Devarim 28 – דברים כח‏ – Mikraot Gedolot

אִלֵּין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְּמוֹאָב בָּר מִקְּיָמָא דִּגְזַר עִמְּהוֹן בְּחוֹרֵב.

These are the words of the covenant which the Lord commanded Moshe to ratify with the children of Israel in the land of Moab; besides the covenant which He ratified with them at Horeb.

אילין מילין^א דקיימה די פקד י״י ית משה למקיימה עם^ב בני ישראל בארעה דמואב^ג בר מן קיימה די קיים עמהון בטורה דחורב^ד.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילין מילין״) גם נוסח חילופי: ״אליין מילי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם״) גם נוסח חילופי: ״ית״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארעה דמואב״) גם נוסח חילופי: ״בארעהון דמואבאי״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בטורה דחורב״) גם נוסח חילופי: ״בחו׳⁠ ⁠⁠״.

איליין פיתגמי קיימא דפקיד י״י ית משה למיגזור עם בני ישראל בארעא דמואב בר מן קיימא דיגזר עימהון בחורב.

These are the words of the covenant which the Lord commanded Mosheh to ratify with the children of Israel in the land of Moab, besides that covenant which He ratified with them at Horeb.

אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר ״בְּרִית בַּמֶּלַח״, וְנֶאֱמַר בְּרִית בְּיִסּוּרִין, מַה בְּרִית הָאֲמוּרָה בְּמֶלַח מְמַתֶּקֶת כָּל הַקָּרְבָּן, אַף בְּרִית הָאֲמוּרָה בְּיִסּוּרִין מְמָרְקִין כָּל (גּוּפוֹ) [עֲווֹנוֹתָיו] שֶׁל אָדָם. (כָּתוּב בֶּרֶמֶז ש״ג. וּבֶרֶמֶז תתנ״א).

מִלְבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב – כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי וְנִשְׁנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב וְכוּ׳ (כָתוּב לְעִיל).

הד׳א כלאם אלעהד אלד׳י אמר אללה מוסי אן יעאהדה מע בני אסראיל פי בלד מואב סוי אלעהד אלד׳י עאהדה מעהם פי חוריב

אלה דברי הברית אשר ציווה ה׳ את משה לכרות עם בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת עמם בחורב.

לכרות את בני ישראל – שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה.

מלבד הברית – קללות^א שבתורת כהנים (ויקרא כ״ו:י״ד-מ״ה) שנאמרו בסיני.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י המבורג 13: ״תוכחות״. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״קללות״.

לכרת את בני ישראל [THE COVENANT WHICH HASHEM COMMANDED …] TO MAKE WITH THE CHILDREN OF ISRAEL – that they will take upon themselves the observance of the Torah under an imprecation and oath (cf. Devarim 29:11).

מלבד הברית BESIDES THE COVENANT – i.e. the curses in Torath Cohanim (Vayikra 26:14 ff.) which were spoken at Sinai (Horeb).

פס׳: אלה דברי הברית – גדולים הם היסורים שנכרת עליהן ברית:

בחורב – תוכחות שבפרשת אם בחקותיי, שכתוב בסופן: בהר סיני ביד משה^א (ויקרא כ״ו:מ״ו), בהר^ב חורב.

א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ביד משה בהר סיני.

ב. כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: מהר.

בחורב [ASIDE FROM THE COVENANT WHICH HE HAD MADE WITH THEM] AT HOREB: [The phrase, “the covenant at Mount Horeb” refers to] the rebukes in the Torah portion, ’Im beḥuqotay,⁠¹ at the end of which it is written (Leviticus 26:46), “[These are the laws ... that the LORD gave ...] at the hand of Moses on Mount Sinai,” i.e., on Mount Horeb.⁠²

1. Leviticus 26:14-46.

2. Rashbam notes that Mount Horeb and Mount Sinai are the same location. See also his commentary to Numbers 10:33.
Abarbanel suggests that verse 69 should not be seen as the subscription of chapter 28, which is now concluding, but as the superscription to the following chapter. So also von Rad. Rashi and Rashbam both feel that our verse is the conclusion to chapter 28 and they both argue that a specific comparison is being made between the rebukes or curses of our chapter and those of Leviticus 26. Tigay points out, on the basis of other verses in Deuteronomy, that the phrase “the covenant at Horeb” would seem to mean the Decalogue. See e.g. Deuteronomy 5:2f.

והנה זאת הברית במצות השם בערבות מואב.

Observe, this covenant was made by the command of God in the plains of Moab.⁠¹

1. Ibn Ezra's paraphrase of verse 69.

אשר צוה י״י את משה – גם אילו התוכחות נאמרו על פי השכינה.

אשר כרת אתם בחורב – שנאמרה באם בחקותי (ויקרא כ״ו).

אשר צוה י"י את משה – WHICH HASHEM COMMANDED MOSHE – Also these admonishments were said by the word of the Divine Presence.

אשר כרת אתם בחורב – WHICH HE MADE WITH THEM IN HOREB – That were said in Im Bechukotai (Vayikra 26).

אשר צוה י״י את משה – גם תוכחות אלו נאמרו על פי הדבור.⁠¹

מלבד הברית – פר״ש: קללות שבמשנה תורה שנאמרו בסיני כמו ששנו רבותינו במסכת סוטה כל המצות האמורות בתורה נאמרו ונשנו ונשתלשו ובכל פעם שנאמרו נתנו כולם בברוך ובארור הוא שפר״ש קללות שבמשנה תורה שנאמרו בסיני.

אשר כרת אתם בחרב – אלו תוכחות שבפרשת בחוקתי שכתוב בסופן ביד משה והיינו חורב.⁠²

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. שאוב מרשב״ם ובדומה בר״י בכור שור.

אשר צוה ה' את משה, "that God had commanded Moses. This includes chastisements not told him as a form of revelation.

מלבד הברית, Rashi explains the reference is to all the curses recorded in the Book of Deuteronomy which have been authored by Moses, but approved by God to be said to the people publicly. In some instances he even repeated commandments that had already been recorded in one of the other four Books of Moses. Rashi calls these curses as having been revealed to Moses already while he stood on Mount Sinai.

אשר כרת אתם. "which He concluded as a covenant with them at Mount Chorev" (Sinai). This is a reference to chapter 26 in the Book of Leviticus which Moses wrote down at the end of that Book, before the people had left for their journey after staying around Mount Chorev for about a year, after having been given the Ten Commandments.

אלה דברי הברית אשר כרת י״י את משה – רוצה לומר: שאלו הדברים מהברכות והקללות הנזכרים פה צוה י״י את משה בהר חורב שיכרות זה הברית את ישראל בארץ מואב מלבד הברית הנזכר בפרשת אם בחקותי אשר כרת השם יתעלה אתם בחורב. וזה כי כל אלו הדברים אמר השם יתעלה למשה בהר חורב כמו שביארנו בפרשת ואתחנן באמרו אלו העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל כל ישראל בצאתם ממצרים.

אלה דברי הברית אשר צוה י״י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב – לפי שכלל משה בדברי הברית הזאת כל המאורעות אשר ארעו להם לישראל מיום החלם לאבד העריסין שלהם אם בזמן גלות בבל ואם בזה הגלות כמו שאמרנו. והנה לא נזכר בכל זה שוממות הארץ והרצאת השמטות וחרבן בית המקדש וסלוק השכינה מעליהם כמו שנזכרו בברית הראשונה שהיו העקריים והקשים שבכלם ואמר בסוף כי זו היא הברית אשר צוה י״י לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד מה שישיגום מה שכתוב בברית אשר כרת אתם בחורב מכל אלו הענינים הנזכרים וכן מלבד עולת התמיד (במדבר כ״ח:ל״א) מלבד חטאת הכפורים (במדבר כ״ט:י״א) וכל זולתם כיוצא בהם.

ואולם שממות הארץ וסלוק השכינה לא יתחסו אל הגלות הזה השני שעל דרך האמת כבר היא יושבת ושוממת מעת הגלות הראשון וחזרת עולי גולה ובנינם הבית לא הוציאוהו מידי חרבן כמו שזכרנו בשער נ׳ הנזכר. לכן זכר הענינים האלו על זה הסדר מהכללות שיובן ממנו בבחינת הגלות הראשון מה שנכתב עליהם בברית הראשונה בעינו ובבחינת השני מה שיגיע לו ממנו בייחוד.

ובזה נשלם מה שאמרו ז״ל אבדו הם את אשר להם והם הצדק והמשפט דכתיב הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו׳:י״ב) נטל הקב״ה את שלו שנאמר אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים (ירמיהו ט״ז:ה׳) ומ״מ רוב התוכחות האלה ועוצם פרטיותם והשיג אותם הרעות הנמרצות בכל חלקי מעשיהם ועסקיהם כפי מה שנזכר בדברי הברית הזאת עם היות שלכאורה נראה אכזריות חמה ושטף אף, הנה באמת בטוב הבחינה הוא המורה תכלית ההוראה כי באהבתו ובחמלתו ינהלם בבוא עליהם בחכמה עצומה וכאב את בן ירצה להגזים על הקורות אותו ויפרט אותם דבר גדול ודבר קטון כי יצר לו מאד על כל דבר ודבר כנוגע בבבת עינו כי איככה יוכל ויראה בריו ופועל ידיו מתקללין על האופן ההוא מה שלא יורה זה אם היה מקצר ועולה בענינם.

ובמדרש (דב״ר פ׳ ראה) למה אין מפסיקין בקללות א״ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר הב״ה אני כתבתי על בכורי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך כיצד אם יקראו התוכחות קריות הרבה אין קורא וקורא שאינו מברך לפניה ולאחריה שני פעמים אלא אחד קורא את כלן יראה שאע״פ שהאריך בזכרונם יותר מדאי אין נחת רוח לפניו בשיעמדו בהם ושיתברך מפיהם על רעותיהם אבל הכוונה כדי שיגיעו להם היותר מעט שאפשר.

אלה דברי הברית וגו׳ עד ויקרא משה. כבר ביארתי שהברית הראשון הנזכר בפרשת בחקותי והברית הזה שניהם ענין אחד לפי ששניהם יעדו על גלות ישראל וחרבן ארצם ושוממות מקדשיה׳ אשר הגלות ההוא התחיל מחרבן בית ראשון והוא המתמיד עד היום הזה. ואין הפרש בין שני הבריתות אם לא שבברית הראשון זכר בביאור וגלוי רב התחלתו מחרבן בית ראשון וסלוק השכינה וסבהו כחטא העבודה זרה ובטול השמטות. וביאור הדברים מחרבן בית שני והגלות שנמשך אחריו נזכרו שמה בקיצור ורמז.

ואמנם הברית השני הזה היו בו הדברים בחלוף זה כי באו בו עניני חרבן בית שני והגלות הנמשך אחריו בביאור ונמשכו עניני חרבן בית ראשון בקיצור ורמזים. והיה זה לפי שעשה אדוננו משה בעניני הברית כמו שעשה בענין המצות. ר״ל כי כמו שבספר משנה תורה הזה הביא מהמצו׳ מה שלא היו מבוארי׳ עד הנה לא שיהיו חדשו׳ כי אם כי נזכרו שמה ברמז וביארם פה. ואותם שהתבארו שמה לא הוצרך לזכרם פה. ככה בענין הברית מה שהיה בברית הראשון בלתי מבואר כי אם ברמז ובדברים המבוארים קצר בהם וזכר אותם ברמזים. וזו היא הסבה למה לא נזכר בברית הזה חטא עבודה זרה שהיה בבית ראשון בביאור. לפי שכבר נתבא׳ בברית הראשון. ולכן נסתפק באמרו בכאן מפני רוע מעלליך אשר עזבתני. שרמז עליו. ואמרו גם כן סמוך לפרשת הקללות ולא תסירו מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים וכמו שפירשתי. גם כי נוכל לומר באמת ובתמים כי מרע״ה עם היות שבקללות האלה לא זכר חטא עבודה זרה. מיד זכר אותו בברית אשר בפרשת נצבים שהוא דרך לזה ומתאחד עמו כמו שכתוב שם. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם פן יש בכם איש וגו׳. ועל זה יעד בקללות ובחרבן הארץ ומהפכתה כמהפכת סדום ועמורה וכל אותה הפר׳. גם אמר אחריה פרשת ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳. ושם נאמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון וגו׳. וכל זה תשובה להרמב״ן שכתב שבקללות האלה לא נזכר חטא עבודה זרה כי כפי האמת זכרו ובאומץ רב אבל לא שלחומר׳ החטא ההוא לא ערבו בתוך דברי הקללות וזכרו בדברי הברית שנאמרו לקללות והם מעצמותם. וכל זה ממה שיורה שהברית הזה אחד ומתדמה עם הברית הראשון גם בעניני עבודה זרה וכן בשאר הדברים שיתבארו שמה ובאו כאן בקצור ורמז. האמנם צוה הקב״ה למשה לכרות את הברית הזה עתה בערבות מואב מפני שלא יוכל אדם לומר שהברית הראשון אשר כרת אתם בחורב קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם באונס והכרח בהיותם במדבר הגדול והנורא ההוא מחום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. וכשאחז״ל בשבת פרק רבי עקיבא (דף פ״ח) על ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם הקב״ה את ההר כגיגית ואמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. הנה בעבור זה צוה למשה שבהיותם חוץ למדבר בארץ מואב שכבר היתה ארץ נושבת יכרות עמהם ברית חדשה לקיום הדבר ותעצומו עתה שהם בבחירתם מבלי הכרח יצוהו שיהיה הברית הזה דבק ומחובר עם הברית הראשון. ועל זה נאמר בכאן אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב כי באמרו בארץ מואב העיר על סבתו שהיתה להיות הברית הראשון במדבר והברית ההוא היה בארץ מואב אחרי שיצאו מהמדבר. ושכבר היו בארץ נושבת בבחירתם ורצונם בשלמות מה שלא היו בברית הראשון. ולפי שנשארו אותם הדברים שלא זכרם פה. או שזכרם ברמז כמו שזכרתי כשמטות הארץ והרצאותיה וסלוק השכינה. לכן אמר כאן מלבד הברית הראשון וגו׳. רוצה לומר מלבד מ״ש בברית הראשון שכרת אתם בחורב כי זו וזו קתני ושניהם יוכלל בברית זה ושניהם כאחד נסמכים ומחוברים זה לזה ילמוד האחד מהאחד. והוא ע״ד מלבד עולת התמיד. ומלבד חטאת הכפורים וזולתם.

ואמנם למה לא נזכרה כאן הנחמה ותקות הגאולה אחרי זכרון התוכחות האלה כאשר היה בברית הראשון. התשובה בזה כי כבר נזכרה שמה הנחמה. אמנם בכאן עם היות שנזכרו התוכחו׳ האלה הנה לא סיים עדיין דברי הברית. כי מיד אחרי זה יזכור שקרא משה לכל ישראל והעבירם בברית בהיותם נצבים לפני ה׳ כמ״ש לעברך וגו׳. והוסיף עוד שמה באלות הברית מלבד מה שזכר כאן. ואז בסוף הברית באה פרשת והיה כי יבאו עליך וגו׳. והשבות אל לבבך וגו׳. אם יהיה נדחך וגו׳. אשר הפרשה ההיא כלה תיעד בגאולתנו ופדות נפשנו שהיא הנחמה האמתית וכאשר יתבאר שם בעזרת הש״י. הנה אם כן הותרו כאשר אמרתי הספקות כ״ב וכ״ג וכ״ד:

והנכון אצלי שאמרו אלה דברי הברית וגו׳. לא אמרו בלבד על הברכות והקללות שנזכרו בפרשה. ואינו סתימת הדברים אשר קדמו. אבל הוא הקדמת הפרשה הנמשכת והתחלת הברית הנזכר בפרשת נצבים ועליו אמר אלה דברי הברית. ר״ל אלה הדברים אשר יזכור אחרי זה הם דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב וגו׳. ויתחילו באותם דברי הברית באמרו ויקרא משה אל כל ישראל וגו׳ אתם נצבים כי שם נאמר לעברך בברית וגו׳. כי הדברים ההם שיזכור שמה הם דברי הברית שזכר כאן. וכבר יורה על אמתת הפי׳ הזה אמרם ז״ל במגילה סוף פרק בני העיר (דף ל״א) קללות שבת״כ בלשון רבים נאמרו ומשה רבינו אמרם מפי הגבורה. וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד נאמרו משה מפי עצמו אמרן. והוקשה לחכמינו האחרוני׳ איך יאמרו חז״ל שהקללות האלה משה אמרן מעצמו כיון שהכתוב הוא מעיד ואומר אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ולפי מה שפירשתי אין קושי כלל מהפסוק הזה. כי הנה לא אמר אלה דברי הברית על הקללות אשר זכר כי אם על דברי הברית שיזכור בפרשת נצבים. וכן אתה מוצא שבברית הראשון שכרת השם יתברך על ישראל לא היו שמה לא ברכות ולא קללות כי אם זרק הדם על העם ואמר (פרשת משפטים) הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם שהיה זה אחרי נתינת התורה. ואחר כך עשו העגל ונתכפר להם ונתנו המצות. ואחר כל זה באה פרשת בחקותי בברכות ובקללות ולא נזכר שם ברית כי הנה לא אמר כי אם אלה החקים והמשפטים וגו׳. וכל זה יורה שהקללות לא נקראו ברית. וכבר פירשתי המאמר הזה כפי אמתתו בהקדמתי לספר הזה:

אלה דברי הברית וגו׳ מלבד דברי הברית. גם שהם עברו על אותו הברית, מכל מקום נשאר קיים:

אלה דברי הברית אֲֽשֶר :בס״ס האל״ף בגעיא, ודומי׳ רבי׳ יש בספ׳ כתובי׳ כמ״ש במאמ׳ המאריך¹. [אֲֽשֶׁר⁠־צִוָּ֧ה].

1. במאמ׳ המאריך: בצר, הנוספות, עמ׳ 117.

אלה דברי הברית – הברית הראשונה נזכרת בפרשת בחקותי, וכוללת גם היא גלות ישראל וחרבן ארצם ושוממות מקדשיהם, אך עיקר הכונה שם על חרבן בית ראשון שלזה זכר שמטות הארץ והרצאותיה, ובברית השניה הזאת הוסיף ביאור רב ממה שיקרה להם בחרבן בית שני, דברים שלא באו בפירוש שם, ולכן אמר מלבד הברית וכו׳, ואמר שצוהו השם לכרות אתם שנית את הברית הזאת בארץ מואב, לפי שהברית ההיא היתה בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, וכבר עברו עליה מ׳ שנה ומת כל הדור ההוא מבן כ׳ ומעלה, ועתה שיכנסו לארץ ראוי לשנות להם דברי הברית, כדי שידעו מה שנגזר עליהם אם לא ינצרו מצות ה׳:

אשר כרת אתם בחרב – שכתוב שם בהר סיני ביד משה, וסיני הוא חורב:

אלה – בהוראת ה׳ אמר משה ברכות וקללות אלה, שהן ״דברי הברית״ אשר תיכרת עם ישראל ״בארץ מואב״, לנוכח הארץ המובטחת להם, מיד לפני תקופת כיבושה. ברית זו תהיה חידוש והמשך לברית שנכרתה בחורב, במקום מתן התורה ולאחר שהתורה ניתנה.

בין שתי בריתות אלה הייתה תקופת המסעות במדבר ותחילת כיבוש הארץ. שתי פרשות אלה – המסע במדבר והניצחון על סיחון ועוג – השלימו את האירוע ההיסטורי שהחל בגאולה ממצרים, שבה ראו ישראל את ידו המנהיגה של ה׳ בגורל אנשים ואומות ובגורל ישראל בייחוד. הם ראו במו עיניהם שיד ה׳ לא רק מתערבת ברגעים המכריעים, כמו במצרים, להכניע את כוחות הטבע והאדם, כדי להושיע את חסרי האונים. אלא גם במצבים של שממה רוחנית מוחלטת מראה ה׳ את השגחתו הפרטית, ומקיים באורח פלא ובהתמדה את עמו; וגם ביחסים הרגילים בין האומות, הוא מעניק ניצחון ומביא מפלה.

ישראל חייבים לזכור אירועים אלה שעברו עליהם מעת יציאת מצרים ועד הנה; ולפני הכניסה לארץ הם צריכים, על יסוד אירועים אלה, לחדש ולאשר את הברית שכבר נכרתה לתורה.

כל זה היה נחוץ עוד יותר, משום שהברית שנכרתה בחורב על יסוד מאורע גאולת מצרים לא הייתה חזקה דיה כדי לשמור על דור הגאולים שיהיה ראוי לקבלת הארץ. אולם עתה כבר גדל והתבגר דור חדש, המוכן לרשת את הארץ – דור שידע על גאולת מצרים והברית בחורב בעיקר מהסיפורים ששמע מאבותיו, אשר אינם עוד בין החיים; דור שידיעת ה׳ המוחשית שלו הייתה מבוססת על כך שה׳ הנהיג אותם במדבר והעניק להם ניצחון על סיחון ועוג.

משום כך משה אינו משלים עתה את הרצאת דבריו על הצפוי להם בעקבות תקופת הסבל הארוכה שתפקוד אותם (להלן כט, כא – ל, י). אלא הוא קוטע את הרצאתו לאחר שסיים את תיאור הברכות והפורענויות, ואז...

מלבד הברית וגו׳: ועיקר ההוספה בזו הברית¹, היא גזירת ״והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ס״ד) שבא לתכלית ״וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״ (במדבר יד,כא), כמו שביארנו² בפרשת דברים (א.מ), ויבואר עוד. רק הסיבות המביאות לזו התכלית באו ע״י כמה גלגולי צרות עד שמגיע לזו התכלית.

1. לעומת ברית חורב.

2. בפרשת שלח – במדבר שם, באריכות, ועוד.

בתרגום הוולגטה ולוטר, משמש פסוק זה בתור כותרת לדברי משה הבאים אחרי כן. וכן הבינו החדשים. קניג מעיר שעד עכשו לא נזכרה עדיין כריתת ברית, אלא תנאי הברית, אבל ״אלה דברי הברית״ פירושו כריתת הברית שנכרתה במואב, ועל כן נראה לצרף את הפסוק לפרשה שלאחריו.

אבל לאמתו של דבר גם בפרקים הבאים עדיין לא נזכרה כריתת ברית בפועל. לא נאמר אלא: ״לעברך בברית ה׳ אלהיך ובאלתו״ (דברים כ״ט:י״א), וכן: ״ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת״ (דברים כ״ט:י״ג). וכן ממשיך הכתוב עוד כמה פעמים להזכיר את דברי האלה הזאת (דברים כ״ט:י״ח והלאה), אלות הברית (דברים כ״ט:ל׳), והקללה (דברים כ״ט:כ״ו). והכתוב מדגיש שהקללות נאמרו בספר הזה (דהיינו משנה תורה — כ״ט:י״ט,כ׳,כ״ו).

אין ספק כי כוונת הכתוב לתוכחה שבפרק כח. הן נקראות ״אלות הברית״ (דברים כ״ט:כ׳) וכן להלן כ״ט:י״א, יג קשורה האלה עם הברית. על כן פשוט הוא כי ״דברי הברית״ שבפסוק כ״ח:ס״ח הן ״אלות הברית״ שבפרק זה, ואם כן פסוק זה הוא סיום כל הפרק. וכן מוכח בירמיהו י״א:א׳-י׳ (השוה את פירושנו למעלה כ״ז:י״א-י״ג). מה שנאמר בירמיהו שם פסוק ח: ״ואביא עליהם את כל דברי הברית הזאת״, ודאי אין כוונתו אלא לתוכחה שבפרשת כי תבוא. אם כן גם כאן ״דברי הברית״ הן ״אלות הברית״. ועל כן מה שאמר הכתוב כאן ״הברית... בחורב״, כוונתו לקללות שבתורת כהנים (ויקרא כ״ו), כמו שהערתי כבר בפירושי לויקרא בראש ההקדמה לפרק כו, פסוקים ג-מו.

אלה דברי הברית – תניא, אמר רשב״ל, נאמר ברית במלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך (פ׳ ויקרא) ונאמר ברית ביסורין. אלה דברי הברית, מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין עונותיו של אדם.⁠¹ (ברכות ה׳.)

1. ויש גורסין יסורין ממתקין את העונות, ור״ל שע״י יסורין זדונות נעשו לו כזכיות ונראה גירסה זו מפני שהיא מעין פתיחת הלשון מלח ממתקת את הבשר. ומה ששייך עוד לפסוק זה הובא לפנינו לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה (כ״ז כ״ו).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון