Devarim 27 – דברים כז‏ – Mikraot Gedolot

וּפַקֵּיד מֹשֶׁה יָת עַמָּא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר.

And Moshe charged the people on that day, saying:

ופקד משה ית עמא ביומא ההוא למימר.

ופקיד משה ית עמא ביומא ההוא למימר.

And Mosheh instructed the people that day, saying:

ת׳ם אמר מוסי קומה פי ד׳לך [אליום] קאילא

אחר כך ציווה משה את עמו באותו היום לאמור:

פס׳: ויצו משה את הלוים ביום ההוא – יום שכתבו התורה:

ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר – פתר׳: ביום ההוא שקיבלו עליהם עול המצוות שאמ׳ להם להכניסם בעול המצוות באלה ובשבועה אותו יום עצמו אמר להם אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים.

ברוך שלא יעשה פסל ומס⁠[כ]⁠ה,⁠^א וכן כל מצוה ומצוה יקראו בברוך תחילה ואחר כך בארור. (כ״י בולוניה 469.1)⁠¹

1. עיינו ר״י קרא לעיל דברים כ״ו:ט״ו-י״ט, כ״ז:ט׳.

א. בכ״י: ״ומסה״ בהשמטת הכ׳.

והדברים האלה להיותם הקדמה והצעה לענין הברית בא אחריו מיד אלה יעמדו לברך את העם ואלה יעמדו על הקללה. ולא נשתתפו הכהנים הלויים ולא הזקנים עם משה רבינו עליו השלום כי הוא בלבד אמרו לפי שלא היה ראוי שאדם יפרט את השבטים אשר יעמדו לברך ואשר יעמדו על הקללה כי אם משה אשר לא ישא פנים בדבר. והותר בזה הספק השמיני:

ויצו משה וגו׳ – נאמר לעיל (פסוק א) שמשה אסף את הזקנים סביבו ומינה את העם להיות שומרי התורה; אחר כך (פסוק ט) הוא אסף את הכהנים סביבו וקרא לכל ישראל לדעת ולהשיב אל לבם את הדברים הבאים: מחויבות משותפת זו לתורה היא היסוד היחיד העושה אותם לעם. מבחינה זו הוא מצווה עתה על העם לתת את הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל.

מצווה זו כבר ניתנה לעיל (יא, כט–ל). שם נאמר ״ונתתה״: העם עצמו ישמיע את הבחירה בין ברכה לקללה, שהועמדה לפניו על ידי ה׳, על קיום או אי⁠־קיום התורה. העם ישמיע בחירה זו לעצמו ולכל בניו שבהווה ובעתיד, ובכך יכריז שהתורה היא התנאי הבסיסי לשלום האומה. כוונה זו של ההכרזה מבוטאת כאן בעוצמה, שכן רק עכשיו הופקד העם עצמו כשומר על התורה והוגד לו ששמירה זו היא נשמת קיומו הלאומי.

נוסח ההכרזות הבאות כאן בהמשך מלמדנו דבר נוסף: האומה בכללותה, שנתמנתה כשומר על התורה, תזכיר לכל בניה ששלטון ה׳ נותן ברכה וקללה, ותטע אמונה זו בלבם לפני שהם נפרדים ומתפזרים איש איש למקומו. שכן בעתיד כל אחד מהם יתיישב על אדמתו שלו; ולפיכך כל יחיד ויחיד יצטרך לזכור מעצמו עיקרון זה של שלטון ה׳, בכל אותם מקרים שאינם נחלת הכלל, ואשר עקב כך הכלל אינו יכול למלא בהם את תפקידו כשומר התורה.

{ויצו משה: לשון זירוז¹. באשר היה הדבר קשה שיתקבל על השבטים להתחלק אלו על הברכה ואלו על הקללה, על כן הזהיר שיהא דוקא בזה האופן בלי שינוי.}

1. מאמר חז״ל ידוע ומובא גם ברש״י בתחילת פרשת צו. מסביר רבינו מדוע היה צורך כאן לזרזם.

ביום ההוא – כלומר אותו היום הנזכר בפסוק ט.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון