×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כִּ֣י אֶת⁠־כׇּל⁠־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל⁠־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת⁠־כׇּל⁠־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם⁠־אַהֲבָ֣ה גַם⁠־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃
For all this I laid to my heart, even to clarify all this, that the righteous, and the wise, and their works, are in the hand of God. Whether it is love or hatred, man doesn't know it; all is before them.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״ירמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם יָת כָּל דֵּין יְהָבִית עַל לִבִּי וּלְמִבְלוֹשׁ יָת כָּל דֵּין דִי צַדִיקַיָא וְחַכִּימַיָּא וְתַלְמִידֵיהוֹן דְּמִשְׁתַּעְבְּדִין לְהוֹן עַל עֵיסַק אוּלְפַן אוֹרַיְתָא וּמְסִירִין בִּידָא דַּיָי וּמִנֵּיהּ אִתְגְּזַר עַל כָּל עַלְמָא כָּל מַה דִּיהֵי בְיוֹמֵיהוֹן אַף רְחִימְתָא דִי רַחֲמִינוּן אַף סְנִיאֲתָא דְסָנִינוּן גְּבַר לֵית נְבִיָּא בְּעַלְמָא דִי יִנְדַע מַה דִּיהֵי בֶאֱנָשָׁא כּוֹלָא בְּמַזָּלַיא יְיָ אִתְגְּזַר לְמֶהֱוֵי קֳדָמֵיהוֹן.

פרשה ט

[א] רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא פָּתַח, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק, זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה (בראשית ו׳:ט׳), אָמְרוּ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְהָיָה צוֹלֵעַ. וְלָרָשָׁע, זֶה פַּרְעֹה, אָמְרוּ כְּשֶׁבָּא פַּרְעֹה לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה כְּשֶׁלָּקַח בִּכְתֻבַּת בִּתּוֹ לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַנְגָּנִיקוֹן שֶׁלּוֹ וְהִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְהָיָה צוֹלֵעַ, זֶה מֵת צוֹלֵעַ, וְזֶה מֵת צוֹלֵעַ, הֱוֵי: מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע. לַטּוֹב, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב׳:ב׳), אָמַר רַבִּי מֵאִיר טוֹב, שֶׁהָיָה מָהוּל. וְלַטָּהוֹר, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁהָיָה עָסוּק בְּטָהֳרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְלַטָּמֵא, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים שֶׁאָמְרוּ דִּבָּה רָעָה עַל הָאָרֶץ וְלֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ אָמְרוּ טוֹבָתָהּ וְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא נִכְנְסוּ בָהּ. וְלַזֹּבֵחַ, זֶה יֹאשִׁיָּה, דִּכְתִיב: וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, זֶה אַחְאָב, שֶׁבִּטֵּל קָרְבָּן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵת בַּחִצִּים, וְזֶה מֵת בַּחִצִּים. כַּטּוֹב, זֶה דָּוִד, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וְטוֹב רֹאִי (שמואל א ט״ז:י״ב), אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְטוֹב רֹאִי בַּהֲלָכָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ זוֹכֵר אֶת תַּלְמוּדוֹ. כַּחֹטֶא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב: וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק (דניאל ד׳:כ״ד). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְזֶה הֶחֱרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, הֱוֵי: מִקְרֶה אֶחָד. הַנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ (דברי הימים ב ל״ו:י״ג), בַּמֶּה הִשְׁבִּיעוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּבְּרִית הִשְׁבִּיעוֹ. רַבִּי אָמַר בַּמִּזְבֵּחַ הִשְׁבִּיעוֹ. כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁבְעוּ לִי (שופטים ט״ו:י״ב). זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, וְזֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם.
דָּבָר אַחֵר: לַצַּדִּיק – אֵלּוּ בָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. וְלָרָשָׁע, אֵלּוּ עֲדַת קֹרַח, אֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים, וּבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁלֹא נִכְנְסוּ בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן וגו׳ (ויקרא ט״ז:א׳).
[ב] כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר – אָמַר רַבִּי אַחָא יִבְחַר כְּתִיב, מִי יִבְחַר יֵצֶר טוֹב מִיֵּצֶר הָרָע, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים, מִי יִבְחַר יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב, אֵלּוּ הָרְשָׁעִים. אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן. אֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל יֵשׁ בִּטָּחוֹן, לְהַחֲיוֹתָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל, וּלְכַלּוֹתָם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם (ירמיהו נ״א:ל״ט). וְרַבָּנָן אָמְרִין קְטַנֵּי רִשְׁעֵי גוֹיִם הֵן וַחֲיָלוֹתָיו שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר לֹא חַיִּין וְלֹא נִדּוֹנִין, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל דּוֹר הַמַּבּוּל הָיָה מַרְתִּיחָהּ וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידָהּ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ (איוב ו׳:י״ז), זְרִיבָתָן חַלְטָנִית הָיְתָה.
[ג] כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת – אַנְדְּרִיָּאנוּס שְׁחִיק טְמַיָּא שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אֲמַר לֵיהּ אֲנָא טַב מִמּשֶׁה רַבָּךְ, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, דַּאֲנָא חַי וְהוּא מֵת, וּכְתִיב: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת. אֲמַר לֵיהּ יָכֵיל אַתְּ לִגְזֹר דְּלָא יַדְלֵק בַּר נָשׁ נוּר תְּלָתָא יוֹמִין, אֲמַר לֵיהּ אִין, לְעִידָן רַמְשָׁא דְּיוֹמָא קָמוּ סְלָקוּ תַּרְוֵיהוֹן עַל אִיגַר פָּלָטִין חֲמֵי תְּנָנָא סָלֵיק מִן רָחֵיק, אֲמַר לֵיהּ מַה כֵּן, אֲמַר אִיפַּרְכָא בִּישׁ וְעָאל אַסְיָא וּבַקַּר יָתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ עַד דְּשָׁתֵי חֲמִימֵי לָא מִיתְּסֵי, אֲמַר לֵיהּ תִּיפַּח רוּחֵיהּ, עַד דְּאַתְּ בַּחַיִּים בָּטְלָה גְּזֵרָתָךְ וּמשֶׁה רַבֵּנוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְזַר עָלֵינוּ: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות ל״ה:ג׳), לָא מַדְלֵיק יְהוּדָאי נוּר בְּשַׁבַּתָּא מִיּוֹמוֹהִי, וַעֲדַיִן לֹא נִתְבַּטְּלָה גְּזֵרָתוֹ מִכַּמָּה שָׁנִים עַד הַשְׁתָּא, אֲמַרְתְּ אַתְּ כֵּן דַּאֲנָא טַב מִינֵיהּ.
[פרשה ט]
(א) [כי את כל זה וגו׳ – הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע. ר׳ שמעון בר אבא פתח הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לצדיק זה נח שנאמר איש צדיק תמים היה (בראשית ו׳:ט׳) אמרו כשיצא מן התבה הכישו ארי ושברו והיה צולע. ולרשע זה פרעה אמרו כשבא פרעה לישב על כסא שלמה ולא היה יודע מנגנון שלו והכישו ארי ושברו והיה צולע] זה מת צולע וזה מת צולע.
לטוב – זה משה.
ולטהור – זה אהרן [שהיה עסוק בטהרתן של ישראל].
ולטמא – אלו מרגלים. אלו אמרו גנאי של ארץ ישראל. ואלו אמרו שבחה של ארץ ישראל אלו לא נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו לארץ.
לזובח – זה יאשיהו. שנאמר ויזבח יאשיהו (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). ולאשר איננו זובח זה אחאב שביטל הקרבנות מעל גבי המזבח הדא הוא דכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר. (לא זבח ולא קרבנות) [לו זבח ולא לקרבנות זבח]. זה מת בחיצים וזה מת בחיצים.
כטוב – זה דוד שנאמר וישלח ויביאהו וגו׳ וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב). מהו וטוב רואי אמר ר׳ יצחק טוב רואי בהלכה כל הרואה אותו היה נזכר לתלמודו.
כחוטא – זה נבוכדנצר. זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריבו ומלך ארבעים שנה. הנשבע זה צדקיהו שנאמר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג).
כאשר שבועה ירא – זה שמשון שנאמר ויאמר (אליהם) [להם] שמשון השבעו לי וגו׳ (שופטים ט״ו:י״ב). זה מת בניקור שינים וזה מת בניקור עינים הרי מקרה אחד לכלם.
וגמיע הד׳א געלת פי קלבי ליתצ׳ח גמיעה, אן אלצאלחין ואלעלמא, ואפעאלהם ביד אללה, ומחבתהם ובג׳צ׳תהם אלתי לא יעלם בהא אלאנסאן, גמיעה מקדם בין אידיהם.
ואת כל זה נתתי בלבי כדי שכל זה יתבהר. שהצדיקים והחכמים ומעשיהם ביד ה׳. ואהבתם ושנאתם שאין האדם מכיר אותה, כולה הניח אותה לפניהם.
וכל זה נתתי אל לבי שיתברר הכל שהצדיקים והחכמים ומעשיהם ביד ה׳, ואהבתם ושנאתם שאין אדם יודעה הכל מוגש לפניהם.
ולבור – ולברור.
את כל זה – ביררתי והבחנתי, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם [ותלמידיהם]⁠א ביד הקב״ה, הוא עוזרם והואב שופטם להטיבם באחריתם.⁠ג
גם אהבה גם שנאה אין יודעין שאר הביריות.⁠ד אין מכירין ליתן לב במה יאהבו למקום ובמה הם שנואים.
הכל לפני הצדיקים והחכמים.
א. כן נוסף בגיליון כ״י לוצקי 778 עם החתימה: ״מ״ר״ {=מפי רבי}. המלה אינה מופיעה בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״הוא״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים נוסף כאן: ״ועבדיהם – הם תלמידיהם משמשיהם הולכי אורחותם.⁠״
ד. כן בכ״י לוצקי 778, ועיין לעיל קהלת ח׳:י׳ בהערה שם.
To make [all this] clear – And to clarify –
All this – I clarified and tested.
That the righteous and the wise and their works are in the hand of God – He helps them and He judges them in order to benefit them in their end.
[And their works – These are their students, their servants, who follow [in] their ways.]
Whether it be love or hate – The rest of mankind neither knows nor perceives what would make them become beloved by the Omnipresent and what causes them to become hated.⁠1
All is before them – Before the righteous and the wise.⁠2
1. Alternatively, man is unable to comprehend what inspires him to love or to hate. (Metzudat David)
2. Alternatively, all preceded them, i.e., all was decreed before they were born. (Ibn Ezra)
כי את כל זה נתתי את לבי – להתחכם ולבור ולברר את כל זה אשר הצדיקים והחכמים העוסקים בחכמת התורה ועבדיהם ומעשיהם כמו מבית עבדים מבית עבדות.
ביד האלהים – הכל לפניו גלויים. גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם כלומר גם אם הקב״ה אוהב את אוהביו ואם שונא את הרשע אין יודע האדם (כלומר) אין יכול אדם להבין בעולם הזה במי בחר הקב״ה הכל לפניהם כלומר הכל שוים לפני בני האדם בין הטובים בין הרשעים הכל שוים לפניהם כאחד שאין אדם יכול להפריש ביניהם לפי שהקב״ה מאריך לרשעים ומביא ייסורין על הצדיקים לכך אין להתבונן במעשי י״י ואם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא.
א[כי את כל זה נתתי אתב לבי ולבור את כל זה אשר הצדיקים – אילו בני אדם שהם צדיקים במעשיהם ואינם חכמים, שלא למדו חכמה.
וחכמים – אילו בני אדם שלמדו חכמה.
ועבדיהם – פתרונו: מעבדיהם, אילו מעשיהם, מפני שמעשיהם ישרים.
הכל ביד האלהיםג – שאין תמימות בא לו לאדם אלא מיד הקב״ה. במקום אחר הוא אומר: יצפן לישרים תושיה (משלי ב׳:ז׳). וכן הוא אומר: אשר נתן {י״י} חכמה ותבונה בהמה (שמות ל״ו:א׳).
ועבדיהם – אילו מעשיהם, שאילו ננקד ועבדיהם פתח, אז היה פתרונו: עבדים שלהם. אבל עתה שננקד בקמץ, פתרונו: מעשיהם.
גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם – פתרונו: הרבה דברים שאדם אוהב וחילופין שהוא שונא: רוב בנים וחילופו שיכול בנים, עושר וחילופו עוני, אורך ימים וחילופו קצר ימים, והרבה הדומים להם, ואין יודע האדם אם לרעתו או לטובתו הם באים עליו. הרבה בני אדם שמחו בעולם וסוף נהפכה שמחתם לתוגה. ואחרים נתייסרו וסוף נהפכה ייסוריהם לטובה.
הכל לפניהם – כמו הדורות שהקדימום, כי כן הנהיג הקב״ה את עולמו מעת שנברא עד הזמן שהוא עומד בו.]
כי את כל זה נתתי אתד לבי ולבור את כל זה אשר הצדיקים – שמגיע אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ח׳:י״ד), והחכמים – שמגיע אליהם כמעשה הכסילים, ועבדיהם, שמקרה האדון, ומקרה העבד, ומקרה הצדיק והרשע, ומקרה החכם והכסיל, אחד הוא: פעמים תראה עבד שעולה לגדולה, ופעמים תראה אדונים יורדים, ותראה צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, וגם כסילים שמגיע אליהם כמעשה {החכמים, ורשעים שמגיע אליהם כמעשה}⁠ה הצדיקים, דבר זה אין גלוי לבריות, על מה זה ועל מה זה, אלא ביד האלהים הוא, אליו הוא גלוי.
גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם – תמצא אדם שהקב״ה משפיע לו טובה, ואינו יודע אם מתוך אהבה שהקב״ה אוהבו משפיע לו ומותירו לטובה, או מתוך שנאה שהקב״ה שונאו מראה לו אותה טובה לשעה, וסוף שלא תתקיים בידו. נמצאת שמחה זו אחריתה תוגה (משלי י״ד:י״ג).
הכל לפניהם – פתרונו: מכל מה שנתון לפני הבריות לראות, אינם יודעים מה הם רואים, כמו שמפרש והולך:
א. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לונדון 22413, אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. כן בכ״י לונדון 22413, וכן להלן בפירוש בכל כתבי היד, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״אל״.
ג. כן בפסוק. בכ״י לונדון 22413: ״אדם״.
ד. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, לונדון 7621, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״אל״.
ה. השחזור הוא על פי דפוס ברסלאו. המלים חסרות בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
כי את כל זה – שהרי כל העיניין הזה נתתי ללבי, ולברר כל המעשה הזה, שהרי הצדיקים והחכמים והעבדים שלהן כולם הם בממשלתו בידו של הקב״ה.
ואף אהבתו ואף שנאתו של הקב״ה אינן יודעים – שאינו יכול להבחין איזה דבר אהוב לפני הקב״ה ואיזה שנאוי.⁠א
ולבורב – מגזרת בר, כמו מן: קם – ולקום, שב – ולשוב.
ביד – אֵנַלא יושטיצא בלעז, כמו: מתחת יד מצרים (שמות י״ח:י׳) – מיד מצרים ומיד פרעה.⁠1
גם אהבה גםג שנאה – שני גמין נוהגין לבוא בזה אחר זה בלא דקדוק מלה, כמו: גם בחור גם בתולה (דברים ל״ב:כ״ה), גם לי גם לך (מלכים א ג׳:כ״ו).
הכל לפניהם – כל הרעות נהוגות ומזומנות לבוא עליהם ומקרה אחד לכולם.
1. השוו לשון הפסוק בשמות י״ח:י׳.
א. בכ״י (בחילוף הסדר): שנאיו.
ב. כן בפסוק, וכן משתמע מהמשך הביאור. בכ״י המבורג: ולברר.
ג. כן בפסוק. בכ״י המבורג: וגם.
כי... {ו}לבור – היה ראוי להיות בחלם, וכן ירון ושמח (משלי כ״ט:ו׳), בעבור היות שניהם מפעלי הכפל, והוא כמו לברור, מן ברור מללו (איוב ל״ג:ג׳).
כי ראיתי הצדיקים והחכמים {ועבדיהם} – ומעשיהם, כמו יכיר מעבדיהם (איוב ל״ד:כ״ה), אינם ברשותם רק ביד האלהים.
גם – כל מה שהם אוהבים או שונאים אינם יודעים מתי יבואם.
הכל לפניהם – ולא ירגישו. או פירוש לפניהם – קודם שיהיו כבר נגזר עליהם מה שנגזר.
FOR ALL THIS I LAID TO MY HEART, EVEN TO MAKE CLEAR ALL THIS. The word ve-la-vur should have been vocalized with a cholam.⁠1 Similarly, the word yarun (sing)⁠2 in doth sing and rejoice (Prov. 29:6),⁠3 for both words come from a double root.⁠4 La-vur has the same meaning as li-veror (to make clear)⁠5 which is related to the word barur (clearly) in: my lips... shall speak clearly (Job 33:3).⁠6
[THAT THE RIGHTEOUS, AND THE WISE, AND THEIR WORKS, ARE IN THE HAND OF GOD.] For I have seen that [in the case of] the righteous and the wise, their works are not in their own control. They are in the hand of God.
The word avadehem (their works) is similar to mabadehem (their works) in: Therefore He taketh knowledge of their works (Job 34:25).⁠7
[WHETHER IT BE LOVE OR HATRED, MAN KNOWETH IT NOT; ALL IS BEFORE THEM.] Men also do not know when anything that they love or hate will come upon them. It is all before them. They are not aware of it.
Before them may also mean “before they come into being.” What has been decreed for them has been decreed.⁠8
1. La-vur comes from the root bet, resh, resh. The middle letter of such roots is usually vocalized with a cholam in the infinitive form. Compare la-kov (Num. 23:11) which comes from the root kaf, bet, bet. Thus, la-vur should have been written la-vor.
2. From the root resh, nun, nun.
3. Yarun should have been written yaron.
4. See note 1.
5. Li-veror and la-vur come from the same root and are both kal imperatives. They mean the same. However, in la-vur a resh is dropped, while li-veror is conjugated like a whole root; that is, a root that does not drop any of its letters.
6. Translated literally.
7. In other words, avadehem (their works) means the same as mabadehem (their works). Both words come from the root ayyin, bet, dalet.
8. Before they are born.
ולבור – לבררו, כדכתיב ״ודעת שפתיךא ברור מיללו״ (איוב ל״ג:ג׳).
ביד האלהים – וכן אמרנו, שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, שהקב״ה מדקדק אחריהם.
גם אהבה גם שנאה – בין טוב בין רע, העתיד לבא עליהם, אין יודע האדם.
הכל לפניהם – כלומר ליום הבא לפניהם.
א. בנוסחנו: שפתַי.
(א-ג) וכן שלמה אחרי שאמר: שאם יאמר החכם לדעת לא ימצא (קהלת ח׳:י״ז), כי את כל זה ראיתי ונתתי את לבי ולבור את כל זה אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים, יאמר עוד זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים – כלומר שהמרהרים הוללות בחיי האדם לומר שכולם מקרה ונם אחרי מיתתם מהרהרים בהם לומר אין עונש ושכר ולית עלם אחרן. והמחלוקת הידוע לרבותינו מן המקום הזה הוא כמו ששנינו אמר ר׳ עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם על שיר השירים שלא יטמא את הידים שאין כל העולם כולו כדאי ליום שניתן בו שיר השירים שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת, לומר שאינו מדבר אלא בשם אלהים מדת הדין ההוה בעולם כמנהגו של עולם אבל צדיקי התורה העובדים מאהבה אינן במשפטי הספר הזה אם כן אינו קדש ושם אמרו כדברי בן עזיי {כן} נחלקו וכן (אמרו) {גמרו} שאפילו קהלת מטמא את הידים שבסוף גמר דבריו שהוא חסר. אבל תרע שהקושיות הגדולות האילו אי⁠(נ)⁠ן ענינ⁠(י)⁠ן מרובה בעולם שרבותינו שבתלמוד תרצו לנו תירוץ טוב מאד לכל מאמין בעולם הגשמות אמרו במסכת קידושין כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו בעולם הזה ודומה כמי ששרף את התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. ובמסכת פיאה אמרו רובו זכיות ומיעוט עבירות, נפרעין ממנו עבירות קלות שעשה בעולם הזה כדי ליתן לו שכרו משלם, וכן ברשעים אמרו רוב עבירות ומיעוט זכיות נותנין לו שכר מיעוט זכיות בעולם הזה כדי ליפרע׳ ממנו משלם לעולם הבא. ויש בזה טעם לפחיתות העולם הזה ופחיתות הנאותיו ומעלה הבא וכו׳ וכבר הזהיר שלמה זה כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳).
ומפני שהידיעה בשתי כתות האילו שרש המרי נתיחד לנו בו ספר בפני עצמו והוא ספר איוב, ורבותינו אמרו כי משה רבינו כתבו וראוי הוא לו בודאי ונאמר לו הספר מפי הגבורה כמו ספר בראשית ופרשת בלעם. שהרי ענין השטן ויבאו בני האלהים להתיצב וכו׳ (איוב א׳:ו׳) לא נודע אלא בנבואה. ושם באמת יקשו כל הראוי להקשות בענין הזה ושם ראוי להיות התירוץ שלם ושם מפורש כי זה התירוץ שהזכרנו מדברי רבותינו רובו זכיות ומיעוטו עבירות וכול׳ אע״פ שהוא אמת אבל לא יספיק לכל הענין שהרי איוב לא חטא כלל או לא היה ראוי לקבל אותן יסורין שהרי בודאי מעיד ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב׳:ג׳), ומי יעליל אותו אחר העדות הזה. ורבותינו גם כן מודים שאין התירוץ שלהם מספיק ולא אמרו כן לתרץ הקושיות אלא שזו המדה אמת, אבל יש צדיקים שמגיע אליהם רעות בלא עברות כלל כגון מה שאמרו בר׳ עקיבה שהיה דורש על קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות ואמר משה אדם כזה יש לך בעולמך ואתה נותן תורה על ידי אמר לו חזור לאחוריך ראה שמחתכין בשרו במקולין אמר לו זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזו הפלגת סוד. והגה הספר הזה של איוב ייהדו משה רבינו על זה הענין וברור הוא אפילו כפשוטו כי אליהוא תירץ כל קושיותיו של איוב ומעת ששמע איוב דבריו לא ענהו כלל והוא אמר לו החרש ואאלפך חכמה (איוב ל״ג:ל״ג). כי דברי אליהוא חכמה מקובלת מן הנביאים ודברי החברים סברות. וכונת הספר בכללו כי בראות איוב הרעה הגדולה הבאה עליו והוא יודע צדקת נפשו השב כי אולי אין דעת וחשבון כלל במעשה בני אדם וההשגחה מסולקת מהם והוא אומר כי זה לפחיתות האדם ולכבוד הבורא כמו שאנו מאמינים בבהמות וכול׳, אבל נתן להם המעלה הידועה שכל אדם אית ליה מזלא ובהמה לית לה מזלא אבל יש למין אחד מזל ויש שנה שמין פל׳ יפה ומין פל׳ מת. ולכן פתח איוב יאבד יום (איוב ג׳:ג׳) והאשימוהו חבריו (ו)⁠על זה מיד אע״פ שאין בזה רע כפשוטו שכך קלל ירמיהו את יומו ארור היום. אבל מפני שהאריך בענין וקילל היום והלילה וכוכבי נשפו ועפעפי שחר כי הם גורמי רעתו ויטעון כי מצד גריעות האדם יסלק ההשגחה ומפני זה יחשדוהו וגלה כונתו אליפז שהוא גדול החבירים שהוא נמנה תחילה והגיע בסוף למעלת הנבואה, ויאמר י״י אל אליפז התימני (איוב מ״ב:ז׳). והנה אמר לו מה יקחך לבך ומה ירמזון עיניך וגו׳ (איוב ט״ו:י״ב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט (איוב כ״ב:י״ג). עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כ״ב:י״ד), החוג מתהלך מעצמו במצות האל וכו׳. זו היא תלונתו של איוב ורבותינו רמזו בענינו רעה גדולה מזו אמרו בואלה שמות רבה משל לשכור וכול׳ רגם את האיקונין, יאבד יום אולד בו (איוב ג׳:ג׳) קלל את השלטון, הלילה ההוא יקחהו אפל אל יחד בימי שנה במספר ירחים אל יבא (איוב ג׳:ו׳), ואילו מסתרי התורה שהעולם מזכירין אותן ברמז והוא מדת יום ומדת לילה. ואליפז ענה אותו שאי איפשר לסלק ההשגחה מבני אדם אמר: זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו, כאשר ראיתי חורשי און וזורעי עמל יקצרוהו (איוב ד׳:ז׳-ח׳), כי בראותי אילו קיימין ואילו אובדין, ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד׳:ט׳), ולא במזל. ואחר כן אמר אני ראיתי אויל משריש (איוב ה׳:ג׳), לתרץ רשע וטוב לו, הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שדי אל תמאס, כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, בשש צרות יצילך וגו׳ (איוב ה׳:י״ז-י״ט), הנה זאת חקרנוה כן היא וכול׳ (איוב ה׳:כ״ז), זאת טענת החברים כלם ודרך הספר כולו כך הוא שענו לו שלשתם בטענה הזאת בחילוף מעט שיש ביניהם. ומן המענה הרוב דברים לא יענה (איוב י״א:ב׳) יחזרו החברים להפליג בהכרתת הרשעים כי קושית רשע וטוב לו היתה מתפרסמת עליהם אבל קושית צדיק ורע לו אינה מתפרסמת לעולם. על כן איוב הרבה להצדיק נפשו וכאשר עשה כן עם שלשתם וראה ראה שלא יאמינו לו שב למעון כי יש רשעים מתים בשלוה ומה חפצם בביתם אחריהם. ובא אליהוא ואמר: לא כדברי זה ולא כדברי זה ואמר באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים (איוב ל״ב:ב׳), איוב לא בדעת ידבר וכול׳ (איוב ל״ד:ל״ה), מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים (איוב ל״ד:ז׳), וארח לחברה עם פועלי און וללכת עם אנשי רשע (איוב ל״ד:ח׳), ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב (איוב ל״ב:ג׳). שהוא לא ירשיענו כלל, והנה אין לנו שום טענה חדשה אלא אחת מהן. ואם תאמר עולם הנשמות גם אליהוא לא הזכירו יותר מהם ועוד שאמר ולא ערך אליו מלין (איוב ל״ב:י״ד), פי׳ רש״י ז״ל שלא הקשה אליו שום קושיא, שאין כל דבריו כלום כנגד מה שיאמר הוא ואמר שלא יענה על⁠{יו} כלל, ובאמריכם לא אשיבנו (איוב ל״ב:י״ד) ואמר לו אם יש מלין השיבני (איוב ל״ג:ל״ב). ערכה לפני התיצבה (איוב ל״ג:ה׳) והוא מזכיר שדבריו חכמה, כלומר מקובלת, החרש ואאלפך חכמה (איוב ל״ג:ל״ג), וגבר חכם שומע לי (איוב ל״ד:ל״ד), ומבזה החברים שלא חכמו ולא הבינו, לא רבים יחכמו (איוב ל״ב:ט׳), פן תאמרו מצאנו חכמה (איוב ל״ב:י״ג), ומבזה איוב, בבלי דעת מלין יכביר (איוב ל״ה:ט״ז). איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (איוב ל״ד:ל״ה). והקב״ה הצריכן כפרה, על כן אבדו מפרשי המקרא הבא גד ויאבדו⁠{הו} לעולם וכן ה״ר משה ז״ל ואין לי להאריך. והאמת כי דברי אליהוא דברים מקובלים מאנשי התורה על כן אני אומר כי ממשפחת רם אברהם.
והכלל כי הראוי להאמין בזה אין מיתה בלא חט ואין יסורין בלא עון, ולא יהא. נושא פנים לעצמו ויפשפש במעשיו וישוב בנודע ויתודה על לא הורע שלו ונאמין כי הטעם של רבותינו אמת הוא והב״ה מנהיג עולמו באותה {מדה}. ואל תקשה עלי ממה שאמרנו יסורין של אהבה ועם כל זה יש בענין סוד גדול אי אפשר לדעתו בשום ענין אלא בקבלה והוא טעם מחוור מאד לא תשאר בו קושיא לדעתו של אדם והוא התירוץ שאמר אליהוא והוא נזכר במזמור אסף ורמוז בדברי שלמה. אבל לא האריך בו וחתך דבריו מפני הטעם שהזכרתי שזה ספר קהלת מיוסד על מדת הדין ההוה בעולם בשם אלהים.
כי את כל זה נתתי את לבי ״את״ במשמעות על, כמו ״את כל מעשה״ (קהלת יב:יד) כלומר על כל מעשה, כפי שיבואר בסוף הספר הזה. הדגש במילה ״נתתי״ הוא תוצאה של התמזגות כינוי הגוף עם ל׳ הפועל שהיא ה-נ׳ שבסוף המילה ״נתן״. ״לבי״ פירושו מחשבה ושיקול דעת, כמו ״לא לבי הלך עמך״ (מלכים ב ה:כו), כפי שאמר אלישע לגיחזי בפרשת נעמן, הכוונה היא: מחשבותיי ורעיונותיי עקבו אחריך.
ולבור את כל זה השורוק הוא במקום חולם, כמו ״ירוּן ושמח״ (משלי כט:ו), ושניהם מגזרת הכפולים, וצורת היסוד בשניהם היא ״לברור״, מלשון ״ברור מללו״ (איוב לג:ג) ומלשון זה גם ״ברה כחמה״ (שיר השירים ו:י), וצריך היה להיכתב עם דגש כמו ״זכּה, חמה״ אך אין דגש בגלל ה-ר׳, ו״ירון״ הוא מלשון ״רנן ירננו״ (תהלים קלב:טז), ״רננו צדיקים״ (שם לג:א), ״רנה ושמחה״1, הנון דגושה משום שהתמזגה עם הנון השנייה, ומלשון זה ״רננה״ (איוב ג:ז). ״לבור״ משמעו בחירה, ויש לה גם משמעות של עיון וחיפוש ובחירת דעות כדי שיבחר את הנכונה מביניהן. אחרים אומרים שמשמעותה ביאור כמו ״באר היטב״ (דברים כז:ח) וה-ו׳ היא במקום א׳, אלא שהסבר זה בעייתי וההסבר הראשון טוב יותר.
אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם הכל לפניהם ״ועבדיהם״ פירושו מעשיהם, כמו התרגום הארמי של המילה ״מעשיהם״, ומעניין זה גם ״לכן יכיר מעבדיהם״ (איוב לד:כה), ומלשון זה ״ועבדו זבח ומנחה״ (ישעיהו יט:כא) כמו ״ועשו״, וכך גם ״ובשו עבדי פשתים״ (ישעיהו יט:ט) כמו ״עושי״, ולפי המשקל הזה של ״עבדיהם״ שבו ה-ע׳ מנוקדת בשווא נע, צורת היחיד של ״עבדיהם״ היא בקמץ ״עָבָד״ על משקל ״שלל, חכם, זהב, בקר״. אחד המדקדקים אמר שהיחיד הוא על משקל ״ארץ״, כמו ״עבד ושפחה״, וצורת הרבים צריכה הייתה להיות על משקל ״דַרכיהם״ שהוא הרבים של ״דרך״, אלא שהוא יוצא מן הכלל, כמו שיש גם מקרה אחר יוצא מן הכלל, שהוא ״סגור דלתך בעדך״ (ישעיהו כו:כ) אשר צורת היחיד שלו היא ״דלת״. מדקדק אחר אמר שהוא בנוי לפי הארמית ״עֲבָדא״ כמו ״קְרבא, קרביהון״. מדקדק אחר אמר שהוא על משקל ״גמל, גמליהם״, וכבר הוזכרה דעה דומה לכך לפיה המילה היא על משקל ״שלל, חכם״, אלא שמדקדק זה נתן הסבר מדוע ה-ד׳ במילה ״עבדיהם״ אינה דגושה בעוד שה-ל׳ של ״גמליהם״ היא דגושה, והסיבה לכך היא אותה הסיבה שהזכרנו בעניין הדגש של ה-ש׳ במילה ״חשבונות״ (קהלת ז:כט), והזכרנו שם את המילים ״גמלים, שפנים״ ואמרנו שהדגש בהם הוא במקום העיצור החבוי שיש במילים ״גמל, שפן״ בגלל הקמץ, וכך גם במילה ״גמליהם״ מאותה סיבה, ולעומת זאת במילה ״ועבדיהם״ העיצור החבוי קיים שכן הקמץ נשאר, ודגש לעולם אינו מופיע לאחר עיצור בשווא מלבד במילה ״בתים״, ולכן ה-ד׳ במילה ״ועבדיהם״ היא רפה, בניגוד ל״גמליהם״. אחרים אומרים שהמילה היא על משקל ״עבד״ בסגול כמו ״ארץ, קבר״, אלא שצורת הרבים היא על משקל צורת היחיד ״עבדי, עבדיך, עבדיו״. הנכון לפי דעתי הוא שמכיוון שזו מילה שמקורה בארמית היא גם נוטה לפי הארמית ״עבדא, עבדיהון״ כמו שנאמר קודם לכן בעניין ״קרבא, קרביהון״, ולכן גם הצורה העברית שלה היא ״עֲבד״ על משקל ״קְרב״, וזה קרוב לצורה שבה אנו קוראים את התרגום הארמי של כל מקום שמופיעה המילה ״מעשה״ ואנו קוראים בתרגום ״עובדא״, אמנם אנו קוראים אותו בשורוק, ויתכן שזהו בניין אחר, או שהשורוק הזה בלשון הארמית מקורו בשווא, כמו ״קרבא״. משמעות הפסוק מתייחסת למה שנאמר קודם לכן על המוכנות הטבעית, שכל אדם יש לו מוכנות מסויימת ומזג מסויים, ובעקבותיו הוא נוטה למלאכה מסויימת והוא משתוקק אליה יותר מאשר לאחרות, ולפיכך קל לו יותר לקלוט אותה וללמוד אותה בגלל רצונו ותשוקתו אליה, וזה נכון גם לגבי ידע וגם לגבי מידה נפשית וכן לגבי מלאכה או אהבת דבר או השנאה לו, וזה בהתאם להרכב של גופו ולמזג הטבעי שלו. בעניין זה הוא אומר: אחד הדברים שעיינתי בו וחקרתי אותו ומצאתי שהוא מגונה מאוד הוא שאין אדם יכול לקבוע לעצמו אם הוא רוצה דבר מסויים או מואס בו, אלא הכול נקבע מראש לפי מזגו וטבעו על פי החלטה אלוהית. בנוסף לכך חלק מן האנשים זוכים לשבח על מצבם ומעשיהם וזוכים לתודה ואנשים אחרים סופגים חרפות וגינוי, בעוד שלפי האמת אלה וגם אלה אינם ראויים לשבח ולא לגנאי, שכן הם בעצם אנוסים, ולפי השיקול האמיתי והטהור אין אדם ראוי לשבח או לגנאי אלא על מעשה שעשה מרצונו החופשי, כלומר שהיה יכול לעשות את המעשה וגם לעשות ההפך מכך, ולכך התכוון כשציין שכולם ״ביד האלהים״, כלומר זה נובע ממצב טבעי שאלוהים נטע בו מתחילת ברייתו, כמו ״והלוחות מעשה אלהים״ (שמות לב:טז), כלומר הם נוצרו ונחרט עליהם כתב באופן טבעי ולא מלאכותי. ״גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם״ כלומר אפילו לדברים המקריים יש בהכרח סיבה שקדמה להם מתחילת ברייתו של האדם, עוד לפני שהתרחשו, ועל כך אמר ״הכל לפניהם״, כמו ״כל אשר לפני בירושלים״ (קהלת א:טז), ״וזאת לפנים בישראל״ (רות ד:ז), ״לפניו לא היה כן ארבה״ (שמות י:יד).
1. אולי ״רנה וישועה״ (תהלים קיח:טו).
הצדיקים והחכמים – ר״ל הצדיקים החכמים, ותהיה הו״ו כפ״ה רפה בלשון ישמעאל.
ועבדיהם – ר״ל ומעשיהם.
הנה כאשר נתתי אלו המחשבות המקבילות אל לבי לברור הצודק מהבלתי צודק, מצאתי שהצדיקים שומרי התורה, והם החכמים יודעי נמוס הנמצאות וסדרם וישרם ופעולותיהם כי התורה תישירם אל זה כי הם כלם ביד האלהים, ר״ל שהוא משגיח בהם ומשתדל שתהיינה פעולותיהם ביותר טוב שבאופנים, לשמרם מכל רע. גם האהבה והשנאה אשר לאדם מזולתו שאין יודע האדם ויקרו לו מפני זה רעות רבות הכל הוא לפניהם (שם ט, א) ידוע ומושג, כי י״י ית׳ יודיעם זה מצד השגחתו בהם.
ולסיום – ולכלול כוונת המעיין אמר כי את כל – יראה כי כל מה שהשיג מצד מה שחקר ודרש בעניינים החלקיים אשר מצאה אותם יד נסיונו שיוכל לומר בכל אחד מהם ראה זה כך ענינו מבואר הוא. כי מי שיתחברו הצדקות בו והחכמה יחד שהוא ודאי ימלט בשני אופני ההנהגות כמו שאמר. עד שהם וכל מעשיהם יהיו ביד האלהים גם אהבתם גם שנאתם אין דבר מסודר מידם ולא נודע להם מצד העתים אשר זכר ראשונה עת לאהוב ועת לשנוא על דרך שביארנו שם. ואין איש מהם יודע מה שיאהב ומה ישנא כי הכל לפניהם מסודר מפאת ההשגחה האלהית ואין צ״ל שאר כל הענינים היותר עצמיים וגדולים מהם המיוחסים לשאר העתים כמו שאמר הכתוב (תהלים ל״א) בידך עתותי.
[השגות הרוחניות של האדם הן רק בסיוע משמים, ושיעור הסייעתא דשמיא ניתן לפי טוב הכוונה]:
כי את כל זה נתתי אל לבי. גזרתי אומר1 שהדבר כן הוא2, כי אמנם ׳נתתי אל לבי׳ לראות ב׳כל זה׳ את הנסיון ברבים3, אשר (הרשעים והצדיקים) [הצדיקים והחכמים]4 ועבדיהם - פעולות השתדלותם5 בעיון ובמעשה ביד האלהים, כאמרו (איוב לב ח) ׳ונשמת שדי תבינם׳, שיצטרך לאדם בהם סיוע אלהי להוציאם לפועל6: גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם. ובזה לא יכיר ׳האדם׳ שום ׳אהבה ושנאה׳ מאת האל יתעלה7, גם שיעזור לאיזה אדם יותר ממה שיעזור לחברו באלה, כי אמנם הכל לפניהם, בבחירתם8, וזה כי לפי טוב התכלית המכוון מאת המשתדלים באלה יהיה בהם הבדל הסיוע האלהי9, כאמרם ז״ל (משנה אבות ד׳:ה׳) ׳הלומד על מנת ללמד, מספיקים בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות׳10:
1. ע״פ לשה״כ באיוב (כב כח), כלומר, החלטתי בדעתי.
2. שיש דברים שגם אם החכם יעיין בהם לא יוכל להשיג, וכמו שביאר בפסוק הקודם.
3. כלומר, לראות איך הדבר הזה הוא אצל הרבים שהתנסו בו.
4. כן הוא לשה״כ, וכן נראה שצריך להגיה. ובכת״י ׳אשר הצדיקים והרשעים ועבדיהם׳, ונראה שהמדפיסים ביקשו לתקן והוסיפו טעות על טעות.
5. נראה שמפרש ׳ועבדיהם׳ – ומעשיהם, וכ״כ בלקח טוב, וכתב שהוא כמו ׳מבית עבדים׳ שהכוונה לבית עבדות, וגם כאן ׳עבדיהם׳ הכוונה לפעולת העבדות, ולא לעבדים. ורש״י פירש ש׳עבדיהם׳ ׳הם תלמידיהם, משמשיהם, הולכי אורחותם׳.
6. כלומר, כדי שישיג האדם חכמה על ידי עיונו, צריך סיוע מאת ה׳, נמצא ש׳כל זה אשר לצדיקים׳, כל אשר הם משיגים, הרי הוא ׳ביד האלהים׳, ואינו בכח אנושי. ו׳נשמת שדי תבינם׳ היינו שה׳ הוא המשפיע את ההבנה. אך בפירוש רבינו באיוב שם ובבראשית (ב ז) מבואר ש׳נשמת שדי׳ היא הנשמה השכלית של האדם עצמו, אלא שהיא מושפעת לו מאת המלאכים, ואינה יוצאת מן הכח אל הפועל אלא על ידי עמל האדם. וראה פירוש רבינו לאבות (פ״ב מט״ו) ׳ובעל הבית דוחק, שֶּׁשָּׂם בטבע האדם ביצירתו שיתאווה לדעת בלי ספק׳, שה׳ משפיע על האדם על ידי השכל הרוחני. וראה פירוש רבינו לישעיה (לח טז) שיישב כפילות הלשון ׳ותחלימני – והחייני׳, שלשון ׳החייני׳ הכוונה ׳בנשמת שד״י תבינני׳, ובתהלים (נא יד) ׳ורוח נדיבה תסמכני - נשמת שדי תבינני׳. ובאיוב (ז ח) ׳[לא תשורני] עין רואי׳ - נשמת שדי המבינה, על דרך ׳יאר ה׳ פניו אליך׳ (במדבר ו כה)׳, וקרוב לזה כתב בתהלים (קיט קלה) ׳פניך האר בעבדך - נשמת שדי תבינני׳. ובפירושו לתהלים (פה יב-יג) כתב רבינו: ׳אמת מארץ תצמח, יהי רצון שאותה אמיתה של תורה אשר אצל קדושים אשר בארץ, תצמח בהעמידם תלמידים הרבה, וצדק, וכן יצמח אותו צדק אשר אצל אותם הצדיקים עתה בכוח והיו מוציאים אותו לפועל אם היה לאל ידם, וזה משמים נשקף, נודע אצל היושבי בשמים, גם ה׳ יתן הטוב, יהי רצון שהוא יתברך יעזרם על זה, ונשמת שדי תבינם, וארצנו תתן יבולה באופן שלא יהיו טרודים בצרכי חיי שעה׳. הרי הזכיר שני עניינים שצריך האדם כדי להשיג שלימות בהוצאת כח שכלו את הפועל, סייעתא דשמיא ע״י שנשמת שד״י תבינהו, ושלא יהיה טרוד בצרכי חיי שעה.
7. כלומר, בסייעתא דשמיא שמקבלים מאת ה׳ כדי להשיג מושכלות אין הבדל בין המקבלים, שכולם מקבלים בשווה, ואין האדם יכול לראות שום אהבה או שנאה מאת ה׳ לזה יותר מאשר לזה בכך שמסייע לזה יותר ולזה פחות.
8. אף שלפעמים יש אדם שזוכה לסייעתא דשמיא יותר מאחר, אין זה בגלל אהבת ה׳ אליו או שנאה לחבירו, אלא הכל תלוי בבחירתו, שלפי בחירתו בטוב זוכה לסיוע מאת ה׳.
9. כלומר, מדריגת הסייעתא דשמיא תלויה בכוונת האדם בהשתדלותו, שמי שכוונתו יותר לשמים זוכה לסיוע יותר גדול.
10. ׳אמר שהלמד על מנת ללמד, אף על פי שיהיה התכלית גרוע, כי אמנם ענינו לכבוד או לתועלת בחיי שעה, מכל מקום מספיקים אותו שיוכל ללמוד וללמד, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אמנם הלמד על מנת לעשות, שתכלית זה בלי ספק לעשות רצון קונו, מסייעים ללמוד וללמד לאחרים, ולשמור עצמו מעוון, ולעשות מצות בוראו׳ (לשון רבינו שם). הרי שהלומד לשמה זוכה להשגה יתירה על מי שלומד שלא לשמה, כי כוונתו טובה יותר.
ולבור – ולברר.
ועבדיהם – מעשיהם כמו לכן יכיר מעבדיהם (איוב ל״ד:כ״ה).
כי את כל זה – האמור למעלה שמתי אל לבי, ולברר ממנו את כל זה אשר הצדיקים והחכמים עצמם ומעשיהם אשר יעשו הכל המה ביד האלהים, והם אינם שולטים לא בעצמם ולא במעשיהם.
גם אהבה – אפילו האהבה שאוהבים את מי, גם השנאה ששונאים את מי, אין האדם יודע מהו הסיבה.
הכל לפניהם – כל אלה נגזר מן השמים לפני בואם.
כי את כל זה נתתי אל לבי, ולבור את כל זה – ולבחור את הדעת הזאת,
והיא אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם – כלומר מעשיהם, ביד האלהים ובגזרתו הם תלויים;
גם אהבה גם שנאה (אין יודע האדם) הכל לפניהם – הכל נתון לפניהם בגזרה, בלי שידעו הם שאין מעשיהם אלא בגזרה.
ולבור – לחקור הדבר כדי שיהיה ברור אצלי.
ועבדיהם – מלשון ארמי, ומעשיהם; ואולי כתב ועבדיהם בכונה להורות שלא ידבר כאן כמעשה טוב ורע נגד הבחירה החפשית שיש באדם על זה, רק ביגיע כפי האדם לראות ממנו פרי טוב אם לא, או במעשה שמצד עצמו אינו לא טוב ולא רע אבל מועיל או מזיק לעושהו.
גם אהבה וגו׳ – שתצמחנה בלבם אינן חפשיות כמו שחושבים הם (אפילו החכמים), רק ברצון אלהים המשיא לבם לאהוב או לשנוא.
לפניהם – ולא בידם, כי ברשות האל ובחפצו נתהוים.
כִּי הנה כאשר1 אֶת כָּל זֶה – האמור לעיל2 נָתַתִּי אֶל לִבִּי להתחכם3 וְלָבוּר – ולברר4 אֶת כָּל זֶה, ביררתי והבחנתי5 אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם – ומעשיהם6, כולם7 בְּיַד הָאֱלֹהִים, הוא עוזרם והוא שופטם כדי להטיבם באחריתם8, והם אינם שולטים לא בעצמם ולא במעשיהם9, גַּם אַהֲבָה גַם שִׂנְאָה שמישהו אוהב או שונא מישהו אחר10 אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם את הסיבה11, הַכֹּל לִפְנֵיהֶם – כל אלה נגזר מן השמיים לפני בואם של בני האדם12:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. לקח טוב.
4. רש״י, מצודת ציון.
5. רש״י.
6. מצודת ציון. ורש״י ביאר שהם תלמידיהם משמשיהם הולכי אורחותם.
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
9. אבן עזרא, מצודת דוד.
10. מצודת דוד. ורש״י ביאר ששאר הבריות אינם יודעים ואין מכירין לתת לב במה יהיו אהובים למקום ובמה הם שנואים לפניו, כי אין אדם יכול להבין בעולם הזה במי בחר הקב״ה, לקח טוב.
11. מצודת דוד.
12. אבן עזרא, מצודת דוד. ורש״י ביאר לפני הצדיקים והחכמים.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״ירמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַ֨זֹּבֵ֔חַא וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃
All things come alike to all. There is one event to the righteous and to the wicked. to the good, to the clean, to the unclean, to him who sacrifices, and to him who doesn't sacrifice. As is the good, so is the sinner; he who takes an oath, as he who fears an oath.
א. וְלַ֨זֹּבֵ֔חַ =ק-מ ושיטת-א וכן אצל קורן וברויאר ומג״ה
• ל,ש1=וְלַזֹּבֵ֔חַ (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״ירמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כּוֹלָא בְּמַזָּלַיא תַּלְיָא מִן שְׁמַיָּא אִתְגְּזַר מַה דַּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי לְכוֹלָא אִרְעוּן חַד לְזַכָּאָה וּלְחַיָּבָא לִדְתַקְנָן אוֹרְחָתֵיהּ וְלִמְדַכֵּי נַפְשֵׁיהּ וְלִמְסָאִיב נַפְשֵׁיהּ וּלְמִקְרַיב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וְלִדְלֵיתוֹהִי מַקְרִיב נִכְסַת קוּדְשִׁין כְּטָבָא כְּחַיָּבָא כִּגְבַר דְּיוֹמֵי לְשַׁקְרָא כִּגְבַר דְּמוֹמָתָא דָּחִיל.

רמז תתקעט

הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע – שלמה מביט בכל הדורות ורואה דברים שמגיעים לרשעים מגיעים לצדיקים ואמר הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק זה אברהם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳, ולרשע זה נמרוד שהמריד כל באי עולם על הקב״ה זה מת וזה מת הוי מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא. לטוב זה דוד שנאמר וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, ולטמא זה נבוכדנאצר זה בנה יסודות בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריב בית המקדש ומלך ארבעים שנה, ולזובח זה שלמה שכתוב בו ויזבח שלמה את זבח השלמים, ולאשר איננו זובח זה ירבעם שבטל את ישראל שלא לעלות לירושלים, זה מלך אחר זה.
דבר אחר לצדיק זה נח, רבי פנחס בשם רבי יוחנן בשם רבי יוסי הגלילי נח כשהוא יוצא מן התיבה הכישו הארי ושברו. ולרשע זה פרעה נכה בשעה שבקש לישב על כסא שלמה לא היה יודע מנגנון שלו והכישו הארי, זה מת צולע וזה מת צולע, לזובח זה יאשיהו שנאמר וירם יאשיהו לבני העם צאן, ולאשר איננו זובח זה אחאב, זה מת בחצים וזה מת בחצים. לטוב זה משה שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא, ולטהור זה אהרן שמטהר עונותיהם של ישראל ולחוטאא אלו מרגלים, אותם לא נכנסו לארץ ומשה ואהרן לא נכנסו לארץ. הנשבע זה צדקיהו שנאמר וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים, כאשר שבועה ירא זה שמשון דכתיב ויאמר להם שמשון השבעו לי פן תפגעו בי אתם, זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים.
דבר אחר כטוב אלו בניו של אהרן כחוטא זה קרח ועדתו, אלו מקריבין ונשרפין ואלו מקריבין ונשרפין. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה למה קנסת מיתה על אדם הראשון א״ל מצוה קלה צויתיו ועבר על צוויי, א״ל רבש״ע והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה מאל״ף ועד תי״ו למה קנסת עליהם מיתה, אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע.
א. בילקוט שמעוני דברים ג׳:כ״ג-כ״ד: ״ולטמא״, וכן בעוד הרבה מקורות, וצ״ע.
וקד אסתוא אלכל פי מא ערץ׳ לאלכל, וערץ׳ ואחד יציב אלצאלח ואלטאלח, ואלכ׳ייר ואלטאהר ואלנגס, ואלמקרב אלקראבין ואלג׳יר מקרבהא, אלפאצ׳ל כאלכ׳אטי, אלחאלף כאלד׳י יחד׳ר אלימין.
וכבר כולם נהיו שווים, במאורעות המקרים [הן] לצדיק ו⁠[הן] לרשע. וגם את האדם הטוב והאדם הטהור והאדם הטמא ואת מי שמקריב קרבנות, ועל מי שאיננו מקריב קרבנות. [המשך מתחילת הפסוק שכולם שווים במאורעות המקריב]. וגם על החסיד כמו על החוטא. ועל הנשבע כמו על מי שנזהר מלהשבע.
הכל – וכבר הושוו הכל במקרה שעותד לכל, כי מקרה אחד יפגע בצדיק וכו׳.
הכל כאשר לכל – הכל הם נותנים ללבם כאשר מגיע לכל האדם שסוף דבר לתת לאיש כדרכיו.
מקרה אחד – ויודעים שסוף הכל למות ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם אבל הפרש יש ביניהם לעולם הבא.
לצדיק – כגון נח. לרשע – פרעה נכה. זה נצלע וזה נצלע.
לטוב – זה משה. ולטהור – זה אהרן. ולטמא – אילו מרגלים, אילו אמרו שבחה של ארץ ישראל, ואילו אמרו גנותה. אילו לא נכנסו ואילו לא נכנסו, הרי מקרה אחד להם.
ולזובח – זה יאשיהו: ויזבח יאשיהו (דברי הימים ב ל״ה:ז׳). ולאשר איננו זובח – זה אחאב שביטל את ישראל מעלות לרגל. זה מת בחצים וזה מת בחצים.
כטוב – זה דוד. כחוטא – זה נבוכדנאצר. זה בנה בית המקדש וזה החריבו, זה מלך ארבעים שנה וזה מלך ארבעים שנה.
כנשבעא – זה צדקיהו שנשבע לשקר, שנאמר: גם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו וגו׳ (דברי הימים ב ל״ו:י״ג). כאשר שבועה ירא – זה שמשון, שנאמר: ויאמר אלהם שמשון השבעו לי פן תפגעוןב בי אתם (שופטים ט״ו:י״ב), למדנו שהיתה שבועה חמורה לו. זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, לונדון 27298, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״הנשבע״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, לונדון 27298, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5: ״תפגעו״.
All things come alike to all – All perceive when the occurrence happens to all mankind, and they know that ultimately each person is recompensed according to his ways.
The same fate [awaits] – And [they] know that ultimately everyone, whether righteous or wicked, will die, and they all have one fate in this world. All this they know, but nevertheless, they choose for themselves the proper path, because they know that there is a distinction between them in the World to Come.
The righteous – Such as No'ach.
And the wicked – [Such as] Pharaoh Necho. This one became crippled, and that one [No'ach] became lame.
The good – This is Moshe.⁠1
And the pure – This is Aharon.⁠2
And the impure – These are the spies;⁠3 these spoke well in praise of the land of Yisroel, but those spoke derogatorily about it. Neither these entered the land, nor those entered the land, hence, they have the same fate.
To him who brings offerings – This is Yoshiyahu, as it is stated, "And Yoshiyahu offered a sacrifice.⁠"4
And to him who does not bring offerings – This is Achav, who abolished [Bnei] Yisroel's festival pilgrimages [to the Beis Hamikdosh]. and that one [Yoshiyahu] was killed by arrows.⁠5
As is with the good man – This is Dovid.
So is it with the sinner – This is Nevuchadnetzar. This one [Dovid] built the Beis Hamikdosh, and that one destroyed it; this one reigned forty years, and that one reigned forty years.
As is with one who swears [easily] – This is Tzidkiyahu, who swore falsely, as it is stated, "And he also rebelled against King Nevuchadnetzar, who had made him swear, etc.⁠"6
So is it with the one who fears an oath – This is Shimshon, as it is stated, "And Shimshon said to them, 'Swear to me, that you, yourselves, will not strike me.'"7 We learn that he was strict in his observance of an oath. This one died after his eyes were gouged out,⁠8 and that one [Tzidkiyahu] died after his eyes were gouged out.⁠9 Therefore –
1. Those who do good with others. (Metzudat David)
2. Those who have pure thoughts. (Metzudat David)
3. Those who focus on impure thoughts and levity. (Metzudat David)
4. II Divrei HaYamim 35:7. The reading of the text is, "And Yoshiyahu separated" [וירם יאשיהו] instead of "ויזבח יאשיהו.⁠" Rashi apparently did not have our version of the text.
5. See I Melochim 22:34-35.
6. See II Divrei HaYamim 35:23-24.
7. II Divrei HaYamim 36:13.
8. Shofetim 15:12.
9. See Shofetim 16:21.
הכל כאשר לכל – הכל של עולם כאשר לכל הרשעים כן לכל הצדיקים אין הפרש ביניהן בעולם זה מקרה אחד לצדיק ולרשע כדרך שאתה מוצא בנח שהיה איש צדיק תמים דאמ״ר יוחנן בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי.
לצדיק – זה נח כשבא לצאת מן התיבה הכישו הארי ושברו והיה צולע.
ולרשע – זה פרעה נכו. בא לישב על כסא שלמה ולא היה יודע מנגנון (פי׳ ב״ה עורמעות שלו ובלע׳ אִינְגֵיינְיִי) שלו והכישו הארי ושברו לכך נקרא פרעה נכו. לטוב ולטהור זה אהרן שהיה קדש י״י נברר לקדש הקדשים. ולטמא אלו מרגלים שדברו דבר גנאי על ארץ ישראל ולא אלו נכנסו לארץ ולא אלו. ולזובח זה יאשיהו דכתי׳ וירם יאשיהו לפני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים. ולאשר איננו זובח זה אחאב שביטלו עבדת בית י״י מעל המזבח ומה שהוא או׳ ויזבח לו צאן ובקר לעצמו (זבח) ולא לקרבן. וזה וזה מתו בחצים שנאמר ואיש משך בקשת בתומו ואומ׳ וירו המורים למלך יאשיהו.
כטוב כחוטא – טוב זה דוד שנאמר טוב רואי עם יפה עינים כחוטא זה נבוכדנצר שנאמר וחטאך בצדקה פרק. דוד מלך מ׳ שנה ויסד בית המקדש ונבוכדנצר החריבו ומלך מ״ה שנה.
הנשבע כאשר שבועה ירא – הנשבע זה צדקיה שנא׳ בו גם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. במה השביעו ר׳ יוסי ב״ר חנינא או׳ במזבח השביעו. כאשר שבועת ירא זה שמשון שנאמר ועתה השבעו נא לי בי״י פן תפגעון בי אתם זה ניקרו פלשתים את עיניו וזה עיור נבוכדנצר עיניו. ולפי שראה שלמה כל אלה ברוח הקדש אמר מקרה אחד לכל.
הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהורא ולטמאב ולזובח ולאשר אינינו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא. הכל כאשר לכל – פתרונו: כמקרה לזה כך מקרה לזה: כמקרה לצדיק כך מקרה לרשע, וכמקרה לרשע כך מקרה לצדיק.
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״לטהור״.
ב. כן בפסוק ובכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״לטמא״.
הכל כאשר לכל – פירושו: הוא של הכל לפניהם, כל הרעות והפורעניות באות כמות שהן לכל בני האדם.
ומקרה אחד לכולם, הללו צדיקים ורשע וטוב, וטהור וטמא, זובח ואינו זובח – כזה כן זה, כטוב כחוטא.
וכן: הנשבע – שבועת שקר, כאותוא אדם שהוא ירא לישבע שבועה, כולם שוין.
א. בכ״י המבורג: באותו.
הכל – הכל יבא להם כמו שיבוא לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע – אין הפרש ביניהם.
לטוב ולטהור ולטמא – הנה טמא בפסוק הזה הפך הטוב והטהור, כמו שיש פקח בפסוק מי שם פה לאדם (שמות ד׳:י״א) הפך העור והשומע, כמו לפקוח עינים (ישעיהו מ״ב:ז׳), פקוח אזנים (ישעיהו מ״ב:כ׳).
ודקדוק כטוב כחוטא – כי הכ״פין בלשון הקדש כמו כעבד כאדניו (ישעיהו כ״ד:ב׳), כי ישוב העבד כאדון והאדון כעבד, אין הפרש ביניהם. וכן כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים א כ״ב:ד׳), כחשכה כאורה (תהלים קל״ט:י״ב). והמפרש כימים אשר ישבתם (דברים א׳:מ״ו), הימים, אין טעם וריח לפירוש הזה. כי מה ענין ישבתם בקדש ימים רבים הם הימים אשר ישבתם. והנכון כי מִקדש הלכו המרגלים, ובשנת הארבעים באו לקדש עיר מואב. והנה כל השנים היו במדבר קדש. וזה פירושו, ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם (דברים א׳:מ״ו) עד שוב התרים. כעינין במספר הימים אשר תרתם את הארץ (במדבר י״ד:ל״ד), כי בבוא המרגלים אמרו הננו ועלינו (במדבר י״ד:מ׳).
יתכן היות צדיק ורשע במעשיו, וטהור וטמא בגופו, וזובח בממונו, וטוב וחוטא בלבו, ונשבע בדיבורו.
ALL THINGS COME ALIKE TO ALL. All things come to them as they come to all. There is one event for the righteous and for the wicked. There is no difference between them.
TO THE GOOD AND TO THE CLEAN AND TO THE UNCLEAN. The term tame (unclean) here is the opposite of the word ha-tov (the good), and the word ha-tahor (the clean).⁠1 We similarly find the word pikke'ach (seeing) to be the opposite of the word ivver (blind) and the word cheresh (dumb) in the verse: Who hath made man's mouth, [or who maketh a man dumb, or deaf, or seeing (pikke'ach), or blind? Is it not I the Lord?] (Ex. 4:11).⁠2
The word pikke'ach (seeing) is like the word li-feko'ach (to open) in: To open the blind eyes (Isaiah 42:7), and pa'ko'ach (opening) in: opening the ears (ibid. 20).⁠3
The kafs affixed to tov (good) in ka-tov (as is the good) and to chote (sinner) in ka-chote (so is the sinner) are in keeping with the grammatical rules governing the kafs in the Hebrew language.⁠4 Thus, ka-eved ka-donav (as with the servant, so with his master) (Isaiah 24:2) means that the servant will be like the master and the master will be like the servant. There will be no difference between them.
Similarly, ka-moni ka-mokha, ke-ammi khe-ammekha (I am as thou art, my people as thy people)⁠5 (1Kings 22:4), and ka-chashekhah ka-orah (The darkness is even as the light (Ps.139:12).⁠6
The one who says7 that ka-yamim (according unto the days) in: ka-yamim asher yeshavtem (according unto the days that ye abode there) (Deut.1:46)⁠8 is to be interpreted as if written ha-yamim (the days),⁠9 offers an interpretation that has no taste or fragrance.⁠10 For, what meaning is there in: “You dwelt in Kadesh many days, the days that you dwelt there?⁠"
The correct interpretation of ka-yamim Asher yeshavtem (according unto the days that ye abode there) is as follows:
The spies (sent by Moses to scout the Land of Canaan) departed from Kadesh (Barne'a).⁠11 The Israelites came to Kadesh, the city of Moab, in the fortieth year.⁠12 They spent all the13 preceding years14 in the wilderness of Kadesh.⁠15
This then is the interpretation of ka-yamim asher yeshavtem (according unto the days that ye abode there): “You dwelt in [the wilderness of] Kadesh many days,⁠16 in accordance with the (40 days) that you dwelt in Kadesh,⁠17 until the spies returned.”18 The verse ka-yamim asher yeshavtem (according unto the days that ye abode there) is in keeping with: After the number of the days in which ye spied out the land, [even 40 days, for every day a year, shall ye bear your iniquities, even forty years] (Num. 14:34). For when the spies came back, the Israelites said, Lo, we are here, and will go up unto the place [which the Lord hath promised] (Num. 14:40).⁠19
It is possible that the righteous and the wicked refer to deeds,⁠20 the clean and the unclean refer to the21 body,⁠22 to him that sacrificeth refers to him who brings an offering purchased from his own money,⁠23 the good and the sinner refer to thoughts of the heart,⁠24 and he that sweareth refers to sins committed by [improper] speech.⁠25
1. Tame is the opposite of tahor. It is not the opposite of tov. However, here it stands in contrast to tov. Ibn Ezra believes that Scripture does so because “clean” implies “good.”
2. According to Ibn Ezra, "mouth” is in opposition to "dumb” (i.e., mute). Pikke'ach (seeing) is in contrast to "deaf” and to “blind.”
3. In other words, pikke'ach (seeing) can refer to one who hears or to one who sees. It usually refers to one who can see. Hence, Ibn Ezra's comments.
4. According to Ibn Ezra, when two nouns follow each other and each of the nouns has a kaf prefixed to it, this indicates that the former is like the latter and the latter is like the former. Thus, the meaning of ka-tov ka-chote (as is the good so is the sinner) is: “as it is with the good person so is it with the sinner; as it is with the sinner, so is it with the good person.” In other words, what befalls one befalls the other.
5. Ka-moni ka-mokha, ke-ammi khe-ammekha is to be understood as follows: I am as thou art, thou art as I am; my people are as thy people, and thy people are as my people.
6. Ka-chashekhah ka-orah is to be understood as follows: The darkness is even as the light; the light is even as the darkness.
7. The reference is to Dunash ibn Labrat. See R. Goodman p. 114 notes 12-13. Ibn Ezra quotes Dunash here, because according to Dunash the kaf prefixed to a word can mean "the.⁠" Ibn Ezra disputes this.
8. Deut. 1:46 reads: “So ye abode in Kadesh many days, according unto the days that ye abode there.”
9. This commentary reads our verse as follows: So ye abode in Kadesh many days, the days that ye abode there.
10. It serves no purpose. It does not explain anything.
11. The spies sent out by Moses to spy out the Land of Canaan departed from Kadesh Barne'a. See Deut. 1:19-25.
12. Num. 20:1 reads: And the children of Israel, even the whole congregation, came into the wilderness of Zin in the first month; and the people abode in Kadesh; and Miriam died there, and was buried there.
According to Ibn Ezra, the Kadesh in Num. 20:1 cannot be the Kadesh where the Children of Israel dwelt for nearly 40 years, for Num. 20:1 speaks of Kadesh as where Israel arrived at in the fortieth year. Ibn Ezra identifies the Kadesh in Num. 20:1 as a Moabite city, for Moses sent messengers to the king of Edom from Kadesh asking for permission to pass through his land. Moses tells the king of Edom that he is in Kadesh, a city near the border of Edom (Deut. v. 16). Kadesh fits that description because Moab borders Edom (R. Goodman).
13. Literally, these.
14. The years following the debacle at Kadesh Barne'a.
15. The Kadesh in Num. 20:1 refers to the city in Moab. However, the Kadesh where Israel dwelt for close to 40 years was in the wilderness of Kadesh. The two are not the same.
16. Forty years.
17. Kadesh Barne’a.
18. Israel had to spend a year per day in the wilderness for the 40 days that the spies were in Canaan. Israel was in Kadesh Barne’a during the 40 days that the spies spent in Canaan.
19. We thus see that they did not move from their camp until then.
20. Literally, his deeds. It does not refer to a wicked person, but to a wicked deed. In other words, the results of doing a good deed or a bad deed are the same.
21. Literally, his body. According to this interpretation, “the clean” is not the opposite of “the good,” as it is according to the first interpretation.
22. It makes no difference whether one is ritually pure or impure.
23. It does not refer to a Kohen who sacrifices someone else's animal. It refers to a worshipper who beings an offering which he himself paid for.
24. The good refers to the person of good thoughts. The sinner refers to those who sin in their thoughts.
25. According to Ibn Ezra, the commandments fall into three categories: action, thought, and speech (see Yesod Mora 7:2). Sins are similarly committed by action, thought, and speech. Our verse mentions all three. Kohelet is thus saying that it makes no difference whether a person keeps or violates the commandments.
הכל כאשר לכל – כל העתידות לפניהם,⁠א הבאים לכל האדם, בין שהוא צדיק בין שהוא רשע.
א. בכתב היד נוספו כאן המלים: כלומר ליום הבא לפניהם. מלים אלה סומנו למחיקה. מדובר כאן בחזרה חלקית מחמת הדומות (על תופעה זו, אמנם בחקר המקרא, ראו ליאור גוטליב, ״חזרה מחמת הומויוטלאוטון״, באר שבע יח (תשס״ה), עמ׳ 189- 208).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לאחר מכן אמר לצורך הדגשה ולביאור עניין זה הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא ה-ה׳ במילה ״הנשבע״ היא במקום כ׳, כמו במקרים האחרים. רצונו לומר: התכונות שיש לאדם – כמו המידות והרצונות והטוב והרע – הכול מגיע לכל אדם כעניין מקרי שאינו נובע מרצון חופשי, אלא מרצון אשר מניעים אותו טבע פרטי ומזג אישי, כך גם התכונות האנושיות – אף שהן נראות כנתונות לבחירה – הרי שבעצם יש סיבות כלליות הנטועות בטבע הראשוני של האדם, ומהם נובע הרצון הפרטי של אותו אדם. ״ירא״ כאן הוא שם תואר, ובמשקל זה המילה מופיעה כפועל בעבר ״ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים״ (דברים כה:יח), וכך גם ״כבד, זקן, חפץ״ וכל המילים במשקל זה, הפועל בעבר ושם התואר צורתם שווה. בהמשך כותב הספר ידגיש את העניין המוזכר בפסוק זה ויטען כנגדו ויחקור את שורשיו בפסוק ״שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ״ (קהלת ט:יא). ״כטוב כחוטא״ הכוונה היא להולך בדרך הישר בהתנהגותו עם האנשים ו״חוטא״ הוא ההפך, ולכן בא אחריו עניין השבועה. הוא הזכיר כל אחד מן התארים האלה ואת היפוכו, מלבד ״טוב״ שהוא אינו מזכיר כנגדו רע, שכן הרע הוא העדר ואין לו קיום ולכן אי אפשר לייחס אותו למבצע פעולה, שכן להעדר אין קיום ולכן לא יתכן שמשהו עשה אותו או שנוצר ע״י סיבה מוקדמת. לעומת זאת ״כטוב כחוטא״ זהו תיאור של תכונות באנשים ומידותיהם, ולכן הוא הנגיד בין הטוב לחוטא. ה-כ׳ במילים ״כטוב כחוטא״ מדמה אחד לשני, כמו ״כעבד כאדניו כשפחה כגברתה״ (ישעיהו כד:ב), ״כי כמוך כפרעה״ (בראשית מד:יח). הכותב מונה את התכונות האלה כדי לתאר את מכלול התכונות האנושיות, שכן צדיק ורשע מתאר את מעשיהם, וטהור וטמא את גופיהם, וטוב וחוטא את אמונותיהם ו״נשבע״ על ידי דיבור, כמו שהוא תיאר את אנשי סדום ״רעים וחטאים״ (בראשית יג:יג) ואמר המתרגם ״בישין בממוניהון וחייבים בגויתהון״ (אונקלוס שם).
ובאופן אחר ימצא בהם כל מה שישיגם מאלו המקרים כמו שימצא לשאר בני האדם, ר״ל שכבר ימצא מקרה אחד לצדיק ולרשע ולטוב ולטהור ולמי שהוא הפכם והוא הטמא. ולמי שיקריב קרבנות לי״י ית׳, ולמי שימנע מזה הטוב והוא החוטא והנשבע לשוא ולשקר כמי ששבועה ירא (שם שם, ב).
ואפשר שיהיה הרצון בזה, גם ימצא מקביל לזה בחוש, והוא שהאהבה והשנאה שאין יודע האדם ויכשל מפני זה בדברים רבים, הכל הוא לפניהם למכשול כמו הענין בשאר האנשים, הכל ימצא בהם כאשר ימצא לשאר האנשים עד שכבר ימצא מקרה אחד לטובים והרעים. וימשך פרוש זה הפסוק כמו שקדם אלא שאין זה במי שהם טובים במוחלט אבל ימצא זה במי שקנה מהשלמות מעט, כמו מי שהוא זובח לי״י ועושה דבריו בטהרה וירא מהשבע לשוא ולשקר. וזהו התועלת המגיע ממה שבאר בזה הפסוק במי ימצא זה הענין בשוה.
הכל כאשר – יראה אמנם משפט זה יהיה כללי אמיתי כדרך כל המשפטים הכוללים אשר ניתנו בחכמה אבל לא בפני זה הוא נמנע שימצא איש מה יוצא מן ההקש שכבר יקרה פעם אחד מקרה אחד לצדיק ולרשע גם פעם לטוב ולרע לטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח וכן לכלם כי כל המינים ימצא כן אבל לא מפני זה נתבטל כח המשפט הכללי כמו שלא נתבטל היות מסגולת האדם היותו שוחק או נצב הקומה להמצא איש אחד שלא שחק מימיו או שהוא הולך על גחון וכיוצא בזה. ועל זה וכיוצא בו אמרו זכרונם לברכה בטל הוא אצל הרוב.
הכל כאשר לכל. כל מדרגות הסיוע האלהי באלה שיקרה בהם הבדל במשתדלים1 מתחלפים2 הם כפי מדרגות התכלית מכל אחד מהם3: מקרה אחד לצדיק ולרשע. באופן שיהיה הסיוע האלהי באלה ׳לרשע׳ ׳ולטמא׳ ול׳חוטא׳ בפעולתם כמו שיהיה ׳לצדיק׳ בפעולת הפכם, וזה כפי התכלית המכוון מכל אחד מהם4, כאמרם ז״ל (נזיר כג:, הוריות י:) ׳גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה׳5:
1. בכת״י: ׳באלה שהם נבדלים אל משתדלים׳.
2. כלומר, מה שרואים שהמשתדלים השונים זה מזה זוכים למדרגות שונות של סיוע מאת ה׳.
3. ׳הכל כאשר לכל׳, פירושו שכל סיוע שמקבלים הוא ׳כאשר לכל׳, כפי ההשתדלות שעשו, שיש מדרגות שונות בעושי הטוב, יש צדיק, טוב, טהור, וזובח, וכל אחד מקבל סיוע משמים כפי דרגת השתדלותו.
4. כלומר, גם לעניינים רעים, בדברים הנראים לעין כרשעות וחטא או טומאה, יש לפעמים סייעתא דשמיא כמו שתהיה לצדיק בצדקותו ומצוותיו וטהרתו, כי לפעמים יש מי שעושה עבירה אבל הכוונה בעשייתו טובה.
5. כ״כ רבינו בבראשית (יט לא-לח) בבנות לוט שהיתה כוונתן לשם שמים ׳כי מפני שהיתה כוונת הנשים רצויה היה זרעם לשני גוים יורשי אברהם בקצת, כאמרם (ברכות סג.) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג ו) אפילו לדבר עבירה׳. ובברכות פירש רש״י (בדפו״י, הובא בהגהות מהרצ״ח בסוף ברכות שם בשם ספר פחד יצחק) ׳אפילו עשה אדם עבירה ומתכוין לשם מצוה, כגון בנות לוט ומעשה דיעל וסיסרא, הקב״ה מיישר את אורחותיו׳. ומוכח שאע״פ שחטאו בנות לוט, נחשב להן לזכות כיון שהיתה כוונתן לטובה. וראה פירוש רבינו לבראשית (לח כו). ובאבות (ב׳:ט׳) פירש רבינו מהו ׳לב טוב׳, ׳שגם מה שיראה רע בעצמו לא יהיה רע באמת אם לא יהיה עם ׳לב רע׳, כאמרם ז״ל ׳גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה׳, כאשר התבאר בענין יעל ותמר וזולתם׳. ובפירושו לתהלים (לב ב) ׳[אשרי אדם] לא יחשב ה׳ לו עון, כשכיוון בו לכבוד קונו, כענין יעל וזולתה, ואין ברוחו רמיה, שמקיים המצוות לכבוד האל יתברך, לא ליוהרא׳.
(אמר המגיה: לא אחשך פי מלהזהר למעיין כי במקרא גדולה נדפס כחוטא מלא בוא״ו ולא זכר שר המדפיס מסרה דמקמי חטא כחטא ג׳ חסר וסימן הוי גוי חטא אשר חטא עושה רע כטוב כחטא הנשבע וכן נמסר ריש ישעיה ע״כ.)
כטוב כחוטא – בא בשתי כפי״ן ויורה על דמיון גמור וכן כעמי כעמך (מלכים א כ״ב:ד׳).
הכל כאשר לכל – הכל יבוא להם כמו שיבוא לכל וחוזר ומפרש מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו׳.
לטוב – המטיב עם הבריות.
ולטהור – המחשב בדברי קדושה.
ולטמא – המחשב בדברים מגונים וקלות ראש.
ולזבח – קרבנות לשמים.
כטוב כחוטא – בענין המקרה כמו הטוב כן הוא החוטא, וכמו החוטא כן הוא הטוב.
הנשבע – הרגיל בשבועה ולא יחשוש פן לא יוכל לקיימה.
כאשר שבועה ירא – החדל מן השבועה, כי ירא פן לא יוכל לקיימה.
הכל כאשר לכל – כלומר כל מעשי בני אדם הם כפי מה שנגזר על כל אחד מהם, ועל כן מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור, ולטמא, ולזֹבח ולאשר איננו זֹבח, הנשבע כאשר שבועה ירא.
הכל – יש לו, כמו שיש לאחרים, מקרה אחד הוא המות (שד״ל).
לצדיק ולרשע – לצדיק זה נח, ולרשע זה פרעה, אמרו בשעה שיצא נח מן התיבה הכישו ארי והיה צולע, וכשבא פרעה לישב על כסא שלמה הכישו ארי והיה צולע, זה מת צולע וזה מת צולע, הוי, מקרה אחד לצדיק ולרשע.⁠1 (מ״ר)
לצדיק ולרשע – דבר אחר לצדיק אלו בניו של אהרן, ולרשע אלו עדת קרח, אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופים ואלו נכנסו שלא במחלוקת ויצאו שרופים.⁠2 (שם)
לטוב ולטהור ולטמא – לטוב זה משה, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא, ולטהור זה אהרן שהיה עסוק בטהרתן של ישראל,⁠3 ולטמא – אלו המרגלים שהוציאו דבה על הארץ,⁠4 ואלו ואלו לא נכנסו לארץ ישראל.⁠5 (שם)
ולזבח וגו׳ – ולזובח זה יאשיהו דכתיב (דברי הימים ב ל״ה) וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים, ולאשר איננו זובח – זה אחאב, שבטל קרבן מעל גבי מזבח,⁠6 זה מת בחצים וזה מת בחצים.⁠7 (שם)
כטוב כחטא – כטוב זה דוד דכתיב ביה (שמואל א ט״ז) וטוב ראי, כחוטא זה נבוכדנצר דכתיב ביה (דניאל ד׳) וחטאך בצדקה פרוק, זה בנה ביהמ״ק8 ומלך ארבעים שנה וזה החריבו ומלך ארבעים שנה,⁠9 הוי מקרה אחד כטוב כחוטא.⁠10 (מ״ר)
הנשבע וגו׳ – הנשבע זה צדקיהו דכתיב ביה (דברי הימים ב ל״ו) אשר השביעו באלהים, כאשר שבועה ירא זה שמשון שנאמר (שופטים ט״ו) השבעו לי,⁠11 זה מת בנקור עינים וזה מת בנקור עינים.⁠12 (שם)
1. כלל דרשה זו והבאות אחריה בענין זה בא לפרש, דאדרבה המקרים השוים שבאנשים שונים מהנהגות ודעות שונות זה הוא גופא מעקרי ההשגחה, כדי שתשאר הבחירה ביד האדם, משום דאם היה נקרה לעולם מקרה טוב לצדיק ומקרה רע לרשע, אז בטלה הבחירה וכולם היו מוכרחים להלך בדרך טובים מפני תקות קבלת הטובה ויראת העונש, ולכן מורה ההשגחה שאל יסמוך האדם על עניני המקרים, יען כי המקרים עלולים לקרות כזה כן זה, כמו לצדיק כמו לרשע, ואין שייכים לתשלומי שכר ועונש הבאים בחשבון מדוייק.
2. עיין מש״כ באות הקודם.
3. כמש״נ לפני ה׳ תטהרו, ע״י הקרבנות, וטהרם מטומאת מת באפר פרה, ומטומאת צרעת, וגם בתוכחתו וצדקתו רבים השיב מעון, כנודע באגדות, וע׳ במ״ר פ׳ חוקת.
4. ר״ל שבהוצאת דבה הוו טמאי שפתים.
5. עיין מש״כ לעיל אות א׳ וצרף לכאן.
6. דכתיב ביה (דברי הימים ב י״ח) ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב לעם אשר עמו, והיה דרוש לכתוב ויזבח לו ולעם אשר עמו צאן ובקר, ולנן דריש ויזבח לו ליהושפט ולא להקב״ה, כן מתבאר ממ״ר ר״פ אחרי. ואיני יודע מה צריך לראיה סתומה ודחוקה כזו, בעוד שמפורש כתיב בי׳ באחאב (מלכים א י״ח) וירפא [אליהו] את מזבח ה׳ ההרוס.
7. דבאחאב כתיב ואיש משך בקשת לתמו ויך את מלך ישראל וביאשיהו כתיב ויורו המורים למלך יאשיהו. ועיין מש״כ לעיל אות א׳ וצרף לכאן.
8. לאו דוקא בנה ממש, דהא שלמה בנה, אלא הוא יסד יסודו ותכונתו כמבואר בזבחים נ״ג ב׳, וגם דרשו מזמור שיר חנכת הבית לדוד, ע״י שנתן נפשו עליו מעלה עליו הכתוב כאלו בנאו.
9. ובפ״ק דמגילה מבואר שמלך מ״ה שנה, אמנם כאן הכונה לומר שזכה למלכות כמו דוד, ועוד יותר.
10. עיין מש״כ בכלל דרשה זו לעיל אות א׳ וצרף לכאן.
11. והאמין בשבועתם ומסר להם נפשו, ומזה מוכח שהיה ירא משבועה, שלא היה חש לחשוב אולי יעברו הם על שבועה.
12. דכן כתיב בצדקיהו (מלכים ב כ״ה) ואת עיני צדקיהו עור, וכן בשמשון כתיב (שופטים ט״ז) וינקרו את עיניו. וע׳ מש״כ לעיל אות א׳ בבאור כלל דרשה זו.
שלמה המלך ע״ה הביט בכל הדורות וראה שהדברים שמגיעים לרשעים מגיעים גם לצדיקים, ואמר1, הַכֹּל יבוא להם2 לצדיקים3 כַּאֲשֶׁר – כמו שיבוא4 לַכֹּל – לרשעים, וכך יקרה להם5 מִקְרֶה אֶחָד – אותו מקרה6, אין הבדל ביניהם7 לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע8, לַטּוֹב9 וְלַטָּהוֹר10 וְלַטָּמֵא11 וְלַזֹּבֵחַ קרבנות לשמיים12 וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, ובעניין המקרה שיקרה להם13 כַּטּוֹב – כמו שלטוב יקרה14 כַּחֹטֶא – כך יקרה לחוטא, וכפי שיקרה לחוטא כך יקרה לטוב15, וכך גם אין הבדל בין הַנִּשְׁבָּע – הרגיל בשבועה16, לבין כַּאֲשֶׁר – אשר חדל הוא מן17 הַשְׁבוּעָה כי יָרֵא הוא פן לא יוכל לקיימה18:
1. ילקוט שמעוני.
2. מצודת דוד.
3. לקח טוב.
4. מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. ר״י קרא.
7. אבן עזרא.
8. ורש״י ביאר הכל נותנים לליבם כאשר מגיע לכל אדם שסוף דבר לתת לכל איש כדרכיו, ויודעים שסוף הכל למות, ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם, אבל הפרש יש ביניהם לעולם הבא. ובמדרש, לצדיק זה נח ולרשע זה פרעה, אמרו בשעה שיצא נח מן התיבה הכישו ארי והיה צולע, וכשבא פרעה לישב על כסא שלמה הכישו ארי והיה צולע, זה מת צולע וזה מת צולע, הוי מקרה אחד לצדיק ולרשע. דבר אחר, לצדיק אלו בניו של אהרן, ולרשע אלו עדת קרח, אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופים ואלו נכנסו שלא במחלוקת ויצאו שרופים, מדרש רבה.
9. המטיב עם הבריות, מצודת דוד.
10. המחשב בדברי קדושה, מצודת דוד.
11. המחשב בדברים מגונים וקלות ראש, מצודת דוד. ובמדרש, לטוב זה משה, שנאמר (שמות ב, ב) ״וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״, ולטהור זה אהרן שהיה עסוק בטהרתן של ישראל, ולטמא אלו המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, ואלו ואלו לא נכנסו לארץ ישראל, מדרש רבה.
12. מצודת דוד. ובמדרש, ולזובח זה יאשיהו דכתיב (דברי הימים ב לה, ז) ״וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים״, ולאשר איננו זובח זה אחאב שבטל קרבן מעל גבי מזבח, זה מת בחיצים וזה מת בחיצים, מדרש רבה.
13. מצודת דוד.
14. מצודת דוד.
15. מצודת דוד. ובמדרש, כטוב זה דוד דכתיב ביה (שמואל א׳ טז, יב) ״וְטוֹב רֹאִי״, כחוטא זה נבוכדנצר דכתיב ביה (דניאל ד, כד) ״וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק״, זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה וזה החריבו ומלך ארבעים שנה, הוי ״מקרה אחד כטוב כחוטא״, מדרש רבה.
16. שאינו חושש פן לא יוכל לקיימה, מצודת דוד.
17. מצודת דוד.
18. מצודת דוד. ובמדרש, ״הנשבע״ זה צדקיהו דכתיב ביה (דברי הימים ב לו, יג) ״אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים״, ״כאשר שבועה ירא״ זה שמשון שנאמר (שופטים טו, יב) ״הִשָּׁבְעוּ לִי״, זה מת בנקור עינים וזה מת בנקור עינים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״ירמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) זֶ֣ה׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר⁠־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי⁠־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי⁠־הָ֠אָדָ֠ם מָלֵא⁠־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל⁠־הַמֵּתִֽים׃
This is an evil in all that is done under the sun, that there is one event to all; yes also, the heart of the sons of men is full of evil, and madness is in their heart while they live and after that they go to the dead.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״ירמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותעודהכל
דֵּין מַזָּל בִּישׁ בְּכָל עַלְמָא דִי יִתְעֲבֵיד תְּחוֹת שִׁמְשָׁא אֲרוּם אִרְעוּן חָד לְכוֹלָא לְכָל דַיָירֵי עַלְמָא וְאַף לִבָּא דִּבְנֵי אֱנָשָׁא אִתְמְלֵי בִישׁ עַל דָּא וְחוּלְחוּלְתָּא בִּלְבָבֵיהוֹן כָּל יוֹמֵי חַיֵּהוֹן וּבָתַר סוֹפוֹהִי דֶּאֱנָשָׁא נְטִיר לֵיהּ לְאִתְוַכְּחָא עִם מֵתַיָּא בְּדִין חַיָּבַיָּא.
הד׳י שריר פי גמיע אלמכ׳לוקאת תחת אלשמס, פי מא ערץ׳ ואחד יציב אלגמיע, וקלוב אלנאס מלת שרא וגרבזה פי חיאתהם, לחאל כ׳אתמתהם אלי אלמות.
זאת רעה חולה בכל הנבראים תחת כוכב השמש, בענין שמקרה אחד יכול לפגוע בכולם בשוה. ולבות בני האדם התמלאו רוע ודברים תמוהים בחייהם עד (זמן) אחריתם (עד מיתתם).
זה רע בכל מה שנברא תחת השמש כלומר מה שמקרה אחד פוגע בכל, ולבות בני אדם מלאו רע ודכאון בחייהם בגלל כך שסופם אל המות.
על כן לב בני האדם מלא רע – שאומרים אין דין פורענות לרשעים ואין הכל אלא לפי המקרה, פעמים לצדיקים, פעמים לרשעים.
ואחריו אל המתים – וסופן יורדין לגיהנם.
The hearts of men are filled with evil – For they say that there is no judgment of retribution for the wicked. Everything is attributed to chance, [benefiting] sometimes the righteous, and sometimes the wicked.
And afterwards they join the dead – And they ultimately descend to Gehinnom.
זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם – ואין משימין על לבם כי יש להקב״ה ליתן שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים אלא לבם מלא רע.
ואחריו אל המתים – ואחריתו של אדם למתים ואין שבים מחייהם ליוצרם.
זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל – פתרונו: דבר זה מעשה רע שנעשה תחת השמש, שמקרה אחד לכל.
וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם – פתרונו: גם לעומת זה שבני אדם רואים שהצדיק לא תועילנו צדקתו, ורשעת הרשע לא יכשילנו רשעו, לפיכך לב בני האדם שרואים דבר זה, מלא רע והוללות בלבבם בחייהם. שאילו היו רואים שהרשע אובד ברשעו, וצדיק טוב לו בצדקתו, היו הרשעים שבים מרשעם, ועושים משפט וצדקה.
ואחריו אל המתים – פתרונו: גם דבר זה גורם שלב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם, שכל אדם נותן לב בחייו שאחריתו הולך אל המתים, ומשימות אבד בטחונו, כמו שמפורש:
ומקרה אחד לכולם, וזהו עיניין רע שהוא בעולם על אשר כולם שוים במקרה שלהם.
ואף לב בני האדם מלא רע ורֵשע בחייהם – לעשות רעות רבות, לפי שאומרים בלבבם: איזה הפסד יש לו לעושה הרעה, כי מקרה אחד להם, וכזה כן זה, ואחריתו של כל אחד ואחד אל המתים – שבכולם מיתה נוהגת בהם, ועל כן מחזיקים רשעים ברשעם שלא לשוב מדרכם הרעה, ולאחר מיתה שוב אינן יכולין לשוב בתשובה. ועל זאת נפלאתי מדוע מידת הדין מארכת להם אף כל כך, ומדוע מקרה אחד לכולם.
זה רע – אין בכל מה שנעשה תחת השמש דבר יותר קשה מזה. על כן מלא לב בני האדם1 רע והוללות בלבבם בחייהם – בעודם בחיים. ועוד יאמרו על המתים וישוב אחריו ללב בני האדם.
ואמר בענין הזה בני האדם – כי על הקטנים יותר קשה בעבור קוצר דעתם.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ח׳:י״א.
THIS IS AN EVIL IN ALL THAT IS DONE UNDER THE SUN. There is nothing that is done under the sun that is more difficult to bear than the fact that one event (death) befalls everyone.⁠1 It is for this reason2 that the heart of the sons of men is full of evil, and madness is in their heart.
Be-chayehem means while they still live.⁠3
Ve-acharav el ha-metim (and after that they go to the dead) means: “Furthermore, they say the following regarding the dead: [for to him that is joined to all the living there is hope; for a living dog is better than a dead lion (Kohelet 9:4)].⁠4
The word acharav (after that) refers to the heart of the sons of men.⁠5
Our verse employs the term benei ha-adam (the sons of men) because it is more difficult for the young ones (to properly express themselves) because of their lack of maturity.⁠6
1. Literally, than this.
2. That one event befalls everyone.
3. Be-chayehem literally means “in their life.” Hence, Ibn Ezra's comment.
4. Our verse is to be understood as follows: Furthermore, their hearts say the following regarding the dead: For to him that is joined to all the living there is hope; for a living dog is better than a dead lion (Kohelet 9:4).
5. Mentioned earlier in the verse.
6. Ibn Ezra believes that the sons of men (benei ha-adam) refers only to mature people. However, the term ha-adam (men) takes in all people (R. Goodman).
והרעא – כלב אשר הבריות עושים תחת השמש, שהריג הם יודעים כי מקרה אחד לכל, ואף על פי כן לב בני אדםד מלא רע, ואף על פי שהם יודעים שאחריתם אל המתים.
א. כך בכתב היד. סביר שמדובר בשיבוש של ד״ה: זה רע.
ב. בכתב היד: לכל. הלמ״ד הראשונה מסומנת שם למחיקה.
ג. בכתב היד מופיע לפני מלה זו: אשר הרי, עם סימן למחיקה.
ד. בנוסחנו: האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כלומר זה רע ומכוער יותר מכל מה שנזכר קודם, כלומר מכל הדברים שתוארו כמכוערים משום שהם נושאים את התכונות האלה. כי מקרה אחד לכל כלומר הטוב והרע וההצלחה והניגוד לה הם כביכול דברים מקריים.
וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים כלומר לא זו בלבד שהדברים קורים להם כביכול בצורה מקרית ואין הם יכולים לבחור איזה מהם יתרחשו, אלא שבנוסף לכך לבבות בני האדם נוטים לעבר החייתיות ולמעשים רעים ולטיפשות וקלות הדעת במשך חייהם, ולאחר מכן כאשר הם מתעוררים וסר מהם טבע הטיפשות והם מתחילים להחכים מעט, אז הם מתים. כלומר, הם כל הזמן במצב של הפסד, בתחילת החיים בגלל התגברות הטיפשות, ובאמצעם בגלל התקבעות התכונות הרעות, ובסופם כאשר האדם מתעורר ומנסה לתקן את מה שקולקל, דווקא אז המוות קוטע את דרכו והוא פוסק מלהתקיים, ואם כך בשום מצב הוא אינו זוכה ליתרון, ולפיכך הוא אמר שזה רע יותר מכל מה שנאמר קודם.
זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, עם שהוא מביא גם כן מבוכה בלב בני האדם ומרחיק אותם מהשלמות, וזה כי מקרה אחד לכל, וזה דבר רע מאד. וגם ימשך מזה שיהיה לב בני האדם מלא רע והוללות ובלבבם בחייהם, ואחרי האדם ילך הלב אל המתים (שם שם, ג) בלא שלמות אנושי, אשר הוא הרע שבכל מיני הרעות, ר״ל המות וההפסד.
זה רע – יראה זה לבדו הוא הרע אשר נשאר מדרך החקירה בכל אשר נעשה תחת השמש כי לא הוקפו קצת מן המאורעות בה עד שלזה נשאר פתחון פה לחולק לומר כי מקרה אחד לכל. כי ממקרה אחד יביאו ראיה לכל מצורף לזה כי לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם אשר לא יאמינו בסגולת האדם ומעלתו מצד נפשו בעוד בחיים חייתו אף כי אחרי מותו וזה כי יאמרו.
(ג-ד) [תוצאות רעות שיש מכך שגם הצדיקים צריכים לעסוק בצרכי חיי שעה]:
זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל. שהמשתדל להשיג חיי עולם בעיון ובמעשה יצטרך גם הוא להשתדל להשיג חיי שעה, כמו שיצטרך להשתדל בזה האדם ההמוני1 המשתדל להשיג חיי שעה בלבד2, כאמרם ז״ל (ברכות לה:) ׳רבים עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם׳, לא זה ולא זה3: וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם. ועם מה שיקרה ׳רע׳ מזה שהמשתדל בתורה ובמעשים טובים יצטרך ליבטל מהם להשיג ההכרחי לחיי שעה, ימשך גם כן לזה קלקול אחר ש׳לב בני האדם מלא רע׳ בענין ׳לבבם׳ ושכלם ׳בחייהם׳, שחושבים שהתכלית המכוון במציאות השכל האנושי הוא שישתדל בחיי שעה בלבד4: ואחריו. ואחר זה הדמיון הרע5: אל המתים. חושבים כמו כן ׳רע׳ על ׳המתים׳, שחושבים שגם זה הכח השכלי האישיי באישי האדם הוא דבר נפסד6, באמרם כי מי אשר יחובר אל כל החיים, שהדברים המחוברים מכל מיני ׳החיים׳, שהם המרגיש7 והמתנועע8, הזן9 והמגדל10, יש בטחון גם בהפסד קצתם11 שיתקיים החיות בהם זמן מה בהשתדלות טבעי או נפשי12 מגיע המזון אל הניזון13, ויעיד על זה כי לכלב, גם שהוא נמצא פחות, חי הוא, בעודו ׳חי׳ במיני החיים הצמחיים והמרגישים14, טוב, יש לו ׳טוב׳ בטחון לאיזה קיום בכוח טבעי והערה טבעית או נפשית, וישתדל לזה באיזה אופן15, ובזה יהיה לו יותר טוב מן האריה המת, יותר ממה שיהיה לארי, גם שהיה בחייו נכבד הרבה מן הכלב, המת, וזה בהיפָסֵד ממנו מיני החיים הטבעיים והנפשיים16:
1. בדפו״ר: ׳בהמוני׳.
2. כלומר, ה׳מקרה׳ הזה שעל האדם לעסוק בפרנסתו הוא ׳אחד לכולם׳, שגם מי שמשתדל בכל יכולתו בעסק רוחני מוכרח לעסוק גם בצרכי חיי שעה, כמו איש ההמון שעיסוקו רק בזה.
3. בברכות (לה:) הובאה מחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב״י באופן ההנהגה הראויה בפרנסה, לדעת רבי ישמעאל ׳הנהג בהן מנהג דרך ארץ׳, ולדעת רשב״י ׳בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים׳, ואיתא שם: ׳אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן׳. ובהמשך שם: ׳דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן׳. והיינו שהצליחו הן בתורתם והן בפרנסתם, ומזה למדנו שמה שנאמר שאלו שעשו כרשב״י ׳לא עלתה בידן׳, הכוונה שלא הצליחו לא בזה ול בזה.
4. בנוסף על הרעה שגם החכם הרוצה לעסוק בחיי עולם נאלץ לבטל מזמנו להשיג את צרכיו הגשמיים, יש מכך רעה נוספת, שמתוך שהאנשים רואים שגם החכמים שעיקר עיסוקם ברוחניות עוסקים לפרנסתם בהבלי עולם הזה, חושבים שזה תכלית שכלו של האדם, שישתדל על ידו להשיג קנייני עולם הזה, נמצא שליבם מלא רע ׳בלבבם׳, שהוא השכל, ׳בחייהם׳, בכך שחושבים שעיקר שכלם וחייהם נועד להשיג קניינים גשמיים.
5. אחרי המחשבה הרעה הזו על תכלית חיי האדם ושכלו, נמשכת מחשבה רעה נוספת.
6. כלומר, מתוך שרואים שאין אדם נמלט מלעסוק בחיי שעה, באים לחשוב שעסק זה הוא עיקר חיי האדם, ומתוך כך חושבים שהשכל הנמצא בכל אדם ואדם אינו נצחי, אלא הוא דבר הנפסד ביחד עם הגוף, ולכן חושבים על המתים שנכרתו לגמרי ואינם קיימים כלל במותם. [ובדברי רבינו ׳שגם זה הכח השכלי האישיי באישי האדם הוא דבר נפסד׳, מרמז לדעת הפילוסופים שסברו שיש לכל האנשים שכל רוחני אחד משותף, שהוא נצחי, אך השכל האישי של כל אחד ואחד אינו נצחי, ומת ביחד עם הגוף. דעה זו הביאה רבינו בספרו אור עמים (פרק הנפש), והיא הדיעה המובאת כאן עד פסוק ו׳. ובפסוק ז׳ יבאר רבינו שלעוסק בתורה אינו כן. והיינו כי רבינו קיבל דיעה זו לגבי מי שאינו עמל להוציא את כח שכלו מן הכח אל הפועל, וכפי שביאר באור עמים שם ובפירושו לבראשית (א כז) שעל איש כזה נאמר ׳אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו׳, שאף שקיבל נשמה יקרה, כיון שלא הוציאה אל הפועל הרי מת כבהמה ללא הישארות הנפש האישיית, ורק מי שהוציא את הכח השכלי של נשמתו אל הפועל הוא שזוכה לחיי הנצח, וכפי שהתבאר לעיל (ג יג-טז), וראה מה שצויין שם בזה].
7. כח ההרגשה שבנפש הבעל חי שממנו חמשת החושים.
8. כח הבעל חי לנוע ממקום למקום.
9. הכח לאכול.
10. כח הצמיחה. אלה הם ארבעה חלקים שיש בבעל החי המחיים אותו, ואותם מכנה רבינו ׳מיני החיים׳. ומדברי אבע״ז לעיל (ז ג) מבואר שהמרגיש והמתנועע הם מן הנפש הבהמית, והזן והמגדל מן הנפש הצמחית, שהם קיימים גם בצומח. [הרמב״ם בשמונה פרקים (פרק א) כתב: ׳חלקי הנפש [של האדם] חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי׳. ורבינו מונה את הזן והמגדל לשנים, ואילו לדעת הרמב״ם המגדל כלול בזן, ׳החלק הזן - ממנו הכח המושך, והמחזיק, והמעכל, והדוחה המותרות, והמגדל, והמוליד הדומה, והמבדיל הליחות עד שיפריש מה שראוי להיזון בו ומה שראוי לדחותו׳. והרמב״ם לא הזכיר ׳המתנועע׳, אך האבע״ז שם כתב ׳והנפש השנית נפש הבהמה והיא בעלת ההרגשות חמשה, ובעלת התנודה ההולכת ממקום למקום׳, הרי ש׳המרגיש׳ כולל ׳המתנועע׳].
11. אם אחד מחלקי החיים הנזכרים נפסד וכלה.
12. ׳השתדלות טבעי׳ הוא מה שהאדם או בעל חי עושה מבלי הכרה והתבוננות, מעצם טבעו, ו׳השתדלות נפשי׳ הוא מה שעושים מתוך הכרה בנפש.
13. כלומר, הבעל חי הכולל בו ארבעה חלקים אלה המהווים את חייו, כל זמן שחלק מהם עדיין קיים יש לו ׳בטחון׳ ותקווה שיוכל לשוב לחיות לפחות לזמן מה ע״י שישתדל שהמזון הראוי יגיע אל חלק הנפש הניזון ויחיה אותו, והשתדלות זו תהיה לפעמים מתוך הכרה בצורך לכך [׳נפשי׳], ולפעמים מטבעו של בעל החיים [׳טבעי׳].
14. ׳החיים הצמחיים והמרגישים׳ הם אותם ארבעת חלקי החיים הנזכרים, שהמרגיש והמתנועע הם מן הנפש הבהמית והם המרגישים, והזן והמגדל מן הנפש הצמחית (ע״פ אבע״ז לעיל ז ג).
15. הכלב הוא מין בעל חי נבזה, אך כל זמן שהוא חי, גם אם נחלה וחלק מחושיו או כוחותיו אינם עומדים לו, יש לו תקווה שבהשתדלות מרצון או בהרגשה טבעית יוכל להתרפא בכך שיאכל את המאכל הראוי, ובכך ישוב לכוחותיו. [ומלשון רבינו ׳והערה טבעית או נפשית׳ משמע שמסתפק אם שייך בבעלי חיים הערה נפשית, שהיא מתוך הכרה והתבוננות, או שאינם כלל בעלי הבנה אף להציל עצמם, ופעולותיהם אינם אלא מתוך הערה טבעית, ויל״ע].
16. שברגע שמת, נפשו הבהמית הסתלקה, ואין בו לא הכרה ולא הרגש, ולעולם לא ישוב לחיות.
זה רע וגו׳ – רוצה לומר בכל מה שנעשה בעולם אין דבר רע וקשה כזה אשר מקרה אחד יקרה לכל בני האדם.
וגם – בעבור זה גם לב בני האדם מלא מחשבת רע לחשוב שאין השגחה ואין משפט.
והוללות – בכל ימי חייהם יש בלבבם שיעמום וערבוב הדעת.
ואחריו – אחר השיעמום יורדים אל המתים, רוצה לומר לא הלכה מהם השיעמום עד כי מתו ושכבו בקבר עם המתים, ואבד אם כן סברם ותוחלתם.
זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, כי מקרה אחד לכל, וחריצות האדם לא תועיל לו, ואף על פי כן וגם לב בני האדם מלא רע ועצבון ליגע ולעמול תמיד, וְהוֹלֵלוּת1 בלבבם – ועצבונם זה הנה הוא הוללות, כי אם הגזרה אמת, החריצות שקר, ועצבונם זה הוא בחייהם, כי אינם עמלים אלא מפני תוחלתם שיגיעו זה עם זה לחיות חיי נועם (אף על פי שבאמת מעולם לא ישמחו בעמלם),
ואחריו אל המתים – ומלבד מה שהם עמלים כדי להשיג טובה בחייהם, הנה ישתדלו גם כן להשיג טובה אחר זמן החיים, והוא כשיהיו בארצות המתים, כי יקוו שישמחו אז בשמחת יורשיהם.
ואמר אחריו והמלה חוזרת לא על החיים, אלא על זמן החיים, ולהיות הזמן בעל הכמות המתדבקת יבא בלשון יחיד, כמו שאמרתי אצל כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו. ומי לא יראה שאיננו רק הוללות לעמול בחיים כדי לשמוח אחר המות בשמחת היורשים?
1. {שד״ל מציע ניקוד שונה מניקוד בעלי המסורה.}
וגם – ועם כל זה שיודעים בני אדם שאי אפשר להשמט ממות.
רע – ענינו כאן (לפי שד״ל) דאגה.
והוללות בלבבם – שגעון לקבוץ ולצבור ממון בחייהם ושישאר אחריהם גם כשילכו להם אל המתים שקדמום בחיי עולם (שד״ל).
זֶה הדבר הכי1 רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ – בעולם2, ואין דבר יותר קשה מזה3 כִּי מִקְרֶה – שמקרה4 אֶחָד יקרה5 לַכֹּל – לכל בני האדם6, וְגַם בעבור זה7 שרואים שהצדיק לא תועילנו צדקתו ורשעת הרשע לא תכשילנו רשעתו8, לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא מחשבת9 רָע לחשוב שאין השגחה ואין משפט10, שאומרים אין דין פורענות לרשעים אלא הכל לפי המקרה פעמים לצדיק ופעמים לרשע11, וְהוֹלֵלוֹת – ושיעמום וערבוב הדעת יש12 בִּלְבָבָם בְּכל ימי13 חַיֵּיהֶם ואין משימין על ליבם כי הקב״ה יתן שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים14, וְאַחֲרָיו – ואחרי השעמום ירדו בקבר15 אֶל הַמֵּתִים ואין שבים מחייהם ליוצרם, וסופם יורדים לגיהנם16:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. אבן עזרא, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. רש״י.
12. מצודת דוד.
13. מצודת דוד.
14. לקח טוב.
15. מצודת דוד.
16. רש״י.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״ירמב״ןר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) כִּי⁠־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר [יְחֻבַּ֔ר] (יבחר)א אֶ֥ל כׇּל⁠־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי⁠־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן⁠־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃
For to him who is joined with all the living there is hope; for a living dog is better than a dead lion.
א. [יְחֻבַּ֔ר] (יבחר) =ש1,ק-מ ובדפוסים וכן בקורן וברויאר ומג״ה
• ל-כתיב?!=יְבֻחָ֔ר (קמץ באות חי״ת?) ע״פ הערת ברויאר בספק. אבל מעיון בצילום כתב⁠־היד בהגדלה נראה שהוא פת״ח למרות הטשטוש מתחת לקו (אולי סימן של מחיקה) וכן דעתו של דותן.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם מַן גַבְרָא דִי אִתְחַבָּר לְכָל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וּלְמִקְנֵי חַיֵי עַלְמָא דְּאָתֵי אִית לֵיהּ סְבַר אֲרוּם כַּלְבָּא חַיָא הוּא טָב מִן אַרְיָא דִי הוּא מִית.
כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון – א״ר חנינא יבחר כתיב אפילו אותן שפשטו ידיהן בזבול עליהם אומר כצאן וגו׳ [וצורם לבלות שאול מזבול לו] (תהלים מ״ח:ט״ז). לרחקן אי אפשר שכבר עשו תשובה לקרבן אי אפשר שפשטו ידיהם בזבול הא כיצד עליהם נאמר וישנו שנת עולם ולא יקיצו (ירמיהו נ״א:נ״ז). רבנן דקיסרין אמרין קטני גוים וחיילותיו של נבוכדנצר לא חיין ולא נידונין ועליהם הוא אומר וישנו שנת עולם ולא יקיצו.
כי לכלב חי טוב – בעולם הזה מי שהוא כלב יכול לעשות ארי ומי שהוא ארי יכול לעשות כלב. [אבל לע״ל מי שהוא כלב אינו יכול לעשות ארי ומי שהוא ארי אינו יכול לעשות כלב]. אדריינוס שחיק עצמות א״ל לר׳ יהושע בן חנניה אנא טב ממשה [רבך א״ל למה א״ל] דאנא חי והוא מת דכתיב כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת א״ל [יכול] את גזור דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין א״ל אין מיד גזר ואמר דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין ברמשא קדמאה סלקין ומטיילין על איגר פלטין דידיה ור׳ יהושע בן חנניה עימיה תלא אפוי וחזא תננא [סלקא] מן זוזי רחיקא א״ל דין תננא למה א״ל את משכח (רוכסא) [דוכסא] באיש ועל אסיא לבקריניה. [ואמר לא אפשר עד דשתי חמימי תלא אפוי וחמא תננא בזווי אחריתי א״ל תננא למה א״ל את משכח איפרכיא באיש ועאל אסיא לבקרינהו] ואמר לא אפשר (נגד דמחיים כלני) [עד דמיחם בלני]. א״ל תיפח רוחיה דההוא גברא בחיים לא קמת גזירתיה אפילו חד יומא. א״ל מה קשי לעמא הפריצי בן שבעיה. חציף ההוא נטר מכולהון ברם משה רבינו משעה שכתב לנו בתורה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות ל״ה:ג׳). חזי אם יהודי מדליק נורא בשבתא ועדיין גזירתו קיימת.
כי מי אשר – יחבר אל כל החיים, א״ר יוחנן יבחר כתיב [מי יבחר יצ״ט מיצה״ר אלו צדיקים מי יבחר יצה״ר מיצ״ט אלו הרשעים].
אל כל החיים יש בטחון – שכל זמן שאדם חי יש בו בטחון ותקוה לעשות תשובה, וכיון שמת אבדה תקותו, מה טעם במות אדם רשע תאבד תקוה.
כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת – בעולם הזה מי שהוא כלב יכול ליעשות ארי, ומי שהוא ארי אינו יכול ליעשות כלב. אדרינוס שחיק עצמות אמר ליה לרבי יהושע בן חנניה אנא טב ממשה רבך, אמר ליה למה, אמר ליה דנא חי והוא מת דכתיב כי לכלב חי וגו׳, אמר ליה את גזור דלא ידליק נורא ברומי שלשה ימים, א״ל אין, מיד גזר ואמר דלא ידליק נורא ברומי, ברמשא קדמא סלקון מטיילא על אגר פלטין דידיה ורבי יהושע בן חנניה עמיה, תלא אפוי וחמא תננא סלקא מן זווי רחיקא, אמר ליה למה דין תננא, אמר ליה את אשכח דוכסא באיש ועל אסיא למיבדקיניה ואמר לא אפשר עד דשתי חמימי, תלא אפוי וחמא תננא בזוו אחריתי, אמר ליה תננא למה, א״ל את משכח איפרכיא באיש ועאל אסיא למבדקיניה ואמר לא אפשר עד דמיחם בלגין אמר תפח רוחיה דההוא גברא, עד דהוא גבן בחייה לא קמת גזרתיה אפילו חד יומא, ברם משה רבינו משעה שכתב לנו התורה לא תבערו אש חמיתא יהודאי מדליק נורא בשבתא. א״ל מה קשי לענא דתרעי בין שבעין דובין, אמר ליה חציף ההוא נטורא דהוא נטר ליה מכלהון.
פאן מן יתאלף באלאחיא לה רגא ותכלאן, פאלאיתלאף בכלב חי, אפצ׳ל מן אלאיתלאף באסד מיית.
שמי שמתחבר עם אלה שיש בהם חיים (הן בני אדם הן בעלי חיים במשמע) יש לו תקוה וגם סמך ועזר. ואם כך עדיפה ההתחברות (להיות לו צוותא) עם כלב החי, מאשר עם האריה המת.
כי מי שמתחבר עם החיים יש לו תקוה ובטחון ולכן טוב להתחבר עם כלב חי מלהתחבר עם אריה מת.
כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון – כי בעודו בחיים אפילו הוא רשע ונתחבר לרשעים, כמה שנאמר: אל כל החיים, אף לרשעים, יש בטחון – שמא ישוב לפני מותו.
כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת – ושניהם רשעים. טוב היה לנבוזראדן שהיה עבד רשע ונתגייר שלא הקדימתו מיתה, מנבוכדנצר רבו שנקרא אריה, שנאמר: עלה אריה מסבכו (ירמיהו ד׳:ז׳), ומת ברשעו, הוא בגיהנם ועבדו בגן עדן.
ורבותינו דרשוהו (שבת ל׳:) לענין מחתכין את הנבלה בשבת לפני הכלבים ומת המוטל בחמה אסור לטלטלו אלא אם כן הניחו עליו ככר או תינוק.
For to him that is joined to all the living, there is hope – For as long as he lives, even if he is wicked and he associates with the wicked, as it is stated, "to all the living,⁠" [including] even the wicked, there is hope that he will repent before his death.⁠1 2
For a live dog is better than a dead lion – And they are both wicked. It was better for Nevuzaradan, who was a wicked slave and became a proselyte, that death did not overtake him sooner than Nevuchadnetzar, his master, who is called a "lion,⁠" as it is stated, "A lion has come up from his thicket,⁠"3 and who died in his wickedness, in Gehinnom, while his slave [Nevuzaradan] is in the Garden of Eden. Our Rabbis expounded upon this, that we may butcher a carcass for dogs on Shabbos, but a human corpse, lying in the sun, may not be moved unless one places a child or a loaf on it.
1. See II Melochim 25:7.
2. For the lowliest person, as long as he is alive, can grow spiritually, whereas the wisest and most righteous who are dead cannot. (Metzudat David)
3. The written text is יבחר [=will choose], to indicate that only those having the ability to choose have hope, but for the dead, being that they are unable to choose, all hope is lost. (Ibn Ezra)
כי מי אשר יחובר – יבחר כתי׳ כלומר כל מי שהוא יחובר אל כל החיים יש בטחון לעשות תשובה וכן מי אשר יבחר שיבחר בו הק׳ אל החיים בזמן שהוא בחיים יש בטחון שיעשה תשובה כי לכלב חי הוא טוב לענין תשובה וקיום המצוות מן האריה המת שנאמר במתים חפשי כיון שמת אדם כבר נעשה חפשי מן המצוות. ס״א כי לכלב חי הוא טוב קטן בן יומו (חי) מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת.
כי מי אשר יחובר אל כלא החיים יש בטחון – פתרונו: כי מי הוא האדם שיחיה לנצח ולא יראה השחת, ויחובר אל כל החיים, ולא אל המתים, כי בעוד שאדם חי – יש לו בטחון, אבל משמת – אבדה תקותו. כמו שאמרו ישראל: יבשו עצמותינו אבדהב תקותינו נגזרנו לנו (יחזקאל ל״ז:י״א), וכן הוא אומר: כי לכלב חי הוא טוב מן האריהג המת.
ד[דבר אחר: אבד בטחונו, כי מי הוא צדיק שתועיל לו צדקתו, ויחיה לנצח, ויחובר אל כל החיים לעולם, ולא תאבד תקוותו, וזה יהיה בטחונו.]
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״כל״.
ב. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621, ובהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״ואבדה״.
ג. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621: ״הארי״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לונדון 22413 (הסדר בכ״י מעורבב), אך חסר בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
כי מי אשר יחובר – כי אותו האדם שהוא חי ומחובר אל החיים יש לו בטחון – לעשות תשובה, שבעודו בחיים יכול לשוב.
אבל לאחר מיתתו אינו יכול לשוב, שהרי כלב חי הוא טוב מן האריה המת – שלאחר מיתתו אין בו יכולת וכח.
כי – זו מחשבת בני האדם שיאמרו כי כל מי שהוא מחובר אל החיים יש לו בטחון.
ופירוש אחר: כי מי אשר יחובר – מן המתים, והענין שלא יתחבר עם כל המתפרדים ממנו, אל כל החיים, יש בטחון בלבד, ולא למתים.
וכתוב יבחר – וענינו כי המת לא יוכל לבחור.
FOR TO HIM THAT IS JOINED TO ALL THE LIVING THERE IS HOPE. This is the thought of the sons of men: For to him that is joined to all the living there is hope. Another interpretation: For to him1 that is joined refers to the dead mentioned in the previous verse. Its meaning is: Who among the dead can be joined to the living? That is, no one among the dead can be joined to those who are apart from them.⁠2 Only the living, not the dead, have hope.⁠3
The text reads: yevuchar (is chosen).⁠4 Scripture reads ki mi asher yevuchar (for him that chosen) because “the dead cannot choose.”5
1. The Hebrew reads ki mi. Ki mi literally means “for who.” Ibn Ezra’s first comment connects ki mi to “the living.” The second interpretation connects ki mi to the dead mentioned in the previous verse.
2. “Those who are apart from him (the dead person)” refers to the living. This interpretation reads our verse as follows: For who among the dead will be joined to the living? for only to the living is there hope.
3. Ibn Ezra's paraphrase of For a living dog is better than a dead lion.
4. Our text reads yevuchar. However, yevuchar is traditionally interpreted and sounded as if written yechubbar. The first reading is a ketiv and the second reading a keri. Up till now Ibn Ezra interpreted our text as if it read yechubbar. He now interprets it according to the ketiv. According to the ketiv our verse reads: for who [among the dead] shall be chosen to join the living.
5. The verse literally reads ki mi asher yevuchar for who [among the dead] shall be chosen to join the living and does not read "who among the dead shall choose [to join the living]" for the dead cannot choose.
כי מי אשר יחובר – כלומר שאלו היה יודע האדם שהוא מחובר לזמן מרובה הרבה אל... החיים, שלא מת מחמה, אם יוכל להיות סמך ובטחון במעשיו ובקיבוץ ממונו לעמוד לו בכלות כוחו, שאפיול לכלב חי... טוב, אך אין זה, אלא הכל מתים, ואין יודע מתי.
כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת משפט זה הוא מעין תשובה על התנגדות שמכוונת נגד המשפט הקודם. כלומר, אם תאמר שאחרי המוות יש לו תקווה לזכות בשלמות ולהתקשר אל האושר לאחר שלא זכה בו בחייו, אין הדבר כך, שהרי אפשר לקוות לרכישת זכויות אך ורק כל עוד האדם בין החיים, ואילו לאחר המוות אין כל תקווה, שכן הכלב – למרות עליבותו ושפלותו – כאשר הוא חי הוא טוב יותר מן האריה המת, למרות אומץ לבו וכוחו של האריה, שהרי לאחר מותו לא נשאר זכר מן התכונות הלאה. לפיכך כלב חי יש לו תקווה שיזכה לטובה, ואילו לאריה מת אין תקווה. אחרים מפרשים ש״לכלב חי״ מתקשר לתחילת הפסוק, והכוונה היא שהחברות וההתחברות בעולם הזה עם הדברים השפלים ביותר היא עדיפה מאשר להתחבר לדברים הנאצלים ביותר לאחר מות האדם.
וזה שמי שיחובר אל איזה שיהיה ממיני החיים יש בטחון כי עדין אפשר לו לקנות שלמות, והחיים אשר הוא בהם הם גם כן טובים בעצמותם, עד שהעבד החי הוא טוב מהמלך המת. והמשיל זה הענין בכלב והאריה,
כי מי. יחובר יבוחר כתוב וענינם אחד יראה כי יקשה להם מי מן האנשים אשר יבחרהו האל לשכון חצריו או אשר יחברהו עמו לא בעולם הזה לתת עליו השגחתו ולא לעולם הבא, להסתירו בצל סוכתו. וזה בהשקפה אל הרוחק אשר ביניהם אשר הוא בב״ת והיו להם דברי החכם לתשובה מה שנמשך מן הכתוב אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי יש בטחון טוב מהאריה המת ואל תשומם מהפסק הפסוק כי בעל הטעמים יישרני לזה וזכור לטוב. אמר אני איני מסופק בזה כי ודאי ידעתי כי אל כל החיים אשר אמרנו עליהם והחי יתן אל לבו יש בטחון בזה ולא יפלא בעיניהם מי אשר יחובר אליהם לחיים כי לכל אדם אפילו יהא נחשב לכלב מצד מיעוט ערכו אם הוא בשכלו חי יהיה לו טוב מן האיש הנחשב לאריה אם הוא מת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

יבחר. יחבר ק׳ ובקהלת רבתי כי מי אשר יחבר אמר ר׳ אחא יבחר כתיב מי יבחר יצר טוב מיצר הרע אלו הצדיקים מי יבחר יצ״ר מיצר טוב אלו הרשעים אל כל החיים יש בטחון אפילו אלו שפשפו ידיהם בזבול יש בטחון ובירושלמי פ׳ הרואה אמר ר׳ יוחנן כי מי אשר יחבר יחבר כתיב אל כל החיים יש בטחון כל זמן שאדם חי יש לו תקוה מת אבדה תקותו מאי טעמא במות אדם רשע תאבד תקוה עיין יפה מראה שם סימן י״א ועיין עוד במדרש אות רבתי פ׳ ג׳ ובמדרש לקח טוב שחבר רבינו טוביה בר׳ אליעזר כי מי אשר יבחר יבחר כתיב יחבר ק׳ ופי׳ הכתוב מי הוא הנבחר מהקב״ה וישכון חצריו ופי׳ הקרי מי הוא אשר יחבר ויזכה להדבק בצל כנפי השכינה אל כל החיים יש בטחון בעוד שהאדם בחיים יש תקוה ותוחלת שיעשה תשובה ויזכה לקנות החיים הנצחיים אבל אחרי מותו אבדה תקותו שאין תשובה לאחר מותו ע״כ וכיוצא בזה כתב בפסיקתא שלו ריש פרשת אמור.
כי מי – מבני האדם ואפילו הוא רשע וחוטא.
אשר יחבר – אשר יתחבר עצמו אל כל החיים, ואפילו גם המה רשעים, מכל מקום כשעוד הוא חי יש לו בטחון לרשת עולם הבא אולי ישים על לבו וישוב לפני מותו.
כי לכלב חי – על הכלב החי יאמר שהוא טוב יותר מן האריה המת, וכאומר כן הוא בבני אדם שהחי יותר טוב מן המת הואיל ולחי יש בטחון.
כי מי אשר יִבְחַר?⁠1 – מי יבחר דבר כזה?
והלא אל כל החיים יש בטחון – לשמוח ולראות טוב,
ואחר המות אין בטחון, כי לכלב חי הוא (ה)טוב והשמחה, יותר מן האריה המת.
1. {שד״ל מציע ניקוד שונה מניקוד בעלי המסורה.}
יחבר – כתיב יבחר והוא הנכון לפי שד״ל, מי שיבחר לקנות לו כדי צרכו.
אל כל החיים – לכל ימי חייו.
יש בטחון – לההנות ממנו, לא מי שאוסף וצובר למי שיהיה אחריו.
כי לכלב חי – הנבזה בעיניהם מכל הבהמות, טוב לו יותר מן האריה (חשוב שבבהמות) המה; וגם לפי הקרי יְחֻבַּר (שלא היה צריך לנקדו פֻּעַל והנכון יֶחְבַּר בבנין הקל כמו כל אלה חברו אל עמק השדים (פרשת לך לך), נוכל לפרש כזה, בעוד שאדם חבר ודבק אל החיים (שם מופשט או שם תאר) יש לו בטחון לההנות מפרי יגיעו).
אשר יחבר – א״ר אחא, יבחר כתיב, מי יבחר יצר טוב מיצה״ר אלו הצדיקים, מי יבחר יצר רע מיצר טוב אלו הרשעים.⁠1 (שם)
אשר יחבר וגו׳ – א״ר יוחנן, יבחר כתיב, אל כל החיים יש בטחון, שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה, מת – אבדה תקותו, דכתיב במות אדם רשע תאבד תקוה.⁠2 (ירושלמי ברכות פ״ט ה״א)
אל כל החיים – אפילו אלו שפשטו ידיהם בזבול יש בטחון,⁠3 להחיותן אי אפשר, שכבר פשטו ידיהם בזבול, ולכלותם אי אפשר שכבר עשו תשובה, עליהם הוא אומר (ירמיהו נ״א) וישנו שנת עולם ולא יקיצו.⁠4 (שם שם)
כי לכלב חי וגו׳ – כשנח נפשיה דדוד ביום השבת שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה, שלחו ליה, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו, הרי – כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.⁠5 (שבת ל׳:)
כי לכלב חי וגו׳ – אמר ליה אנדרינוס קיסר לר׳ יהושע בן חנניה, אנכי טוב ממשה רבך לפי שאני חי והוא מת, אמר ליה ר׳ יהושע, היש בכחך לגזור שלא יבעירו בני מדינתך אש שלשת ימים, אמר ליה, אין, אזיל וגזר, לערב עלו על בית חומה וראו עשן עולה, אמר ליה רבי יהושע מה זה, אמר ליה, שר אחד נחלה ואמר הרופא שכל זמן שלא ישתה חמין לא יתרפא, אמר ליה ר׳ יהושע, אתה עודך גוזר בטלה גזרתך, ומשה רבינו גזר עלינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ועדיין לא נתבטלה גזירתו, ועודך אומר שאתה טוב ממנו.⁠6 (מ״ר)
1. מפרש כי מי אשר יבחר, כמו מי את אשר ירצה לבחור יבחור, כי הבחירה היא בידי האדם, ולכן כל אחד בוחר לו כפי נטות רוחו.
2. ור״ל כל זמן שאדם חי ואפילו רשע יש לו תקוה לבחור בחיים דהיינו לשוב בתשובה, משא״כ כשמת, וסמיך כן על הכתיב אשר יבחר מלשון ובחרת בחיים.
3. הם חילו של נבוכדנצר, וזבול הוא כנוי לביהמ״ק ע״ש הכתוב בנה בניתי בית זבול לך.
4. שאין נדונים בגיהנם ואינם חיים בעוה״ב, ופסוק זה בחיילותיו של נבוכדנצר איירי.
5. דרשה זו כפולה לעיל פרשה ד׳ פסוק ב׳ בדרשה ושבח אני את החיים וגו׳, ושם נתבארה.
6. ואע״פ דגם מתורת משה הותרה הבערה לחולה, אך זה הוא בחולה שיש בו סכנה ומשום פק״נ, משא״כ הכא היה חולה שאין בו סכנה, כפי דמשמע ממאמר הרופא, ואפשר היה להמתין עד עבור זמן הגזירה, וגם לבד זה הנה התורה התירה מפורש לחולי כמש״כ וחי בהם, אבל כאן לא הוציא הקיסר פרט זה מגזירתו, וא״כ בכל אופן צריך לזהר בה.
כִּי מִי הוא האדם שיחיה לנצח1 וַאֲשֶׁר יְחֻבַּר (יבחר2 כתיב) אֶל כָּל הַחַיִּים ולא אל המתים?! ובעוד שהאדם חי3 אפילו הוא רשע4 יֵשׁ לו5 בִּטָּחוֹן שישוב לפני מותו6 וְיִרַשׁ עולם הבא7, אבל משמת אבדה תקוותו8, כִּי לְכֶלֶב – כי כלב9 חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת שלאחר מיתתו אין בו יכולת וכח10, והוא הדין בבני אדם שהחי יותר טוב מן המת11, כי החי יכול לשוב בתשובה ולקיים מצוות והמת נעשה חופשי מהמצוות12:
1. ר״י קרא.
2. וכתוב ״יבחר״ כי המת לא יוכל לבחור, אבן עזרא. ובמדרש, אמר ר׳ אחא ״יבחר״ כתיב, מי יבחר יצר טוב מיצר הרע, אלו הצדיקים, מי יבחר יצר רע מיצר טוב, אלו הרשעים, מדרש רבה.
3. ר״י קרא.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
9. רשב״ם.
10. רשב״ם.
11. מצודת דוד.
12. לקח טוב. ורש״י ביאר בדרך הדרש שהארי והכלב הם נבוזראדן ונבוכדנצר שהיו שניהם רשעים, טוב היה לו לנבוזראדן שהיה עבד רשע ונתגייר שלא הקדימתו מיתה, מנבוכדנאצר רבו שנקרא אריה שנאמר (ירמיה ד, ז) ״עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ״ ומת ברשעו והוא בגהינם ועבדו בגן עדן. ובמדרש, בעולם הזה מי שהוא כלב יכול ליעשות ארי, ארי יכול ליעשות כלב, אבל לעתיד לבוא מי שהוא כלב אינו יכול ליעשות ארי, ומי שהוא ארי אינו יכול ליעשות כלב, ילקוט שמעוני. ועוד במדרש, אמר ליה אנדריאנוס קיסר לר׳ יהושע בן חנניה, אנכי טוב ממשה רבך לפי שאני חי והוא מת, אמר ליה ר׳ יהושע, היש בכוחך לגזור שלא יבעירו בני מדינתך אש שלושת ימים? אמר ליה כן, הלך וגזר, לערב עלו על בית חומה וראו עשן עולה, אמר ליה רבי יהושע מה זה? אמר ליה, שר אחד נחלה ואמר הרופא שכל זמן שלא ישתה חמין לא יתרפא, אמר ליה ר׳ יהושע, אתה עודך גוזר ובטלה גזרתך, ומשה רבינו גזר עלינו (שמות לה, ב) ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״ ועדיין לא נתבטלה גזירתו, ועודך אומר שאתה טוב ממנו?!, מדרש רבה. ובתלמוד (שבת ל:), כשנח נפשיה דדוד ביום השבת, שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו, הרי ״כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת״.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין⁠־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃
For the living know that they will die, but the dead don't know anything, and they no longer have any reward, for their memory is forgotten.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם צַדִּיקַיָּא יָדְעִין דְּאִין יְחוֹבוּן עֲתִידִין לְמֶהֱוֵיהוֹן חֲשִׁיבִין כְּמֵתַיָּא לְעַלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין כֵּן נַטְרִין אוֹרְחֵיהוֹן וְלָא חַיָיבִין וְאִין יְחוֹבוּן תָּיְבִין בִּתְיוּבְתָּא וְחַיָּבַיָּא לֵיתֵיהוֹן יָדְעִין מִדַעַם טַב עַל דְּלָא אוֹטִיבוּ עוֹבָדֵיהוֹן בְּחַיֵּהוֹן וְלֵיתֵיהוֹן יָדְעִין מִדַעַם טַב לְעָלְמָא דְּאָתֵי וְלֵית לְהוֹן אֲגַר טַב בָּתַר מוֹתֵיהוֹן אֲרוּם אִתְנְשֵׁי דָכְרָנֵיהוֹן מִבְּנֵי צַדִּיקַיָּא.
כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ – רַבִּי חִיָּיא רַבָּה וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹן מְהַלְכִין קוֹמֵי עַרְסֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא, הֲוָה טַלִּיתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן מְהַלְכָא עַל אֲרוֹנֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה, בְּנִי, טְלֵי טַלִּיתָךְ, שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים לְמָחָר הֵן בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְהֵן מְחָרְפִין אוֹתָנוּ. אֲמַר לֵיהּ, רַבִּי, לָא כְתִיב: וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, אֲמַר לֵיהּ, בְּנִי, מִקְרָא אַתְּ יוֹדֵעַ מִדְרָשׁ אֵין אַתְּ יוֹדֵעַ, כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן קְרוּיִין חַיִּים, וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִין אֵלּוּ הָרְשָׁעִים, שֶׁאֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין מֵתִים, וּמִנַּיִן שֶׁהַצַּדִּיקִים קְרוּיִין חַיִּים בְּמִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר וגו׳ (שמות ל״ג:א׳), לָאָבוֹת לֹא אָמַר אֶלָּא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, אָמַר לְמשֶׁה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶן שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם קִיַּמְתִּיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָה (שמות ל״ג:א׳). וּרְשָׁעִים קְרוּיִים מֵתִים, דִּכְתִיב: אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת (יחזקאל י״ח:ל״ב), וְכִי הַמֵּת מֵת, אֶלָּא, אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים. אָמַר לוֹ בָּרוּךְ שֶׁלִּמְדַנִי מִדְרָשׁ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ.
כי החיים יודעים שימותו – ר׳ חייא ור׳ יונתן הוו קאזלי קמיה ערסיה דר׳ שמעון בן (יוחי) [יוסי] בן לקוניא והוו גרירין תכילתא אקבריה.
כי החיים יודעים שימותו – רבי חייא ורבי יונתן הוו מסגו ביני קיברי הוה קא גרר אתכלתא דרבי יונתן על קברא, אמר ליה רבי חייא סלקיה דלא לימרו למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו, אמר ליה ומי ידעי והכתיב כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה, א״ל אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פרשו לך, כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרואים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכי בניהו בן איש חי וכולי עלמא בני מיתי נינהו, אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שאפילו בחייהם נקראים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל.
לאן אלאחיא יעלמון אנהם ימותון, ואלאמואת לא יעלמון שייא, ולא להם רבח אד׳י נסי ד׳כרהם.
בגלל שהחיים יודעים שהם ימותו. ואילו המתים, אינם יודעים שום דבר, ואין להם שום ריוח, באשר שזכרם נשכח.
כי החיים יודעים שימותו – ואולי ישיבו אל לבם יום המיתה וישובו מדרכם.
אבל משמתו אין יודעים מאומה ואין עוד להם שכר פעולה שיעשו מן המיתה ואילך. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
For the living know that they will die – And perhaps they will be mindful of the day of death, and they will repent of their ways, but once they die, they do not know anything,⁠1 and they no longer earn reward for the actions2 that they do from their death and onwards, for "whoever toils on the eve of Shabbos will [have what to] eat on Shabbos.⁠"3
1. Yirmeyahu 4:7.
2. And even if they were to have perception, it is too late for them to repent. (Metzudat David)
3. Alternatively, ואין להם עוד שכר כי נשכח זכרם means "there is no reward for them, when [= כי] their memory is forgotten,⁠" i.e., when those who die leave no legacy of good deeds for others to follow. However, for the righteous who leave a legacy of good deeds for others to follow [i.e., their memory is not forgotten], there is further reward. (Kehilas Shelomo)
כי החיים יודעים שימותו – אעפ״י שאין הפסוק יוצא מידי פשוטו המדרש שאין מוציאו מפשוטו נאה הוא כגון זה אשר אמרו רז״ל כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפי׳ במיתתן נקראין חיים הם יודעים שימותו ומחשבין תמיד עת המיתה ועובדים לבוראם כל זמן חייהם והמתים אלו הרשעים שאפי׳ בחייהם נקראין מתים שנאמר ואתה חלל רשע.
אינם יודעים מאומה – אין חושבין יום המיתה שאין דואגים ואין כואבים על עסק יום הדין.
ואין להם שכר – אלו המתים משימותו אין להם שכר ואין יכולין להתעסק במצות שהמצות לחיים ניתנו ולא למתים כי נשכח זכרם מן הארץ לכך נאמר כי לכלב חי הוא טוב.
כי החיים יודעים שימותו – לפיכך לב בני האדם מלא רע והוללות וסכלות בלבבם בחייהם (קהלת ט׳:ג׳), שרואים שהכל למיתה הם עומדים, בין רשעים בין צדיקים.
והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר – שלאא יהנה עוד מכל עמלו שעמל בעולם הזה, לצורך העולם הזה.
(ה-ו) ב[כי החיים יודעיםג שימותו – לפיכך צריכים לתת לב לשוב בחייהם.
והמתים אינם יודעים מאומה – במה יתקנו מעשיהם שקלקלו בעולם הזה.
ואין עוד להם שכר – פתרונו: אין עוד להם מעשה שיקבלו שכר עליו.
כי נשכח זכרם – כמו שאמר למעלה: אין זכרון לראשונים וגו׳ (קהלת א׳:י״א).
גם אהבתם גם שנאתם – כמו שפירשתי למעלה: גם אהבה גם שנאה אין יודע לב האדם (קהלת ט׳:א׳) – גם זכותם, כל מה שעמלו בעולם הזה מחמת שקנאו איש ברעהו, כבר הלכהד כאשר הלכו.
וחלק אין להם לעולם – בין בהנאת עולם בין בצרותיו.]
א. כן בכ״י לונדון 7621, לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: שכל (ותוקן בין השיטין).
ב. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לונדון 22413 (הסדר בכ״י מעורבב), אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ג. כן בפסוק. בכ״י לונדון 22413: ״יודעין״.
ד. בכ״י לונדון 22413: ״והלכה״.
כי החיים יודעים שימותו – ועל כן יש להם לעשות תשובה בעודם בחיים.
והמתים אינן יודעים מאומה – ושוב אינן יכולין להתחרט ולשוב בתשובה.
ולא יהיה להם ריוח שכר והצלה ברוע מעשיהם, שהרי נשכח זכרם.
כי החיים – והחיים, אפלו הם כסילים, יודעים שימותו,
והמתים – אפילו היו חכמים, אינם יודעים מאומה – ולא יש להם מה יקוו כי נשכח שמם וזכרם.
FOR THE LIVING. The living, even if they are fools, know that they will die. The dead, even though they were wise when alive, [now] know nothing. They do not have anything to hope for, for their name and memory are forgotten.
כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם כלומר: האנשים החיים, ואפילו האדם הטיפש ביותר, הם יודעים שהם עתידים למות, ואם כך יש בהם שלמות מסויימת, שכן האדם מסוגל להכריע בשאלה שאינה עומדת עדיין מול עיניו, וזהו סוג של תפיסה שכלית. לעומת זאת המתים אינם מרגישים דבר ואין להם ידע, ולכן הם אינם רוכשים זכויות לאחר המוות ולא נוספות להם מעלות, ולפיכך זכרם וקיומם כבר נשכח ונעלם.
וזה שהחיים משיגים שכבר ימותו ולהם להשתדל מפני זה בקנין השלמות, והמתים אינם יודעים מאומה, ר״ל שאין להם השגה חדשה בדבר ואין עוד להם שכר זולת מה שהגיעו אליו בחייהם מהשלמות. כי נשכח זכרם (שם שם, ה) אשר היה כלי להגעת המושכלות, ר״ל הכח הזוכר. וזה כי החוש והדמיון והכח הזוכר הם כלים להגיע לאדם מושכליו.
וענין זה החיות והמיתה באומר כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם – יראה כי החיים והם הם הנמשלים לכלב הם יודעים שימותו ככלב הזה שהוא חלוש המזג וקרוב למות. והמות הגופיי עומד להם נגד פניהם תמיד ושמים פניהם להשתדל בתקון נפשם הקיימת. אמנם מיתת האריות היא שאינם יודעים שימותו מצד חזקם ותקפם ולכן אינם משתדלים להחיות את נפשם. ויתחייב מזה כי במותם אין להם זכר עוד כי נשכח זכרם וכבר אז״ל (ילקוט בראשית רמז י״ד) שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות. והענין אחד או קרוב אליו.
(ה-ו) כי החיים יודעים. בהכרה נפשית או טבעית שימותו1, ומשתדלים באמצעות הכוח הזן להימלט מזה זמן מה2: והמתים. שאין להם כוח טבעי ולא נפשי: אינם יודעים מאומה. ׳אינם יודעים׳ שום דרך להשתדל בהשגת החיים3: ואין עוד להם שכר. וגם אם היה אפשרי להם איזה דרך להשיג החיונית בלתי הכוחות הטבעיות והנפשיות, ׳אין׳ בזה ׳להם׳ שום ׳שכר׳ ותועלת4: כי נשכח זכרם, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה. אבד זכרם ממה שעבר5 בחייהם, מבלי אין כוח נפשי זוכר אותם6, ובזה ׳אבדה אהבתם ושנאתם וקנאתם׳, שלא יוכלו להתענג ולא להצטער בהם7: וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. מבלי אין להם אז חיים טבעיים ולא נפשיים שיצטערו או יתענגו בהם, ואין צורך שישתדלו להשיג או לברוח דבר מהם8:
1. כלומר, כל בעלי החיים יודעים שימותו, שיהיה על ידי ידיעה בשכל, או הכרה טבעית, בתחושה בהמית בלבד.
2. כמו שביאר בפסוק הקודם שעל ידי שמגיע המזון אל הניזון יכולים לחיות לזמן מה למרות שחלק מחלקי החיים כבר כלה.
3. כלומר, לא יועיל להם כלום להשיבם לחיים. [ודייק ממה שהשווה את ידיעת החיים שימותו לידיעת המתים, שמה שאמר על המתים שאינם יודעים הוא איך להשיב את עצמם אל החיים, ואילו ידיעת החיים היא הידיעה איך להתרחק מן המוות].
4. אף אילו היתה אפשרות למתים למרות שאין בהם לא כח נפשי ולא כח טבעי, להשיג חיים ולשוב לחיות, לא היו מרוויחים מכך כלום.
5. בדפו״ר: ׳שעבד׳.
6. כלומר, גם אם ישוב המת לחיות בנפשו החיונית שמצויה גם בבעלי החיים, הרי זכרונו אבד עם הנפש האנושיית שהסתלקה, ואין שום כח שמקורו בנפש שיזכור את תחושותיו שהיו לו בחייו, כמו האהבה והשנאה והקנאה.
7. מכיון שנפשם לא תשוב אליהם, גם אם יחיו, לא יהיה להם שום רגש בחייהם, כי לעולם לא יוכלו להשיב לעצמם את הנפש האנושיית בעלת הרגשות האנושיים שאינם קיימים בבעלי חיים.
8. כלומר, גם אם ישוב המת לחיות באופן שיחַיו את הגוף, לא תהיה חיותו זה חיים טבעיים או נפשיים, כלומר שלא תהיה בו נפש בעל רגשות כלשהן, לא רגשות טבעיים ולא רגשות שמתוך הכרה, ואם כן לא יהיו קיימים אצלם לא תענוג ולא צער, ולא יהיה להם חלק בכל הנעשה תחת השמש, שהוא להשיג תענוגות או להתרחק מצער, שאינם קיימים בהם. [ונראה שהכוונה כי מהות וכל פעולותיו הם השגת תענוג והרחקת נזק, ואם אין לו רגש של תענוג וצער, אין לבעל חי שום רצון, ואין לו חיות בעולם הזה].
יודעים שימותו – ומתפחדים אם כן מן הדין ומתחרטים על פשעם.
אינם יודעים מאומה – רוצה לומר אין להם מה לדעת ואין תועלת בידיעה, כי אחר המיתה אין מועיל חרטה.
ואין עוד להם שכר – אין מקום לעשות עוד מצות לקבל שכר פעולה.
כי נשכח זכרם – אלא נשכח זכרם, כי כשהאדם חי ומתחרט על פשעו או עושה מצוה נזכר אז לטובה מה שאין כן המתים.
כי החיים יודעים שימותו – והיה ראוי להם למהר לחטוף ולאכול בחיים, ולא לעמול בשביל היורשים כדי לשמוח בשמחתם, שהרי והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר ותועלת במה שעמלו בו בחייהם;
והראיה, כי נשכח זכרם – שהרי אחר שאדם מת אין עוד זכר ממנו, ואם היה חי אחרי מותו, היה ראוי שיתגלה לפעמים להציל את אוהביו ולהרע לאויביו,
שכר – תועלת מעשרם.
כי החיים וגו׳ – ר׳ חייא ורבי יונתן הוו אזלי בבית הקברות, הוו קשדיא תכלתיה דר׳ יונתן, אמר ליה ר׳ חייא דליי׳ כדי שלא יאמרו המתים למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו,⁠1 אמר ליה, והכתיב והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה, [אי אתה יודע מדרשו של פסוק זה], כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב כ״ג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי, אטו כולי עלמא בני מתי נינהו, אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי, והמתים אינם יודעים מאומה – אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים, שנאמר על פי שנים עדים יומת המת, המת – והא חי הוא, אלא המת דמעיקרא.⁠2 (ברכות י״ח א׳ וב׳)
1. כלומר שהמתים פטורים מן המצות והוא מראה שהולך בציצית. ובתוס׳ הקשו ממ״ש במנחות מ״א א׳ דנוהגין לתת ציצית בטליתות של מתים משום לועג לרש [ר״ל שלא יהיו כלועגים להם מאלה החיים שהולכין לביה״ק בציצית] וטרחו ליישב, יעו״ש. ואמנם י״ל פשוט, דאע״פ שהיו נוהגים לתת ציצית היתה זה רק ציצית של לבן אבל לא תכלת, וטעם הדבר משום דגם החיים לא כולם לבשו תכלת, וכאן מבואר דהוי קשדיא תכלתא, וא״כ בזה הוי באמת לועג לרש, וע״ע מענין זה באו״ח סי׳ כ״ג.
2. ע׳ מה שכתבנו בתורה תמימה פ׳ שופטים (י״ז ו׳) בפסוק המובא בזה.
כִּי הַחַיִּים ואפילו הכסילים שבהם1 יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ ומתפחדים מן הדין ומתחרטים על פשעם2, ואולי ישיבו לליבם את יום המיתה וישובו מדרכם הרעה3, וְאִלּוּ הַמֵּתִים אפילו היו חכמים4 אֵינָם יוֹדְעִים – חושבים5 מְאוּמָה על יום המיתה6, ואין להם מה לדעת כי אין תועלת בידיעתם משום שאחרי המיתה אין מועילה חרטה7, וְמשימותו8 אֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כי אין מקום לעשות עוד מצוות לקבל שכר פעולה9 כִּי – אלא10 נִשְׁכַּח זִכְרָם11, ולכן טוב כלב חי מאריה מת12:
1. אבן עזרא.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. אבן עזרא.
5. לקח טוב.
6. לקח טוב.
7. מצודת דוד.
8. לקח טוב.
9. מצודת דוד. כמו שאמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, עבודה זרה ג., רש״י.
10. מצודת דוד.
11. כי כשהאדם חי ומתחרט על פשעו או עושה מצוה נזכר אז לטובה, מה שאין כן המתים, מצודת דוד. ובתלמוד (ברכות יח:), ר׳ חייא ורבי יונתן היו הולכים בבית הקברות, והיתה טליתו של ר׳ יונתן נשרכת על הקברים, אמר ליה ר׳ חייא תגביהנה כדי שלא יאמרו המתים למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, שהמתים אינם מקיימין מצוות, אמר ליה והכתיב ״והמתים אינם יודעים מאומה״, אמר ליה, אי אתה יודע מדרשו של פסוק זה? ״כי החיים יודעים שימותו״ אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים, ״והמתים אינם יודעים מאומה״ אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים.
12. לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם⁠־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם⁠־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין⁠־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר⁠־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
Also their love, their hatred, and their envy has perished long ago; they no longer have a portion in anything that is done under the sun.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בָּתַר מוֹתֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא לֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ אַף רְחִימְתְּהוֹן אַף סִנְאַתְהוֹן אַף קִנְאַתְהוֹן הִיא כְּבַר הוֹבְדוֹן מִן עַלְמָא וְחוּלַק טַב לֵית לְהוֹן עוֹד עִם צַדִּיקַיָּא לְעַלְמָא דְּאָתֵי וְלֵית לְהוֹן הֲנַיָיא מִן כָּל מַה דְּאִתְעֲבֵיד בְּעַלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא.
גַּם אַהֲבָתָם – שֶׁהָיְתָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם יוֹתֵר מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גַּם שִׂנְאָתָם, שֶׁשּׂוֹנְאִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. גַּם קִנְאָתָם, שֶׁקִּנְאוּהוּ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים (דברים ל״ב:ט״ז), וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק וְשָׂכָר טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ.
סְלִיק סִדְרָא תִּנְיָנָא
^ סדרא תליתאה
גם אהבתם – שאוהבים לע״ז.
גם שנאתם – ששונאים להקב״ה.
גם קנאתם – שמקנאים להקב״ה. וחלק אין להם לעולם הבא.
גם אהבתם גם שנאתם – בדור המבול הכתוב מדבר.
גם אהבתם – שהיו אוהבים לע״א.
גם שנאתם – שהיו שונאים להקב״ה, גם קנאתם שהיו מקנאים להקב״ה בע״א שלהם כבר אבדה וחלק אין להם לעולם הבא.
ומחבתהם ובג׳צ׳תהם, וג׳ירתהם קד תלפת, ולא חץ׳ להם אבדא, פי גמיע מא יעמל תחת אלשמס.
ואהבתם ושנאתם וקנאתם כבר נשחתו. ואין להם מזל בכלל, בכל מה שנעשה תחת השמש.
גם אהבתם – שאהבו פתי ולצון.
גם שנאתם – ששנאו דעת.
גם קנאתם – שהקניאו להקב״ה במעשיהם.
וחלק אין להם בכל אשר נעשה וגו׳ – לא תועיל להם זכות בן ובת לאותן רשעים שעבדו עבודה זרה.⁠א
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים נוסף כאן: ״ואין להם כפרה לאחר מיתה״.
Also their love – That they loved folly and scorn.
[Also] their hate – That they hated knowledge.
[Also] their jealousy – That they provoked the Holy One, Blessed Is He, with their [evil] deeds. And a portion they will never again have, etc.,
in anything that is done, etc – The merit of a son or a daughter did not avail those wicked men who worshiped idols, [and they have no atonement after death].
גם אהבתם של רשעים שהיו אוהבים את הרשע גם שנאתם שהיו שונאים את הטוב וגם קנאתם שהיו מקניאים לבוראם (כענין) שנא׳ יקניאוהו בזרים כבר אבדה ובטלה לה וחלק אין להם עוד עם הצדיקים שאין כח בידם לעשות.
לעולם – כל ימי היותם בקבר אין להם כח לעשות תשובה בכל אשר נעשה תחת השמש בכל דרך המצוות והמעשים טובים שבני אדם עושין תחת השמש אבל הצדיקים אוכלין עולם שלם ועל כל אשר הסגילו תחת השמש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו) גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש – פתרונו: בכל מה שעמל בעולם הזה לצורך העולם הזה.⁠א
א. כן בכ״י לונדון 7621, לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 הושמט ע״י הדומות: ״לצורך העולם הזה״.
גם אהבתם – שהיו אוהבים הבריות.
וגם שנאתם – שהיו שונאים כמה בני אדם.
וגם קנאתם – שקינאו באחרים.
כבר אבדה – כי מתו ונשכח זכרונם.
ולא יהיה להם עוד חלק בכל אשר נעשה בעולם.
גםגם אהבתם – כשהיו בחיים, ושנאתם וקנאתם – ואין להם חלק בעולם לעולם.
AS WELL THEIR LOVE. The love, the hatred, and the envy1 [which they experienced] while they were alive perished long ago. They forever have no share in the world.
1. Literally, Their love, their hatred, and their envy.
(ו-ז) וחלק אין להם עוד – בכל הממונות ובמיני שמחות, לעולם – עד סוף כל הדורות. לכן לךא אכול בשמחה לחמך, לאחר שתראה זאתב כבר רצה האלהים את מעשיך, שהצליח נכסיך, כי למען ליהנות בהם ולעשות צדקה נתנם לך, ולא להיות לך עושר שמור לרעה, אם תחפוץ לעשות מה שציויתיך.
א. בכתב היד: לא.
ב. בכתב היד: את.
גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה כבר נאמר שכל המצבים המתרחשים לבני האדם, כולל המצבים המקריים, כולם נובעים ממוכנות טבעית שיש להם, כמו שאמר ״גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם הכל לפניהם״ (קהלת ט:א), וגם אמר עליהם שכל מה שהם שוקדים להשיג הוא רק בגלל קנאתם זה בזה ״קנאת איש מרעהו״ (קהלת ד:ד). לפיכך אמר כאן שאפילו הדברים האלה אשר אינם באים להם מתוך כוונה ראשונית שלהם, אלא הם דברים הבאים באופן משני כתוצאה מדברים אחרים, אפילו דברים אלה מפסיקים להתקיים עם המוות והם אינם זוכים לשום חלק בכל מה שנוצר בעולם הזה, לא שלמות ולא חסרון ולא תוספת ולא הפחתה, שכן הם עוברים לעולם אחר.
גם אהבתם גם שנאתם וקנאתם, אשר מפניהם ישתדלו בהעמדת דרוש מה ובטול הפכו, כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש (שם שם, ו) זולת מה שהגיעו אליו בחייהם.
והכלל העולה מהדברים הוא, שענין בקשת החכמה הוא חשוק מאד. ואעפ״י שהוא רחוק להשיגו אין ראוי שימנע האדם מפני זה מחקור בה. וזה יתכן שישלם לו בשני דברים: האחד שיתרחק מדבר אחד פחות, יכסף אותו הסכל, והוא האשה אשר היא מצודים וחרמים ללכוד לב האדם, באופן שתמנע אותו מכל שלמות נפשי. והשני הוא שידרוך בדרכי התורה כי היא המיישרת בתכלית להשיג האמתות במושכלות. ואעפ״י שהאנשים יתחלפו דעותיהם בהתחלות, אשר הטעות בהם מרחיק האדם מהשלמות הנפשי מאד, הנה מפני זה אין ראוי להניח ולעזוב החכמה, כי מי יהיה באלו הנמצאות השפלות שישוה לחכם היודע פשר הדברים וסודם. ועם כל זה הנה התורה תיישירהו אל השגת האמת בכמו אלו העמוקות כמו שהתבאר מדברינו בפרושינו לדברי התורה. והנה באר בזה המקום שהחכמה נבחרת מאד ובה תועלת גם כן בענין הטובות הגופיות ובשמירה מרעותיהם מצד דבקות ההשגחה האלוהית לחכם, והודעתו אותו הרעות והטובות טרם היותם כשהיה מוכן לקבל זה השפע. ואחר זה ספר קצת מחשבות יביאו לחשוב שאין תועלת באסיפת הקנינים ולא בשמירת התורה בכשרון המעשה. וזה כי העושר אשר יחשב שבו תועלת בענינים הגופיים והוא התועלת המיוחד בו, הנה לא יהיה הענין בו כן. כי אנחנו נראה שהעושר בעינו יהיה סבה פעמים רבות להגעת הרע, וזה שכבר יקרה שישלוט האדם באדם לרע לו. אלא שזה יהיה מעטי ואין ראוי מפני זה להתרשל מלאסוף ולכנוס מהקנינים המצטרך לעמידת גופו. ובכמו זה הענין יראו רשעים מצליחים מאד ואנשים צדיקים קשי יום מאד, עד שיפסדו וישכח זכרם בעיר בעצמה אשר עשו הפעולות הטובות. ומפני זאת המחשבה נטו הרבה מהאנשים אל הרשע לחשבם שאין שם גמול ועונש, מפני שאינם רואים הגעת העונש תכף אל הרשעים, אבל יאריך להם י״י ית׳ שעור ארוך מן הזמן עד שזה כמעט יהיה סבה שיחשבו ההמון שאין שם גמול ועונש. וכל שכן שיהיה מקום לזאת המחשבה מצד מה שנראה מההשגחה הדומה להשגחה פרטית, שתדבק לפעמים לרשעים, ונראה מהרע אשר ידמה שבא על צד העונש שיגיע לצדיקים. וזה יביא לחשוב שאין ראוי לאדם לעמול לא בקנין העושר ולא בכשרון המעשה ולא בשמירת התורה, אבל שיאכל וישתה וישמח כל ימי חייו אשר הוגבלו לו. וגם בחכמה ידמה גם כן שאין ראוי להתעמל, כי ענינה הוא חשוק למשתדל בה כל כך עד שלא יתן שינה לעיניו מרוב העומק והמבוכות הנופלות בה, עד שלא יוכל האדם להשיג באופן שלם חכמת הנמצאות, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה חתם המאמר בזה הספק שאחר החקירה השלמה ימצא ענין הצדיקים והחכמים הוא הנבחר מאד, כי ענינם הוא בשלמות ביד י״י ית׳ והוא המשגיח בהם. וגם מה שאין יודע האדם, כמו הענין באהבה והשנאה אשר אפשר היותו כלי להגעת הרעות, הנה הכל הוא לפניהם, כי י״י ית׳ יודיעם זה על צד ההשגחה כדי שישתדלו בהגעת הטוב הנכון לבוא עליהם בשלם שבפנים, וישמרו מהרע שלא יבוא. וזה אמנם יהיה בצדיקים שהם עם זה חכמים, ואמנם הצדיקים מצד כשרון המעשה לבד, יתכן בהם מפני העדר ההשגחה הפרטית מהם בקצת העתים, שיגיע להם רע מה כמו הענין ברשעים. וזהו צדיק שאינו גמור, כמו שאמרו רז״ל להתיר זה הספק.
גם אהבתם – יראה כי כל מה שיתנועעו האנשים באהבה ושנאה שהם שני הדברים שזכר למעלה בצדיקים וחכמים.
גם קנאתם – שתכלול כל יתר העתות כמו שאמר בתחילה. ראיתי את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו כבר אבדה. וחלק אין להם עוד ממנה. לפי שכלם מכלל המעשים אשר נעשו תחת השמש שאין להם עוד זכרון עם שיהיו באחרונה שהפעולות ההם אין להם מציאות זולתי בהויה לשעתא. וכבר נשארו קרחים מכאן ומכאן מה שלא היו כן מעשה הצדיקים המכוונים ממנו יתברך ומושגחים מאתו כי אף על פי שיאספו עושיהם מן העולם ישאר להם אחרית ותקוה כמו שהונח: ובזה השלים זה החלק הד׳ אשר האריך בו עם החלק השכלי ולא יותר מדאי אך במה שראוי אליו להוכיח ולהיישירו בסקלו לפניו נתיבות עיונו בכל מה שיחוייב לקבלו בזה ולהאמינו כי בזה נופל הזהירות והזריזות לכל בעל דת בשיעור אשר יספיק להביאו אל סוף ההצלחה בשני העולמות רק אם הוא יפקח עיניו ולבו לשמוע אל דבריו ולהבינם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

גם אהבתם וגו׳ כבר אבדה – רוצה לומר מעתה אין תועלת במה שיאהבו דעת וישנאו רשע ויקנא קנאת המקום להתקצף על עוברי רצונו.
וחלק וגו׳ – מעתה ועד עולם אין להם עוד חלק בכל הדבר אשר נעשה בזה העולם.
ובהפך אנו רואים כי גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם, בכל אשר נעשה תחת השמש, שאינם משתתפים כלל בעניני העולם.
אבדה – לא תוכל להועיל לאהוביהם או להזיק לשונאיהם.
גם אהבתם וגו׳ – גם אהבתם שהיתה לעבודת כוכבים שלהם גם שנאתם ששנואין להקב״ה במעשה ידיהם, גם קנאתם שקנאוהו בעבודת כוכבים שלהם, וחלק אין להם עוד לעוה״ב,⁠1 אבל ישראל יש להם חלק ושכר טוב, שנאמר לך אכול בשמחה לחמך. (מ״ר)
1. במ״ר פ׳ בראשית ס״פ כ״ח מבואר דדרשה זו מוסבת על דור המבול, משום דלעיל מזה כתיב והמתים אינם יודעים מאומה ואין להם שכר עוד כי נשכח זכרם, והיינו דור המבול שנמוחו מן הארץ בלי זכרון.
וכיוון שמתו, גַּם אַהֲבָתָם שהיו אוהבים את הבריות1 בהיותם בחיים2, גַּם שִׂנְאָתָם למספר בני אדם3, גַּם קִנְאָתָם שקינאו באחרים4 כְּבָר אָבָדָה כי מתו ונשכח זכרונם5 וכבר אין תועלת בכך6, וְחֵלֶק אֵין לָהֶם – לא יהיה להם7 עוֹד לְעוֹלָם – כל ימי היותם בקבר8 בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם9:
1. רשב״ם. ורש״י פירש שאהבו פתי ולצון. ומצודת דוד פירש שאהבו דעת.
2. אבן עזרא.
3. רשב״ם. ורש״י פירש ששנאו דעת. ומצודת דוד פירש ששנאו רשע.
4. רשב״ם. ורש״י פירש שהרגיזו את הקב״ה. ומצודת דוד פירש שקינאו קנאת ה׳ להתרגז על עוברי עבירה.
5. רשב״ם.
6. מצודת דוד.
7. רשב״ם.
8. כי אין להם כח לעשות תשובה בכל אשר נעשה בעולם בכל דרך המצוות והמעשים טובים שבני אדם עושים בעולם, אבל הצדיקים אוכלים עולם שלם על כל אשר הסגילו תחת השמש, לקח טוב.
9. רשב״ם. והמדרש ביאר פסוק זה על הרשעים, גם אהבתם שהיתה לעבודת כוכבים שלהם גם שנאתם ששנואין להקב״ה במעשה ידיהם, גם קנאתם שקנאוהו בעבודת כוכבים שלהם, וחלק אין להם עוד לעוה״ב ולא תועיל להם זכות בן ובת לאותן רשעים שעבדו עבודה זרה, אבל ישראל יש להם חלק ושכר טוב, שנאמר (להלן בפס׳ ז׳) ״לך אכול בשמחה לחמך״, מדרש רבה, רש״י, לקח טוב, ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשְׁתֵ֥הא בְלֶב⁠־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת⁠־מַעֲשֶֽׂיךָ׃
Go your way; eat your bread with joy, and drink your wine with a merry heart; for God has already accepted your works.
א. וּֽשְׁתֵ֥ה =דפוסים וקורן
• ל=וּֽשֲׁתֵ֥ה (חטף)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר שְׁלֹמֹה בְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עֲתִיד מָרֵי עָלְמָא לְמֵימַר לְכָל צַדִּיקַיָּא בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ אֱזֵיל טְעוֹם בְּחֶדְוָא לַחְמָךְ דְּאִתּוֹסַף לָךְ עַל לַחְמָךְ דִי יְהִיבְתָּא לַעֲנִיָא וְלַחֲשִׁיכָא דַהֲווֹ כָּפִין וְשָׁתֵי בְּלֵב טָב חַמְרָא דְּאִצְטְנַע לָךְ בְּגַן עֵדֶן חֲלַף חַמְרָךְ דִּמְזַגְתָּא לַעֲנִיָא וַחֲשִּׁיכָא דַהֲווֹ צָחֵי אֲרוּם הָא כְּבַר אִתְרְעִית [קֳדָם] יְיָ עוֹבָדָךְ טָבָא.
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ – אָמַר רַבִּי הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִפְטָרִין מִבֵּית רַבָּן, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, נִתְקַבֵּל הֶבֶל פִּיכֶם לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִפְטָרִין מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, כְּבָר נִשְׁמְעָה תְּפִלַּתְכֶם לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ.
דָּבָר אַחֵר: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ – זוֹ פָּרָשַׁת חַלָּה. וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, זוֹ פָּרָשַׁת נְסָכִים. כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, זוֹ הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ (במדבר ט״ו:ב׳). רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָה בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:ב׳). בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לֹא רָאָה כְּלוּם וְלֹא בַּשֵּׁנִי, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מַה כְּתִיב בּוֹ: וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כ״ב:ד׳), מַה רָאָה, רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר, אָמַר, דּוֹמֶה שֶׁזֶּה הָהָר שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲלוֹת אֶת יִצְחָק בְּנִי עָלָיו, אָמַר לוֹ, יִצְחָק בְּנִי, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לוֹ, הֵן. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה רוֹאֶה, אָמַר לוֹ עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר. אָמַר לֶאֱלִיעֶזֶר וּלְיִשְׁמָעֵאל נְעָרָיו רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם, אָמְרוּ, לָאו. אָמַר הוֹאִיל וְאֵין אַתֶּם רוֹאִים כְּלוּם וְהַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (בראשית כ״ב:ה׳), עַם דּוֹמִין לַחֲמוֹר. אָז הוּא נָטַל יִצְחָק וְהֶעֱלָהוּ הָרִים וְהוֹרִידוֹ גְבָעוֹת וְהֶעֱלָהוּ לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל, וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדוֹ עָלָיו, וְנָטַל הַמַּאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטוֹ, וְאִלּוּלֵי שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְאָמַר לוֹ: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר (בראשית כ״ב:י״ב), כְּבָר שְׁחָטוֹ. וּכְשֶׁבָּא אֶל אִמּוֹ, אָמְרָה לוֹ הֵיכָן הָיִיתָ בְּנִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִי אַבָּא וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי גְבָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְהַר אֶחָד וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עָלָיו וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטֵנִי, אִלּוּ לֹא בָּא מַלְאָךְ אֶחָד מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמַר לוֹ: אַבְרָהָם אַבְרָהָם אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר הָיִיתִי שָׁחוּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה שָׂרָה אִמּוֹ כָּךְ צָוְוחָה וְלֹא הִסְפִּיקָה לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָהּ, דִּכְתִיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כ״ג:ב׳), מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר, הָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא פַּסְלוּת הָיָה בִּבְנִי וְלֹא נִתְקַבֵּל, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, אַבְרָהָם אַבְרָהָם, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וגו׳ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת קָרְבָּנְךָ. רַבִּי מוֹנָא דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָיָיא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפְּסִין לַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַמֶּלֶךְ גַּבָּאי טִימְיוֹן לִגְבּוֹתָהּ, בְּרִחוּק עֲשָׂרָה מִילִין יָצְאוּ גְדוֹלֵי הַמְּדִינָה וְקִלְּסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ, בְּרִחוּק חֲמִשָּׁה מִילִין יָצְאוּ הַבֵּינוֹנִים וְקִלְּסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ, כְּשֶׁקָּרַב יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף וְקִלְּסוּהוּ וּמָחַל לָהֶם אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹן מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא וּלְהַלָּן הוּא חוּשְׁבָּנָא. כָּךְ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא (תהלים ק״ל:ד׳).
אָמַר רַבִּי אַחָא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה סְלִיחָה מְתֻקֶּנֶת לְךָ, לְמַעַן תִּוָּרֵא, שֶׁתְּהֵא יִרְאָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ, וְאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְעַנִּין כֻּלָּן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, עַד שֶׁמִּתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף מוֹחֵל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַכֹּל, וְאוֹמֵר מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן הוּא חוּשְׁבָּנָא. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, כְּבָר נִשְׁמְעָה תְּפִלַּתְכֶם. אַבָּא תַּחֲנָה חֲסִידָא נִכְנַס לְעִירוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וַחֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וּמָצָא מֻכֶּה שְׁחִין אֶחָד מֻטָּל בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְהַכְנִיסֵנִי לָעִיר. אָמַר, אִם אֲנִי מַנִּיחַ חֲבִילָתִי מֵהֵיכָן אֶתְפַּרְנֵס אֲנִי וּבֵיתִי, וְאִם אֲנִי מַנִּיחַ אֶת מֻכֶּה שְׁחִין אֲנִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי, מֶה עָשָׂה, הִמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע וְהִכְנִיסוֹ לַמֻּכֶּה שְׁחִין לָעִיר, וּבָא וְנָטַל אֶת חֲבִילָתוֹ וְנִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, וְהָיוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִים זֶה הוּא אַבָּא תַּחֲנָה חֲסִידָא. אַף הוּא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר תֹּאמַר שֶׁמָּא חִלַּלְתִּי אֶת הַשַּׁבָּת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִזְרִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחַמָּה, דִּכְתִיב: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וגו׳ (מלאכי ג׳:כ׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר תֹּאמַר שֶׁלֹא נִתְקַבֵּל שְׂכָרִי, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, נִתְקַבֵּל שְׂכָרְךָ.
דָּבָר אַחֵר: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ – מְדַבֵּר בְּדָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף (דניאל ט׳:כ״א), טָיֵיס וְחָזַר וְטָיֵיס. וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי (דניאל ט׳:כ״ב), רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת אָמַר יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמַרְתִּי תְּפִלָּתִי, וְשָׁלַח הַמַּלְאָךְ וְדִבֵּר עִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי. וּמַה דִּבֵּר עִמִּי, אָמַר לִי: בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָּבָר, אָמַר לִי גְּזֵרָה נִגְזְרָה שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְמַלֵּא שְׁאֵלָתֶךָ, אָמַרְתִּי בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה, שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, שָׁלשׁ פְּעָמִים כְּתִיב בְּכָאן חֲמוּדוֹת, חֲמוּדוֹת, חֲמוּדוֹת, אָמַר לֵיהּ דַּיֶּיךָ בּוֹרַאֲךָ מִתְחַמֵּד לָךְ, פַּמַּלְיָא שֶׁלּוֹ מִתְחַמֵּד לָךְ, וְתוֹרָתוֹ מִתְחַמֶּדֶת לָךְ, דִּכְתִיב: כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְּבָרֶיךָ (דניאל י׳:י״ב), נִשְׁמְעָה תְּפִלָּתְךָ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, כְּבָר נִשְׁמַע תְּפִלָּתְךָ.
לך אכול בשמחה (את) לחמך – ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ [סימון] פתר קריא באברהם בשעה שאמר הקב״ה לאברהם קח נא את בנך וגו׳ (בראשית כ״ב:ב׳). עשה מהלך ג׳ ימים אחר ג׳ ימים ראה ענן קשור על ההר אמר דומה זה המקום שאמר [לי] הקב״ה לעלות את יצחק בני עליו אמר לו ליצחק רואה אתה מאומה אמר לו ענן קשור על ההר אמר להם לישמעאל ולאליעזר רואין אתם מאומה אמרו לו לאו אני ויצחק רואין ואין אתם רואין והחמור אינו רואה שבו לכם פה עם החמור (בראשית כ״ב:ה׳) עם הדומה לחמור. נטל את יצחק והעלהו הרים והורידהו גבעות והעלהו על ההר ובנה מזבח וסידר עצים וערך מערכה ונטל הסכין עליו לשחטו לולי שצעק מלאך מן השמים אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כ״ב:י״ב). [כבר היה נשחט]. כשחזר יצחק אצל אמו אמרה לו אמו אנה היית אמר נטלני אבא והעלני ההרים. אמרה ווי על ברא דחזיתא אילולי מלאך מן השמים כבר היה שחוט אמר לה אין. באותה שעה צווחה ששה קולות ווי ווי כנגד ששה תקיעות אמרו לא הספיקה לגמור הדבר עד שמתה. הדא הוא דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כ״ג:ב׳). מהיכן בא? רבי יהודה בר׳ סימון אומר מהר המוריה בא והיה אברהם מהרהר בלבו שמא חס ושלום היה בו פסול ולא נתקבל קרבנו יצאה בת קול ואמרה: לך אכול בשמחה לחמך [וגו׳].
ד״א לך אכול בשמחה – מדבר בדניאל אמר דניאל צפה הקב״ה שגמרתי תפלתי ודיבר עמי הדא הוא דכתיב ויבן וידבר עמי (דניאל ט׳:כ״ב). אמר ר׳ שמואל בר אבא שלשה פעמים כתיב כאן חמודות כי חמודות אתה (דניאל ט׳:כ״ב). דניאל איש חמודות (דניאל י׳:י״א). אל תירא איש חמודות (דניאל י׳:י״ט). פמליא דידן מתחמדת לך ופמליא דידי מתחמדת לך לך אכול בשמחה לחמך וגו׳.
ד״א בזמן שהתינוקות יוצאין מבית רבן בת קול יוצאת ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך וגו׳.
לך אכול בשמחה לחמך – רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון פתר קריא באברהם, כשחזר מן העקדה אמר שמא ח״ו נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבני, יצאה בת קול ואמרה לו לך אכול בשמחה לחמך, ובשעה שהתינוקות מתפטרים מבית רבן בת קול אומרת להם לך אכול בשמחה לחמך, ובשעה שהצדיקים נפטרים המלאכים מקדימין ואומרין להם לך אכול בשמחה לחמך.
אמץ׳ כל בפרח טעאמך, ואשרב בקלב טייב שראבך, אד׳ קד רצ׳י אללה אעמאלך.
לך אכול מזונך בשמחה ושתה בטוב לבב את המשקה שלך. לפי שכבר רצה ה׳ את מעשיך.
לך אכול בשמחה לחמך וגו׳ – אבל אתה הצדיק אשר כבר רצה הקב״ה מעשיך, לך אכול בשמחה לחמך – בעולם הזה, כי כבר רצה הקב״ה מעשיך – הטובים ותזכה לעולם הבא.
Go eat [your bread] in joy – But you, the righteous man, who the Holy One, Blessed Is He, has already accepted your good deeds and who will merit the World to Come, "go, eat [your bread] in joy.⁠"1
1. See Maseches Avodah Zarah 3a.
לך אכול בשמחה לחמך – על שאמ׳ על הרשעים וחלק אין להם עוד לעולם ושכר אין להם כי נשכח זכרם שב לומר על הצדיקים, ומה טובה שכיון שמסתלק הצדיק מן העולם הזה מלאכי השרת מקבלין אותו.
בשמחה לחמך – תורה שיגעת בה בחייך בא וקבל שכר טוב תחתיה מזומן לך טובה ומנוחה לחיי עד לפני קונך להודיעך שכל דברי קהלת בן דוד על חזוק התורה והמצוות לא על אכילה ושתיה.
ומאחר שאין המתים נהנין מכל מה שעמלו בחייהם לצורך העולם הזה, בעודך חי: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך – [בזמן שתעשה מעשים טובים ותהיה בטוח.]⁠א
כי כבר רצה האלהים את מעשיך – פתרונו: כי בדבר זה תדע שרצה האלהים את מעשיך. ב[אבל עבר אדם עבירה, אל יאכל בשמחה, אלא ידאג תמיד על חטאיו. ומה שאומר: לחמך ויינך – פתרונו: לחמך הבא מיגיע כפיך ולא מעושק וגזל, כי עליו נאמר: ערב לאיש לחם {שקר} ואחר ימלא פיהו חצץ (משלי כ׳:י״ז), וכן הוא אומר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ״ח:ב׳).
כי כבר רצה האלהים את מעשיך –] כשיתן הקב״ה בלבך ליהנות מעמלך שעמלת בו, אז תכיר שכבר רצה האלהים את מעשיך. וכן הוא אומר: כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה (קהלת ב׳:כ״ו), ואומר: איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זו מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח).
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לונדון 22413, אך חסר בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לונדון 22413, אך חסר בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621 ואפשר שהושמט ע״י הדומות.
לך אכול בשמחה לחמך ו⁠{שתה} בלב טוב שכבר רצה הקב״ה בכשרון מעשיך.
לך – זה דיבור לב בני האדם והוא הוללות. והענין, אחר שאין למת חלק בעולם כשאתה בחיים, אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב – כי אלה המעשים ירצה האלהים שתעשה.
GO THY WAY, EAT THY BREAD. This is what the heart tells people. This is the madness [that fills the heart] (Kohelet 9:3). The heart tells people: While you live, eat your bread with joy, and drink your good wine with a merry heart; for God wants you to do these things, since the dead have no share in the world.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז-י) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה ארבעה פסוקים אלה הם עניין אחד רצוף, אך שלמה נקט בהם בשיטה חכמה וחריגה מאוד. הוא צירף בפסוקים אלה שתי משמעויות שונות זו מזו וסותרות זו את זו מבחינה מסויימת, ומתאימות זו לזו מבחינה אחרת, וזאת בלי שיהיה צורך בשינוי המילים או בשינוי בהבנת מבנה המשפט. כאשר מתבוננים במשמעות פסוקים אלה כשהם בנפרד, בלי לחבר אותם למה שלפניהם, הריהם מורים על השלמות ומדריכים לעבר האמת. כלומר, לאחר שסיים להבהיר את מה שרצה בעניין ההבדל בין אמיתת הדברים לבין מה שנראה לאנשים במבט ראשון, ולאחר שהזכיר את תכונותיהם השונות של האנשים והרמות השונות של ידיעותיהם, הוא המשיך בכך שציין שלאחר המוות אין תקווה לשיפור המצב, אלא שמי שעסק בימי חייו בתענוגות הגוף ואהבת התענוגות הלהיבה אותו הרי שימות במצב של חסרון ואין תקווה שיזכה לטובה לאחר מכן, שכן התקווה קיימת רק בעוד האדם בחיים, כפי שבואר קודם לכן. בעקבות דברים אלה הוא המשיך ואמר שמכיוון שהמצב הוא כך, ראוי לך, אתה האדם החכם, שתעסוק בימי חייך רק במה שישביע את רצון האל ויקרב אותך אל ידיעתו, וכאשר תדבק בכך ותדע בוודאות שזכית לכך, אז ראוי לך שתשמח ושנפשך תשבע רצון מן ההנאה הגדולה שזכתה לה, הנאה הדומה להנאה משיכרון היין, ושתשמח במזון שזכתה בו, מזון של ידע ושל שכל, אשר יביא לה קיום נצחי, ועל כך אמר ״לך אכול בשמחה לחמך...⁠״. לאחר מכן הוא ציווה על האדם להמשיך ולדבוק במעשים הטובים ובמידות הטובות ובדרך הישר, כדי שיזכה באופן מתמיד להארות השכליות ולהשגות הנפשיות הטהורות. לאחר מכן אמר ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך״ כפי שבארנו פסוק זה בחלק הראשון של הספר, כאשר דברנו על עקרונות הפרשנות שלא על הדרך המילולית. לאחר מכן אמר שכאשר אתה הולך בדרך הזו ומאמץ את המידות הטובות והתכונות הטובות, אל תאמר שנפשך תזכה לחיים לאחר שהיא תתנתק מן החומר, כלומר לאחר המוות, אלא כשהיא עדיין מחוברת לחומר היא תראה את החיים האלה ותדע אותם ותחוש את טעמם, בעודה מחוברת לחומר בעולם הארצי, אשר כפי שנאמר קודם הוא הבל הבלים, ועל כך אמר ״ראה חיים עם האשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך״. לאחר מכן הוא אמר שתכלית קיומך והשלמות של חייך ושל עמלך בעולם הגשמי הזה היא כדי שתגיע לשלמות הזו ותזכה לאושר הזה, כפי שאמר ״כי הוא חלקך בעמלך אשר אתה עמל תחת השמש״. לאחר מכן הוא הוסיף והדגיש את העניין וזירז את האדם לקבל זאת על עצמו ואמר: מכיוון שאתה יודע שהמטרה היא נשגבת והיעד הוא יעד מרומם וגדול, ועם זאת הוא עניין שעלול להיות מוחמץ, ואם הוא מוחמץ אי אפשר לשוב ולהשיגו, לפיכך ראוי לך שתעשה מאמץ עליון ותפעל בכל יכולתך כדי להשיג את המטרה ולהגיע אל האושר הגדול כל עוד אתה יכול לעשות זאת ויש לך אפשרות להגיע אליו, ולעומת זאת אם אתה מתרשל ועוסק בדברים אחרים עד שהמוות משיג אותך הרי שאתה – בגלל התרשלותך – גרמת לאובדנך, שכן בקבר אין אפשרות של תוספת או רכישת זכויות או של מחשבה ועיון או של תיקון מה שהוחמץ מבחינת המעשים הטובים, ועל כך אמר ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה״. ״שאול״ משמעו קבר, כמו ״כי ארד אל בני אבל שאולה״ (בראשית לז:לה). בנוסף לכך ״שאול״ יש לו משמעות של עונש והשמדה והעדר ואובדן, כמו ״ירדו רשעים לשאולה״ (תהלים ט:יח), ״שאול ועוצר רחם״ (משלי ל:טז). ״שאול״ הוא גם כינוי למעמקי הארץ, כמו ״וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה״ (במדבר טז:לב), וכנגזרת ממשמעות זו ניתנה למילה ״שאול״ על דרך ההשאלה גם משמעות של קבר. בנוסף לכך, עליך לשים לב לכך שהוא מיקם את המילה ״מעשה״, שהיא המעשים הטובים והמידות הטובות, לפני המילה ״חשבון״, שהיא המחשבה, שכן המחשבה שייכת לחוכמה העיונית והמעשה שייך לחוכמה המעשית, כלומר חוכמת המידות, והחוכמה המעשית קודמת לעיונית, כפי שבארנו בתחילת ספר זה. לאחר המחשבה הוא הזכיר ״דעת״, כלומר העיסוק השכלי והניסיון להבין והחיפוש אחרי האמיתות, ולאחר מכן מושגת החוכמה השלמה כתוצאה מצירוף של כל מה שהוזכר קודם. לפי שיטה זו מסתדרים כל העניינים המוזכרים בארבעה פסוקים אלה באופן מסודר ורציף, והם רומזים לשלמויות המאפיינות את האדם השלם. לעומת זאת לפי השיטה השנייה בהסבר פסוקים אלה, פסוקים אלה מחוברים לפסוקים שלפניהם, ורצף הפסוקים אינו מסתיים בפסוקים הקודמים, אלא פסוקים אלה הם השלמה לעניין שקדם. כלומר, לפני כן הוא אומר ״וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם״ (קהלת ט:ג), וחלק מעניין זה הוא שהם אומרים שרק לחיים יש תקווה ואושר והנאה, ואילו למתים לאחר שימותו אין להם תקווה ולא אושר ולא סבל, ולא נותרת להם אהבה ולא שנאה ולא ידיעה, והם אינם זוכים לשום דבר משום בחינה. חלק מדבריהם הוא שהם אומרים: מי שהאל שבע רצון ממנו הוא מעניק לו מה שיאכל וישתה בעולם הזה ומעניק לו את כל התענוגות, כפי שהיה איוב סבור בתחילת דרכו, כפי שביארנו בספר איוב, הוא סבר שהעושר והילדים והמזון והרכוש והחיים הטובים והתענוגות והכבוד הם השכר לצדקתו, וכאשר הם נלקחו ממנו הוא סבר שזהו אי צדק, כפי שביארנו את דבריו. לפיכך הוא אמר כאן שהם אומרים ״לך אכול בשמחה לחמך... כי כבר רצה האלהים את מעשיך״, כלומר אם לא היה שבע רצון ממך לא היה מעניק לך את כל הטובה הזו, לפיכך עליך ליהנות מן הטובה שבה זכית שכן היא תכליתך והיא אושרך, ולכן עליך ליהנות מן המלבוש היפה והמפואר ביותר ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים״, ועליך להתפנק ולהתענג באמצעות סיכה בשמן ״ושמן על ראשך אל יחסר״, בדומה למשמעות הפסוק ״וטובל בשמן רגלו״ (דברים לג:כד) מרוב טובה ורווחה, וכך גם אמר איוב דברים דומים על פינוק ורווחה ״ברחוץ הליכי בחמה״ (איוב כט:ו) כלומר בחמאה, ״וצור יצוק עמדי פלגי שמן״ (שם) כפי שביארנו במקומו. אלה הם תענוגות המאכל והמשקה והלבוש והסיכה בשמן והפינוק, ולאחר מכן הוא הזכיר בעקבותיהם את תענוגות חוש המישוש ואמר ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך״, כלומר בימי הנעורים, כפי שבארנו קודם לכן. ״אשר נתן תחת השמש״ הכוונה היא ״אשר ניתן לך״, כמו ״ואשר נתן כתר מלכות״ (אסתר ו:ח). כלומר, שמח באשתך שניתנה לך ותיהנה ממה שנתן לך, שכן זו היא תכליתך וחלקך בחיים, ואם לא תעשה כך הרי שמדרגתך שווה למדרגת המת שכן הוא אינו מסוגל לעשות כך. לאחר מכן הוא חזר על זה כדי להדגיש את סברותיהם ודמיונותיהם אשר הם בונים עליהם את השקפותיהם, ואמר: כל הנאה ותענוג שידך משגת עליך ליהנות ממנה, שכן אחרי המוות אינך יכול לקוות לדבר ואינך צריך לחשוש מדבר, כלומר הם אינם מעלים בדעתם את רעיון הגמול לאחר המוות והעונש לאחר המוות, ולכן הם מעודדים את עצמם ודוחפים את עצמם להשגת התענוגות הגופניים, כיוון שהם אינם יודעים שיש משהו מלבדם. על כך אמר שחלק מדברי הטעות שלהם וסברותיהם המדומות הוא שהם אומרים לעצמם ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״, והם מתכוונים שכל הנאה ותענוג ופינוק שידך משגת עליך ליהנות ממנו ״כי אין מעשה ודעת... בשאול״, כלומר בעולם הבא ובקבר אתה לא תמצא דבר מכל זה. זהו גילוי של חוכמה עילאית, שהוא אמר משפט אחד רצוף במתכונת אחת, ומשפט זה מורה על שתי משמעויות שונות זו מזו באמצעות סדרת מילים אחת וסידור אחד, מבלי תוספת ומבלי חסרון1. לפי אחת המשמעויות, המשפט מיוחס לאנשים אחרים לפי דמיונותיהם, והמשמעות השנייה היא אמת בפני עצמה והיא דעתו של מחבר הספר שהוא רצה להבהיר ולבאר, ועל דברים מעין אלה נאמר ״תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו״ (משלי כה:יא).
1. שיטה זו של שימוש בביטויים בעלי משמעות כפולה נקראת בתורת הסגנון הערבית (עלם אלבדיע) בשם הטעיה (איהאם) או הכוונה (תוג׳יה) [تقي الدين الحموي, خزانة الأدب (تحقيق: عصام شعيتو), بيروت 1987, II 45].
(ז-ט) לכן לך אכל בשמחה לחמך – וקח מתענוגי העולם בשווי, וזהו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים וג׳ – כי זה אחד מגדולי תענוגי הארץ ההוא שאינם לובשים רק חלוקי פשתן.
וכן: ושמן על ראשך וג׳ – שמן אפרסמון.
וכן רצה שיתענג עם האשה בקצת העתים.
לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט, ז) וגו׳ עד שמח בחור בילדותך (שם יא, ט)
אמר לך אכל בשמחה לחמך ההכרחי לך לעמידת גופך, ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה י״י מעשיך (שם ט, ז) כשיהיו בזה האופן, רצוני, שתהיה שמח בחלקך.
החלק הה׳ אשר בו יכוון אל תוכחתו ומוסריו עם הכח המתעורר מצד פעולתיו המיוחדות והענינים הנדרשים מצדו ואמר לך אכול – יראה אתה האיש אשר כחך המתעורר יעוררך אל בקשת הענינים הזמניים ואל דרישת העניינים המדומים מהעשר והכבוד ושאר הדברים המדיניים מה שראוי לך גם כן הוא שלא תאכל את לחם העצבים בהמשך אחרי הכח הבהמי המוחלט הוא לנפש הטבעית עד שלא יהיה לך יתרון משאר הבעלי חיים. אבל הבט למעלה ממך והטה אזנך ושמע לעצת השכל אשר עליך בכל מעשיך אשר תעשה. ותהיה כוונתך בהם אל מה שיישירך בו ואז תאכל בשמחה לחמך ותשתה בלב טוב יינך כי כבר רצה בזה האלהים את מעשיך אלה עם היותם מעשים חמריים.
(ז-ח) [לעומת הכסיל שבמותו אבד תקוותו, יתאר מעלת הצדיק במותו אחרי שקנה שלימות בחייו, ומתוך כך יזהיר להיות תמיד מוכן אל המוות באופן זה]:
לך אכול בשמחה לחמך. אמנם אתה העוסק בתורת האל יתעלה, אל תדאג על יום המוות, כי לא תפסיד במות הגוף, אבל תשיג מעלה ואישור1: כי כבר רצה אלהים את מעשיך. בהשתדלות השגת העיוני והמעשי2, אשר בם תשיג נצחיות ואישור3, כאמרו (ויקרא יא מד) ׳והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני׳4, לכן אתה5, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, על היפך ׳לבוש בגדים צואים׳ (זכריה ג ג), וזה שלא יהיו מלוכלכים בחטא6, וזה תעשה ׳בכל עת׳, כאמרם ז״ל (משנה אבות ב׳:י׳) ׳שוב יום אחד לפני מיתתך׳7: ושמן. רוקח8, על דרך ׳שמן תורק שמך׳ (שה״ש א ג)9: על ראשך אל יחסר. שיהיה מפורסם בעיון ובמעשה, למען יתן ריח לכל הקרב אליך בהישירך את זולתך10, על דרך ׳ורבים השיב מעון׳ (מלאכי ב ו), ועל דרך ׳ותורה יבקשו מפיהו׳ (שם פסוק ז)⁠11:
1. - אושר. והיינו שבמותו יקבל שכרו בעולם הנצחי, ויתעלה יותר מכאשר היה כבול בגופו הגשמי, ולכן גם עתה יכול לאכול לחמו מתוך שמחה וללא דאגה. וכ״כ רש״י: ׳אבל אתה הצדיק שכבר רצה הקב״ה מעשיך הטובים ותזכה לעולם הבא, לך אכול בשמחה׳. ובלקח טוב: ׳על שאמר על הרשעים וחלק אין להם עוד לעולם ושכר אין להם כי נשכח זכרם, שב לומר על הצדיקים, ומה טובה, שכיון שמסתלק הצדיק מן העולם הזה, מלאכי השרת מקבלין אותו׳.
2. בכך שהשתדלת לעסוק בתורה ובמעשים טובים.
3. שעל ידי העיון משיג נצחיות, כי הופך את שכלו להיות מהות רוחנית בפועל, וכל נמצא רוחני אינו כלה לעולם, ועל ידי המעשה הטוב וההליכה בדרכי ה׳ משיג אושר באותם החיים הנצחיים. וכן כתב רבינו באבות (פ״ג מט״ו): ׳והכל כפי רוב המעשה, שכל ענין הגמול והעונש אינו תלוי בחלק העיוני הנקנה, אבל בחלק המעשי, וזה כי אמנם היות השכל האנושי הכוחיי יקנהו האדם בהוציאו את שכלו הכוחיי מן הכוח אל הפועל, כי בהיותו משכיל בפועל יהיה בעל חיות שכלי בפועל אשר הוא נצחי, נכבד מכל שאר מיני חיים, ויחזק זה החיות ויחלש כפי מדרגת העיון הקנוי, אמנם אישור זה החיות השכלי והצלחתו ושמחתו וכבודו או היפך כל זה, יהיה כפי רוב המעשה הטוב הרצוי לפני האדון ה׳ יתברך, כי בו ידמה השכל הבחיריי לבוראו המטיב לזולת׳. וראה גם מש״כ בסוף כוונות התורה. ובהקדמת רבינו לפירושו על תהלים כתב: ׳ובהיות שהנצחיות המאושר המכוון מאת האל יתברך בבריאת האדם ובבחירת ישראל לסגולתו יושג בהידמות האדם ליוצרו כפי האפשר כאמרו (ויקרא יא מד) ׳והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני׳, הנה בעלות האדם אל מדרגת דעת עליון בהכיר גדולת האל יתברך אשר בו יקנה האדם יראתו מרוב גדלו, ובהכיר טובו וחסדו אשר בו יאהב את האל יתברך בלי ספק, הנה בשתי אלה המושכלות יקנה האדם חיים נצחיים בהיותו אז עצם משכיל בפועל דומה לבוראו בזה, ונקדש בכבודו, אמנם אישור אותם החיים, וזה יהיה במצוא תן בעיני המלך הקדוש יתברך, הנה יושג בלכת האדם בדרכי טובו ובו ידבק׳.
4. ה׳קדושה׳ היא הנצחיות, ושלימות ה׳צלם אלקים׳ של אדם הוא הנקרא ׳קדושה׳, שעל ידי שמשיג קדושה הופך האדם לדומה יותר לבוראו שהוא ׳קדוש׳, וכשציווה ה׳ לעמו ישראל להתקדש, הכוונה להידמות אליו, וכן פירש רבינו שם: ׳⁠ ⁠׳והתקדשתם והייתם קדושים׳, פירוש נצחיים [׳קדוש׳ פירושו נצחי], מתדמים לבורא יתברך, כאמרו ׳כי קדוש אני׳ וכו׳, ׳כי אני ה׳ אלהיכם והתקדשתם׳ וכו׳, כי אמנם בהיותי אלהיכם, חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה, ׳והייתם קדושים כי קדוש אני׳, כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם [ע״י הכרת וידיעת הבורא באים לידי אהבה ויראה שעל ידם הופכים לנצחיים] והלכתם בדרכיו [הידמות אל ה׳ במעשים טובים]׳. הרי שהקדושה היא על ידי העיון – ידיעת ה׳, ועל ידי המעשה – הליכה בדרכיו. וראה בהקדמה שכתב רבינו שכל תכלית העולם הזה הוא ׳שלימות ׳צלם אלהים׳ הנקנה בעיון ובמעשה, שהם תורה ומעשים טובים, אשר בהם ידמה האדם לבוראו, כמו שביאר בספרו באמרו ׳והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני׳⁠ ⁠׳, וראה מה שציינו שם עוד בזה.
5. העוסק בתורת ה׳.
6. ׳אינו מדבר אלא במצוות ומעשים טובים ובתורה׳ (קה״ר), ׳שלא יהיו מעשיך מגואלים׳ (אבע״ז). נאמר שיהושע הכהן הגדול היה ׳לבוש בגדים צואים׳, והכוונה שהיה מלוכלך בחטא, וכמבואר בסנהדרין (צג.) ׳אמר רב פפא, שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן, שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים, וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים, אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן׳. ומזה למדנו שהלכלוך שעל הבגדים רומז לחטאים, ואילו בגדים לבנים ונקיים רומזים לנקיות מחטא. וראה בפרי צדיק (קורח ט) שכתב ׳לבושין ירמז על מעשה המצוות כידוע שמזה נעשה לבוש הנפש בגן עדן, כמו שנאמר (זכריה שם) הסירו הבגדים הצואים ואלביש אותך מחלצות, וכמו שאומרים בשם הרה״ק ר׳ מענדלי ליבאוויצער זצ״ל [הצמח צדק] שלבוש של המצוה נקרא בשם מחלצות מפני שהוא חולץ ופושט לבושי העולם הזה מהנפש אשר המה הם הבגדים הצואים׳.
7. בשבת (קנג.): ׳תנן התם, רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן, וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר׳, ופירש רש״י שם בגדיך לבנים – נשמתך טהורה ונקיה׳, אך המהרש״א כתב שהכוונה למעשים טובים. וכן פירש רש״י כאן: ׳התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב, שאם תמות היום תכנס בשלום׳. וכן כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ תשובה ה״ב): ׳לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין, הוא ששלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים׳. ובפירושו לתהלים (קו ג) כתב רבינו: ׳אשרי שומרי משפט - הממתינים משפטו של האל יתברך תמיד, כאמרם ז״ל ושוב יום אחד לפני מיתתך, ובזה ׳עושה צדקה׳ לנפשם ולזולתם ׳בכל עת׳ ימי חייהם, ולא יפסידוהו בהבלי שוא׳. וראה בקה״ר כמה משלים על עניין הכנת ׳בגדים לבנים׳ מחשש שמא יבוא יומו לתת דין וחשבון, ובסופו הביא מאמר רבי אליעזר בשבת.
8. ראה להלן (י א) ששמן רוקח הוא שמן חשוב מאוד.
9. שהשמן מורה על השם הטוב, וכ״כ אבע״ז ׳וענין ושמן על ראשך אל יחסר - שיהיה לך שם טוב׳. ובשיר השירים שם כתב רש״י ׳לריח שמניך טובים - שם טוב נקרא על שם שמן טוב וכו׳, שמן תורק נקרא שמך להיות נאמר עליך אתה שמן אשר תורק תמיד להיות ריח ערב שלך יוצא למרחוק, שכן דרך שמן ערב בכל עת שהוא בצלוחית חתומה אין ריחו נודף, פותחה ומריק שמנה לכלי אחר ריחו נודף׳. ולכן נקרא השם הטוב שמן.
10. כלומר שיהיה שמו מפורסם שעוסק בעיון ובמעשה, כי לא די בכך שתשלים את עצמך, אלא עליך להיות מפורסם בשם טוב בתורה ובמעשים טובים, ובכך תמשוך גם אחרים להשיג שלימות, וליישר אותם לעבודת ה׳.
11. אף שמפרש רבינו שמדבר כאן על עוסקי התורה, שני פסוקים אלה נאמרו על הכהנים, או על אהרן הכהן, כי כתוב שם ׳וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים וגו׳, וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי וגו׳, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וגו׳, תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא׳. והכהנים נמשחו לכהונה על ידי שמן המשחה הנקרא ׳שמן רוקח׳ (שמות ל כה), והוא שהזכיר רבינו לפרש את הכתוב כאן ׳ושמן על ראשך אל יחסר׳ – שמן רוקח. ובזכריה (ד יד) נקראו מלך וכהן גדול ׳בני היצהר׳ על שם שהם משוחים בשמן המשחה. והנה לבושם של הכהנים היה בגדי בד לבנים, הרי שגם הכתוב ׳יהיו בגדיך לבנים׳ שייך בהם, אף שרבינו לא פירש כן. ובאמת הכהנים ומורי התורה עניין אחד הם, כי בכמה מקומות פירש רבינו שמהות ה׳כהנים׳ הוא ללמד דעת לאחרים, ואף תפקיד עם ישראל שיתקיים לעתיד להיות ׳ממלכת כהנים׳ (שמות יט ו), הוא כמו שכתוב ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳, שילמדו ידיעת ה׳ לכל העולם. ובדברים (כז ט) כתב רבינו: ׳וידבר משה והכהנים הלוים - שיתף עמו הכהנים להזהיר על העיון בתורה בהיות מוטל על הכהנים ללמד דַּעַת אֶת הָעָם, כאמרו יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב׳. ויש להוסיף שיש כאן רמז לכהן הגדול, וכמו שכתב רבינו בשמות (כח ב) שבגדי כהן גדול הם ׳לתפארת׳ - שיהיה כהן מורה נורא על כל סביביו [שבגדים אלו הם גם ׳תפארת׳ עבור הכהן הלובשם, כי תפקיד הכהן להיות גם ׳מורה׳, וראוי שהמלמד לעם דעת יהיה מכובד] שהם [אותם הסובבים אותו, הנקראים ׳סביביו׳] תלמידיו החקוקים על לבו וכתפיו׳. וכן בכוונות התורה: ׳ושם משרתי המקדש הכהנים והלוים, בראשם הכהן הגדול לבוש בגדי קודש ׳לכבוד ולתפארת׳, וזה לכבוד קונו ושיהיה מפואר ונחשב בעיני תלמידיו אשר שמות אבותם בין שני כתיפיו ועל לבו מפותחים על האבנים, אמנם האבנים אשר על לבו הם ׳במילואותם׳, מורים על תלמידים שהגיעו להוראה בשלימותם, ולא כן האבנים אשר על כתפיו וכו׳, ואחרי כהן הראש היו הכהנים ההדיוטים והלויים שכולם בכלל תלמידיו, יפוצו מעינותיו חוצה להמון בעיון ובמעשה, כאמרו (דברים לג י) ׳יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל׳⁠ ⁠׳. אך הכהן גדול לא לבש בגדים לבנים אלא ביום כיפור כאשר נכנס אל קודש הקדשים. ועל שעה זו כתב רבינו (ויקרא יז ג-ד) ׳בגדי קודש הם׳ - בכמותם יֵרָאוּ המלאכים אל הנביאים, כי הם נראים אז בלבושי הבדים׳. והיינו שנקראו ׳בגדי קודש׳ על שם שהם לבושם של המלאכים שהם נבראים רוחניים נצחיים הנקראים ׳קדושים׳ על שם נצחיות, וזה כוונת הכתוב שילבש ׳כתונת בד קודש׳, לפי ש׳בגדי קודש הם׳. ונראה ביאור העניין, כי ביום הכיפורים הכהן גדול היה צריך להיות מופשט מגשמיות כמו מלאך. וכן מפורש במדרש (ויק״ר כא יב) עה״פ ׳וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו אל הקודש׳ - ׳אמר רבי אבהו, וכהן גדול לא אדם היה, אלא כההוא דאמר רבי פינחס, בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו, היו פניו בוערות כלפידים עליו, הה״ד ׳כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו׳ [כי מלאך ה׳ צבקות הוא]׳. נמצא שבשעה שנכנס לקודש הקדשים בבגדי לבן התקיים ׳כי מלאך ה׳ צבקות הוא׳. וכל זה היה מכח היותו ׳כהן גדול׳ המלמד דעת לכל העם, וכן מצינו שפירש רבינו את הפסוק הנזכר בברכת שבט לוי בוזאת הברכה ׳יורו משפטיך ליעקב - ומאחר שהוא שבט כשר, תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך, כאמרם ז״ל (מו״ק יז.) ׳אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות יבקשו תורה מפיהו׳⁠ ⁠׳. וראה קהלת רבה שבמוצאי יום כיפור ׳יצתה בת קול ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך, כבר נשמעה תפילתכם׳, והוא הפסוק הקודם לפסוק זה, אחרי שכהן גדול נכנס אל קודש הקדשים, ולפני כן במדרש אמרו כן על שעה שהתינוקות נפטרין מבית רבן, ועל שעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. ועוד יש להוסיף ע״פ מה שדרשו בתו״כ (תחילת אחרי מות) ׳ואל יבוא בכל עת – זה יום כיפור׳, א״כ יש לפרש על זה הדרך ׳בכל עת יהיו בגדיך לבנים׳, ודו״ק.
ושתה. במקצת ספרים השי״ן בשוא ופתח וכ״כ בס׳ דקדוק ישן ועיין מ״ש בשופטים ה׳ על ושבה שביך.
לך – הוא ענין זרוז.
כי – אם.
לך אכול – רוצה לומר אין מהראוי לך להצטער ולסגף כי לך אכול וגו׳.
כי כבר רצה – רוצה לומר וזהו אם כבר רצה האלהים את מעשיך על ידי שעשית הטוב והישר ומעשיך רצויים לפני המקום אז תתענג ותשמח.
אם כן לך אכל בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, ואל תטרוד שכלך במה שיהיה אחר המות,
כי כבר רצה האלהים את מעשיך – אין ספק שמעשיך כלם רצויים לפניו, מאחר שלא יצאו לפועל אלא בגזרתו.
כי כבר רצה – אם כבר ראית תועלת במעשה ידיך (סיום דברי החוקר לפי בן זאב).
לך אכל בשמחה וגו׳ – אמר רב הונא בריה דר׳ אחא, בשעה שהתנוקות נפטרין מבית רבן, בת קול יוצאת ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך – נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחח,⁠1 ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ובתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך – כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחח. (מ״ר)
לך אכל בשמחה וגו׳ – זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך – זו פרשת נסכים, כי כבר רצה האלהים את מעשיך, זו הכנסת ישראל לארץ, שנאמר (פ׳ שלח) כי תבאו אל ארץ וגו׳.⁠2 (שם)
לך אכל בשמחה וגו׳ – רבי יהודה ב״ר סימון פתר קרא באברהם אבינו, בשעה שקרא אליו המלאך אל תשלח ידך אל הנער וגו׳, היה מהרהר בלבו שמא פסלות היה בבני ולא נתקבל לקרבן, יצתה בת קול ואמרה לו אברהם אברהם, לך אכול בשמחה לחמך וגו׳, כי כבר רצה האלהים את מעשיך – רצה האלהים את קרבנך.⁠3 (שם)
לך אכל בשמחה וגו׳ – רבי לוי פתר קרא בראש השנה ויוהכ״פ, ערב ר״ה גדולי הדור מתענין והקב״ה מוחל שליש עונות, ובימים שבין ר״ה ויוהכ״פ יחידים מתענין והקב״ה מוחל עוד שליש, וביום הכפורים מתענין כולם והקב״ה מוחל להם את הכל ובת קול יוצאת ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך וגו׳ כי כבר רצה האלהים את מעשיך – כבר נשמעה תפלתכם.⁠4 (שם)
1. הלשון הבל פיכם אולי יתבאר ע״פ מ״ש במ״ר שה״ש (ב׳ ד׳) על הפ׳ ודגלו עלי אהבה אפילו תינוק הקורא למשה מותא ולאהרן ארן אומר הקב״ה ולגלוגו עלי אהבה, והנה יען כי מוציאים המלות בשבושים נקרא מבטאם זה בשם הבל פיהם.
2. בפ׳ שלח מיד אחר פרשת מרגלים כתיב פרשת נסכים ואחריה פרשת חלה, ומדסמיך ענינים אלו לענין מרגלים שקלקלו בדבר רעיון הכניסה לא״י וגרמו כעסו של הקב״ה, לכן דריש שבקיום שתי מצות אלו יתרצה להם הקב״ה וימחול להם עונם ויכנסו לארץ, וזאת היא כונת דרשה זו.
3. טעם הרהורו של אברהם ותשובת המלאך רצה האלהים את קרבנך אע״פ שלא היה כאן קרבן כסדרו, יתבאר ע״פ המבואר במ״ר ס״פ וירא (פרשה נ״ו) שבשעה שאמר לו המלאך אל תשלח ידך וגו׳ היה אברהם מתמה, אתמול אמרת קח את בנך ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך וגו׳, אמר לו הקב״ה הלא לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, לשם חיבה אמרתי לך וקיימת דברי, ולפי״ז יתבאר טעם הרהורו כאן שמא פסלות היה בבני וכו׳, והיינו שרצה בזה ליישב תמיהתו כמבואר, ואמר לו המלאך כבר רצה אלהים את מעשיך – את קרבנך, כלומר, כי לפי מצות הקב״ה העלהו ולא ושחטהו, הרי כבר קיים מצוה זו וממילא גם מעשה זו לבד נחשבת קרבן.
4. עיין תוס׳ יומא פ״ז ב׳ שבמוצאי יוהכ״פ יוצאת בת קול כזה, ולכן נחשבת אותה סעודה כסעודת יו״ט ומצוה לטרוח בה. וע׳ בב״י לאו״ח סי׳ תקפ״א הובא מדרש זה ובאורו.
אבל אתה הצדיק1 אין מהראוי לך להצטער ולסגף עצמך, אלא2 לֵךְ בזריזות3 אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ הבא מיגיע כפיך ולא מעושק וגזל4, וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ הרצויים על ידי שעשית הטוב והישר, אז תתענג ותשמח5:
1. רש״י.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. ר״י קרא.
5. מצודת דוד. ורש״י ביאר לך אכול בשמחה לחמך בעולם הזה, כי כבר רצה הקב״ה מעשיך הטובים ותזכה לעולם הבא. ובמדרש, אמר רב הונא בריה דר׳ אחא, בשעה שהתינוקות נפטרין מבית רבן בת קול יוצאת ואומרת להם ״לך אכול בשמחה לחמך״ נתקבל הבל פיכם לְפָנַי כריח ניחוח, ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ובתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת ״לך אכול בשמחה לחמך״ כבר נשמעה תפילתכם לְפָנַי כריח ניחוח. רבי יהודה ב״ר סימון ביאר פסוק זה באברהם אבינו, בשעה שקרא אליו המלאך (בראשית כב, יב) ״אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר״ וגו׳, היה מהרהר בלבו שמא פסלות היה בבני ולא נתקבל לקרבן, יצתה בת קול ואמרה לו אברהם אברהם, לך אכול בשמחה לחמך וגו׳ כי כבר רצה האלהים את מעשיך, רצה האלהים את קרבנך. רבי לוי ביאר פסוק זה בראש השנה ויוהכ״פ, ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין והקב״ה מוחל שליש עונות, ובימים שבין ראש השנה ויוהכ״פ יחידים מתענין והקב״ה מוחל עוד שליש, וביום הכיפורים מתענים כולם והקב״ה מוחל להם את הכל ובת קול יוצאת ואומרת להם ״לך אכול בשמחה לחמך״ וגו׳ כי כבר רצה האלהים את מעשיך, כבר נשמעה תפילתכם, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) בְּכׇל⁠־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל⁠־רֹאשְׁךָ֥ אַל⁠־יֶחְסָֽר׃
Let your garments be always white, and don't let your head lack oil.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּכָל עִדָּן יֶהֶויָין כְּסוּתָךְ חִיוָרִין מִן כָּל סוֹאֲבוֹת חוֹבָתָא וּשְׁמָא טָבָא דִּמְתִיל לִמְשַׁח רְבוּתָא קְנֵי בְּגִין דִי יִמְטוּן בִּרְכָן עַל רֵישָׁךְ וְטִיבוּתָךְ אַל יֶחֱסַר.
בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִם בִּבְגָדִים לְבָנִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כַּמָּה בְּגָדִים לְבָנִים יֵשׁ לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְאִם בִּשְׁמָנִים טוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כַּמָּה שְׁמָנִים טוֹבִים יֵשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבַתּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, אָמַר לָהֶם לְכוּ וְרַחֲצוּ וְגַהֲצוּ וּסְכוּ וְרַחֲצוּ בִגְדֵיכֶם וְהַתְקִינוּ עַצְמְכֶם לַסְּעוּדָה, וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמַן אֵימָתַי יָבוֹאוּ לַסְּעוּדָה, וְהָיוּ הַפִּקְחִין מְטַיְּלִין עַל פֶּתַח פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמְרִין כְּלוּם פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם. הַטִּפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן לֹא הִשְׁגִּיחוּ וְלֹא הִקְפִּידוּ עַל דְּבַר הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ שֶׁסּוֹפֵנוּ לְהַרְגִּישׁ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּה הֶטְרֵחַ וְחֶבְרָה אֵלּוּ לָאֵלּוּ. וְהָלַךְ הַסַּיָּד לְסִידוֹ, וְיוֹצֵר לְטִיטוֹ, נַפָּח לְפֶחָמוֹ, כּוֹבֵס לְבֵית הַמִּשְׁרָה שֶׁלּוֹ, פִּתְאֹם אָמַר הַמֶּלֶךְ יָבוֹאוּ הַכֹּל לַסְּעוּדָה, מִהֲרוּם, אֵלּוּ בָּאוּ בִּכְבוֹדָם וְאֵלּוּ בָּאוּ בְּנִוּוּלָם, שָׂמַח הַמֶּלֶךְ עַל הַפִּקְחִין שֶׁקִּיְמוּ דְּבָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכִּבְּדוּ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, וְכָעַס עַל הַטִּפְּשִׁין שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְנִוְּלוּ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ שֶׁהִתְקִינוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵלּוּ שֶׁלֹא הִתְקִינוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה, לֹא יֹאכְלוּ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, יָכוֹל יֵלְכוּ וְיִפָּטְרוּ לָהֶם, חָזַר הַמֶּלֶךְ לוֹמַר לָאו, אֶלָּא יִהְיוּ אֵלּוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְאֵלּוּ יִהְיוּ עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם לוֹקִין וְרוֹאִין וּמִצְטָעֲרִים. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא שֶׁיְשַׁעְיָה אוֹמֵר: הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ (ישעיהו ס״ה:י״ג). זִיוְתָאי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אֵלּוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְאֵלּוּ מְסֻבִּין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׁוֹתִין, לֹא דוֹמֶה צַעֲרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לְצַעֲרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוּא מֵסֵב, זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לֹא אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹתֶה דּוֹמֶה לִמְשַׁמֵּשׁ, זֶה שֶׁמֵּסֵב וְאֵינוֹ אוֹכֵל צַעֲרוֹ כָּפוּל וּמְכֻפָּל וּפָנָיו מוֹרִיקוֹת, הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע (מלאכי ג׳:י״ח). בַּר קַפָּרָא וְרַבִּי יִצְחָק בַּר קַפָּרָא אָמְרֵי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל בּוּלְדָּרִיס שֶׁהָיְתָה מְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ בִּפְנֵי שְׁכֵנוֹתֶיהָ, אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ בַּעְלִיךְ אֵינוֹ כָּאן בִּפְנֵי מִי אַתְּ מְקַשֶׁטֶת עַצְמֵךְ, אָמְרָה לְהוֹן בַּעְלִי מַלָּח הוּא, אִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מְעַט רוּחַ תֵּיכֶף יָבוֹא וְנִמְצָא עוֹמֵד לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי, לֹא מוּטָב שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי בִּכְבוֹדִי וְלֹא בְּנִוּוּלִי, כָּךְ, בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים מִן הָעֲבֵרוֹת, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר מִמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תָּנֵי וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי הוּא מֵת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן, יָשׁוּב הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר שֶׁל אַחֲרָיו, וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים.
בכל עת יהיו בגדיך לבנים [ושמן על ראשך אל יחסר] – אמר ר׳ יוחנן בן זכאי אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים לאומות העולם. [ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר] כמה שמנים טובים יש להם לעשירים הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמצות ובמעשים טובים ור׳ יהודה הנשיא (בשם רבן יוחנן) אומר משל למלך שעשה סעודה וזימן לו אורחים ולא קבע להם זמן סעודה. אותם שהיו מקפידין לדבר הלכו ורחצו והתקינו עצמם לסעודה השוטים שבהם הלכו להם. סייד לסירו יוצר לטיטו נפח לניפוחו כנסם לבית המשתה שלו פתאום שלח המלך ואמר יבואו לסעודה אלו נכנסים בכבודם ואלו נכנסים בניוולם אמר להם חזרו לאחוריכם שלא יטנפו פלטין של מלך. הלכו לרחוץ ולסוך ננעלו פלטין של מלך רבי יוחנן בנו של רבי אלעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר כולם נכנסים לבית המלך אלו שכיבדו פלטין שלי יאכלו וישבעו ויתעדנו מסעודה שלי ואלו שנוולו פלטין שלי היו מנוולין אותם ומלקין אותם. ולא דמי ההוא דיתיב בניוול לההוא דיתיב ביקר. כך לעתיד לבא הצדיקים אוכלים והרשעים רעבים הדא הוא דכתיב הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו (ישעיהו ס״ה:י״ג). זיוותאי אמר משום ר׳ מאיר אלו מסובין ואוכלים ושותים ואלו מסובין לא אוכלים ולא שותים לא דומה צערו של זה שהוא עומד לצערו של זה שהוא מיסב זה שהוא עומד לא אוכל ולא שותה דומה למשמש זה שמיסב ואינו אוכל צערו כפול ומכופל ופניו מוריקות הוא שהנביא אומר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג׳:י״ח). אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת.
תני שוב יום אחד לפני מיתתך שאלו תלמידיו את רבי אליעזר אמרין ליה רבי וכי אדם יודע אימתי הוא מת שיעשה תשובה אמר להם לא כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר של אחריו ונמצאו כל ימיו בתשובה לכך נאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים בדברי תורה ושמן על ראשך (לא) [אל] יחסר בצדקה ובמעשים טובים בציצית ובתפילין.
בכל עת יהיו בגדיך לבנים – תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע אי זה יום ימות, אמר להם וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אריב״ז למלך שזמן לעבדיו ולא קבע להם זמן, פקחים שבהם קשטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום חסר בבית המלך, טפשים שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח, פתאום בקש המלך את עבדיו, פקחים שבהם נכנסו לפניו כשהם מקושטים, טפשים נכנסו מלוכלכים, שמח המלך לקראת הפקחים וכעס לקראת הטפשים, אמר הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו והללו שלא קשטו את עצמן יעמדו ויראו. זיוותאי חתנו של רבי אמיר אומר אף הם נראים כשמשים, אלא אלו ואלו יושבים הללו אוכלים והללו רעבים, הללו שותים והללו צמאים, שנאמר לכן כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו.
דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין.
ותכון ת׳יאבך ביצ׳א פי כל וקת, ולא יעוז ראסך אלדהן אלטייב.
(המשך מהפסוק הקודם) וגם שיהיו הבגדים שלך תמיד נקיים (כי הגוף שלך נקי) ולא תצטרך שמן טוב (בשמים עם ריח טוב) על ראשך.
ושמן – ושמן טוב.
בכל עת יהיו בגדיך לבנים – התקן עצמך כל שעה במעשה טוב, שאם תמות היום תכנס לשלום. ומשל שלמה החכם את הדבר לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן. אם פקח הוא, מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך, וכן מחר, עד עת יקרא לסעודה, יהו כל שעה בגדיו לבנים והוא רחוץ וסוך. כך דרשוהו רבותינו במסכת שבת (בבלי שבת קנ״ג.).
At all times, let your garments be white – Prepare yourself at all times with good deeds, so that if you die today, you will enter [the Hereafter] in peace. And Shelomo likened this to a man whom the king invited for a day of feast, without setting a date for him. If he is wise or clever, he will immediately launder his garments, bathe, and anoint himself.⁠1 And similarly [he will do] tomorrow until such time that he will be summoned to the feast, all this time his garments are white2 [=laundered] and he is bathed and anointed. So did our Rabbis expound it in Maseches Shabbos.⁠3
1. Koheles addresses the righteous man to "go eat your bread in joy.⁠" True happiness is achieved by eating "your own" bread that you have labored for, as indicated in Tehillim 128:2, "when you eat the labor of your hands you are praiseworthy and it is well with you.⁠" Also, be satisfied with life's basic necessities [represented by bread] without getting involved in life's luxuries. Mesilas Yeshorim in Chapter 15 states, that once food has been swallowed, its memory is forgotten as if it had never existed, and therefore enough black bread will satiate one to the same extent as fattened swans.
2. According to Targum, ושמן על ראשך refers to a good reputation, i.e., do not lack a good reputation.
3. White garments were worn on festive occasions and are symbolic of purity.
בכל עת יהיו בגדיך לבניך ושמן על ראשך – אמ׳ ר׳ יוחנן בן זכאי לא מדבר אלא במצות ובמעשים טובים. אמ״ר יהודה הנשיא בשם ר׳ יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן כל בני עירו ולא קבע להם זמן. הפיקחים אומ׳ אין המלך חסר כלום פתאום יזמין אותנו מוטב שנהיה מתוקנים הלכו ורחצו והחליפו שמלותיהם בדרך הנכנסין לבית המלך. הטיפשין אומ׳ וכי לא נרגיש בשעת תקון הסעודה הלכו כל אחד ואחד לבית מלאכתו. הפחם לפחמיו. הסייד לסיידו. היוצר לטיט. הבורסקי למלאכתו. הכובס לבית המשרה. פתאם קראם המלך שמח המלך לקראת הפיקחין וכעס על הטיפשין. אמ׳ המלך אלו שתקנו עצמם יאכלו לפני ואלו לא יעמדו לפני אלו יעמדו על רגליהם ויראו בשמחת הפיקחין כדי שיהו מצטערין וכן הוא אומ׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו לכך נאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר אלו מעשים טובים היינו דתנן שוב יום אחד לפני מיתתך.
(ח-י) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגומ׳,⁠א כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבוןב ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה – ארבעת מקראות הללו, ארבעתן פתרון אחד, וכה פתרונם:
מאחר שאין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט׳:ז׳), ולבוש בגדים נאים, וסוך שמן לעדן את בשרך, שאדם המתאבל אינו סך בשמן, כמו שמצינו בדניאל: לחם חמודות לא אכלתי {וגו׳} וסוך לא סכתי (דניאל י׳:ג׳), וגם ראה חיים עם אשה אשר אהבת.
כל ימי חייג הבלך אשר נתן לך תחת השמש – פתרונו: בעולם הזה.
כי הוא חלקך בחיים – כי דבר זה בלבד נתן הקב״ה לחלקך בחיים: לחם לאכול, ובגד ללבוש, ולישא אשה, ולשמוח בה.
ובעמלך אשר אתהד עמל תחת השמש – דבר זה מוסב למעלה, על מה שאמר למעלה: לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט׳:ז׳), וכה פתרונו: וגם שמח בעמלך אשר אתה עמל תחת השמש בעולם הזה.
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה – להנאותה עצמך עשה.
כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה – משמת אדם, לא חכמה ולא תבונה, מועלות לו להתנאות עצמו. וגם אין שם מעשה בשאול אשר אתה הולך שמה,⁠ו שמאחר שהנשמה ניטלת מן הגוף, אין גופו עושה מעשה מעתה.
א. כן בכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״ואמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בפסוק ובכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״וחשבון״.
ג. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621 חסרה מלת: ״חיי״.
ד. כן בפסוק, וכן להלן. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, לונדון 7621: ״שאתה״.
ה. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י לונדון 7621: להנאת. בכ״י פרמא 2203: ״לההנאות״.
ו. כן בדפוס ברסלאו, ובשינויים קלים בכ״י לונדון 22413, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203 הושמט ע״י הדומות: ״משמת אדם... אתה הולך שמה.
ובכל עת יהיו בגדיך לבנים – וטהורים להתנהג בטהרה ונקיון.
ותהיה זריז לסוך ראשך להנאתך – כי היו נהוגין הקדמונים בסיכת שמן.
(ח-ט) בכל – המפרשים הקדמונים פֵרשו על ענין אחר, והוא אם ידעת שרצה האלהים את מעשיך, לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט׳:ז׳), וצריך שיהיו בגדיך לבנים – והענין שלא יהיו מעשיך מגואלים.
וענין ושמן על ראשך אל יחסר – שיהיה לו שם טוב, וצוהו שיקח אשה ולא ישגה בזרה, וכל אשר תמצא ידך לעשות (קהלת ט׳:י׳) טוב בעולם הזה עשה, כי העולם הבא אינו עולם מעשה כי אם תגמול. והפירוש הנכון, שהפסוקים שיש למעלה ולמטה הם דבקים, והוא דיבור לב בני האדם, כאלו מדבר עם נפשו, ולבו הוא כינוי בעד נפשו. והוא אכול ושתה ולבש בגדים נקיים ותסוך תמיד שמן ושמח עם אשה שחשקתה בה, וכל אלה הם תענוגי הגוף לבדו.
(8-9) LET THY GARMENTS BE ALWAYS WHITE The early commentaries all explained our verses in the samea way.⁠1 They interpreted them as follows:
“If you know that God has accepted your works, then go and eat your bread with joy (Kohelet 9:7).”
“You have to see to it that thy garments be always white (Kohelet 9:8); that is, that your deeds never be filthy.”
And let thy head lack no oil (v.8) means: you should have a good name. Kohelet also advises the man whom God has accepted his works (v.7)⁠2 to marry a woman and not go astray with a woman who is a stranger (Kohelet 9:9).⁠3
[Kohelet advises:] Whatsoever thy hand attaineth to do by thy strength, that do (Kohelet 9:10) because the coming world4 is not the world of action but the world of reward.
However, according to my opinion the preceding and following verses5 are connected.⁠6 They contain the words of the heart of the children of men. It is as if the person were speaking to his soul. The heart stands for the person's soul. [The soul tells him:] “Go, eat and drink, wear clean garments, constantly anoint your head with oil, and be happy with the wife whom you love.”7All of the aforementioned are strictly pleasures of the body.⁠8
1. They read vv. 8-10 as containing figures of speech encouraging the man who wishes to find favor in the eyes of God (Kohelet 9:7) to lead an ethical life. Thus, white garments means performing good deeds, oil on the head refers to having a good name. and enjoying life with the wife whom you love refers to not committing adultery.
2. Literally, “charges him.”
3. A woman who is not his wife. See Prov. 5:20.
4. The world that follows death, the world of the souls.
5. Vv. 7-10 follow a sequence that connects them to each other.
6. They are not metaphors. They tell a person how to enjoy life, step-by-step; that is, eat, wear clean clothes, anoint your head, and enjoy the wife whom you love.
7. In addition, the soul tells him: Whatsoever thy hand attaineth to do by thy strength, that do; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest (Kohelet 9:10).
8. They are not metaphors for leading an ethical life.
a. This translation reads "אחד" rather than "אחר".
בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן – דרך נקיות היו רגילים בלבון בגדים ובקישוט משחת שמן. ומשל הוא זה, שיהיו מעשיו נאים, כמו שאמרו חכמים ״שוב יום אחד לפני מיתתך״ (משנה אבות ב׳:י׳), וגם התרגום כן תרגם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ר״ל שתהיינה מדותיך בטוב שבענינים כי המדות המגונות יוקשו לבגדים צואים והמדות היפות לבגדים לבנים. ואל יחסר (שם, ח) שמן על ראשך, ר״ל השמן הרוקח, כי הוא היה מיוחד למשיחה. וירצה בזה שלא יתעצל מהשגת המושכלות, והנה המשיל המושכלות לשמן רוקח לסבה אשר זכרנו בבאורנו לשיר השירים.
בכל עת. אל יחסר לובן הבגדים ונקיותם הנה הוא רמז מפורסם אל מעלת המדות ושלמותם כמו שנתבאר מאמר הסירו את הבגדים הצואים (זכריה ג׳). וישימו צניף טהור (זכריה ג׳). ופרשת ציצית תוכיח ואמר שאם יהיו בגדיו לבנים לא יחסר שמן המאור השכלי הניתן על ראשו.
והנה הוא מבואר שהמעלות המדותיות הנה הם הכנה והזמנה אל המעלות השכליות או שהפליג המליצה לענין המשל שיהיו תמיד בגדיו לבנים עם היות ששמן לא יחסר על ראשו שאז צריך השמירה מאד והזהר שלא יפול עליהם מן השמן ההוא אשר עליו לפי שהנפילה היא מצויה מאד והכתם מתרשם בלבנים יותר מזולתם וזהו תכלית הזרוז אשר יזרז בו החכם אשר ידע להזהר וזה במה שראוי שיחשוד האדם על נפשו ולא יאמין בעצמו אבל יראה כאילו השטן עומד על ימינו תמיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בכל עת – גם תתענג במלבוש נקי, ובכל עת יהיו בגדיך לבנים ונקיים, ועל ראשך לא יחסר השמן, כי בכל עת תסוך ראשך בשמן למען התענג.
בכל עת יהיו בגדיך לבנים – ומעולם אל תלבש שחורים, סימן לחרטה על מה שעשית,
ושמן על ראשך אל יחסר – אל תמנע מלסוך בשמן אפרסמון, כדרך שמצינו בדניאל וסוך לא סכתי {דניאל י׳:ג׳}.
לבנים – לסימן כי שמחת בגורלך.
בכל עת וגו׳ – תנן התם, רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות, אמר להו, כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.⁠1 (שבת קנ״ג.)
בגדיך לבנים וגו׳ – בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, א״ר יוחנן בן זכאי, אם בבגדים לבנים ובשמנים טובים הכתוב מדבר הרי כמה בגדים לבנים ושמנים טובים יש להם לעובדי כוכבים, הא אינו מדבר אלא במצות ובמעשים טובים, בכל עת יהיו בגדיך לבנים – מן העבירות ושמן על ראשך אל יחסר – ממצות ומעשים טובים.⁠2 (מ״ר)
בגדיך לבנים וגו׳ – דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית3 ושמן על ראשך אל יחסר – אלו תפלין.⁠4 (שבת קנ״ג.)
1. פירש״י בגדיך לבנים נשמתך טהורה ונקיה, עכ״ל. ונראה דסמכה הגמרא בזה לדרשת המ״ר שיובא בסמוך בגדיך לבנים – מן העבירות, ושמן על ראשך אל יחסר – ממצות ומעשים טובים, יעו״ש בסמוך.
2. על מניעת העבירות יונח התואר בגדי לבן ע״ש הכתוב אם יהיו חטאיכם השנים כשלג ילבינו, ושמן כנוי למצות ומע״ט על שם לריח שמניך טובים.
3. חוטי הלבן שבציצית.
4. כמש״כ וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך.
בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים ונקיים1 וטהורים2, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר כי בכל עת תסוך ראשך בשמן למען התענג3:
1. מצודת דוד.
2. רשב״ם.
3. מצודת דוד. ורש״י ביאר על דרך הדרש, התקן עצמך כל שעה במעשה טוב, שאם תמות היום תכנס לשלום, והמשיל שלמה החכם את הדבר לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן, אם פיקח הוא, מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך, וכן למחרת עד אשר יקרא לסעודה יהיו כל הזמן בגדיו לבנים והוא רחוץ וסוך, כמו שמובא בתלמוד (שבת קנג.) רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות?! אמר להם, כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ועוד מובא שם ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים״ אלו ציצית ״ושמן על ראשך אל יחסר״ אלו תפילין. ובמדרש, ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר״ א״ר יוחנן בן זכאי, אם בבגדים לבנים ובשמנים טובים הכתוב מדבר הרי כמה בגדים לבנים ושמנים טובים יש להם לעובדי כוכבים, הא אינו מדבר אלא במצוות ובמעשים טובים, ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים״ מן העבירות, ״ושמן על ראשך אל יחסר״ ממצוות ומעשים טובים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם⁠־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר⁠־אָהַ֗בְתָּ כׇּל⁠־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן⁠־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
Live joyfully with the wife whom you love all the days of your life of vanity, which he has given you under the sun, all your days of vanity, for that is your portion in life, and in your labor in which you labor under the sun.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
חֲזֵי חַיִין טָבִין עִם אִתְּתָא דִּרְחִימְתָּא כָּל יוֹמֵי חַיֵּי הֶבְלוּתָךְ דִי יְהַב יְיָ לָךְ בְּמַזָּלָא בְּעַלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא אֲרוּם הוּא חוּלָקָךְ בְּחַיִין וּבְטוֹרְחוּתָךְ דִי אַנְתְּ טָרַחְתָּא בְּעַלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא.
רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ – אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם עֵדָה קְדוֹשָׁה, קְנֵה לְךָ אֻמָּנוּת עִם הַתּוֹרָה, מַה טַּעְמָא רְאֵה חַיִּים וגו׳, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָן עֵדָה קְדוֹשָׁה, שֶׁשָּׁם הָיוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, שֶׁהָיוּ מְשַׁלְּשִׁין הַיּוֹם, שְׁלִישׁ לְתוֹרָה, שְׁלִישׁ לִתְפִלָּה, שְׁלִישׁ לִמְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיוּ יְגֵעִין בַּתּוֹרָה בִּימוֹת הַחֹרֶף, וּבִמְלָאכָה בִּימוֹת הַקַּיִץ. רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר הָיָה קוֹרֵא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַבִּי טִימֵי וְרַבִּי בּוּרְקֵי עֵדָה קְדוֹשָׁה, שֶׁהָיוּ מְשַׁלְּשִׁין שְׁלִישׁ לְתוֹרָה, שְׁלִישׁ לִתְפִלָּה, שְׁלִישׁ לִמְלָאָכָה. תָּנֵי אָבֵל אָסוּר לְהַכְנִיס לוֹ אִשָּׁה עַד שְׁלשִׁים יוֹם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁעָבְרוּ שְׁלשָׁה רְגָלִים זֶה אַחַר זֶה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב חַיִּים, חַיִּים, חַיִּים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים, אֲבָל אֵין לוֹ בָּנִים אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים, מֻתָּר, מִפְּנֵי מִעוּט פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּפַרְנָסָתָן, וּמַעֲשֶׂה שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי טַרְפוֹן וּכְשֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל אָמַר לַאֲחוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָאֵבֶל הִכָּנְסִי וְגַדְּלִי אֶת בְּנֵי אֲחוֹתֵךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּנָסָהּ לֹא נָהַג בָּהּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. תָּנֵי אָבֵל אָסוּר לֵילֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה עַד שְׁלשִׁים יוֹם. תָּנֵי, מִצְווֹת הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדּוֹתוֹ, וְגַם לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהוֹשִׁיטוֹ בַּנָּהָר. לְמוּלוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית י״ז:י״ב). לִפְדּוֹתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות י״ג:י״ג). לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם (דברים י״א:י״ט). לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל׳:י״ט). לִשָּׂא אִשָּׁה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים (ירמיהו כ״ט:ו׳). לְהוֹשִׁיטוֹ בַּנָּהָר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא טוֹב, בְּלֹא עֵזֶר, בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְּרָכָה, בְּלֹא כַּפָּרָה. בְּלֹא טוֹב מִנַּיִן: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (בראשית ב׳:י״ח). בְּלֹא עֵזֶר מִנַּיִן: אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב׳:י״ח), בְּלֹא שִׂמְחָה מִנַּיִן: וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ (דברים י״ד:כ״ו). בְּלֹא בְּרָכָה מִנַּיִן: לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מ״ד:ל׳). בְּלֹא כַפָּרָה מִנַּיִן: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא ט״ז:י״א). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר אַף בְּלֹא חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. בְּלֹא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם (שמואל א כ״ה:ו׳). רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָא אָמַר אַף אֵינוֹ אָדָם שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם (בראשית ה׳:ב׳), בִּזְּמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הֵם אָדָם, אֵין שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד אֵין קְרוּיִין אָדָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְמַעֵט בַּדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט׳:ו׳).
ראה חיים עם אשה אשר אהבת – אמר רבי משום עדה קדושה קנה לך אומנות עם התורה מה טעמא ראה חיים עם אשה. למה הוא קורא אותן עדה קדושה. ששם היה רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא שהיו משלשין את היום שליש לתורה שליש לתפלה שליש למלאכה. ויש אומרים שהיו יגעין בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ. רבי יצחק בן אלעזר היה קורא לרבי יהושע בריה דרבי טימי ורבי בורקי עדה קדושה שהיו משלשין את היום שליש לתורה שליש לתפלה שליש למלאכה.
ראה חיים עם אשה – בני רבי בשם עדה קדושה אמרו קנה לך דברי אומנות עם דברי תורה, מ״ט ראה חיים זו תורה, עם אשה זו אומנות, ולמה קורין אותה עדה קדושה שהיו משלשין את היום, שליש לתורה, שליש לתפלה, שליש למלאכה, וי״א על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ, רבי יצחק בן אלעזר קרי ליה לרבי שמלאי ורבי ברקאי עדה קדושה, ולמה קוראים נחום איש קדש קדשים שלא הביט בצורת מטבע כל ימיו, ולמה קראו רבי רבינו הקדוש ששלא הביט במילתו מימיו, אנטונינוס אמר ליה לרבינו כד גזר אסתכל בהדא גזרתי. אמר ליה בשלי לא הסתכלתי מימי בדידך אסתכל.
ואנצ׳ר אלעיש ואלחיאה מע אלזוגה אלתי אחבבת, טול אייאם חיאהֵ הבאך, אלד׳י רזקך אללה דון אלשמס, פאנה חצ׳ך מן אלחיאה, ופי אלכד אלד׳י תכד דון פלך אלשמס.
תעביר את חייך עם אשתך שאתה אוהב בידידות והבנה הדדית, כל משך ימי חייך (בימים שאין בהם תוכן). מה שנתן לך ה׳ תחת כוכב השמש. שהוא המזל (מה שנקבע לך מאת ה׳) שלך מהחיים (וגם ראה איך תעביר חייך), ובעמל אשר אתה עמל תחת השמש.
נתן לך – נתן לך ה׳.
ראה חיים עם אשה – ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו.
עם אשה – עם תלמוד תורה שבידך.
כי הוא חלקך בחיים – אם עשית כן, יהי חלקך זה חיים בעולם הזה להתפרנס מן האומנות ובעולם הבא, שיגיעת שניהם, תורה ודרך ארץ, משכחת עון.
See [to enjoy] life with the wife you love – See and understand to learn a skill by which to earn a livelihood,⁠1 together with Torah study that you possess.⁠2
For that is your portion in life – If you have done so, your share will be life in this world, by earning a livelihood from the skill, and in the World to Come, because laboring in both [i.e., work and Torah study] causes sin to be forgotten.⁠3
1. 153a.
2. See Maseches Kiddushin 30b.
3. Alternatively, אשה refers to one's soul [=נשמה]. (Alshich)
ראה חיים עם אשה אשר אהבת – מזהירך הכתוב שתהא עוסק במלאכה כדרך הארץ שהם חיים לעולם כענין שנאמר ובחרת בחיים בדרך ארץ. עם אשה אשר אהבת זו תורה היינו דתנן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכן הוא אומ׳ והחוט המשולש זה שיש בידו תורה ודרך ארץ ומעשים טובים.
כל ימי הבלך – שלא תעזוב תורתך לעת זקנותך כי היא חלקך בחיים לחיי העולם הבא ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. בדרך ארץ אתה חי ובתורה לעולם הבא לפיכ׳ יפה תלמוד עם דרך ארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט-י) וראה חיים לשמוח בחלקך עם אשתך אשר אהבתה כל ימי חייך שנתן לך – הקב״ה בעולם.
כי דבר זה שאני מזהירך להנאתך הוא, יהיה חלק שלך בעמלך שאתה עמל בעולם.
וכל אשר תמצא ידך לעשות – טובות ומעשים טובים בעודך בחיים, עשה.⁠א
שהרי לא יהיה לך עוד לעשות מעשים וחשבון ודעת וחכמה בקבר אשר תלך שם.
כל ימי חיי הבלך – כופל מלתו פעמיים.
בכוחך – בעודך בחיים, ומוסב על בשאול אשר למטה.
א. בכ״י (בחילוף הסדר): שעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

עם אשהא אשר אהבת – ולא תחבקב חיק נכריה. וגם משל יכול להיות כנגד תורה ומעשים טובים.
א. בכתב היד חסרה מלה זו, שכנראה הושמטה מחמת הדומות (״אשה אשר״).
ב. בכתב היד: תחנו. אבל ברור שיש כאן שימוש בפסוק במשלי ה׳:כ׳: ״וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ראה חיים נצחיים ודרוך בהם עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך, והיא הנפש הדמיונית אשר תשלים השכל כשתאות לו, כמו שבארנו בבאורנו לשיר השירים. כי זה חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש (שם שם, ט), וזה מבואר כי זה כל פרי האדם ותכליתו.
ראה חיים – למה שהנפש הטבעית היא במדרגת הנושא אל זה הכח המתעורר כמו ששתיהן הן במדרגה זו אל הנפש השכלית. ואשר הוא כן כבר נקרא שמו אשה בפי זה החכם תמיד. לזה אמר אתה הכח המתעורר ראה גם ראה חיים בלי מות עם אותו הכח הטבעי אשר אהבת אותו כל ימי חיי הבלך באשר היא אשתך אשר נתנה לך לעבוד ולמשא כל ימי היותך במצודה אשר עם זה תהיה מהראויין להקרא חיים. וזו הראיה ואזהרה תהיה לך כל ימי הבלך כי הוא רצוני זה השמוש על זה האופן הנה הוא חלקך בעמלך אשר אתה עמל תחת השמש ובחיים אשר אתה חי בעולם הזה וצפונו תמלא בטנך להדבק בחלק השכלי אשר עליך מן הכח ההוא הבהמי אשר הוא תחתך ויוצע אותו רמה ותולעה.
(ט-י) [אזהרה לנצל את החיים בעוד הבחירה בידו]:
ראה חיים. בחר לך1 ה׳חיים׳ האמיתיים שהם חיי עולם, כאמרו (דברים ל יט) ׳ובחרת בחיים׳2: עם אשה, עם התענוג הזמני אשר אהבת ימי חיי הבלך3, ׳אשר אהבת׳ בימי הבחרות שהם ׳ימי חיים׳4, על היפך ימי הזקנה שנקראו ׳ימי הרעה׳, וזה על דרך ׳וזכור את בוראך בימי בחורותיך [עד אשר לא יבואו ׳ימי הרעה׳]׳ (להלן יב א)5: אשר נתן לך האלהים תחת השמש כל ימי הבלך, ואמרתי שתראה ותבחר את החיים ב׳ימי הבלך׳6, כי אמנם זאת הראייה והבחירה אשר יש לאל ידיך לבחור בה7, נתן לך האלהים ׳כל ימי׳ חייך, לא אחר המוות, והנה הם ׳ימי הבלך׳8, שהם קצרים והמלאכה מרובה9, והתכלית המושג הוא רב המעלה, כאמרו (תהלים פד יא) ׳כי טוב יום בחצריך מאלף׳10, וכאמרם ז״ל (אבות פ״ד מי״ז) ׳יפה שעה אחת של תורה11 ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא׳12: כי הוא חלקך. זה בלבד הוא ׳חלקך׳, כי זולת זה הוא גם לזרים אתך13: ולכן כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, באלו החיים, עשה, השתדל להשיג הנצחיות והאישור הנצחי בעוד שהרשות נתונה14 אין אונס15, כאמרם ז״ל (שבת קנא:) ׳עשה בעוד שאתה מוצא ומצוי לך ואתה בידך׳16: כי אין מעשה. טוב או רע, ודעת - להשיג בהתבוננות עיוני, וחכמה מקובלת17, וחשבון - מחשבה לאיזו פעולה טובה או רעה שתצטרך למעשה18, בשאול, כאמרם ז״ל (שבת שם) ׳כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות׳19:
1. יש ׳ראיה׳ שמתפרשת בחירה, כמו ׳וירא אלהים כי טוב׳, ראה פירוש רבינו לבראשית (א ד, א י, א לא).
2. וכתב שם רבינו: ׳ובחרת בחיים - בחיי עד, למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה׳ אלהיך - ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס, אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד, למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ה׳ אלהיך בהכירך טובו עם רב גדלו, ולדבקה בו - שתהיינה כל פעולותיך לשמו, כי הוא חייך - כי הדיבוק בו הוא סיבת החיים הנצחיים, ואורך ימיך לשבת על האדמה - ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה, כאמרם ז״ל (אבות פ״ד מט״ז) ׳התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין׳⁠ ⁠׳.
3. ׳האשה׳ הוא רמז לתענוג גשמי, ואמר שגם בהיותו עוסק בענייני עולם הזה, תהיה כוונתו לבחור בחיים האמיתיים, ויעסוק בהם לשם שמים. ואולי הכוונה כמו שמבאר בהמשך, שיבחר בחיים כאשר עודו ׳עם האשה׳, שנהנה מן התענוגים הגשמיים, ולא ימתין עד שנות הרעה כאשר אין לו הנאה גשמית, שאז אין בבחירתו זו ערך. ובלקח טוב כתב: ׳ראה חיים עם האשה אשר אהבת, מזהירך הכתוב שתהא עוסק במלאכה כדרך הארץ שהם חיים לעולם, כעניין שנאמר ובחרת בחיים, בדרך ארץ׳.
4. ׳כי הימים אשר בהם יהיה האדם בצרה לא יקראו ימי שני חיים׳ (לשון רבינו בבראשית מז ח-ט, וראה לעיל ה יט, ו ג), ולכן רק ימי הבחרות שהאדם שרוי בטובה נקראו ׳ימי חיים׳.
5. כלומר, מה שאמר כאן לבחור בחיים האמיתיים ׳בימי חייו׳, כשהוא צעיר, הוא על אותו הדרך שהזהיר להלן לזכור את ה׳ בצעירותו, לפני שיבואו ימי הזקנה הנקראים ׳ימי הרעה׳.
6. ׳בימי הבלך׳ עולה על ׳ראה חיים׳, וכמו שפירש שהכוונה לבחור בחיים, שבחירה תהיה בימי הבלך.
7. כלומר, זה עצמו שהדבר בכוחך ובאפשרותך, שניתנה לך בחירה חופשית.
8. מפרש את הכפילות ׳ראה חיים כל ימי חיי הבלך׳, ׳אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך׳, כי ׳ימי חיי הבלך׳ היינו בימי בחורותיך שהם ׳ימי חיים׳, שאז עליו לבחור בחיים האמיתיים, ושוב ביאר למה עליו לבחור בכך, כי הרי הבחירה הזו שנתן לך ה׳, והאפשרות לבחור בחיים אלה, הם רק ׳כל ימי הבלך׳, כלומר בימי החיים שהם ׳הבל׳, שהם קצרים. [וכאן פירש רבינו ׳הבלך׳ על דרך שפירש הרמב״ן שהוא כהבל פה שאינו מתקיים, ולא כפי שפירש בכל הספר שהוא תואר לכל נברא בלתי מכוון אל תכלית נאות למעלת חידושו (לעיל א ב), אך יתכן שבדרך השאלה נקרא ׳הבל׳ גם כל דבר שאין לו קיום, כי בוודאי גם אין לו חשיבות].
9. ע״פ לשון המשנה באבות (פ״ב מט״ו) ׳היום קצר והמלאכה מרובה׳.
10. ׳כי טוב יום בחצריך מאלף, כי מה שנכספתי לחצרות ה׳, לא לתענוגי חיי שעה, אבל כי טוב יום אחד בהם להשיג שלימות נצחי מאלף בזולתם׳ (לשון רבינו שם).
11. לפנינו במשנה: ׳בתשובה׳.
12. ופירש רבינו שם: ׳אף על פי שאמרתי שחיי העולם הזה אינם מכוונים בעצמן כלל, אין ראוי לצדיק למאוס בם ולקצר ימיו, אבל ראוי לו להשתדל להאריכם כפי האפשר, כי אמנם בהם יוכל לקנות אישור לחיי העולם הבא אשר לא יקנהו אחרי כן, אבל אמרתי שאינם מכוונים בעצמם, כי גם שהיה בהם כל הצלחה אפשרית בעולם הזה, אין אותה ההצלחה נחשבת בערך אל חיי העולם הבא׳.
13. כלומר, רק הריווח וההנאה הרוחנית של מה שבחר בטוב הוא ׳חלקו׳ בעמלו, ולא יוכל אחר לקחתו ממנו, לעומת כל דבר גשמי. וראה מש״כ בזה לעיל (ב י).
14. לשון המשנה באבות (פ״ג מט״ו), כלומר בעוד שהבחירה בידי האדם.
15. לשה״כ באסתר (א ח). כלומר, כל זמן שהבחירה בידי האדם אינו אנוס לעשות דבר, כי אם מבחירתו החופשית.
16. שם איתא: ׳ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה׳. ורש״י פירש שם ׳ומצוי לך - ממון, ועודך בידך - עודך ברשותך קודם שתמות׳. וראה מש״כ רבינו להלן (יב א).
17. ה׳דעת׳ הוא מה שהשיג בהתבוננות, וה׳חכמה׳ היא מה שקיבל מאחרים, ובשאול אין דעת ולא חכמה.
18. ׳חשבון׳ היא המחשבה שצריכה להביא לידי מעשה, אם לרעה ואם לטובה.
19. ולכן אין להשיג ׳בשאול׳, כלומר בקבר, שום השגות רוחניות חדשות ושום מצוות מעשיות. ומדברי רבינו מבואר שמה שדרשו ׳המתים חפשי׳, הכוונה שאין ביכולתם של המתים לקיים מצוות, ואילו אם שבו לחיות יתחייבו, וראה מש״כ בזה הריטב״א (נדה סא: ד״ה והא) שנחלקו אמוראי בזה.
ראה חיים עם אשה וגו׳ כי הוא חלקך. כן כתיב הוא למערבאי אבל למדנחאי כתיב היא.
ראה חיים – עכשיו אמר דרך כלל ראה שיהא חייך חיים, רוצה לומר להתענג בטוב, כי חיי צער לא יקרא חיים.
עם אשה – גם אתה תתענג גם האשה אשר אהבת לקחת לך לאשה, לא תהיה עינה צרה בך לכן עמה תתענג כל ימי חיי ההבל אשר קצב ונתן לך המקום לחיות בעולם (וקורא לימי חיי האדם ימי חיי הבל לפי שאינם נצחיים). או רוצה לומר שב בשלום עם אשתך שתהא חייך חיים, כי חיי מריבה לא יקראו חיים.
כל ימי הבלך – כן תתנהג כל ימי הבלך.
כי הוא – הדבר הזה לבד הוא חלקך בימי החיים ולא יותר.
ובעמלך – בכל העמל והטורח שאתה עמל בזה העולם, אין לך בהם חלק רק זה לבד.
ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך, אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך – והזכיר שתי פעמים ימי הבלך, למען הגדיל בדמיון הקורא את מיעוט ימי חיינו, כדי שימהר וישמח, בטרם שער לבן יצמח;
כי הוא – התענוג והשמחה, חלקך בחיים, ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש.
ראה חיים וגו׳ – האב חייב ללמד את בנו אומנות, מנלן, אמר חזקיה, אמר קרא ראה חיים עם אשה וגו׳, אם אשה ממש היא [מקיש אומנות לאשה] כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא1 [מקיש אומנות לתורה] כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. (קדושין ל׳:)
ראה חיים וגו׳ – אמר רבי משום עדה קדושה, ראה חיים עם אשה אשר אהבת – קנה לך אומנות עם התורה.⁠2 (מ״ר)
ראה חיים וגו׳ – תנן התם, רבי יהודה אומר, מתה אשתו של אדם אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים זה אחר זה כנגד ג׳ פעמים חיים חיים חיים שכתוב כאן.⁠3 (שם)
ראה חיים וגו׳ – א״ר יהושע בן לוי כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת.⁠4 (שם)
1. עיין מש״כ באות הסמוך.
2. בהרבה מקומות מכונה התורה בשם אשה כמבואר במדרש משלי אשת חיל עטרת בעלה, וי״ל בטעם הדבר ע״פ מ״ש בעירובין נ״ד ב׳ עה״פ אילת אהבים ויעלת חן וגו׳ דדיה ירווך מה הדד הזה כל מה שתינוק ממשמש בו מוצא בה חלב כך התורה כל המעיין בה יותר מוצא בה טעם, ונאמר באהבתה תשגה תמיד נדרש ג״כ על התורה, ואמנם למען קיום התורה צריך לקנות גם אומנות כמ״ש באבות יפה ת״ת עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ועיין בתוי״ט אבות פ״ב מ״ב מתבאר מדבריו דלשון אשה שבפ׳ זה טפל ללשון חיים, ולפי״ז יתבאר דאומנת עיקר לגבי תורה, וצ״ע במ״ש עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, וע״ע בתו״י יומא פ״ה ב׳.
3. ראה חיים, חיי הבלך, חלקך בחיים, לרמז שע״י זה רואה חיים בשלש רגלים, וכמש״כ ושמחת אתה וביתך, ויתפרש כאן הלשון חיים לא היפך המיתה כי אם מענין שמחה ורוממות הנפש וכמו ותחי רוח יעקב אביהם, וזה מסוגל יותר בחג שמחוייב בשמחה וכמש״כ, ולכן כנגד זה ראוי להתאבל עליה שלש רגלים, וכעין מש״כ בשמשון (שופטים י״ד) ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה שפירושו שבכתה ז׳ ימים כנגד שבעת ימי המשתה. ועיין מש״כ בתורה תמימה פ׳ נח בפסוק ויהי לשבעת הימים.
4. וע׳ יבמות ס״ב ב׳ חשיב כמה דברים שחסר מהם זה השרוי בלא אשה, ולפלא שלא חשב גם פרט זה. ומה דנקט כל הדברים האלה בלשון שלילה ולא בלשון חיוב, שהשרוי עם אשה שרוי בהם, י״ל משום דאין זה כלל מוחלט, דיש אשה רעה שממרת חיי בעלה וכעין מ״ש ביבמות שם, ולכן לא פסיקא ליה לנקוט כן, משא״כ השלילה היא מוחלטת בודאי. ויש להוסיף עוד, כי תפסו חז״ל בלשון המקרא בענין זה דנקט בלשון שלילה, לא טוב היות האדם לבדו, ולא נקט טוב היות האדם עם אשה, וזה ג״כ מטעם שכתבנו.
רְאֵה שיהיו חייך1 חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ להתענג בטוב2, ולא תהיה עינה צרה בך, לכן עמה תתענג3 כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ – חייך4 אֲשֶׁר נָתַן לְךָ המקום לחיות5 תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ – בעולם, וכך תתנהג6 כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ – חייך7, כִּי הוּא – הדבר הזה8 חֶלְקְךָ בַּחַיִּים – בימי החיים ולא יותר9, וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם אין לך עוד חלק פרט לזה10:
1. מצודת דוד.
2. כי חיי צער אינם נקראים חיים, מצודת דוד. בדרך נוספת ביאר מצודת דוד שב בשלום עם אשתך שיהיו חייך חיים, כי חיי מריבה לא יקראו חיים. ובמדרש, א״ר יהושע בן לוי כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, שנאמר ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת״, מדרש רבה.
3. מצודת דוד.
4. וקרא לימי חיי האדם ימי חיי הבל לפי שאינם נצחיים, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד. ורש״י ביאר על דרך הדרש ״ראה חיים עם אשה״ ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנה, עם תלמוד תורה שבידך ״כי הוא חלקך בחיים״, שיגיעת שניהם תורה ודרך ארץ משכחת עוון. ובמדרש, אמר רבי משום עדה קדושה, ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת״ קנה לך אומנות עם התורה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחׇכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃
Whatever your hand finds to do, do it with your might; for there is no work, or reckoning, or knowledge, or wisdom in Sheol, where you are going.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כָּל דִי מְסַפְּקָא יְדָךְ לְמֶעֱבַד טִיבוּ וּצְדַקְתָּא עִם מִסְכֵּינָא בְּכָל חֵילָךְ עֲבִיד אֲרוּם בָּתַר מוֹתָא לֵית לִגְבַר עוֹבָדָא וְחוּשְׁבַּנָא וּמַנְדְּעָא וְחוּכְמְתָא בְּבֵית קְבוּרְתָא דְּאַתְּ אָזִיל תַּמָּן וְלָא יְסַיְּעוּן לָךְ אֱלָהֵין עוֹבָדִין טָבִין וּצְדַקְתָּא לְחוֹדֵיהוֹן.
[א] כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ – רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי בּוֹן מְסָרֵס הָדֵין קְרָיָה, אִם יוֹדֵעַ אַתְּ שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה, כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה. רַבִּי אַחָא הֲוָה מִתְחַמֵּד לְמֶיחֱמֵי אַפּוֹי דְּרַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, אִיתְחֲמֵי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, הֶרְאָהוּ שְׁנֵי מִילִין, הֲרוּגֵי לוּד אֵין לִפְנִים מִמְחִיצָתָם, בָּרוּךְ שֶׁהֶעֱבִיר חֶרְפָּתָן שֶׁל לוּלְיָאנוּס וּפַפּוֹס, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי הֲוָה מִתְחַמֵּד לְמֶיחֱמֵי אַפּוֹי דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִיתְחֲמֵי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, הֶרְאָהוּ בְּנֵי אָדָם פְּנֵיהֶם זְקוּפוֹת וּבְנֵי אָדָם פְּנֵיהֶם נְמוּכוֹת, אֲמַר לֵיהּ וּמַהוּ כְּדֵין, אָמַר לוֹ אֵלּוּ שֶׁפְּנֵיהֶם זְקוּפוֹת תַּלְמוּדָן בְּיָדָן, אֵלּוּ שֶׁפְּנֵיהֶם נְמוּכוֹת אֵין תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. רֵישׁ לָקִישׁ וְאִית דְּאַמְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מִתְחַמֵּד לְמֶיחֱמֵי לְרַבִּי חִיָּיא רַבָּה, אָמְרִין לֵיהּ לֵית אַתְּ הוּא כְּדַיי, אֲמַר לוֹן לָמָּה, וְלָא לְעֵית בְּאוֹרַיְיתָא כְּוָותֵיהּ, אָמְרִין לֵיהּ לָא אַלַּפְתְּ אוֹרָיְיתָא כְּוָותֵיהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּהוּא הֲוָה גָּלֵי. אֲמַר לוֹן וַאֲנָא לָא הֲוֵינָא גָּלֵי. אָמְרִין לֵיהּ אַתְּ הֲוֵית גָּלֵי לְמֵילַף, וְהוּא גָּלֵי לְאַלָּפָא. יְתֵב תְּלַת מְאָה תַּעֲנִיתָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ, בְּחֶלְמֵיהּ, אֲמַר מָאן הוּא דִּכְלוּם וְדָבַר בְּגַרְמֵיהּ כְּלוּם, נוֹחַ לֵיהּ אִם לֹא נִבְרָא. רַבִּי אַסֵּי צָם תְּלָתִין יוֹמִין לְמֶיחֱמֵי רַבִּי חִיָּיא רַבָּא וְלָא חַמְיֵיהּ, אַמְרֵי לֵיהּ לֵית אַתְּ כְּדַיי. אֲמַר לוֹן אֶחֱמֵיהּ יָתֵיהּ וְיֶהֱוֵי מַה דְּיֶהֱוֵי, חֲמָא דַּרְגִּין דִּידֵיהּ וְכָהֲיָין עֵינוֹי, אִין תֵּימַר דְּרַבִּי אַסֵּי לָאו אָדָם גָּדוֹל הֲוָה, חַד גַּרְדְּיָיא אֲתָא קוֹמֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר חֲמֵית בְּחֶלְמִי רְקִיעָא נָפַל וְחַד מִן תַּלְמִידָךְ סַמְכֵיהּ בִּידֵיהּ, אֲמַר יְדַעְתְּ לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אִין, אַעֲבַר יַתְהוֹן קָמַיי יָדַע אֲנָא לֵיהּ. עֲבַרוּן קוֹמֵיהּ, כַּד מְטָא לְרַבִּי אַסֵּי אֲמַר דֵּין הוּא. רַבִּי הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא אֲמַר לוֹן כַּד דָּמִיכְנָא אַעֲלוּנִי גַּבֵּיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה, כַּד דְּמַךְ אַסְקוּנֵיהּ לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, אָמְרוּן כְּדַיי הוּא רַבִּי הוּנָא לְמֵיְיתֵי הָכָא גַּבֵּי רַבִּי חִיָּא רַבָּה מַאן עָלֵיל וְיָהֵב לֵיהּ תַּמָּן, אָמַר רַבִּי חַגַּי אֲנָא מְעַיֵּיל לֵיהּ, אָמְרִין בַּר תְּמָנֵי עֲשַׂר שְׁנִין הֲוָה וְרָגִיל תַּלְמוּדֵיהּ וְלָא חֲמָא קֶרִי מִן יוֹמֵיהּ, אָמְרִין לֵיהּ עַלּוּתָךְ אַתְּ בָּעֵי דְּאַתְּ גַּבְרָא סָבָא וְאִם דְּמַכְתְּ תַּמָּן לָא אִיכְפַּת לָךְ בַּחַיִּין, אֲמַר לוֹן עָבְדוּן לִי הֲדָא מִילְתָא, אַיְתוּן חַבְלָה וּקְטַרוּ בְּרַגְלַי וְאִן אֲנָא נָפֵיק מוּטָב, וְאִן לָא תֶּהֱווֹן שָׁרְרִין בְּרַגְלַי, אִיתְעֲבֵיד לֵיהּ כֵּן, עָאל וְאַשְׁכַּח תְּלָתָא דָנִין, יְהוּדָה בְּנִי אַחֲרֶיךָ וְאֵין עוֹד, חִזְקִיָּה בְּנִי אַחֲרֶיךָ וְאֵין עוֹד, יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל אַחֲרֶיךָ וְאֵין עוֹד, תְּלָה עֵיְינוֹי לְמִסְתַּכְּלָה, אָמְרוּן לֵיהּ אַמִּיךְ אַפָּיךְ, שָׁמַע קָלֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר לִיהוּדָה בְּרֵיהּ בְּרִי נְפֵשׁ לֵיהּ לְרַבִּי הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא דִּיְתֵיב לֵיהּ וְלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ לְמֵיתַב לֵיהּ, כֵּן זַרְעֲתֵיהּ לָא פָּסְקָה לְעוֹלָם. יָצָא מִשָּׁם בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְנִכְפְּלוּ לוֹ שְׁנוֹתָיו.
[ב] רַבִּי זְעִירָא הֲוָה מְחַמֵּד לְמֶיחֱמֵי לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אִיתְחֲמֵי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אֵצֶל מִי אַתָּה תָּקוּעַ, אָמַר לֵיהּ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי, אֵצֶל רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם, וְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם אֵצֶל מִי, אֵצֶל רַבִּי חִיָּא רַבָּה. וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל מִי אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּא לָא, אֲמַר לֵיהּ אֲתַר דְּזִיקּוּקִין דְּנוּר וּבָעוֹרִין דְּאִשָׁא מַאן מְעַיֵּל בַּר נַפְחָא לְתַמָּן. כַּד דְּמַךְ רַבִּי נַחוּם אִישׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, חֲפוֹן אַפּוֹי אִיקַנְתָּא מַחְצַלְתָּא, אָמְרִין לָא יֶחֱמֵי בְּמִיתוּתֵיהּ הֵיךְ מַה דְּלָא חָמֵי יַתְהוֹן בְּחַיּוֹהִי אֶפְשָׁר דַּהֲוָה מֶחְמֵי יַתְהוֹן, אָמַר רַבִּי אֲשְׁיָאן אֵין בֵּין צַדִּיקִים לָרְשָׁעִים אֶלָּא דִּבּוּר פֶּה בִּלְבָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין בֵּין צַדִּיקִים לְבֵינָן אֶלָּא דִּבּוּר בִּלְבָד.
אָמַר רַבִּי זְעֵירָא הַמֵּת שׁוֹמֵעַ קִלּוּסוֹ מִתּוֹךְ אֲרוֹנוֹ כְּמִן הַחֲלוֹם. וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ נַחוּם אִישׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁלֹא הִבִּיט צוּרַת מַטְבֵּעַ כָּל יָמָיו.
אָמַר רַבִּי חִיָּא: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם (ויקרא י״ט:ד׳), אַל תִּפְנוּ לְעָבְדָן, אָמַר רַבִּי אַל תִּפְנוּ לִרְאוֹתָן וַדַּאי, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹא הִבִּיט בְּמִילָתוֹ כָּל יָמָיו. אַנְטָלִימוּס הֲוָה גְזִיר, אֲמַר לֵיהּ לְרַבֵּנוּ חֲמֵי בַּהֲדָא גְזֵרְתִּי, אֲמַר לֵיהּ בְּשֶׁלִּי לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי מִיָּמַי וּבְדִידָךְ אֲנָא מִסְתַּכֵּל.
[ג] כַּד דְּמָךְ רַבִּי בְּצִיפּוֹרִי הֲווֹן אָמְרִין צִפּוֹרָאֵי כָּל דַּאֲתָא וַאֲמַר דְּמַךְ רַבִּי אֲנַן קָטְלִין לֵיהּ, אֲזַל בַּר קַפָּרָא וְעָלֵל בְּכַוְּותָא וַאֲדֵיק לֵיהּ וְרֵישֵׁיהּ מִיכָּרַךְ וּמָאנֵיהּ בְּזִיעִין אָמַר אַחִים בְּנֵי יְדַעְיָה שְׁמָעוּנִי שְׁמָעוּנִי, אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ יָדָן בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, גָּבְרָה יָדָן שֶׁל אֶרְאֶלִּים וְחָטְפוּ אֶת הַלּוּחוֹת. אָמְרוּן לֵיהּ דְמַךְ רַבִּי, אֲמַר לוֹן אַתּוּן אַמְרִיתּוּן אֲנָא לָא אֲמִינָא. וְלָמָּה לֹא אָמַר, דִּכְתִיב: וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל (משלי י׳:י״ח). קְרָעוּן מָנֵיהוֹן עַד דַּאֲזַל קָלֵיהּ דִּקְרִיעָה עַד גּוּבְתְּתָה מַהֲלַךְ שְׁלשָׁה מִילִין, וּקְרָא עֲלֵיהּ: וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי מוֹנָא אָמַר מַעֲשֵׂה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְאִתְכַּנְשׁוּן כָּל קִרְיָיתָא לְהֶסְפֵּידָה דְּרַבִּי וְאַשְׁרוּנֵיהּ בִּתְמַנֵּי עַשְׂרֵי כְּנִישְׁתָּא, וְאוֹבְלוּנֵיהּ לְבֵית שְׁעָרִים, וּתְלָא לוֹן יוֹמָא עַד דִּמְטָא כָּל חַד וְחַד מִיִּשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ, וּמַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְצוֹלֶה לוֹ דָּג, וּמְמַלֵּא לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, עַד שֶׁעָשָׂה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן שָׁקְעָה הַחַמָּה וְקָרָא הַגֶּבֶר, שָׁרוֹן מְצוֹקִין, אָמְרִין וַוי דְּחַלְלֵינַן שַׁבַּתָּא, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה כָּל שֶׁלֹא נִתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל רַבִּי מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, בַּר מִן קַצְרָה דַּהֲוָה תַּמָּן וְלָא אֲתָא, כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן סְלֵק לְאִיגְרָא וּטְלַק גַּרְמֵיהּ מִן אִיגְּרָא וְנָפַל וָמֵת, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה אַף קַצְרָה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא [כתובין בגטין ירושלמי וכתובות ועבודת כוכבים כלהון עובדי דחסידי].
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו׳ – ר׳ מנחמא בשם ר׳ בון מסרס הדין קרייה אם יודע את כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. ר׳ אחא הוה מתחמד למיחמי אפוי דרבי אלכסנדרי איתחמי ליה בחלמיה הראהו ב׳ מילין הרוגי לוד אין [בריה יכולה לעמוד] במחיצתם. ברוך שהעביר חרפתן של לוליאנוס ופפוס. אמר ליה מה קלא בההוא עלמא תמן. חמי ליה בני נשא אפיהון תליין אפיהון מכיבין א״ל מהו כן א״ל דאינון אפיהון מכיבין שאין בידם לא תורה ולא מעשים טובים ואלו דאפיהון תליין. שיש בידם תורה ומעשים טובים. זבדי בן לוי הוה מתחמד למיחמי אפוי דר׳ יהושע בן לוי צם שיתין צומין לסוף איתחמו ליה א״ל תלת מילין הרוגי לוד אין [בריה יכולה לעמוד] לפנים ממחיצתן. ברוך שהכיר חרפתן של לוליינוס ופפוס ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. רבי נחום איש קדש קדשים חפין אפוי איקנתא במחצלתא אמרי לא יחמי במיתוי היך דלא חמא יתהון בחייו אי אפשר דחמין יתהון. אמר ריש לקיש אין בין רשעים לצדיקים אלא דיבור בלבד אמר ר׳ אשיאן אין בין צדיקים (לרשעים) [לבינם] אלא דיבור בלבד. א״ר זעירא המת שומע קילוסו מתוך ארונו כמן חלום. ולמה קורא אותו [נחום איש] קדש קדשים שלא הביט בצורת מטבע כל ימיו. אמר ר׳ חייא אל תפנו אל האלילים (ויקרא י״ט:ד׳). אל תפנו לעובדן. א״ר יודן אל תפנו לראותן וודאי. למה קראו לרבי [יהודה הנשיא] רבינו הקדוש שלא הביט במילתו מעולם. אנטונינוס היה גזיר אמר לרבינו הקדוש איסתכל בהדא גזרתי א״ל בשלי לא איסתכלית מימאי בדידך איסתכל.
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה – עשה תשובה עד שאתה בכחך, עד שהנר דולק תן לו שמן עד שלא יכבה הנר, כבה הנר אין השמן מועיל כלום.
כי אין מעשה וחשבון וגו׳ – בשאול אשר אתה הולך שמה. [ר׳ בון מסרס הדין קרייא, אם יודע אתה שאין מעשה וחשבון בשאול, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה].
וגמיע מא אמכנת ידך פעלה פי חאל קוותך אפעלה, פאן לא עמל ולא חד׳ק ולא מערפה ולא חכמה, פי אלת׳רי אלד׳י תציר אליה.
וכל מה שביכולת שלך לעשות תעשה (נ״א: כל זמן שיש בך כח). שהרי אין מעשה וגם לא מומחיות, וגם לא ידיעה וגם לא חכמה בשאול אשר אתה מגיע אליו.
בכחך – בזמן שאתה בכחך.
כל אשר תמצא ידך לעשות – רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה.
כי אין מעשה – בשאול לְזכותך משתמות, ואם עשית כן אין לך שוב חשבון בשאול שתדאג ממנו. וכן המקרא מסורס, כי אין מעשה ודעת וחכמה בשאול לרשעים, ולא חשבון לצדיקים כשיתנו החוטאים דין וחשבון. כך נדרש במדרש (מדרש זוטא קהלת ט׳:י׳).
והבא לפותרו בלא סירוס כשמועוא פותר חשבון לשון מחשבה מה יוכל לעשות להפטר מן הדין.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298, ובגיליון כ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5: ״כמשמעו״.
Whatever you are able to do – The will of your Maker – as long as you have your strength – do.⁠1
For there is neither deed, etc – in the grave. For your merit after you die, and if you did so, you have no reckoning in the grave to worry about. The [text of the] verse is transposed [meaning], "for there is neither deed nor knowledge nor wisdom in the grave for the wicked,⁠2 nor reckoning for the righteous, when the wicked give an accounting and reckoning, and so is it expounded in the Midrash. And one who interprets it without transposing it, but according to its apparent meaning, interprets 'חֶשְׁבּוֹן' as an expression of "thought,⁠" what more can he still do3 to exempt himself from judgment.⁠4
1. See Mishna Avos 2:2.
2. Alternatively, whatever charity and good deeds you are able to do, do them with all your strength. (Targum)
3. For them to use as an excuse for their sins.
4. I.e., once one is in the grave, there is nothing more he can think of doing to exempt himself from judgment.
כל אשר תמצא ידך לעשות טובה בכחך עשה. עד שאתה מצוי ומצוי לך. כי אין מעשה טוב וחשבון צדקות ודעת יראת י״י וחכמת התורה בשאול אשר אתה הולך שמה. אמ״ר זעירא המת שומע קול קילוסו בתוך ארונו כמתוך חלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כל – כל מה שתמצא לעשות – מדברי תענוג, עשה, כי אין מעשה ולא חשבון על מעשה או על מחשבה ודעת וחכמה בשאול – שהוא הקבר, כי ימצא שאול לצדיקים, כמו כי ארד אל בני אבל שאלה (בראשית ל״ז:ל״ה).
WHATSOEVER THY HAND ATTAINETH TO DO. Whatever you are able to do regarding things that are pleasurable, do; for there is no action, and no accounting for, nor knowledge, nor wisdom in the grave.
She'ol means “the grave,”1 for we find the term used with regards to the righteous2 as in: but I will go down to the grave (she'ol) to my son mourning (Gen. 37:35).
1. It does not mean hell, as rendered by the Vulgate. See Ibn Ezra on Gen. 37:35.
2. The righteous do not go down to hell.
כל אשר תמצא ידך – ותוכל לעשות טובה בהיותך בכחך, בעודך בחיים, כי לאחר המיתה לא תוכל לעשות, כיא אין חוכמה ומעשה ומחשבהב לאחר מיתה.
בשאול – לכשתמות.
א. בכתב היד: כין.
ב. בנוסחנו: כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואמר: כל אשר תמצא ידך וג׳ – כלומר האמצעי. ובזה נגמר הפסק פעם התשיעית.
כי אין מעשה וחשבון – הו״ו היא ללא ענין כטעם ו״ו ׳ורכב וסוס׳ (תהלים ע״ו:ז׳), שהרצון בו רכב וסוס. והרצון בזה כי אחר המות אין לך שום מעשה בקניית מושכלות, לא בחשבון שהם חכמות הלמודיות ולא בדעת שהיא חכמת הטבע ולא בחכמה שהיא חכמת האלהות, כי היודע בה הוא הנקרא חכם, כמו שזכר הפילוסוף ב״מה שאחר הטבע״. או ירצה בזה ותהיה ו״ו מלת וחשבון לענין כי אחר המות אין שם כשרון המעשה ולא השגת אחת מאלו החכמות השלשה שזכרנו, שהם חשבון ודעת וחכמה.
כל אשר תשיג ידך לעשות בכחך עשה (שם שם, י) כל עוד בחיים חייתך, כי אחר המות לא תוכל לדרוך לשום שלמות, כי אין שם דריכה לכשרון המעשה ולא להשגת החכמות הלמודיות ולא להשגת חכמת הטבע והאלהות.
כל אשר – ירצה כל מה שתמצא לעשות בכחך זה המעורר אותך בעוד יש לאל ידך לעשות מעשים נאותים בבואך עמו בחשבון או חשבונות רבים של חכמה ודעת במה שיעזר מהם החלק השכלי אשר עליך עשה וזה יהיה לך כל הימים אשר אתה חי על האדמה שההדבק בשכלך והתאחז בו הוא אפשר לך כי אחר המות אין לך מעשה ודעת וחשבון וחכמה שתוכל להושע בהם בשאול אשר אתה הולך שמה להקבר עם אותה האשה אשר אהבת כי שם הוא בית אפיסתם ואתם הנאהבים בחייכם גם המות לא יפריד ביניכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תמצא – תשיג ותוכל.
וחשבון – מחשבת בינה.
בשאול – בקבר.
כל אשר וגו׳ – עודך חי עשה כל אשר תשיג ידך לעשות בכחך, הן מעשה המצות הן מעשה התענוגים.
כי אין מעשה וגו׳ בשאול – כי כשתהיה בקבר אין שם מעשה התענוג ומחשבת בינה ודעת חכמה.
אשר אתה הולך שמה – לפי שבכל עת מתקרב יום המיתה לבוא אל הקבר, לזה אמר אשר אתה הולך שמה, באלו הולך להתקרב אל הקבר.
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה – וכוונת קהלת בדבריו אלה מתבארת מאליה יותר מדי, ואינה צריכה פירוש כלל, רק היא צריכה לסתירה ובטול, דבר אשר אמנם איננו ממה שיקשה. כי הנה כל דברי סרה שאמר קהלת על שני קטבים יסובו: האחד, שהכל בגזרה ונמשך מזה שאין מקום לשכר ועונש, ומקרה אחד לצדיק ולרשע, והשני, שאין לנפש האדם השארות אחרי מות הגוף, ומזה נמשך שאין לירוא כלל מעונשי העולם הבא. והנה השארות הנפש, כלומר היות האדם חי אחרי מות הגוף, והיותו גם בזמן ההוא בעל ידיעה ומחשבה, וזוכר מה שעשה בימי חייו, הוא דבר אשר בסוף הספר יתבאר בלא שום ספק בעדות החושים.
והטענה שקהלת טוען על זה, ממה שאין אנו רואים שישתתפו המתים כלל בעניני העולם הזה, טענה בטלה היא, ולא ימשך ממנה אלא שאין במתים חפשי לעשות מה שירצו. כי גם פעמים רבות ידענו שכבר נגלו המתים אל החיים בחלום הלילה, והודיעום תעלומות אשר הועילה ידיעתם לשומעיהם. וכבר נשמעו כאלה בכל עם ועם ובכל דור ודור, אם כן אין הדבר נמנע מצד עצמו, רק מצד שלא ניתנה רשות למתים לבוא ולהתגלות כאשר יחפוצו.
וטענת הגזרה הקדומה גם היא מבוטלת בעדות החושים, מאחר שכל הגופות שבעולם, למקטנם ועד גדולם, נראה בהם ובכל חלקיהם חכמה נפלאה אין מגמתה רק להיטיב; ואיך תהיה היא הגוזרת את מעשי בני אדם, אשר רובם להרע? ואולי יטעון בעל הדין ויאמר: אפילו לא יהיו מעשינו בגזרה, מכל מקום הרי בלא ספק כלם בסבה, כי אין אדם עושה דבר בזולת סבה? אם כן אין האדם חפשי בבחירתו, רק הוא מוכרח מן הסבות החיצוניות. ואיך יענש על רוע מעשיו? ותשובתו בצדו, שאם כל מעשי האדם בסבה, הנה להיות החומר נוטה בטבעו אל הרע, הנה הגמול צריך שימצא, למען יהיה הוא עצמו סבה לתקון מעשינו; וידוע כי הרעות שאין בני אדם עושים, כבר נעשו לולא יראת העונש. ואחר ששני עמודי התוך, אשר הבלי קהלת נכונים עליהם כבר נפלו; האריכות בסתירת דבריו אך למותר.
כי אין – מועיל.
וחשבון – כמו למעלה (קהלת ז׳:כ״ט) ערמומיות, (סיום דברי המורה לפי הנ״ל).
כל אשר וגו׳ – רבי מנחמא בשם ר׳ בון מסרס האי קרא – אם יודע אתה שאין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה – כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה.⁠1 (שם)
1. מפרש שאין הפי׳ כי אין מעשה וגו׳ מלשון דהא, ומלשון הפסוק הוא, יען דבאופן כזה הוי הענין ברעיון של כפירה, וגם כשמצאו חז״ל בדברי קהלת הנוטין לדברי מינות (שבת ל׳:) לא הביאו מפסוק זה, אלא ודאי דהאי כי הוא כמו לשון אם, וכמו הלשון ואת כי שטית (נשא) שפירושו אם שטית, כפירש״י שם, ואין זה מלשון הפסוק אלא על פי טעות דעת האדם.
בעודך חי1 כֹּל דבר טוב2 אֲשֶׁר תִּמְצָא – תשיג ותוכל3 יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ, עֲשֵׂה! הן מעשה המצוות הן מעשה התענוגים4, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה התענוג5 וְחֶשְׁבּוֹן – ומחשבת בינה6 וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל – בקבר7 אֲשֶׁר אַתָּה בסופו של דבר8 הֹלֵךְ שָׁמָּה9:
1. מצודת דוד.
2. לקח טוב.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד. ורש״י ביאר בעוד שאתה בכוחך עשה רצון קונך.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. אבן עזרא, מצודת ציון. ורש״י ביאר ע״פ המדרש ״כי אין מעשה ודעת וחכמה בשאול״ לרשעים, ״ולא חשבון״ לצדיקים כשיתנו החוטאים דין וחשבון.
8. מצודת דוד.
9. לפי שבכל עת מתקרב יום המיתה לבוא אל הקבר אמר ״הולך שמה״, מצודת דוד. ובמדרש, אמר ר׳ זעירא, המת שומע קול קילוסו בתוך ארונו כמתוך חלום, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) אשַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת⁠־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣יםב הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַ֠ם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי⁠־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת⁠־כֻּלָּֽם׃
I returned and saw under the sun, that the race is not to the swift, or the battle to the strong, and bread also is not to the wise, and riches also are not to men of understanding, or yet favor to men of skill; but time and chance happen to them all.
א. ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ב. לַגִּבּוֹרִ֣ים =ל ובדפוסים, וכן הכריעו ברויאר ומג״ה (אצל ברויאר בהדפסות המוקדמות של מהדורת חורב [עמ׳ 1123] הנוסח היה ״לַגִּבֹּרִ֣ים״ חסר וי״ו, ובהתאם לכך ברשימת ״נוסח כתב היד״ בסוף הכרך שם צוין הכתיב המלא בכתי״ל, ואילו בהדפסות מאוחרות יותר של אותה מהדורה תיקנו את הנוסח בפנים לכתיב המלא ״לַגִּבּוֹרִ֣ים״ והשמיטו את הציון ברשימת ״נוסח כתב היד״).
• ק-מ=לַגִּבֹּרִ֣ים (כתיב חסר וי״ו)
• קורן, ברויאר, מג״ה, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא כַּד הֲוֵיתִי יָתִיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתִי אִסְתַּכָּלִית וַחֲזִית בְּעַלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא אֲרוּם לָא גּוּבְרִין דְּאִנּוּן קַלִּילִין כְּנִשְׁרִין מִסְתַּיְּיעָן לְמִרְהַט לְאִשְׁתֵּיזָבָא מִן מוֹתָא בִּקְרָבָא וְלָא גִּבָּרַיָּא מִסְתַּיְּעִין בַּאֲגָחוּתְהוֹן קְרָבָא בִּגְבוּרָתֵיהוֹן וְאַף לָא חַכִּימַיָּא מִסְתַּיְּעִין בְּחוּכְמַתְהוֹן לְמִסְבַּע לַחְמָא בְּעִדָּן כַּפְנָא וְאַף לָא סוּכְלְתָנִין מִסְתַּיְּעִין בְּסוּכְלְתָנוּתְהוֹן לְמִכְנוֹשׁ עַתְרָא וְאַף לָא יָדְעֵי בִּינָה מִסְתַּיְּעִין בְּמַנְדָּעוּתְהוֹן לְמִשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי מַלְכָּא אֲרוּם עִדָּן וְעַרְעִיתָא בְּמַזָּלֵיהוֹן יֶעְרַע יָת כּוּלְּהוֹן.
[א] שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וגו׳ – כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, אֶתְמוֹל: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו (בראשית כ״ט:א׳), הַיּוֹם כְּתִיב: וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה (בראשית מ״ט:ל״ג). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה זֶה יַעֲקֹב, אֶתְמוֹל: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן (בראשית כ״ט:י׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּאָדָם שֶׁמַּעֲבִיר אֶת הַפְּקַק מֵעַל פִּי הַצְּלוֹחִית, וְהַיּוֹם: וַיִּשְּׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מ״ו:ה׳), בְּגוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּגְלַקְטִיקָא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִטָּעֵן. וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם זֶה יַעֲקֹב. אֶתְמוֹל: וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וגו׳ וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם (בראשית ל״א:נ״ד), וְכִי אֶחָיו הָיוּ, אָח אֶחָד הֲוָה לֵיהּ וְהַלְּוַאי קַבְרֵיהּ, וַהֲלֹא בָנָיו הָיוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְשִׁכְמוֹ דִּמָּה אוֹתָן לוֹ וְקָרָא אוֹתָן לוֹ אַחִים, וְהַיּוֹם: שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל וגו׳ (בראשית מ״ג:ב׳). וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עשֶׁר זֶה יַעֲקֹב: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד (בראשית ל׳:מ״ג). רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן מְלַמֵּד שֶׁהָיָה לוֹ [דגמה] מֵעֵין דֻּגְמָה שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם (מיכה ב׳:י״ג). וְהַיּוֹם: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וגו׳ (בראשית מ״ז:י״ב). וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן, זֶה יַעֲקֹב, אֶתְמוֹל: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי (בראשית מ״ח:י״ט), יוֹדֵעַ אֲנִי מַעֲשֶׂה יְהוּדָה בְּתָמָר, מַעֲשֶׂה רְאוּבֵן בְּבִלְהָה, מָה אִם דְּבָרִים שֶׁלֹא נִתְגַּלּוּ לְךָ נִתְגַּלּוּ לִי, דְּבָרִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ לְךָ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהַיּוֹם אָמַר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו׳ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם (בראשית מ״ז:כ״ט).
דָּבָר אַחֵר: כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ – זֶה עֲשָׂהאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם וגו׳ (שמואל ב ב׳:י״ח), וּמֶה הָיָה קַלּוּתוֹ שֶׁהָיָה רָץ עַל סָאסֵי שִׁיבּוֹלַיָא וְאֵינָן מִשְׁתַּבְּרִין, אֶתְמוֹל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו, וְהַיּוֹם: וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית וגו׳ (שמואל ב ב׳:כ״ג). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה זֶה אַבְנֵר, דִּכְתִיב: הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמואל א כ״ו:ט״ו), דְּאָמַר רַבִּי אַסֵּי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן, נֹחַ לוֹ לָאָדָם לְהָזִיז כֹּתֶל בָּנוּי שֵׁשׁ אַמּוֹת בְּעֹבִי, מִלְּהָזִיז רַגְלוֹ אַחַת שֶׁל אַבְנֵר, וְהַיּוֹם: הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר (שמואל ב ג׳:ל״ג). וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם זֶה שְׁלֹמֹה, אֶתְמוֹל: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח (מלכים א ה׳:ב׳), וּכְתִיב: עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וגו׳ (מלכים א ה׳:ג׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְכֵן כָּל אִשָּׁה וְאִשָּׁה עוֹשָׂה לוֹ סְעוּדָה, כַּסְּבוּרָה שֶׁהוּא סוֹעֵד אֶצְלָהּ, וְהַיּוֹם: וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי (קהלת ב׳:י׳), מַאן דְּאָמַר קוּדֵיהּ, וּמַאן דְּאָמַר קָנֵיהּ, וּמַאן דְּאָמַר קְשַׁרְתֵּיהּ. וְגַם לֹא לַנְּבוֹנִים עשֶׁר זֶה אִיּוֹב, אֶתְמוֹל: וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וגו׳ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ (איוב א׳:ג׳).
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא פָּרַץ גְּדֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּכָל מָקוֹם מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם זְאֵבִים הוֹרְגִים אֶת הָעִזִּים, בְּרַם בְּאִיּוֹב הָעִזִּים הוֹרְגִים אֶת הַזְּאֵבִים, וְהַיּוֹם: חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי וגו׳ (איוב י״ט:כ״א). וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן זֶה יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר רַבִּי אַחְוָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא שְׁנֵי דְבָרִים דִּבֶּר יְהוֹשֻׁעַ בִּפְנֵי משֶׁה וְלֹא נִגְמַל חֵן בְּעֵינָיו, וְאֵלּוּ הֵן, אֶחָד בְּמִנּוּי הַזְּקֵנִים, וְאֶחָד בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. בְּמִנּוּי הַזְּקֵנִים, דִּכְתִיב: אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם (במדבר י״א:כ״ח), אָמַר לוֹ כַּלֵּם וְהַעֲבִירֵם מִן הָעוֹלָם. וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי (במדבר י״א:כ״ט), אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּךָ אֲנִי מִתְקַנֵּא, הַלְּוַאי בְּנִי כַּיּוֹצֵא בְךָ, הַלְּוַאי כָּל יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹצֵא בְךָ: וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה׳ נְבִיאִים וגו׳ (במדבר י״א:כ״ט). וְאֶחָד בָּעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה (שמות ל״ב:י״ז), אָמַר לוֹ משֶׁה, יְהוֹשֻׁעַ, אָדָם שֶׁעָתִיד לְהַנְהִיג שְׂרָרָה עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין קוֹל לְקוֹל. אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְגָבַר יִשְׂרָאֵל (שמות י״ז:י״א). וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ. קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, אָמַר רַבִּי אַסֵּי קוֹל קִילּוּס שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲנָא שָׁמֵיעַ. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַסֵּי אָמַר אֵין לְךָ כָּל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא נָטַל אוּנְקִי אַחַת שֶׁל עֵגֶל.
[ב] דָּבָר אַחֵר: כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ – זֶה משֶׁה, אֶתְמוֹל טָס בָּרָקִיעַ וְעוֹלֶה כָּעוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות י״ט:ג׳), וְהַיּוֹם: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז), אֲפִלּוּ חֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר. וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה זֶה משֶׁה, אֶתְמוֹל: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים ס״ח:י״ג), מַהוּ יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן, יִדּוֹדוּן בַּהֲלִיכָתָן יִדֹּדוּן בַּחֲזִירָתָן. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מַלְכֵי צְבָאוֹת, אֲפִלּוּ מַלְכֵיהֶן דְּמַלְאֲכַיָּיא, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הָיוּ מִתְיָרְאִין מִמּשֶׁה, וְהַיּוֹם אֲפִלּוּ גּוּלְיָרוֹן שֶׁבָּהֶם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם זֶה משֶׁה, אֶתְמוֹל עֲבֵיד קוֹמֵיס קְלָטוֹר בְּפָלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו (שמות ב׳:י״א), מַהוּ וַיִּגְדַּל, שֶׁהָיְתָה גְּדֻלָּתוֹ לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, וְהַיּוֹם: קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם (שמות ב׳:כ׳). וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עשֶׁר זֶה משֶׁה, מֵהֵיכָן בָּא לוֹ עשֶׁר וְהֶעֱשִׁיר, אָמַר רַבִּי חָנִין מַחְצָב שֶׁל סַפִּיר גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ וּמָצָא, וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁיר משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ (שמות ל״ד:א׳), פְּסִילָתָן תְּהֵא לְךָ. וְהַיּוֹם כָּל הָדֵין עוֹתָר לָא קָם לֵיהּ. וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן זֶה משֶׁה, אֶתְמוֹל: כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי (שמות ל״ג:י״ז), וְהַיּוֹם: אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ו). כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם, עֵת הִיא שֶׁפּוֹגַעַת הָאָדָם וּמְעַרְעֶרֶת בּוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהוּא מַפְגִּיעַ, מַה יַּעֲשֶׂה יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וְהוּא נִצָּל. רַב הוּנָא שָׁאַל לִשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דֵּין דִּכְתִיב: כִּי עֵת וָפֶגַע, אָמַר לוֹ פְּעָמִים שֶׁאָדָם מַפְגִּיעַ בִּתְפִלָּה וְנַעֲנֶה, פְּעָמִים שֶׁמַּפְגִּיעַ וְאֵינוֹ נַעֲנֶה, שֶׁאֵין לְךָ שֶׁסִּדֵּר תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים יוֹתֵר מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְלַסּוֹף נֶאֱמַר לוֹ: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים ל״א:י״ד).
שבתי וראה תחת השמש – מדבר ביעקב אתמול וישא יעקב רגליו וגו׳ (בראשית כ״ט:א׳) והיום ויאסוף רגליו (בראשית מ״ט:ל״ג).
ולא לגבורים המלחמה – אתמול ויגש יעקב ויגל את האבן (בראשית י״ט:י׳). והיום וישאו [בני ישראל [את יעקב אביהם (בראשית מ״ו:ה׳).
ולא לחכמים לחם – אתמול ויזבח יעקב בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם (בראשית ל״א:נ״ד). וכי אחיו היו והלא בניו היו אלא כיון שהגיעו [לשכמו] דימה אותן לו וקרא אותם אחיו והיום שובו שברו לנו מעט אוכל (בראשית מ״ג:ב׳). (ולא) [וגם לא] לנבונים עושר. אתמול ויפרוץ האיש מאוד מאד (בראשית ל׳:מ״ב). מלמד שפירצו לו פרצה מעין דוגמא של עולם הבא כמה דאת אמר עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבירו שער ויצאו בו ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם (מיכה ב׳:י״ג).
והיום אמר לו יוסף וכלכלתי אותך שם (בראשית מ״ה:י״א).
וגם לא ליודעים חן – אתמול ידעתי בני ידעתי (בראשית מ״ח:י״ט). יודע אני מעשה ראובן בבלהה ומעשה יהודה בתמר והלא דברים קל וחומר ומה דברים שלא נגלו לך נגלו לי דברים שנגלו לך על אחת כמה וכמה והיום מפייס ליוסף שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך וגו׳ אל נא תקברני במצרים (בראשית מ״ז:כ״ט).
ד״א כי לא לקלים המרוץ – זה עשאל [שנאמר] ועשאל קל ברגליו (שמואל ב ב׳:י״ח). כיון דמטא שעתיה ויכהו אבנר [באחרי החנית] אל החומש וגו׳ (שם שם כ״ג).
ולא לגבורים המלחמה – זה אבנר דאמר ר׳ איסי נוח [לאדם] לזוז כותל של שש אמות מלזוז רגל אחת של אבנר וכיון דמטא שעתיה כתיב הכמות נבל ימות אבנר (שמואל ב ג׳:ל״ג).
וכיון דמטא שעתיה כתיב וזה היה חלקי מכל עמלי (קהלת ב׳:י׳). איכא דאמרי מקלו ואיכא דאמרי קודו ואיכא דאמרי קושרתיה. (ולא) [וגם לא] לנבונים עושר. זה איוב אתמול ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן וגו׳ (איוב א׳:ג׳) ליודעים חן. זה יהושע. דאמר רבי יוסי שני דברים דבר יהושע לפני רבו ולא נגמל [חן] בעיניו אחד במינוי זקנים ואחד במעשה העגל במינוי זקנים שנאמר וירץ הנער ויגד למשה וגו׳ [ויען יהושע בן נון וגו׳ אדני משה כלאם] (במדבר י״א:כ״ז-כ״ח). אמר לו משה יהושע (כך) [בך] אני מתקנא המקנא אתה לי (שם שם כ״ט). והלואי כל ישראל כיוצא בי. [ואחד] במעשה העגל. וישמע יהושע את קול העם וגו׳ (שמות ל״ב:י״ז). א״ל משה ליהושע אדם שהוא עתיד לנהוג שררה על ששים ריבוא בני אדם. אינו יודע להבחין בין קול לקול אין קול ענות גבורה וגו׳ קול ענות אנכי שומע (שם שם י״ח) ואת אמר ויגוף ה׳ את העם (שם שם ל״ה) שהוא רחב חמשים אמה לא יכול לעבור שנאמר כי לא תעבור את הירדן הזה (דברים ג׳:כ״ז).
לא לגבורים המלחמה – אתמול (כמלאכי השרת) [מלכי צבאות] ידודון ידודון (תהלים ס״ח:י״ג). אמר ר׳ יודן משום ר׳ מאיר אפילו מלכיהון דמלאכיא. אפילו מיכאל וגבריאל ידודון מפני משה וכיון דמטא שעתיה כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה (דברים ט׳:י״ט).
ולא לחכמים לחם – הוא עשוי קוזמוקלוטור של פלטין [של פרעה] והיום יתרו אומר לבנותיו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב׳:כ׳).
(ולא) [וגם לא] לנבונים עשר – זה משה. מהיכן העשיר. אמר ר׳ חנין ממעשה של סנפרינין גילה הקב״ה בתוך אהלו ומשם העשיר משה. אותה שעה אמר משה ברכת ה׳ היא תעשיר (משלי י׳:כ״ב).
וגם לא ליודעים חן – אתמול ויאמר הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח). והיום כמה תפלות וכמה תחנונים ביקש שיכנס לארץ ישראל ולסוף אמר לו הן קרבו ימיך למות וגו׳ (דברים ל״א:י״ד). כי עת ופגע יקרה את כלם. עת היא שפוגעת לכל אדם לכי פגע בו כל הדברים הללו ירבה תפלה ותחנונים ואין לך מי שהרבה בתפלה ובתחנונים כמשה ולסוף אמר לו לא תעבור את הירדן הזה (דברים ל״ד:ד׳).
שבתי וראה תחת השמש – מדבר ביעקב, לא לקלים המרוץ, אתמול וישא יעקב רגליו, והיום ויאסוף רגליו, ולא לגבורים המלחמה אתמול ויגש יעקב ויגל את האבן כאדם שמעביר פקק מן הצלוחית, והיום וישאו בני ישראל את יעקב אביהם אפילו כלי קטן אינו יכול לסבול.
ולא לחכמים לחם – אתמול ויזבח יעקב זבח בהר, והיום שובו שברו לנו מעט אכל.
לא לנבונים עושר – אתמול ויפרץ האיש מאד מאד מלמד שנפרצה לו פרצה מעין דוגמא של העולם הבא, והיום אמר לו יוסף וכלכלתי אותך שם.
לא ליודעים חן – אתמול ידעתי בני ידעתי יודע אני מעשה ראובן בבלהה ומעשה יהודה בתמר, והיום מפייס ליוסף אם נא מצאתי חן בעיניך. (בירמיה רמז רפ״ד).
דבר אחר לא לקלים המרוץ זה עשהאל שנאמר ועשהאל קל ברגליו, כיון דמטא שעתא ויכהו אבנר אל החמש.
ולא לגבורים המלחמה – זה אבנר, דאמר רבי איסא נוח לו לאדם לזוז כותל של שש אמות מלזוז רגל אחד של אבנר, וכיון דמטא שעתא הכמות נבל ימות אבנר, לא לחכמים לחם זה שלמה דכתיב ויהי לחם שלמה ליום וגו׳, וכיון דמטא שעתא חנוני חנוני אתם רעי.
לא ליודעים חן – זה יהושע, דאמר רבי איסא ששה דברים דבר יהושע בפני רבו ולא נגמל חסד בעיניו, ואלו הם אחד במנוי זקנים וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אדוני משה כלאם, אמר לו המקנא אתה לי הלואי אתה כיוצא בי הלואי כל ישראל כיוצא בך שנאמר ומי יתן כל עם ה׳ נביאים, ואחד במעשה העגל קול מלחמה במחנה, אמר ליה משה ליהושע אדם שהוא עתיד לנהוג שררה על ששים רבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול.
דבר אחר: מדבר במשה לא לקלים המרוץ – אתמול היה עולה לרקיע כנשר ועכשיו הירדן חבל של אמה איננו עובר, ולא לגבורים המלחמה אתמול מלכי צבאות ידודון ידודון אפילו מלכיהון דמלאכיא אפילו מיכאל אפילו גבריאל מרתתין לפניו, ועכשיו כי יגורתי מפני האף והחמה.
לא לחכמים לחם – אתמול היה עשוי קומסקלטור של פלטין של פרעה והיום קראו לו ויאכל לחם, לא לנבונים עושר אתמול היה מסיח כעשיר שוב מחרון אפך, סלח נא, למה ה׳ יחרה אפך, ועשיו מסיח כרש ואתחנן מתנת חנם.
גם לא ליודעים חן – אתמול היה יודע היאך לרצות בוראו קומה ה׳, שובה ה׳, ועכשיו משהתחנן לו נאמר לו הן קרבו ימיך.
ת׳ם עדת ואעתברת מא תחת אלשמס, פאד׳י אלגרי ואלחצ׳אר מעדומא למסתאהלה מן ד׳וי אלכ׳פה ואלסרעה, פלא אלחרב לאלגבארה, ולא אלארזאק לאלחכמא, ולא אליסאר לאלפהמא, ולא אלחצ׳וה לאלעלמא, אלא מא אתפק לגמיעהם, עלי אלכ׳רק ואלאתפאק.
ואחרי זאת חזרתי ולמדתי לקח, ממה שיש תחת השמש. והנה מצאתי שהריצה וההתכוננות, אינם למי שהן ראויות להם, מבעלי הקלות והמהירות, שהרי לא לגבורים המלחמה. וגם לא לחכמים הפרנסה, וגם לא לנבונים העושר. וגם לא לנבונים חן. אלא אין הבדל (של בני אדם בענינים האלה) לכולם [לכל הנ״ל] אלא וכולם מבוססים על השבירה (של המוסכמות) ועל המוסכמות עצמן.
שבתי – התבוננתי במה שתחת השמש והנה המירוץ והזריזות נעדרת לראוים לה מבעלי הקלות והמהירות ולא המלחמה לגבורים ולא הפרנסה לחכמים ולא העושר לנבונים ולא החן ליודעים, אלא מה שמזדמן לכולם על דרך האירוע והמקרה.
שבתי ורָאֺה – כמו זכור, וֵודַֿנְט בלעז.
לא לקלים המרוץ – לא עמדה קלותו לעשאל משהגיעה פקודתו.
ולא לגבורים המלחמה – לא עמדה גבורתו לאבנר משבא יומו.
וגם לא לחכמים לחם – כגון אני, שהיה לחמי ליום ששים כור סלת וגו׳ (מלכים א ה׳:ב׳), ועכשיו זה היה חלקי מכל עמלי (קהלת ב׳:י׳) מקל ומקידה.
ולא לנבונים עשר – כגון איוב. כתחלה:⁠א ויהי מקנהו וגו׳ (איוב א׳:ג׳), כשבאת שעתו: חנוני חנוני אתם רעיי (איוב י״ט:כ״א).
לא ליודעים חן – הרי משה אין יודעב ממנו בישראל, ולא מצא חן בתפלתו שיכנס לארץ.
כי עת ופגע – כשמועו.⁠ג
דבר אחר: כי עת יקרה אותם, והפגיעה והתחנה יהו רגילין בה, שלא יבואו לידי דברים הללו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, ועיינו בהערה על רש״י בראשית י״ב:ח׳.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״ידוע״. בכ״י אוקספורד 165: ״גדול״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״כמשמעו״.
Again I saw – Like 'זָכוֹר'[=remebering continually], wedant in Old French.
The race is not to the swift – Isohel's swiftness1 did not avail him when his time [to die] arrived.⁠2
Nor the battle to the strong – Avner's might did not avail him when his day [to die] arrived.
Nor does bread [come] to the wise – For example, I, whose daily bread was "thirty kor of fine flour, etc.,⁠"3 and now, "this [was] my portion [reward] from all my labor,⁠"4 my staff and my cup.
Nor riches to men of understanding – Such as Iyyov. In the beginning, "His livestock consisted of, etc.,⁠"5 But when his time came, he said, "Have pity on me, you, my friends.⁠"6
Nor favor to the learned – Referring to Moshe; there was no one more knowledgeable or wiser than he in Yisroel, and yet he did not find favor with his prayer to enter the land [of Yisroel].⁠7
For time and chance – [To be interpreted] as its apparent meaning.⁠8 Another explanation: "For time" will befall them, and to entreaty and supplication they should be accustomed, that these things should not befall them.
1. See II Shemuel 2:18.
2. His swiftness allowed him to catch up with Avneir, who killed him. See II Shemuel 2:23.
3. I Melochim 5:2.
4. Above 2:10. Being wise is no guarantee for having food. Metzudat David)
5. Iyyov 1:3.
6. Ibid. 19:21. Alternatively, this phrase is connected with the preceding one. The reason that bread does not come to the wise is because wealth is not bestowed upon men of understanding, for if it were, they would share their wealth and provide the wise with bread so they would not lack anything. (Hafla'ah)
7. Alternatively, knowledge does not always earn only the acclaim of his fellow man.
8. Alternatively, "for time and death [=פגע] happen to them all.⁠" (Metsudas Tzion)
שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ – שעד שהוא קל ברגליו הוא נופל כדרך שאתה מוצא בעשאל שהיה קל ברגליו ונפל וגם לא לחכמים לחם שהרי קרח היה עשיר גדול ולא היה בו חכמה שעמד ועירער על הכהונה וגם לא לנבונים עושר שהרי איוב היה אדם גדול ובעל תבונות והוא אמ׳ חנוני חנוני אתם רעי וגם לא ליודעים הן שהרי אמ׳ לו משה ליהושע המקנא אתה לי ולא היה לו חן בדברו ומאלה אתה לומד בכל הדורות כי עת ופגע יקרה את כלם. וכן אמרו רז״ל חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.
ואף על פי שאמרתי לך למעלה: כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט׳:י׳), לא בכחך ולא בעוצם ידך לעשות חיל, כי האלהים חיזק ידך לעשות חילא ולהעשירך ולתת גדולה לעצמך, שהרי שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ – שיצלח הקל במרוצתו, ולא לגבורים המלחמה – שינצח הגבור בגבורתו,⁠ב וגם לא לחכמים לחם – שיתעשר החכם בחכמתו, וגם לא ליודעים חן – שישא הנבון חן בעיני הבריות מפני תבונתו. שבהרבה מקומות תמצא תבונה במסכן, ואדם לא זכר את האיש המסכן (קהלת ט׳:ט״ו) וחכמתו בזוייה ודבריו אינם נשמעים (קהלת ט׳:ט״ז).
ואין כל הדברים תלויים אלא במקרה טוב ובפגע טוב שיקרה את האדם לפי שעה, כמו שמפרש: כי עת ופגע יקרה את כולם – שפתרונו: אלא עת ופגע יקרה את כולם, יש מקרה לטובה, ויש מקרה לרעה. מקרה לטובה – כמו: הקרה נא לפני היום (בראשית כ״ד:י״ב), וכן: כי הקרה י״י אלהיךג לפני (בראשית כ״ז:כ׳) דיעקב, וכן: ויקר מקרה דרות (רות ב׳:ג׳). מקרה לרעה – כמו: מקרה הוא היה לנו (שמואל א ו׳:ט׳). כמו כן, פגע לטובה, פגע לרעה. פגע לטובה – כמו: ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א), וכן: ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה {וגו׳} וצלחה עליך וגו׳ (שמואל א י׳:ה׳-ו׳), וכן: ויפגעו בו מלאכי אלהים (בראשית ל״ב:ב׳). פגע לרעה – ולאד יפגעו בך בשדה אחר (רות ב׳:כ״ב), וכן: פן יפגעו בכם הרודפים (יהושע ב׳:ט״ז). אבל כאן: עת ופגע יקרה את כולם – פתרונו: שעה טובה, ופגע טוב, ומקרה טוב, יקרה את כולם, ובדבר זה תלוי הכל, ויש עת ופגע ומקרה שהוא לרעה, כמו שמפרש והולך:
א. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, לונדון 7621 הושמט ע״י הדומות: ״כי האלהים חיזק ידך לעשות חיל״.
ב. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 חסר: ״שינצח הגבור בגבורתו״.
ג. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413, פריס 162. בכ״י פרמא 2203 חסר: ״י״י אלהיך״.
ד. כן בפסוק. בכ״י פרמא 2203, פריס 162: ״ואל״.
שבתי וראה – חזרתי וראיתי עוד דבר זה בעולם.
שהרי לא לקלים המרוץ – שאינה שוה להם מרוצתם תדיר, שאף על פי שהם קלים במרוצתם לרוץ, עת ופגע ומקרה יקרה להם כמו לשאר בני אדם.
ולא לגיבורים המלחמה – שאין נצחוןא מלחמות עומד להם תדיר, כי מקרה אחד להם.
ואף לא לחכמים לחםב – בכל עת בשביל חכמתם.
ואף לא לנבוניםג עושר – בכל עת ברוב תבונתם, שפעמים שהם יורדין לעניות.
ואף לא ליודעיםד חן – בכל עת, פעמים שאין להם חן ושנואים הם בעיני הבריות, שהרי מקרה אחד יקרה לכולם.
א. בכ״י המבורג: נצחין.
ב. כן בפסוק. בכ״י המבורג: להם.
ג. בכ״י המבורג: לנבוני.
ד. כן בפסוק. בכ״י המבורג: יודעים.
שבתי – אמר שלמה שבתי וחזרתי בי ששבחתי השמחה וכי הטוב שיבקש האדם התענוג בעבור שלא יוכל אדם לשמוח בעולם הזה ולא יתענג בו. כי ראיתי הקלים יכשלו, ושאין להם כח לרוץ יברחו וימלטו.
ולא לגבורים – כענין וגבור לא ינצל ברב כח (תהלים ל״ג:ט״ז).
וגם לא לחכמים לחם – שהיה ראוי להיותם מושלים בכסילים ויהיו רשים, והדבר הפוך בַרוב.
וגם לא ליודעים חן – כענין הממשלה שיאהבו אתו ויסורו אל משמעתו.
כי עת ופגע יקרה את כלם – ענין כלם – החכמים והכסילים והגבורים והחלשים. והנכון בעיני כי כלם ישוב על אלה הנזכרים לבדם. והענין כי אין יכולת באדם לעשות. והראיה כי הנה החכמים בעלי הדעות, אבות המלאכות, אין להם לחם. והאומרים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט׳:י׳) הוללות ודבר לא יקום.
ופירוש עת – מה שיש במתכונת המערכת העליונה הראשונה.
ופירוש פגע – פגיעת אחד מן המערכת באחד מהשבעה, שהוא החצי וחציו לפניו ואחריו, ושלישיתו וחציו לפניו ואחריו.
ודע כי מלת עת חסרת נו״ן. ועתה אבאר: דע שאין בלשון הקדש אות מתהפך ומתחלף ומובלע ונוסף ונעדר כי אם אותיות יהו״א כאשר פֵרש ר׳ יהודה ב״ר דוד בעל הדיקדוק ז״ל.
ואות הנו״ן ימצא בָראש מבולע וחסר, וכן באמצע ובסוף, כמו נסע, שבולע הנון בדגש וַיַסע. וכן וישא, ויתן, ויטע, וידר, ויפל, ויגף, יבול עלהו (יחזקאל מ״ז:י״ב).
ובפועל ייראו הנו״נין כולם: נוסע, נושא, נותן, נוטע, נודר, נופל, נוגף, נובל. ובציווי ייחסרו הנו״ן כמו קומו סעו (דברים ב׳:כ״ד), שאו את ראש (במדבר א׳:ב׳), תנו יד לי״י (דברי הימים ב ל׳:ח׳). ופעמים ישארו הנו״נין על מתכונתם כמו נִפלו עלינו (הושע י׳:ח׳).
ובאמצע ימצא מבולע כנו״ן שְנֵי במלת שְתֵי, כי הוא מן ולא אשנה לו (שמואל א כ״ו:ח׳). וכן בת חסרת נו״ן. וכן עת הוא עֶנֶת. וכמוהו בדברי קדמונינו זכרונם לברכה: עוֹנָה. וכן בלשון ארמית וכעת וכענת. ודגשות ת״ו עתו להתבלע הנו״ן, כדגשות ת״ו בתו, ונו״ן אני במלת אתה. וכן חטים. ושניהם נראים בארמית. ות״ו אמתו כי שרשו מן אמונה, והת״ו לשון נקבה. ויורה עליו ותהי האמת נעדרת (ישעיהו נ״ט:ט״ו). וכן ת״ו עת לשון נקבה. ועל זה הדיקדוק ישאר לעות את יעף (ישעיהו נ׳:ד׳) לבדו ולא יהי לו חבר במקרא.
I RETURNED. Solomon says, “I reversed myself and reconsidered my praise of enjoyment, and the conviction that man should pursue pleasure.⁠1 For [I noticed] that a man cannot be happy in this world and enjoy himself in it. Furthermore,⁠2 I saw the swift stumble, and [I saw] those who have no strength to run, flee and save themselves.
NOR THE BATTLE TO THE STRONG. Compare: a mighty man is not delivered by great strength (Ps. 33:16).
NEITHER YET BREAD TO THE WISE. The wise should rule over the fools and be leaders. However, in most cases the reverse is so.
NOR YET FAVOR TO MEN OF SKILL. In regards to government; that is, that the rulers should favor them3 and listen to them.⁠4
BUT TIME AND CHANCE HAPPENETH TO THEM ALL. Them all refers to the wise and to the fools, to the strong and to the weak. However, I believe that them all refers only to those listed in our verse.⁠5 The point of our verse is: Enjoying life is not in man's hand.⁠6 The fact that the wise, who are masters of the knowledge upon which all [skilled] work is based, have no bread, proves this.
Those who say Whatsoever thy hand attaineth to do by thy strength, that do (Kohelet 9:10) speak nonsense. They say things that will not be.⁠7
Et (time) refers to what the original upper arrangement contains.⁠8
Pega (chance)⁠9 refers to one of the seven angles with which a planet is aligned with the sun. They are:
a. The point where there are 180 degrees between the planet and the sun;
b. The [two] points where the planet is 90 degrees before or after the sun;
c. The [two] points where the planet is 120 degrees before or after the sun;
d. The [two] points where the planet is 60 degrees before or after the sun.⁠10
Know the following:
The word et [time]⁠11 is missing a nun.
I will now explain:⁠12
Know the following: The Holy Tongue does not have the following: Letters which switch their position in a word,⁠13 letters [that] substitute for each other,⁠14 swallowed letters,⁠15 superfluous letters,⁠16 and dropped letters,⁠17 except for the alef, heh, vav, and yod. This was explained by Rabbi Judah the son of David the grammarian of blessed memory.⁠18
We find that the letter nun19 is swallowed20 and missing when it is a first root letter, a last root letter, and a middle root letter. For example, the nun of nasa (journeyed) (Gen.33:17)⁠21 is swallowed by a dagesh in va-yissa (journeyed) (ibid. 12:9). [The same is true of the root nun in] va-yissa (lifted up) (ibid 13:10),⁠22 va-yitten (set) (ibid. 1:17),⁠23 va-yitta (planted) (ibid. 2:8),⁠24 va-yiddar (vowed) (ibid. 28:20),⁠25 va-yippol (fell) (ibid. 17:3),⁠26 va-yiggof (struck) (Ex. 32:35),⁠27 yibbol28 (wither) (in [lo] yibbolalehu (whose leaf shall not wither) (Ezek. 47:12).⁠29
However, in the po'el form30 all of these nuns are present.⁠31 Compare, nose'a (journeying) (Ex. 14:10), nose (forgiving) (ibid. 34:7), noten (give) (Gen. 9:12), note'a (planted) (Jer. 11:17), noder (vowed)(Lev.27:8), novel (fallen) (Num. 24:4), noted (Ex. 7:27), and novel (fading) (Is. 28:1).⁠32
The nuns are missing in the imperative.⁠33 Compare se'u34 (take your journey) in kumu se'u (rise ye up, take your journey) (Deut. 2:24), se'u35 (Take ye the sum) in se'u et rosh (take ye the sum of all the congregation) (Num. 1:2), tenu36 (give yourselves) in tenu yad le-YHVH (but give yourselves unto the Lord) (2 Chron. 30:8).
Sometimes the nun remains in its place [in the imperative when it is a root letter]. Compare niflu (fall) in niflu alenu (fall on us) (Hosea 10:8).
Occasionally the nun is swallowed37 when it is the middle root letter as the nun of shenei (two) (Gen. 1:16) in the word shetei (two) (Gen. 4:19),⁠38 for the word shenei is related to the word eshneh39 (second) in ve-lo eshneh lo (and I will not smite him a second time) (1 Sam. 26:8).
Similarly, the nun of ben (Gen. 4:25) is missing in the word bat (Gen. 11:29).⁠40
Likewise, the word et (time) (Kohelet 9:11) comes from the root ayin, nun, tav.⁠41 The word onah (time), which the Rabbis of blessed memory employ, is similar.⁠42
We also find the words u-khe-et (and now)⁠43 (Ezra 4:17) and u-khe-enet (and now) (ibid. 4:10)⁠44
The dagesh in the tav of itto (his time) (verse 12) swallows the [root] nun.⁠45 The dagesh in the tav of itto is like the dagesh in the tav of bitto (his daughter) (Gen. 29:6),[which takes the place of a nun46] and the dagesh in the tav of attah (you) (Kohelet 9:9) which swallows the nun of ani (I) (Kohelet 1:12).⁠47 The same is the case with the dagesh [placed in the [tet] of chittim (wheat) (Gen. 30:14).⁠48 Both of these nuns49 are present50 in the Aramaic.⁠51
The same is the case with the dagesh of amitto (His truth) (Ps. 91:4),⁠52 for amitto comes from the same root as the word (emunah) (steady) (Ex. 17:12).⁠53 The tav of amitto is the sign of the feminine,⁠54 as shown by va-tehi ha-emet ne'edderet (and truth is lacking) (Is. 59:15).⁠55 The tav of et (time) is similarly the sign of the feminine.⁠56
According to this grammatical explanation [of the word et],⁠57 the word la-ut58 (to sustain) in to sustain him that is weary (Is. 50:4) stands by itself,⁠59 and it has no counterpart in Scripture.⁠60
1. Ibn Ezra’s interpretation of vv. 7-10.
2. Literally, because.
3. Literally, him.
4. Literally, “that they should love him and obey him.”
5. Literally, only to those mentioned. That is, to the swift, to the strong, to the wise, to men of understanding, and to men of skill.
6. Literally, it is not in man's hand to do this. In other words, a person does not have the power to ensure his own happiness.
7. Not everything that a person thinks that he is capable of, will he be able to accomplish. The stars may be against him. See the next note.
8. Et (time) refers to the arrangement of the stars and planets at Creation. This arrangement determines the fate of nations and individuals. See Ibn Ezra on 3:7.
9. Pega literally means a chance meeting.
10. Literally: “The meaning of pega (chance) is the meeting of one of the arrangements [planets] with one of the seven [degrees]. That is, half [of the degrees of a circle], and a half [of that result] before it and after it. And, one-third [of the degrees of a circle], and a half [of that result] before and after it.” See R. Goodman 119-120.
11. In, but time and chance happeneth to them all.
12. What he means by saying, “the word et is missing a nun.”
13. Literally, inverted letters. These are letters that change their position in a word. Compare riva (strive) and yerivai (those who strive with me) (Ps. 35:1), where the yod changes from being the second letter in the word to the first letter. However, the change does not affect the meaning of the root.
14. According to Ibn Ezra, chavvah (Eve) comes from the word chayyah (life), the yod and vav interchanging. See Ibn Ezra on Gen. 3:20.
15. Letters that are dropped and compensated for by a dagesh.
16. For example, the vav in the word le-mayeno (a fountain) (Ps. 114:8) and the heh in the word laylah (night) (Gen.1:5) are not root letters and have no meaning. They do no serve as prefixes or suffixes. Hence, Ibn Ezra refers to them as superfluous.
17. For example, in the case of shelatekh (thy petition) (1 Sam. 1:17), the alef is missing; for the word should have been rendered she'elatekh.
18. Rabbi Judah the son of David (945-1000) was a renowned grammarian. Ibn Ezra refers to him as the elder of the grammarians. He first laid down the thesis that Hebrew is based on three-letter stems or roots. Ibn Ezra translated several of his books from Arabic into Hebrew.
19. Literally, letter nun. The nun in words that come from a root whose first stem letter is nun.
20. Replaced by a dagesh.
21. From the root nun, samekh, ayin.
22. From the root nun, sin, alef.
23. From the root nun, tav, nun.
24. From the root nun, tet, ayin.
25. From the root nun, dalet, resh.
26. From the root nun, peh, lamed.
27. From the root nun, gimel, peh.
28. From the root nun, bet, lamed.
29. In other words, the nun is dropped in the imperfect kal form in words that have a nun as the first root letter.
30. The present kal form.
31. Nose'a, nose, noten, note'a, noder, nofel, nogef, and novel are present kal forms of the just-mentioned roots whose first letter nun drops out in the imperfect kal. In the present kal, the nun is retained.
32. Nose'a, nose, noten, note'a, noder, nofel, nogef, and novel all come from roots whose first letter is a nun.
33. The nun is dropped in the imperative kal form in words whose first root letter is nun and is compensated for with a dagesh.
34. From the root nun, samekh, ayin.
35. From the root nun, sin, alef.
36. From the root nun, tav, nun.
37. Literally, sometimes it is found swallowed.
38. Shetei is the feminine form of shenei.
39. Shenei is the word shenayim in the construct. The root of shenayim comes from the same root as eshneh; that is, shin, nun, heh. Shetayim is the feminine form of shenayim and shetei is the feminine form of shenei. Thus, the nun stem letter is missing in the word shetei. It is swallowed by a dagesh.
40. Otherwise, the word would be written benat.
41. However, its nun is dropped and compensated for by a dagesh.
42. It has a similar meaning. The word for time (onah) which the Rabbis employ comes from the root ayin, nun, heh. This root is the stem of et, with the nun dropped. Ibn Ezra will soon go on to say that the tav of et is not a root letter but is the sign of the feminine.
43. At this time.
44. We thus see that the words et and enet are related. They both come from the root ayin, nun, heh.
45. The root of itto is ayin, nun, tav. Ibn Ezra now goes on to offer examples of words in which a dagesh compensates for a dropped nun.
46. See Ibn Ezra's comment above: bat (Gen. 11:29) lacks the nun of ben (Gen. 4:25).
47. Attah is related to the word ani. Hence, it comes from a root whose middle letter is nun. The nun is present in the Aramaic form of attah, which is ant.
48. It swallows the nun. Chittim should have been written chintim. Its nun is swallowed by the dagesh in the tet.
49. The nuns which are dropped in attah and chittim.
50. Literally, seen.
51. The nuns which are dropped in attah and chittim appear in the Aramaic. Compare ant (you) (Dan. 2:29) and chintin (wheat) (Ezra 6:9).
52. See Ibn Ezra's comment above: bat (Gen. 11:29) lacks the nun of ben (Gen. 4:25).
Ibn Ezra now proceeds to show that at times a word derived from a root whose final letter is a nun drops that nun. Amitto comes from the root alef, mem, nun. The dagesh of amitto compensates for the dropped nun.
53. Emunah comes from the root alef, mem, nun.
54. This is simply a new piece of information. It has nothing to do with the missing nun.
55. Ne'edderet, which describe emet, is feminine. Hence, emet must be feminine.
56. Et is thus feminine.
57. That et comes from the root ayin, nun, heh.
58. From the root, ayin, vav, tav.
59. It has no connection to et, which comes from the root ayin, nun, heh.
60. We do not find another word in Scripture derived from the root ayin, vav, tav. Ibn Ezra's point is that if et (time) came from the root ayin, vav, tav, we could connect la-ut to et. Indeed, Ibn Ezra suggests this in his comments on Is. 50:4: He there renders (la-ut), in season (Friedlander translation, p 229). However, according to Ibn Ezra's interpretation here, la-ut come from different roots. Hence, la-ut is unique and has no counterpart.
שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ – כמה בני אדם שהיו קלים כעשהאלא אחי יואב, ולא עלתה הועיל להם.
המירוץ – מרוצתם ביום בא עת פורענותם.
ולא לגבורים המלחמה – לא הועילה להם גבורתם, כגלית, בבא עת פגע שהקרהב כולם לבסוף.
וגם – ראיתי חכמים שחסרו לחםג בעת ופגע שלהם.
וגם לא לנבונים עושר – כל הימים, כי עת ופגע רע יקרה את כולם לפעמים רבות.
א. בכתב היד: כעש אל.
ב. לפני מלה זו מופיע בכתב היד: שהן, עם סימן למחיקה.
ג. בכתב היד מופיע לפני מלה זו: בא, כנראה עם סימן למחיקה. סביר שמדובר בנסיון לכתוב ״בעת״ שלא עלה יפה.
שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם ״מרוץ״ הוא שם עצם מגזרת עו״י, ונאמר בלשון נקבה ״מרוצת אחימעץ״ (שמואל ב יח:כז), והפעל הוא ״רוץ נא לקראתה״ (מלכים ב ד:כו), ובבניין נפעל ״ונרוץ הגלגל״ (קהלת יב:ו) ומשמעו מרוצה ומהירות. הפסוק הזה הוא חזרה והדגשה על מה שהזכיר בעניין הזמנים, שהאירועים והזמנים מתחלפים יחד איתם, ושדבר זה נובע מן ההתקדמות ההדרגתית של התנועה הסיבובית של גלגלי הכוכבים, כפי שנאמר קודם. על כן הוא אמר: אִילו מטרות היו מושגות באמצעות שקידה ותחבולות, הרי שקל הרגליים המהיר בריצה היה נמלט ממי שרוצה להזיק לו והיה בורח ממנו ומקדים אותו בריצה. אולם, אנו רואים שהמצב היא הפוך ברוב המקרים, כלומר הבריחה איננה מביאה הצלה. כמו כן אנו רואים שהגיבורים החזקים גבורתם וכוחם אינם מועילים להם במלחמה, אלא לעתים קרובות מובס הגיבור ע״י אדם החלש ממנו בהרבה, כמו שנאמר ״גבור לא ינצל ברב כח״ (תהלים לג:טז). ״וגם לא לחכמים לחם״ שכן אנו רואים שהחכמים הגדולים משרתים את הטיפשים הנחותים כדי שייתנו להם אוכל. ״ולא לנבונים עשר״ פקחותם וידיעותיהם והנהגותיהם הטובות אינן מועילות להם להשגת רכוש אשר יאפשר להם להפסיק להסתמך על אחרים. כמו כן אנשי הידע והחכמים אינם מוצאים חן ואינם אהובים על האנשים, אלא לפעמים הם שנואים בעיניהם, משום שהחכמים שונים מהם בדעותיהם ומידותיהם ומטרותיהם. ״כי עת ופגע יקרה את כולם״ כפי שהזכרנו לגבי עשרים ושמונה הפעמים שמוזכרת המילה ״עת״, אשר כפי שהוזכר חלק מהם הם עניינים טבעיים הקשורים לזמנים ולסיבות טבעיות כמו ״עת לשחוק ועת לבכות... ועת רקוד״ (קהלת ג:ד). חלק אחר הוא שילוב של רצון וטבע, כמו ״עת מלחמה ועת שלום״ (שם ג:ח). כאשר הוא אומר כאן ״עת״ הוא מתכוון לחלק הראשון של העתים, כלומר לחלק הקשור לסיבות טבעיות. לעומת זאת ״פגע״ הוא מה שקורה במקרה, כלומר בדרך מקרית. ״יקרה״ נגזר מ״קרי״, שהוא מקרה וצירוף מקרים בלתי צפוי. על עניין זה, כלומר על התרחשות מקרים רעים באופן מפתיע מבלי ידיעה, או מוות המתרחש במפתיע מבלי שידע, על עניין זה הוא אמר שהאנשים בעניין זה הם במדרגה שווה לדגים כאשר הם נלכדים ברשת, ולציפורים הנופלות במלכודת ובפח, אשר הם אינם יודעים על קיום המלכודות ואינם נזהרים מהן, אלא נופלים בהן לפתע.
והפעם העשירית יתחיל: שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים וג׳ – הנה אף על פי שזאת הטענה נזכרת בכלל מה שקדם, לא נזכרה עדיין בביאור ובירור אלה הפרטים בזה, כי זכר פרט המרוץ לקלים, ופרט המלחמה לגבורים, ופרט הלחם לחכמים שהם בעלי השלימות המדומה, שהיא חלק היותר נכבד משלימות המדמה, ופרט החן שהוא המלוכה שהוא יותר נכבד מהעושר ליודעים, שהם בעלי השלימות הזוכר, ופרט העושר שהוא ענין יותר גדול מלחם חוק לנבונים, שהם בעלי שלימות הכח, שהוא יותר נכבד מבעלי שלימות המדמה. ואמר על כל אלה ועל כל פרט ופרט, שאין אחד מהם הכרחי ותמיד, אבל אפשר שלא יהיה, ואם היה המעט, וזהו: כי עת ופגע יקרה את כלם, ולכן יפסק הכרחיותם מצד מה שבפגע ומקרה.
לא לחכמים לחם – ר״ל היודעים להשתדל באסיפת די מחסורם בחכמה.
ולא לנבונים עשר – ר״ל הממציאים בתבונה תחבולות רבות באסיפת הקנינים.
ולא ליודעים חן – ר״ל היודעים בחכמה המדינית המישרת האדם אל המדות החשובות.
שבתי לראות תחת השמש מה שיחזק מה שאמרתי, והוא שיהיה האדם חרוץ לדרוך אל שלמותו. וזה שכבר מצאתי, שמי שישתדל באלו החיים הגופיים לבד לא יגיע אל טוב החיים האלו ואעפ״י שיהיו לו הכלים אשר בהם יתכן שינצל. וזה כי האדם יהיה קל ולא ישלם לו המרוץ בעת הצורך ויכשל מפני זה כפי מה שיגזור מערכת הכוכבים. ולא תהיה ההצלחה במלחמה למי שידע דרכי הגבורה ובאיזה מקום ראוי שיתגבר ובאיזה אופן ובאיזה עת, אבל יכשל לפעמים בזה לסבה הקודמת. וכן מי שהוא רב התחבולה למצוא דרכים ירויח בהם מזונו, לא ימצא לו לפעמים לחם חקו. ומי שהוא נבון בהמצאת תחבולות רבות יתכן בהם לאסוף ולכנוס נכסים רבים, לפעמים לא ימצא לו עושר. ומי שהוא יודע לרצות בני האדם לפעמים לא ימצא לו חן בעיניהם כי עת ופגע יקרה את כלם (שם שם, יא) מצד מערכת הכוכבים אשר לפעמים יבלבל חכמתם ותחבולותם,
שבתי וראה – יראה ידעתי שתוכל להשיבני מההכרח במעשים אלה אשר הוכחתני עליהם ולא לאדם דרכו ברוב המעשיו. אמנם גם זה לא נעלם ממני כי שבתי וראה תחת השמש שלא נזדמן להם לרוב האנשים ההתעסקות בעניינים שיש להם בהם הכנה מה מצד תולדותם מזולתם כמו שהוא הקל בטבעו ובו לרדוף ולהשיג ולא נזדמן אליו מעשה המרוץ וגם לא לגבור מלאכת המלחמה. וגם לא נזדמן להם לחכמים שיהיה להם לחם חוקם שיוכלו לעמוד על למוד חכמתם ולהתחזק עצמם בשמועתם וגם לא לנבונים נזדמן להם העושר אשר בו יוכלו להתעסק במלאכתם המיוחדת שהיא להוציא דבר מתוך דבר בדרך התבוננות והנסיון אשר כל זה צריך ממון רב. וגם לא נזדמן ליודעים החן ההכרחי להם ללמד דעת את העם ובקשת משה רבינו עליו השלום בתחילת עניינו (שמות י״ז) תוכיח כי עת ופגע יקרה את כלם. אם כן יראה כי הכנתם מצד העת אשר בו נתהוו או נולדו והמקרה שיקרה אותם אח״כ יבאו איש לקראת רעהו על ההתנגדות ממש ולזה לא יוכלו לעשות מה שבלבם.
[הבחירה החופשית אינה תמיד קיימת במה שתלוי במערכת הטבע]:
שבתי וראה תחת השמש. אף על פי שאמרתי ש׳הרשות נתונה׳ לבחירה האנושית1, ׳שבתי וראה׳ שלא יתאמת זה זולתי בדברים שהם בני גמול ועונש, אשר על אלה לא תוכל המערכת כלל2, אמנם בדברים הזמניים שהם ׳תחת השמש׳ - שתכליתם נפסד, לא תמיד תשיג הבחירה את התכלית המכוון אצלה3: כי עת. מצד חילוף זמני המערכת: ופגע. מצד המקרה: יקרה את כולם. נגד המכוון מאתם4:
1. כמו שפירש במה שכתוב (פסוק ט) ׳ראה חיים׳, שהכוונה לבחור בחיים האמיתיים, וכמו שביאר בהמשך הפסוק כי הרשות נתונה רק כל עוד האדם חי.
2. הבחירה החופשית מוגבלת לדברים שאינם בשליטת מערכת הטבע, שעל דברים אלה שייך שכר ועונש לפי בחירת האדם, ולכן אין בכח מערכת הטבע לפעול, כי דברים אלה צריכים להיות נתונים בידי האדם לבחור.
3. הבחירה החופשית המוחלטת נתונה לאדם רק בעניינים רוחניים, אבל בדברים הגשמיים התלויים במערכת הטבע בחירתו מוגבלת, שלא תמיד הקלים משיגים את המרוץ, ולא תמיד הגיבורים מנצחים במלחמה, ולא תמיד החכמים והנבונים משיגים לחם ועושר, אף שמשתדלים ובוחרים בכך, כי מערכת הטבע אינו תלוי בבחירת האדם. נמצא שדבר התלוי בבחירת האדם אינו כלל בידי מערכת הטבע, אך בחירת האדם יכולה לשנות דברים טבעיים, אלא שלא תמיד הדבר בידו. וכ״כ אבע״ז: ׳והנכון בעיני, כי כולם [הכתוב בסוף הפסוק] ישוב על אלה הנזכרים לבדם [הקלים והגיבורים והחכמים וכו׳ שנזכרו בפסוק], והענין כי אין יכולת ביד בן אדם לעשות זה, והראיה כי החכמים בעלי הדעות אבות המלאכות אין להם לחם, והאומרים [כמו שנאמר בפסוק הקודם] כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, [אינו אלא] הוללות ודבר לא יקום׳.
4. כלומר, לא תועיל השתדלות ובחירת כל הנזכרים בפסוק זה, כי כולם נתונים להשתנות זמני המערכת ופגעיו. ופירש ׳עת׳ על מה שקורה מטבע מערכת הכוכבים והמזלות, ו׳פגע׳ על מה שבא במקרה מצירוף עניינים וכדומה. ואבע״ז פירש ׳עת - מה שיש במתכונת המערכת העליונה הראשונה׳, כלומר מה שכבר טמון במערכת מאז הבריאה, ו׳פגע - פגיעת אחד מן המערכת באחד מהשבעה׳, כלומר מקרה מצד מקום כוכבי הלכת.
כי – אשר.
המרוץ – מלשון ריצה ורדיפה.
ופגע – ענינו מכת מות כמו גש פגע בו (שמואל ב א׳:ט״ו).
יקרה – מלשון מקרה.
שבתי וראה – חזרתי וראיתי בעולם אשר הרדיפה לא הועילה לקלי המרוץ, כי לא נמלטו בנוסם מפני הרודף.
ולא לגבורים המלחמה – הגבורה לא הועילה לגבורים להיות להם נצחון המלחמה.
לא לחכמים לחם – לא הועיל החכמה לחכמים להשיג לחם מאכלם.
לא לנבונים עושר – התבונה לא הועילה לנבונים להשיג העושר.
לא ליודעים חן – הידיעה לא הועילה אל היודעים ידיעות רבות מוחלפות למצוא על ידם חן בעיני הבריות.
כי עת ופגע – עת רעה ופגיעות מות יקרה את כולם הקלים והגבורים וכו׳.
(יא-יב) ונשובה אל הפירוש. אחר שאמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה חזר וראה כי זו עצה שאין בה ממש; אחרי שאין האדם חפשי בבחירתו והכל בגזרה. על כן אמר שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ – ואף על פי שהם קלים פעמים שנגזר עליהם שלא יוכלו לרוץ, ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עֹשר, וגם לא ליֹדעים חן; כי עת ופגע יקרה את כלם כפי מה שנגזר. כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפֳרים האחֻזות בפח: כהם יוקשים בני האדם לעת רעה, כשתפול עליהם פתאום.
לקלים – יועיל תמיד המרוץ – קלות רגליהם להנצל מסכנה.
לחכמים – תמיד לחם.
כי עת – מזומנת מאת האלהים.
ופגע – שרש קרה ישמש כששני אנשים באים זה לקראת זה, ושרש פגע כשהאחד יתיצב במקום והאחר בא אצלו (ויפגע במקום, פרשת ויצא; ועל ויקר מקרה, רות ב׳:ג׳ עיין מה שכתבתי), וגם כאן שם פגע בא אל נכון לומר שאין להשמט ממנו כשיבוא.
כי לא לקלים וגו׳ – [יש אומרים ביעקב אבינו הכתוב מדבר], כי לא לקלים המרוץ – אתמול וישא יעקב רגליו, והיום – ויאסוף רגליו אל המטה, ולא לגבורים המלחמה – אתמול ויגש יעקב ויגל את האבן, כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית,⁠1 והיום – וישאו בני ישראל את יעקב אביהם – בגופו,⁠2 וגם לא לחכמים לחם – אתמול ויזבח יעקב זבח בהר ויאכלו לחם, והיום – שובו שברו לנו מעט אוכל, וגם לא לנבונים עושר – אתמול ויפרץ האיש מאד מאד, והיום – ויכלכל יוסף את אביו, וגם לא ליודעים חן – אתמול ידעתי בני ידעתי, יודע אני מעשה יהודה בתמר, מעשת ראובן בבלהה, והיום – אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים3. (מ״ר)
כי לא לקלים וגו׳ – דבר אחר כי לא לקלים המרוץ זה עשהאל, אתמול (שמואל ב כ׳) ועשהאל קל ברגליו, והיום – (שם) ויכהו אבנר באחרי החנית. ולא לגבורים המלחמה – זה אבנר, דכתיב (שמואל א כ״ו) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל, והיום – (שמואל ב ג׳) הכמות נבל ימות אבנר, וגם לא לחכמים לחם – זה שלמה, אתמול (מלכים א ה׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח, והיום – (קהלת ב׳ י׳) וזה חלקי מכל עמלי, יש אומרים בקדרה ויש אומרים במקל,⁠4 וגם לא לנבונים עושר – זה איוב, אתמול – (איוב א׳) ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ומקנהו פרץ בארץ, והיום – (שם י״ט) חנוני חנוני אתם רעי,⁠5 וגם לא ליודעים חן – זה יהושע, דא״ר אחוה בריה דר׳ זירא, שני דברים דבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו, אחד במנוי הזקנים שאמר לו משה המקנא אתה לי ואחד במעשה העגל שאמר לו אין קול ענות גבורה וגו׳.⁠6 (מ״ר)
כי לא לקלים וגו׳ – דבר אחר כי לא לקלים המרוץ – זה משה, אתמול טס ברקיע ועולה כעוף, שנאמר ומשה עלה אל האלהים, והיום – כי לא תעבור את הירדן הזה, אפילו חבל של נ׳ אמה לא היה יכול לעבור, ולא לגבורים המלחמה – אתמול (תהלים ס״ח) מלכי צבאות ידדון, ואפילו מיכאל וגבריאל היו ייראין ממנו, והיום – (פ׳ עקב) כי יגרתי מפני האף והחמה, וגם לא לחכמים לחם – אתמול ויגדל משה ויצא אל אחיו, מהו ויגדל – שהיתה גדולתו להפנים ולהוציא,⁠7 והיום – קראן לו ויאכל לחם, וגם לא לנבונים עושר, אתמול מחצב של ספיר גלה לו הקב״ה בתוך אהלו וממנו נתעשר,⁠8 והיום – בשעת גזר מיתה כל העושר הזה לא עמד לו,⁠9 וגם לא ליודעים חן – אתמול כי מצאת חן בעיני, והיום אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.⁠10 (שם)
כי עת ופגע וגו׳ – כי עת ופגע יקרה את כולם – עת היא שפוגעת באדם ומערערת בו כל הדברים האלה, מה יעשה ילך ויעסוק בתפלה ובתחנונים והוא נצול.⁠11 (שם)
כי עת ופגע וגו׳ – רב הונא שאל לשמואל, מהו זה דכתיב כי עת ופגע יקרה את כולם, אמר ליה, פעמים שאדם מפגיע בתפלה ונענה ופעמים שמפגיע ואינו נענה, שאין לך מי שסידר תפלות ותחנונים יותר ממשה רבינו,⁠12 ולבסוף נאמר לו הן קרבו ימיך למות.⁠13 (שם)
1. כלומר, בנקל מאוד, ומדייק משום דמבואר שם בפרשה שהיו הרועים כולם מתאספים לגללה, והוא נגש בעצמו וגללה, והא דבנקל עשה כן מדייק מדלא כתיב ויגלל (בבנין פיעל המורה על פעולה חזקה) אלא ויגל (בבנין קל) משמע דלא היתה לו טרחא יתירה אלא כאדם המעביר כסוי הצלוחית בלא עמל וטורח.
2. נראה דר״ל שלא היה בו עוד כח לישא את עצמו כאדם הזריז והבריא, וע״ד חי נושא את עצמו, אלא היה גופו כבד עליו עד שהצריכו לשאת אותו מבלי עזר עצמי.
3. ר״ל הרי אע״פ שידע הכל בנבואה אעפ״כ אמר בלשון ספק אם נא מצאתי חן בעיניך, הרי שלא ליודעים חן. ושייכות ההודעה של יעקב שאמר ידעתי [עפ״י דרשה זו] למה שאמר לו יוסף לא כן אבי כי זה הבכור נראה דכוון יעקב לומר לו אל תדמה שלא אדע זה שהרי ידעתי גם ידעתי גם מעניני ראובן ויהודה אע״פ שלא הודיעוני, וכן אני יודע כי מנשה הבכור אלא שכך צריך להיות וכמו שפירש לו.
אך צ״ע דהא הבקשה אם נא מצאתי חן היתה קודם המאמר ידעתי בני ידעתי, ואיך שייך להמאמר השני אתמול ולהראשון היום, והלא צ״ל להיפך. וצ״ל דהכונה אתמול ידעתי בני ידעתי לא על גוף הלשון הזה מוסבת הכונה כי אם על הענין המתבאר בלשון זה וכמו שבארנו, כלימר, אתמול היה יודע הכל והיום הוא אומר בלשון ספק אם נא מצאתי חן, ודו״ק.
4. לאחר שהדיחו האשמדאי מכסאו ומלכותו הלך בגולה ונשאר אך במקלו כמבואר באגדה דגיטין ר״פ מי שאחזו ולפנינו לעיל פרשה ב׳ י׳ בפסוק המובא בזה.
5. וסוף הפסוק כי יד ה׳ נגעה בי, ואין הפי׳ שהיום נענה איוב, שבאמת לא נענה אלא מבהמותיו, אבל כסף וזהב וקרקעות נשארו לו, כמבואר בב״ב קט״ז א׳ ובתוס׳, אלא הכונה לא לנבונים עושר, כלומר הצלחת נבונים מבלי רצון ההשגחה אינה הצלחה כלל, וראיה מאיוב, אתמול ומקנהו פרץ בארץ, והוא ציור על הפרזת ההצלחה [מלשון ויפרץ האיש מאד (פ׳ ויצא)], והיום אמר חנוני נא רעי כי יד ה׳ נגעה בי, כלומר והיום פנתה ההצלחה ממנו. וע״ע במ״ר סוף פרשה מטות.
6. מבואר באגדות שהתרעם עליו ואמר לו, אדם שעתיד להנהיג שררה על הצבור לא יבחין בין קול לקול, והוא במה שאמר קול מלחמה אני שומע [לאחר מעשה העגל], ואמר לו משה, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע, כלומר אינך מבחין בין קול לקול, וע׳ מש״כ בענין זה במקומו בפ׳ תשא. ומה שתאר את יהושע בשם יודעים, הוא משום דכתיב ביה ויהושע מלא רוח חכמה, והיה איש אשר רוח בו, הרי היה גם יודע דעת.
7. אולי רומז למ״ש באגדות שהיה המוציא והמביא בביתו של פרעה.
8. ר״ל הלוחות נחצבו מאבנים יקרות שהזמין לו הקב״ה בתוך אהלו, ואת הפסולת שלהן, הוא מה שנחתך סביב כדי לעשותן מרובע ומקום חתוך האותיות נתן הקב״ה לו, ומהם נתעשר, והיא דרשה ידועה בכ״מ בגמרא ומדרשים.
9. ע״ד הכתוב לא יועיל הון ביום עברה.
10. יש מי שכתב דט״ס הוא, וצ״ל אתמול ואדעך למען אמצא חן בעיניך והיום אל תוסף דבר אלי וגו׳, ולפי״ז נופל הלשון ולא ליודעים, לפי שאמר ואדעך וגו׳ [יד״מ], אבל א״צ לזה, כי יחד עם הלשון כי מצאת חן בעיני כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ואדעך בשם, וכתיב יודיע דרכיו למשה.
11. כנראה רומז למ״ש באגדה דחלק ק״ב א׳ עת מוכנת לפורעניות יעו״ש, ולפנינו בתו״ת פ׳ שלח בפסוק ויבכו העם בלילה ההוא. ומ״ש ילך ויעסוק בתפלה – יתכן דמפרש ופגע מלשון תפלה כמו ואל תפגע בי (ירמיהו ז׳) וכבדרשה הבאה.
12. יתכן דרומז למ״ש באגדות בר״פ ואתחנן שהתפלל תקע״ו תפלות כמנין ואתחנן שיכנס לארץ.
13. מפרש פגע מלשון תפלה וכמשכ״ל אות מ״ד.
שַׁבְתִּי – חזרתי1 וְרָאֹה – וראיתי2 תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ – בעולם3 כִּי הרדיפה4 לֹא הועילה5 לַקַּלִּים – לקלי6 הַמֵּרוֹץ כי לא נמלטו בנוסם מפני הרודף7, וְכן לֹא הועילה הגבורה8 לַגִּבּוֹרִים להיות להם לנצחון9 הַמִּלְחָמָה10, וְגַם לֹא הועילה החכמה11 לַחֲכָמִים להשיג12 לֶחֶם מאכלם13, וְגַם לֹא הועילה התבונה14 לַנְּבֹנִים להשיג15 עֹשֶׁר16, וְגַם לֹא הועילה הידיעה17 לַיֹּדְעִים – ידיעות רבות למצוא על ידם18 חֵן בעיני הבריות19 ולרצות בהן את קונם20, כִּי עֵת רעה21 וָפֶגַע – ופגיעות מָוֶת22 יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם, החכמים והכסילים והגבורים והחלשים23:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. וכך לא עמדה קלותו לעשאל משהגיעה פקודתו, רש״י. ובמדרש, זה משה, אתמול טס ברקיע ועולה כעוף, שנאמר (שמות יט, ג) ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים״, והיום (דברים ג, כז) ״כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״, אפילו חבל של חמישים אמה לא היה יכול לעבור, מדרש רבה.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. וכך לא עמדה גבורתו לאבנר משבא יומו, רש״י.
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. מצודת דוד. וכך גם אני שלמה, שהיה לחמי ליום ששים כור סלת וגו׳ (מלכים א׳ ה, ב) ועכשיו זה היה חלקי מכל עמלי מקל ומקידה, רש״י.
14. מצודת דוד.
15. מצודת דוד.
16. כגון איוב, שבתחילה נאמר עליו (איוב א, ג) ״וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם״, וכשבאה שעתו נאמר (איוב יט, כא) ״חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי״, רש״י.
17. מצודת דוד.
18. מצודת דוד.
19. מצודת דוד.
20. ילקוט שמעוני. שהרי משה אין יודע ונבון ממנו בישראל, ולא מצא חן בתפילתו שיכנס לארץ, מדרש רבה, רש״י.
21. מצודת דוד.
22. מצודת דוד.
23. אבן עזרא, מצודת דוד. ובמדרש, ״כי עת ופגע יקרה את כלם״ עת היא שפוגעת האדם ומערערת בו כל הדברים האלה והוא מפגיע, מה יעשה? ילך ויעסוק בתפילה ובתחנונים והוא ניצל. רב הונא שאל לשמואל, אמר ליה מהו דין דכתיב כי עת ופגע? א״ל פעמים שאדם מפגיע בתפילה ונענה פעמים שמפגיע ואינו נענה, שאין לך שסידר תפילות ותחנונים יותר ממשה רבינו, ולסוף נאמר לו הן קרבו ימיך למות, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא⁠־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת⁠־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃
For man also doesn't know his time. As the fish that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falls suddenly on them.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם אַף לָא אִשְׁתָּמוֹדַע לִגְבַר יָת זִמְנֵיהּ בֵּין טָב לְבִישׁ מִן מַה דַּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי בְּעַלְמָא וּלְמֵיתֵי עֲלוֹי כְּנוּנֵי יַמָּא דְּמִתְאַחֲדִין בְּחַכָּה וּכְצִפָּרֵי שְׁמַיָּא דְּמִתְאַחֲדִין בְּתִקוּלָא כְּוָתְהוֹן מוּתְקְלִין בְּנֵי אֱנָשָׁא לִזְמַן בִּישָׁתָא דְּאִתְעַתְּדַת לְמֶהֱוֵי נָפְלָא עֲלַוֵיהוֹן רִגְעָא חֲדָא מִשְׁמַיָּא.
כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְכִי יֵשׁ מְצוֹדָה רָעָה וְיֵשׁ מְצוֹדָה טוֹבָה, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ זוֹ חַכָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה (במדבר י״ד:ל״ז). בַּמֶּה הוּמְתוּ, רַבָּנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, רַבָּנָן אָמְרִין אַסְכָּרָה עָלְתָה בִּגְרוֹנָם וְנֶחְנְקוּ וָמֵתוּ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר בִּנְשִׁילַת אֵיבָרִים מֵתוּ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנָן, נֶאֱמַר כָּאן בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן רָעָה, מָה רָעָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן חַכָּה יוֹרֶדֶת לִגְרוֹנוֹ שֶׁל דָּג וְחוֹנַקְתּוֹ, אַף רָעָה הָאֲמוּרָה כָּאן אַסְכָּרָה עָלְתָה בִּגְרוֹנָם וָמֵתוּ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, נֶאֶמְרָה כָּאן מַגֵּפָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מַגֵּפָה: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה (זכריה י״ד:י״ב), מַה מַּגֵּפָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים, אַף מַגֵּפָה הָאֲמוּרָה כָּאן בִּנְשִׁילַת אֵבָרִים.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה יֵשׁ לְךָ מְצוֹדָה שֶׁהִיא צָדָה בַּיָּם וְאֵינָהּ צָדָה בַּיַּבָּשָׁה, צָדָה בַּיַּבָּשָׁה וְאֵינָהּ צָדָה בַּיָּם, אֶלָּא זוֹ חַכָּה צָדָה בַּיָּם, וְהִיא צָדָה בַּיַּבָּשָׁה, שֶׁהִיא יוֹרֶדֶת לִגְרוֹנוֹ שֶׁל דָּג וְחוֹנַקְתּוֹ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁחוֹטֵא בָּאָרֶץ וְאֵינוֹ חוֹטֵא בַּשָּׁמַיִם, בַּשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ חוֹטֵא בָּאָרֶץ, אֲבָל מִי שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע חוֹטֵא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ (תהלים ע״ג:ט׳).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָצִינוּ שֶׁהֵם מְהַלְּכִים בַּשָּׁמַיִם וּלְשׁוֹנָם שׁוֹתְתָה בָּאָרֶץ, מַה טַּעַם שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין אָדָם אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע עַד שֶׁהוּא כּוֹפֵר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ וגו׳ (תהלים י״ב:ה׳).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ (תהלים נ׳:כ״ב), אֵלּוּ שֶׁהֵן אוֹמְרִין לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ וגו׳ (תהלים י״ב:ה׳).
כי גם לא ידע האדם את עתו וגו׳ – מדבר במרגלים. כתיב וימותו האנשים (במדבר י״ד:ל״ז). במה מתו. רבנן אמרין באסכרה מתו. רבי שמעון בן יוחי אומר במגפה מתו מלמד שנתרברב לשונם ונפל על טבורם אמר ר׳ יצחק אין אומר אדם לשון הרע עד שכופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר וגו׳ (תהלים י״ב:ה׳). אמר ר׳ שמעון בן יוחי קשה לשון הרע כנגד ג׳ עבירות שבתורה. ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ע״ז דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו׳ (שמות ל״ב:ל״א). גילוי עריות דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וגו׳ (בראשית ל״ט:ט׳). שפיכות דמים דכתיב גדול עוני מנשוא (שם ד׳:י״ג). ובלשון הרע כתיב יכרת ה׳ כל שפתי חלקות [לשון מדברת גדולות] (תהלים י״ב:ד׳). וכתיב איש לשון בל יכון בארץ (שם ק״מ:י״ב).
גם לא ידע האדם את עתו כדגים – (הנאספים) [שנאחזים] במצודה רעה, מאי מצודה רעה, אמר ריש לקיש זה חכה.
ולא יעלם אלאנסאן, אן אגלה כאלחות, אלמצאד פי אצעב מצידה, וכאלטאיר אלמאכ׳וד׳ באלפך׳, כחסבהא אלנאס מוהוקין פי אשד וקת יקע עליהם מפאגאה.
ואין האדם יודע שהקץ שלו, כמו הדג שצדו אותו במצודה הכי קשה. [המשך עם תחילת הפסוק] וכמו העוף שנתפס במצודה, אותו הדבר האנשים לכודים במכשול קשה, בזמן שיפול עליהם פתאום.
כי לא – ולא ידע האדם שעתו כדגים וכו׳.
כדגים שנאחזים במצודה רעה – כדגים גדולים שנאחזין במצודה גרועה וחלשה. ופרשו רבותינו (בבלי סנהדרין פ״א:): היא חַכָּה, שאינה אלא כמין מחט, ודג גדול נלכד בה.
כהם יוקשים בני האדם – במכשול קטן וחלש כמות המצודה רעה והפח, נכשלים בני האדם בעת פקודת רעתם, כשבא עתם ליפול הרעה עליהם פתאום.
במצודה רעה – מַלְוַויְישְא בלעז.
כהם – כמותם.
As fish that are caught in a weak net – Like large fish that are caught in an inferior and weak net, and our Rabbis explained: This is a fishhook, which is no more than a type of needle, by which a large fish is caught.
Like them, [men] are snared – With a small and weak trap, like the weak net and the snare. People stumble at the time of the visitation of their evil, when their time comes for evil to fall upon them suddenly, in an inferior trap, malweise in Old French.
Like them – Like them.
כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים – זה עת יום המיתה שהיא נעלמה מן הבריות כדגים שנאחזים במצודה רעה אמ״ר ברכיה זו חכה מלמד שמיתת אסכרה קרשה מכולם וכצפורים האחוזות בפח בהם יוקשים בני האדם לעת רעה. האדם הולך ליהנות פרוטה והוא נכשל בה ומת. כשתפול עליהם פתאום כמו גוים או ליסטים או שטף נהר או תבעירה או זוטו של ים וכיוצא בהם.
כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזים במצודה רעה – פתרונו: מצודה רעועה שאף על פי שאינה חזקה כל כך, נאחזים בה, כך פעמים שנוקש אדם בדבר קל.
וכצפורים האחוזות בפח – וכמו שהדגים אינם יודעים עד שיפלו במצודה, וגם הציפורים אינם יודעים עד שנאחזים בפח, כהם יוקשים בני האדם – פתרונו: כמו הם יוקשים בני האדם לעת רעה {כ}⁠שתפול עליהם פתאום.
א[דבר אחר: כי {גם} לא ידע האדם את עתו – מקרא זה דבוק לעניין של מעלה, שאמר: כי עת ופגע יקרה את כולם (קהלת ט׳:י״א) – עת ופגע לטובה, וכמו שיש עת ופגע לטובה, כן יש עת ופגע לרעה, כמו שמפרש:⁠ב
כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזיםג במצודה רעה – ופתרונו: כמצודה זו שתוחבין בה מאכל דגים, והדגים מרגישים במאכלד נאספין שם כסבורין לטובתן ונאחזין שם.
וכן: צפרים האחוזות בפח – שמפזריןה בו תבואה, והעופות רואין אותה,⁠ו כסבורין לאכול שם ונאחזין.
כהם – פתרונו: כמותם.
יוקשים בני האדם – פתרונו: כמו כן עומדין לבני אדם מוקשים. הרבה דברים בני אדם עושין, כסבורין לטובתן ונהפך להם לרעה.
יוקשים – פתרונו: מוקשים, שם דבר של יוקש. ואי איפשר לפרשו: יוקשים, כמו נפעלים, שאם כן היה ק׳ של יוקשים דגושה, כמו מן ילד – יולדו, מן יצר – יוצרו, מן יסד – יוסדו.
כהם – מוסב על המצודה והפח.]
א. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לונדון 22413 ובכ״י ס״פ II.263, פריס 162, פירנצה III.8, אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י לונדון 22413 (במקום ״שאמר כי עת... שמפרש״): ״ומפרש איזו פגע לרעה״.
ג. כן בפסוק, ובכ״י, פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י לונדון 22413: ״שנאחזים״.
ד. כן בכ״י ס״פ II.263, פריס 162. בכ״י לונדון 22413 חסר: ״מרגישים במאכל״.
ה. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י לונדון 22413: ״שזורקין״.
ו. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י לונדון 22413: ״והעופות רואין אותה״.
כי גם {לא ידע} האדם – שהרי אף האדם לא ידע ולא הכיר שעתו ועִתו.
כאשר יפול כדגים שנאחזים ונופלים במצודה רעה, וכציפורים הנפולות והאחוזות בפח, כי כאשר הם נופלים ונאחזים, כן יוקשים ונכשלים בני האדם לעת רעתם כשתפול רעתם עליהם בפתאום.
יוקשים – כמו: יקושים שבירמיה (ירמיהו ה׳:כ״ו) – לשון עשויים.
כי גם – אמר כי העת והפגע ימנענו שיעשה מה שיחפוץ, ועוד דבר אחר קשה, שיתכן שיגיע אליו המות פתאם והוא לא ידע. ודימה בני אדם לדגים ולצפרים שלא ידעו עד שנפלו ולא יוכלו להנצל.
ומלת יוקשים – שם התואר.
אמר ר׳ יהודה בעל הדיקדוק ארבע מלות יש במקרא ואין להם חמשית שהם על משקל פוּעָלִים והם פעולים, ואלה הם: והסנה איננו אֻכל (שמות ג׳:ב׳), אם תראה אתי לֻקח (מלכים ב ב׳:י׳), ורגל מֻועדת (משלי כ״ה:י״ט), וכהם יוקשים. והוסיף ר׳ יונה נ״ע מלה חמשית והיא לנער היֻלד (שופטים י״ג:ח׳). ואמר רב שמואל הנגיד ז״ל כי הֵ״א היולדא במקום אשר, כה״א ההוללה (יחזקאל כ״ו:י״ז). ובא פועל עבר במקום עתיד. אמר רבי משה הכהן נ״ע ארבעה הם בלבד. לכן תוּסַר מלת מועדת מהחשבון ותהיה תחתיה מלת היולד בעבור היות יוקשים ואוכל ולוקח ויולד מהפעלים היוצאים, ומועדת מהפעלים העומדים. ואמר כי השרק במקום חלם, והיה ראוי להיות על משקל ובחומה היא יושבת (יהושע ב׳:ט״ו).
ומ״ם פתאם – נוסף, וממנו פתאים. וכן שלשום. ויותר נכון היות המ״ם סימן היום ותמול.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״ואמר רב שמואל... היולד.⁠״
FOR MAN ALSO KNOWETH NOT HIS TIME. Kohelet says that [an evil] time and [an evil] alignment of the planets with the sun1 prevent a person from doing what he desires. Another evil that may befall a person is that he is about to be suddenly be struck by death, and not be aware of this. Kohelet compares people to fish and birds that are unaware that they are in danger until they fall into a trap and are unable to be save themselves.
[EVEN SO ARE THE SONS OF MEN SNARED] The word yukashim (snared) is an adjective.
[Rabbi Judah the grammarian2 says that there are four words in Scripture—four and not five—that are vocalized like pu'alim3 but are in reality pe'ulim.⁠4 The following are the four words.
a. The word ukkal (consumed) in: and the bush was not consumed (Ex.3:2);
b. The word lukkach (taken) in: if thou see me when I am taken from thee (2 Kings 2:10);
c. Mu'adet (out of joint) in: and a foot out of joint (Prov. 25:19);
d. Yukashim (snared) in: even so are the sons of men snared.⁠5
Rabbi Jonah,⁠6 whose soul is in Eden, added another word, a fifth word. He added the word ha-yullad (that shall be born) in: the child that shall be born (Judges 13:8).⁠7
However, Rabbi Samuel the Nagid8 says that the heh in ha-yullad is in place of the word asher,⁠9 like the heh of ha-hullelah (the renowned)⁠10 (Ezek. 26:17), and that Scripture [in Judges 13:8] employs [ha-yullad] a perfect in place of [ha-ye-yullad] an imperfect.⁠11
Rabbi Moshe Ha-Kohen,⁠12 whose soul rests in Eden, says that there are only four such words.⁠13 According to Rabbi Moshe, the word mu'adet is to be removed from the number and it is to be replaced by the word ha-yullad, for yukashim, ukkal, lukkach, and yullad are transitive verbs,⁠14 while mu'adet is an intransitive verb.⁠15 He also says that the shurak in mu'adet is in place of a cholam and that the word mu'adet should have been vocalized [mo'adet] like the word yoshevet (dwelt) in and she dwelt upon the wall (Joshua 2:15).⁠16
[WHEN IT FALLETH SUDDENLY UPON THEM]. The mem of pitom (suddenly) is superfluous.⁠17 The word peta'im (the simple) (Ps.116:6) is derived from it.⁠18 The word shilshom is similar [to pitom].⁠19 However, there is better interpretation; namely, the mem of shilshom stands for “today and yesterday.”20
1. Literally: "He says that the et (time) and the pega (chance) prevent a person from doing what he desires.⁠" Ibn Ezra earlier defined pega in verse 11 as follows: Pega refers to the meeting of a planet with one of the fixed seven points of alignment with the sun.
2. See note 73.
3. Words in the pu'al. The first letter root letter is vocalized with a kubbutz or shuruk and the second root letter is vocalized with a kamatz.
4. Pa’ul is the usual passive kal form in the present tense. Compare katuv, karu, lamud, etc. It is the opposite of the po'el, which is an active form of the kal. The first letter root letter is vocalized with a kametz and the second root letter is vocalized with a shuruk.
5. All these words are passive kals in the present form. However, they do not follow the kal pa’ul vocalization. If they did, they would be vocalized: akhul, laku'ach, me'udah, and yekushim.
6. Rabbi Jonah ibn Janach (c. 990 – c. 1050).
7. Judges 13:8 speaks of a prophecy about a child who will be born.
8. Rabbi Samuel ben Joseph Ha-Nagid (993-1055) was a leader of Spanish Jewry. He was a Talmudic scholar, grammarian, philologist, and politician. Rabbi Samuel takes issue with Rabbi Judah by suggesting that yullad is a pu’al in the perfect.
9. Rabbi Samuel maintains that the heh affixed to yullad is not a heh which is prefixed to the object, for such a heh is not placed in front of a perfect. It is rather a heh which means "who" or “that.” Such a heh can be affixed to a verb in the perfect.
10. Ha-hullelah (the renowned) is a pu'al in the perfect. The heh affixed to it means "that.⁠" Rabbi Samuel thus renders ha-hullelah as: “that is renowned.”
11. Thus, ha-yullad should be rendered: “that is to be born.”
12. Moses ben Samuel Ha-Kohen ibn Gikatilla. An 11th century Spanish grammarian and Biblical exegete.
13. Words that are pa'uls but are vocalized as pu'als.
14. Hence, they have a pa'ul form.
15. Intransitive verbs do not come in the pa'ul.
16. Thus, mu'adet is a kal, except that its cholam is replaced by a shuruk. It is not a pa'ul vocalized like a pu'al.
17. It is not a root letter, for pitom comes from the root: peh, tav, heh. Neither is it a pronoun or plural suffix.
18. Peti (simple) and pitom come from the same root: peh, tav, heh. The peti (simple person) acts in haste.
19. For the mem of shilshom is superfluous.
20. The mem of shilshom is not superfluous. It is the sign of the plural. Shilshom means a plural of three; that is, "three days.”
גם כיא לא ידע האדם את עתו – כלומר שכל אילו נכשלים, וגם אינם יודעים צרתם, אלא פתאום יבא אידם. ולכך אמרתי ״כל אשר תמצא ידך בכחך עשה״ (קהלת ט׳:י׳).
במצודה רעה – כדכתיב ״במוקשים נקבב אף״ (איוב מ׳:כ״ד), ״ובחוח תקוב לחייו״ג (איוב מ׳:כ״ו).
א. בנוסחנו: כי גם.
ב. בנוסחנו: ינקב.
ג. בנוסחנו: לֶחֱיוֹ.
על כך אמר גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאם הדגש ב-ת׳ במילה ״עתו״ נובע מהתמזגות הנון שבצורה ״עֶנֶת״ שבה נ׳ היא עין הפועל, וצורה זו קרובה במשמעותה למילה ״עונה״ בלשון חז״ל, ומלשון זה במקרא ״ועונתה לא יגרע״ (שמות כא:י). יש אומרים שמלשון זה גם ״כי לא שלם עון האמורי״ (בראשית טו:טז) שמשמעו ״עונתם״, וכך גם ״בתו, בתך, בתי״, הנון של המילה ״בן״ נבלעה בתוך ה-ת׳, וכך גם במילה ״אתה״ נבלעה הנון של המילה ״אני״, וכך גם ״חטים״ צורת היסוד שלה היא ״חנטים״, ואילו בארמית הנון מופיעה בנפרד בשתי המילים האלה ״חנטין״ (עזרא ו:ט) ״ואנת מלכא״ (דניאל ב:כט). כך גם במילה ״אמתו״ מובלעת הנון של המילים ״אמונה, אומן״, וה-ת׳ היא סימן נקבה, כמו שמוכח במשפט ״ותהי האמת נעדרת״ (ישעיהו נט:טו). ״צפורים״ הוא שם כללי לעופות, כפי שמוכח מן המשפט ״כל צפור טהורה תאכלו כל צפור כל כנף אשר תעוף בשמים״ (דברים ד:יז). ״יוקשים״ פירושו לכודים, תפוסים, כמו ״מפח יקוש״ (תהלים צא:ג), והמילה היא שם תואר. אבו זכריה המכונה חיוג׳ בעל ספר אותיות הנח1 אמר שיש ארבעה פסוקים במקרא שהם במשקל פועל אך משמעותם היא פעול: ״והסנה איננו אוכל״ (שמות ג:ב) הכוונה היא ״אכול״. ״ואם תראה אותי לוקח״ (מלכים ב ב:י) הכוונה היא ״לקוח״. ״ורגל מועדת״ (משלי כה:יט) הכוונה היא ״מעודה״. ״כהם יוקשים״ הכוונה היא ״יקושים״. אבן ג׳נאח2 הוסיף עליהם מקרה חמישי והוא ״מה נעשה לנער היולד״ (שופטים יג:ח) הכוונה היא ״הילוד״. לעומת זאת ר׳ שמואל הנגיד אמר שה-ה׳ במילה ״היולד״ היא במקום ״אשר״, כמו ״העיר ההוללה״ (יחזקאל כו:יז) ״ההקדיש שמואל״ (דברי הימים א כו:ח) וזהו פועל בעבר במשקל של פועל בעתיד. לעומתם ר׳ משה בן ג׳קטילה3 אמר שיש ארבעה מקרים ש״היולד״ הוא אחד מהם, ואילו את ״מועדת״ הוא הוציא מכלל זה, בטענה ש״מועדת״ הוא פועל עומד, ואילו ״יוקשים״ ו״אוכל״ ו״לוקח״ ו״יולד״ הם פעלים יוצאים. הוא טען שהשורוק במילה ״מועדת״ הוא במקום חולם, ושצריך היה להיות מנוקד בחולם, כמו ״ובחומה היא יושבת״ (יהושע ב:טו). ה-מ׳ במילה ״פתאם״ היא יתרה, שכן צורת היסוד היא ״פתי״, וכך גם במילה ״שלשם״ (שמות ה:ז) ה-מ׳ היא יתרה וצורת היסוד היא ״שלוש״. ״ידע האדם״ ה-י׳ המבוטאת במילה ״ידע״ היא לציון עתיד, על משקל יפעל, ואילו ה-י׳ של השורש שהיא פ׳ הפועל הפכה לנחה בין ה-י׳ לציון העתיד לבין ה-ש׳ והושמטה. כך גם ״יֵשֵב״ הוא באותו משקל, שכן ״ישב״ בעבר הוא כמו ״ידע״ בעבר, וגם צורת העתיד שלהם זהה. הדבר הנכון ביותר שאפשר להגיד על ״יוקשים״ הוא שמשמעו יקושים על משקל ״פעולים״, כלומר לכודים מלשון מוקש.
1. אותיות הנח, תחת ערך א.כ.ל. (Hayyuj, Verbs 31).
2. ספר ההשגה, תחת ערך א.כ.ל. (Ibn Djanah, Opuscules 15).
3. דעתם של שמואל הנגיד ומשה בן ג׳קטילה בסוגייה זו מוזכרת גם בפירושו של שמטוב בן מיור לשמות ג:ב. ראו: S. Poznanski, "Tanhuoum Yeruschalmi et Moise Ibn Chiqitilla", Revue de Etudes Juives 41 (1900), p.46
כי גם לא ידע אדם וג׳ – כלומר אף למות גופו מצד מה שבמקרה, ועם כל זה לא תועיל רוב החכמה, אם כן הפלגתה הבל, ואם אין אני מרחיק החכמה לגמרי כמו שקדם: כי יש יתרון וג׳.
ואין להם תחבולה להשמר מזה כי לא ידע האדם את עתו, כי כמו הדגים שנאחזים במצודה רעה שלא יוכלו להמלט ממנה, וכצפרים האחוזות בפח בהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאם (שם שם, יב). ובהיות הענין כן הוא מבואר שראוי שלא יחשוק האדם להשתדל בטוב החיים האלו, אבל יקח מהם הצריך וישלים נפשו כפי מה שאפשר.
כי גם – יראה וקשה עוד מזה כי גם לא ידע אדם את האספו ויקרה לו כדגים הנאחזים בפח אפילו במצודה רעה וחלושה לחולשת יצירתם וכצפרים האחוזות בפח קל השבירה עם היותם מן הרקק (חולין כ״ז:) הם אחוזות כמו שאמר (תהלים קכ״ד) נפשנו כצפור נמלטה. הפח נשבר. יראה מעצמו כי שני המינים החלושים האלה במצודותיהם קטן וגדול שם הוא. עולל ויונק. שב גם ישיש. לא יקוו לאיש ימלא את ימיו ובהם יוקשים בני האדם כשתפול עליהם עת רעה פתע פתאום והלא מעתה המטעמים יש להשיב איך ובמה ומתי נוכל להושע כמו שאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי הבלך. גם כל אשר תמצא ידך.
כי גם לא ידע האדם את עתו. ועם זה ׳שבתי וראיתי׳ שיקרה זה גם כש׳לא ידע האדם את עתו׳ של מקרה שיוכל להישמר ממנו, כמו שאולי היה נשמר אם היה יודע הדבר קודם לכן1:
1. בנוסף על כך שפגעי הטבע אינם תלויים בבחירת האדם, גם האפשרות להישמר מהם אינה תמיד נתונה לבחירתו, כי אינו יודע מתי יבואו, וכשבאים עליו ׳פתאום׳, נמשל האדם לדגים וציפורים הניצודים פתאום מבלי אפשרות להימלט.
במצודה. במקצת ספרים אשכנזים כ״י הצד״י בשורק אך בס״ס כ״י מדוייקים ובדפוסים ישנים בחולם וכן כתב רד״ק בשורש צוד.
שנאחזים – מלשון אחיזה ולכידה.
במצודה – מלשון צייד, והוא כעין רשת שצדין בו.
רעה – רוצה לומר מכאיבה.
בפח – הוא הרשת.
כהם – כמותם.
יוקשים – מלשון מוקש.
כי גם – טרם בוא העת והפגע לא ידע האדם עת בואם, כי פתאום יבואו.
כדגים – כמו הדגים שנאחזים פתאום במצודה רעה ומכאיבה, וכמו הצפרים האחוזות פתאום בפח.
כהם – כמו אלו כן בא פתאום מוקש על בני האדם לעת בוא הרעה, כשתפול עליהם פתאום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

יוקשים – אולי היתה הו״ו ראויה לנקודת חולם לעשותו בינוני פועל משרש יקש פעל עומד, וכמו שהוא נקוד לפנינו הוא תאר זר מוּצָא מבנין הָפְעַל (סיום פרשה ט׳ לפי הרמבמ״ן).
במצודה רעה – א״ר ברכיה, וכי יש מצודה רעה ומצודה טובה, אלא זו חכה, לפי שיש לך מצודה שהיא צדה בים ולא ביבשה, ביבשה ולא בים, אבל החכה צדה בים וצדה ביבשה, שהיא יורדת לגרונה של דג וחונקתה.⁠1 (שם)
1. עיין סנהדרין פ״א ב׳ הובאה דרשה זו בקצור, מאי מצודה רעה – חכה, ופירש״י שהוא רע וחלש וקטן ואוחז בה דגים גדולים פתאום ואינו רואה, ואינו דומה לנאחז ברשתות ע״י מארב ותחבולות, עכ״ל. וקצת צ״ע שלא פירש ע״פ המ״ר כאן דמפרש שהיא צדה בים וביבשה, וצ״ל דפירש ע״פ סוף הענין שבמ״ר כאן, וס״ל דבנוגע לדגים עיקר רעתה שחונקתה מיד, והרעה שביבשה בבע״ח אחרים, דבדגים לא שייך צידה ביבשה. או י״ל דהדרשה דחניקה שייכת לעצמה ואינה מוסבת אלמעלה, ור״ל מקודם מפרש דלכן נקראת חכה מצודה רעה מפני שהיא צדה בים וביבשה, ושוב מפרש עוד דגם מפני זה נקראת רעה מפני שהיא יורדת לגרונה וחונקתה.
ואם כן העת והפגע ימנעו מהאדם שיעשה מה שיחפוץ, ועוד דבר אחר קשה, שיתכן שיגיע אליו המוות פתאום והוא לא ידע1, כִּי גַּם טרם בוא העת והפגע2 לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ בהם יבואו, כי פתאום יבואו3, כַּדָּגִים כמו הדגים4 שֶׁנֶּאֱחָזִים – שנלכדים5 פתאום6 בִּמְצוֹדָה – במלכודת7 רָעָה – מכאיבה8, וְכַצִּפֳּרִים – וכמו הציפורים9 הָאֲחֻזוֹת – שנלכדות10 פתאום11 בַּפָּח – ברשת12, כָּהֵם – כמותם13 יוּקָשִׁים – בא פתאום מוקש על14 בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת בוא15 הֲרָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם והם נכשלים במכשול חלש וקטן16:
1. אבן עזרא.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד. ובמדרש, זה עת יום המיתה שהיא נעלמת מן הבריות, לקח טוב.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
8. מצודת ציון. ורש״י ביאר כדגים גדולים שנאחזין במצודה גרועה וחלשה, כפי שפרשו רבותינו (סנהדרין פא:) שהיא חַכָּה, שאינה אלא כמין מחט, ודג גדול נלכד בה. ור״י קרא ביאר מצודה רעועה שאף על פי שאינה חזקה כל כך, נאחזים בה, כך פעמים שנוקש אדם בדבר קל.
9. מצודת דוד.
10. מצודת ציון.
11. מצודת דוד.
12. מצודת ציון.
13. רש״י, מצודת ציון.
14. רש״י, מצודת דוד.
15. מצודת דוד.
16. רש״י. ולקח טוב ביאר האדם הולך ליהנות פרוטה והוא נכשל בה ומת, כשתפול עליו פתאום רעה כמו גוים או ליסטים או שטף נהר או תבעירה או זוטו של ים וכיוצא בהם.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) גַּם⁠־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חׇכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃
This also I have also seen as wisdom under the sun, and it seemed great to me.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַף דֵּין חֲזֵיתִי דְּהִיא חוּכְמְתָא בְּעַלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא וְרַבְּתָא הִיא לְוָתִי.
גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וגו׳ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִימֵי, זוֹ מַחֲשַׁבְתָּן שֶׁל רַמָּאִין בְּרַמָּיוּתָן, כְּגוֹן הַמְעָרֵב מַיִם בְּיַיִן, בְּלַבְקִי בְּשֶׁמֶן, מֵי מָאִיס בִּדְבַשׁ, חֲלֵב חֲמוֹר בִּקְטָף, קִימוּס בְּמוֹר, עֲלֵי גְפָנִים בְּפִלְפְּלִין, לֹא יַעֲשֶׂה קְנֵה מֹאזְנַיִם אָרֹךְ מִצַּד זֶה וְקָצָר מִצַד זֶה, לֹא יַעֲשֶׂה אֶת הַמָּחָק עָבֶה מִצַּד זֶה וְצַר מִצַּד זֶה, קְנֵה מֹאזְנַיִם וּמָחָק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַתָּכוֹת, וְהָאָסִיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מָעוֹת, וְקָנֶה שֶׁל עָנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מַיִם, וּמַקֵּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל מְזוּזָה וּמַרְגָּלִית, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וְעַל כֻּלָּם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹי לִי אִם אֹמַר אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר, אִם אֹמַר מְלַמֵּד אֲנִי אֶת הָרַמָּאִין, אִם לֹא אֹמֵר אֲנִי מוֹנֵעַ אֶת הַתַּלְמוּד וּמְטַמֵּא אֶת הַטְּהָרוֹת.
דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹא יִהְיוּ הָרַמָּאִים הֵם סְבוּרִין שֶׁאֵין הַחֲכָמִים בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל אַף עַל פִּי כֵן: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (הושע י״ד:י׳).
הד׳א ממא שאהדתה חכמה תחת אלשמס, והי גלילה לדיי.
זה מה שראיתי חכמה תחת השמש, והיא נכבדה אצלי.
זה מה שראיתי חכמה תחת השמש והיא חשובה בעיני (עיר קטנה וכו׳).
גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. וכ״ש לשאר בני אדם אם לחכם שבחכמים כן כ״ש לשאר בני אדם. ס״א גם זו ראיתי חכמה אמ״ר שמואל בר נחמני אלו רמאות של בני אדם שמערבין מים ביין וכן לכל מיני גניבה והיא בעיניהם כחכמה והוא רשע וסכלות.
גם זו ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי – פתרונו: חכמה זו חכמה גדולה היא אלי.
א[גם זו ראיתי – מוסב לעניין שלמעלה, שאמר: שבתי וראה תחת השמש (קהלת ט׳:י״א) – לבד מחכמה האמורה למעלה, ראיתי גם זו חכמה וגדולה היא אלי. אף על פי שהיא בזויה בעיני כסילים, כמו שאמר: חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעיםב (קהלת ט׳:ט״ז), אבל אצלי חכמה גדולה היא. ומפני מה היא גדולה?⁠ג מפני שיכול חכם להציל בחכמתו מה שלא יצילו גבורים בגבורתם, כמו שמפרש: עיר קטנה וגו׳ ומצא בה איש מסכן וחכם ומלטד את העיר וכו׳ (קהלת ט׳:ט״ו).
דבר אחר: וגדולה היא אלי – מן המרוץ ומן הגבורה שקדמו לחכמים במקרא של מעלה (קהלת ט׳:י״א).]
א. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לונדון 22413, פריס 162, פירנצה III.8, ס״פ II.263, אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. כן בכ״י ס״פ II.263, פריס 162. בכ״י לונדון 22413 חסר: ״ודבריו אינם נשמעים״.
ג. כן בכ״י פריס 162, ס״פ II.263. בכ״י לונדון 22413 חסר: ״היא גדולה״.
ד. כן בכ״י פריס 162, ס״פ II.263. בכ״י לונדון 22413 חסר: ״עיר קטנה... וחכם״ ורק כתוב: ״מילט״.
גם זה ראיתי – אף חכמה זאת ראיתי בעולם, ותמיהא גדולה היא אלי.
גם – בעבור שאמר וגם לא לחכמים לחם (קהלת ט׳:י״א), אמר הפך הדבר להלל החכם.
THIS ALSO. Because Kohelet earlier said: neither yet bread to the wise (verse 11),⁠1 he now says the opposite in praise of the wise person.⁠2
1. In verse 11, Kohelet says that the wise have no bread; in other words, “what point is there in being wise when you have nothing to eat?”
2. Kohelet now says that wisdom is great.
(יג-טו) גם זה ראיתי חכמה – שבשבילה צריך אדם לעשות טוב בחייו, וליהנות. וגדולה היאא החוכמהב הזאת לתת לב לכך שאיש מסכןג וחכם ימלט את העיר בחכמתו מן המלך הגדול ומכל חילו, ואף על פי כן לכשימות לא יזכר, ומה בצע בחכמתו? אם כן עני חילוף של מלך, שהוא עשיר, כאשר כתיב למעלה ״טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל״ (קהלת ד׳:י״ג).
א. בכתב היד: יהיא.
ב. בכתב היד הה״א הראשונה נוספה מעל השורה.
ג. בכתב היד: שאינו משכן. השי״ן במלה השנייה בוודאי משובשת – במקום הגג של הסמ״ך יש נקודה של הרגל האמצעית של השי״ן. במלה הראשונה כנראה נוצר הצירוף נ״ו על ידי מחיקת הרגל האמצעית של השי״ן לגמרי.
גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי כלומר גדולה בעיני ומרוממת.
גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי (שם שם, יג), והיא תביא להאמין שהוא ראוי שיניח האדם תענוגי זה העולם בעבור שלמות הנפש.
והנה באה התשובה בזה: גם זה – יראה כמו שדברתי ראשונה עם החלק השכלי אשר הוכחתי לו שהחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. ומי כמוהו יודע פשר דבר בכוון העניינים והשכלתם להתיר הספק הזה. גם טענה זו עצמה ראיתי חכמה תחת השמש להעירך עליה גם לך ודבר גדול אני דובר עליך בזה בעיני. ואני אמשיל אותה לך בענין מפורסם מאד אשר אין במשל לנמשל כמלא נימה.
[לפעמים תועיל בחירת החכם אף נגד מערכת הטבע]:
גם זו1 ראיתי חכמה. אף על פי שאמרתי שבדברים הזמניים לפעמים לא תועיל החכמה להשיג המבוקש כשיתנגדו לזה המערכת או המקרה, ׳ראיתי גם זה׳ שלפעמים החכמה תנצח את המערכת ואת המקרה, בפרט כשלא יהיה פתאום2:
1. לשה״כ ׳זֹה׳.
2. כלומר, אף שהתברר שאין בחירה לאדם על מקרי המערכת ואינם בידו להישמר מהם, לפעמים יוכל להישמר מהם על ידי חכמתו, בפרט כשלא יבואו באופן פתאומי והחכם יודע שיבואו.
גם זה ראיתי – על שאמר למעלה לא לחכמים לחם, חזר להלל את החכם וכאומר אף שאין החכמה מועיל להשיג את הלחם, עם כל זה אין להשליך את החכמה מנגד, כי גם זה ראיתי מדבר חכמה בזה העולם.
וגדולה – החכמה הזאת חשובה היא אצלי.
ומלבד שאין חכמת האדם והשתדלותו לעזר ולהועיל, כי הכל כפי הגזרה, הנה עוד גם זה ראיתי חכמה תחת השמש – מין אחר של חכמה ראיתי, והיא שתועיל לזרים ולא תועיל לבעליה,
וגדולה היא אלי – תמיהה גדולה היא בעיני.
וגדולה – ראויה לשום לב עליה.
ובא אליה – באזלא גרש ובלי מקף, כן הוא בדפוס רע״ח וכצ״ל (שד״ל).
מצורים – דיק וסוללה ומחי קבל.
לא זכר – אח״כ כשניצולו על ידו.
חכמה תחת השמש – א״ר שמואל בר אימי, זו מחשבתן של רמאים ברמאותם, כגון המערב מים ביין, עושים קנה מאזנים ארוך מצד זה וקצר מצד זה.⁠1 (מ״ר)
1. עיין מש״כ בבאור דרשה כזו לעיל פרשה ו׳ פסוק א׳ בדרשה יש רעה וגו׳.
ואף שאין החכמה מועילה להשיג את הלחם עם כל זה אין להשליך את החכמה מנגד, כי1 גַּם זֹה רָאִיתִי מדבר2 חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם הזה3, וּגְדוֹלָה – וחשובה4 הִיא – החכמה הזאת5 אֵלָי – אצלי6 וכל שכן לשאר בני אדם7, מפני שיכול חכם להציל בחכמתו מה שלא יצילו גבורים בגבורתם8:
1. אבן עזרא, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. לקח טוב.
8. ר״י קרא. ובמדרש, א״ר שמואל בר אימי זו מחשבתן של רמאין ברמיותן, כגון המערב מים ביין או שעושים קנה מאזנים ארוך מצד זה וקצר מצד זה, ועל כולם א״ר יוחנן אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, אם אומר מלמד אני את הרמאים, אם לא אומר יהיו הרמאים סבורין שאין החכמים בקיאין במעשה ידינו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא⁠־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃
There was a little city, and few men within it; and a great king came against it, besieged it, and built great bulwarks against it.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
גּוּף בַּר נְשָׁא דִּמְתִיל לְקַרְתָּא זְעֵירְתָּא וְגִבָּרִין גַבְרֵי חֵילָא זְעֵיר בְּגַוַּהּ הֵיכְמָא דְּקַלִּילִין זְכוּתֵיהּ בְּגוֹ לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא וְיֵעוּל לְוַת גּוּפָא יִצְרָא בִּישָׁא דִּמְתִיל לְמֶלֶךְ רַב וְתַקִּיף לְאִתְכַּנְעָא וְאַסְחַר יָתֵיה לְמִטְעֵי יָתֵיהּ וּבְנָא עֲלוֹהִי אֲתַר לְמֵיתַב עַל דִי יִצְבֵי לְאַסְטָיוּתֵיהּ מִן אוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָם יְיָ לְאַחָדָא יָתֵיהּ בִּמְצוֹדִין רַבְרְבִין דְּגֵיהִנָּם לְאַדְלָקוּתֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין עַל חוֹבוֹהִי.
עִיר קְטַנָּה – זֶה הָעוֹלָם. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, זֶה דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, כְּמָנוֹן וַעֲקָמוֹן.
[טו] עיר קטנה ואנשים בה מעט – עיר קטנה. זה העולם.
ואנשים בה מעט – זה דור אנוש ודור המבול.
ובא אליה מלך גדול – זה מלך מלכי המלכים הקב״ה. ובנה עליה מצודים גדולים. אלו המינים והכופרים.
ומצא בה איש מסכן – זה נח.
(וחכם) [חכם] – דהוה אמר להון חזרו בתשובה תדע שכיון שמת מתושלח אמרו לו אם בא פורענות לא בא אלא לביתו תחלה הדא הוא דכתיב ויהי לשבעת הימים וגו׳ (בראשית ז׳:י׳). ואדם לא זכר וגו׳. אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו אני אזכור אותו הדא הוא דכתיב ויזכור אלהים את נח (שם ח׳:א׳).
ד״א עיר קטנה – אלו מצרים.
ואנשים בה מעט – אלו ישראל.
ובא אליה מלך גדול – זה פרעה.
ובנה עליה מצודים גדולים – אלו חלומותיו.
ומצא בה איש מסכן (וחכם) [חכם] – זה יוסף שנאמר ויקבצו את אוכל וגו׳ ויצבור יוסף בר כחול הים (שם מ״א:כ״ט).
ומלט הוא את העיר בחכמתו – הוא שאמר יעשה רעה וגו׳ (שם שם ל״ד). ואדם לא זכר. זה שר המשקים בחכמתו. הוא שאמר יעשה פרעה וגו׳ (שם שם ל״ד). ואדם לא זכר. זה שר המשקים אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו אני אזכור אותו שנאמר וישלח פרעה ויקרא (אל) [את] יוסף (בראשית מ״א:י״ד).
ד״א עיר קטנה – זה מצרים.
ואנשים בה מעט – אלו עשרת השבטים.
ובא אליה מלך גדול – זה יוסף. שנאמר ויוסף הוא השליט וגו׳ (שם מ״ב:ו׳).
ובנה עליה מצודים גדולים – אלו שלש גזירות שגזר. שלא יכנס אדם בשני (שערים) [חמורים] ושלא יכנס במצרים עבד ושלא יכנס אדם עד שלא יכתב שמו ושם אביו.
ומצא בה איש מסכן חכם – זה יהודה. ומלט. הוא שאמר אנכי אערבנו (שם מ״ג:ט׳).
ואדם לא זכר – אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו אני אזכור אותו שנאמר ואת יהודה שלח לפניו וגו׳ (שם מ״ו:כ״ח) ד״א עיר קטנה. זה הגוף.
ואנשים בה מעט – אלו רמ״ח איברים שבאדם.
ובא אליה מלך גדול – זה יצר הרע. ולמה קוראין אותו גדול שהוא גדול מיצר טוב שלש עשרה שנה.
ובנה עליה מצודים גדולים – אלו מעשים רעים.
ומצא בה איש מסכן חכם – זה יצר טוב דלית כל עמא שמעין ליה.
וחכם – שכל מי ששומע לי נמלט מדינה של גיהנם.
ואדם לא זכר – אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו ואני אזכור אותו שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
(יד-טו) עיר קטנה ואנשים בה מעט – אמר רמי בר אבא עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ומצא בה (ילד) [איש] מסכן חכם זה יצר הטוב, ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות, ומלט הוא את העיר בחכמתו אלו תורה ומעשים טובים.
ואדם לא זכר את האיש המסכן – לית דמדכר ליה ליצר הטוב.
דבר אחר: עיר קטנה – זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור המבול, ובא אליה מלך גדול זה הקב״ה.
ובנה עליה מצודים גדולים – עקמן וכמנן, ומצא בה איש מסכן חכם זה נח, ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר ויקח מכל הבהמה הטהורה.
ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא – אמר הקב״ה לית אתון מנהרין ליה אנא מנהר ליה שנאמר ויזכור אלהים את נח.
דבר אחר: עיר קטנה – זה מצרים.
ואנשים בה מעט – אלו אחי יוסף, ובא אליה מלך גדול זה יוסף, ובנה עליה מצודים גדולים, אמר להם מרגלים אתם, ומצא בה איש מסכן חכם זה יהודה, ומלט הוא את העיר בחכמתו ויגש אליו יהודה.
דבר אחר: עיר קטנה – זה המדבר, ואנשים בה מעט זה דור המדבר, ובא אליה מלך גדול זה הקב״ה.
ובנה עליה מצודים גדולים – הרף ממני ואשמידם.
ומצא בה איש מסכן חכם – זה משה שנאמר עיר גבורים עלה חכם.
ומלט הוא את העיר בחכמתו – למה ה׳ יחרה אפך בעמך.
ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא – אמר הקב״ה אם אדם לא זכרו אני זוכרו שנאמר ויזכור ימי עולם משה (עבדו) [עמו] ד״א עיר קטנה זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו המצריים, ובא אליה מלך גדול זה פרעה.
ובנה עליה מצודים גדולים – אלו חלומותיו, ומצא בה איש מסכן חכם זה יוסף אין נבון וחכם כמוך, ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר וחמש את ארץ מצרים.
ואדם לא זכר – ולא זכר שר המשקים, אמר הקב״ה אתם לא הזכרתם אותו אני אזכור אותו ויהי מקץ וגו׳.
וחכמת מסכן בזויה, וכי ר׳ עקיבא וחבריו עשירים שנשמע את דבריהם והלא הם גזרו על הצבור והם מקיימין, אלא מהו וחכמת מסכן, שממסכן מדברי תורה שמלמד לאחרים והוא בעצמו אינו מקיים לפיכך דבריו אינם נשמעים, מזרזין לאחרים לא תלוו ברבית והם מלוין ברבית.
מדינה צג׳רי, פיהא נפר יסיר, חל בהא מלך עצ׳ים, וחאט בהא וחאצרהא, ובנא עליהא מעאקל כבאר.
עיר קטנה ויש בה מעט אנשים ונחת בה מלך עצום, והקיף אותה וכיתר אותה ובנה עליה מבצרים [מחוץ לחומות העיר כדי ללכוד את הבורחים ממנה].
וסבב אותה הקיפה וצר עליה.
(יד-טו) ומדרש אגדה: עיר קטנה – זה הגוף.
ואנשים בה – איבריו של אדם.
מלך גדול – יצר הרע שכל האיברים מרגישין בו.
איש מסכן – יצרא טוב.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 (אולי): ״ייצר״.
עיר קטנה ואנשים בה מעט – אלו אברים שבו רמ״ח איברים ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע שהוא מולך על האדם ומושכו לרצונו. גדול כענין שנאמר כי הגדיל לעשות. וסבב אותה שצופה להפיל את האדם. ובנה עליה מצודים גדולים אלו עומקניות שבלב בני האדם.
עיר קטנה ואנשים בה מעט – ונוחה ליכבש מפני שני דברים: אחד – שהיא קטנה, שיני – שאנשים בה מעט.
ובא עליהא מלך גדול וסבב אותה – כי רב מאד מחנהו, ויכולים לסבב אותה בארבע רוחותיה.
ובנה עליה מצודים גדולים – ואין אנשיה שבתוכה יכולים להגן עליה מפני שני דברים: אחד – כי מעט המה ואין יכולים לסבב אותה מבפנים כנגד אנשי המלחמה שסובבים אותה מבחוץ, שנית – שבנה עליה מצודים גדולים, ואפילו אילו היתה עיר גדולה לא היתה יכולה לעמוד לפניהם.
א. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, לונדון 7621. בנוסח שלנו: ״אליה״.
(יד-טו) עיר קטנה ואנשים בה מעט – אינו צריך לומר, אם היא עיר חלשה ויש בה אנשים הרבה לשומרה, או אם היא עיר חזקה ויש בה אנשים מעט לשומרה, ויהיה צר עליה במצור מלך שאינו כל כך חשוב, ואין לו חיל גדול כל כך, אין תימה בעיני כל כך אם ימלטנה איש מסכן וחכםא ברוב חכמתו.
כי אף {אם} היא עיר חלשה, ויש בה אנשים מעט לשומרה, ובא אליה מלך גדול – וחשוב בחיל גדול, וסבב אותה במצור לבנות עליה מצודים גדולים וחזקים.
ומצא בה – המוצא, איש אחד שהוא דל ומסכן וחכם, והוא ימלט את העיר ברוב חכמתו מן המלך הגדול ומרוב חיילותיו וממצודיו הגדולים.
ועל כן נפלאתי ותמהתי אשר לבסוף לא זכר שום אדם את האיש הדלב אשר מילט את העיר בחכמתו.
א. כן בהרבה כ״י של המקרא, והשוו לפירוש לעיל ז׳:י״ט ולהלן ט׳:י״ז-י״ח. בנוסח שלנו: חכם.
ב. בכ״י המבורג: דל.
(יד-טו) עיר – המפרשים הקדמונים אמרו כי זה על דרך משל, ועיר קטנה גופו שלאדם, ואנשים בה {מעט} בעלי כח התולדת משרתי הנפש ומלך גדול הוא יצר הרע. והאיש המסכן הוא השכל.
והנכון שאיננו מדבר על דרך משל כי אם כמשמעו. והענין על החכם שאין לו לחם והוא בעצמו מה לעני יודע1 אף על פי שלא תועילנו חכמתו בעולם הזה על דרך הרוב, גם יש פעמים שתועיל חכמתו יותר ממלכות.
אמר עיר קטנה – כנגד וסבב אותה, ומלך גדול בעם רב כנגד ואנשים בה מעט. והיא במקום נמוך שיכול לבנות עליה מצודים גדולים וגבוהים ממנה. והנה אין ספק שתלכד ואין מציל.
ומלת מצודים – כמו עד למצד {ל}⁠דוד (דברי הימים א י״ב:י״ז), מצודת ציון (שמואל ב ה׳:ז׳), והמ״ם שורש.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ו׳:ח׳.
(14-15) THERE WAS A LITTLE CITY. The early commentaries said that this is a parable.⁠1
A LITTLE CITY. The little city represents the human body.
AND FEW MEN WITHIN IT. The powers of nature that serve the soul.
A GREAT KING. The reference is to the evil inclination. The man who is poor [and wise] (verse 15) stands for man's intelligence.
However, in reality our verse is not a parable, but is to be taken according to its plain reading. It speaks of the wise man who does not have bread. This wise man says,⁠2 [What advantage hath... the poor man that hath understanding? 6:8).]
[The point of verses 14-16 is:] Even though in most cases the wisdom of the poor wise man will not help him in this world, there are also times when wisdom helps more than royalty.
Kohelet says:
A little city. The little city corresponds to: and besieged it.⁠3
A great king means a king with a large number of people. The aforementioned is in contrast to: and few men within it.
The city is situated in a low place; hence, it is possible to build great bulwarks that are higher than it. There is thus no doubt that the city will be taken. There is no one to save it.⁠4
The word metzodim (bulwarks) is similar to metzad (stronghold) in: to the stronghold unto David (1 Chron.12:17), and to metzudat (stronghold) in: the stronghold of Zion (2 Sam.5:7). The mem5 is a root letter.
1. Literally, “was said by way of a parable.”
2. Literally, “himself says.”
3. The king besieged the city. It was easy to besiege because it was small.
4. Ibn Ezra reads our verse as follows: There was a little city which was besieged. It had few men within it. There came a king with a large army and fought against it. He built great bulwarks against it. The city had no chance to survive.
5. The mem of metzodim.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד-טו) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא הקשר הפסוקים והמידע שהם מוסרים זה על זה מעידים שמשמעות הפסוקים היא שכוונתו בהם לשבח את החכמה ולהלל את העוסק בה ולהראות את יתרונו ואת התועלת שיש בהנהגתו בעניינים [שונים, תועלת] שלא תושג בהנהגתם של קבוצה גדולה של חסרי חכמה. לכן הוא הניח [לצורך המשל] שישנה עיר קטנה ואנשיה מעטים, וכאשר שם פעמיו אליה מלך רב כח בעל צבאות גדולים ונשק רב ולאחר מכן חנה ליד העיר הזו והציב עליה כלי מלחמה כמו בליסטראות ומקלעים וכדומה ולא נותרה תקווה שהעיר הקטנה והחלשה ומעוטת האנשים הזאת אפשר להצילה מן המלך הגדול והחזק הזה, ועם זאת אם ישנו בעיר הזאת אדם שיש לו ידיעה והנהגה חכמה שיטפל בבעיה ויארגן אותה באמצעות הנהגתו הטובה [תינצל העיר]. ואפילו יהיה החכם הזה בתכלית העניות והמחסור כך שאנשי העיר לא יחשיבו אותו ולא יזכרו אותו ולא יתעניינו בו הרי שעוניו לא יהיה לו גנות, אלא מעלתו [של האיש] תופיע [לעיני כל] ותועלתו תכלול [את כולם] והוא יציל את כל העיר באמצעות הנהגתו וחכמתו, אע״פ שקודם לכן לא ידע איש את שמו והוא לא היה מפורסם בגלל עוניו. [הכתוב] מוסר לנו כמה עניינים מועילים: הראשון הוא שהוא מספר לנו על מעלת החכמה ותועלתה ושהעוני או העושר אינו נחשב לגביה ואין בו יתרון או חיסרון לגבי החוכמה, והוא הודיע לנו שפשוטי העם אינם מחשיבים את החכמה ואינם מבינים אותה ואינם זוכרים את אנשי החכמה ואף מזלזלים בהם, והוא מוסר לנו שהחכם – בגלל צניעותו ורחמיו – אינו מעניש את פשוטי העם ואינו שונא אותם ואינו שמח לאידם מפני שה מזלזלים בו ואינם מכבדים אותו או מפני שהם מבזים אותו ואינם אוהבים אותו, אלא כאשר הוא רואה אחד מהם בצרה – ועל אחת כמה וכמה את כולם – הריהו מתאמץ למצוא תחבולה להצילם מן הצרה הזו, והוא אינו מעניש אותם על בורותם ומידותיהם הרעות כדי להדמות לאל הנקרא רחום וחנון, כמו שאמר ״ואני לא אחוס על נינוה...ובהמה רבה״ (יונה ד:יא), וזאת על אף חטאיהם והעובדה שהם היו ראויים לעונש ועל אף חסרון השכל אצל הקטנים והתינוקות והבהמות. זה מה שנראה מפשט הכתוב ולפי קישורו עם מה שבא אחריו בעניין שבח החוכמה והסברת מעלתה, ואעפ״כ הרי שכל הפרשנים סברו שהוא משל, ונתנו גם הסבר מתאים למשמעות המשל – אם כי [משמעות זו מתאימה לפסוקים] רק כשהם עומדים בפני עצמם [בלא התחשבות בהקשר הכללי] – ואמרו שהוא משל לגוף האדם וכוחותיו השונים כפי שמכנים [את האדם] ״העולם הקטן״. ופירוש ״עיר קטנה״ הגוף בכללותו הבנוי כעיר. ״ואנשים בה מעט״ הכוחות השכליים המנהיגים. ״ומלך גדול״ כח התאווה ושאר הכוחות הגופניים והטבעיים והחייתיים והמחשבה והדמיון שניהם הם עוזריו וחייליו [של המלך] וממלאים פקודותיו ושוקדים לשרתו. ״ומצודים גדולים״ המידות הרעות והתכונות החומריות והדעות המורגלות והתאוות האהובות [שנוצרו] באמצעות כוחות התאווה הללו. ״ואיש מסכן וחכם״ השכל המנהיג, כלומר השכל הגולמי1 והנפש השכלית, והוא נקרא מסכן בגלל חולשתו לעומתם [לעומת כוחות הנפש האחרים] וההתעלמות מעצותיו. וכבר הסברנו זאת בתחילת ספר איוב בצורה מפורטת יותר, ותוכל לבדוק שם אם רצונך בכך, ואם לא הרי שזו היא המשמעות בלי חסרון. ״ואדם לא זכר״ יש אומרים שזכר משמעו מה שאדם זוכר בלבו, כלומר ע״י כוח הזיכרון, שכן הם אומרים שזיכרון אינו בפה, ומשום כך הם נאלצים לפרש את הפסוק ״ולא זכר שר המשקים״ (בראשית מ:כג) שהוא [יוסף] לא עלה בזיכרונו, ואת המילה ״וישכחהו״ (שם) כחזרה על העניין לפי דרך הלשון. נכון יותר לומר שלמילה ״זכירה״ יש כמה משמעויות, גם משמעות של זכירה בלב וגם משמעות של הזכרה בדיבור, כמו בשפה הערבית, כמו שאמר ״ומשא ה׳ לא תזכרו עוד״ (ירמיהו כג:לו), שמשמעו הוא שאתם לא תוסיפו להזכיר את המילה הזו בפיכם ובדיבורכם, וכך גם ״אמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו״ (שם כ:ט). כך גם בפסוק ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך״ (שמות כג:יג) /אשר לא יתכן שהכוונה בו לזיכרון בלב, שכן2 הזיכרון בלב הוא עניין טבעי אשר אין לאדם שליטה בו להביאו או למנוע את בואו, והרי התורה אינה אוסרת או מצווה על דבר שאינו נתון לשליטת האדם, כשם שאינה אוסרת את השינה או העירות או את העיכול או אי העיכול, בעוד שהיא אוסרת על אמירת שקר ומצווה על אמירת אמת.
1. השכל הגולמי, או ההיולאני – יכולתו של השכל ללמוד ולחשוב, יכולת הקיימת עוד לפני שהשכל רכש ידיעות בפועל באמצעות לימוד (Goichon, Lexique 232) .
2. כך התרגום לפי ב. לפי ל יש נוסח ארוך יותר: [אילו התכוון לזכירה בלב היה אומר ״לא תזכרו״, ואילו ״תזכירו״ הוא בבניין הפעיל, והזכרה לאחר איננה בלב אלא בדיבור, וגם]. נוסח זה קשה, שכן כל כוונת המהלך היא להסביר שגם ״זכר״ בבניין קל יכול לשמש במובן של ״להזכיר לאדם אחר״, כמו הזכיר בבניין הפעיל. ייתכן שמעתיק מאוחר התקשה להבין מדוע מזכיר תנחום בדיון זה פועל בבניין הפעיל, ולכן הוסיף הערה המציינת את ההבדל בבניינים, או שהערה זו נכתבה ע״י תנחום עצמו, אך הוא סילק אותה בשלב העריכה כיוון שראה שאינה מוצלחת.
והוא שכבר ימצא בתחילת הענין קבוץ שכל האדם עם עוזריו, עיר קטנה כי מה שנבנה בה הוא מעט ולו מן העוזרים מעט בתחילת הענין. כי האדם בתחילת ענינו ימצא נמשך לרדיפת התאוות. ובא אליה מלך גדול, והוא הכח המתעורר המושל על אברי האדם וכליו להניעם למה שירצה, והוא היצר הרע, וסבב העיר הזאת הקטנה לתפשה ולהרסה, ובנה עליה מצודים גדולים (שם שם, יד).
(יד-טו) והוא עיר קטנה ומצא בה – יראה כי כמו שיקרה לעיר קטנה אשר אנשיה מעטים כי לא יוכלו לעשות חיל לא מצודה ולא מצדם וכל שכן שהבא עליה להלחם הוא מלך גדול עם כל חילו ופרשיו. ועוד שסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים מכל עבריה שכל אחד מאלה הענינים יספיק לכבשה כ״ש שכשחוברו כלם.
ומצא בה איש מסכן וחכם – אשר לא היה נזכר ונפקד בתוך יועצי העיר כאשר נתקבצו לפקח על הצלתם והוא מלט את העיר בחכמתו מיד המלך הגדול והעריץ ההוא כן יקרה באמת אל כל אדם מן האנשים כי הוא עיר קטנה אשר אנשיה מעטים על מספר אבריה הבנוייה ויש שם שרים ויועצים. גם בעלי מלאכות לתועלת המדינה ההיא כמו שאמר הפילוסוף בסוף מאמר ה׳ מספר המדות וזה מה שיורה היות האדם קבוץ דומה אל קבוץ המדינה אשר בו נמצאו אישים מחולקים מהם במדרגת מצוה, ומהם במדרגת מצווה. אשר קצתם יתייחס להם העשות וקצתם הסבל וכדומה לזה. ואל זה הסכימו חז״ל (נדרים ל״ב.) באמרם עיר קטנה זה הגוף. ואנשים בה מעט אלו האברים. גם הפליגו (אדר״נ פ׳ ל״א) לקראו בשם עולם קטן. וזה החכם במקום אחר דמהו אל ממשלת הבית ופקידותיו והנה הוא בפרשת תחת שלש רגזה ארץ (משלי ל׳) וכבר בארנוהו בהקדמת לך לך. אשר כל זה יורה על פרסום כונת המשל הזה.
והנה האנשים המעט ההמה בני העיר באמת אינם פונים לתועלת העיר ולמלכה והמלך הגדול אשר סבב אותה הוא הטבע הקדום אשר נתרעמת ממנו שיעמוד עליה ברב כחו ובנה עליה מצודים גדולים על הדרך אשר המשיל למעלה באומר אני פי מלך כמו שאמרנו. וכן יאמר להלן אם רוח המושל. וכמעט כי הובקעה אליו העיר.
אמנם האיש החכם המסכן הנמצא בה הנה הוא עצמו אשר אמר למעלה עליו טוב ילד מסכן וחכם והוא ודאי יספיק למלט בחכמתו את העיר מכל הקורות האלה אם ישמעו לקולו בבואו להוכיח ולייסר בדברי עצמם אשר שמעת למעלה שנתבארו היטב אצל הויכוח עם הכח השכלי ואם דבר ידבר והם לא ישמעו אשר לבלתי השמע אליו תבקע העיר אין התלונה כ״א על אנשי העיר באמת אשר הכח הזה אשר עמו הוא הדיבור הוא הראש. והנה גם לפי דרך חז״ל הוא ענין נכבד מאד. ויש טעם נכון וחזק שבו יוכל החכם המסכן להמלט את העיר בחכמתו והוא שיודיע אל המלך העריץ ההוא כל המצר העיר הזאת וכבשה על האופן ההוא ואחריתו עדי אובד ויעיד על אמתתו ספר הזכרונות דברי הימים אשר מעולם כמו שאמרנו ענין זה כתקנו בפרשת נשא ונחזור לענינינו.
(יד-טז) [מביא דוגמא של החכם העני שאינו משיג לחם בחכמתו, אך לפעמים יציל בה עיר שלימה, ולפעמים בגלל עניותו לא תועיל חכמתו]:
עיר קטנה וגו׳ ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. ובכן תנצח חכמת המסכן את מערכת המלך הנלחם עליה וכל מעשה תקפו1 הבא עליה במקרה2: וחכמת המסכן בזויה. ואף על פי שאפשר שתגבר החכמה על המקרה ועל המזל3, הנה יקרה שתמנע החכמה מעשות זה הטוב מפני היותה באדם ׳מסכן׳, אשר היא ׳בזויה׳ בו מפני המִסְכֵּנוּת: ודבריו אינם נשמעים. ובזה לא יושג אותו הטוב שאפשר שיושג בחכמתו4:
1. שהוא ׳מלך גדול׳ ובנה מצודים גדולים.
2. המלך הגדול הוא מערכת הטבע הבא לפגוע באדם, ואף שהאדם הוא כעני מסכן הנתון לפגעיו, לפעמים בחכמתו יכול להינצל. וגם אבע״ז פירש על דרך זה, שאף שנאמר ׳לא לחכמים לחם׳, תועיל להם חכמתם במקרים מסויימים.
3. ולכן ׳טובה חכמה מגבורה׳. ואמר ׳על המקרה ועל המזל׳ לעומת ׳עת ופגע׳ הנזכרים (פסוק יא), כי ׳עת׳ הוא המזל ׳מצד חילוף זמני המערכת׳, ואילו ׳פגע׳ הוא ׳מצד המקרה׳, כמו שכתב רבינו שם.
4. אף שהחכמה יכולה להתגבר על פגעי הטבע, לפעמים לא תועיל חכמת החכם, כאשר החכם הוא עני, ועניותו גורמת לו להיות מבוזה עד שאין שומעים בקולו, ובכך אין ניצולים על ידו.
מצודים – כמו מצדות סלעים (ישעיהו ל״ג:ט״ז).
עיר קטנה – ראיתי עיר קטנה, ודבר קל הוא לכבוש עיר קטנה הואיל ואפשר לסבבה.
ואנשים בה מעט – להלחם מול האויב הבא עליה.
ובא אליה – לכבשה.
מלך גדול – רוצה לומר בעם רב.
ובנה עליה – ממעל לה וגבוהים ממנה בנה מבצרים גדולים בקומה, למען יעלו עליהם להשליך למטה לתוך העיר אבנים וכלי משחית וכאומר בהיות כן אין ספק שתלכד העיר.
(יד-טז) בא וראה: עיר קטנה ואנשים בה מעט, ואין לאל ידם להנצל מכף אויב, אפילו איננו מלך גדול, ובא אליה מלך גדול וסבב אתה, ובנה עליה מצודים גדולים; ומצא בה איש מסכן חכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו. ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמרתי אני הנה בענין זה היתה טובה חכמה מגבורה. אך למי היתה טובה? לאחרים, לא לבעל החכמה; וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים אם יבקש דבר לתועלת עצמו. ואם כן למה נתחכם, ולמה נהיה חרוצים וזריזים, למען היות כרופא ולא לו?
עיר קטנה וגו׳ – א״ר אמי, מאי דכתיב עיר קטנה וגו׳, עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו אבריו, ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע [ולמה נקרא מלך גדול, שהוא גדול מיצ״ט י״ג שנה],⁠1 ומצא בה איש מסכן חכם זה יצר טוב [ולמה קורא אותו מסכן שאינו מצוי בכל הבריות ואין רובן של בריות נשמעין לו],⁠2 ומלט הוא את העיר בחכמתו – זו תשובה ומעשים טובים,⁠3 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא – דבשעת יצה״ר לית דמדכר ליה ליצ״ט.⁠4 (נדרים ל״ב:)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר עיר קטנה – זה העולם,⁠5 ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול,⁠6 ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה הקב״ה, ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם – זה נח,⁠7 ומלט היא את העיר בחכמתו, שהיה אומר להם, הוי, ריקים, למחר מבול בא עשו תשובה8 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו ואנכי אזכרנו, שנאמר ויזכר אלהים את נח.⁠9 (מ״ר)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר עיר קטנה – זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו המצרים, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה פרעה הרשע, ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן חכם זה יוסף,⁠10 ומלט הוא את העיר בחכמתו שאמר לפרעה ויפקד פקידים וגו׳, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא,⁠11 אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ.⁠12 (מ״ר)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר עיר קטנה זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו אחי יוסף, ובא אליה מלך נחל וסבב אותה – זה יוסף, ובנה עליה מצודים גדולים אלו ג׳ גזירות שגזר, שלא יכנס עבד למצרים ולא יכנס אדם בשני חמורים ולא יכנוס אדם מבלי שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו,⁠13 ומצא בה איש מסכן חכם זה יהודה,⁠14 ומלט הוא את העיר בחכמתו שאמר אנכי אערבנו,⁠15 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, שנאמר ואת יהודה שלח לפניו.⁠16 (שם)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר עיר קטנה זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו ישראל שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ובא אליה מלך גדול זה פרעה, וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, שגזר גזירות קשות, ומצא בה איש מסכן חכם זה משה, שנאמר כה אמר ה׳ כחצות הלילה וגו׳, ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר ולקחו מן הדם וגו׳,⁠17 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו שנאמר (ישעיהו ס״ג) ויזכר ימי עולם משה עמו.⁠18 (שם)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר עיר קטנה זה סיני,⁠19 ואנשים בה מעט אלו ישראל,⁠20 ובא אליה מלך גדול זה הקב״ה, וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות ל״ת, ומצא בה איש מסכן חכם זה משה [שנאמר (משלי כ״א) עיר גבורים עלה חכם],⁠21 ומלט הוא את העיר בחכמתו, שנאמר לא תגע בו יד,⁠22 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, דכתיב (מלאכי ג׳) זכרו תורת משה עבדי.⁠23 (מ״ר)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל,⁠24 ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים שנאמר אלה אלהיך ישראל, ומצא בה איש מסכן חכם זה משה שנאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך וגו׳,⁠25 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו, אנכי אזכרנו, שנאמר (תהלים ק״ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ.⁠26 (שם)
עיר קטנה וגו׳ – דבר אחר, עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה צבור, ובא אליה מלך גדול זה הקב״ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם – זה הזקן החכם או החזן,⁠27 ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו – מפני שיבה תקום וגו׳.⁠28 (שם)
1. יתכן דרומז למ״ש בסנהדרין צ״א ב׳ יצה״ר מאימתי שולט באדם – משעה שיוצא לאויר העולם שנאמר לפתח חטאת רובץ, וא״כ הוא גדול מיצ״ט בי״ג שנה, שזה בא משנתחייב במצות.
2. מפרש מסכן מלשון עניות, כמו איש עני ומסכן, ודברי עניים אין נשמעין, והלשון שאין רובן של בריות וכו׳ הוא פירוש ובאור למאמר הקדום שאינו מצוי בכל הבריות, כלומר למה אינו מצוי ברוב הבריות לפי שאין רובן של בריות נשמעין לו.
3. דע״י תשובה ומע״ט יש תקומה להאדם, וקרי לתשובה ומע״ט חכמה ע״פ מ״ש בברכות י״ז ב׳ תכלית חכמה תשובה ומע״ט, ונאמר ראשית חכמה יראת ה׳.
4. ובמ״ר מסיים בדרשה זו, ואדם לא זכר וגו׳, אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו שנאמר (יחזקאל ל״ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ומפרש לב האבן בכנוי ליצה״ר ולב בשר בכנוי ליצ״ט.
5. ר״ל העולם הזה, ונקראת קטנה מפני שנגד העולם העליון היא קטנה ושפלה במדרגה.
6. שהם פחותים במעלה ומועטים במדרגה.
7. נקרא מסכן כלפי בני דורו שביזו אותו, כחכמת המסכן שהיא בזויה, וכן נקרא חכם ע״ש כי אותך ראיתי צדיק לפני, וגם מבואר בב״ר פ׳ כ״ו שלמד תורה.
8. לא נתבאר איך ומה מלט במאמרו זה, והלא באמת לא הועילו דבריו, ונראה כי הנכון כפי הגירסא שבב״ר פ׳ נח פ׳ ל״ג דאיתא שם ומלט את העיר בחכמתו שנאמר ויעל עולות במזבח, והכונה, כי בקרבנותיו נתרצה ה׳ לעולם ונשבע שלא יוסיף עוד לשחת האדמה כמבואר בתורה, והיינו מלט את העיר שהיא העולם כמבואר לעיל.
9. ר״ל שאמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו, כלומר שלא חשבתם אותו לשמוע בקולו שהעיר למוסר אזנכם, תחת זה אנכי אזכרנו לטובה כדמפרש.
10. מפרש מסכן מלשון עניות, והיינו כי לפי מצבו שהיה אז יושב בבית האסורים היה חשוב כמסכן.
11. כמש״כ אשר לא ידע את יוסף, וכן כל מצרים לא זכרו את כל טובותיו בעת ששעבדו בישראל בפרך. או דקאי על זמן פתרונו את החלום לפרעה, שאלו יכלו היו שוכחים אותו מיד, אך הוכרחו להזכירו כמ״ש אחרי הודיע אלהים אותך וגו׳ אין נבון וחכם כמוך.
12. כלומר אתם לא חשבתם אותו שהרי שכחתם אותו כדבר שאינו חשוב ואני חשבתיו והעליתיו לגדולה.
13. וכל כונתו בגזירותיו אלה היה כדי שיוכרחו אחיו לבא בעצמם למצרים לקנות אוכל, ולא ישלחו שליח, וגזר שלא יכנס עבד – כדי שלא ישלחו עבד, וכן גזר שלא יכנס אדם בשני חמורים, דא״כ שמא לא יבאו כולם, אבל מכיון שכל איש עם חמור אחד יחוסו על משא החמור שאפשר לבא עם כל איש ולכן יבאו כולם, ובזה היה חפץ שאם יבאו כולם יתקיים חלומו ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וכן גזר שלא יכנס אדם אם לא יכתוב שמו ושם אבותיו, כדי שאולי לא יכירם פנים יכירם ע״פ שמותיהם.
14. יתכן דקורא לו מסכן לשון עניות ושפלות על שם וירד יהודה מאת אחיו ודרשו שהורידוהו אחיו מגדולתו, יעו״ש במדרשים.
15. ומכח זה שלח יעקב את בנימין ונתגלגלה הודאת יוסף וכל המסתעף אחר זה. ואמנם לא נתבאר ענין ומלט את העיר לפי שדרש דעיר זו מצרים, מה מלט אותה, וצ״ל ע״פ המבואר במדרשים שרצה להחריב את שוקי מצרים בגבורתו, ומכיון שנתודע יוסף ממילא בטלה הסבה, וסמיך על כל ענין יהודה עם יוסף.
16. לא נתבאר מהו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, וי״ל דקאי על האחים ויהודה, יען שבפעם הראשונה שבאו ליעקב כתיב (מקץ כ״ב כ״ט) ויגידו לו את כל הקורות אותם, והיינו שספרו כל פרט ופרט, משא״כ בפעם השנית כתיב רק (ויגש מ״ה כ״ו) ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי, ולא ספרו בפרטיות, ואלו ספרו בפרטיות היו מזכירים את יהודה כי רק הוא גרם להודאת יוסף.
17. יתכן דסמיך אסוף הענין ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, משום דאז היתה שעת סכנה בעיר בשעת דבר מבכורי מצרים, כמבואר בב״ק ס׳ ב׳ ולפנינו בתו״ת שם בפ׳ בא, ומ״ש איש מסכן חכם שנאמר כה אמר ה׳ כחצות הלילה וגו׳, לא נתבאר הענין, ואולי רומז למ״ש בברכות ד׳ א׳ ששינה במכוון מלשון הקב״ה שאמר בחצות והוא אמר כחצות, כדי שלא יאחז בדאי שיגיע חצות לילה לפי חשבון בני אדם ולא יבא, אשר באמת לא כונו יפה הנקודה החוֹצָה את הלילה, ויש כאן גם מסכנות וגם חכמה, מסכנות – שהיה ירא מחשש זה לומר כלשון הקב״ה, וגם חכמה – דעכ״פ אולי לא יכוין ממש ויאחז בדאי, והרי זה חכמה שנשמר מזה. גם י״ל ענין המסכנות שנרדף כ״פ מפרעה וגם גרש אותו.
18. יש לפרש הכונה אתם לא זכרתם אותו וכו׳, משום דכשישראל צריכים להזכיר חסדי אבותיהם הם זוכרים שמות אברהם יצחק ויעקב ולא את משה, ואמר הקב״ה, דהוא יזכור אותו ובזכותו יזכה את ישראל, כמבואר בפסוק שמביא בזה.
19. שהיה מן ההרים הנמוכים.
20. דכתיב בהו (פ׳ עקב) כי אתם המעט מכל העמים.
21. סמך גם על סוף הפסוק ויורד עוז מבטחה דמוסב על התורה, והיינו שעלה עיר גבורים כנוי להשמים מקום משכן גבורי עליון וקבל התורה. ומה שנקרא מסכן עיין מש״כ לעיל אות ס״ד ובסמוך אות ע״ב טעמים שונים.
22. וסופו כל הנוגע בהר מות יומת, ובזה מלט את ההר שיעמוד בקדושתו ותנתן התורה עליו.
23. הא דישראל לא הזכירו אותו מבואר למעלה אות ס״ה, ואמר הקב״ה שעבור זה הוא מזכירו לכבוד שכינה את התורה בשם תורת משה ולא אמרו זכרו את תורתי.
24. עיין לעיל אות ס״ו וס״ז.
25. נראה דסמך אסוף הענין זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וכו׳. ונראה הכונה דלכן נקרא מסכן לפי שלא בקש בזכות עצמו רק בזכות האבות, וחכם נקרא שהשכיל לשכך כעס מהקב״ה. ויותר נכון לומר שחסר כאן הלשון ומלט את העיר שנאמר למה ה׳ וכו׳, דבזה שכך חמת ה׳ מעל ישראל.
26. עיין מש״כ לעיל אות ס״ה בבאור הלשון אתם לא זכרתם אותו, ואמר הקב״ה שעבור זה מזכירו הוא לשבח ולכבוד שרק לכבודו וסבתו שכך כעסו כביכול.
27. המפקח ומשגיח על סדרי התפלות, ויתכן דנקראו ע״ש מסכן ע״ש פרנסתם המצומצמת וכמ״ש בתענית ט״ז א אין מורידין לפני התיבה אלא אדם רגיל, ומפרשי בגמרא איזהו רגיל וכו׳, פרקו נאה וביתו ריקם וכו׳, או דהכונה כאן ע״ש מסכן ע״ש הסכן הסכנתי מלשון רגילות, והיינו שרגילים תמיד להיות בביהכנ״ס, ונראה דחסר כאן לסיים ומלט את העיר בחכמתו, דאלה שחשב מצילים את הצבור, שמוציאים ידי חובתם בתפלה ומשגיחים עליהם, וכמו דמצינו שמעמידין ב״ד משגיחים על המדות ומשקלות (ב״ב פ״ט:) וכן מצינו כ״פ בחז״ל הלשון להזהיר ב״ד על כך והיינו שיפקחו על הצבור, ובזה הם ממלטים את הצבור מעבירה ומעונש.
28. הכונה אתם לא זכרתם וכו׳ שלא נהגתם בהם כבוד הראוי.
כך ראיתי1 עִיר קְטַנָּה הנוחה להיכבש2, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט – מעטים כדי להילחם מול האויב הבא עליה3, וּבָא אֵלֶיהָ לכובשה4 מֶלֶךְ גָּדוֹל – בעם רב5, וְסָבַב אֹתָהּ במצור6, וּבָנָה עָלֶיהָ – ממעל לה7 מְצוֹדִים – מבצרים8 גְּדֹלִים – גבוהים, למען יעלו עליהם להשליך למטה לתוך העיר אבנים וכלי משחית, ובהיות כן אין ספק שתלכד העיר9, כי לא יוכלו אנשי העיר להגן עליה10:
1. מצודת דוד.
2. ר״י קרא, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. אבן עזרא, מצודת דוד.
6. רשב״ם.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. ואין אנשיה שבתוכה יכולים להגן עליה מפני שני דברים, האחד כי מעטים המה ואין יכולים לסבב אותה מבפנים כנגד אנשי המלחמה שסובבים אותה מבחוץ, שנית, שבנה עליה המלך מצודים גדולים, ואפילו היתה עיר גדולה לא היתה יכולה לעמוד לפניהם, ר״י קרא. ואמרו רבותינו בתלמוד (נדרים לב:), א״ר אמי, מאי דכתיב עיר קטנה וגו׳? ״עיר קטנה״ זה הגוף, ״ואנשים בה מעט״ אלו אבריו, ״ובא אליה מלך גדול״ זה יצר הרע, ״ומצא בה איש מסכן חכם״ זה יצר טוב, ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ זו תשובה ומעשים טובים, ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״ הנקרא מסכן כי בשעה שמתגבר יצה״ר אין מי שזוכר את יצרו הטוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט⁠־ה֥וּא אֶת⁠־הָעִ֖יר בְּחׇכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת⁠־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּאא׃
Now a poor wise man was found in it, and he by his wisdom delivered the city; yet no man remembered that same poor man.
א. הַהֽוּא =ק-מ,ב1 ובדפוסים
• ל!=הַהּֽוּא (ה״א מנוקדת)
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למקראות שלובותעודהכל
וְאִשְׁתְּכַח בְּגוֹ גּוּף יִצְרָא טָבָא מַכִּיךְ וְחַכִּים וְאִתְגַּבַּר עֲלוֹהִי וּכְבַשׁ יָתֵיהּ בְּחוּכְמְתֵיהּ וְשֵׁיזֵיב יָת גּוּפָא מִן דִּינָא דְּגֵיהִנָּם בְּתוּקְפֵיהּ וּבְחוּכְמְתֵיהּ הֵיכְמָא דְגַבְרָא עֲבִיד לִקְרָבָא וּמְשֵׁיזִיב יָת יָתְבֵי קַרְתָּא בְּחוּכְמַת לְבָבֵיה וֶאֱנָשׁ לָא דְּכַר בָּתַר כֵּןֵ לְיִצְרָא טָבָא דְּשֵׁיזְבֵיהּ אֱלָהֵין יֵימַר בְּלִבְבֵיה זַכָּאָה אֲנָא הֵיכְמָא דְּיָתְבֵי קַרְתָּא הַהִיא לָא דְּכִירוּ יָת עַנְיָא הַהוּא דְּשֵׁיזִיב יָתְהוֹן.
[א] וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם – זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (בראשית ז׳:א׳). וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, דַּהֲוָה אָמַר לְהוּ וַוי רֵקַיָּיא לִמְחַר מַבּוּלָא אָתֵי, עַבְדוּן תְּתוּבָא, וַהֲווֹ אָמְרִין לֵיהּ אִן מְשָׁרְיָיא פֻּרְעָנוּתָא, מִן בַּיְיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא מְשָׁרְיָיא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח אָמְרִין לֵיהּ, לָא מִבֵּיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא מְשָׁרְיָיא פֻּרְעָנוּתָא. וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא, אֲמַר לְהוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו׳ (בראשית ח׳:א׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זֶה מִצְרַיִם. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ, זֶה פַּרְעֹה הָרָשָׁע. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, כְּמָנוֹן וַעֲקָמוֹן. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יוֹסֵף הַצַּדִּיק. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, שֶׁאָמַר לוֹ לְפַרְעֹה: יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית מ״א:ל״ד) וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה וגו׳ (בראשית מ״א:ל״ה). וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ, וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ (בראשית מ״ב:ו׳).
[ג] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זֶה מִצְרַיִם. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ אֲחֵי יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה (בראשית מ״ב:ג׳). וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ, זֶה יוֹסֵף. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, אֵלּוּ שָׁלשׁ גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר, שֶׁלֹא יִכָּנֵס עֶבֶד לְמִצְרַיִם, וְלֹא יִכָּנֵס אָדָם בִּשְׁנֵי חֲמוֹרִים, וְלֹא יִכָּנֵס אָדָם שֶׁלֹא יִכָּתֵב שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו וְשֵׁם זְקֵנוֹ וְשֵׁם זְקֶנְתּוֹ. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יְהוּדָה. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, שֶׁאָמַר אָנֹכִי אֱעֶרְבֶנּוּ וגו׳, וְעוֹד שֶׁאָמַר לְיוֹסֵף: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר וגו׳ (בראשית מ״ד:ל״ג). וְאָדָם לֹא זָכַר וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו וגו׳ (בראשית מ״ו:כ״ח).
[ד] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זוֹ מִצְרַיִם. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וגו׳ (דברים י׳:כ״ב). וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, זֶה פַּרְעֹה. וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, שֶׁגָּזַר גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת זוֹ מִזּוֹ, שֶׁמְּנָעָן מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וּמָשַׁךְ לָהֶם בָּעָרְלָה, וְגִדֵּל לָהֶם בְּלוֹרִית. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה וגו׳ (שמות י״א:ד׳). וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וגו׳ (שמות י״ב:ז׳). וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ, וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ (ישעיהו ס״ג:י״א).
[ה] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זֶה סִינַי. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, אֵלּוּ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד וגו׳ (שמות י״ט:י״ג). וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת (שמות י״ט:י״ב). וְאָדָם לֹא זָכַר וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ: זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי וגו׳ (מלאכי ג׳:כ״ב).
[ו] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זֶה סִינַי. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, זֶה יֵצֶר הָרָע. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו׳ (שמות ל״ב:י״א). וְאָדָם לֹא זָכַר וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ וגו׳ (תהלים ק״ו:כ״ג).
[ז] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זֶה בֵּית הַכְּנֶסֶת. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, זֶה צִבּוּר. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, זֶה כְּמָנוֹן וַעֲקָמוֹן. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה הַזָּקֵן הֶחָכָם אוֹ הַחַזָּן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַזָּקֵן יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ שְׁטַר גְּזֵרוֹת שֶׁל מֵאָה שָׁנָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. וְאָדָם לֹא זָכַר וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וגו׳ (ויקרא י״ט:ל״ב).
[ח] דָּבָר אַחֵר: עִיר קְטַנָּה – זֶה הַגּוּף. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ אֵבָרָיו. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, זֶה יֵצֶר הָרָע, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא לְיֵצֶר הָרָע גָּדוֹל, שֶׁהוּא גָּדוֹל מִיֵּצֶר טוֹב שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, כְּמָנוֹן וַעֲקָמוֹן. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יֵצֶר טוֹב, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מִסְכֵּן, שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּכָל הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין רֻבָּן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִשְׁמָעִין לוֹ. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ לַיֵּצֶר טוֹב נִמְלָט. אָמַר דָּוִד טוֹבִיָּה לְמַאן דְּשָׁמַע לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל (תהלים מ״א:ב׳). וְאָדָם לֹא זָכַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו׳ (יחזקאל ל״ו:כ״ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ווגד פיהא, רגלא מהינא חכימא, פכ׳לץ תלך אלמדינה בתלאפיה וחכמתה, ומא ד׳כרה אחד קט ולא עלם בה.
ומצא בה אדם פשוט (שאיננו נכבד במלבושו ובהתנהגותו) וחכם והציל אותה העיר בהתחברותו לאנשים (נ״א: בחיבורים שהוא חיבר). ואף אדם לא זכר את אותו אדם מסכן. ואף אדם לא ידע עליו.
ומצא – ונמצא.
מסכן – עני.
בחכמתו – בהנהגתו וחכמתו.
לא זכר – לא זכר ולא ידע.
ואדם לא זכר – לא היה חושבו לכלום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

Yet no person remembered – No one attributed any importance to him.
ומצא בה איש מסכן וחכם – זה יצר הטוב שהוא מסכן שאין רוב בני אדם שומעים אליו וחכם שכל השומע לו הוא חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו שכל השומע ליצר הטוב נמלט מדין גיהנם ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא שהוא רוח ואין אדם יכול לעשות עמו טובה. אמר הקב״ה אדם לא זכר אני אזכרנו והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר שיהו כל העולם שומעין ליצר הטוב.
ומצא בה איש מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא – מפני שהוא מסכן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טו) ומצא... מסכן – הוא שם התואר. ומסכנות הוא השם, והמ״ם נוסף. וזאת הלשון ידועה בארמית.
וענין ואדם לא זכר – שלא היה לאותו החכם המסכן זיכר בפי אנשי העיר לפנים קודם שימלט אותם. יש מדקדקים אמרו כי הַזֵכר איננו בפה, והענין כי כל זָכַר, ויזכור, הוא זכירת הלב. ומלת אזכירה (תהלים מ״ה:י״ח) שהוא מהבנין הכבד היא בפה. והוצרכו לפרש כן ולא זכר שר המשקים (בראשית מ׳:כ״ג) שלא עלה על לבו. ומלת וישכחהו (בראשית מ׳:כ״ג) ענין כפול. ויותר נכון הוא בעיני להיות מלת זכירה פעם בפה ופעם בלב, ויורה עליו ומשא י״י לא תזכרו עוד (ירמיהו כ״ג:ל״ו), שעינינו לא תזכרו עוד לי בפה משא י״י, כי מה ענין לא יעלה על לבבכם זכר משא.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(15) NOW THERE WAS FOUND IN IT. Misken (poor) is an adjective. However, the word miskenut (scarceness) (Deut. 8:9) is a noun. Its mem is not a root letter.⁠1 This term is employed2 in Aramaic.
The meaning of yet no man remembered that same poor man is that the poor man was never mentioned3 by the people of the city before he saved them.
There are grammarians who say that Zachar (remembered) does not mean “mentioned.”4 They say that when the verb zakhar (remember) (Gen. 40:23) and va-yizkor (remembered) (ibid. 8:1) is encountered in Scripture, it always means “remembered.”5 However, the word azkirah (I will make to be remembered) (Ps. 45:18),which is a hifil, means “to make mention by mouth.”6 They are forced to explain the clause reading: Yet did not the chief butler remember (zakhar) Joseph (Gen. 40:23) to mean that Joseph did not enter his mind,⁠7 and that but forgot him (ibid.) repeats Yet did not the chief butler remember.⁠8However, in my opinion it is better to explain the term zekhirah (remembering) as at times meaning “remembering,”9 and at other times as meaning “mentioning.”10 The verse: And the message11 of the Lord shall ye mention (tizkeru) no more, which means: "You will not mention to me with your mouth the message of the Lord (Jer. 23:36),⁠" shows that this is the case. For what meaning is there [in the context of Jer. 23:36 to] “You will not recall in your hearts the memory of the burden of the Lord”?⁠12
1. Literally, “added” or “superfluous.”
2. Literally, “known.”
3. Literally, “remembered by the mouth of the people of the city.” According to Ibn Ezra, zakhar (remembered) means “mentioned”.
4. Literally, “[does not mean] to remember by mouth.”
5. Mentally recalled. Literally, “remembered by the heart.”
6. It means, “I will mention.”
7. Literally, “his heart.”
8. Gen. 40:23 reads: Yet did not the chief butler remember (zakhar) Joseph but forgot him. If zakhar means to keep in mind, then “but forgot him” repeats “Yet did not the chief butler remember (zakhar) Joseph. “However, according to Ibn Ezra's interpretation that zakhar means “mentioned,” the verse does not repeat itself. It should be read: “Yet did not the chief butler mention (zakhar) Joseph but forgot him.” Thus, the verse does not repeat itself.
9. Literally, “in the heart.”
10. Literally, “by mouth.”
11. Literally, “the burden.”
12. Jer. 23:36 reads: And the burden of the Lord shall ye mention no more; for every man's own word shall be his burden; and would ye pervert the words of the living God, of the Lord of hosts our God? It makes no sense to interpret And the burden of the Lord shall ye mention no more as “You will not recall in your hearts the memory of the burden of the Lord” because Jeremiah is referring to the people speaking out loud, not thinking to themselves.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ומצא בה איש מסכן וחכם, והוא השכל ההיולאני, והוא מסכן להיותו נברא משולל מכל המושכלות, וגם לא יגיע להם לקנותם, כי אם בקושי. ואולם שאר הכחות ישיגו מושגיהם בקלות כמו החוש והדומה לו. ומלט הוא את העיר בחכמתו, לא בכחו אבל מצד המעלה והחשיבות אשר לדבר שיגיע השכל אליו, ימשול השכל להניע האדם אל מה שירצהו. וזה ממה שיראה שהחכמה יותר מעולה מאלו החיים הגופיים, עד שמעלתה וחשיבותה יכריח האדם להניח כל אותם הכחות המביאים אותן לאהבת התאוות הגופיות. ועם כל זה נבערו האנשים ולא זכרו את האיש המסכן (שם שם, טו) ההוא והקלו בו, ונמשכו רבים מהם אל התאוות הגופיות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

מסכן – עני ורש כמו ילד מסכן (קהלת ד׳:י״ג).
ומצא בה – ונמצא בתוך העיר איש דל שהיה חכם ביותר, והוא בחכמתו מלט את העיר מיד המלך הבא עליה.
ואדם – קודם שמלט את העיר לא זכר מי מבני האדם את האיש המסכן ההוא, כי היה נבזה בעיני כל ולא עלה זכרונו בפי אנשים, וכאומר אם היה נחשב מתחלה בעבור החכמה לא היה פלא כל כך מה שמלט את העיר, כי החשיבות הועילה אל החכמה, אבל הואיל ולא היה נחשב לכלום, אם כן החכמה לבדה עשתה את זאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וּמָצָא – ונמצא1 בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן – עני ורש2 שהיה3 חָכָם ביותר4, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר מיד המלך הבא עליה5 בְּחָכְמָתוֹ, וְקודם שמילט את העיר אפילו6 אָדָם אחד7 לֹא זָכַר – החשיב8 אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא לכלום9, כי בהיותו מסכן10 היה בזוי בעיני כולם ולא עלה זכרונו בפניהם11:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
9. רש״י.
10. ר״י קרא.
11. וכאומר אם היה נחשב מתחילה בעבור החכמה לא היה פלא כל כך מה שמילט את העיר, כי החשיבות הועילה אל החכמה, אבל הואיל ולא היה נחשב לכלום, אם כן החכמה לבדה עשתה את זאת, מצודת דוד. ובמדרש, ״עיר קטנה״ זה העולם, ״ואנשים בה מעט״ זה דור אנוש ודור המבול, ״ובא אליה מלך גדול וסבב אותה״ זה הקב״ה, ״ומצא בה איש מסכן חכם״ זה נח, ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ שהיה אומר להם, הוי ריקים, למחר מבול בא עשו תשובה, ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״, אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו ואנכי אזכרנו שנאמר (בראשית ח, א) ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ״. דבר אחר, ״עיר קטנה״ זו מצרים, ״ואנשים בה מעט״ אלו המצרים, ״ובא אליה מלך גדול וסבב אותה״ זה פרעה הרשע, ״ומצא בה איש מסכן חכם״ זה יוסף, ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ שאמר לפרעה ויפקד פקידים וגו׳, ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו, שנאמר (בראשית מב, ו) ״וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ״. דבר אחר, ״עיר קטנה״ זה בית הכנסת, ״ואנשים בה מעט״ זה ציבור, ״ובא אליה מלך גדול״ זה הקב״ה, ״ומצא בה איש מסכן חכם״ זה הזקן החכם או החזן, ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״, אמר הקב״ה, אתם לא זכרתם אותו אנכי אזכרנו ״מפני שיבה תקום״ וגו׳, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למקראות שלובותהכל
 
(טז) וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחׇכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃
Then I said, "Wisdom is better than strength. Nevertheless the poor man's wisdom is despised, and his words are not heard.⁠"
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמָרִית אֲנָא בְּמֵימְרִי טָבָא חָכְמַת צַדִּיקַיָא מִכֹּחַ גְּבוּרַת רַשִּׁיעַיָא דְּחוּכְמַת צַדִּיקַיָא וּזְכוּתֵיהּ מְשֵׁיזְבָא לֵיהּ וְלֶאֱנָשֵׁי דָּרֵיהּ וּתְקוֹף רַשִּׁיעָא דְּקָאִים בְּתוּקְפֵיה דְּלִבֵּיהּ בְּדִיל דְּלָא לְמֶהֱדַּר בִּתְיוּבְתָּא מְחַבְּלָא לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וְחוּכְמַת צַדִּיקָא עַנְיָא מִזְדַּלְדְלָא בְעֵינֵי רַשִּׁיעֵי דָּרֵיהּ וּבְעִדָּן דְּיוֹכַח יָתְהוֹן עַל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וּפִתְגָמֵיה אוֹכַחְתֵּיה לֵיתִנּוּן מִתְקַבְּלִין.
וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכִי חָכְמָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מִסְכֵּן בְּזוּיָה הָיְתָה, אֶלָּא זֶה זָקֵן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמִסְכֵּן בִּדְבָרָיו, כְּגוֹן זָקֵן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ: לֹא תַכִּיר פָּנִים (דברים ט״ז:י״ט), וְהוּא מַכִּיר. לֹא תִקַּח שֹׁחַד (דברים ט״ז:י״ט), וְהוּא לוֹקֵחַ. לֹא תַלְוֶה בְּרִבִּית, וְהוּא מַלְוֶה. שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו: וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה (שופטים ט״ז:ל״א). גִּדְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִּדְעוֹן לְאֵפוֹד וגו׳ (שופטים ח׳:כ״ז) וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי אֵין מִסְכֵּן אֶלָּא מִי שֶׁמַּסְכִּין דְּבָרָיו.
פצרת אקול אן אלחכמה אפצ׳ל מן אלגברווה, ועלי אן עלם אלמהין מסתהאן, וכלאמה ג׳יר מקבול.
ואז התחלתי לומר, שהחכמה עדיפה מהגבורה. ולמרות שידיעת האדם הפשוט (שאינו נכבד) בזויה ומאמריו אינם מתקבלים.
ואמרתי – לכן חזרתי לומר טובה חכמה מגבורה אע״פ שחכמת העני מזולזלת ודבריו אינם מתקבלים
ואמרתי אני – בראותי כן טובה חכמה מגבורה והרי חכמתו של זה היתה בזויה לכולם ועכשיו נמלטו על ידו.
And [yet] I said – When I saw this, "Wisdom is better than might,⁠" for this one's wisdom was despised by all, but now, they were all rescued through him.
The Midrash Aggadah [expounds as follows]: A small city – This is the body.⁠1
With few men within it – These are the limbs of a person.
A mighty king – This is the evil inclination, which all his limbs feel.
A poor [wise] man – This is the good inclination.
1. See Maseches Nedarim 32b.
ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה – שהחכמה מצלת את האדם מדינה של גיהנם ולא בגבורה וחכמת המסכן בזויה. אמ״ר יוחנן וכי אדם מסכן למה תהיה חכמתו בזויה אלא זה שהוא מסכן בדבריו כגון זקן שהוא יושב ודורש למה תטה משפט והוא מטה לא תכיר פנים והוא מכיר ודבריו אינם נשמעים בצבור על שהוא רע מהם והוא אומ׳ טול קיסם (מבין) עיניך והם אומ׳ לו טול קורה מבין שיניך.
לפיכך: אמרתי אני טובה חכמה מגבורה, ואף על פי שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. שהרי החכם המסכן מלט את העיר בחכמתו, מה שלא יכלו כל גבורי העיר למלטה.
ואמרתי אני משובחת וטובה חכמה של זה, יותר מגבורה.
וסופו של זה שחכמתו בזויה ואינן נשמעים דבריו.
(טז-יז) ואמרתיטובה חכמה מגבורה – אף על פי שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. לכן בשעת הצורך תעשה החכמה מה שלא יוכלו לעשות הגבֹרים.
ותהיה מלת וחכמת – חסרת ׳אם׳, כאלו אמר ואם חכמת המסכן בזויה, כמו וצמית והלכת אל הכלים (רות ב׳:ט׳), ואם צמית, ורבים כמוהם.
דברי – יש מפרש הפסוק הראשון כן: טובה חכמה מגבורה – ואילו היתה חכמת המסכן בזויה אף כי יותר נשמעים דבריו שהוא מדבר בשפלות קול ונחת מדברי מושל בכסילים בצעקה. כי דברי החכם כמסמרות נטועים בנפש.
ויש אומרים: דברי חכם אחד אינם נשמעים עד שיתחברו.
ויש אומרים: כי אלה החכמים הם עשירים.
והנכון בעיני: שאיננו מדבר על עת אחת, כמו שפירשתי. ואם חכמת המסכן בזויה, יש עת שֶיִישָמע דבריו יותר מדברי המלך.
(16-17) THEN SAID I: “WISDOM IS BETTER THAN STRENGTH.” Even though the wisdom of the poor man is despised and his words are not heard, the fact of the matter is that in time of need his wisdom accomplishes what mighty men cannot achieve.⁠1
The word im (though)⁠2 should be inserted before the word3 chokhmat (the wisdom of). Our text should be read as if written: ve-im chokhmat ha-misken bezuyah (even though4 the wisdom of the poor man is despised).⁠5 Compare: and you are thirsty, go to the vessels (Ruth 2:9), which should be read as if written: “and if (ve-im) you are thirsty, [go to the vessels].” There are many such cases.⁠6
THE WORDS OF THE WISE. There is a commentator who explains the previous verse: Wisdom is better than strength as follows:⁠7 Even though the poor man’s wisdom is despised [verse 16], his words which are spoken in a low and calm voice will certainly be more acceptable than those of one who rules over fools by shouting; for the words of the wise are as nails well-fastened in the soul.⁠8
Some say that the words of one wise man are not heard.⁠9 They are only listened to when the wise gather.⁠10
Others say that the wise men11 refers to wise wealthy men.⁠12
In my opinion, Kohelet does not speak about a single event.⁠13 I have already taken note of this.⁠14 If there are times when the wisdom of a poor wise man is despised, there are other times when his voice is paid more attention to than the words of the king.
1. Ibn Ezra's paraphrase of the verse. Ibn Ezra now explains how he arrived at this interpretation.
2. Literally, “if.”
3. Literally, “The word im is missing from in front of ve-chokhmat (the wisdom of).”
4. Literally, “and if.”
5. According to Ibn Ezra, our verse should be read as if written: “Then said I: 'Wisdom is better than strength, even though the poor man’s wisdom is despised and his words are not heard.⁠" Literally: “Then said I: 'Wisdom is better than strength, and if the poor man’s wisdom is despised and his words are not heard.’”
6. Where a word is missing from the text and should be supplied; i.e., an ellipsis.
7. Our verse and the one preceding it appear to contradict each other. The previous verse stated: “The poor man’s wisdom is despised, and his words are not heard.” Our verse states: “The words of the wise spoken in quiet are more acceptable than the cry of a ruler among fools.” The comments that follow reconcile these verses.
8. See 12:11. Ibn Ezra explains why words spoken in a low and calm voice are more acceptable than the shouts of a ruler, who rules over fools.
9. Verse 16 speaks of a single wise man. People do not pay attention to the opinion of a solitary wise man.
10. Literally, “when they gather. “That is, when the wise gather and express an opinion. Hence, our verse speaks of wise men and verse 16 of a single wise man.
11. In our verse.
12. Whereas verse 16 speaks of a wise man who is poor.
13. Sometimes a poor wise man is not listened to (verse 16). At other times, he is listened to (verse 17).
14. See Ibn Ezra on Kohelet 7:3.
(טז-יז) טובה חכמה מגבורה – כלומר אף על פי שאדם לא זכר את המסכן ההוא, יען כי מסכן ודל הוא, ידעתי אני כי טובהא חוכמת המסכן מגבורת המלך, שהרי בחכמתו נצח את המלך, ומלט את העיר. ואף על פי כןב חכמת מסכן בזוייה, לפי שהוא מסכן, וזיהו הבל בעולם. למה? כי דברי חכמים אפילו בנחת נשמעים – דין הוא שיהיו שומעים אותם. שאינם עשירים יותר מזעקת מושלג בכסילים – יותר מאיש ממשיל משלים בין הכסילים הבאים לשמוע, כמו ״כל המושלד ימשול״ (יחזקאל ט״ז:מ״ד); ״טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים״ (קהלת ז׳:ה׳).
א. בכתב היד: טובת.
ב. בכתב היד: ואעפ.
ג. בכתב היד נכתב לפני מלה זו: מלך, עם סימן למחיקה.
ד. בנוסחנו: הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ.
ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים הכוונה היא ״ואם חכמת המסכן בזויה״ כלומר אע״פ שחכמתו בזויה, שכן משפט זה מחובר למשפט הקודם אשר בו נצחה חכמת המסכן – למרות חולשתו ומיעוט התמיכה בו – את כוחו של המלך הגיבור, למרות תומכיו הרבים. כלומר, הוא אמר כך: אני למדתי מזה שהנהגת החכמה חזקה יותר מהנהגת הכוח הגופני, למרות שחכמת החכם בזויה ודבריו אינם מתקבלים, כפי שאמר ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״ (קהלת ט:טו). משפט עם תופעה דומה של השמטת המילה ״אם״ הוא דברי המקרא ״וצמית והלכת אל הכלים ושתית״ (רות ב:ט) הכוונה היא ״ואם צמית״. כך גם ״התרפית ביום צרה״ (משלי כד:י) הכוונה היא ״אם התרפית ביום צרה״ כפי שבארנו במשלי.
ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה, כי החכמה מושלת על זה המלך הגדול עם רוב כחו וגבורתו. ועם כל זה תמצא אצל רוב האנשים חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (שם שם, טז).
ואמרתי אני – יראה עם זה המשל נתבאר היטב כמה היא טובה החכמה עם שלא שמו אליה לב אל הצלת העיר ושמירתה מן הגבורה אשר עליה יסמוכו בעצם וראשונה עתות כאלה אלא שעל הרוב היתה ישועה רחוקה הרחק מאד מאדם העיר על ידה לפי שלעולם חכמת המסכן בזויה שם ולא נמלטה בחכמתו כי לא נשמעו דבריו ולא בתחילה ולא בסוף וכן לא יעשה ע״ד השכל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ואמרתי – בראותי כן אמרתי טובה החכמה יותר מן הגבורה, הואיל ועל ידי החכמה נמלטה העיר מיד המלך הגבור.
וחכמת המסכן בזויה – כאשר הנה החכמה לבדה עשתה את זאת, כי חכמת המסכן היא בזויה ודבריו אינם מקובלים ולא קנה החשיבות בעבור החכמה, ואם כן לא היה בו חשיבות שתועיל אל החכמה למלט את העיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וחכמת המסכן בזויה – א״ר יוחנן, וכי חכמתו של ר׳ עקיבא שהיה מסכן בזוית היתה,⁠1 אלא זקן שהוא יושב ומסכן דבריו, כגון זקן שדורש לא תכירו פנים במשפט והוא מכיר, לא תקח שוחד והוא לוקח, לא תלוה ברבית והוא מלוה.⁠2 (שם)
1. הא דר״ע היה עני מבואר בנדרים נ׳ ב׳.
2. כלומר שעושה את דברי עצמו עניים וחלושים, שהרי אינו מקיימם, ובמ״ר רות פרשה א׳ מהו מסכן מי שהוא בזוי בדבריו, וזה מכוון לענין זה.
וְכאשר ראיתי כן1, אָמַרְתִּי אָנִי שֶׁטוֹבָה הַחָכְמָה יותר2 מִן הַגְּבוּרָה הואיל ועל ידי החכמה נמלטה העיר מיד המלך הגבור3, וְזאת אף על פי4 שֶׁחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים שהרי החכם המסכן מילט את העיר בחכמתו מה שלא יכלו כל גבורי העיר למלטה5:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. ר״י קרא, אבן עזרא.
5. ר״י קרא. ובמדרש, אמר ר׳ יוחנן וכי חכמתו של ר׳ עקיבא שהיה מסכן בזויה היתה?! אלא זה זקן שהוא יושב וּמִסְכֵּן בדבריו (הזניח דברי עצמו), כגון זקן שהוא יושב ודורש ״לא תכירו פנים״ והוא מכיר, ״לא תקח שחד״ והוא לוקח, לא תלווה ברבית והוא מלווה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃
The words of the wise heard in quiet are better than the cry of him who rules among fools.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מִלֵּי דִּצְלוֹתָא דְּחַכִּימַיָּא בַחֲשַׁאי מִתְקַבְּלִין קֳדָם מָרֵי עָלְמָא יַתִּיר מִקִבְּלַת גַבְרָא רַשִּׁיעָא דְּהוּא שָׁלִיט עַל שָׁטְיָן דְּפַגִין וְלֵית מְקַבֵּיל.
דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים – אֵלּוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים, אֵלּוּ הַמְתֻרְגְּמָנִין שֶׁעוֹמְדִין עַל הַצִּבּוּר.
דָּבָר אַחֵר: דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים – זֶה עַמְרָם וּבֵית דִּינוֹ, אָמַר רַבִּי בּוֹן נִמְנוּ אַחַר הַגַּפָּה וְאַחַר הַגָּדֵר, אָמְרוּ מַה הֲנָאָה יֵשׁ לָנוּ שֶׁאָנוּ נוֹשְׂאִים נָשִׁים וְזוֹרְעִים וּמַשְׁלִיכִים לַיְאוֹר, עַד כָּאן הָעוֹלָם יִתְקַיֵּם. מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים, זֶה פַּרְעֹה, דַּהֲוָה גָּזַר כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד וגו׳, וְלָא הֲוַת בְּדִינָא מַשְׁגָּחָא עַל גְּזֵירָתֵיהּ.
דברי חכמים בנחת נשמעים – זה עמרם ובית דינו שאמרה לו בתו אבא גזירותיך קשים משל פרעה.
מזעקת (כסיל) [מושל בכסילים] – אלו דתן ואבירם.
דברי חכמים בנחת נשמעים – אלו הדרשנים, מזעקת אלו המתורגמנין.
דבר אחר זה עמרם ובית בו שאמרה לו בתו אבא גזרותיך קשין משל פרעה. מזעקת אלו דתן ואבירם.
ומעה כלמאת אלחכמא, אלתי הי ברפק והדו מקבולה, אזיד מן אעלאן ציחהֵ סלטאן אלגהאל.
ועם [זאת] דברי החכמה, שהם בנחת ובשקט, מקובלים יותר מצווחת המושל על הטפשים.
ובכל זאת דברי חכמים שהם בנחת וישוב מתקבלים יותר מצעקות רמות של מושל הכסילים.
בנחת נשמעים – אפילו כשאומרין אותן בנחת נשמעים ומקובלים הם לביריות.⁠א
מזעקת מושל בכסילים – מלכי האומות.
משה נפטר זה כמה שנים ועדיין גזירותיו מקובלים על ישראל, וכמה מלכי האומות גוזרים שמד ואין דבריהם מתקיימין.
א. כן בכ״י לוצקי 778, ועיין לעיל קהלת ח׳:י׳ בהערה שם.
Are received with pleasure – They are accepted by mankind.⁠1
More than the shouts of a ruler of fools – Moshe passed away many years ago, yet his decrees are still accepted by Yisroel, and how many kings of the nations issue decrees over Yisroel, but their words do not endure.
1. Alternatively, the words of the wise [spoken] gently are heard, i.e., בנחת [gently] modifies דברי [the spoken words of the wise] as opposed to בנחת נשמעים [=are received with pleasure]. (Metzudat David)
דברי חכמים בנחת נשמעים – אלו דברי מדרש בוא וראה משה אמר להם לישראל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וכל ישראל שומעין לו וכל הדורות. מזעקת מושל בכסילים שהרי פרעה גזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא עמדה גזירתו אמ׳ אם בן הוא והמיתן אותו אפי׳ המילדות לא שמעו גזירתו. מושל בכסילים אדם שליט על העם והוא כסיל אין דבריו נשמעים.
בכסילים – שמעשיו בכסילות כמעשה הכסילים.
דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים – פתרונו: החכם, אפילו כשהוא מדבר בנחת, דבריו נקשבים ומקובלים לבני העיר יותר מדברי מושל העיר, כשהוא כסיל והוא צועק בקול רם. כיצד? מושל העיר צועק לאנשי העיר מפני גייסות שצרים על העיר, הברו החצים, מלאו השלטים (ירמיהו נ״א:י״א), מרקו הרמחים, לבשו השריונות (ירמיהו מ״ו:ד׳), תקעו בתקוע, הכן הכל, ואין הולך למלחמה, כי אנשיה מעט, ומלך גדול סובב אותה. והחכם המסכן נותן הוא עיצה בלחש, ומילט הוא את העיר בחכמתו (קהלת ט׳:ט״ו). נמצאת למד: שדברי החכם אפילו כשהוא מדבר בנחת, דבריו מקובלים יותר מדברי המושל, אפילו כשהוא צועק, בזמן שהוא כסיל.
דברי חכמים – דבריו של מסכן וחכם זה נשמעין בנחת, והיא בחכמתו של זה טובה ומשובחת,
מזעקתא מלך מושל, שהוא מושל ושליט על בני חילו שהם כסילים. על שם שאין להם חכמה להערים נגד האיש הזה שהוא מסכן וחכם, קורא אותן בני כסילים.
א. בכ״י המבורג: מזעק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים כלומר דברי החכמים מתקבלים, למרות שהם נאמרים בשלווה ובצורה רגועה, הם מתקבלים טוב יותר מן הצרחות של מי ששולט על הטיפשים. זאת משום שמי ששומע את דברי החכמים ובא איתם במגע הם רק אלה שהם חכמים כמוהם או אנשים המשתוקקים לזכות בשלמותם ובדבריהם, ופסוק זה דומה למה שנאמר ״חכימא ברמיזא ושטיא בכורמיזא״ (שוחר טוב משלי כב). אחרים אומרים שפסוק זה מחובר לפסוק שלפניו, והוא אומר שהחכמה טובה יותר מן הכוח והאומץ ומועילה יותר, שכן דברי החכם נאמרים בעדינות וברוגע ובצורה מושכלת, ולכן הוא מעמיק לנגוע בנפש השומעים ומשפיע עליהם, והם מקבלים את תוכחתו. לעומת זאת אדם המושל בטפשותו על טפשים כמוהו אינו מיטיב לטפל בהם ולמשול בהם, אלא כל דבריו אליהם נאמרים בגאווה ובבוז ובגערה ובצעקות, ולכן דבריו אינם מתקבלים, ואע״פ שבאותו רגע הם נותנים את הרושם שהם מפחדים ממנו, הרי שדבריו אינם מותירים בליבם רושם רב, וצרחותיו וצעקותיו רק מוסיפות לבוז ולשנאה שלהם כלפיו.
וגם כן הנה דברי חכמים יותר נשמעים בנחת למי שלא ימשלו עליו, יותר מהשמע זעקת המושל בכסילים (שם שם, יז) אשר ימשול בהם. כי הם לא ישמעו לו מצד הדבר בעצמו, אבל מצד משלו עליהם, ודברי חכמים יהיו נשמעים לאנשים מצד עצם הדברים ההם.
דברי חכמים – יראה שעם שהחכם הזה בעניותיו לא יעצור כח לזעוק ולצווח ולהעביד בפרך היה ראוי שישמע קולו היוצא בנחת מזעקת המושל והוא המלך זקן וכסיל אשר ידבר ויצעק על לב הכסילים אשר כמוהו. ויהיה זה למשל כי החכמים והצדיקים ידעו להתנהג בענין שימשלו על זעקת הטבע וכסיליו המושל בהנהגת העולם. וכמו שאמר על זה מתת הכסילים זבח כי אין חפץ בכסילים כמו שאמר. וע״ד שאז״ל (מ״ק ט״ז:) מי מושל בי צדיק.
(יז-יח) [דוגמא נוספת של החכמה המצילה]:
דברי חכמים בנחת נשמעים. וכן יקרה1 כשיהיה שר הצבא מסדר ענייניו בחכמתו ׳בנחת׳, וזה קודם שיכנס למלחמה, כי אז יהיו דבריו ׳נשמעים׳, וישמרו אנשי הצבא את סדרו2, ויועיל מזעקת מושל, יותר ממה שתועיל ׳זעקת׳ המלך בעצמו, אם יזעק בכסילים, על אנשי הצבא הנלחמים בסכלות ובלתי סדר נאות3, ולכן אני אומר טובה חכמה מכלי קרב, ׳טובה חכמה׳ בתחבולות וסדר המלחמה ׳יותר מכלי קרב׳, וזה כשיהיו4 בלתי חכמת הסדר והתחבולה5. וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ולפעמים יקרה שיהיה שר צבא חכם ומסדר המלחמה היטב, ואחד מן הנלחמים שיחטא מסדרו ׳יאבד׳ הנצחון אשר ממנו תמשך ׳טובה הרבה׳6, כמו שקרה בענין עכן וזולתו7:
1. כלומר, על זה האופן שהתבאר שהחכמה יכולה להציל את האדם, יקרה בעוד אופן.
2. גם אחרי שיצאו לקרב.
3. אם לא יסדר שר הצבא מתוך ׳נחת׳ לפני תחילת הקרב את כל חייל על עומדו, לא יועילו זעקות שישמעו החיילים אחרי כן כאשר כבר נלחמים בלי סדר, ואף שהמלך עצמו יזעק להם, כיון שאז כבר נחשבים לכסילים, הנלחמים ללא סדר ראוי. [והוא כהגדרת החכם והכסיל בכל המגילה, שהחכם רואה את הנולד ומתכונן לפני כן, ואילו הכסיל אינו הולך בחושך ורואה רק את אשר לפניו, ראה מש״כ לעיל (ב יג-טז)].
4. אותם כלי קרב.
5. כי בודאי שיועילו כלי הקרב, אך בתנאי שישתמש בהם עם החכמה והסדר שלפני המלחמה.
6. כלומר, גם חכמת שר הצבא המדבר דבריו בנחת ומסדר את אנשיו לפני תחילת הקרב, לא תועיל אם אחד מאנשיו יחטא וישנה מן הסדר שסידרו שר הצבא, ואותו החייל יגרום להפסד הנצחון.
7. בשמות (כג כא) כתב רבינו: ׳אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, אם איש אחד יחטא ילקו הרבים, כמו שהיה הענין בעכן, כאמרו (יהושע כב כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם [וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף] וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ׳. הרי שעכן יחיד היה שחטא מאשר הורה יהושע, וגרם לכל ישראל שיפסידו את הקרב על העי. [ומבואר ש׳חוטא׳ עולה הן על החייל שאינו שומר את הוראת שר הצבא, והן על חוטא כפשוטו, שחטאו של עכן לא היה בסדר ותחבולות המלחמה, אלא חטא לה׳. ולמדנו מזה שגם שאר העניין מדבר אף על מלחמת היצר, שאם יתכונן לפני שיבוא עליו היצר יוכל לנצחו, ואילו אם לא התכונן יפול, וכפי שביאר לעיל (ז כו), ע״ש, אך גם אם התכונן, חוטא אחד יכול להפיל רבים אחרים אתו].
בנחת – רוצה לומר בשפלות קול.
בנחת נשמעים – אף כי ידבר בנחת מבלי זעקה, המה נשמעים ומקובלים.
מזעקת – יותר מדברי זעקת מושל הנחשב בין הכסילים, רוצה לומר אחד מהכסילים (הדבר הנאמר בזעקה מזרז יותר מדבר הנאמר בנחת ובשפלות קול).
(יז-יח) הן אמת כי משל הדיוט אומר דברי חכמים אף על פי שהם נאמרים בנחת הם נשמעים יותר מזעקת מושל בכסילים; ואומר גם כן טובה חכמה מכלי קרב וחוטא כלומר תועה אחד יאבד טובה הרבה.
דברי חכמים וגו׳ – ולמה אינם שומעים לדברי החכם המסכן? אולי מפני שאומרם בנחת להביא בן אדם אל דעתו? הלא דברי חכמים האמורים בנחת ראוים להשמע! אבל להפך יהיה בכסילים ששומעים יותר אל זעקת המושל וגערתו מאל דברי חכם האמורים בנחת.
דברי חכמים וגו׳ – דברי חכמים בנחת נשמעים אלו הדרשנים, מזעקת מושל בכסילים – אלו המתורגמנים שעומדים על הצבור.⁠1 (שם)
דברי חכמים וגו׳ – דבר אחר דברי חכמים בנחת נשמעים, זה עמרם ובית דינו שאמרו מה הנאה יש לנו שאנו יולדים ומשליכים ליאור ונמנו וגמרו אחר השער והגדר2 עד כאן העולם יתקיים – מזעקת מושל בכסילים, זה פרעה שהיה גוזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא אשגחו על גזירתו. (מ״ר)
1. הדרשנין אומרים דבריהם בנחת ובקצרה ואין שומעין אותן רק החכמים היושבים סמוך להם, אבל המתורגמנין משמיעין להמון העם בארוכה ובקול רם כקול פקיד ומושל. וצ״ע דלעיל פרשה ז׳ פסוק ה׳ כתיב טוב לשמוע גערת חכם ודרשו שם על זה אלו הדרשנין, הרי דהחכמים מדברים ברמה ובגערה, וצ״ל דשאני היכי שבאים במקרה להוכיח את העם בזמן שהשעה צריכה לכך, וכאן איירי בכלל דרשות החכמים בתורה ובמדות ודרך ארץ.
2. כלומר בהסתר ובחשאי, שהיו יראים מלפרסם גזירה זו שפירשו מביתם, כי הלא אז תהיה גזירתם יותר גדולה מגזירת פרעה, כאשר באמת אמרה כן מרים לאביה עמרם ובשביל זה חזר בו מדעתו, כמשחז״ל עה״פ וילך איש מבית לוי וגו׳.
וגם כן הנה1 דִּבְרֵי חֲכָמִים אפילו כשאומרים אותם2 בְּנַחַת – בשפלות קול3, הם נִשְׁמָעִים ומקובלים לבריות4 יותר5 מִדִּבְרֵי6 זַּעֲקַת מוֹשֵׁל הנחשב7 בַּכְּסִילִים – בין הכסילים8:
1. רלב״ג.
2. רש״י.
3. מצודת ציון.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. ורש״י ביאר מושל בכסילים אלו מלכי האומות עובדי אלילים, משה נפטר זה כמה שנים ועדיין גזירותיו מקובלים על ישראל, וכמה מלכי האומות גוזרים שמד ואין דבריהם מתקיימין, רש״י. ובמדרש, בוא וראה, משה אמר להם לישראל (שמות לה, ג) ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״ וכל ישראל שומעין לו וכל הדורות, ״מזעקת מושל בכסילים״ שהרי פרעה גזר (שמות א, כב) ״כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״ ולא עמדה גזירתו, אמר (שמות א, טז) ״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ״ אפילו המילדות לא שמעו גזירתו, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֖ד טוֹבָ֥הא הַרְבֵּֽה׃
Wisdom is better than weapons of war; but one sinner destroys much good.
א. יְאַבֵּ֖ד טוֹבָ֥ה =ק-מ,ב1 ובדפוסים (טפחא מרכא)
• ל!=<יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֖ה> (מרכא וטפחא) לפי דותן וברויאר, ומעיון בכתב⁠־היד נראה שהצדק עמם.
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא, מג״ה
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָבָא חוּכְמַת חַכִּימַיָא בְּעִדָּן עָקְתָא יַתִּיר מִן מָנֵי קְרָבָא בְּעִדָּן אַגִיחוּת קְרָבָא וְגַבְרָא חַיָּבָא חַד דְּאִיתֵיהּ בְּדָרָא גָּרֵים לְהוֹבָדָא טַבְתָּא רַבְּתָא מִן עַלְמָא.
[א] טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב – זֶה חָכְמָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, מִכְּלֵי קְרָב שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, אָמַר רַבִּי לֵוִי זִיְּנָם כְּלֵי זַיִן מִבִּפְנִים, וְהִלְבִּישָׁן לְבָנִים מִבַּחוּץ, וְהִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלשָׁה דְבָרִים, לִתְפִלָּה, וּלְדוֹרוֹן, וּלְמִלְחָמָה. לִתְפִלָּה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי (בראשית ל״ב:י״ב). לְדוֹרוֹן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה (בראשית ל״ב:י״ט). לְמִלְחָמָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וגו׳ (בראשית ל״ג:ב׳) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה (בראשית ל״ג:ג), אָמַר מוּטָב שֶׁיִּפְגַע בִּי וְלֹא בְּבָנַי. וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה, וְלָמָּה שֵׂעִירָה, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה. וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁאִבֵּד כָּל הַטּוֹבוֹת וּמַתָּנוֹת שֶׁל עוֹלָם הַבָּא.
[ב] דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה – זוֹ חָכְמָתָהּ שֶׁל סֶרַח בַּת אָשֵׁר. מִכְּלֵי קְרָב, מִכְּלֵי קְרָבוֹ שֶׁל יוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר (שמואל ב כ׳:ט״ז), מִיכָּן דַּהֲוָה רַחִיק. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אַתָּה הוּא יוֹאָב, קוֹצֵר אַתְּ, לֵית אַתְּ לְפוּם שְׁמָךְ, לֹא אַתְּ בֶּן תּוֹרָה וְלֹא דָּוִד בֶּן תּוֹרָה, לָא כְתִיב בַּתּוֹרָה: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ׳:י׳), שֶׁמָּא לַמִּלְחָמָה, דִּכְתִיב: וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה וגו׳ וְכֵן הֵתַמּוּ (שמואל ב כ׳:י״ח), אָמְרָה לוֹ עַד כָּאן תַּמּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹא לְהִתְקַיֵּם. אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַאן, אָמְרָה לוֹ מַאן אֲנָא, אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי נֶאֱמָן יוֹסֵף לְנֶאֱמָן משֶׁה, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. עִיר, זוֹ אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְלִי שֶׁאֲנִי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד: וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִי וגו׳ (שמואל ב כ׳:כ׳), חָלִילָה לְיוֹאָב, חָלִילָה לְדָוִד, חָלִילָה לְמַלְכוּתוֹ, אֶלָּא לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, אִם בַּמֶּלֶךְ לָמָּה בְּדָוִד, וְאִם בְּדָוִד לָמָּה בַּמֶּלֶךְ, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּגְדוֹל הַדּוֹר, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּוִד שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְחָכָם וּגְדוֹל הַדּוֹר.
אָמַר רַבִּי יוּדָן כָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב: נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד (שמואל ב כ׳:כ״א), בַּמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ בְּדָוִד, זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה וגו׳, אֲמַר לָהּ מְנַן אַתְּ יָדְעֵית, אֲמַר לָהּ כָּל הַמַּחְצִיף פָּנָיו בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִתְחַיֵּב הוּא מִלְּעֵיל. מִיָּד: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ (שמואל ב כ׳:כ״ב), אָמְרָה לוֹן לֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּיוֹאָב, וְלֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּדָוִד, הֵידָא אֻמָּה קָמַת בְּהוֹן, הֵידָא מַלְכוּת קָמַת בְּהוֹן. אָמְרִין לָהּ וּמָה הוּא בָּעֵי, אָמְרָה לוֹן אֶלֶף דְּגוּבְרִין, אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְפַיְּיסָא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית, עֲבַדָא גַרְמָהּ אָזְלָא וְאַתְיָא, אֲמַרָה לוֹן חֲמֵשׁ מָאוָן הוּא בָּעֵי. אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ וּבַר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְחַטָּא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית מִנְּהוֹן, עֲבַדָא נַפְשָׁהּ הִיא אָזְלָא וְהָדְרָא, אֲמַרָה לוֹן חַד גְּבַר הוּא בָּעֵי, וַהֲדָא אַכְסַנְיָא. אָמְרִין לָהּ אִן הוּא טַב קַרְתָּא נֵיהֲבֵיהּ נֵיהֲלֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, מִיָּד: וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אוֹתוֹ בְּעַד הַחוֹמָה וגו׳ (שמואל ב כ׳:כ״ב). וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, זֶה שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
[ג] דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה – זוֹ חָכְמָתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. מִכְּלֵי קְרָב, שֶׁל סַנְחֵרִיב.
אָמַר רַבִּי לֵוִי שָׁלשׁ גָּלֻיּוֹת הִגְלָה סַנְחֵרִיב, פַּעַם רִאשׁוֹנָה הִגְלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד, שְׁנִיָּה עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שְׁלִישִׁית בָּא עַל יְהוּדָה, מִיָּד עָמַד חִזְקִיָּה וְזִיְּנָם כְּלֵי זַיִן מִבִּפְנִים וְהִלְבִּישָׁם לְבָנִים מִבַּחוּץ, וְהִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלשָׁה דְּבָרִים, לִתְפִלָּה, וּלְדוֹרוֹן, וּלְמִלְחָמָה. לִתְפִלָּה, דִּכְתִיב: וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּה אֶל ה׳ וגו׳ (ישעיהו ל״ז:ט״ו). לְדוֹרוֹן, דִּכְתִיב: בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה וגו׳ וְאֶת הָאֹמְנוֹת (מלכים ב י״ח:ט״ז), מַהוּ הָאֹמְנוֹת, רַבִּי לֵוִי אָמַר צִיפְרַיָּא, וְרַבָּנָן אָמְרִין שִׁיגְמַיָּא. לְמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים (דברי הימים ב ל״ב:ה׳), וְנָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאָמַר, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תְּהֵא הַחֶרֶב הַזֶּה עוֹבֶרֶת עַל צַוָּארוֹ, וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת (מלכים ב י״ח:ל״ז), סְפַקְלַי. וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר, סְקִיוֵוי פְּטָרַיי. וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר, סַבְיָא. וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, זֶה סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב בְבשֶׁת פָּנִים וגו׳ (דברי הימים ב ל״ב:כ״א), וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו (מלכים ב י״ט:ל״ז).
טובה חכמה מכלי קרב – טובה חכמה. זה חכמתו של יעקב אבינו. מכלי קרב. זה עשו. זיין עצמו כלי זיין מבפנים וכלי לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים לתפלה ולמלחמה ולדורון. לתפלה מניין שנאמר הצילני נא וגו׳ (בראשית ל״ב:י״ב). ולדורון מניין שנאמר ותעבור המנחה על פניו (שם ל״ג:ט״ז). ולמלחמה מנין שנאמר אם יבא עשו (שם שם ט׳). וחוטא. זה עשו הרשע הדא הוא דכתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (שם ל״ג:ט״ז). ולמה שעירה (א״ר) [ר׳ אלעזר ור׳] שמואל בר נחמני חד אמר מפני שטר חוב וחד אמר מפני הבושה.
ד״א טובה חכמה – זו חכמתה של סרח בת אשר. מכלי קרב. של יואב דכתיב ותקרא אשה חכמה [מן העיר וגו׳ קרב עד הנה] (שמואל ב כ׳:ט״ז). ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב (שם שם י״ו). קציר לית את לפום עובדך לית את בר תורה לאו דוד בר תורה לאו הכי כתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳). שמא למלחמה כתיב. אמר לה ואת מאן את. אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל (שמואל ב כ׳:י״ט). אני שלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה מיד (אמר) [ויען] יואב [ויאמר] חלילה חלילה (שם שם כ׳). חלילה לדוד חלילה למלכותו אלא (הנה) [כי] איש מהר אפרים [נשא ידו במלך בדוד] וגו׳ (שם שם כ״א). אם במלך למה בדוד. אלא ללמדך שכל הנוגע בתלמיד חכם כאלו נוגע בשכינה על אחת כמה וכמה שהוא מלך ותלמיד חכם.
ומלט – זה שבע בן בכרי.
ד״א טובה חכמה – זה משה.
מכלי קרב – זה שלמה אע״פ שעשה עשרה מנורות עשרה שלחנות בבית עולמים לא היו מקריבים אלא בכלים שעשה משה. מכאן אמרו חליל שבמקדש של משה היה של קנה היה ונשבר ותקנוהו ולא היה קולו ערב כבתחלה חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה צלצל שבמקדש של משה היה. של נחושת היה נשבר ותקנוהו ולא היה קולו ערב כמו שהיה ונטלוהו וחזר לכמות שהיה מכתשת שבמקדש של משה היה של נחושת היה ונשברה ותקנוהו ולא היתה מפטמת כמות שהיה חזרו ונטלוה וחזרה לכמו שהיתה. אלו שני כלים שנשברו בבנין ראשון ולא היה עולה עליהן רוחא ועליהן הוא אומר נחושת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה). וכתיב וכלי נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב (עזרא ח׳:כ״ז). תרין אמוראין (חד אזל מנהון בתרין דדהב) [חד אמר חד מנהון כתרין דדהב וחורנא אמר תרי מנהון כתרין דדהב]. מגריפה רב ושמואל חד אמר עשרה נקבים הוו בה [וכל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר] מדברי שניהם היתה מוציאה אלף מיני זמר]. תני חמשה קולות היו נשמעין מיריחו מיריחו היו נשמעין קול שער הגדול כשנפתח. מיריחו היו שומעים קול מגריפה. מיריחו היו שומעין קול צלצל. [מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטיע (אכי) [מוכני] לכיור. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעין קול השופר] ויש אומרים אף קולו של כהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם [בכנויו]. מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת. אמר ר׳ אלעזר בן דלגא עזים היו לאבא בהרי (מקוור) [מכוור] והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת אמר ר׳ חייא בר אבא כתוב אחד אומר בנבל וכתוב אחד אומר בכנור הא כיצד הוא נבל הוא כנור. ולמה נקרא שמו נבל שהיה מנבל כל מיני זמר. א״ר הונא בשם רב יוסף ע״י עור שהיה עבוד על ידי (ניגון) [נימון] יתידות היה מנבל כל מיני למר.
תני ר׳ שמעון בן יוחי אומר בראשונה היה שילוח מוציא מים בכאיסר אמרו בואו ונרחיבה וירבו המים. [הרחיבו] ונתמעטו מימיו [חזרו] וגררוהו ונתרבו מימיו.
טובה חכמה – זה חכמתו של יעקב, מכלי קרב – של עשו, מה עשה זיינם מבפנים והלבישם לבנים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה הצילני, לדורון ותעבור המנחה, למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה.
דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – זה משה.
מכלי קרב – זה שלמה אף על פי שעשה שלמה עשר מנורות עשרה שלחנות לא היו מקריבים אלא בכלים שעשה משה. חליל שבמקדש של משה היה של קנה היה ונשבר ותקנוהו [ולא] היה קולו ערב כמות שהיה וחזרו ונטלוהו וחזר כמות שהיה, צלצל שבמקדש של משה היה ושל נחשת היה ונשבר ותקנוהו ולא היה קולו ערב כמות שהיה וחזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה, מכתשת שבמקדש של משה היתה, נשברה ותקנוה ולא היתה מפטמת כמו שהיתה וחזרו ונטלוהו וחזרה לכמות שהיתה. אלו שני כלים שנשברו בבנין ראשון ולא היה שולט בהם חלודה דכתיב נחשת ממורט, וכתיב וכלי נחשת מוצהב וכתיב שנים חמודות כזהב, תרין אמוראין חד מנהון (כתיבין) [אמר כל אחד ואחר שקול כתרין] דדהב, וחד אמר תין מנהון (דתרין) [כחד] דדהב. מגריפה, רב ושמואל חד אמר י׳ נקבים הוו בה וכל אחד ואחד היה מוציא [עשרה מיני זמר, נמצאת כולה] היתה מוציאה אלף מיני זמר. תנא ה׳ קולות היו נשמעים מיריחו, מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. וי״א אף קולו של כהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם בכנויו. מיריחו היו מריחין ריח פטום הקטרת, רבי אלעזר אומר עזים היו בבית אבא (כהני מדבר) [בהרי מכוור] והיו מתעטשות מריח הקטרת. אמר רבי חייא כתוב אחד אומר בנבל עשור, וכתוב אחד אומר אודך בכנור, הא כיד אלא הוא נבל הוא כנור, אלא נימין יתרין היו בין זה לזה. אמר רבי חייא למה נרא שמו נבל על שם שהיה מנבל כל מיני זמר, (רב הונא בשם ר׳ יוסיף ע״י שהיה וכו׳). תני ר׳ שמעון בן גמליאל שילוח היה מוציא מים כאיסר אחד באו (ונסכינהו והלכו המים) והרחיבוהו ונתמעטו החזירוהו לכמות שהיה ונתרבו מימיו. ד״א טובה חכמה זו סרח בת אשר שנאמר ותבא אל כל העם בחכמתה מכלי קרב שביד יואב (כתוב בשמואל ברמז קנ״ב).
וחוטא אחד וגו׳ – זה עשו וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה מפני הבושה. יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו טובה הרבה, ר׳ אלעזר ב״ר שמעון אומר לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומן העולם טובה הרבה, רשב״י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד את כל הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו את רשעו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.
ואלחכמה אגוד מן אלאת אלחרוב, וכ׳אטי ואחד, יתלף אלכ׳תיר מן אלנעמה.
[ולמרות כל הנאמר בפסוק ט״ז] והחכמה יותר טובה מאמצעי לחימה. וחוטא אחד ישחית הרבה שפע.
טובה חכמה מכלי קרב – חכמתה של סרח, שנאמר בה: ותבוא האשה אל העם בחכמתה (שמואל ב כ׳:כ״ב), עמדה להם יותר מכלי קרב שהיו בידם להלחם עם יואב.
וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – אילולי שהרגו לשבע בן בכרי היו כולם אובדים על ידו.
דבר אחר: וחוטא אחד – הרי שהיו ישראל מחצה צדיקים ומחצה רשעים ובא אחד וחטא ועשאם מרובים נמצא שהכריע כולם לכף חובה.
Wisdom is better than weapons of war – The wisdom of Serach, of whom it is stated, "And the woman then went to [all] the people, in her wisdom,⁠"1 availed them more than the weapons that were in their hands, to wage war with Yo'av.⁠2
But one sinner destroys a multitude of good – Had she not slain Sheva the son of Bichri, they would all have been destroyed by him.⁠3
Another explanation: But one sinner destroys a multitude of good – If Yisroel were half of righteous people and half of wicked ones, and one person came and sinned and made [the wicked] the majority, the result would be that he weighed them all down to be guilty.⁠4
1. Rashi apparently did not have כל in his version of the text.
2. II Shemuel 20:22.
3. Alternatively, the wisdom of Yaakov was more effective than Eisav's weapons. (Midrash)
4. Alternatively, when a wise man becomes a sinner, many people will abandon their pursuit of wisdom by concluding that this person's wisdom was of no avail. (Metzudat David)
טובה חכמה מכלי קרב – כמו חכמתה של אשה חכמה שקראה אל יואב מן החומה אנכי שלמי אמוני ישראל אמרו היא סרח בת אשר שהשלימה מניינם של ישראל במצרים שבעים נפש אמרה לו האתה יואב חכם וגבור שבישראל ודוד חסיד שבמלכים לא למדתם כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל אמ׳ לה חלילה חלילה לא לי ולא לדוד מיד ותבא האשה אל כל העם בחכמתה תחילה אמ׳ להם מי עמד כנגד דוד והצליח וכנגד יואב ונמלט אמרו לה ומה הוא מבקש אמרה אלף איש אמרו מוטב ניתן אלף איש ולא ישחית כל העיר אמרה אנכי אפייסנו במאה איש אמרו הלואי ומי מעכב עשתה עצמה כאלו היא מדברת עמו אמרה להם איש אחד הוא מבקש אמרו אפי׳ הטוב שבנו אם מבקש יהרג ולא ישחית את כל העיר אמ׳ להם אכסני הוא ושבע בן בכרי שמו ומיד כרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אותו מן החומה. וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חט אחד אובד העולם הזה והעולם הבא ומכאן אתה למד לכל אדם שיש קונה עולמו בשעה קלה ויש מאבד עולמו בדבר קל שדברי קהלת כמבועי מים ובנחלים נטיו.
לפיכך אמרתי: טובה חכמה מכלי קרב. וכשם שחכם אחד ימלט נפשות הרבה, כמו שאמרנו: ומלט הוא את העיר בחכמתו (קהלת ט׳:ט״ו), כמו כן חוטא אחד יאבד טובה הרבה – כמו שמפרש והולך.
טובה חכמה – של מסכן וחכם זה יותר מכלי מלחמה של אילו הצרים על העיר.
וחוטא אחד – כשם שמסכן חכם זה ממלט את העיר בחכמתו (קהלת ט׳:ט״ו), כך חוטא אחד מאבד טובה הרבה.
ודומה ומשול הוא:⁠1 לזבובים שאינן ראויים לכלום כי אם למיתה, שמבאישים ומביעים שמן מבוסם.⁠2
1. בפסוק הבאה בקהלת י׳:א׳.
2. על פי הפסוק הבא בקהלת י׳:א׳.
טובה החכמה – איננה צריכה לכלי קרב. וכבר אמר טובה חכמה מגבורה (קהלת ט׳:ט״ז), מגבורת הלב, ויותר תציל ותגן מכלי קרב לגבור. והנה נמצאת החכמה תציל בעליה ואחרים עמו, כמו אנשי עיר קטנה.
והפך זה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – וישוב על מושל בכסילים.
WISDOM IS BETTER THAN WEAPONS OF WAR. Wisdom does not need instruments of war. Kohelet previously said wisdom is better than strength (verse 16), [that is, wisdom is better than the] strength of the heart.⁠1 Wisdom will save and protect better than weapons of war safeguard the warrior. Observe, we find that wisdom will save the wise who possess it. It will also save others along with the wise,⁠2 as in the case of the man of the little city (verse 14).⁠3 The opposite is the case [with a sinner, for] one sinner destroyeth much good.
BUT ONE SINNER DESTROYETH MUCH GOOD refers back to the ruler among fools (verse 17).
1. Bravery. Wisdom is superior to courage.
2. Literally, “him.”
3. The wise man of the little city saves himself and the people of the city.
טובה חוכמה מכלי קרב – לפיכך דין הוא שיהיו דברי חכמים נשמעים, שהוא מלט אתא העיר מכלי קרב של מלך, בחכמתו.
וחוטא אחד שבעיר יאבד טובות הרבה, להשחית את העיר, כגון שבע בן בכרי, אם לא מפני שהשליכו ראשו אל יואב (ראו שמואל ב כ׳:ט״ז-כ״ב).
א. מלה זו חסרה בגוף הפירוש (יש במקומה סימן מעל השורה), ומופיעה רק בשוליים.
טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה הוא אומר: אל תחשוב שדברי ״טובה חכמה מגבורה״ נכונים רק במקרה של גיבור בלי נשק, ואז יכול החכם להפיל אותו בתחבולה ולגבור עליו, כיוון שאין לו נשק. לפיכך הוא אומר כאן: גם אם יש לגבור נשק, החכמה חזקה ומועילה יותר. הוא אמר גם שחכם אחד יכול להציל ציבור גדול, כפי שנאמר קודם ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ (קהלת ט:טו). כנגד זה טיפש אחד כול לערער את מצבו של ציבור גדול באמצעות התנהגותו הגרועה ומידותיו הרעות, וכך הוא משחית את מידותיהם ומרגיל אותם לתאוותנות ורשעות, ומשחית את מעלותיהם ומוביל אותם אל הרוע והמידות הרעות, ועל כך אמר ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״. הוא אמר גם שראוי לחכם לזכות בשני סוגי הידיעות, כוונתי לידיעות המעשיות והעיוניות, כדי שיהיה אדם שיודע ועושה, וזה דומה לאדם גיבור שיש לו נשק, ולכן זה כמעט בלתי אפשרי שיושחת או יובס ע״י אחד האויבים הפנימיים. לעומת זאת אם הוא יודע אך אינו עושה הריהו כגיבור אשר אין לו נשק, וכיצד יכול אדם בלא נשק לפגוש את אויבו? כמו כן, אם יש לו מעשה אך אין לו ידע, הריהו כאדם שיש לו נשק אך אין לו אומץ ולא כוח, אלא הוא עלוב וחלש, וכיצד יכול אדם בלא אומץ להדוף את אויבו ולהתגבר על יריבו? למרות זאת, מעשה בלי ידע יש לו סיכוי רב יותר להוביל לישועה מאשר ידע בלי מעשה, ולכן הוא הזכיר קודם לכן את האומץ לבדו ואמר שהחכמה טובה ממנו, ולאחר מכן הוא הוסיף עליו את הנשק ואמר ״טובה חכמה מכלי קרב״. לאחר מכן הוא הסביר שמי שמזניח את אחד משני הדברים, הידע או המעשה, הרי שהוא מאבד תועלת רבה, שכן ההצלה וההיחלצות אפשריים רק ע״י שילוב שניהם ביחד, כמו שנאמר ״טובים השנים מן האחד״ (קהלת ד:ט), ואם נוספים עליהם גם שקידה ותשוקה המובילים לכך שיזרח עליו אור השכל ויחזק אותו בדרך הודאות והצדיקות, במצב זה נאמר ״והחוט המשולש לא במהרה ינתק״ (שם ד:יב). זוהי תוספת למה שהסברנו בעניין הפסוק הזה במקומו, אך הוא דומה וקרוב למה שהסברנו שם. אחרים אומרים שמשמעות הפסוק ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ דומה לדברי חז״ל ״ששגגת תלמוד עולה זדון״ (משנה אבות ד:יג) והם מסבירים: שגגת החכם היא חמורה ביחס לידע שלו ולשכלו, אפילו אם שגגה מעין זו היא קלה בעיני הבור, בגלל דלות כושר ההמשגה שלו וחוסר יכולתו להבין את האמת, בגלל המרחק שלו מדרגת השכל. לפי זה ״וחוטא אחד״ משמעו שמגרעת אחת וחטא אחד משחית מעלות רבות שלו ומוריד את מדרגתו, שכן הוא אומר: אע״פ שהחכמה שומרת על האדם ומעניקה לו יופי ומחלצת אותו מסכנות ומועילה לו בכל מטרה, יותר מאשר כלי הנשק מועילים לגיבור בזמן המלחמה עם האויב, הרי שמצד שני אם הוא עשה משהו בשגגה או שטעה, או שעשה מעשה רע אע״פ שהוא יודע שאין זה ראוי, הרי שבמקרה זה הוא מאבד רבות ממעלותיו, שכן המעשה הרע מזהם את נפשו מבפנים ואת כבודו כלפי חוץ. כשם שזבוב מת הורס שמן מבושם וגורם לו להסריח, כך מעשה טיפשות קטן המתפרסם בעולם הורס לא מעט ממעלות החכם, כפי שיבואר בפסוק הבא.
ויתבאר מזה גם כן שטובה חכמה מכלי המלחמה וחוטא אחד שימצא בכחות הגוף יאבד טובה הרבה (שם שם, יח) מהאדם, ולזה ראוי לאדם שיכניע כחותיו להשמע אל השכל.
ואם כן טובה חכמה – יראה אם כן טובה חכמה להמלט ממקרי הזמן ופגעיו אשר זכרתי שיעמדו כנגד הקלים והגבורים והחכמים והיודעים המונעים אותם משלמותם מכלי קרב אשר בהם ינצח הגבור את אויביו שהרי הכלים האלו לא יוכלו למלט את העיר כמו שמלט אותה החכם. אמנם חוטא אחד שהוא מחטיא כוונת עצתו. הנה מאבד טובה הרבה שיש בידו לעשות. כמו שיקרה שתבקע העיר לאיש אחד יחטא ברשע או בסכלות בשמירתה כאילו אמר כי הכח הזה אשר עמו הוא האיש החוטא המיוחד אשר בעיר וחטא הרבים תלוי בו. ודרך ההשמע אל השכל לבלתי יחטא לא יסור מביאורו כמו שיבוא אחר שיורה דרך החוטא המאבד טובתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מכלי קרב – כלי מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (תהלים קמ״ד:א׳).
טובה חכמה – יותר תועלת בא מן החכמה, ממה שבא מכלי קרב, כי על ידי החכמה יוכל יותר להנצל מן המיתה ממה שינצל על ידי כלי קרב.
וחוטא אחד – אם מבעלי החכמה נמצא חוטא אחד, אזי רבים מושכים ידיהם מן החכמה באומרם מה הועילה החכמה לזה החוטא, אם כן החוטא הזה יאבד טובה הרבה, כי על ידו רבים משכו ידיהם מן החכמה המביא טובה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וחוטא – מלשון ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז) להוראת טעות וסכלות; כמו שחכמה תועיל הרבה, כן כנגדה הסכלות תזיק ותאבד פרי החכמה; עצות החכם נכונות, רק לפעמים סכלות מצד מי שעליו להקימן יאבדו הטובה והתועלת הראויות לבוא מהן (סיום דברי החוקר לפי בן זאב).
טובה חכמה וגו׳ – טובה חכמה – זו חכמתו של יעקב אבינו, מכלי קרב – של עשו הרשע.⁠1 (שם)
טובה חכמה וגו׳ – דבר אחר טובה חכמה – זו חכמתה של סרח בת אשר מכלי קרב – של יואב, שנאמר (שמואל ב כ׳) ותקרא אשה חכמה אל יואב,⁠2 אמר לה, ואת מי היא, אמרה ליה, אנכי שלומי אמוני ישראל, אני היא שהשלמתי מנינן של ישראל במצרים3 ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, מיד ויען יואב ויאמר חלילה וגו׳. (שם)
טובה חכמה וגו׳ – דבר אחר טובה חכמה – זו חכמתו של חזקיהו מלך יהודה מכלי קרב – של סנחריב, שהיה מכין את העם לתפלה ולדורן ולמלחמה. וחוטא אחר יאבד טובה הרבה זה סנחריב – דכתיב (דברי הימים ב ל״ב) וישב בבושת פנים.⁠4 (שם)
וחוטא אחד וגו׳ – ת״ר, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, לפיכך, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – בשביל חטא אחד יחידי שחטא אבד ממנו טובות הרבה.⁠5 (קדושין מ׳:)
וחוטא אחד וגו׳ – רבי אליעזר ב״ר שמעון אומר, לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם מחצה צדיקים ומחצה רשעים וכאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי, לפי שהעולם נדון אחר רובו, לפיכך, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.⁠6 (שם שם)
וחוטא אחד וגו׳ – וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – זה עשו הרשע שאבד כל הטובות ומתנות של עוה״ב.⁠7 (מ״ר)
וחוטא אחד וגו׳ – וחוטא אחד יאבד טובה הרבה – זה שבע בן בכרי.⁠8 (שם)
1. שבעת נפגש בצאתו מלבן מלט עצמו בחכמתו ממנו ומכלי זיינו ומחברתו כמבואר בתורה בפ׳ וישלח שגם לא רצה להתלוות עמו בדרך ללכת ביחד, ע״פ אמתלאות שונות.
2. בעת שירצה להחריב את עיר אבל במקרה שבע בן בכרי.
3. לא נתבאר מה זכות הוא שהשלימה מנין השבעים נפש, והלא כל השבעים נפש כל אחד לבדו השלים זה המנין. ואולי י״ל דכונה בזה בפשיטות לכבד את ערכה מפני זקנותה המופלגה, שהרי היא עדיין מאותו הדור של שבעים נפש במצרים והביעה זה בלשון מליצי, ועיין בילקוט ש״ב כ׳, וצ״ע.
4. יתכן דסמיך על ענין כל הפסוק וישלח ה׳ נולאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבושת פנים לארצו, ועוד מבואר שם כי כל זאת באתהו על שחרף וגדף כלפי מעלה, וזהו שאמר וחוטא אחד זה סנחריב, יאבד טובה הרבה – הרבה גבורים שרים ונגידים, כמבואר.
5. כפי הנראה דריש וחוטא אחד כמו וחטא אחד, ואולי סמיך לדרוש כן משום דיש זרות במלה זו, נקוד סג״ל במקום ציר״ה, וע״ע בדרשה הבאה.
6. י״ל דלא ניחא ליה כדרשת ת״ק בדרשה הקודמת, לדרוש על חטא אחד לבד, משום דלפי אותה דרשה צריך לפרש וחוטא אחד כמו וחטא אחד כמש״ל, וא״כ הו״ל לכתוב וחטא בלא וא״ו, משא״כ לדרשה דידיה יתפרש ג״כ על האדם החוטא ומלת חוטא תהיה כמו מלה מורכבת ממלת חטא (מטעם שהוא מנוקד בסג״ל) וממלת חוטא (מטעם שהוא נכתב בוא״ו), והנה השלמנו דרשה זו יותר מאשר היא בנוסחת הגמרא ע״פ פירש״י.
7. במכירת הבכורה ובזויו אותה.
8. ענינו ידוע ומבואר בש״ב כ׳ שהניא את לב העם מאחרי דוד ומלכותו.
טוֹבָה – יותר תועלת באה מן1 הַחָכְמָה ממה שבא2 מִכְּלֵי קְרָב, כי על ידי החכמה יוכל להנצל ולהציל מן המיתה יותר ממה שינצל ויציל על ידי כלי קרב3, כמו שקרה עם אנשי העיר הקטנה4, וְאם חוֹטֶא אֶחָד יִמָּצֵא מבין בעלי החכמה הוא5 יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי בגללו הרבה אנשים ימשכו ידיהם מן החכמה המביאה טובה באומרם מה הועילה החכמה לזה החוטא?!6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. ר״י קרא, מצודת דוד. ורש״י ביאר פסוק זה על חכמתה של סרח שנאמר בה (שמואל ב׳ כ, כב) ״ותבוא האשה אל העם בחכמתה״ עמדה להם יותר מכלי קרב שהיו בידם להלחם עם יואב, רש״י.
4. אבן עזרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ורש״י ביאר פסוק זה על שבע בן בכרי שאילולי הרגו אותו היו כולם אובדים על ידו, ועוד ביאר רש״י פירוש נוסף על חוטא אחד שמאבד טובה הרבה שאם ישראל מחצה צדיקים ומחצה רשעים ובא אחד וחטא ועשאם מרובים נמצא שהכריע כולם לכף חובה. ואמרו רבותינו (קידושין מ:), לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, לפיכך עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה, שנאמר ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ בשביל חטא אחד יחידי שחטא אבד ממנו טובות הרבה. ובמדרש, ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ זה עשו הרשע שאבד כל הטובות ומתנות של עוה״ב. ועוד במדרש, ״טובה חכמה מכלי קרב״ זו חכמתו של יעקב אבינו, ״מכלי קרב״ של עשו הרשע. דבר אחר, טובה חכמת חזקיהו מלך יהודה מכלי קרב של סנחריב הוא החוטא אשר איבד טובה הרבה, מדרש רבה, ילקוט שמעוני, לקח טוב. ועוד דרשו, ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ בשביל חטא אחד אובד העולם הזה והעולם הבא, ומכאן אתה למד לכל אדם, שיש קונה עולמו בשעה קלה ויש מאבד עולמו בדבר קל, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144