם.
16. כפי שביאר רבינו לעיל (כו,טז).
17. רש״י פסוק ח׳.
18. כל מקום שנאמר ״צו״ אינו אלא זירוז מיד ולדורות (קידושין כט,א).
ויצו משה וגו׳ – מפרשה זו נראהא שאבנים גדולות לכתוב עליהן לחוד, ואבנים שלמות לבנות בהן מזבח לחוד, כדברי המשתדל; אבל מס׳ יהושע (ח׳:ל׳) נראה שלא היתה שם כי אם הקמת אבנים אחת לבנות בהן מזבח להעלות עליו עולה ושלמים ועל קירותיו כתבו, ואבניו היו גדולות ושלמות, שבני ישראל במקום חניתם מצאו אבנים גדולות על פני השדה, או מחוברות עדין לקרקע ע״י אדמת עפר, ונתקו אותן וערכון זו על גב זו בלי עשות מהן גזית, ולא כל פניהם החיצונות טחו בשיד רק דבקון בו, וסתמו מקום פנוי הנשאר בין אבן לאבן, וזהו שנשמט בשרש שיד ולא בשרש טוח (וטח את הבית, מצורע), ועל האבנים עצמן כתבו (מצאנו בלוחות לשון כתיבה גם כי דבריהם חרותים עליהם); וכן היה דרכם לכתוב על גוף האבנים בלי החליק פניהן, שכן בצורים הנמצאים בארץ ערב במקום הנקרא Wady Moussa (עמק משה) ימצאו עוד היום דברים רבים חרותים מכתב זר (Cuneiforme ), ודורשי עתיקות ישתדלו להבין משמעם; ונראה לי שכתיבה זו לדורות היתה, והמזבח בנוהו לזבוח עליו וגם לזכרון, וע״כ חשבו השבטים שגם בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשי בנו גם הם מזבחם לזכרון וגם לזבח.
א. בדפוס נוסף כאן (כנראה בטעות): ״ולא נראה״.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.