Devarim 27 – דברים כז‏ – Mikraot Gedolot

וְאִלֵּין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָּא בְּטוּרָא דְּעֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלוּן דָּן וְנַפְתָּלִי.

And these shall stand to accurse upon the mountain of Ebal; Reuben and Asher, Zebulon, Dan, and Naphtali.

ואילין^א יקומון על לווטייה^ב בטורא דעיבל ראובן גד ואשר זבולן דן ונפתלי.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואילין״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לווטייה״) גם נוסח חילופי: ״חילופיהון״.

ואילין שיבטיא יקומון על לווטייא בטוורא דעיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי.

and these tribes shall stand (to pronounce) the curses on the mountain of Ebal, – Reuben, Gad, Asher, Zebulon, Dan, and Naphtali.

והאולא יקומון עלי אללענהֵ עלי ג׳בל עיבאל אלראובן גד ואשר זבולון דן ונפתלי

ואלה יעמדו על הקללה על הר עיבל: ראובן גד ואשר זבולון דן ונפתלי.

פס׳: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי – ראובן ממונה על הקללה תחלה ללמדך שמה שאמר הכתוב (בראשית ל״ה:כ״ב) וילך ראובן וישכב את בלהה לא היה שכיבה ממש. שהרי עתיד היה שבטו לעמוד ולומר ארור שוכב עם אשת אביו. אלא כמו שאמרו רבותינו ז״ל שבלבל מצעה. הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה. ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. ולא שם בסתר. והיו אלו ואלו עונין אמן:

ואלה יעמדו על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי – אמר הר״ר ברכיה נקדן ז״ל כי על הברכה יהיו בני הגברות מלבד ראובן וזבולון שהיו על הקללה עם ד׳ בני השפחות זבולון לפי שהיה הצעיר מבני אמו. וראובן לפי שבלבל יצועי אביו היה על הקללה כדי שיאמר אמן כשיאמרו ארור שוכב עם אשת אביו כפר״מ מקוצי. והי״א ארורים שיש כאן הם בעבירות שבסתר לבד שפעמים בסתר ופעמים בגלוי וזהו ע״ז ומכה רעהו והטעם מפני שהעבירות שבגלוי לא היה צריך לקלל שהרי ב״ד מענישים עליהם ותדע שהרי לא נאמר כאן ארור שוכב עם אשת רעהו לפי שעתיד להגלות דמה היה לו ליכנס בבית אחרים כפר״מ מקוצי.

והעמיד על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. לפי שהיו הד׳ בני השפחות רצה לתת בן גבירה אחד עם ב׳ בני שפחות. ונתן לזבולון עם דן ונפתלי לפי שזבולון היה עמוד התורה ומקיים ומפרנס ליששכר. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ולא נאמר ללומדים בה. ואחר שהוא עץ חיים. ראוי שיהיה עם אלו השנים לצד הקללה ליתן להם חיים. ולכן לא סמך זבולון אצל ראובן והעמיד לראובן עם גד ואשר. לפי שהיה בכור ביחס והיה בעל תורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואמרו אין כח אלא תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו. וכה״א בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר וגו׳ ולמה נקרא שמו בארה שהיה בארה של תורה וכו׳. ולכן צרף ראובן עם גד ואשר. להגין עליהם בתורתו. כמו שצירף לזבולון עם דן ונפתלי לפי שהיה מחזיק ידי התורה. וכן צרף ראובן עם גד ואשר לפי שראובן רצה להיות עם גד בחוצה לארץ שהיא ארץ טמאה וארורה ושמע לעצת גד שנאמר ויאמרו בני גד ובני ראובן. לכן צירף משה לראובן עם גד בענין הקללה. ובמדרש אמרו שהטעם שצירף משה לראובן עם המקללים. כדי להודיע לישראל שלא חטא במה שאמר וישכב את בלהה פלגש אביו. ואמרו בפסוק אז חללת יצועי עלה א״ל אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מגופו של מעשה ויבקש רחמים עליך על החלול. ויתיר אותך מירחוקך ויקרבך. וכיון שנמסר המעשה למשה כשבקשו ישראל להכנס לארץ. אמר משה הרי השעה שאודיע לישראל שראובן נקי מאשת אביו. מה עשה העמיד ו׳ שבטים לברך בהר גריזים והעמיד ו׳ מקללים על הר עיבל והעמיד לראובן עם המקללים. לפי שהיו ישראל אומרים על ראובן שעשה אותו מעשה דכתיב וישכב את בלהה. ידע משה שלא היו הדברים אמת כד״א פחז כמים אל תותר ומסר לו יעקב אביו המעשה. לפיכך אמר משה יעמוד ראובן עם המקללים בשביל שיאמר ארור שוכב עם אשת אביו. שהרי אמרו חכמים החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כיון שפתח פיו שבטו של ראובן ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו. ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונקי מאותו מעשה. ומתי בקש משה רחמים עליו וקרבו. בשעה שבא לברך את ישראל דכתיב יחי ראובן. מה ראה משה שהתחיל ואמר ה׳ מסיני בא והלא בראש הדברים היה ראוי לומר יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקים ומרקדים לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני מיד שיוציאוהו. כך היה משה שולל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב״ה למשה כל הקלוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר לו הקב״ה ואל ימות. ובמה ידע משה וכל ישראל שהקב״ה מחל לו לראובן. אמרו שנים עשר אבנים היו על לבו של אהרן למספר שבטי ישראל דכתיב והיו על לב אהרן. והיו כולן מבהיקות חוץ משל ראובן שהיה אבנו כהה אורה. וכשראה אותה משה וכל ישראל שהיתה מבהקת ידעו שמחל לו הקב״ה והיה מן המנין. דכתיב ויהי מתיו מספר ואין מספר אלא מנין כד״א למספר שבטי ישראל שעלה במנין השבטים. ומפני מה נתרחק ראובן עד משה לפי שלא ביקש מחילה מאביו ולא פייסו ע״כ. הרי מפורש לפי המדרש טעם נכון למה צירף ראובן עם המקללים. שהוא כדי לפרסם לישראל שלא חטא באשת אביו. ושמעון היה ראוי להיות עם המקללים. אחר שהיו אחים וכלי חמס מכרותיהם ראובן ושמעון. אלא לפי שמשה לא היה בדעתו לברכו עם השבטים לכן לא רצה לצרפו עם המקללים. וכמו שאז״ל אחד עשר ארורים נכתבו כאן כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שבטו של שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו. ואע״פ שתמצא בכאן י״ב ארורים עם ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. לכל השבטים יחד ולא לאחד פרטי:

<ראובן גד ואשר וגו׳: סימן ו״וין דפסוקא את קלעי החצר וגו׳, כמ״ש¹ בפ׳ פקודי סי׳ ל״ט.> [ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי].

1. כמ״ש: מ״ש שמ׳ לט מ (׳את קלעי החצר׳).

יעמדו על הקללה – ולא אמר לקלל את העם, כמו שאמר לברך את העם, שאין נכון לומר כן, כי ברוך הוא:

ואלה יעמדו על הקללה: כבר ביארו חז״ל במדרש רבה פרשת ויקרא (ב,ו), דלהכי לא כתיב ׳לקלל את העם׳ בשביל לשון נקיה שלא תחול עליהם קללה חלילה¹.

1. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר, אף הכתובים חלקו כבוד לישראל... ׳ואלה יעמדו לקלל את העם׳ אין כתיב כאן, אלא ״ואלה יעמדו על הקללה״, אבל בברכה כתוב ״אלה יעמדו לברך את העם״.

ואלה יעמדו וגו׳ – יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות, ת״ל (ל׳ א׳) הברכה והקללה, ברכה אחת וקללה אחת.⁠¹ (ירושלמי סוטה פ״ז ה״ד)

1. ר״ל יכול משהיו אומרים כל הברכות עד ברוך אשר יקים [דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה] ת״ל הברכה והקללה לשון יחיד, ללמד ברכה אחת ואח״כ קללה, וכן כולם, וע״ע מענין זה לפנינו ר״פ ראה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון