[ביאור לפסוק זה כלול בביאור
פסוק כה]
(כז) יפת אלקים ליפת וגו׳ – על פי ההוראה הבסיסית של ״פתה״ בלשון הארמית, מתפרש בדרך כלל ״יַפְתְּ״: ה׳ ירחיב את גבולות של יפת. אולם, נקוט כלל זה בידך בבואך לפרש משמעותן של מילים: אין לבאר מילה על פי לשון לועז, אפילו הוא לשון קרוב, אלא אם כן אוצר המילים של לשון המקור אין בו כדי לסייע לפתרון; מה שאין כן כאן, שפירוש ״פתה״ בלשון הקודש אינו מוטל בספק. ״פתה״ מורה על פתיחות רגשית לקבלת רשמים והשפעות מן החוץ. מכאן ״פתי״ – מי שיכולים ל״פתותו״ או לרמותו בקלות. ״פתאום״ הוא מאורע שאיננו מוכנים לו והוא מוצא אותנו במצב שאיננו מוגנים וקל לפגוע בנו. וכן גם ״פתע״. ״פתה״ קרוב ל״פתח״, ״פדה״, ו״פדע״, המורים כולם על פתיחה. ״יַפְתְּ״ הוא בבניין הפעיל ולכן משמעותו: הוא יפתח את הלבבות. אלקים יפתח את הלבבות בפני יפת, ויתן לו השפעה על לב האדם.
עומדים לפנינו שלושה נציגי אומות, המייצגים את שלוש המידות העיקריות של יחידים ושל אומות. שֵׁם מייצג את השכל. הוא קובע לכל דבר את שמו, וביכולתו ליצור מושגים. בניגוד אליו עומד חם (״חמם״, ״המם״) – פיסגת תאוות החושים הלוהטת. מהותו של שֵם היא השכל, החוקר כל דבר באופן אובייקטיבי, דבר המצריך מנוחה ושלווה, ללא ״המום״ ועל אחת כמה וכמה ללא ״חמום״. יפת עומד באמצע; הוא מייצג את נקודת המפגש בין השכל ובין החושים – את הרגש.
שלושת הכחות האלה שולטים בחייו הפנימיים של האדם, וגם מהווים את תכונות האומות. אין בעולם אומה חד צדדית שיש לה רק שכל או רק רגש וכו׳. אולם, מבחינה זו דומות האומות ליחידים: כל שלוש המידות האלה מצויות בכל יחיד, על אף שרק אחת מהן שולטת בו, והיא המידה המתארת אותו. וכן הוא גם באומות.
והנה, נח אמר את מאמרו בשחר ההסטוריה, ואילו אנחנו יכולים כבר לסקור עבר של ארבעת אלפים שנה. לנו ייקל לראות את השפעת כחות שונים אלה על מהלך תולדות העולם.
האומות שיצרו את המהומות הגדולות ביותר בתולדות העולם, הן אלה שנשלטו על ידי חם; שבכח תאוות החושים שלו רותם את השכל ואת הרגש למרכבתו, ומרשה לרוחניות להיות ככלי לגשמיות בלבד. אלה הן אומות שכובשות והורסות וששות על מה ששללו. אומות עולות ונופלות, וכל עצמן אלימות גסה, חושניות ובהמיות.
אך יש אומות אחרות המקדישות את כחותיהן ליופי – אומות שתרבותן מתבטאת בפיתוח האמנויות והיופי. הן מכירות בכך שישנם רעיונות גבוהים שאליהם צריך האדם להתרומם. הן המלמדות את האדם להעריך את היופי, ולפרוס בגד מהודר על גסות תאוות החושים. מודרכות על ידי החן והיופי, עוסקות הן בעבודת הרוח, כגון: שירה, מוסיקה, והאמנויות היפות. אומה התומכת בערכים אלה, הלוקחים את הלב ופונים אל הרגשות, היא ממידתו של יפת.
אולם חינוך האנושות על ידי חוש היופי איננו התכלית העליונה. אין קיום לתרבות, אם קנה המידה היחיד למדידת מעשי האדם, אינו אלא תחושת סיפוק של חוש היופי שבו. צריכה להיות שאיפה מחוץ לאדם, שאיפה הזורחת הלאה מעבר לאורו העצמי. רק הכרת הטוב והאמיתי כשלעצמם, תוכל להביא את האדם למרום ייעודו. אומה התומכת בערכים רוחניים ובזה תורמת להכרת האמת, היא ממידותיו של שֵם, ומקדמת את טובת האנושות.
אם נתבונן עתה במציאות ההסטורית, נוכל לומר שפריחתו המלאה של יפת הייתה יוון העתיקה; ופריחתו המלאה של שֵם הוא עבר, העברים, עם ישראל, הקורא בשם ה׳ בין אומות העולם. עד היום הזה, צאצאי יפת ושֵם בלבד, היוונים והיהודים, הם הם המחנכים והמורים של האנושות. כל אוצרות הרוח של האנושות מקורם בשֵם ויפת. ואפילו כיום, כל התקדמות תרבותית או חינוכית חדשה היא המשך לתרומתם. גם תרומתם הרוחנית של הרומאים באה מידי היוונים. יפת הביא יופי מעודן; שֵם האיר את הרוח ועידן את טוהר המידות. תרבות יוון ותורת ישראל היו כחות פעילים ורבי עוצמה במלאכת חינוך המין האנושי. לעומתם, היה כל שאר העולם כחומר גולמי לא פעיל.
ביארנו פסוקים אלה באריכות במאמרנו ״הלניזם ויהדות״ (אוסף כתבים כרך ב עמ׳ קצט והלאה). עיין שם.
נמצא שנח חזה שלושה דברים:
הוא ראה ״ארור כנען״! אדם לא יציץ ולא יפרח על ידי גסות ותאות חושים לוהטת. אומות השטופות בתאווה, והנשלטות על ידי היצר, תאבדנה את חירותן ועצמאותן וסופן להיות לעבדים. אכן, הנה ימים באים שבהם תשתכח כל הכרת חירות האדם. כנען יהיה עבד עבדים, אך גם האחרים יהיו עבדים. רק עמים שהם עצמם משועבדים יוצאים לשעבד אחרים. הרוצה לכבוש את העולם ולהכניע עמים תחתיו, חייב תחילה לשעבד את עמו כדי לעשות מהם כלי לתאות השלטון שלו. זרע חם ייצר עריצים, ״ציידי אדם״, הרודים כפי צו שרירות לבם. תאוה מביאה לידי עבדות, לא לידי חירות. החירות נמצאת רק במקום שהחוק המוסרי מושל על הכל. האדם זוכה לחירות רק כשהחוק המוסרי חָרות על לבו. תאוה מהווה קרקע פוריה לגידול עבדות. חם מוליד עבדים, ובמקום שהתאווה מגיעה לפיסגתה כמו אצל כנען, היא מולידה עבדי עבדים.
אולם מבטו של נח מתרומם, והוא רואה לעומת זה: ״ברוך ה׳ אלקי שֵם״. אומה אחרת תביא גאולה לאדם.
גם חם יש לו אלים, אך הם אלים של אלימות גסה, כחות שמבטאים את ״אלהותם״ בהכנעת האדם ובשבירת כחו. אין לאדם אלא לרעוד בפניהם. עריצים בונים מזבחות לאלילים אלה כדי שהעם יקבל את עריצותם. הם מקווים שזיו האֵלים יחזור עליהם, ויזכה אותם בכבוד מהעם.
אז בא שֵם בשם ה׳, וקורא לעמים בשם ה׳ – האל האחד, אשר לפניו האלים המשעבדים יהיו כלא היו. אלקי שֵם האחד משחרר את האדם. הוא מעניק לכל אדם כבוד בשווה ומנשא אותו מעל לכחות הטבע. נשמת רוח ה׳ חיה בכל אדם, ומשרה עליו כבוד שלא יסור ממנו. ה׳ ברחמיו ובחסדיו קרוב לכל אדם. הוא קורא כל אדם לעבודתו המשחררת והמרוממת, הממלאת בשמחה ובאושר.
אלקי שֵם הוא ברוך, ותורתו ברוכה. תורתו כובשת לא בחיל ולא בכח, ולא בפיתויי תאות החושים. היא עתידה לפרוץ ולהתפשט ותוסיף כח וגבורה, ובסופו של דבר, לצאת מנצחת.
נח מביע את משאלתו (הוא אינו אומר ״והיה״ או ״יהיה״ אלא ״וִיהִי״, הלשון הרגילה של משאלה או תפילה) שכנען יהיה עבד לשֵם. זו תהיה ישועתו של חם, שהשיטה המנוגדת לו תהיה לאדון עליו. אף שהגזירה היא על כנען שיהיה לעבד, אך יהי נא עבד לשֵם. רק כך עתיד גם כנען – פסגתה של תאות החושים המושחתת – לבא לעבוד את ה׳, בתיווכו של שֵם. בכניעה לשֵם, תהיה לכנען הזכות לקיים את תכליתו האלקית.
אולם, מטרה זו לא תושג מיד. יפת מתווך אמנם בין חם לשֵם, אך חם אינו מוכן לקבל מיד את תורת אלהי שֵם. על הפרא להיות תחילה בן תרבות. אלקי שֵם דורש הרבה. הוא תובע מהאדם התמסרות גמורה וכניעה מוחלטת. אדם צריך בתחילה להיות מעודן וללמוד לרכוש לעצמו ״טעם טוב״, להחשיב ערכים שאינם נתפסים לפרא אדם, שאינם ערכים גשמיים. הפרא הצובע את עורו ומשנה את חיצוניות הופעתו, מתחיל לתת בכך צורה לדמותו, והוא עומד כבר על מפתן התרבות. סופו שילמד לשעבד את עצמו – בהופעתו החיצונית, בסביבתו, ובהנהגתו – לחוק היופי והנימוס. תרבות החן, שעבוד הפרא למידת ״הטוב והיפה״ (״קאלוקגאתוס״ ביוונית – הטוב שבאדם) של תרבות יפת, היא הפרוזדור שמוליך לתורת שֵם. היא המכשירה את האדם לשעבד את כל לבו למידה נעלה יותר של יופי נעלה. בכך בסופו של דבר, הוא משלב ומאחד את כל הצדדים המנוגדים בחייו, ולומד לשעבד את לבו לרצונו של האל האחד.
וכך חוזה נח: ״יפת אלקים ליפת״. הלבבות ייפתחו ליפיו של יפת. תחילה ימלא יפת את ייעודו להפיץ תרבות לעמים, ורק אחר כך ישלים שֵם את שליחותו, ותושג תכלית האנושות: ״וישכן באהלי שֵם״. משֵם ילמד האדם לעשות את ביתו מעון לשכינה; משֵם הוא ילמד לתקן את חייו, והשכינה תשוב לשכון עם האדם. ״ויהי כנען עבד למו״: בכניעה לשֵם, תהיה גם לכנען הזכות למלא את ייעודו האלקי.
יש כאן שני ביטויים שיצאו מפיו של אבי האנושות החדשה, וכוללים את כל תמצית ההכרה היהודית: ״ברוך ה׳ ״ ו״ישכן״.
ברוך – ישנם אלה המתקשים לפרש מילה זו כפשוטה, ובזה מבלבלים את כל הבנתה. מהמבט שלהם, משמעות ״ברוך״ כשהיא מוזכרת ביחס האדם אל ה׳, שונה ממשמעותה כשהיא מוזכרת ביחס ה׳ אל האדם. לפיכך הם מחשיבים אותה כתואר שפירושו ״מקור הברכה״, כדוגמת ״רחום״ ו״חנון״ שפירושם מקור הרחמים והחן.
אולם פרשנות זו לא נתנה להם דבר. אין־ספור פעמים אנחנו מצוּוים לברך את ה׳, ונשמת כל חי תברך את ה׳. אם האדם ״מברך״ את ה׳, הרי ה׳ הוא ״ברוך״, ואין מנוס מזה. אך למה נבקש מנוס? ברגע בו תלה ה׳ את קיום רצונו בארץ בבחירתו החפשית של האדם, הוא אמר לאדם: ״ברכני!״ קַדֵם את מטרותי; עשה את מצוותָי; מלא את רצוני; ברך את מלאכתי, שהשלמתה על הארץ תלויה בך! כדרך שמלאכיו, כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מברכים את ה׳; לא רק מהללים את ה׳ אלא גם ״מברכים״ אותו, ומשתתפים בקיום תכלית העולם; כן אומר כל יהודי לנפשו: ״ברכי נפשי את ה׳!״ – גם אַת נפשי ברכי את ה׳. וכאשר היהודי אומר ״ברוך אתה ה׳ ״, הרי הוא נודר להקדיש את כל כחותיו לקיום רצון ה׳.
אם כן, הרי שהברכה היא הרעיון היסודי של כל חיי היהודי. כל תכלית התורה היא ללמדנו איך לברך את ה׳.
אל נטעה לומר שמושג ברכת ה׳ הוא לא יותר מאשר תהילות ותשבחות. תהילות ותשבחות הופכות לברכות אם הן משפיעות עלינו, אם הן מאירות את רוחנו ומזככות את לבנו, ובכך מסייעות לנו לעשות את העבודה שה׳ דורש מאתנו.
הברכה מבטאת במילים מה שהעבודה מבטאת במעשים. מה שעושה את התפילה לדבר המתקבל במקום קרבן, הוא לא הבקשות שבשמונה עשרה אלא הברכות החותמות אותן. שהרי כשאנו אומרים ״ברוך״, אנו נודרים להקדיש את כל כחותנו ויכולותינו לעבודת ה׳ – כ״לחם אשה לה׳ ״, לקיים ולהנציח את הקודש.
חשוב לציין שמושג זה נזכר כבר בחזונו של נח, אבי אבות האנושות החדשה. כשאנחנו אומרים ״ברוך״, אנו ממשיכים במלאכה, שכאן היא מוטלת על כל המין האנושי. אנו משמיעים את המילה הראשונה שנאמרה אי פעם לבטא את יחסי האדם אל ה׳.
ישכן – מושג אחר מסימני היהדות הוא ״שכינה״, ואף הוא נזכר כבר כאן על ידי אביה של האנושות החדשה. דתות אחרות מורות מה על האדם לעשות כדי לזכות לקירבת ה׳ בעולם הבא, ואילו היהדות מורה מה עלינו לעשות כדי שה׳ יתקרב
אלינו בעולם הזה. היהדות מורה ש״עיקר שכינה בתחתונים״
(בראשית רבה יט, ז), ה׳ מבקש בראש ובראשונה לשכון בארץ יחד עם האדם. הוא אומר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״
(שמות כה, ח) – יעשו את חייהם על האדמה למקדש, ואז אשכון בתוכם. לתקן עולם במלכות שדי, לא רק בשמים ממעל אלא גם בארץ מתחת – זוהי שליחות ישראל ומטרת תורתו.
משום כך, כל הבטחות התורה מתייחסות לעולם הזה. כל רמאי יכול לחתום על שטרות שפרעונם בעולם הבא. קל מאד להבטיח שכר ועונש בגן עדן או בגיהנום. אולם רק ה׳ אלקים אמת ומלך עולם, יכול להבטיח הבטחות המתקיימות בארץ לנגד עינינו.
חזון התורה הוא ״שכינה״. בכל מקום שאדם מקדש את ביתו והיה מחנהו קדוש – ה׳ מתהלך בקרב מחנהו. ה׳ ממלא אותו באושר על הארץ, ומאפשר לו להרגיש בעולם הזה מעין עולם הבא. זוהי תכלית התורה ומטרתה לעם ישראל, וזו נועדה להיות נחלת כל בני המין האנושי כשהם שבים אל ״דרך עץ החיים״.
״שכינה״ רומזת על יכולת קשר האדם עם ה׳ בעולם הזה, אך עצם המילה ״שכינה״ משמשת כתריס בפני התלהבות וסערת נפש כוזבת. ואכן היהדות – שלא כדתות האחרות – נותרה נקיה מכל תערובת סערת נפש כוזבת.
נרחיב את הדיבור: תיבת ״שכן״ פירושה ״לדור״ וגם ״להיות שכן״. הרי כאן מושג חברתי נעלה. בלשון הקודש, ״לדור״ פירושו ״להיות שכן״. כשאדם בוחר מקום דירה, עליו להניח מקום לדירה גם לעמיתו. בלי ״שָׁכֵן״, אין ״שִׁכּוּן״ באמת. היהודי אומר לשכנו: ״צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה״
(ישעיהו מט, כ), אמת, מקום זה צר בשבילי, אך למרות זאת, רק אם תצטרף אלי, אשב כאן.
תפיסה זו של ״שכינה״ מתייחסת גם להשראת השכינה באדם. ה׳ מתקרב אל האדם, אך אין הוא משיג את גבולו ואינו נכנס בתחומו. ניתנה לאדם הרשות להתפתח כפי רצונו החפשי, כאדם על האדמה. מצב זה משמש כתריס בפני סערת נפש כוזבת. ה׳ נעשה שכן לאדם, והאדם שכן לה׳, אך אין הם מתמזגים זה בזה. נאמר בחז״ל ״עיקר שכינה בתחתונים״
(בראשית רבה יט, ז), ועוד נאמר: ״מעולם לא ירדה שכינה למטה [מעשרה טפחים]״
(סוכה ה.).
רוח ישראל איננה מייצרת אנשים נלהבים ונרגשים, המאבדים את אחיזתם במציאות ודעתם נטרפת עליהם. היהדות נכספת לקרבת ה׳, אך היא דורשת מאדם צלילות הדעת ושכל מיושב ורגוע. בעלי סערת נפש ״המתמזגים עם האלהות״ הם נטולי חופש בחירה, הם מדמים בנפשם שאינם פועלים בעצמם דבר אלא שהאל פועל בהם. לא זו הדרך לעבוד את ה׳. תפקידנו הוא להפעיל את השכל והחירות שניתנו לנו מאת ה׳ בתחום הארצי שהוא ייעד לנו, ולעבוד את ה׳ בנאמנות במסירות ובצלילות הדעת. רק כך נשיג את השלמות העליונה שביד האדם להשיג. רק כך יתקדשו מעשינו ונהיה ראויים לקרבת ה׳.
עשרה טפחים שמורים הם לפעילות האדם, ורק מעבר להם מתחיל תחום השכינה.