Devarim 27 – דברים כז‏ – Mikraot Gedolot

אִלֵּין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָּא עַל טוּרָא דִּגְרִיזִין בְּמִעְבַּרְכוֹן יָת יַרְדְּנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין.

These shall stand to bless the people on the mountain of Gerizim, when you have passed the Jordan; Shemeon and Levi, Jehudah, Issakar, Joseph, and Benjamin.

אילין^א יקומון למברכה ית עמא על טורה דגריזים במעברכון ית ירדנה^ב שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יו׳⁠ ⁠⁠״.

אילין שבטיא יקומון לברכא ית עמא על טוורא דגריזים במעברכון ית יורדנא שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין.

These tribes shall stand to bless the people on the mountain of Gerezim when you have passed the Jordan, – Shemeon, Levi, Jehudah, Issakar, Joseph, and Benjamin;

האולא יקומון ליברכו אלאמהֵ עלי ג׳בל גריזים בעד עבורכם אלארדן אלשמעון ולאוי ויהודא ויסאכר ויוסף ובנימן

אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים אחרי עברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין.

לברך את העם – כדאיתה במסכת סוטה^א (משנה סוטה ז׳:ה׳): ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון^ב למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ואילו ואילו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עֵיבל, ופתחו בקללה: ארור האיש אשר יעשה וגומ׳ (דברים כ״ז:ט״ו), ואילו ואילו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר גריזים, ואמרו: ברוך אשר אינו מקלה וגומ׳, וחוזרים והופכים פניהם^ג כלפי הר עיבל, ואומרים: ארור מקלה, וכן^ד עד: אשר לא יקים.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״כדאיתה במסכת סוטה״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י לייפציג 1 במקור המלה היתה חסרה ונוסף בין השיטין: ״והארן״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1: ״פניהן״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״פניהם״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן: ״כולם״.

לברך את העם [THESE SHALL STAND UP …] TO BLESS THE PEOPLE – The procedure was as is found in Treatise Sotah 32a: Six tribes ascended the top of Mount Gerizim and the other six the top of Mount Ebal, the priests, the Levites and the Ark remaining below in the midst (i.e. in the valley between). The Levites turned their faces towards Mount Gerizim and began to recite the blessing: "Blessed be the man that does not make any graven or molten image etc.⁠", and both these and those (the tribes on Mount Gerizim and those on Mount Ebal) answered "Amen"! Then they turned their faces towards Mount Ebal and began to recite the curse, saying: "Cursed be the man who makes any graven [or molten image]" – and so in the case of all of them (the curses set forth here) till the last: "Cursed be he that does not uphold [all the words of this law to do them]" (cf. Rashi on Devarim 11:29).

פס׳: אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים – כנגד הר גרזים שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן. תנן התם ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו להר גרזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם שאצל אילוני מורה ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע. והכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וכל ישראל מיכן ומיכן שנאמר (יהושע ח׳:ל״ג) וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים נושאי ארון ברית ה׳ כגר כאזרח חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה עבד ה׳ לברך את העם ישראל בראשונה:

ואלה יעמדו לברך – יעמדו לקלל את העם אינו אומר כאן, אלא: על הקללה, ללמדך שחסה תורה על ישראל וללמדך שהק׳ב׳ה׳ כובש את הפורענות מלבוא לעולם, כהרים הללו שכובשים את התהום שלא יציף את העולם. (כ״י בולוניה 469.1)

אלה יעמדו לברך וגו׳ – לפי הפשט: דומה שאילו עונין אמן, אבל הלוים הופכין פניהם בשעת ברכה להר גריזים, וכשמקללים פונים להר עיבל (משנה סוטה ז׳:ה׳).

אלה יעמדו לברך THE FOLLOWING WILL STAND TO BLESS THE PEOPLE [ON MOUNT GERIZIM] ...: Following the plain meaning of Scripture it would seem¹ that these are the ones who answer “amen” [when the blessings are pronounced. It does not mean that they are the ones to pronounce the blessings; rather the Levites pronounce all the blessings and all the curses].⁠² But the Levites turn to face Mount Gerizim for the blessings³ [so that the people there may answer “amen”] and when they recite the curses they turn to face Mount Ebal [so that the people there may answer “amen”].⁠⁴

1. Rashbam’s phrase here, דומה שֶ-, is rare. It appears in the Talmud (BB 147a); in Rashbam’s commentary there (s.v. דומה) he explains it as meaning “I used to think [until I found out otherwise].”

2. The Bible makes apparently inconsistent statements about the blessings and the curses. Our verse suggests (אלה יעמדו לברך את העם) that the Israelites listed here are the ones who do the blessing. Verses 14f. suggest that it is the Levites who say the words and the people just answer “amen.” Rashbam emphasizes that “to bless the people” in our verse means only “to say ‘amen’ to the blessings pronounced by the Levites.” So also Rashi, following Mishnah Sot. 7:5.
But Rashbam is breaking with that traditional understanding a little. Both the Mishnah and Rashi (here) say that all the Israelites, both the ones standing on Mount Gerizim and the ones on Mount Ebal, say “amen” when each of the curses and when each of the blessings is pronounced. Rashbam (if one can trust the printed text; see below) is saying that when our verse delegates half of the Israelites to “bless the people,” that means that only this half of the Israelites answers “amen” after each blessing. This possible understanding of the text is specifically mentioned and rejected by PT Sot. 7:4 (21c: יכול אילו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן ואילו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן תלמוד לומר ...).
This explanation is based on the fact that Rashbam writes שאלו עונים אמן, as opposed to the language of the Mishnah and of Rashi ואלו ואלו עונים אמן; that latter formulation means that both groups, the ones on Mount Gerizim and the ones on Mount Ebal, say “amen” each time. It would be in character for Rashbam to disagree with Rashi by slightly changing Rashi’s words – from אלו ואלו to אלו. Furthermore, Rashbam’s opening words here, “according to the plain meaning of Scripture,” are generally a reliable sign that he is disagreeing with Rashi. Still the possibility that our text is corrupt – and that it originally read שאלו ואלו but a copyist shortened it to שאלו – cannot be dismissed. This is precisely what happened to Rashi’s comment here: his words, ואלו ואלו עונים אמן, which we find in our printed editions (twice), are shortened (twice) in some early sources to ואלו עונים אמן. Still I think it likeliest that Rashi wrote ואלו ואלו עונים אמן since he follows Mishnah Sot., and Rashbam wrote just שאלו עונים אמן since he thinks that only half the people answered “amen” to each blessing or curse. See also note 21 below.

3. Rashbam’s language here, הופכין פניהם בשעת ברכה להר גריזים, is a virtually verbatim quotation from Sot. 7:5.

4. There is yet one further possible way of understanding Rashbam’s comment here. In the BT Sot. (47a), the opinion of the Mishnah – that six tribes went up each mountain – is contrasted with the opinion of Rabbi Judah the Prince – that everybody stood at the foot of the mountains, between the mountains, and that the phrases “on Mount Gerizim” and “on Mount Ebal” mean only that the Levites faced the appropriate mountain for blessings and the appropriate one for curses. It is possible that Rashbam’s comment here should be read as showing a preference for Rabbi Judah the Prince’s reconstruction of the events over that of the Mishnah, which Rashi followed. See Hizq.

^אוקדמונים אמרו (בבלי סוטה ל״ב.): כי טעם לברך – לאמר: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל, וכן הכל.

ועל דרך הפשט, הברכה היא: ברוך אתה בעיר (דברים כ״ח:ג׳), והקללה: הפך זה. והעד: ספר יהושע (יהושע ח׳:ל״ד).

א. ביאור זה מופיע לאחר הביאור על פסוק י״ד.

Our rabbis, of blessed memory, said that the meaning of to bless¹ is to say, blessed is the man who does not make a graven or molten image, and similarly all of them.⁠² However, according to the plain meaning of the text, the blessing refers to Blessed shalt thou be in the city (Deut. 28:3).⁠³ The curse is the reverse of this.⁠⁴ Proof of this is found in the Book of Joshua.⁠⁵

1. Scripture lists only curses in verses 16-21 Blessings are not mentioned. However, the rabbis say that each one of the curses had its blessing counterpart. See Sotah 31a: "They turned their faces towards Mount Gerizim and opened with the blessing: blessed is the man who does not make a graven or molten image, and both parties respond amen. They then turned their faces towards Mount Ebal and opened with the curse: Cursed is the man who maketh a graven or molten image, and both parties respond amen.⁠"

2. All of the curses have their blessing counterpart.

3. That is, the blessing beginning with Blessed shalt thou be in the city, that is, Deut. 28:3-13.

4. The curse recorded in Deut. 28:16-68 is the reverse of the blessing recorded in Deut. 28:3-13.

5. See Joshua 3:35. Joshua speaks of the blessings and curses recorded in the Torah. These can only refer to chapter 28, for the blessings spoken of by the rabbis in Sotah are not mentioned in the Torah.

שמעון {ו}⁠לוי ויהודה – אף על פי שהלוים היו למטה בין שני ההרים, והופכים פניהם כלפי הר גריזים ואומרים: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל. וזהו שעומדים על הברכה, שהופכים אליהם פניהם כשמברכים, וחוזרין והופכין פניהם כנגד הר עיבל, ואומרים ארור {וגו׳}. כדמפרש בסוטה (משנה סוטה ז׳:ה׳): שהארון היה עומד למטה בין שני ההרים, והכהנים מקיפין את הארון, והלוים מקיפין את הכהנים. מכל מקום טפם ונשיהם וכל הפחות מעשרים וחמש שנים שאינם ראוים לשרת עומדים על הר גריזים.

שמעון {ו}⁠לוי ויהודה – SHIMON {AND} LEVI AND YEHUDA – [Levi is mentioned as being on the mountain] even though the Levites were below, between the two mountains, and were turning their faces towards Mount Gerizim and saying: Blessed be the person who does not make an idol. And this [is what is meant when it says] that they were standing on the blessing, that they turned their faces towards them when they blessed, and [then] they went back and turned their faces towards Mount Eval, and said: "Cursed {etc.}". As is detailed in Sotah (Mishna Sotah 7:5): That the ark was standing below between the two mountains, and the priests surrounding the ark, and the Levites surrounding the priests. In any case, their children and their wives and everyone under age twenty five not qualified to serve were standing on Mount Gerizim.

ואלה יעמדו לברך^א וגו׳ – ותימה היאך אמר המורה בפירושו ו׳ שבטים עלו לראש הר גריזים וו׳ לראש הר עיבל כול׳ כדאיתא בסוטה. האי קושיא מקשה לה התם ואוקמי׳ לה: זקנים בהר והשאר למטה.

א. כן בפסוק. בכ״י פריס 660: על הברכה.

אלה יעמדו – כל העומדים על הברכה היו בני הגבירות ועל ידי שבני לאה רבים נטלו מהם הקטן והגדול להשלים המנין על בני השפחות שלא היו רק ד׳ והיו על הקללה הגדול והקטן¹ הגדול הוא ראובן לפי שהיה חשוד מבלהה וענה אמן על ארור שוכב עם אשת רעהו ואביו^א (דברים כ״ז:כ׳) וידעו בודאי שלא פשע בדבר, והכי איתא בפרק במה בהמה יוצאה אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כ״ז:כ׳) ויבא חטא זה לידו והקטן הוא זבולון.

לברך את העם – פר״ש: ששה שבטים עלו וכו׳. היינו אליבא דמשנת ואלו נאמרין, אבל ר׳ אומר אלו ואלו ישראל ולויים למטה הם עומדים כדכתיב בספר יהושע וכל ישראל וזקניו ושופטיו והכהנים והלוים עומדים מזה ומזה לארון וגו׳ (יהושע ח׳:ל״ג). ומה שכתוב בפרשת ראה על הר גריזים ועל הר עיבל היינו בסמוך כדכתיב וסכות על הארון (שמות מ׳:ג׳). תניא ר׳ אליעזר אומר אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר לוי למעלה אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון ולוי ויהודה, ואי אפשר לומר לוי למעלה שכבר נאמר ביהושע וכל ישראל וזקניו וגו׳ והכהנים והלוים עומדים מזה ומזה לארון (יהושע ח׳:ל״ג) הא כיצד זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה, ר׳ יהושע אומר כל הראוי לשירות לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים עד בן חמשים למטה אצל הארון והשאר למעלה. עוד פר״ש כאן ופתחו בברכה ברוך האיש וגו׳ וראיה מיהושע חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה עבד י״י לברך את עם ישראל בראשונה (יהושע ח׳:ל״ג).

1. שאוב מאבן עזרא.

א. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224. בפסוק: ״אשת אביו״.

אלה יעמדו, "the following are to stand, etc.;⁠" all the tribes that stood on the mountain listening to the blessings were descended from Yaakov's principal wives Leah and Rachel. Seeing that Leah had so many sons, they took the oldest and the youngest of these and placed them with the four tribes that were descended from the auxiliary wives. Leah's oldest son who had been under suspicion of having committed an inappropriate act with one of Yaakov's auxiliary wives was placed there so that the curse on people sleeping with their neighbor's, or their father's wives would be impressed on the descendants of his who heard it.

לברך את העם, "to bless the people;⁠" the following tribes are to stand on Mount Gerizim, etc.⁠" Rashi following the Mishnah tractate Sotah, folio 32, comments that six tribes ascended Mount Gerizim, and 6 tribes ascended Mount Eyval, the priests and that the Levites were standing at the respective bases of these two mountains. On the other hand, the opinion of Rabbi there, is that both the twelve tribes and the Levites stood at the base of the mountains as described in the Book of Joshua, the latter standing next to the Holy Ark. (Joshua 8,33) According to Rabbi, what has been described in Deuteronomy 11,29 means that the other tribes stood near each of those two mountains. The word על mentioned there, means the same as in Exodus 40, 3: וסכות על הארון, "you will screen the Ark with it.⁠"Rabbi Eliezer, son of Yaakov, in tractate Sotah 37, claims that it is impossible that the members of the tribe stood at the base of these mountains as they had already been included as one of the tribes that stood on the mountain in our verse here, [which was written long before the one in Joshua 8,33. Ed.] At the same time, the verse in Joshua 8,33 clearly appears to contradict this. How are we to resolve this apparent contradiction? According to Rabbi Yoshiah, the Levites who were potentially fit to carry the Holy Ark, i.e. the ones 30 years and older but below the age of 50, stood at the base of the mountain, next to the Holy Ark, whereas the other Levites stood on Mount Gerizim. Rashi further comments on our verse here, that the Levites standing at the base faced the six tribes standing on top of Mount Gerizim commenced blessing the six tribes, using the text written for the curses but inverting it by saying that all the people not guilty of the sins described in our chapter are blessed.

אלה יעמדו לברך – דרשו רז״ל הברכה היתה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, הקללה כמו שכתוב, והיו על הברכה ששה מבני הגבירות ועל הקללה היו בני השפחות, ולפי שלא היו אלא דן ונפתלי גד ואשר הוצרך ליטול מבני לאה שתים, ראובן הבכור וזבולן הקטן כדי שישלימו לששה. ומה שמונה שמעון על הברכה, מפני שנכתבו בכאן י״א ארורים ולא רצה לקללו ולומר כנגדו ארור, ומשה שקבע ברכה בפרשת וזאת הברכה לכל השבטים ולא קבע לשמעון לפי שלא היה ראוי לברכה מפני חטא זמרי, וכיון שלא היה בלבו לברכו כי לא היה ראוי לברכה לא רצה לקללו בכאן לומר ארור כנגדו, שאם כן לא היתה לו תקנה. וכבר דרשו רז״ל שאע״פ שלא ברכו בפירוש רמזו בברכת יהודה, שנאמר (דברים ל״ג:ז׳) שמע ה׳ קול יהודה, שכן היתה נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה. ומה שנמנה ראובן על הקללה אין זה לחיובו, אלא נראה לי שהוא התנצלות גמור במעשה בלהה ולומר שלא חטא באשת אב, שהרי הוא קורא ארור שוכב עם אשת אביו, ומזה אמרו במדרש (בראשית מ״ט:ד׳) יצועי עלה, אמר לו יעקב אביו, בני אין לך תקנה עד שיבא אותו שכתוב בו (שמות י״ט:ג׳) עלה, כיון שבא משה והעמיד לכהנים הלוים בהר גרזים ובהר עיבל והעמיד ראובן על הקללה ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי. וכן אמרו רז״ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. וכיצד היו עומדין אלו על הברכה ואלו על הקללה, כך שנו רז״ל במסכת סוטה, ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וישראלים מזה ומזה, שנאמר (יהושע ח׳:ל״ג) וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים, הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, אלו ואלו עונין אמן, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ארור האיש אשר יעשה וגו׳, אלו ואלו עונין אמן עד שגומרין ברכות וקללות, ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח ושדוהו בשיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון, שנאמר באר היטב, ונטלו האבנים ובאו ולנו במקומן, עד כאן במשנה.

אלה יעמדו לברך. "These are to stand (on Mount Gerizim) to bless the people.⁠" Our sages (in Sotah 32) state that the blessing consisted of: "Blessed be the man who has not made a hewn image, etc.,⁠" whereas the curse consisted of the words spelled out in verses 15-26. Six tribes whose ancestors were sons of either Leah or Rachel stood on the mountain facing which the blessing was pronounced, whereas the sons of Zilpah and Bilhah as well as Reuven and Zevulun stood on Mount Eyval, in whose direction the curses were pronounced in order to complete the number of six tribes required to stand there. The reason the tribe of Shimon was also associated with the tribes in whose direction the blessings were pronounced was that the Torah lists here eleven different curses and the Torah wanted to avoid pronouncing a curse in his direction. Moses decreed that all the tribes receive a blessing, seeing, however, that the tribe of Shimon was not deserving of a blessing on account of Zimri its leader who had caused so much death amongst his own people, he wanted to at least not make it appear as if he were being cursed, i.e. of associating the word ארור with something pronounced in his direction. Had he allowed this to occur Shimon would have been beyond redemption (Rashi in the name of Rabbi Moshe Hadarshan).
Our sages in Sifri Vezot Habrachah item 348, claim that the blessing of the tribe of Yehudah contained within it an allusion to a blessing for the tribe of Shimon, seeing that Shimon's tribal territory was described as an enclave within that of the tribe of Yehudah. The fact that the tribe of Reuven was placed on the mountain in whose direction the curses were pronounced does not constitute something negative against this tribe. I believe that this was the final part of the apology for the episode described in the Torah involving Reuven and Bilhah. Cursing someone who sleeps with the wife of his father (verse 20) was meant to draw our attention to the fact that actually Reuven had never been guilty of that sin. This is why the sages of the Midrash (Yalkut Shimoni Vayechi 157) claim that Yaakov, his father, had already told him that the stigma which had attached itself to him on account of what is described as יצועי עלה in Genesis 49,4 would not be totally removed from him until the one (leader Moses) of whom the Torah had written עלה, "arise!⁠" would come. As soon as Moses arranged for the tribe of Reuven to take his place among the tribes facing the pronouncement of the curses, Reuven's stigma had been completely wiped out. What occurred at Mount Eival enabled our sages to say (Shabbat 58) that anyone accusing Reuven of having committed the sin of sleeping with his father's wife is in error.
What precisely was the arraignment of the respective tribes like on these two mountains? Our sages in Sotah 32 have described it in these words: "6 tribes ascended the top of Mount Gerizim whereas 6 other tribes ascended the top of Mount Eyval. The priests and Levites took up their position in the valley separating these two mountains. The priests would surround the Holy Ark. The Levites would surround the priests. The Israelites would be on either side of them (on the mountain). This is the meaning of 'and all of Israel its elders and law-enforcers and judges would stand on either side of the Holy Ark facing the Priests who carried the Ark of the Covenant' (Joshua 8,33). The Priests and Levites turned their faces in the direction of Mount Gerizim, beginning to recite the blessing, commencing with the words: 'blessed be the man who has not constructed a hewn image, etc.' The tribes standing on both mountains would respond by chanting "Amen.⁠" The blessings were followed by the curses, a similar procedure being followed.⁠" After completion of this ceremony they brought the stones and built an altar of them, covering the altar with plaster and inscribing on it the entire Torah in seventy languages. This is proven by verse 8, i.e. באר היטב. After this they took the stones with them returning to their assigned place for the night (Gilgal). Thus far the wording of the Mishnah. [The difficulty in all this is the distance from Gilgal to Mount Eival and the impossibility to accomplish all this within a day without miracle. (Compare the various commentators of the Mishnah), Ed.]

אלה יעמדו לברך את העם וגו׳ – פירש״י ששה שבטים וכו׳ והכהנים והלוים והארון למטה. וא״ת והרי הלוים היו עומדים למעלה על הר גרזים שנא׳ אלה יעמדו על הר גריזים וגו׳ שמעון לוי ויהודה. וי״ל כבר הרגיש התלמוד בזה בסוטה דתניא התם ר׳ אליעזר אומר אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר למעלה ואי אפשר לומר למעלה שכבר נאמר למטה הא כיצד זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה. ר׳ יאשיה אומר כל הראוי לשרת למטה והשאר למעלה עכ״ל.

גריזים – בגימטריא הברכה יהיה בו.

אלה יעמדו לברך את העם – ופר״ש ששה שבטים עלו לראש ההר, [וא״ת] והא כתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם, אלמא שהיו למעלה ומקללים. תשובה האי קושייא מקשה לה התם (סוטה ל״ז א׳) ומוקי לה הזקנים למטה והשאר בהר.

לברך את העם – כי תחת מה שיאמרו האחרים ארור יאמרו אלו ברוך.

אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים – הנה השבטים היותר נבחרים שם אותם על הברכה ועל הקללה שם שני בני השפחות והם גד ואשר ודן ונפתלי וראובן גם כן לחסרונו וידמה שהיה גם כן זבולון הפחות שבבני הגבירות אחר ראובן כי כבר מצאנו בפרשת ראה אנכי כי הברכה היתה תחילה על הפרטים ואחר כך הקללה על הפרטים ואחר כך הברכה על הכלל ואחר כן הקללה על הכלל ואמנם קצרה התורה מלזכור פה הברכה על הפרטים כי הוא בפרטים בעצמם שהיתה בהם הקללה כאלו תאמר שהיו אומרים תחת אמרו ארור משיג גבול ברוך אשר לא ישיג גבול וכן על זה הדרך.

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים והשש׳ לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע הפכו הלוים פניה׳ כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כו׳. והא דכתיב אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן לא שיהו השבטים מברכי׳ אלא הלוים העומדים באמצע בין שני ההרי׳ הופכים פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה כך פרש״י בסוטה בפ׳ אלו נאמרין ואח״כ יהיה פי׳ אלה יעמדו לברך אלה יעמדו לברך הלוים את העם על הר גריזים כאילו אמר אלה יעמדו על הר גריזים לברך הלוים את העם ומי הם העומדים על הר גריזים שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין ופי׳ ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ואלה יעמדו בהר עיבל על הקללה שמקללים הלוים את הע׳ ומי הם העומדים בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי וא״ת היכי קאמר שהלוים היו למט׳ באמצע הא כתיב ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזי׳ שמעון ולוי ויהודה וגו׳ אלמא הלוים על ראש ההר היו עומדים ולא למטה באמצע כבר תרצו זה שם בברייתא ר״א או׳ א״א לו׳ לוי למטה שכבר נאמר למעלה וא״א לו׳ למעלה שכבר נא׳ למטה הא כיצד זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה רב יאשיה אומר כל הראוי לשרת לכהונה למטה והשאר למעלה:

אחר כך צוה אלה יעמדו לברך את העם – לפי שהוא לא היה עובר לארץ רצה לתת להם סדר הברכה והקללה. וזהו שאמר אלה יעמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. לפי שהיו כולם בני גבירה וראויים לברכה יותר מהאחרים. ואע״פ שהיה ראוי שיהיה ראובן לצד הברכה אחר שהוא בכור וראשון לכל הדברים. לא רצה לעשות כן לסבה ידועה שנפרש בעז״ה משום מעשה בלהה. והכניס לשמעון ולוי לפי שהם אחים וכלי חמס מכרותיהם מצד הדין. לא רצה לתת להם יותר דין והעמידם על הברכה לבטל מהם חוזק הדין. שמעון הוא דין במעשה זמרי וזהו ש״ם עו״ן. לוי הוא דין כדכתיב והעבירו תער על בשרם. ולכן לא העמידם על הקללה. יהודה הוא מלך ויששכר בעל תורה. ויוסף ובנימין היה בחלקם משכן שילה וירושלם כי שם צוה ה׳ את הברכה. ולכן אין ראוי שיעמדו לצד שמאל. וכן שמעון העמידו על הברכה לפי שלא היה בדעתו לברכו לא רצה להעמידו על הקללה.

והכהנים והלוים וגו׳. אף על גב דשבט לוי היה עומד על הר גריזים, מתרץ במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין (סוטה לז.) אליבא דרבי אליעזר, הראוי לשירות – למטה, ושאינו ראוי לשירות – למעלה על הר גריזים:

ופתחו בברכה וכו׳. והא דכתיב ״אלה יעמדו לברך את העם״, דמשמע שאלו ששה שבטים מברכים, זה אינו, דהא בפירוש כתוב (פסוק יד) ״וענו הלוים וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא ״לברך את העם״ פירוש שיעמדו על הר גריזים, שכשהלוים מברכים את העם פונים הלוים את פניהם אל הר גריזים, ואלו ששה שבטים עומדים על הר גריזים נקרא ״עומדים על הברכה״. וכן ״ואלה יעמדו על הקללה״ (פסוק יג):

ופתחו בברכה וכו׳. דהא ברכה קודם קללה כתיב, אם כן על כרחך פתחו בברכה. ואם תאמר, למה כתב קללה בקרא, אדרבה, הוי למכתב הברכה בקרא. ויראה לומר שהעיקר הוא הקללה, שהיו צריכים לקבל התורה באלה (רש״י פסוק כו), ולפיכך כתב הקללה בקרא:

אלה יעמדו לברך את העם וגו׳ – ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה׳ בפועל אבל הקללות אינן באים כ״א מעצמם ע״י הסתרת פניו ית׳ כי מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג׳:ל״ח) לכך נאמר ואלה יעמדו על הקללה ולא לקלל כ״א ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא כי מאחר שאינן באים כ״א בהסתרת פנים א״כ עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.

ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעה״ב הנסתר ורק מפירותיהן יאכלו בעה״ז להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע״י מציאות הברכות ע״כ הסתירם הכתוב ועוד רמז בזה שברצות ה׳ דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה שאפילו הארורים יתהפכו לברכות ע״ד ארז״ל (מו״ק ט:) תזרע ולא תחצד כמבואר למעלה בפר׳ בא (י׳:י׳) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות.

ומה שבאו במספר י״א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין שנאמר (תהלים קי״ח:י״ח) יסור יסרני יה, וכן (שם צ״ד:י״ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר׳ בשלח (שמות ט״ו:ב׳) ונמצא שוי״ו ה״א שבשם הגדול הוא מדה״ר וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) ורצה הקב״ה לברא את העולם במה״ד היינו בשם של יה שנאמר (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה׳ צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו״ה לי״ה וע״כ אמרו (ב״ב ט:) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה״ז הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו׳. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו״ה דהיינו י״א ברכות כי דווקא לעה״ב השם מלא ע״כ באו הברכות במספר י״א, וכן אפילו הארורים אין הקב״ה שולח בשטף חימה לאלתר כ״א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע״כ באו ג״כ במספר י״א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי״ו ומסיימין בה״א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.

ובסוטה (לז:) דרשו כל י״א אלו, על נואף ונואפת חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש״י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה והראב״ע כתב שכל אלו דברים שבסתר וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם על כן החרימם בארור וזה דעת נכון והראיה עליו שלא הזכיר לשון סתר כ״א בע״ז שנאמר ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב״ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י״א אלו לדבר בהוה כי בהם הדבר מצוי להסתירם והוא הדין בכל מצות התורה שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה והיינו דבר שבסתר שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות ומי יוכל לעמוד על דעתו ואפילו מהש״ר טעו בזה כארז״ל (ב״מ פה.) על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שפרשה הקב״ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו׳, כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע״כ אמר אשר לא יקים את דברי התורה מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים ש״מ שהוא לומד שלא לשמה ואין לך סתר גדול מזה ע״כ החרימו בארור.

הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כו׳. אע״ג דכתיב שמעון ולוי ויהודה וגו׳, משמע דאותן ששה שבטים היו מברכים, ולא שבט לוי לבד. וי״ל מדכתיב ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ובע״כ צ״ל על הקללה, אצל הקללה, ר״ל שהלוים הפכו פניהם להן, ולכן נקראו אצל, יותר מאותן שהיו עומדים על הר גריזים, אף שהיו קרובים להן כמו אלו, כיון שלא יתכן לפרש כמשמעו, שאין שייך לומר אלה יעמדו על הקללה, וכי יש ממשות בקללה שדורסין עליה ברגלים, אלא בע״כ פירושו אצל הקללה, כלומר אצל אותן המקללין. א״כ ש״מ שהן עצמן אינן מקללין. ממילא הא דכתיב אלה יעמדו לברך וגו׳, נמי הן עצמן אינן המברכין. ועכשיו סברא הוא שהם שבט לוי, מדכתיב וענו הלוים וגו׳, וכתב אח״כ דהם עצמן לא היו מברכים. וא״ת מאי דכתיב אלה יעמדו לברך את העם וגו׳, והרי משמע דהם עצמן היו המברכים. י״ל דה״פ אלה יעמדו אצל הלוים בשעה שעמדו הלוים לברך את העם על הר גריזים, שמעון וגו׳. [כך מצאתי בשם אחד מהגדולים]: ונ״ל דהוכחתו מדכתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל וגו׳, ש״מ דהלוים היו המקללים, וה״ה המברכים, דהא קודם שאמרו ארור האיש היו אומרים ברוך האיש. ואין לומר דהא דכתיב וענו הלוים פירושו דענו הלוים תחלה, כלומר שהם התחילו ואח״כ כל העם אחריהן, דאם כן הכי הל״ל וענו הלוים וכל איש ישראל ואמרו וגו׳. ועוד מאי אל כל איש ישראל, הרי הם עצמן היו גם כן מן המקללים. אלא ע״כ שהלוים היו המברכים והמקללים, והיו הופכים פניהם כדפרש״י. ופירוש דקרא דאלה יעמדו לברך את העם וגו׳ כאלו אמר אלה יעמדו על הר גריזים כשיבאו הלוים לברך את העם, ומי העומדים על הר גריזים שמעון ולוי וגו׳. וא״ת והרי כתיב ואלה יעמדו לברך את העם לוי ויהודה וגו׳, א״כ משמע שגם לוי היה עומד על הר גריזים כמו שאר שבטים, ואיך פירש הוא ז״ל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע כו׳. וי״ל שני מיני לוים הם, מהם הראוים לשרת דהיינו עד שיגיע לנ׳ שנים, ושאינן ראויים לשרת דהיינו מנ׳ ואילך, ואותן הראויין לשרת עומדין למטה, ואותן שאין ראויין לשרת עומדין על ההר. [ברייתא פרק אלו נאמרין (סוטה לז.)]:

The Levi'im directed their faces toward Mount Gerizim, and began the blessing, etc. You might ask: It is written "(The following will stand to bless the people, etc.) Shimon and Levi and Yehudah, [and Yisachar and Yoseif and Binyomin,]" and this implies that these six tribes said the blessing, not only the tribe of Levi! The answer is that that it is written, "And the following will stand on (על) the curse at Mount Eival.⁠" "On the curse" must mean "next to the curse,⁠" that is, that the Levi'im turned their faces to them and therefore they are called "next to" [the Levi'im] more than those standing on Mount Gerizim, even though the Levi'im were equidistant from both. You cannot explain the verse according to its straightforward meaning, because you cannot say "the following will stand on the curse,⁠" as a curse is not something tangible that can be stood upon. Therefore, (על) must mean "next to the curse,⁠" i.e. next to those who say the curse. All this indicates that they themselves did not say the curses. Consequently, when it says [earlier], "These will stand to bless, etc.,⁠" here too the tribes are not the ones who are actually saying the blessings. And now it is logical to say that they [the ones who said the blessing] were the tribe of Levi because it is written, "The Levi'im are to respond, etc.,⁠" and it is written afterwards [i.e. it says regarding those who stand by the curse who are mentioned after those who stand by the blessing] that they themselves did not say the blessing. You might ask: [If so], what is the meaning of what is written, "The following will stand to bless the people, etc.,⁠" which implies that they themselves said the blessings"? The answer is that it means that the following should stand next to the Levi'im on Mount Gerizim when the Levi'im stand to bless the people, Shimon, etc. (This I found in the name of one of the gedolim). It seems to me that his proof [that the Levites said the blessing] is because it is written, "The Levi'im are to respond and say to every man of Yisroel, etc.⁠" This indicates that the Levi'im said the curses, and similarly they are the ones who said the blessings, because before saying "cursed is the man" they would say "blessed is the man.⁠" You cannot say that when it is written, "The Levi'im are to respond" it means that the Levi'im proclaim [the blessing] first, and the people [respond] after them, because if so it should have said, "The Levi'im and every man of Yisroel are to proclaim and say, etc.⁠" And also, what is the meaning of the verse "say to every man of Yisroel" if they [Yisroel] themselves were among those saying the curse? Perforce the Levi'im were the ones who said the blessings and curses, and they directed their faces as Rashi explains. And when it says, "The following will stand to bless the people, etc.,⁠" it is as if it said, "These will stand on Mount Gerizim when the Levi'im come to bless the people.⁠" And who are the ones to stand on Mount Gerizim? "Shimon and Levi, etc.⁠" You might ask that it is written, "The following will stand to bless the people, etc. Levi and Yehudah, etc.,⁠" which indicates that Levi too stood on Mount Gerizim just like the other tribes, so how could Rashi explain that "the kohanim and Levi'im and the ark [were] below, at the center"? The answer is that there are two kinds of Levi'im, those who are fit to serve, which is until they reach fifty years, and those who are not fit to serve, which is from fifty upwards. Those who were fit to serve stood below, while those who were not fit to serve stood on the mountain (Beraisa in Chapter Eilu Ne'emarin, Sotah 37a).

לברך את העם – כמו שאמרו חז״ל, ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכו׳, ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם להר עיבל ופתחו בקללה ואומרים ארור האיש וכו׳ וכן כולם עד ארור אשר לא יקים:

שמעון ולוי – נתן על הברכה בני הגבירות, ועל הקללה בני השפחות, אמנם לפי שהיו אלה חסרים שנים ובני לאה רבים, לקח מהם הקטון והגדול. והנה נזכר עם אלה שבט לוי, והכונה אותם שלא היו נושאים את הארון, אבל הכהנים והלוים שהיה להם עבודה אצל הארן, עמדו למטה באמצע כמו שכתבנו:

אלה יעמדו לברך – אין פי׳ שהשבטים העומדים על הר גריזים יהיו המברכים, דבאמת הלויים העומדים באמצע בין שני ההרים הפכו פניהם להר גריזים לברך, אבל טעם. לברך את העם. לעת ברך המברכים את העם, כלומר כאשר הלויים יברכו יעמדו אלה על הר גריזים; ויבא הלמ״ד כלמ״ד לפנות ערב, שטעמו לעת פנות הערב. וכן לברך. לעת ברך (אינדעם מאן זעגנעט) וכטעם על הקללה, שאמר אח״כ.

לברך את העם – רש״י פירש עפ״י מתני׳ (סוטה ל״ב א׳) דשנים עשר שבטים שבתוכם שבט לוי היו עומדים למעלה על ראשי ההרים, וזקני כהונה ולויים (או כל הראוי לשירות כהונה) היו עומדים למטה בין ההרים והם היו אומרים הברכות והקללות, פתחו תחלה בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה וגו׳ ואח״כ הקללה ארור אשר לא יעשה וגו׳ וכן כלם עד אשר לא יקים. ולפי״ז שהלויים העומדים למטה לבד היו המברכים, לא השבטים שעמדו למעלה על ההרים, מה זה דאמר קרא, אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים, וכתב הרא״ם דפירושו אלה יעמדו לברך הלויים את העם על הר גרזים, כאילו אמר, אלה יעמדו על הר גרזים לברך הלויים את העם, ומי הם העומדים על הר גרזים שמעון ולוי וגו׳. ופירוש ואלה יעמדו על הקללה, ואלה יעמדו על הר עיבל על הקללה שמקללים הלויים את העם, ומי הם העומדים בהר עיבל ראובן וגו׳. ופירוש זה מעקם עלינו לשון המקרא, ואין צורך כי הדברים כמשמען, כי בכל הדברים קיימל״ן דשומע כעונה ובפרט כשעונה אמן אחרי שמעו דברי חברו, כאמרם (שבועות כ״ט) כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן דכתיב ואמרה האשה אמן. לכן אחרי שכל השבטים ענו אמן אחרי שמעם מהלויים דברי הברכות והקללות, הרי הוא כאילו הם עצמם היו אומרים אותם וכל איש פרטי מהם נקרא באמת מברך את העם, ולשון אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים הוא כפשוטו שהעומדים עצמם נקראים מברכים לפי ששמעו דברי הלויים וענו אחריהם אמן. ודעת הראב״ע ע״ד הפשט הברכה היא פרשת והיה אם שמוע תשמע, והקללה היא להפך, כפי מה שנזכרו בפרשה כאן אחר פרשת הארורים, ונסתייע בזה ממה שאמר בספר יהושע שקרא הברכה והקללה כמו שכתוב בספר התורה, ובספר תורה לא נזכרה הברכה שכנגד הארורים לכן יתכן שאין הקללה הארורים ולא הברכה חלופיהן. אבל הברכה היא פרשת והיה אם שמוע, והקללה היא והיה אם לא תשמעו. ולדעתי מסתייען דברי הראב״ע מן הירושלמי דאיתא התם בסוטה. יכול אלו שבהר גרזים היו אומרים ברכות ואלו שבהר עיבל אמרו קללות, ת״ל הברכות והקללות אלו ואלו אמרו ברכות, אלו ואלו אמרו קללות. יכול אלו שבהר גרזים עונין אחר הברכות אמן ואלו שבהר עיבל היו עונין אמן אחר הקללות ת״ל וענו כל העם ואמרו אמן, אלו ואלו היו עונין אמן אחר הברכות והקללות. ע״כ. הזכירו בזה תרי עניני, אלו ואלו היו אומרים ברכות וקללות. אילו ואלו היו עונין אמן אחר הקללות והברכות, מזה מבואר דשני דברים היה להם לעשות, אמירת ברכות וקללות, ועניית אמן אחר ברכות וקללות, ולא יתכן שיאמרו אותן ברכות וקללות עצמן שהיו עונים אחריהם אמן, אלא ודאי דדעת הירושלמי שמלבד עניית אמן אחר ברכות וקללות דלויים היו אומרים פרשיות שהוזכרו בו ברכות וקללות, והם פרשת והיה אם תשמעו שנאמר בו ובאו עליך כל הברכותי ופרשת והיה אם לא תשמעו שנאמר בו ובאו עליך כל הקללות. וזה כדברי הראב״ע. ודברי הרב ביפה מראה בפירושו על הירושלמי בזה הם דחוקים, ולכן הגיה ברכה וקללה בלשון יחיד, ממה דכתיב החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, וזה אינו דהירושלמי קאי על שתי פרשיות שנאמר בו הברכות והקללות בלשון רבים. (ולפי״ז ברכות וקללות דכאן הם בעצמם אותן ברכות וקללות שבפרשת המלך לקמן במתני׳ ד׳ מ״א, שהם שתי פרשיות והיה אם תשמעו והיה אם לא תשמעו, כמו שכתב הרמב״ם שם בפירושו למשנה ובחבורו פ״ג מחגיגה. וערש״י שם במשנה). ודע דמדברי הירושלמי האלה הוכיחו בתוס׳ (סוטה ל״ז ד״ה מאי) דסובר כרבי בתלמודא דידן, שלא היו השבטים עומדים על ראשי ההרים מלמעלה כתנא דמתניתן, אלא אלו ואלו ישראל ולויים למטה בין ההרים היו עומדים, כדכתיב בספר יהושע, ולשון על הר גרזים ועל הר עיבל בסמוך משמע, הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (ע״ש בתוס׳) ומסתברא דבכולי מילתא סובר רבי כירושלמי, והיה לעם אמירה לחוד, ועניית אמן לחוד. ואין רחוק כ״כ לומר דגם לתנא דמתני׳ היו אומרים פרשיות הברכות והקללות לבד הארורים, מדסיים שם במתניתן לשון. עד שגומרים ברכות וקללות, ואם לא היו אומרים רק פרשת הארורים הוי להו למימר, עד שגומרין כל הפרשה. והנה ראיתי בתרגום יב״ע (נדפס בבאזיליע שנת שס״ז) שבארור הראשון יזכיר לשון ברכה, בריך דלא יעביד צלם וגו׳, ולשון קללה, ליט דיעביד צלם וגו׳, ובשאר הארורים לא יזכיר כלל לשון ברכה רק תרגומא דקרא, ובארור האחרון יזכיר לשון ברכה, בריך די יקים ית פתגמי אורייתא וגו׳ ולשון קללה, ליט דלא יקים וגו׳. וכמדומה אני, דלדעתו זהו המכוון במה דאמר תלמודא (שם בסוטה נ״ז ב׳) ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות, ומה קללה בכלל ופרט אף ברכה בכלל ופרט, וזה דלא כפירוש רש״י.

אלה יעמדו לברך את העם וגו׳ – לא היו השבטים על ראשי ההרים, אלא מזה ומזה לארון חצים לצד הר גריזים וחצים לצד הר עיבל כאמור ביהושע ח׳{:ל״ג}. גם אין ספק כי לא היו השבטים הם הם המברכים, אם כן אלה יעמדו לברך את העם – אין ענינו אלא מן הצד שיברך המברך את העם, ועל הר גריזים – ענינו שתנתן הברכה על ההר, דוגמת ונתן אותם על ראש השעיר {ויקרא ט״ז:כ״א}, כי הר גריזים שהיה הר עושה פירות יתנו עליו הברכה כאילו משם תבא אחר כך על כל אשר יקים את התורה, וההפך בהר עיבל שהיה מקום חרב. ועל הקללה בהר עיבל – ענינו לצד הקללה אשר תנָתן (במאמר) למען תנוח בהר עיבל.

אלה יעמדו לברך את העם. ראיתי בספר בוצר עוללות שכתב ״כי בלתי ספק רק זקני כל שבט עמדו שם כי ההר קטן מהכיל שש שבטי ישראל״ והנה אף כי קשה הדבר כמו שהוא אומר, הנה מצינו ביהושע וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים וגו׳ חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל, הרי שכל ישראל היו שם, ויתכן לומר שההר היה מכיל מה שמכיל והשאר נמשכים למטה לרגלי ההר מפה ומפה עד תומם, ואולי לזה כוון באומרו אל מול הר גריזים אל מול הר עיבל ולא אמר על הר גריזים על הר עיבל כמ״ש בתורה, אמנם גם בתורה עצמה נוכל לפרש על הר גריזים סמוך אל הר גריזים וכו׳, ולכל הפנים אם נצטרך לומר כדעת בוצר עוללות שרק הזקנים היו שם משם הוראה מוצאת כי זקני ישראל יקראו בשם כל ישראל והוא אשר דברנו על שם עדה כי פעמים שהוראתם רק הזקנים והסנהדרין כדעת רבותינו ועיין מ״ש פ׳ ויקרא.

אלה יעמדו לברך וגו׳ על הר גריזים. נפל מחלוקת בין חכמינו ז״ל ובין חוקרי קדמוניות לדעת איפה מקומם של ב׳ הרים הללו — כי לדעת יירונימוס וסקאליג׳ירו הם אצל יריחו — ולדעת באסנאז ואחרים אתו, הם קרוב לשכם — וכן מחלוקת ישנה היא זאת בין חכמי ישראל ופליגי בפ׳ אלו נאמרין תניא הלא המה בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך (פירוש ברחוק מן הירדן) אחרי דרך מבוא השמש מקום ביאת השמש (שהשמש זורחת שם במזרח וכגון זה הפי׳ עלה על דעת הגמרא לפרש על ובא השמש וטהר כדאי׳ בברכות) בארץ הכנעני היושב בערבה אלו הר גריזים והר עיבל שיושבים בהם כותיים, מול הגלגל אצל אלוני מורה זה שכם — ר׳ אליעזר אומר הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן דאי מעבר לירדן ואילך הא כתיב בעברכם את הירדן תקימו? — אחרי דרך מבוא השמש מקום שקיעת החמה והיינו במערב — בארץ הכנעני והלא בארץ החוי הוא יושב — בערבה, והלא בין הרים וגבעות הם יושבים וכו׳ כלומר דע״כ לאו בהר גריזים שבו כותיים דבר הכתוב — ובירוש׳ דסוטה מפרש דשתי גבשושיות עשו סמוך לירדן ולאחד קראו הר גריזים ולאחד קראו הר עיבל עיין דעת זקנים פ׳ כי תשא ע״כ, והשומרונים נתאמצו להחזיק בדעת ראשון לפאר ולרומם הר גריזים שבו מקום עבודתם עד היום הזה ולעשותו הר קדוש ומסוגל לברכה וכן קרא אותו ההוא שמראי בב״ר פ׳ פ״א טורא בריבא, ונשאר זכר מהשתדלות הכותים לעשות הר גריזים שלהם הר אחד עם הר גריזים של משה בדברי חז״ל (סוטה פ״ז) אר״א ברבי יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותים אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אלוני מורה שכם ואף אנו מודים שאלוני מורה שכם אנו למדנוה בגזרה שוה אתם במה למדתוה ועיין רש״י ז״ל שפירש ספרי כותיים שיש להם תורה שבכתב ואינם מאמינים בתורה שבעל פה — נראה מפירושו ז״ל שהבין זייפתם תורתכם שהתורה שלהם מזוייפת לחסרון תורה שבע״פ, ואין ספק כי פירוש זה דוחק דברי הגמרא ומוציאן חוץ מפשטן, ואם היה רואה רש״י ז״ל ספרי תורה של השומרונים לא היה מכניס עצמו במקום צר גדר מזה וגדר מזה, והיה רואה בו בפ׳ כי תבוא שמוסיפים בו השומרונים שתי תיבות אלה היא שכם אחר אצל אלוני מורה וקורים אלוני מורה היא שכם, וזוהי כוונת רבי אלעזר ברבי יוסי בדבר זה ר״ל במלות אלו שהוסיפו זייפתי ספרי כותיים עשיתי ספרי תורה שלהם מזוייפים, אמרתי להם זייפתם תורתכם שהוספתם שתי תיבות בס״ת שלכם ולא העליתם בידכם כלום כי ס״ת שלנו עומד לנגדכם וגם לקיים היות אלוני מורה שכם לא יגהה מכם מזור כי אנו למדנוה בג״ש אתם במה למדתוה, וכל הרואה ירגיש כי אין מליצות הגמרא מתיישבים על פשוטן אם לא בפירוש זה.

הר גריזים. יש מי שמצא בשם גריזים סימן לברכתו והיותו דשן ושמן והוא כמו גזר וממנו גרזן כי הוא מוציא פירות ועשבות הרים וז״ל:. Le Garizim »Ceux qui ont cherche l' origine de ce mot y trouverent une preuve nouvelle de sa fertilite car ils croient que ce nom signifie la montagne de ceux qui coupent le bled ou les arbres a cause de l' abondance des fruits et des moissons qu'on recueillent dans ce lieu ואפשר שכנגד זה הר עיבל כמו חיבל בתמורת ע׳ בח׳, ואולי נקרא כך כי אנשי המקום (השומרונים) ידועים להחליף ע׳ בח׳, וכבר מצינו בתלמוד בגלילא צוחין לחויא עויא, ורבותינו קראו אותו עכנא וחכנא, ויעתר לו וישמע תחנתו א״ר לוי בערביא צווחין לחתירא עתירא ואמרו איכה יעיב א״ר חמא בר חנינא איך חייב ה׳ ברוגזיה אית אתרא דצוחין לחיבא עיבא, וכך נהגו רבותינו לומר על הסיח הדעת שהוא במקום הסיע הדעת במשנה והסיע עצמו מלאכול (כן דעת רמב״ן ונ״ל יותר, להפך שאמרו פעמים הסיע במקום הסח הדעת כי הסח עקרו מל׳ ארמי נסח שהוא העתק וכלומר העתיק והפריש דעתו מהדבר) וכן אמרו המפרשים בעושו ובואו כל הגוים שהוא כמו חושו, ובמכלתא, ר׳ יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי (ועיין רמב״ן ע״הת פ׳ דברים) ונקרא גם כן בשם עיבל להורות על חורב שממה כמו שנקרא הר חורב, לשון חרבן, והר סיני מלשון סנה.

שמעון ולוי וכו׳ – כולם בו׳ מפני שהן כולן בני הגבירות והן מרחל ולאה כו׳ בהר עבל ראובן גד כו׳ וזבולון דן בלא ו׳, מפני שראובן הוא בן הגבירה וגד ואשר בני השפחה, וזבולון בן הגבירה ודן ונפתלי בני זלפה ואין אמהות אלא ארבע, ומה שאמר וזבולון הוא מקביל נגד ראובן. ופשוט.

על הר וגו׳ – רבי אומר, למטה היו עומדים, הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ומאי על – בסמוך.⁠¹ (סוטה ל״ז.)

שמעון ולוי – תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר לוי למעלה, ואי אפשר לומר למעלה שכבר נאמר למטה, הא כיצד, זקני כהונה, ולויה למטה והשאר למעלה.⁠² (שם שם)

1. יתבאר בדרשה הסמוכה.

2. ר״ל דפשטות לשון הכתוב מורה שלוי עמד למעלה משמעון כמו שסידר אלה יעמדו שמעון ולוי, משמע מקודם שמעון ולמעלה ממנו לוי, אבל באמת א״א לומר כן, שהרי מפורש נאמר בס׳ יהושע (ח׳) וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים, אלמא כהנים ולוים למטה עמדו, ולכן צ״ל דזקני הלוים עמדו למטה והשאר למעלה, ובזה יתכונו שני הפסוקים, ודעת רבי בדרשה הסמוכה ליישב סתירת הפסוקים דכמו ישראלים כן לוים עמדו למטה, ומה דכתיב בפסוק זה על הר, פירושו בסמוך לו, וכמו דכתיב וסכת על הארון את הפרכת (פ׳ פקודי) דהתם ע״כ הפירוש על בסמוך ולא על ממש, דהא מחיצה הוי פרכת ולא הוי סכך.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון