Devarim 27 – דברים כז‏ – Mikraot Gedolot

וִיהֵי בְּמִעְבַּרְכוֹן יָת יַרְדְּנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָּא הָאִלֵּין דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטוּרָא דְּעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא.

When you have passed the Jordan, you shall set up those stones which I command you this day, on the mountain of Ebal, and plaster them with lime;

ויהווי במעברכון^א ית ירדנה^ב ותקימון ית אבנייה האליין די אנא^ג מפקד יתכון יומא הדין^ד בטורא דעיבל ותשועון^ה יתהון בגירא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״במעברכון״) נוסח אחר: ״ביומה די תעיברון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במעברכון ית ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״בזמן די תעברון ית יורדנה״.

ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשועון״) גם נוסח חילופי: ״ותשעון״.

ויהי בזמן דתעברון ית יורדנא תקימון ית אבניא האילין דאנא מפקיד יתכון בטוורא דעיבל ותשועון יתהון בגירא.

When you pass over Jordana, you shall erect the stones that I command you on the mountain of Ebal, and plaster them with lime;

פמן אול מא תעברון אלארדן תנצבו הד׳ה אלחג׳ארהֵ אלתי אמרכם בהא אליום פי ג׳בל עיבל ותביצ׳והא באספידאג׳

מיד בראשית¹ עברכם את הירדן, תקימו את האבנים האלה אשר אני מצווה אתכם היום בהר עיבל, ותסידו אותן בסיד לבן.

1. רס״ג מוסיף את ההדגשה הזו המבטאת את החשיבות של ביצוע הפעולה ללא דיחוי, מיד עם הכניסה לארץ.

פס׳: והיה בעברכם את הירדן תקימו – בוא וראה כמה נסים נעשו באותו היום. עברו ישראל את הירדן. ובאו להר גרזים ולהר עיבל יותר מששים מיל. ואין כל בריה יכולה לעמוד. וכל מי שהיה עומד בפניהם מיד נתרז שנאמר (שמות כ״ג:כ״ז) את אימתי אשלח לפניך (בפניהם) וגו׳. ואח״כ הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את התורה בשבעים לשון שנאמר (דברים כו) באר היטב והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו ובירכו וקיללו ¹וקפלו את האבנים והלכו ולנו במקומן שנאמר (יהושע ד׳:ג׳) והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה:

1. וקפלו את האבנים. היינו הסיד:

תקימו את האבנים האלה {וגו׳} בהר עיבל – עתה קבע להם מקום להיות מונחות שם. לפי שהיתה הקללה כנגד הר עיבל, צוה שתהא נכתבת שם לפניהם, כשיקבלו עליהם הקללה אם לא יקיימוה.

ועוד: להיות נחמה לאותן שעומדין על הקללה בהר עיבל, שהתורה אצלם.

תקימו את האבנים האלה {וגו'} בהר עיבל – YOU SHALL SET UP THESE STONES {etc.} ON MOUNT EIVAL – And now he established for them a place for them to be set there. Since the curse corresponded to Mount Eival, he commanded that it should be written there before them as they accepted upon themselves the curse if they were not to keep it.

And more: To be a comfort to those that were standing on the curse on Mount Eival, that the Torah was with them.

תקימו את אבנים האלה – הוא שנאמר למעלה והקימות לך אבנים גדולות וגו׳ (דברים כ״ז:ב׳).

בהר עיבל – להיות נחמה ולישב את דעתם לאותם העומדים על הקללה בהר עיבל (דברים כ״ז:י״ג)¹ ומטעם זה כתיב ובנית שם מזבח וגו׳ (דברים כ״ז:ה׳) וכתיב וזבחת שלמיך ואכלת שם ושמחת לפני י״י אלהיך (דברים כ״ז:ז׳) ללמדך ששכינה ביניהם.⁠²

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מר״י בכור שור דברים כ״ז:ה׳.

תקימו את האבנים האלה, "you shall set up these stones.⁠" This verse refers to the stones mentioned in verse two.

בהר עיבל, "at Mount Eyval.⁠" In order to pacify the tribes that had been ordered to stand on Mount Eyval while listening to the curses, Moses ordered the building of an altar of stones to be built there on which burnt offerings were to be offered [This is the only time we hear about burnt offerings being offered other than on the altar at the entrance to the Tabernacle, inside its compound for the last 39 years. Ed.] Also peace offerings were to be offered there, i.e. offerings that in the main were eaten by the people at large, not the priests and their households. This would convince the tribes lined up there that the presence of the Lord was as much in evidence there as above the Tabernacle itself.

והיה בעברכם את הירדן תקימו – והא דאמרי׳ פרק נגמר הדין א״ל הקב״ה שלך קשה משלהם אני אמרתי בעוברכם את הירדן ואתם רחקתם ששים מלים ובפ׳ אלו נאמרין אמרי׳ שבאותו יום שעברו הירדן באו להר גריזים ולהר עיבל יותר מס׳ מילין ואח״כ הביאו האבנים ובנו מזבח וכתבו כל התורה כולה בשבעים לשון שנא׳ באר הטב ויש לתמוה והלא בדין עשה כדכתיב בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה בהר עיבל ונראה דרב הונא ורב שילא סברי כר׳ אליעזר דשבות דפליגי בפ׳ ואלו נאמרין דתניא הלא המה בעבר הירדן (דברים י״א:ל׳). מעבר הירדן ואילך פי׳ כרחוק מן הירדן אחרי דרך מבוא השמש (דברים י״א:ל׳) מקום ביאת השמש שהשמש זורח שם שהוא במזרח בארץ הכנעני היושב בערבה (דברים י״א:ל׳) אלו הר גריזים והר עיבל שיושבים בהם כותיים מול הגלגל אצל אלוני מורה (דברים י״א:ל׳) זה שכם ר׳ אליעזר או׳ הלא המה בעבר הירדן (דברים י״א:ל׳) סמוך לירדן דאי מעבר לירדן. ואילך הא כתיב בעברכם את הירדן תקימו אחרי דרך מבא השמש (דברים י״א:ל׳) מקום שקיעת החמה והיינו במערב בארץ הכנעני והלא בארץ החוי הוא יושב. בערבה והלא בין הרים וגבעות הם יושבין. מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל ואלו הקושיות כך היה מדקדקן ר׳ אליעזר לומר דע״כ לאו בהר גריזים שבו כותיים דבר הכתו׳ דהנהו בארץ החוי כדכתיב שכם בן חמור החוי (בראשית ל״ד:ב׳) ובין הרים וגבעות הן יושבים אלא הר גריזים סמוך לירדן דבר הכתוב ושנים היו. ובירושלמי דסוטה מפרש דשתי גבשושיות עשו סמוך לירדן ולאחד קראו הר גריזים ולאחד קראו הר עיבל דבתר פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ אליעזר קאמר התם במה מקיים ר׳ אליעזר הר גריזים והר עיבל שתי גבשושיות היו וקראו אחד הר גריזים ואחד הר עיבל. על דעתיה דר׳ יהודה הלכו ק״כ מילין באותו יום. על דעתו דר׳ אליעזר לא זזו ממקומן.

תקימו – ב׳ במס׳. תקימו את האבנים. ופסל ומצבה לא תקימו. כנגד מה שצויתי אתכם לא תקימו, אני מצוה אתכם תקימו את האבנים.

והיה בעברכם את הירדן – רוצה לומר: אחר עברכם את הירדן כי הר עיבל היה בעבר הירדן ימה כמו שקדם בפרשת ראה אנכי והנה צוה שם לבנות מהאבנים ההם מזבח י״י ולהעלות עליו עולות ולזבוח שם שלמים ואחר זה יכתבו עליהם את כל דברי התורה כמו שקדם והנה זה היה לתכלית שיכרתו ישראל ברית עם השם יתעלה בקבלם עליהם כל הברכות והקללות הכתובות אחר זה למקיים דברי התורה ולעובר עליהם.

ואמר אחרי זה והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה וגומר הוא עצמות המצוה, יאמר כיון שאתה בעצמך עתיד לעשות הקמת האבנים וכתיבתם אנכי מצוך שתעשה אותו לשם המצוה ולכבוד האלוה יתברך ותהלתו ולא לגסות הרוח. והוסיף בפעל ההוא דברים נאותים לענין המצוה:

הראשון אמר והיה בעברכם את הירדן. רוצה לומר מיד כשתעברו בו לא ביום ההוא בלבד כמו שאמר למעלה כי אם בעת ההעברה עצמה. והיה זה לפי שאותן האבנים תקימו מתוך הירדן לשם מצוה ולעבודת האלהים וזהו אשר אנכי מצוך היום. ר״ל שתעשו זה בעבור שאנכי מצוך היום לא לתכלית אחר:

וגם אצוך עוד צווי שני והוא שתהיה הקמתם בהר עיבל כי שמה תקימו האבנים האלה לא במקום אחר. וענין ההקמה שאותם האבנים הגדולות לא תהיינה מושלכות על פני האדמה אבל יקימום למעלה כעין ציון ומגדל:

בְעָבְרְכֶם: העי״ן בקמץ לבד.⁠^א [בְּעָבְרְכֶם].

א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).

והיה בעברכם – בתחלה צוה על תיקון האבנים, וביאר שצריכין להקים אותם שלא יהיו מושלכים ארצה, ושיסדום בסיד, ושיכתבו עליהם, ועכשיו צוה להיכן יוליכום ומה יעשו בם:

תקימו וכו׳ בהר עיבל – תשאו אותם עמכם עד בואכם להר עיבל, ושם תקימו אותם:

והיה בעברכם תקימו – אינו אלא כפל ענין שלמעלה, אלא שבא להוסיף שתהיה הקמתם בהר עבל, אבל ושדת אותם בשיד אין ענינו אלא האבנים שכבר שדת אותם וכתבת עליהן כאשר צויתיך אותם תקים, ואח״כ אומר ענין אחר, ובנית שם מזבח.

בהר עיבל – עיין פירוש לעיל יא, כט–ל.

והיה בעברכם כאשר תעברו אז תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל. ההקמה הזאת היא הקמה קימת לדורות. ושדת אותם בשיד על הכתב שכתבו בעת עברם בירדן עתה טחו עליה שיד מחדש והניחו להתיבש עד אחר אכילת השלמים:

תקימו את האבנים האלה:⁠¹ שכתבתם בשביל ישראל כפי הראוי להם².

בהר עיבל:⁠³ באשר שזו התכלית שהיתה ע״י כתיבה שניה⁴ בשביל אומות העולם⁵ לא הגיעה למרום קיצה⁶ עד שגלו ישראל ונתפזרו בכל האומות⁷, וזה נאמר בהר עיבל שיהא כן⁸, על כן היה תחילת זה הענין הנעלה⁹ גם כן בהר עיבל.

ושדת אותם בשיד: לר׳ יהודה דסבירא ליה¹⁰ דהשיד היה אחר הכתיבה¹¹, צריך ליישב הא שנכתב כאן ״ושדת וגו׳⁠ ⁠⁠״¹² – לצורך בנין המזבח,⁠¹³ וכדתנן במסכת מדות (ג,ג) ׳ומלבנין אותן פעמים בשנה׳¹⁴. ומכאן הוא שלמדו לעשות כן¹⁵. וא״כ יש לזה המקרא שתי כוונות כדרך משנה תורה¹⁶, חדא לפני הכתיבה, לצורך מזבח¹⁷, וחדא אחר הכתיבה¹⁸, כדיוק לשון ״וכתבת על האבנים״ דמשמע על גוף האבנים¹⁹.

1. ע״פ פשוטו של מקרא (ע״פ רבינו) ״האלה״ משמע אותם האבנים שהוקמו בירדן, הם הוקמו אח״כ בהר עיבל (ודלא כחז״ל שהיו ג׳ מיני אבנים).

2. בלשון הקודש. וכתבום על השיד לכו״ע.

3. מדוע הקימו את האבנים עבור הכתיבה השניה בהר עיבל דוקא.

4. המוזכרת בפסוק ח׳ שנכתבה עבור אומות העולם, כפי שביאר רבינו בפסוק ב׳.

5. ״באר היטב״ (פסוק ח׳) בשבעים לשון.

6. כלומר לתכליתה.

7. והביאו עמם את התורה ותרגומה לקצוות הארץ, וכפי שביאר רבינו בפסוק הסמוך.

8. הקללה שבהר עיבל מובילה גם לגלות ישראל.

9. של כתיבת התורה לאומות העולם.

10. בכתיבה הזאת השניה (פסוק ח׳) המיועדת לאומות העולם – שבעים לשון (כמוזכר ברבינו בפסוק ב׳).

11. כלומר, כתבו על האבנים ואז כיסו הכל בשיד.

12. לפני ״וכתבת עליהן״ (פסוק ח׳). ובמהרש״א בסוטה שם כתב שלר׳ יהודה אין מוקדם ומאוחר בתורה.

13. וא״כ ״ובנית שם מזבח״ - מאותן האבנים. ועיין בזה ברש״י לפסוק ב׳.

14. פרק ג׳ משנה ג׳: אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח... אבנים שלמות... ומלבנים אותן (כלומר, סדים אותן בסיד) פעמיים בשנה, אחת בפסח (קודם הפסח) ואחת בחג (קודם סוכות)...

15. חידוש רבינו בפשוטו של מקרא שלא מצינו אצל מפרשי המשנה. כך דרכם של גדולי האחרונים (כמו גם ה׳משך חכמה׳) – עיין בזה בהרחבה בפרקי מבוא לפירוש המשך חכמה פרק 7 עמודים לב-מא).

16. כפי שקבע רבינו פעמים רבות בחומש זה, החל בהקדמתו והלאה.

17. ועל אלה כתוב ״ושדת אותם בשיד״ בלי כל התיחסות לכתיבה, כי אבנים אלה הן לצורך ״ובנית שם מזבח״ (פסוק ה׳).

18. המוזכרת בפסוק ח׳ שגם שם היה דין של ״ושדת״ (המוזכר אמנם רק לעיל בפסוק ד׳).

19. כפי שדייק רבי יהודה שם בסוטה (לה,ב) – הובא ברבינו בפסוק ב׳.

בעברכם – כלומר אחרי עברכם, שהרי הר עיבל היה רחוק מאד מן הירדן, ובפרט מן המקום אשר עברו בו ישראל. לא בא הכתוב אלא לומר, שמצוה להקים את האבנים בהר עיבל בהקדם האפשרי אחרי כניסתם לארץ הקודש.

בהר עיבל – השומרונים זייפו דברי אלהים חיים וכתבו ״גריזים״ במקום ״עיבל״. נצטווינו להקים את האבנים בהר עיבל. יתכן שטעם הדבר הוא: הקללה האחרונה משתים עשרה הקללות שנאמרו בהר עיבל היא: ״ארור אשר לא יקים את דברי התורה״.

רבותינו אמרו שפסוק זה הוא כלל, כלומר קללה זאת כוללת את כל האחרות. על ידי הקמת האבנים בהר עיבל קבלו ישראל עליהם להקים תמיד את דברי התורה, כדי שלא תחול עליהם חס ושלום הקללה הכללית הזאת. התורה צוותה להקים את המזבח בהר הצפוני, שהרי גם במשכן ובמקדש קדשי קדשים שחיטתן בצפון. השוה את פירושי לויקרא א׳:י״א.

והיה בעברכם את הירדן תקימו האבנים כו׳ – בתוך הירדן ממש רש״י. הא דלא צוה בפירוש רק ברמז, כמו״ש רבנו משה שהמופתים לא היו שיאמינו רק שנצרכו לזה, ואמרו בירושלמי פ״ו דשביעית דשלח יהושע ג׳ כתבים שישלימו אם ירצו, והנה אם השלימו והיו עוברים את הירדן בספינות כדרך עת שלוה במעברות הירדן, שיהושע שכתוב בתורה שהוא ינחיל את הארץ לא היה צריך למופתים, ולא האמינו בו מפני האותות כאשר כתב הרמב״ם על משה, ולכן כדי שתהיה הבחירה שלהם חפשית שאם ירצו ישלימו לא כתב בפירוש שיעמיד אבנים בירדן, שאם ישלימו הרי לא יעמידו בירדן וידיעת הנבראים מכרחת, לכן כתב רק ברמז וידיעת השי״ת אינה מכרחת.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון