וכתבת את כל – להרמב״ן היו האבנים גדולות מאד, אם שהיו ממעשה נסים לכתוב עליהן מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולראב״ע בשם הגאון כתבו עליהן מנין כל המצות והאזהרות כעין שכתבן בהלכות גדולות, ואפרים יאמרו שהוא מוסב אפרשת היום הזה (לעיל ט״ז); ובני המשכיל מ״ה שמואל נ״י אמר מלת כל פה ענינו כמו כלל, הכולל פרטים רבים כמו וזכרתם את כל מצות ה׳, שהוא לרז״ל פ׳ שמע לפי שיש בה קבלת מלכות שמים והרחקת ע״א, וכן שתי דברות הראשונות אנכי ולא יהיה נקראים כל הדברים (כמ״ש בשלח לך ט״ו כ״ב בוכי תשגו, ע״ש), וכבר למדונו מדברי רד״ק כי אין תיבת כל מלה, אבל הוא שם על הכלל כולו, לכן יתכן לומר הכל בה״א, כי אם הוא מלת הענין לא יבא בה״א, ושפיר אמר הרוו״ה עמ״ש (יהושע א׳ ז׳) לעשות ככל התורה אל תסור ממנו, שהיה ראוי ממנה בה״א, ואמרו ממנו שהכנוי שב על מלת ככל שטעמו כלל התורה, כי מלת כל שם דבר הוא. וכן כאן. את כל דברי התורה הזאת פי׳ כלל דברי התורה (אינבעגריף דיעזער גאנצען לעהרע), וכתבו עליהן אם פרשת שמע או שתי הדברות, וקצת סמוכים לזה ממה דכתיב בפ׳ הקהל (וילך ל״א י״א) תקרא את התורה הזאת ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, ובאמת לא היה נקרא כל התורה כולה רק מאלה הדברים עד פ׳ שמע שבואתחנן, והיה אם שמוע שבפ׳ עקב, וברכות וקללות (כבמתני׳ דסוטה ספ״ז). הנה גם על פ׳ קבלת מלכות שמים וקבלת עול מצות וכדומה ממצות הכלליות אמר הכתוב תקרא את התורה הזאת וגו, ה״נ כאן אין מן ההכרח לפרש את כל דברי התורה הזאת מבראשית עד לעיני כ״י, כ״א מצות כלליות כפרשת שמע והיה אם שמוע וכדומה להן. ולכן אמרו (בסוטה) שכתבו עליהם את התורה בשבעים לשון לתועלות האומות שילמדוה (ע״ש ברש״י), ואין האומות מצווים על שמירת כל מצות התורה כדאמרינן תורה צוה לנו, לנו ולא לאו״הע, אלא על כללת התורה מדבר והוא אחדות הבורא וכאמור, והנה ע״ד הפשט היינו יכולים לפרש לשון כל דברי התורה הזאת, כפי׳ המפרשים, מבראשית עד לעיני כ״י, ולשון וכתבת על האבנים דומה ללשון וכתבתם על מזוזות, דכתיבה דהתם איננה על המזוזה עצמה כ״א על קלף הנקבע אח״כ על מזוזת הבית, ה״נ שיכתוב כל התורה מבראשית עד לעיני כ״י על קלף כס״ת, ויקבענה אח״כ על האבנים. אמנם קבלת רבותינו תכריע.