×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(טו) אָר֣וּר הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂה֩ פֶ֨סֶל וּמַסֵּכָ֜ה תּוֹעֲבַ֣ת יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה מַעֲשֵׂ֛ה יְדֵ֥י חָרָ֖שׁ וְשָׂ֣ם בַּסָּ֑תֶר וְעָנ֧וּ כׇל⁠־הָעָ֛ם וְאָמְר֖וּ אָמֵֽן׃
'Cursed is the man who makes an engraved or molten image, an abomination to Hashem, the work of the hands of the craftsman, and sets it up in secret.' All the people shall answer and say, 'Amen.'
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספיר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
לִיט גּוּבְרָא דְּיַעֲבֵיד צֵילַם וּמַתְּכָא מְרַחַק קֳדָם יְיָ עוֹבָד יְדֵי אוּמָּנָא וִישַׁוֵּי בְּסִתְרָא וְיָתִיבוּן כָּל עַמָּא וְיֵימְרוּן אָמֵן.
Accursed be the man who shall make an image or molten (one), an abomination before the Lord, the work of an artificer's hand, and place it in secret. And all the people shall respond and say, Amen.
שתה שבטין סליקו לטורהא דגריזים בושתה שבטין סליקו לטורה דעיבל וכהנייה וארונה במצעה וכל ישראל מן הכהג ומן הכה מברכיןד הוון הפכיןה אפיהון כלפיו טורה דגריזים ואמרין בריךז יהווי גברא דלא יעבד צלם וצורהח וכל דמוט מה דסני ומרחק קדם י״י עבדי יאידי אומן ולא ישווי יתיה בטמרה ומלווטייה הוון הפכיןיב אפיהון כלפייג טורה דעיבל ואמרין ליט יהווי גברא די יעבד צלם וצורהיד וכל דמוטו מה דסני ומרחק קדם י״י עובד ידי אומן וישוי יתיה בטמרה ועניין כל עמא כחדה טזואמרין אמן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתה שבטין סליקו לטורה״) גם נוסח חילופי: ״אשתה שבטין קמו על טורה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ושתה... במצעה״) נוסח אחר: ״ואשתה שבטין קמו על טורה דעיבל וארונה וכהנייה וליוואי יהיבין במצעה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הכה״) גם נוסח חילופי: ״כה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הכה מברכין״) גם נוסח חילופי: ״כה מברכייה״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הפכין״) גם נוסח חילופי: ״מהפ׳⁠ ⁠⁠״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כלפי״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמרין בריך״) גם נוסח חילופי: ״ופתחו פומהון בברכה״.
ח. המלים ״צלם וצורה״ צונזרו בכ״י ניאופיטי 1.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמו״) גם נוסח חילופי: ״דמות״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבד״) גם נוסח חילופי: ״עו׳⁠ ⁠⁠״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ידי... ומלווטייה״) נוסח אחר: ״{ידי} בר נש ודי לא ישווי בטומרא מל⁠(י){ו}⁠טייה״.
יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הפכין״) גם נוסח חילופי: ״הפיכין״.
יג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כלפי״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
יד. המלים ״צלם וצורה״ צונזרו בכ״י ניאופיטי 1.
טו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמו״) גם נוסח חילופי: ״דמות״.
טז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואמרין אמן״) נוסח אחר: ״ברנש ודי ישווי בטומרה הוון עניין כל עמא אלין לאלין״.
שיתא שיבטין קמו על טוורא דגריזים ושיתא על טוורא דעיבל וארונא וכהניא וליואי במציעא מברכיא הוון הפכין אפיהון כלוקבל טוורא דגריזין ואמרין בריך יהוי גברא דלא יעבד צלם וצורה וכל דמו מה דמרחק קדם י״י עובד ידי אומן ולא ישוי בטומרא מלטטיא הוון הפכין אפיהון כלקבל טוורא דעיבל ואמרין ליט יהוי גברא דיעבד צלם וצורה וכל דמו מה דמרחק קדם י״י עובד ידי אומן ושוי בטומרא הוון עניין כולהון כחדא ואמרין אמן.
Six tribes shall stand on Mount Gerezim, and six on Mount Ebal; and the ark, the priests, and Levites in the midst. In blessing they shall turn their faces towards Mount Gerezim, and say:Blessed shall be the man who maketh not an image or form, or any similitude which is an abomination before the Lord, the work of the craftsman's hand, and who placeth not such in concealment. In cursing, they shall turn their faces toward Mount Ebal, and say: Accursed be the man who maketh an image, figure, or any similitude which is an abomination before the Lord, the work of the craftsman's hand, or who placeth such in concealment. And all of them shall respond together, and say, Amen.
אשיתא שבטין יקומון להון על טורא דגריזים ואשיתא שבטין יקומון על טורא דעיבל וארונא וכהניא וליואי יהיבין במציעא וכל ישראל מן כא ומן כא הפכין אפיהון לקביל טורא דגריזים ופתחו הומהום (י״ג פומהום) בברכה בריך יהוי גברא דלא עבד צלם וצורה וכל דמו מה דסני ומרחק קדם יי עובד ידי בר נשא ודלא ישוי בטומריא ומלטטיא הוון הפכין אפיהון לקבל טורא דעיבל ואמר ליט יהוי גברא די יעבד צלם וצורה וכל דמו מה דסני ומרחק קדם יי עובד ידי בר נש ודי ישוי בטומרא והוון כל עמא עניין אלין ואילין ואמרין אמן.
Six tribes of them shall stand on Mount Gerezim, and six tribes on Mount Ebal. And the ark, with the priests and Levites in the midst. And all Israel, here and there, turning their faces towards Mount Gerezim, shall open their mouth in benediction: Blessed be the man who hath not made an image, or a figure, or any similitude which the Lord hateth, and which is an abomination before Him, (being) the work of man's hand, and who hath not hidden such. But in pronouncing the curses let them turn their faces toward Mount Ebal, and say: Accursed be the man who shall make an image, or figure, or any similitude which the Lord hateth, and which is an abomination to Him, the work of man's hands; or the man who hath concealed such. And all the people shall answer them, and say, Amen.
מלעון רג׳ל יצנע פסלא או מסבוכא למא יכרהה אללה ומן יתכ׳ד׳ה מן צנעהֵ צאנע ויצירה לה פי סתר פיג׳יבהם ג׳מיע אלקום ויקולון אמין
ארור האיש אשר יעשה פסל או מסכה, דבר שה׳ שונא, ומי שיקח אותו ממעשה ידי אומן ויציב אותו בסתר. ויענו כל העם ויאמרו אמן.
ארור האיש אשר יעשה – י״א ארור, וי״א ברוך כתובים כאן, נגד י״א שבטים. ואילו דברים קללו עליהם מפני שדרכם לעשותם בסתר.⁠1 כגון: מקלה אביו ואמו (דברים כ״ז:ט״ז) – שאדם יכול לעשות בסתר, שלא ירגישו אפילו הם עצמם. כשיצוו לך דבר, {ואומר:} חולה הוא {ו}⁠אינו יכול לעשות עתה דבר זה, ודוחה אותם בדברים. ואם יצטרכו למזונות, יאמר: אין לי כדי סיפוקי, מה אעשה לכם. אבל אין דרך להקל אביו ואמו בגלוי, כי איך יעיז במי שגדלו וגמל לו טובות, לא חציף אינשי כולי האי.
1. השוו ר״י קרא, רשב״ם, וראב״ע.
ארור האיש אשר יעשה – CURSED IS THE MAN WHO MAKES – Eleven "cursed", and eleven "blessed" are written here, corresponding to eleven tribes. And they cursed them for these things because it is customary to do them in secret. Like: “who dishonors his father or his mother” (Devarim 27:16) – for a person can do this in secret, so that even they themselves do not feel it. When they command you something, {and he says} he is sick {and} unable to do this thing right now, and pushes them off with words. And if they need food, he will say: I do not have enough for my own needs, what can I do for you? But it is not customary to degrade one’s father and mother publicly, because how can one be so brazen towards the one who raised him and did kindnesses to him, people are not that brazen.
ושם בסתר – כל הארורים הכתובין כאן כולן על עבירות שרגילות להיות בסתר כיצד אביו ואמו מי יודע אם יקלל אותם.⁠1
1. בדומה ברשב״ם, באבן עזרא, ובר״י בכור שור.
ושם בסתר. "and he set it up in secret;⁠" all the transgressions mentioned in this chapter deal with sins usually committed in the privacy of one's house, and therefore it is impossible to find witnesses who had warned the perpetrator in a legally acceptable manner. To quote just one example: "who would know if someone had cursed his father or mother?⁠"
ארור וגו׳ י״ב קללות לי״ב שבטים וכולן על שבסתר דעל הגלויות הב״ד יענישוהו מיתה ולכך לא קאמר השוכב את אשת רעהו, דאין זה סתר דמה לו ליכנס לבית רעהו או היא לביתו אם לא לניאוף לאפוקי כל הני שייכין בביתו.
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה – דרשו רז״ל ארור משעת עשיה, וכן כתיב (דברים ט׳:כ״א) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, משעת עשיה קם ליה בחטא.
ושם בסתר – עד שיעשה לה דברים שבסתר, מכאן אמרו רז״ל עבודה זרה של ישראל אינה אסורה אלא משתעבד ושל נכרי אסורה מיד, שנאמר (דברים ז) פסילי אלהיהם, משעה שפסלו נעשה אלוה ואע״פ שעדיין לא עבדו. וי״א עברות אלו הזכיר בתחלתן ענין עבודה זרה, לפי ששקולה כנגד כל התורה כלה. ואחריו מקלה אביו ואמו, לפי ששלשתן שותפין ביצירה, ולכך הזהיר בכבוד שלשתן. ומה שיחד הכתוב י״א עברות הללו לפי שהן המחייבות עונש גלות, ולכך פרט אותן להן עכשיו בכניסתן לארץ.
וע״ד הפשט הזכיר בכאן י״א עברות בעבור שיוכל האדם לעשותן בסתר, והחל מן העיקר שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כך בינו ובין אבותיו כי מי יודע אם יקלה אותם, וכן מסיג גבול דבר נסתר, וכן משגה עור כי לא יוכל לפרסם מי הטעהו, וכן מטה משפט גר יתום ואלמנה שאין להם עוזר, והנה זה נסתר, כי אם יטה משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, ובשוכב עם אשת אב ואחותו וחותנתו, אינו נחשד להיות עמם, ולכך הוא דבר נסתר ואיננו כן שאר העברות, ושוכב עם בהמה כי אין לה פה שתצעק כמו הזכור, על כן לא הזכירו, וכן לוקח שחד בין הדיין ובין העד להעיד שקר, כן פירש החכם רבי אברהם ז״ל.
וע״ד המדרש י״א עברות הללו כנגד י״א דברים שאמר דוד ע״ה במזמור (תהלים ט״ו) מי יגור באהלך, שכל הדר בחוצה לארץ יתחייב לעשותן, והנה הם הפך י״א עברות הללו. הולך תמים כענין שנאמר (דברים י״ח) תמים תהיה עם ה׳ אלהיך וגו׳. ופועל צדק, שלא יגזול ושלא יקח כלום משל חברו, וכמו שאמרו רז״ל צדק משלך ותן לו, וזה הפך מסיג גבול, ודובר אמת בלבבו, שיהא פיו ולבו שוין, הפך משגה עור. לא רגל על לשונו הפך מכה רעהו בסתר שהוא הולך רכיל. לא עשה לרעהו רעה, הפך מטה משפט. וחרפה לא נשא על קרובו, כלומר שלא יעשה עמו דבר שישא עליו חטא, הפך גלוי עריות. נבזה בעיניו נמאס, הפך מקלה, כי סבת המקלה היותו חכם ונכבד בעיניו והנקל והנבזה בעיניו יכבד יראי ה׳, כספו לא נתן בנשך שאינו חומד ממון אחרים. ושחד על נקי, הפך שפיכות דמים. עושה אלה לא ימוט לעולם.
וענו כל העם – הזכיר כן בעבודה זרה, ובכל השאר הזכיר ואמר כל העם, ממה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולכך וענו כל העם.
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, "cursed be the man who will construct a hewn image, etc.⁠" Our sages in Avodah Zarah 52 understand the wording to mean that the curse becomes effective from the time construction of that image commences. We find proof of this in Deut. 9,21: "and the sin which you had constructed, the golden calf, etc.⁠" Clearly, Moses considered the golden calf as a sin before it had even emerged from the crucible.
ושם בסתר, "and he emplaced it secretly;⁠" the Torah refers to idolatry which had not come to the attention of the authorities. Had it come to the attention of the court, the court would have dealt with the perpetrator and there would not be a need to pronounce a curse on him. Our sages in Avodah Zarah 51 state that idols made by Israelites become forbidden only from the moment they have been worshipped, whereas idols constructed by pagans become forbidden immediately. This is why the Torah refers to פסילי אלוהיהם, "hewn images of their deities" (Deut. 7,25) as having to be burned even if they have not yet served their intended function.
Among the eleven sins listed here, the sin of idolatry is mentioned first as it is equivalent to all other sins combined (Chulin 8). This is followed by the sin of belittling father or mother, seeing that God, father, and mother, are the three partners who between them produce another human being (Kidushin 30). This is why the Torah is insistent that all of these three be treated with honor and respect. The reason the Torah singled out these eleven sins from among all the others, is that they result in exile for the people if they become habitually guilty of these sins. Now that the people were about to enter the Holy Land, it was important for them to realise which sins, if committed knowingly, would result in their forfeiting the land.
According to the plain meaning of the text, the selection of these eleven sins was due to their being capable of being perpetrated without the sinner having to expose himself publicly and therefore facing either the court or the disapproval of his peers. The Torah started by listing the worst of these sins, a sin committed vis-a-vis one's Creator only. It followed with sins which are perpetrated between man and his parents, not necessarily involving anyone else. Who would know if the son belittled his parents? Similarly, the sin of השגת גבול, making adjustments (illegal) to he boundary between one's property and that of one's neighbor, is one committed surreptitiously, not publicly. Misleading a blind person by causing him to go astray is also something which the person against whom the sin has been committed is unable to pinpoint and accuse the sinner of. Perverting the judgment of proselytes, orphans, or widows also belongs into this category as these people have no one who will take up their cause; the sinner expects to get away with what he does. Perverting justice is altogether something that is covered up by the one doing it. The various examples of illicit sexual relations are in the nature of something secretive seeing they are perpetrated between consenting adults, neither of which is liable to admit to having been involved in such acts. Moreover, the examples of which the Torah speaks here are the kind that no one would be suspected of in the first place, thus preserving the likelihood that it will go undetected except by God. The Torah lists sleeping with an animal, as the animal, if raped, cannot protest its treatment, so that in effect the deed has been committed in secret. [There is some debate as to the correct text in the wording of our author explaining why the sleeping between two males (homosexual relations) has not been listed. According to one view it was omitted because the second male, the passive one, could protest what has been done to him as opposed to the weaker sex, the women, who are afraid to complain. Ed.] The accepting of bribes is also, by definition, something secretive seeing that it is neither in the interest of the judge nor the litigant involved to publicize what he has done. Thus far Ibn Ezra.
A Midrashic approach to the above. The eleven sins listed here correspond to eleven virtues mentioned by King David in Psalms 15 as determining who is entitled to sojourn in God's tent, i.e. Temple. Anyone residing outside the land of Israel is obligated to practice these virtues; they are the very opposite of the sins listed in our chapter here. When David demands that the person be הולך תמים, live without blame, this parallels the Torah's demand in Deut. 18,13 תמים תהיה עם ה' אלוהיך, "you shall be wholehearted with the Lord your God.⁠" David's demand to be פועל צדק, "do what is right,⁠" means he must not rob or steal anything belonging to his fellow. Our sages (Baba Batra 88) phrased it as "righteousness should emanate from you, you should give a little extra to your customer rather than a little less than called for by the scales.⁠" This is the opposite of adjusting boundaries in one's favor. The next stipulation of David, i.e. "speaking the truth in one's heart,⁠" means that one's heart and one's mouth, one's pronouncements, should by in harmony with one another. This is the reverse of steering the blind person the wrong way, pretending to be helpful to him. The words לא רגל על לשונו, "his tongue is not given to evil,⁠" is the opposite of "striking his fellow in secret" (verse 25). This is a form of slander, הולך רכיל. The words לא עשה לרעהו רעה, "he has not committed any harm to his fellow,⁠" is the reverse of perverting justice, listed in our chapter in verse 20. The words וחרפה לא נשא על קרובו, "he has not brought shame on his relative,⁠" mean that he has not perpetrated deeds which result in his relative becoming guilty of a sin, i.e. the reverse of the sexual acts described in our chapter. The words נבזה בעיניו נמאס "a contemptible man is abhorrent in his eyes,⁠" mentioned by David (verse 4) as a qualification required to entitle one to be at home in the Temple, is the opposite of the sin of belittling one's father and mother. The cause of such belittling is that one feels haughty and superior. Honouring those who are God-fearing, another prerequisite listed by David as part of the entrance fee to the Lord's Sanctuary, is the reverse of belittling one's parents. "Not having lent money to a fellow Jew and charging interest on it nor accepting a bribe against the innocent" (verse 5), is in stark contrast to the sin of spilling blood. People who take David's moral/ethical demands to heart will be sure not to become shaky in their faith and fair conduct, ever.
וענו כל העם, "and all the people are to respond, etc.⁠" This expression is reserved for the response in respect of committing idolatry. In connection with all the other ten sins listed, the Torah merely describes the people's response as ואמר כל העם. The reason for this distinction is that the people had heard the prohibition of idolatry (the first two of the Ten Commandments) with their own ears directly from God. Their response therefore would be "a response in the true meaning of the word.⁠"
ארור האיש אשר יעשה – בסוטה פרק אלו נאמרין מסיק וכי העובד ע״ז בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין האומו׳ ועבד ע״ז אמר הקב״ה ארור אביו ואמו שהן גרמו לו ופרש״י שיש אחד עשר ארורים כנגד י״א שבטי׳ וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא נתברך כשברך יעקב לבניו וגם לא עלה בלבו של משה רבינו לברכו כשברך האחרים לפני מותו ואי קשיא מה נשתנו אלו הי״א דברים מכל שאר דברים י״ל משום דכל הני ישנן בינו לבין קונו ואין שום בריה יכולה להכיר ולידע בהם ואיתא בשוחר טוב לימד ולמד שמר ועשה ויש ספק בידו למחות ולא מיחה הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה כגון שהיה חבוש בבית האסורין והיה ספק בידו למחות ומיחה הרי הוא בכלל ברוך אשר קיים את דברי התורה הזאת.
'ארור האיש אשר יעשה פסל וגו, "cursed be the man who will construct a cast image, etc.⁠" In the Talmud in tractate Sotah folio 37 the question is raised since when does making an idol only carry a curse as a penalty, and nothing harsher? The answer given here that the "man" mentioned here is a man who had incestuous relations which resulted in a son being born for him, who then left the fold and served the idols of whichever religion he adopted. The Torah curses the father and mother of such a son who are directly responsible for their son having left the fold as a result of their committing incest. Rashi explains that we face a list of eleven sins the punishment for which is introduced with the word: "cursed be;⁠" they correspond to the eleven sons of Yaakov who had received his blessing. Shimon had not received such a blessing, and it was not Moses' intention to bless that tribe in the manner in which he blessed all the other tribes.⁠1 If you were to ask what makes the eleven sins subject to a curse for the sinner different from violating any of the other of G–d's commandments, one answer may be that all these commandments when violated are known only to the sinner and the Creator. No human being can take the sinner to court for something he had not witnessed and warned the offender not to commit.⁠2 According to a statement in the midrash שוחר טוב, the person subject to these curses is the one who had studied the laws in question, had taught them observed them personally, and had been in a position to protest these sins from being committed, but had failed to make use of his ability to prevent these sins from being committed. This is why at the end of the paragraph, the Torah concludes with cursing people who had been in a position to see to it that others keep the ordinances of the Torah, and had failed to make his weight felt. On the other hand, if someone had not learned the laws, had not taught them, had not observed them, say because he had sat in jail and could not do this, but had seized an opportunity to protest other people violating Torah laws, and had done so, he is included in all the people that Moses describes as being blessed for "keeping the Torah laws,⁠" as he had demonstrated that only his physical inability to perform many of them had stopped him from doing so.
1. [Our editions of Rashi do not have this commentary on this verse, so I will not dwell on it further. Ed.]
2. [some of the eleven, of course, were committed by consent with one's partner in sin, so that they too could not be brought to court. Ed.]
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה – בסוטה פ׳ אלו נאמרין מסיק העובד ע״ז בארור לבד אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין האומות ועבד ע״ז אמר הקב״ה ארור אביו ואמו שכך גרמו לו ופירש״י ש״יא ארורים כנגד י״א שבטים וכו׳ וכנגד שמעון לא אמר ארור לפי שלא נתברך עם בני יעקב וגם לא היה בלב משה לברכו לפני מותו ואי קשייא אמאי י״א ותו לא וי״ל משום דכל חד וחד ישנו בינו ובין קונו שאין שום בריה יכולה להכיר ולידע בהם אם לעקל אם לעקלקלות ודוק ותשכח. ואיתא בשוחר טוב למד ולימד שמר ועשה ויש ספק בידו למחות ולא מיחה הרי הוא בכלל ארור לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה כגון שהיה חבוש בבית האסורים והיה בידו למחות ומיחה הרי בכלל אשר קיים את דברי התורה הזאת.
ארור האיש וכו׳ – זכר עשתי עשרה פרטים מהיותר בסתר, והשנים עשר כלל לכל התורה כלה.
ארור האיש – הנה כל הארורים אמרו תחילה בלשון ״ברוך״, כמו שבא בקבלה, ולזה אמר ״אלה יעמדו לברך את העם״ (פסוק י״ב). אמנם הזכירם הכתוב בלשון ״ארור״ בלבד, כי עיקר הכוונה באלו הארורים היה לקלל את העוברים האלה, כדי שהם לבדם ישאו עונם, ולא יהיו שאר העם ערבים להם. וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם, שלא היה על ההדיוטות למחות בידם, כמו שהעיד יחזקאל באמרו ״נשיאי ישראל איש לזרעו היו בך, למען שפך-דם. אב ואם הקלו בך וכו׳⁠ ⁠⁠״ (יחזקאל כ״ב:ו׳-ז׳). ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם. ואמר שנעשו אלה העונות בירושלים, לא שהעיר כולה חטאה בזה, אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור, האשים את העיר, כאמרו ״קדשי בזית ואת שבתתי חללת״ (שם פסוק ח׳).
ארור האיש, all of the “cursed be” mentioned here had first been intoned as a blessing for all the people refraining from becoming guilty of the sins that are mentioned here. (compare Sotah 32) This is also the reason why the Torah commences the paragraph with the words אלה יעמדו לברך את העם, “these are the people who take up position to bless the people.” The principal reason for these lines is to curse the sinners who violate these commandments, so that they alone will bear the burden of their guilt, the people at large not sharing in that responsibility. The reason is that the sinners referred to were in the main the leaders of the people, so that the ordinary Israelite did not have the power to protest the carrying’s on of their leaders. This thought has been stated clearly by Ezekiel 22,6-7 “every one of the princes of Israel in their midst used his strength for the shedding of blood, etc. etc.” In that same chapter the prophet specifically singled out most of the (12) sins listed in our paragraph here. These obscenities were all carried out in Jerusalem; however, this does not mean that all the inhabitants of the city were guilty of these iniquities, mostly it was the highly placed members of society who were guilty of them. When the sins of the population at large are mentioned, these sins are generally attributed to the city in which these sins have been carried out. Compare verse 8 in that chapter of Ezekiel.⁠a
a. the reference to the “city” as the place where all this had taken place is found in verse 3 of that chapter.
פֶֿסֶל: הפ״א רפה. [פֶסֶל].
מַעֲשֵ֛ה: בתביר, לא במאריך. [מַעֲשֵׂה].
וענו כל העם ואמרו – ולא הספיק לומר ואמר כל העם כדרך שאמר בכל הארורים האמורים בענין, העיר ה׳ בראשונה שצריך שישראל ישובו זה לא שהלוים יצטרכו לומר ואמר כל העם אלא דברי הכתוב הוא שמצוה שיענו העם ויאמרו אמן, ואין על הלוים לומר ואמר כל העם וגו׳.
וענו כל העם ואמרו אמן, and the entire people are to respond by saying "Amen.⁠" In this instance the Torah was not satisfied to write ואמר כל העם as it did with respect to all the other ten curses listed here. The Torah wanted to make certain that the Israelites were required to respond (not merely say). Had the Torah not written the word וענו at this point we might have thought that it was the Levites who had to say the words ואמר כל העם, "and the entire people are to say.⁠"
מעשה ידי חרש – ארור החרש אשר יעשה פסל ומסכה, אף אם אינו משתחוה למעשה ידיו ואינו עובד לו, שגם העשייה בסתר אסורה, אולי יאבד ממנו וימצאנו אחר ויגרום זה שיעלה זכרון האלילים והעבודה המשוקצת אליהם על רוחו ועל לבבו ויטעה בו:
ושם בסתר – כל הארורים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים, וכולם עבירות שרגילים להיות בסתר, כמו שאפרש בכולם, חוץ משנים שרגילים להיות פעמים בגלוי ופעמים בסתר, והן ע״ז ומכה רעהו, ולכך פירש בשניהם בסתר, שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל, כי בית דין יענישוהו על הגלויות, וכן כתוב בסוף כל הקללות הנסתרות לה׳ אלהינו, ר״ל הוא יקח נקמה מן הנסתרות שהרי נתקללו בשם הקב״ה, אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, דהיינו מלקות סקילה שריפה הרג וחנק, הלא תראה שאין כתוב כאן ארור שוכב עם אשת רעהו, כי מה לך ליכנס בבית אחרים ולא יליזו עליך, מקלה אביו, במקום בית גדולו אין אחרים רגילים שם, וכן מסיג גבול בגניבה הוא עושה, שאם יראה ימחה בידו, וכן משגה עור ומטה משפט כל אלה דברי סתר, שוכב עם אשת אביו, זהו במקום שהוא גדל שם ואין רואה, עם כל בהמה, אין זה כי אם בסתר, וכן אחותו וחותנתו, האם רגילה בבית בתה:
שם בסתר – לפי שע״ז פעמים נעשה בגלוי ופעמים בסתר. ועל שבגלוי לא באו לקלל כי ב״ד יענשוהו, ורק על שבסתר נאמר ארור שהוא ית׳ יקח נקמה ממנו, (רשב״ם) ובפ׳ ר׳ ישמעאל (נ״ב א׳) אמרו ושם בסתר עד שיעשה דברים שבסתר, ובסוטה (ל״ז ב׳) אוקמי הך קרא בבא על ערוה והוליד בן ועבד אלילים, ובתקונים (בהקדמה ה׳ ב׳) אמר ושם בסתר בסתרו של עולם, נראה שפירשו בסתר תאר אליו ית׳ (אונבעגרייפ- ליכען, אונערפארשליכען) עדה״כ (ישעיהו מ״ח) אתה אל מסתתר דתרגומו אשריתא בתקוף רומא שכינתך, ונאמר (תהלים צ״א) יושב בסתר עליון ותרגומו דאשרי שכינתי׳ ברזא עלאה, ויהי׳ לפי״ז המכוון במקרא, ארור המייחס ציורים גשמיים ותמונות חומריות בנמצא העליון שהוא אל המסתתר מכל מושג והנעלם מכל דמיון, ויתכן מאד לפירוש זה פתחות הבי״ת שיורה על הנודע, ולכוונה זו נראה שאין מעשה ידי חרש מעשה ידי אומן העושה פסל ומסכה ממש, דלענין עבודת אלילים כל פסל אף שאינו מעשה ידי אומן אסור, אבל מעשה ידי חרש פירושו פסל ותמונה שעושה לו האדם במחשבתו, (ערפינדונג דער פאנטאזיא), חרש, מענין חורש רע, חרשתם רשע, וכמו שתייחס המליצה יד ללהבה ולשאול וללשון, לא יצילו מיד להבה (ישעיהו מ״ז) מיד שאול (תהלים מ״ט) מות וחיים ביד הלשון, ככה ייחס יד אל המחשבה, ובלשון מעשי ידי חרש מפרש דפסל ומסכה דרישא אינו מדבר בפסל ממשי הנעשה בידי אדם, רק המתילד בהתפשטות המחשבה והרעיון, ואמר ושם בסתר. לפי שצורה ותמונה גשמית מחוקה יותר בכח הדמיון, וכדי שיתחקה לו בזכרונו תמיד הנמצא העליון ית׳ (ע״ד שויתי ה׳ לנגדי תמיד) יעשה לו במחשבתו ציון ורושם סימני גשמי בעליון המסתתר והנעלם מכל דמיון, מלת ושם ענינו אות, סימן ציון ורושם. כי הוא אחד מהוראת מלת שם, בשי״ן שמאלית, כמבואר (וילך ל״א י״ט שימה בפיהם) ומזה (בישעי׳ כ״ח כ״ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו, מלת ושם הוא לשון סימן וגבול כחבריו, יסמן החטה בגבול ידוע לא יוסיף עליו ולא יגרע ממנו, והנה על המגשימים אותו ית׳ אמר בדרך גנות (תהלים ע״ח) יעציבוהו בישימון, כלומר ציירו במחשבתם דמות וצורה (שטעללטען זיך איהן פיגירליך פאַר) מן ידיך עצבוני, ואמר אחריו וקדוש ישראל התוו, עשאו במחשבתם ממנו ית׳ סימנים וציונים, מן והתוית תו, ועל כוונה הנזכרת הבינו רבותינו קרא דילן באדרא רבה (נשא קכ״ז ב׳) כי שם ידברו מכלים גשמיים ותארים חומריים, מצח, שערי, אודנין, ידין, ורגלין, וזולתם, וכדי להסיר המחשבה מכל דבר גשמי וחומרי בהם, לכן הקדים לאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר, ודי בזה למשכיל.
ארור האיש – יפה אמר הראב״ע כי הברכה היא {דברים כ״ח} והיה אם שמוע תשמע, ברוך אתה בעיר, והקללה היא והיה אם לא תשמע, ארור אתה בעיר. ובאמת מה שאמרו הקדמונים {סוטה פרק ו׳ משנה ה׳} שהלוים אמרו שנים עשר ברוך כנגד שנים עשר ארור, מלבד שאין רמז מזה בתורה, הוא גם כן דבר שאין הדעת סובלתו, כי מה טעם לומר ברוך האיש אשר לא ישכב עם אשת אביו, ברוך האיש אשר לא ישכב עם כל בהמה, ברוך האיש אשר לא ישכב עם חותנתו? גם יפה כתב ראב״ע (ולפניו רשב״ם, גם ראב״ן באבן העזר סימן מ״ה) כי כל הארורים האלו הם על דברים שיוכל אדם לעשותם בסתר, בלי שיוודע הדבר לבית דין. ועדיין נשאר לפרש מה טעם לאלו הארורים כאן קודם הברכה והקללה? אבל מצאתי בס׳{פר} יהושע מאמר זר ותמוה, ואחרי העיון בו מצאתי כי בא זה ולִמֵד על זה, ומה שהיה בלתי מובן כאן וכאן, שב ברור ונכון ונחמד ונעים גם כאן וגם שם. כי הנה ביהושע (ח׳:ל״ג ול״ד) כתוב: וכל ישראל וכו׳ חציו אל מול הר גרזים וכו׳ כאשר צוה משה עבד ה׳ לברך את העם ישראל בראשונה, ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה וגו׳. ומה ענין לברך את העם ישראל בראשונה ואחרי כן קרא הברכה והקללה?
אבל אמתת הענין כך היא: הברכות והקללות הן לכלל האומה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, שאם יעלימו עיניהם מן החוטאים ולא יענישום, יחרה אף ה׳ על העם כלו; לפיכך רצה ה׳ להקדים ולהודיעם כי לא יענוש את הקהל כלו על חטאות היחיד אלא א״כ תהיין גלויות וידועות, אבל הנסתרות לה׳ הן, והוא יענוש את החוטא בפרט, וכל העם יהיה נקי. ומזה ימשכו שתי טובות, האחת שהחוטא לא יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי שאם רוב העם כשרים, גם אם אני חוטא מה בכך? האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף? והשנית, שלא יתיאשו העם ויאמרו אבדנו כלנו אבדנו, כי אולי אחד או רבים יחטאו בסתר ועל כל העדה יהיה הקצף. והנה אמירת ארור האיש אשר יחטא בסתר, ברכה היא לכלל האומה, וזה טעם לברך את העם ישראל בראשונה. ואמנם ההקדמה הזאת (שהיא קללת החוטאים בסתר) אמרוה הלוים, ויהא טעם קרא יהושע שצוה שיקראו. וכאן הבן שואל למה נענש הקהל כלו על חטאת עכן {יהושע ז׳:ד׳-ה׳}? והתשובה כי אין הקהל מחוייב לבדוק ולחקור מה עושה כל אחד ואחד בתוך ביתו, ואם ראובן בחדרי משכיתו ישכב עם אחותו או עם בהמתו, אין כל ישראל אחראין עליו; אבל אם הקהל נותנין מתנה לגבוה, חובה עליהם להפקיד פקידים לבלתי יבא אדם ויגנוב מהחרם, ונכון הוא שיהיו כלם אחראים בדבר.
ארור האיש אשר וגו׳. בו נמצא כל הדברים הנ״ל. א) שהוא בסתר. ב) שהוא ע״ז. ג) יש בכללו כל המתגאה ונעשה בעצמו פסל ומסכה כמ״ש כל המתגאה כאלו עובד ע״ז וכמ״ש לא יהיה בך אל זר על הגאוה. וז״ש תועבת ה׳ כמ״ש תועבת ה׳ כל גבה לב מעשה ידי חרש שמאמן את עצמו בכל דרכיו ובמלבושיו רק שיתקבל בעיני הבריות. ושם בסתר שמסתיר גאותו ועושה א״ע כעניו, ונצטוו עליהם ב״נ והאבות נזהרו ביותר כידוע שאברהם בער ע״ז ורבקה אמרה קצתי בחיי וביצחק נאמר ותכהין עיניו מראות מפני שהיו נשי עשו מקטרות לע״ז ויעקב אמר הסירו את אלהי הנכר:
מעשה ידי חרש:⁠1 לפי הפשט אין לדברים אלו טעם, ומאי נפקא-מינה אם הוא חרש או הדיוט2.
אבל ראוי לדעת דמשמעות ״אשר יעשה״ מתפרש בשני אופנים3, חדא, שהוא עושה לעצמו, היינו (כדי) שיעבוד הוא עבודה זרה4, ושנית, שעושה בשביל עובד כוכבים שיעבוד5. ושני הפירושים הללו מתחלפים במשמעות ״ושם בסתר״6, ומחולקים רבי ישמעאל ורבי עקיבא במסכת עבודה זרה7:
דרבי ישמעאל מפרש דעבודה זרה שעשה ישראל לעצמו אסורה מיד, ופירוש ״ושם בסתר״ – שטעון גניזה, היינו דלא מהני ביטול. והוא הדין ישראל שעושה לצרכי העובד כוכבים אסורה מיד8, כדמוכח שם (יט,ב)⁠9 בפירוש רש״י ד״ה של ישראל: שעשה ישראל לצרכו למוכרה לעובד כוכבים (עכ״ל), והכי מוכח בסוגיא דשם, ואין כאן מקום. ובתרוייהו אופני10 משעת עשיה קם ב״ארור״, ונאסרה בהנאה, כדאיתא בדף (נב,א).
ולרבי עקיבא מתפרש ״ושם בסתר״11 על שני האופנים12, בישראל העושה לעצמו, הפירוש – שאינו אסור עד שיעשה לה דברים שבסתר, היינו עד שתיעבד. והא דלא מהני ביטול13, נפקא לן מ״מזבח״, כדאיתא שם (נב,א)⁠14 {מדכתיב ״לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח״ וכו׳15. ומזה משמע אפילו משמשי עבודה זרה אין להם ביטול, דסתם אשירה הם משמשין, כמו שכתב הר״ן דפרק ג׳ דסוכה}. אבל בישראל העושה לעובד כוכבים16, פירוש ״ושם בסתר״ – שטעון גניזה, ולא מהני ביטול, דזה לא ידענו מ״מזבח״17. ובהאי גוונא18 לא אפשר לפרש ׳עד שיעשה דברים שבסתר׳, שהרי כבר למד ר״ע שם ממקרא אחר19 דעבודה זרה של עובד כוכבים נאסרה מיד, וכיון שעושה בשביל עובד כוכבים הרי זה כמו שכבר עבדה20. ותו, דבעובד כוכבים21 לא שייך22 לומר עד שיעשה דבר שבסתר, הרי עובד כוכבים אינו עובד עבודה זרה בסתר. אלא משמעות ״ושם בסתר״ – דלא מהני ביטול אפילו לר״ע23. והכי מוכח לשון הגמרא שם (נב,ב)⁠24 ׳והא ״ושם בסתר״ כתיב׳25, אלמא דגם לר״ע דקיימא לן כוותיה, מתפרש הכי. ואע״ג דלעיל (ז,כה) ביארנו בשם תוספתא וירושלמי דהא דישראל שזכה בעבודה זרה של עובד כוכבים לא מהני ביטול נפקא לן מדכתיב (שם) ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״, מ״מ האי קרא26 מיירי בישראל העושה לעובד כוכבים, דקיימא ב״ארור״ גם כן.
ומעתה שפיר כתיב ״מעשה ידי חרש״, ללמדנו דמיירי גם כן בעושה לנכרי, והוא, אינו אלא אומן27.
1. אונקלוס ״אומנא״.
2. ובודאי אין הוה-אמינא לחשוב שאיסור עשיית פסל הוא רק עשיה ברמה של אומן.
3. כדרכו של רבינו בפירושו לכל חומש דברים (משנה תורה – עיין בפתיחה לספר).
4. ואז היה מבנין הקל.
5. שאז הוא מבנין ההפעיל [והשוה ל׳משך חכמה׳ המפרש כי ״בגד כלאים שעטנז לא יעלה (אדם אחר) עליך״ – הרי אזהרה דאורייתא למלביש את חברו שעטנז אפילו בהסכמתו].
6. כלומר, משמעות ״ושם בסתר״ יהיה שונה לגמרי לפי שני הפירושים של ״אשר יעשה״ כפי שרבינו הולך ומבאר.
7. שם (נא,ב): דתניא... מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל אסורה מיד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חילוף הדברים... ורבי ישמעאל... דישראל אסורה מיד מנא ליה... אמר קרא ״ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה״ – משעת עשיה קם ליה ב״ארור״. ואימא הני מילי למיקם גברא ב״ארור״, איתסורי לא מיתסרא, ״תועבת ה׳⁠ ⁠⁠״ כתיב. ורבי עקיבא – דבר המביא לידי תועבה (רש״י: האי ״תועבת ה׳⁠ ⁠⁠״ לאו דמיתסר משעת עשייתה, אלא הכי קאמר, ארור משעת עשיה, דעשייתו מביאתו לידי תועבה שעובדה). ורבי עקיבא... דישראל עד שתיעבד מנלן. אמר רב יהודה, אמר קרא ״ושם בסתר״ – עד שיעשה לה דברים שבסתר (רש״י: עבודות, שבסתר הוא עובדה שלא ישמעו בית דין ויסקלוהו). ואידך, ההוא מבעיא ליה לכדרבי יצחק דאמר מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה (חייבים לגונזה, ואי אפשר לבטלה ולהשתמש בה), שנאמר ״ושם בסתר״. ואידך, נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב... מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה, שנאמר ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח״, מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה.
8. כי הקובע הוא מי עושה את העבודה-זרה.
9. לשון הגמרא שם: הניחא למאן דאמר עבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד ושל עובד כוכבים עד שתיעבד, שפיר...
10. הן שישראל עשה את הע״ז לעצמו והן שעשאה לצרכי הגוי.
11. שרבי עקיבא למד ממלים אלו את שיטתו שישראל שעשאה אינה אסורה עד שתיעבד (עיין הערה 155).
12. הן שישראל עשה את הע״ז לעצמו והן שעשאה לצרכי הגוי.
13. דין זה דלא מהני ביטול לומד רבי ישמעאל מלשון ״ושם בסתר״. א״כ מנין לו לרבי עקיבא דין זה שלא מהני ביטול.
14. שם (נא,ב): דתניא... מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל אסורה מיד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חילוף הדברים... ורבי ישמעאל... דישראל אסורה מיד מנא ליה... אמר קרא ״ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה״ – משעת עשיה קם ליה ב״ארור״. ואימא הני מילי למיקם גברא ב״ארור״, איתסורי לא מיתסרא, ״תועבת ה׳⁠ ⁠⁠״ כתיב. ורבי עקיבא – דבר המביא לידי תועבה (רש״י: האי ״תועבת ה׳⁠ ⁠⁠״ לאו דמיתסר משעת עשייתה, אלא הכי קאמר, ארור משעת עשיה, דעשייתו מביאתו לידי תועבה שעובדה). ורבי עקיבא... דישראל עד שתיעבד מנלן. אמר רב יהודה, אמר קרא ״ושם בסתר״ – עד שיעשה לה דברים שבסתר (רש״י: עבודות, שבסתר הוא עובדה שלא ישמעו בית דין ויסקלוהו). ואידך, ההוא מבעיא ליה לכדרבי יצחק דאמר מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה (חייבים לגונזה, ואי אפשר לבטלה ולהשתמש בה), שנאמר ״ושם בסתר״. ואידך, נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב... מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה, שנאמר ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח״, מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה.
15. שם (נא,ב): דתניא... מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל אסורה מיד, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חילוף הדברים... ורבי ישמעאל... דישראל אסורה מיד מנא ליה... אמר קרא ״ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה״ – משעת עשיה קם ליה ב״ארור״. ואימא הני מילי למיקם גברא ב״ארור״, איתסורי לא מיתסרא, ״תועבת ה׳⁠ ⁠⁠״ כתיב. ורבי עקיבא – דבר המביא לידי תועבה (רש״י: האי ״תועבת ה׳⁠ ⁠⁠״ לאו דמיתסר משעת עשייתה, אלא הכי קאמר, ארור משעת עשיה, דעשייתו מביאתו לידי תועבה שעובדה). ורבי עקיבא... דישראל עד שתיעבד מנלן. אמר רב יהודה, אמר קרא ״ושם בסתר״ – עד שיעשה לה דברים שבסתר (רש״י: עבודות, שבסתר הוא עובדה שלא ישמעו בית דין ויסקלוהו). ואידך, ההוא מבעיא ליה לכדרבי יצחק דאמר מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה (חייבים לגונזה, ואי אפשר לבטלה ולהשתמש בה), שנאמר ״ושם בסתר״. ואידך, נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב... מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה, שנאמר ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח״, מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה.
16. הדין יהיה שונה לפי רבי עקיבא.
17. כי מזבח הוקש שם לאשרה שהישראל נטע לעצמו.
18. שישראל עשה את הע״ז עבור הגוי כדי שהגוי יעבוד אותה.
19. ״פסילי אלוהיהם תשרפון באש״ (לעיל ז,כה) – משפסלו נעשה אלוה.
20. ולכן בזה גם ר״ע יודה.
21. כלומר, ישראל שעשה ע״ז עבור הגוי.
22. לייחס למצב זה את הפסוק ״ושם בסתר״ ולומר...
23. שכן מהני ביטול אצל ישראל שעשה לעצמו.
24. על המשנה שם: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו (ישראל). ושם בגמרא: וישראל מי קא מבטלה (וכי אפשר לבטל עבודת כוכבים של ישראל) והא...
25. ומשם למדנו שאי אפשר לבטל ע״ז של ישראל.
26. כלומר, פסוקנו, כאשר רבינו מפרש ״יעשה״ שהישראל עושה בשביל הגוי.
27. כלומר, המצב הזה של ישראל העושה לנכרי היא רק במומחה ובעל מלאכה לדבר, כי אל״כ אין סיבה שהגוי יעשה דוקא אצלו.
מעשה ידי חרש – מעשה ידי אדם ובלתי ראוי לעבדו (שד״ל).
ארור האיש וגו׳. תמהני על חכמתו של ראב״ע שכתב שעל דרך הפשט הברכות והקללות הם ברוך אתה בעיר ארור אתה בעיר ושבחו החכם שד״ל, ולא ידעתי כיצד יפורשו הכתובים הללו — ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וגו׳ וענו הלוים ואמרו אל כל ישראל קול רם, ארור האיש אשר יעשה וגו׳ ואלו אמרו שהברכות הן הן ברוך אתה בעיר וגו׳ החרשתי, שהרי לא מצינו זולת אלה הברכות בפירוש אלא שכשם שאי אפשר לומר שהקללות הם ארור אתה רק ארור האיש וגו׳ שכן הכתוב מוכיח בפירוש גם הברכות לא יתכן שיהיו אלא מעין הקללות והפכן וצדקו דברי חז״ל בטוב טעם, ומוכרח אתה לומר שהברכות מעין הקללות שהרי הקללות הם י״ב כנגד י״ב שבטים וגם הברכות י״ב כנגד י״ב, ופסוקי יהושע שזכר ראב״ע וסמך עליהן כותל רעוע הוא ולחנם השתדל המשתדל ללמוד סתום מן הסתום ממנו כי דברי יהושע סתומים הם, והקרוב יותר לפרשם ע״פי דעת חז״ל שהרי כתוב שם וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים וכו׳ חציו (כלומר ששה שבטים) אל מול הר גריזים והחציו וגו׳ כאשר צוה משה עבד ה׳ לברך את העם ישראל בראשונה — ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה, והנכון שבפירושים באומרו בפ׳ ראשון לברך את העם רמז לברכת הלויים ושתק מהקללה כמו שהתורה שתקה מהברכה כי זה בכח זה, הברכה בכח הקללה וכן להפך, והעד אומרו אחר כך ואחרי כן קרא וגו׳ ואם כדברי ראב״ע והשד״ל אחרי מה? הלא היא היא הברכה והקללה ועוד את כל דברי התורה מאן דכר שמיה? ועוד מי הכניס יהושע במקום הלויים לברך ולקלל? ועוד מה הלשון אומרת קריאה? ברכה וקללה היל״ל? והנכון שהלויים עשו חובתן לברך ולקלל ארור האיש ברוך האיש ואח״כ סיים יהושע קריאת התורה כדרך שעשו בימי עזרא בביאתן השנית לארץ — ובדברי החכם שד״ל ראיתי שהקשה שאיך יצדק לומר ברוך האיש אשר לא ישכב וגו׳ ואלו השגיח היה רואה שהסבה עצמה שהביאה להזהיר בארור על דבר שהטבע והשכל יזהיר עליהן, היא הסבה שתביא לברך אל הנזהר מהן — וכשם שיקולל העובר על מצות התורה אע״פי שאינם ממין השכליות, כן יבורך הנזהר מהעבירות אע״פי שהשכל יזהיר עליהם, ומכל מקום יתכן לומר שלהיות הקללה יותר ראויה אל העובר עליהן, ממה שתהיה הברכה ראויה לנזהר מהן, לכך נכתבו הקללות ולא הברכות.
ארור האיש אשר יעשה וגו׳ – הקללה הראשונה מופנית כלפי העובד עבודה זרה. אבל לא הזכיר הכתוב את העבודה הזרה הגסה ביותר, לכחש באלהים חיים ולעבוד לעצים ואבנים ממש, אלא את הנכשל בעבודה זרה מסוג דק, דהיינו הטועה לעשות לו תמונה מהאלהים, טעות שכבר נכשלו בה ישראל פעם אחת ואשר עליה הזהיר משה רבינו בספר משנה תורה כמה פעמים באופן מיוחד, השוה למעלה ד׳:י״ח,כ״ה.
פסל – כלומר צורה שפסלו אותה, היא הנזכרת לאיסור בעשרת הדברות (שמות כ׳:ג׳).
מסכה – צורה שניתכה, כמו עגל הזהב (למעלה ט׳:י״ב, שמות ל״ב:ד׳, ל״ד:י״ז).
תועבת ה׳ – כלומר – צורה כזאת היא תועבת ה׳. כמו שנאמר כבר למעלה ז׳:כ״ה.
מעשה ידי חרש – למעלה ד׳:כ״ח נאמר: ״מעשה ידי אדם״. ״חרש״ היינו אומן העושה במלאכת מתכת, או עץ ואבן (ישעיהו מ״ד:י״ב והלאה; שמות כ״ח:י״א), וכאן הזכיר הכתוב מעשה ידי חרש, מפני שדבר הכתוב בהווה, שאיש עשיר עושה לו פסל ומסכה על ידי אחרים, כמו שעשה מיכה (שופטים י״ז:ג׳ והלאה) ודרכו לבקש לו חרש חכם (ישעיהו מ׳:כ׳). איש כזה מעמיד את פסלו בסתר, כדי שלא יגזלוהו ממנו, כמו שאירע למיכה (שופטים י״ח:י״ח). במסכת עבודה זרה נ״ב. פירשו רבותינו, שעבודת הפסל היא בצנעא, דהיינו כמו שפירש רש״י שם, שדרך עובדי עבודה זרה לעבוד בצנעא, שחוששים שמא יוודע הדבר לבית דין.
וענו כל העם ואמרו – כן נאמר רק בקללה הראשונה, מה שאין כן בקללות האחרות שנאמר: ״ואמר כל העם״. כנראה רצה הכתוב לפרש כן בפעם הראשונה, לומר שמצוה לענות בקול רם. השוה את פירושנו למעלה כ״ו:ה׳.
אמן – בזה מאשר העם את הקללה.
ארור האיש אשר יעשה פסל כו׳ – כתוב האיש לרמז על מה שאמרו במכילתא יתרו ואלהי זהב לא תעשו לכם שלא תאמר הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבהמ״ק [צורת כרובים] הריני עושה בבכ״נ ובמ״ד ת״ל לא תעשו לכם, לכן אמר האיש אשר יעשה ולא כשעושה לצבור בארון בבהמ״ק. או יתכן עפ״י דברי רש״י בפסוק אשר חלק ה׳ אלוהיך אותם לכל העמים, שפירש לאלהות כדי להטרידן וכו׳ וא״כ השמש והירח מעשה ידי השי״ת המה, לכן אמר האיש. ועיין בפרק ר׳ ישמעאל דף נ״ה בזה ודו״ק.
ארור וגו׳ – תניא, ארור – בו קללה, דכתיב ואלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה.⁠1 (שבועות ל״ו.)
אשר יעשה פסל – דרש רבי יהודה בר נחמני, כל הפרשה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, ארור האיש אשר יעשה פסל, וכי בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין העובדי כוכבים ועבד עבודת כוכבים, ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו.⁠2 (סוטה ל״ז:)
ושם בסתר – עבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד, מנלן, א״ר יהודה, דאמר קרא ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר.⁠3 (ע״ז נ״ב.)
ושם בסתר – א״ר יצחק, מניין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה, שנאמר ושם בסתר.⁠4 (שם שם)
וענו כל העם וגו׳ – יכול אלו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן ואלו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן, ת״ל וענו כל העם ואמרו אמן, אלו ואלו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן.⁠5 (ירושלמי סוטה פ״ז ה״ד)
1. ר״ל דבמקום שחייב על הקללה חייב נמי אם אמר בלשון ארור, כגון המקלל עצמו או את חבירו או את הנשיא חייב נמי כשקילל בלשון ארור, שאומר ארור הוא לה׳, דגם לשון זה קללה הוא.
2. ר״ל דבודאי לא שייך לומר דעושה פסל עונשו רק בארור אחרי דהוא כופר בעיקר, אלא באופן כזה שהנולד מן הערוה הלך לבין העובדי כוכבים מפני בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא לישא אשה ישראלית וכן דריש את כולן, כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ואחותו כולן באשת איש ולמיקם בתרי ארורי, שוכב עם כל בהמה – אשת איש שעשתה מעשה בהמה שמפזרת דרכיה, מקלל אביו ואמו – הבא על אשת איש מזלזל באביו ובאמו שגדלו גדולים רעים בביתם, משגה עור – מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת ערך העונש כמוהו, משיג גבול רעהו – בא על אשתו, הרי השיג גבול, מכה רעהו בסתר – גורם לו בלחש סתריו שתמות אשתו בבדיקת מים המאררים. לוקח שוחד – להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה. מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש״י שאינו יודע לפרשו, ואפשר לפרש קצת, כי השטוף בזמה מכשיל גם אשת גר ויתומה ואלמנה, וע״י זה יגרום לב״ד לענש אותם היפך ממה שנצטוינו לחוננם, וזה הוא בכלל מטה משפט גר וכו׳.
3. כלומר שיעבדנה, וזה רמוז במלות ושם בסתר, משום דישראל העובד עבודת כוכבים עובד בסתר שלא ישמעו ב״ד ויענשוהו, ולא כמו ע״ז של עובדי כוכבים דאסורה מיד כשתעשה, כמבואר לפנינו בפ׳ עקב (ז׳ כ״ה) ובר״פ ראה. ונראה בטעם הדבר דע״ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד עפ״י מ״ש בסנהדרין ס״א ב׳ דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור משום דמימליך ולא עביד, וה״נ בע״ז של ישראל כל כמה דלא עביד לה יש לקות דמימלך ולא עביד, משא״כ של עובדי כוכבים דודאי יעבוד.
4. דרשה זו חלוקה אדרשה הקודמת דמבעי ליה הלשון ושם בסתר לענין אחר כמבואר שם, אמנם העתקנו שתיהן יען כי אליבא דאמת הדין אמת לכו״ע, ומאן דבעי הפסוק לדרשה הקודמת יליף הא דטעונה גניזה מפסוק לא תטע לך אשרה כל עץ (ר״פ שופטים) כמבואר לפנינו שם, ועיין מש״כ שם בנוגע לגוף דין זה ולדברי התוס׳ בענין זה.
5. עיין מש״כ לעיל בפסוק י״ג דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה ואחר כל אחד אמרו הקללות בסדר זה אחר זה, ועוד יתבאר מזה, ואשמעינן כאן דכולם היו עונין אמן בין אחר הברכות בין אחר הקללות, וכמבואר הסדר בפירש״י בפסוק זה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שר״י אבן כספיר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144