(הקדמה)
ב) מצוה מוסגרת:
כמה קושיות יש לשאול בפרשה הבאה. המבקרים ״מחלקים״ את הפסוקים יא-כו בין מחברים שונים, ואינו כדאי להתעכב על סברותיהם המשובשות, המיחסות סתירות לכותב הספר. אנו נמנה כאן את הקושיות שבפרשה, ונשתדל לתרצן:
א) בפסוק י״ב נאמר, שששה שבטים אמרו את הברכות וששה אחרים את הקללות, ובפסוק י״ד נאמר שהלוים אמרו את הקללות בקול רם.
ב) בפסוק י״ב נאמר ששבט לוי היה בכלל המברכים, ובפסוק י״ד נאמר שהלוים אמרו את הקללות בקול רם.
ג) בפסוק י״ד והלאה נאמר שהלוים אמרו רק קללות, ולא נזכרו ברכות כלל. אם נפרש כדברי אותם מפרשים, שעל כל העבירות שנאמרו עליהן קללות בתורה, אמרו את הברכות על שאינו עובר עליהם, אם כן קשה למה לא אמר הכתוב זאת בפירוש; ועוד למה יהיה הנמנע מעבירות חמורות (כגון שוכב עם בהמה) ראוי לברכה.
ד) המסופר
ביהושע ח׳:ל״ג והלאה על קיום מצוה זאת, איננו תואם לכאורה לאמור כאן.
קודם כל נעמוד על הפסוקים שביהושע. וזו לשון הכתוב שם: ״כל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה׳ כגר כאזרח חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה עבד ה׳ לברך את העם ישראל בראשונה. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה״.
אין ספק, ש״הברכה והקללה״, שנאמרו כאן בפסוק ל״ד, הן הברכות והקללות שנאמרו בדברים כח. שהרי רק שם נסמכו הברכות והקללות אלה לאלה, וגם
בדברים ל׳:א׳ נקראו הברכות והקללות הללו ״כל הדברים האלה הברכה והקללה״, כמו שנאמר ביהושע: ״את כל דברי התורה הברכה והקללה״. אמנם, מה שנאמר בפסוק לג, שכל ישראל, דהיינו זקניו וכו׳, עומדים ״לברך את העם ישראל בראשונה״, אין ספק כי הכוונה בזה לברכות וקללות שנצטוו עליהן
בדברים כ״ז:י״ב-י״ג, וכן שנים עשר הארורים שנצטוו עליהם
בדברים כ״ז:י״ד והלאה, כי רק לפי זה יתיישב מה שכתוב: ״ואחרי כן וגו׳ ״, דהיינו שקראו אחרי כן דברים כח, הסמוך לשנים עשר הארורים.
אולם מה היא המטרה לקריאת הארורים הללו ע״י הלוויים? את התשובה נוכל ללמוד תיכף מן הארור הראשון, שנאמר שם: ״ושם בסתר״. גם בפסוק כ״ד נאמר: ״ארור מכה רעהו בסתר״. כאשר נתבונן בכל פרטי העונות שהעובר עליהם נתקלל, נמצא שכולם עונות שדרכם להעשות בסתר, ואין בית דין שלמטה יכולים להעניש עליהם. אולם כל ישראל ערבים זה בזה, אם אינם עונשים את העוברים על התורה, והרי עבירות שבסתר אין עונשים עליהן, על כן אמרה תורה, שהכהנים הלוים משרתי המקדש, אשר בו מונח ספר התורה, מקללים את העבריינים הללו, וכל העם מאשר את הקללות בעניית אמן.
על ידי כך נבדלים העבריינים הללו מתוך הקהל, כמו שאמרו רבותינו
(שבועות ל״ו.), כי ״ארור זה נידוי״. על כל פנים נפטר כל העם בזה מן האחריות והערבות עבור העבירות הללו שבצנעא, ולא נשאר עליהם אלא החוב למנוע את העבירות שבפרהסיא ולהעניש עליהן. כיון שהעבריינים מתקללים ושאר כל העם נפטר מן הערבות, אם כן קללת העבריינים גורמת ברכה לשאר כל העם, כמו שפירשו רבותינו בכמה מקומות שנאמר בהם שהחוטא יכרת מקרב עמו ״ועמו בשלום״, כלומר בהכרתת החוטא זוכה העם לשלום, שהיא הברכה האחרונה והגדולה שבברכת כהנים המשולשת (
השוה ספרא צו י״ד:ז׳, ספרי — הוצאת פרידמן — ה׳:ב׳, י״ח:ב׳ ועוד הרבה).
מעתה נבוא לתשובת השאלות שעוררנו למעלה.
השאלה הראשונה היתה שבפסוק י״ב נאמר שהשבטים מקללים, ובפסוק י״ד נאמר שהלוים מקללים. התשובה היא פשוטה. להלן נוכיח שגם העם היה אומר קללות. אבל גם הארורים שנאמרו מפי הלוים דינם כאילו אמרם העם, שהרי אמרו רבותינו שהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, כמו שמוכח להדיא
בבמדבר ה׳:כ״ב אם כן, כיון שהעם ענה אמן אחרי קללת הלוים, הרי הם כמוציאים קללה מפיהם. השוה ״הכתב והקבלה״.
בנוגע לשאלה השניה, שבפסוק י״ב נזכר שבט לוי בין השבטים שבהר עיבל, ובפסוק י״ד נזכרו הלוים כאומרי כל הקללות, הרי הדבר ברור שהלוים הנזכרים בפסוק י״ד הם זהים עם ״הכהנים הלוים״ שבפסוק ט׳ וכמו שמתברר
מיהושע ח׳:ל״ג. ״הלוים״ (בפסוק י״ד) הם אותם ״בני לוי״ שנזכרו למעלה, כמו שמצינו למעלה י״ח:ו׳ ״הלוי״ וכוונת הכתוב לאותו הכהן משבט לוי שנזכר מקודם בסמוך (השוה את פירושנו שם). אבל ״לוי״ שנאמר בפסוק י״ב הוא כמו ״כל שבט לוי״ שנאמר י״ח:א׳ (השוה את פירושנו שם).
שנינו בתוספתא דסוטה פרק ח, הלכה ז: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר: אי אתה יכול לומר לוי למטה שכבר נאמר (שבט) לוי למעלה (פסוק י״ב), ואי אתה יכול לומר לוי למעלה, שכבר נאמר לוי למטה
(יהושע ח׳:י״ב), אמור מעתה, זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה. רבי אומר: הראוים לשירות עומדים למטה ושאינן ראוים לשירות עומדים למעלה״. השוה
סוטה לז א. אולם בירושלמי פרק ז׳:ד׳ דעה שלישית, המתאימה לפירושנו, וזו לשונה: ״רבי שמעון אומר שמעון ולוי (בפסוק י״ב) [בא ללמד] מה שמעון כולו למעלה אף לוי כולו למעלה. מה מקיים הדין תניי (התנא הזה) נגד הכהנים הלוים
(יהושע ח׳:ל״ג). כיי (כי האי) דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבע מקומות נקראו הכהנים לוים וזה אחד מהם
(יחזקאל מ״ד:ט״ו) והכהנים הלוים בני צדוק״. זאת אומרת שרק הכהנים עמדו למטה.
בנוגע לשאלה אם הלוים אמרו רק קללות או גם ברכות, נמצאו דעות שונות לרבותינו. בתרגום יונתן (שאף על פי שעריכתו הסופית היתה בתקופה מאוחרת, אבל מקורותיו עתיקים, ובפרט מכילתא דרבי ישמעאל) איתא, שרק הקללה הראשונה והאחרונה נאמרו תחלה בלשון הפוכה בתור ברכה. לענין הקללה האחרונה אפשר להבין בפשיטות שהיו אומרים: ״ברוך אשר יקים את דברי התורה וגו׳ ״. אבל יש לתמוה על תרגומו של יונתן לברכה המקבילה לקללה הראשונה, וזו לשונו: ״בריך יהוי גברא דלא יעבד צלם וצורה וכל דמו מה דמרחק קדם ה׳ עובד ידי אומן ולא ישוי בטומרא״.
בספרי תחילת פרשת ראה אמרו (ראה מהדורת ״זרע אברהם״ עמוד 55): ״שיכול שיהו כל הברכות קודמות לקללות תלמוד לומר
(דברים י״א:כ״ו) ברכה וקללה, ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכה קודמת לקללות, ולהקיש ברכה לקללה. מה קללות בלוים אף ברכות בלוים, מה קללות בקול רם
(דברים כ״ז:י״ד) אף ברכות בקול רם״.
היות ובספרי אמרו ש״ברכות״ נאמרו על ידי הלוים בקול רם. משמע שלדעתו כל הקללות נאמרו תחילה בנסוח הפוך בלשון ברכה. הספרי מביא ראיה שלא אמרו תחלה את כל הברכות בבת אחת ואחרי כן את כל הקללות בבת אחת, אלא שלפני כל קללה וקללה הקדימו לומר את הברכה המקבילה לה. על פי מה שבארנו למעלה, נוכל לומר, שלפני כל קללה שנאמרה על העבריין הקדימו לומר שמי שאינו עובר את העבירה אינו ערב עבור העבריין, ולא יספה בעונו, אלא שיזכה לברכות המיועדות לישראל.
אולם נראים הדברים, שהתלמוד הבבלי
(סוטה ל״ז.) חולק על הספרי, שכן אמרו שם: ״ברכה אחת קודמת לקללה וכו׳ ולהקיש ברכה לקללה מה קללה בלוים אף ברכה בלוים״. אפשר לפרש כדברי רבי יעקב צבי מקלנבורג, שלדברי התלמוד לא קדמה לקללות רק אחת מן הברכות, דהיינו אחת בכלל (אשר יקים וגו׳) ואחת בפרט (אשר לא יעשה פסל). לפי זה מתאימים הדברים לתרגום יונתן. אבל פירושו של רבי יעקב צבי מקלנבורג הוא בניגוד לפירוש רש״י (אמנם השוה ירושלמי סוטה ז׳:ד׳).
מפרשי התורה הראשונים נחלקו בדעותיהם. רש״י מפרש לגמרי בעקבות הספרי או התלמוד הבבלי. הראב״ע אומר שהברכה הנזכרת בפסוק י״ב הן הברכות שבפרק כח והקללה הנזכרת בפסוק י״ג הן הקללות שבאותו פרק; לעומת זאת שתים עשרה קללות ״ארור״ (פסוקים ט״ו-כ״ו) מכוונות כלפי עוברי עבירה בצנעא ולא נאמרו בלשון ברכה כלל. הברכות נאמרו על ידי השבטים שבהר גריזים המנויים בפסוק יב, הקללות על ידי השבטים שבהר עיבל המנויים בפסוק יג, והכהנים לא אמרו אלא את שנים עשר הארורים.
בעקבותיו הולך המלבי״ם בפירושו
ליהושע ח׳:ל״ג (אבל לא בפירושו לתורה). הרלב״ג מפרש, שהלוים אמרו גם את הברכות והקללות שבפרק כח וגם את שנים עשר הארורים
(דברים כ״ז:ט״ו-כ״ו) וגם את הפכם בלשון ברוך.
לעניות דעתנו נראה הפירוש דלהלן קרוב ביותר לפשוטו של מקרא: הדין עם כל המפרשים שכבר אמרו שמספר שנים עשר הארורים (פסוקים ט״ו-כ״ו) מקביל לשנים עשר השבטים, ועל כן נלך בעקבותיהם ונאמר, ששש פעמים ״ברוך״ שנאמרו בפרק כ״ח:ג׳-ו׳, מקבילות לששת השבטים המברכים, ושש פעמים ״ארור״ שבפרק כ״ח:ט״ז-י״ט, מקבילות לששת השבטים המקללים. מה שאמר הכתוב
(דברים כ״ז:י״ב): ״אלה יעמדו לברך את העם וגו׳, פירושו, שיאמרו את הברכות שנאמרו בתורה אם נשמע בקול ה׳. דהיינו: ״אם שמוע תשמעו וגו׳ ובאו עליך כל הברכות האלה וגו׳ ברוך אתה בעיר וגו׳... ברוך אתה בצאתך״. אחרי כן אמרו ששת השבטים האחרים את ששת פסוקי הקללות המקבילים, דהיינו: ״אם לא תשמעו וגו׳... ארור אתה בצאתך״.
זאת היא המצוה שנאמרה בפסוק כ״ז:י״ג. רק אחרי כל זה אמרו הכהנים בשם כל שנים עשר השבטים את שנים עשר הארורים
(דברים כ״ז:ט״ז-כ״ו) וכל העם ענה אמן, ובזה נחשב כאילו כל העם אמר את הארורים הללו. כבר בארנו בכוונת הכתוב, שקללת העבריינים שבצנעא הביאה ברכה לכל כנסת ישראל.
מעתה יתפרשו הפסוקים שביהושע לגמרי בהתאם עם הפסוקים כאן. את דרך עמידת העם נבאר להלן. מה שאמר הכתוב
(יהושע ח׳:ל״ג): ״עומדים״, הוא קיום מצות ״אלה יעמדו׳ (
דברים כ״ז:י״ב והלאה). מה שנאמר ביהושע: ״לברך את העם בראשונה״ הוא קיום מצות ״לברך את העם״
(דברים כ״ז:י״ב). ״בראשונה״ משמע שאחרי כן אמרו גם קללות, אבל כיון שהקללות לא היו מכוונות אלא כלפי העבריינים והביאו ברכה לכל העם, הרי הן בכלל ״לברך״.
אפשר לומר עוד (כפירוש דילמן ליהושע), שכל מצות הפרשה ההיא שבספר דברים נקראת ביהושע בשם מצות ״הברכה״. עוד יש לומר (ולפרש בזה גם את הביטוי הקשה ״את העם ישראל״), כי ״ישראל״ הוא נושא של ״לברך״. כלומר שישראל (בניגוד ללוים) יברך לראשונה את העם (כן פירש המלבי״ם) ורק אחרי כן יאמרו קללות; מה שאין כן הלוים, שתחילת אמירתם היו הקללות.
רק אחרי שקיימו את המצוה הזאת, קרא יהושע את כל ספר משנה תורה, דהיינו: ״הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה״. זאת אומרת, לא את הברכה והקללה בלשון קצרה כמו שאמרוה השבטים, אלא ממש כמו שכתוב בתורה,
דברים כ״ח:א׳ עד הסוף.
עכשו נוסיף לביסוס פירושנו זה. בפרק י״א:כ״ז והלאה הבטיחה התורה את הברכה אם נשמע בקול ה׳ ואיימה עלינו בקללה אם לא נשמע ח״ו. יחד עם זה נצטוו ישראל שכאשר יכנסו לארץ הקדש יאמרו את הברכה בהר גריזים ואת הקללה בהר עיבל. והרי גם בפרק כ״ח:א׳ והלאה הבטיחה התורה את הברכה אם נשמע בקול ה׳ ואיימה בקללה אם לא נשמע ח״ו, אם כן נראים הדברים שהברכה נאמרה בהר גריזים והקללה בהר עיבל. הסברא שלנו, שהמברכים אמרו רק את ששת ה״ברוך״ והמקללים רק את ששת ה״ארור״, יש לסייע אותה ממה שנאמר ביהושע סוף פרק ח, שיהושע קרא את כל הברכה והקללה כמו שכתוב בתורה רק אחרי שאמרו השבטים את שלהם.
עוד יש לשים לב למה שנאמר
בירמיהו י״א:ב׳, שם מוכיח הנביא את ישראל לשמוע אל ״דברי הברית הזאת״. נראה כי כוונתו לספר התורה שמצא חלקיהו הכהן בבית המקדש, הנקרא
במלכים ב כ״ג:ב׳: ׳ספר הברית״. עוד אומר ה׳
(ירמיהו י״א:ג׳): ״ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית״ וירמיהו עונה על כך: ״אמן ה׳ ״ (פסוק ה׳). הרי זה דומה ל״ארור״ האחרון שאמרו הלוים
(דברים כ״ז:ט״ז), אלא שבתורה נאמר ״אשר לא יקים״ ובירמיהו נאמר ״אשר לא ישמע״. טעם הדבר הוא, כי התורה מתכוונת אל העובר על מצוות עשה (כמו שנוכיח להלן), שהרי העובר על מצוות לא תעשה כבר נתקלל על ידי אחד עשר הארורים הקודמים; מה שאין כן בירמיהו, שהקללה מתייחסת לעובר על מצוות התורה כולה, בין עשה בין לא תעשה, על כן אמר הכתוב שבירמיהו: ״אשר לא ישמע״, כמו שאמרה התורה בקללות בפרק כח: ״אם לא תשמע״.
נמצא לפי זה, שכל הקללות שבפרק כח נכללו כאן בלשון קצרה: ״ארור אשר לא ישמע וגו׳ ״. אם כן היה אפשר שהמקללים שבהר עיבל לא יאמרו אלא ״ארור אשר לא ישמע וגו׳ ״, וכן המברכים שבהר גריזים היו יכולים להסתפק ב״ברוך אם תשמע וגו׳ ״. אבל כיון שעל כל הר עמדו ששה שבטים, ובפרק כח נאמר שש פעמים ״ברוך״ ושש פעמים ״ארור״, נראים הדברים שהשבטים אמרו בשעת הברכות והקללות שש פעמים ״ארור״ ושש פעמים ״ברוך״.
(יא) ביום ההוא – כלומר אותו היום הנזכר בפסוק ט.