Iyyov 3 – איוב ג‏ – Mikraot Gedolot

מִן בָּתַר כְּדֵין פְתַח אִיוֹב יַת פּוּמֵיהּ וְלַטֵט יַת יוֹמֵיהּ.

בעד ד׳לך, פתח איוב פאה פד׳ם דהרה.

ויהלל, וגנה דורי. אין הכוונה בני דירו, ולא את יום הולדתו, ולא יום שבו דבר, אלא את כל ימי חייו העלובים. והטעם שלא דברו גם לאחר שבעת הימים עד שהחל איוב, כי כך היה נהוג שאין המנחמים רשאים לדבר ולנחם עד שיפתח האבל כדאיתא במועד קטן כח ב, ומכאן למדו.

ראוי שנבאר מה שאמר על איוב ויקלל את יומו, כי היום לא תבואהו ארירה ולא קללה, ולפיכך פירשתי גנה דורו, ואף הדור וכל חלק מן הזמן לא שיך בו גנות בעצמו, אלא ביחס לגוף בלבד אשר יבואהו בו צער ויסורין, וכפי שהדבר באיוב כך הדבר בירמיה, באמרו ארור היום אשר ילדתי בו¹ אין כוונתו אלא שאותו היום היה מגונה² ביחס לירמיה עצמו לא לכל בני אדם. וכפי שנבוכים מקצת בני אדם בפירוש ארור היום כך נבוכים בפירוש ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר ילד לך בן זכר³, ואני אומר כי גם הארירה הזו אינה אלא גנוי ואין הכוונה בלשון זה שהמבשר מגונה בעצמו, אלא הכוונה שהוא היה מגונה בבשורתו, כיון שהיה סופה לצרות ויגונות קשים ומגונים, וכך אמרו והיה האיש ההוא כערים אשר הפר ה׳ ולא נחם⁴, רוצה לומר שהוא בבשורתו במצב הקשה הזה מפני שהיתה בשורה רעה. ואמרו אשר לא מותתני מרחם⁵, אין כוונתו בכך שהיה יותר טוב אלו הרגו האיש ההיא, אלא כוונתו שימיתהו בדבור⁶ או יקונן עליו לפני אביו, אמר אלו היה מקונן עליו לפני אביו היה יותר נוח ממה שבשר את אבי ופחות צער ודאגות. וכעין דברו זה יהיה ענין ויקלל את יומו שבאיוב, גנה דורו ולא שקללו.

1. ירמיה כ יד.

2. אף כאן תרגמתי ״מגונה״ שלא בדיוק, כי לא מצאתי מלה מדוייקת, והכוונה מה שקוראים חיים רעים. או ימים רעים כלשון הכתוב.

3. שם כ טו.

4. שם כ טז.

5. שם כ יז.

6. כלומר שישתוק ולא יבשר.

קד ינבגי אן נוצ׳ח פי קולה ען איוב ויקלל את יומו אן אליום לא תלחקה אללענה ולא אלשתם, פלד׳לך פסרתה פד׳ם דהרה, ואלדהר איצ׳א וכל ג׳ז מן אלזמאן לא ילחקה אלד׳ם פיה, [בל] באלאצאפה אלי אלג׳סם וחדה אלד׳י ילחקה פיה שקא ובליה, וכאלקול פי איוב כד׳לך אלקול פי ירמיה, אד׳ קאל ארור היום אשר ילדתי בו, אנמא אראד אן ד׳לך אליום כאן מד׳מומא לירמיה פי נפסה לא לכל נפוס אלנאס. וכמא יתחיר בעץ׳ אלנאס פי תפסיר ארור היום כד׳אך יתחירון פי תפסיר ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר ילד לך בן זכר, פנקול אן הד׳ה אלארירה איצ׳א אנמא הי ד׳ם, ולם יריד בהד׳א אלקול אן אלרג׳ל אלמבשר מד׳מום פי נפסה, ואנמא אראד אנה כאן מד׳מומא פי בשארתה למא אלת אלי אלמצאיב וגמום צ׳ארה מד׳מומה, וכד׳לך קולה והיה האיש ההוא כערים אשר הפך ה׳ ולא נחם, יעני אנה פי בשארתה בהד׳א אלחאל ואלצ׳רה ממא הו בשארהֵ סו. וקולה אשר לא מותתני מרחם, לם יקצד בה אנה כאן אלאצלח אן יקתלה הד׳א אלרג׳ל, ואנמא אראד אן ימיתה באלקול או ינעיה לאביה, פקאל אנה לו כאן נעאה לאביה לכאן אעפא ממא בשר אבי ואקל מונה ואהתמאם. ונט׳יר קולה הד׳א יכון מעני ויקלל את יומו פי איוב ד׳ם דהרה ולם ילענה.

ולאחר ימי אבילות: פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו.

את יומו – יום לידתו.

ויקלל את יומו – אף על פי שלא ישיג ליום ברכה או קללה, לכן ברוב הצער יאמר האדם המצטער מקולל יהיה היום שנולד בו והשעה שנולד בה. גם יש ימים שיהיו כן בהיות גוף שני המאורות על מתכונת קשה, וזה צריך פירוש ארוך. וכן אמר ירמיה: ארור היום אשר יולדתי בו (ירמיהו כ׳:י״ד).

ויש אומרים: על שם היום מהשבוע יאמר שהיה מתאוה שלא ישמע זכרו, והוא היום שנולד בו. והנכון הוא הראשון.

אחרי כן – אינו דבק עם שבעת ימים רק פי׳ אחרי כן שישבו אתו לארץ והיו יראים מלדבר אליו הוא פתח את פיהו, ודעת המפרשים להיות אחרי כן אחר עבור שבעת ימים ואין כן דעתי.

ויקלל את יומו – אם לא תשיגנו קללה כי כבר עבר וקללהו מרוב צערו והטעם רצונו היה שיאבד יום הולדו ולא היה רואה הצער; או היה מקלל יום שנולד בו שהוא בכל שבוע חוזר שלא יהיה עוד כאשר היה עד עת צרתו ולא יעמוד עוד בצער והפי׳ הראשון טוב מזה בעבור שאמר כי עתה שכבתי ואשקוט (איוב ג׳:י״ג).

ויקלל את יומו – מצאנו הנביאים מקללים כן, כי כן ירמיה אמר ארור היום אשר יולדתי בו (ירמיהו כ׳:י״ד), רק הכוונה באיוב היתה רעה כאשר אבאר, וחביריו הכירו מחשבתו מתוך דבריו, ולכן יענוהו קשות.

ועתה אפרש כוונת הספר בכללו. בראות איוב הצרות הרבות והרעות הבאות עליו, והוא יודע בעצמו צדקות נפשו, חשב כי אולי אין דעת וחשבון אצל האלהים במעשה בני אדם וכי ההשגחה מסולקת מהם, ופתח דבריו לאמר, כי ממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הנולד נותנים לנולד הרעות והטובות, נטה לדעות הוברי שמים המהבילים, ולכן פתח יאבד יום אולד בו (איוב ג׳:ג׳), וקלל היום והלילה וכוכבי נשפו ועפעפי שחר כי הם גרמו רעתו, ויטעון מצד גריעת האדם ומעלות האלהים לא ישים אליו לבו, והנה הוא תחת ממשלת המקרה כפי מערכת הכוכבים ומשטרם בארץ, יאמין באדם כמו שיאמין אנחנו בשאר בריות הארץ, כי אין השמירה העליונה בהם רק לקיום המין אין ליחיד מהם עונש או שכר, ולא נאמר שם שחטאו כשישחטו ולא שזכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם בשפע, זאת כוונתו במענה הזה הראשון. ויחזיר זאת במענה השני באמרו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז׳:י״ז), והראיה עוד על זה שאמר לו אליפז ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט (איוב כ״ב:י״ג), עבים סתר לו ולא יראה (איוב כ״ב:י״ד), זאת הסרת ההשגחה מן השפלים, וחוג שמים יתהלך (איוב כ״ב:י״ד), השגחתו בקיום המינים בכלל השמים וצבאם, האורח עולם תשמור וגו׳ (איוב כ״ב:ט״ו). והראה איוב עצמו מתנצל לאמר כי לא היתה הסברא הזאת עמו בשלותו, ואמר אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך (איוב ל״א:כ״ו), ויפת בסתר לבי (איוב ל״א:כ״ז), אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב ל״א:כ״ה), כי היה זה בעיני עון פלילי, כי כחשתי לאל ממעל (איוב ל״א:כ״ח), שהוא ממעל להם ומאתו הכל לא מכהות כוכב אור והירח. רק עתה בבוא הצרות עליו על לא חמס בכפו¹ היו לו לראיה שההשגחה נעדרה מן השפלים. ולדעת רז״ל היתה תלונתו יותר רעה, אמרו במדרש שמות רבה: רגם את האיקונין, יאבד יום אולד בו (איוב ג׳:ג׳), קלל את השלטון, הלילה ההוא יקחהו אפל (איוב ג׳:ו׳). יתכונו לומר שמרד במדות יום ולילה מנהיגי עולם השפלים, והמשכיל יבין.

והנה פירשתי לך תלונת איוב בכל הספר הזה עם שאר הטענות הבאות בפסוקים אשר אפרש בעזרת השם. והנה הסתכלתי בספר הזה ואין בטענות איוב ובדברי חביריו זכרון השם הנורא, ולא יזכיר רק שמות אלהות ושדי, הוא השם המקובל להם מן האבות כמו שכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו׳:ג׳), ואולם בתחלה הזכיר איוב כשאמר ה׳ נתן וה׳ לקח (איוב א׳:כ״א), וכן נזכר בדברי האבות ויקרא שם אברם בשם ה׳ (בראשית י״ג:ד׳), וזולתו, וכן אמר עוד במענהו הראשון לצופר מי לא ידע בכל אלה כי יד ה׳ עשתה זאת (איוב י״ב:ט׳), אבל בתוכחת במענה ההוא בעצמו אמר, אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפוץ (איוב י״ג:ג׳), ועם השמות האלה יתווכח לעולם. ואשר אמר הן יראת ה׳ היא חכמה (איוב כ״ח:כ״ח), איננו מן התוכחות והוא כתב אל״ף. וכן הקב״ה במענהו הזכיר לו שמותיו הנכבדים אלה בפסוק הרב עם שדי יסור (איוב מ׳:ב׳), ובכל דברי השטן יזכיר השם המיוחד, וכשיחזור לאיוב יאמר אלהים, ירא אלהים (איוב א׳:ח׳), החנם ירא איוב אלהים (איוב א׳:ט׳), לא ירא ה׳, וכן בסוף הספר אחרי שובו לא יזכיר רק שם המיוחד. והכוונה בזה כי תלונת איוב לאמר, כי הנהגת השפלים בגלגלים ובאמצעות המלאכים שהם נפש לגלגלים, וע״כ יזכיר שם אלהים שהוא כולל כל בני האלהים וצבאות מעלה במקומות רבים, כענין שנאמר כאן ויבואו בני האלהים (איוב א׳:ו׳), ויברח הספר הזה מהזכיר השם הנכבד שהוא שם העצם, כי אולי לא ידע איוב סודו והנהיגו השפלים וחדשו אותות ומופתים בעולם, כי למשה רבינו נתגלה הדבר הזה, והכלל כי המבין פסוק וארא אל אברהם ואל יצחק וגו׳ (שמות ו׳:ג׳) ידע זה. ועתה אשוב לפרש המענה.

1. השוו ללשון הפסוק באיוב ט״ז:י״ז.

וכראות איוב כי אין דובר אליו דבר פתח פיהו וקלל את יומו לפי שדעתו היה כמו שיתבאר מדבריו שכל מקרי האדם הם מוגבלי׳ ומסודרים לפי מערכת הככבי׳ בעת הלידה.

(הקדמה) איוב א׳

(א-ג) יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ. חשב שהאל הרע לא ירבה להרע כל כך בלתי עזרת המערכת, ובכן קילל יום הלידה המורה על מקרי הנולד¹: וְהַלַּיְלָה [אָמַר הֹרָה גָבֶר]. ליל ההריון המורה על עניני ההריון². וענין הקללה היה שלא תתעבר אשה בלילה כמוהו, ולא ייוולד שום נולד ביום שנולדתי בו³, שלא יקרה להם כמו שקרה לי⁴:

1. כי מזלו של אדם תלוי במערכת הכוכבים בשעה שנולד, וכיון שחשב שמערכת הטבע סייע לאל הרע להביא עליו ייסוריו, התכוון לקלל את מזלו, ולכן קילל את ׳יומו׳, היום שבו נולד ובו נקבע מזלו.

2. כי גם מצב הכוכבים והמזלות בשעת ההריון קובע את מזלו של הוולד. ויל״ע בזה, יום הלידה מורה על קורות החיים, וליל ההריון מורה על קורות ימי העיבור?

3. כלומר, קללה זו שקילל את יומו הוא כל המבואר בפרק זה באריכות, וקילל את ׳יום׳ הלידה ו׳לילה׳ ההריון.

4. כיון שהמערכת היא שגרמה. לעומת שאר המפרשים שלדעתם קילל איוב את היום והלילה שבעבר, מפרש רבינו שקילל את אותו היום והלילה לעתיד, וקללתו היא מעין תפילה שלא יווצר ולא יוולד איש ביום ולילה אלו, מפני שמזל הוולד יהיה רע. כפירוש זה כתב רבי אליעזר מבלגנצי: ׳והנכון כמו שפי׳ ר׳ אליעזר מבאייצי: יאבד יום – שנולדתי בו מכל ימות השנה, שלעולם יהיה בו חשך. וגם הלילה שאמר הוא והגיד לעולם עלי הורה גבר – הוא ליל עיבורי שיאבד כמו כן בכל שנה׳ (מתוך ׳על התורה׳).

ויען – עניינו הרמת קול וכן וענו הלוים וגו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד).

אחרי כן – כאשר חלפו שבעת הימים.

ויקלל את יומו – אשר נולד בו בחושבו שכל מקרי האדם המה מוגבלים ומסודרים לפי מערכות הכוכבים בעת הלידה וההריון ולזה הוכח גם הוא במכאוב כי לא מצא בעצמו עון אשר יחטא ואשם ולכן ממרירות לב קלל יומו על כי בו הורו מערכות הכוכבים בו לרעה.

פתיחה למענה הראשונה מענה איוב

כתב העיקרים (פרק ד ממאמר הרביעי), כי דעות האנשים בהוראת המערכת, לפי מה שנמצא לקדמונים, שניים:

• האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימיים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שיימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלהי הנבואיי וקצתם לא, אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שיישא אדם אישה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חיסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שווא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם.

• ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי ענייניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים יישא וכדומה, וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להימלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים (שבת קנו, א): ״מזל מחכים מזל מעשיר״.

והנה, מבואר ונגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל ענייני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחילת מענהו, שקילל ליל ההריון ויום הלידה, שהם היו בעוכריו (פסוק ג-י), כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על היעדרו, כי למה ייצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י-יד)?

כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות, כמו חסרון העושר ודומיהו, וכל שכן כי יירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר, כל זה הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות, לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל, שאז ישוה האפס וההוה החסר, אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (יד-יז),

ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פרק ב מחלק ג) בשם חכם אלראזי, שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שיימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ גם כן איוב בויכוחו (יז-כ),

וכל שכן שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן, ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד, על כל פנים תעמוד השאלה, למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ),

ויותר נראה תהפוכות הזמן כי אך רעה זה מבקש, שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המוות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב, ואז יגיעהו המוות (כא),

מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה, אם טוב ואם רע, ומזה מבואר גם כן שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה, כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסיבת המערכת, ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כב-כד), והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו, כי אחרי שהחזיק את עצמו לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה אליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סיבות מתחלפות, רוח אשר ומחנת אויב, והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו, ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת, שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסיבות יתהפך (כו), וגם היה לו ראיה לזה ממה שליבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאילו ליבו ניבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כה).

והנה, בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה׳ יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי אי אפשר לייחס אל ה׳ חסרון ידיעה, ושאי אפשר לומר שייצא עוול מאיתו, רק שהעוול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עוול מה׳ בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חופשי במעשיו, והוא מוכרח עליהם, וכל זה יתבאר עוד בראיות אצלו בויכוחיו הבאים אחת אחת.

ויקלל את יומו – כי חשב שהכל תלוי במשפט מערכת הכוכבים והמזל כנ״ל בפתיחת המאמר:

The First Oration - Job's Opening Speech

In Sefer Ha-Ikarim (Part 4, Chapter 4), Joseph Albo notes that there are two ancient opinions concerning the workings of astrology.

• One is the view of the Philosopher, who says that the heavenly bodies and the stars exert an influence upon the lower world by means of their various motions, by which they cause the elements to move, and combine them and prepare them in various ways to receive the natural forms, so that some persons are prepared to acquire wisdom and others are not; some are prepared to receive the divine prophetic influence and others are not... As for any other signification the stars may have in relation to other things which have no connection with their elemental qualities, as for example in the determination of poverty or wealth, or whether a given person will marry one wife or more than one, or whether he will be virtuous or vicious - this school denies any such power. It is false, they say, and extremely unlikely that the stars should give indications of things which have nothing to do with them, like poverty, wealth love, hate, etc.

• The second view is that of the astrologers and star-gazers. They say that all things that happen to a man, do so by the decree of the stars. And they prove it by actual verification. The astrologer tells a person what will happen to him in all particulars, whether he will live long, whether he will be poor or rich, how many wives he will have and so on. This shows that all things that happen to a man are due to the decree of the stars, which it is impossible to escape... Some of the Rabbis hold this view: 'Luck makes one wise, and luck makes one rich' (TB Shabbat 156a).

Clearly, Job held the same opinion as the astrologers, namely, that all human affairs are prescribed and apportioned by the Cosmos.⁠¹ This is the principle he lays down at the beginning of his speech, when he curses the night of his conception and the day of his birth, for they had been his ruin (Judges 11:35) (Ch.3:3-10). If they had seen, at the time, that his horoscope prescribed that he was to be a failure during his life, they should have decided upon his extinction, for why should he come into existence just to see strife and sorrow (Jeremiah 20:18)? (Ch.3:10-14).

For man instinctively feels² that non-existence is bad for him. Thus, he rues any degree of non-existence which may leave him in want of any object in existence, such as a lack of wealth and the like. Above all, he is frightened by the thought of his own total extinction. But all this is only the homeborn child (Leviticus 18:9) of his imagination, after he has already come into existence. This would not be so had he never existed in the first place, for then nothingness and the absence of presence would be equivalent. We could not then delineate the extent of the non-existence, namely, whether he became extinct never having been of great rank or never having been of low rank, for there is no difference between nothingness and nothingness (Ch.3:14-17).⁠³

And with this he broadens his argument and comes to the same conclusion as that attributed by Maimonides (Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 12) to the scholar Al-Razi, namely, that there is more bad than good in the world.
For if the happiness of man and his pleasure in the times of prosperity be compared with the mishaps that befall him, - such as grief, acute pain, defects, paralysis of the limbs, fears, anxieties and troubles, - it would seem as if the existence of man is a punishment and a great evil for him. This author commenced to verify his opinion by counting all the evils one by one.
As the folk-songs and proverbs of many of the peoples of the world say:
'It is a wonder when anything good happens.'
Yea, his misfortunes are many (Deuteronomy 31:17) and enduring too.
Job makes much of this in his argument (Ch.3:17-20).⁠⁴

And even if some other person denies [that the bad outweighs the good] and says that he is bright-eyed with success, enjoying the passage of time as he laps the sweetness of the honeycomb, desirous of life and length of days, for ever and ever (Psalms 21.5). The question [asked by Job] still remains in full force. Why did [the night of his conception and the day of his birth] bring him into existence and give life to one who is only waiting to die? (Ch.3:20).

Moreover, consider the vagaries of destiny. For it is only by reason of this troublemaker (1 Kings 20:7) that a person, who had been desperately poor and destitute all his days, and had longed for and begged the release of death but to whom the stars gave life, suddenly comes upon great treasure and vast wealth, only to die soon after, just when he wanted to live and see the good (Job 7:7). (Ch.3:21).

This clearly shows that the governance of man is subject to the rule of astrology and its ordinances, for good or for bad.⁠⁵ And, furthermore, that man is neither master of his actions nor has freedom over them. Choice and enterprise make no difference whatsoever, for his individual acts are prescribed by order and by reason of the stars, and he is incapable of doing good .nor bad other than at their behest (Ch.3:22-24).
Job asserts that the proof of all this is in what had happened to him. He had considered himself to be a truly righteous man. Accordingly, he could not accept that what had happened to him was God's retribution for wicked deeds he had done. Nor, in the light of the unnatural way in which he had lost his possessions, could he consider that it was all accidental. In the space of just one hour he had been struck by a variety of agents—tempest, fire and hostile action—suddenly and all at once. Clearly, he was under attack from heaven itself. This must have happened because the stars had decreed that at that particular moment his fortune should reverse. (Ch.3:26)
Further proof of this was the premonition he had always felt that the future would be bad. It was as if his mind foresaw that the fate decreed for him by his stars was bad and that he was destined for doom. (Ch.3:25).

Behold! Underlying all the postulates Job put forward was the conviction that God must know everything that happens in the world below. For no lack of knowledge can be ascribed to Him, nor can He be designated a source of injustice. The unfairness in reward or punishment does not ensue from God. It is caused by the stars. For man has no freedom over his actions; he is compelled in what he does.
All of this will be further clarified by the proofs Job will be presenting in his coming arguments, one by one.

1. Nahmanides and Gersonides ascribe the same belief to Job. This however raises the question of why, if he did not believe in God's Governance of the sublunar world, Job had offered sacrifices to God lest his children had sinned. Gersonides replies that Job had believed in the immortality of the soul and it was by reason of this that he had done his best to educate his children to the worship of God, even though he did not believe that any material reward would accompany it. Confused as to the workings of Providence, he had wanted to do the right thing and to cover all possibilities and so had acted as though he believed in reward and punishment. However, when the calamities befell him he lost his faith. Malbim's answer to this question, as we shall see, would be that Job never ceased to believe in Providence. The positions and arguments he assumes in the debate were just an act: polemics.

2. Literally, 'the impression stamped on man's mind is'

3. In his glosses, Malbim adds the following explanation:
For persons who actually exist, differences of rank have meaning; one is a king, another a courtier. There are also many levels within existence, the weakest and frailest of which is that of a dead fetus, below which there is only extinction. But such distinctions are meaningless for one who has never existed. There are no degrees within nothingness. It is only man's imagination after he has come into existence which makes him feel that these distinctions are bad. But if he did not exist to begin with, these too would not exist.

4. We would all be better off had we not been born because there is always more bad than good in the world. But this would not be the case if God Himself governed.

5. Nature's indifference to ethics or morality is an evil that could not possibly be the result of God's Governance. It is the ultimate proof that Governance has been delegated to the blind rule of the Cosmos.
For Nature, heartless, witless Nature
Will neither care nor know. (A.E. Housman).

ויקלל את יומו – יום הולדתו כמו למעלה א׳:ד׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון