קול רם – כעשרים פעם מצאנו בכ״ק שם קול מתואר בשם גדול, ורק פה יתארנו בשם רם, וצריך בינה כי לפי ההבדל שבין גדול ובין רם יתכן יותר לתאר את הקול בשם גדול מבשם רם, כי שם גדול נאמר על הכמות המרובה המתפשט על איזה אופן שיהי׳ הן למעלה או לצדדין, כמו שיאמר העיר הגדולה והנהר הגדול, והם שטחים שוכבים, ויתיחס להם הגדלות במה שהם גדולים בכמותם יותר בערך אל הקטן מהם, אמנם שם רם לא יאמר כ״א ביחוד על התועפיות והבליטה בערך מעלה ומטה לבד, והמכוון במשמיע את דבריו בקול הוא שיתפשט קול דבורו בכל אופנים בין להעומדים למעלה הימנו בין להנצבים לצדדיו, לכן תארו בכל המקומות את הקול בשם גדול, להתפשטותו בין למעלה בין לצדדים, ולזה גם כאן שהיו אמירת הלויים אל כל איש ישראל העומדים סביבם על ההרים שצריך הקול להתפשט בכל אופניו, היה ג״כ ראוי לומר קול גדול, ולמה אמר קול רם? לכן יתכן שאין מלת קול כאן על הדבור הנאמר בזעקה ורעש, דא״כ הי׳ מיותר לגמרי, דאחרי שהשמיענו שהלוים המדברים הם עומדים למטה, וישראל השומעים נצבים על ההרים, וצריכים לענות אמן על כל דבור ודבור של הלוים, ממילא יובן שידברו ויענו באופן שיהיו דבריהם נשמעים מזה לזה, ומה זה בא להשמיענו במלת קול רם? אבל שם קול מצאנוהו גם על עצם הדבור (וואָרט, געשפראך), כמו שמעת לקול אשתך, וישמע אברהם לקול שרי, בקול אביו ובקול אמו, שכולם עיקר הוראתם הדבור הפשוט היוצאים באמצעית כלי המבטא, וכמ״ש אונקלס בכל מקומות אלה אמירה ודבור, אף הנאמר בחשאי, כענין קול דממה דקה, ומלת רם ענינו רוממת המעלה וחשיבות, ויהיה המכוון במלות קול רם דבור נעלה ונשגב (ערהאבנע שפראכע), וכמו שלמדונו רז״ל (סוטה ל״ז) שהברכות והקללות נאמרו בלה״ק דוקא. ורום מעלת לה״ק כבר נודע מדברי המחברים הגדולים, החבר בכוזרי, הרמב״ם בס׳ המורה, וכן הרמב״ן, אשר הראו שהוא הלשון היותר שלם מכמה סגולות, כי השרשים שמהם חוברו המלות, כל אחד ואחד מוסד על יסוד אמתי, ובסתרי מליצותי׳ כלולים ענינים רבים וכללים רחבים המתפשטים על חכמת הנפש וכחותי׳ הנטועות בה, ולמבין משכיותי׳ נוצצת ענין אלוה, והן הן יסודי התורה ועמודי, הנאמרים בלשון הנבחר, והיא אמרת אלוה צרופה, אחת תדבר ורבות תשמיע. ובתלמוד ירושלמי אמר, קול רם, המעולה שבקולות לא קטן ולא גדול אלא בינוני, הנה פירשו מלת רם, לרוממות המעלה והחשיבות. מכלל הדברים האלה יתבאר לנו ג״כ לשון וענו הלויים ואמרו, כי מלת וענו יאמרו בו המפרשים, או שהוא לשון התחלת דברים כמו ויען איוב, אם בעבור שאלו עונים נגד אלו פעם בברכה ופעם בקללה; והם דברים מבוארי הדוחק, כי העם לבד היו העונים להסכים עם דברי הלויים, אמנם הלויים לא היו רק משמיעים לא עונים, ומהו לשון וענו הנאמר בהם? ונ״ל שאין הוראת מלת וענו ענין תשובה על דברים שקדם להם (אנטוואָרט), כי מצאנו לשון ענה הרבה מאד שאין המכוון בהם תשובת דברים, כמו הכרת פניהם ענתה בם, כחשי בפני יענה, עונינו ענו בנו, וענתה בי צדקתי, כל אלה לא יתפרשו כ״א לשון גלוי ופרסום, דומה לשרש עין כמו לעיני בני עמי, לעיני השמש הזאת, הקדשה היא בעינים, שענינם הגלוי והפרסום, כמו וענתה בי צדקתי, יתגלה ויתפרסם בי צדקתי (צייגען, ערשיינען), וכן עונינו ענו בנו יתגלו ויתפרסמו בנו עונינו, ומזה אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן, ג״כ ענינם משרש עין להוראת הגלוי והפרסום, ור״ל הארץ לא תניח את שרשי הנזרעים טמונים להתעפש בתוכם אבל תצמיח אותם עד שיתראו לעין (ערשיינען לאססען), וכן כל לשון ענה הנאמר בו ית׳, עננו ה׳ עננו, יענך ה׳ ביום צרה, לאל העונה אותי ביום צרתי, שלא יתכן לפרשם לשון תשובת דברים, אבל כולם יתבארו מלשון עין, יענך ה׳, טעמו ישים ה׳ עינו להשגיח עליך (שויע אויף דיך, ווענדע זיינען בליק דיר צו), והוא הפך הסתר פנים שבעת צרה, וכן ענני ה׳ תנה עין השגחתך עלי (בעריקזיכטיגע מיך) (והמפרשים לא יצאו ידי חובות ביאור המקומות אלה), וכבר מצאנו לרש״י שפי׳ שרש עונה משרש עין, כמו טרם אענה אני שוגג (תהלים קל״ט) שפי׳ טרם השתדלתי בעיון התלמודיים, וכן נתן אלהי׳ לבני אדם לענות בו (קהלת) פירש״י לשון עיון המחשבה, והוא מן כל מעיני בך (תהלים פ׳), כל עיוני רעיוני אינו אלא בך, ומזה והאלהי׳ יעננו בקול, כלומר ישפיע עליו עיון שכלי והתבוננות ויכוין דעתו במושכלות (ווירד איהן איינ- זיכטספאָלל מאכען), וכבר עוררתי ע״ז שם. (עמ״ש בפ׳ וזאת הברכה במעונה אלהי קדם). וקרוב לומר שכל לשון אמירה המחובר עם מלת ענה הוא מענין זה, כמו ויען איוב ויאמר, וטעמו אמירה שיש בה עיון שכלי והתבוננות (וואָרטע פאללער איינזיכט, זיננרייכע ווארטע), ויש להתחברות שני פעלים ויען ויאמר עד״ז דומים הרבה במקרא, כמו איככה אוכל וראיתי, שמצטרפים שני הפעלים זה על זה שהפעל האחד מבאר גדר ומושג בפעל האחר והגביל בו ענין מה, דהיינו שהוא מגביל תכונת הנושא בבחינת פועלו את הפעולה, במקום שישמשו בלשונות אחרות בפעל העזר (הילפסצייטווארטער) וטעמו אוכל לראות, וכן אל תרבה תדברו (שמואל א ב׳) שענינו אל תרבו לדבר, וכן כאן פעל ויען מבאר גדר ומושג בפעל ויאמר, שלא תהיה האמירה פשוטה שאין בה אלא כוונה חיצונה לבדה, כ״א אמנם אמירה שבסתר לשונה יתראה למשכילים עיון נשגב ונעלה, כמו שהוא באמת בכל מאמרי ס׳ איוב, והוא בעצמו המכוון בלשון עני ואמירה שחוברו יחדיו במקרא בכורים כמ״ש וענית ואמרת לפני ה״א, ובחליצה וענתה ואמרה, ובעגלה ערופה וענו ואמרו, שבכולם הטעם בהם אמירה שבלשונה כלולים עיונים מדעיים והשגות תבוניות, ולפי שהלשון המקודש לבד יש לה סגולה מיוחדת לזה להסתיר תחת לשונה תעלומות חכמה ולהטמין במליצותיה תבונות נשגבות הנפלאות לעיני ההמון, ואינם נראות רק לבעלי עינים הרואות באמת לכן אמרו רבותינו בכל אלה שאמירתן תהיה דוקא בלה״ק, וכן הקללות והברכות בפ׳ זו שאינן נאמרות אלא בלה״ק, לכן כתיב וענו הלויים ואמרו; התבונן דגז״ש המקובלת לנו מרבותינו אהני לן להבין עומק לשון המקרא.