×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת⁠־נֹ֖חַ וְאֶת⁠־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃
God blessed Noach and his sons and said to them, "Be fruitful and multiply and fill the earth.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברד״קפענח רזארלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[א] 1ויברך אלהים את נח וגו׳ פרו ורבו ומלאו את הארץ, זה שיכן בזכות הקרבנות. (בראשית רבה ל״ד).
[ב] 2כשברא את האדם ברכו שנא׳ (בראשית א׳:כ״ח) ויברך אותם אלהים, והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבא דור המבול ובטלוה, שנא׳ (בראשית ו׳:ז׳) ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי, כיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקב״ה שבטלה מהם אותה ברכה, חזר וברך את נח ואת בניו, שנא׳ ויברך אלהים את נח ואת בניו, והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם לעולם וכו׳. (תנחומא ישן ברכה א׳).
[ג] 3ברך נח ובניו שנאמר ויברך אותם אלהים במתנותיהם והנחילם את כל הארץ. (פרדר״א פכ״ד)
[ד] 4ויאמר להם פרו ורבו. אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה, אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה שכן מצינו באברהם אבינו דכתיב (בראשית כ״ד:ז׳) ולקחת אשה לבני. (פס״ז נח).
[ה] 5לכל הרגשה והרגשה נתן הקב״ה תורה מה לעשות ומה שלא לעשות וכו׳, ומה לעשות וכו׳ לערוה פרו ורבו. (מד׳ תדשא פ״ט).
1. עי׳ לעיל פ״ו מאמר ריג. זה שיכן, כבר כתב ופרו ורבו וגו׳ לעיל (פרשה ח, יז.) ודורש זה שכתוב כאן פרו ורבו נאמר לנח בזכות הקרבנות. (מפרשים) ועי׳ לעיל פ״ח מאמר סח. דפרו ורבו דלעיל קאי על הבהמה ועוף שהתיר להם התשמיש, ולנח ובניו התיר מקודם, וכאן יחד ברכה בפ״ע לנח ובניו. ובפס״ז איתא זה ״שיבן״ בזכות הקרבנות. והוא ט״ס וצ״ל כמו שלפנינו זה ״שיכן״.
2. לעיל פרשה א׳ מאמר תשצח. מבמדב״ר י״א, תנחומא ישן לך ס״ה, ותנחומא שם ס״ד, תנ״י חיי שרה ס״א, תנ״י נשא סי״ז, תנחומא ס״ט, תנחומא שם ויחי ס״ז, מדרש תהלים פ״א, ולעיל מאמר ד. בבאור מאגד״ב פ״ד ויזכור ומה זכרונו שזכרו הקב״ה לברכה שנאמר ויברך אלהים וגו׳. ופרדר״א פכ״ג וכשיצאו העמיד זכרים בצד נקבות כו׳ ויברך אותם אלהים. עי׳ לעיל פ״ח מאמר ע. וברב״ח תולדות מ״ז. דברים מ״ט. ועי׳ ז״ח כאן:
3. ברד״ל גורס דצ״ל הפסוק שלפנינו שנא׳ ויברך אלהים את נח ואת בניו בירכם במתנותיהם, וכ״כ בפי׳ מהרז״ו בפרדר״א. עי׳ לקמן פסוק כו. ובמדרש הגדול צד קעט. כ׳ מפני מה נתיחסו דורות הללו להודיע לבאי העולם כוח ברכתו של הקב״ה שהרי מכוח אותה הברכה שבירכן ואמר להן פרו ורבו ומלאו את הארץ, פרו ורבו כעשבי השדה ונתמלא העולם כולו בזמן מועט שהרי הכתוב מיחסן הן ומקומותיהן וארצותן ואומותן ומשפחותן לגוייהם, ועי׳ לקמן יא. א. מפדר״א פכ״ג. ובמדרש אגדה איתא ויברך אלהים כו׳ במה ברכם בפו״ר, שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו.
4. לעיל פרשה א׳ מאמר תשצג. תשצו. ומה שכ׳ בבאור, ולשון זה הוא בתנחומא ישן נח סי״ח ילמדנו מי הוא המצווה על פו״ר כו׳ ריבב״א על שניהם הוא אומר כו׳ אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך כו׳ ונראה דס״ל להפס״ז דמקרא זה ילפינן מצות פו״ר, וכן שיטת הרבה ראשונים ברבנו חננאל פסחים עד; ברש״י יבמות סב. תוס׳ פסחים פח. ובס׳ יראים סי׳ תי״ג, ובסמ״ג מ״ע מח. כ׳ בארבע מקומות הזהירה התורה על מצות פו״ר עיי״ש בנו״כ, וברמב״ם פט״ו מהל׳ אישות ה״א, ולקמן פסוק ז. ולעיל פ״ח מאמר עא. ובקונטרס מצות פו״ר הארכתי בענין זה ואכ״מ.
5. במדרש תדשא אינו מבואר לאיזה פרו ורבו כוון ויכול להיות לבראשית א. כח. ועי׳ לעיל מאמר ד. בבאור ומכות כג. ועי׳ בס׳ רזיאל ז. אמנם בילק״ש ח״ב רמז מב. מבואר דגורס כאן ואתם פרו ורבו בראשית ט. ז. ועיי״ש בבאור.
וּבָרֵיךְ יְיָ יָת נֹחַ וְיָת בְּנוֹהִי וַאֲמַר לְהוֹן פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת אַרְעָא.
Hashem blessed Noach and his sons. He said to them, “Be fruitful and multiply and fill the earth.
וברך י״י ית נח וית בנוי ואמר להון תקופו וסגון ומלון ית ארעא.
ובריך אלקים ית נח וית בנוי ואמר להום פושו וסגו ומלו ית ארעא.
And the Lord blessed Noah, and his sons, and said to them, Spread forth and multiply, and replenish the earth.
[יב] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְּאוּ אֶת הָאָרֶץ – זֶה שִׁכּוּן בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת.
ויברך אלהים את נח ואת בניו – במה ברכם, בפריה ורביה, שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו.
ובארך אללה פי נוח ופי בניה וקאל להם את׳מרו ואכת׳רו ועמו אלארץ׳.
ובירך ה׳ את נח ואת בניו ואמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ.
ויברך אלהים את נח ואת בניו1זה שיבן בזכות קרבנות. ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ. 2אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה. אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. 3שכן מצינו באברהם אבינו. דכתיב. ולקחת אשה לבני (בראשית כ״ד:ז׳).
1. זה שיבן בזכות הקרבנות. בכ״י פלארענץ גם בב״ר פל״ד זה שיכן בזכות הקרבנות וכצ״ל. ופי׳ זה שייך בזכות הקרבנות. ועיין יפ״ת. ועיין ב״ר פל״א ופל״ב.
2. אחד הזכר ואחד הנקבה. תנחומא נח. ילמדנו רבינו מי הוא המצוה כו׳.
3. שכן מצינו באברהם אבינו כו׳. אפשר הכוונה שגם בת היה לו ובכל שמה. ולא היה חושש רק לקחת אשה לבנו. ולא איש לבתו. מכלל שהאיש מצווה יותר בפריה ורביה.
ויברך אלהים – אף על פי שכבר היו ברוכים בתחלת הבריאה, עתה היה להם כתחלתא הבריאה כי נתחדש העולם אחר שהיה תהו ובהו שהרי נתכסתה כל הארץ במים. והברכה מה שאמר להם פרו ורבו ומוראכם וחתכם.
ויאמר להם – לבניו על ידי נח.
או: גם בניו היו נביאים.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״בתחלת״. פריס 194: ״בתחילת״.
ויברך אלוהים, even though they had enjoyed God’s blessing already ever since the creation of mankind, the renewal of life on earth reassured them by their receiving a new blessing also. The blessing consisted primarily of the promise that they would once again be fruitful and multiply.
ויאמר להם, to the sons of Noach, indirectly, who communicated the blessing to his sons.⁠1 Alternately, we must assume that Noach’s sons had prophetic status so that God communicated with them directly.
1. seeing that Noach did not have any children after the deluge, the blessing had not included him.
פרו ורבו – ולעיל אמ׳ אתה ואשתך (בראשית ח:טז) מכאן התיר להם תשמיש. ותימ׳ דנליף מכאן דדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (ביצה ה.-ה:, סנהדרין נט:). ה״ר יעקב. וי״ל דליכא למילף מכאן משום דאין בו זמן. אבל תימ׳ דהא גבי כרם רבעי היה לר׳ אליעז׳ (ביצה ה.-ה:) דאמ׳ נמנו חבירים והתירינו. וכרם רבעי אין לו זמן.
וכבר בירך ה׳ נח ובניו שיפרו וירבו וימלאו הארץ, רוצה לומר שלא יישחת זרעם כמו שנשחת דור המבול אבל יימשך מהם מלוא הארץ, רוצה לומר שיתוסף זרעם עד שיִּמָּלא הארץ ממנו, ואחר כן יתקיים על ענינו, ולא יֵעָתְקוּ לעולם מהמְלוֹא אל החסרון כמו שנעתקו בו בעת המבול.
ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו׳. עד ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד וזה מהדברים ד׳. הא׳ שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב׳ שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות שבהיותם בקבוץ מדיני כבראשונה כי תבא חיה כמו ארב יהיו מתקבצים אנשים רבים להרגה אבל עתה בהיותם יחידים היו מעותדים לכל מקרה ופגע. והג׳ שיהיו מתבהלים באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שנטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפרים הלא ירבו הימים והחדשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב כדומן על פני האדמה וטובים היו חללי המבול מן חללי רעב. והד׳ שהיו יראים פן יפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין ומפני ד׳ מחשבות אלו היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה וכמ״ש חז״ל אמר לו הקב״ה לנח צא מן התיבה ולא קבל עליו אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה וכאשר ראה ית׳ שהיו משתוממים לעבר נבהלים לעתיד על פי הד׳ דברים האלה דבר על לבם וברך אותם בדברים מיוחסים לכל אחד מהמחשבות אשר היו בלבותם וכנגד הא׳ שהוא מהעדר הקרובים והאוהבים שמתו להם במבול אמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר אתם תעשו קרובים ואוהבים מהיוצאים מחלציכם שהם יהיו יותר נאמנים באהבה מהאנשים הזרים וכאלו אמר אני אתן לכם כח רב בפריה ורביה באופן שתמלא הארץ מזרעכם מהרה.
ויברך אלהים את נח וגו׳. עכשיו הקים הברית עמו, כאשר אמר לו לעיל (ו יח) ׳והקימותי את בריתי אתך׳:
ויברך אלהים את נח ואת בניו – אחר שיצאו מן התיבה והעלו עולותיהם וקרבנותיהם, ברך אלהים את נח ואת בניו. ודומה אל ״ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו״1 אצל אדם וחוה, וכמו שבארנו ש⁠[זה] לא נאמר על ההפרות וההרבות, אבל הוא ענין בפני עצמו. ככה ״ויברך אלהים״ הנאמר כאן היא ברכה שברכם כמו ״ויברך אלהים את יצחק בנו״2 וכן ״יברכך ה׳ וישמרך״.⁠3
ויאמר להם פרו ורבו – אעפ״י שכבר אמר לאדם וחוה ״פרו ורבו״, לפי שחטאו בניהם וכאשר החל האדם לרוב רבה רעתם ונמחו מן העולם, חזר ואמר ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״. להודיעם שאַל ייראו ואל יחשבו שהוא נגד דעת עליון להרבות בפריה ורביה, כי שורש חטאת הראשונים בא מבנות האדם.⁠4 והנאמר למעלה ״לא אוסיף עוד לקלל ולא אוסיף עוד להכות את כל חי״ לא נאמר לנח ולבניו כמו שפירשנו, והוצרכו למאמר ״פרו ורבו״.
1. שם א, כח.
2. שם כה, יא.
3. במדבר ו, כד.
ויברך – חדש לו הברכה שברך בה לאד״הר באותו לשון עצמו, והודיעו שכמו שבזכותו היה לעולם שארית, כן הוא יפרה וירבה ויהיה אב לכל באי עולם אחריו:
(א-ב) ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר וגו׳ – ועתה, בארץ הזאת, במצבה החדש, מתברך האדם בפעם השניה. גם כאן, ״ויברך״ ״ויאמר״ שני מאמרים הם. הברכה מעניקה לאדם את הכחות הדרושים, ומצות פרו ורבו (״ויאמר״) מטילה עליו חובות: להוליד בנים ולחנך אותם (ראה לעיל א, כח). הכתוב חוזר כאן בכוונה על כל הדברים האלה, שכן ברכה זו ניתנה כאן לאחר חטאו של האדם. ואף על פי כן, במקום שברכת ה׳ שרויה, אין הקללה מצויה.
שני דברים חסרים כאן: ״רדו״ ו״כבשוה״. מתחילה מונה האדם לשליט על הארץ, ותפקיד זה נאמר בלשון רדיה וכיבוש. הרודה והכובש שולט בבני עמו, ואף משעבד מדינה אחרת שנכבשה. יש כאן הכנעה, אך לא השמדה. בני העם רשאים להתפתח, אך ורק על פי רצון האדון, וכל הנדרש מהם הוא להשמע להוראותיו. נמצא שמתחילה היה יחס האדם אל הארץ יחס של קירבה והגנה, ״לעבדה ולשמרה״ (ב, טו). אך יחס זה לא יהיה עוד. חובתו של האדם היא לשמור על חייו, ואומר הכתוב, שבמקום יחס הקירבה ההדוקה שהיה עד כה, ״מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
מוראכם נגזר משורש ״ירא״. ה״ירא״ מכיר תמיד בגדלו ותקפו של הזולת, אפילו אם הלה איננו נוכח. לכן נסוג ה״ירא״ לאחור מפחד הזולת, וסר מעל דרכו. כך: ״כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים״ (מלכים ב כה, כו).
חתכם – ״חתת״ הוא פחד המשתק את הכח, כמו: ״חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם״ (ירמיהו נא, נו). ״מורא״ אינו דומה ל״חתת״, החש ״מורא״ הרי הוא בורח ונמלט, אולם מי שעבר עליו ״חתת״ הוא משותק ונמנע מלפגוע בזולתו. וכך הוא פירוש פסוקנו: כל בעלי החיים ייסוגו לאחור מפני האדם, חיל יאחזם במקומות מחבואיהם ולא יעזו להתקיף את האדם.
בכך ניתק הקשר שבין האדם לבעלי החיים. בעלי החיים יראים מפני האדם, והאדם פסק מלהיות האדון שמדריכם. האדם חדל מלהבין את בעלי החיים, והם בורחים מפניו בפחד.
קשה להבין את בי״ת השימוש במאמר ״בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו״. היה אפשר לפרש: בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים – בכולם [תהיה ההכרה] שהם מסורים בידכם. אך הדוחק בפירוש זה הוא, שנצטרך להוסיף את תיבות ״תהיה ההכרה״. אפשר לפרש באופן אחר שהבי״ת מחלקת, כך: ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״ (משלי ט, ה). לפי זה, יתפרש פסוקנו כך: מורא וחתת האדם יהיה על כל בעלי החיים, ובכך יהיו לאדם מרחבים לחיות בהם בבטחון. אך אין זה רצוי שכל בעלי החיים יהיו מסורים בידיו, אלא ״בכל אשר תרמס האדמה ובכל דגי הים״, יהיו חלק מהם שיהיו מסורים בידכם.
על כל פנים, יחס האדם אל הארץ נשתנה לחלוטין. הפסוקים הקודמים תיארו את חינוך האדם לאחר שינוי פני הארץ. לא יהיה עוד מצב שהרשעים יצליחו לאין קץ. בני האדם יהיו שונים בטבעם איש מרעהו, ועקב כך ייגרע כחו של הרע – בין ביחידים ובין באומות. קיצור חיי האדם יביא לחילוף הדורות, ועל ידי כך תיוסד מלכות ה׳ על חיוּתו של הנוער, ויחידים ואומות ילכו ויתקדמו לקראת המטרה הסופית.
אם כנים דברינו, נגיע למסקנה שתפקיד האדם מכאן ואילך אינו לשלוט בארץ ולהשלים אותה; אלא להשלים את עצמו, לזכך את עצמו, ולהחזיר לעצמו את המעמד המכובד הראוי לו.
החזרת עטרת האדם ליושנה תבוא ביחד עם החזרת השלום, אריכות הימים, ו״השמים החדשים והארץ החדשה״ המתוארים בדברי הנביאים (ישעיהו סו, כב). חז״ל אומרים שכל זה יבוא רק לאחר שכל הנשמות תזדככנה ותוכנסנה אל תוך החיים הגשמיים: ״אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף״ (יבמות סב:). מפסוקנו ועד לדבריו האחרונים של אחרון הנביאים, תוכן כל ספרי התנ״ך הוא זה: החזרת האדם למצבו הראשון, ומעשי ה׳ לקידום תכלית זאת.
לעת עתה, על כל פנים, איבד האדם את מעלתו, הקשר שבין האדם לבין עולם החי ניתק, ועיקר ייעודו של האדם הוא לעבוד ולהשלים את עצמו.
שאלות:
למה ברך את נח שנית שכבר ברך את אדה״ר. ויש שנוים בין ברכת אדה״ר לברכת נח. ולמה התיר אכילת בשר לנח ולא לאדה״ר. מ״ש מיד כל חיה אדרשנו וכי בע״ח עומדים בדין ובשכר ועונש. ולמה כפל פרו ורבו.
למה כפל ואני הנני מקים את בריתי והקימותי את בריתי. למה כפל מלת אתכם בפסוק יו״ד. ומ״ש מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ אין לו באור. למה כפל בפי״א ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול. בגוף אות הקשת נלחצו המפרשים הלא הקשת הוא ענין טבעיי. ולמה כפל ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן, ובראשון אמר וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובשני אמר לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה ולא אמר ביני וביניכם. ומ״ש ויאמר אלהים זאת אות הברית. הוא אמירה מיותרת לגמרי.
ויברך אלהים וגו׳ פרו ורבו – פי׳ מהרי״א שנח בצאתו מן התיבה וראה העולם שמם התבהל מפני ארבעה דברים. א] חסרון הקבוץ המדיני שלא נשארו רק ארבעה אנשים, עז״א להם פרו ורבו, שהם ימלאו את הארץ. ב] שלא יהיו טרף לשני החיות הטורפות, ע״ז אמר ומוראכם וחתכם יהיה וכו׳. ג] מפני שנכרת כל עץ וצמח השדה וכל אוכל, ע״ז התיר להם לאכול בשר. ד] שלא יהרגו האחים זה את זה כמו שהיה בקין והבל, אמר שופך דם האדם וכו׳. והנה לאדם אמר ומלאו את הארץ וכבשוה ולא אמר זאת לנח, כי אדם לא התרחק עוד ממדרגת הבע״ח וע״כ לא התיר לו בשר לאכול והיה צריך ללחום את החיות ולכבשם, לכן אמר וכבשוה, אבל נח נבדל בצורתו שהגיע למדרגת מדבר והיה להחיות מפניו הכנעה טבעיית מפני מעלת צורתו ולא הוצרך למלחמה וכבוש, לכן לאדם אמר רדו בדגת הים, שהוא הרדיה בחזקה, אבל לנח אמר.
ויאמר להם פרו ורבו: אין זה אלא ברכה, דציווי על פריה ורביה נאמר לבסוף (פסוק ז׳) ״ואתם פרו ורבו״, כדפירש רש״י שם, והכי איתא בסנהדרין נט,א1, אלא כאן לברכה. {ומשום הכי לא כתיב ׳ויאמר להם אלהים׳2 כמו לעיל (א,כח).} והא דכתיב ״ויאמר להם״3 הוא משום דבאותו מאמר בא כל האמור בענין ואינו לברכה4. משא״כ לעיל (א,כח)5 בא מאמר בפני עצמו בסדר האכילה6, על כן הא דכתיב ״ויאמר להם אלהים פרו וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא לציווי7, כמו שכתבתי שם.
1. ז״ל הגמרא: והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ״ואתם פרו ורבו״, ונשנית בסיני... עכ״ל. והביא הרמב״ן ראיה זו. ודלא כת״ק דמשנה ביבמות סה,ב ש׳האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה׳, ולומד זאת מהפסוק של אדה״ר ״ויאמר (= ציווי) להם אלהים פרו ורבו״... (לעיל א,כח), שבהמשכו שם ״וכבשוה״, ואיש דרכו לכבוש.
2. כפילות המילה ״אלהים״, המחלקת את המשפט לשנים, לומר שהיה גם ציווי וגם ברכה, אך כאן הואיל ואין כפילות מלת ״אלהים״, משמעות ״ויברך... ויאמר להם״ = וכך אמר להם.
3. הו״ל לומר ׳ויברך... פרו ורבו׳.
4. כלומר, ה״ויאמר״ מתחיל סדרת דיבורים של הקב״ה, מ״פרו ורבו״ והלאה – ״אך בשר בנפשו דמו... ואך את דמכם לנפשותיכם״ וכו׳.
5. גם שם כתוב ״ויברך.. ויאמר״ ושם משמעו גם ברכה וגם ציווי, ואיננו מפרשים ׳ויברך... וכך אמר׳.
6. בפסוק שלאחריו ״ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע״, וא״כ לשם מה מופיעה המלה ״ויאמר״ די לכתוב ״ויברך״, אלא לומר גם ברכה וגם ציווי. (אך לפי מה שכתב רבינו בהוספות מכת״י, הסיבה אחרת, הואיל ולעיל כתוב פעמיים ״אלהים״, המחלק את המשפט לשנים, גם ציווי וגם ברכה.
7. ועיין ברא״ם לפסוקנו שדחה את הדעה המיוצגת כאן ע״י רבינו, שהפסוק באדם הראשון – ברכה וציווי, וכאן זו רק ברכה, עיי״ש.
כשם שה׳ ברך את האדם אחר מעשה בראשית ומסר לו את השלטון על עולם החי, כך עשה גם כאן, בתחילת העולם השני, ובאופן חלקי — באותם ביטויים ממש.
פרו ורבו – כמו לעיל א׳:כ״ח.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברד״קפענח רזארלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כׇּל⁠־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כׇּל⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛הא וּֽבְכׇל⁠־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃
Fear and dread of you shall be upon all the animals of the earth, upon all the birds of the heavens, in all that creeps on the ground,⁠1 and in all the fish of the sea. Into your hands they have been given.⁠2
1. creeps on the ground | תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה – See Ibn Ezra and Radak that the word "on" is simply assumed by the verse. Alternatively: "all that the ground teems with".
2. Into your hands...| בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ – This translation assumes that the opening words of the verse, "fear and dread of you", relate to all the living creatures mentioned in the verse and that it is first with the words "into your hands" that a new thought begins. Alternatively, the verse should be broken after the words "birds of the heavens" (as per the cantillation marks). If so, Hashem promises that man's fear will fall only on the animals and birds, while the rest of the verse constitutes a new independent clause: "All that creeps on the ground and all the fish in the sea have been given into your hands" (see Ibn Ezra and R. Y"S Reggio).
א. הָֽאֲדָמָ֛ה ל=הָֽאֲדָמָ֛ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ו] 1ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר קטן בן יומו אין משמרין אותו ואין מטמרין אותו, לא מפני חולדין, ולא מפני עכברין, שהכלב רואה אותו ובורח נחש רואה אותו ובורח; עוג מלך הבשן מת משמרין אותו מפני חולדין ומפני עכברין, שכל זמן שאדם חי מוראו מול על הבריות, שנא׳ ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו׳ מת ניטל מוראו מן הבריות. (תוספתא שבת מכתי״ע פי״ח הי״א).
[ז] 2ומוראכם וחתכם יהיה כו׳. מורא וחתית חזרו ורדיה לא חזרה, ואימתי חזרה בימי שלמה, שנא׳ (מלכים א ה׳:ד׳) כי הוא רודה בכל עבר הנהר כו׳. (בראשית רבה ל״ד).
[ח] 3תוכו רצוף אהבה (שיר השירים ג׳:י׳) שאחר כל מעשה בראשית ברא אדם וחוה למשול בכולם, וכה״א (משלי ט׳:ג׳) שלחה נערותיה תקרא, הוי מבנות ירושלים, שיהיו כל הבריות יראים מהם ומושלים להם, כמא דתימא ומוראכם וחתכם יהיה וגו׳. (במדב״ר י״ב).
[ט] 4רבה בר כהנא אמר אינן לא ממחילות הארץ ולא משממות הארץ אלא לפניו, לקיים מה שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ולעתיד לבא הכל חוזר, הה״ד (יחזקאל ל״ו:ל״ד) והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. (פתי׳ דאיכה רבה ל״ד).
[י] 5א״ר ישמעאל אותן הבגדים שהיו על אדם וחוה, כל חיה ועוף שרואין אותם היו משתחוים לפניהם, מפני שהקב״ה נתן יראתם עליהם, דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על וגו׳ וכשחטאו ונטרדו מן הגן הפשיטן הקב״ה מעליהם דכתיב (תהלים מ״ט:י״ג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. (מדרש עשרת מלכים).
[יא] 6ואמרו רבותינו מפני מה נאמר נגיחה באדם, ונאמר כי יגוף בבהמה, לפי שהאדם יש לו מזל, שנאמר ומוראכם וחתכם יהי׳ על כל חית השדה, והשור נוגח אותו ואינו ממיתו, אבל בהמה נאמר בה נגיפה, לפי שאין לה מזל ואין מוראה על חבירתה. (פסיקתא זוטרתא שמות כ״א ל״ה).
[יב] 7ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳. רזא דנן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקא דאדם הראשון כו׳ שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא, הה״ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳ כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה וכו׳. (זח״א יג:).
1. שבת קנא: ב״ר פל״ד, קה״ר ה׳. ובשבת שם בקצת שינוי שנא׳ ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו, ופירש״י וחתכם לשון חיותכם וכן פי׳ רש״י עה״ת כאן ואגדה לשון חיות. ומלשון התוספתא משמע דמקרא זה נלמד רק כל זמן שהוא חי, וכשמת לא צריכין ללימוד. ועי׳ ברי״ף שם. ונראה הא דדחיק רש״י לפרש כן דהאגדה דורשת וחתכם מלשון חיות. דהיה לפניו גירסת הב״ר כת״י במנח״י מת ניטלה אימתו מן הבריות הה״ד ומוראכם ״וחיתכם״. ולפי הכתיב הזה וחיתכם לשון חיותכם. וע״ז סמכו גם הדרש דרק בשעה שחי אימתו על הבריות. - ושם בגמ׳ איתא אחרי מאמר הנ״ל אמר רב פפא נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קחזינן דנפיל ההוא כדרב״א כו׳ אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ופירש״י אבי תרי לא נפיל להורגן כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפי׳ ארי. (וכ״כ חכמי הטבע דאפי׳ מלך החיות מתיירא מן האדם ולא יפול עליו אלא אם יחזיק עליו הרעב מאוד או כשבא אדם להרגו, ואם יעמוד אדם נגדו בלי הראות פחד ויביט עליו עין בעין יסוג אחור ויברח) ולכאורה נראה דר״פ פליג על מ״ד קמא, ואולי דוקא בארי קאמר כן וכ״כ מפרשי הע״י, ועי׳ בתענית כב. טרפה שני בני אדם. ולק׳ מאמר יא. בבאור. אמנם במדרש הגדול מביא הגירסא במאמר רשב״א ״ארי רואה אותו ובורח״ ומפורש דא״א לחלק כן. וכ״מ מלשון רש״י שם שהבאתי לקמן. ובפי׳ הר״י מווינא ומוראכם כו׳ ובשעת משלחת זאבים וחיות רעות בגזרת הבורא נראה האדם לחיה כדמות הבהמה שנא׳ נמשל כבהמות נדמו. ובס׳ פער״ז כ׳ זאת משם ר׳ שלמה הבבלי. ובמדרש אגדה, לפי שחטאו דור המבול השליט עליהם את החיות (ולא) ולפי שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שנראה בעיניה כבהמה.
2. ורדייה, שנאמר אצל אדה״ר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכו׳ ובכל הארץ (מפרשים). ובילק״ר כאן מביא בשם מדרש ומוראכם וחתכם וגו׳ אדה״ר היה מושל על כל החיות ובכל הבהמות כו׳. וכשחטאו פרקו עול מצוארם ואימתם וחיתתם חזרו בימי נח והוא כדברי המאמר הנ״ל.
3. עי׳ לקמן מאמר י.
4. מאמר זה תמוה. והמת״כ כ׳ עליו יגעתי ולא מצאתי, ומהרז״ו כ׳ צע״ג ולא מצאתי בזה דבר. והנה זה ברור כמ״ש המת״כ והמפרשים ומהרש״ב בהערות למדרש איכה דסוף הלשון ולעתיד לבוא כו׳, נכתב שלא במקומו ע״י שגגת המעתיק וצריך להיות לעיל, גם מאמרו של רב״כ קאי אדלעיל שם דקאמר שעופות ודגים גלו מא״י, ע״ז אמר שאינו משום מחלת הארץ ושממות הארץ (לשון הקרא מכות הארץ ותחלואיה) אלא לקיים מש״נ ומוראכם, (ותיבת ״לפניו״ אין לה ביאור והרד״ל כותב דאפשר שזה נרשם לסימן שמאמר זה קאי אלפניו, ומה שהביא מקרא להורות שהם טפלים לאדם ואם ישראל גלו גם הם גלו), ול״נ דיש לפרש שדרשו הקרא ומוראכם וחתכם בעת שתבוא עליכם מורא, אזי מורא זו תהיה גם על בהמות וחית הארץ ומשה״כ נתקיים עליהם מש״כ, לפיכך מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו (ירמיה ט. ט).
5. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קפד. ואף דקרא זה נאמר לנח ולא לאדה״ר צ״ל הכוונה כדלעיל מאמר ח. דמביא מקרא כמא דתימא ומוראכם, והוא רק לדמיון וכ״מ בס׳ חמה״י כג: עי׳ זח״א עא. קצה. זח״ב נה. זח״ג קכג:
6. בב״ק ב: אדם יש לו מזל. ברש״י ב׳ פירושים א) שיש לו דעת לשמור. ב) אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו, וכ׳ בגהש״ס עפ״ד רש״י שבת נג: מזליה, מלאך שלו ומליץ עליו, ומדברי הפס״ז מבואר פי׳ חדש דאית לי׳ מזלא היינו אותה הברכה שברך ה׳ לנח ומוראכם וחתכם. - ובנמוקי יוסף ב״ק פ״ד לז. בהדין דנגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל, מביא בשם הרמ״ה דה״מ לכל מיני בהמות וחיות אבל לאדם דאית ליה מזלא ועוד דכתיב ביה קרא ומוראכם וחתכם יהיה לא הוי מועד, ונראה דס״ל דשני דברים הם ומה דאמר מזלא, אין הכוונה לזה. ונ״מ בין טעמים אלו לפירש״י דמזלא היינו דעת לשמור א״כ בקטן ואדם חלש לא שייך זה, משא״כ מצד ומוראכם כלעיל מאמר ו. דזה הוי אף בקטן וחלש, [ועי׳ מענין זה ברמב״ם פ״י מהל׳ נזקי ממון ה״ג ובנו״כ, ובגמ׳ ב״ק לז מא. ובתוס׳ ב״ק ב: ד״ה ומלתא ואכמ״ל] וכעי״ז הביא הרא״ש ב״מ לו: לענין רועה שהניח עדרו ובא ארי וטרף דאומדין אותו אי הוה יכול להציל וכו׳ וקאמר התם דוה מקרי בא האונס מחמת הפשיעה ולא הוי אונס, דדלמא אי הוי התם הוי מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב, וכו׳ ואפשר דאף מפני אדם חלוש בורחין כדכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. [ומ״ש בפס״ז חית השדה בקרא איתא חית הארץ. ואולי היה לפניו גירסת הש״ס כת״י מינכען בגמ׳ בשבת קנא: (ע׳ לעיל מאמר ו.) לפנינו מובא הפ׳ ומוראכם וחתכם, ושם בכת״י מובא בד״ס מסיים וחתכם יהיה על כל חית ״השדה״ ועל כל עוף השמים. ובהגהות לא העיר ע״ז כי בטעות נכתב ״השדה״ ע״פ אשיגרת דלישנא דקרא בראשית ב. יט. כ. ובמקור הברייתא בתוספתא איתא חית הארץ. ומענין הדבר כי הר״ן על הרי״ף. בשבת שם מעתיק לשון רש״י על כל חית ״השדה״ אפי׳ ארי, וברש״י ורי״ף איתא חית הארץ, ומזה ג״כ ראיה למ״ש במק״א באריכות להוכיח מכ״מ דהראשונים לא הי׳ נזהרים להביא בדיוק נוסח לשון הפסוקים בתנ״ך ולרוב כתבו הדברים מזכרונם וזה הוא התשובה האמיתית להרבה השינוים אשר אנו מוצאים בדבריהם, מהמסורה שלנו. והעיקר כהמסורה המקובלת.
7. עי׳ לעיל מאמר ח. י.
וְדַחְלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חַיַּת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דְּתַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיַדְכוֹן מְסִירִין.
Your fear and terror will be upon every wild beast of the earth, and upon every bird in the heavens. All that creeps on the ground, and all the fish of the sea, are given into your hands.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ
וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חַיַּת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דְּתַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיַדְכוֹן מְסִירִין
מוֹרָא וחֲתַת
א. אונקלוס מפרש חִתְּכֶם כמו חֲתַתְּכֶם (פחדכם).⁠1 ואם כן מדוע תרגם ״וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם״ – ״וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן״ ולא כתרגומו להלן ״חִתַּת אלהים״ (בראשית לה ה) ״דַּחְלָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״? כי שמות במשמע פחד מתורגמים בדרך כלל בפועל ״דחל״. אבל כאן הצטרפו שני שמות נרדפים: מוֹרָא וחֲתַת ובכגון זה אין הוא מקפיד שמלה עברית מסוימת תתורגם תמיד על ידי אותה מלה ארמית. וכעין זה ״אֵימָתָה וָפַחַד״ (שמות טו טז) ״אֵימְתָא וְדַחְלְתָא״, אבל ״פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ״ (דברים ב כה) ״זֵיעֲתָךְ וְדַחְלְתָךְ״.
״נתן ביד״ – מסר
ב. בצירוף ״נתן ביד״ אונקלוס מבחין בין מליצות לדברים כפשוטם: במשמעו הראשוני, הנחת דבר בכפו של הזולת, מתורגם נת״ן כגון: ״וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ״ (בראשית מ יג) ״וְתִתֵּין כָּסָא דְּפַרְעֹה בִּידֵיהּ״. אבל צירופי ״נתן ביד״ במשמעות העברה לתחום שלטונו של הזולת כנתינה ״ביד״ אויב או נתינת כל הרכוש ״בידי״ הזולת, שבהן אין אפשרות טכנית להניח ציבור או אפילו רכוש רב בתוך כף יד, מתורגמים באמצעות מס״ר, כגון: ״אם נָתֹן תִּתֵּן את העם הזה בידי״ (במדבר כא ב) ״אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָּא הָדֵין בִּידִי״, וכן כאן: ״וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ״ – ״בְּיַדְכוֹן מְסִירִין״.⁠2
1. כראב״ע: ״וחתכם מפעלי הכפל מגזרת תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו כא) כמו חתתכם״.
2. אבל בלשון חז״ל ״מסר״ בא בשתי הוראות: [א] העברה לשליטת הזולת, דוגמת ״מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה״ (משנה יומא א ה); [ב] במשמע המקורי של הציור המטפורי, הנחה בתוך כפו של אחר, כגון: ״מאי לשון מוסרה? כאדם המוסר דבר לחבירו״ (בבא מציעא ח ע״א).
ודחלתכון ואימתכון תהוואא על כל חייתא דארעא ועל כל עופא דשמיא בכל מה די תרחשב על ארעא ובכל נונוי דימא רבה בידכון מסרת.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודחלתכון ואימתכון תהווא״) גם נוסח חילופי: ״ואמתכון ודחלתכון יהווא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרחש״) גם נוסח חילופי: ״תרמוס״.
ודחלתכון ואימתכון יהי על כל חיית ארעא ועל כל עופא דשמייא בכל דתרחיש ארעא ובכל נוני ימא בידכם יתמסרון.
And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth, and on every fowl of the heavens; of all that the earth swarmeth forth, and all the fishes of the sea, into your hand are they delivered.
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה – מוֹרָא וְחִתִּית חָזְרוּ וּרְדִיָּה לֹא חָזְרָה, אֵימָתַי חָזְרָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה (מלכים א ה׳:ד׳), תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת, אֲבָל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אֲבָל אִם מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, וְכֵן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֻלְדָּה מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ שֶׁלֹא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, אֲרִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, נָחָשׁ רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, אֲבָל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת, מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים שֶׁלֹא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי מוֹרָאוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מֵת, נִטַּל מוֹרָאוֹ מִן הַבְּרִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה.
(ג-ד)
[יג] כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ – רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹא הֻתַּר לִבְשַׂר תַּאֲוָה לֹא הֻזְהַר עַל אֵבָר מִן הֶחָי, אֲבָל בְּנֵי נֹחַ שֶׁהֻתְּרוּ לִבְשַׂר תַּאֲוָה הֻזְהֲרוּ עַל אֵבָר מִן הֶחָי.
ומוראכם – לפי שחטאו דור המבול, השליט עליהם את החיות, ולא שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות, 1וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שידמה בעיניה כבהמה. 2ועל ז׳ מצות נצטווה נח ובניו ותולדותיו, על הדינים, ועל קללת השם, ועל ע״ז, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל אבר מן החי, שנאמר ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב׳:ט״ז), ויצו אלו הדינים, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט), ה׳ היא ברכת השם, שנאמר ונוקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כ״ד:ט״ז), אלהים זה ע״ז, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳), האדם זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט׳:ו׳), לאמר זה גילוי עריות, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיהו ג׳:א׳), מכל עץ הגן זה גזל, שנאמר מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה׳:כ״ד), אכל תאכל זה אבר מן החי, וכן הוא אומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט׳:ד׳).
1. וכן אמרו שבת קנ״א ע״ב ושם איתא אין חיה שולטת באדם.
2. ועל ז׳ מצות סנהדר׳ נ״ו ע״א, ועי׳ פסיקתא דר״כ פסקא בחדש השלישי, ומה שהעירותי שם הערה ג׳.
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם – תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵין צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, כָּל שֶׁאָדָם חַי אֵימָתוֹ מוּטֶלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נִטְּלָה אֵימָתוֹ.
מוֹרָא וְחִתּוּת חָזְרוּ וּרְדִיָּיה לֹא חָזְרָה וְאֵימָתַי חָזְרָה, בִּימֵי שְׁלֹמֹה, ״כִּי הוּא רוֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר״ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, אֲפִילוּ כְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת אֵין מְחַלְלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵינוֹ צָרִיךְ שִׁמוּר מִן הַנְּחָשִׁים וּמִן הַחֻלְדָּה שֶׁלֹּא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, אֲרִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, אֲבָל כְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שֶׁמֵּת מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו.
וכ׳ופכם וד׳ערכם יכונאן עלי ג׳מיע וחש אלארץ׳ וג׳מיע טאיר אלסמא וכל מא ידב עלי אלארץ׳ וסמך אלבחר פי אידיכם מסלמון.
ומוראכם ופחדכם יהיו על כל חיות הארץ וכל עוף השמים וכל אשר רומש על האדמה ודגי הים, לידיכם נמסרים.
ומוראכםא וחתכםבכמו: תראו חתת (איוב ו׳:כ״א).
ומדרש אגדה: לשון חיות, שכל זמן שתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים,⁠ג שנאמר: ומוראכם וחתכם – אימתי מוראכם על החיות, כל זמן שאתם חיים.
א. מילה זו חסרה בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155, ס״פ 118, אך מופיעה בכ״י פירנצה III.3, פרקנפורט 152, ודפוס רומא. ועיין בהערה הבאה.
ב. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155, ס״פ 118, נוספה כאן מלת: ״ואימתכם״. המלה חסרה בכ״י פירנצה III.3, פרקנפורט 152, ודפוס רומא. ועיין בהערה האחרונה. כתבי היד נחלקו באם רש״י מבאר את המלה ״וחתכם״, או מביא הקבלה לצירוף של ״ומוראכם וחתכם״.
ג. המלים ״עוג... העכברים״ חסרות בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1, וכן בדפוס רומא, ואולי הושמטו ע״י הדומות. המלים מופיעות בכ״י פירנצה III.3, פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, כ״י פריס 156 (רובן) ופריס 157.
וחתכם – means AND THE DREAD OF YOU, similar to "you see a terror (חתת)" (Iyyov 6:21).
The Aggadah takes the word as signifying "life", "vitality" (חיות): So long as a baby, even one day old, has life you do not have to guard it against the attacks of mice, while Og, king of Bashan, when dead needs to be guarded against the attacks of mice, as it is said, "And the fear of you and the terror of you shall be [upon the beasts of the field etc.].⁠" When will the fear of you be upon the beasts? So long as you are alive (חתכם) (Shabbat 151b).
ומוראכם וחתכם1מורא וחתית חזרו. אבל רדייה לא חזרה. 2תינוק בן יומו חי אין משמרין אותו מן העכברים שלא ינקרו את עיניו. עוג מלך הבשן מת. משמרין אותו מן העכברים. לכך נא׳ ומוראכם וחתכם יהיה.
1. מורא וחתית. המלות מורא וחתית הוספתי כמו שהוא לנכון בב״ר פל״ד ובילקוט רמז ס״א וחסריס גם בכ״י פלארענץ.
2. תינוק בן יומו. שבת קנ״א ע״ב. וב״ר פל״ד. וילקוט רמז ס״א. ומובא ברש״י עה״ת.
וחתכם – פעלי הכפל, מגזרת: תראו חתת (איוב ו׳:כ״א), כמו: פתכם.⁠א
בכל אשר תרמש האדמה – הטעם: על האדמה.
או: תהיה האדמה פועלת.
בידכם נתנו – כי בידכם.
ויש אומרים: כי בי״ת בכל, ובכל – מקום ווי״ן.
והקרוב: שהוא דבק עם: ומוראכם.
א. כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: פחדכם.
AND THE DREAD OF YOU. The root of ve-chittechem (and the dread of you) is chet, tav, tav. It comes from the same root as chatat (terror) in Ye, see a terror (chatat) (Job 6:21). Chittechem is synonymous with chatattekhem.⁠1
AND UPON ALL WHEREWITH THE GROUND TEEMETH. It means everything which creeps upon the ground.⁠2 Or, ha'adamah (the ground) is the subject.⁠3
INTO YOUR HAND ARE THEY DELIVERED. This is to be read as if written, "because" into your hand are they delivered.
[AND UPON ALL.] Some say that the bet of be-khol (and upon all) and of u-ve-khol (and upon all) are in place of a vav.⁠4 However, it is more likely that this clause is connected to And the fear of you.⁠5
1. Chatat (terror or dread) with the pronominal suffix would read chatattekhem (your dread). In chittekhem a tav is missing; in chatattechem the whole root is present.
2. Interpreting tirmos ha'adamah as tirmos al ha'adamah.
3. According to this interpretation be-khol asher tirmos ha'adamah means, upon all creeping things which the ground will bring forth (Weiser). In the former, ground (adamah) is the object, in the latter the subject. According to the second interpretation, tirmos means will give birth to creeping things.
4. That is, be-khol, and u-ve-khol should be read as if written ve-khol (and all). According to this interpretation the second half of our verse is an independent clause stating: and all wherewith the ground teemeth and all the fish of the sea; into your hand are delivered. According to this interpretation we do not have to add the word "because" before into your hand are they delivered. However, it should be noted that this comment is difficult. U-ve-khol has a vav. Weiser suggests interpreting Ibn Ezra: and the bet of u-ve-khol is superfluous. Cf. Weiser and Cherez.
5. According to this interpretation the bet has the meaning of on; be-khol thus means upon all rather than and all as in the former interpretation. The same is true for u-ve-khol (Weiser). According to this explanation the second half of the verse is a continuation of the first half. The entire verse should be read as follows: And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth… and upon all (be-khol) wherewith the ground teemeth, and upon all (u-ve-khol) the fish of the sea; because into your hand are they delivered. According to this interpretation "because" has to be added to the text (Cherez).
ומוראכם – כמו שאמר בברכה ראשונה: וכבשה ורדו.
וחתכם – שרשו חתת, והאחד ממנו, העשוי לבלי חת (איוב מ״א:כ״ה) כמו מן פת – פתים, פתכם.
בכל אשר תרמש האדמה – קשר תחלה ומוראכם עם מלת על ואחר כן עם בי״ת השמוש, ושני הקשרים נכונים בלשון, אמר בכל חיה שתרמוש על האדמה.
וכן בכל דגי הים – שאינם רומשים על האדמה ואינם עמכם ביבשה, ואף על פי כן בהם יהיה מוראכם כי בידכם נתנו.
ואף על פי שזכר כל חית הארץ ובהמה וחיה בכלל הוסיף עוד: בכל אשר תרמש – לרבות השרצים והנחשים והעקרבים, כי כלם רומשים על האדמה וכללם בלשון נקבה.
ואמר תרמש – כי לכלם יש נפש חיה אפילו לקטני קטנים כי כלם מתנועעים ואין תנועה בלא נפש.
ומוראכם, this formulation is parallel to the words וכבשוה, which also referred to dominance over other creatures on earth (Genesis 1,28).
וחתכם, the root of this word is חתת, and it appears in this sense in Job 6,21 or 41,25. The grammatical construction is similar to פת-פתים-פתכם.
בכל אשר תרמוש האדמה, in the first half of the verse the Torah employed the preposition על, i.e. על כל חית הארץ, whereas now it uses the prefix ב as preposition. Both prepositions are perfectly normal in classical Hebrew. It is as if the Torah had written בכל חיה שתרמוש על האדמה.
ובכל דגי הים, even though the fish do not share the same habitat as you, and are therefore presumed to have nothing to fear from you, God puts the fear of man in them also, regardless of their relative immunity from man. בידכם נתנו, the Torah adds these words to include reptiles, etc., be they large of small, whose movement on earth is very slow, seeing that they too move on the face of the globe. The reason why the Torah describes their movements as תרמוש in the feminine mode, is to remind us that each of these creatures possesses a נפש, a non-tangible life force, and this life-force called נפש is a feminine noun. The basic definition of “life” is the ability to move from one place to another.
ומוראכם וחתכם – וא״ת אם כן איך אוכלי׳ חיות רעות בני אדם. וי״ל שהק׳ מראה אותה הבהמהא לחייה1 (שבת קנא:, סנהדרין לח:). כך משנה מלאך המות דמותו של אדם שנ׳ נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט:יג). ה״ר שלמה הבבלי.
ד״א ומוראכם וחתכם – הוצרך לומ׳ שעד עתה היה לכם גם עמהם בתיבה לפי שהיו יחד.
1. לשון הקיצור פע״ר: ״וקשה א״כ אין טורפין ודורסין לבני אדם. וי״ל שכשחוטאין מראה הקב״ה את דמותם לעיני החיות כדמות בהמה שנאמר נמשל כבהמות וגו׳ (תהלים מט:יג) וסר צילם מעליהם. הר״ר שלמה הבבלי.⁠״
א. ס״א: מראה אותו כבהמה
ומוראכם וחתכם וגו׳ – וקשה א״כ אין טורפין ודורסין לב״א וי״ל שכשחוטא מראה הקב״ה את דמותם לעיני החיות בדמות בהמה שנאמר נמשל כבהמות וגו׳ וסר צלם מעליהם, הר״ר שלמה הבבלי.
ומוראכם וחתכם וגו׳ – הוצרך לזה עתה מכיון שעד עתה הי׳ לבם גס בהם בתיבה ויקל בעיניהם לטרפם.
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ – לפי שכבר הורגלו החיות עמהם בתיבה ולא היה להם מורא מבני האדם הוצרכו לזה ומוראכם וחתכם:
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, "and the fear and dread of you will be upon all the animals of the earth.⁠" This was not natural, as the animals for the year they had been provided for by Noach and his family had already gotten used to man as their provider. They had become so familiar with man that to be in awe of him would be a new experience for them.
ומוראכם וחתכם – וקשה והרי עתה אוכלין חיות רעות את בני אדם, והא כתיב ומוראכם, ופי׳ ה״ר שלמה כשהקב״ה רוצה למסור את בני האדם ביד חיה בא המלאך ומשנה אותו בדמות חיה ובהמה, אז בא החיה וטורפתו, והיינו דכתיב (תהלים מ״ט) נמשל כבהמות (נדמה) [נדמו].
בידכם נתנו – אין ספק שזאת הגזירה נפרדת בעצמה.⁠1 ואמנם אין קושיא ממה שנראה כמה פעמים שקצת בעלי חיים יגברו על בני אדם מעטים ורבים כמו שיאמר עוד ״ואך את דמכם״ (ה), כי זה מובן לבעלי העברי וההיגיון.⁠2
1. יש לציין כי ריא״כ חורג כאן משיטתו בכך שהוא מפרש פסוק זה בניגוד לטעמי המקרא. על פי טעמי המקרא ״על כל חית הארץ״ ו״ועל כל עוף השמים״ בלבד הם מושאים עקיפים ל״ומוראכם וחתכם יהיה״, ואילו ״בכל אשר תרמש האדמה״ ו״ובכל דגי הים״ מצורפים ל״בידכם נתנו״. הקושי בחלוקה זו של הפסוק הוא, שלאור הנשוא ״נִתָנוּ״, המושאים ״בכל אשר תרמש האדמה ו״ובכל דגי הים״ היו צריכים להיות נושאים ולא מושאים. משום כך מפרש ריא״כ כראב״ע, שאלו הם מושאים עקיפים נוספים ל״ומוראכם וחתכם״. ההבדל בין פירוש ראב״ע לבין פירוש ריא״כ הוא, שלראב״ע ״בידכם ניתנו״ הוא משפט טפל, המנמק את החלק הראשון של הפסוק, כלומר, ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל…״ כי ״בידכם נתנו״. לריא״כ יש כאן משפט עצמאי, המקביל במשמעותו לחלק הראשון של הפסוק.
2. אין סתירה בין העובדה שבני נח נתברכו בשליטה על עולם החי, לבין מצבים בהם בעלי החיים מתגברים על אדם יחיד או על בני אדם רבים, כגון המצב העולה מפסוק ה, בו דמי האדם נדרשים מיד החיה, משום שברור הן מצד כללי הדקדוק האוניברסליים והן מצד ייחודיות הלשון העברית, שלא מדובר כאן בכלל גורף מדוייק, אלא בברכה המתקיימת על הרוב.
וחתכם – הוא מעניין ׳חֲתַת׳ (איוב ו, כא).
וברכם ה׳ יתעלה גם כן שיהיה מוראם על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ובכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים, כי בידם ניתנו לעשות מהם כרצונם. ואולי הצטרכו לזאת הברכה לפי שהדורות הקודמים, לרוע מנהגם, היה מסתיר ה׳ פניו מהם, והיה אפשר שהיו החיות אוכלות בהם, להיותם מטרה לחִצֵּי המקרים הרעים, ולזה ברכם ה׳ יתעלה הברכה הזאת.
ואגדה לשון חיות בשבת פרק כלל גדול ובב״ר דאל״כ במוראכם סגי:
וכנגד המחשבה הב׳ מפחדם מהחיות הטורפות אמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים כי הצורה האנושית יש לה בטבע ממשלה ושולטנות על כל מיני החיים וכמאמרם ז״ל (בבלי שבת קנ״א:) תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה כי מעלת הצורה האנושית נכרת בטבע לכל ואמר בידכם נתנו להגיד שכבר קנו מן התיבה קנין ההכנעה והכבוש לפניהם ויתמידו תמיד עליה.
(ב-ז) ומוראכם וגו׳, כל רמש וגו׳, אך בשר בנפשו דמו. ר״ל ש׳דמו׳ הוא מצד ׳נפשו׳1, לא תאכלו, ואמר הגאון, לאפוקי מהלכי שתיים2. וכאן הואיל והתיר להם הבשר, אסר להם אבר מן החי3:
ואך את דמכם בעבור נפשותיכם – מצד הנפש השכלית, ולא מצד הדם4, אדרוש – ר״ל, תהיה השגחתי עליו, זהו דרך כלל.
ואחר כך פרט ואמר, יהיו אנשים שאשגיח עליהם שלא יוכלו להתקומם לנגדם לא חיות רעות ולא אנשים אחרים מצד צדקתם, וכן אמר מיד כל חיה אדרשנו, כדניאל בגוב אריות.
ומיד האדם – ויהיו מהם אנשים שהשגחתי עליהם בזה האופן, שאם יקום איש אחר עליו ויהרגם – לא אעזבנו בידו.
ואם יתחייב ליהרג, אפילו הכי אדרוש דמו מיד הורגו, וכן אמר מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. מצד השכל שבו אדרוש דמו.
ואתם פרו ורבו וגו׳:
1. כמו שיבואר (פסוק ה).
2. שמי שדרישת דמו הוא בגלל חשיבות נפשו, היינו האדם, לא תאכלו את בשרו, ולפי זה הכוונה לאפוקי בשר אדם, שלא הותר כבשר בעלי חיים. אך בתו״כ (שמיני ב) מבואר שלא נאסר בשר אדם, והרמב״ם (מאכ״א פ״ב ה״ג) כתב שיש בו איסור עשה, וראה השגת הראב״ד ומ״מ שם, ורמב״ן (ויקרא יא ג).
3. בסנהדרין (נז.): ׳אבר מן החי – דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו׳. ואם הכוונה לאבר מן החי בבשר אדם, הוא כשיטת הריטב״א בכתובות (ס.), וראה שו״ת הרשב״א (שס״ד) ורמב״ן (ויקרא יא ג) שאין איסור אבר מן החי נוהג באדם.
4. ראה מש״כ בשיעורים לויקרא (יז י-יב).
[א] ומוראכם וחיתכם יהיה
[1] שבת פרק עשרים ושלושה דף קנא ע״ב (שבת קנא:)
ואגדה לשון חיות. ואף על גב דאין תיבת ״וחתכם״ דומה לחיות, שאין חיות בלא יו״ד, אפילו הכי לשון נופל על לשון הוי, מפני שהיראה הוא בשביל החיות כתב לשון ״וחתכם״, לשון נופל על לשון, אף על גב שאינו לשון אחד לגמרי:
ומוראכם וחתכם וגו׳ – אע״פ שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו׳ מ״מ הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים סד״א שגם הריגת אדם הותרה ת״ל ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז׳:ט״ז) ואכלת את כל העמים וכתיב (במדבר י״ד:ט׳) כי לחמנו הם כי אתם קרוין אדם ולא האומות.
כל חַיַּת: היו״ד דגושה. [חַיַּת].
וּֽבְכָל⁠־: הוי״ו במאריך לב״א1, וכן הוא בספרי׳ מדוייקי׳. [וּֽבְכָל⁠־].
דְגֵי הַיָּם: היו״ד דגושה. [הַיָּם].
1. לב״א: חילופים-ד.
ומוראכם וחתכם יהיה וגו׳ – לא היה צריך לומר ״ורדו בחית הארץ ובעוף השמים״ כמו שאמר לאדם. שאם התיר לבני נח לשפוך דמם, כל שכן שיוכלו לרדות בהם. אבל זה ענין אחר, כי קודם החטא היו החיות והבהמות כלם לתשמישי האדם, לא יָרֵעוּ ולא ישחיתו, ויתכן לומר שירדה בכלם. אבל בימי נח כבר נשתנה העולם ונעשו מקצתן רעות וטורפות, ולא יִרְדֶה האדם באריות ונמרים וכיוצא, הוצרך לומר ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים״. וזוהי הבטחה לאדם שלא יפחד מחית השדה. וענין ה״מורא״ לדעתי איננו כמו ״וחתכם״. כי ה״מחתה״ תבוא מפחד החזק ממנו שיחבלהו, כמו ״אל תֵּחָת מפניהם פן אחתך לפניהם״.⁠1 אבל ״מורא״ יונח גם על הכבוד מפני הגדול ממנו, כמו ״איש אמו ואביו תיראו״.⁠2 ושתיהן הטיל השם על החיות, שהם מתרחקים מיישוב האדם, ומורא צלם האדם נטוע בנפשותיהן, אעפ״י שרבים חזקים ממנו. גם חתת האדם נטוע בהם ומפחדות ממנו.
אך באמת אנו רואים שחיה רעה מושלת באדם, ואחשוב שהוא על דרך העונש כמו ״והשלחתי בכם את חית השדה״,⁠3 שהוא בידי שמים אם השחית צלמו ואין עוד מוראו על החיה. אז גם לא תֵּחָת ממנו כי היא בעלת הכח יותר ממנו. ועל כן ״ומוראכם וחתכם״ שהמחתה בעבור המורא והכבוד. על זה אמרו רז״ל4 ״אין חיה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כחיה״. כי היא יְרֵאָה מצלם האדם וכמו שאמרנו.
על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים – זכר לבד הדורסים והטורפים כמו הארי והדוב וכיוצא מן החיות, והנשר והעורב ודומיהן מן העוף; לא הבהמה והדגה שאין מדרכן לטרוף ולדרוס על הארץ, ועליהן הבטיח שיהיה מוראו וחתתו עליהן.
בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו – אחר שזכר הטורפים והדורסים שתהיה מוראו של אדם עליהן, ויתרחקו ממנו כי אינן בידו של אדם להשתמש בהן כי רעות וקשות, גם מִשְׁכָּנָם בערבה ובמקומות רחוקים מהישוב; חזר ואמר שכל המינים הנמצאים ברומש על היבשה (ורומש כולל הכל בהמה חיה ועוף),⁠5 וכן כל המינים שבדגי הים שאפשר לאדם להשתמש בהן קצתן לאכילה וקצתן לעבודתו וקצתן לתענוגו, כלם בידכם נתנו לעשות בהם כרצונכם. ולפי שהכתוב מדבר [על] שני דברים, הפסיק הטעם תחת מלת ״השמים״. וכן לפי שאין כל המינים ביד האדם לא אמר ״וכל״ או ״כל״ אשר תרמוש, אלא ״בכל״, שענינו הנמצא בין כלם, והפקידם כלם לאדם. אבל ראב״ע ז״ל פירש: ״בידכם ניתנו. כי בידכם ניתנו, ואם כן הוא דבק עם ומוראכם״. ולפרושו למה הפסיק בנגינת טעם? ולמה כפל הכתוב, ובמלת רמש [כבר] כלול הכל? ופירש [ראב״ע] עוד ״כי [אות] בי״ת ׳בכל׳ ׳ובכל׳ במקום ׳מן׳. ואין בפירוש זה נחת.
1. ירמיה א, יז.
3. ויקרא כו, כב.
5. המלים בסוגריים הם של רבינו, והקפנו אותם בסוגריים כדי להקל על הבנת המשפט הארוך.
בכל אשר וגו׳ ובכל דגי הים – הבית״ין האלה לדמיון דבר לדבר – כזה כן זה. וכן בנעורינוא ובזקנינו וגו׳ (שמות י׳:ט׳), כזה כן זה. שאין משפט הלשון לומר הלך בבנו בעבדו, אלא עם בנו עם עבדו.
א. בפסוק: ״בנערינו״.
ומוראכם – לפי שעתה נתחדש בחיות טבע האכזריות והכח לטרוף בני אדם או להטיל בהם ארס או להזיק להם ולהפחידם, לכן הבטיח השם לנח שעוד יהיה האדם שולט ומושל עליהם, ובשכלו ימציא תחבולות להבריחם מעליו ולצוד אותם, עד שיהיה מוראו וחתתו עליהם:
בכל אשר וכו׳ ובכל דגי הים – אינו מוסב אל ומוראכם וחתכם, אלא הם ב׳ מאמרים ולכן בא האתנח ביניהם, וענין השני בי״תין הבאים זה אחר זה הוא כמו מדבר עד דבר, וכן בגר ובאזרח הארץ (שמות י״ב י״ט), ענינו מגר עד אזרח הארץ, וכן בבשר ובלחם (ויקרא ח׳ ל״ב), כמו מבשר עד לחם, וכן כאן אמר תחלה שיהיה מוראם על חית הארץ ועל עוף השמים, ולא הזכיר דגים שלא יפול בהם לשון מורא וחתת, ואח״כ אמר מכל אשר תרמוש האדמה עד כל דגי הים בידכם נתנו, כי אף הדגים בידי אדם ונאחזים במצודתם:
תרמש האדמה – כמו על האדמה:
ומוראכם וחתכם – חתת גדול יותר ממורא כי הוא לשון בעיתת פתאום ונופל לשון חתת כשהסכנה קרובה, אבל מורא הוא לשון דאגה כשהסכנה רחוקה, ולכן שעור הכתוב כן הוא מוראכם יהיה על כל עוף השמים, וחתכם יהיה על כל חית הארץ והזכיר הכתוב תחלה חית הארץ והוא פירוש על חתכם המאוחר ולא הזכיר תחלה עוף השמים כדי לפרש ומוראכם, כי כן משפט הלשון להחל במה שהשלים, כמו לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש הקדים מאור בעבור שהשלים בלילה, וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו, וכן ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן, (יואל ג׳) דם בארץ אש ותמרות עשן בשמים וכמ״ש הראב״ע שם, ומצאנו הרבה יוצאים מכלל זה כמו אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושבי׳ וגו׳, הנה החל לספר דברי הראשון שפתח בו, וכן חרב לה׳ מלאה דם הודשנה מחלב מדם כרים ועתודים, וכולם נכוחים בחכמת המליצה (רוו״ה).
בכל אשר וגו׳ ובכל דגי – יש מפרשים ביתי״ן אלו כמו על וחוזר על תחלת המקרא, וטעמו ומוראכם יהיה וגו׳ על כל אשר תרמוש ועל כל דגי, וחסר מלת כי, והראוי כי בידכם נתנו, אמנם האתנח שבמלת השמים ימאן בזה, ויש מפרשים ביתי״ן אלו כמו ווי״ן כאילו כתיב וכל אשר וכל דגי, וכל זה דחוק, והרש״ד אמר כי ביתי״ן אלו פירושם מדבר עד דבר, ולכל הפירושים מאמר זה נראה כמיותר, כיון שביאר אח״ז, כי כל בע״ח יהיה לאדם לאכלה למה הקדים אליו מאמר זה, לכן נ״ל שילמדנו המקרא ענין גדול, והוא, למה זה הושלט האדם להשחית שאר ב״ח לאכול אותם, דבהשקפה ראשונה האדם יותר גרוע מכל שאר בע״ח, כי יצירתו היא מטפה סרוחה, ואין כן הצמחים המתהוים מגרגרי זרע שאינם מסריחים, גם זרע הבהמה אין בו סרחון כ״כ כבאדם, וכן במות האדם צריך להקבר בארץ לפי שנבלתו מעלה צחנה והבאש ואם יוטל ע״פ השדה יפסיד האויר ואין כן האילן כשיבש והבע״ח כשימותו שאינם מעלים כ״כ ריח רע, ולכן נבלתם מוטל על פני האדמה, וכן בתולדה וגידול האדם פחות יותר מן הבע״ח, כי בע״ח כשנולדים נגמר צביונם, ומה שיהיו בבואם בשנים הם מיד בצאתם לאויר העולם כאמור שור או כשב או עז כי יולד, והאדם בהבראו במה הוא נחשב, אין בו גם מנהג אנושי אבל צריך שתגדלהו מיניקתו על חיקה, ושאר מנהגי התינוקות המאוסים, גם צואת האדם יותר נבזה ונמאסה, יותר מסרחת, ומעלת צחנה הרבה יותר מגלגלי בהמה, הנה מבחינה זו למה זה הושלט הפחות על המעולה ממנו, על מה נתנה הממשלה לאדם להשחית שאר בע״ח הלא עינינו רואות שהם מעולים בבחינת גשמיותם על האדם, דבר זה בא הכתוב ללמדנו שאין הדבר כן באמת, ואין הפחות בולע ומשחית את המעולה ממנו, ונהפוך הוא, יש יתרון מעלה לבע״ח אם יאכלנו האדם, וזה, רואים אנו בעינינו שרצונו ית׳ היה בתחלת הבריאה כי ההעדר וההפסד שבכל הנבראים הוא יהיה יתרונו, הלא תראה כי הד׳ יסודות פושטות צורתן העצמית ולובשות צורת הדומם, הדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח, ובהפסד הצומח בהיותו נאכל מבע״ח הוא פושט צורתו הצומחת ונתהוה לחלק מן החי, ובהפסד החי כאשר נאכל מן האדם הוא פושט צורתו ולובש צורת הדם והבשר שבאדם ובאדם לובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם להוליד ונעשה אדם, הנה תראה כי תכלית כל הברואים איננה להיותם עומדים בענינם שהיה בו בעת מציאותם, אבל תמיד יתבטל ממציאותו הפחות במדרגה ויתעלה אל מדרגה יותר עליונה וחשובה ממה שהיה במציאותו הקדום, הצומח יפסד להיות מזון אל החי הנעלה ממנו במדרגת הבריאה, החי בהפסדו יתעלה להיות חלק באדם שהוא מבחר הבריאה (עמ״ש בראשית א׳ ל״א והנה טוב מאד), לכן כשהצומח נפסד להיותו מזון אל החי, הוא גמרו והשלמתו של הצומח, כי נגמר ונשלם בו המכוון עליו בבריאה, שבטרם האכלו ועודנו בצורת צומח הוא חסר שלמותו וכן כשהחי נפסד להיות מזון לאדם, הוא גמרו והשלמתו של החי שהגיע אל המכוון אליו בבריאה להחיות את מבחר הבריאה ולהתעלות ממדרגה שפלה שבו אל מדרגה יותר עליונה בבריאה, אמנם אימתי ישיג הנאכל שלמות יותר נכבד ממה שהיה בו מקודם, זה אינו רק כשנאכל מאדם, שהוא מצד נפשו מבחר הבריאה, כי תעשנו להיות מוכן ומוכשר לשרת בקדש, אמנם לאנשים המשתקעים במאכל ומשתה וכל עסקיהם הזוללות והסביאה והם בוזי תורה ועבודה, לכמו פחותים כאלה האכילה כליון והשחתה לנאכל, כי לא תשיג התכלית המכוון עליו בבריאה שבהפסדו יתעלה למדרגה יותר עליונה, ואנשים כאלה אם תואר וצורת אדם עליהם הם בהמה המה להם נמשל כבהמות נדמה, והחי הנאכל מהם איננו משתנה בהם מגריעותא למשובח כ״א לגרוע ממנו, כי מעלת האדם וחשיבותו מכל הברואים אינם רק מצד נשמתו ההולכת בצדק ובכשרון מעשים להתהלך לפני השם בחקיו ובתורותיו, ואלה האנשים המשליכים מעלת נפשם מנגד והולכים בשרירות לבבם הרע ומתענגים רק בתענוגות גופם, הוא בעצמו יותר גרוע מן הבהמה, כי החי הולך אל המות וחיי אנשים כאלה אינו חיים רק מיתתם, ונפשם בקרבם ימיתו בעודם חיים וזבחיהם זבחי מתים, הנה החי הנאכל מכמו אלה נשתנה מגוף שהיה בו מקודם, והולך אל גוף אחר היותר גרוע ממנו בבריאה, ועל אלה אמר הנביא (ישעיהו כ״ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ועל פחותים כאלה אמרו (פסחים מ״ט) כל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף, כי כל שאין לו חלק בתורה ומבלה זמנו רק בחיי הבל ללכת אחרי שרירות לבבו ואינו חי חיי הנפש רק חיי הגוף גם גופו למטה ממדרגת החי, ואכילתו אותו היא השחתה להנאכל; רק אם הנאכל נעשה חלק באדם שהוא באמת מבחר הבריאה והוא המשמש כל כחותיו הגשמיות אל התכלית האמתי המיועד לאדם, להשגת השם ית׳ כפי יכולת האדם לדעת אותו, וכל תנועותיו והנחותיו ודיבוריו אינם רק למען השיג תכלית זה הנכבד, הנה אכילת זה האדם איננה להבריא את גופו מצד עצמותו כ״א למען תמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לשמש בם אל קניית החכמה האמיתית וקניית מעלת המדות להגיע בהן אל המכוון באדם עפ״י התורה והמצוה, באדם מעלה כזה יתבטל הנאכל ממציאותו פחות המדרגה, ויתעלה להחיות איברים ולהכשירם להיות מוכנים וראוים לדברים ממעולי המדרגה, ואין לך עלוי יותר גדול לבעל חי הפחות להיותו משמש לאדם מבחר הבריאה, המשתלם להתקדש בכל אבריו לעבוד אותו ית׳, והחי הנאכל יתעצם בהם ומתעלה עמהם, ותחול הקדושה גם עליו, ועל כיוצא בזה אמרו (פ״ק דתענית) לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש (ע״ש ברש״א ח״א) כי המתאכל בתוך המעיים המשתמש לאברים המתטהרים והמתקדשים מתקדש עמהם, כי באמצעות המוכן יוכשר גם הבלתי מוכן, ומטעם זה אמרו (פסחים ל״ו) כי לא תוכל שאתו אין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו אליהם, כי אם אין המאכל נאכל מצד ערבותו אל חמר הגוף רק לתכלית היותו משמש להבריא את הגוף להיותו מוכשר לעבודת השם ית׳, המאכל עצמו נתרומם ונתנשא ממדרגתו הפחותה למדרגה רמה ונשאה, ודומה למאכל משרתי ה׳ הנקרא בשם תרומה, לשון רוממות והתנשאות - ועל כוונה זו סובב והולך מאמר מקרא שלפנינו, כי מלת כל הוא נרדף עם מלת שלם, שלם ענינו גמר הדבר בשלמותו, כן מלת כל ענינו כלו של דבר (גאנץ) שמתאחדים בו כל הנצרך אליו ואין חסר בו עוד להשלימו, ואין הבדל בין אמרו ותשלם כל המלאכה (מ א ז׳) לבין ותכל כל העבודה (שמות ל״ט) ובאמרך כלילת יופי (יחזקאל כ״ז) כאמרך שלֵמות יופי (פאָללקאָממען שאֶן) וכן כל המצוה אשר תשמרון לעשות (עקב ח׳) שטעמו המצוה כלה בשלמותה שלא יחסר שום חלק פרטי השייך למצוה זו (דאס געבאט אים גאנצען, דיינע פאֶלליגע פפליכט, פפליכט אין איהרע פאָללקאָממענהייט) וכן את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב) טעמו היראה ושמירת המצות הם שלמות האדם (דיא פאללקאֶממענהייט דעס מענשען) כי רק באלו נקרא האדם שלם ובלעדם הוא חסר שלמותו, וכן כי היא היתה אם כל חי (בראשית ג׳) דתרגומו אימא דכל בני אנשא, הונח על האדם תאר כל חי, כי הוא המעולה בשלמות על שאר בע״ח (דער פאללקאָממענסטע דער לעבענדען) כי כל בע״ח הם חסרי השלמות נגד האדם, ומזה ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, הכל הבל, הכל כלומר השלמות, וטעמו אם השלמות הוא הבל בעיני אדם, שאינו חשוב אצלו להשתדל אחר קנין השלמות המיועד למעלת האדם, אז באמת אין יתרון לאדם על הבהמה (ווען דיא פערפאָללקאָממונג פעראייטעלט ווירד), ושפיר אמרו קדמונינו כי הוא ית׳ מתואר בשם כל, כאמרם אם אני כאן הכל כאן, כי כמו שהוא ית׳ מתואר בשם שלום, כאמרם (שבת יו״ד ב׳) שם גופי אקרי שלום שנאמר ויקרא שמו ה׳ שלום, להיותו ית׳ השלם בתכלית השלמות לאין שיעור וערך (ויבוא המקרה במקום תאר להורות שהשלמות מתעצם בו ית׳ בלתי נפרד ממנו, כמו שמתואר המלך המשפט, ולא השופט, כמבואר בעיון תפלה בתפלת ערבית, ככה יתארוהו קדמונינו בשם כל, לשלמותו, ומזה כל פקודי כל ישרתי (תהלים קי״ט) מלת כל הראשון הוא כשמות המקובץ מפרטיו (אללע) ומלת כל השני על השלמות והוא תאר אליו ית׳ (בעפעהלע דעס אללערפאָללקאָממענסטען) וכן ראשית כל בכורי כל, וכל תרומת כל (יחזקאל מ״ד) ועמ״ש בשלח לך ט״ו כ״ב ולא תעשו, וכן מלות בכל במקרא שלפנינו הוראתו שלמות, והבי״ת כמו ויעבד ישראל באשה, שטעמו בעבור אשה, בכל בעבור כל, כלומר בעבור שלמות (דער פערפאָללקאָממונג וועגען) אחרי שאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, בא הכתוב להודיע טעם דבר זה, למה זה יהיו כל בע״ח תחת ממשלת האדם, ע״ז אמר, בעבור וכו׳ נתנו בידכם, כלומר לתכלית זה נתנו תחת ממשלת ידכם, למען שלמות הרמשים אשר תרמוש האדמה ולמען שלמות דגי הים, הם עצמם ישיגו שלמותם תחת ידכם, כי בע״ח אלו בעודם חיים הם חסרי השלמות המיועד להם לפי כוונת הבריאה, לכן נתנו בידכם להשתלם ולהתעלות אל מדריגה יותר נעלה, להחיות את האדם שהוא מבחר הבריאה, לעשותו מוכן ומוכשר לשרת בם בקדש, ובדברינו בביאור מלת כל יאורו לנו דברי חכמי אמת והרבה לדבר בהם הרמב״ן בוה׳ ברך את אברהם בכל.
בכל אשר תרמוש וגו׳ – הנכון כדברי מה״ר שלמה דובנא שענין שני הבי״תין הבאות זו אחר זו כענין מזכר עד נקבה {במדבר ה׳:ג׳} כלומר זה וזה בשוה, וכן בגר ובאזרח הארץ (שמות י״ב:י״ט), וכן למעלה ז׳:כ״א ולמטה ד; אבל והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב) אינו ענין לכאן כי הב״ית נקשרת עם פעל נותר.
אשר תרמש האדמה – היל״ל אשר ירמוש על האדמה, ונתחלפה המליצה כמו {בראשית א׳:כ׳} ישרצו המים שרץ נפש חיה, כי באמת השרץ הוא השורץ, ולא המים, וכן כְאֵלָה נבלת עלה (ישעיהו א׳:ל׳) והעלה הוא הנובל, וכן למטה (י״ט) נפצה כל הארץ.
All the animals that creep, etc. (be-khol asher tirmos…u-ve-khol degei hayam). Dubno correctly explains that two prefixes bet appearing consecutively denote the same thing as the idiom mi-zakhar ad nekevah (lit. “from male to female”), i.e. both one and the other equally. Cf. ba-ger u-ve-ezrah ha-arets (“whether he is a foreigner or a native,” Exod. 12:19); also above, 7:21, and below, v. 10. However, the phrase ve-ha-notar ba-basar u-va-laḥem (“And that which is left over of the meat and of the bread,” Lev. 8:32) is not an example of this usage, because the prefixes bet (“of”) refer back to the word notar, “left over.”
that creep upon the ground (asher tirmos ha-adamah, lit. “with which the ground creeps). The Hebrew would normally have been asher yirmos al ha-adamah, but the expression was reversed; cf. “Let the water swarm with a swarm of living things” (above, 1:20), where the “swarm” is actually swarming, and not the water. So also, ke-elah novelet aleha (lit. “like a terebinth that fades [with] its leaf,” Isa. 1:30), where the [entire] terebinth is said to fade. Another example is found below (v. 19), nafetsah kol ha-arets (lit. “the whole earth scattered”; actually, “[the offspring] scattered throughout the earth”).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומוראכם וחתכם יהיה – שיהיה להם מפניו יראה טבעיית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה׳ שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם. והוסיף עוד כי –
ומוראכם: שיהיו בורחים ויראים לפגוע באדם.
וחתכם: שיהיה לבם נשבר1 בהגיע האדם להם.
בכל אשר תרמש האדמה: קאי על מורא וחתית2, דאי על ״בידכם נתנו״ היה לומר ׳כל אשר תרמוש׳3, אלא קאי על מורא וחתית. ושינה הקב״ה הלשון מבחית הארץ ועוף השמים4, משום דיש נ״מ בין חיה ועוף לרמש5 ודגים בענין מורא האדם, דחיה ועוף מתייראים ובורחים כשרואים אותו מרחוק, משא״כ רמש6 ודגים אין מרגישים בזה עד שיהא האדם פושט ידו לנגוע בהם אז נשמטים ובורחים, משום הכי כתיב ״בכל וגו׳⁠ ⁠⁠״ כשיגע7 בהם.
וסיים הקב״ה מאמר בפני עצמו:
בידכם נתנו: כל הברואים הללו אע״ג שבורחים מהם, מכל מקום ביד האדם ניתנו להשיג אותם ע״י חריצות והשתדלות.
1. ׳חתת׳ גדול מ׳מורא׳. ועיין גם במלבי״ם וב׳הכתב והקבלה׳.
2. לפי רבינו שיעור הכתוב ׳ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ועל כל אשר תרמוש האדמה ועל כל דגי הים׳. ובסוף הפסוק משפט בפני עצמו ״בידכם ניתנו״, והבי״ת של ״בכל״ פירושו ״על כל״. וכך היא דעת הראב״ע והרד״ק. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ בשם הרוו״ה שדחה זאת מכח האתנחתא שתחת ״עוף השמים״.
3. שאז היתה משמעות של משפט חדש ״כל אשר תרמוש האדמה... בידכם ניתנו״.
4. בחית הארץ ועוף השמים כתב ״על״, וב״תרמוש האדמה ובדגי הים״ כתב ״ב״, כשלשניהם משמעות זהה ע״פ רבינו.
5. ע״פ רבינו ״תרמוש האדמה״ משמעותו רמשים, ואין כך המשמעות בראב״ע וברמב״ן, עיי״ש.
6. ע״פ רבינו ״תרמוש האדמה״ משמעותו רמשים, ואין כך המשמעות בראב״ע וברמב״ן, עיי״ש.
7. יש להבין את הקשר בין ׳כשיגע בהם׳ לשינוי הלשון ״בכל״.
ומוראכם וגו׳ – עם סיומת הקנין — המורא שלכם; השווה ״חמסי״ — להלן ט״ז:ה׳, ו״קללתך״ — להלן כ״ז:י״ג. לכאורה אין זה אלא ביטוי אחר במקום ״ורדו בדגת הים״ וגו׳ (למעלה א׳:כ״ח) — המורא מפני האדם יש בו משום הכרה בשלטונו מצד בעלי החיים.
וחתכם – מלשון חת (איוב מ״א:כ״ה).
בכל ... ובכל – הן בכל החי ביבשה הן בכל החי בים.
אשר תרמש האדמה – כמו ״ישרצו המים״ וגו׳ (לעיל א׳:כ׳), כאילו האדמה רומשת⁠־נעה בגללם, ולא הרומש על הארץ, כמו לעיל א׳:כ״ו.
בידכם נתנו – סיפא זה מכין את חוק המאכלות האסורים שבפסוקים הבאים, אך אינו אומר לפי שעה אלא, שבידי האדם השלטון המלא בעולם החי, ורק בפסוק הבא נקבע, שבעלי חיים מותרים גם באכילה.
ומוראכם וחתכם – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, ועוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת בטלה אימתו.⁠1 (שבת קנ״א:)
1. דריש על דרך אסמכתא וחתכם מלשון וחיותכם, ואפשר לומר דלכן נראה לו לדרוש כן משום דלמובן חתה ומורא הול״ל וחתתכם, כמו חתת אלהים (פ׳ וישלח), נתנו חתיתם (יחזקאל כ״ו), וחתתני בחלומות (איוב ז׳) ועוד. ונ״מ בענין זה לדינא, דאע״פ שתינוק בן יומו עדיין ספק נפש של קיימא הוא, מ״מ מחללין עליו את השבת, כיון שבטבעו יש לו מעלת אדם חי. –
ועוד מבואר בסוגיא כאן בנוגע לדרשא זו, אמר רב פפא, נקטינן, אריה אבי תרי לא נפיל, ופירש״י לא נפיל להרגן כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפילו ארי, עכ״ל. ולכאורה הוא פליג על רשב״א דאמר דאפילו אימת תינוק מוטלת על הבריות, כי העיקר תלוי בחיות האדם, כמבואר, ומכש״כ אחד גדול, והוא אומר דוקא שנים, אך אפשר לחלק בין אימת עכבר כמ״ש רשב״א לאימת ארי שאמר רב פפא, דעכבר ירא אפילו מתינוק אחד, וארי – רק משני אנשים גדולים. –
ובכלל בהא שאמרו אריה אבי תרי לא נפיל פריך בגמרא והא חזינן דנפל, ומשני דאינה נופלת אא״כ נדמה לו כבהמה. והבאור נראה ג״כ ע״פ ענין הפסוק הזה ומוראכם וחתכם, וסיום הענין כי בצלם אלהים עשה את האדם, והיינו כשסר מהאדם צלם אלהים שאינו נוהג עצמו כשורה אז סרה ממנו הבטחת הקב״ה ומוראכם וחתכם אלא הוי כשאר חיות. –
וע׳ בתענית כ״ב א׳ לענין שמתריעין ומתענין על משלחת חיות רעות, ומפרש, היכי דמי משלחת, טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם הרי זה משלחת [משום דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד למה טרפה שניהם אלא משום משלחת], אכלה שניהם אין זה משלחת [דמחמת רעבונה טרפם], ואינו מבואר למה לא צייר לפי סברא זו בטרפה אחד ולא אכלתו דהוי משלחת, ולפי המבואר כאן דבאדם אחד אין מוראו על החיה, א״כ אין ראי׳ שטרפתו מחמת משלחת רק בכלל משום דדרכה להזיק מפני שאין אימתו עליה, לכן צייר בשני אנשים דאי לא משום משלחת או רעבון היתה יראה מהם. –
וע׳ בנמוק״י בפ״ד דב״ק בשם הרמ״ה, דהא דקיי״ל (ב״ק ל״ז.) מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא מטעם פסוק זה, דבאדם שייך בו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ.
וע׳ בטור חו״מ סי׳ רצ״א, רועה שהניח עדרו ובא לעיר [בשעה שאין דרך רועים לכנס] ובא זאב וטרף, ארי ודרס, אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, וי״א דלעולם חייב דאלו היה שם היה מקוים בו ומוראכם וחתכם וכו׳, עכ״ל, וכ״מ דעת התוס׳ בב״מ ע״ח א׳ ד״ה הוחמה, אבל צ״ע לדעה זו ממ״ש לעיל מסוגיא שלפנינו נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, משמע דעל אחד נופל, וי״ל.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) כׇּל⁠־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא⁠־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת⁠־כֹּֽל׃
All creeping things1 which live will be yours for eating; like green herbs,⁠2 I have given you all.
1. creeping things | כׇּל רֶמֶשׂ – In this verse the phrase appears to include all living creatures from animal to bird to fish and is not limited to small creeping things.
2. like green herbs | כְּיֶרֶק עֵשֶׂב – The verse might be referring back to the diet allotted to Adam. Hashem says that just as He had permitted Adam to eat all vegetation, so he now permits Noach to eat all animals (Rashi). On the difference between the diet of mankind before and after the Flood see Permission to eat Meat.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[יג] 1כל רמש אשר הוא חי. פרט לנבלה. (פסקתא זוטרתי נח).
[יד] 2כל רמז אשר הוא חי וגו׳. הותרה בשר תאוה לנח לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא התיר לפי שהכל לחיים הם עומדי, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא התיר לאדם לאכול בשר כדי שלא יהא חוטא נשכר. (מדרש אגדה נח)
[טו] 3כירק עשב נתתי לכם את כל. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא י״א:ב׳) משמע מוציא מיד משמע, מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל היה בכלל היתר, ת״ל (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו וגו׳. (תו״כ שמיני ב׳).
[טז] 4טהורים אבל לא טמאים, מניין, ר׳ אבא בריה דרבי פפי ר׳ יהושע דסיכנין בשם רבי לוי, הגה נח תורה מתוך תורה, כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל, לאיזה דבר ריבה הכתוב בטהורין, לקרבנות. (ירושלמי מגילה פ״א הלכה י״א).
[יז] 5ז׳ מצות נצטוו בני נח וכו׳ גזל דכתי׳ כירק עשב נתתי לכם את כל, וא״ר לוי כירק עשב ולא כירק גנה, ואידך ההוא למשרי בשר הוא דאתא. (סנהדרין נז.).
[יח] 6או״ה שאינן לחיי העוה״ב כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל ישראל שהם לחיי העוה״ב (ויקרא י״א:ב׳) זאת החי׳ אשר תאכלו. (ויקרא י״ג).
[יט] 7ה׳ מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים, יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקב״ה לעתיד לבוא, וכה״א (קהלת א׳:ט׳) מה שהי׳ הוא שיהי׳ ומה שנעשה הוא שיעשה ומה שנעשה טהורים הי׳ מקודם לבני נח, וכה״א להן כירק עשב נתתי לכם את כל, מה ירק עשב נתתי לכל, אף החי׳ והבהמה לכל מתחלה ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דבריו, ומי אינו מקבל, כו׳ ויש אומרים אינו מתירן לעתיד לבוא וכו׳. (מדרש תהלים קמ״ו א״ד).
[כ] 8בששי הוציא מן הארץ כל מין בהמות כו׳ וכל מין בהמה טהורה שאינה נבלה וטרפה בשדה מותר באכילה, חוץ משלשה דברים החלב והדם וגיד הנשה, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל. (פרדר״א פי״א).
[כא] 9וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד) אמר להם אם לבכם לשמים, אתם יוצאים והקב״ה עושה לפניכם שונאיכם כירק הזה שהוא תלוש, כירק עשב נתתי לכם את כל. (ילמדנו).
1. מבואר בדברי הפס״ז דין חדש דנבלה מבהמה שמתה מאליה נאסרה גם לב״נ כמו אבמה״ח, אלא דצריך נחירה בידים, והראשון אשר הביא דברי הפס״ז הוא הרמ״ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח״ג פכ״א) והביא דברי רש״י בחולין צ״ב: על מאי דאמרינן התם שלשים מצות קבלו עליהם ב״נ ואין מקיימין אלא שלשה כו׳ ואחת שאין מוכרין בשר המת במקולין, פירש״י ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה ע״כ (ועי׳ ירושלמי ע״ז פ״ב ה״א) ומבואר כדברי הפס״ז ומביא דברי התוס׳ סנהדרין נו: שכ׳ מפורש להיפך דמתה מאליה שריא. (הבאתי דבריהם לעיל פ״ב מאמר רל.) ונמצא לפ״ז נ״מ להלכה בזה״ז דאסור להושיט נבלה לב״נ כמו אבר מן החי בפסחים כב. משום לפ״ע. וזה תמוה דהרי מפורש בתורה לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, והמפרש לעשרה מאמרות מתרץ די״ל דקרא מיירי בנבלה שנתנבלה בשחיטה, אבל מתה מאליה אע״ג דמותר בהנאה אסור בנתינה וכו׳ משום לפ״ע, והנה כוון מעצמו לדברי התרגום יוב״ע ראה יד. כא. שכ׳ לא תיכלון כל ״דמיקלקלא בניכסא״ הרי דמפרש כן דקרא מיירי בנבלה שנתנבלה בשחיטתה, ובכה״ג הוא דמותרת לעכו״ם אבל במתה מאליה לא מיירי, אמנם באמת אם נפרש כן בקרא יש להוכיח להיפך דמתה מאליה מותר היום לב״נ, דהא כללא כיילי חז״ל בסנהדרין נט. כל מצוה שנאמרה ונשנית לזה וזה נאמרה, נאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב״נ, ולפ״ז אם נפרש דקרא דכל נבלה מיירי רק בנתנבלה בשחיטתה א״כ הדין דנבלה שמתה מאליה נתמעט מקרא אשר הוא חי, (ומה שיש להעיר בזה דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה י״ל דמגלה לן קרא דהוי בכלל נבלה. ואכמ״ל) וזה הוי נאמרה ולא נשנית ורק לישראל נאמרה ולא לב״נ, ועפמ״ש ניחא שפיר מה שמצאתי מבואר בפס״ז פ׳ ראה שכ׳ לא תאכלו כל נבלה לרבות את שנתנבלה בשחיטתה, ותמוה מאי בעי בזה, ובספרי שם נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מניין ת״ל כל נבלה, וכן הוא בירושלמי נזיר פ״ו ה״א ועי׳ בשבת קח. ויראים מצוה קמא. ולפי הנ״ל ניחא לפ״מ שהביא הדרשא מקרא שלפנינו אשר הוא חי למעט נבלה, א״כ כדי שלא נטעה לפרש דקרא מיירי רק בנתנבלה בשחיטתה, ואין היתר נתינה לעכו״ם בנתנבלה מאליה לכן מפרש דעיקר נבלה דקרא מיירי בנתנבלה מאליה, וכל אתי לרבוי נתנבלה בשחיטה דגם זה נכלל בכלל היתר דנתינה לעכו״ם, וא״ל בכה״ג לזה ולזה נאמרה דהתורה התירה מפורש לעכו״ם. ולפ״ז אין מקום כלל מה שתפסו האחרונים בספריהם לדבר ברור בשיטת הפס״ז דס״ל דנבלה שמתה מאליה אסורה לב״נ שלא ראו דברי הפס״ז הנ״ל דמפורש להיפך. ומלבד דברי התוס׳ סנהדרין שהביא הרמ״ע מבואר כן גם ברש״י סנהדרין נז. ועוד ראשונים, ועי׳ בפער״ז כאן בשם רי״ח כ׳ כל רמש אשר הוא חי, תימא חי למעוטי מאי, הלא אף נבלות הותרו להם קודם שנצטוית שחיטה. (ובהגהות כ׳ לתרץ דלרבותא נקט חי להתיר אף נטילת נשמה) ומבואר דלא עלה על דעתם כלל כדעת הפס״ז. ובפער״ז שם אח״ז כ׳ לתרץ קושית התוס׳ בסנהדרין נט. מה צריך קרא לאסור אבמה״ח הא לא הותר להם בשר כ׳ וי״ל ״דשחיטה הוא דשרי להו״, ולפ״ז צ״ל דאח״כ הותר להם כירק עשב אפי׳ אינה שחוטה ועי׳ מ״ש באריכות פרשה א׳ מאמר תתח. ובפי׳ אמרי נועם כאן. - ואביא כאן בקיצור הראיות שהביאו המחברים לפי סברתם בשיטת הפס״ז, ומה שנ״ל להשיב עליהם. א) בגמ׳ חולין לג. נכרי ״דבנחירה סגי להו״ ובמיתת תליא מילתא ומפשטות הלשון נראה כן דגם עכו״ם צריך נחירה ומתה מאליה אסורה, אמנם כבר עמד ע״ז הראב״ד בס׳ האשכול ח״ג סי׳ ט״ו וז״ל הא דאמרינן בנחירה סגי להו לאו למימרא דצריך נחירה, דמתה מאליה נמי אשתרי אלא כלומר די להוציאה מידי אבמה״ח בנחירה וה״ה מתה מאליה. ועיי״ש במפרש שהעיר בזה. דעפ״ד הפס״ז י״ל כפשוטו. ולפמ״ש גם הפס״ז בעצמו ס״ל כן דלאחר מ״ת מותר לב״נ אפי׳ מתה מאליה. ונ״ל לה״ר דלשון זה ״בנחירה סגי להו״ לאו דווקא וכמ״ש האשכול. מגרסת המדרש הגדול נח ט, ד. שמעתיק לשון הברייתא בחולין לג. לענין חותך כזית מבית השחיטה כו׳ וממתין ואוכלו, דבגמ׳ סיים אחד עכו״ם ואחד ישראל שרי והטעם הוא משום מי איכא מידי, דלישראל שרי ולעכו״ם אסור ובמדרה״ג איתא והנ״מ בישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאשתחוט לית בה משום אבר מן החי אבל גוים ״דבנחירה תליא מילתא ובמיתה סגיא״. [ועיקר הדבר תמוה ואכמ״ל] ומלשונו שכ׳ ״במיתה סגיא״ ולפנינו איתא ״בנחירה סגיא״ מוכח כדברי האשכול, וכלשון הזה הוא גם בהלכות גדולות הל׳ אבמה״ח קלה: אבל גוים דלאו בני זביחה נינהו ״ובנחירה תליא מילתא״ (ועיקר דבריו שם צ״ע) ולא כ׳ בנחירה סגי להו, ומוכח כמ״ש. וכן מלשון השאלתות פ׳ נח ס״ו שהביא הגמ׳ דחולין כ׳ מאי כיון דלגוי לאו בשחיטה תליא מילתא ״אלא ביציאת נשמה״ מפורש להדיא מכל לשונות הנ״ל דמלשון בנחירה ״סגי להו״ אין ראיה, ולאו דווקא קאמר בלשון ״סגי להו״ דצריכין עכ״פ נחירה, דהעיקר תלוי רק ביציאת נשמה, ובמיתה סגי. ב) בתוס׳ חולין צא. על הא דאמרינן פרע להם בית השחיטה כו׳ כ׳ אי נמי פרע להם בית השחיטה היינו נחירה ״שנצטוו על הנחירה״ ע״כ ומלשון זה משמע כהפס״ז דגם ב״נ נצטוו על הנחירה. אמנם הרשב״א בחי׳ כ׳ פרע בית השחיטה היינו נחירה, לומר שיראה להם שאינו אבר מה״ח וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן, וכ״כ בחי׳ הר״ן, ובס׳ באר שבע כ״כ לפרש גם לשון התוס׳ ולפ״ז אין ראיה מכאן, ואפי׳ א״נ דזה דוחק לפרש כן בלשון התוס׳ שפיר י״ל דס״ל כהפס״ז דקודם מ״ת היה הדין כן אבל אין ראיה אחר מ״ת וכנ״ל דהתורה התירה בפירוש והביא שם בב״ש מגמ׳ חולין פה. אין שחיטה לעוף מה״ת ונחירתו היא שחיטתו, ומתוס׳ כריתות כ: דאפי׳ למ״ד אין שחיטה לעוף מה״ת נחירה בעי. (ועי׳ תוס׳ חולין כ, ד״ה לא אמרן ובש״ר שם, וברש״י חולין כח. ד״ה לטהרה, ובריטב״א חולין פה: ושטמ״ק ב״ק מא. בשם רבינו ישעיה, ובמפרשים האחרונים במקומות הנ״ל). ג) ברמב״ם פ״ד מהל׳ שחיטה הי״ז כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין ואוכלין או שוחטין כשאר האומות. ומבואר דס״ל דגם הנכרים היה דרכן לנחור או שוחטין אבל מתה מאליה היה אסור להם. והנה ברור שמכאן אין שום הוכחה דהרי בוודאי בשעה שהעכו״ם רצו לאכול בהמה חיה עשו כן, אבל מנ״ל שנבלה אסורה להם, ומלבד זה לפמ״ש רש״י בחולין צב: דקבלו ע״ע שלא לאכול בהמה שמתה מעצמה י״ל שהיו נוהגין כן אבל לא נצטוו ע״ז. ועי׳ באבודרהם שער ג׳ שהביא שאלת הראב״ד לר״י בן פלאט ובבעל העיטור הל׳ ציצית שער ג׳ ובהערות שם משו״ת תמים דעים סי׳ קע״ט, מ״ש לענין נחירה במדבר שלא הוה בכלל נבלה, מאחר שלא מתה מעצמה ובאותה שעה היה בשר נחירה מותר. - ויש להעיר עוד מכ״מ בש״ס וראשונים והדבר צריך אריכות ואכ״מ.
2. לעיל פרשה א׳ מאמר תתח. הארכתי בבאור מאמר זה בהא דמבואר בסנהדרין נט, דדריש אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה וכשבאו בני נח הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. והא דלא הביא בגמ׳ על היתר בשר, מרישא דקרא כל רמש אשר הוא חי י״ל עפמ״ש שם בבאור מדברי הרמ״ה ועיי״ש מאמר תתט. ועוי״ל דלשון כירק עשב נתתי לכם את כל, הוא כולל יותר היתר, דמקרא כל רמש אשר הוא ״חי״ יש למעט נבלה כדרשת הפס״ז מאמר יג. ואולי להוציא מזה הביא מכל ירק עשב ועי׳ לק׳ מאמר טו., יז. בבאור. וברב״ח כאן.
3. משמע מוציא מיד משמע, מקרא זה הוציא ממשמעותו של זה. ובפי׳ הראב״ד מפרש דדייק מלשון זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ״אשר על הארץ״ דזה מיותר, ונ״ל פי׳ חדש די״ל כוונת התו״כ דהוקשה לו למה הצריכה התורה לכתוב זאת החיה אשר תאכלו וגו׳ והול״ל זאת החיה אשר לא תאכלו והיתר אכילה ממילא ידעינן, ע״ז תי׳ דאתי להוציא דלא נימא דהיתר אכילה הוא מקרא דכל עשב וגו׳ ״יכול הכל היה בכלל היתר״ היינו את הבהמה הטהורה לישראל הוא בכלל היתר זה, בא הכתוב לאשמעינן היתר מיוחד לבהמה הטהורה ולא משום קרא דכל ירק עשב וגו׳, משום דפסוק זה התיר לבני נח גם בהמה טמאה, לכן כ׳ התורה היתר מיוחד לבהמה טהורה לבד. [ויש להעיר עפמ״ש החינוך מצוה קנג. דאם אכל בהמה ועוף ודגים ולא בדק בסימנים אע״פ שמצא אח״כ שהיתר אכל עבר בעשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה כו׳ ולהבדיל בין הטמא, וי״ל דנ״מ לפי הנ״ל דזה רק כשכתבה התורה מפורש את זה תאכלו, איכא המצוה דוהבדלתם דצריך לידע שהוא וודאי היתר, ואם לאו אף דהיתר אכל כיון שלא ידע עבר על והבדלתם, משא״כ אם היה זה בכלל היתר כירק עשב. א״כ רק האיסור מפורש בתורה וכיון שלא אכל איסור לא עבר (עי׳ סוטה כט. טהור ודאי הוא דיאכל, והאחרונים האריכו בענין זה ועי׳ בס׳ חרדים מונה למ״ע ובחרת בחיים להפריש מספק איסור) ואכמ״ל]. וכמ״ש לבאר דברי התו״כ יש להוכיח כן מדברי המדרש תנאים שמביא דרש זה בדברים יד, ד. זאת הבהמה אשר תאכלו ״למה נאמר״ לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל יהיה בכלל היתר ת״ל זאת הבהמה וגו׳ איל, וצבי, ויחמור הכל היה בכלל היתר עד שלא נתנה התורה, ומשנתנה תורה נאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ומבואר כמ״ש בפי׳ התו״כ דהשאלה הוא למה נאמר על ההיתר, וסיים ומשנתנה התורה נאמר והבדלתם, הכוונה שהתורה פרטה מיני הטהורה וע״ז אמרה והבדלתם. (ומלשון זה הכל היה בכלל היתר משמע דלית ליה כהדרש לעיל מאמר יג, דאתי למעט נבלה).
4. עי׳ לעיל פ״ז מאמר יג. פ״ח מאמר עט. ב״ר פכ״ו. וברש״י פ״ז פ״ב. טהורים אבל לא טמאים, להקריב בבמה כשרים רק טהורים, ובמה״פ ושיר״ק נתקשו במאמר זה דהרי קרא זה כירק עשב נאמר אחרי שהקריב קרבן ואיך אמר כבר נאמר, ותי׳ דצ״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וקרא ויברך וכו׳ נאמר לו קודם שהקריב קרבן. ונשאר בצ״ע מנ״ל לומר כן. ול״נ דאין צריכים לדחוק ולחדש מעצמנו דאין מוקדם ומאוחר בתורה כאן ולפמש״ל פ״ז מאמר יג, בבאור. י״ל הפי׳ בירושלמי דענין זה שקרבן צריך להיות רק מטהורים למד נח אחר שנאמר לו כירק עשב נתתי לכם את כל, והסברא הוא כן דקודם שהותר לנח בשר והיו שווים אצלו לאכילה טהורים וטמאים, לא עלה על דעתו שהקב״ה יתיר איסור זה של אכילת בשר (עי׳ לקמן מאמר יט.) א״כ הא דבאו ז׳ ממין טהור היינו מאותן שלא נעבדה בהם עבירה, אבל לאחר שנאמר לו כירק עשב אזי ״הגה נח תורה מתוך תורה״ דהמין טמאים שבאו שנים הם עתידים ליאסר, ואסורים לו להקרבה ומה״ט הדין דלקרבן ב״נ אסורים טמאים ועי׳ לעיל פ״ז מאמר יג. בבאור וצרף לכאן כי קצרתי פה.
5. לעיל פרשה א׳ מאמר תתט. מפס״ר פכ״א, ולעיל פ״ב מאמר רל. ותנא דבי מנשה יליף לה מירק עשב. למשרי בשר, אע״ג דברישא דקרא כל רמש וגו׳ מבואר היתר בשר, מ״מ לפי שירק עשב הותר לאדה״ר תלה להו היתר בהמות וחיות כירק עשב כן משמע מרש״י. ועי׳ לעיל מאמר יד. בבאור.
6. עי׳ לפנינו מאמר יט.
7. בהגהות למדרש תהלים הו״ב הביא דיש שרצו להטיל דופי במאמר זה שהיא הוספה מאת אחד המשגים עור בדרך, ומביא דהאברבנאל בספרו ישועות משיחו עיון רביעי פ״ג כתב מה שהמפקיר הביא להוכיח לשיטתו מאמר זה שהוא מבראשית רבתי לר׳ משה הדרשן בפ׳ מקץ, ועי׳ בויק״ר ספי״ג ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה. וברבינו בחיי שם מביא שיש נוסחאות במד״ת שכתיב בהן שעתיד להחזיר עטרה ליושנה כו׳ ויש נוסחאות שכתיב עתיד הקב״ה להחזירו לנו וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו. ועי׳ בשו״ת הרדב״ז ח״ב סי׳ תתכח. ובס׳ אור יקרות ס״פ שמיני כ׳ בשם מדרש חז״ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב״ה להחזירו לישראל להיתרו הראשון. ומפרשים שישתנה החזיר את טבעו ויהיה מעלה גרה ולכן יחזיר להתירו אבל התורה לא תשתנה וא״ל - ובתנחומא שמיני א״ח, ותנ״י אי״ג איתא אמר איוב מי יתן טהור מטמא לא אחד, משהתיר הקב״ה את הפרה ואסר את הגמל מי יוכל לטהר או לטמא, מי עשה כן, לא אחד לא יחידו של עולם, בא וראה מתחילת ברייתו של עולם היה הכל מותר שנא׳ כירק עשב נתתי לכם את כל ומעת שעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות ליתן להם שכר טוב, ועי׳ לעיל מאמר יח.
8. בששי, מששת ימי בראשית כו׳. מדברי הפרדר״א מבואר דמיירי בדיני ישראל, וצ״ע מה שהביא מקרא כירק עשב שנאמר בהיתר בשר לב״נ.
9. מאמר זה בשם ילמדנו מובא בקונטרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון.
כָּל רִחְשָׁא דְּהוּא חַי לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכַל כְּיָרוֹק עִסְבָּא יְהַבִית לְכוֹן יָת כּוֹלָא.
Every moving creature that lives, shall be yours for food; like the green vegetation [which I gave previously] I have [now] given you everything [for food].
כל רחש דאית ביה נשמה דחיין לכוןא יהווי למיכל כירקב עשבי׳ יהבית לכון ית כלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל רחש דאית ביה נשמה דחיין לכון״) גם נוסח חילופי: ״כל רמס דבחיין לכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כירק״) גם נוסח חילופי: ״כירוק״.
כל ריחשא דהוא חי דילכון יהי למיכל כירוק עיסבא יהבית לכון ית כולא.
Every moving thing which liveth to you shall be for food: as the green herb have I given to you the whole.
כל רמש אשר הוא חי וגו׳ – הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, 1ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר.
1. ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר. סנהדר׳ נ״ט ע״ב, ורש״י עה״ת. ועיי׳ לעיל א׳ כ״ט.
(ג-ז) כְּיֶרֶק עֵשֶׂב וְגוֹ׳ אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ – אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא הוּתַּר בִּבְשַׂר תַּאֲוָה וְכוּ׳ אֲבָל בְּנֵי נֹחַ וְכוּ׳.
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּסֵפֶר אֲגַדְתָּא דְּבֵי רַב, בֶּן נֹחַ נֶהֱרַג בְּעֵד אֶחָד בְּדַיָּן אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֲפִילּוּ עַל הָעוּבָּרִים מִנָּא הַנֵי מִילֵי, אָמַר רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר קָרָא וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ, אֲפִילּוּ בְּדַיָּן אֶחָד, מִיָּד כָּל חַיָּה, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, אֶדְרְשֶׁנּוּ אֲפִילּוּ בְּעַד אֶחָד, מִיָּד אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, אָחִיו וַאֲפִילוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַף עַל הָעוּבָּרִין, דִּכְתִיב שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם אֵיזֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא בְּאָדָם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הָעוּבָּר.
רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהָרְגוֹ, אוֹמֵר לוֹ רְאֵה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוּא וּבֶן בְּרִית הוּא וְהַתּוֹרָה אָמְרָה שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ אָמְרָה תּוֹרָה הַצֵּל דָּמוֹ שֶׁל זֶה בְּדָמוֹ זֶה.
וְתַנָּא קַמָּא תָּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק, וְשָׁדִי לֵיהּ הַאי ״אָדָם״ אֲסֵיפָא דְּקָרָא וּדְרוֹשׁ בֵּיהּ הָכִי הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, אֵיזֶהוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁהוּא בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חֶנֶק אֵימָא בַּת נֹחַ שֶׁהָרְגָה לֹא תֵּהָרֵג מִיַּד אִישׁ כְּתִיב וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה, אָמַר רַב יְהוּדָה שׁוֹפֵךְ דַּם מִכָּל מָקוֹם. בַּת נֹחַ שֶׁזִּינְתָה לֹא תֵּהָרֵג (בראשית ב׳:כ״ד) ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ״ וְלֹא אִשָׁה, אָמַר רַב ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ הָדַר עָרְבִינְהוּ קְרָא.
כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב עַל נִזְקֵי חֲבֵירוֹ כָּךְ חַיָּב עַל נִזְקֵי עַצְמוֹ, מְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ, מְקָּרֵעַ בִּכְסוּתוֹ, מְשַׁבֵּר אֶת כֵּלָיו, מְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְדִינוֹ מָסוּר לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ, מְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתוֹ, מְשַׁבֵּר אֶת כֵּלָיו, מְפַזֵּר מָעוֹתָיו יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לֵיהּ יִצְרוֹ לֵךְ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, לְפִי שֶׁכָּךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע.
וְאַךְ אֶת דִמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – לְהָבִיא אֶת הַחוֹנֵק עַצְמוֹ יָכוֹל כְּשָׁאוּל תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ, יָכוֹל כְּחֲנַנְיָא מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. מִיַּד כָּל חַיָּה, אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת וּמִיַד הָאָדָם מִיַד הָאֱדוֹם, מִיַד אִיש אָחִיו (בראשית ל״ב:י״ב) ״הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי״, אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״(וְאַתֵּנָה) [וְאַתֵּן] צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״.
שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם – תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם, וּכְתִיב וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּאִלּוּ מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, אָמַר לוֹ לְבֶן עַזַּאי, יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים אַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵינְךָ נָאֶה מְקַיֵּים. אָמַר לֵיהּ, נַפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה, יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
שִׁרְצוּ בָאָרֶץ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בְּרִית נֶחְלְקָה לְאֲוִירוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוֵי לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֵרְיָא נָפְקִין תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן. אֲמַר חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאָפְקָן מִן הֲדָא אֲוִירָא בִּישָׁא צְוַח לְהוֹן, אֲמַר לוֹן, מִן הֵן אַתּוּן אָמְרִין, מִן מַזְגָא אֲמָר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲנָא חַכִּים מִן מַזְגָא וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְרַב אַסֵּי הֲוָה יָתִיב קוֹדְמוֹי. הֲוָה מַסְבָּר לֵיהּ וְלָא סְבִיר אֲמַר לֵיהּ, לָמָה לֵית אַתְּ סְבַר, אֲמַר לֵיהּ, דַּאֲנָא גַּלֵי מִן אַתְרִי אֲמַר לֵיהּ, מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ, מִן גוּבַת וּמָה אִינּון אֲוִירָא דְּתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ, כַּד יַנּוּקָא מִתְיַלִּיד אֲנַן שַׁיְיפִין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָא אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן הַמָּקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לְעָתִיד לָבֹא כֵּן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר״, לֵב בּוֹסֵר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.
וכל דביב טאהר חיא יכון לכם מאכלא וככ׳צ׳ר אלעשב קד אעטיתכם אלכל.
א. חי] - א
וכל רמש טהור חי יהיה לכם למאכל, וכירק העשב כבר נתתי לכם את הכל.
לכם יהיה לאכלה – מה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם – כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל.
לכם יהיה לאכלה SHALL BE FOOD FOR YOU – For I did not permit Adam HaRishon to eat meat, but green herbs alone; but lo you – even as the green herbs that I gave the full use of to Adam HaRishon – do I give everything (Sanhedrin 59b).
כל רמש אשר הוא חי – פרט לנבלה.
כירק עשב נתתי לכם את כל1מלמד שלא הותר בשר לאכילה לאדם הראשון עד שבאו בני נח.
1. מלמד. סנהדרין נ״ט ע״ב. ורש״י עה״ת.
כל רמש – שם כלל לחית השדה, ולבהמת הישוב, ולכל עוף, ולכל דג. הנה הכל מותר לאכילה.
כירק – על שני משקלים. וכן: תנור עשן (בראשית ט״ו:י״ז), כעשן הכבשן (שמות י״ט:י״ח). [ומלת: ואחר כל ירוק (איוב ל״ט:ח׳) פועל, כי הוא כדמות עין, או הוא שם לעין.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
EVERY MOVING THING. Remes (moving thing) is a general term for wild and domesticated animals and for all fowl and fish. Man was now permitted to kill and eat them all.
AS THE GREEN HERB. Yerek (green) can be vocalized in two ways.⁠1 The same is true with smoke. We thus find, behold a smoking (ashan)⁠2 furnace (Gen. 15:17), and as the smoke (ke-eshen)⁠3 of a furnace (Ex. 19:18).
1. It is vocalized either with two segolim (yerek) or two kematzim. The point is that green and smoke can follow either of two paradigms, pe'el (two segolim) or pa'al (two kematzim).
2. Vocalized with two kematzim (ashan).
3. Vocalized with two segolim (eshen).
ואחר שהעלה נח העולות, התיר השם לאכול הבשר.
כירק עשב נתתי לכם את כל – מאחר שניצולו בתיבה שעשיתם, ועל ידכם באה תשועה, הנה הם שלכם לעשות בהם כטוב בעיניכם.
כירק עשב נתתי לכם את כל [EVERY CREATURE THAT LIVES SHALL BE YOURS TO EAT;] AS WITH THE GREEN GRASSES I GIVE YOU ALL OF THESE: Since they were rescued on the ark that you built, and it was through your efforts that they survived, they are now yours to do with them as you wish.⁠1
1. A simlar explanation is offered hesitantly by Radak (commentary to Gen 1:29).
כל רמש אשר הוא חי – חסר ו״ו השמוש, כמו שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א) ראובן שמעון (שמות א׳:ב׳) והדומים להם, וכאלו אמר כל רמש ואשר הוא חי, וכל רמש הוא כולל כל חית הארץ (בראשית ט׳:ב׳) והעוף.
ואמר אשר הוא חי – על הדגים. או יהיה פירושו בלא חסרון ו״ו, ויהיה רמש כלל לכל כי גם הדגים רומשים במים כמו שאמר ואת כל נפש החיה הרמשת (בראשית א׳:כ״א).
ואמר אשר הוא חי – כאלו אמר כל רמש שהוא נפש חיה.
כירק עשב – שנתתי לאדם הראשון, ופרי העץ בכלל ירק עשב, כי כל צומח נתן לאדם לאכלה ולדורות הבאים אחריו עד המבול, ולא נתתי להם הבשר לאכול, אבל לכם נתתי, כמו ירק עשב שהוא מותר לכם כן יהיה מותר לכם הבשר. וירק עשב פירשתיו.
ורבותינו ז״ל פרשו (סנהדרין נ״ז): כירק עשב ולא כירק גנה מכאן שנאסר הגזל לבני נח.
כל רמש אשר הוא חי, the word אשר which follows the word רמש lacks the connecting letter ו. This is not something unique, seeing we find it in Chabakuk 3,11 שמש ירח, “sun and moon,” instead of שמש וירח, or in Exodus 1,1 ראובן שמעון, instead of ראובן ושמעון, and many other such examples.
אשר הוא חי, these words refer to the fish. It is also possible to understand these words as if the letter ו had not been omitted at all, so that the word רמש would be a collective term for all living creatures (as in Genesis 1,21) so that the additional words אשר הוא חי, would compare living creatures now to vegetation in Genesis 1,30 when God permitted only ירק עשב, the higher ranking plants as food for the human species. The fruit of the trees in the Garden of Eden were also included in the term ירק עשב, seeing that man had been permitted to eat any plant that grew out of the earth. I explained the meaning of those words on Genesis 1,11
כירק עשב נתתי לכם את כל – פירש המורה: אבל לאדם הראשון לא הרשתיו להמית בריה ולאכול בשר וכו׳ משמע דלא הוה אכיל בשרא [ובסנהדרין פרק ד׳ מיתות] אמרו תאכל ולא אבר מן החי אלמא מדאצטריך לאזהורי אאבר מן החי מכלל דהוה אכיל בשרא וי״ל דלא נצטוה לשחוט ויאכל ע״י הוצאת נשמה אבל היכא דמצאה שחוטה שריא ליה ואי אשכח אמ״ה הו״א דשרי ליה דהא לא מפיק איהו נפשה משו״ה אצטריך קרא לאזהוריה על אבר מן החי.
כירק עשב – שיש שהוא ראוי לאכול ויש שאינו ראוי לאכול, כך בהמות חיות עופות ודגים יש מהם ראוים ויש מהם שאינם ראוים.⁠1
נתתי לכם את כל – מאחר שניצולו בתיבה שעשיתם, ועל ידכם באה להם הצלה, הרי הם בידיכם לעשות להם כטוב בעיניכם.⁠2
1. פירוש דומה מופיע בכ״י וטיקן 45 (דף 3ב) בשם ר׳ משה הרופא: ״כירק עשב נתתי לכם את כל – שאל מין אחד: והלא התיר לכם הכל ולמה אי׳ אתם אוכלי׳ אל׳ קצת מהם? והשיב היהודי: כלומר כירק עשב שיש מהם שהעולם אוכלי׳ אותם, ויש מהם שאינ׳ אוכלי׳ מפני שהם רעים וסכנה לאכל׳, כך התיר לנו בהמו׳ וחיות הטובים לנו. בש׳ הר׳ משה הרופא.⁠״
2. שאוב מר״י בכור שור.
כירק עשב, "as if it were green grass.⁠" Such grass had been permitted for man to eat ever since his creation. Just as some grass had never been fit to eat,though not forbidden,so some living creatures as well as fish and fowl would be permitted as food, whereas others would not because they are not suitable as such.
נתתי לכם את כל, "I have allocated it all to you in a similar manner.⁠" The reason why God permitted eating living creatures after they had been killed, was that all of them had to thank man for having kept them from perishing during the deluge. As a result, all the animals were now totally at the mercy of man.
כל רמש אשר הוא חי – תימה מה ממעט חי. הא אפי׳ נבלה מותר׳ לכם. רי״ח.
נתתי לכם את כל – וא״ת כשהותר לנו להרוג את הבהמות ולשפוך דם יהא מותר להרוג את האדם. מה בין אדם לבהמה. ת״ל כי בצלם א-להים עשה את האדם (בראשית ט:ו). ה״ר יעקב.
כל רמש אשר הוא חי – תימה חי למעוטי מאי הלא אף נבילות הותרו להם קודם שנצטוית שחיטה, רי״ח.
נתתי לכם את כל – פירש״י אבל לאדה״ר לא הרשיתי להמית ברי׳ ולאכול בשר, ותימה הלא אמרו בסנהדרין תאכל ולא אמה״ח משמע שאכל בשר, וי״ל דשחיטה הוא דשרי לי׳.
נתתי לכם את כל – וא״ת א״כ יטעו להתיר גם נטילת נשמת אדם לצורך אכילה, ת״ל כי בצלם אלהים וגו׳, ר״י.
כל רמש אשר הוא חי – ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף, וגם לדגי הים, כי כולם נקראים רמש, כדכתיב: כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים (בראשית א׳:כ״א).
EVERY 'REMES' (MOVING THING) THAT LIVETH. This refers to cattle, beasts and fowl — and also the fish in the sea — since all of them are called "moving things,⁠" just as it is written: Every living creature 'haromeseth' (that creepeth) wherewith the waters swarmed.⁠1
1. Above, 1:21.
כירק עשב נתתי לכם את כל – ממה שהזכיר נתתי לכם את כל הייתי מתיר כל בשר כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי חיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר.
ורז״ל דרשו כירק עשב שנתתי לאדם הראשון ולא התרתי לו הבשר נתתי לכם את כל התרתי לכם כל דבר ואפילו הבשר, לפי שכל הבשר נתחייב כלייה במבול ובזכותם נצולו, וע״כ אני מתיר לכם לשחוט ולאכול.
כירק עשב נתתי לכם את כל, "just like the green herbs, I have given you everything". Had the Torah only written the word כל, I would have concluded that all kind of meat is permissible for human consumption (including that of creeping things, etc. as argued by the Gentile interpreters of the Bible). The mention of the words כירק עשב, "like the green herbs,⁠" limits the type of meat permitted for consumption by human beings. Just as not all herbs are intended for human consumption so not all meat is intended for human consumption. Poisonous herbs and certain (most) mushrooms are certainly not fit for consumption by humans. Similarly, there are categories of meat which are harmful to human beings. The Torah permitted only the kind of meat which is beneficial for man. The plain meaning of the verse is certainly not that it permits indiscriminate consumption of all manner of meat.
Talmud Sanhedrin 57 sees in the restrictive clause כירק עשב, a reference to the restrictions G-d had imposed on Adam and what he was allowed to eat, i.e. that he had not been permitted to eat meat. However, now this had changed and meat became permissible as food for human consumption just as herbs had been permitted for consumption by Adam at that time. The reason for this sudden permission of meat was that at the time of the deluge all animals had been guilty of death anyway so that man had now become their superior by dint of having already saved their various species from extinction. This gave man the right to slaughter animals for food [though not to hunt them for sport, Ed.].
כל רמש אשר הוא חי – בכלל זה בהמה חיה ועוף ודגים שכלם בכלל רמש:
כל רמש אשר הוא חי, "every moving living creature, etc.⁠" This expression includes all creatures other than man.
כל רמש אשר הוא חי – לפנים בסדר בראשית (בראשית א׳:כ״ט) התיר לאדם ירק עשב ולא כתו׳ שם שיאכל שאר בעלי חיים, ופה זכרם.⁠1 וטעם זה ימצא בספר טירת כסף.⁠2
1. לא ברור האם כוונת ריא״כ היא שאכילת הבשר לא הותרה לאדם הראשון, אלא רק כאן לראשונה לנח, כפי שמקובל אצל הפרשנים, או רק שכאן נכתב בפירוש מה שלא נזכר בפירוש בבראשית משום מה. השווה לדיון בגמרא סנהדרין נט, ע״ב.
2. לא נמצא שם.
והנה התיר להם לאכול מכל בעל⁠־חיים, ואמר להם שאין פשע בהריגתם אותם, כי הם כירק השדה ביחס אל האדם, והם כולם נמצאים בעבור האדם.
לכם יהיה לאכלה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב בסנהדרין פ״ד מיתו׳ ופי׳ ירק עשב כל עשב זורע זרע וכל העץ אשר בו פרי העץ שהרי כלם הותרו לאדם הראשון כדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ומה שלא הוזכרו פה מפני שכלם נכללים בירק עשב כמו שפי׳ לעיל ופירשו שלא הרשתי לאדם הראשון לאכול בשר שלא הרשתי אותו להמית בריה לאכול בשרה כמו שהרשתי לכם שכך כתב רש״י בהדיא בפרשת בראשית גבי ולכל חית הארץ השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה לאכול בשרה אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם וכ״כ אחר זה בפרש׳ נח אע״פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש משמע דעד השתא לא נאסר אלא משום נטילת נשמה וכ״כ בפ״ד מיתות אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מ״ה מאכל תאכל דאפי׳ אינך ממית׳ אלא שנפל ממנה אבר מאליו לא תאכלנו וכ״ש שאין לו להמית הבהמות והחיות לאכול ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול והתוספו׳ כתבו בהדיא דהא דאמרינן לא הותר לאדם הראשון לאכול בשר היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא ולפיכך אתא קרא דאכול תאכל לאפוקי אבר מן החי דאפי׳ נפל מאליו אסור והוצרך לחזור ולומר כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון לאפוקי מדר׳ לוי שאמר כירק עשב ולא כירק גנה ופרש״י כירק עשב ירק עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע שהן הפקר ולא כירק גנות ופרדסי׳ שהם ברשות אחרים ויש בו משום גזל אלא כההוא דאמר כירק עשב למשרי בשר הוא דאתא שלפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להם לבני נח הבהמות והחיות כירק עשב והיינו דקאמר כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי את כל:
וכנגד המחשבה הג׳ מהעדר המזונות אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כאומר אם אין לכם פרי לאכול קחו מהב״ח למזונותיכם והוא אמרו כירק עשב נתתי לכם את כל ר״ל שהבשר יעמוד לכם במקום הירק עשב שנתן לראשונים. הנה התבאר הסבה למה ברך השם לנח ולבניו בדברים האלה שכבר ברך בהם את אדם הראשון שהיה זה כפי המחשבות שהיו לנח ולבניו נמשכות מענין המבול והותרה בזה השאלה הז׳.
ולמה הרשה לנח אכילת הבשר מה שלא הרשה לאדם הראשון שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר כמו שאמר ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונאמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב התיר להם אכילת הבשר והותרה השאלה הח׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] כירק עשב נתתי לכם את כל
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.), ודף נט ע״ב (סנהדרין נט:)
כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון וכו׳. ואם תאמר לא לכתב ״כירק עשב״, שהרי כבר כתיב ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״, ויש לומר דאי לא כתב ״כירק עשב״ הוא אמינא דווקא כשמתה הבהמה מאיליה אז מותר לאכלה, אבל להמית ולאכלה – לא, לכך כתב ״כירק עשב״ כמו שהירק אין חילוק, דלעולם מותר לאכול. אבל קשה דהא כיון שאסר לאדם אבר מן החי (סנהדרין נו ע״ב), שמעת מינה שאם מתה אפילו לאדם שרי, וממילא כאשר התיר לנח – התיר לו להמית גם כן, ואם כן ״כירק עשב״ למה לי, לכך נראה שלא התיר שום בשר לאדם, אפילו אם מתה מעצמה, ואף על גב שאדם נצטווה על אבר מן החי בפסוק ״ויצו על האדם״, היינו שלא יאמר דוקא בשר מן הבהמה שמתה דאסר, אבל אבר שנפרש מן החי – כיון שפירש מן הבהמה בחייה אין שם בשר בהמה עליו, ויהיה מותר, לכך הוצרך להזהיר על אבר מן החי. אי נמי שאם כתב ״כל אשר חי לכם לאכלה״ הוא אמינא ״חי״ דווקא, ולא ירק, הוצרך למכתב ״כירק״. ולא מצי למכתב ׳ירק וכל חי לכם לאכלה׳, שהרי ירק כבר נתן לאדם (לעיל א, כט), ולא שייך בו עתה ׳נתינה׳, לכך כתב ״כירק עשב״:
שלא הרשיתי כו׳. ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם נלע״ד לפי שקודם היה האדם והבהמה שוין כלם מעשה ה׳ יצרם מן האדמה ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו אבל בזמן שחטאו כלם והי׳ ראוי שיאבדו כלם אלא שנתקיימו בזכות נח ובזה היה לו יתרון על הב״ח וכו׳. [קיצור מזרחי]: מה שתלה היתר אכילת בשר בהיתר אכילת ירק עשב דל״ת שאכילת בשר תהיה במקום עשב ממילא עכשיו הותר הבשר לבד ולא עשב קמ״ל שהיתר הבשר נתוסף על הירק עשב. [דברי דוד]:
"I did not permit... The reason why Noach was permitted to eat meat, while Adam was not, seems to be as follows: Previously, men and animals were equal in that they all were Hashem's creations. He formed them all from the earth; none had higher status than the other [as regards their bodies]. Why should one kill the other? But when they sinned, all should have been destroyed, and they survived only in Noach's merit. This gave Noach a higher status than the animals. (Kitzur Mizrachi) Scripture connected the permission to eat meat to that of eating vegetables so we will not say that meat is now permitted instead of vegetables, and vegetables are no longer permitted. Thus Scripture tells us that eating meat is in addition to eating vegetables. (Divrei Dovid)
כל רמש אשר הוא חי וגו׳ – יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח. ונראה כי נח משלו נתנו לו לג׳ סיבות, הא׳ שבאמצעותו מצא ה׳ לקיים המין וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם. ב׳ שהוא טרח בהם ויגע בתיבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם ועליו נאמר (תהלים קכ״ח) יגיע כפיך וגו׳. ג׳ שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה׳ ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו׳ לזה התיר לו ה׳ לאכול מפרי דרכו.
כל רמש אשר הוא חי, Any moving thing which is alive, etc. We need to understand why meat had not been permitted as food to Adam whereas now God permitted Noach to enjoy a meat diet. There may have been three reasons why Noach was permitted to eat meat. 1) His care for the animals during a whole year in the ark kept the whole species alive. 2) He expended a great deal of tender care on these animals. It is with regard to this that the Psalmist 128,2 says: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. "When you eat what you have laboured for with your hands, you will be happy and well off.⁠" 3) God was in a favourable frame of mind having promised not to destroy all flesh. Hence He permitted Noach to eat of the fruit of his labours.
כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה – אחר שזכר החיות והעוף שאל יפחדו מהן, ושהמינים שברמש הארץ ודגי הים שיוכלו להשתמש בהן ניתנו בידם, חזר ופירש שלא מנע מהן החיה והעוף. שאם יצוד האדם אחד מהן שלא יהיו ברשותו לעשות בהן כחפצו, ושלא נתן להם שאר המינים רק להשתמש בהן לא לאכלה. אלא ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״. ומלת ״רמש״ כולל הכל, החיה והבהמה והעוף והדגה כלם התרתי לכם לאכלה. והוסיף ״אשר הוא חי״, שאַל יחשבו שלא הותר להם בשרם רק הַמֵּתָה מאֵלֶיהָ. על כן אמר ״אשר הוא חי״, גם בעודנו חי מותר לכם להרגן לאכול את בשרם. ולפי שיש גם כן במשמע שיאכל ממנו אדם ועודו חי, על כן סמך ואמר ״אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו״1 זהו פשט הכתוב באמת. ולמדנו שהתיר הכל לבני נח להרוג אריות ודובים וכל חיה ועוף ובהמה ושרץ לאכול בשרם. ויפה פי׳ ראב״ע ז״ל ״כל רמש. שם כלל לחית השדה ולבהמת הישוב ולכל עוף ולכל דג, והנה הכל מותר באכילה״. [עכ״ל].
כירק עשב נתתי לכם את כל – כיון שהתיר להם כל רמש בפירוש, לא היה צריך לומר ״כירק עשב״, אלא לפי שעד אותו זמן היה הבשר אסור, יאמינו שלא התיר להם עתה אלא לצורך גדול אם אין להם מה לאכול. על כן הוסיף שהוא מותר כירק עשב. וטעם ״כירק עשב״ ולא ״כפרי העץ״, להתיר הבשר גם לבהמה ולחיה. כי לפי שנתן לאדם הראשון עשב זורע זרע ופרי העץ; ולחית הארץ [רק] ירק עשב כמו שנאמר שם בענין, על כן הוצרך לומר ״כירק עשב״ שהוא מותר לחיה ולבהמה. ואילו נאמר ״כעשב זורע זרע״ או ״כפרי העץ״ לא היה הבשר מותר רק לאדם. עכשיו שאמר ״כירק עשב״ מותר להאכיל בשר לכלבו ולכל חיתו. וראיה [לזה] [״ובשר בשדה טריפה לא תאכלון,] לכלב תשליכון אותו״,⁠2 ועוד יש ללמוד מוסר. כמו הבהמה האוכלת ירק עשב אינה אוכלת רק לתיאבון שכן דרכה, כן יאכל האדם בשר לתיאבון לא כדרך הזוללים, וכאמרם3 ז״ל ״כי תאוה נפשך לאכול בשר״.⁠4
כל רמש אשר הוא חי – יכלול הבהמה והחיה והעוף וגם דגי הים כי כלם נקראים רמש:
לכם יהיה לאכלה – שלא הרשתי לאד״הר אלא פירות הארץ, ואז לא נתתי לבהמות רק ירק עשב לאכלה, ועתה נשתנו הדברים, כי הבהמות ידרסו ויטרפו, ולכם התרתי גם הבשר:
כל רמש – ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף ודגי הים כי כלם נקראים רמש כדכתיב כל נפש החיה הרומשת (רמב״ן וראב״ע).
כירק עשב – אין ענינו כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, כי לאדם לא הזכיר ירק עשב, אלא כל עשב זורע זרע; אלא טעמו כירק עשב הצומח מאליו ויד כל בו והוא מאכל גם לכל חית הארץ ולכל עוף השמים (למעלה א׳:ל׳), כן נתתי לכם כל בעלי חיים.
like the green vegetation (ke-yerek esev). This is not the same as the “vegetation” that was permitted to Adam [above, 1:19]; that was not called yerek esev but esev zore’a zera (“vegetation provided with seed”). The meaning of the phrase here is, “Like the green vegetation that grows wild and serves as food for all the beasts of the earth and flying creatures of the heaven [above, 1:30], so all living things are given to you.”
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וגו׳ – כאשר נשתנה אורח חיי האדם, ניתן לו גם סוג חדש של מזון. ככל הנראה, גם זה בא כתוצאה מקיצור חיי האדם: מה שמלפנים יכל אדם להשיג במשך שבע מאות עד שמונה מאות שנה, עליו להשלים עתה במשך שבעים עד שמונים שנה בלבד, וההתפתחות המזורזת, דורשת אכילת בשר בעלי חיים.
יתירה מכך, גם ההבדלים במידות החום והשינויים בעונות השנה והאקלימים, כל אלה הם טעמים להתיר אכילת בשר. על ידי כך נעשה האדם תלוי פחות במזון הגדל מהאדמה. כבר הזכרנו [לעיל ח, כב] את דעת חז״ל, המתאימה לתגליות הגיאולוגים, שלפני המבול לא היו שינויים בין קור וחום, והצמחיה היתה מרובה; ולכן המזון מן הצומח היה מצוי בשפע וקל להשגה, ולא היה צורך באכילת בשר.
התורה אינה קוראת לצמחונות, ואינה מתנגדת לאכילת בשר. אדרבה, מצוה לאכול בשר ביום טוב (ראה ספרי, דברים טז, יא). אילו היינו במצבו הגופני המקורי של האדם, היה נאסר עלינו לאכול בשר, אולם עתה הבשר הוא צורך לאדם. אך מיד עם היתר הבשר התחילו הלכות המאכלות האסורות. גם לאחר מכן, משניתנה תורה לישראל, מצאנו אותו הדבר, שאין לך מאכל שנאסר בתורה שאיננו מאכל מן החי. מתחילה הוא נאסר כליל, וגם אחר כך הותר רק בהגבלות רבות. כנגד זה, אף מין צמח לא נאסר באכילה מצד עצמו. חדש, ערלה, וכלאי הכרם תלויים בענינים אחרים.
הפסוק הבא מביא את איסור אבר מן החי, האיסור הראשון מהלכות מאכלות אסורות. והוא נוהג בכל בני נח, ולא רק בישראל.
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה – כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב״א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם ע״י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו, גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע״ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע״ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, וז״ש כירק עשב נתתי לכם את כל. ר״ל כמו שהכינותי מזון להבע״ח שיאכל ירק של העשב [כמ״ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה] מפני שיעלהו למדרגת החי, כן נתתי לכם את כל, שתאכלו כל עשב זורע זרע מצד שאתם גם בעלי חיים, ושתאכלו בע״ח מצד שאתם חי מדבר וכל השפל מחבירו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו.
כירק עשב1: ׳כפרי הארץ׳ מיבעי2. אלא בא ללמד שיהא לחיה דין ״ירק עשב״ שרשאי לתלוש3 משדה חבירו משום שאין אדם מקפיד על זה כמו בפרי, והכי נמי4 חיה5 הבאה לשדה חבירו אין בה משום גזל6, משום שאינה משתמרת בה, וכדתנן במסכת ב״מ (יא,א) ׳היה צבי רץ כדרכו׳7 וכו׳.
{כירק עשב: כמו שכתבתי לעיל (א,ל) ד״ירק״ הוא עלי אילנות ו״עשב״ כמשמעו, וכמו דכתיב ׳כירק כעשב׳8. וכיוצא בזה בדברים (לב,י) ״ובתהו ילל״, עיי״ש.}
{את כל: התיר הקב״ה אכילת בשר, באשר נשתנתה בריאות האנשים, כמו שכתבתי לעיל (ח,כב), על כן הותרה אכילת בשר9.}
1. רש״י בעקבות חז״ל: כירק עשב שהפקרתי לאדה״ר (לעיל א,ל ״את כל ירק עשב לאכלה״) נתתי לכם את כל.
2. הבנת רבינו היא שמה שהותר לאדה״ר היו גם העשבים וגם פירות העץ וכדו׳, וא״כ היה צריך להזכיר בפירוש את פרי הארץ ולא בלשון ״ירק-עשב״. אך שאלת רבינו תלויה בפרשנות הפסוקים לעיל סוף פרק א׳, עיי״ש.
3. את העשבים.
4. כשה׳ השווה את בעלי החיים (״לכם יהיה לאכלה״) ל״ירק עשב״.
5. מן ההפקר.
6. אם אדם יקחנה משדה חבירו.
7. משנה: היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר ׳זכתה לי שדי׳ לא אמר כלום.
8. בשני כפי״ן.
9. וכעין זה דעת ה׳צרור המור׳ והמלבי״ם, עיי״ש. ועיין במשך חכמה במקום.
כירק עשב נתתי וגו׳. חז״ל אמרו שכאן הותר להם לאכול בשר, ודע שגם הגוים הקדמונים נשמרה אצלם קבלה זו שקודם המבול לא היו ב״א אוכלים בשר, — ראה Ovid. Metamorf. Lib. Xl. גם De Jurieu, Hist. des dogmes etc. p. 175.
כל⁠־רמש – כלומר, כל הרומש, כל בעלי החיים, וכמו לעיל (בראשית ז׳:כ״א) ״כל בשר הרמש״ וגו׳.
כירק עשב – כמו העשב המותר לכל בעלי החיים, כך מותרים לאדם כל בעלי החיים.
כל רמש אמר הוא חי לכם יהיה לאכלה – דאדם לא הותר לו בשר לאכילה. רק נח זכה בהן בשכר טפולו וקיומו אותם כל זמן היותו בתיבה והכין להם מדור לקיים מיניהם, לכן בשכר זה נתנו לו לאכלה, והדגים שבים שלא נמוחו במבול (קדושין י״ג) נתנו לאכילה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית (מגילה כ״ה).
כירק עשב וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה1 וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל.⁠2 (סנהדרין נ״ט:)
1. מבואר לפנינו לעיל בפ׳ בראשית בפסוק לכם יהיה לאכלה (א׳ כ״ט) יעו״ש.
2. קצת צ״ע שלא הביא לענין זה תחלת הפסוק הזה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, הרי מפורש הותר להם אכילת בשר, ואולי באמת סמיך ארישא דקרא, וכבר הוכחנו כ״פ דכמו דלפעמים מביא הגמרא תחלת הפסוק וסומכת על סופי׳ כך לפעמים מביא סופי׳ וסומכת על תחלתו. ובגמרא איתא עוד דרשא על פסוק זה דב״נ מצווה על הגזל מדכתיב כירק עשב ודרשינן ולא כירק גנה, כלומר כירק עשב הגדל מאליו ולא כירק גנה הנזרע בידי אדם, אבל לא קיי״ל דרשא זו, כי איסור גזל ילפינן מפסוק דפ׳ בראשית ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ודרשינן מכל עץ הגן ולא הגזל, יעו״ש, ולכן השמטנו דרשא זו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) אַךְ⁠־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
But, flesh with its soul,⁠1 its blood,⁠2 you may not eat.
1. its soul | בְּנַפְשׁוֹ – In Tanakh "נפש" generally refers to a life force. By extension, it might also refer to a person or other living being
2. its blood | דָמוֹ – See Ibn Ezra, R"Y Bekhor Shor, and Shadal, that the words "its blood" come to define what is meant by "its soul" (as if written: "its soul, i.e. its blood"). Ibn Ezra, thus, maintains that the verse prohibits eating blood, while Shadal asserts that it prohibits eating an animal which has not been slaughtered (and therefore has not had its blood removed). Cf. Bavli Sanhedrin 57a which understands that the verse prohibits the eating of a limb cut from a living animal. [As such, Rashi explains that "בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ" means that one may not eat of the flesh while "its soul is still in its blood".]
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[כב] 1אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת, ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, אמר אבר מן החי. (תו״כ שמיני ב׳).
[כג] 2ת״ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, זה אבר מן החי, ר׳ חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי, מ״ט דר׳ חנינא בן גמליאל, קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל, דמו בנפשו לא תאכל, ורבנן, ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. (סנהדרין נט.).
[כד] 3ז׳ מצוות נצטוו בני נח. כו׳ אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואידך ההוא למשרי שרצים הוא דאתא. (סנהדרין נז.).
[כה] 4כל רמש אשר הוא חי אך בשר בנפשו דמו וגו׳. ר׳ יוסי בר איבו בשם ר׳ יוחנן, אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי. (בראשית רבה ל״ד).
[כו] 5אך למעט דגים וחגבים שאין אבר מן החי נוהג בהן. (מדרש).
1. קאי אדלעיל מאמר טו. אחרי שמביא מקרא זאת הבהמה אשר תאכלו. אומר יכול כו׳.
2. למשרי שרצים. שם נט: אדה״ר לא הותר לו בשר לאכילה כו׳ וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול לא יהיה אבר מן החי נוהג בו, ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, יכול אף לשרצים, ת״ל אך, ומאי תלמודא, אר״ה דמו מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרם. (דמו חלוק מבשרו, שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים כו׳ שאין דמן קרוי דם כו׳ רש״י.) והרמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים כ׳ וכן חייב (ב״נ) על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר ברם מן החי. ומקור הדבר של איסור בשר מן החי עי׳ חולין קכח: ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לב״נ, ובתיב״ע כאן. והרמב״ן מובא ברשב״א ור״ן שם קכט: הקשה לר״א דבשר מן החי ילפינן מבשר בשדה והך קרא לישראל נאמר ומנ״ל דאסור בשר מן החי לב״נ, ותי׳ דמקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הבשר כשנפשו בו והלכך אפי׳ בשר מן החי במשמע, ועי׳ באשכול ח״ג ס״כ. עו״כ הרמב״ם דאבר ובשר הפורשין מן בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דאסור לב״נ. ותמהו עליו מגמ׳ חולין לג. דמבואר דשרי לב״נ מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור כמבואר בסנהדרין נט. עיי״ש בנו״כ. והנה לא העירו מלשון התיב״ע כאן בפסוק שלפנינו דמפרש דקרא מיירי אף בבשר מן המפרכסת דאסור לב״נ, ואף די״ל דקודם שניתנה התורה שפיר היה אסור דלא שייך מי איכא מידי, אמנם יותר נראה דהתיוב״ע לית ליה כאן הסברא מא״מ. וכפסק הרמב״ם, וכמ״ש הנו״כ. ויש להסתפק בלשונו שכ׳ ״ועד״ דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון, אולי כוונתו דאסור כל זמן שהיא מפרכסת, דאסור גם לישראל משום לא תאכלו על הדם, אבל אח״כ מותר גם אותו בשר, ויש מן המפרשים רוצים לפרש כן גם בדעת הרמב״ם, וז״ד, והלשון ועד דלא כו׳ משמע הכי קצת, אבל פשטות הדברים מוכח דס״ל דמפרכסת אסור. ויש להוכיח מדברי התיב״ע מה שנסתפקו המפרשים באיסור אבמה״ח בישראל וכן בב״נ אם צריך להיות גם משהו בשר או אפי׳ גידין ועצמות חייב, ועי׳ תוס׳ חולין לג: שם קד. ומדברי התיב״ע מוכח דצריך להיות משהו בשר, ומשה״כ בכל אבמה״ח יש החיוב גם מצד בשר מן החי, דאל״ה תימא על היוב״ע שלא הזכיר כלל איסור אבר מן החי, והרמב״ם שם חידש עוד דאין ב״נ נהרג על אבמה״ח של עוף. והראב״ד השיג דצ״ל שרץ. והנו״כ תמהו ע״ז מחולין מ: וכ״מ, והמגדל עוז כ׳ לתרץ שסמך לסברת הרמב״ם דבשר עוף הוא מדרבנן בחולין ריש כל הבשר ובנדרים, וכ״כ הרדב״ז בפי׳ על הרמב״ם משום דכתיב ״אך בשר״ דמו בנפשו ועוף אינו בכלל בשר, ומלשון התיב״ע משמע ג״כ דמיירי רק מבהמה וחיה. ועי׳ בפסחים עג. ברש״י ורבינו חננאל שם ובמקא״ה ואכ״מ. וראה במדרש הגדול כאן ונראה שדבריו לקוחים מדברי הרמב״ם. ובחמדת הימים הביא בזה״ל אך בשר בנפשו ת״ר איסור אבר מן החי נוהג בארץ ובחו״ל בחולין ומוקדשין ונוהג בבהמה חיה ועוף ולשון זה לא מצאנו, עי׳ חולין קא: וצ״ע.
3. לעיל מאמר כג. בבאור. והנה התי׳ של ואידך, אינו מובן דהרי הדרש מאכל תאכל ולא אבר מן החי היא לרמז בעלמא עי׳ לעיל פ״ב מאמר רל. ומ״ש במלואים שם, וכאן מפורש בקרא להדיא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, א״כ שפיר יליף תנא דבי מנשה מקרא זה ומה דוחקיה למ״ד זה לילף דווקא מאכל תאכל, ומה דתי׳ דאיצטרך לשרצים הרי רבנן לעיל מאמר כג. ולפי תרוויהו ועי׳ מ״ש בתוס׳ שם, ונראה לי לפמש״ל בבאור פ״ב מאמר רל. בשם הכוזרי דקבלה היתה בידם דאדה״ר נצטווה בז׳ מצוות וסמכו אותו על קרא זה וצ״ל דתנא דבי מנשה לא ס״ל קבלה זאת רק דיליף מהפסוקים שנאמרו בדור המבול. והנה בחי׳ הר״ן סנהדרין כ׳ דהו״מ למימר ההוא למשרי בשר לב״נ [נראה דצ״ל ״למסרי״ ואולי הכוונה לרישא דקרא] הוא דאיצטריך וכדאיתא לקמן וכשבאו ב״נ הותר להם יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בהם ת״ל אך בשר וגו׳ אלא דניחא ליה למימר דינא בשרצים שהוא חדוש יותר, ועי׳ בס׳ חמרא וחיי כאן, ועפ״ז י״ל דזאת היא באמת תי׳ הגמ׳ דנקט עכשיו איסור אבמה״ח דסד״א דגם זה הותר בכלל כל ירק עשב, משום דס״ל דאדה״ר נצטווה על אבמה״ח מקודם, והסיום דגמ׳ שם הוא דאך אתי למעוטי שרצים, ונקט בקצור סוף הענין אבל עיקר הכוונה לתחלת המאמר שם. - ובסדר עולם פ״ה הביא הלימוד דז׳ מצוות שנצטוו נח ובניו אכל תאכל זה אבר מן החי שנא׳ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, וכ״ה במדרש אגדה כאן, (ובגמ׳ לא הביאו הסמך מקרא זה). ומבואר דמ״ד זה ג״כ ס״ל דעיקר קרא זה אתי לאיסור אבמה״ח ואכל תאכל הוא אסמכתא בעלמא כמש״ל. ועי׳ ברש״י פסחים כב: וע״ז ו: הביא דב״נ נאסר להם אבמה״ח מקרא דאך בשר ולא הביא מקרא דאכל תאכל ולפמ״ש מלשון הסדר עולם ניחא. ועי׳ זח״א קפה:
4. עי׳ לעיל פ״א מאמר תתח. ופ״ב מאמר רל. ורי״ו ס״ל דאבמה״ח נאסר לנח ולא לאדה״ד. ועי׳ מ״ש שם וצרף לכאן.
5. מאמר זה מובא בכת״י מדרש אור האפלה ובוודאי מקורו מאיזה מדרש חז״ל. ובגמ׳ לעיל מאמר כג, ממעט רק שרצים, ונראה לפמ״ש הרד״ק ובפי׳ הטור עה״ת דכל רמש אשר הוא חי כולל אף דגים, א״כ שפיר י״ל דממעט מאך לבד שרצים גם דגים וחגבים, ועי׳ בתוספתא פ״ט דתרומות אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואין חוששים. ובתוס׳ שבת צ: גורס בין שחוטין ועפמ״ש לעיל מאמר יג. מדברי הפס״ז דחי אתי למעוטי נבלה אולי יש להביא מכאן ראיה למ״ש הבעל העיטור הל׳ שחיטה וב״י יו״ד סי׳ יג. בשם רבינו סעדיה גאון ז״ל דדגים וחגבים שמתו אסורים עיי״ש מ״ש לעיל פ״א מאמר תרפא. ותמהו עליו. ולפי דברי הפס״ז דכל רמש אשר הוא חי למעוטי נבלה, שמתה מעצמה, וקרא זה כולל אף דגים וחגבים והרד״ק כ׳ ״דחי״ אתי לרבות דגים, ולפי דברי המדרש שלפנינו דאך אתי למעט אבמה״ח של דגים וחגבים דמותר, ולפ״ז יש סברא לומר דלשיטת הפס״ז יש איסור גם בדגים וחגבים שמתו מעצמן. ויש להאריך בזה ואכ״מ.
בְּרַם בִּסְרָא בְּנַפְשֵׁיהּ דְּמֵיהּ לָא תֵּיכְלוּן.
Nevertheless, flesh with its lifeblood, you shall not eat.

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
בְּרַם בִּסְרָא בְּנַפְשֵׁיהּ דְּמֵיהּ לָא תֵיכְלוּן
אבר מן החי
ת״א הוא מילולי כדרכו, אבל המיוחס ליונתן פרט בתרגומו דין אבר מן החי: ״בְּרַם בִּשְׂרָא דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא חַיָא בִּזְמַן דִבְנַפְשֵׁיהּ בֵּיהּ אוֹ דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא נְכִיסְתָּא וְעַד דְלָא נַפְקָא כּוֹלָא נִשְׁמָתָא לָא תֵיכְלוּן״ (אך בשר שתלוש מן חיה שחיה בזמן שבנפשה בה או שתלוש מן חיה שחוטה ועד שלא יצאה כל הנשמה לא תאכלו) וכן ברש״י.⁠1 אכן ראה ביאורנו לפסוק ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ (שמות כב ל) ״וּבְסַר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא לָא תֵיכְלוּן״.
1. רש״י: ״בשר בנפשו – אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בנפשו דמו – בעוד נפשו בו״. ב״ר לד: ״אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי״.
לחוד בשרא אדמ׳ בנפשא לא תאכלון.
ברם בישרא דתליש מן חיותא חיא בזמן דבנפשיה ביה או דתליש מן חיותא נכיסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון.
But flesh which is torn of the living beast, what time the life is in it, or that torn from a slaughtered animal before all the breath has gone forth, you shall not eat.
אַךְ – לְהָבִיא אֶת הַחוֹנֵק עַצְמוֹ יָכוֹל כְּשָׁאוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ.
אך בשר בנפשו דמו וגו׳ – 1זה אבר מן החי שנאסר לו.
1. זה אבר מן החי. עיי׳ לעיל פסוק א׳ והוא בב״ר פל״ד, וילקוט רמז ס״א, ועיי׳ סנהדר׳ נ״ז ע״א, ורש״י עה״ת כתב בשר בנפשו אסר אבר מן החי כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

אמא אללחם פלא תאכלוה בדמה פאנה נפסה.
אך את הבשר לא תאכלו בדמו כי הוא נפשו.
... החולה. וענין המאמר אך בשר וגו׳ הוא:
א. האיסור לאכול מבשר בעלי החיים שלא נשחטו, כי כתוב בנפשו.
ב. ואסר לאכול מן הדם כי אמר דמו.
ג. ואפשר שאסר עליהם לאכול את העורקים הנושאים את הדם [ואת החלב] ואת היותרת המכסה עליו כמו שאסר על ישראל באמרו כל חלב וכל דם וגו׳.
[……] אלסקים, ופציח קולה אך בשר תחרים אן יוכל שי מן לחם אלחיואן והו [חי] לקולה בנפשו. וחט׳ר אכל שי מן אלדם לקולה דמו. וקד ימכן אן [י]⁠כון חרם עליהם אלערוק אלחאמלהֵ ללדם ואלצפאקאת אלמגשאהֵ עליה כמא חרם עלי ישראל בקולה כל חלב וכל דם אולא.
בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי, כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר.⁠א
בנפשו דמו – בעוד נפשו דמוב בו.
בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי, ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי.⁠ג
א. המלים ״בנפשו... הבשר״ מופיעות בכ״י ליידן 1 ופירנצה III.3, והשוו פריס 156 ופריס 157 (יש כנראה חילוק בין כתבי היד לגבי האם המלה ״בשר״ מסיימת את הביאור הקודם או מתחילה את הביאור הבא). המלים ״בנפשו... הבשר״ חסרות בכ״י ויימר 651 ופריס 155 (אולי בהשמטה ע״י הדומות), ובכ״י מינכן 5 וברלין 1221 מופיע רק: בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי (בלי כל ביאור אחר בפסוק).
ב. המילה דמו חסרה בכ״י ליידן 1, ויימר 651, פריס 155.
ג. המלים ״ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי״ מופיעות בכ״י ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 155, והשוו פריס 156 ופריס 157. הן חסרות בכ״י ויימר 651 (אולי שוב בהשמטה ע״י הדומות), מינכן 5, וברלין 1221.
בשר בנפשו FLESH WITH THE SOUL THEREOF [SHALL YOU NOT EAT] – He here prohibited to them אבר מן החי the eating of a limb cut from a living animal, that is to say that בשר בנפשו (literally, flesh together with its life) means so long as its life is in it you shall not eat the flesh.
בנפשו דמו – (literally, its blood together with its life) means while its (the animal's) life is still in it (the blood).
Consequently בשר בנפשו לא תאכלו FLESH SO LONG AS THERE IS LIFE IN IT SHALL YOU NOT EAT forms the prohibition of אבר מן החי the eating of a limb cut from a living animal. And connecting בנפשו with דמו we obtain the reading also בנפשו דמו לא תאכלו ITS BLOOD TOGETHER WITH ITS LIFE SHALL YOU NOT EAT which forms the prohibition of partaking of blood of a living animal (Sanhedrin 59a)
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו1אסר להם אבר מן החי.
1. אסר להם אבר מן החי. ב״ר פל״ד וילקוט רמז ס״א. ועיין סנהדרין נ״ז ע״א ורש״י עה״ת כתב בשר בנפשו אסר אבר מן החי כלומר כ״ז שנפשו בו לא תאכלו הבשר.
אך בשר בנפשו – כן טעמו: אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, כטעם: לא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י״ב:כ״ג), כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד). וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא גוף.
ONLY FLESH WITH THE LIFE THEREOF, WHICH IS THE BLOOD THEREOF, SHALL YE NOT EAT. The meaning of this verse is that you shall not eat flesh with its life (nefesh), which is its blood, as in and thou shalt not eat the life (nefesh, i.e., the blood) with the flesh (Deut. 12:23), and For as to the life (nefesh) of all flesh, the blood thereof is all one with the life (nefesh) thereof (Lev. 17:14). The nefesh (life) which moves and feels is the body.⁠1
1. The word nefesh does not here refer to soul; it means body. However, by extension it also refers to the blood which gives life to the body. Krinsky has an alternate reading: the nefesh spoken of here refers to that which moves and feels within the body, i.e., the blood. According to Cherez, Ibn Ezra uses the term body for the blood.
ופשט: אך בשר בנפשו דמו – שאסר הדם, וכן כתוב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), ועוד אפרשנו.
גם אבר מן החי אסור, ושמו קדמונינו זה הכתוב לזכר.
אך בשר בנפשו – שזהו דמו.
לא תאכלו – כדכתיב: כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג). וכאן נמי, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו, וזהו אבר מן החי. אלא ינחרא כדיב להוציא הדם ול⁠[ה]⁠מיתה ויאכל.
א. בכ״י מינכן 52: יבחר.
ב. בכ״י מינכן 52 כתוב: ״כרי״.
אך בשר בנפשו BUT FLESH WITH ITS SOUL: I.e. [with] its blood,⁠1
לא תאכלו YOU MUST NOT EAT. [We know that “blood” and “soul” are equivalent,] for it is written (Deut 12:23) “The blood is the soul.”2 Here also we should understand “As long as the flesh has its ‘soul’ within, do not eat it.” The verse then forbids eating a limb [torn from] a living animal.⁠3 Rather a person should first slaughter4 the animal in order to let the blood drain and let the animal die, and then eat it.
1. R. Yosef Bekhor Shor is saying that in the phrase בנפשו דמו, the word דמו should be seen as being in apposition to the word נפשו, yielding the sense “Do not eat flesh that still has its soul—i.e. its blood—within it.”
2. This part of the comment is like that of Ibn Ezra, almost verbatim.
3. Rashi writes that our verse forbids the eating of both a limb torn from a living animal, and also blood drawn from a living animal. R. Yosef Bekhor Shor sees only the first item as having been mentioned in our verse. So also Nahmanides, who has some caustic criticism for Rashi, who, he claims, has correctly presented neither the peshat nor the midrash (וזה כפי הפשט איננו נכון, ולפי המדרש איננו אמת).
4. The text of R. Yosef Bekhor Shor as it appears in Jelinek, Nevo and Cohen is not understandable. It reads “אלא יבחר כדי להוציא הדם.” Nevo adds a footnote that says that יבחר means to slaughter, but I know of no reason to imagine that it does.
Gellis reads our text as ינחר, which is a much more appropriate word in this context. The root נ-ח-ר means to slaughter or kill an animal. It is the right choice here since the root ש-ח-ט generally applies to slaughter that conforms to the rules of Jewish law. See, e.g., Maimonides, Hilkhot Sheḥitṭah 4:17–18, where Maimonides clearly distinguishes between these two roots (נ-ח-ר and ש-ח-ט), and sees the root נ-ח-ר as the appropriate one to use to describe the way that animals were put to death before the rules of Jewish ritual slaughter came into effect.
אך בשר – אף על פי שנתתי לכם כל בשר ורמש לאכל, לא תאכלו אתו עם נפשו שהוא דמו, כלומר כל זמן שהבשר עם הנפש והוא בעודו חי אלא קודם תזבחוהו ואחר כך תאכלוהו, כי זה דרך אכזריות לחתוך בשר מן החי ולאכלו. ונראה כי לפיכך התיר הבשר לנח לפי שטרח בבהמה ובעוף ובחיה וברמש להחיותם אתו בתבה, כי לצורך האדם נבראו בין למלאכתו בין לאכילתו אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם עד נח לפי שטרח בהם.
אך בשר, even though I have permitted you all moving (living) creatures as food, you must not eat those animals while they are still alive, i.e. as long as the flesh and the blood are part of one whole you must not eat such tissue. First you have to slaughter the animal. It would be too cruel to simply cut living tissue from an animal and consume it while the animal it has been taken from is suffering pain. It appears reasonable to assume that Noach was permitted to use the animals as his food, seeing that but for his feeding these animals for a whole year in the ark they would have long since died, so that in effect they owed their lives to him. Basically, all the animals had been created to serve man’s needs, whether as beasts of burden, etc., or as food.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – פר״ש: אסר להם אבר מן החי. לפי שהותר לנח כל רמש, נצטווה על אזהרת אבר מן החי. אבל אדם הראשון שלא הותר לו אלא פרי האדמה, לא הוצרך להצטוות על אזהרת אבר מן החי.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, "you must not however eat meat with its lifeblood in it.⁠" According to Rashi, this is the prohibition of eating any part of an animal as long as the animal itself is still alive. Seeing that the Torah now permitted man to eat all manner of moving creatures, the Torah now had to forbid eating parts of animals such as ribs, which had been cut off the living animal. Seeing that Adam had never been permitted to even eat a carcass, he had not been forbidden eating live tissue.
אך בשר בנפשו דמו – כתב רבינו שלמה: בעוד נפשו בו. בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי. ואף דם לא תאכלו – הרי דם מן החי.
אם כן, יאמר: בשר בנפשו ודמו לא תאכלו. וזה כפי הפשט איננו נכון, ולפי המדרש איננו אמת, שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי, כדברי חכמים (בבלי סנהדרין נ״ט.), לא על דם מן החי, כדברי רבי חנינא בן גמליאל (בבלי סנהדרין נ״ט.). אלא פירושו: אך בשר בנפשוא שהיא דמו לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו היא (ויקרא י״ז:י״ד).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בנפש״.
ONLY FLESH WITH THE LIFE THEREOF, THE BLOOD THEREOF, SHALL YE NOT EAT. Rashi wrote: "This prohibition applies while the animal's life is still in the blood. Thus, you should not eat flesh as long as there is life in it, meaning a limb cut from a living animal, nor shall you eat its blood together with its life, meaning the blood of a living animal.⁠"1 But if this be so Scripture should have said, "flesh, so long as there is life in it, and also its blood ye shall not eat.⁠" But according to the simple meaning of Scripture, this interpretation is incorrect, and according to the Midrash it is not true, for the sons of Noah2 have been admonished against eating a limb cut from a living animal, as is the opinion of the Sages, but not the blood of a living animal, as is the opinion of Rabbi Chanina ben Gamliel.⁠3 Rather, the interpretation of the verse is as follows: "only flesh with the life thereof, which is the blood thereof, shall you not eat,⁠" for the life of all flesh is the blood thereof.⁠4
1. Rashi thus connects b'naphsho (with its life) with the preceding word, basar, and also with the succeeding word, damo (its blood), although the text reads, basar b'naphsho damo. Ramban objects that if so the text should have said, v'damo (and its blood), instead of damo.
2. See Seder Bereshith, Note 222.
3. Sanhedrin 59a.
4. Leviticus 17:14.
והזכיר אך בשר בנפשו דמו – ביאר שלא התיר הנפש רק הבשר שהוא הגוף בלבד, ועל כן אסר אבר מן החי. והוצרך להזכיר.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, "but flesh; with its soul, its blood you must not eat.⁠" The plain meaning is that G-d permitted only consumption of the flesh (meat) but not consumption of the life-force, נפש. In practice this means that tissue from an animal which is still alive is prohibited as food.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – פרש״י אסר להם אבר מן החי. אית׳ בב״ר ר׳ יוסף בר אבין משום ר׳ יוחנן אומ׳ אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה לא הוזהר אבר מן החי אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי עכ״ל.
אך בשר בנפשו דמו – פירש״י בשר בעוד נפשו בו לא תאכלו הבשר הרי אבר מן החי ואף דמו לא תאכלו הרי דם מן החי ופי׳ הפסוק אך בנפשו וגם דמו לא תאכלו. וכ׳ הרמב״ן כפי הפשט אינו נכון ולפי המדרש אינו אמת שלא נצטוו בני נח על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי ר׳ חנינא בן גמליאל. ופי׳ אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא:
אך בשר בנפשו דמו, Yet the flesh of a living creature possessing a soul, etc.⁠"
According to Rashi the meaning of the verse is that any flesh of an animal which is still alive must not be eaten by man. This rule is known in halachah as the prohibition of אבר מן החי. The rule applies not only to the flesh of an animal but also to its blood, so that the interpretation of the word בנפשו means that also its blood must not yet be eaten.
Nachmanides writes that Rashi's interpretation does not correspond to the plain meaning of the text, whereas the interpretation by the Midrash upon which Rashi bases himself is not halachically accurate, as even the generation of Noach had not been given this commandment, and there is a dispute as to which part applied to them between the majority of the scholars and Rabbi Chaninah ben Gamliel.
בנפשו דמו – כאילו אמ׳: ׳ר״ל דמו׳.⁠1 וזה הביאור היה מן הצורך כי ׳נפש׳ שם משותף לדם ולזולתו כמו שכתב המורה (מורה נבוכים א׳:מ״א).⁠2
1. תוספת המלה ׳דמו׳ היא ביאור ל׳נפשו׳, כאילו אמר הכתוב: ׳⁠ ⁠׳נפשו׳ – רוצה לומר, ׳דמו׳ ׳.
2. ביאור המילה ׳נפש׳ בפסוק נצרך, משום ש׳נפש׳ היא מילה רב משמעית, כאשר דם הוא רק משמעות אחת שלה.
אך בשר בנפשו דמו – אמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה (לד, יג), שזה אזהרה לבני נח שלא יאכלו אבר מן החי. ויהיה הרצון בו, שלא יאכלו הבשר אשר בנפשו דם הבשר ההוא, רוצה לומר שלא יאכלו בשר שלקוח מן הבעל⁠־חיים בְּדרך שישאר כח בנפש הבעל⁠־חיים להוות הדם אשר היה ראוי שיובילהו אל החלק ההוא מהבשר. ולזה ראוי שלא יקחו בשר לאכול מבעל⁠־חיים בְּדרך שישאר הבעל⁠־חיים ההוא חי. והוא פירוש נאה מאד בלשון זה הציווי.
ומנע מהם אבר מן החי, להיות בזה מרוע המנהג ומהנטייה אל התאוות מה שלא יֵעָלֵם; רצוני, שלרוב הזוללות לא יוכל להמתין שתֵּהָרֵג הבהמה ויקח ממנה האבר אחר כך.
בנפשו דמו אסר להם אבר מן החי כלו׳ כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר כך מצאתיו ברוב הנוסחאות ונ״ל שהוא שבוש נפל בספרי׳ שהרי בפ״ד מיתות שנינו ת״ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי ר׳ חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי ומפרש בגמרא מ״ט דרבי חנינא קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא ופרש״י בשר בעוד נפשו קיימת לא תאכלו וזהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינ׳ למשרי אבר מן החי דשרצים ומפרש בגמרא מאי תלמוד׳ אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן ופרש״י מאי תלמודא היכי משמע דשרצים מימעטי מיניה אמר רב הונא דמו האי דמו יתירה היא דה״ל למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו דמו למה לי וכי לא ידעו שנפשו הוא הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפשו והבשר בשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם שאינו קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמר בכריתות פרק דם שחיטה דם שרצי׳ התרו בו משו׳ שרץ לוקה משום דם אינו לוקה אלמא בין לרבנן בין לר׳ חנינא לא משתמע אבר מן החי אלא מבשר בנפשו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו וזהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא הוא אי לרבנן למישרי שרצים ואי לרבי חנינא לאסור דם מן החי כאילו אמר בשר בנפשו לא תאכל ודמו בנפשו לא תאכלו לא כמו שכת׳ כאן כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר דאם כן דם מן החי לרבי חנינא דאסור ודם שרצים לרבנן דשרו מנא להו הא דמו לגופיה הוא דאתא לומר כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר אבל הנסחא הנכונה שמצאתי היא בנפשו בעוד נפשו בו לא תאכלו הרי אבר מן החי בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי ובי״ת בנפשו במקום עם כאילו אמר הבשר בעודו עם נפשו לא תאכלוה ומיתור׳ דדמו דרשו שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו בשר בנפשו בנפשו דמו ופירושו הבשר בעודו עם נפשו וכן כשעם נפשו דמו כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכלו הנפש עם הבשר יחד לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו ולכן מה שכת׳ הרמב״ן ז״ל על פירוש רש״י ז״ל אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו וזה כפי הפשט איננו נכון ואינו מחוור מפני שממאמר בשר בנפשו ודמו מורה שהבשר בעוד נפשו בו לא וכן דמו לא תאכלו וזה לא יורה על סתם דם כמו כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא על דם מן החי אבל דמו בלא וי״ו יהיה דבק עם מלת בנפשו כאילו אמר בעוד דמו עם נפשו לא תאכלנו ואז יורה על הדם מן החי בהכרח ופירוש מאמר הרב ואף דם לא תאכלו ואף דם בעוד נפשו בו לא תאכלו וכמוהו לפי הפשט את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך שמלת עבדו משרתת לפניו ולאחריו וכך אמרו בגמרא מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל דאמר אף הדם מן החי קרי ביה בשר בנפשו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו. ומה שטען עוד ולפי המדרש איננו אמת שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל אינה טענה כי כבר גלה דעתו בפרשת בראשית שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ומפני שהמדרש של רבי חנינא בן גמליאל שדרש על מלת דמו מתיישב יותר אחר פשוטו של מקרא מן המדרש שדרשו בו חכמים מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם בחר לפרש אותו על מדרשו של רבי חנינא בן גמליאל ואף על פי שאבר מן החי כבר נצטווה בו אדם הראשון כנרמז בפסוק מכל עץ הגן אכל תאכל הוצרך להזהיר גם בני נח דלא תימא בזמן שנאסר הבשר נאסר גם אבר מן החי אבל השתא דהותר הבשר הותר גם אבר מן החי והכי משמע נמי מההיא דסנהדרין דאמר רב יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר וכשבאו בני נח הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר כו׳ וכן גבי שפיכות דמים לולי היתר הבשר שהותרה בו נטילת נשמה לא היה צריך להזהירו שכבר הוזהר בו אדם הראשון וזהו שכתב הרב אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה דמשמע דלולי זה לא היה צריך להזהיר בו שנית:
ולפי שבהרגם הב״ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי״ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי׳ ישר אמתי והותרה השאלה הט׳.
אך בשר בנפשו – אך בשר של חי בעודו עם נפשו, שהוא חי.
דמו – וגם כן דמו שפירש בעודו חי.
לא תאכלו – אבל פירש מן המת מותר לבני נח.
אך בשר בנפשו, but the flesh of living animals, while its life-force is still inside it,
i.e. this life-force is equivalent to its blood; you must neither eat its flesh nor its blood,
לא תאכלו, only in that state must you not eat it; once the blood has left the body, gentiles are allowed to eat blood.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] בשר בנפשו דמו לא תאכלו
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.), ודף נט ע״א וב (סנהדרין נט.-:)
כך הוא הגירסא בשר בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי. ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי. ופירושו כי ״בשר בנפשו״ רוצה לומר שהבשר עם הנפש, והבי״ת הוא כמו ׳עם׳, רוצה לומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. ו״דמו״ הוא ענין בפני עצמו, כאילו כתיב ׳ואף דמו לא תאכלו׳, והוא דם מן החי. ומה שהוצרך לומר ״בשר בנפשו״ ׳בעוד נפשו בו׳, ולא פירש כמשמעו בשר עם נפשו, מפני שהנפש הוא עם הבשר, ולא שהבשר הוא עם הנפש:
דָֿמוֹ: הראשון,⁠א רפה בדלי״ת. [דָמוֹ].
א. היינו: בהיקרות הבאה של ׳דמו׳ (פסוק ו) הדל״ת דגושה, וכאן רפה.
כלומר כל זמן שנפשו בו. כתב הרא״ם הנוסחא הנכונה שמצאתי. בנפשו בעוד נפשו בו לא תאכלו הרי אבר מן החי בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי ובי״ת מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלהו ומיתורא דדמו דרשו שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו בשר בנפשו בנפשו דמו ופשוטו הבשר בעודו עם נפשו וכן בשעת נפשו דמו כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר בלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכלו הנפש עם הבשר יחד לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו׳: ק״ל הא כבר נאסר אבר מן החי לאדה״ר וי״ל דה״א כיון שהותר הבשר הותר נמי אבר מן החי קמ״ל דאיסורו במקומו עומד. [דברי דוד]:
Literally meaning: while the "soul" [life] is within its blood. The Re'm writes: I have found this correct version of Rashi: With its life — "while it is still alive.⁠" You shall not eat — "this refers to limbs from a living animal.⁠" While the life is in its blood you shall not eat — "this refers to blood of a living animal.⁠" [Accordingly,] the ב of בנפשו means "with,⁠" as if it said: "Flesh, while it is with life, you shall not eat.⁠" And the Sages learned from the extra word דמו that the word בנפשו should be read with the preceding word, בשר, and also the following word, דמו. Thus: "בשר בנפשו — You shall not eat flesh with its life.⁠" And also: "בנפשו דמו — You shall not eat its blood with its life.⁠" The verse is thus telling us not to eat the flesh or the blood of an animal that is still alive. Rashi said בעוד נפשו בו, rather than [staying closer to] the wording of the verse and saying בשר עם נפשו, which would express the verse's simple meaning. This was because the latter expression implies that the prohibition is on eating the blood and the meat together. Thus Rashi explained that בנפשו means [not to eat the meat or the blood] while the life is still in the animal. Question: A limb from a living animal had been prohibited to Adam, so [why was it repeated to Noach?] The answer is: Since Noach was now permitted to eat meat, we might think he was permitted to eat the limb from a living animal as well. Therefore, Scripture tells us that the previous prohibition stands. (Divrei Dovid)
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – כמו שאמרנו כי [המקרא] ״אשר הוא חי״ [בא] להתיר הריגתו לאכילה, לא לאכול מן הבשר בעודנו חי. וראב״ע ז״ל פירש ״כן טעמו ׳אך בשר עם נפשו שהיא דמו לא תאכלו׳. כטעם ׳ולא תאכל הנפש עם הבשר׳.⁠1 ׳כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא׳⁠ ⁠⁠״.⁠2 [עכ״ל]. לפירושו אסר להם הדם. וטעה מאד. שמעולם לא נצטוו בני נח על הדם, ונאמר בפירוש כשאסר הדם ״ואיש איש מבית ישראל ומן הַגֵּר הַגָּר בתוכם וכו׳ על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם״.⁠3 ואין גם דעת יחיד בתלמוד שימנה איסור דם בכלל מצות בני נח.⁠4 ואם (כן) [נכון] הפירוש [של ראב״ע] היה ראוי לומר ״אך הדם לא תאכלו כי הדם הוא הנפש״. אבל ״בשר בנפשו דמו״ איננו [איסור] על הדם כי אם על הבשר. וראייתו מן ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״ גם הוא טעות, שנאמרה אף היא על אבר מן החי כמו שאמרו בספרי פרשת ראה.
ורמב״ן ז״ל פירש: ״אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא״. פירוש לפירושו, שהכתוב אוסר אבר מן החי וזהו בשר בנפשו בעודו חי, אלא שפירש שהוא דמו שחייו תלויים בדם. ואיני יודע לאיזו צורך פירש הכתוב במקום זה שנפשו היא דמו? ואם הוצרך לאומרו בפרשת אחרי מות בעבור איסור הדם לפי שנפשו היא דמו לענין אבר מן החי, לא יצטרך רק ״בשר בנפשו לא תאכלו״, וכמו ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״.⁠5 ולדעתי אילו אמר ״אך בשר בנפשו לא תאכלו״ לא שמענו רק שלא יאכל בריה חיה שלמה שהוא בשר ונפש יחד, כמו אוכל צפור קטן שלם. לא אבר מן החי שנחתך, ואין חיות עוד בבשר הנחתך. על כן אמר ״אך בשר בנפשו״ כמו שמשמעו ברור שלא תאכל בשר אם עדיין בנפשו קשור דם הבשר ההוא, אעפ״י שהבשר שתאכל אין בו נפש. וזהו חותך אבר מן החי. ועכשיו שפירש כאן, סָתַּם במשנה תורה6 ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״, כלומר לא תאכל בשר מבעל חי אם עדיין הנפש עם הבשר, כלומר שהוא חי. זהו לפי פשוטו. והיה אפשר לכתוב ״אך בשר דמו בנפשו לא תאכלו״ או ״נפשו בדמו״, אבל הכל אחד. כי פעולת הנפש וקישורו עם הבשר שהוא הגוף על ידי הדם, וכמו שבארנו בפירוש ״קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה״,⁠7 ואם אין דם לא תראינה פעולותיה תחת השמש, הן נפשות בעלי-חיים, וגם נשמת האדם אעפ״י שהיא בעלת הכחות לפעול למעלה מן השמש, לא תוכל להיות עוד נפש להתעסק בפעולות העולם הזה. וזהן מליצת ״נפשו בדמו הוא״, ולכן הדם לא יתנועע בבשר אם אין נפשו בו. וזוהי מליצת ״דמו בנפשו הוא״. ולכן ״בנפשו דמו״ האמור פה ענינו כאומר ״ומקצת מן הגוף שעדיין דמו קשור בנפשו לא תאכלו״.
1. דברים יב, כג.
2. ויקרא יז, יד.
3. שם יז, י-יב.
4. וכן כתב כאן גם רמב״ן בביקורת על פירושו של רש״י.
5. דברים יב, כג.
6. ספר דברים.
בנפשו דמו – זה פירושו – בנפשו שהוא דמו, כמ״ש רש״י ז״ל. אבל בתורת כהנים דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), פירושו נפשו תלויה בו, כמו בנפשו דבר אדוניהו (מלכים א ב׳:כ״ג), ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי ז׳:כ״ג), בנפשנו נביא לחמנו (איכה ה׳:ט׳) – נפשנו תלויה בה.
מיד איש אחיו – של נרצח, אדרש נפש האדם – הנרצח.
אך בשר בנפשו דמו – בא לאסור להם אבר מן החי שהוא א׳ משבע מצות בני נח, ואמר אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, ור״ל בעוד נפשו בו שהוא עדיין חי, וטעם מליצה זו של בנפשו דמו וענין התחברות הנפש בדם יתבאר בע״ה (ויקרא י״ז י״ד):
בשר בנפשו לא תאכלו – לרבותינו (סנהדרין נ״ט) אסר בזה לבני נח אבר מן החי, ופי׳ רמב״ן בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, ורלב״ג פי׳ לא תאכלו הבשר אשר בנפשו דם הבשר ההוא ר״ל לא תאכלו בשר הלקוח מבע״ח בדרך שישאר כח בנפש הבע״ח ההוא להוות הדם אשר היה ראוי שיובילוהו אל החלק ההוא מהבשר, ולזה ראוי שלא יקחו בשר לאכול מבע״ח בערך שישאר הבע״ח ההוא חי. ואמרי׳ תו התם יכול אף בשרצים יהא אבר מן החי אסור בהם ת״ל אך, ע״ש במה דמסיימו מאי תלמודא. ודעת רחב״ג שם לאסור מזה הפסוק גם דם מן החי ופירושו דקרא לדעתו מלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו דמו לא תאכלו, כלומר הבשר בעודו עם נפשו וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו; ולדעת הרא״ם פירוש זה מתיישב יותר בפשוטו של מקרא, וכל מעיין ישפוט בצדק דנהפוך הוא, דלחכמים דהלכה כדבריהם לשון המקרא יותר מיושב, ומה שהתעורר הרא״ם ממלת דמו, המעיין בסוגיית התלמוד שם יראה להדי׳ דעיקר מיעוטא דשרצים אינו ממלת דמו רק ממלת אך, רק משמעותה דדרשה זו סמכו על מלת דמו ועמ״ש בראה בלא תאכל הנפש עם הבשר. ול״נ שיישוב המקרא שאות וי״ו של בנפשו הוא במקום מלת של (כי הוא אחד משמושי וא״ו כמ״ש בבראשית בוחיתו ארץ ובויקרא בחלבו האליה תמימה, ובאמור בנבלה וטרפה) וטעם בנפשו דמו בנפש של דמו (מיט דעם לעבענס אָדעם זיינעס בלוטעס) ר״ל הנפש המחוברה עם הדם שבו תפעל הנפש לכל מין ומין בבע״ח שמכח הנפש יתנועע הדם בתנועותיו להחיות את הבע״ח, כי יש בדם חלקים דקים לאין מספר ממינים שונים המתפעלים מן הנפש כנודע מן חכמי הרפואה, ושם בשר כאן הוא על חומר גוף הבע״ח (פליישליכעס וועזען), וטעמו ל״ת את הבע״ח עם נפש של דמו, והוא אבר מן החי. ובאמת היה די לומר: בשר בנפשו: ולמה הוסיף מלת דמו? למעוטי איסור אמ״ה בשרצים שאין בהם משום דם, (עי׳ סנהדרין נ״ט ב׳). הנה לכל הפירושים אין רמז במקרא על שנחתך הבשר ונבדל בחיי הבהמה. לכן נ״ל כי זה מבואר במלת אך. כי מלה זו שהיא בכל המקומות מלת הטעם והענין להוציא דבר מן הכלל. כמו וישאר אך נח (נור) עיקר שרשו לרבי שלמה פאפענהיים אות כ״ף לבד המורה על ההכאה כמו ויך אותו. ונך אותו. ותך השמש. שבכל אלה הפעלים אין שורש רק הכ״ף, וירצה במלת אך לשון נכוי (אבשלאג) דהיינו שהדבר מנוכה מן הכלל, והוא תואר הפעל (אבשלאֶגליך) עכ״ד, ומצאנו לרבותינו שישמשו מלת אך גם לשם דבר של הכאה כאמרם (ב״מ נ״ט ב׳) אך גדול כלומר מכה גדולה, ומצאנו לשון הכאה על התחלקות והתפרדות דבר מהתחברותו, והכהו לשבעה נחלים (ישעיהו י״א) ר״ל חלק אותו לשבעה נחלים, וכן בלשון אשכנז ישמש לשון הכאה על התחלקות חלקי הדבר (צערטהיילען, צערשלאגען) וכמה מדוייק בזה לשון רבותינו באמרם (ריש פסחים ובכמה מקומות) אך חלק, יורו בזה כי מלת אך הוא מלשון הכאה שענינו התחלקות הדבר, ומזה מלת אך כאן, וטעם אך בשר, בשר שנחלק ונפרד (אבגעטרענטעס פלייש), ולהורות על הזמן מתי נחלק ונפרד בשר זה אמר, בנפשו כלומר בחייו, כמו נפש הבשר בדם היא (אחרי י״ז י״א) שטעמו חיי הבשר היא בדם ווי״ו הכנוי שבנפשו מוסב על הרמש במקרא שלפניו, וטעם אך בשר בנפשו. בשר שנחתך ונפרד בעוד הרמש בחייו (וואֶהרענד זיינעס לעבענס) ומהו חייו דמו, הנה דעת רבותינו מבואר היטב בלשון המקרא.
אך בשר בנפשו דמו – בנפשו שהוא דמו, כלומר בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שחט שענינו מיצוי), והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער בעלי חיים]. כן נראה פשוטו של מקרא זה, ונכלל בו ג״כ איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר מן החי הוא אוכל הבהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד הואיל וצער בעל חיים אסור מן התורה; אמנם שיהיה עיקר הכתוב על אבר מן החי לא יתכן, כי בשר ענינו בעל חיים שלם, לא חלק ממנו ואם כפירוש רש״י היל״ל הבשר בה״א, או מִבָשָר – [והנה כל משפטי השחיטה לשתי כוונות אלה הם מכוונות, להוציא הדם ולמעט צער הבהמה]. ודעת בעל הטעמים נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים אך בשר בתביר, והוא שם עליו זקף, ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם, ויהיה בנפשו כמו עם נפשו, וכטעם ולא תאכל הנפש עם הבשר {דברים י״ב:כ״ג} או שיהיה לדעתו פירוש בנפשו דמו מה שהוא בנפשו (כמו דמו בנפשו הוא) מה שבו נפשו והוא דמו לא תאכלו, [ושלמה מיללער בקונטריס חשק שלמה אומר כי אסר להם אכילת כל בעלי דם, ולא התיר להם אלא כל רמש, כל בעלי מיץ לבן; וא״כ מה טעם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, וגו׳, ומה ענין נתתי לכם את כל, (ו)⁠אם לא נתן להם אלא הרמשים כקטנים? גם מליצת בנפשו דמו אין ענינה בשר בעל נפש ודם, ועוד מי הגיד לו שאין חיות הרמשים נקראת נפש אעפ״י שאיננה דם אדום?]
But an animal while it has its life, (that is) its blood (akh basar be-nafsho damo). Its life is its blood; you shall not eat an animal while its blood is still in it, i.e., without sheḥitah [the purpose of which is to remove the blood (the term being derived from saḥat, meaning “to squeeze out”). Sheḥitah is the easiest means of death; any other form of killing, without the removal of blood, involves cruelty and pain to animals. All the laws of sheḥitah were intended for these two purposes: to remove the blood, and to reduce the animal’s pain.]⁠1
This seems to be the plain meaning of the verse. The prohibition of ever min ha-ḥai (eating a limb from a live animal) is also included, not stated expressly but inferable from the context, because one who eats the limb of a live animal is, in effect, eating an animal that has its life and blood in it, and also because cruelty to animals is prohibited by the Torah. It is unlikely, however, that ever min ha-ḥai is the main point of the verse, because basar (“animal,” lit., “flesh”) refers to the whole animal, not a part of it. If the verse were as Rashi explains it [as referring principally to ever min ha-ḥai], the word should have been written ha-basar or mi-basar [which would more clearly denote “meat”]. This does not seem to be the opinion of the accentuator, however. It would have been proper to accent the words akh basar (“but an animal”) with a tevir [a secondary disjunctive], but he used a zakef [a stronger disjunctive, making the next two words, be-nafsho damo, a separate unit]. It was apparently his opinion that the command refers to the prohibition of eating blood, in which case the word be-nafsho [here translated “while it has its life” would mean “with its life,” as in, “And you must not eat the life [ha-nefesh, i.e., ‘the blood’) with the flesh” (Deut. 12:23). Otherwise, he interpreted be-nafsho damo as, “That which is within its soul,” as in damo be-nafsho hu (“[the life of every animal is] the blood that it has in its body” [Lev. 17:14]). That is, “the thing of which its soul consists, which is its blood, do not eat.”
[Solomon Miller, in the booklet Ḥeshek Shelomoh, says that God prohibited the eating of all creatures possessing blood, and permitted only the creeping things, which have a white fluid. But if this were so, what would be the meaning of “And all the beasts of the earth… will be frightened and terrified of you” (above, v. 2), and why would God have said, “I give them all to you” (v. 3), if He gave them nothing but the small creeping things? Furthermore, the expression be-nafsho damo does not mean “an animal possessing life and blood.” And finally, where did he get the notion that the vital essence of creeping things is not called nefesh, even if it does not consist of red blood?]⁠2
1. {Translator's note: These sentences were bracketed in the original.}
2. {Translator's note: This paragraph was bracketed in the original.}
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – רגילים להבין כאן, ש״דמו״ מפרש את ״בנפשו״, הווי אומר: אך לא תאכלו בשר שיש בו עדיין את נפשו, דהיינו דמו. אולם פירוש זה עומד בניגוד להלכה ואף בניגוד למשמעות המילים ולטעמי המקרא. לפי פירוש זה, נאסר לבני נח לאכול בשר בעוד הדם בו. אך זה אינו נכון. הדם אינו אסור לבני נח, ואף לא דם מן החי. אבר מן החי בלבד נאסר עליהם. ואילו הדם שבתוך הבשר – שזוהי משמעות ״בשר שדמו עדיין בו״ – והוא הנקרא בפי רבותינו ״דם אברים שלא פירש״, איננו אסור אף עלינו. גם לא נאמר כאן: ״בשר אשר בו נפשו דמו״, אלא ״בנפשו דמו״. בנוסף על כך, טעם המקרא על ״בשר״ הוא מפסיק חזק.
משמעות המילים והטעמים מורה שביאור הפסוק הוא כך: אך לא תאכלו בשר, כל עוד דמו בנפשו. המילים ״בנפשו דמו״ מתארות את בעל החיים בעודנו חי: לא תאכלו בשר מבעל חיים שהוא עדיין חי. הווי אומר, אבר מן החי (ראה סנהדרין נו.).
אך מדוע נאמר ״בנפשו דמו״, ולא ״נפשו בדמו״? אכן התורה מדייקת בלשונה בכל מקום שהיא דנה בדם ובחיים, אף כשאין היא עוסקת אלא בבעלי חיים. על אחת כמה וכמה כאן, כאשר בעלי החיים הם מאכל לאדם, וגופם מהוה השלמה לגופו, זהירה התורה בלשונה, כדי להוציא מלב כל בעלי השקפה חמרנית הסוברים שכח, שכל, נפש, וחיים, אינם אלא בחינות שונות של החומר. לשיטתם, הדם באמת הוא הנפש, והמכלה את הדם מכלה גם את הנפש. אך אין זו דעת התורה. הדם הוא הכלי והשליח של הנפש. כל עוד בעל החיים חי, אין נפשו בדמו, אלא דמו הוא בנפשו. הדם מוקף בנפש, והנפש שליטה בו. הנפש אינה בטלה בדם, אלא הדם בטל בנפש.
ביארנו כבר (לעיל א, כ; ב, יט) את משמעות המושג ״נפש״, הקרוב ל״נפץ״. הנפש היא הפסגה – הדרגה הגבוהה ביותר – של הפרט העומד לעצמו בסדר הבריאה. הנפש היא העצמאית ביותר מכל הברואים.
ראינו גם ש״דם״, משורש ״דמה״, הוא הדוגמא של כלל הגוף; הוא הגוף במצבו הנוזלי, כביכול [עיין פירוש לעיל ד, י]. כלולים בו כל החומרים, וכשהוא נע הלוך ושוב בגוף, הוא מוביל לכל חלק מחלקיו את החומרים הדרושים לו. נמצא שכל עצמו של בעל החי כלול בדם.
נכון אמנם, שכל חלק מהגוף נוצר על ידי הדם ותלוי בו; אך הדם גם חוזר ומשעבד את כל הגוף אל הנפש. כל עוד הדם משועבד לנפש, הרי הגוף הוא ״בשר״, כלומר, הוא ה״מְבַשֵׂר״ של הנפש. כל עוד הבשר משועבד לנפש באמצעות הדם, וכל עוד הגוף קשור אל הנפש באמצעות ״חוט השני״ הזה, הרי הגוף שומר על ייחודיותו. אך משניתק חוט זה של הנפש, חוזר הגוף אל היסודות שממנו נוצר. נמצא שהדם הוא נציגה הגשמי של הנפש – באמצעות הדם, שולטת הנפש בגוף.
התורה רומזת ליחסים אלה במילים ״בנפשו דמו״, שמשמעותן: כל עוד דמו משועבד לנפשו. הנפש היא האישיות הפרטית, הבשר הוא מְבַשׂרה, והאמצעי ביניהם הוא הדם. לכן גם לא נאמר ״אך בשר דמו בנפשו״, אלא ״אך בשר בנפשו דמו״, שכן הבשר והנפש שייכים אחד לשני, והדם אינו אלא אמצעי.
גוף הבהמה מותר באכילה רק כאשר הנפש כבר יצאה מהדם. בשר גופו של בעל החי יכול להעשות חלק מגוף האדם, משום שהגוף אינו כח שפועל; אך נפש בעל החי אינה ראויה להעשות חלק מנפש האדם.
נמצא שמשמעות המצוה הזאת היא: אל תאכלו את בשר החי כל עוד הוא תחת השפעת נפשו של בעל החי. האיסור אינו מחמת הדם, שהרי משעה שהדם עזב את בעל החי, הוא כבר מת ואינו מייצג עוד את נפש בעל החי. לא כן אבר מן החי – בשר הלקוח מבהמה חיה. בשר זה, בשעה שהופרד מהבהמה החיה, עדיין היה משועבד לנפש. ועתה שהוא נפרד, נותרה בו עדיין השפעה בלתי נראית מנפש הבהמה החיה. נפש זו אינה ראויה להיכלל בתוך האדם. הדם לעומת זאת, נאסר רק לאלה שנועדו להיות ממלכת כהנים.
דווקא מצוה זו, המתירה לבן נח דם מן החי אך אוסרת עליו אבר מן החי, אזהרה גדולה היא לכל בני נח: עליהם להבדיל הבדלה גמורה בין הדם לבין הנפש. הדם מותר מכיון שהדם אינו הנפש. אבל אבר מן החי אסור מכיון שהנפש שוכנת בתוך הגוף, ואינה חלק מהדם.
בפרשת אחרי מות (ויקרא יז, יא,יד) נאסרה אכילת דם לבני ישראל. יש שם שינויי לשון רבים, שכן התורה משתמשת בארבעה ניסוחים שונים: ״כי נפש הבשר בדם היא״ וגו׳ (פסוק יא), ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (שם), ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא״ וגו׳ (פסוק יד), ״כי נפש כל בשר דמו היא״ (שם). אם נעיין בפסוקים אלה, נראה מיד את חילוף לשון זכר ונקבה: ״היא״, ״הוא״. ״דם״ – לשון זכר, ו״נפש״ – לשון נקבה.
במשפט ״נפש כל בשר דמו היא״, לא ״דם״ הוא הנושא ולא ״נפש״ היא המושא, אלא להיפך: ״נפש״ היא הנושא ו״דם״ הוא המושא. הווי אומר, לא הדם הוא הנפש, אלא הנפש היא הדם. כל מעשי הדם הם באמת מעשי הנפש. ״הדם הוא הנפש״ הוא רעיון תעתועים חמרני, ואילו ״הנפש היא הדם״ הוא אמיתה של תורה.
וכך אומר הכתוב: (פסוק יד): ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת״. פירוש: הדם [״הוא״] שנשלט על ידי הנפש [״דמו בנפשו״], הוא ״נפש כל בשר״, ועל כן אמרתי ״לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא״. הביטוי ״דמו בנפשו״ הוא הוכחה ברורה לפירושנו כאן [בפרשת נח] על ״בנפשו דמו״.
רק הפסוק הראשון שם [פסוק יא]: ״כי נפש הבשר בדם היא״, נראה כסותר את פירושנו. אולם, כוונת הכתוב שם אינה לתת טעם על איסור אכילת דם, אלא להסביר איך הדם מורה על כפרת הנפש; ומדוע דם, כשהוא ניתן על המזבח, מייצג את הנפש. אותה דרך מחשבה היא גם היסוד לאיסור אכילת דם. נראה אם כן, שהאות בי״ת של ״כי נפש הבשר בדם היא״, היא כדוגמת האות בי״ת של ״רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים״ (יחזקאל א, כ), שפירושו: רוחה של החיה ניכרת באופנים ומניעה אותם. בדומה לכך, הנפש נמצאת בדם ופועלת בו, ופעולת הנפש ניכרת בדם, שהרי כל פעולות הדם הן באמת פעולות הנפש.
בהמשך הפסוק [באחרי מות שם] נאמר: ״כי הדם הוא״. היינו: הדם, כהוראת שמו, הוא דוגמת הגוף (פירושו העיקרי של ״דם״ הוא דמות, סמל, נציג). באמצעות הדם, הנפש משפיעה על הגוף; ומשום כך, ״בנפש יכפר״. הדם פועל כפרה, לא בכח עצמו, אלא בכח הנפש שהוא מייצג.
רק במשנה תורה מצאנו: ״כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג והלאה). שם הזהיר הכתוב כמה פעמים על אכילת דם, ותלה את שלומנו ושלום בנינו בשמירת איסור זה. רק שם הוא אומר ״כי הדם הוא הנפש״, בלשון הנשמעת כשיטה החמרנית. אולם, לאור כל מה שאמרנו, הכוונה שם היא לתוספת אזהרה בלבד: ״כי הדם הוא הנפש״, למען נזכור ונשים על לבנו, אנו ובנינו, שאכילת דם מעוררת באדם תאוות ונטיות בהמיות.
אך בשר – בכ״ז לא התרתי לכם בשר בע״ח רק אם אינו חי עדיין שבזה יתעלה לגוף האדם. אבל לא תאכלו בשר עם נפשו דמו, אם נמצא הנפש בדמו שהדם הוא נושא הנפש החיונית שזה דרך רצח ואכזריות.
בנפשו דמו: משום איסור אבר מן החי היה די לומר ״אך בשר בנפשו״1, כמו דכתיב בישראל ״לא תאכל הנפש עם הבשר״ (דברים יב,כג). משום הכי פירש רש״י ״דמו״ זה דם מן החי2. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין (נט,א), וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל3. אבל תרגום יונתן4 ״בזמן דנפשיה ביה, או דתליש מן חיותא נכיסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון״, ביאורו5, אפילו שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת, משום שעוד דמו בנפשו אסור6.
1. כשפירושו ׳עם נפשו׳.
2. כדעת רבי חנינא בן גמליאל בסנהדרין נט,א, עיי״ש.
3. ז״ל: וזה כפי הפשט איננו נכון ולפי המדרש איננו אמת, כי לא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים, לא על דם מן החי כדברי ר׳ חנינא בן גמליאל.
4. תחילת דבריו: ״ברם בישרא דתליש מן חיותא חיא בזמן דבנפשיה ביה״...
5. בדבריו ״או דתליש מן חיותא נכיסתא״...
6. ועיין בסוגיית מפרכסת לבן נח ולישראל ברא״ם להלן תחילת פרשת וישב באריכות. ועיין בזה במשך חכמה במקום.
אך בשר וגו׳ – בדרך כלל מפרשים: אך בשר עם נפשו, דהיינו עם דמו, לא תאכלו, וזה אינו, לא רק משום שאין פירוש זה תואם את טעמי המקרא, אלא גם משום שלא מצינו תמורה ללא אות השימוש — ״דמו״ — כאשר שם העצם, שאותו היא באה לבאר, בא עם אות שימוש כלשהי. ואף על פי שמצינו בדברים (דברים י״ב:כ״ג), ״ולא⁠־תאכל הנפש עם⁠־הבשר״, כלומר הכתוב מחבר נפש עם בשר, ולכאורה היה ראוי לעשות כן גם בפסוקנו, הרי מצינו גם את הצירוף דם ונפש — ״דמו בנפשו״ (ויקרא י״ז:י״ד), ופירושו של זה איננו יכול להיות אלא — הדם מחובר⁠־קשור אל הנפש, וכפי שנאמר שם גם במפורש (ויקרא י״ז:י״א) ״נפש הבשר בדם״. ולבסוף, אף נאמר (ויקרא י״ז:י״ד) ״נפש כל בשר דמו הוא״, לאמור הדם הוא — החיים.
לפי אלה הרי מצינו, שמצד אחד נפש הריהי דם, אחר כך — נפש בדם, ומאידך — דם בנפש. ביאור הדברים הוא, שהדם הוא אורגן החיים, פונקציות החיים מתבצעות באמצעותו. רק לאחר שהוסר הדם, על ידי שחיטה או על ידי נחירה, מסתלקים גם החיים — נפשו של בעל החיים. בעודה בחיים, הרי דמה של הבהמה קשור⁠־מחובר הוא לנפשה. וכיוון שהדם קשור אל נפש הבשר, בידי הנפש עדיין אורגן שבאמצעותו היא פעילה בו בבשר, הרי שזה אסור באכילה; שכן החיים דבר נשגב הם, לה׳ הם שייכים ואסור לאוכלם. רק לאחר שהנפש תוסר לחלוטין מן הבשר, כשאין לה עוד אפשרות להיות פעילה בתוכו, רק אז יותר באכילה. ומכאן — איסור אבר מן החי.
ולא יכול היה הכתוב ללמדנו איסור זה בלשון קצרה, כגון בשר מן החי לא תאכלו, שכן, אף על פי שזוהי ההגדרה שבהלכה, בנקל אפשר היה לטעות ולהבין, שאין איסור אלא באכילת אבר מן החי חיים שלמים, ואילו כאשר הופרע אורגניזם החיים על ידי פציעה, ואי אפשר עוד לקרוא לזה חי — יהא מותר לאכול אבר ממנו. הניסוח המדוייק של הכתוב בא איפוא ללמדנו, כי אפילו שחט בה שני סימנים, כל זמן שהיא מפרכסת — אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים משום אבר מן החי,⁠1 שכן הנפש עדיין פעילה בה בבהמה, באמצעות הדם.
ואין לומר שהכוונה לאסור עליו על נח לאכול דם, כי אז ודאי היה הכתוב אומר איסור זה בצורה פשוטה — כפי שאמנם נאמר מאוחר יותר.⁠2
1. רמב״ם, הלכות מלכים פרק ט׳:י״ב (המ׳).
2. ״רק הדם לא תאכלו״, דברים י״ב:ט״ז.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – תרגם יונתן בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת, כי אעפ״י שדעת הפוסקים דהיא מותרת דלא כרמב״ם, הוא משום הואיל ושריא לישראל דמי איכא מידי דלישראל אסור ולעו״ג שרי אבל קודם מתן תורה הוה אסור מפרכסת לדידהו ולזה כתיב בנפשו דמו שב׳ הוא ייחס קצת שעדיין קצת נפשו בו אבל בפרשה ראה כתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר, ומלת עם הוא על הדביקות האמיתי אבל אם נשחטה אעפ״י שמפרכסת אין הנפש דבוק בו מותר והבן.
ולפ״ז יתכן דחזקיה דסבר דעו״ג ששחט בהמה ומפרכסת דיצאת מכלל חיה. אפשר דרק לישראל דכתיב הנפש עם הבשר שמורה על דבוק אמתי לא היכי ששחט בה רוב שנים שהדביקות אינו גמורה שנפשה מפרכסת לצאת, וכמו שאמרו חי הוא וסופו למות, (ריש מי שאחזו) אבל ב״נ לחזקיה ג״כ מוזהר כל זמן שמפרכס דכתיב בנפשו והבי״ת בא על ייחס קצת. [ויש לעיין לפ״ז בהא דמייתי מברייתא דלא כחזקיה הוא מדתני אבר הפורש ממנה כפורש מן החי דזה לישראל דלסוף תני ואסור לב״נ] וא״כ לפ״ז מצאנו תירוץ להא דתנן בריש טהרות ומייתי לה בחולין ק״ב באבר מן החי מן עוף טמא ואין שחיטה מטהרתה דמפרש לב״נ ולאכילה אמר דלחזקיה ג״כ אסור לב״נ ובתוספות רע״ק הניח זה בתימה ודו״ק.
אך בשר בנפשו – בשר בנפשו – זה אבר מן החי,⁠1 יכול אף אבר מן החי בשרצים, ת״ל אך דמו, מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם2 (שם שם)
1. דכך משמע לי׳ לשון בשר בנפשו, שלא תאכל הבשר בעוד שהנפש [החיות] בו, וזה יצויר באבר מן החי.
2. ר״ל יכול יהי׳ נוהג גם בשרצים איסור אבר מן החי, ת״ל אך דמו, ודריש יתור לשון דמו, דהול״ל אך בשר בנפשו לא תאכלו, והי׳ במשמע אבר מן החי, וכמש״כ בפ׳ ראה ולא תאכל הנפש עם הבשר ודרשינן שם דקאי על אבר מה״ח וכמש״כ באות הקודם, ולכן הוסיף דמו לומר לך דרק אבר מן החי כזה נאסר ביחוד משום אבר מן החי, זה שהדם מאותו אבר נאסר ג״כ ביחוד משום דם, משא״כ דם שרצים אין דמו חלוק מבשרו, כלומר אם אכל דם שרצים אינו חייב משום דם רק משום שרצים, יען כי כשהוזהרו ישראל על השרצים לא הוזהרו משום דם אלא משום שרצים כבשר [וכמו דקיי״ל בכריתות כ״א ב׳ דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה, משום דם אינו לוקה], ולכן אינו חייב באבריהם גם משום אבר מן החי רק משום שרצים. וטעם הדבר, משום דכמו אבר מן החי כך דם מן החי ענין אחד להם שיש בהם חיות הנפש, ומכיון שאין חיוב בדמם משום דם אין חיוב גם באבריהם משום אבר מה״ח, וע״ע לפנינו בפ׳ ראה בפסוק הנזכר (י״ב כ״ג).
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) וְאַ֨ךְ אֶת⁠־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל⁠־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗םא מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת⁠־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽםב׃
And indeed,⁠1 your blood, which is your soul,⁠2 I will seek out.⁠3 From every animal I will seek it and from every man; from each man of his brother4 I will seek the soul of man.
1. And indeed | וְאַךְ – This translation reads the verse as continuing the theme of the sanctity of blood alluded to in the previous verse. Alternatively: "But", in which case the verse is contrasting the fact that it is permitted to kill animals for food with the prohibition against killing humans.
2. your blood, which is your soul | דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – See Ramban.
3. I will seek out | אֶדְרְשֶׁנּוּ – The connotation is that Hashem will seek the spilled blood so as to avenge it. See the similar phraseology in Tehillim 9:13: "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר".
4. of his brother | מִיַּד אִישׁ אָחִיו – See Shadal and R. D"Z Hoffmann that in these words the verse emphasizes that killing another human is like killing one's own brother.
א. הָֽאָדָ֗ם ל=הָֽאָדָ֗ם בגעיה ימנית
ב. הָֽאָדָֽם ל=הָֽאָדָֽם בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כז] 1ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש. וכשם שחייב על ניזקי חבירו כך חייב על ניזקי עצמו הוא עצמו שרק וטש [בפניו נגד חבירו] בפני חבירו, מתלש בשערו, מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים תנא׳ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. (תוספתא מכי״ע ב״ק פ״ט).
[כח] 2אשכח ר׳ יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב, בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, אפילו קרוב, כו׳ מנה״מ א״ר יהודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה, אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם, אפילו בעד קרוב. (סנהדרין נז:).
[כט] 3מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו, אילימא האי תנא הוא, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש ר״א מיד נפשותיכם אדרש את דמכם, ודלמא קטלא שאני. (ב״ק צא:).
[ל] 4ורצח גואל הדם (במדבר ל״ה:כ״ז), ביד כל מי שיהרגנו וכה״א אך את דמכם לנפשותיכם, מגיד שתובעין דמו של אדם ביד כל מי שיהרגנו. (ספרי זוטא מסעי).
[לא] 5ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו׳, אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול, ת״ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזרי׳, ת״ל אך. (בראשית רבה ל״ד).
[לב] 6מיד כל חיה. זה המוסר את חבירו לחיה להרגו, מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו. (בראשית רבה ל״ד).
[לג] 7ד״א מיד כל חיה אדרשנו אלו ארבע מלכיות, מיד האדם א״ר לוי מיד האדם מיד איש אחיו זה עשו, דכתיב (בראשית ל״ב:י״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, אדרוש את נפש האדם אלו ישראל, שנא׳ (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתו אדם אתם. (בראשית רבה ל״ד).
[לד] 8ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, בזמן שתהרגו הנפש בסתר שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד, (ואעפ״כ) [ואע״פ] שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אותו אני אדרוש דמו של נהרג. (מדרש אגדה נח).
[לה] 9מיד כל חיה אדרשנו, שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות. (מדרש אגדה שם).
1. לשון התוספתא הוא מכתי״ע. ולפנינו בדפוס הגירסא ואך את דמכם לנפשותיכם, מיד נפשותיכם אדרוש והוא כלשון הגמ׳ ב״ק צא. לקמן מאמר כט. ושם דחי דאין ראיה מפסוק זה דאין אדם רשאי לחבול בעצמו דקרא מיירי מקטלא, וצ״ל דהתוספתא ס״ל דאת דמכם לא מיירי דווקא בקטלא אלא אפי׳ בחבלא, (ועי׳ ברמב״ן בפיה״ת כאן שכ׳ כי על שופך הנפש הוא חייב מיתה לא על דם האברים שאין הנשמה תלויה בהם, ולפ״ד קרא זה לא מיירי מחבלה, אמנם בפ׳ וישלח לה, א. כ׳ דב״נ שחבל חייב מיתה מצד דינין וכמו גזל ואין סתירה לדברי הרמב״ן דיש נ״מ אי משום רציחה או דינין. ועי׳ ברמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ו, ובחי׳ הר״ן סנהדרין נט. שנסתפק בענין זה אם חבלה הוי בכלל גזל דמה לי חבל בגופיה מה לי חבל בממונו). ואולי ס״ל התוספתא דזה רק אסמכתא דהרי מביא גם רק וטש בפניו משבר את כליו ומפזר מעותיו. ועי׳ בחסדי דוד שם. וברמב״ם פ״ו מהל׳ מלכים.
2. מיד כל חיה, מיד כל דבר חי, (רש״י) ובאידך לא פירש איך נלמד הדרשות מהפסוקים, ובפרט תמוה הדרש ״אדרשנו ומיד האדם״ אפילו בעד אחד. והנה בילקוט שמעוני רמז סא. מביא הגי׳ אדרשנו אפי׳ בע״א, וכ״ה הגירסא בפי׳ הרמ״ה וכ׳ לפרש מדאפקיה בלשון יחיד ולא כתיב אדרשם, ש״מ אפי׳ בעד אחד. וכ״כ לפרש הא דדריש מאדרוש בדיין אחד, דאדרוש לשון יחיד משמע, והביא אית דמפרשי אדרוש אדרשנו דרישה כל שהוא ומדלא כתיב היטב, ולאו מילתא היא. ובד״ס הביא מכת״י גירסא מיד כל חיה אדרשנו אפי׳ שלא בהתראה אפי׳ בעד כו׳ ואולי יש לפרש כן עפ״מ שהביא הרמ״ה דאדרשנו משמע דרישה כל שהוא, א״כ גם שלא בהתראה נלמד מאדרשנו. והרמ״ה כ׳ להסביר הלמוד מיד כל חיה אפי׳ שלא בהתראה, דחיה משמע אפי׳ חיות השדה, והתם לא שייך התראה ומדאקיש דרישה דאדם לדרישה דחיה ש״מ אפי׳ שלא בהתראה מחייב. ובחמרא וחיי הביא פי׳ ריב״ם תלמידי הר״ף, מיד כל חיה אפי׳ שלא בהתראה והכי משתמע קרא ואפי׳ היה סבור בהיתר כחיה שלא התרו בה. ולא מיד אשה, בפי׳ המאירי כת״י מובא בחו״ח כ׳ יראה לי שאף לא בפסולי עדות של תורה. ומבאר שם אע״ג דמפורש דקרובים כשרים צ״ל דס״ל רק קרובים משום דגוים אין להם יחס ואפי׳ קרובי האם אינם פסולים. ועי׳ רמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים הי״ד ומ״ש לקמן פסוק ו. מדברי החנוך במצוה קצב.
3. לעיל מאמר כז. ועי׳ לקמן מאמר לא.
4. ביד כל מי בהגהות מהרח״ש כותב נראה דצ״ל אין לו דם ביד כו׳. ועי׳ ספרי כאן דורש בכל אדם, ובפס״ז אין לו [דמים] דם. אפי׳ בכל אדם. והוא כדעת ריוה״ג במכות יא: דרשות ביד כל אדם להרגו והביא ראיה מקרא שלפנינו דדרשו לעיל במאמר כח. דאפילו שלא בהתראה דהוא שוגג, דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, אעפ״כ ב״נ נהרג, וס״ל להספ״ז דפסוק זה כולל גם בהורג לרוצח שהרג בשוגג, דאינו נהרג דהוה בכלל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, וגו׳. ואולי מכאן מקור לדברי הרמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״א שכ׳ דב״נ ששגג אחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו עיי״ש בנו״כ ובקרי״ס להמבי״ט, והאחרונים חקרו במקור הדבר דמנ״ל להרמב״ם שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג, הר״ז רק בישראל נאמר, ולפי המבואר לפנינו י״ל המקור מהספ״ז שהביא דגואל הדם נהרג בכל אדם מקרא שלפנינו דנאמר לב״נ ואף שחלקו גבי ב״נ שלא בהתראה דחייב לשוגג גמור דפטור, י״ל דזה רק ממיתת ב״ד אבל בהרגו גואל הדם להרוצח בשגגה פטור דזה הוי ג״כ בכלל את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וי״ל הפי׳ דהביא הפס״ז מקרא זה דמיירי בב״נ, ראיה דבדין זה של רוצח בשגגה, דמי לדין ב״נ בכה״ג, ואולי ס״ל דקרא זה בישראל נמי מיירי כמ״ש בזה לקמן פסוק ו. ואכמ״ל. ועי׳ בהגהות לפער״ז מיד איש אחיו כו׳. כלומר הודיע דין גואל הדם בשוגג זהו מיד איש אחיו ע״י איש שהוא אחיו של נרצח. וראי׳ מזה כמ״ש, וכ״כ בצרה״מ ועי׳ רש״י כאן.
5. יכול כשאול, שהפיל עצמו על חרבו שלא יתעללו בו הפלשתים ת״ל אך, יכול כחנניא כו׳ שהפילו א״ע לכבשן אש ת״ל אך. החונק עצמו, נקט החונק את עצמו אע״פ שלא יצא ממנו דם, פירש״י, ובמדרש אור האפלה את דמכם לנפשותיכם אדרוש, זה ההורג עצמו ואין לו חלק לעולם הבא. ובוודאי היה לפניו כן באיזה מדרש חז״ל, ולפנינו מקור הדברים להמאמר המפורסם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא וחקרו למצוא המקור ולא מצאו, והמרי״ט בכתובות קג: כ׳ להוכיח שם מגמ׳ שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה״ב. ויש שרמזו להמשנה בחלק שאחיתופל [שאבד עצמו לדעת] אין לו חלק לעוה״ב. והרד״ק כ׳ ורז״ל פירשו, אם אדם יהרוג עצמו שתהיה נפשו נענשת לעוה״ב, וברמב״ם פ״ב מהלכות רוצח ה״ג את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו. ועי׳ בפס״ז ומדרש הגדול זה ההורג עצמו לדעת, ועי׳ פי׳ הרמב״ן, ובחזקוני כ׳ תשובה לאומרים אין גיהנם ואין גן עדן כלומר אף להורג את עצמו הקב״ה דורש דמו ואימת אם לא לאחר מיתה. ועי׳ ספר חסידים סי׳ תתתרנא. וסי׳ שכ״ז וצד תנב. ובאע״ז דברים לב, לט. ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העוה״ב כו׳ ואחרים אומרים מפסוק ואך את דמכם וגו׳ וכוונתו כנ״ל. ובס׳ חמדת הימים הביא ואם תאמר למה שאול הרג עצמו חס ושלום, אלא שודאי כבר נזרק בו חץ שנאמר ויאמר לנושא כליו שלוף חרבך ומותתני כי אחזני השבץ פן יבואו הערלים ויתעוללו בי. ר״ל גמור מיתתי ולא כתיב והרגני או המיתני. פי׳ בירושלמי שאול נתירא שלא יעבירוהו על דת יהודית. וכן נהגו לשחוט הילדים בשעת הגזירות שלא יעבירום על דת יהודית. וברבעה״ת כאן הביאו שני דעות בענין זה, בפי׳ דברי הב״ר, ואמרו בב״ר יכול אפי׳ כחנני׳ מישאל ועזריה ת״ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו, אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת״ל אך, כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו, וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וגו׳ ת״ל אך, שאם ירא אדם שמא יעשו לו ייסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו, ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת השמד. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת״ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו, יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת״ל אך פי׳ שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה מהר״ש בר אברהם המכונה אוכמן, ועי׳ מה שהאריך בענין זה המאירי בספרו מגן אבות פא. שהביא שיטת האוסרים למסור עצמו למיתה לפנים משורת הדין, והעושה כן עבירה גדולה דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והוא מדחה זאת דאדרבא שבח מרובה היא והביא מקדושין מ. עירובין כא. ועי׳ ש״ע יו״ד סי׳ קנ״ז ס״א. ובפער״ז ובפי׳ הר״י מווינא.
6. ברמב״ם פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב, ה״ג. איתא אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת ב״ד ומניין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים, והנה לפנינו בב״ר מקור הדברים והנו״כ לא העירו ע״ז. ולשון הרמב״ם מובא במדרש הגדול, ובהגהות מנח״י העיר בזה וכ׳ דבכי״ל ועוד ששה כת״י וכן בילק״ש ליתא כלל המאמר הנ״ל ונתוסף אח״כ מדברי הרמב״ם וצ״ע. ובכת״י מדרש אור האפלה איתא מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חברו לפני חיה שתהרגנו. מיד כל אחיו אדרש זה ההורג בעצמו, שופך דם האדם באדם זה ששולח אחרים להרוג את חברו. ושלשתן חייבין מיתה בידי שמים וצ״ע דשינה הלמודים מהפסוקים מאשר בב״ר והרמב״ם ואולי דט״ס הוא. והאחרונים הקשו על הרמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים ה״ד שכ׳ וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ״מ נהרג מהא דפסק בהל׳ רוצח הנ״ל שכפתו והניחו לפני ארי חייב רק בדיני שמים והרי קרא זה גבי ב״נ נאמר ואיך כ׳ כאן דנתנו לפני ארי נהרג. והנה ראיתי ברמב״ם דפוס ברלין הגירסא ונתנתו ״לפי״ ארי במקום שאיתא בשאר דפוסים ״לפני״ והמפרשים לא הרגישו בזה, ולפ״ז מיושב שפיר דנתנו ״לפני״ ס״ל דהוה רק גרמא וחייב רק בדיני שמים בישראל וכן בב״נ לכן לא הביא דינים אלו לחייב כאן, משא״כ בנתנו ״לפי״ ארי ס״ל דזה הוי מעשה וחייב. ובחי׳ על הרמב״ם הל׳ מלכים הארכתי לבאר שיטת הראשונים בהא דמבואר בגמ׳ סנהדרין עז. כפתו לפני הארי פטור. כן לת׳ לפ״ז מה שסיים הרמב״ם משא״כ בישראל עיי״ש בנו״כ, ואכ״מ להאריך [וראיתי ברמב״ם דפוס קושט׳ רמט. איתא כמו בדפוסים אחרים ״לפני״ ואולי ט״ס בדפוס ברלין] ויש להעיר בהא דמפרש הרמב״ם דשוכר את אחרים להרוג חייב רק בדיני שמים, מהא דמבואר בב״ר א״ו דחושב בדיני ב״נ שחייב בעד אחד בדיין אחד כו׳ ע״י שליח שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך ע״י אדם דמו ישפך. וכאן מיירי דחייב בדיני אדם כמו בעד אחד ודיין אחד וזה סותר לדברי הב״ר שלפנינו דלפי׳ הרמב״ם הוא רק בדיני שמים, ומזה ראי׳ למש״ל ממנח״י דמאמר שלפנינו הוספה הוא ע״פ דברי הרמב״ם, ואולי דהרמב״ם לא גרס שם ע״י שליח דיש שם בענין זה גירסאות שונות עי׳ במנח״י דיש גירסא בלא ״עדים״. (ועפמ״ש לק׳ בבאור מאמר לו. דילפינן מקראי שלפנינו לענין דיני ישראל יש ליישב שפיר קושיא הנ״ל על הרמב״ם).
7. אר״ל מיד האדם, דורש האדם האדום כלו׳ אדום. ובפס״ז גורס ומיד האדם אלו ישראל דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מיד איש אחיו אלו בני עשו דכתיב הצילני נא, אדרוש את נפש האדם לעתיד לבוא.
8. כן מבואר בחזקוני וברב״ח כאן.
9. כ״כ בפי׳ הרמב״ן וסיים וזה טעם סקל יסקל השור ועי׳ ברב״ח וחזקוני, ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ קיד. ובפירש״י, והאע״ז. ורד״ק, ורלב״ג.
וּבְרַם יָת דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתְכוֹן אֶתְבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אֶתְבְּעִנֵּיהּ וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר דְּיֵישׁוֹד יָת דְּמָא דַּאֲחוּהִי אֶתְבַּע יָת נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא.
However, of the blood of your souls, I will demand an account; from the hand of every beast will I demand it. From the hand of man, from the hand of a man who spills the blood of his brother will I demand an account of man’s soul.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם
וּבְרַם יָת דַּמְכוֹן לְנַפְשָׁתְכוֹן אִיתְּבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אִתְבְּעִינֵיהּ וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר דְּיֵשׁוֹד יָת דְּמָא דְאַחוּהִי אִתְבַּע יָת נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא
דרישה ודרישת ה׳
א. אף על פי שפועל דָּרַשׁ הוא רב-משמעי, הוא מתורגם בכל הוראותיו ע״י תָּבַע. [א] במשמע בִּקֵּשׁ בְּתֹקֶף כבפסוקנו: ״וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״ – ״אִיתְּבַּע״.⁠1 וכן גם ״לא יִגֹּשׂ את רעהו״ (דברים טו ב) ״לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵיהּ״, כי נְגִישָׂה היא דרישה תקיפה; [ב] בהוראת חָקַר, בָּדַק כגון: ״ודרשת וחקרת ושאלת היטב״ (דברים יג טו) ״וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת״. [ג] במשמע בִּקש, חִפֵּשׂ, שָׁאַל כגון: ״ואת שעיר החטאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה״ (ויקרא י טז) ״מִתְבָּע תַּבְעֵיהּ מֹשֶׁה״.⁠2 אבל ״דרישת״ ה׳ מתורגמת בתוספת ״אולפן״ מן הטעם שהתבאר בפסוק ״ותלך לדרש את ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כה כב) ״לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠3
מִיַּד – קרא ותרגום
ב. הערת מסורה מציינת ״מִיַּד קרא ותרגום, שלשה בפסוק״.⁠4 וכוונתה: רק בשמות ידועים מִיַּד מתורגם מִיְּדָא דְּ כגון ״הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו״ (בראשית לב יב) ״מִיְּדָא דַּאֲחִי מִיְּדָא דְּעֵשָׂו״. אבל בפסוקנו שבו חַיָּה, הָאָדָם, אָחִיו הם שמות כלליים, תרגם בהם ״מִיַּד כָּל חַיָּה... וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו״ – ״מִיַּד כָּל חַיְתָא... וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר״ ולא מִיְּדָא דְּ.⁠5
השלמת מקרא קצר
ג. ״מִיַּד אִישׁ אָחִיו״ הוא מקרא קצר ששיעורו ״מיד איש [את] אחיו״. אונקלוס לא הסתפק בהשלמת יָת החסר, אלא ביאר בהרחבה ״מִיַּד גְּבַר דְּיֵשׁוֹד יָת דְּמָא דְאַחוּהִי״ מן הטעם המבואר בפסוק הבא.⁠6
1. וכן הבאים: ״וגם דמו הנה נדרש״ (בראשית מב כב) ״וְאַף דְּמֵיהּ הָא מִתְבְּעֵי״, ״עד דרש אחיך אתו״ (דברים כב ב) ״עַד דְּיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵיהּ״, ״כי דרש ידרשנו ה׳ אלהיך מעמך״ (דברים כג כב) ״אֲרֵי מִתְבָּע יִתְבְּעִינֵיהּ ה׳ אֱלָהָךְ מִנָּךְ״, ״אנכי אדרש מעמו״ (דברים יח יט) ״מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵּיהּ״.
2. וכן הבאים: ״כי תדרשנו בכל לבבך״ (דברים ד כט) ״אֲרֵי תִּבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל ליבָּךְ״, ״ארץ אשר ה׳ אלהיך דֹּרֵשׁ אתה״ (דברים יא יב) ״תָּבַע יָתַהּ״, ״לשכנו תדרשו״ (דברים יב ה) ״לְבֵית שְׁכִינְתֵיהּ תִּתְבְּעוּן״, ״ופן תדרש לאלהיהם״ (דברים יב ל) ״וְדִלְמָא תִּתְבַּע לְטָעֲוָתְהוֹן״, ״לא תדרש שלמם וטבתם״ (דברים כג ז) ״לָא תִּתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן״.
3. אבל בלשון חז״ל יש הבדל בין פועל דָּרַשׁ לפועל תָּבַע: תָּבַע משמעו בִּקֵּשׁ בְּתֹקֶף כגון ״היו חמשה תובעין אותו״ (משנה שבועות ה ג) ואילו דָּרַשׁ נתייחד בלשונם לדרשת מקראות כגון ״אין דורשין בעריות בשלשה״ (משנה חגיגה ב א). תבע נגזר מן בְּעֵי (בִּקֵּשׁ) לכן ״בקש״ מתורגם ״בעי״ או ״תבע״ הקרובים ביניהם, אלא ש״בעי״ הוא רך יותר מ״תבע״ השווה: ״את אחי אנכי מבקש״ (בראשית לז טז) ״אנא בעי״, אבל ״והיה כל מבקש ה׳ יצא״ (שמות לג ז) ״והוי כל דתבע אולפן מן קדם ה׳⁠ ⁠⁠״, ״אל תבקשו לטמאה בהם״ (ויקרא יט לא) ״לא תתבעון (ח״נ: תבעון) לאסתאבא בהון״
4. ברלינר, מסורה, עמ׳ 57 ; קליין, מסורה.
5. ״באורי אונקלוס״.
6. על תוספת יָת שאינו במקרא העירה המסורה: ״יָת דלא קרי ומתרגם ט׳ באוריתא: מיד איש אחיו, ויט שכמו (בראשית מט טו), גד גדוד (בראשית מט יט), עד יעבר ב׳ בו (שמות טו טז), עתה ידעתי (שמות יח יא), משומו אל (במדבר כד כג) הארץ אשר הכה (במדבר לב ד), ארמי אובד אבי״ (קליין, מסורה, עמ׳ 41): בכל הפסוקים מוסיף המתרגם ״את״ שאינה במקרא, ואפילו פעמיים בפסוק אחד: ״עד יעבר עמך ה׳ עד יעבר עם זו קנית״ (שמות טו טז) ״עַד דְּיִיעִיבַּר עַמָּךְ ה׳ יָת אַרְנוֹנָא עַד דְּיִיעִיבַּר עַמָּא דְנַן דִּפְרַקְתָּא יָת יַרְדְּנָא״.
ולחוד ית אדם נפשתכוןא אתבע מלות כל חיא אתבע יתיה ומלות בר נשא ומלוות אחוי דבר נשא אתבע ית נפשה דבר נשה.⁠ב
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפשתכון״) גם נוסח חילופי: ״אדמכון לנפ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אתבע ... ית נפשה דבר נשה״) נוסח אחר: ״אתבוע מן לוות חייתא אתב⁠(י){ו}⁠ע יתיה מן לוות בני אנשא מן לוות גבר ואחוי אתבע יתיה״.
וברם ית דימכון לנפשתיכון אתבוע מן ידא דכל חיתא דקטלא לבר נשא איתבועיניה לאיתקטלא עליה ומידא דאינשא מיד גבר דישוד ית דמא דאחוי אתבוע ית נפשא דאינשא.
But the blood of your lives will I requirea of every animal which hath killed a man, I will require that it be put to death on his account. And from the hand of the human being, from the hand of the man who hath shed the blood of his brother, will I require the life of man.
a. Or, "demand retribution.⁠"
מִיַּד כָּל חַיָּה – זֶה הַמּוֹסֵר אֶת חֲבֵרוֹ לְחַיָּה לְהָרְגוֹ.
מִיַּד אִישׁ אָחִיו – זֶה הַשּׂוֹכֵר אֶת אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ.
דָּבָר אַחֵר: מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו (בראשית ל״ב:י״ב). אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּנָה צֹאנִי (יחזקאל ל״ד:י״ז), צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
[פרק ט]
ואך את דמכם וגו׳ – תניא הכהו בא׳ ידו בעורות שאין נעבדין, בטומוס שטרות שבידו נותן ד׳ מאות זוז, ולא מפני שמכה של צער היא, אלא מפני שמכת בזיון היא שנאמר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד׳ י״ד) ונאמר ולחיו למורטים (ישעיה נ׳ ו׳). כשם שחייב על נזקי חברו כך חייב על נזקי עצמו, הרי שרק וטש בפניו, (בבגד) [כנגד] חברו, מתלש בשערו, קורע כסותו, משבר כליו, מפזר מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שנאמר [ו]⁠אך את דמכם לנפשותיכם.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – בזמן שתהרגו הנפש בסתר שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד. ואעפ״כ שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אתו אני אדרוש דמו של נהרג.
מיד כל חיה אדרשנו – שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות.
מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם1כיצד מזמין הקב״ה זה שהרג שוגג וזה שהרג במזיד לפונדק אחד, זה שהרג במזיד למטה מן הסולם, וזה שהרג בשוגג למעלה על ראש הסולם, נופל אותו של מעלה על של מטה וממית אותו של מטה, ומחייבין אותו לגלות, נמצא זה גולה וזה נהרג.
1. כיצד מזמין הקב״ה. מכות י׳ ע״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמא דמאוכם מן אנפסכם פאטלבהא באלנהי ומן יד סאיר אלחיואן פאטלבהא באלמנע ומן יד אלנאס אי אנסאן קתל אכ׳אה טאלבתה בנפסה.
ואולם את דמכם מנפשותיכם אדרוש באזהרה, ומיד שאר החיות אדרוש באיסור, ומיד האדם - כל אדם אשר הרג את אחיו - אדרוש את נפשו.
ובמה שאמר ואך את דמכם לנפשתיכם וגו׳ – כלל שלושה אופנים של איבוד בעלי חיים על ידי בעלי חיים:
א. איבוד האדם את עצמו;
ב. הריגת האדם על ידי אדם אחר;
ג. הריגת האדם על ידי חיות טורפות.
הזהיר את האדם שלא יהרוג את עצמו באמרו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש. ולא פירש {דרישה זו} מהי. אבל אם אנו פונים אל המקובל והכתוב אנו מוצאים שאסר זאת באזהרה ובאיום. כי יתכן שהאדם יבחר להרוג את עצמו כדי להמלט מיסורים שיבואו עליו. וכשאלהים מודיע לו שהוא עתיד להפרע ממנו אם יאבד את עצמו [ימנע מזה]. ואם יאמר אדם הן ראינו ששאול הרג את עצמו ונקרא אחר כך בחיר, והאומה כולה מונה אותו בין שמונה נסיכים. נאמר, שאול לא הספיק להרוג את עצמו, אלא לאחר שנשען על חרבו תש כחו ולא בוצעה מיתתו עד שבא העמלקי. ואם יסבור אדם שהעמלקי שיקר, הנה כשנתבונן בכתוב נמצאהו אומר: ויקח שאול את החרב ויפול עליה. והעמלקי אמר: נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו וגו׳ (שמואל ב א׳:ו׳), הרי אומרו ״נשען על חניתו״ מתאים למה שאמר ״ויפול עליה״ והעיקר הוא שהעמלקי הוא שהרגו. ויתכן גם לומר בענין שאול שכשביקש את העמלקי להרגו,⁠1 רצה להציל את עצמו מצרה גדולה מזו, כמו שבחרו חנניה מישאל ועזריה מות לנפשם כדי להמלט מצרה שהיא גדולה מזו.
ואסר על בעלי חיים להרוג את האדם על ידי הטלת אימת האדם על החיה כל זמן שאין האדם חוטא, כמו שאמר והשלחתי בכם את חית השדה.
1. תרגום מלולי: לעשות בו כרצונו.
וג׳מע פי קולה ואך את דמכם ג׳ צ׳רוב: הלאך אלחיואן עלי ידי חיואן וד׳לך אמא אן יקתל אלאנסן נפסה, ואמא אן יקתלה אנסן אכ׳ר, ואמא אן יקתלה בעץ׳ אלסבאע. פחרם אלאנסן מן אן יקתל הו נפסה באלנהי והו קולה ואך את דמכ׳ לנפש׳ אדרש. ולם יבין במא ד׳א פאד׳א רג׳ענא אלי אלמנקול ואלמכתוב וג׳דנא אלנהי יחרם ד׳לך אד׳ עליה תהדד ועקאב. וד׳לך אן אלאנסן אנמא לעלהֵ אן יכ׳תאר אן יקתל נפסה לאנה הו פיהא יטלב אלאסתראח מ⁠[נהא] פאד׳א ערפה רבה אן קתל נפסה צאר אלי עד׳אב אלים כאל [……] וקף פלם יקתלהא. פאן קאל קאיל פקד ראינא שאול קתל נפסה [וסמי] בעד ד׳לך בחיר ייי ואג׳מאע אלאמהֵ יחציה פי ג׳מלהֵ ח׳ נסיכים. קלנא אן שאול לם יתם לה קתל נפסה לכנה למא אתכי עלי סיפה צ׳עפת קותה פלם יתם אלקתל חתי ואפי ד׳לך אלעמלקי פקתלה. ולעל צ׳אן יצ׳ן אן אלעמלקי כד׳ב פאד׳א תצפחנא אלמכתוב וג׳דנאה יקול ויקח שאול את החרב ויפל עליה. וקאל אלעמלקי נקרה נקריתי בהר הגלבוע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני [פואפק קולה נשען על חניתו וקולה ויפל עליה]. ובאלג׳מלהֵ אלעמלקי הו אלקאתל. ויסתקים אן יקאל איצ׳א פי [קצהֵ] שאול אנה כמא סאל אלעמלקי אלאג׳אזהֵ עליה אסתדפע בה מכר⁠[וה] אעט׳ם מן ד׳אך כמא ג׳לב חנניה מישאל ועזריה אלחרק לאנפסהם אסתד⁠[פעא] בה מא הו אעט׳ם מנה. וחרם אלאנסן מן אן יקתלה בעץ׳ אלחיואן באלהיבהֵ אלתי ג׳עלהא לה עליהם חתי אלסבאע אלא פי וקת אלכ׳טיהֵ פאנה ידפעה פיסלטה עליה כמא ק׳ והשלחתי בכם א׳ חית הש׳.
ואך את דמכם – אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמות, את דמכם אדרוש [– השופך דם עצמו].⁠א
לנפשותיכם – אף החונק עצמו, [אף על פי שלא יצא ממנו דם].⁠ב
מיד כל חיהג – לפי שחטאו דור המבול והופקרו לחיות רעות למאכל ולשלוט בהן, שנאמר: נמשל כבהמות נדמהד (תהלים מ״ט:י״ג), לפיכך הזהירה עליהם את החיות.
מיד האדם – ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש.
ומיד איש אחיו – שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל. שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו: והאלהים אנה לידו (שמות כ״א:י״ג), במסכת מכות (בבלי מכות י׳:): – הקדוש ברוך הואו מזמנן לפונדוק אחד כו׳.
א. המלים בסוגריים מופיעות בכ״י ליידן 1, ס״פ 118, ובחזקוני בשם רש״י, אך חסרות בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651, מינכן 5.
ב. המלים בסוגריים מופיעות בכ״י ליידן 1, ס״פ 118, ובחזקוני, אך חסרות בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651, מינכן 5.
ג. בכ״י פירנצה III.3 מילים אלו חסרות.
ד. כך בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 156, פריס 157, וכן ברשב״ם בראשית א׳:כ״ו. בנוסח המקרא שלנו ובדפוס רומא: ״נדמו״.
ה. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 ״הוצרך להזהיר״.
ו. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״הקדוש ברוך הוא״.
ואך את דמכם HOWEVER YOUR BLOOD – Although I have permitted you to take the life of cattle yet your blood I will surely require from him among you who sheds his own blood (see Bava Kamma 91b).
לנפשותיכם YOUR LIFE – Even though one strangles himself (Bereshit Rabbah 34:13) so that no blood flows from him yet I will require it from him.
מיד כל חיה AT THE HAND OF EVERY BEAST – Because the generation of the Flood sinned and they were therefore freely exposed to become food for wild beasts which would have power over them – as it is said, "He is ruled over by wild beasts like the beasts that perish" (Tehillim 49:21) (these being the prey of other animals) (Shabbat 151b) – it was therefore necessary to proclaim a punishment against wild animals on their account.
ומיד האדם AT THE HAND OF MAN – At the hand of one who kills with premeditation, when there are no witnesses to the murder, will "I" require it.
מיד איש אחיו AT THE HAND OF EVERY MAN'S BROTHER – At the hand of a man who loves him like a brother and slays him accidentally will "I" require it, unless he go into banishment (in one of the Cities of Refuge) and pray for forgiveness for his iniquity. For even one who kills another by accident needs atonement: therefore if there are no witnesses to the deed to make him liable to banishment and he does not humble himself, the Holy One, blessed be He, will require it of him, just as our Rabbis explain the text, "But God causes it to come to hand" (Shemot 21:13), in Treatise Makkot (Makkot 10b): The Holy One, blessed be He, causes them (the man who killed by accident and had not expiated the murder and the man who killed with premeditation) to meet at the same inn. The former in ascending a ladder falls upon the latter and kills him and has therefore – the accident having been seen by men – to go to banishment.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש1להביא החונק את עצמו. 2יכול אפי׳ כשאול. 3ת״ל אך. 4יכול כחנניה מישאל ועזריה. ת״ל אך.
מיד כל חיה5אלו ארבע מלכיות 6שנקראו חיות.
7ומיד האדם – אלו ישראל. דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
מיד איש אחיו – אלו בני עשו. דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו (בראשית ל״ב:י״ב).
אדרוש את נפש האדם – לעתיד לבא.
1. להביא החונק. ב״ק צ״א ע״ב. ב״ר פל״ד ילקוט שם. ועיין רש״י עה״ת.
2. יכול אפי׳ כשאול. שהפיל עצמו על חרבו ומת פן יבאו הפלשתים ויתעללו בו.
3. ת״ל אך. כי אכין ורקין מעוטין.
4. יכול כחנניה מישאל ועזריה. שמסרו עצמם למיתה על קדושת השם.
5. אלו ד׳ מלכיות. ב״ר וילקוט שם.
6. שנקראו חיות. כמד״א וד׳ חיון רברבין.
7. ומיד האדם אלו ישראל. היא נוסחא ישרה. ובב״ר פל״ד בטעות על סוף הכתוב אדרוש את נפש האדם.
ואך את דמכם – פירושו: התרתי לכם לשפוך דם כל חי, זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי.
רק אדרשנו – כטעם: כי דורש דמים אותם זכר (תהלים ט׳:י״ג).
וזה כלל, ואחר כך באר ומיד האדם – אם יהרגו רבים את יחיד, או יחיד את [רבים, או יחיד את]⁠א יחיד, אני אדרוש – הדם.
גם אדרשנו מיד כל חיה – שאצוה לאחרת שתהרגנה. הנה החיות מותרות לכם, ולא אתם להנה.
והמפרש דמכם לנפשותיכם – ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, ובגיליון בכ״י סנקט פטרבורג EVR II A 244/1. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
AND SURELY YOUR BLOOD OF YOUR LIVES WILL I REQUIRE. I have permitted you to shed the blood of all living creatures. However, I have prohibited you the spilling of the blood of your lives because you are human. On the contrary, I will avenge that blood (edreshennu), as in For He that avengeth (doresh) blood (Ps. 9:13). Scripture first lays down a general rule, And surely your blood of your lives will I require, and then goes into detail and tells us whom God will punish for taking human life. AND AT THE HAND OF MAN. If many people kill one person or if one man kills another person (even at the hand of every man's brother), I will avenge that death. I will also punish a beast that kills a man by having another animal kill it.⁠1 Thus man is permitted to kill animals but animals are prohibited from killing humans. In my opinion it is farfetched to maintain that and surely your blood of your lives refers to suicide.⁠2
1. This explains, at the hand of every beast will I require it.
2. Cf. Baba Kama 91b. This verse teaches that a person is prohibited from harming himself. See also Rabbi B. Epstein, Torah Temimah on this verse.
ואך את דמכם לנפשותיכם – הטעם: הנה התרתי לכם שתשפכו דמי החיות והבהמות והעוף, ולא אדרוש הדם להעניש השופך, אך את דמכם, שאתם אדם, אדרוש.
ויש מי שלמד מזה הכתוב: כי אסר לאדם להרוג נפשו.
גם למדו אחרים: שהוא רמז לעונש העולם הבא.
והפשט, כאשר אמרתי: ואך את דמכם אדרוש, ואם היה ההרוג אדם, אני אקח הדין ממנה, וככה אם אדם יהרוג חברו.
וטעם לנפשותיכם – דם שתצא הנפש עמו.
{ו}⁠אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – מפני שהתיר לשפוך דם הבהמות, אסר לשפוך דם האדם, ואפילו דם עצמו. שלא יאמרו: הלא דם הבהמה הותר לנו לשפוך – שחיו1 על ידינו, אדם שחי על ידי עצמו – מותר נמי שיהרג את עצמו. לכך נאמר: לנפשותיכם אדרוש.
ושמא תאמר: מאחר שהותרו הבהמות אצלינו, תתיר ותפקיר גם דמינו אצלם, לכך נאמר: מיד כל חיה אדרשנו – שאפילו הבהמה נהרגת על האדם, כדכתיב: {ו}⁠כי יגח שור {את} איש או אתא אשה ומת וגו׳ (שמות כ״א:כ״ח). והוא הדין לכל הבהמה חיה ועוף, דילפינן שור שור משבת, ואמרינן גבי שבת: וכל בהמתךב (דברים ה׳:י״ג), וכל לרבות את העופות (בבלי ב״ק נ״ד:). ואמרינן: פלוני העיד על תרנגול אחד שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש (בבלי ברכות כ״ז.).
מיד איש אחיו – מיד עצמו אמרתי שאדרשנו, וגם מיד אחיו אדרשנו, ועתה מפרש כיצד אדרשנו.
1. כלומר שניצלו מן המבול, עיין ר״י בכור שור בראשית ט׳:ג׳.
א. בכ״י מינכן 52 (בחילוף הסדר): את או.
ב. בכ״י מינכן 52: בהמה.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש FOR YOUR LIFE BLOOD, HOWEVER, I WILL REQUIRE A RECKONING: Because the text permitted taking the life of an animal, it now forbids taking the life of a human, even taking one’s own life. For it might have been argued: “Since we are allowed to take the lives of animals, since they continue to be alive only because of our efforts, it should then be permitted for a person—who continues to be alive because of his or her own efforts—to take his or her own life. That is why the text says “I will require a reckoning for your life blood.”1
And perhaps you might say: “Since You have permitted us to kill animals, are You also going to permit the animals to kill us?” That is why the verse says, “OF EVERY BEAST WILL I REQUIRE IT.” [This means that] even an animal is put to death for [killing] a human.⁠2 So it is written (Exod 21:28) “When an ox gores a man or a woman to death, [the ox shall be stoned].” This same rule would apply to any animal, beast or fowl [that killed a human], for we learn [the meaning of the word] “ox” [in that passage in Exod 21, from the word] “ox” in the verse (Deut 5:14) about [labor on the] Sabbath, and concerning the Sabbath, [after the verse says “ox”,] it adds “or any of your animals.”3 The word “any” implies even fowl.⁠4 And it is written that someone5 passed on the tradition that once it happened in Jerusalem that a rooster was stoned to death for having killed a human being.⁠6
[I WILL REQUIRE A RECKONING… OF EVERY PERSON] FOR THE LIFE OF] A FELLOW PERSON: [God says,] “I said already7 that I will require a reckoning from that person [who takes his or her own life]. But I will also require a reckoning from the person who takes someone else’s life.⁠8 And how will I do that?
1. The explanation that the first part of our verse refers to suicide is also found in Rashi and Radak (following BQ 91b). Cf. Ibn Ezra who dismisses the idea (הוא רחוק בעיני). The argument provided by R. Yosef Bekhor Shor as to why it might have been thought that suicide would be permitted is, it appears, his original idea.
2. The explanation that the phrase מיד כל חיה אדרשנו means that animals are punished for killing humans is standard. See e.g. Rashi, Ibn Ezra, Radak and NJPSC.
The argument provided by R. Yosef Bekhor Shor as to why it might have been thought that animals are allowed to kill humans (because we are allowed to kill them) it, it appears, his original idea. Cf. Rashi who argues that animals had been permitted to kill the evil humans during the years just before the flood, and that now there had to be a specific directive that that stop.
3. See Mekhilta Neziqin 10 (Lauterbach edition, volume 3, p. 74).
4. See Mishna BQ 4:7, and BT BQ 54b. R. Yosef Bekhor Shor has relied here on a combination of midrash halakhah texts to provide a Torah source for the undisputed conclusion that any animal that kills a human being is to be put to death. To the best of my knowledge, no one had laid out the case step by step before him.
5. R. Yosef Bekhor Shor writes: פלוני העיד, an unusual form of citation. In the Mishna that R. Yosef Bekhor Shor is alluding to, the tradition is attributed to R. Judah b. Baba.
6. Mishna Eduyot 6:1.
7. At the beginning of the commentary on this verse. See note 6.
8. R. Yosef Bekhor Shor is disputing Rashi’s explanation here that the reference to אחיו—literally his brother—in our verse is a reference to accidental homicide.
ואך את דמכם לנפשותיכם – אף על פי שהתרתי דם החיה לכם, לא התרתי דמכם לחיה, כי החיה נתתי ברשותכם ולא אתם ברשות החיה.
ופירוש לנפשותיכם – שתהיה המכה מכת נפשא והרג זה אדרש מן החיה, אם לא יהיה ברצוני לנקמה כמו הנביא אשר בא אל בית אל (מלכים א י״ג) והנערים שהתקלסו באלישע הנביא (מלכים ב ב׳:כ״ג) ואמר ושלחתיב בכם את חית השדה ושכלה אתכם (ויקרא כ״ו:כ״ב).
ורבותינו ז״ל פרשו (בראשית רבה ל״ד): דמכם לנפשותיכם – אם אדם יהרג עצמו שתהיה נפשו נענשת לעולם הבא, ואמרו יכול כשאול? ת״ל אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? ת״ל אך.
מיד כל חיה אדרשנו – שאתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד אדם. ואף על פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש, כמו שאמר הנה:⁠ג מיד כל חיה אדרשנו, ונאמר: ושד בהמות יחיתן (חבקוק ב׳:י״ז), ונאמר בגמול: ולא שבר {את}⁠ד החמור (מלכים א י״ג:כ״ח).⁠1
ומיד האדם – ואחר כן פרש: מיד איש אחיו – כלומר אם יהרג איש את אחיו אדרש נפשו – מההורג בעולם הזה או בעולם הבא.
1. עיינו בהרחבה בדברי רד״ק תהלים קמ״ה:י״ז.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מכת נפש״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193, פריס 194. אולם בפסוק: ״והשלחתי״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שאמר הנה״.
ד. כן בפסוק. המלה חסרה בכ״י פריס כי״ח 134, מוסקבה 495, מינכן 28.
אך את דמכם לנפשותיכם, even though I have permitted the blood of animals, i.e. you may kill animals, I have not permitted the animals to kill you, seeing that I have given them into your control, and not vice versa.
לנפשותיכם, the meaning of this word is that if an animal kills a human being it becomes guilty of death itself, unless I use the animal to exact retribution form wicked people, as in the case of the bears who killed the youngsters who had mocked the prophet Elisha (Kings II 20,23, or Kings I 13, entire chapter).⁠1 Also in the תוכחה in Leviticus 26,22 God specifically announces that He would use the free roaming beasts as His agents to wreak vengeance of the Jewish people who had sinned deliberately and for a long period of time. Our sages (Bereshit Rabbah 34,13) explain the words דמכם לנפשותיכם, as a warning not to commit suicide (especially to people who thereby expect to escape God’s retribution) The message is that the person who killed himself will be held accountable in the hereafter. They said further that the word אך at the beginning of the verse excludes such apparent suicides as Chananyah, Mishael, and Azaryah, being prepared to become martyrs to demonstrate their faith in the God in heaven
מיד כל חיה אדרשנו, the offending animal which killed a human being will itself be killed by another animal. Even though the principle of reward and punishment is not generally applicable to any species other than the human species, seeing that only man possesses intelligence so that he can be held responsible for his sins, when animals attack human beings God did restrict their instincts, and holds them responsible for not respecting the צלם אלוהים, the divine image in which man has been created. Chabakuk 2,17 phrases this principle as ושד בהמות יחיתן, “the destruction of beasts will overwhelm you.” Moreover, when speaking of retribution, we read in Kings I 13,28 ולא שבר את החמור, “nor had it mauled the ass.”2
ומיד האדם, if man kills man, God reserves the right to exact retribution from him either in this life or in the hereafter.
1. the fact that the lion had not touched the corpse of the man he had killed, showed that the lion had acted as God’s messenger, had not acted from impulse in order to still its hunger.
2. this proved that when the lion had killed the man of God, it had acted as an instrument of God’s justice.
ואך את דמכם – פר״ש: השופך את דם עצמו. כלומר שלא יאמר אדם הרי הותר לנו לשפוך דם בהמה מתוך שחייה בידינו,⁠א אף אדם חייו על ידי עצמו ומותר להרוג את עצמו.⁠1
לנפשתיכם – פר״ש: אף החונק את עצמו, כלומר אף על פי שלא יצא הימנו דם. תשובה לאומרים: אין גיהנם ואין גן עדן. כלומר אף להורג את עצמו הקב״ה דורש דמו ממנו, ואימת אם לא לאחר מיתה.
בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ד:י״ג) דריש: יכול כשאול? תלמוד לומר: אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: ואך. המבין יבין.
ומיד כלב חיה אדרשנו – שלא יאמר אדם על שונאו: לא אמיתנו בידים אך אשליכנו בין חיות רעות וימיתוהו. לכך נאמר: ומיד כלג חיה אדרשנו.
דבר אחר: מיד חיה – עצמה אדרשינו – כדכתיב: השור יסקל (שמות כ״א:כ״ט).⁠2
מיד איש אחיו – שלא יאמר מאחר שהותר לאכול בעלי חיים, ובלבד שלא יאכלינו בעוד דמו בו, אף אדם כך, הותרו איש באחיו שיאכל איש בשר ריעו ואשה בשר רעותה. לכך נאמר: מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם.
אדרוש – מהורג עצמו או הורג עמיתו בסתר, אבל הורג בגלוי – בית דין יפרעו ממנו.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה בר״י בכור שור.
3. השוו רשב״ם דברים כ״ז:ט״ו, כ״ט:כ״ח, אבן עזרא פירוש שני בראשית ט׳:ו׳.
א. כן בכ״י מינכן 224. בר״י בכור שור: ״שחיו על ידינו״.
ב. כן בפסוק ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסרה מלת: ״כל״.
ג. כן בפסוק ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסרה מלת: ״כל״.
ואך את דמכם, "yet your (human) blood", etc; this is a warning to any animal not to kill any human being, as God would hold it responsible for harming humans. Rashi explains the verse as follows: the peculiar wording is to include killing, including suicide that does not involve the actual shedding of blood, such as by strangulation.
לנפשותיכם, according to Rashi, this refers to people who strangulate themselves. The passage is intended as an answer to people who deny that God operates vis a vis man through a system of reward and punishment, i.e. reward after the body has died and punishment after the body has died, and who therefore see in suicide a way of avoiding being held responsible for their actions on earth. Clearly a system of reward and punishment, unless it included posthumous reward and punishment, would be meaningless, and would not act as deterrent not to sin. In B'reshit Rabbah, 34,13 the word אך in our verse is understood as including the mortally wounded King Shaul who completed dying by falling intentionally on his own sword to escape being killed by the Philistines whom he did not want to be able to claim that they had killed God's anointed king. Others believe that it applies to Chananyah, Mishael and Azaryah, who had consulted with the prophet Ezekiel before submitting to being thrown to the lions by Nevuchadnezar. Some authorities do not agree that they were permitted to do so.
מיד כל חיה אדרשנו, "I will demand an accounting from every living creature for having shed it.⁠" This is meant to prevent man from using animals to kill his foes, claiming that he had not killed anyone. A different interpretation of this phrase: "I, God, will demand an accounting directly from the animal concerned. Compare Exodus 21,29 where not only the owner of the ox who gored is to be stoned but also the ox itself.
מיד איש אחיו, "of every man of that of his fellow man;⁠" man must not conclude that seeing that all the beasts have become permitted as food (after death of the animal) so human carcasses have also been permitted to him as food.
אדרוש, "I will demand an accounting even of anyone killing himself, or who kills a fellow human being in the absence of witnesses who could bring him to justice before a human tribunal.⁠" Open murder must, of course, be dealt with by human tribunals.
אך את דמכם לנפשותי׳ אדרוש – שלא תאמ׳ כיון שהתיר לשפוך דם הבהמות דהיינו מפני שחיים על ידינו. ואדם נמי שחי על ידי עצמו מותר להרוג את עצמו. קמ״ל. ושמא תאמר מאחר שאין הדבר תלוי בכך כמו שהותר לנו דם הבהמות להרוג הותר דמינו להם. לכך נאמ׳ מיד כל חיה אדרשינו. שאף הבהמות נהרגות על ידי אדם דכתי׳ כי יגח שור את איש כו׳ (שמות כא:כח). ויליף שור שור משבת (דברים ה:יד) (בבא קמא נד:, סז:, בבא מציעא פט.).
מיד איש אחיו – אפי׳ מאחיו. ה״ר בכור שור.
ד״א אך את דמכם כו׳ – בבראשית רבא (לד:יג) אומ׳ יכול כשאול. פי׳ שהרג עצמו לשם קדושה (שמואל א לא:ד). יכול כחנניא מישאל ועזריה (דניאל פרק ג). ת״ל אך כו׳. והקש׳ ה״ר יצחק הבחור אמאי איצטריך למעוטי כחנניא מישאל ועזרי׳ דמותר. תיפוק לי דנשאו ק״ו מצפרדעי׳ שנכנסו לתנור כו׳ (פסחים נג:). ותירץ הר״י דצריכי תרוייהו. ק״ו ואך. ובמקום אחר הארכתי (???).
ואך את דמכם וגו׳ – שלא תאמר כיון שהותר לשפוך דם הבהמות דהיינו שגם חייהם ע״י האדם שהוא מפרנסם על אבוסו ורועה אותם במרעה טוב ושמן א״כ כמו כן מותר להרוג א״ע מטעם שחייו ופרנסתו ע״י עצמו לכן כתב לך כאן סמוך מיד ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לאשמעינן דלא ושלא תאמר א״כ שאין הדבר תלוי בהאי טעמא א״כ כשם שהותר לנו נטילת נשמת בהמה וחי׳ כך הותר להם דמינו לכן סמך לזה תיכף ומיד כל חי׳ אדרשנו שאף בהמה וחי׳ נהרגין בדין על כך כדכתיב כי יגח שור וגו׳, וילפינן שור שור משבת שהכל בכלל.
ומיד האדם מיד איש אחיו אפי׳ מאחיו – בכור שור.
ד״א ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳ – בב״ר אמרו יכול אפי׳ כשאול, פי׳ לחייב ג״כ מי שהמית א״ע אבל לא בעבירה כ״א שלא ליפול בידי ערל וטמא כמו שעשה שאול, אבל אין בזה ג״כ קידוש השם, שוב אמר יכול אף כחנניא מישאל ועזריה, פי׳ שמסרו עצמם על קידוש השם יכול שאפי׳ כה״ג ליחייב, ואמר ת״ל אך מיעוט וכו׳, והקשה הר״ר יצחק הבחור אמאי אצטריך למעוטי כחנניא וכו׳, כלומר הנהרג על קידוש השם, תיפוק לי׳ מק״ו מצפרדעים כדאמרינן בחנניא וחבריו שנשאו ק״ו בעצמם וכו׳ או אם נלמד ההיתר מכאן ממיעוטא דאך ל״ל א״כ לומר התם שנשאו ק״ו.
(ה-ו) דמכם לנפשתיכםדמכם נפשותיכם, כלומר: דמכם שהוא נפשותיכם, כדרך: לכל כלי המשכן בכל עבודתו (שמות כ״ז:י״ט), וכן: השלישי לאבשלום בן מעכה (דברי הימים א ג׳:ב׳).
ויש לפרש: את דמכם – בנפשותיכם אדרוש, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), וכמוהו: וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (ויקרא ז׳:כ״ו) – פתרונו בעוף או בבהמה.
והנכון: שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרש, הגיד כי הדם הוא הנפש,⁠1 ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם.
ורבותינו (בבלי ב״ק צ״א:) דרשו בו: הורג את עצמו, את דמכם מנפשותיכם אדרוש.
מיד כל חיה אדרשנו – תמה אני, אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות ענש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או תקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף, כי גזרת מלך היא. וזה טעם: סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כ״א:כ״ח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (בבלי ב״ק מ״ד:), וצוה כן בבני נח כישראל. ויהיה טעם: שופך דם האדם – כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים.
ויתכן שיהיה טעם: מיד כל חיה – שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו: כי לקחה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ׳:ב׳). יאמר: אך דמכם אדרש – ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ, ואשלח בו גם האדם, ולא ינצל מידם. וכמוהו: מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים ל״א:י״ב) – מידם, זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ׳:כ״ט).
ואולי הדרישה מיד החיה שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה (בראשית א׳:כ״ט-ל׳), ואמר הכתוב: ויהי כן (בראשית א׳:ל׳), כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים, והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה,⁠א הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשניהם, והם יראו מהם ולא יטרופו בהם. ואמר: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – לרמז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו. וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן, מפני היתר השחיטה, שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו (בבלי סנהדרין נ״ו:) כבר הזהיר אדם הראשון בזה, אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם, שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להםב טבע לשפוך אותו.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ב:כ״ג.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לאכול״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״להם״.
(5-6) AND SURELY YOUR BLOOD 'LENAPHSHOTHEICHEM' (OF YOUR LIVES) WILL I REQUIRE. This is as if it were written, your blood 'naphshotheichem,' [without the letter lamed], and meaning "your blood which is your lives.⁠" This is similar to the verse, 'Lechol' (To all) the instruments of the tabernacle,⁠1 [which means all the instruments needed for the tabernacle, the letter lamed in the word lechol being redundant]. So also, the third 'l'Avshalom' (to Absalom),⁠2 [which means, "the third, Absolom,⁠" the lamed in the word l'Avshalom is redundant].
It is possible to explain your blood 'lenaphshotheichem' as meaning benaphshotheichem (in your souls), for the life of all flesh, the blood thereof is all one with the life thereof.⁠3 Likewise, And ye shall eat no manner of blood in all your dwelling places, 'la'oph velabeheimah' (to fowl and to cattle),⁠4 which is to be explained as "in fowl or in beast.⁠"
The correct interpretation is that Scripture is saying, "the blood which is the life in you I will require.⁠" He is thus declaring that the blood is one with the life, and He intimates that one incurs the death penalty for spilling the blood upon which life depends, but not for spilling the blood of those limbs on which life is not dependent. Our Rabbis have expounded this verse as an injunction against suicide,⁠5 the verse stating, "I will require your blood from your own souls.⁠"
AT THE HAND OF EVERY BEAST WILL I REQUIRE IT. I wonder: if "the requiring" is here meant in its usual sense, i.e., from the hand of the beast as well as from the hand of man, in both cases there will be punishment in the matter, but the beast has no reason [with which to discern between good and evil] so that it should be punished or rewarded! Perhaps this principle applies only to spilling man's blood; every beast that will devour him will itself be devoured, for such is the decree of the King. And this is the reason [why Scripture says of an ox that killed a human being], the ox shall surely be stoned, and its flesh shall not be eaten.⁠6 This is not a form of monetary punishment for the owner since even an ownerless ox is subject to the death penalty,⁠7 and the command applies alike to the sons of Noah8 and to the Israelites. The meaning of Who so sheddeth man's blood9 would thus be, "all shedders" whether beast or man, their blood will be required by the Court on earth and10 by the hand of Heaven.
It is possible that the meaning of the expression, at the hand of every beast, is that the vengeance upon the shedder of blood will be at the hand of every beast, just as it is said, That she hath received of the Eternal's hand double of all her sins.⁠11 Thus He says, "Surely your blood will I require and avenge at the hand of every beast for I will send against the murderer all beasts of the earth, and I will also send against him the hand of man, and he will not escape them.⁠" Similarly, Because of all mine adversaries I am become a reproach,⁠12 meaning "because of the hand of all mine adversaries;⁠" This is the portion of a wicked man from G-d, and the heritage appointed unto him by G-d,⁠13 [meaning this is the portion of a wicked man by the hand of G-d].
Perhaps the requiring at the hand of the beast means that she should not devour man for so He established their nature. The secret of the matter is that at the time of creation He gave man every herb bearing seed… and every tree in which is the fruit of a tree… for food,⁠14 and to the beast He gave every green herb for food,⁠15 and Scripture says, and it was so,⁠16 meaning that such was their nature and habit. But now when He said of man that he may slaughter the lower living creatures for food and it was so placed in nature or habit that living creatures should eat each other, it became necessary to command that the other living creatures be unto men a prey to their teeth17 while they are to fear men and not devour them. And He said, And surely, your blood of your lives will I require, in order to hint that He will not require the blood of one beast from the hand of another. This being so, it was thus left to them to devour one another. And this is the reason why He mentioned here the prohibition of spilling the blood of man; it is on account of the permission given here for slaughtering, which became the customary way of spilling blood since in the opinion of our Rabbis,⁠18 Adam had already been admonished against spilling blood. But on account of the permission for slaughtering, it became necessary for Him to say, "I have permitted you to spill the blood of every living thing except your own blood. This is forbidden to you as well as to all living things for it will not be their nature to spill it.⁠"
1. Exodus 27:19.
2. I Chronicles 3:2.
3. Leviticus 17:14.
4. Ibid., 7:26.
5. Baba Kamma 91b.
6. Exodus 21:28.
7. Baba Kamma 44b.
8. See Seder Bereshith, Note 222.
9. (6).
10. "And.⁠" The Tur, quoting Ramban, has "or.⁠"
11. Isaiah 40:2.
12. Psalms 31:12.
13. Job 20:29.
14. Above, 1:29.
15. Ibid., (30).
16. Ibid., (30).
17. Psalms 124:6.
18. Sanhedrin 56b.
ואך את דמכם – לבאר כי מה שהתיר הגוף לא התיר אלא בנפש התנועה, אבל לא בנפש האדם, וזהו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ולמדך הכתוב הזה עוד שההורג את עצמו חייב, והקב״ה עתיד לדרוש דמו מיד עצמו כי מלת לנפשותיכם כמו מנפשותיכם.
או י״ל כי הלמ״ד נוספת, יאמר ואך את דמכם שהוא נפשותיכם, ולמ״ד זו כלמ״ד (דברי הימים א ג) השלישי לאבשלום בן מעכה, שמשפטו השלישי אבשלום בן מעכה.
מיד כל חיה אדרשנו – שימיתנה ה׳ יתברך, ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לב״ד וסקלוהו. ומיד האדם אם אין עדים בדבר אני אדרוש את דמו, ואם יש עדים בדבר הרי זה מסור לבית דין, וזהו.
ואך את דמכם, "however, your blood, etc.,⁠" The Torah specifies that permission to consume the body of a creature which had once been alive applies only to those creatures whose life-force extends only to their bodies' mobility; human beings whose life-force is superior and includes communicative skills are not permitted to be eaten. This is the deeper meaning of אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, "but I will demand an accounting for the blood of your life-force.⁠" It is the prohibition to commit suicide.
The Talmud Bava Kama 91 deals with the culpability of people who take their own lives. The letter ל in לנפשותיכם is similar to the same letter in Chronicles I 3,2 השלישי לאבשלום בן מעכה, "the third one of Avshalom was Maachah,⁠" which is understood to mean השלישי אבשלום בן מעכה, "the third one was Avshalom son of Maachah".
מיד כל חיה אדרשנו, "I will demand an accounting from any animal concerning him.⁠" Any animal which will kill a human being will be held accountable for its deed by G-d. It happened that a rooster had killed a human being and that the family of the victim brought that rooster to the court and the court executed it by stoning it.
The Torah continues ומיד האדם, "and from the human being, etc.⁠" This refers to instances where there are witnesses to the murder. In other words: man must judge murder when there are witnesses, whereas G-d will judge the murderer when there is no evidence which is admissible in a human tribunal.
ואך את דמכם וגו׳ – אזהרה לחונק עצמו ואמרו בב״ר יכול אפי׳ כחנניה מישאל ועזריה ת״ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת״ל אך כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו׳ ת״ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת״ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת״ל אך פי׳ שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה מהר״ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו עכו״ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, "however for your own life-blood I will demand an accounting;⁠" this is to be understood as an accounting for their death by people who deliberately strangle themselves as an act of suicide, avoiding the shedding of their blood in the process. B'reshit Rabbah, 34,13, explains the need for this verse as being that we might think that when Chananyah, Mishael and Azaryah, (Daniel chapter 3 where their Babylonian names are used) agreed to be thrown into a fiery pit, clearly committing suicide, albeit as an act of sanctifying the name of the Lord, this was forbidden also. The reason that this verse was introduced by the word: אך, was to exclude such suicides, even that of King Shaul, who did not want to give the Philistines the satisfaction of having killed a king who had been crowed with the approval of the Lord. (Samuel I 31,4) In both of these instances the victims did not execute themselves but were executed or meant to be executed by someone else. Committing suicide with one's own hands is an absolute no no. According to the opinion of Rabbi Shimon bar Avraham, also known as אוכמן, the Rabbis did not make allowances for what King Shaul had done. There is a true story of a Rabbi, who at the time of persecutions of Jews practicing their faith, personally killed many young Jewish children in order to forestall the Christians from raising them in the Christian faith. One of Rabbinical colleagues was very angry at that Rabbi on that account, referring to him as a murderer. The first Rabbi did not heed the second Rabbi's warning not to become a murderer. Thereupon the Rabbi opposed to killing the infants said that if he had been right, his colleague would die a violent and painful death. Not only did the gentiles seize and kill that Rabbi-(who had killed the infants), but they stripped off his skin and placed sand between it and his flesh. Shortly thereafter, the decree forbidding the Jews to practice their faith was cancelled. If the first Rabbi had not killed all the infants, they would have been saved when the decree was cancelled.
דמכם לנפשותיכם אדרוש – פי׳ דמכם שהוא נפשותיכם אדרוש כי דם בשר בנפשו הוא וכמהו וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה שפירושו בעוף ובבהמה. א״נ דם שהוא לנפש בכם אדרוש כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך דם האדם חייב מיתה ולא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי׳ בהם:
מיד כל חיה אדרשנו – תמה הרמב״ן מה שייך דרישה בחיה והלא אין בה דעת ליענש וכתב אולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל חיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקל יסקל כי איננו להעניש בעליו כי אפילו שור של הפקר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כבני ישראל ויהיה פי׳ שופך דם האדם כל מי ששופך דם האדם בין חיה בין אדם שדמו נדרש או בב״ד או בדיני שמים. ויתכן עוד כי יהיה פי׳ מיד כל חי׳ אדרשנו כמו כי לקחה מיד י״י שפי׳ כמו ביד י״י כלומר אף דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ וגם אנקום אותו ביד כל אדם שאשלח בו גם האדם ולא ינצל מהם ואולי הדרישה ביד החיה שתטרוף האדם כי כן שם טבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי חיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני האדם טרף לשיניהם והם יראו מהם ולא יטרופו. ואמר ואך דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חבירתה א״כ נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה מנהג לישפוך דם כי על דעת רבותינו כבר הוזהר אדה״ר בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו. ומה שכתב כאן איסור שפיכות דמים מפני שהתיר כאן לשחוט בהמה וחיה יכול יהא מותר גם לשפוך דם האדם ת״ל כי בצלם אלהים עשה את האדם:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – שלא תאמר כמו שמותר לשפוך דם בהמה מפני שהיא חיה על ידי האדם א״כ אדם נמי שחיה ע״י עצמו יהא מותר להרוג את עצמו ת״ל אך את דמכ׳ לנפשותיכם אדרוש. ושמא תאמר כמו שמותר להרג את הבהמה כך אנו מותרים להם ת״ל מיד כל חיה אדרשנו:
ואך את דמכם וגו׳ – יכול כשאול שהרג את עצמו לשם שמים ת״ל אך יכול כחנני׳ מישאל ועזריה ת״ל אך. ומקשים מה צריך קרא לחנני׳ מישאל ועזריה והלא מק״ו נפקא כדאמרינן מצפרדעים ומתרצים דמק״ו לחוד לא נפקא דפריכא הוא דאיכא למיפרך מה לצפרדעים שאינן מצווים שלא לחבול בעצמם ומאך לחוד בלא ק״ו נמי לא נפקא אלא שאינו נענש אם מוסר עצמו למות לכך צריך ק״ו לומר שהוא חייב למסור עצמו על קדוש השם:
דמכם לנפשותיכם אדרוש, "(but) I shall demand your (human beings') blood if it results in loss of your life.⁠" The meaning is: "your blood,⁠" i.e. that which is the essence of your lives, I shall demand an accounting for seeing that the blood is what makes flesh viable. I will demand such an accounting from every mammal a well as bird (who kills a human being). The word חיה in this verse is comprehensive and not restricted to predatory animals.
An alternative meaning of the verse could be: "blood which is of the type that is vital, without which death results, I will demand an accounting for, whereas blood in the capillaries which is not vital is not subject to the same kind of capital punishment.⁠" This verse is an allusion to the verse שופך דם האדם באדם דמו יישפך, "Whosoever sheds the blood of man will have his own blood shed by man" (court). (verse 6) This would more clearly spell out that only spilling the life-blood of a human being is subject to the death penalty.
מיד כל חיה אדרשנו, "I will demand such account from any living creature.⁠" Nachmanides questions the expression אדרשנו, "I will demand an accounting of,⁠" as not applicable to animals which do not have the intelligence to understand such commandments. How can creatures without intelligence qualify for punishment for not obeying laws? He answers that the shedding of human blood may be an exception, and that this is not in the nature of a punitive reprisal but is a law promulgated by the Creator as a sort of axiom.
This is also the meaning of the words סקול יסקל השור, "the offending ox must surely be stoned to death" in Exodus 21,28, where this is not to be construed as a penalty for the owner of the beast, as the same procedure is applicable to an ox that killed a human being even though he may not be owned by a specific person at all, but is a free-roaming animal. The Torah's command to mankind in general is the same as the Torah's legislation for the Jewish people later on. The meaning of the words: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, is then that anyone, man or beast, which sheds human blood will be put to death by a human tribunal as the violent death of a creature bearing the image of God cannot remain unaccounted. In the absence of a court that can put the offending human or animal to death, sentence and execution will be at the hands of heaven.
It is further possible that the words מיד כל חיה ומיד האדם can allude to this heavenly intervention in avenging the killer, so that the word מיד should be understand as על יד. Perhaps the very fact that the nature of many beasts is to kill, is the reason the Torah warns that such instinct when practiced against humans is perverse.
The mystical dimension of the subject is that at the time of the creation God assigned all the herbs to be food for man; after that the Torah wrote ויהי כן, "it remained so,⁠" i.e. the vegetarian diet of man became the norm. (Genesis 1,28) Now that God had permitted man a meat diet provided the animal eaten had been killed first, and it had become the norm that living creatures feed on one another, it became necessary to legislate limits as to who might be killed and who not, and by whom. God therefore instilled within the animals a natural awe of man, which would restrain them from attacking and killing him. This is why the Torah commanded אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, to indicate that God would not hold an animal responsible for killing and feeding upon other animals. This is the reason why the subject of bloodshed had to be introduced at this juncture, seeing that for the first time killing some of God's creatures for the sake of eating had become permitted.
According to the view of our sages (Sanhedrin 56 interpreting the words על האדם), Adam himself had already been warned concerning this. The reason for the prohibition to kill man is the fact that he was created in the image of God, as our verse concludes.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, "however, your blood for your (own) lives I will demand (an accounting for)" You must not reason that just as it is permissible for you to kill animals seeing the animals which are alive nowadays have all been kept alive by man (Noach), that a human being who is alive by his own efforts is also in charge of his own body and may decide to kill himself, I will demand an accounting for anyone committing suicide. In the event that you might think that just as I permitted you to kill animals, they have the right to see in you the enemy and they may kill you with impunity, I reassure you by saying that I will demand an accounting for your lives from any creature (if they killed you).
ואך את דמכם, "however your blood, etc.⁠" It is possible that when King Shaul committed suicide by telling his arms bearer to finish him off (Samuel I 31,4) he thought that he committed a meritorious act denying the Philistines the boast that they had killed the anointed one of God. This is why the Torah uses the diminutive word אך, when writing this legislation, to tell us that there are situations, such as when Chananyah, Mishael and Azaryah agreed to be thrown into the fiery furnace, that this was not considered suicide but [after consultation with the prophet Ezekiel Ed] an act of sanctifying the name of the Lord.
Commentators raised the question why we needed a special verse to sanction actions such as those by Chananyah, Mishael, and Azaryah, as the correctness of their conduct was based on simple logic. By comparing their behaviour with the frogs which invaded Pharaoh's and the Egyptians' homes knowing that they were courting their own death by doing so. The answer given is that the analogy with the frogs is not foolproof as the frogs had not been commanded to by Pharaoh or Moses to injure or kill themselves. The word אך on the other hand, is also not sufficient excuse to exempt people such as Chananyah and colleagues, unless we also invoke the logic by comparing them partially with the frogs. The word אך would only teach us that Chananyah and others like him would not be held culpable for such acts of suicide, not that they committed a meritorious deed. This is why we require both the word אך and the example of the frogs to teach us that under the proper circumstances suicide can be a מצוה, meritorious deed.
ואך – ג׳ במסורה הכא ואידך ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. ואך את הדבר. לומר כמו שאסור להרוג עצמו כך אסור לקלל עצמו והוא ואך את דמכם לנפשותיכם ואך את הדבר שאפילו הדבור אדרוש. ואך אם טמאה לומר שמכל חיה אדרשנו בין טמאה בין טהורה.
אדרוש – כמו שכתוב על הנביא1 ״אנכי אדרוש מעמו״ (דברים י״ח:י״ט), כטעם ״ירא י״י וידרוש״ (דברי הימים ב כ״ד:כ״ב), או ״י״י הוא יבקש״ (יהושע כ״ב:כ״ג). והכונה בכל זהא שהש׳ יקח הנקמה. וזה, כשיצוה לאחר שיהרגנו, והעד אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״.⁠2 והפליג א״ע שאמר אצוה לאחרת שיהרגנה׳. וזה טעם ״כהתימך שודד תושד״ (ישעיהו ל״ג:א׳), וכן ״כי אתה שלות גוים רבים״, על כן3 ״ישלוך״ (חבקוק ב׳:ח׳).⁠4
1. בעניין הנביא, על אשר לא ישמע אל דברי הנביא בשם ה׳.
2. שאין טעם בהענשת החיה, שהרי אינה בעלת דעה ובחירה, אלא על כרחך הפירוש הוא שה׳ ידרוש מהאדם וינקם בו, נקמה שתבוא לו מיד החיה, כלומר על ידי החיה. וכן פירש רמב״ן כאן בפירושו השני.
3. ריא״כ שילב כאן את המלים ׳על כן׳ לשם תוספת ביאור לפסוק.
4. לדעת ראב״ע כונת הפסוק ״מיד כל חיה אדרשנו״ הוא שה׳ יתנקם בחיה על הריגתה אדם, על ידי חיה אחרת. ריא״כ מפרש שהוא מטעם מדה כנגד מדה. הרעיון המשותף לשני הפסוקים המובאים הוא מידה כנגד מידה, המודגש בחזרה הלשונית. בישעיהו: ׳שודד׳-׳תושד׳, ובחבקוק ׳שלות׳-׳ישלוך׳. בגביע כסף פרק ט״ו באר עוד שזהו חוק ההשגחה, ״…ולכן אמר אבן עזרא על אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״: ׳שאצוה לאחרת שיהרוג זה׳… וזהו שָבֵע (מלשון משביע, כלומר משביע רצון) ודין גמור בעולם כי המשחית, אם שיהיה אדם אם שיהיה משאר בעלי חיים, הנה יאספו אליו רעים ויתנכלו אתו להמיתו. וכן אמר ישעיהו ״בכלותך לבגד ובגדו בך בהתימך שודד תושד״. וכתב חבקוק ג״כ… ואחר כתוב עליו ״הלא פתע יקומו נושכיך כי שלות גוים רבים ישלוך כל יתר עמים״ ״.
א. המילה ׳בזה׳ נמחקה ותוקנה בשולי כה״י ל׳בכל זה׳.
ואך את דִּמְכֶם לנפשֹׁתיכם – רוצה לומר אם תהרגו קצתכם קצת.
מיד כל חיה אדרשנו – פירשו בו המפרשים שה׳ ידרוש מהחיה אם תהרוג האדם; וזה בלתי נכון, כי הבעלי⁠־חיים אינם בעלי שכל שיהיה ראוי בהם שיֵּעָנשו על הרע שיעשוהו. וקצת האחרונים פירשו שה׳ ידרוש מיד האדם אם יהרוג רעהו באמצעות החיה, כאילו תאמר אם כְּפָתוֹ לפני הארי וטרפו הארי, והוא יותר נאות, אלא שלא יִשְׁלַם בו ביאור הנמשך מהפסוק, ושאין לשון הפסוק נאות לזאת הכוונה. והנראה לי כי המ״ם תשמש בכאן שימוש הפועֵל לא שימוש המקבל, כי המ״ם תשמש שני אלו השימושים בלשונות. וזה, שכבר יֵאָמֵר שמכסף יֵעָשׂה הטבעת — והנה הכסף הוא המקבל לצורת הטבעת; ויֵאָמֵר שמהאומן יגיע שלימות המלאכה — והנה האומן הוא הפועֵל למלאכה. וכזה תמצא, שאומרו ׳ודמו מידך אבקש׳ (יחזקאל ג, יח) היה שימוש המ״ם בו שימוש המקבל, כי הוא יקבל העונש על זה כשלא הזהיר הרשע; ואומרו ׳מי בקש זאת מידכם רמֹס חצרי׳ (ישעיהו א, יב) היה שימוש המ״ם בו שימוש הפועֵל, כי הם פועלים הרמיסה. ומזה הענין השני נמצאו רבים בדברי הנביאים; וממנו יהיה אומרו מיד כל חיה אדרשנו, והרצון בו, שכשיהרגו האנשים קצתם קצת, יקח ה׳ נקמתו מההורג, וידרוש דם ההרוג מיד כל חיה, רוצה לומר שהוא יסבב שהחיות ימיתוהו, בדרך מה שאמרו רבותינו ז״ל: אף על פי שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו.

ביאור המלות

ואמר להם שלא יחשבו מפני שהתיר להם הריגת הבעלי חיים שיוּתַר להם הריגתם קצתם לקצת, אבל יענישם ה׳ יתעלה על זה, וישים הפועֵל להגעת⁠־העונש⁠־לַהורג אחת מהחיות הטורפות, רוצה לומר שתקום עליו ותהרגנו; או יסבב שאחד מן האנשים יקום על ההורג ויהרגנו בשגגה — וזה יותר נפלא, כי אין טבע אישי המין להרוג קצתם קצת כמו שיִּמָּצֵא זה באישי מין אחד שיהרגו אישי מין אחר; ויותר נפלא מזה, שכבר ידרוש ה׳ יתעלה הדם מיד איש שהוא אחיו של שופך הדם, וזה יהיה בשיסבב ה׳ שיהרגנו בשגגה.
את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. דאי משופך אחר הרי כבר נאמר ומיד האדם:
לנפשותיכם אף החונק עצמו. בב״ר דאם לא כן לנפשותיכם למה לי אי לאשמועינן שידרוש הדם של שופך דם עצמו מנפשו מנפשותיכם מיבעי ליה ועוד אף מנפשותיכם למה לי וכי תעלה על דעתך שידרוש הדם של שופך הדם עצמו מאחר אלא על כרחינו לומר דהכי קאמר אך את דמכם אם תשפכוהו אתם בעצמכם וכן אם תאבדו נפשותיכם אפי׳ בחנק שאין בו שפיכות דם אדרוש אותו מכם ויהיה למ״ד לנפשותיכם כלמ״ד והשלישי לאבשלום. והרמב״ן כתב ורבותינו ז״ל דרשו בו הורג עצמו את דמכם מנפשותיכם אדרוש ולא מצאנו למ״ד במקום מ״ם בשום מקום גם כי לא יובן מזה אלא שופך דם עצמו לא חונק עצמו ובבראשית רבה אמרו יכול כשאול תלמוד לומר אך יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך נקט שאול משום דמכם וחנניה מישאל ועזריה משום לנפשותיכם ולפיכך לא אמרו יכול כשאול חנניה מישאל ועזריה:
לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות. פירוש שיחזרו לטבעם שהוטבעו בו מתחילת ברייתן שלא ירדו בהם כדכתיב ורדו בדגת הים כו׳ אתם רודים בהם ולא הם בכם לא אזהרה ממש שלא תפול אזהרה למי שאין לו דעת:
וכנגד המחשבה הד׳ שהיו יראים מעצמה אם יהרגו אלו לאלו אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. כאומר אמנם חשבתם מעצמכם אם ימית ויהרוג א׳ מכם את אחיו כאשר עשה קין להבל להיותכם יחידים בארץ אודיעכם ואזהיר אתכם שיהיה עונש ההורג גדול מאד כי אני את דמכם בעבור נפשותיכם שהיא נפש יקרה אדרוש לנקום נקמתו כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב״ח ולכן אמר מיד איש אחיו לרמוז אל קין והבל וא״ת ואיש אין בארץ לשיעשה משפט ברוצח דעו כי הרבה פתחים למקום לנקום נקמתו. ולכן במקום שאין אדם לנקום דם הנרצח מיד כל חיה אדרשנו כלומר שעל ידי החיה הטורפת יהיה משפט הרוצח.
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש – אף על פי שלא אדרוש דם שאר בעלי חיים מידכם מכל מקום אדרוש את ״דמכם״ בשביל ״נפשתיכם״, שהן חשובות אצלי יותר מנפשות כל שאר בעלי חיים. וזאת הדרישה תהיה על אופנים מתחלפים: שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, להצילו, על דרך ״ודרשתי את צאני מידם... והצלתי צאני מפיהם״ (יחזקאל ל״ד:י׳).
מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם – אם לא יזכה לזה שאצילהו, ויהרגהו, ״איש אחיו, אדרש את נפש״, ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו, אבל לא מיד החיה.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, although I will not punish you for spilling animal’s blood, I will hold you responsible for shedding the blood of fellow human beings. Human beings, all human beings, are more precious to Me than the lives of animals. This retribution for spilling the blood of human beings may on different occasions be applied in different ways: It all depends on the worthiness of the person under attack or potential attack. If, for instance, the person deserves saving, the words מיד כל חיה אדרשנו ומיד אדם are meant in the preventive sense, i.e. God will save such a person’s life be it under attack from animals or from human beings. If, in the eyes of God, the person under attack does not deserve being saved from violent death, this still did not give the animals or other human beings the right to kill him. Therefore, in such instances, ipso facto, God will exact retribution from the killers.
This is the meaning of the apparently redundant words מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, where the word אדרוש refers to the life of a human being that has already been killed. We find the word אדרוש in both senses depending on circumstances, compare Ezekiel 34,10. The emphasis on איש את אחיו, refers to God exacting such retribution from humans for killing humans, seeing that this is not their nature, or should not be their nature. He will not exact retribution from an animal which killed a human being who, in God’s eyes, had already forfeited its right to live.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
[1] בבא קמא פרק שמיני דף צא ע״ב (בבא קמא צא:)
[2] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״ב (סנהדרין נז:)
שהתרתי וכו׳. כך הוא הגירסא כמו שכתוב בספרים, ורוצה לומר ״אך״ בא להוציא דבר מן הכלל הראשון, דקאי אמה שכתוב לפני זה, ומאי בא להוציא, אלא מפני שהתיר נטילת נשמה לבני נח וכו׳. וגירסת הרא״ם ״את דמכם״ אדרוש מהשופך דם עצמו, ״לנפשותיכם״ – אף החונק עצמו. ונראה כי גירסא משובשת היא, דמאי שנא חניקה משאר מיתות, ולמה לי לומר השופך דם עצמו, וחונק עצמו:
מהשופך דם עצמו. דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם. [קיצור מזרחי]:
אף החונק עצמו. דאם לא כן לנפשותיכם למה לי:
From one who spills his own blood. [Rashi know this] because if it refers to spilling another's blood, this was already mentioned: ומיד האדם. (Kitzur Mizrachi)
Also if he strangles himself. [Rashi knows this] because otherwise, why does it say לנפשותיכם?
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – לפי שאכילת בשר {לח} תוליד אכזריות בנפש וחש הכתוב כאשר הותר להם בשר לאכול יצאו מגדר הרחמנות דמים בדמים יגעו ויקל להם הרציחה. לכן הזהיר עליה תיכף אחרי התרת הבשר:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – [כתב רש״י] ״אעפ״י שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. ״לנפשותיכם״, אף החונק עצמו אעפ״י שלא יצא ממנו דם״. מפירוש רש״י ז״ל. ולפי הפשט אמר כי דמכם שהוא לנפשותיכם שהנפש תלוי בו אותו אדרוש, והוא מכת מות ורציחה. אבל הפוצע בחברו והוציא דמו, או להקיז דם אעפ״י שהוא דם אדם, לא ידרשנו לפי שאינו דם נפש. ולפי שלא פירש מכת נפש או רציחה, יראה עוד שכל שופך דם שהוא לפעולת הנפש אעפ״י שאין בו יצירת נפש גם הוא דָרֵשׁ יִדָרֵשׁ. כגון שסטרו בזדון על ראשו ונשתטה, הנה פגע בדם שהוא לנפש, כי בעבור שינוי שגרם לו בדמו, לא תפעל נפשו בו עוד פעולתה הראשונה, וכן בכל דבר. וזה קרוב למה שפרשנו על חותך אבר מן החי שנקרא ״בשר בנפשו״, וכמו שהכתוב יפרש הטעם. והנה למדנו מפסוק זה שהאדם הוא הנפש והכוונה שכל פעולות הנפש ע״י הדם, כי בו החלקים הדקים המקבלים פעולות כחות הנפש כולם. ובפתרוננו על ״קול דמי אחיך צועקים אלי״. גם רמב״ן ז״ל אמר ״והנכון שיאמר ׳הדם שהוא לנפש בכם אדרוש׳, הגיד כי הדם הוא הנפש. ורמז כי על שופך דם הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האברים שאין הנשמה תלויים בהם״. [עכ״ל]. וזה קרוב לדברינו והוא המחוור שבפירושים.
ותחלה פירש [רמב״ן] ״דמכם לנפשותיכם״ כמו ״השלשי לאבשלום״1 הוא אבשלום.⁠2 וכן ״דמכם שהוא נפשותיכם״. או שיפתר כמו [אות] בי״ת ״דמכם בנפשותיכם״ וכמו ״דמו בנפשו הוא״, ויהיה כענין ״וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה״,⁠3 שהוא כמו ״בעוף ובבהמה״. [עכ״ל רמב״ן]. וכל זה רחוק, אכן ישרים דברי רבותינו ז״ל שדרשו מפסוק זה ״שופך דם עצמו״. ואין הדרשה סותרת את הפשט. ויאמר רמב״ן ז״ל שדרשו את דמכם ״מנפשותיכם אדרוש״. ולדבריו אתמה שלא מצינו שמוש הלמ״ד תחת מ״ם. אולי שלכן אמר ראב״ע ז״ל ״והמפרש דמכם ׳לנפשותיכם׳ זה ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני״. ואני אומר שקבלת אבותינו נאמנה וקרובה היא בפשט הכתוב, וכמו שאפרש בעז״ה בסמוך.
מיד כל חיה אדרשנו – יפה תמה רמב״ן ז״ל ״אם הדרישה4 כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם לעונש על הדבר, אין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר״. [עכ״ל]. אבל השיב שלש תשובות, ולא התיישב לבי בכולן. אמר ״אולי יהיה כן בדם האדם לבדו, כי גזרת מלך היא, כטעם ׳סקול יסקל השור ולא יאכל בשרו׳,⁠5 ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי גם שור הַמִּדְבָּר חייב מיתה.⁠6 וצוה כן בבני נח כמו בישראל. ויהיה טעם ׳שופך דם האדם׳, כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים״. ופירוש אחר7 שֶׁיִקוֹם ה׳ דם האדם מיד שופכו על ידי החיה. כי ישלח ברוצח כל חית הארץ, ואשלח בו גם האדם.⁠8 ולפירוש זה תשמש המ״ם תחת בי״ת. ופירוש שלישי, שזאת הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם. כי לפי שנתן עתה החיות טרף לשיני האדם לאכלם, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם.⁠9 זהו תוכן דבריו. גם ראב״ע ז״ל אמר ״מיד כל חיה אדרשנו, שיצוה לאחרת שיהרגנה״. וטוב מכל הפרושים האלה מדרש רז״ל שאמרו בבראשית רבה10 ״⁠ ⁠׳ואך את דמכם׳ וגו׳ להביא החונק עצמו, ׳מיד כל חיה׳ זה המוסר את חברו לחיה להרגו. ׳מיד איש אחיו׳ זה השוכר את אחרים להרוג את חברו״. ולדבריהם בא הכתוב להזהיר על כל מיני רציחה שעונשן בידי שמים; הן שהרג את עצמו, או הרג חברו ע״י חיה, או ע״י שכיריו. והביאן הרמב״ם ז״ל בהלכותיו11 ולמדם מפסוק זה. ואחריו אמר ״שופך דם האדם״, זהו ההורג בעצמו שלא ע״י שליח. ״באדם דמו ישפך״ שהוא חייב מיתה בבית דין, והסדר מתוקן מאד.
ועתה אפרש פשט הכתוב כאשר חשבתיו אני. לדעתי יקשה לכל הפרושים שהפסיק בעל הטעמים במלת ״אדרשנו״. גם לדרשת חז״ל יקשה כן, שהיה לו להניחו12 תחת מלת ״אדרוש״ הראשון, שבו קיים הענין ההורג את עצמו. כי שארית הכתוב ענין אחר הוא, ומדבר בהורג את חברו על ידי שליח. והנני חושב כי מלת ״חיה״ שבכתוב זה איננה חיה רעה או חית השדה, אבל היא ״נשמת האדם״. כי היא מתוארת ״חיה״ בכתובים, כמו ״וחיתו באור תראה״,⁠13 ״וחיתם בקדשים״,⁠14 ״דכא לארץ חיתי״,⁠15 ״חית עֲנִיֶּיךָ אל תשכח לנצח״.⁠16 ויש לי בזה דברים וכללים. אבל בפירוש הכתובים לא ארחיב בדברים, רק זאת אשמיעך כי שם ״חיה״ לנשמת האדם תואר יקר, יורה על היותה חיה חוץ לגוף, ושהיא בעלת הכח להדבק בחיים עליונים. וכן ראויה לְהִתָּאֵר אחרי הִפָּרְדָהּ מהגוף, גם בהיותה (עדן) [עדיין] בגוף ודבקה בחיים העליונים בחכמה, ובזכות המחשבה שאין להן הקשר עם הנאות עולם הזה ותאוותיו. על כן אמר ״פדה נפשו מעבור בשחת, וחיתו באור תראה״.⁠17 וכן ״כי רדף אויב נפשי, דכא לארץ חיתי״.⁠18 כי מרוב צרת אויב לא תוכל חיתו לעלות במחשבותיה לחזות בנועם ה׳. והנה דכא לארץ חיתי שתחשוב כל היום מחשבות ארץ, על כן ״הושיבני במחשכים כמתי עולם״.⁠19 ובספרינו על ״יסודות הלשון״20 פירשנו הכתובים כלם.
והכלל כל מקום שנזכרה מלת ״חיה״ אל החיה והבהמה סמכו אצלה שם לווי. ויאמרו ״חיה רעה״, כמו ״חיה רעה אכלתהו״.⁠21 או ״חיתו ארץ״ כמו ״וחיתו ארץ למינה״,⁠22 או ״חית יער״, כמו ״כי לי כל חיתו יער״,⁠23 או ״חית השדה״, כמו ״פן תרבה עליך חַיַּת השדה״,⁠24 וכן כלם. או שכתוב אצל בהמה ועוף ולמד מענינו, כמו ״ציד חיה או עוף״.⁠25 אבל לא נזכר בכל המקרא שם ״חיה״ סתם מבלי שנסמך אל ענין לפניו או לאחריו המורה שמדבר על חיה רעה שאין לה דעת. כי שם ״חיה״ סתם הוראתה על נשמת האדם, או על הקדושים העליונים המשרתים לפני כסא הכבוד, כמו ״דמות ארבע חיות״,⁠26 ״ודמות על ראשי החיה רקיע״.⁠27 ולפי שבפסוק זה ועוד אחר שאזכרנו עוד בעז״ה מצינו שם ״חיה״ סתם, הדעת נותנת שענינו מורה על נשמת האדם.
ופירוש הכתוב,⁠28 תפרשנו כמו שתרצה, יפה יהיה ענין ״חיה״ שנזכר בו אל נשמת האדם, כי אם ראש הכתוב כלל, ואמר ״אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ למי שפוגע בכם, ואח״כ פירש ״מיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם״, יהיה אחיו או איש נכרי לא ימלט. וכמו שאמר ראב״ע ז״ל ש״פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי רק אדרשנו״. [עכ״ל]. כטעם ״דורש דמים״29 וזה כלל. ואחרי כך ביאר ״מיד האדם״ אם יהרגו רבים את היחיד, או יחיד את יחיד אני אדרוש הדם. הנה ״מיד כל חיה אדרשנו״ סמוך אל הכלל, שאם תראו רשע רוצח מאריך ימים ומת כמות כל אדם, אדרוש הדם ששפך מיד חיתו.⁠30 כי לא יכופר העון ועתיד ליתן דין לפניו ית׳. ואפילו עושה צדקות גדולות לא יסלח לו השם העון הגדול הזה. וזה טעם ״מיד כל חיה אדרשנו״, ועל כן הושם הטעם המפסיק תחת ״אדרשנו״. ואולי גם אם יומת גם הוא, אינו מספיק לכפרה גמורה, ועוד ידרוש הדם מיד החיה. ואח״כ באר הפרט וכמו שאמרנו.
וכן אם תפרש ״את דמכם״ וגו׳ שטעמו על ההורג את עצמו וכדברי רז״ל שהאמת כדבריהם, ולא מטעם רמב״ן ז״ל שדורש ״דמכם מנפשותיכם״, אלא מיתורא דקרא שהיה לו לומר ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל אדם ומיד איש אחיו; עכשיו שאמר ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ בחלוקה בפני עצמה, ולא אמר ממי ידרוש, אין לך לפרש אלא על ההורג את עצמו. ותאמר ״אם כבר מת, ממי ידרוש דמו?⁠״ ואינו דומה להורג חברו שבסוף המקרא, שדורש נפש המת מן הרוצח החי, לכן אמר ״מיד כל חיה אדרשנו״, אם הוא מת חיתו נשארת וּמִיָדָהּ אתבע דין. ולפי שרומז על חיי הנשמה שאחרי המות אמר ״חיה״, כי זה שמה בעבור שהיא נשמת חיים גם בלי גוף. והנה בכתוב זה מפורש השארת הנפש ושהיא עתידה ליתן דין וחשבון על מעשיה. ו⁠[זה] נזכר בראשית התורה להיות בנין אב לכל המצות ואזהרות שקבעה התורה שכר לעושיהן ועונש לעוברים. אעפ״י שבעולם הזה יש רשע מאריך ברעתו, ויש צדיק אובד בצדקו, הנה מיד כל חיה ידרוש ה׳ את הטוב ואת הרע, ונאמן הוא לשלם שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים. וראיתי במדרש רבה31 ״⁠ ⁠׳שופך דם האדם באדם דמו ישפך׳. אמר רבי לוי, הרי שהרג ולא נהרג, אימתי הוא נהרג? לכשיבוא אדם״. כלומר לתחית המתים שיחיה הנהרג, ואז יֵהָרֵג זה. וזה קרוב לדברנו. והפסוק השני הוא בדברי אליהוא שאמר ״וביד כל אדם יחתום, לדעת כל אנשי מעשהו. ותבא חיה במו ארב ובמעונותיה תשכון״.⁠32 ומה שפוּרָשׁ על זה תמצא בדברי זולתנו. ולדעתי לפי שנזכר שם ״חיה״ סתם איננו על חית הארץ, (וגם) [אלא גם] הוא על נשמת האדם, הודיע שה׳ ב״ה יחתום חותם צלם דמות תבניתו ביד כל אדם, וידע כל אנשי מעשהו. כי כלם נבדלין במראה ובקול, וככה נבדלו בנפשותיהן בין רב למעט. ומה שיש בכח זה לעשות איננו בכח זולתו. והנה החותם מיד כל אדם, אבל נשמת חיים היא באה מיד ה׳. ועליה אמר ״ותבא חיה במו ארב״, המשיל הגוף למארב חור עפר, שכן הגוף [הוא] לנשמה, ובגזרת ה׳ היא באה בו, ושוכנת במעונותיה. כי כלים רבים בגוף המקבלים כח הנשמה כידוע, מן המוח והלב והכבד והכליות, וכן כל אדם ואדם. והנה המשל נכבד, ועל כן תֵּאֵר אותה ״חיה״, גם בהיותה אז בלי גוף, כך נראה לי.
מיד האדם מיד איש אחיו – זכרנו דעת הראב״ע ז״ל על הכפל הזה, וגם פרשנו עוד טעם אחר, ועדיין המקרא בלי פשט ברור. ויראה בעיני שהאמת כדעת קדמונינו33 ז״ל שאמרו ״ואך את דמכם וגו׳ על ההורג את עצמו״. ועל כל פנים הוא כלל, וכולל ההורג עצמו, ו⁠[ה]⁠נהרג ע״י אחרים ועתה פורט שתיהן. על ההורג את עצמו אמר ״מיד האדם״, כלומר מיד עצמו אם הוא שפך את דמו. ועל נהרג מיד אחר אמר ״ומיד איש אחיו״ כלומר מיד מי שהרג [את] נפש חברו. וזה פשט נאמן וראיה על אמתת הקבלה.
את נפש האדם – בעבור שהשחית נפשו, כי באמצעות המות הפסיק הקשר שבין הנשמה והגוף, ואיננה עוד נפש אדם להשתמש בכחותיה תחת השמש, אעפ״י שהיא חיה.
1. דהי״א ג, ב.
2. רבינו בא לפרש שהאות ל׳ ״לנפשותיכם״ משמשת ללשון ״הוא״, כמו השימוש באות ל׳ של מלת ״לאבשלום״ ״השלישי שהוא אבשלום״.
3. ויקרא ז, כו.
4. על המלה ״אדרשנו״.
5. שמות כא, כח.
7. מכאן ולהלאה רבינו מנסח דברי רמב״ן בלשון עצמו.
8. וזהו פירוש המקרא ״ומד האדם״.
9. אותן בהמות הנאכלות לא יטרופו בבני אדם הבאים לאכול אותן.
10. לד, יג.
11. הלכות רוצח, פ״ב ה״ג.
12. טעם הנגינה.
13. איוב לג, כח.
14. שם לו, יד.
16. שם עד, יט.
17. איוב לג, כח.
19. סוף המקרא הנ״ל.
20. לא הגיע לידינו ספר זה.
22. שם א, כד.
23. תהלים נ, י.
24. דברים ז, כב.
25. ויקרא יז, יג.
27. שם א, כב.
28. בראשית ט, ה. ״מיד כל חיה אדרשנו״.
29. תהלים ט,יג.
30. הקב״ה יעניש את נשמתו אחרי מותו, בעולם הנשמות.
31. לד, יד.
32. איוב לז, ז-ח.
33. במדרש רבה.
ואך את דמכם לנפשתיכם – לפי שהתיר למעלה לשפוך דם הבע״ח בא עתה לאסור שפיכת דם האדם, ומדבר תחלה בהורג את עצמו, כלומר אני אדרוש את דמכם הנשפך על ידי עצמיכם וזהו לנפשותיכם, כדרך ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד׳ ט״ו) שפירושו ושמרתם עצמיכם, ובא בלשון נפש, כי השם הזה הונח על נשמת האדם כשהיא דבקה עם הגוף כמו שאמרנו, אבל עדיין הפסוק צריך פירוש, כי מאחר שמאבד עצמו ואיננו, ממי ידרוש דמו? לכן הוסיף הכתוב ואמר:
מיד כל חיה אדרשנו – כפי הכלל שהנחנו (לעיל א׳ כ״א) שם חיה כשבא סתם בלי שם ליווי יורה תמיד על נשמת האדם לפי שהיא חיה חיי נצח, ואמר הכתוב שידרוש השם דם ההורג את עצמו מיד נשמתו הנצחיית אחרי הפרדה מן הגוף בעולם שכלו ארוך, ולכן שם בעל הטעמים האתנח תחת אדרשנו, לפי ששם נשלם ענין ההורג עצמו:
ומיד האדם מיד איש אחיו – זה מדבר על ההורג אדם אחר, ואמר שעל כל פנים ידרוש נפש האדם הנשפך מיד אדם אחר, ולתוספת ביאור אמר מיד איש אחיו, כלומר זה שאמרתי מיד האדם, אינו מיד ההורג את עצמו, אלא מיד איש אחיו, שהאחד הרג את חבירו:
לנפשתיכם – הרבה פירושים נאמרו בזה ולכולם הנגינה מתנגדת, כי לדבריהם היה ראוי להיות האתנח במלת אדרוש, כי בה הפסק המאמר לבאורם (עי׳ עליהם), אמנם רבותינו הבינו במקרא זה אזהרה למאבד עצמו לדעת (רש״י), ולדבריהם הנגינה מסכמת כי שם בעל הטעמים המפסיק היותר גדול במלת אדרשנו לפי ששם משלים ענין המאבד עצמו, וביאור המקרא לדעתם אמר הרנ״ו: דע כ״מ שנזכר שם חיה לבד ואינו סמוך לבהמה עוף ורמש וגם אין עמו שם לווי, יורה תמיד על נשמת אדם, שהיא אחת מתוארי צלם אדם, וכשידבר על בע״ח נסמך לבהמה כמו תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, או שיש עמו שם לווי כמו והשבתי חיה רעה, חיה רעה אכלתהו, חית השדה, חיתו יער, להורות שמדבר על בע״ח בלתי מדברים, ולפי יסוד זה שם חיה שבמקרא זה הוא על נשמת אדם, והכוונה אך את דמכם לנפשותיכם דהיינו ההורג א״ע, מיד החיה ר״ל מן הנשמה אחרי הפרדה מן הגוף אפרע ממנה על עונה, ולכן קראה חיה כי מדבר על הזמן שאיננה עוד בגוף, והוסיף מלת כל לומר שלא ינקה העושה זאת אפילו יש בידו תורה ומע״ט ע״כ. ולהוסיף על דבריו נ״ל שבא להורות במלת כל חיה גודל העונש, כי החומר שבעונשיה שהוזכר בתורה הוא הכרת, וענינו פירוד וריחוק הנפש מחברה הרוחנית העליונית, הפך המבואר משכרה והיתה צרורה בצרור החיים, וכמ״ש במכדרשב״י (זהר תרומה קמ״ב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני מאי מלפני? דלא שרי׳ עלה רוחא וכד רוחא לא שרי׳ עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא, ע״ש: והנה בעונש כזה אין כליון ואבדון בנפש עצמה מכל וכל, ואין זה דומה אלא כאבדה שיש אפשרות שתחזור לבעלים וכמ״ש רבותינו כרת זו אינו יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הוי אומר אינו אלא אבדה, אמנם בעון חמור כזה במאבד עצמו מרצונו ענשו יותר חמור מן הכרת כי תלך הנפש עצמה לכליון גמור ואבדן תכלית׳ בכללה עדי עד, וזהו הנכלל לדעתי בלשון כל חיה רצוני הנשמה כולה. ויותר נראה לפרש לשון: מיד כל חי: מיד המכלה ומשחית את חייו באיזה דרך שיהיה, כי אחר שאמר את דמכם לנפשותיכם אדרוש להעניש את השופך דם עצמו ע״י סכין וכדומה, הוסיף בזה להודיע עונש שאר המאבדים עצמן ע״י חניקה או ע״י שתיית סמי המות שאין בהם שפיכת דמים (פאן דער האנד איינעס יעדען לעבענספערדערבערס), מלת כל הוא מן כלה שארי ולבבי שהוא לשון כליון והשחתה, אף שמשונים בשרשם משותפים בעיקר הוראתם ככל בעלי שתי אותיות, וגם העתיד נמצא בחסרון ה״א (איוב ל״ג) יכל בשרו מרואי, ובאמת ההכל והכליון משותפים בכלל הוראתם ההכל מגביל קץ וסוף בכמות הדבר, והכליון הוא קץ וסוף הנמצא, ומלת חיה הוא שם המקרה כמו חיות כפירש״י על נפש שיש בה חיות, ורש״י שפי׳ כאן להזהיר את החיה קשה להבינו. הכי יש בו אזהרה לאין בו דעת (עמ״ש בבראשית באם כל חי). והיותר נכון בכוונת מקרא זה דעת רבותינו, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם ומיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג את חבירו (עיין רמב״ם פ״ב מרוצח ה״ג), ולפי״ז אות מ״ם במלת מיד אינו מ״ם המן כי אם מ״ם הסבה, כמו משועת עניים מאנקת אביונים כלומר בסבת שועת עניים אקום. ושם יד כמו תחת יד פרעה, ויקח את כל ארצו מידו, ר״ל כח ורשות (געוואלט, געביט) כי כל מה שביד האדם הוא ברשותו ובכחו לעשות בו כרצונו: ומאמר את דמכם הוא מיסב על כל הנאמר אחריו, כאלו אמר: את דמכם מיד כל חיה. כלומר שפיכות דם שלכם שתהיה בסבת כח ורשות חיה, שיסבב להביא את חברו תחת יד חיה, שכפתו והשליכו לפני הארי לטרפו. ועד״ז מיד האדם וכו׳.
ומיד האדם – כפל לשון אדם ואיש, גם חבר אליו מלת אחיו. נ״ל כי יש שני אופני רציחה. אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו, או לקחת ממונו וכדומה, אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מות מחיים, כאבימלך שאמר לנער שלוף חרבך ומותתני (שופטים ט׳) וכשאול לעמלקי עמד נא עלי ומותתני (שמואל ב א׳) על שני אלה דיבר הכתוב, על ההורג לרעת הנרצח, הנעשה רק מפחותי בני אדם יאמר, ומיד האדם, כמו שקרא לאנשי דור הפלגה לפחיתותם אשר בנו בני האדם, כמ״ש רש״י שם, ואל השני הנעשה לרצון הנרצח ולטובתו אשר גם איש המעולה במדרגה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצוה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער, ע״ז אמר מיד איש אחיו, שהוא איש, עומד במדרגת מעלות נפשיות, וגם הוא אחד מאוהביו. כי לשון אח תשמש גם על האוהב את חבירו אף שהוא רחוק ממשפחתו, כי חירם קרא לשלמה אחי (מלכים א ט׳ י״ג) ויזהיר קרא בין לשופך דם האדם לשנאתו בין לאהבתו.
ואך את דמכם לנפשותיכם – דמכם שהוא דם נפשותיכם שהנפש תלויה בו, אדרשהו לאסור הריגת האדם, ולהוציא דם האברים שאין הנפש תלויה בו (רמב״ן).
מיד כל חיה אדרשנו – אני אנקום דמו מן החיה ואפיל אותה בידכם ותמיתוה, וכמו שפירש אח״כ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וזה נאמר כדי לעשות ק״ו לאדם השופך דם אחיו.
מיד איש אחיו – כמו מאמר מוסגר ואינו אלא להוסיף כח (energia) לענין הצווי, מיד האדם אדרוש את נפש האדם, מיד האדם שהוא איש אחיו, איש כמוהו, ולא חמל עליו; ק״ו מן החיה, אם מיד כל חיה אדרוש דם האדם, כל שכן מן האדם שהוא אחיו, וכמוהו ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו {ויקרא כ׳:י׳} ועיין למעלה א׳ כ״ז. ורבותינו דרשו {בבא קמא צ״א:} בהורג את עצמו, דמכם מנפשותיכם אדרוש; והנה מלבד שאין כתוב מנפשותיכם, אלא לנפשותיכם, הנה לא יהיה לו יחס וקשר עם מיד כל חיה אדרשנו; ורנ״ה וייזל הוציא הכתוב ממשמעו ופירש מיד כל חיה מיד הנשמה החיה לנצח, ולפי זה מה טעם כל? והיל״ל מיד חיתכם אדרשנו.
And of your blood, which is of your life (ve-akh et dimekhem le-nafshoteikhem). “Of your blood, which is your lifeblood, upon which life depends will I demand account.” This forbids the killing of human beings, but does not refer to the shedding of the blood of limbs upon which life does not depend (Nachmanides).
From every animal I demand account of it. I will take revenge for his blood from the animal; I will cause the animal to fall into your hands and you will put it to death. This idea is completed below (next v.): “He who sheds a man’s blood will have his blood shed by a man.” Mention of killing by an animal is made in order to condemn a fortiori a man’s shedding of his brother’s blood.
from man his brother (mi-yad ish aḥiv). This is a kind of elliptical phrase that serves only to add force to the command. “From man will I demand account of the life of man, from man who is his brother-man, a man like him, who nevertheless had no compassion for him.” This is seen a fortiori from the example of the animal: “If I will demand account of man’s blood from an animal, all the more will I do so from a man, who is his brother.” A similar usage is, “And when one commits adultery with a married woman – commits adultery with the wife of his neighbor!” (Lev. 20:10). See also above, 1:27. The Rabbis derived from this verse the prohibition against suicide, reading the opening phrase, “Of your blood [that you shed] from your own selves [mi-nafshoteikhem] I demand account.” However, besides the fact that the text does not say mi-nafshoteikhem but le-nafshoteikhem, this concept would have no relation or connection with the phrase that follows, “From every animal [mi-yad kol ḥayyah] I demand account of it.” Wessely disregards the literal meaning of this phrase and interprets mi-yad kol ḥayyah as “from the soul that lives [ḥayyah] eternally.” But if this were so, what would be the significance of the word kol (“every”)? According to his interpretation, the phrase should have read mi-yad ḥayyatekhem (“from your living [soul]”).
ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳ – אצל האדם ישנה הבדלה גדולה עוד יותר בין הנפש לבין הדם. דם בעלי החיים הוא ״בנפש״, היינו שעדיין יש קשר טבעי הדוק בין הנפש לבין הדם. אבל דם האדם אינו אלא ״לנפשו״, הוא שייך לנפש ומיועד לה ומשועבד לה. וכך מצאנו בבריאה, שנפש בעל החי נוצרה יחד עם גופו מן האדמה; ואילו מקור נפש האדם אינו אותו המקור לגופו הגשמי, אלא ה׳ נפח בו כביכול ניצוץ מתוך עצמותו.
אך משורש ״נכה״ ופירושו המילולי: אסיר מכאן, אוציא מהדברים.
בפסוקים הקודמים נמסרו בעלי החיים בידי האדם, ומעלתו היתרה של האדם הטילה עליו איסור אבר מן החי. בשר בהמה יכול להפוך לבשר אדם שכן הם קרובים זה לזה, אך נפש בהמה לעולם לא תכשר להיות לנפש אדם.
בפסוקנו, מתגלה מעלה זו עוד יותר. גוף הבהמה, דמה, ונפשה, שייכים לכם ועומדים לרשותכם. ואילו ״דמכם לנפשותיכם״, שלי הוא ואינו שלכם. אותו אדרוש כי הוא קנוי לי ועומד לרשותי, ואני דורש דין וחשבון על כל טיפה מדמכם.
אדרש – משמעותו המיוחדת של ״דרש״ היא לבקש את רכושו שהופקד ביד אחרים או שנמצא על ידי אחרים; לבקש דין וחשבון על רכושו, ולתבוע את החזרתו. כך: ״עד דרש אחיך אותו״ (דברים כב, ב); ״וְדָרַשְׁתִּי אֶת⁠־צֹאנִי מִיָּדָם״ (יחזקאל לד, י).
כאשר אומר ה׳ ״אדרש״ על הדם המופקד בידי נפש אדם, הרי הוא מכריז שדמנו קנוי לו, ובכך מונע מהאדם את זכות השליטה על דמו שלו. בראש ובראשונה זהו איסור על איבוד עצמו לדעת.
מיד כל חיה אדרשנו – אופן שליטת ה׳ על עולם החי הוא למעלה מהבנתנו. דיני שור הנסקל שנאמרו לאחר מכן הם חלק מאותה הנהגה.
ומיד האדם וגו׳ – מיד החיה דורש ה׳ דין וחשבון על ״דם״ האדם; ואילו מיד האדם, הוא דורש דין וחשבון על ״נפש״ האדם.
חובת האדם, כהוראת שמו ״אדם״ – להיות נציג ה׳ וצירו; להגן ולשלוט על כל יצורי העולם כפי רצון ה׳; ולהיות ״איש אחיו״ לכל אדם, שנברא כמוהו בצלם אלקים. חלילה לאדם להרים את ידו נגד הקדוש והנעלה שביצורים – נפש האדם. חובתו היא להיות ״אחיו״ של כל אדם. ממעמקי הכרתו העצמית עליו להכיר את הנשמה האלקית שבתוך כל אדם. אכן זהו יסוד כל האנושיות: יחסי בני האדם אינם יחסי גוף אל גוף, אלא יחסי נפש אל נפש. חובתנו היא לראות בכל אדם את הנפש והנשמה הנפוחים בו על ידי ה׳. כל אדם נושא באחריות לשמירת נפשו של כל אדם אחר.
אם אדם גרם לנפש אדם אחר להסתלק מן העולם הזה לפני מלאת שנותיו, בטרם נגזר על כך מאת ה׳ – דורש ה׳ את נפשו מידו. כל רגע ורגע של חיי עולם הזה של כל אדם ואף העלוב ביותר, קדוש הוא בעיני ה׳. כל המקצר את חיי עצמו או זולתו אף ברגע, כל המנתק את הקשר שנוצר על ידי הדם בין הגוף לנפש, נדרש ממנו דין וחשבון על ידי ה׳.
ואך את דמכם – ר״ל אע״פ שהתרתי הריגת בע״ח לא התרתי הריגת אדם ואת דמכם בעבור נפשותיכם שהיא יקרה ונעלה, אדרוש לענוש את הרוצח, ומפרש שזה בשני אופנים. א) אם רצח א״ע בין ששפך דם עצמו שעז״א את דמכם אדרוש, בין שהוציא את נפשו ע״י חנק בלא שפיכת דם שעז״א לנפשותיכם אדרוש. ומפרש ממי ידרוש אחר שמת מיד כל חיה אדרשנו אדרוש ענשו מן נפשו הרוחנית החיה לאחר המות שמצאנו כ״פ שם חיה על הנפש הנצחיית (וחייתו באור תראה, ידכא לארץ חייתו) ולפעמים אדרשנו מיד האדם. כשהרג את חברו מצווה אדם אחר להעיד עליו ולהרגו, כמ״ש חז״ל ב״נ נהרג בע״א ובדיין אחד שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה ואפי׳ קרוב, ר׳ ישמעאל אומר אף על העוברים, מנה״מ אר״י אך דמכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה, אדרשנו אפילו בע״א, מיד האדם מיד איש ולא מיד אשה, אחיו ואפילו קרוב, רי״א אף על העוברים דכתיב דם האדם באדם, איזהו אדם שהוא באדם זה העובר, ר״ל ממ״ש שהשם ידרוש דמו מבואר שא״צ דרישה ע״י ב״ד רק אפלו דיין אחד, ומ״ש שידרוש מיד החיה דהיינו הנשמה למי שהרג א״ע, מבואר שא״צ התראה שמי התרה בההורג א״ע, וממ״ש שידרוש מיד האדם שאפילו אדם אחד יוכל להעיד עליו ולדיינו מבואר עד אחד ודיין אחד, והוסיף מיד איש אחיו, שיוכל להעיד גם על אחיו וקרובו, וממ״ש איש ממועט אשה בכ״מ וא״א למעט את הרוצח, שאין הבדל בין מי שרצח כמ״ש שופך דם האדם, וע״כ מעטה מעדות גם בדין ב״נ, והוסיף השופך דם האדם שהוא באדם אחר דהיינו העובר, דמו ישפך, וכבר בארתי דרך דרשה זאת בספר התו״ה (שמיני סי׳ קז). ובאר הטעם מפני שהאלהים עשה את האדם בצלם, והוא כלי יקר לא ינקה כל הנוגע בו, והוסיף שלכן.
מיד כל חיה אדרשנו1: מבואר במדרש קהלת (ח׳) שהקב״ה עושה דין וחשבון אפילו עם אילני סרק, אפילו עם מקל ורצועה, מתחייבין ע״י אדם שניזק על ידם. מכל שכן שהקב״ה ידרוש נפש האדם מיד החיה.
מיד איש אחיו2: פירש הקב״ה אימתי האדם נענש, בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות (לה,ב) ׳מלכותא דקטלא3 חד משיתא בעלמא4 לא מיענשא׳. ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אע״ג שכמה מישראל יהרגו ע״י זה (ועיין ספר דברים כ,ח).
[הרחב דבר: והיינו דאיתא בקידושין (מג,א) ׳מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו׳5. ויש להבין הדמיון. אבל באשר אוריה לא היה באמת מורד במלכות6 אלא שדוד המלך דנהו למורד במלכות, קאמר שיש למלך רשות לזה, כמו שהיה לו רשות לעשות מלחמה עם בני עמון.]
1. פירש רש״י ׳להזהיר עליהם את החיות׳, ותמה עליו הרמב״ן ׳ואין בחיה דעת שתיענש או שתקבל שכר׳, לכך מתייחס רבינו.
2. כפילות על ״מיד האדם״.
3. רש״י: באנגריא דעבודת המלך.
4. שישית מאוכלוסיית העולם (המדינה).
5. המשך הגמרא: מאי טעמא, מורד במלכות הוה...
6. עיי״ש בתוספות ד״ה מורד.
ומיד האדם מיד איש אחיו. אומרו מיד איש אחיו אחר אומרו מיד האדם, נראה באמת מיותר, וראיתי מי שפירש שרצה הכתוב לרמוז להריגת הבל ע״י קין אחיו כי זו היתה רציחה ראשונה בעולם וכלומר שלא ינקה עוד ההורג כדרך שנקה קין בשימת האות, אבל ידרוש מיד איש אחיו, ופירוש נכון הוא, אמנם האמת ג״כ שיתורים כאלה לדרשה נתנו והם מורים באצבע לתושבע״פ.
מכיון שהותר לשפוך את דמם של בעלי החיים — על מנת לאכלם, הרי שיש עתה להדגיש במיוחד, כי חייו של האדם, לעומת זאת, קדושים הם, קדושים בפני האדם וקדושים בפני החי.
ואך ... אדרש – תחילה נקבע דבר זה באופן כללי, חיי האדם יידרשו מכל, ורק אחר כך בא הפירוט — הדם יידרש מכל מקום, יהא הרוצח אדם או חיה. ועם זאת מסיקים חכמינו ז״ל בצדק דוקא מן משפט הרישא, שאיסור רציחה זה מוסב גם על השופך דם עצמו — ״להביא את החונק עצמו״.⁠1
לנפשתיכם – פירוש בתור נפש שלכם;⁠2 השווה איוב ל״ט:ט״ז.
מיד כל⁠־חיה – גם החיה תיענש כאשר תשחית חייו של אדם; השווה שמות כ״א:כ״ח ואילך וגם לעיל ג׳:י״ד-ט״ו.
מיד איש אחיו – אחיו של כל אחד; השווה להלן טו, ועוד. עם⁠־זאת מודגש על ידי ביטוי זה גודל פשע הרצח, שהאדם עושה באחיו, אחיו באשר הוא אדם.
1. בראשית רבה ל״ד:י״ט (המ׳).
2. איוולד § 217.
ואך את דמכם וגו׳ – בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב, דאמר קרא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד,⁠1 מיד כל חיה – אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם אפילו בעד אחד, מיד איש ולא מיד אשה, אחיו – אפילו קרוב2 (שם נ״ז:)
לנפשותיכם אדרוש – תניא, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ר׳ אלעזר אומר, מיד נפשותיכם אדרוש דמכם, מכאן שאין אדם רשאי לחבל בעצמו.⁠3 (ב״ק צ״א:)
ומיד האדם – מלמד שבן נח נהרג אפילו ע״פ עצמו4 (ירושלמי קדושין פ״א ה״א)
1. יתכן דסמיך לדרוש כן אלשון אדרוש, לשון יחיד.
2. ועיין ברמב״ם פ״ב ה״ג מרוצת כתב וז״ל, שופך דם האדם זה ההורג בעצמו, את דמכם לנפשותיכם זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתם לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים, ע״כ. והכ״מ לא הראה מקור לדברים אלו, והם במ״ר פ׳ בראשית פל״ד, ותמיהני שבקדושין מ״ג א׳ חקרו טובא בענין העושה שליח להרוג את חבירו אם חייב המשלח או השליח [משום אין שליח לדבר עבירה] ולא הביאו כלל דרשא זו ואף כי יש לחלק בין השוכר ובין העושה שליח בדברים בעלמא וכמו שכתבתי לעיל בפ׳ בראשית בפסוק ולא תגעו בו (ג׳ ג׳), בכ״ז לא הו״ל לאשתמוטי מלהביא כלל וכלל דרשא זו, ואולי מפני שאין למדין הלכה מן המדרש, וצ״ע.
3. כנראה מפרש לנפשותיכם כמו מנפשותיכם, וכמו מנחה היא שלוחה לעבדך ליעקב שפירושו מעבדך מיעקב, וכן לה׳ הישועה שפירושו מה׳ הישועה, ע״פ הכלל הידוע דאותיות הסמוכות זה לזה מתחלפות. ובגמרא פריך די״ל דאין מכאן ראי׳ לחבלה, כיון דהכא במיתה איירי ודילמא קטלא שאני, אבל כנראה אין זה אלא דחוי בעלמא, ופשטות הענין כולל גם חבלת הגוף, וכמ״ש בבבא מציעא צ״ה א׳ מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא. –
ועכ״פ מבואר מכאן איסור מיתה עצמית, ותמיהני שעמלו האחרונים למצוא מקור להמאמר המפורסם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה״ב, ולא הביאו כל סמך מכאן, והלא כאן רמז נכבד לענין זה, דהא המשך כונת הפסוק הוא דכמו דההורג את חבירו הורגין אותו בעוה״ז, כך ההורג את עצמו הורגין אותו בעוה״ב, ומה היא ההריגה בעולם הבא הלא פשוט הוא שמאבדין נפשו וחלקו לעוה״ב, ודו״ק.
4. מפרש ומיד האדם – עצמו. והנה הרמב״ם וש״פ לא הביאו פרט זה בדיני ב״נ [בספ״ט ממלכים], ואולי משום דהמעין בירושלמי יראה דאין גירסא זו ברורה כל כך, ובתלמודנו לא נמצא חדוש דין זה, ולכן לא מצאו הפוסקים לדבר ברור להחליט דין זה. ואמנם ע״פ דרשא זו דירושלמי יתבאר מאד לשון הפסוק בש״ב א׳ כשהיה דן דוד המלך את הנער המגיד כי הוא המית את שאול אמר לו, דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה׳, ופירש״י חובת קטולך תהי ברישך, אין עונש במיתתך אלא לעצמך, עכ״ל, ואין זה מבואר כ״כ, אבל להירושלמי דב״נ נהרג ע״פ עדות עצמו יתבאר הלשון והענין ברחבה מאד, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔םא בָּֽאָדָ֖םב דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת⁠־הָאָדָֽם׃
One who spills the blood of man, by man his blood shall be spilled; for in the image of God, He made man.
א. הָֽאָדָ֔ם ל=הָֽאָדָ֔ם בגעיה ימנית
ב. בָּֽאָדָ֖ם ל=בָּֽאָדָ֖ם בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[לו] 1שפך דם האדם באדם. לא תרצח (שמות כ׳:י״ב) למה נאמר, לפי שנא׳ שופך דם האדם באדם עונש שמענו, אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תרצח. (מכלתא יתרו פ״ח).
[לז] 2מות יומת (שמות כ״א:י״ב) בסייף, אתה אומר בסייף או אינו אלא בחנק וכו׳, ת״ל שופך דם האדם באדם דמו ישפך, עדיין אנו אומרים יקיז לו דם משני אברים וימות, ת״ל (דברים כ״א:כ״ד) וערפו שם את העגלה וגו׳ הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהתזת הראש אף כל שופכי דמים בהתזת הראש, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת״ל (שמות כ׳:י״ב) לא תרצח. (מכלתא משפטים פ״ד).
[לח] 3ר׳ עקיבא אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל את הדמות, שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו׳. (תוספתא יבמות ט׳:ד׳).
[לט] 4ראוהו שהורג את הנפש, ואומר הוי יודע שהוא בן ברית, ונאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אע״פ שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה. (תוספתא סנהדרין פי״א הלכה א׳).
[מ] 5הרי מי שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמרו לו בן ברית הוא הווי יודיע שכתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אמר להן (לו) אע״פ כן, הורג הוא אמרת רשע למות קדם הורגהו, הצל נפשו שלזה בנפשו שלזה. (ספרי זוטא במדבר לה. יב.).
[מא] 6בדיני ישראל בשני עדים כו׳ ובסקילה ואין תימר בדיניהן בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף, רבי יודה בר פזי מוסף בחונקו מפני עצמו מה טעם כי דם באדם. (ירוש׳ קדושים פ״א ה״א).
[מב] 7ז׳ מצות נצטוו בני נח כו׳ על האדם זו שפיכת דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם, תני דבי מנשה כו׳ שפיכת דמים דכתיב שופך דם האדם וגו׳ ואידך קטלייהו הוא דקמגלי. (סנהדרין נז.).
[מג] 8א״ר יוסף אמרי בי רב על שלש מצות בן נח נהרג על גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם, מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם וגו׳, אלא הנך מנא להו כו׳ אלא כו׳ על ד׳ מצות ב״נ נהרג [גם על עכו״ם]. (סנהדרין נז.).
[מד] 9משום ר׳ ישמעאל אמר [ב״נ נהרג] אף על העובדין, מאי טעמיה דר׳ ישמעאל, דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו. (סנהדרין נז:).
[מה] 10ותנא קמא, תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ושדי ליה האי באדם אסיפה דקרא ודרוש ביה הכי, באדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק. (סנהדרין שם).
[מו] 11א״ל כו׳ אימא בת נח שהרגה לא תיהרג מיד איש ולא מיד אשה כתיב, א״ל הכי אמר רב יהודה שופך דם האדם, מכל מקום. (סנהדרין שם).
[מז] 12תניא ר׳ אליעזר אומר כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. (יבמות סג).
[מח] 13שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו׳. א״ר חנינא כולהם בהלכות בני נח, בעד אחד, בדיין אחד, בלא עדים, ובלא התראה, ע״י שליח, ע״י עוברים. בעד אחד, בדיין אחד, שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך. בלא עדים ובלא התראה, שופך דם האדם דמו ישפך. ע״י שליח, שופך דם האדם ע״י אדם דמו ישפך. ע״י עוברים שופך דם האדם וכו׳, א״ר לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג, לכשיבא אדם, שופך דם האדם באדם דמו ישפך. (בראשית רבה ל״ד).
[מט] 14אם באת לעשות כמעשיהן ראה דקדוק מצוות שציויתים מראש, שופך דם האדם, דבר שהן סבורין שהן זכין בו הם מתחייבין בו, שנא׳ (דברים י״ב:ל״א) כי גם את בניהם ואת בנותיהם. (מדרש תנאים לדברים).
[נ] 15שפך דם האדם באדם דמו ישפך. ד״א ראו עתה כי אני אני הוא (דברים ל״ב:ל״ט) זה אחד מעשרה דברים שיש בהן רמז לתחה״מ וכו׳ שפך דם האדם באדם דמו ישפך. (מדרש תנאים האזינו לט.).
[נא] 16תנינין בכל מתרפאין חוץ מעכו״ם וג״ע ושפיכות דמים, כיצד שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפא, אל ישמע להן שכן כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, האיך יכול החולה להתרפאות בש״ד. (שמות רבה ט״ז).
[נב] 17ד״א לנוס שמה רוצח (דברים ד׳:מ״ב) רבנן אמרין למה״ד לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו, אמר המלך אלו בטובתו שיברה היה נהרג עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין, כך גר הקב״ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אבל מי שהרג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנא׳ (דברים י״ט:י״א) וגם אל אחת הערים האל וחי. (דב״ר ב׳ ל׳).
[נג] 18כך שנו חכמים על ו׳ דברים נצטוה אדה״ר כו׳ על האדם זה שפיכות דמים שנא׳ שופך דם האדם כו׳ ועל כולן יש סליחה חוץ משפיכת דמים שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, א״ר לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהן, השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך, אמרו מעשה בשני אחים שהרג אחד מהן את חבירו, מה עשתה אמן נטלה כוס אחד ומלאתו מדמו והניחה אותו במגדל, והיתה נכנסת כל יום ויום ומצאה אותו הדם תוסס, פעם אחד נכנסה והביטה אותו ומצאה ששתק, אותה שעה ידעה שנהרג בנה האחר, לקיים מה שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך. (דב״ר ב׳).
[נד] 19הרהר נבוזראדן הרשע תשובה, ואמר ומה מי שמאבד נפש אחת מישראל כך כתיב בו שופך דם האדם בכאדם דמו ישפך, אותו האיש שאיבד נפשות הרבה על אחת כמה וכמה וכו׳. (איכ״ר ב׳ פ׳ בלע וגו׳).
[נה] 20ועוד היה אברהם אבינו מתירא כשהרג את המלכים היה תמה ואמר שמא בטלתי מצות הקב״ה צוה את בני נח שופך דם האדם, ואני הרגתי כל אותן האוכלוסין, א״ל הקב״ה (בראשית ט״ו:א׳) אל תירא אברם אלא שכר הרבה אני צריך ליתן לך שאתה עקרת את הקוצים. (תנחומא ישן לך לך י״ט).
[נו] 21כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [נדה, חלה, הדלקת הנר]; נדה, אמר הקב״ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנא׳ שופך דם האדם וגו׳ תשמור נדתה, שתכפר לה על הדם ששפכה. (תנחומא ישן מצורע י״ז).
[נז] 22ר׳ יהושע אומר אינו דומה [לשה״ר] אלא לשופך דמים, מפני שלשה״ר כע״ז ושפיכות דמים, וגילוי עריות כשופך דמים דכתי׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אף כאן הואיל ומלשין כאלו שופך את דמו. (מד׳ משלי ו׳ י״ב).
[נח] 23עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח׳:ט׳) אין אדם מתחייב ע״י אדם זה, אלא אדם כיוצא בו, א״ר אחא אפי׳ מקל אפי׳ רצועה מתחייבין לידי אדם, שנא׳ שופך דם האדם. (מדרש זוטא קהלת ח׳ ט׳).
[נט] 24שבשעה שאמר לו הקב״ה [לאברהם אבינו] שחוט בנך והעליהו כו׳, קדמו השטן לדרך אמר לו זקן שכמותך יטעה בכך, לא אמר לך אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואתה טועה והולך לשחוט את בנך. (מדרש הגדול וירא).
[ס] 25בצלם אלהים עשה את האדם. הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנא׳ בצלם אלהים עשה את האדם. (אבות פ״ג מ׳ י״ד).
[סא] 26מכה איש ומת (שמות כ״א:י״ב) מי גרם לו מיתה שלא נסתכל בתורה שכתוב בה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה, אמר המלך לא קראת בדיוטגמא שלי שכל מי שנוגע באיקונין שלי הוא אבד, למה לא חסת על עצמך, כך אם הרג אדם נפש מישראל כאלו הוא מעביר איקונין של מלך והוא נידון ואין לו חיים, שאדם נברא בדמות מלאכי השרת, ואם הרג בשגגה נתן לו האלהים מקום שיברח לשם, ואם הרג במזיד אפי׳ כהן גדול הוא נהרג כו׳. (שמות רבה ל׳ ט״ז).
[סב] 27גומל נפשו איש חסד (משלי י״א:י״ז) זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ר׳ להיכן אתה הולך, אמר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה זו אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה הוא אמר להם הן, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה. (ויק״ר ל״ד ג׳).
[סג] 28תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם דכתיב כו׳ כי בצלם אלהים עשה את האדם ולא כתיב גבר, אנוש, איש, כו׳. (זח״ג מח.).
1. מובא בפס״ז שמות כ. יג. ובס׳ והזהיר שם. ובחזקוני כאן כ׳ לשון זה סתמא ולא הזכיר שזה לשון המכלתא ביתרו, ומבואר מדברי המכלתא דס״ל דמקרא זה נשמע העונש לישראל אע״ג דקרא זה נאמר לנח, וכן מוכח מהדרש לקמן מאמר לז. ומכל הדרשות שלפנינו במאמרים. (ועי׳ בפס״ר פכ״א פיתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל וגו׳ (ירמי׳ כ. ז.) וכו׳ שדילתני בסיני לא תרצח, חזקתני ותוכל, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וצ״ב כי זה נאמר קודם מ״ת ועפ״ד המכלתא מובן שמכאן נלמד עונש, ולא תרצח אזהרה) ועפ״ז ניחא דברי תרגום אונקלוס שכ׳ ״בסהדין״ על מימר ״דיניא״ דמשמעותו ע״פ שני עדים, ובחנם הרעיש ע״ז הנתינה לגר וכ׳ כי אונקלוס גיורא אפי׳ עד עשרה דרי וכו׳ ותמה היתכן כי אונקלוס הגר הצדיק יעוות עלינו הכתובים וישנה דין אחד מהתורה המסורה לו מפי רבותיו באהבתו ובנטיתו הטבעית אל בני נח. ונדחק לתרץ ולבסוף מסיק דמ״ש בסהדין היינו לישראל, ובמח״כ הפריז על המדה לכתוב כן על אונקלוס הגר, וגרם לו זאת שנעלם ממנו דברי חז״ל אלו שמפורש שלמדו העונש מיתה ברוצח ישראל מקרא זה. וכן למדו דין סייף במאמר לז. ובמאמר לט. מ. לענין התראה הביאו ג״כ מקרא שלפנינו ומזה ברור דחז״ל סברו כן דקרא זה לישראל נאמר ועפ״ז שפיר כ׳ האונקלוס לפרש דהכוונה באדם היינו בעדים, ועי׳ במכלתא דרשב״י מביא דרש שלפנינו לא תרצח מכלל שנאמר מות יומת הרוצח למדנו עונש, אזהרה מניין ת״ל לא תרצח, ומפורש דפליג על המכלתא דר״י דס״ל דהעונש למדין מקרא דשופך דם האדם, דרשב״י סובר דקרא זה לב״נ נאמר. ועי׳ לקמן מאמר לז. בבאור שכ׳ עוד טעם משום דס״ל כתנא דבי מנשה, דמקרא זה נלמד מיתת חנק לב״נ. ויש שרצו לפרש דאין ראי׳ מלשון התרגום בסהדין, דהכוונה על שנים, וז״א, וכ״כ הרב״ח שכוונת הת״א בסהדין בפני עדים דמו ישפך ע״פ ב״ד, וכן פירש״י כאן ונראה דהוא עפ״ד התרגום, ועי׳ מ״ש בהאמונות והדעות לרס״ג מ״ג פ״ט, כי הקב״ה לא צוה להרוג את הרוצח כי אם בדיין ועדים וכו׳ הלא תראה שאמר לנח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. והוא מתאים לדברי הת״א, אך צ״ע כי שם מדבר לענין זה שלא נהרג קין, ועל בני נח לא שייך לשון זה דצריך עדים, ואולי ל״ד עדים, דאצל קין אף ע״א לא היה.
2. עונש שמענו. נ״ל דהכוונה על פסוק שופך דם האדם לא על פסוק דקאי ביה מכה איש, מכיון שבפסוק שופך דם האדם משמע מיתת סייף דקרא וערפו מגלה לן דהיינו בהתזת הראש, ומתאים להדרשא לעיל מאמר לו. דקאמר ע״ז עונש שמענו, ובמכלתא דרשב״י הולך לשיטתו כמש״ל מאמר לו. דקרא זה נאמר רק לב״נ והביא מקרא דכתיב נקם ינקם, וכתיב חרב נקמת מה נקימה האמור להלן בסייף אף כאן בסייף, וי״ל עוד דס״ל דאין ראי׳ מכאן למיתת סייף, דהרי תנא דבי מנשה לקמן מאמר מה. יליף מקרא זה מיתת חנק לב״נ, והנה בגמ׳ סנהדרין נו. מבואר ואין נהרגין אלא בסייף, ופירש״י דכתיב בהו, באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם וכ״כ הרמ״ה, ולפענ״ד צ״ע בזה דלפמ״ש הרי מבואר במכלתא שלפנינו דמקרא זה נלמד מיתת סייף ברוצח ישראל, משום דס״ל דקרא זה לישראל נאמר, ודבי מנשה דס״ל דקרא זה נאמר לב״נ יליף מקרא זה מיתת חנק לקמן מאמר מה. וי״ל דמהאי טעמא לא הביאה הגמ׳ מקרא דשופך דם האדם וס״ל דזה הוא רק קבלה כמו למ״ד דיליף ז׳ מצות מקרא ויצו כמש״ל פ״ב מאמר רל. ונראה דמקור דברי רש״י עפ״מ דמבואר לקמן מאמר מב. קטלייהו הוא דקמגלי עיי״ש בבאור.
3. בב״ר פל״ד דרש ר״ע כל מי ששופך דמים מעלה עליו כאלו מיעט הדמות מ״ט שופך דם האדם וגו׳ מ״ט כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכ״ה במכלתא יתרו מס׳ דבחדש פ״ח כאלו מיעט בדמות המלך, ובגמ׳ יבמות סג: מובא לקמן מאמר מז. איתא תניא ר״א כל מי שאינו עוסק בפו״ר כאלו שופך דמים, ר׳ יעקב אומר כאלו ממעט הדמות שנא׳ כי בצלם אלהים עשה וגו׳ וכתיב בתריה ואתם פ״ו. בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט הדמות. ונראה דצריך להגיה כן בתוספתא, ובגמ׳ צ״ל ר״ע וכמ״ש בהגהות. וכ״ה במדרה״ג כאן דרש ר״ע כל מי שהוא מבטל פו״ר מעלין עליו כאלו שפ״ד. ועי׳ בשאלתות פ׳ נח.
4. מובא בירושלמי סנהדרין פי״א ה״א. כמו בתוספתא בקצת שינוי. ומה דמביא דבשעת התראה אמרו לו שופך דם האדם מוכח כמש״ל מאמר לו. דס״ל ג״כ דקרא זה לישראל נאמר וממנו נלמד מיתת סייף. ועי׳ לקמן מאמר מ. אמנם בגמ׳ סנהדרין עב: מבואר דהיה להם גירסא אחרת דאיתא שם. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך אם אמר יודע אני שהוא כן פטור ע״מ כן אני עושה חייב. לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא דלא מצי אצוליה, (דאצולי לא מצי, והאי פטור וחייב דקאמר אמיתת ב״ד קאי ולאחר שהרגו לנרדף, רש״י) והנה לפ״מ דמבואר בתוספתא שלפנינו ובירושלמי, מפורש דברייתא זאת מיירי לאחר שהרג ולענין מיתת ב״ד וכדמוקים לה בגמ׳ ולפניהם היה בתוספתא ״רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו״ אמר לו כו׳. כמו לפנינו מאמר מ. ועי׳ באבדר״נ הו״ש הוספה ב. צד פ.
5. במכלתא משפטים כג. ז. איתא ראוהו רודף אחר חבירו להורגו והסייף בידו אמר לו הוי יודע שהוא אדם והתורה אמרה (ונקי וצדיק אל תהרוג ואומר) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואמר יודע אני ועל מנת כן, והעלימו עדים עיניהם (ואם כן) ואחר כן מצאנוהו הרוג מפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג שומע אני יהא חייב ת״ל ונקי וצדיק אל תהרוג. (ובילק״ש רמז שנ״ב, בקצת שינוי ״אמרו לו בן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם.) ולשון זה שהזכירו גבי רודף התראה וקבלת התראה [אע״פ שהביאו זאת לרבותא ללמדנו אע״פ שהתרו בו וקבל עליו התראה אין הורגים אותו ע״פ אומדנא] מתאים עם לשון הספרי זוטא. אמנם בגמ׳ סנהדרין עב: מובא ענין זה בשינוי גדול, נימא מסייע ליה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך ״אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה״, ההיא ריבר״י היא דתניא ריברי״א חבר אין צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. (והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף והא הכא דלא קתני יודע אני וע״מ כן אני עושה ואין כאן קבלת התראה ואפ״ה מיחייב. ריבר״י היא. דאפילו בהרוגי ב״ד לא בעי התראה אלא להבחין הלכך חבר לא בעי התראה ולא הבחנה ועם הארץ בעי לאיתרויי דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפי׳ בעם הארץ לא בעי. רש״י) והנה לפי המבואר בספרי זוטא שלפנינו הרי מפורש דס״ל דרודף צריך התראה וגם קבלת התראה. כמבואר ״אמר להן אעפ״כ״. ובאמת כמו שלפנינו בגמ׳ קשה להבין דמתחלה קאמר דרודף אין צריך התראה ומביא סייעתא מאותו ברייתא שמבואר בה שמתרה, ולפירש״י הלמוד הוא מדלא בעי קבלת התראה, אבל לפ״ז קשה נימא דעכ״פ צריך התראה ברודף כמו שמפורש באותה ברייתא דהא שני ענינים הוא התראה, וקבלת התראה, ונימא דברודף צריך רק התראה, ולא קבלת התראה, ואיך מביא מזה ראיה דלא צריך התראה כלל. והרמ״ה בפי׳ כנראה הרגיש בזה שכ׳ ש״מ רודף אין צריך התראה והא דאמרינן ליה הכי לאזהרה בעלמא דלמא הדר ביה ומיתצלי תרוייהו. אבל גם זה תמוה דאיך אמרינן רודף לא צריך התראה, ניבעי עכ״פ התראה לשם אזהרה דהא ספק פק״נ הוא, ובעכצ״ל לפירש״י כמו שאכתוב לקמן מדברי המאירי דהא דמבואר בברייתא אומר לו כו׳ זה אינו מדין התראה רק מדין הוכחה, ואזהרה, כמ״ש הרמ״ה והסברא י״ל דזה לא גרע מהדין דיכול להצילו בא׳ מאיבריו דאסור להרגו, אבל היכא דא״א להוכיחו מותר להרגו בלי זה, וכאן לא מיירי מדין הוכחה רק מדין התראה וברודף לא צריך. אמנם לולא פירש״י הי׳ אפשר לאמר פי׳ חדש בגמ׳ דהנה רב חסדא דמקשי לרב הונא סובר דרודף צריך התראה כמש״ל, ולפ״ז י״ל דנימא מסייע ליה הוא לרב חסדא דצריך התראה וכמפורש בברייתא, וע״ז הוא דמשיב דאתיא כריבר״י דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ובסנהדרין ח: פירש״י להבחין שלא יאמר סבור הייתי שמותר, ומטעם זה חבר אין צריך התראה. ולפ״ז ברודף שאינו חבר שפיר צריך התראה, משא״כ לדידן דהתראה הוא דין בחיוב מיתה ואפי׳ בחבר שיודע, א״כ שפיר י״ל דברודף קודם שהורג לא שייך דין התראה. ועפ״ז אין סתירה מלשון הספרי זוטא דמפורש דגם ברודף צריך לומר אעפ״כ, ולפירש״י בגמ׳ תמוה דברי הספ״ז, ואע״ג דהו״ל להביא דמפורש וצריך גם קבלת התראה י״ל ולא הביא כל לשון הברייתא, אבל באמת אליבא דריבר״י דמתרץ י״ל דצריך ברודף גם קבלת התראה. - [ומה שהקשה הרא״ש מובא בחו״ח תימה לי היכי מצי רב חסדא למימר דרודף בעי התראה מי איכא מידי דאיהו בעי למקטל בלא התראה והוא נבעי התראה והכי אמרינן גבי עדים זוממים בכתובות. י״ל דשם בכתובות לג. קאמר הטעם מצד ועשיתם לו. ועוד דהתם וודאי והכי רק ספק ועיי״ש שהביא ממאירי כת״י דכל זה שאמרנו דאין צריך התראה דאם יש מקום להזהירם ולהוכיחם קודם שיהרגום מוכיחים והגמ׳ מראה כיצר מוכיחין ואומרים לו ראה שישראל הוא כו׳ ומבואר דס״ל כמ״ש הרמ״ה וכמש״ל לבאר בשיטת רש״י.] והנה רש״י פי׳ דהלשון אמרה תורה הצל דמו, הוא לפרש לישנא דקרא שופך דם האדם כנ״ל. ומלישנא דספרי מבואר דזה הוא רק לשון התראה וכמבואר לעיל מאמר לט. מתוספתא וירושלמי ובגמ׳ שם. ולפ״ז אין לנו לימוד דיהי׳ שייך בב״נ דין רודף שמותר להצילו בנפשו, משא״כ לפירש״י, ואולי גם לפירש״י אין הכרח דיש גבי ב״נ דין רודף שמותר להצילו בנפשו דקרא לישראל נאמר כמש״ל מאמר לו. ועפמ״ש י״ל קושיית הנוב״י מהד״ת חו״מ סי׳ נ״ט הא דהביא הרמב״ם פ״ח מהל׳ רוצח ה״ז דין רודף שניתן להצילו בנפשו מקרא דוקצותה את כפה ולא מקרא שלפנינו שופך דם האדם וכפירש״י, ולהנ״ל י״ל דהרמב״ם פי׳ דאין ללמוד מקרא זה לענין רודף. וקרא דשופך דם האדם נאמר לעונש לרוצח כלעיל מאמר לו. לז.
6. מוסיף בחונקו מפרש הק״ע ה״ג מוסיף בחנק. ומפי עצמו, מ״ט דכתיב שופך דם האדם דריש לי׳ בחנק (כלקמן מאמר מח.) ודריש ביה נמי באדם, אפי׳ ע״פ האדם עצמו דמו ישפך. א״נ מדכתיב ומיד האדם דריש דאפי׳ מפי עצמו נהרג. (והפנ״מ מפרש מפני עצמו של מקרא) ולפי דברי הק״ע מבואר כאן דין חדש דב״נ נהרג ע״פ עצמו וכגירסת הק״ע מפורש בב״ר פל״ד לקמן מאמר מח. אף החונקו ״מפי עצמו״ עיי״ש בבאור. והרא״ה בספר החינוך מ׳ קצ״ב כ׳ שהדין שלהם [של ב״נ] לעולם היתה מיתה בין מזידין ובין שוגגין כו׳ והודאת פיהם, והנה מ״ש ״הודאת פיהם״ העיר במנ״ח מדברי הירושלמי שלפנינו, וברמב״ם אינו מוזכר, ועי׳ לקמן מאמר מח. ויש להסביר הדבר לפמ״ש הרדב״ז בפי׳ לבאר דברי הרמב״ם פי״ח מסנהדרין שכ׳ גזה״כ שאין ממיתין ב״ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע״פ ב׳ עדים וזה שהרג יהושע לעכן ודוד לגר העמלקי הוראת שעה או גזרת המלכות. וכ׳ טעם חדש לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב״ה הלכך לא תועילו הודאתו בדבר שאינו שלו שנאמר כל הנפשות לי הנה. ומבואר לשון זה ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח ה״ד שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם ״אלא קנין הקב״ה״. ועפ״ז יש לבאר סברת הירושלמי, דבמשנה אבות פ״ו מ״י מבואר חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו ישראל קנין אחד שנא׳ עם זו קנית, ולפ״ז לא תועיל הודאתו לפי שגופו של ישראל מקרי דבר שאינו שלו, משא״כ ב״נ שהם ג״כ מעשי ידיו של הקב״ה וכמ״ש כל הנפשות לי הוא, אבל לא קנינו ומה״ט שפיר נהרגים ע״פ עצמן, ויש להעיר בענין זה מגמ׳ סנהדרין טו. וברש״י אי לא יהיב כופר חייב חנק. ועי׳ בתמורה ג: ברש״י לפייס חבירו וברמב״ן בס׳ המצות מ״ע ז׳.
7. עי׳ לעיל פ״ב מאמר רל. קטלייהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו. (רש״י) והרא״ש מובא בחו״ח כ׳ לא הוה צריך להאי טעמא דהא אצטריך לגלות על האדם דהיינו שפיכת דמים כדאמרינן לעיל, ולפמש״ל מאמר לז. בבאור דמקרא שופך דם האדם נלמד מיתת סייף לב״נ א״כ שפיר איצטריך להשמעיני באיזה מיתה. והא דקאמר קטלייהו קא מגלי, היינו מיתת סייף ומכאן מקור לדברי רש״י בסנהדרין נו. שהבאתי לעיל בבאור וצ״ע שרש״י לא הזכיר זאת בפירושו כאן ועי׳ בפי׳ הרמ״ה.
8. אע״פ שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כו׳ ור״ש הוסיף דאף על ע״ז נהרג (רש״י).
9. אף על העוברין. הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כו׳ (רש״י). והרמ״ה בפי׳ הוסיף שנא׳ כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש על העוברין כו׳ אלמא אעוברין פטר ולא מיקטלא ליה עד שיהא התינוק בן יומא. והוא דקים לי׳ בגווי׳ שכלו לו חדשיו. ושם בסנהדרין עב: בהא דאשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו כ׳ יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר ודווקא כשיצא רובו אבל כ״ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה דכתיב ויצאו ילדיה ענוש יענש. והנה דרש זה אינו מבואר בשו״מ ורש״י פי׳ כפשוטו דיצא ראשו (או רובו) הוה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואין דרכו של הרמ״ה לדרוש דרשות מעצמו, ונראה מלשונו שהיה לפניו כן הגירסא בגמ׳ ובאהלות פ״ז מ״ו, ותוספתא יבמות פ״ח מ״ט, וירושלמי שבת פי״ד ה״ד, וסנהדרין פ״ח ה״ט, בכל אלה המקומות אין שום לימוד ע״ז שיצא ראשון (או רובו) אין דוחין נפש מפני נפש רק הטעם משום דהוה כילוד. ולפ״ד הרמ״ה יש ע״ז לימוד דיצא ראשו או רובו דזה אדם שהוא באדם, ולענין ב״נ ילפינן דחייב אפי׳ בעוברין ובישראל שיש מיעוט ע״ז דצריך נפש, וכשיצא רובו יצא מכלל עוברים, וישראל חייב עליו דמרבינן מקרא זה. ועפ״ד הרמ״ה יש לפרש הא דהביא בשו״ת נוב״י מה״ת סי׳ ס״א בשם הגרי״פ שהקשה מנ״ל דהך קרא שופך דם האדם דילפינן מיניה דחייבין על העוברין נאמר רק לב״נ הלא מבואר בגמ׳ סנהדרין נט. דכל מצוה שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה א״כ גם זה הוי בכלל נאמר ולא נשנית דרק לישראל נאמר, ותי׳ הנוב״י כיון דגם לישראל אסור הריגת עוברין וכמבואר בתוס׳ סנהדרין נט, א״כ שוב לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי וכו׳ ואמרינן שפיר דלב״נ נאמר והתוס׳ שם נראה דכוונו לתרץ קושיא זאת. ועי׳ בחי׳ הר״ן סנהדרין נז. ולפ״ד הרמ״ה הרי קרא זה לזה ולזה נאמר (כמו נאמר ונשנית) רק בישראל שמיעטה התורה דצריך נפש וכ״ז שלא יצא לאויר העולם לא הוי בכלל נפש מרבינן מקרא זה ביצא רובו שיצא מכלל עובר, ולב״נ דאין מיעוט מרבינן דחייב אפי׳ בעוברין. אבל צ״ע בין אם נימא דהיה הגירסא בגמ׳ כן, או דזה פי׳ הרמ״ה כיון דיצא ראשו הוי כילוד והוי בכלל נפש ל״ל ריבוי ע״ז מקרא. לכן נ״ל אולי י״ל כוונה אחרת בדברי הרמ״ה בתיקון קל עפמ״ש התוס׳ בסנהדרין נט. ד״ה ליכא, דאפשר דבדין זה באשה המקשה לילד מותר אפי׳ בב״נ לחתוך הילד במעיה [ועי׳ ברמב״ם פ״א ה״ט מהל׳ רוצח דהוי כרודף] ולפ״ז י״ל דהרמ״ה סובר ג״כ הכי דדין זה קאי אף בב״נ והטעם הוא מפני שחייה קודמין לחייו וע״ז הוא דקאי וצריך להוסיף תיבת [אע״פ] דכתיב שופך כו׳ מ״מ הכי שרי מטעם הנ״ל. ועי׳ לקמן מאמר נא. דלפ״ד הע״י מפורש כן בשמו״ר כמ״ש הרמ״ה:
10. עי׳ לעיל מאמר מא. דתנא דבי מנשה יליף מקרא זה שפכ״ד לב״נ ולעיל מאמר לו. לז. בבאור.
11. לעיל מאמר כח. והרמ״ה מפרש דגם הקושיא בגמ׳ שם מתיב רב המנונא ואשה לא מפקדא אדינין דקא דרשת מיד איש ולא מיד אשה כו׳ ועי׳ ברש״י שם מפי איש ע״י ״דיין איש״ ועד איש.
12. עי׳ לעיל פ״ה מאמר כו. ולעיל מאמר לח. ובשאלתות נח א״ה. שאילתא דחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולידי בני וקיומי פריה ורביה דתניא ר״א אומר כל שאינו מתעסק בפו״ר כאלו שופך דמים כו׳ ועי׳ בהעמק שאלה שם.
13. בלא עדים, במנח״י מכת״י אינו גורס ״בלא עדים״ והמפרשים תמהו על לשון זה דהרי מבואר לעיל מזה דצריך עד אחד, והרד״ל דוחק לפרש דאולי קאי על הדיין שראה בלא עדים וקמ״ל דעד נעשה דיין. כן מביא במנח״י גירסא בב״ר כמו בירושלמי אף החונקו ״מפי עצמו״ כו׳ ומפורש כפי׳ הק״ע, ולא כגי׳ הירושלמי לעיל מאמר מא. מפני עצמו וי״מ החונק את עצמו עי׳ ביפ״ת. וע״פ המבואר כאן נ״ל לפרש דברי החינוך התמוהים וראי׳ להפי׳ מפי עצמו היינו ע״פ עצמו, שכ׳ במ׳ קצ״ב שהדין שלהם [של ב״נ] לעולם היתה מיתה בין מזידין בין שוגגין ושא״צ התראה אלא ב׳ עדים צריכין והודאת פיהם ומן הדומה שאע״פ שלא היה כשרים להעיד על ישראל ראוים היו להעיד זה ע״ז וכן הורה זקן. והנה מ״ש אלא ב׳ עדים כ׳ במנ״ח וש״מ דזה טעות סופר דהרי מפורש להיפך בגמ׳ דצריך עד אחד. ול״נ דהיה כתוב אלא ״בלא עדים צריכין הודאת פיהם, ומתיבת בלי נעשה ב׳. ועפ״ז אפשר לפרש גם לשון הב״ר ״בלא עדים״ שתמוה כנ״ל, דהכוונה הוא ג״כ רק בהודאת פיהם וכדמסיים בסוף ומפי עצמו ומקור דברי החנוך מהב״ר. ומ״ש ומן הדומה אע״פ שלא הי׳ כשרים כו׳ נשאר ג״כ במנ״ח בצ״ע בכוונתו, ונ״ל לפמ״ש לעיל מאמר כח. מדברי המאירי ולא מפי אשה דאף לא בפסולי עדות של תורה וע״ז הוא דחולק החינוך וא״ל. ומה שמבואר כאן ע״י שליח, עי׳ לעיל מאמר לב. דדורש זה השוכר את אחרים כו׳ ומ״ש בבאור במדרש אור האפלה. ולפמש״ל מדברי הרמב״ם דמפרש דזה מיירי בישראל וחייב בדיני שמים, ובהל׳ ב״נ לא הביא מזה צ״ע דכאן מפורש דע״י שליח חייב, עיי״ש מ״ש בבאור.
14. מאמר זה נדפס מכת״י של הגניזה במצרים עי׳ מהרש״ז, ונדפס שנית במדרש תנאים בשם מכילתא לדברים צד סב.
15. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קנח. וסוף מאמר מח. אימתי הוא נהרג לכשיבוא אדם. והיינו לתחית המתים ולעיל מאמר לא. בבאור מ״ש מדברי החזקוני. ולק׳ מאמר נג. ובתיב״ע כאן.
16. פסחים כה. ע״ז כז. ושם מבאר כגון דאמר ליה זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, א״ל ליקטלך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי. ולפנינו מבואר לענין חולה שאסור לו להתרפא בשפ״ד, ומפרש בע״י דהכוונה להא דמבואר בסנהדרין עב. לענין המקשה לילד בהוציא ראשו דאסור ליגע בו והיינו דאסור להציל בשפכ״ד, והא דהביא מקרא דשופך וגו׳ משום דבגמ׳ דרשינן מזה דמיירי בעוברין ע״כ, ותמוה דהא לר״י דדרשינן לעוברין זה רק לב״נ. ולפמ״ש לעיל מאמר מד. מדברי הרמ״ה דמקרא זה ילפינן לישראל בעובר שיצא ראשו, נמצא מתאים זה עם דברי השמו״ר כאן. אבל ז״ד לפרש כן, ופשוט דהכוונה בכל אופן שהחולה צריך לאיזה דבר שהיא וישיגנה ע״י שיהרוג את הנפש דאסור. וז״פ.
17. עי׳ לקמן מאמר סא. ולעיל מאמר ל.
18. יש סליחה. היינו בשוגג עי׳ רמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״א. ולעיל מאמר מב. נא. ומ״ש בבאור. ולקמן מאמר סא. ועי׳ פס״ר פכ״ד.
19. נפש אחת ״מישראל״. עי׳ לעיל מאמר לו. בבאור.
20. ב״ר פמ״ד א״ה.
21. לעיל פ״ב מאמר צד.
22. לעיל פ״ד מאמר קא.
23. ב״ר פכ״ו ס״ו, וקה״ר ח׳, ושם בב״ר אין לך שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו. והדרש מפסוק שלפנינו לא מובא. וי״ל הדרש מקרא באדם דמו ישפך דווקא ע״י אדם כיו״ב, וי״ל להיפך דמו ישפך בכל ענין שהוא, עי׳ בפי׳ הרמב״ן וש״ר כאן. ועי׳ סדא״ר פכ״ד, וס׳ חסידים ישן סי׳ תשצט.
24. עי׳ מענין זה במדרש ויושע ובספר הישר עה״ת, ובהערות למדרש הגדול שם.
25. אבדר״נ פל״ט ר׳ מאיר אומר חביב אדם שנברא בצלם אלהים שנא׳ כי בצלם אלהים עשה את האדם ועי׳ ערוך ע׳ דיוקן מפ׳ בגמ׳ ב״ב נח. דמות דיוקני, כי בצלם אלהים. ועי׳ ס׳ חסידים מכת״י צד שלג. וברש״י מוע״ק טו. דמות דיוקני נתתי בהם. בצלם אלהים עשה את האדם.
26. איקונין של מלך, דורש סיפא דקרא לשון בצלם אלהים עשה את האדם. ועי׳ לעיל מאמר נב. ובס׳ צרור המור כאן.
27. עי׳ אבות דר״נ נו״ב פ״ל, וברש״י שבת נ: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו פרש״י לכבוד קונו דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ומקורו מכאן.
28. עי׳ לעיל פ״ב מאמר קכט.
דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דַּאֲנָשָׁא בְּסָהֲדִין עַל מֵימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשַׁד אֲרֵי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עֲבַד יָת אֲנָשָׁא.
He who spills the blood of man, by witnesses according to the word of judges shall his blood be spilled, for in the image of Elohim, He made man.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם
דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶּאֱנָשָׁא בְּסָהֲדִין מִמֵּימַר (ח״נ: עַל מֵימַר) דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד (ח״נ: יִתָּשָׁד) אֲרֵי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עֲבַד יָת אֱנָשָׁא
שלטון המשפט בת״א
א. ״בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ – ״בְּסָהֲדִין מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״ (בעדים, מפי [על פי] הדיינים, דמו ישפך). לפי הכתוב ניתן להרוג רוצח, אבל אונקלוס בא ללמד שעשיית דין ברוצח נתונה לבית דין בלבד. ואף על פי שלא תמיד הוא כולל מדרשי הלכה בתרגומיו – בענייני עשיית דין צדק מקפיד ת״א להבהיר את ההלכה כדי לשקף את סלידת חז״ל משפיכות דמים.⁠1 עיקרון שלטון המשפט בולט בעיקר בהליכים שתוצאתם היא גזר דין מוות: ״בְּסָהֲדִין מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״ מדגיש ששפיכת דמי הרוצח לא תבוצע ללא משפט.⁠2 כיוצא בזה ״גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ״ (במדבר לה יט). לפי הכתוב רשאי גואל הדם להמית את הרוצח ״בפגעו בו״ אבל אונקלוס תרגם ״גָּאֵיל דְּמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַּיב לֵיהּ מִן דִּינָא הוּא יִקְטְלִנֵּיהּ״, רק כשימצא הרוצח חייב בדין רשאי גואל הדם להרגו. וכן ״קח את כל ראשי העם וְהוֹקַע אותם״ (במדבר כה ד) ״דְּבַר יָת כָּל רֵישֵׁי עַמָּא וְדוּן וּקְטוֹל דְּחַיָּיב קְטוֹל״, עיין שם. וראה גם ״וְנָקִי וְצַדִּיק״ (שמות כג ז) ״וּדִזְכֵּי וְדִנְפַק דְּכֵי מִן דִּינָא״. אמנם לדעת רבינו בחיי התוספת ״בְּסָהֲדִין״ וכו׳ מלמדת על פירוש מחודש של אונקלוס בפסוק.⁠3
בְּסָהֲדִין? והרי בן נח נהרג בעד אחד
ב. הפסוק הקודם ״וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם״ מדבר על ההורג בלי עדים שמיתתו בידי שמים, אבל כאן מדובר על ההורג בעדים שחייב מיתה בבית דין.⁠4 לכן קיים ״מרפא לשון״ נוסחי תימן עתיקים שתרגמו בפסוקנו ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ – ״וּדְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶּאֱנָשָׁא בְּסָהֲדִין״ בתוספת ו״ו, מוסב למעלה. וכתב עוד שלפי התרגום תיבת ״בָּאָדָם״ נדרשת לפניה ולאחריה. לפניה: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם״ – ״בְּסָהֲדִין״, בעדים. ולאחריה: ״בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ – ״מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״, על פי בית דין יֵהָרֵג. ומה שתרגם ״בְּסָהֲדִין״, (בעדים) אף על פי שבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נז ע״ב), תירץ ״העמק דבר״: ״היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות דבישראל לא מהני ובדיני אוה״ע מהני. אבל סתם ב״א אין נאמנות לעד אחד ודיין אחד שלא יטה דינו״.⁠5
בצלם אלהים – קרא ותרגום
ג. ״כי בצלם אלהים״ – ״אֲרֵי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים״ מבלי לתרגם (״קרא ותרגום״), מן הטעם שנתבאר לעיל ״בצלם אלהים ברא אֹתוֹ״ (בראשית א כז).
1. ובדומה גם במיוחס ליונתן. אבל מכיוון שת״נ תרגם בתרגום מילולי ללא הוספות, החליט רמ״מ כשר שהוא תרגום קדום מימות עזרא. ראה ״תורה שלמה״, כד, עמ׳ רטז.
2. יא״ר קיים נוסחי ״מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא״ [ולא: עַל מֵימַר], כי לא נאמר ״על״ בפסוק. ו״באורי אונקלוס״ הוסיף: ״טעם מִמֵּימַר, רק משאמרו לעשותו לא קודם לכן״.
3. רבינו בחיי: ״שֹׁפֵךְ דם האדם באדם – פירוש בָּאָדָם בפני אדם, כלומר בפני עדים, דמו ישפך על פי ב״ד. וזאת כונת תרגום אונקלוס שתרגם: דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶּאֱנָשָׁא בְּסָהֲדִין עַל מֵימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״.
4. רש״י: ״ומיד האדם – מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש. באדם דמו ישפך – אם יש עדים המיתוהו אתם״.
5. וב״שדה ארם״ (עמ׳ 26) כתב שייתכן לפרש סָהֲדִין גם על עד אחד דוגמת ״ומאי שבועות – שבועות דעלמא״ (סנהדרין כז ע״א) ורבים כן בתלמוד וכן כתב הגר״י קמנצקי ב״אמת ליעקב״. אבל דברי ״נתינה לגר״ מוזרים (אונקלוס, בגלל היותו גר ״הגדיל דתי בני נח ודיני גר שצריכים דיינים ועדים כמו ישראל״, וכל זה ״באהבתו ונטייתו הטבעית לבני נח״. וכבר דחו דבריו ״מרפא לשון״ ו״תורה שלמה״, כד, עמ׳ רטז. גם הצעתו לפרש סָהֲדִין – עדות [ולא: עדים] רחוקה). באופן אחר יישב בעל ״חלקת יואב״ (מהדורא תניינא, יד): הדין שבן נח נידון בדיין אחד ובעד אחד נוהג רק בבי״ד של בני נח אבל לא בדיני ישראל (ובדומה כתב גם ב״אבן האזל״, הל׳ נזקי ממון, פ״ח הי״ג). בדבריהם דן באריכות הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, ב, עמ׳ 398 – 402 וראה שם בהערה 10. בשאלת זו התעצמו גם מהר״ץ חיות, ״אגרת בקורת״, ור׳ יעקב ברילל בהשגותיו ל״אגרת״ [כל כתבי מהר״ץ חיות, ירושלים תשי״ח, עמ׳ תקה]. וראה גם ״חליפות שמלות״ כאן.
מן דשפך אדמיה דבר נש על ידי בר נש ישתפך אדמיה ארוםא בדמו מן קדם י״י ברא ית אדםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישתפך אדמיה ארום״) גם נוסח חילופי: ״אדמיה משתפך אר׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדם״) גם נוסח חילופי: ״בר נשא״.
דישוד דמא דאינשא בסהדין דיינייא מחייבין ליה קטול ודישוד בלא סהדין מרי עלמא עתיד לאיתפרעא מיניה ליום דינא רבא ארום בדיוקנא אלקים עבד ית אינשא.
Whoso sheds the blood of man, the judges, by witnesses, shall condemn him unto death; but he who sheds it without witnesses, the Lord of the world will bring punishment on him in the day of the great judgment; because in the image of the Lord He made man.
[יד] שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וגו׳ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כֻּלָּהַם כְּהִלְכוֹת בְּנֵי נֹחַ בְּעֵד אֶחָד, בְּדַיָּן אֶחָד, בְּלֹא עֵדִים, וּבְלֹא הַתְרָאָה, עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, עַל יְדֵי עֻבָּרִים. בְּעֵד אֶחָד בְּדַיָּן אֶחָד, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם אֶחָד, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. בְּלֹא עֵדִים וּבְלֹא הַתְרָאָה, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, עַל יְדֵי אָדָם, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. עַל יְדֵי עֻבָּרִים, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר אַף הַחוֹנְקוֹ, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳.
אָמַר רַבִּי לֵוִי הֲרֵי שֶׁהָרַג וְלֹא נֶהֱרַג אֵימָתַי הוּא נֶהֱרַג, לִכְשֶׁיָּבוֹא אָדָם, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַה טַעַם, שֹׁפֵךְ דַם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, מִפְּנֵי מָה, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
(ו-ז)
דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַה טַעַם כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וגו׳ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ.
דָּרַשׁ בֶּן עַזַּאי כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמָעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַאי טַעְמֵיהּ שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, מִפְּנֵי מָה כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה נָאִים דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִפִּי עוֹשֵׂיהֶן, בֶּן עַזַּאי נָאֶה דוֹרֵשׁ וְלֹא נָאֶה מְקַיֵּם, אָמַר לֵיהּ אֲנִי לְפִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי בַּתּוֹרָה, אֲבָל יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בַּאֲחֵרִים.
שופך דם האדם באדם – ולמה החמיר הקב״ה בהריגת אדם, מה שלא החמיר בהריגת הבהמה, 1לפי שבצלם אלהים ברא את האדם, וזה בא ומיעט את הדמות.
1. לפי שבצלם אלהים ברא את האדם. עיי׳ ב״ר פל״ד אות י״ד דרש ר״ע כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא מיעט את הדמות, מפני מה כי בצלם אלהים עשה את האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

באן יכון סאפך דם אנסאןא בנאס דמה יספך לאן בצורת אללהב מסלטא צנעה.
א. אנסאן] אלאנסאן א2
ב. אללה] א2
בכך ששופך דם אדם, באדם יישפך דמו, כי בצורת ה׳ עשה אותו, מושל.
ואסר על האדם להרוג אדם באיום עונש המיתה, ככתוב, מיד האדם שופך דם האדם וגו׳. אם האדם יש לו שונא שהיה רוצה למצוא סיפוק לרגש הנקמה שלו על ידי מיתתו {של השונא ההוא} והוא יודע שהלה הרג אדם אבל הוא יודע שאם יהרוג {את הרוצח} ימצא יותר סיפוק לנקמתו האישית מאשר לנקמת הרציחה, יעמוד ואל יהרגהו.
וזהו אחד מהפירושים שאפשר לתת לבאדם דמו ישפך, כי באדם דמו ישפך סובל כמה פרושים:
הראשון, שאין הרוצח נהרג אלא בעבור האדם כדי שלא יאבדו בני אדם זה את זה, משל לאדם הקוצץ את אצבעו המורעלת למען לא תשחית את כל גופו.
השני: באדם דמו ישפך – פרושו תהרוג אותו במהרה בין האנשים – בעולם הזה, לפני העולם הבא.
והג׳: באדם – על ידי השוטרים, ככתוב: שופטים ושוטרים וגו׳.
והד׳: באדם – על ידי עדים, ככתוב: על פי שנים עדים. ה׳,
והה׳: באדם – בגלוי, בין אנשים, שלא יהרגהו בסתר...
[וכל העם] ישמעו ויראו. וכמו שציוה לפרסם את הלקאת ה⁠[רשע]...
וחרם אלאנסן מן אן יקתלה אנסן מת׳לה באלקיאד כמא ק׳ מיד האדם שופך דם האדם. פאד׳א עלם באגץ׳ צאחבה ואלד׳י יריד אן יתשפא בקתלה אן קתל [ואן] יקתל⁠[ה] כמא קתל ראי אן ליס מקדאר תשפיה מן גירה מקדאר מא יבלגה [מן] נפסה פיקף פלם יקתלה. והד׳א אול צ׳רוב תפסיר באדם דמו ישפך. [וד׳]⁠לך אן קולה באדם דמו ישפך יחתמל ה׳ [מע]⁠אני. אלאול מנהא אן אלקאתל [אנמא] יקתל בסבב אלנאס לילא יהלך בעצ׳הם בעצ׳א. והו חכמהֵ כמן יכ׳תאר קטע אצבעה אד׳א סמת לילא תפסד ג׳מיע בדנה כד׳אך בחכמהֵ יקתל אלקאתלון ליצאן בהם באקי אלנאס. ואלב׳ אן תפסיר באדם דמו ישפך בין אלנאס באלעאג׳ל אי פי דאר אלדניא קבל אלאכ׳רהֵ. ואלג׳ אן יכון תפסיר באדם באחבאס כמ׳ סיקול שופטים ושטרים. ואלד׳ אן יכון תפסיר באדם בשהוד כמא סיקול על פי שנים עדים. ואלה׳ אן יכון קולה באדם פי אלט׳אהר בין אלנאס לילא יקתל סרא כמ׳ [קאל למען] ישמעו ויראו וכמא אמר באצ׳האר ג׳לד אל⁠[ט׳אלם.
באדם דמו ישפך – אם עדים יש המיתוהו אתם, למה: כי בצלם אלהים.
עשה את האדם – זה מקרא חסר: עשה העשה את האדם, וכן הרבה במקרא.
באדם דמו ישפך BY MAN SHALL HIS BLOOD BE SHED – If there are witnesses you kill him. Why? Because in the image of God [made He man] and he has destroyed the Divine image (Bereshit Rabbah 34:14)
עשה את האדם HE MADE MAN – This verse is abbreviated and should be "the Maker made man"; there are many similar expressions in the Scriptures.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך1כלומר על פי עדים אז דמיו ישפך. מה טעם. כי בצלם אלהים עשה את האדם.
2ד״א שופך דם האדם באדם. להביא המעוברת דמו ישפך.
1. כלומר על פי עדים. עי ב״ר פל״ד. ועי׳ רש״י עה״ת באדם דמו ישפך אם יש עדים המיתוהו למה כי בצלם אלהים וגו׳.
2. ד״א. ב״ר שם. ועי׳ סנהדרין נ״ז ע״ב.
והוסיף לפרש, או: היא מצוה לבני נח – והוא הישר, להרוג ההורג.
וטעם באדם – בעדים.
או: לעיני הכל.
או: בעבור האדם שנשפך דמו, [וכן: בי״ת התשחית בחמשה (בראשית י״ח:כ״ח)],⁠א וכמוהו רבים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
[WHOSO SHEDDETH MAN'S BLOOD, BY MAN SHALL HIS BLOOD BE SHED.] This is a further elaboration.⁠1 It may also be taken, and this appears most likely, as a command to the sons of Noah to execute murderers. The term ba-adam (by man) can be interpreted in one of three ways: in front of witnesses;⁠2 in front of people; or because a man was killed. There are many other such instances.⁠3
1. On at the hand of man, even at the hand of every man's brother, will I require the life of man. God will see to it that the murderers will somehow be killed by another person (Filwarg).
2. The bet meaning in front of; ba-adam, in front of people, i.e. witnesses or in public. The verse thus reads, Whoso sheddeth man's blood before witnesses (or before many people), his blood shall be shed.
3. Taking the bet to mean because (Krinsky). The verse thus reads, Whoso sheddeth man's blood, because he killed a man, his blood shall be shed.
וזה אם היה בסתר. רק אם בגלוי ישפוך אדם דם חברו, מצוה היא עליכם שתהרגוהו.
וטעם כי בצלם אלהים – בעבור כי הבהמות והחיות לא נבראו ללמוד ולהכיר השם ומעשיו, ולהבין העומדים לנצח, כמו האדם שנברא בעבור זה. והנה אם לא תשחט הבהמה היום, ותעמוד ותחיה שנים, אין תקוה לה, כי סופה למות, והיא לא נבראה רק בעבור האדם. והנה אם תועיל לאדם שחיטתה, אין הפרש בין שחיטה ומות, על כן היא מותרת. והאדם, אם יהרג טרם געת עתו, הנה לא תהיה נשמתו שלמה. כי אלו ארכו שניו, היה יודע דברים נעלמו ממנו. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך.
דם – שם, כמו: יד.
באדם – יש אומרים: כדעת המתרגם.
ויש אומרים: בעבור האדם, וכמוהו רבים.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – אם על ידי עדים בבית דין, אי בלא עדים, הקב״ה מזמינם לפונדק אחד (בבלי מכות י׳:).
כי בצלם אלהים עשה – בצלם שיהא דיין ושופט, ולא שיבזוהו ויהרגוהו, כדכתיב: אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כ״ב:כ״ז). שאם יבזו את הגדולים, מי יעשה דין ביניהם, ואל מי ישמעו. נמצא איש הישר בעיניו יעשה, ונמצא העולם נשחת בלא דין ובלא משפט.
WHOSOEVER SHEDS THE BLOOD OF A PERSON HIS BLOOD SHALL BE SHED BY PEOPLE”: In other words, if there are witnesses, the murderer will be put to death by a court.⁠1 And if there are no witnesses, God [will arrange for the murderer to die, as we learned in Makkot 10b, God] “causes them to come to the same tavern…”2
FOR GOD MADE MAN IN THE IMAGE OF ’elohim: I.e. [God created humans] in the image of judges or adjudicators,⁠3 not in such a way that people would be disgraced and killed.⁠4 Similarly5 it is written (Exod 22:27) “Do not curse a judge (’elohim) nor revile a chieftain among your people.” For if people revile their leaders, who will administer justice and to whom6 will people listen? And then the result will be that all people will simply do what is right in their own eyes.⁠7 The world would then be destroyed as there would be no law and no justice.
1. So also
2. There the Talmud explains how God arranges things when there are two people—one guilty of intentional homicide and one guilty of accidental homicide—whose crimes have gone undetected. God causes both of them to show up at the same tavern. The person guilty of accidental homicide then climbs up a ladder and accidentally falls down upon and thus kills the person who had been guilty of intentional homicide. As a result, the person guilty of intentional homicide is now dead, and the person who had been guilty of accidental homicide without any witnesses present, now is guilty of another act of accidental homicide with witnesses (and thus can now suffer the appropriate penalty).
R. Yosef Bekhor Shor is explaining the apparent contradiction that verse 5 suggests that it is God who will seek out the murderer, while verse 6 is assuming that a human court will administer the capital penalty. The solution—that human courts will deal with cases with witnesses and God will dela with the other cases—is also found in Rashi here. See Rashi’s comment to vs. 5, s.v. ומיד האדם, and to vs. 6, s.v. באדם דמו ישפך.
3. In his commentary to 1:26 R. Yosef Bekhor Shor wrote at length about the idea of the creation of humans in the image of ’elohim. There he understood that ’elohim should be seen as the name of God. In his commentary to 1:27 R. Yosef Bekhor Shor presented two options—either that ’elohim is a divine name, or that it means “judges” or “human leaders.” Here R. Yosef Bekhor Shor presents only this second option.
4. The force of the argument behind R. Yosef Bekhor Shor’s interpretation appears to be the following: The reason why the text outlaws murder here, right after the flood, is that the world can survive only if human beings exercise justice. God created humans to be ’elohim, i.e. to be judges. If humans do not protect their judges from harm, the entire fabric of society may fall apart.
R. Yosef Bekhor Shor prefers this explanation to the one that says that the reason that murder is such an outrage is that “it effaces the divine image in [the] victim” (NJPSC). That idea does not work well with any of the explanations of “the image of ’elohim” that R. Yosef Bekhor Shor offered here or in chapter 1.
5. R. Yosef Bekhor Shor seems to be drawing two different parallels between our verse and the verse in Exod. In both verses the word ’elohim is to be understood, he says, as meaning “judge.” And in both verses the idea is that judges have to be protected in order to ensure the stability of society.
6. I have translated the text ואל מי ישמעו, as it is found in Cohen. The version וא"כ מי ישמעו, found in Jelinek and Nevo, makes little sense in this context.
7. An allusion to Judg 17:6.
שופךבאדם דמו ישפך – אני אדרש דם ההרוג אם אין עדים, אבל אם יש עדים, על השופטים להרג ההורג כמו שיראו מן הדין, זה הוא באדם, על ידי הדיינין.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – כי הוא נכבד מכל הנבראים השפלים עד שהאל בראו בצלמו בשכל שנתן בו, לפיכך יש לשאר הנבראים שייראו ממנו, וגם איש את אחיו שלא ישחית גופו וצלמו, כי אם יהרגהו הנה השחית מעשה האל, הנכבד שבשפלים, והוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו, הנה עשה כנגד האל לבטל מעשיו, ואף בפחותים מן האדם לא היה רשות לאדם להשחיתם עד שצוה האל לנח, וגם בצומח שהוא פחות מן החי היה צריך מצות האל להתירם לאדם ולחוה כמו שאמר: הנה נתתי לכם את כל עשב וגו׳ ולכל חית הארץ וגו׳ (בראשית א׳:כ״ט-ל׳).
וכן צוה האל לשפך דם האדם לחטאו, כמו שצוה בתורת משה רבינו, בראוים לעונשא מיתה לפי חטאם, כל חוטא כראוי לו, לפי שהוא השחית צלמו תחלה בעברו מצות האל, והנה אין צלם אלהים ושכל לעובר, כי השכל יורה שישמר העבד מצות אדניו גם שכלו ימנע אותו החטא כל שכן כשהוא מצות האדון.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י פריס 194: ״לענש״. בכ״י מינכן 28: ״לענשו״. בכ״י מוסקבה 495: ״נענש״.
שפך..באדם ישפך, God says: “I, personally, will demand satisfaction on behalf of the slain person if there are no witnesses who can testify against the murderer, so that a human tribunal will execute the guilty person. This is the meaning of the extra word באדם; i.e. by means of the judges.
כי בצלם אלוהים עשה את האדם, for he has been set apart from all other creatures in the universe, so much so that God personally made עשה, him in His image by endowing him with an intelligent brain. This is why humans are also held responsible for killing fellow humans, as they, no less than the animals, destroy a creature that had been made in God’s own image. If man had been forbidden to kill inferior creatures for food until given special permission to do so now after the deluge, how much more sacrosanct is the life of a human being who was created in God’s image. Remember that it required a special permission by God for man and beast to use even the plants as food for themselves, although the plants are inferior even to the animals. Keeping all this in mind, it is clear that in order for any creature being allowed to destroy a human being a special directive from God ordering this was required. This is why Moses in the chapters dealing with the retribution for the Jewish people, both in Bechukotai, and in Ki Tavo¸describes that God will issue such instructions to the beasts, just as He had done during the plagues (#4) in Egypt when the wild beasts invaded human habitations and wreaked havoc. When man, due to his own deeds, forfeits his claim to wearing the image of God on his face, the beasts no longer seeing such an image, feel free to attack such humans. An unborn fetus does not possess this divine image, i.e. it has no discernible intelligence. Intelligence is that which makes a slave obey his master, seeing that he would suffer if he did not; therefore when a human being disobeys his master (God), he displays lack of intelligence, i.e. can no longer demand to be treated like human being.⁠1
1. I have paraphrased the last few lines.
באדם דמו ישפך – עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר: לא תרצח (שמות כ׳:י״ב).⁠1
כי בצלם אלהים – דוגמת: אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז), עשה את האדם – שיהא דיין ושופט לירא ממנו ולא שיבזוהו ויהרגוהו.⁠2
1. מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:י״ב, כ״א:י״ב.
2. שאוב מר״י בכור שור.
באדם דמו ישפך, "his blood will be spilled by a fellow human being.⁠" Here the Torah revealed the penalty for murder. Where had it issued the warning not to commit murder? This is found in Exodus 20,13: לא תרצח, "do not commit murder!⁠"
כי בצלם אלוהים, the meaning of the word: elohim here is the same as the meaning of that word in Exodus 22,27, where it means that one must not curse a judge.
עשה את האדם, He appointed man on earth to be judge so that fellow man would be deterred from committing sins and crimes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

שופך דם האדם באדם – פירוש באדם בפני אדם, כלומר בפני עדים, דמו ישפך על פי ב״ד. וזאת כונת תרגום אונקלוס שתרגם דישוד דמא דאינשא בסהדין על מימר דיינא דמיה יתשד. תרגם אונקלוס באדם בסהדין.
כי בצלם אלהים עשה העושה את האדם.
ובמדרש ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא החונק את עצמו, יכול אפילו כשאול ת״ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה ת״ל אך. מיד כל חיה – אלו ארבע מלכיות שנקראו חיות, מיד האדם אלו ישראל שנאמר (יחזקאל ל״ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. מיד איש אחיו אלו בני עשו, שנאמר (בראשית ל״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. אדרוש את נפש האדם – לעתיד לבא.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך" when someone spills the blood of a human being his own blood is to be spilled by a human being.⁠" The word באדם, means: "before a human tribunal.⁠" There have to be witnesses who can testify. If so, the guilty person is subject to execution. This is also the thrust of the Targum's translation: דישוד דמא דאינשא בסהדין על מימר דיינא דמיה יתשד, Onkelos clearly translates the word באדם as "in the presence of witnesses.⁠"
כי בצלם אלוהים עשה את האדם, "for in the image of G-d did the Maker make man.⁠" [This is obviously not a literal quotation of our verse, as the word העושה, does not appear in the text The author adopted Rashi's comment that the word העושה is missing in our text and has to be substituted by the reader. Rashi adds that there are numerous other examples of this type throughout the Torah.]
Bereshit Rabbah 34, 14 understands the words אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, as including suicide by means of asphyxiation when no blood has been spilled. To the question if the kind of suicide committed by King Saul who was already in his death throes when he commanded the Amalekite to finish him off so that he would not be captured by the Philistines alive counted as suicide, the answer is that it is not, as the word אך in our verse is an exclusion and exempts such a situation.
The question is also asked if people such as Chananyah, Mishael, and Azaryah who allowed themselves to be thrown into a fiery furnace (i.e. certain death) had been guilty of a form of suicide, the answer is negative and the reason cited is also the restrictive word אך in our verse (verse 5). The words מיד כל חיה are understood by the Midrash as a reference to the four empires who have hosted Jews in exile as these are referred to as חיות, comparable to beasts in Daniel 7.3.
מיד האדם, this is a reference to Israelites who have been referred to as אדם by Ezekiel 34,31 when he said ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, "and you are My flock, sheep of My pasture-you are Adam.⁠" The words מיד איש אחיו refer to the descendants of Esau as Yaakov prayed in Genesis 32,12 "save me please from my brother, from Esau.⁠" The words אדרש את נפש האדם, refer to an accounting to be rendered at a future time.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – ה״פ כי בצלם אחד שהיה לו לאלהים עשה את האדם. וי״מ כי בצלם אחד עשה אלהים את האדם. אך אין הניגון נראה הכי.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – י״מ באדם פי׳ בשביל האדם ששפך דמו ישפך גם דם השופך:
שופך דם האדם דמו ישפך, "anyone shedding human blood will have his own blood shed by human beings.⁠" Some commentators understand the word באדם in this verse to mean: "on account of the man who had shed his blood.⁠" Now the blood of the original killer has to be shed also.
באדם – על ידי אדם.⁠1
בצלם אלהים עשה את האדם – הנה ׳אלוהים׳ דבק עם ׳בצלם׳,⁠2 כי אין אחרי אנשי כנסת הגדולה כלום, שעשו מאריך במלת ׳בצלם׳ וזקף במלת ׳אלוהים׳.⁠3 אם כן ׳עשה׳ רומז לָעושה,⁠4 ואין ספק שהשם ית׳ הוא העושה הראש.⁠5 גם ׳אלוהים׳ הכתו׳ כאן משרת גם לזה כמו שיש רבים במשלי כן.⁠6 ובזה עמוקות והוראות שונות כולם צדקו יחדיו (תהלים י״ט:י׳), ולזה כיון נותן התורה בזה ובזולת זה בכמה מקומות, כי כמו שדבר בשמות משותפות למען יהיו מורים ענינים רבים,⁠7 כן דבר במאמרים סובלים הוראות רבות יחד כולם אמת, וזהו הפלגת הלשון. אבל אין זה בכל, אבל לברור מין מין היא הסכנה וזכור זה.⁠8
1. נגד ראב״ע, שכתב: ׳⁠ ⁠׳. מן הסתם כוונת ריא״כ כפירוש רש״י ורד״ק (על פי תרגום אונקלוס) שהוא במיתת בית דין.
2. המלים ׳בצלם אלוקים׳ מחוברות יחד בסמיכות. ׳צלם׳ – נסמך ו׳אלוקים׳ – סומך.
3. במלה ׳בצלם׳ יש טעם מחבר, ולכן על פי טעמי המקרא היא מחוברת עם ׳אלוקים׳. טעמי המקרא שנמסרו מאנשי כנסת הגדולה מחייבים מבחינה פרשנית ואין לערער אחריהם.
4. כיוון ש׳אלוקים׳ סומך ל׳בצלם׳, אין ׳אלוקים׳ נושא הפועל ׳עשה׳, אלא הנושא חסר במשפט, והפירוש הוא כמו ׳עשה העושה׳.
5. ברור כי ה׳ נחשב העושה הראשוני של כל אדם ואדם, אף על פי שגם אביו ואמו הם גורמי ביניים ביצירתו.
6. בנוסף ניתן לומר שהמילה ׳אלהים׳ מתפקדת פעמיים, גם כסומך ל׳בצלם׳, וגם כנושא עשית האדם, כאילו כתוב ׳בצלם אלהים, אלהים עשה את האדם׳. במשלי קיימים דוגמאות רבות של פסוקים בהם מילה אחת משמשת לשני חלקי המשפט.
7. התורה משתמשת לעיתים במילים רבות-משמעות כדי שנשמע שתי משמעויות בו-זמנית.
8. לא תמיד קיים רב משמעות, ויש לנקוט זהירות כאשר מפרשים פסוק, שמא נפרשו שלא ככוונתו.
וכל זה אמנם יהיה כשהרג שופך הדם ואין רואה, אבל אם יש עדים — הנה ציוה אותם ה׳ יתעלה שמי שישפוך דם האדם - יִשָּׁפֵךְ דמו על ידי האדם מידה כנגד מידה, וזה בלי ספק יהיה על ידי הדיינים והשופטים, והם ישמעו דברי העדים ויחקרו אם דבריהם אמיתיים אם לא. ואמנם הסיבה אשר חייבה שלא יִשוה האדם בזה הענין לשאר בעלי חיים, היא היותו נברא בצלם אלהים, מה שאין כן בשאר הבעלי חיים, ולזה יֵהָרֵג הורגו, והותרה הריגת הבעלי חיים.
ובמקום שיהיה אדם אדרוש על ידו דם הנרצח והוא אמרו שופך דם האדם באדם ר״ל אדם אחר דמו ישפך באופן שעכ״פ ההורג יהיה נהרג אם ע״י אדם ואם ע״י סבה ונתן הסבה למה ידרוש דם האדם ולא יעשה כן בדם הב״ח הנהרגים לאכילה כי בצלם אלהים עשה את האדם רוצה לומר ואין ראוי להשחית צלם נכבד כמוהו מה שאין כן בב״ח שלא נבראו בצלם. ומזה תדע שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו רומז אל הנפש החיונית המרגשת שהיא הנשואה בדם ונתיחסה אל הבשר כמו שכתוב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש הוא רמז לנפש המשכלת והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מפאת נפשו השכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש אמר בענין הב״ח אך בשר בנפשו דמו רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם שהיא השכלית כי למ״ד לנפשותיכם תשמש בעבור כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. הנה התבארו פסוקים אלו והותרה השאלה הי׳.
והר״ן כתב מיד כל חיה אדרשנו שאם חית השדה תשפוך דם האדם השם ידרשנו לנקום נקמתו כי לא הותר לחיה בשר האדם כמו שהותר לו בשדה וענין זה הוא שהטביע השם טבע לכל חיה ההורגת אדם שיחלש טבעה באופן שכל מוצאה מן החיות יהרגנה לרוע ענינה. אבל איני יודע מאין זה לרב.
באדם דמו ישפך – בית דין של מטה.
כי בצלם אלהים – וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרוש דם שאר בעלי חיים, ״כי בצלם אלהים עשה״, בצלם העצמים הנבדלים הנקראים ״אלהים״, עשה איזה מהם, ״את האדם״. כי אמנם מאז שאמר האל יתברך ״נעשה אדם״ (בראשית א׳:כ״ו) נתן כח בעצמים הנבדלים, או באחד מהם, להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי. ובהיות האדם ״בצלם אלהים״, אשר היא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל, ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים.
באדם דמו ישפך, a reference to a human tribunal.
כי בצלם אלוהים, this is the reason why God exacts retribution for killing human beings, whereas He does not exact retribution from man for killing animals,⁠a The animals have not been created in the image of God, so that their death does not deprive the earth of a divine image. Only human beings are described in the Torah, on occasion, also as אלוהים, as for instance in Exodus 22,8.
את האדם, from the moment God had said (Genesis 1,26) נעשה אדם, “let us make a human being,” He had endowed His creatures with an independent intelligence, able to defy Him either collectively or individually. It is this “divine attribute” of man that makes him sufficiently important for his Creator to demand an accounting from those who destroy that divine image by killing a human being.
a. even though killing, say for sport is prohibited.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] שופך דם האדם באדם דמו ישפך
[1] יבמות פרק שישי דף סג ע״ב (יבמות סג:) ב
[2] סנהדרין פרק שביעי דף נו ע״ב (סנהדרין נו:), ודף נז ע״א ב, וע״ב, ופרק שמיני דף עב ע״ב ב
[ב] כי בצלם אלהים עשה את האדם
[1] ברכות פרק תשיעי דף סא ע״א (ברכות סא.)
[2] יבמות פרק שישי דף סג ע״ב (יבמות סג:)
[3] אבות פרק שלישי [משנה יד]⁠1 דף ח ע״ג2 (משנה אבות ג׳:י״ד)
1. בדפוסים הישנים לא קיים מספור למשניות אלא לפרקים בלבד.
2. ההפניה במשנה לדף ועמוד תואמת לדפוס וינציאה הראשון. עיין עוד בהקדמה עמוד 5.
כי בצלם אלקים: קדש.
(ו-ז) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים וגו׳. ואתם פרו ורבו וגו׳ – כאשר יאמר משל הקדמוני כל ההורג בסכין סכין יהרגנו. לכן שופך דם האדם דינו שע״י אדם אחר דמו ישפך. ואם תשאל למה הקפיד ה׳ ככה על הריגת אדם אחד בעולם מלא הלא כמה וכמה אנשים מתים ונולדים כל היום ומה יתן ומה יוסיף יחיד אחד פחות או יותר? תירץ לנו הכתוב {לט} שכל איש ואיש תמונה וצורה לעצמה וכל אחד משונה בצלם ובדמות אל איש אחר כאשר כתבנו בפרשת בראשית בפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו. ואם כן כל ההורג איש אחד מאביד התמונה ההיא אשר אין באיש אחר כדמותה וגדול עונו מנשוא כאלו איבד עולם מלא. הלכך דמו ישפך. כי בצלם אלהים עשה את האדם רצונו כי אלהים עשה את האדם בצלם ובדמות משונה מזולתו מה שלא תראה בבהמת ובחית הארץ. כי אולם אם ישתנו בגווני העור אין להם שנוי והבדל בפרצוף כאשר בבני אדם. ואם לא תפרש ככה אין בכתוב הזה מפורש מי עשה את האדם. ואם אמת ויציב שאיש אחד מישראל חשוב למלא את העולם. על כן אתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה ואל תעצלו מלקנות מתנות טובות כאלו. באופן שכל הכתובים שואלים כענין ומקושרים בקשר אמיץ יחד. ומה הטיבו אשר דברו חז״ל כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא וכו׳ ולא כתבו כאלו קיים כל העולם. הואיל ואין הדבר כן אלא שקיים אחת מן התמונות הנבראות למלא את העולם ומבלעדו העולם איננו מלא אלא יחסר צלם אחד וכל המקיימו מקיים העולם מלא כמות שהוא:
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – לפי שאמר ״ואך את דמכם״ וגו׳, הייתי אומר שהוא פטור מדיני אדם, וכל עונשו בידי שמים? על כן סמך ״שופך דם האדם״ בזדון תהיה מיתתו בבן אדם וְהָמֵת ימיתוהו. ולא אמרתי שאני אדרשנו אלא אם אינו אפשר לדונו בבית דין, וכגון ההורג את עצמו, או שהרגו זולתו ולא נודע מי הכהו. ומטעם זה אמר ״מיד איש אחיו״, שיוכל להרגו בסתר שהאחים יושבים יחדו, וטומנו בעפר אין רואה, ואין חושד אותו להביאו בדין, כי אחים הם. אבל שופך דם האדם בגלוי באדם דמו ישפך, כי לא יכופר רק בדם שופכו.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – זהו טעם לכל האמור בענין שהתיר כל רמש לאכלה, ולהיות בשרם מאכל לאדם ולחית הארץ, ולא התיר בשר האדם. וגם חִיֵיב מיתה כל שופך דמו, לפי שאין גוף וחיי האדם דומים לגופות וחיי הבהמה, כי צלמם נבזה, ואין לנפשותיהם עסק בגופם רק לדברים שתחת השמש, לא לעסוק בענינים אלהיים. אבל גוף האדם נברא בצלם אלהים, כלומר שתהיה קשורה בו נשמת חיים בעלת הכח בשכל ובבינה ולעשות צדק ומשפט ומישרים תחת השמש; ובאלה חפץ ה׳, ולתכלית זה קָשַׁר הנשמה העליונה בצלם זה. ולפי שהצלם הזה כלי למעשה קדש נקרא ״צלם אלהים״ וכמו שבארנו במעשה בראשית. ועל כן שופך דם האדם, אעפ״י שלא אבד רק הגוף וחייו ולנשמתו לא עשה כלום, הנה השחית צלם אלהים שנברא להתעסק בחכמה תחת השמש, ועתה שנפרדה נפשו ממנו אין חכמה ומעשה ודעת לעשות עוד דבר תחת השמש.
באדם דמו ישפך – הפסוק שלמעלה מדבר בהורג נפש בלי עדים או בסתר ואמר שם אני אדרוש דמו שנידון בדין שמים, וכאן אמר שההורג נפש בגלוי ובעדים, יומת במשפט הדיינים, וזהו באדם, כלומר ע״י אדם אחר, וטעם גודל העון הזה הוא:
כי בצלם אלהים עשה את האדם – ולא נברא תחת השמש כשאר בעלי חיים לאכול ולשתות וכיוצא, אלא לעבוד את השם ולטהר נפשו ולזכותה בימי הבלו, ומי שמאבדו בלא עתו לא הרע לבד לגופו, אלא לנפשו שמנע אותה מעבודתה ומתקונה, ואעפ״י שהמשחית צלם האדם לא נגע בנשמתו, כי גם בהפרדה היא נשמת חיים כמבראשונה, הנה השחית צלמו שהוא צלם אלהים משכן לנשמה שעל ידו תעבוד בע״הז, ולכן המשחית אותו דם יחשב לו, והבן:
באדם – ע״י אדם, והבי״ת משמשת שמוש האבלאטיווס שבשאר לשונות אצל פעל מקבל כפעולה, כי אין דרך לשון הקודש להשתמש במ״ם בענין זה.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – עיין למעלה א׳:כ״ז. והנה התורה נותנת מעלה וכבוד לאדם, יהיה כל אומה שיהיה, וכן ר׳ עקיבא אמר {משנה אבות ג׳:י״ד} חביב אדם שנברא בצלם שנ׳ בצלם אלהים עשה את האדם (וזה כולל האומות כולן), ואח״כ אמר על ישראל בפרט חביבין ישראל שנקראו בנים למקום – והנה הדבר ברור כי רציחת הנכרי אסורה גם מן התורה וגם מן המשנה כי מעלת צלם אלהים איננה פרטית לישראל, אך היא כללית לכל האדם.
by a man (ba-adam). The prefix bet serves as the equivalent of the ablative, which is found in other languages in connection with a passive verb [to indicate the cause or means of the action], for in Hebrew the prefix mem (“from”) is not used for this purpose.
for in the image of God, etc. See above at Gen. 1:27. The Torah gives eminence and honor to humankind regardless of nationality. Rabbi Akiva said, “Beloved is man, for he was created in His image, as it is said, ‘For in the image of God He made man’” (Avot 3:14): this statement includes all nationalities. He then went on to say, “Beloved is Israel, for they are called the children of the Omnipresent.”
It is clear that the killing of a Gentile is forbidden by both the Torah and the Mishnah, for the quality of the “image of God” is not particular to Israel but is common to all humankind.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – עונשי בית דין של התורה, אין מטרתם למנוע אנשים מלחטוא, ואף לא לשלם לרשע כגמולו. זאת, למרות הנאמר במקום אחר: ״וכל ישראל ישמעו ויראון״ (דברים יג, יב ועוד מקומות), וכן: ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד). עלינו להתבונן בענין זה, כדלהלן:
עונשי בית דין של ישראל, אינם ניתנים על בסיס ראיות בעלמא או על פי הודאת בעל דין, אלא אך ורק על פי שני עדים והתראה. ועל העדים, לא רק לראות את המעשה, אלא גם להתרות את החוטא סמוך ממש לשעת המעשה, ולהזכירו מה שכתוב בתורה. מצב כזה אינו מצוי בדרך כלל, וכל פושע זהיר יוכל בנקל להשמר מעונש אם רק ירצה. ועוד, רוב עבירות הממון, וגזל בכללם, אין עליהם כל עונש ואף לא קנס כספי, אלא חובת תשלומין בלבד. דינים אלה, המיוחדים למשפטי התורה, מוכיחים ברור שעונשי בית דין אינם באים למנוע אנשים מלחטוא.
דווקא הפסוק ״וכל ישראל ישמעו ויראו״, הנראה לכאורה כראיה שמטרת העונשים למנוע מלחטוא, מוכיח את ההיפך. בארבעה מקומות בלבד נאמר ״וכל ישראל ישמעו ויראו״: בעדים זוממין [דברים יט, כ], בבן סורר ומורה [שם כא, כא], בזקן ממרא [שם יז, יג], ובמסית ומדיח [שם יג, יב] – וכולם הם יוצאים מן הכלל. המעשים כשלעצמם ותוצאותיהם המיידיות אינם ראויים כל כך לגנאי. המסית, הסית בפיו בלבד – ללא הצלחה. עדים זוממין, רק זממו ולא עשו. זקן ממרא, יתכן שהצדק עמו, אך הוא חייב לבטל את דעתו [דהיינו לא לפסוק כדבריו] מפני דעת הרוב בבית הדין הגדול. בן סורר ומורה נהרג רק על שם סופו [סנהדרין סח, ב]. לאמיתו של דבר, כל ארבעתם נהרגים רק על שם סופם, כשלוקחים בחשבון את התוצאות החמורות של מעשיהם – שבמבט ראשון נראו כקלים. מטעם זה מקפידה התורה, שכל העם ישמע שאדם נתחייב מיתה בשל עבירה כזו. החינוך להרחקה מהחטא, אינו הסיבה לעצם העונש, אלא לעשייתו ברבים או להכרזתו ברבים (ראה מחלוקת ר׳ עקיבא ור׳ יהודה, סנהדרין פט.). ומכיון שרק בארבעת המקרים האלה מצריכה התורה הוצאה להורג פומבית או הכרזה ברבים, הרי מוכח מכאן שמטרת העונשים במשפטי התורה איננה למנוע עשיית הרע.
כמו כן, אין להוכיח מהנאמר ״עין תחת עין״, שתכלית העונש – לשלם לחוטא את גמולו המגיע לו. לפי קבלת חז״ל למדנו ש״עין תחת עין״ פירושו תשלומי ממון. רבותינו גם הוכיחו שאם ״עין תחת עין״ היה פשוטו כמשמעו, לא היה ניתן לקיים אותו באופן צודק (בבא קמא פד.). ואף מהמקרא עצמו מוכח שהביטוי ״עין תחת עין״ פירושו תשלום ממוני מדוייק, ואין לקבל אותו כפשוטו, שהרי לפני שנאמר ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד), כבר קבעה התורה שעשיית חבורה מחייבת תשלומי ממון: ״שבתו יתן ורפא ירפא״ (שם כא, יט).
אמור מעתה, ״עין תחת עין״ אינו אלא מגלה את העיקר הגדול של דיני העונשים בתורה: זכויותיו של אדם שמורות לו רק במדה והוא מכיר בזכויות האחרים, ומיד משפגע בזכויות האחרים הוא מאבד את זכויותיו. אך הוא חוזר וזוכה בזכויותיו על ידי תשלום לחברו, או קבלת עונש; כך מתקן האדם את העוול תיקון אובייקטיבי. או, אם אין הדבר אפשרי, הוא יוכל לתקן את העוול על ידי הכרה יסודית במעשהו הרע.
לדעת חז״ל, כל עונש הוא כפרה. לא כפרה על מידת הצדק שלקתה, אלא כפרה על החוטא עצמו. אף להרוגי בית דין יש עתיד לבוא. מיתתם מכפרת על מעשיהם, והם זוכים לחיים חדשים במחוזות חדשים של טהרה.
כי בצלם אלקים עשה את האדם – פסוק זה חוזר ומדגיש את מעלתם היתירה של גוף האדם ושל חיי האדם. הוא נותן את הטעם היסודי לקבוצת ההלכות השלמה שנאמרה כאן: עולם החי נמסר למאכל לאדם; לנפש הבהמה לא הותר להקלט בתוך גוף האדם – זהו איסור אבר מן החי; מציאות גופו של האדם שייכת לה׳ ואסור לפגוע בה.
באדם: תרגם אונקלוס ״על מימר דיניא ובסהדין״1. והא דאיתא בסנהדרין (נז,ב) דגוי נהרג ע״י עד אחד ובדיין אחד, היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות, דבישראל לא מהני ובדיני אומות העולם מהני, אבל סתם בני אדם אין נאמנות לעד אחד ודיין אחד שלא יטה דינו.
כי בצלם אלהים וגו׳: הוא מזל2, כמו שכתבתי לעיל (א,כו). וההורגו בלי זמנו הרי המלאך תובע דיוקנו הרבה.
1. משמע שני עדים. וכן ברש״י ׳אם יש עדים המיתוהו אתם׳, וכן בראב״ע.
2. שהוא מלאך... המסבבו ומגן עליו מנזק (לשון רבינו לעיל א,כו).
באדם דמו ישפך – במקומות הרבה העיר שד״ל שלא יבא בלשון עברי הפעול עם מ״ם אחריו להוראות האבלטיף עד״מ ״הבשר נאכל מן הכלב״ איננו פעול לדיבור ״הכלב אכל את הבשר״ כמו בלשונותינו, לפי שהמ״ם משמשת כאן להוראת ״יותר״, ולא להוראת מן או על ידי; ואם נמצא גרושה מאישה (פרשת אמר), תעזב מהם (פרשת בחקתי) וזולתם מתי מספר שנראים כיוצאים מן הכלל, נוכל לפרשם בדרך אחרת, עיין פירושי שד״ל עליהם; ודעת מע׳ החכם ידיד נפשי כ״ר יוסף צמח קאמיריני שמפסוק זה ומפסוק ואדני צֻוָה בה׳ (פרשת מסעי) וזולתם יש להוכיח שבלשון הקודש תבוא בי״ת במקום מ״ם להוראת האבלטיף, ובאדם דמו ישפך הוא כאומר האדם ישפוך דמו, ואדני צוה בה׳ כמו ה׳ צִוָה את אדני.
באדם דמו ישפך – כל האנושות כולה נחשבת כאן לסמכות שיפוטית. על האנושות, על הציבור, מוטל לדאוג לכך שהרוצח יבוא על עונשו. בכאן נצטוו בני נח על הדיינים.⁠1 אונקלוס מתרגם ״בסהדין על מימר דיניא דמיה יתשד״, כאילו מוסבת המלה ״באדם״ הן על ״שופך״ הן על ״ישפך״, וייתכן שאונקלוס מוסיף ״בסהדין״ רק כדי למנוע את הטעות שניתן להרוג את הרוצח גם ללא עדים, על פי חשד בלבד. אך הנה שנינו בסנהדרין (נ״ז:), כי בן נח נהרג אפי׳ על פי עד אחד, ותרגומו יהיה איפוא שלא כהלכה, אלא אם כן נניח, כי לדעתו חלה כל החוקה הזאת גם על ישראל, ומשום כך הצורך בשני עדים — סהדין; והשווה נתינה לגר.
כי בצלם... האדם – נושא הסיפא הוא — ״אלהים״;⁠2 והשווה להלן י״ד:א׳-ב׳.
1. בענין ז׳ מצוות דבני נח עי׳ סנהדרין נ״ו. ואילך, ושם מצוות הדיינים לא מפסוק זה היא נלמדת (המ׳).
2. וכרש״י בד״ה עשה את האדם.
שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים וכו׳ – ע״ד מליצה יתכן, כי באדם קאי על דיין, שנהרג ב״נ (בימים הקדמונים) בדיין אחד, עיין אונקלוס על מימר דיניא ובסנהדרין יעו״ש, וזה שאמר כי בצלם וכו׳, בדמיון צלמו מה הוא דן ביחידי אף את תהא דן ביחידי כי שכל האדם אשר הוא השופט בצדק הוא חלק מהכל [מהשכל] האמיתי ית״ש.
שפך דם האדם כו׳ ואתם פרו ורבו כו׳ – שטחיות הכתובים עפ״י הברייתא דסוף חזקת הבתים בדין שנגזור על עצמינו שלא נישא נשים כו׳ ונמצא זרעו של א״א כלים מאיליו, ולא ע״י עו״ג רש״י, לזה אמר כי אף בשעת שיש חרב ושפיכת דם הרבה אין לכם להביט ע״ז כי אנכי אדרוש את נפש האדם ושפך דם האדם דמו ישפך רק אתם פרו ורבו ולא תאמרו כי למה נלד לבהלה ולכליון מוטב שיהיה כלה מאליו אין לכם להביט ע״ז ולכן כתיב בשאלתות דרב אחאי פרשה ברכה דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים מקרא דירמי׳ דאמר קחו לכם נשים והולידו בנים כונתו דאף בעת הגזירה והגלות מצוה לפרות ולרבות כמו ירמי׳ שצוה לבני הגולה בבבל ועיין הגהות מיימוני פרק ט״ו מהלכות אשות בזה ודו״ק היטב.
שופך דם האדם – ואף בת נח שהרגה נהרגת, ואע״פ דכתיב מיד איש, הדר כתיב שופך דם האדם – מכל מקום.⁠1 (סנהדרין נ״ז:)
דם האדם באדם – תני, משום רבי ישמעאל אמרו, בן נח חייב על העוברין, דאמר קרא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזה הוא אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.⁠2 (סנהדרין נ״ז:)
דם האדם באדם – תניא, רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו, אמר לו, ראה שישר׳ הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הצל דמו של זה בדמו של זה3 (שם ע״ב:).
דמו ישפך – מכאן שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף4 [שם נ״ו א׳ וברש״י) כי בצלם אלהים וגו׳. הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם5 (אבות פ״ג מי״ח)
1. וכהאי גונא דרשינן לעיל בפ׳ בראשית בפ׳ על כן יעזב איש וגו׳ ובפ׳ משפטים בפ׳ מכה איש, וע׳ מש״כ שם..
2. ולחד מ״ד ילפינן מפ׳ זה דכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק ושדי לי׳ האי אדם אסיפא דקרא ודריש בי׳ הכי, באדם דמו ישפך, איזו היא שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זו חנק, אבל אנו קיי״ל דמיתתו של ב״נ בסייף וכפי שיבא בסמוך, וא״כ ממילא קיימא דרשתו של ר׳ ישמעאל שלפנינו, וכן קיי״ל.
3. כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף, דהיינו באדם, בשביל הצלת האדם הנרדף, וע׳ בירושלמי סנהדרין פ״ה ה״א.
4. ומיתה אחרת לא מצינו בהו, ובשאר מיני מיתות, סקילה שריפה וחנק אינה שפיכות דם.
5. לכאורה הוא כפל לשון, חביב אדם, חבה יתרה נודעת לו, וי״ל דמ״ש חבה יתרה נודעת לו – הכונה היא חבה יתרה הראה הקב״ה לאדם בזה שהודיעו שנברא בצלם, וכמ״ש בביצה ט״ז א׳ הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.
ובזה ניחא מה שלא הביא הפסוק המוקדם בפי בראשית ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכן בצלם אלהים ברא אותו, יען דהתם סיפר הכתוב רק סדר הבריאה, אבל הכא הם הדברים שאמר הקב״ה לנח ולבניו, ומכוון להכונה שכתבנו, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ⁠־בָֽהּ׃
But you,⁠1 be fruitful and multiply; swarm through the earth and multiply in it.⁠"
1. But you | וְאַתֶּם – See R"Y Bekhor Shor that this command stands in contrast to the warning against murder, with Hashem stating that He wishes not a loss of life but a proliferation thereof. Alternatively: "And you"; in addition to the animals who had already received a blessing to multiply after the Flood, God now commands man to do the same (Ramban).
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[סד] 1ואתם פרו ורבו. כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, כו׳ והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה׳:כ״ו) לישראל נאמרה ולא לבני נח, ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. (סנהדרין נט:).
[סה] 2אמר ר״ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם, וכו׳ למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו, והכתיב ואתם פרו ורבו, עד סיני. (ט״ז ה.).
[סו] 3דתני דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח כו׳ סירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה. ואידך לברכה בעלמא. (סנהדרין נז.).
[סז] 4ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, אמר ריש לקיש ברית נחלקה לאוירות. (בראשית רבה ל״ד י״ד).
[סח] 5לאמור לאסורים צאו (ישעיהו מ״ט:ט׳) לאמור לאסורים מתשמיש המטה צאו מן התבה. לאשר בחושך הגלו אלו הבהמה והחיה והעוף. מיד אמר להם ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. (תנחומא נח י״א).
1. לעיל פרשה א. מאמר תשצג. ולעיל מאמר ד. והתוס׳ כ׳ תימה מנ״ל דלא נאמרה לבני נח, ואי משום דלא חשיב ליה בהדי ז׳ מצות הא אמר לעיל דקום עשה לא קא חשיב. וי״ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פו״ר מצווה שלא להשחית זרע. ובחי׳ רבינו יונה כ׳ לתרץ קושיא זו מדלא אשכחן שום גר תושב שיעשו דברים אלו לשם מצוה הוא דאמר הכי (לישראל נאמר ולא לב״נ) אבל בכולהו שאר מצות איכא גרים ותושבים דמקיימי להו. ודבריו צ״ב דהרי גם עכו״ם עוסקים בפו״ר, ובמילה אפשר לפרש כפשוטו, אבל בפו״ר א״מ. ונ״ל דכוונתו כמש״ל פ״א מאמר תשצג. דעיקר פו״ר הוא צורך טבעי שהטביע הקב״ה באדם, והמצוה פו״ר שנצטוו ישראל הוא לכוון לעשות הדבר לשם מצוה. ונראה דזה כוונת הרמב״ם בס׳ המצוות מצוה רי״ב. שצונו לפרות ולרבות ״לכוון לקיום המין״ והיא מצות פריה ורביה והוא אמרו יתעלה ואתם פרו. הוסיף התיבות לכוין לקיום המין מה שלא מצאנו במצוה אחרת כי קיי״ל מצות אין צריכות כוונה. ולהנ״ל בכאן עיקר המצוה לישראל הוא הכוונה לקיום המין ובכל המעשים הנמשכים מזה, ועי׳ בריטב״א כתובות ז: לענין הברכה שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ע״כ ברכה זו אינו אלא בענין קדושה על שקדשנו הקב״ה יותר מעכו״ם בענין פו״ר. וזה הוא כוונת הר״י שיעשה דברים אלו ״לשם מצוה״ דבפועל מקיימין שזה הוא ענין טבעי, והמצוה שהוא לכוון לקיום המין לשם מצוה את זה לא מקיימין וע״ז קאמר לישראל נאמר ולא לב״נ. ועי׳ מ״ש הרס״ג באמונות ודעות מ״י פ״ו ועי׳ לעיל מאמר ה. שהבאתי דברי המדרש תדשא, ובילק״ש שופטים רמז מב. מביא לשון התדשא וגורס ואתם פרו ורבו, וזה נכון, כי כאן הוא מקור למצות פו״ר: צריך מנין אחר להתירו. כיון שנאסרו בתשמיש ג׳ ימים קודם למתן תורה הוצרך להתיר להם. והוי נאמר ולא נשנה דלישראל נאמר ולא לב״נ.
2. לאבותינו, עושי העגל. לא באנו לעולם, שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים (רש״י). ועיי״ש בפי׳ הר״ח וצ״ב.
3. הא דלא הביא מרישא דקרא ואתם פרו ורבו. י״ל דס״ל דזה אתי לציווי מצות פו״ר, ורבוי בתרה אתי לרבות סירוס, ומדברי ה״ר נתנאל מקינון שהביאו תלמידי הר״פ מובא בס׳ חו״ח מכת״י נראה דהי׳ להם גי׳ אחרת שכתב בשמו בסנהדרין נט. דקרא ואתם פרו ורבו דמייתי לקמן לאו היינו דלעיל היינו פרו ורבו שנכתב גבי בהמה חיה ועוף (לעיל ח. יז) לכן מוקי לה לסירוס שכן דרך שמסרסים בהמה ועוף וחיה. ומדבריהם שם נראה שפירשו דהלימוד מפרו ורבו. ולפ״מ דמבואר לפנינו י״ל שפיר כמ״ש.
4. לאוירות, לאויר כל מקום ומקום שחן מקום על יושביו, ובפי׳ הרד״ק כאן כ׳ בב״ר אמר ויאמר להם פרו ורבו, אחרי שמנעם משפכ״ד שהוא חורבן עוה״ז הזכיר בפו״ר ליישוב העולם. וא״י מקורו.
5. עי׳ לעיל פ״ח מאמר סט.
וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוֹ אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא וּסְגוֹ בַּהּ.
And now be fruitful and multiply, spread throughout the earth and multiply on it.”

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ
וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוֹ אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא וּסְגוֹ בַּהּ
תרגום לכבוד נח
לכבוד נח, שלא להשוותו לשרצים, תרגם ״שִׁרְצוּ״ – ״אִתְיַלַּדוּ״ ולא כדרכו לתרגם ״שרץ״ באמצעות ״רחש״ כגון, ״ישרצו המים״ (בראשית א כ) ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא״. ואף על פי שמתבקש לתרגם שִׁרְצוּ (ציווי) – אוֹלִידוּ, אונקלוס תרגם אִתְיַלַּדוּ (התפעל) כי ההולדה תלויה בחסדי שמים ואינה מסורה לאדם. ומאותו הטעם תרגם לעיל ״וְשָׁרְצוּ בארץ״ (בראשית ח יז) ״וְיִתְיַלְדוּן בְּאַרְעָא״ [ולא: וְיוֹלְדוּן].⁠1
1. ״מרפא לשון״ שם. ו״לחם ושמלה״ פירש ״אִתְיַלַּדוּ״ מוסב לנקבות ״שתקבל זרע הזכר ותלד ממנו״. ואע״פ שאינה מצווה על פריה ורביה, גם היא מוזהרת על השחתת זרע.
ואתון תקופו וסגון ואתילדוןא בארעא וסגון בגווהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתילדון״) גם נוסח חילופי: ״שרוצו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגווה״) גם נוסח חילופי: ״ביה״.
ואתון פושו וסגו אתילדו בארעא וסגו בה.
And you, spread yourselves abroad and multiply; bring forth in the earth, and increase in it.
[טו] וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּרִית נֶחְלְקָה לָאֲוִירוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֶרְיָה, נְפַקּוּן תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן אָמְרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ בְּרִיךְ דְּאַפְקִין מִן הָדֵין אֲוִירָא בִּישָׁא, צְוַח לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מָה הָן אַתּוּן אָמְרִין מִן מְזָגָא, אָמַר אֲנָא חָכֵם מִן מְזָגָא, וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין, אָמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתֵיב קֳדָמוֹי, הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְמָה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ דַּאֲנָא גָּלֵי מֵאַתְרָאי. אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן אֲוִירָא דְתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ כַּד יָנוֹקָא מִתְיְלִיד אֲנָא גָבְלִין לֵיהּ אֲדַמְדְּמָנֵי וְטוֹשִׁין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָּה, אֲמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו׳ לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו), לֵב בּוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ.
(ח-ט)

פרשה לה

[א] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו וגו׳ וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְפִי שֶׁעָבַר עַל הַצִּוּוּי לְפִיכָךְ נִתְבַּזָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי וְנָהַג בִּקְדֻשָּׁה, לְפִיכָךְ זָכָה הוּא וּבָנָיו לְדִבּוּר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו.
ואתם פרו ורבו – שלא יאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה שנהרוג את זה, ולכך נאמר ואתם פרו ורבו, 1בזכות שתהרגו את הרוצח אני מרבה אתכם בפריה ורביה.
1. בזכות שתהרגו את הרוצח. עיי׳ ב״ר פל״ד אות י״ד וברש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואנתם פאת׳מרו ואכת׳רו אסעו פי אלארץ׳ ואכת׳רו פיהא.
ואתם פרו ורבו, שרצו1 בארץ והתרבו בה.
1. המילה ״אסעו״ משורש ״סעי״ (سعي) בהקשר זה מבטאת התרבות מהירה תוך תנועה ופיזור, בדומה לשריצה.
[וכבר שאלו] בנוגע למצוה האחרונה ואתם פרו ורבו: והלא כבר אמר [ויברך אלהים] את נח ואת בניו ואמר להם פרו ורבו ולמה [חזר ואמרו כאן? ונאמר]:
שהראשון: הוא גזירת {ה׳} עליהם בכח שנטע בהם.
והב׳: צווי להשתמש בכח הזה כדי להקים זרע. וכמו שציוה לבקש מזון ומחיה באמצעים... כי קבע סיבה לכל דבר.
ושרצו בארץ – הוא צווי שיתפשטו על פני הארץ ולא יהיו מקובצים כולם במקום אחד, כי יש בזה כמה צדדים רעים שאני עומד לבארם בפרשת המגדל, ברצון האל.
וקד יתסאל פי] אלשריעהֵ אלאכ׳ירהֵ ואתם פרו ורבו אוליס [קד קא]⁠ל [ויברך אלהים] את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו פלם [אעאדהא ההנא. ונקול אן אלאול חכמהֵ להם וקוהֵ צ׳מנהם איאהא ואלב׳ אד׳א] אמר [להם] באסתע⁠[מאל] תלך אלקוהֵ חתי יתם אלנסל כמא אמר בטלב אלרזק בסבב [ג׳על] פיהא קד ג׳על לכל שי סבב.
ופי קולה שרצו בארץ אמר להם באנתשאר פי אלארץ׳ לילא יג׳תמעו כלהם פי מוצ׳ע ואחד פיכון פי ד׳לך אמור מד׳מומהֵ אשרחהא פי קצהֵ אלמגדל אן שא אללה.
ואתם פרו ורבו – לפי פשוטו: הראשונהא לברכה, וכאן לצווי.
ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים.
א. בכ״י ויימר 651, פריס 155: ״הראשון״.
ואתם פרו ורבו AND YOU, BE FRUITFUL AND MULTIPLY – According to the real sense, the first time this mas said to man (Bereshit 9:1) it was said as a blessing (an assurance that they would be fruitful); here it is a command (Ketubot 5a).
According to the Midrashic explanation this command is mentioned here after the mention of murder in order to liken one who abstains from having children to one who sheds blood (Yevamot 63b).
ואתם פרו ורבו – מה ת״ל. 1אלא מיכן שכל המבטל מפריה ורביה כאילו שופך דמים. דכתיב באדם דמו ישפך. וסמיך לו ואתם פרו ורבו. לפי שממעט את הדמות. דכתיב בצלם אלהים עשה את האדם.
1. אלא מיכן. יבמות ס״ג ע״ב. ב״ר שם. וילקוט שם.
וטעם ואתם פרו ורבו – כאשר תהרגו ההורג לבדו, אז תפרו יותר.
ויש דורשים מזה הכתוב מצות פריה ורביה.
ואתם פרו ורבו – כלומר: איני רוצה שתהרגו ותמעטו, אלא פרו ורבו.
ואתם פרו ורבו BUT YOU, BE FERTILE AND INCREASE: In other words, I do not want you to murder and thus decrease [the number of human beings]; rather you should be fruitful and increase [the number of human beings].⁠1
1. R. Yosef Bekhor Shor is explaining the connection between our verse and the injunction on murder in verses 6–7. Cf. Rashi who says that the juxtaposition of our verse to the verses about murder teaches us that a person who fails to procreate is comparable to a murderer. R. Yosef Bekhor Shor, on the other hand, explains more simply that the rule about procreation and the rule against murder are complementary. We are requested to procreate and we are requested not to murder, and both requests lead to the same end.
ואתם פרו ורבו – וכברא אמר: ויאמר להם פרו ורבו (בראשית ט׳:א׳). אחר שמנעם בשפיכת דם שהוא חורבן העולם הזהירם בפריה ורביה לישוב העולם.
שרצו – ענין השריצה הוא רוב ההולדה כמו השרצים שהם לרוב, וכן: ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳) ובמקום שאמר בברכת אדם ובברכת נח בתחלה:⁠ב ומלאו את הארץ (בראשית א׳:כ״ח, בראשית ט׳:א׳) אמר הנה: שרצו בארץ.
ואמר עוד: ורבו בה – לפי שהיו מעטים היוצאים מן התבה, נח ובניו לבד, כפל ענין הברכה להם לחזק הדבר כמנהג.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״ובב״ר״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בתחלה״.
ואתם פרו ורבו, why does the Torah repeat this, seeing we have been told this already in verse 1 of this chapter? Seeing the Torah had spoken of bloodshed, a sin resulting in depopulating the earth, it was important to emphasize that it is man’s task to populate the earth, not the reverse. In fact, this is now not only a blessing but a positive commandment. The expression שרצו means that mankind should strive to produce offspring in large numbers, something that happened with the Israelites after they came to Egypt. We have evidence of this in Exodus 1,7 where the proliferation of
ואתם פרו ורבו – אין אני רוצה שתהרגו ותתמעטו, אלא פרו ורבו.⁠1
דבר אחר: כשתעשו דין בהורג ותהרגוהו, לא תהיו בכך נמעטין, אך תפרו ותרבו מאד.⁠2
דבר אחר: ברכה זו נאמרה בפרשה זו שתי פעמים: הראשונה לאדם והשניה לשאר בריות.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. השוו אבן עזרא פירוש שני.
ואתם פרו ורבו, "as for you, be fruitful and multiply!⁠" I God, do not wish that you diminish in numbers but that you increase in numbers. An alternate interpretation: if you follow My instructions to deal sternly with murderers, I will in turn insure that you will increase in numbers, [although you might have to execute the odd murderer in your midst. Ed.] A third possible interpretation: This blessing appears here twice, once (verse 1) for the human race and once for the animal kingdom.
שרצוא בארץ – ולא בתיבה. מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש המיטה. ולכך חם וכלב ועורב ששמשו בתיבה לקו כו׳ (סנהדרין קח:).
א. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I 22. בכ״י אוקספורד 103, פרמא 3512: ״ושרצו״.
ואתם פרו ורבו – פשוטו כמדרשו שהיא מצוה, כי האמור באדם, גם בבני נח עם: ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ח, בראשית ט׳:א׳) – ברכה, כענין הנאמר בדגים. ובעבור שדבר בשאר נפש החיה ואמר: ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ (בראשית ח׳:י״ז), אמר כאן:⁠א ואתם – האדם, פרו ורבו, ואמר: שרצו בארץ ורבו בה כי יכפול המצוה לחזוק, לומר שיתעסקו בה בכל יכולת. או שיצום בישוב כל הארץ כאשר פרשתי בסדר בראשית (רמב״ן בראשית א׳:כ׳).
ורבינו שלמה כתבב לפי פשוטו: הראשונה לברכה, וכאן לצווי. ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים. והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכין, אבל המקרא למצוה נכתב, והראשונה לברכה. וכך אמרו: והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח, דכתיב: ואתם פרו ורבו וכו׳, בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ״ט:).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בכאן״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כתב״.
AND YOU, BE YE FRUITFUL, AND MULTIPLY. The plain meaning thereof is as its Midrash, i.e., that it is a commandment.⁠1 A similar verse mentioned with reference to Adam,⁠2 also one with reference to the sons of Noah3 in conjunction with the statement that G-d blessed them, constitutes a blessing, just as it is said concerning the fish.⁠4 Now because He spoke here of the other living things and said, that they may swarm in the earth, and be fruitful, and multiply upon the earth,⁠5 He said here, And you — man — be ye fruitful and multiply. He continued saying, swarm in the earth, and multiply therein, in order to repeat the commandment for the purpose of emphasis, thus stating that they should be engaged in it with all power [since those who came forth from the ark were few]. Perhaps He commanded them concerning the settlement of the whole earth, as I have explained in Seder Bereshith.⁠6
Now Rashi wrote, "According to the plain interpretation, the first time [this was said to man it was said] as a blessing; here it is a command. According to the Midrashic explanation, [this command is mentioned here after the prohibition of murder] in order to liken one who abstains from having children to one who sheds blood.⁠" Now the Rabbis have derived this Midrash only from the juxtaposition of the verses, but the verse itself was written as a commandment, and the first [time this was said to man it was] as a blessing. [This is contrary to Rashi who implies that the Midrashic explanation differs from the plain interpretation.] And so the Rabbis have said in Tractate Sanhedrin,⁠7 "But the commandment to be fruitful which was declared to the sons of Noah — as it is written, And you, be ye fruitful and multiply,….⁠"
1. Ibid., 59b.
2. Above, 1:28.
3. (1) here.
4. Above, 1:22.
5. Ibid., 8:17.
6. Above, 1:28.
7. Ibid., 59b.
ואתם פרו ורבו – סמך פריה ורביה לשופך דם האדם, ללמדך שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, ודרשו רז״ל ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות, רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות, אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (בראשית י״ז:ז׳) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים או על האבנים. יש להבין מהו מבטל את הדמות גם לשון ר׳ עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות ולא אמר מבטל, ואמר הכתוב (ישעיהו י״ג:ה׳) קול המון בהרים דמות עם רב, ה׳ וכלי זעמו לחבל כל הארץ, ודרשו רז״ל דמות עם רב, זה הקב״ה.
ועוד במדרש דמיתיך רעיתי, אין דמיתיך אלא דמות מלמד שבדמיונים נגלה הקב״ה על ישראל כאדם המדמה את חברו ואומר זה איש פלוני כך היו ישראל מסתכלין בהקב״ה ומדמין אותו ואמרים זה אלי ואנוהו לכך, נאמר דמיתיך רעיתי.
The words ואתם פרו ורבו "and you be fruitful and multiply,⁠" have been placed here in order to teach that anyone who fails to practice the commandment to procreate is just as bad as someone who has committed murder. In fact, the sages in Yevamot 63 go so far as to say that failure to try and procreate is not only akin to bloodshed but that he is guilty of diminishing G-d's image in the world. Different scholars phrase this idea slightly differently but they all agree that failure to attempt to procreate is equivalent to damaging G-d's image in the eyes of His creatures. The idea underlying such statements is Genesis 17,7 in which the covenant between Avraham and G-d stipulates להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך, "to be your G-d and the G-d of your descendants after you.⁠" G-d meant that as long as you will do your best to have descendants G-d's benevolent presence will be manifest amongst you. If you leave no descendants after you, on whom is G-d's benevolent presence supposed to manifest itself? On the trees? On the stones?
We need to explore the precise meaning of Rabbi Akiva who speaks of man who does not try and start a family as diminishing the image of G-d.⁠" How can man "diminish" G-d's image? Rabbi Akiva was careful not to say that such people "void" G-d's image. We have a verse in Isaiah 13,4 קול המון בהרים דמות עם רב, "the sound of a great multitude of people, creating the impression (image) of a great many people.⁠" There are similar verses in the Bible, and our sages explain that the expression דמות עם רב is a reference to G-d Himself.
There is another homiletical explanation of the verse in Song of Songs 1,9 דמיתיך רעיתי as meaning that on occasion a human being has the impression as if he had seen an image of G-d similar to what is described in Exodus 15,2 This is my G-d and I want to exalt Him.⁠" This is why Solomon wrote in Song of Songs דמיתיך רעיתי "I have had an image of You as my beloved companion.⁠"
ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ – ולא בתיבה מגיד שאף הבהמות נאסרו בתשמיש בתיבה ולכך לקו כלב ועורב וחם:
ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ, "as to you, be fruitful and multiply and swarm over the earth.⁠" The commandment at this time shows that during their stay in the ark both man and beast had been forbidden to have sexual relations.
וציוה אותם גם כן שיפרו וירבו, רוצה לומר שלא ישחיתו דרכם כמו שעשו אנשי דור המבול, אבל יעשו זאת הפעולה לפרות ולרבות, ולזה נמנע מהם הזכור והבהמה. ולא הוצרך להזהירם על הגזל ועל אשת איש, לפי שכבר נתבאר לנח שאלו העבירות היו סיבה אל שנשחת במבול כל דורו. ולא הוצרך גם כן להזהירם על עבודה זרה לזאת הסיבה בעינה, כי אנשי דורו היו עובדים עבודה זרה, כי כבר התחילו בזה מדור אנוש, ובעבור זה גם כן קרה להם מה שקרה. והנה הספיקו אלו המצוות לבני נח לתיקון קיבוציהם, לפי שכבר ידע ה׳ יתעלה שלא יאות בהם שיקבלו מהשלמות יותר מזה. ואולם לבני ישראל ציוה נימוס שלם להגיע אותם אל השלמות האנושי, להיותם נכונים להתנהג בו.
ואתם פרו ורבו לפי פשוטו הראשון לברכה וכאן לציוי. כברייתא דבר קפרא דכתובות דקתני הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ומשמע שהיא סוברת דקרא דויאמר להם אלהים פרו ורבו הוא פי׳ של ויברך אותם אלהים וכן נמי קרא דויאמר להם פרו ורבו דבני נח הוא פירוש של ויברך אלהים אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אותה אלא מקרא דאתם פרו ורבו שרצו בארץ דלא כתיבא ביה ברכה וכן משמע נמי מההיא דסנהדרין פרק ארבע מיתות דפריך והא פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו שרצו בארץ כו׳ ולא מדכתיב ויברך אלהים את נח ויאמר להם פרו ורבו ולא מקרא דאדם הראשון דכתיב ביה ויברך:
ולפי מדרשו להקיש כו׳. משמע דסבירא ליה שהמדרש הזה דתניא ר׳ אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם כו׳ וסמיך ליה ואתם פרו ורבו סוברת כמתני׳ דפרק הבא על יבמתו דתנן האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם ומפרש בגמרא מאי טעמא דתנא קמא דכתיב וכבשוה וכבשה כתיב איש דרכו לכבש אשה אין דרכה לכבש דסבירא להו דקרא דויאמר להם אלהים פרו ורבו דגבי אדם אינו פירוש של ויברך אותם אלהים אלא מילתא באנפי נפשה והוא הדין נמי גבי פרו ורבו הראשון דנח אינו פירוש של ויברך אלא מילתא באנפי נפשה ופליגא אברייתא דבר קפרא ואההיא דסנהדרין דס״ל דמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו אבל פרו ורבו דכתיב באדם הראשון ופרו ורבו הראשון דכתיב בבני נח אינם אלא ברכה ולא נתברר לי מהיכן למד זה דדילמא כברייתא דבר קפרא וכההיא דסנהדרין היא סוברת שאמרו שמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו ואפ״ה דורש אותה לסמוכין כרבי אלעזר דאמר סמוכין מן התורה מנין שנאמר סמוכי׳ לעד לעולם אף ע״ג דליכא לא מוכח ולא מופנה. גם מה שטען הרמב״ן ז״ל על דברי הרב ואמר והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכין אבל המקרא למצוה נכתב והראשונה לברכה וכן אמרו והרי פריה ורביה שנאמר לבני נח דכתי׳ ואתם פרו ורבו כו׳ כדאיתא בסנהדרין. לא ידעתי מנא ליה הא דדילמא המדרש הזה כמתני׳ דפרק הבא על יבמתו היא סוברת דקרא דפרו ורבו דגבי אדם אע״ג דכתיב ברישא ויברך אותם וכן קרא דפרו ורבו דגבי נח אינה פירוש של ויברך אלא מילתא באנפי נפשה למצוה ולא לברכה וקרא דואתם פרו ורבו לא נשנה אלא להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים בלבד דסבירא ליה כרבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או דמופנה וליכא למימר דמתני׳ דפרק הבא על יבמתו דמפרש קרא דפרו ורבו למצוה אע״ג דכתיב ברישי׳ ויברך אותם אינו אלא בקרא דגבי אדם אבל בקרא דפרו ורבו דגבי נח אינה אלא לברכה דזיל בתר טעמא הוא טעמא מאי גבי נח אמר שהיא לברכה משום דכתיב ביה ברישיה דקרא גבי אדם נמי ברישיה דקרא ברכה כתיבא ביה. אבל יש לשאול מאחר שכבר צווה אדם הראשון על פריה ורביה למה הוצרך לצוות עוד את נח על זה אבל על שפיכות דמים שהוזהר ממנו אדם הראשון וחזר והזהיר את נח עליו לא קשיא שכבר פירש שם רש״י ז״ל ואך את דמכם אע״פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמות את דמכם אדרוש וכן אבר מן החי שהוזהר בו אדם הראשון וחזר והזהיר את נח עליו איכא למימר ביה כטעמא דשפיכות דמים שאע״פ שהתיר הבשר אבר מן החי אסור.
ושמא יש לומר שלזה כיוון הרב באומרו אחר זה ואני הנני מסכים אני עמך שהיה דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד וכן עשה כו׳:
אמנם אמרו אחר זה ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענינו אצלי כדמות תולדה מכל הדברים כאומרו ועתה השיבותי על כל מחשבותיכם ותקנתי כל הענינים אין ראוי שתמנעו עצמכם מן ההולדה אבל שתזדווגו לנשותיכם. ואפשר עוד לפרש שהוא חוזר לענין קין והבל כלומר ומלבד מה שאמרתי לכם בעניניכם מצד עצמכם לא תהיו סבה בקטטות ומדנים בין אחים בהיותכם תמיד מחוברים במקום אחד ואתם לא תעשו כמעשה קין והבל שלהיותם מחוברים במקום אחד נמשכה ביניהם הקטטה והמריבה אבל אתם פרו ורבו ולא כמו שעשה הבל שלא הוליד שרצו בארץ ר״ל התטבעו בה מפה אל פה כל אחד לדרכו וכל א׳ יצלח במחוזו ולא תהיה ביניכם לא קנאה ולא תחרות ותהיו רבים וגדולים בארץ ולא תהרגו איש את אחיו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הי״א.
ואתם פרו ורבו – ואל תשפכו דם האדם.
ואתם פרו ורבו, not only must you not diminish the human population on earth, but you are commanded to increase it by being fruitful and by multiplying.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] ואתם פרו ורבו
[1] יבמות פרק שישי דף סג ע״ב (יבמות סג:) ג
[2] סנהדרין פרק שביעי דף נט ע״ב (סנהדרין נט:)
[3] האלילים פרק ראשון דף ה ע״א (ע״ז ה.)
[ב] שרצו בארץ ורבו בה
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.)
ולפי מדרשו להקיש וכו׳. ויש להקשות דשמא המדרש הזה (יבמות סג ע״ב) גם כן סובר שהכתוב לא בא רק לציווי, ולא דרשו דרשה זאת רק בשביל סמיכות המקראות, שכתוב (פסוק ו) ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״ – ״ואתם״, משמע בפירוש שהוא מקיש אותם להדדי (קושית הרמב״ן), ועוד דהא גם כן לפי המדרש צריך לפרש ״ואתם פרו ורבו״ למצוה, דהא דרשינן (יבמות סג ע״ב) ׳כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה׳, אם כן צריך לפרש ״ואתם פרו ורבו״ תתעסקו בפריה ורביה, והיינו נמי לגמרי מצוה, וקרא של מעלה (פסוק א) מפרש דלברכה הוא, שהרי כתיב ״ויברך אלקים את נח וגומר״. והקשה הרא״ם למה הוצרך לצוות את נח, והלא כבר הזהיר את אדם (לעיל א, כח), ומהכי תיתי לומר שאינו מצוה, שהרי כל ז׳ מצות לא חזר להזהר עליהם, ובשלמא שפיכת דמים, היינו מפני שהותר להם נטילת נשמה כמו שפירש רש״י ז״ל (פסוק ה), וכאן כבר הזהיר את האדם על פריה ורביה, דכתיב (לעיל א, כח) ״ויאמר להם פרו ורבו וכבשה״ ודרשינן (יבמות סה ע״ב) ״וכבשה״ חסר כתיב, לומר מי שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה, ואם כן למה הזהיר על פריה ורביה זימנא אחריתא, ויש לתרץ דהוצרך הכתוב לחזור ולצוות על פריה ורביה כיון שנאסר בתשמיש המטה, כדכתיב (לעיל ו, יח ורש״י שם) ״אתה ובניך ואשתך״, ואף על גב שאחר כך חוזר להתיר להם תשמיש המטה (לעיל ח, טז), הא אין לך רק היתר ולא מצוה, לכך הוצרך למכתב עוד קרא ללמוד חובה ומצוה. אי נמי מן ״וכבשה״ לא למדנו מצוה לבני נח רק לישראל, אף על גב דכתב קרא גבי אדם, הכתוב מלמד מה שיהיה בסוף מצוה לישראל, וכהאי גוונא פירשו התוספות בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין ס.) אצל ״למניהו״ (לעיל א, יב):
שִרְצוּ בארץ: חד מן ב׳ ב׳ לא נסבי׳ וי״ו בריש תיבות׳ ומטעי׳ בהו׳,⁠א וסי׳ נמס׳ במס׳ רבת׳1 אות וי״ו. [שרצו].
1. במס׳ רבת׳: מ״ס-ד ו 11.
א. היינו: מטעין לגרוס ׳ושרצו׳.
פשוטו הראשונה כו׳. שסובר דפסוק ויאמר אלהים פרו ורבו (בראשית א׳:כ״ח) הוא פי׳ של ויברך אותם אלהים וכן נמי קרא דויאמר להם פרו ורבו דבני נח (לעיל פסוק א) הוא פירוש של ויברך אלהים אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מקרא דואתם פרו ורבו דלא כתיב ביה ברכה. [קיצור מזרחי]:
Plain explanation, the first is... Rashi holds that, "Elohim said to them, 'Be fruitful and multiply'" (1:28), comes to explain [the preceding blessing of], "Elohim blessed them" (ibid.). And so it is with the verse for Noach and his descendants. "He said to them, 'Be fruitful and multiply and fill the earth'" (9:1) comes to explain [the preceding blessing of], "Elohim blessed Noach and his sons" (ibid.). However, the mitzvah to propagate is learned only from the verse, "And now be fruitful and multiply,⁠" because no term of blessing is mentioned here. (Kitzur Mizrachi)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

פרו ורבו – הוצרך לומר להם כן הגם שאמר להם ביציאתם צא וגו׳ אתה ואשתך וגו׳ אין זה אלא רשות ולא מצוה ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב׳ לצוות ולומר בסמוך ואתם פרו ורבו ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב׳ בא לחובה.
ודקדק לומר ואתם בתוספת וא״ו לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר גם אתם תקבלו לפרות ולרבות. ומעתה תנאי הוא הדבר ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז״ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע״כ. פירוש כיון ששבועת ה׳ שלא יכרת וגו׳ היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו׳ כפי זה המשחית זרעו בטל התנאי וכאלו מביא מבול וכו׳ והבן.
פרו ורבו. Be fruitful and multiply! It was necessary to repeat this because when the Torah permitted resumption of marital relations when Noach and his wife left the ark (8,16), He gave permission to multiply. In this instance God commanded man to be fruitful and to multiply. Why did the Torah have to repeat this formula both in 9,1 and here in 9,7? Presumably in 9,1 the Torah introduced this commandment as a desirable action on man's part, a מצוה, whereas here it is repeated as a חובה, an absolute duty. Not only is performance of this commandment subject to reward, non-performance is subject to punishment.
The letter ו at the beginning of the verse ואתם is a strong hint in that direction. God said to Noach that inasmuch as He had sworn never again to destroy all flesh, man too must perform something in recognition of God's oath, i.e. to be fruitful and to multiply. We can now understand the statement in Shabbat 41 that if someone takes hold of his member and ejaculates, this is tantamount to his bringing a deluge on the world. Our sages considered such action a breach of the mutual oath between God and man. When man deliberately destroys his semen he is in violation of that oath.
ואתם פרו ורבו – הראשון1 לברכה, וזה למצוה. כי אחר שהזהיר על שפיכת דם האדם לפי שעשוי בצלם אלהים, וחפץ ה׳ שיתהלך בצלם זה לעשות צדק וכשרון; ורע ומר מי שמאבדו מן העולם, ככה תדעו שמטעם זה עצמו אתם צריכין לפרות ולרבות הצלם הזה בעולם, להיות רבים בארץ העושים חפץ ה׳ תחת השמש. כי האדם לבדו בהיותו בגוף ונפש יוכל לעשות כן כי הוא בדמות אלהים, בעבור נשמתו שנטועה בה כל הכחות כמו שפרשנו במעשה בראשית שיוכל להדמות לעליון במעשיו. וזהו כבוד ה׳ כשיש צבא בארץ ההולכים בדרכיו ומתדמים אליו כביכול. וזהו ״ואתם פרו ורבו״, כאומר אתם אל תחשבו שדַי לכם אם אינכם משחיתים אדם הנברא בצלם אלהים, אבל מוטל עליכם להפרות ולהרבות לסייע שיהיו בצלם הצלם הזה רבים בארץ. וזהו שאמרו במדרש2 ״דרש ר׳ עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות. דרש ר׳ אלעזר בן עזריה כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ממעט את הדמות. דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאילו שופך דמים וממעט את הדמות״. ודבריהם מתפרשים ממה שכתבנו, וכלם סוברים שהמקרא נאמר למצוה.
פרו ורבו – אעפ״י שאין זה ביד האדם,⁠3 ציוהו שיעשה את שלו לעסוק בפריה ורביה. ומלת ״פרו״ שיעשה פרי וזהו התולדה וכמ״ש בפרשת בראשית. וגם באחד4 מתקיים המצוה אבל ״ורבו״ הוא הרבוי שיוסיף להוליד כפי כחו. אלא שמפי השמועה למדנו כמה חייב האדם להוליד כמו שבא בתלמוד יבמות5 ומצינו מיעוט רבים שנים. וכסתם משנתנו6 לבית שמאי שני זכרים, לבית הלל זכר ונקבה.
שרצו בארץ ורבו בה – הוסיף לומר זה להודיעם שיולידו משפחות רבות מקצתן יהיו גדולים ונכבדים, וקצתן נקלים ונבזים כמו שנוהג העולם עד היום. ועל אלה אמר ״שרצו בארץ״ כי השריצה שם לגנאי כמו ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״7 ובארנוהו שם. וכמו שמצינו אומות שלמות שאין להם ידיעות וחכמות, והם כשרץ השורץ. ועל הנכבדים אמר ״ורבו בה״ שנופל על בני אדם.⁠8 ואם [מלת] ״רבו״ על הרבוי,⁠9 יש שורש קרוב לו ״רבב״.⁠10 (שנופל גם על הגדולים והשרים).⁠11 ולמדנו שהנקלה והנכבד בכלל בני אדם שנבראו כלם בצלם אלהים, ומשפט אחד להם.⁠12
1. שהוזכר ניב זה בפרשת בראשית.
2. בראשית רבה לד, יד.
3. האדם לפעמים מזדווג עם אשתו ובכל זאת אינה הרה.
4. לידת תינוק אחד.
6. שם סא, ב.
8. ״רבים קמים עלי – בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר...⁠״ (רש״י על תהלים ג, ב ומקורו במדרש תהלים ג׳).
9. כלומר על גדולה וחשיבות.
10. ״צאננו מאליפות, מרובבות בחוצותינו״ (תהלים קמד, יג).
11. מלים אלו הקפתי בסוגריים כי איני יודע כיצד השתרבבו לכאן בדפוס הראשון.
12. כי ״שרצו ורבו״ כולל גם אלו וגם אלו.
שרצו – פועל השריצה לפעמים הוא יוצא ולפעמים הוא עומד, ויראה שהיוצאים כמו כאן הם לשון תולדה, והעומדים הם לשון ריחוש:
שרצו – עיין למעלה ח׳:י״ז.
spread yourselves (shirtsu). See above at Gen. 8:17.
שרצו בארץ ורבו בה – תוספת זו לתפקיד ההתפתחות שהוטלה על בני נח, מסיימת את בנייתה המחודשת של האנושות. היא נתפרשה על ידי ריש לקיש (בראשית רבה לד, טו): ״ברית נחלקה לאוירות״. ה׳ כרת ברית מיוחדת לאקלימים שונים. נסביר את דברינו:
ראינו כבר (לעיל א, כ) ש״שרץ״ מורה על הדרגה הנמוכה של החיים לפי סימנה המובהק – התנועה, ״ישרצו המים״. בפסוקנו הוסיף הכתוב את הציווי ״שרצו״ [לבני אדם] לציווי ״פרו ורבו״. ״שרצו״ רומז לריבוי העצום של הסוגים השונים המצויים במין האנושי על פני האדמה. המין האנושי ילך ויתרבה למינים וגוונים רבים שונים ומשונים. עליו לשרוץ בארץ, עליה, בתוכה, ותחת השפעת אזוריה השונים. ולא רק ״שרצו בארץ״ אלא גם ״רבו בה״. החינוך הגופני, המוסרי, והשכלי יהיה ״בה״, ותחת השפעתה.
פסוקנו מפרש באופן ברור את מה שרק נרמז לעיל בפסוק ״עוד כל ימי הארץ״ וגו׳ (לעיל ח, כב). על בני נח הוטלה המשימה להתפשט בכל העולם. תחת השפעות ומצבים שונים ורבים, עליהם להעשות ״אדם״ במובנה האמיתי של המילה, ולפַתח את תכונות הנפש האנושיות. זו הייתה, כביכול, תכניתו החדשה של ה׳: ריבוי האנשים והשוני ביניהם, ימנע את הצורך למבול איום נוסף. השוני ישלים את החסרונות, וכך יסלול את הדרך להתקדמות לעבר המטרה.
משום כך אמרו כאן חז״ל: ״ברית נחלקה לאוירות״. (אפשר שיש לפרשו כפשוטו: הברית שכרת ה׳ עם אדם, פרושָׂה על אקלימים שונים.) וכן אמרו: ״ברוך שנתן חן המקום בעיני יושביו״ (בראשית רבה שם). חז״ל עומדים על זה שכל עם קשור למולדתו אף אם תנאי החיים שם קשים ביותר. אדם מתגעגע לארץ מולדתו אף אם התנאים שם אינם נוחים, והתפתחותו הרוחנית לוקה על אדמת נכר. האדם סבור שהוא שליט על האדמה, אך לאמיתו של דבר, הוא עצמו מושפע בהרבה בחינות – מעמקי פנימיותו, רגשותיו, שכלו ולשונו – על ידי האדמה שלרגליו.
שוני זה בסביבת האדם הוא חלק מהתכנית הכללית. בכל מקום בו יחיה האדם, הוא יוכל להיות ״אדם״, למצוא את אושרו ולפַתח את כל תכונותיו האנושיות. אך אין לאדם לדון את האחרים לפי קנה המידה שלו. מזה הטעם מסתיימת בנייתה המחודשת של הארץ ושל האנושות בציווי: שרצו בארץ ורבו בה, עליה, על ידיה, עמה, וכו׳.
אתם פרו ורבו – להרבות את הבריאה שנברא בצלם אלהים, כמו שמוזהרים שלא להשחית את העוברים מוזהרים להרבות זרעם וצאצאיהם, וכמ״ש חז״ל כל שאינו עוסק בפו״ר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, שרצו בארץ היא ההולדה היתרה, ורבו בה שתגדלו בעצמה וכח.
שרצו בארץ: התהלכו בארץ מהר1 כמו רוצה להרבות הישוב2, ובזה ״ורבו בה״, דפירוד מקומות גורם רביה3 יותר מאשר היו במקום אחד4. {ויותר נראה5, דכאן אין הפירוש של ״ורבו״ משמעות ריבוי, שזה נכלל במה דכתיב לעיל (ח,יז) ״ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ״, וקאי גם על האדם, וגם בזה המקרא6 כתיב ״ורבו״. אלא כאן פירושו ״ורבו״ מלשון גדלות, כמו שכתבתי להלן (כב,יז)7 ובכמה מקומות8. והיה הציווי לעשות מלוכה וממשלה כדי שלא יהא איש את רעהו חיים בלעו. ואמר ה׳ שלא יהיו במקום אחד וא״כ תהא אך ממשלה אחת9, אלא ״שרצו בארץ ורבו בה״ בכל מקום ממשלה בפני עצמה.}
1. כפי שביאר רבינו לעיל ח,יז. וכעין זה פירשו בבעלי התוספות. (ועיין ברמב״ן לעיל א,כ ׳התנועעו בכולה ותרבו בה׳).
2. ועיין להלן יא,א היטב.
3. כפי שביאר רבינו לעיל ח,יז. וכעין זה פירשו בבעלי התוספות. (ועיין ברמב״ן לעיל א,כ ׳התנועעו בכולה ותרבו בה׳).
4. וכעין זה איתא בב״ר בפסוקנו (לד,טו), וז״ל: ״ואתם פרו ורבו״, אמר ריש לקיש, ברית נחלקה לאוירות. ופירש בעל מתנות כהונה: שכל אקלים ואקלים אע״פ שאוירו לא טוב, הוא חן יושביה עליו ובוחרים בישיבתו... ודייק מדכתיב ״שרצו בארץ ורבו בה״, שבאותה ארץ ששורצין ופרין ורבין בו, בו ירבו וידגו.
5. פירוש אחר על ״ורבו בה״.
6. ברישא.
7. על הפסוק ״והרבה ארבה את זרעך״.
8. ראה רש״י ויקרא כו,ט ״והרביתי אתכם״ – בקומה זקופה.
9. כפי שרצו דור הפלגה לעשות.
פרו ורבו – לבסוף חוזר הכתוב על הברכה שבפסוק א. אך מסתבר, שכאן נאמרו הדברים לשם ציווי. וכן דעת המפרשים הראשונים.⁠1 ומה גם שאף בפרק א׳:כ״ח, ציווי הוא זה. וכפי שהוכחנו שם.
שרצו – ביטוי לריבוי רב במיוחד; השווה לעיל ח׳:י״ז ושמות א׳:ז׳.
1. רש״י על פי סנהדרין נ״ט:, ועיין שם במהרש״א ד״ה והרי פריה ורביה (המ׳).
פרו ורבו וכו׳ – לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו״ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ה׳ ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ״ת והתירה התורה יפ״ת א״א וכמאמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר וכבר האריך בזה מחבר אחד ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח״כ משום דרכיה דרכי נועם וא״כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס׳ כתובות פ״ג ע״ב ד״ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר״ח סוף הבא ע״י רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש ומצאנו לרחל שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא ע״י דאין נשים מצוות בפו״ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה היה מצוות שניהם בפו״ר ואמר להם פרו ורבו אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו אשה נשבעת שלא תזדקק כו׳ לכן בנח אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו״ר, וביעקב קאמר פרה ורבה וזה נכון ובמהרש״א סנהדרין נ״ח הניח זה בויש ליישב וכוון לזה ודו״ק.
עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו״ר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר כמו שאמרו טב למיתב טן דו וכו׳, ודי במה שהיא מוכרחת בטבע וע״כ דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות לא יבטל אדם מפו״ר אא״כ יש לו בנים כו׳ דאם נשא אשה ולא ילדה מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע וכיו״ב אמרו דרכיה דרכי נועם כמוש״כ. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת עליו הטילה התורה מצוה, וזה המשך המאמרים שאמר ר׳ אליעזר בר״ש סוף פרק הבא ע״י ודו״ק.
פרו ורבו – תניא, בן עזאי אומר, כל אדם שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו.⁠1 (יבמות ס״ג:)
1. וע׳ ברש״י חולין צ״א ב׳ ד״ה בדיוקנו.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) {חמישי} וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־נֹ֔חַ וְאֶל⁠־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃
God said to Noach and to his sons with him, saying:
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהעודהכל
[סט] 1ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור, שגם עם בניו דבר הקב״ה. (מדרש אגדה נח).
[ע] 2ס׳ ק״ל באורייתא דלא דבקין וג׳ תאגין אית להון כו׳ אלהים אל נח, היוצאים מן התבה, כחום היום, עברתם, סאים, עמד עליהם, על אברהם, בעד כל רחם, ביום הגמל, הוא שם, לבני משם, וישב לפניו, וינחם, אשורים, ולטושים, ולאומים, מטעמים קדמאה, ויפגע במקום, מה נורא המקום, בית אלהים, וקהל גוים אלהים בית אל, התחת אלהים. (ספר התגין).
1. בב״ר פל״ה מובא לעיל פ״ח מאמר סו. הוסיף על הציווי ונהג בקדושה (לכוף יצרו ולא למהר לתשמיש) לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור ועי׳ ברש״י פסוק ט׳ שהיה דואג לעסוק בפו״ר, ובחזקוני כאן והרד״ק כ׳ אפשר היו גם בניו נביאים, או אמר לנח שיאמר לבניו, והרב״ח כ׳ דלשון ״אתו״ בא להורות כי הדבור היה גם לבניו. ובפס״ז כ׳ למעלה כתיב וידבר כו׳ כאן ויאמר לפי שהיה אז תחלת המעשה אמר וידבר, וכאן סמך על ענין ראשון אמר ויאמר.
2. עי׳ לעיל פ״א מאמר ריב.
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּיהּ לְמֵימַר.
Hashem said to Noach and to his sons with him, saying,
ואמ׳ י״י לנח ולבנוהי עמה למימר.
ואמר אלקים לנח ולבנוי עימיה למימר.
And the Lord spoke to Noah, and to his sons with him, saying,
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו1מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור, שגם עם בניו דבר הקב״ה.
1. מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור. ב״ר פל״ה אות א׳ לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, עיי׳ שם בפירש״י המיוחס לו, ועיין בלקח טוב.
(ח-ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְגוֹ׳ וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁעָבַר עָל הַצִּוּוּי לְפִיכָךְ נִתְבַּזָּה וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: הוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי וְנָהַג בִּקְדֻשָּׁה לְפִיכָךְ זָכָה הוּא וּבָנָיו לַדִּבּוּר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו וְגוֹ׳.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְגוֹ׳ – לְדֹרֹת עוֹלָם. אָמַר רַב יוּדָן, לְדֹרֹת כְּתִיב פְּרָט לְב׳ דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, וְדוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֶלָּא בִּזְכוּת עַצְמָן. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דּוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אֵלִיָּהוּ זַ״ל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווּ יַתְבִין תָּנִין כַּחֲדָא מָטוּן חַד שְׁמוּעָה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אָמְרִין, הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא נֵיעוֹל וְנִשְאַלִּינֵיהּ עָאל אֵלִיָּהוּ זַ״ל לְגַבֵּיה אֲמַר לֵיהּ מָאן עִמָּךְ אֲמַר לֵיהּ, גְּדוֹל הַדּוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר לֵיהּ, נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו, אַמֲר לֵיהּ הֵן, אַמֲר לֵיהּ, אִם כֵּן לֵית הוּא כְּדַאי לְמִחְמֵי סֵבֶר אַפָּאִי. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: כַּד הֲוָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בִּקְעָה בִּקְעָה הִתְמַלְּאִי דִּינְרֵי זָהָב וְהָיְתָה נִתְמַלֵּאת כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרְבֵיהּ מִן גַּבֵּיּה עַד גַבִּי וַאֲנָא מִקְרָב מִן גַבִּי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאִין לֹא בָּעֵי יִצְטָרֵף אֲחִיָּה הַשִּׂילוֹנִי עִמִּי וַאֲנָא מְקָרְבֵיהּ מִן אַבְרָהָם עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא.
כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה טַּעַם, (בראשית י״ח:י״ח) ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה״, מִנְיַן יהי״ה תְּלָתִין. אִי תְּלָתִין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵין מִנְּהוֹן וְאִם עֶשְׂרִים אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵין מִנְּהוֹן, וְאִם עֲשָׂרָה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם חַמְשָׁא אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם תְּרֵין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי הֵם, וְאִם חַד הוּא אֲנָא הוּא.
ת׳ם קאל אללה לנוח ולבניה מעה קאילא.
אחר כך אמר ה׳ לנח ולבניו איתו לאמור:
(ח-יז) ואחר כך אמר {כאן מופיע תרגום ט׳:ח׳-י״ז}. פרשה זו מחולקת לשני חלקים:
בחלק הראשון: ניתנת ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. ובו ארבעה פסוקים: ויאמר אלהים, ואני הנני מקים, ואת כל נפש החיה, והקמתי.
ובחלק הב׳: הסימן {לקיום} ההבטחה הנזכרת קודם: ויאמר זאת אות הברית, עד סוף חמשת הפרקים האחרונים. ואשר לפסוק הששי – ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית וגו׳ – לא הוצרך אלא להודיע למי אמר זאת והוא דבור הענין לפי חכמתו... וכעין מה שכתוב וי״י אמר המכסה אני מאברהם... ולימדנו בזה שאין זה מוזר ש⁠[יודיע אלהים לאדם את מה שהוא עושה]... וזה כמי שהכפיל הדברים בהזכרת חות [יאיר שניתנה] ליאיר בן מנשה.
[ובמה שהודיע להם שלא יביא מבול לעולם] עשה להם טובה, כדי שיתפשטו בארץ וימלאו... [ויבנו] בנינים, וכדומה לזה. ולולא זאת היו נמנעים מישוב העולם מפני פחד {המבול}.
ויתכן גם שנאמר בזה כדי שלא {יתנצלו} שאחת הסיבות שבנו את המגדל היה הפחד מפני המבול הקדים להם את ההבטחה {הזאת} ולא תהיה להם הצטדקות על כך.
ועוד אפשר לאמר, אלמלא נתן להם את ההבטחה מפני המבול היו הדורות הבאים יראים רק את עונש המים. אבל כשכרת אתם את הברית הזאת, התחילו לירא שיענוש אותם באופנים שונים, אין מספר להם, וביקשו מחילה והצלה מכל אחד מהם. הלא תראה, כשהציג לפני האנשים שלשה מיני ענשים ולא הרשה להציג לפניהם את הרביעי, ביקש רחמים על שנים מהם ולא [ביקש על השלישי] בדומה למה שביקש על... חרב ורעב ולא היה... וכן הזכיר לעמוס את {עונש} שלשת היסודות: עפר אש ורוח.
את העונש על ידי העפר הציג לפניו, וכשביקש רחמים נתן לו, ככתוב: כה הראני אדני אלהים [והנה יוצר גבי וגומר. והיה אם כלה לאכול] את עשב הארץ ואמר [אדני אלהים סלח נא]. והציג לפניו [את העונש באש ככתוב] והנה קרא [לרב באש וגם ממנו בקש הצלה וניתנה לו]... שנתים לפני הרעש. וכבר ידענו שהרוח היא בין שתי שכבות של האדמה וכששתי השכבות מסתתמות הרוח יוצאת מביניהן והארץ מזדעזעת. וזעזוע זה הביא הבורא כמקרה קשה על הארץ בדמות של חומת בדיל עד שנסתתמו שתי השכבות ונעה הרוח ורעדה הארץ, ככתוב: כה [הראני] והנה י״י נצב על חומת אנך וגו׳ ואמנם אמר לו לא אוסיף עוד עבור לו, מפני שלא נשאר מן הענשים אופן אחר. ולענינים אלה פירושים רחבים במקומם.
ונאמר, הואיל וידוע אצל המטאורולוגים ואנשי המדע שצבעים אלה הנראים בענן בצורת קנה או מטה או קשת או תנין וכיוצא בהן אינן אלא אדים המרקיעים מן הארץ... וזה אינו נותן להם להימס למהירות ומרחיקים אותם מן המקומות... אשר הם המקומות הקרובים אל הארץ שדרך הנמיסות שלהם... במה שהוא בנגוד לארץ לחום השמש... וזה שהוא... יובש המתקיים...
וזה נתן לראייה מזמן נוח עד סוף קיום הארץ, איך היתה הקשת סימן ובטחון מפני המבול?
ונאמר בראשונה האות הוא רק במה שהיא עומדת וקיימת. כי היה יכול להסירה על ידי שהיה עושה את הענן קיים תמיד ומסולק ממה שנעשה בו כשהוא מורד. ואם לא עשה זאת הרי מה שקיים אותה {את הקשת} הוא האות.
ופרשת המבול, מ״קץ כל בשר״ עד הנה, דהיינו, עד סופה, לא נכתבה אלא כדי שנתבונן ונדע שמצבנו, בנוגע לנעימות שבחלקנו, והסכנה, והאיומים, וחלות העונש, וההבטחה הניתנת לנו, הוא כמצב אנשי דור המבול, כמו שהטיב להם ברבוי ככתוב:
א. ״כי החל האדם לרב על פני האדמה״, כך אמר בנו: ״יהודה וישראל רבים כחול״ וגו׳.
ב. וכשם שאמר בדור המבול: ״כי יצר לב האדם״ וגו׳, כך נאמר בישראל: ״והיה כי תמצאן וגו׳ כי ידעתי את יצרו״ וגו׳.
ג. וכמו שנשטפו אנשי דור המבול במים כך נמשלו ישראל לטובעים במים. ככתוב: ״כה אמר י״י הנה מים עלים מצפון״ וגו׳.
ד. וכמו שהושיע לכלואי התיבה והוציאם לרוחה, כך אמר: ״לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו״ וגו׳.
ה. וכמו שנתן להם הבטחה שלא יביא עוד מבול, כך ניתנה לישראל הבטחה משעבוד ומצרה, ככתוב: ״כי מי נח זאת לי וגו׳ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך״.
ו. ובמקום אחר אמר שכמו שדן {את העולם} במבול, לזמן מה, ואחר כך העבירו, כך דן {את ישראל} בשעבוד, לזמן מסוים, ושם קץ לשעבוד, והעמיד את מלכות עמו, שכן כתוב: ״למבול ישב וישב י״י מלך לעולם״. ופירוש, ישב – דן, דוגמת אומרו: ״ישבת לכסא שופט צדק״.
וממה ששייך עוד לפרשת המבול... הוא מה שמצאנו שאחד מאומתנו דימה שארץ ישראל לא נשפטה במבול. ולא עלה דבר זה על דעתו אלא מפני שחשב שהפסוק: ״את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם״ מוסב על זמן המבול.
... ומן הדין לבאר את טעותו בדבר זה ונאמר שמן הארצות שהיו מיושבות בימים ההם לא נשארה אף אחת שלא הוצפה במבול. רק המקומות הבלתי מיושבים, לא היה צורך להציף אותם במים כי המטרה היתה למחות את כל בעלי החיים, ככתוב: ״אנכי ממטיר על כל הארץ ומחיתי את כל היקום״.
והמקומות הללו, רצוני לומר אלו שמעבר האקלים הראשון, ואלה שמעבר האקלים השביעי, הרי אין בהם בעלי חיים וצמחים, בנגב, מחמת השרב, ובצפון מפני הכפור, ומאחר שאין החי והצמח קיימים בהם, מצד הטבע, לא היה צורך להוריד דבר שישחית; וזה מהדברים הברורים.
וארץ ישראל, הואיל ואינה מהמקומות הללו, ברי שמימי המבול שטפוה.
ושוב, הוא סבר שדברי יחזקאל ״את ארץ״ וגו׳ הם לשבח, ומן הדין לבאר שהם לא סתם דברי גנות, אלא הם בתכלית התיעוב והגינוי. ועניינם, ארצם עוד לא טוהרה ולא גושמה ב... בזעם עד שיטהרנה אלהים.
ודברי התוכחה מופנים כלפי המתנבאים והכהנים והשרים והמון האומה כי המתנבאים והכהנים והשרים ועמי הארץ כולם פושעים. על המתנבאים אמר: ״קשר נביאיה בתוכה כארי שאג״. ועל הכהנים אמר: ״כהניה חמסו תורתי״ וגו׳. וחזר ואמר על המתנבאים: ״ונביאיה טחו להם תפל״ וגו׳. ובהמון העם אמר: ״עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל״ וגו׳, ו״ביום זעם״ {רמז} לצבא נבוכדנצר והנלווים אליהם, שהמשילם {במים שוטפים} כמו שפירשנו.
ובספר יחזקאל עצמו המשיל אותם במטר, ככתוב: ״וגשם שוטף באפי יהיה״ וגו׳. ואין ארץ ישראל זקוקה להצטיינות בענין המים {של המבול}, כי די לה באמת שלה ואינה זקוקה לשקר.
(ח-יז) ת׳ם קאל ויאמר אלהים אל נח. ת׳ם קאל אללה לנוח ולבניה קאילא ואנא מת׳בת [עהדי מעכם ומע נסלכם] בעדכם. ואת. ומע כל נפס חיהֵ אל⁠[תי] מעכם ומע כל חיואן אלצחרא אלד׳י מעכם [כל מן כ׳רג׳ מן אלתאבות מן ג׳מיע חיואן אלארץ׳] ואת׳בת עהדי מעכם מן מא אלטופאן ולא יכון אבדא אלטופאן. וקאל אללה הד׳ה עלאמהֵ אלעהד אלתי אנא ג׳אעלהא ביני ובינכם ובין כל נפס חיהֵ אלתי מעכם לאג׳יאל אלדהר פתקים כד׳אך אלקוס פי אלגמאם אט׳הרהא ד׳כרא לעהד אלד׳י בין אללה ובין כל נפס חיהֵ מן כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳ וכאן קול הד׳א אלי נוח אן הד׳א עלאמהֵ אלעהד אלד׳י את׳בתה ביני ובין כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳ הד׳ה אלקצהֵ מקסומהֵ קסמין: אלקסם אלאול אעטא אלנאס אמאנא מן כון אלטופאן והו ד׳ פואסיק: ויאמר אלהים, ואני הנני מקים, ואת כל נפש החיה והקמתי. ואלב׳ אעטא עלאמהֵ ת׳אבתהֵ להד׳א אלאימאן אלמתקדם והו קולה ויאמר זאת אות הברית אלי תמאם אלה׳ פואסיק אלאכ׳רי. ואמא אלפסוק אלו׳ ויאמר אלהים אל נח זאת א׳ הב׳ פאנמא אחתאג׳ אליה [לאנה] שרח פי פסוק ויאמר אלה׳ אל נח זאת א׳ הב׳ למן קאל הל קאלה [……] [ו]⁠הו קול פי חכמתה [……] מת׳ל ויי אמר המכסה אני מאברהם [……] פאדנא פי הד׳א אנה ליס מנכרא [אן יערף אללה לרג׳ל במא הו פאעל]. והד׳א כמא אעאד ד׳כר חו⁠[ת יאיר אנהא אעטאת] [ל]⁠יאיר בן מנשה. [ואעטאאה להם] אלאמאן מן אלמבול אצלח להם לינבסטו פי אלארץ׳ פיעמונהא [……] ואלאבניהֵ ומה אשבה ד׳לך [ו]⁠לולא ד׳אך לגבנו ען אלעמארהֵ. ויסתקים אן נקול פי ד׳לך איצ׳א לעל אן יכון אחד אסבאב בנא אלמגדל אלכ׳וף מן אלמבול פקדם אליהם אלאמאן חתי לא יכון להם עד׳ר עליה. ויסתקים איצ׳א אן נקול לעלהֵ לו לם יעטא אלאמאן מן אלמבול כאנת אלאג׳יאל אלאכ׳רי לא יכ׳אפון עקובתה אלא באלמא פקט פלמא קטע הד׳ה אלעהד צארו יכ׳אפון אן יעאקבהם באנואע כת׳ירהֵ מן אלעד׳אב לא תחצא בל יסתגפרונהא ען ואחדהֵ מנהא ויסתקלונהא. אלא תרי אנה ערץ׳ עלי אלנאס מן אלעקובהֵ ולם יג׳וז אן יערץ׳ אליה פאסתקאלה ב׳ מנהא ול⁠[…] אלת׳אלת׳הֵ שביה במא אסתקאל [……] חרב ורעב ולם יך׳ [……] אלג׳. כד׳אך [פי קצהֵ] עמוס ד׳כרת לה אלג׳ ענאצר אלתראב ואלנאר ואלריח. פאמא אלעקובהֵ אלתי פי אלתראב פערץ׳ עליה [……] אעטאה כמא קאל כה הראני אד׳ אלהים [והנה יוצר גבי בת׳ על׳ הל׳ והנה לק׳ א׳ ג׳ המ׳ והיה א׳ כ׳ לא׳ א׳] עשב הארץ ואמר [א׳ אלהים סלח נא וג׳]. פערץ׳ עליה אלנאר כמא קאל [והנה קרא] לריב באש. וערץ׳ עליה אלריח לאנה קאל [שנתיים] לפני הרעש. וקד עלמנא אן אלריח תכון בין טבקתין אלבלד פאד׳א אנט׳מת טבקהֵ אלי אכ׳רי כ׳רג׳ אלריח מן בינהמא ותזלזל אלארץ׳. [והד׳א] אלרג׳ף כ׳לקה אלכ׳אלק ערצ׳א ת׳קילא עלי אלארץ׳ שביה באלרצאץ חתי אנט׳מת אלטבקתאן פתחרך אלריח וזלזלת אלארץ׳ כמא ק׳ כה [הראני] והנה יי נצב על חומת אנך ויאמר מה אתה רואה עמוס ואנמא קאל לא אוסיף עוד עבור לו אד׳ לא יבקי פי אלעקובאת נוע אכ׳ר. ולהד׳ה שרוח ואסעהֵ פי מואצ׳עהא. ת׳ם נקול אד׳א כאן מן אלמתעאלם ענד אהל אלרצאד ואלמחן אן הד׳ה אלתלוין אלד׳י ירי פי אלגים מן אלקציב ואלעצא ואלקוס ואלתנין ומא אשבה ד׳לך אנמא הו בכ׳אראת תרתפע מן אלארץ׳ אלי אלעלו [……] אלאדנא אלדואם (?) פהד׳א לא ימכן תחללהא בסרעהֵ יבעדהא מן מואצ׳ע [……] אלתי הי אלמואצ׳ע אלקריבה מן אלארץ׳ אלתי סביל תחללהא [……] פימא הו עכס אלארץ׳ לחר אלשמס פהד׳א אל⁠[…] יאבסא אלת׳אבת בהד׳א [……] נאר ואבטא תחלל [……] אלאת׳אר [……] אלחמרהֵ [……] תערץ׳ מן וקת נוח אלי אכ׳ר עמר אלארץ׳ פכיף צארת אלקוס עלאמהֵ אמאן מן אלמבול ? פנקול אולא [ליס ד׳לך אלא] תבקיתה ודאמה אנה למא כאן ימכנה אן יזילהא באן יג׳על אלגים דאימא פמרתפע ממא הו אן אנהבט פלם יפעל ד׳לך פקד צארת תבתיקתה להא עלאמהֵ. ומע ד׳אך פימכן או יכון יוריהא ויקויהא ויבתדי להא שכלא לאידא יצירהא בהא ושעאעהא פאצ׳לא ילוח פיהא. ולד׳לך פסרת נתתי בענן, אלתי ג׳עלתהא פי אלגמאם. פמן אול קצהֵ אלמבול אלתי הי קץ כל בשר ואלי ההנא אלד׳י הו אכ׳רהא אנמא את׳בת לנא ג׳מיע ד׳לך לנעתבר בה ולנעלם אן חאלנא פי אלנעמהֵ עלינא ופי אלכ׳טר ואלמואעד [ופי] חלול אלעקובהֵ ופי אלעודהֵ, אעטאנא אלאמאן כחאל [אהל] אלמבול, לאנה כמא אנעם עליהם בכת׳רה אלנאס כמא אתבעהם בקול כי החל האדם לרב על פני האדמה [כד׳אך קאל פינא] [יהודה וישראל רבים כחול] אשר על הים לרב אכלים [ושתים ושמחים], וכמא קאל פי אהל אלמבול כי יצר לב האדם רע מנעוריו כד׳אך קאל [פי] [ישראל: והיה] כי תמצאנה אתו רעות רבות וצרות וג׳ כי ידעתי את יצרו וג׳ [……] אלמגרק כמ׳ ק׳ כה אמר יי הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה וזעקו האדם והילל כל יושב הארץ. וכמא אט׳הר אלמחבסין מן אלתיבה ואוסעהם פי אלבלד כד׳אך ק׳ לאמור לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם. וכמא אעטאהם אמאנא מן אלטופאן כד׳אך אעטאהם אמאנא מן אלשעבוד ואלשקא כקולה: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך. וקאל איצ׳א פי מוצ׳ע אכ׳ר אנה כמא חכם באלמבול וקתא ת׳ם מנעה בעד ד׳לך כד׳אך חכם באלשעבוד וקתא ומנעה בעד ד׳לך ות׳בת מלך אמתה ד׳אך קולה יי למבול ישב וישב יי מלך לעולם ומעני ישב חכם [עליהם] נט׳יר קולה ישבת לכסא שופט צדק.
וממא הו לאחק [קצהֵ אלמבול] [……] הו מא וג׳דנא בעץ׳ אמתנא יתוהם אן בלד אלשאם [לם ימרקהא] מא אלטופאן. ונקול אן אלד׳י אוהמה [ד׳לך הו ט׳נה] א⁠[ן קו]⁠לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם הו וקת אלמבול [……] יג׳ב אן נבין כ׳טאה פי [הד׳א אלאמר ונקול אן] לם תבק מן אלבלדאן אלתי כאנת עמארהֵ חיניד׳ פימא בינהא [בלד ואחד מא] גמרהא אלמא פאמא אלג׳באל אלתי פי אלארץ׳ אלתי לא עמארהֵ פיהא פלא וג׳ה לאמראקהא באלמא לאן אלעלהֵ כאנת הי הלאך אלחיואן כק׳ אנכי ממטיר על כל הארץ ומחיתי את כל היקום וג׳ ותלך אלמואצ׳ע, אעני מא ורא אלאקלים אלאול ומא ורא אלאקלים אלז׳ ליס פיהא חיואן ולא נבאת, אמא פי אלג׳נוב פלאסראף אלחרארהֵ ואמא פי אלשמאל פלאפראט אלברודהֵ. פאד׳ הלאך אלחיואן הנאך באלטבע פקד אסתגני ען איראד ערץ׳ אליה יהלכה בה והד׳א מן אלאקואל אלבינהֵ, פאד׳ אלאשאם פימא בין הד׳ה אלמואצ׳ע ולא שך פי אמראקהא באלמא. ואלוג׳ה אלב׳ אנה תוהם אן קול יחזקאל את ארץ לא מטהרה הו קול מרצ׳יא (?) פינבגי אן נבין אנה ליס קול ד׳ם מטלק בל הו קול פי גאיהֵ אלקבח ואלד׳ם ומענאה אן קאל להם אן בלדכם לם יט׳הר בעד ולם ימטר פי צ⁠[…] בסכ׳ט חתי יטהרה אללה [……] [ולעואם] לאן [אלמתנביין ואלאימהֵ ואלרוס ואלעואם] אלכל עלי אלמעאצי אמא אלמתנביין [קשר נביאיה בתוכה כארי שאג] ואמא [אלאימהֵ] פקאל כהניה חמסו תורתי וג׳ [ואעאד עלי] אלמתנביין קאל פיהם ונביא⁠[יה טחו להם תפל וג׳] [ואמא אלעואם פקאל פיהם] עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל וג׳ [……] [……] [ואמא] ביום זעם פהו ג׳יש נבוכדנצר ואתבאעה אלד׳ין שבהה [באלמא אלמגרק] כמא שרחנא. בל פי ספר יחזקאל נפסה קד שבהה באלמטר אד׳ קאל וגשם שוטף באפי יהיה ואבני אלגביש בחמה לכלה והרסתי את הקיר אשר טחתם תפל. וליס יחתאג׳ בלד אלשאם אלי אן יפצ׳ל באלמא [……] אד׳ הו מסתגני באלחק ען אלבאטל.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – למעלה כתיב וידבר אלהים אל נח. וכאן ויאמר. לפי שהיה אז תחלת המעשה אמר וידבר. וכאן סמוך על ענין ראשון אמר ויאמר.
ואל בניו1ר׳ נחמיה אמר הוסיף על הציווי. ונהג בקדושה. לפיכך זכו גם בניו לדבור.
1. ר׳ נחמיה. ב״ר פל״ה. ילקוט רמז ס״א.
ויאמרא אלהים אל נח ואל בניו – על ידי אביהם.
ויש אומרים: שארבעתן נביאים.
א. כן תוקן בין השיטין בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פריס 176: וידבר.
AND GOD SPOKE UNTO NOAH, AND TO HIS SONS. God spoke to Noah's sons through Noah. It is also possible that they were all prophets and God addressed all four of them.
ואל בניו אתו – על ידי נח.⁠1 וכמוהו: ויצו משה וזקני ישראל (דברים כ״ז:א׳), אז ישיר משה ובני ישראל (שמות ט״ו:א׳).
1. השוו פירוש רשב״ם המשוחזר בראשית ח׳:ט״ו.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – אפשר שגם בניו היו נביאים וזה הוא שאמר: אתו כי גם לארבעתם בא הדבור כאחד.
או אמר לנח שיאמר לבניו כמו שפירשנו למעלה.
וטעם אתו – שידעו הוא והם הבטחת האל להם ולכל שאר הנבראים בארץ.
ויאמר אל נח ואל בניו, either Noach’s sons were also prophets, or God spoke to Noach to tell his sons, as we had discussed already in connection with verse 1. The reason for the word אתו, with him, was to ensure that the sons would know that the blessing applied both to them and to their offspring.
וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו – על ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים, לא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן: ויאמר י״י אל אחז (ישעיהו ז׳:י׳), וכן: ויאמר י״י אל משה ואל אהרן (שמות ז׳:ח׳) – כדברי רבותינו (ספרא ויקרא א׳:א׳): אל משה אמר שיאמר לאהרן. וכן פירש בסוף: ויאמר אלהים אל נח (בראשית ט׳:י״ז).
AND G-D SPOKE TO NOAH AND TO HIS SONS. The meaning thereof is that He spoke to the sons by means of their father for his sons were not prophets, and Ham did not reach the level of prophecy. Likewise, "And the Eternal spoke to Ahaz,⁠"1 [which means that G-d spoke to him through Isaiah].⁠2 And so also, And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron,⁠3 which according to the words of our Rabbis4 means He spoke to Moses so that he would in turn speak to Aaron. And so Scripture makes explicit at the end of the present chapter: And G-d spoke to Noah.⁠5
1. Reference is to the verse, Once more the Eternal spoke to Ahaz. (Isaiah 7:10.)
2. See Radak there.
3. Exodus 7:8 and others.
4. Torath Kohanim Vayikra, 1.
5. (17) here.
ואל בניו אתו – בא דבור השכינה גם לבנים וכדי שלא תבין כי הדבור היה לנח לבדו שיאמר זה לבניו, לכך הוסיף מלת אתו לבאר שגם הם בכלל הדבור, ועל כן תמצא לשון הפרשה שידבר עמהם בלשון רבים, והכונה על שם ויפת, כי חם איננו ראוי לכך.
ואל בניו אתו, "and to his sons with him.⁠" Noach's sons also heard the divine voice. In order that we should not think that only Noach himself heard this voice and that he was to tell his sons about it, the Torah adds the word אתו, "simultaneously.⁠" This is why you find that the paragraph phrased in the plural, i.e. G-d saying אתכם, ביניכם, "with you", (pl) among you, (pl).⁠" G-d included Shem and Yaphet in those whom He addressed. Cham no longer qualified for being addressed by G-d directly.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו – פי׳ ע״י אביהם דבר להם כי הם לא הגיעו למעלת הנבואה שידבר עמהם:
ויאמר אלוהים אל נח ואל בניו אתו, "God said to Noach and to his sons with him.⁠" God spoke to Noach's sons, using their father as His intermediary. The sons had not attained the spiritual level which qualified them to be addressed by God in their own right.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – אחר שידענו שהאומר הראש1 לכל הוא האל, וידענו מה שכתב המורה פרק אחרון משני (מורה נבוכים ב׳:מ״ח), וידענו מה שידוע בהיגיון וסדר החכמות, אין זה צריך פירוש.⁠2 גם מבואר ליודעי דת ודין היותו ית׳ אומר בכאן כי כרת ברית עם החיות והבהמות והעופות ואין זה כמו ״ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית״ (בראשית ט״ו:י״ח), ומה גדול ההבדל בין בריתו ית׳ עם האדם המשכיל ובין הבהמות, אבל על הכל נכון לומר לשון ברית בשתוף השם גם הוא על שאר בעלי החיים באמצעות האדם ובכונה שנית וזה שוה לאבוד ולהצלה.⁠3
1. האומר הראשון, כלומר, הגורם הראשון לדיבור.
2. זה לשון הרמב״ם שם: ״…ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסבות האמצעיות, ומיחסים לה׳ אותה הפעולה…״. אין הכרח שה׳ דבר ישירות אל בני נח, אלא יתכן שהדבור הגיע אליהם באמצעות נח, אך הואיל והקב״ה הוא הגורם לדבור נאמר שה׳ דבר אל בני נח. ריא״כ בפרושו לפסוק זה בא לפתור את הבעיה שמתייחס אליה הא״ע לפסוק זה: האם היו בני נח נביאים?
3. אין הברית עם בעלי-החיים כברית עם האדם, אלא או שהוא שיתוף השם בלבד, כלומר, השימוש במלה ׳ברית׳ בשני ההקשרים הוא במשמעויות שונות, או שבעלי-החיים כלולים באופן משני (׳בכונה שנית׳) בהשלכות של הברית עם האדם, שהרי לעניין הצלתם מאבדון התוצאות דומות.
(ח-יא) ואחר כן אמר ה׳ יתעלה לנח, ולבניו על ידו, שכבר יקיים את בריתו עמם ועם זרעם אחריהם, ועם כל מיני הבעלי חיים, שלא יכרתו עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. והנה ביארנו במה שקדם (ו, יח) עניין זה הברית מה הוא, רוצה לומר שזה הברית היה ביום השביעי מימי הבריאה; או היה עם נח, ואם לא נזכר; או יהיה זה הברית מה שאמר ה׳ אל לבו שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה.
(ח-יא) ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו׳ ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו׳ והקימותי את בריתי אתכם כו׳ ולא יהיה עוד מבול כו׳ – זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג׳ ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו׳ ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. (התר ספק ספק א׳ וב׳) ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא״א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל.
ויאמר אלהים אל נח וגו׳. עד את קשתי נתתי. הנראה לי שבני נח לא נתפיסו בדברי האל וברכותיו כי אמרו עם היות שהבטיחנו מהב״ח שלא ימיתינו ונתן לנו אשר נאכל והזהירנו שלא יהרוג איש את אחיו מי יבטיחנו שלא יבא מבול מזמן לזמן לשחת כל בשר כיון שאין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא כל זמן ולכן אין ראוי שנפרה ונוליד לבהלה וריק. ומפני זה היודע מחשבות הוצרך לדבר לנח ולבניו כי עם היות הבנים בלתי מוכנים לנבואה הנה באמצעות אביהם ובחמלת ה׳ עליהם הכינם אליה באופן שזכו כלם לשמוע דברו וזה טעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי היה זה דבור בפני עצמו מדובק ומחובר עם הקודם. והיה הדבור הקודם ההוא כבר נפסק ובא הדבור הזה מחדש לאב ולבנים יחד כדי להבטיחם מעבור מי המבול עוד על הארץ והותרה בזה השאלה הי״ב.
(ח-יא) ויאמר אלהים אל נח וגו׳, ואני הנני מקים את בריתי. הזאת שהקמתי כאמרו לעיל (פסוק א) ׳ויברך אלהים את נח׳ וגו׳1, לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת2, כי אם אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה וגו׳. ואולם סיבת הקמת הברית אינה זרעכם, אלא אתם, וכן אמר עוד והקימותי את בריתי ׳אתכם׳ ולא יכרת וגו׳:
1. ראה מש״כ שם.
2. ע״פ דברים (כט יג).
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר – [כתב ראב״ע] ״על יד אביהם או שארבעתן נביאים״. מפירוש ראב״ע ז״ל. ורמב״ן ז״ל כתב ״על יד אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן ׳ויוסף ה׳ לדבר אל אחז׳,⁠1 ׳ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן׳,⁠2 כדברי רז״ל3 אל משה אמר שיאמר לאהרן. וכן פירש בסוף ׳ויאמר אלהים אל נח׳⁠ ⁠⁠״4 [עכ״ל]. ויפה פירש. ומלת ״אִתּוֹ״ יורה שבא אליו הדבור במעמד כלם. אולי היו מתפללים ומתחננים במקום וַעַד שלהם, ונגלה שם האלהים לנח וְדִּבֶּר עמו.
2. שמות ז, ח.
3. תורת כהנים, ויקרא, א.
4. בראשית ט, יז.
אל נח ואל בניו – על יד אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה, וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח:
(ח-יא) ויאמר אלקים וגו׳ ואני הנני מקים את בריתי וגו׳ – לעיל (ח, כא), נגזרה הגזירה האלקית במאמר ה׳ ״אל לבו״. כאן היא התגלתה לאדם כ״ברית״, כחוק מוחלט שלא יעבור, כיסוד לסדר הטבעי החדש.
{אל נח: לפני המבול כתוב באמירה1 בלשון ׳לנח׳ (ו,יג. ז,א) וכאן כתיב ״אל נח״. דבספר שמות (ח,כא) כתבתי דמשמעות ׳אל׳ הוא בחביבות יותר מלמ״ד, ועוד עיין שם (יט,כ)⁠2. משום הכי, לפני המבול שהיה עידן ריתחא כתיב בלמ״ד, משא״כ אחר המבול היה הקב״ה בהארת פנים יותר עם נח, וגם זכה נח הרבה ע״פ שעשה הכל כפי הציווי, משום הכי כתיב ״אל״.}
ואל בניו אתו: אע״ג שלא היו כולם ראוים לרוח הקודש3, מכל מקום בעמדם את נח4 זכו גם המה לדבר ה׳5.
1. ב׳אמירה׳ דייקא. אך בדיבור מצאנו לעיל ח,טז – ״וידבר אלהים אל נח לאמר״.
2. רבינו דן שם על ׳קריאה ל׳ לעומת ׳קריאה אל׳ (וכן בקדמת העמק אות ט׳), אך כאן הוא מיישם זאת גם באמירה.
3. הערת הרמב״ן על הראב״ע שכתב ׳וי״א שארבעתם היו נביאים׳, מעיר הרמב״ן ׳ולא הגיע חם למעלת הנבואה׳. ועיין ברבינו בחיי שהכוונה ״בניו״ – שם ויפת.
4. ״ואל בניו אתו״.
5. כך כתב האברבנאל, עיי״ש.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כו׳ – ר״י אמר לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה ר״נ אמר לפי שהוסיף על הציווי כו׳ לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, (מדרש רבה) פליגי אם הלכה כב״ש או כב״ה דלהך דיעה דבשני זכרים קיים א״כ קיים נח מצוות פו״ר, ומה שאמר לו צא אתה ואשתך הוא היתר בלבד שמצוה אין כאן שכבר קיים לכן אמר הואיל והוסיף על הציווי ונהג בקדושה שיצא הוא ובניו זכה שנתייחד הדיבור אליו ולבניו אבל ר״י סבר שלא קיים מצות פו״ר רק בזכר ונקבה א״כ יתכן שמצוה היה לנח ולא היתר לבד. לכן אמר לפי שעבר על צוויו לפיכך נתבזה פירוש באהלה כדלקמן יעו״ש במדרש.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמההכל
 
(ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת⁠־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽםא׃
"As for me,⁠1 behold, I am establishing my covenant with you and your offspring after you,
1. As for me | וַאֲנִי – Literally: "And I". See Radak that Hashem's words relate back to His command to man in verse 7, which began "But you...⁠" If man fulfills his obligation to populate the world, Hashem, too, will do His part, establishing a covenant not to destroy it. [Compare Bereshit 17:4 and 9 for similar usage of "אני" and "ואתה".]
א. אַֽחֲרֵיכֶֽם ל=אַֽחֲרֵיכֶֽם בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[עא] 1ואני הנני מקים את בריתי אתכם. שבע בריתות נאמרו בפרשה, כנגד שבעת ימים שנוהג בהם העולם, את בריתי, והקימותי את בריתי (בראשית ט׳:י״א), זאת אות הברית (בראשית ט׳:י״ב), לאות ברית (בראשית ט׳:י״ג), וזכרתי את בריתי (בראשית ט׳:ט״ו), לזכור ברית עולם (בראשית ט׳:ט״ז), אות הברית (בראשית ט׳:י״ז), בהתראה [בתראה]. (פס״ז נח).
1. עי׳ לקמן מאמר עו. וראה ברש״י כאן ולקמן מאמר פג. ולעיל פ״ח מאמר סב. צז. ובפי׳ הרא״ש בהד״ז וחזקוני ורקאנטי - ועי׳ לעיל פ״א מאמר סה.
וַאֲנָא הָאֲנָא מְקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בָּתְרֵיכוֹן.
“Behold, I am making a covenant with you and with your offspring after you.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם
וַאֲנָא הָא אֲנָא מְקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן
את – עם
א. ״וְאֶת זַרְעֲכֶם״ – ״וְעִם בְּנֵיכוֹן״, וכן בפסוק הבא: ״וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה״ – ״וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא״. אלה שניים מארבעים פסוקים (נרשמו בבר׳ ד א) שבהם אֶת באה כמלת-יחס ותרגומה עִם ואינה מלת-מושא (יָת).
זרע – בן, זרעא
ב. זֶרַע במשמעו הראשוני, חומר ההולדה, מתורגם כצורתו כגון ״לְחַיּוֹת זֶרַע על פני כל הארץ״ (בראשית ז ג) ״לְקַיָּימָא זַרְעָא״. אבל זֶרַע בהשאלה לדורות הבאים מתורגם על פי הכוונה כבפסוקנו ״וְאֶת זַרְעֲכֶם״ – ״וְעִם בְּנֵיכוֹן״.⁠1
1. לתרגומי זֶרַע – בְּנִין, בַּר או זַרְעָא – ראה ״באורי אונקלוס״ כאן וביאורנו לפסוק ״אשר יתן מזרעו לַמֹּלֶךְ״ (ויקרא כ ב) ״דְּיִתֵּין מִזַּרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ״.
ואנ׳ הא אנא מקיים ית קיימי עמכון ועם בניכון בתריכוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועם בניכון בתריכון״) גם נוסח חילופי: ״וית זרעיית בניכון מן בת׳⁠ ⁠⁠״.
אנא הא אנא מקיים קיימי עמכון ועם בניכון בתריכון.
I, behold, I establish my covenant with you, and with your children after you;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

האנאא מת׳בת עהדי מעכם ומע נסלכם בעדכם.
א. האנא] הא אנא א3
הנני מקים את בריתי איתכם ועם זרעכם אחריכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואני הנני – הנניא מסכים עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שיבטיחהו הקדוש ברוך הוא שלא להשחית העולם עוד. וכן עשה באחרונה, אמר: אניב מסכים לעשות חזוק וקיום לברית אבטחתי, ואתן לך אות.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״הנני״.
ב. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 במקום אני: ״לו הנני״.
ואני הנני AND I BEHOLD I – "I am in agreement with you"; He said this because Noah feared to fulfill the duty of propagating the species until the Holy One, blessed be He, promised him that he would not again destroy the world and this promise God made (Tanchuma Noach 11). Ultimately He said to him, "If you are still anxious I am willing to give to My promise the permanence and strength of a covenant and I will give you a sign.⁠"
ואני הנני מקים את בריתי אתכם – שבע בריתות נאמרו בפרשה. כנגד שבעת ימים שנוהג בהם העולם. את בריתי. והקימותי את בריתי. זאת אות הברית. לאות ברית. וזכרתי את בריתי. לזכור ברית עולם. אות הברית. בהתראה.
ואת זרעכם – ועם.
AND WITH YOUR SEED. Ve-et zarakhem is to be rendered: and with your seed.⁠1
1. In other words, et here has the meaning of im (with).
וטעם ואני – בוי״ו, שאתם עשיתם מה שצויתי אתכם, ואני בעבור זה אקים את בריתי.
ואני הנני מקים – ו״ו מוסף על מה שאמר ואתם פרו ורבו (בראשית ט׳:ז׳), כלומר אתם התעסקו בישוב העולם ואני גם כן אקימנו שלא יכרת עוד ישובו של עולם. והברית והשבועה הם דברו שהוא קיים לעולם, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט).
ואני הנני מקים, the letter ו before the word אני introduces an addition to the previous words ואתם פרו ורבו, meaning if you will do your part in trying to populate the earth, I for My part promise to keep My covenant with you, making sure that life on earth will not again be drastically disrupted. God can be relied upon to keep His promises and assurances, as distinct from man, as has been pointed out already by Bileam in Numbers 23, 19.
ואני הנני – פר״ש:⁠א מסכים אני עמך, שלא היה רוצה נחב לעסוק בפריה וריביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת עוד העולם. הוא שנאמר למעלה: ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (בראשית ח׳:י״ח) – האנשים לבד והנשים לבד.⁠ג
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״פר״ש״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״שהיה נח דואג״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״הוא שנאמר למעלה... והנשים לבד״.
ואני הנני, "and as far as I am concerned, etc;⁠" according to Rashi, this is God's way of saying that He agreed with Noach who had not wanted to resume normal marital relations until specifically encouraged by God to do so. He waited for God's promise not ever again to bring on the kind of destruction of the human race that he had just been a witness to.
מקים את בריתי אתכם – סופי תיבות: מתים, רמז לתחיית המתים שהשם מקים להם בריתו להחיותם.
ואני הנני – תימה למה כפל פעם אחרת, והקימותי את בריתי, [וי״ל] שנה עליו הכתוב לעכב, הודיעם שאף אם יחטאו לא יביא עוד המבול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואני הנני. מסכים אני עמך. דאל״כ ואני למה לי ועוד שהוי״ו בכל מקום כשהוא כתוב עם השם או על הכנוי הוא נדרש לעולם לחבורו עם אחרים שכן בכל מקום וי״י הוא ובית דינו וכן גבי ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים על אותם שזרזוני כבר ומפני שלא תפול הסכמה אלא על מה שקדם הוצרך לומר שהיה נח קודם זה דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד כלומר על ידי קיום ברית כי בזולת הקיום ברית אין לסמוך על הבטחתו מפני שסתם הבטחותיו של הקב״ה הן על תנאי שלא יחטאו אבל אם יחזרו לקדמותם להשחית את דרכם עוד כבראשונה יחזור להביא עוד מבול לעולם כבראשונה ונח מסתמא כשבקש להבטיחו שלא לשחת העולם עוד לא בקש אלא על ידי קיום ברית והבטיחו על זה ועכשיו הסכים שאע״פ שמה שהבטיחו על זה לא היה אלא כדי לעשות רצונם שלא יהא דואג לעסוק בפריה ורביה עכשו הסכים עמו שכך ראוי לעשותו ואמר לו אני מסכים עמך לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי שלא לשחת עוד את העולם אע״פ שיחטאו לי וזהו מה שכתב הרב וכן עשה באחרונה כלומר שאין זה שאמר לו פה ואני הנני כו׳ אלא מה שהבטיחו בתחלה בסתם ועכשו אמר לו שגם הוא מסכים עמו ואל יקשה עליך ממה שפירש למעלה גבי לא אוסיף כפל הדבר לשבועה כו׳ ואיך אמר עתה לנח הנני מסכים לעשות קיום כי שם היה בלבו כדכתיב אל לבו והבטחתו של נח היה עכשו בפה שיעשה והקיום וחזוק ברית להבטחתו היא השבועה שעשה בלבו הרמוזה בכפל לא אוסיף לא אוסיף ומה שאמר שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה ולא אמר שהיה נח דואג על השחתת העולם הוא מפני שלא היה צריך לכתוב פה הפסוק של פרו ורבו שכבר צווה בו או נתברך בו אדם הראשון ועם מה שאמר שהיה נח דואג על פריה ורביה והיה רוצה לפרוש ממנה יחוייב בהכרח שיכתוב אותו פה פעם שנית לומר הרי אני מבטיחך שלא לשחת עוד ולכן פרו ורבו דאם לא כן מנא ידע שמפני שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה הבטיחו שלא לשחת העולם אם בעבור ואני שפירושו הנני מסכים עמך דילמא הכי קאמר הנני מסכים עמך במה שאתה מצר על השחתת העולם שלא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי אבל לא שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה:
(ט-י) ואמר אליהם ואני הנני מקים ר״ל אחרי אשר הבטחתי אתכם מהב״ח ומעצמכם הנני מבטיחכם ממני והודיעם שקיום הברית וההבטחה שיהיה על זה יהיה עליהם ועל כל נפש חיה שלא יפסדו עוד במי המבול ונתן הסבה למה יכלול הב״ח בברית הזה ואמר שהיה זה מב׳ צדדים הא׳ לפי שהב״ח הם תשמישו של אדם צריכין אליו מאד ועל זה אמר (בראשית ט׳) אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ. והב׳ הוא מפני שיצאו אתם מן התיבה והיה ראוי מפני זה שיזכו עמהם בברית ועל זה אמר אתכם מכל יוצאי התיבה כלומר מפני שהיו אתכם בתיבה וביציאתכם ממנה והנה הקיום הזה הוא ההבטחה והשבועה שזכר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ.
ואני הנני מקים את בריתי – על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני ״מקים את בריתי״ שלא לשחת עוד הארץ. אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ, כאמרו ״כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר״ וגו׳ (במדבר ל״ה:ל״ג). אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ.
ואני הנני מקים את בריתי, this promise is conditional on man keeping his part of the bargain, bringing murderers to justice. If, however, innocent blood will be shed in the manner it had been before the deluge, this may lead to destruction of the earth (not necessarily by water). This is what is meant in Numbers 35,33 הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו “for blood turns the earth into a hypocrite and there will be no atonement for the land except through the blood of him who has spilled it.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מסכים אני עמך וכו׳. פירוש לשון ״הנני״ יאמר על ההסכמה, כלומר הנני גם כן מסכים למה שתאמר, ולפיכך הוצרך לפרש שנח היה דואג מלעסוק בפריה ורביה וכו׳, עד שהבטיחו הקב״ה שלא להשחית את העולם. פירוש שכבר כתב למעלה (ח, כא-כב) שהבטיחו הקב״ה שלא להשחית את העולם, ׳וכן עשה׳ דקאמר היינו שכן עשה למעלה (שם), ׳ובאחרונה אמר הנני מסכים כו׳⁠ ⁠׳ היינו מה שכתוב כאן ״ואני הנני מקים״, שאמר הנני מסכים עמך לעשות חיזוק לבריתי דהיינו ההבטחה שהבטחתי למעלה, ואתן אות. ואף על גב דכתיב (לעיל ח, כא) ״לא אוסיף לא אוסיף״ והוא שבועה (רש״י שם), ומכל מקום אות הוא חוזק יותר, כי השבועה אפשר שתהא לה התרה, כמו שדרשו רז״ל אצל ״ויחל משה״ (שמות לב, יא) בפרק אין עומדין (ברכות לב.) – שהתיר לו את נדרו, והוא הדין שבועה נמי התרה יש לה, ולכך נתן אות שהוא יותר חזק וקיום עד שאין לו התרה:
הִנְנִ֥י: במאריך, לא בדרגא.⁠א [הִנְנִ֥י].
א. מאחר שמופיעה בין שתי ההברות המוטעמות תנועה אחת בלבד, בדין באה מירכא (ולא דרגא). [נורצי בא להוציא מנוסח ד, ונציה ש״ד וונציה ש״ז, המטעימים את המילה בדרגא].
וכן עשה ובאחרונה כו׳. ר״ל וכן עשה בפעם שנית כלומר אע״פ שהבטיחו כבר לעיל מ״מ היה דואג לפי שהבטחתו של הקב״ה על תנאי הוא אם עושין רצונו מקיים הבטחתו ואם לאו אין מקיים הבטחתו ולכך היה דואג עד שהבטיחו הקב״ה שלא להביא מבול עוד כנ״ל. ובזה יתורץ גם כן למה צוה לנח על מצות פריה ורביה הא כבר צוה לאדם אלא משום שהיה נח דואג מ״ה היה צריך לצוות לו ואין להקשות למה היה דואג הא כבר נשבע הקב״ה כדפירש רש״י לעיל (בראשית ח׳:כ״א) לא אוסיף כפל הדבר לשבועה די״ל לפי שכתוב ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף וגו׳ ר״ל כך עלה בלבו של הקב״ה אבל נח לא ידע כלום בדבר. [ר׳ אליהו מזרחי]: נ״ל שלמד ממה שהתיר הקב״ה לנח תשמיש ביציאתו מן התיבה כמ״ש (לעיל ח׳:ט״ז) צא אתה ואשתך וגו׳ והוא לא עשה כן אלא שיצא הוא ובניו ואשתו וגו׳ הרי שלא רצה לעסוק בפריה ורביה לכן אמר הנני מסכים. [נחלת יעקב]:
Hashem did so eventually... Meaning, Hashem did so a second time. Although Hashem had already promised Noach, he was still concerned. For Hashem's promises are conditional: if they fulfill His will [and do not sin as the generation of the Flood did,] He will keep His promise; and if not, not. Therefore Noach was concerned, until Hashem promised him again that He would never bring another Flood. This also explains why Noach was commanded to have children. For even though Adam had already been commanded — Hashem needed to command Noach again because Noach was concerned. We need not ask: Why was Noach concerned? Hashem already swore He would never again smite mankind! As Rashi explained (8:21), "Never again, never again" serves as an oath. The answer is: It says (ibid), "And Adonoy said in His heart, 'Never again...'" I.e., Hashem thought this [oath], but Noach knew nothing of it. (Re'm) It seems that Rashi deduced [that Noach was concerned] from the fact that Noach was permitted marital relations when he left the ark, as it says (8:16), "Depart from the ark, yourself and your wife" — yet he did not engage in relations. Rather, they left in separation (ibid v. 18): "Noach departed from the ark together with his sons, his wife and son's wives.⁠" So we see that Noach did not wish to have children. Therefore Hashem said, "I agree with you...⁠" (Nachalas Yaakov)
(ט-יז) ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגו׳ והקמתי את בריתי אתכם וגו׳. ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן וגו׳. את קשתי וגו׳. וזכרתי וגו׳. והיתה וגו׳. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמותי וגו׳ – זר לנו הכפל עד מאד. אמר וחזר ואמר הספור הלזה פעמים שלש עם נח ללא צורך? גם אמרו הקמותי לשון עבר ובראשית הנני מקים אשר אני נותן לשון הוה ועתיד? ומה שאמר ביני ובין כל בשר ולא אמר ביני וביניכם כבראש הפרשה את בריתי אתכם ולא את כל בשר? ואומר אני כפי מה שדרשו חכמינו ז״ל בפסוק לדעת כי אני ה׳ מקדשכם שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו וכו׳. שאמנם יקשה על זה המאמר כי הלא כמה מעלות ומתנות טובות בכל יום ויום הי״ת משפיע לעולמו עד בלי די ואינו שולח ומודיע ומה נשתנה שבת בדבר הזה? אלא הרצון {מ} שלא תקרא מתנה טובה גמורה אלא מה שניתן ליחיד לבדו ואין לזרים אתו. כי ייטיב מאד לאדם הטוב הניתן לו בהפרש לזולתו. לא כן אלו הטוב ההוא בעצמו היה מושפע גם לאחרים. כמאמרנו בריש פרשת כי תבוא בס״ד. והשבת מתנה טובה לישראל לבדם על כן נקראת מתנה טובה וצריך להודיעם. והטוב הבא לכל העולם בכלל הוא טוב כללי ואין חיוב לשלוח ולהודיע. לכן כשנשבע ה׳ שאינו מביא עוד מבול לעולם באות הקשת וזו מתנה באמת שאין כמוה. אך אולם היא כללית לכל באי עולם ולא לנח לבדו ולפיכך אין צריך להודיעו. הלכך כשאמר את קשתי נתתי בענן לשעבר כבר יקשה לנח שלא שלח להודיעו טרם תתו הקשת בענן כאשר יעשה ביום השבת. הוסיף על ככה הכתוב כמתרץ ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ ירצה לכל העולם ואין ראוי להודיע מה שהוא טוב כללי:
ואני הנני מקים את בריתי אתכם – פירש רש״י ז״ל ״מסכים אני עמך.⁠1 שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד״ [עכ״ל]. שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד. [ממשיך רש״י] ״וכן עשה באחרונה, אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי ואתן לך אות״. [עכ״ל]. ולפירושו רצה להבטיחו בנתינת האות שאין ההבטחה על תנאי אם ישמרו חקיו, אבל הנני מקים את בריתי אתכם היא ההבטחה שלא ישחת עוד כל בשר ממי המבול. אבל לא נתפרש [בדברי רש״י מה] שאמר ״והקימותי את בריתי אתכם״. ולדעתי ״ואני הנני מקים״ וגו׳ הוא מה שאמר לו בנבואה הראשונה ״והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה״ שהוא ברית עולם כמו שפירשנו למעלה שהבטיחו כי בו ובבאים עמו אל התיבה יתקיים הברית שכרת עם האדם ועם כל החיים למיניהם כשברא את העולם, כי יגוע כל בשר יחדו מבלעדיהן. ועתה בצאתם מן התיבה הוצרך לפרש טיב הקמת הברית הזאת, שאל יאמרו הפעם הזאת הקים ה׳ בריתו אתנו לפי שהייתי לבדי צדיק בדור הזה. ולעת אחר כשישחית כל בשר את דרכו על הארץ יוסיף להשחיתם [=לכל בני הדור]. ויקיים בריתו את מי שימצא צדיק לפניו בדור ההוא מאחד מבני בניו של נח. על דרך משל יגוע כל זרע שני הבנים, ומבנו השלישי ישאר אחד מהן להקים אתו ברית עולם. על כן הודיעו שאין הדבר כן, אלא שזרעו יעמדו עד אחרית הימים לדורות עולם, כי לא יביא עוד מבול לשחת כל בשר. ועל כן זִכָּה גם את בניו וזרעם אחריהם בנבואה הזאת שזרע שלשתן יעמדו עד היום האחרון. וכשנכנס לתיבה אמר ״והקימותי את בריתי אתך״ לפי שבעת ההיא ניצולו כלם בזכות זה. ובכל זאת היתה הכונה עליו ועל זרע זרעו, וסמך על המפורש פה. ועל כן אמר ״ואת זרעכם אחריכם״ שכולם בכלל הקמת הברית. ופירש על איזה דבר הוא מקים הברית הזאת, ואמר שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול.
1. כפי דברי רש״י על בראשית ו, יז.
הנני מקים – זה כעין הכרע שאין הקשת בריאה חדשה, שאם כן יאמר הנני כורת, ככל ברית שיש בה מעשה כמבואר למעלה (הרכסים לבקעה בראשית ו:י״ח). אלא כבר היתה מבראשית, ועתה העמיד אותה לאות ברית.
הנני מקים את בריתי – הוא הברית שכרת עם יצוריו בתחלת הבריאה לקיים כל המינים ולא לאבדם, ועתה הבטיח שנית לנח להקים עמו ועם כל העולם אותו הברית, ושלא להביא עוד מבול כמו שהולך ומפרש בסמוך:
ואת זרעכם – עם זרעכם:
מקים את בריתי אתכם – ברית הפוך משרש בתר, ע״ש הבתרים שהיו רגילים לבַתֵר לשנים בכריתת ברית (ר׳ יוסף זארק1 בספרו רב פעלים) ולפיכך הריבוי ממנו בריתות (בלשון חכמים), ואם היתה התי״ו לשמוש היתה נשמטת בריבוי – וענין הברית איננו תמיד קשר אהבה (foedus) גם לא תנאי (pactum), אלא כל הבטחה נקראת ברית.
1. {על ר׳ יוסף זארק, ראו במאמריו של סילבר כאן וכאן.}
I establish My promise (beriti) with you. The word berit (“promise,” “covenant”) is metathesized from the root batar (“to cut”), because the custom was to cut an animal in two to signify the formation of a covenant (R. Joseph Zark [Zarko], in his book Rav Pe’alim). For this reason the plural is beritot (in Rabbinic Hebrew); if the tav [of the singular] had been a mere suffix, it would have disappeared in the plural.
The term berit does not always signify a bond of love (foedus), or a conditional agreement (pactum). Any promise is called a berit.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואני – מפני שנח ובניו היו מתיראים מן המבול ולא היו רוצים לזקק לנשותיהם (כנ״ל ח יח) וכבר אמרו חז״ל שאחר המבול יבשה הארץ ונעשית כגריד ולא צמח בה כל עשב עד שירדו גשמים, והיה צריך להוריד הגשם, שבזה היו נח ובניו מתבהלים מאד, כי קודם המבול כשירד הגשם לא ירד שנית עד ארבעים שנה. וכ״ש שיחרדו מאד כשירד הגשם תיכף אחר המבול והגשם הגדול שירד, הוצרך ה׳ לדבר על לבם שלא יפחדו מהגשם המוכן לרדת, כי אינו גשם משחית, כי מעתה יהיו לברכה ולא לקללה, ועז״א ואני הנני מקים את בריתי. שיכרות עמם ברית ע״ז, ובאר שבברית הזה יכללו בני אדם וכל נפש חיה, רק יש הבדל ביניהם שהברית עם בני אדם נכרת אתכם בפ״ע ואת זרעכם בפ״ע כאלו נכרת הברית עם כל דור יבא.
ואת זרעכם אחריכם: הוא מיותר, שהרי בברית שעם שאר הברואים גם כן נכללו זרעם לדורות עולם1. אלא משום דלבני נח כבר היו בנים לפני המבול2, ונכנסו בתיבה בכלל ״בא אתה וכל ביתך״ כמו שכתבתי לעיל (ז,א). תדע, שהרי ארפכשד בן שלישי לשם3, ונולד שנתים אחר המבול4, ועל כרחך היה לו בן אחד לפני המבול5, וכן כנען נולד מיד אחר המבול כאשר יבואר, והרי היה בן רביעי לחם6, אלא כבר היו בתיבה, ומש״ה לא היו נכללים בברכת אביהם, כמו שלא נתכהן פינחס בברית עם אהרן ובניו כשאר זרעם7, משום הכי פירש הקב״ה דהברית שלהם גם על ״ואת זרעכם אחריכם״.
1. כך העיר גם המלבי״ם, עיין בדבריו. ועיין גם במשך חכמה במקום.
2. עיין להלן י,א ברבינו.
3. להלן י,כב ״בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם״.
4. להלן יא,י ״אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול״.
5. הואיל וזמן הריון ולידת ילד הוא לפחות תשעה חדשים.
6. להלן י,ו: ״ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען״.
7. ולכן היה צורך להבטיחו ״הנני נותן לו את בריתי שלום״ (במדבר כה,יב).
ואני – מוסב על הקודם – אם אתם תקבלו על עצמכם את החוקים שצוויתי, הרי שאכרת גם אני מצדי ברית עמכם.
את⁠־בריתי וגו׳ – ברית זו תיכרת עם כל האנושות ועם כל עולם החי, ברם, הברית שעם עולם החי — רק באמצעות האדם, כשם שגם אבדנו של עולם זה בא לו רק בשל חטא האדם.
ואני הנני מקים את בריתי כו׳ זרעכם אחריכם – ביבמות סוף פרק נושאין עה״א אמר אחריו המיוחסין אחריו אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות כו׳ ולזרעך אחריך כו׳ ה״ק כו׳ ולפ״ז הכא גם כן צריך ביאור מאי ולזרעכם אחריכם ונראה דנשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם ע״ז אמר להלן והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר כו׳ ולא יהיה עוד מבול כו׳ אבל עוד נשבע הקב״ה שאינו משחית כל בשר אפילו במבול אש כמו דאמרו בזבחים פ׳ פרת חטאת יעוי״ש היטב וכמו שאמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו׳ וע״ז אמר הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם שאינו משחית כל מין האדם ולזה אמר לזרעכם אחריכם דאילו מי שאינן מיוחסין היינו שהמה ממזרין דבר בא לשבעים שנה ומכלה כל הממזרים כדאמר בירושלמי יבמות פרק הערל ה״ג יעוי״ש כן יתכן. אף ע״ג דאין דין ממזר בעו״ג וכמוש״כ בתוספות פרק אלמנה לכה״ג דף ס״ח ע״ב וממזר מעו״ג הבא על אשת איש עו״ג כי מגייר שרי בישראל בכ״ז פסול מקרי וכמו ענה שפסול היה ברש״י וישלח יעו״ש והביא פסולים יעוין ודו״ק.
ואני הנני מקים את בריתי כו׳ מכל יוצאי התבה כו׳ – הנה בתבה לא היו רק מי שנולד ופרה ורבה וכמו שאמר להחיות זרע אבל הנולדים מהעפוש ומהאשפות לא היה צריך להכניסם בתבה, ועם אלו המינין לא הקים את בריתו כי העיקר כדברי רבינו במורה פרק ע״ב מח״א שהם אינם מכוונים ביצירה אבל נתחייבו להכרח מזג החומר ונכללו באמרו לשחת הארץ והבן. ולפ״ז מובן טעם חכמים דפטרי בהורג מינין שאינן פרין ורבין כמו כנים בשבת ודו״ק היטב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(י) וְאֵ֨ת כׇּל⁠־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙א אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל⁠־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃
and with every living creature which is with you from the birds, the livestock, and all the wild animals with you, from all who came out of the ark, every living thing of the earth.⁠1
1. every living thing of the earth | לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ – The verse employs the same phrase here as earlier in the verse, where it appears to refer to wild animals. However, see R. D"Z Hoffmann that in this clause, the phrase acts as a general summary statement, with "חיה" taking its most general meaning of "living things" rather than animal or beast.
א. הַֽחַיָּה֙ ל=הַֽחַיָּה֙ בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[עב] 1לכל חית הארץ. בא להביא תולדותיהם כמו שאמר ואת זרעכם אחריכם גם כן להבטיח תולדות החיות. (בראשית רבה).
1. מאמר זה מובא בפי׳ הרד״ק בשם ב״ר ולפנינו ליתא. ועי׳ פירש״י כאן, ובפס״ז ואת כל נפש החיה אשר אתכם מלמד שכולם לא נבראו אלא בשביל האדם.
וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן בְּעוֹפָא בִּבְעִירָא וּבְכָל חַיַּת אַרְעָא עִמְּכוֹן מִכֹּל נָפְקֵי תֵּיבְתָא לְכֹל חַיַּת אַרְעָא.
And with every living creature that is with you, with the birds, the animals, and all the beasts of the earth with you, all who departed from the ark, including every living creature on earth.
וית כל נפש חייתא דיא עמכון (ב)⁠בעופא ובבעירה ובכל חיתא דארעאב עמכון מכלג נפקי תבותא לכל חיתא דארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מכל״) גם נוסח חילופי: ״מן כל״.
ועם כל נפשת חיתא דעימכון בעופא ובבעירא ובכל חית ארעא דעימכון מכל נפקי תיבותא לכל חית ארעא.
and with every living soul that is with you, of birds, and of cattle, and of every beast of the earth that is with you, of all that go forth from the ark, of every beast of the earth.
ומע כל נפס חיה אלתי מעכם מן אלטאיר ואלבהאים וחיואן אלארץ׳ אלד׳י מעכם כל מן כ׳רג מן אלתאבות מן ג׳מיע חיואן אלארץ׳.
ועם כל נפש חיה אשר איתכם מן העוף והבהמות וחיות הארץ אשר איתכם, כל היוצאים מן התיבה מכל חיות הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

חיתא הארץ אתכם – הם המתהלכים עם הבריות.
מכל יוצאי התיבה – להביא שקצים ורמשים.
לכל חיתב הארץ – להביא המזיקין שאינן בכלל החייהג אשר אתכם, שהרי אין הלוכן עם הבריות.
א. בכ״י פירנצה III.3: ״חיית״.
ב. בכ״י פירנצה III.3: ״חיית״.
ג. כך בכ״י פירנצה III.3 וליידן 1. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155: ״חיה״.
חית הארץ אתכם AND EVERY ANIMAL OF THE EARTH WITH YOU or, THAT ARE WITH YOU – those which go about with human beings.
מכל יוצאי התבה OF ALL THAT GO OUT OF THE ARK – These words would include creeping things and reptiles.
חית הארץ [EVEN EVERY] BEAST OF THE EARTH – These words are intended to include dangerous animals which cannot be included in the above description, "every living creature that is with you" – for these do not go about with human beings.
ואת כל נפש החיה אשר אתכם – מלמד שכולם לא נבראו אלא בשביל האדם.
ואתכם השלישי1 – שהיה אתכם.
או: נכפל לתוספת באר.
1. כלומר: ההופעה השלישית של המלה ״אתכם״ בפסוקים אלו (״ובכל חית הארץ אתכם״), שהיא לכאורה מיותרת.
The third with you (v. 10) is to be interpreted as meaning: that were with you.⁠1 It is also possible that with you is repeated for additional explanation.⁠2 The covenant spoken of is that all flesh not be cut off anymore by the waters of the flood (v. 11).⁠3
1. Ittekhem (with your) appears three times in verses 9 and 10. The third with you, i.e., and every beast of the earth with you, appears redundant because it follows and with every living creature that is with you, the fowl, the cattle. Hence Ibn Ezra interprets the former to mean that were with you in the Ark.
2. The Bible repeats itself in order to further explain itself; i.e., the beasts spoken of are those that are with you.
3. (11) reads, And I will establish My covenant with you; neither shall, etc. Hence it appears that a covenant was made and then God promised neither shall, etc. Ibn Ezra points out that neither shall opens the covenant (Krinsky).
ובכל חית הארץ – שם כולל לכל מרגיש.
ואתאאתכם – שהיתה אתכם בתבה.
וזהו שפרש אחר כן מכל יוצאי התבה – כלומר מכל המינים שיצאו מן התבה אני אומר שיהיה בריתי עמהם שלא לשחתם עוד.
ואמר עוד לכל חית הארץ – לתוספת באור.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ד) מפרש: כי לכל חית הארץ – בא להביא תולדותיהן לפי שהבטיח נח ובניו על תולדותיהן, כמו שאמר ואת זרעכם אחריכם (בראשית ט׳:ט׳), בא גם כן להבטיח תולדות החיות, ואמר לכל חית הארץ. ולפרוש זה יהיה פרוש מכל יוצאי התבה – מכל יצאי התבה אני מחל בריתי ויהיה קים לעולם לכל חית הארץ.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״את״.
ואת כל הנפש אשר אתכם, the ones which had been in the ark with you; this is spelled out shortly by the words מכל יוצאי התבה, “I will make a covenant with all the species of creatures that came out of the ark. None of these species will again become subject to extinction.” God said further: לכל חית הארץ, in order to make the meaning of what had been written before perfectly clear. In Bereshit Rabbah it is pointed out that these words include all the subsequent generations of these animals, just as the subsequent generations of Noach’s sons and their wives were included in the blessing as we know from the words ואת זרעכם אחריכם, “and your offspring after you.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הם המתהלכים עם הבריות. דהיינו כל הבעלי חיים הגשמיים לא אשר אתכם בתיבה שכולל גם המזיקין שאין הלוכם עם הבריות שהרי אחר זה לכל חית הארץ לכלול גם המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם כדמפרש רש״י לקמן:
להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם. פירוש המתהלכי׳ אתכם ומפני זה הוצרך לכתוב עוד לכל חית הארץ לכלול השדים אע״פ שאינם מתהלכים עמכם מפני שאף הם היו בתיבה כדכתיב ומכל החי ופרש״י אפי׳ השדים וכיון שגם הם היו בתיבה הוצרך הכתוב לחזור ולומר לכל חית הארץ לכלול גם אותם בברית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

שהרי אין הלוכן עם הבריות. פירוש החיות המזיקין – כגון ארי דוב ונמר. והרא״ם פירש ׳המזיקין׳ – השדים. וטעות הוא, כי כאן כתיב ״לכל חיות הארץ״, ואין השדים נקראים ׳חיות׳, רק בכלל ״כל חי״ הם, כדכתיב (לעיל ו, יט ורש״י שם) ״מכל החי״, ולא נקראים ׳חיות׳:
בַּבְּהֵמָה: שני הבי״תין דגושות. [בַּבְּהֵמָה].
שקצים ורמשים. שקצים הם עופות טמאים שנאמר בהם שקץ הם ורמשים כמשמען. [מהרש״ל]:
אשר אתכם. הא דמהפך הפירוש שלא כסדר הכתוב והלא אשר אתכם הוא מוקדם בפסוק ומפרש באחרונה אלא נראה לי שהכל דבור אחד הוא עם מה שפירש חית הארץ להביא המזיקין שאינן בכלל חיה אשר אתכם שאין הלוכן כו׳. [שמעתי]:
Unclean birds, and crawlers. שקצים means unclean fowl, of which it says (Vayikra 11:13), שקץ הם. And רמשים has its usual meaning. (Maharshal)
That is with you. [You might ask:] Why does Rashi reverse the order and explain "that is with you,⁠" which comes first in the verse, at the end? [The answer is:] It is all part of the same comment [as it appears in our version of Rashi], as follows: Beasts of the earth — [These] include the dangerous animals that are not included in "Every living creature that is with you,⁠" [i.e.,] that they do not walk among people.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואת כל נפש החיה אשר אתכם – וכן כולל הברית הזאת כל נפש חיה אשר אתכם היום, שהן כל המינים שיצאו מן התיבה שיעמדו כל הימים ולא יכרת מהן מין. ושלא יעביר עליהן עוד מי המבול לשחת כלם ולהקים הברית [רק] באיש אחר מן המין כלו, כמו שהיה בימי המבול. ו⁠[המלים] ״נפש חיה״ תֵּאוֹת לבעלי חיים זולתי האדם שבו ״נשמת חיים״, ובאלה [=שאר בעלי החיים] רק ״נפש חיה״ תחת השמש. ו״נשמת חיים״ שבאדם עושהו ל״נפש חיה״. ואין זה סותר לביאורנו על פסוק ״ולכל חית הארץ״,⁠1 ״בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם״,⁠2 נפש חיה שבעוף ושבבהמה ובכל חית הארץ שהן אתכם.
ואת כל נפש החיה אשר אתם, מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ – רש״י ז״ל פירש ״אתכם, הם המתהלכים עם הבריות. מכל יוצאי התיבה, להביא שקצים ורמשים. לכל חית הארץ, להביא המזיקין3 שאינן בכלל החיה אשר אתכם, שאין הלוכן עם הבריות״. [עכ״ל]. אבל יקשה כי חית הארץ כולל הכל, המתהלכין ושאינן מתהלכים עם הבריות. ולא מצינו שפירט הצבי והאיל לבדו, והזאב והארי לבדו. או שנאמר שכוונת רש״י על השדים, וזה רחוק. ולדעתי לפי שאצל האדם אמר ״ואת זרעכם אחריכם״, ואצל בעלי-החיים אמר ״אשר אתכם״, ולא זכר זרעם שיולידו, חזר וכלל הכל בקיום הברית שכולן שוין האדם והחיה לענין זה שלא יכרת אחד מהן לדור דור. וזהי שכלל ״מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ״. ויוצאי התיבה הם נח ומשפחתו שנאמר עליהם ״צא מן התיבה״. וכאומר מאדם עד כל חית הארץ שוין בברית זה. והודיע שלא נשאר בעל חי בעולם זולתי אלה שיצאו מן התיבה. ולכן מקים בריתו עמהם שלא יכרתו לעולם. וזהו ״מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ״, כלומר כל היוצאים מן התיבה [הם] אבות לכל חית הארץ שיהיו לדור דור. ולא כמו שהבטיח לבני נח ״ואת זרעכם אחריכם״, שבניהם אשר יולידו יהיו למשפחות הארץ לדור דור ולא יכרת אחד מהן. אבל שאר הבעלי-חיים לא נכרת ברית רק ליוצאים מן התיבה, שיהיו הם אבות המינים ולא יכרת מהן מין. אבל זרע היוצאים, רבים מהן יהיו טרף לאדם ולבהמה, ולא יהיו4 זרע על הארץ.
2. שם ט, י.
3. כאן רבינו הבין דברי רש״י ״המזיקין״, שהן החיות המזיקות לבני אדם.
4. שמא צ״ל יְחַיוּ.
בעוף בבהמה – ענינו מעוף עד בהמה עד כל חית הארץ:
חית הארץ אתכם – אשר אתכם:
בעוף בבהמה – עיין למעלה ב׳.
מכל יוצאי התבה – צריך עיון טעם המ״ם במלת מכל.
flying creature, animal…as well (ba-of ba-behemah). See above at Gen. v. 2.
all those that have come out of the ark (mi-kol yots’ei ha-tevah). The presence of the mem in mi-kol (lit. “from all”) is a problem for further study.⁠1
1. {Translator's note: Cassuto suggests that this mem means “that is” (Perush al Sefer Bereshit, p. 90).}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואת – אבל את כל נפש החיה לא יהיה עם כל דור יבא, רק נפש החיה אשר אתכם. שהם אשר היו בתיבה שהם ראוים לברית מצד שני דברים. א] אשר אתכם, שהם אתכם דומים לכם שלא נזדווגו לשאינו מינם רק איש בבן זוגו. ב] בעוף וכו׳ אתכם, שהיו אתכם בתיבה ונצולו בנס וע״כ ראוים לברית, ובכ״ז מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ. ר״ל הגם שאינו כורת את ברית לבע״ח רק לכל יוצאי התיבה, יעבור הברית הזה לכל חית הארץ בכל הדורות הבאים עד שיכלול הברית גם בבע״ח לכל בע״ח העתידים לבא לעולם.
אשר אתכם1: לשמש ולצוות לכם, שהרי לא נבראו אלא בשביל האדם.
ובכל חית הארץ: תרגם אונקלוס ״חיות2 ארעא״3. פירוש, בזה המקום חיה בפני עצמה, ולא כללה עם בהמה4, אע״ג שעמדו יחד בטבע בהמה עם האדם5, {מכל מקום6 כאן פירש} כדי לפרש7 בברכה, דזו סגולת הברכה לפרש שם המתברך ולא לכללו8. {וכן בקללה, כמו שכתבתי בפרשת בלק (במדבר כב,יא) בביאור ״קבה לי״, עיי״ש.}
אתכם9: העומדים אצלכם כדי לקבל הברית10, וגם זו סגולת הברכה והברית שתחול בפניו יותר11. וכן להיפך קללה ודאי חלה בפניו יותר משלא בפניו, כמו שכתב הרמב״ם12 בטעם שהמנודה בפניו אין מתירין לו שלא בפניו, משום דבפניו חל יותר13.
לכל חית הארץ14: תרגם אונקלוס ״לכל חית ארעא״15, פירוש, צרכי העולם ושלימותו, לאפוקי יוצאי התיבה שבאו לשמש את נח כמו שכתבתי לעיל (ז,א)16, אותם לא היו בברית17.
1. מה בא ללמדנו. וברד״ק פירש: שהיו אתכם בתיבה, והוא שפירש (התורה) אח״כ ״מכל יוצאי התיבה״.
2. כך הגירסא באונקלוס שבחומש רבינו, אך בחומשים אחרים הגירסא ״חית ארעא״ (או ״חות ארעא״).
3. שמשמעותו ׳חיות הארץ׳, כפשוטו, לעומת תרגומו בסוף הפסוק ״חית ארעא״ מלשון ׳חיים׳.
4. כדלעיל ז,יד. ח,יז. ועוד.
5. כפי שביאר רבינו שם לעיל, עיי״ש היטב.
6. עונה רבינו.
7. לפרש בפרטות את כולם.
8. יחד עם כולם.
9. כפל ״אתכם״ בפסוק.
10. כאן ״אתכם״ באה לציין את מיקומם של בעלי החיים, שנמצאים במקום הזה בסמוך לנח כדי לקבל את הברית.
11. והזכיר זאת רבינו לעיל ח,טז, וז״ל ׳ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה׳.
12. הלכות ת״ת (ז,יג).
13. לא מצאנו ברמב״ם טעם זה. אמנם התוספות והר״ן (נדרים ז,ב) הביאו כעין טעם זה.
14. מיותר לכאורה.
15. לעומת ״חיות ארעא״ שתרגם באמצע הפסוק, שמשמעותו ׳חיות הארץ׳ כפשוטו, אך ״חית ארעא״ משמעותו ׳חיי הארץ׳, וא״כ משמעות הסיפא היא – ׳מכל יוצאי התיבה לצורך חיי הארץ׳.
16. ז״ל שם: עבדיו ובהמותיו שהיו לצרכי ביתו ותשמישו, ולא לקיום העולם.
17. ואף שהברית חלה על כל המין האנושי ונכללים בתולדותיו, אך אלו שכבר נולדו לא נכללים ב״זרעכם אחריכם״, וכפי שהזכיר רבינו בפסוק ט׳.
בעוף וגו׳ – אלה הפרטים, כמו לעיל ז׳:כ״א ועוד.
מכל – לשון הכללה; השווה לעיל ו׳:ב׳.
לכל חית הארץ – מוסב על כל בעלי החיים; השווה ״לכל באי שער⁠־עירו״, (להלן כ״ג:י׳); ״לכל⁠־בן⁠־נכר״ (יחזקאל מ״ד:ט׳); ״לכל העיר האלהים״ (עזרא א׳:ה׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת⁠־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא⁠־יִכָּרֵ֧ת כׇּל⁠־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
I will establish my covenant with you; all flesh will not be cut off again from the waters of the flood, and there will not be another flood to destroy the earth.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יא-יז) אי-הישנות המבול – ישעיהו נ״ד:ט׳
[עג] 1ולא יהיה עוד מבול. כיוצא בו ולא יהיה עוד מבול, שאין ת״ל עוד, ומה ת״ל עוד. אלא שכבר היה. (ספרי במדבר קט״ז).
[עד] 2ר׳ אומר מבול של כל בשר אין, אבל מבול של יחידים יש, כיצד נפל לים ומת, טבעה ספינתו בים ומת, זהו מבולו, ר׳ יהודה אומר מבול של מים אין מביא אבל מבול אש וגפרית מביא כדרך שהובא על סדומים, ר׳ יוסי אומר מבול של מים אינו מביא, אבל של דבר מביא על האומות העולם לימות המשיח, שנא׳ (ראה זכריה י״א:ז׳) ואקח מקלי נועם ואגדע וגו׳ ותופר ברית ביום ההוא, (תוספתא תענית פ״ב) אי כתיב ולא יהיה מים למבול ושתק. הוה אמינא מבול של מים אינו מביא אבל מבול אש מביא שנא׳ (ישעיהו ס״ו:ז׳) כי באש ה׳ נשפט, כתוב לשחת כל בשר לא מבול של אש ולא מבול של מים. (מדרש).
1. בילק״ש ח״א רמז תשנג. גורס הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול לקמן פסוק טו.
2. מאמר זה מובא בילק״ש רמז סא. ותחלת המאמר הוא בתוספתא תענית פ״ב מכתי״ע, אמנם סוף הלשון אי כתיב כו׳ ליתא שם ותוכן מאמר זה איתא בסוטה יא. זבחים קטז. שמ״ר פ״א אי״א. ופכ״ב, שהש״ר פ״ב אל״ג, ועי׳ בספר הישר. ופס״ז שמות פ״א פכ״ב. א״י. אי כתיב נראה דר׳ יוסי חולק דאף מבול של אש אינו מביא. (ע״פ טעות הדפוס נסדר מאמר זה כאן שלא במקומו ושייך לקמן פסוק טו, אחר מאמר פט.)
וַאֲקֵים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי כָּל בִּסְרָא עוֹד מִמֵּי טוֹפָנָא וְלָא יְהֵי עוֹד טוֹפָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא.
I will establish My covenant with you, that never again will all flesh be cut off by flood waters, never again will flood waters destroy the earth.”
ואקים ית קיימי עמכון ולא ישתצי כל בשרא תובא מן מוי דמבולא ולא יהביב תובג מבול למחבלא ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהבי״) גם נוסח חילופי: ״{יה}⁠ויי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
ואקיים ית קימי עימכון ולא ישתיצי כל ביסרא עוד ממוי דטובע⁠{נ}⁠א ולא יהי עוד טובענא לחבלא ארעא.
And I will establish my covenant with you, and will not again cause all flesh to perish by the waters of a flood; and there shall not again be a flood to destroy the earth.
[פרק ט]
והקימותי את בריתי – במילה נשבע להם נאמר כאן בריתי ונאמר להלן והקימותי את בריתי ביני ובינך (בראשית י״ז ז׳) מה להלן מילה אף כאן מילה.
ואת׳בת עהדי מעכם ולא ינקטע כל בשרי איצ׳א מן מא אלטופאן ולא יכון אבדא טופאן ליהלך אלארץ׳.
ואקים את בריתי איתכם ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה לעולם מבול להשחית את הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והקימותי – אעשה קיום לבריתי. ומהו קיומו: אותא הקשת, כמו שמסיים והולך.
א. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651. בכ״י פירנצה III.3, ליידן 1, פריס 155: ״את״.
והקמתי AND I WILL ESTABLISH – I will give confirmation to my covenant; and in what consists this confirmation? "The sign of the rainbow", as it goes on explaining at the end.
והקימותי את בריתי אתכם – אתם עיקר והכל טפילין לכם.
והברית שאקים היא שלא יכרת כל בשר.
ומלת בשר – גוף, כי הוא מרגיש, כי העצם לא תרגיש.
והנה הברית, שלא יכרת גוף במי מבול.
ויתכן שימלטם אם יבוא מבול, הכניס בברית שלא יבוא מבול, ועל זאת הברית נאמר: אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיהו נ״ד:ט׳).
[NEITHER SHALL ALL FLESH BE CUT OFF.] Flesh refers to the body. The body is so designated because flesh senses and the bones do not. The covenant is a promise that all bodies will never again be destroyed by a flood. God included in His covenant a pledge not to bring a comparable deluge ever again because the first part of His promise, neither shall all flesh be cut off any more by the waters of the flood, may be taken to imply that there will be other floods but that God will save humanity. It is concerning this covenant that the prophet says, For as I have sworn that the waters of Noah Should no more go over the earth (Is. 54:9).
וזאת הברית שאקים היא: שלא יכרת שם בשר כלל, ולא יהיה גשם רב לשחת הארץ.
והקימותי – למעלה אמר הנני מקים את בריתי (בראשית ט׳:ט׳) ולא פרש על מה הוא הברית ועתה פרש שלא יכרת עוד כל בשר מימי המבול.
ואמר כל בשר – כמו שנת המבול אבל קצת בשר יכרת ממטר סוחף פעמים כפי הענש והגזרה.
ולא יהיה עוד מבול – גם הבטיחם שלא יהיו גשמים רבים עוד כמו שהיו לשחת הארץ. כי אם יהיו בלא ספק ישחתו הארץ בלא ספק.
והקימותי, earlier the formulation had been הנני מקים. At that time God had not mentioned the substance of the covenant. Now the Torah spells out what God had had in mind with the line (in verse 9) ואני הנני מקים את בריתי. The promise not to wipe out כל בשר is parallel to the promise not to flood the entire universe with water again. In both instances God reserves the right to flood part of the earth or to destroy part of mankind. The promise does include the assurance that rain of the dimensions and duration experienced during the deluge will not occur again, ever. The words לשחת את הארץ are an illustration of what would happen if God would bring on another deluge.
והקימותי את בריתי – שנה הכתוב בהקמת ברית, לומר: אפילו יחטאו לא יביא עוד מבול.
והקימותי את בריתי, "I shall maintain My covenant as applicable, etc.⁠" The reason why God's promise not to bring on another deluge is repeated in the same verse, is to underline that even if the human race would again be guilty of similar conduct to that which had brought about the deluge, this covenant would not be considered by God as null and void.
יכרת כל בשר – כמו ״לשחת כל בשר״ (בראשית ו׳:י״ז; ט׳:ט״ו) וכענין ״ויגוע כל בשר״ (בראשית ז׳:כ״א) ״וימח את כל היקום״ (בראשית ז׳:כ״ג) וכזה ״ויאבדו מתוך הקהל״ (במדבר ט״ז:ל״ג) ובכלל ענין זה הוא ענין כל שמוש כרת ואבוד בעברי,⁠1 ובמקום אחר נאריך בזה.⁠2
1. פירוש הפועל כרת, שווה לפירוש הפעלים: גוע, מחה, אבד. נראה שכוונתו לבאר שאין לפרש כריתה כחיתוך גרידא, המותיר את הנכרת קיים, אלא כסילוק המאבד את הנכרת.
2. ככל הנראה אין כונתו לשרשות כסף שכן זה לשונו שם: כרת- …ובמקום אחר אפרש עם שאחבר רוב מה שנמצא שידינו מלשון ׳כרת׳ ומלשון ׳נפש׳ ושם אפשר מה שכון אבן עזרא כאומרו יש הפרש בין ונכרתה ובין והאבדתי ולא אוכל לפרש...⁠״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והקימותי את בריתי אעשה קיום לבריתי. לא לעשות קיום ברית כמו שפי׳ גבי הנני מקים את בריתי כי קיום הברית הוא שיכרות ברית לקיום הבטחתו וזה אינו נופל רק גבי הנני מקים את בריתי שרצה לכרות ברית לקיים הבטחתו הראשונה שהבטיח לא אוסיף עוד להכות את כל חי אבל גבי והקימותי את בריתי שאין פירושו רק לעשות אות של קיום לברית שכרת שהוא אות הקשת אינו נופל בו רק שאעשה קיום לבריתי לא שאעשה קיום הברית כי קיום הברית הוא קיום ההבטחה שבה הברית וכאן שלא כוון רק בעד הראות הקשת בענן שהוא קיום לברית פירש והקימותי אעשה קיום לבריתי ותהיה מלת את במקום למ״ד כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר כאלו אמר והקימותי לבריתי ופירושו אעשה קיום לבריתי כמו והגבלת את העם שפירושו תעשה גבול לעם:
והנה חזר שנית והקימותי את בריתי אתכם להודיע שעם היותו ית׳ מבטיח לכל אדם ולכל מיני הב״ח מהמבול הנה הקמת הברית תהיה עם האדם לבדו כי לא יאות לאל ית׳ שיכרות ברית עם הב״ח הבלתי מדברים אלא עם האדם שנברא בצלמו וימשך ממנו תועלת לכל הנלוים אליו והוא אמרו והקימותי את בריתי אתכם וביאר ענין הברית באמרו לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. והסתכל שבזה ביאר שתי ההשחתות שזכרתי למעלה שעשה המבול בב״ח ובארץ עצמה ופירותיה ועל זה אמר כאן ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנה התבאר שאין כפל בלשונות הקיום ולא במלת אתכם והותרה בזה השאלה הי״ג.
ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ – לא יהיה שום אופן ׳מפלה והפסד׳ שישחית את עצם הארץ.
ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, there will not ever again be the kind of catastrophe which will destroy the whole surface of the earth at the same time.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול
[1] שבועות פרק ד דף לו ע״א (שבועות לו.)
אעשה קיום לבריתי ומה כו׳. שאין ״והקימותי את בריתי״ עשיית הברית (קושית הרא״ם), שהרי כבר הבטיח הקב״ה את נח שלא לשחת את העולם (לעיל ח, כא), אם כן כבר עשה ברית עמו, אלא ״והקמותי את בריתי״ אעשה קיום לבריתי, והוא האות. ומפני שהוקשה לו הרי האות כבר נזכר אחריו בפסוק, דכתיב (פסוק יב) ״ויאמר זאת אות הברית״, לפיכך אמר שהכתוב מפרש מהו הברית:
<וַהֲקִמֹתִי: בס״א ישן כ״י כתו׳ והקימתי מל׳ יו״ד, ובמדוייקי׳ חס׳ דחס׳, וכן הכריע הרמ״ה1 ז״ל כמו שאכתוב2 בפ׳ לך לך.> [והקמתי].
1. הרמ״ה: קו״ם.
2. כמו שאכתוב: מ״ש בר׳ יז ז (׳והקמתי׳).
אעשה קיום לבריתי. דקשה לרש״י הלא כבר כתיב ואני הנני מקים את בריתי:
"I will confirm My covenant.⁠" Rashi is answering the question: Is it not already written (v. 9), ואני הנני מקים את בריתי, "I am making a covenant with you"?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והקימותי וגו׳ ולא יכרת כל בשר וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לכפול לומר לא יכרת וגו׳ ולא יהיה וגו׳. ואם לקיים הדבר בשבועה, הלא מצינו כי רבותינו ז״ל לא הוציאו הדבר אלא מפסוק זה ופסוק שלאחריו (טו) שאמר ולא יהיה [עוד] המים וגו׳ וכמו שהבאתי דבריהם בפסוק (ח׳ כ״א) לא אוסיף, הראת לדעת כי כפל ולא יכרת ולא יהיה האמור בפסוק זה הוצרך לגופו.
ונראה לומר ע״פ דבריהם בסוטה דף י״א וזה לשונם הבה נתחכמה וגו׳ אמר ר׳ חמא בר חנינא בואו ונתחכמה למושיען וכו׳ בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר (ישעיהו נד) כי מי נח זאת לי וגו׳ והן אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא. אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכן וכן הוא אומר ומצרים נסים וגו׳ עכ״ל. הנה לפי חילוק ראשון שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול פירוש לא יביא ה׳ מבול להכרית הכל אבל מקצת אם יתחייב יביא ה׳ עליו רעת מבול. וחזר לומר ולא יהיה פירוש ואם יהיה מבול על המקצת אמר ה׳ שלא יהיה לשחת הארץ כדרך שעשה במבול שהשחית גוף הארץ. ולא היה מספיק לומר ולא יהיה וגו׳ כי אין זה אלא הבטחה לארץ לא לאדם לזה אמר ולא יכרת. וכפי זה ב׳ לאוין שאנו לומדים מהם השבועה א׳ היא לא יכרת והב׳ לא יהיה שבפסוק שאחר זה ואין קפידא בשינוי הלשון אם המכוון אחד ואמר עליו בפסוק לא יהיה הדבר.
ולדרך אי נמי שחלק בין אם יביא המבול או יביאם לתוך המים כאשר עשה למצרים, הנה יש להסתפק בדעת התלמוד אם לא חזר בו מחילוק שחלק בין כל למקצת וכפי זה גם לסברת אי נמי יהיה ישוב הכתוב שישבנו יתד בל ימוט. או אפשר שהש״ס חזר בו מחילוק ראשון ומחלק בחילוק אחר ואין הפרש בין כל בשר למקצתן. ולפי דרך זה יתבאר הכתוב על דרך אומרם בסנהדרין (פא.) וזה לשונם אמר רבי עקיבא אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי בכולהו לא בחדא אין אלא באחת מכל אלה וכו׳ ע״כ. כפי זה יתבאר אומרו ולא יכרת כל בשר פירוש אחד מכל בשר ממי המבול. ואומרו ולא יהיה וגו׳ לומר אפילו בלא השחתת בעלי חיים אמר ה׳ שלא ישחית הארץ אפילו חלק ממנה ממי המבול. והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני ב׳ לאוין אלו צריכין לעצמן ואין כאן יתור לאו ב׳ פעמים ולזה הוצרך רבא להמציא ב׳ לאוין משני פסוקים.
וראיתי להרי״ף ז״ל שכתב בהלכותיו וזה לשונו והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יהיה עוד מבול וגו׳ ולא יהיה עוד המים למבול ע״כ, משמע דסובר הרי״ף כי מאמר ה׳ ולא יהיה מבול לשחת הארץ כלל הארץ ויושביה ובזה מנה ב׳ לאוין שהם לא יהיה וגו׳ לשחת הארץ ולא יהיה [עוד] המים וגו׳ לשחת כל בשר שהם ענין אחד. ולדבריו ז״ל נחזור להשכיל למה כפל לומר ולא יכרת ולא יהיה בפסוק אחד. גם למה לא נאמר כי ב׳ הלאוין הם לא יכרת ולא יהיה שבפסוק א׳. ונראה לומר שסובר פירוש הכתוב על זה הדרך שנשבע ה׳ שלא יכרת כל בשר בשום מין רעה בעולם לא באש ולא במים ולא כיוצא בזה, ואומרו ממי המבול פירוש מזמן מי המבול. וחזר לומר ולא יהיה עוד מבול אפילו פרט אחד והלך לדרך ב׳ שאמר התלמוד אי נמי שלא נשבע אלא שלא להביאו ולא להביאם אליו ולעולם ברית המבול הוא אפילו לפרט א׳ וקשה על זה אם כן מנין מוכיח שהיו בפרט זה ב׳ פעמים לאו, ולא כן הוא, כי לאו לא יהיה [עוד] המים למבול אמר בפירוש לשחת כל בשר. ואולי נוכל לומר שאחר שגילה ה׳ דעתו שלא יביא מבול אפילו לחלק מהעולם כמו שמובן מפסוק ולא יכרת וגו׳ ולא יהיה, נחזור לפרש אומרו ולא יהיה מבול לשחת כל בשר על דרך אומרו אל תטמאו בכל אלה שהכוונה היא באחת מאלה. אלא שדרך זה דוחק, יתור אמרו ממי המבול ללא צורך, כי הדבר מובן שממי המבול הוא אומר.
וראיתי להרא״ש שכתב שם וזה לשונו ואין נראה לי לא כגירסת הרי״ף וכו׳ אלא הני תרי קראי שאמר ה׳ לנח וגו׳ ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף וגו׳ ולא אוסיף וגו׳ תדע דתלתא לאוי כתיבי לא יכרת ולא יהיה ולא יהיה ואם כן ליבעי ג׳ ואי מצרפת להו ליבעי ה׳ אלא ודאי דלא חשיב אלא ויאמר ה׳ אל לבו וגו׳ ודומיא דהני דאמר זה אחר זה וכו׳ ע״כ. ודבריו ז״ל רחוקים אצלי משמוע כי ה׳ דבר אל לבו כביכול אז בהריחו ריח הניחוח ואחר כך דבר ה׳ את אשר חשב לטובה והודיע לנח מחשבתו ומה מוכיח מפסוק לא אוסיף. ועוד לא נאמרו ב׳ הלאוין בפרט אחד וכמו שכתבתי במקומו. ומה שתמה שהם ג׳ ובצירוף יהיו ה׳, מחילה מכבודו כי ב׳ ראשונים כבר פירש משמעותם במקומו טעם שכפל השם הדברים ואותם לא למדין מהם אפילו לאו אחד מפני שהם דברים שאמר בדעתו אל לבו כביכול. ואם נשגיח ביסודי הדין הגם שהיו ב׳ לאוין בפרט א׳ אין למדין מהם כי אמירה בלב אינה אמירה כי אין נדר ושבועה אלא בביטוי שפתים ואין להוכיח אלא ממאמר ה׳ אשר אמר לנח שהוא פסוק ולא יכרת וגו׳ ולזה לא הוכיח הש״ס אלא מפסוק שאמר ה׳. וכי מצרפינן את הלאוין הנאמרים אינם אלא ב׳ כמו שישבנו למעלה כי מפסוק לא יכרת אין הוכחת ב׳ פעמים לאו. על כרחך דברי הרי״ף עיקר או כגירסתינו וכמו שפירשנוה למעלה.
והנה מסוגיית סוטה גילה התלמוד דעתו כי מסופק במי מבול אם כרת ה׳ עליהם ברית לבל יבא על חלק מהנבראים והחליט התלמוד שהמבול לא נחלט אלא מהבאתו על הנבראים אבל לא הבאת בעלי חיים אלא כי בא סוס וגו׳ בים.
ונשאר לעמוד על הוכחת בירור הדבר אם הברית הוא גם על שאר פורעניות שלא יבואו להכרית כל בשר או דוקא במי המבול הוא שנשבע.
ובמדרש רבות (פמ״ט) אמרו וזה לשונם חלילה לך וגומר נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול [של מים] אין אתה מביא ושל אש אתה מביא א״כ לא יצאת ידי השבועה השופט וגו׳ לא יעשה וגו׳ אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין כו׳ אין עולם, ואמר לו הקב״ה אהבת צדק וגומר ע״כ. ממאמר זה מוכח שעל כל פורעניות נשבע בין על של מים בין על של אש. וכן מוכח מזבחים (קטז.) שאמר להם בלעם שלא יביא ה׳ לא של מים ולא של אש. וצריך לדעת מה כחו של אברהם בטענה אם כן לא יצאת ידי חובת השבועה אם ה׳ לא נשבע אלא על המים ולא על האש כשיביא של אש שבועתו קיימת.
אכן הכוונה היא, כלום שבועה שעשה למה כדי שיהיה העולם בטוח גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק וזולת זה ילדו לבהלה. ועוד מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר. ואם כן חובת השבועה פירוש דבר שהצריכו לישבע בשבילו לא קיימו ה׳. והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הברית שישנה בין למבול בין וכו׳ הגם שלא הזכיר אלא מי המבול. וטעם שלא הוכיח אברהם מפסוק לא אוסיף וגו׳ כי שם לא נאמרה שבועה וכמו שהוכחנו בפירושינו הפך דברי הרא״ש. וגם לדברי הרא״ש יש לתת טעם כי גם שם נאמר כאשר עשיתי ונכנס בכ״ף הדימוי עם המים.
אלא קשה בדברי אברהם הלא השבועה היתה על הכל ולא על חלק מהעולם. ואפילו למה שפירשנו שגם על חלק היתה השבועה זה דוקא במי המבול אבל בשאר פורעניות לא מצינו רמז לה. ולפי מה שפירשנו טעם אברהם שאינו מחלק בין מים לאש אינו צודק אלא בכליון הכל אבל בפרט אחד יש אלהים שופטים בארץ.
עוד רואני כי הודה הקדוש ברוך הוא לטענת אברהם ולא עמד בה שהרי המטיר אש וגו׳ ויהפוך ה׳ וגו׳ ואם השבועה נתקיימה גם על המקצת ואפילו באש למה עשה ה׳ בסדום מה שעשה.
אכן אמיתות דברי רבותינו ז״ל הוא על זה הדרך, כי אברהם טען טענת חכמה והיא כי מה טעם נשבע ה׳ מהביא מבול לעולם ממה נפשך אם הנבראים אינם חייבים פשיטא שלא יעוות האל משפט, אלא שהגם שיתחייבו לכלותם כמו שנתחייבו דור המבול אף על פי כן יכבוש ה׳ את הדין ולא יעשה משפט מות, זו היא כוונת השבועה, הא למדת שכוונתך שלא תעמיד המשפט על תלו, ואם כן גם במה שלפנינו לא יעמיד ה׳ המשפט כפי המחייב, ואבקש רחמים, כמו שבקש. ואם כונתך בשבועת המבול דוקא בפרט זה של מים אבל של אש וכו׳, והעמדת קו הדין ישנה בלא מגרעת ואם כן כאן גם כן תעמיד המשפט ואין מקום לתפילתי, חלילה לך וגו׳ להערים וכו׳, כמו שפירשנו למעלה כי הנבראים ששמעו השבועה סברתם היא שלא תעמיד משפטי הדין עד סוף וזה ערמה ח״ו, וחולין הוא לו להערים על בריותיו שהם יבינו דבר והוא יכוין באופן אחר. ותמצא שסיים המאמר בדברי אברהם וז״ל אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין וכו׳ אין עולם וכו׳ אי את לא תוותר צבחר לית עלמא יכיל קיים ע״כ הרי שכוונת אברהם היא להוכיח כי אין הכרח שיעשה המשפט בשלימות. והודה לו הקב״ה על הדבר ונכנס אברהם ובקש שיעשה למען הצדיקים ולא יאבד הרשעים שעמהם, וזה הוא צבחר מהדין, ונתרצה ה׳ על הדבר וכשלא מצא צד להטות משפט נחתם עליהם לאבדם. ואין פרט זה נכלל בשבועת ה׳ והמטיר על רשעים אש וגפרית. ואת זה ראו המצרים וחשבו כי באש ה׳ וגו׳ (ישעיהו סו) להתחכם שלא יבואו במשפט האש להיותם פרט בעולם.
והקימותי את בריתי אתכם. And I will keep My covenant with you. We need to understand why the Torah repeated the promise that all flesh would not be destroyed again and that there would not be another deluge. If, as Rava had said in Shavuot 36, the reason is to give this assurance the status of an oath, our sages used both this and the second half of the verse, ולא יהיה המים for that purpose. They ignored 8,21 in that context. I have explained all that in connection with 8,21.
Perhaps we need to understand this verse in light of what the Talmud says in Sotah 11. The Talmud there questions why the Torah used the singular when speaking of the Jewish nation in Exodus 1,10. Why did the Torah say הבה נתחכמה לו, "let us outsmart it,⁠" instead of הבה נתחכמה להם, "let us outsmart them.⁠" Rabbi Chamah says there that the pronoun לו refers to the saviour of the Jewish people, i.e. to God. The Egyptians wanted to kill the Jewish babies by drowning because God had sworn not to bring another deluge. The Egyptians were aware that God makes the punishment fit the crime and that therefore God's retribution would have to be by water. They were confident they could escape God's wrath because He had sworn not to bring on another deluge. They did not realise that God had only promised not to flood the whole earth at one time; God remained free to flood parts of the earth at any time. Besides, God's promise extended to the waters not "descending" upon man; if man decided to walk into the waters, as did the Egyptians in Exodus 14,27, this was not part of the oath at all. Thus far the Talmud in Sotah. According to the first statement in the verse לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, God undertook not to bring on a flood which would engulf everybody; He was free to kill part of mankind by means of a flood; according to the second half of the verse God undertook not to destroy the earth itself even if He were forced to bring on a partial flood. The second half of the verse is a promise to earth, not to man. It would not have sufficed to write merely: "there will not be another deluge.⁠" This is why the Torah adds: "all flesh will not again be cut off by the waters of a deluge.⁠" According to this explanation the repeated "לא" mentioned in our verse, which, according to Rava in Shavuot constitutes an oath, are the words לא יכרת and לא יהיה; it does not matter that the two "לא" are followed by different verbs (יכרת or יהיה), as long as the oath applies to the same facts, i.e. no total deluge.
[At this point the author engages in a lengthy dialectic about the statements in the Talmud concerning this and other matters where an all-inclusive statement is followed by a more restrictive one. As the matter is of interest to advanced students of the Talmud only, I have omitted it. Ed.]
Summing up the discussion of the Talmud the lesson is this. We must not worry as much about the exact parameters of God's oath, and whether destruction of earth by fire is included in the oath or not. What matters is that God reassured His creatures that the effort to procreate was not futile. Never again would a species or its habitat the earth, be subject to total annihilation. If God's oath would refer only to using water as the agent to destroy earth or mankind, the whole oath would not be worth very much. This is one reason why the Talmud quotes Bileam as convincing Pharaoh that God's oath also included destruction of mankind or earth by fire.
The exact wording of God's oath concerned Abraham very deeply when he prayed about the possible salvation of Sodom.
והקימותי את בריתי אתכם – יפרש ענין הקמת הברית הזאת שאינו דומה להקמת הברית הראשון שהוקם לבד בנח וביתו, ובשנים שנים מכל מין. כי הברית הזאת תתקיים בכל דור ודור באישים רבים מכל מין ומין. ומלת ״אתכם״ בפסוק זה כולל המינים כלם מאדם עד בהמה ועד עוף השמים, שֶׁמֵעַתָּה ואילך לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול.
ולא יכרת כל בשר ממי המבול – אעפ״י שבכל דור אם יחטאו לפנַי אשלח בהם את משפטי הרעים, כמו שאמר הנביא1 ״ארץ כי תחטא לי״ וגו׳ וזכר ״רעב וחיה רעה וחרב ודֶבֶר״ שהן ארבעה משפטים הנוהגים בעולם להפרע בהן מן הבריות. וכל אחת מהן כשבאה תשחית רבים מן האדם והבהמה, מכל מקום לא יקרה עוד שאשחית זרע האדם [כולם] יחדו, ולא זרע משאר המינים יחדו, כמו שעשיתי במי המבול. ולדעתי זאת הברית כולל כל הפורעניות כלם שהבטיח שלא יכרת עוד כל בשר בפעם אחת ע״י חיה רעה או חרב או דֶבֶר או אש וגפרית ורוח זלעפות וכיוצא. כי אם לא הבטיח רק שלא יכרתו עוד ממי המבול עוד יפחדו מפורעניות אחרות, ויש למות תוצאות2 רבות. ועוד כי ה׳ כרת עמהם ועם זרעם אחריהן את הברית הזאת, והוא ברית עולם שיעמדו המשפחות שיולידו לדור דור. ונדע שלא יכריתם עוד, הן במים הן באש או בדֶבֶר כמו שעשה במי המבול. ואנו למדין זה מדברי ה׳ שאמר אל לבו ״לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי״3 שהוא מאמר כולל הכל, לא ע״י מבול מים ולא ע״י מבול אש ולא בחרב ולא בדֶבֶר. ונסיון4 עֵד נאמן, שְׁאֲל לימים ראשונים ועד היום הזה׳ ולא תמצא שֶׁקָרָה הֶשְׁחֵת מוחלט בכל העולם ע״י דָבָר מן הדברים מימי המבול ועד עתה.
ויתפרש ״ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול״ כמו שנכרתו ממי המבול, שלא יהיה עוד כמהו הֶשְׁחֵת מוחלט לעולם, ויתפרש ג״כ ״ממי המבול״ מפורענות זו ואילך. ועוד יתפרש5 ״ממי המבול״ מפני מי המבול, שהמבול שהבאתי גרם שלא יכרת עוד כל בשר לעולם באחת מִשְּׁפָטַי הרעים, כי ע״י המבול בא חִתַּת אלהים בארץ. וגם הוחלש כח בני אדם ולא יספו עוד להשחית דרכיהם כלם כאשר עשו לפני המבול.
ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ6 – וכן אני כורת ברית אתכם שמעתה ואילך לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, כמו שפרשנו שהמבול השחית את הארץ כלה. כי נשתנה האדמה והמים והאוויר ממה שהיו, וע״י כן החלו ימי האדם להתקצר. וכמה מיני צרות ופורעניות הנוהגים עתה בעולם נמשכו מן ההשתנות הזה הכלולים כלם במאמר ״ארורה האדמה בעבורך״ שנתקיים הכל ע״י מי המבול. ולכן הבטיח להם שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ יותר, הן מבול מים או אש וגפרית או איזו שנוי שיהיה. וגם זה למדנו ממה שאמר השם אל לבו7 לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, ומה לי אם תשחת ע״י מבול מים או באש או ברוח וכיוצא. והנה אפשר שיכרתו ויגועו כל בשר יחדו בדֶבֶר או ברעב וכיוצא, והארץ תעמוד בכחה, או להפך שתשחת הארץ יותר, ואדם ובהמה יחיו עליה חיי צער יותר; לכן כרת ברית על שתיהן. וגם על זה יוכיח הנסיון כי מאז ועד עתה עולם כמנהגו נוהג, ולא ישתנה עוד כל ימי הארץ הקצובים לה וכמו שבארנו למעלה.
והנה במאמר ה׳ לנח ולבניו לא זכר8 רק ״מֵי המבול״ כי אותו היו יראים כי היתה הצרה קרובה, וכשיבוא גשם על הארץ ימותו מפחד, בחשבם מבול אחר הוא מביא וכמו שיתבאר. אבל לישראל כתב בתורה את אשר דבר ה׳ אל לבו אשר יעץ בחכמתו שלא להכות עוד כל חי באחת מִשְּׁפָטָיו הרעים, ושלא יקלל עוד האדמה להשחיתה באחת מכלי מפציו. ולפי שכתוב ״אל לבו״, היא עצה גמורה בלי תנאי וכמו שפרשנו למעלה. אבל כשהבטיח את נח ובניו שלא זכר רק מבול מים, נשבע השם שיקיים בריתו, וכמו שבא בקבלה9 ״כי מֵי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ וגו׳. ולפי שלא מצאנו השבועה מפורשת בתורה, אמרו חז״ל בפרק שבועת העדות10 דלאו לאו תרי זימני שבועה, שנאמר ׳ולא יכרת׳ וגו׳ ׳ולא יהיה עוד׳ וגו׳. ואעפ״י שהן דברים חלוקין, היה לו לכללם במאמר אחד ולומר ״ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולהכחיד כל בשר״. וזכרם בלאו לאו שתי פעמים לשבועה. ואם הדין קבלה בידם המקרא שסמכוהו אליו אסמכתא הוא. כי אות הַקֶשֶׁת היא השבועה, שהרי בברית בין הבתרים ג״כ לא פירש שבועה. ובכל התורה אמר שנשבע לאבותינו, לפי שהמופת שעשה לו היא השבועה. כי תנור עשן ולפיד אש עבר בין הגזרים, וכן אות הַקֶשֶׁת היא שבועה.
1. יחזקאל יד,יג-יט.
2. מליצה על פי תהלים סח, כא.
3. בראשית ח, כא.
4. נסיון החיים, בדיקה מה שאירע לכל האנושות מאז ועד עתה.
5. רבינו מבאר כאן כי יש שני אופנים כיצד להבין ״ממי המבול״. או שהיא הסיבה לכך, או שהיא התוצאה ממה שהבטיח ה׳ ״ולא יכרת״.
6. רבינו בא כאן לבאר טעם לכפילות המלים במקרא זה, אחרי שכבר כתוב ״ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול״.
7. בראשית ח, כא.
8. לא הזכיר.
ולא יכרת וכו׳ ולא יהיה עוד מבול – שני ענינים הם, וכדרך שאמר לעיל (ח׳ כ״א), כי ולא יכרת כל בשר היא הבטחה שלא יביא עוד מבול למחות כל הבע״ח, ומ״ש אח״כ ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ מדבר על קללת האדמה, שאף אם יוסיפו בני אדם לחטוא, לא יוסיף השם לקלל את האדמה ולשחתה יותר ממה שהיא, והטעם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שבארנו שם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והקימותי – הקמת הברית יציין התחלת הברית וגם יציין התמדתו וקיומו לעולם, שכן הוא בהרבה פעלים כמו קום, עמד, היה, חיה כמ״ש למעלה, שתחלה אמר הנני מקים את בריתי על התהוות הברית ופה אמר והקימותי על קיום הברית לעולם, אמר שהברית יתקיים על שני דברים, כי המבול שהיה היה לשני ענינים. א] להכרית כל בשר בעבור חטאם. ב] לשחת את הארץ, שישתנה טבע הארץ מחוזק לחולשה כדי שלא יתקומם החומר על הרוחני לעתיד, ועפ״ז יהי׳ הקמת הברית לשני דברים אלה, א) שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, אף שלא תשחת הארץ וישתנה טבעה, רק שיכרת כל בשר לעונש על רוע מעלליהם. ב) שלא יהיה עוד מבול כדי לשחת הארץ ולשנות טבעה עוד לחולשה יותר, אף שלא יכרת כל בשר ואנשים רבים ינצלו, רק שהארץ תשחת ותחלש כחה ואוירה ופירותיה עוד יותר.
והקמתי את בריתי אתכם1: הברית שעם כל הברואים2 היא ״אתכם״ – בשבילכם3, ובמדינה שנכרת האדם ממנה נאספו4 גם הברואים שבה, וכמו שאמר צפניה הנביא (א,ג) ״אסף את כל וגו׳ והכרתי את האדם״5.
ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול: לא הבטיח הקב״ה שלא יהיה מבול כלל, והרי מצוי שטף במדינה אחת, אלא ״לא יכרת כל בשר״, אע״ג שישטוף הרבה אבל לא ״כל בשר״, וגם ״לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ״ – לשנות צורת הארץ6.
1. כפילות, שכבר כתב בפסוק ט׳ ״הנני מקים את בריתי אתכם״. ועיין ברד״ק שכאן הקב״ה ביאר את תחילת דבריו.
2. שהוזכרו בפסוק הקודם (כלומר, בעלי החיים).
3. לא מלשון ׳עמכם׳ כמשמעותו בפסוק י׳, אלא ׳בשבילכם׳.
4. מתו.
5. ״אסף אדם ובהמה, אסף עוף השמים, ודגי הים... והכרתי את האדם מעל פני האדמה נאום ה׳⁠ ⁠⁠״.
6. כך פירש הספורנו, עיי״ש.
ולא⁠־יכרת – זהו תוכנה של הברית, הבטחתו של ה׳.
ממי המבול – בעקבות, כתוצאה מן המים.
לשחת הארץ – אפילו הארץ לא תישחת עוד על ידי מבול. הדברים שאמר ה׳ קודם אל לבו (לעיל ח׳:כ״א-כ״ב), הרי הוא מודיעם כאן לבני האדם. הצעת הברית הזאת, מן האלהים היא יוצאת, מבורא העולם, האלהים אשר מבטיח על ידי ברית זאת את נצחיות בריאתו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת⁠־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃
God said, "This is the sign of the covenant that I am setting between Me and you and all living creatures with you, for everlasting generations.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[עה] 1ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו׳ לדרת עולם, א״ר יודן לדרת כתיב פרט לשני דורות לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה, ר׳ חזקיה מוציא דורן של אנשי כנה״ג ומביא דורו של רשב״י. (בראשית רבה ל״ה ב׳).
[עו] 2זאת אות הברית. חמורה שבועת המבול שנכרתו עליה שבע בריתות, וכל כך למה מפני מחוסרי אמנה, שאינן מאמינים ביוצרן ואומרים דבר זה נקרֵה נקרא, לפיכך הכתוב מזכירה שבעה פעמים לומר שאינה בטלה לעולם. (מדרש הגדול נח).
[עז] 3הנס השביעי יגלה להם הסוד שנאמר זאת אות הברית, וכיון שרואים [או״ה] את הנסים הללו, משלחים ואומרים לכל השרים הבוזזים לירושלים בואו והלחמו בהם כו׳. (פרקי משיח).
[עח] 4נ׳ דעקים כרעיהון לבתריהון בחכיה, נ׳ באורייתא כו׳ ביני וביניכם תרווייהו. (ספר התגין).
1. לשני דורות שלא הוצרך להראות הקשת בימיהם שצדיקים גמורים היו, (פירש״י) ובערוך ע׳ דור העתיק המאמר, ולדור אנשי כנה״ג שהם צדיקים ואין צריכין אות ואין מתיראין מן המבול, ועי׳ פירש״י כאן, ובמדרש חסרות ויתרות במדרשים כת״י ירושלם תרפג. כב. איתא כל דרות מלאין חוץ מא׳ דרת חסר ו״ו. ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו׳ לדרת עולם, ולמה שלא נראתה הקשת לא בימי ר׳ יהושע בן לוי ולא בימי ר׳ שמעון בן יוחאי, ובב״ר שם מביא מענין זה שלא נראה קשת בימיו. ועי׳ בירושלמי ברכות פ״ט, פסקתא פ״י, מדרש תהלים הו״ב פל״ו, ובאגדת ריב״ל הנדפס בסוף ס׳ כל בו סי׳ קכ. ובפער״ז, כ׳ לדרת חסר לרמז על הדורות שלא היו צריכים לאות הקשת כחזקיה ועזרא ורשב״י ור״י בן לוי ודומיהם וששה היו לכן חסרה ו לרמז הזה וצ״ע. ועי׳ ברב״ח ולבנת הספיר.
2. עי׳ לעיל מאמר עא. ולק׳ מאמר פה. ובדרשת אבן שועיב כ׳ ונזכר ברית בכאן שבעה פעמים לרמוז לז׳ עמודים.
3. נדפס בבהמ״ד ח״ג. ובפ״ע.
4. עי׳ לעיל פ״א מאמר תשמה. ובצורת האותיות בסוף הספר.
וַאֲמַר יְיָ דָּא אָת קְיָם דַּאֲנָא יָהֵיב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן לְדָרֵי עָלְמָא.
Hashem said, “This is the sign of the covenant that I pledge between My Word and you, and between every living creature that is with you, for the generations of all time.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם
וַאֲמַר ה׳ דָּא אָת קְיָם דַּאֲנָא (ח״נ: אֲנָא) יָהֵיב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן לְדָרֵי עָלְמָא
אוֹת – זכר ונקבה
א. כתב יא״ר, כמו שבמקרא אוֹת הוא לשון זכר ונקבה כך גם בתרגום. לכן ״לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה״ (שמות ח יט) תרגם ״לִמְחַר יְהֵי אָתָא הָדֵין״, בזכר. אבל כאן ״זֹאת אוֹת הַבְּרִית״ – ״דָּא אָת קְיָם״, בנקבה. ואולם ״באורי אונקלוס״ טען שגם ״אוֹת הַבְּרִית״ מתורגם ״אָת קְיָם״ בזכר. והטעם שתרגם ״דָּא אָת קְיָם״ בנקבה, לפי שהוא מוסב על הקשת.
ב. ברוב הנוסחים ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן״ – ״דַּאֲנָא יָהֵיב״. אבל ״באורי אונקלוס״ קיים נוסחי ״אֲנָא יָהֵיב״ בהשמטת דל״ת היחס, כי לפעמים אין אונקלוס מתרגם תיבת אֲשֶׁר המובנת מאליה כגון, ״וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים״ (בראשית טו יז) ״וְהָא תַנּוּר דְּתָנַן וּבָעוֹר דְּאִישָׁא עֲדָא בֵּין פַּלְגַיָא״ [ולא: דִי עֲדָא], ״אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ״ (בראשית מט כח) ״גְּבַר כְּבִרְכְתֵיהּ״. לכן כאן בתחילת העניין ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן״ הכוונה: אני נותן עכשיו ואין צורך בדל״ת היחס. אבל להלן ״זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי״ (פסוק יז) ״דַּאֲקֵימִית״, בדל״ת היחס כי הוא מוסב לפסוק הראשון.
בֵּין מֵימְרִי – להטעמת המרחק בין הבורא לאדם
ג. ״בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם״ – ״בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן״. הצירוף ״בֵּינִי וּבֵינְךָ״ מתורגם כצורתו בהקשר אנושי, כגון: ״אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא״ (בראשית כג טו), ״הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ״ (בראשית לא מד) – ״בֵּינַא וּבֵינָךְ״. אבל אצל הבורא הוא מתורגם תמיד בתוספת ״מימרא״ להבעת המרחק שבינו לבני אדם, כבפסוקנו. וכן במילה ובשבת: ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״ (בראשית יז ז), ״בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות לא יז) – ״⁠ ⁠⁠״בֵּין מֵימְרִי״.
ואמר י״י דין סימן קיימ׳ די אנה משוי בין ממריא וביניכון ובין כל נפש חיתא די עמכון לדרי ארעאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די אנה משוי בין ממרי״) גם נוסח חילופי: ״דאנה יהיב בין בממרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חיתא די עמכון לדרי ארעא״) גם נוסח חילופי: ״דחיא דאית עמכון לדורת עולם״.
ואמר אלקים דא את קימא דאנא מקיים בין מימרי וביניכון ובין כל נפשת חיתא דעימכון לדרי עלמא.
And the Lord said, This is the sign of the covenant which I establish between My Word and between you and every living soul that is with you, unto the generations of the world.
[ב] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וגו׳ לְדֹרֹת עוֹלָם – אָמַר רַבִּי יוּדָן לְדֹרֹת כְּתִיב, פְּרַט לִשְׁנֵי דוֹרוֹת, לְדוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ וּלְדוֹרוֹ שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווֹן יָתְבִין תָּנְיִן בַּחֲדָא, מְטוֹן שְׁמוּעָה מִן דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרֵי הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא נֵיעוֹל וְנִישַׁיְילֵיה, עָל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָן עִמָּךְ, אֲמַר לֵיהּ גְּדוֹל הַדּוֹר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר לֵיהּ נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו, אֲמַר לֵיהּ הֵן, אָמַר אִם נִרְאָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו לֵית הוּא כְּדַאי לְמֶחֱמֵי סְבַר אַפָּאי. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בִּקְעָה בִּקְעָה אִימָלְאִי דִּינָרֵי זָהָב, וְנִתְמַלְּאָה. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרָבֵי מִן גַּבֵּיהּ וְעַד גַּבִּי, וַאֲנָא מְקָרֵב מִגַּבִּי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְאִין לָא בָּעֵי יִצְטָרֵף אֲחִיָה הַשִּׁילוֹנִי עִמִּי וַאֲנַן מְקָרְבִין מִן אַבְרָהָם עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. רַבִּי חִזְקִיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָחוֹת מִשְׁלשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, אִי תְּלָתִין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵי מִנְּהוֹן, וְאִם עֶשְׂרִים אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם עֲשָׂרָה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם חֲמִשָּׁה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם תְּרֵין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי הֵן, וְאִם חַד הוּא אֲנָא הוּא.
וקאל אללה הד׳ה עלאמה אלעהד אלתי אנא ג׳אעלהא ביני ובינכם ובין כל נפס חיה אלתי מעכם לאג׳יאל אלדהר.
ואמר ה׳: זה אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר איתכם לדורות עולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לדרת עולם – נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, לפי שצדיקים גמורים היו: דורו של חזקיה מלך יהודה ודורו של ר׳ שמעון בן יוחי.
לדרת עולם FOR GENERATIONS FOREVER – The word לדרת "for generations" is written defective (without Vav) (implying that the sign will be necessary only for such generations as are "defective" in faith) because there will be some generations which will require no sign since they were completely righteous, such as the generation of Hezekiah, king of Judah, and the generation of R. Simeon ben Yochai (Bereshit Rabbah 35:2).
ויאמר אלהים זאת אות הברית – יש אות לזמן מרובה. ויש אות לפי שעה.
(יב-יז) ויאמר א-להים זאת אות הברית אשר אני נתן, ויאמר א-להים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי – כן דרך מקראות: כולל, ומפרש, וחוזר ואומר הרי לך כלל שאמרתי לך.⁠1
1. שוחזר מרשב״ם שמות ל׳:ל״ד, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 133 ואילך.
אות – זכר ונקבה: [זאת אות, לקל האת הראשון (שמות ד׳:ח׳), האות האחרון (שמות ד׳:ח׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE TOKEN. Ot (token) may be either masculine or feminine.⁠1
1. Here it is feminine. In Ex. 3:12 it is masculine.
(יב-יג) והאות היא הקשת. ודרך הפשט: שעתה נבראה.
ודעת הגאון: בעבור שאמר הכתוב: נתתי, ולא: אתן, כי זה לאות ולסימן. ויש להשיב: כי הגזרות העתידות, פעמים ידברו הנביאים על לשון עבר.
וגאון אחר אמר: כי השם חזק אור השמש לחדש אות הקשת, כי לנכחה תהיה לעולם. ואין לו ראיה.
והקרוב אלי: כאשר הגשם באוצר, וברצות השם יפתח האוצר, וכתוב: הנותן מטר על פני ארץ (איוב ה׳:י׳), ואם השמים יתנו רביבים (ירמיהו י״ד:כ״ב). והנה הגשם ברשות השם, וככה הראות הענן.
והיה אות הברית – כדרך: אם תפרו את בריתי היום (ירמיהו ל״ג:כ׳), העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ד׳:כ״ו).
ואם ישאל שואל: למה האות בקשת, בעבור כי היא אות לעולם שיכלא הגשם.
ויאמר אלהים – פירש לנח ולבניו, זה האות אני נותן לכם שלא תפחדו ממבול מים כשאמטיר על הארץ, וזה האות יהיה לדורות עולם.
ויאמר אלוהים, to both Noach and his sons, that the visible sign that they need not worry about experiencing another deluge when He had occasion to make rain fall on earth, is the rainbow, which will serve as such a sign of the covenant for all future generations.
לדורות עולם – לדרת כת׳ חסר ב׳ ווין. שלא היו צריכין לראות קשת בדורו של חזקי׳ ועזרא ור׳ שמעון בן יוחי ור׳ יהושע בן לוי (עי׳ בראשית רבה לה:ב).
לדרת עולם – לדר״ת חסר כתיב לרמז על דורות שלא היו צריכים לאות הקשת כחזקי׳ ועזרא ורשב״י וריב״ל ודומיהן וששה היו לכן חסרה וי״ו לרמז הזה.
(יב-יז) (את קשתי נתתי בענן –) [זאת אות הברית אשר אני נותן – המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא י״י חדשה1 לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם2 לארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד, שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו]⁠א על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי [אמר: את קשתי נתתי בענן ו]⁠לא אמר: אני נותן בענן, כאשר אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכך נפרש הכתוב: הקשת אשר נתתי בענן מיום הבראה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם,⁠ב שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם.
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם: עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית ל״א:נ״ב), כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (בראשית כ״א:ל׳), כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית. וכן במילה אמר: והיה לאות ברית ביני וביניכם (בראשית י״ז:י״א) – בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד.⁠3 (ובין שתתחדש הקשת עתה, בין שהיתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא.) [ועוד כי כאשר תראה בהפוך הנזכר, יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו.]⁠ג
אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה:ג׳): את קשתי נתתי בענן – קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן, אלא קשין דפריא, והיה בענני ענן על הארץ – רבי יודן בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון:⁠ד לאחד שבידו סלת רותח ובקש ליתנו על בנו, ונתנו על עבדו. ושם עוד: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים – זו מדת הדין של מעלן,⁠ה ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ – זו מדת הדין של מטה. מדתו הדין של מעלן קשה, ומדת הדין של מטה רפה. וכבר ידעת מאמרם (משנה חגיגה ב׳:א׳) במסתכל בקשת: כלז שלא חס על כבוד קונו רתויח לו שלא בא לעולם. ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן, את קשתי – שהיאט מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית.
והיה בענני ענן על הארץ – שלא יאר השם פניו אליה מחטאת יושביה, ונראתה מדת הדיןי בענן, ואזכר את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה, ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו בין אלהים – מדת הדין של מעלןיא שהיא הגבורה, ואשר על הארץ – מדת הדין של מטה, שהיא מדה נוחה, מנהגת הארץ עם הרחמים. כי לא אמר: אשר בארץ, רק אשר על הארץ, וכבר רמזתי (רמב״ן בראשית ו׳:י״ג) סודם בשם הארץ.
ורבינו שלמה כתב: בין מדת הדין של מעלה וביניכם, אבל רבותינו לא לכך נתכוונו.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ל״א:כ״א.
2. השוו ללשון הפסוק בתהלים י״ח:ט״ו.
3. השוו ללשון הפסוק בצפניה ג׳:ט׳.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ובניכם״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומי נוסף: ״אומר משל״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3255. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״מעלה״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ומדת״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, דפוס רומא, וכן במשנה כתב יד קאופמן חגיגה ב׳:א׳, ירושלמי חגיגה ב׳:א׳, בבלי חגיגה י״א:,ט״ז:. בדפוסים מאוחרים: ״ראוי״. והשוו רש״י במדבר י״ב:י״ב ובהערה שם.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהוא״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״שלם״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״שלי״.
יא. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בכ״י רומא 44, פרמא 2978, פריס 222, פריס 223, דפוס ליסבון: ״מעלה״.
(12-17) THIS IS THE SIGN OF THE COVENANT WHICH I MAKE. It would appear from this sign that the rainbow in the cloud was not part of creation and that now G-d created a new thing by making a rainbow in the heavens on a cloudy day. Now commentators have said1 concerning the meaning of this sign that He has not made the rainbow with its feet bent upward because it might have appeared that arrows were being shot from heaven, as in the verse, And He sent out his arrows and scattered them2 on the earth. Instead He made it the opposite of this — [with the feet bent downward] — in order to show that they are not shooting at the earth from the heavens. It is indeed the way of warriors to invert the instruments of war which they hold in their hands when calling for peace from their opponents. Moreover, [with the feet of the bow being turned downward towards the earth, it can be seen] that the bow has no rope upon which to bend the arrows.
We must perforce believe the words of the Greek [philosophers who maintain] that the rainbow is a natural result of the heat of the sun falling upon damp air for even in a vessel containing water which stands in the sun there is the appearance of the rainbow. When contemplating the language of Scripture we will understand that it is so, for He said, I have set My bow in the cloud,⁠3 [the use of the past tense indicating that He had already set it so from the beginning and it is not a new creation]. He did not say, "I set in the cloud,⁠" even as He said, This is the sign of the covenant which I make. Moreover, the word kashti (My bow) — [in the possessive form] — indicates that He possessed the bow previously. Therefore, we shall explain the verse thus: "The rainbow which I have set in the clouds from the day of creation will be from this day on a sign of covenant between Me and you; whenever I will see it I will remember that there is a covenant of peace between Me and you.⁠"
And should you want to know how the rainbow can be a sign, the answer is that it has the same meaning as the verse, This stone-heap be witness, and this pillar be witness;4 likewise, For these seven ewe-lambs shalt thou take of my hand, that it may be a witness unto me.5 Every visible object that is set before two parties to remind them of a matter that they have vowed between them is called a "sign,⁠" and every agreement is called a "covenant.⁠" Similarly, in the case of circumcision, He said, And it shall be a token of a covenant between Me and you,⁠6 because of the agreement that all seed of Abraham be circumcised to serve Him with one consent.⁠7 Moreover, when the above-mentioned rainbow is seen in its inverted form, [namely, with the feet of the bow turned downward], it is a reminder of peace, as we have written. Thus, whether the bow was a newly established phenomenon or one that always existed in nature, the significance thereof as a sign is the same.
Our Rabbis however have a profound secret in this section. They have said in Bereshith Rabbah:⁠8 "I have set 'kashti' (My bow) in the cloud.⁠9 This means, 'My likeness, that which resembles Me.' But is that possible? It is possible only as the straw resembles the fruit.
And it shall come to pass, when I bring a cloud over the earth.⁠10 Rabbi Yudan said in the name of Rabbi Yehudah the son of Rabbi Shimon, 'This is like one who had in his hand some heated flour which he wanted to cast upon his son, but [because of his compassion for him] he cast it upon his servant.'"11 There in Bereshith Rabbah it also says:⁠12 "And the bow shall be in the cloud, and I will look upon it, that I may remember the everlasting covenant between G-d13 — this alludes to the attribute of Justice on high. And every living creature of all flesh that is upon the earth14 — this alludes to the attribute of justice on earth. The heavenly attribute of justice is stern; the earthly one is sparing.⁠" And you already know the saying of the Rabbis concerning one who gazes at the rainbow:⁠15 "Whosoever takes no thought for the honor of his Maker would have been better off had he not come into the world.⁠" And if you will be worthy to understand the words of the Rabbis, you will know that the explanation of the verses is as follows: My bow — [kashti shares a common root with the word kasheh (hard, stern)] — which is symbolic of the attribute of justice, set in the cloud, shall be at the time of judgment for a token of the covenant.⁠16 And it shall come to pass when I bring clouds over the earth17 — meaning that when G-d will not make His countenance shine upon18 the earth on account of the sins of its inhabitants— "My attribute of justice will be seen in the cloud, and I will remember the covenant in a remembrance of mercy, and I will have compassion on the little ones that are on the earth.⁠" Thus, this token and the covenant are like the token of circumcision and the covenant thereof,⁠19 and the language of the verses is very appropriate for the subject. And thus the Rabbis in the above Midrash have explained the expression between G-d20 as referring to the attribute of justice on high, which is gevurah (strength), and that which is upon the earth21 as being the attribute of justice on earth, which is a kindly attribute, conducting the world together with the attribute of mercy, for Scripture does not say "that which is in the earth,⁠" [which would have alluded to "the earth above"], but only "that which is on the earth.⁠" I have already hinted22 at the secret of the Rabbis concerning the name "earth.⁠" But Rashi wrote, "Between G-d23— between the attribute of justice on high and you.⁠" But our Rabbis did not intend to imply this interpretation in their Midrash.
1. I have found this opinion in Chizkuni.
2. Psalms 18:15.
3. (13) here.
4. Genesis 31:52.
5. Ibid., 21:30.
6. Ibid., 17:11.
7. Zephaniah 3:9.
8. 35:3.
9. (13) here.
10. (14) here.
11. In the same way, when the generation is wicked and deserves destruction, G-d instead punishes the fruit of the earth.
12. 35:4.
13. (16) here.
14. (16) here.
15. Chagigah 16a.
16. (13) here.
17. (14) here.
18. See Numbers 6:25.
19. See Ramban further, 17:13.
20. (16) here.
21. (16) here.
22. See Ramban above, 6:13.
23. (16) here.
זאת אות הברית – פי׳ הרמב״ן לכאורה משמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית ועתה ברא השם חדשה לעשות קשת בשמים ביום הענן אבל כאשר תדקדק בלשון הפסוק שאומר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן קשת כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן משמע שכבר היה הקשת מששת ימי בראשית ועתה אמר שיהיה לאות וה״ק את קשתי אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מעתה לאות ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלי ביני וביניכם ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה. ואם תשאל מה טעם בקשת להיותו אות הנה הוא כטעם עד הגל הזה וכן את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה. כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם נקרא אות וכל הסכמה נקרא ברית וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ועוד טעם באות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיה רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ אלא עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפך אותם בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים אליו. ועל כרחנו נאמין לדברי היוונים שאומרים כשמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה קשת. ויש מפרשים טעם לאות מראה הקשת משום דכתיב ממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת:
זאת אות הברית, "this is the sign of the covenant, etc.⁠" Nachmanides writes that at first glance it appears from these words as if prior to the deluge there had never been rainbow visible in the universe, and that at this time God created a new phenomenon. However, when you examine the wording of the text more closely you will find that this is not so. God speaks about קשתי, "MY (rain)bow,⁠" i.e. this is not a new phenomenon. Had it been something new, the wording would have had to be "I am placing a bow in the clouds, etc.,⁠" instead of "My bow which I have placed among the clouds will henceforth be a sign of the covenant between Me and the earth from now so that every time I behold it I will remember that there is a covenant between Me and all living creatures.⁠" The word קשתי is proof that there had been a rainbow already earlier. If you were to ask what the point is in making out of this rainbow a sign, a symbol, the meaning is not so different from the pile of stones Yaakov and Lavan erected between them in Genesis Surely, there had been occasions when people had erected piles of stones. It was on this occasion that a pile of stones had been designated to serve as a specific purpose, as a reminder that two people had made a truce at that location. The Torah simply tells us that as of then the rainbow would serve in a similar capacity, reminding God as well as people that there existed a binding agreement between the Creator and His creatures not to bring another deluge on the globe. The term ברית is applicable to any such visual reminder of an agreement that is visible to both the parties who are party to such an agreement. Circumcision is also known as a ברית, as it represents the agreement between God and the male descendants of Avraham that there is a special relationship between them, an exclusive relationship. Continuance of this relationship is proved by the continued observance of the rite of circumcision on the part of the creature involved.
A further reason, purpose to this particular אות, sign, is the fact that the rainbow is not shaped in a manner suggesting that it is anchored in the sky, suggesting that it is something decreed from heaven, from above. [the author compares the rainbow to the bow used by the archer in hunting or in war. Ed.] If the rainbow were to appear in the sky with its two "feet" at the top this would suggest that it is a dictate from heaven. However it is positioned with its two feet on the ground, suggesting that man is not merely a creature at the whim of the Creator Who is a dictatorial ruler. [I have changed the wording somewhat to convey the author's idea, I hope. Ed.] When warriors call their opponents to a truce, they also reverse the position in which they hold their bows in order to signal peaceful, conciliatory intentions. Another special feature of the rainbow versus the archer's bow is that it has no provision for placing arrows at the base of it, i.e. it is the reverse of a war-like instrument.
Some commentators see in the shape of the rainbow an allusion to the verse in Ezekiel 1,27:ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש סביב ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, "like the appearance of his loins upward, and from the appearance of his loins downward I saw as if the appearance of fire, like the appearance of which shall be so was the appearance of the brilliance all around. on the cloud of a rainy day. the bow.⁠"
(יב-יז) ואמר להם ה׳ יתעלה שהוא נותן להם אות, יתבאר להם בו שלא יהיה עוד מבול; וזה, שכבר נתן ה׳ יתעלה טבע בעת בריאת העולם שיֵּרָאֶה קשת בענן, כשיהיו מימיו מועטים ויהיה ממנו הזילוף החלוש, כמו שהתבאר בספר האותות, ולזה היה הקשת הוראה על הפסק המטר כשיֵּרָאֶה אחר המטר, או על מיעוט המטר כשיֵּרָאֶה בהתחלה. ובהיות הענין כן, הנה יתאמת שלא יהיה מבול, בהתהוות הענן פעם אחר פעם, כשיֵּרָאֶה בו הקשת, כי אז יתאמת שלא יתכן שיהיה אז מבול, אבל יִפָּסֵק המטר או תמעט ירידתו. והנה גזר ה׳ יתעלה שאחר התחלת המטר זמן בלתי ארוך יֵרָאֶה הקשת ויִפָּסֵק המטר ההוא, בְּדרך שלא יהיה עוד מבול. ולזה ראה ה׳ יתעלה שיהיה הקשת — אשר יֵרָאֶה תמיד בענן — אות על הברית אשר בין ה׳ יתעלה ובין כל נפש חיה, שלא יהיה עוד מבול לשחת אותם ולא יעברו עוד מי נח על הארץ. וזה האות לא היה לנח לבד כדרך שאר האותות, אבל שׂם אותו ה׳ יתעלה קיים בינו ובין כל נפש חיה אשר על הארץ, רוצה לומר שתמיד יֵרָאֶה להם זה האות בעַנְנוֹ ענן. והנה לא היה מציאות הקשת אות, כי הוא נמצא על דרך הטבע; אבל היה האות - הַרְאוֹתוֹ ה׳ יתעלה תמיד בעַנְנוֹ ענן, כמו שביארנו. ובכאן נשלם ביאור הסיפור הזה לפי הנראה לנו.

חלק ב: ויהיו בני נח היֹצאים מן התבה וגו׳ (ט, יח-כט)

ביאור דברי הסיפור

(יב-יג) ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כו׳ – הנה הרמב״ן ז״ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז״ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ״ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳:כ״ח) כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי׳ הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג׳ הקדמות:
האחת שכל גשם מלוטש משולל הגוונים מקבל תמונת כל דבר העומד אל נכחו.
השנית כי כשהגשם ההוא יהיה אורו ובהירותו מתפלש מעבר אל עבר הנה אז לא יראה בו דבר וזה הוא דבר ברור ומפורסם.
השלישית כי כמו שעל הרוב מי שהוא בריא הראות יראה יותר מהחלוש כן יקרה לפעמים שהחלוש יראה מה שלא יראה הבריא רצוני מאלו התמונות הנראות דרך המאורות וזה מבואר מסובלי חולי העינים שרואין סביבות הנר בלילה תמונות אשר לא יראו לבריאים כי לסבות הלחות המותרי אשר בעיניהם תתהוה להם נגדם ענן לח ובלטישת האור המכה בו נעשה כעין מראה מלוטשת יתחקו בו התמונות ההם ומזה חוייב שהענינים ההם הנראים להם, על הרוב אינם ענינים אמתיים. רצוני שימצאו חוץ לנפש כמותם כמו שנמצא בקצת חולי העינים שיראו תמונת צורתם כאלו הוא איש הולך לפניהם תמיד אבל הם ענינים שמתהוים ומתרכבים שם מהפוך הניצוצית לשם עם חולשת ראותם כמו שנראה מבואר באותה תמונה שאמרנו שנראית להם סביב הנר שהיא תמונת עגולה שלמה בעלת גוונים כמראה הקשת עצמה בדמותם עצמם כמו שכתב אלו הענינים החכם בספר האותות ואין חכם כבעל הנסיון ואני כאחד מהם ראיתי אותה על כרחי פעמים רבות.
ואחר זכרון אלו השלש הקדמות אומר כי להכרח ההקדמה הראשונה חוייב כי בהתיצב נכח השמש אויר עב מעונן ומזולף כי אז יהיה האויר ההוא במדרגת מראה מלוטשת ויקבל מתמונת השמש מה שאפשר שתתחקה בה מהרשמים לעיני המביטים כמו שיבא. אמנם תהיה קבלת התמונה באותה העגולה מהאויר המקבלת לאותה אשר בה תעמוד תמונת השמש עצמה בעת ההיא אשר עגולתה כעין גלגל המישור הגדולה מפרשת ביניהם. ולזה נראה כי כשנראתה הקשת קרוב לחצי היום כשעה וחצי או שתי שעות אז תהיה מראה הקשת גדולה מאד לפי שתתחקה דמות השמש נכחו כעגולה הקויית אשר תהיה אחותה תאומה לאותה עגולה הגדולה שמרשם גרם השמש בכדור השמים בעת ההיא. וכאשר יתרחק המקרה הזה מחצות היום יותר ויתקרב השמש אל האופק תהיה הקשת יותר קטנה לפי שאז תתחקה התמונה ההיא נכחו באותה העגולה השוה אל העגולה אשר תתרשם מגוף השמש במקום ההוא השפל אשר הוא שם עד שכאשר נראתה בהיות קצת השמש שוקע במערב יהיה אז מראהו קטנה מאד בקצה המזרח וכבר ראינוהו בעינינו קרוב מאד לחצות היום בזמן החורף והיה השלג פושר והגשם דק והשמש מתחזק והאויר עב ומזולף והיה הקשת נראה על פני הארץ באותו אויר העב המקביל אל גוף השמש בעת ההיא והיה מבריח מקצה המרחק אל קצהו לרחבו וכאלו נוכל לאחוז מקצותיו מהחלונות וכל מראיו זולתי הארגווני. והיה זה לפי שהאויר המקבל לא היה על פני רקיע השמים כי אולי מהבטת העין בזוהר הרקיע יתילד זה הגוון. ואחשוב שעל כיוצא בזה כתב החוקר בטבעיות. ופעמים לא יראה המראה הממוצע וקראו ממוצע בבחינת המראות החיצונות והנה מפני שאין דרכו בכך לא נמצא כן בדברי ארסטו כמו שכתב הנרבוני ורבים ראו ותמהו מהמראה ואני ראיתי ושמחתי כי נתברר לי הלא כה דברי כי לסבה שזכרתי בהיות השמש קרוב לרומו שאז הוא מקבל לשטח הארץ אין לו שום ענין להראות על פני הרקיע כאשר הודו בו כל הטבעיים. אמנם אפשר שיראה במקומות הלחים כאשר תזדמנה הסבות כלם והנה לא תראה כל העגולה השלימה כמו שאנו רואין כל גוף השמש מפני שהתמונה ההיא מתחקה ונרשמת בכללות שטח העננים האויריים הקרובים אלינו וכאשר זה השטח בלתי נראה לעינינו רק מה שנראה ממנו על עגולת האופק יחוייב שיסתר ממנו החלק השפל מהקשת כמו שיהיה הענין בעצמו במראה הזכוכית אם יהיה קצתה נסתרת ומכוסה שתראה המראות המחקות בה לחצאין. ומזה יתבאר שא״א שתהיה הקשת קצותיה למעלה בהיותו נראה על פני הרקיע וזה מבואר בעצמו. אמנם מההקדמה השנית חוייב שלא תתחקה ולא תראה תמונה זו כלל רק בקצוות האויר ההוא הלח הנמצא אצל יסוד האש החשוך אשר אצל הרקיע אשר נכחו לפי שהאמצע ספירי מפולש עד זוהר הרקיע ולזה א״א לקבל בו צורה מהצורות רק הצורה הרקיעית ההיא. אמנם נראית אל סביבותיו הרחוקות מקום אשר שלט עליהם חשכת היסוד ונסתבך באויר הלח שהקדרות ההוא לשם הוא כעין העופרת אשר באחורי הזכוכית או בעובי עצם הברזל והנחשת הממורט כמו שנראה לחולי העינים או לאבוקה שזכר ארסטו עגולה שלימה כמראה הקשת סביבות הנר מרחוק אבל לא לפניו. וזה לפי שהאויר ההוא אשר יתמצע בינו ובין הנר או בין האבוקה הוא מפולש לאורו ולא מקבל שום צורה אחרת אולי נדחו המראות ההם אל האויר הראשון החשוך אשר אצלו כי בו ובלחות המותרי אשר בעיניו יושלם ענין המראה כמו שאמרנו. ומזה יראה שאין שום ענין לקשת שתראה באויר אשר בינינו אל השמש כמו שהוא בעגולת הירח לפי שא״א קבלת הצורה על אופן המראה רק בשימצע דבר ממשיי יסתבך בספיריי בו יכו נצוצי קוי הדבר הנראה על הדרך שאמרנו. אמנם עגולת הלבנה הנראית אל הצד ההוא עצמו לא זה ולא אותו. שהדבר ההוא אינו רק כמי שיראה דבר בהיר אחרי המסך וענין גודלה הוא אם מראיית הקבול אל סביבותיה לסבה שאמרנו או להיות הקויי זה יותר קרוב אלינו ונראה כמו שהיא שם כי הוא גם כן טעם גודל הקשת למראה עינינו מגוף השמש. וגם תראה שהאויר אשר ימצע בינינו ובין גוף הירח ממש אינו מקבל זאת התמונה אבל הוא נראה כמין עגולה סביבה וזה שאמרנו בירח הוא טעם קרוב ממה שכתב החכם בטבעיות ויותר מקובל אל הדעת. אולם מה שכתב ארסטו שענין הראות הקשת בצד ההוא בחלוף עגולת הירח הוא על דרך הקבלה אל האויר הקרוב ההוא אשר בו נראה ראשונה כענין שתי המראות המקבילות זו לזו אלא ששם לא נראה אלינו מפני הזוהר הנראה שם בינינו לשמש אבל נראה באויר המקבל כענין שתי מראות. והביא ראיה מכלי המים שנראה בהם הקשת בהיותו נוכח השמש ואם אינו נראה לעינים. הנה באמת פעמים רבות באנו על גבים ועל כל כלי המים ובדקנו הדבר ולא מצאנו והדבר רחוק מאד שיתרשם באויר הנכחי התמונה שלא נראית לשם למראה העינים. האמנה כי מציאות שתי הקשתות יתכן שהם על זה האופן ולפי דברינו אין שום טעם שתמצא רק ע״ד מציאותה בלי ספק. אמנם הגוונים אשר יראו בקצוות התמונה ההיא הן מחיוב ההקדמה השלישית והוא לחולשת הכח הרואה המביט בדיוקנו של שמש כענין שאמרנו בסובלי חולי העינים הרואים אותם בדמותם כי כל בני העולם הם חולים לגבי ההסתכלות בדיוקנו של שמש ואין ספק שיתהוו מהרכבת הענינים המשתתפים מהאור והאויר והלחות. וכבר דברו החכמים בהם ולא העלו דבר שיש ערבות על אמתתו. והנה החכם שם בטבעיות כתב ויסתבך אותו האור באיד הלח ויולד ממנו קשת קזח ר״ל בעל דרכים ולו ג׳ מראים כו׳. ולא גלה טעמם נראה שסמך על הנסיונות המראים אמתת מציאותם ולא רצה להאריך על הצדדים אשר בהם היה אפשרותם כי הם רבים ומסופקים. ועכ״פ נתברר בלי שום ספק כי מראה הקשת הוא ענין טבעי נכר ומפורסם לעינינו בהזדמן הסבות, אשר א״א לספק בו בשום פנים. ואומרם ז״ל שהיה מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (משנה אבות ה׳:ו׳) יתבאר טעמו אצל אילו של יצחק שער נ״א ב״ה.
[ג] ועתה ראה את מעשה ה׳ כי נורא הוא בתתו אות אמת וברית קיימת לא יעבור לעד לעולם כעין הדבר והענין עצמו שעליו ינתן וכאלו ימנע אפשרות ביטולו בשום פנים. וזה שמהידוע שהקשת הזה בל יראה ובל ימצא לעולם רק בהיות העננים על הארץ חלושים וחלק העולם מעונן ובקצתו השמש הולך ואור בגבורתו עד כי לזה אמרו הטבעיים שהראות הקשת אחרי הגשם הוא סימן להפסק המטר ואם אחר היום הצח הוא סימן להתחלת המטר. וזה הענין ודאי יתחייב להתחלפות טבע המקומות ההם כי בחלק הראשון מהארץ היו מזומנות הסבות ההנה המולידות האידים והעננים אשר בהם יתהווה המטר ועל החלק האחר לא תתפשט הסבה ההיא ולזה נמשך להם הענין מפאת מעלה גם כן חלקי והוא שחלקה אחת תמטר וחלקה לא תמטר והוא דוגמת הענין אשר יהיה מכאן והלאה לכל הבאים אחריהם מתולדותיהם שכבר אפשר מתוך מה שקנו מהמוסר וההכנעה שלא יבאו לידי צורך העונשים הכוללים לא כלל העולם ולא חלקיו ואם אמנם לא יהיה זה עכ״פ לא יגיע ענינם אל שיתפשטו ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם כמו שהיה בדור המבול אמנם כבר יהיה קלקולם ועונשם חלקי באקלים או ממלכה או עיר כמו שזכרנו מסדום ובנותיה וזולתה. כי אז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ואורח צדיקים כאור נוגה ולא עליהם יהיה גשם שוטף. ואין אות ברית גדולה מזו כי ברית כרותה לעולם עם שופט כל הארץ יעשה משפט אמת. וכי לא ירעו ולא ישחיתו בכללם לא ישלחם כלה מעל פניו אמנם משמים יביט ה׳ מי אשר חטא לו איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו והנשארים יקיימם ויחיו לפניו.
[ה] והנה עם זה ענין האות והברית הזאת ומהותו הוא עצום ונפלא ומחוייב לסמוך בנאמנותו בלי שום פקפוק כי הענין הטבעי הוא קיים מאד בענינו ולא יושאל אות רק בבוא הייעוד כנגד הטבע וזה מבואר. וכבר כתבנו כדומה לזה על מאמר וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו (בראשית ד׳:ט״ו) והענינים מסכימים וצודקים יחדיו. והוא אומרו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ ואמר כי ענין טבע הקשת אשר נתן בענן הוא יהיה ממש דוגמת אות הברית אשר בינו ובין הארץ.
לדרת עולם חסר שיש דורות שלא הוצרכו לאות. בב״ר ונ״ל שכך פירושו לפי שבחסרון הוי״ו תשאר המלה לדרת עולם תאר כמו הרת עולם שפי׳ למשפחה הדרה בעולם לא לכל המשפחות הדרות בעולם אמרו שלא אמר לדורות לכלול כל הדורות מפני שיש דורות שלא הוצרכו לאות כדורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של ר׳ שמעון בן יוחאי שלא נראתה הקשת בימיהם לא שפי׳ לדרת עולם מורה על משפחה אחת בלבד שהרי כל הדורות כלן נראת׳ הקשת להם חוץ מהשתי דורות הללו אבל פירוש לדרת עולם לכל משפחה ומשפחה הדרה בעולם ומדאפקיה בלשון יחיד למדנו שאין כל הדורות בכלל:
ואמנם אמר אחר זה ויאמר אלהים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יבוא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית׳ חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלהים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן והותרה בזה השאלה הי״ד.
(יב-יז) ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו׳. אחר שכרת הברית, נתן להם ׳אות הברית׳ והסימן, וכן1 תמצא ׳ויאמר אלהים׳ בכל עניין שהוא בפני עצמו2.
[אות הקשת]:
ועניין הקשת בענן ידוע למי שיקרא סיבותיו ואופן הווייתו בספר ׳אותות עליונות׳3, שלא תמצא זאת הקשת אלא כשיקרה שיהיה ענן עב אחר השמש כשהוא סמוך לאופק, בשביל הגשם שלא יניח אותו הענן החשוך להתפלש אור השמש, ויסבב הגוונים ההם בחצי גורן עגולה לכדוריות השמש, כל זה מבואר.
ויען אפשר שלא יקרה לעולם שיהיה זה הענן אחריו, לכן זאת אות הברית, שכשיארע שיהיה זה הענן אחריו ונראתה הקשת בענן, הצדיקים שבאותו הדור ידעו ויבינו חסדי ה׳ כי לא תמו, ויתנו ליבם לשוב אל ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם, וזאת הסיבה שיזכור להם בריתו וירחם ברוב חסדיו.
ואם תאמר, הלוא היפך הדברים הוא, שבימות הצדיקים הגמורים לא תיראה הקשת, וכן אמר (כתובות עז:) ׳כלום נראתה הקשת בימיך׳. נשיב, שיש מדריגות הצדיקים, יש צדיק גמור שאינו צריך להם זה הזיכרון, שתמיד הם דבקים בה׳, ובימיו לא תראה הקשת, ויש שאינם כל כך צדיקים גמורים, וצריך להודיע להם שהעולם היה חייב כלייה, והם באופן זה יתנו ליבם להבין ולהשכיל ויתדבקו בה׳ צור ישועתם, ובאופן זה יגינו על כל בני דורם.
וכן אמר: ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו׳ את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ, ואמר, איך תעשה זאת הקשת, אמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, ואז וזכרתי את בריתי וגו׳.
ועכשיו שאמר שהקשת תהיה סיבה שיזכור בריתו, עכשיו רוצה לומר מה היא הסיבה שהקשת תזכיר בריתו, ואמר והיה הקשת בענן וראיתיה, ר״ל, אתן לבי אל מה שהצדיקים יזכרו וישובו אלי, ובאופן זה תהיה סיבה אל שאמרנו לזכור ברית עולם.
ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית אשר הקימותי וגו׳. כלומר, באופן זה – היינו שהצדיקים יתנו ליבם אלי, שהוא ׳הברית אשר והקימותי׳, ולא באופן אחר.
וכל ׳זכירה׳ בה׳ יתברך – אינה זכירה ממש, חלילה לאל ממנה, כי אין שכחה לפני כסא כבודו4, אלא עושה פעולה בהשגחתו על הנזכר כאילו יזכור ממנו:
1. ולכן.
2. כתוב בפרשה זו שלוש פעמים ׳ויאמר אלקים׳: בפסוק ח׳ ׳ויאמר אלהים לנח׳, בפסוק י״ב ׳ויאמר אלהים זאת אות הברית׳, ובפסוק י״ז ׳ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית׳. ולפי שהם שלושה עניינים שונים, לכן בכל אחד מהם יש אמירה נפרדת.
3. עיין באריכות בספר ׳אותות השמים׳ לר״ש אבן תיבון, ׳פרק בקשת׳ (עמוד מ״ד).
4. ברכות (לב:).
נכתב חסר. יש מחכמי הטבע שאומרים שהקשת הוא נעשה בטבע מן ניצוץ השמש, ולפיכך הוקשה באיזה ענין הקשת אות על שלא יבא המבול, אבל אין זה קשיא, כי קודם המבול לא היה כח בלהט השמש לפעול הקשת, ומפני זה אפשר לבא המבול, אבל אחר המבול שכל כך גובר הלהט של שמש, ואין צריך לומר כי השמש בעצמו קבלה השתנות, אבל הלהט והניצוץ היה גובר אחר כך מחמת שהוסר דבר המונע את הלהט והניצוץ, והיה גובר הלהט עד שנעשה הקשת, והוא אות ברית:
אֲשֶר⁠־אֲנִי: במקף, ובלא גלגל בשי״ן, ובלא פסיק. [אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֣י].
לְדֹרֹת עולם: ל׳ חס׳ דחס׳. ובב״ר1 ריש פ׳ ל״ה אמ׳ ר׳ יודן לדרת כתי׳, פרט לשני דורות, לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה, ר׳ חזקיה מוציא דורו של אנשי כנסת הגדולה, ומביא דורו של ר׳ שמעון בן יוחאי. עיין מזרחי2, ויפה תואר3. <וכתב רבינו בחיי4, ומזה תמצא לְדֹרֹת עולם חס׳ הו״וין וסמיך לו מיד את קשתי נתתי, ללמדך שאין אות הקשת נרא׳ אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.> [לדרת].
1. ובב״ר: פרשה לה ב.
2. מזרחי: על אתר, ד״ה לדרת עולם.
3. ויפה תואר: על ב״ר פרשה לה ב, ריט ע״ב, ד״ה פרט לב׳ דורות.
4. רבינו בחיי: להלן פס׳ יג, ד״ה את קשתי.
שלא הוצרכו לאות. ואם תאמר היאך נשמע דרש זה ממה שכתוב חסר ונ״ל דכך פירושו לדרת עולם את קשתי נתתי בענן רצונו לומר בזמן שהדורות חסרים שהן רשעים צריכים לאות הקשת ובזמן שהדורות מלאים שהם צדיקים אין צריכין לאות הקשת וק״ל ועי״ל דהכי משמע הואיל וכתיב לדרת חסר קרינן לדרת בקמץ תחת הדלי״ת ופתח תחת הרי״ש לשון דירה והוא לשון יחיד וה״פ לדרת עולם ר״ל לאותן משפחות הדרין בעולם את קשתי נתתי בענן והא כיצד הא לכל עולם הוא נותן אלא שיש דורות וכו׳. [ר׳ אליהו מזרחי]: ומהרש״ל פירש אילו נכתב לדורות מלא ה״א כל הדורות לעולמי עד הוצרכו לאות אבל עכשיו שכתיב לדרת חסר לדורות שהם לעוה״ז הם צריכים לאות אבל לדורות שהם לעוה״ב הדרים בעולם אין צריכין לאות:
That did not require a sign. You might ask: How does the incomplete form imply this exegesis? It seems the answer is: When the generations are incomplete — wicked — they need the rainbow as a sign, but not when they are complete, i.e., righteous, they do not need the rainbow as a sign. Another answer: Since דרת is written in an incomplete form, it can be read דָרַת — "dweller,⁠" in the singular. Thus, לדרת עולם connotes "for a certain dweller in the world.⁠" The verse is saying: "For certain families that dwell in the world, I have set My rainbow in the clouds.⁠" Yet, [we ask,] is not the rainbow for all? Perforce, "There are some generations that did not require a sign....⁠" (Re'm) The Maharshal explains: If it were written complete, we would understand that all generations for all time require the sign. Now that it is written incomplete, it implies the generations that [dwell in] this world [only], require a sign. However, those generations which dwell in this world and are destined for the World to Come, do not require a sign.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויאמר אלהים זאת אות הברית – עיקר הפרשה וההבטחה נאמרו לנח ולבניו בעבור מי המבול, כי ממנו היו יראים. וקודם המבול לא המטיר ה׳ אלהים על הארץ, אבל אד יעלה והשקה את האדמה.⁠1 כי היתה הארץ כגן עדן קודם המבול, ובעון בני האדם ויצר לבם הרע נתקללה בימי המבול. כמו שיעד לאדם הראשון שכל זה יגרום חטאו, שעל ידו החלו לדעת טוב ורע, והשתקעו ברע, ואת הטוב לא ידעו עוד. והנה עתה גזר שעוד כל ימי הארץ ״למטר השמים תשתה״,⁠2 שמזה יסתעפו צרות רבות ורעות, בהעצר השמים ולא יהיה מטר, או כי ירבה גשם רב לכלות הזרע וכיוצא. לכן קודם שירדו גשמים אחרי המבול, כרת עמהם ברית שלא יביא עוד מבול לעולם, שלא ימותו מפחד-לב בראותם גשם יורד מן השמים. ולהודיעם שאין ההבטחה על תנאי, נתן להם אות הַקֶשֶׁת שהיא השבועה שיבטחו עליה, כי דבר ה׳ יקום לעולם.⁠3
אות הברית – כל ברית יהיה על תנאים שבין כורתי הברית, ואם יעברו על התנאים תופר הברית. על כן האות יורה שהברית תתקיים על כל פנים, וזהו לשון ״אות״. ופרשנוהו בפסוק ״והיו לאותות״,⁠4 שנופל על דבר רשום (וחוזק) [וחזק] העומד, מורה על הדבר שהובטח ע״י הברית שיתקיים תמיד. וזהו אות הַקֶשֶׁת שנתן ה׳ לאות על הבטחתו ובריתו, וכמו שיתבאר.
אשר אני נותן – לא שבורא עתה האות, אבל ברוא ועומד מקדם. ומעתה הוא נותן אותו לאות להיות אות מורה על קיום הברית.
ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם – לא שנפש חיה יראו האות ויבטח בו לבם, כי אין בהם דעת לירוא או לבטוח. אבל אות היא שאקים את בריתי ביני וביניהם ובין כל נפש חיה.
לדרות עולם – כל ימי הארץ, כמו האות שהוא קיים לדורות עולם, כן אקיים את בריתי לדור דור וכמו שיתבאר בעז״ה.
2. מליצה על פי דברים יא, יא.
3. מליצה על פי ישעיה מ, ח.
4. בראשית א, יד.
זאת אות הברית – אות הוא לשון זכר כמו האות הזה (שמות ח׳ י״ט), ואולם תיבת זאת בכאן הוא נושא המאמר, מוסב אל מה שלמטה את קשתי נתתי וכו׳, והרי הוא כאילו נכתב זאת היא אות הברית, ובא בלשון נקבה כדרכו בכל מקום בהעדר הוראת המין:
לדרת עולם – לזמן בלי הפסק, כי הקב״ה נשבע בדבר הזה, כמו שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה נ״ד ט):
זאת – כדבר הזה והוא מה שמזכיר אח״כ את קשתי נתתי.
אשר אני נותן – חוזר לאות.
This. Referring to that which is mentioned afterwards [next v.], “I place My bow.”
which I place. This refers back to “the signal.”
זאת אות הברית – ה׳ אינו מסתפק במאמר פיו בלבד, אלא מקים למאמרו אות וזכרון. וכן מצאנו גם בהמשך ההנהגה האלקית. ה׳ מקים אותות כגון תפלין, שבת, מילה – כדי להזכיר לאדם בכל פעם מחדש, את האמיתות החשובות שהאושר של האנושות תלוי בהם.
לדרת עולם – תיבת ״לדרת״ נכתבה בחיסור כפול. המשמעות היא שברית ה׳ תתקיים בכל העתים, ותגן אף על דור חסר שחסרונו ניכר כלפי פנים או כלפי חוץ. בזמנים כאלה עלול האדם שיימס לבו או שיתייאש מן הצדק האלקי. אך מראה הקשת בענן יזכיר לו שברית ה׳ כרותה עם האדם ועם הארץ. ברית זו תתקיים בכל עת ובכל דור, והנהגת ה׳ תשיג את מטרתה אף בדור חסר.
ויאמר אלהים – אחר שכרת עמו הברית, [שהברית היא עצמה השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כי עם כריתת ברית בא שבועה תמיד] נתן לו אות על קיום הברית. שהאות הוא דבר שיעשו כורתי הברית לסימן על זכרון הברית שלא ישכח, ועז״א זאת אות הברית.
זאת אות הברית: משמע שהראהו לנח הקשת, ולא כפירוש רש״י להלן פסוק י״ז1, שהוא מיתור2, אלא מזה המקרא מוכח הכי, כמו שדרשו חז״ל על ״החודש הזה״ (שמות יב,ב)3, ״זה יתנו״ (שם ל,יג)4, ״זאת החיה אשר תאכלו״ (ויקרא יא,ב)5. והכי נמי משמעו הכי, והראה בדרך נס בלי ענן אלא לצורך הברית.
1. ז״ל רש״י שם: ״זאת אות הברית״ – הראהו הקשת ואמר לו הרי האות שאמרתי. ולא מצאנו מקור לדברי רש״י בחז״ל (עיין בתורה שלימה).
2. רש״י למד מפסוק י״ז הואיל וכל הפסוק נראה מיותר, ומכח הייתור למד זאת, אך רבינו טוען שעצם המילה ״זאת״ בפסוקנו מלמדת ענין זה. ונראה בפסוק הבא מדוע רבינו מעוניין שנלמד דוקא מפסוקנו ולא מפסוק י״ז.
3. רש״י: הראהו לבנה בחידושה...
4. רש״י: הראה לו כמין מטבע של אש...
5. רש״י: מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו.
זאת – מוסב על הקשת המוזכרת בפסוק הבא.
לדרת עולם – מוסב לפי הטעמים, על המשפט הראשי — ״זאת אות⁠־הברית״.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) אֶת⁠־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃
I have set1 my bow in the cloud and it will be a sign of the covenant between Me and the earth.
1. I have set | נָתַתִּי – See Ramban that the rainbow had existed previously, from the time of creation, but only now does Hashem set it to be a symbol. Hence, the past tense form of "נתן" in this verse and the present tense form in verse 12. Alternatively: "I set", right now (Ibn Ezra, assuming that the rainbow was a new creation and that Tanakh sometimes employs a past tense verb even though the present or future is implied. Compare Bereshit 14:22, 22:16 and 23:13).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[עט] 1את קשתי נתתי בענן. מעשרה דברים שנא׳ בהן ברית; הקשת שנא׳ את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית. (מכילתא דרשב״י שמות לא. יז).
[פ] 2את קשתי נתתי, קישותי דבר שהיא מוקש לי, אפשר כן, אלא קשין דפירי. (בראשית רבה ל״ה).
[פא] 3נתתי. מששת ימי בראשית, לפי שאין כל חדש תחת השמש. (בראשית רבה).
[פב] 4ילמדנו רבינו מי שהוא ראה את הקשת בענן מהו צריך לברך, כך שנו רבותינו מי שהוא רואה הקשת בענן צריך לברך, מאי מברך ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, הרי מן המשנה, מן התורה מניין תלמוד לומר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית. (תנ״י נח ז׳).
[פג] 5ר׳ יהודה ב״ר שלום אמר כהוגן הוא [פרעה] מדבר תנו לכם מופת (שמות ז׳:ט׳), וכן אתה מוצא בנח אחר כל הנסים שעשה לו הקב״ה בתיבה והוציאו ממנה, אמר לו (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, התחיל מבקש סימן עד שאמר לו הקב״ה את קשתי נתתי בענן, ומה נח הצדיק הי׳ מבקש סימן פרעה הרשע עאכ״ו. (שמות רבה ט׳).
[פד] 6ר׳ יהודא בן גיורי, ור׳ יצחק ורבנן הלכו לשמוע פרשת נסכים מר״ש בן יוחאי וכשהיו שם ג׳ ימים אמרין, צריכין אנו למיסב רשותא, על קמא ודרש את קשתי נתתי בענן, אמר ר׳ שמעון בן יוחאי, הא סימנא דעלמא, על תניינא ודרש (בראשית ט׳:י״ד) ונראתה הקשת בענן אר״ש בן יוחאי הא סימנא דעלמא. (פסקתא דר״כ ויהי בשלח).
[פה] 7ומה עשה הקב״ה פשט יד ימינו ונשבע לו שלא להביא המבול עוד על הארץ שנאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו׳, ונתן קשת לאות ברית שבועה בינו לבין הארץ, שנא׳ את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית, והתקינו חכמים שיהיו מזכירין שבועת נח בכל יום, שנאמר (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. (פרדר״א פכ״ג).
1. עי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר סה. ומדהנ״ע בז״ח ד: או״מ כת״י ח״א נא.
2. דורש את קשתי את קישותי, וקישות לשון היקש והשואה וכמדפרש קישותי דבר שהוא מוקש לי כדכ׳ כמראה הקשת אשר יהי׳ בענן (יחזקאל יא כח), ופריך אפשר כן שיהא הקשת דבר מוקש ומישוה להקב״ה, ומתרץ שהקשת מוקש להקב״ה כמו קשין של הפירות לפירות, (מנח״י ומפרשים) והרמב״ן בפי׳ כ׳ ע״ז אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם, אמרו בב״ר את קשתי נתתי בענן קשותי דבר שהוא מוקש לי אפשר כן, אלא קשין דפירי כו׳ ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פי׳ הכתוב כן את קשתי שהוא מדה״ד הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית, ועי׳ מ״ש בזה הרקאנטי והציוני, ובלבנת הספיר וברב״ח. ובדרשת אבן שועיב.
3. מאמר זה מביא הרד״ק בשם ב״ר ולפנינו ליתא. ובאבות פ״ה מ״ו עשרה דברים נבראו בע״ש בין השמשות ואלו הן כו׳ הקשת. ומובא בפסחים נד. והרבינו חננאל בפי׳ כ׳ שם וקשת דכתיב את קשתי נתתי בענן. והיינו דמפרש לשון נתתי דקאי בשעת הבריאה. וכ״כ הר״י ברצלוני בפי׳ לס׳ יצירה צד קלט. זה אחד מעשרה דברים שנבראו ע״ש ביה״ש כו׳ וקשת דכתיב את קשתי נתתי בענן, ומפני שיש מי שטועה ואומר קשת בימי נח נבראת, ולא היא כי בערב שבת בין השמשות נבראת שאין כל חדש תחת השמש והויא אות ומופת בימי נח והאי דקא אמר את קשתי נתתי בענן נתתי כבר קאמר והיתה לאות ברית מכאן ואילך, וממדרש הגדול נראה שהי׳ לפניו ענין זה באיזה מדרש, שכ׳ את קשתי נתתי בענן תמן תנינן ו׳ דברים נבראו בה״ש כו׳ והקשת כו׳ איני והא אין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳ ט׳) אלא שכבר עלו במחשבה מששת ימי בראשית דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיה מ״ה י״ב) צויתים שיהיו בעתם. והרד״ק בפי׳ הביא כי יש לפרש נתתי כמשמעו כדברי הגאון ר׳ סעדיה כלומר הקשת שנתתי בטבע בענן יהיה לכם לאות כי לעולם כשיכלה הגשם תראה הקשת, אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא נכלה הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה והבטיחם האל כי לעולם יראו קשת בענן וזה יהיה לכם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ. וכ״כ הרמב״ן בפי׳ ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יתהוה הקשת בתולדה כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת כו׳ ולכן נפרש הכתוב אשר נתתי מיום הבריאה כו׳ וא״ת מה טעם בקשת להיות אות הוא כטעם, עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת. ועי׳ במ״ע פנ״ד. ובפי׳ הראב״ע שכ׳ והנה נתתי עתה קשת בענן, ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחלה היתה. ועי׳ בפי׳ מהרי״א. ולא העיר מהנ״ל.
4. תנ״י בראשית א״ל, והברכה הזאת נזכרה בתוספתא ברכות פ״ז, בגמ׳ ברכות נט. וירושלמי פ״ט ה״ג, ובקטעים מילמדנו הקדמון הנדפס בגנזי שכטר ח״א צד לז, איתא הלשון בקצור, הרואה את הקשת הרי זה צריך לברך עליה ברוך אתה ה׳ זוכר הברית מנין דכתיב את קשתי נתתי בענן. ועי׳ במבוא שם ובזח״ג רטו. מבואר בזה דבר חדש אבל ר׳ יהודה אמר מאן דחמי קשת בגוונוי נהירין צריך לברכא ברוך זוכר הברית ובגלותא דלאו איהו נהיר בגוונא כדקא יאות וכו׳. ועי׳ לקמן מאמר צג.
5. עי׳ לעיל פ״ח מאמר סב. צז. ותנחומא וארא ג׳ בשינוים ובפי׳ הרא״ש בהד״ז. ולקמן מאמר פה.
6. בב״ר פל״ה מבואר ענין זה באריכות ונזכר שמה דרשות אחרות ומקרא שלפנינו לא נזכר, ועי׳ מוע״ק ט. תנחומא בראשית סי״ג, והנה המאמר כמו שלפנינו אין לו באור, מאי בעי רשב״י בהא דאמר הא סימנא דעלמא, ובהערות מהרש״ב כ׳ דנראה דחסר לפנינו הדרשא שדרשו על פסוק זה. אבל באמת נראה דרק טעות קל יש כאן והוא הנקודה שהציגו אחר תיבת בענן, וכן הראשי תיבות מהמאמר אר״ש והבאור הוא כן, על קמא ודרש את קשתי נתתי בענן והיתה לאות, והוא אמר, שרשב״י הוא סימנא דעלמא עפ״מ דמבואר לעיל מאמר עה. דבדורו של רשב״י לא נראתה הקשת וע״ז הוא דקאמר דרשב״י הוא סימנא ואות דעלמא. וכן מבואר להדיא במדרש הגדול כאן צד קעד. שהיה לפניו הגירסא כן בפסקתא שכ׳ על קדמאי ודרש את קשתי נתתי בענן זה ר׳ שמעון בן יוחאי דהוא סימני דעלמא, וביתר באור איתא בזהר ויקרא טו. את קשתי נתתי בענן כו׳ מכאן סימנא לחסידא זכאה דלא אתגלייא האי קשת ביומוי ולא אצטריך עלמא בימוי להאי אות ומאן איהו ההוא דבעא רחמי על עלמא ואתחזי לאגנא עלוי כגון רשב״י דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות ״דהא הוא אות סימנא בעלמא״ הוה דלא הוה גזרה דאתגזר על עלמא לעילא דלא מבטל לה. וברור דכן הוא הפי׳ בפסקתא שלפנינו.
7. למען ירבו. הכוונה לסיפא דקרא כימי השמים על הארץ והיינו מפני שבועה זו שנשבע כדכתיב עוד כל ימי הארץ כו׳ לא ישבותו. ועי׳ רד״ל. ולעיל מאמר פג.
יָת קַשְׁתִּי יְהַבִית בַּעֲנָנָא וּתְהֵי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא.
I have set My [rain]bow in the cloud, and it shall be a sign of the covenant between My Word and the earth.
ית קשתי [א]⁠שויא בעננא ותהי לסימן קים בין ממרי ובין ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשוי״) גם נוסח חילופי: ״שווית״.
ית קשתי יהבית בעננא ותהי לסימן קיים בין מימרי וביני ארעא.
I have set My Bow in the cloud, and it shall be for a token of the covenant between My Word and the earth.
[ג] אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי – קִישׁוּתִי, דָּבָר שֶׁהוּא מֻקָּשׁ לִי, אֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא קַשִּׁין דְּפֵירֵי.
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי – אֶת קְשׁוּתִי דָּבָר שֶׁהוּא מוּקַשׁ לִי, אֶפְשַׁר כֵּן אֶלָּא קַשִּׁין דְפֵּירֵי.
קוסי קד ת׳בתתהא פי אלגמאם ותציר עלאמה עהד ביני וביןא אלארץ׳.
א. ובין] + אהל א2
את קשתי כבר קבעתי בעננים ותהיה לאות ברית ביני ובין הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

את קשתי נתתי בענן1קשת הבאתי בענן. אלו מי המבול.
1. קשת הבאתי בענן אלו מי המבול. הכוונה הבאתי קשת שיהיה לכם לאות שלא יהיה מבול עוד. ועי׳ ברד״ק עה״ת הביא בשם רב סעדיה גאון וז״ל: הקשת שנתתי בענן יהיה לכם לאות כי לעולם כשיכלה הגשם תראה הקשת. אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא כלה הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה. והבטיחם האל כי לעולם יראו הקשת בענן. וזה יהיה לכם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ. וסיים ובב״ר נתתי מששת ימי בראשית לפי שאין כל חדש תחת השמש עכ״ל. וכוונתו כי היה ראוי לומר את קשתי אתן בענן אבל נתתי משמע לשעבר. ולזה אמר שכבר נתתי מששת ימי בראשית אולם לא מצאתי המאמר בב״ר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את קשתי – הנה נתתי קשתי עתה בענן.⁠א
ואין פירושו כאשר אמר הגאון: כי בתחלה היתה.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: מענן.
MY BOW. Behold, I now set a bow in the clouds. Saadiah Gaon's interpretation that the rainbow was previously in existence is incorrect.⁠1
1. The past tense natati (I have set) is employed, hence Saadiah's interpretation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את קשתי נתתי בענן – לפי שהם יריאים וחרידים שיושחתו, ונתן להם אות שלא יכלו עוד, כמו {שעשה}⁠א לקין שהיה ירא שמא יהרג ונתן לו אות (בראשית ד׳:י״ד-ט״ו). וגם לישראל אמר: כל המחלה אשר שמתי וגו׳ (שמות ט״ו:כ״ו), כי היו חרידים מן המשפטים שראו. וכן כאן שהיו יריאים נתן להם אות.
את קשתי – הוא אות גדול, כי הקשת דמות כבוד י״י, כדכתיב ביחזקאל: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כןב {מראה הנגה סביב הוא} מראה דמות כבוד י״י (יחזקאל א׳:כ״ח). וכשהגשמים מר⁠{ו}⁠בים, אני מביא לפניכם דמות כבוד, שתקבלו פני שכינה. ואם דעתי להשחיתכם, לא הייתי מראה כבודי לכם, שאין דרך המלך לבא בין שונאיו שהםג נזופים ממנו.
א. בכ״י (במקום שעשה): שעשו כמו.
ב. בכ״י מינכן 52: כך.
ג. כן בכ״י מינכן 52. בחזקוני: ״כשהם״.
את קשתי נתתי בענן I HAVE PLACED MY BOW IN THE CLOUDS: Because they were afraid that they would be wiped out, He [= God] provided them with a sign that they would not be destroyed again. Just as He did1 for Cain—who was also afraid that he would be killed—so God gave him a sign (4:15).⁠2 So also God said [words of reassurance] to the Israelites (Exodus 15:26): "...all of the diseases that I placed on Egypt I will not place upon you etc.,⁠" because they were trembling from the judgments that they saw. So too here, where they were afraid, He gave them a sign.
את קשתי – MY BOW – This is a great sign, because the bow is the likeness of the glory of God, as is written in Yechezkel: "As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so {was the appearance of the brightness round about} the appearance of the likeness of the glory of the Lord" (Yechezkel 1:28). And when the rains are heavy, I bring before you the likeness of glory, for you to greet the Divine presence. And if it were My intention to destroy you, I would not show My glory to you, for it is not the way of the king to go amongst his hated ones who are being scolded by him.
1. I have translated the reading that appears in Nevo (כמו שעשה לקין). The reading in Cohen is difficult (כמו שעשו כמו לקין).
2. Both here and in 4:15 the text use the word אות (sign) to describe what God did. There the text specifically says that the purpose of the sign was to reassure Cain that God would not allow him to be murdered. Here too the “sign” is meant to reassure.
את קשתי נתתי בענן – אמר קשתי עם הכנוי לפי שהוא האות שלו שנתן לתולדות הארץ, כמו שאמר ביני ובין הארץ.
או אמר קשתי – לענין שאמר בנבואת יחזקאל: כמראה הקשת. וכענין זה אומרים בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה): את קשתי – את קשותי דבר המוקש לי.
והקשת הוא כדברי חכמי המחקר מניצוץ השמש שמלהט כנגד הענן אחר המטר, ותראה בה הקשת בגוונים ההם ועתה אחר המבול חזק השם אור השמש ללהט יותר בענן כי לנכחה יהיה לעולם, כדברי החכם ר׳ אברהם בן עזרא שכתב כן בשם גאון. וכשיראוה בני אדם יזכרו שהיא אות הברית שנתן האל להם ולא יפחדו מהמבול.
נתתי – כמו אתן על הדרך שפרשנו. וכן: נתתי כסף השדה (בראשית כ״ג:י״ג).
ויש לפרש נתתי כמשמעו, כדברי הגאון רב סעדיה, כלומר הקשת שנתתי בטבע בענן הוא יהיה לכם לאות, כי לעולם כשיכלא הגשם תראה הקשת, אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא נכלא הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה, והבטיחם האל כי לעולם יראו קשת בענן, וזה יהיה להם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ (בראשית ט׳:י״א).
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה): נתתי – מששת ימי בראשית לפי שאין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳), ושנה ושלש ענין הקשת בענן לחזק האות בלבם.
את קשתי נתתי בענן, the reason why God speaks of “My” rainbow, instead of “the rainbow,” is because He had now made it the visible reminder of the covenant between Himself and mankind, just as He had said ביני ובין הארץ, “between Me and the earth,” or as the prophet Ezekiel refers to this in Ezekiel 1,28 כמראה הקשת, “as the manifestation of the rainbow.” The prophet considered the vision he had seen in that chapter as comparable to the spectacle of the rainbow, i.e. something of which he stood in awe. Concerning this the question is raised in Bereshit Rabbah 35,3 that the word קשתי means מוקש לי, “an hidden obstacle for Me, a stumbling block for Me.,⁠1 Nowadays, the emphasis is only on the promise, as we have never experienced a deluge, unlike the sons of Noach for whom each time a rainbow appeared it reminded them of the horrible ordeal from which they had been saved.
נתתי, is in the future mode, as for instance when Avraham speaks of money in payment for the cave of Machpelah in Genesis 23,13, when he says “נתתי כסף השדה, “I have given the money for the field,” when the deal had not even been completed yet, and certainly no payment had been made. It is best to explain the formulation here as did Rav Saadyah gaon, when he said that God, in speaking of what had thus far been exclusively “My” rainbow, He would from this time on share with mankind, also reinforcing the rays of the sun as a blessing for man and the crops in the field. Every time rain would cease, and the rainbow would appear in the sky or on the horizon, man would be reminded of God’s promise not to bring on another deluge. The word נתתי in a distant past mode, actually emphasizes that the phenomenon of the rainbow had existed already since the six days of creation. During the days of the deluge the rainbow had not appeared, first because the rains had been incessant, and at any rate, there was no one to appreciate it. Now, God promises that there would be a regular appearance of the rainbow after every rainfall. In Pesachim 54 the rainbow is listed as one of the phenomena created at dusk immediately before the original Sabbath, seeing there has not been anything new created after the 6 days of creation. The references to the rainbow have been repeated only in order to impress upon people’s minds that it is a powerful sign of God’s covenant.
1. If I understand this correctly, the problem is if the rainbow as a reminder is supposed to frighten man into conducting himself properly so that no deluge will be necessary, or if he is to think only of the promise that there will not be another flood, just as now after the rain the sunlight appears in many different colours, something beautiful and certainly encouraging.
את קשתי – אות גדול הוא שהרי הוא דמותי, כדכתיב: כמראה הקשת כן מראה דמות כבוד י״י (יחזקאל א׳:כ״ח). ואם דעתי להשחיתכם, כשהגשמים מרובין, אין אני מראה לכם דמות כבודי, שאין דרך למלך לבא בין עבדיו כשהן נזופין ממנו.⁠1
דבר אחר: מה נישתניתא קשת שתנתן אות לעולם יותר משאר אותות? אלא לפי שהקשת מראה מראה אש מראה מים, מראה אדום מראה ירוק. ואף על פי שמראה מים בצד מראה אש אינן מכבין את האש, כך הקשת אות שלא יציפו הגשמים עוד העולם.⁠2
דבר אחר: כשהקשת נראת הפגימה כנגד מטה, זהו דרך שלום. שהרי דורכי קשת כשמבקשים לירות, הם מכוונים היתר כנגד פניהם והקשת כנגד האויבים. והקשת הזאת היתר כנגדינו.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה במנחת יהודה בשם ר״מ מקוצי, ובכ״י אוקספורד 271/8, פריס 48, אוקספורד 127, בעילום שם המבאר.
3. בדומה בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 ובכ״י המבורג 52 בשם ר׳ יעקב, ובליקוט אוקספורד-מינכן, וכ״י אוקספורד 127 בעילום שם המבאר.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״נשנית״.
את קשתי, My rainbow, etc;⁠" the rainbow is considered as a very significant visible sign directly from the celestial regions. If we needed proof for this, the reader is referred to Ezekiel 1,28: 'כן מראה דמות כבוד ה'... כמראה הקשת,⁠"just as the appearance of the rainbow.....so is the appearance of the semblance of the glory of Hashem.⁠"If it were My intention to destroy you when the rains intensified in quality and quantity, I would not first show you a semblance of My glory, just as it is not the custom of a mortal king to show himself amongst his subjects when he is angry at them. A different approach to this subject of the rainbow: just as the rainbow does not change its consistency although it reflects both water and fire and provides a greater variety of light than any other phenomenon at the same time, and water and fire do not act as mutually destructive as they do in nature normally, so its very appearance is a reassurance that rain will never again be the precursor to the destruction of the human race. A third interpretation: normally a hunter when aiming the bow (and arrow) aims it inclined upwards, or at least horizontally; the fact that this bow is inclined downwards is proof that it is not the bow used by an antagonist bent on destroying his foe. [For a further study on the significance of the rainbow, and the changes it reflects in cosmic conditions after the deluge, the reader is referred to the commentary by Rabbi Elie Munk, in his "The call of the Torah,⁠" Feldheim Publishing. Ed.]
את קשתי נתתי בענן – וא״ת קשת סימן תגר ולא שלו׳. שנ׳ דרך קשתו כאויב (איכה ב:ד). וי״ל הקשת לנגדינו וגבו הפוך לו חוצה כאדם היורה חציו לשונאיו. ה״ר יעקב.
ד״א את קשתי נתתי בענן – קשי׳ מה נשתנה קשת משאר דברים. יש לומ׳ שמראה מתני הק׳ כמראה הקשת דכתי׳ ביחזק׳ ממראה מתניו למטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת כו׳ (יחזקאל א:כז-כח).
את קשתי נתתי וגו׳ – מה נשתנה קשת דוקא לאות וי״ל מפני שבו יש מראה מתני הקב״ה כדכתיב ביחזקאל ממראה מתניו ולמטה וגו׳ כמראה הקשת וכו׳. וא״ת הלא קשת סימן תגר ומלחמה לא סי׳ יישוב ושלום ונאמר דרך קשתו וגו׳, וי״ל דהקשת הזה הפוך פגימתו לצד מטה מבלי שיורה לירות חצים אלינו והוא ענין לא ראתה חמה פגימתו של קשת מעולם דבמס׳ ע״ז על פסוק המשל ופחד עמו וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

את קשתי נתתי בענן – ע״ד הפשט טעם הקשת שיהיה אות, כטעם (בראשית ל״א:נ״ב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (בראשית כ״א:ל׳) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל הדבר הנראה המושם לפני שנים להזכיר ענין הוא הנקרא אות, כשם שמצינו שהזכיר במילה, שנאמר (בראשית י״א) והיה לאות ברית ביני וביניכם, להזכיר ענין שיכנסו כל זרע אברהם בברית אמונת היחוד, כן הקשת אות להזכיר הדורות שאין הקב״ה מביא מבול לעולם. ומלת נתתי כוללת נתתי עכשו, או נתתי כבר מבראשית. ואין ספק כי אות הקשת בין שהיתה מששת ימי בראשית בין שתתחדש עתה לנח, כי אין הנתינה ההיא אלא להזכיר הדבר המותנה שלא יבוא עוד מבול לשחת הארץ, ויש לפרש מה שאמר נתתי כאלו אמר נשבעתי, כי מתנת הש״י באמירה בלבד הרי היא קיימת כשבועה, והראיה ממתנת הארץ לאברהם שאמר לו הקב״ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ומצינו כמה כתובים שמזכירין בתורה לשון שבועה, שנאמר אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, וכתיב אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם, ואין בעקר ההבטחה שבועה, כלל כי אם לשון מתנה. וכן אנו יכולין להבין בכאן באות הקשת, כשאמר את קשתי נתתי שהוא כאלו אמר נשבעתי, ומזה אמר הנביא עליו השלום (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. ואין בכאן לשון שבועה כי אם לשון מתנה. ואף על פי שדרשו ז״ל מכאן לאו לאו תרי זמני שבועה הוי, שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, דברי תורה נמשלו לאש ומתחלקים לכמה טעמים. ותמצא מחכמת אונקלוס שתרגם לזרעך נתתי, יהבית, וכן בכאן את קשתי נתתי, יהבית, לפי שמתנתו יתברך הרי היא קיימת כאלו כבר עברה, ובענין אברהם שכתוב בו נתתי כסף השדה קח ממני, תרגם בו אתן, ואע״פ שהיה הכסף מצוי בידו ולא היה רוצה להתחרט, כיון שלא נתנו עדיין אינו נגמר עד שיתן שמא יתחרט לפי שהוא בשר ודם, ואין הדבר כן אצל הש״י שאין חרטה לפניו, וע״כ תרגם בו יהבית, כי אף העתיד יזכיר בלשון עבר כיון שהוא מבטיח עליו.
ודע כי האות הזה איננו נראה בכל יום מעונן או בכל יום שיורדין גשמים, אך בזמן שהדור מחוייב כדי להודיע שהוא שומר הבטחתו. ותדע לך שכן הוא, ממה שדרשו רז״ל שלא נראתה הקשת בדורו של חזקיהו ולא בדורו של רשב״י לפי שהיו צדיקים גמורים, והיה כל אחד מהם מגין על דורו ועל זה לא נצטרכו לאות זה. וכן אמרו על ריב״ל שלא נראתה הקשת מימיו. ומזה תמצא לדורות עולם חסר הווי״ן לדרת כתיב, וסמיך לו מיד את קשתי, ללמדך שאין אות הקשת אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.
וע״ד השכל הקשת הוא כלי מלחמה, ונקרא קשת לפי שאינו מורה חצים אלא כשאדם מקשה היתר שבו, וכשהוא נראה בשמים אינו נראה כי אם רגליו למטה, ואלו היו רגליו למעלה היה סימן מלחמה כאלו מן השמים היו מורין בו על הארץ, ועתה כאשר רגליו למטה ונראה הפוך הוא הברית והוא סימן שלום, ועוד שאין המיתרים נראים בו לירות החצים. וכן מנהג האומות בזמן מלחמה לאחוז בידם הקשת כנגד פניהם וכאשר יקראו לשלום מהפכין את הקשת ואוחזים אותו אחורי הקשת כנגד פניהם. וחכמי המחקר כתבו בספריהם, כי ענין הקשת ענין טבעי הוא, וכן אמרו הקשת יש לו ג׳ מראות, העגולה הראשונה אדומה, השניה ירוקה, שלישית אדמימות, נוטה לשחרות, והמראה השלישית הזאת יקראנה ן׳ רש״ד אדום מסוקי, כי הוא כמראה המוסק״ו שהוא אדום נוטה לשחרות, ואמרו כי חומר הקשת עב הוא, וסבת הוית הקשת הוא ניצוץ השמש המכה בעב הלח שהיה ממין הרביב הדק אחרי המטר ברוב הפעמים, ולכך יקבל העב שהוא שחור מראה אדום, כי כן כל מראה לבן בעוברו בשחרות יתילד ממנו בטבע מראה אדום, והמופת על זה העצים הלחים כשיבערו באש תהיה הלהב אדומה מפני שהאש נוטה למראה לובן ואדמימות, והוא עובר בשחרות שהוא העשן שהוא שחור, ועל כן תמצא הלהבה אדומה.
וממה שדרשו רז״ל את קשתי, דמות המוקש לי, אפשר שיכלול בו רמז לנפש שהיא נמשלת להקב״ה, ומזה אמר והיה בענני ענן על הארץ, כלומר בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן, יצטרך שיתראו ויתגלו כחות הנפש בגוף, זהו ונראתה הקשת בענן כי הוא המסך המבדיל בינו לבין השכל.
וע״ד הקבלה את קשתי מלשון קושי ודין, והוא מדת הדין, אמר שתהיה לאות ברית והאות הזה הוא המילה. ולא אמר הכתוב את הקשת נתתי בענן אלא את קשתי כדי שתהיה הקשת נחתמת באות יו״ד בסוף, וזהו שאמר בענן כלומר הידוע, כי אין הענן הזה מן העננים המריקים גשמים שהרי הקשת נראה הרבה פעמים ושמים בטהרה, אבל הוא ענן הכבוד אשר עליו אמר הכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה׳ נראה בענן. וזהו שאמר ונראתה הקשת בענן כלומר, ונראתה מדת הדין בענן. ולפי שאמר הכתוב (יחזקאל א׳:כ״ח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳, דרשו ז״ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות. ותעיר מחשבותיך אל המאמר הנמצא במדרש רז״ל בכתוב הזה את קשתי נתתי בענן, וזה מאמרם קשתי דבר שהוא מוקש לי, אפשר כן אלא קשין דפיריא.
ותן לבך להבין זה, והסתכל בחתימת הפרשה שהזכיר פעם שנית זאת אות הברית, ונתיחד לנח מאמר בזה, כי למעלה הודיע אותו ואת בניו ענין הקשת על פשוטו, וכאן גלה לו לבדו הענין על דרך הסוד, וזהו ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית.
את קשתי נתתי בענן, "I have placed My bow in the cloud, etc.⁠" The plain meaning of these words is that the rainbow is to serve as a sign just as when Yaakov and Lavan erected a mound (pile of stones) as a monument, i.e. a symbol of their treaty in Genesis 31,52. Another example of such a symbol is found when Avraham and Avimelech concluded a treaty in Genesis 21,30 and Avraham set aside seven sheep to serve as a visible symbol of their treaty, (as testimony that he had dug the well). Any symbol which is displayed in front to two partners to a treaty or agreement is called אות, "sign.⁠" This is particularly evident when the removal of the foreskin is referred to as the "sign,⁠" אות, of the covenant between G-d and the Jewish people Genesis 17,11. Just as circumcision is the symbol of a special relationship between Avraham and his descendants and G-d, so the rainbow was a symbol of a new relationship between G-d and mankind which would preclude the recurrence of a deluge. The word נתתי, "I gave or I have given,⁠" may either mean that G-d placed the rainbow in the sky now or that He had done so much previously, in fact before the deluge, at the time of creation; but at that time there had not been a covenantal significance to that phenomenon.
There can be no doubt that the phenomenon of the rainbow as a symbol of the new relationship between man and G-d was meant to reassure man that there would not again be a deluge on earth. The word נתתי may be translated as "I have sworn.⁠" When G-d bestows a gift upon people it is sufficient for Him to say so; there is no need for G-d to confirm this by an oath. We have proof of this when G-d promised the land of Canaan to Avraham and his descendants as an inheritance. He did not do so by swearing an oath; He simply said לזרעך נתתי את הארץ הזאת, "to your descendants I have given this land (Genesis 15,18).⁠" When G-d refers to this gift on future occasions He refers to an oath (Numbers 14,23, Deut. 34,4 etc.) although we never find that He accompanied the promise with an oath. We may therefore understand the word נתתי, "I have given,⁠" as "I have sworn. "This is also the reason why Isaiah 54, 9 could say כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, "for this is for Me just like the waters of the time of Noach, concerning which I have sworn, etc.⁠"
While it is true that some of our sages (Shevuot 36) have used this passage to prove that when the Torah quotes G-d as saying "no" twice in the same verse this is equivalent to an oath as the Torah writes in verse 11 ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ "and all flesh will not again be destroyed by the waters of a deluge, nor will there be another deluge to destroy the earth,⁠" the words of the Torah are like fire and may be divided into yielding many different meanings. You will observe that Onkelos translates the words (Genesis 15,18) "לזרעך נתתי as יהבית "I have given,⁠" whereas in our verse he translates נתתי as "יהבית also. as "I have given.⁠" Whereas in Genesis 15,18 G-d had only promised that He would give something to Avram's descendants, we would have expected Him to say "I will give,⁠" especially since, at the time, Avram did not yet have any descendants.⁠" However, the point the Torah and Onkelos wanted to make was that when G-d promises someone a gift in the future the Torah describes it as if it had been given already as when G-d promises He will surely keep His promise.
We have a similar situation when Avraham purchased the cave of Machpelah from Efron in Genesis 23,13 where Avraham speaks of the money for that cave in these words: נתתי כסף השדה קח ממני, "I have given the money for the field, take it from me!⁠" (actually Avraham had not yet "given: the money as yet). Onkelos therefore correctly translates the word נתתי when spoken by Avraham (a mortal human being) as אתן, "I am going to give.⁠" This is so in spite of the fact that Avraham was already holding the money in his hands, and he had no intention of changing his mind.. However, there is a difference between a promise by a human being even someone of the calibre of Avraham and that of a promise by G-d. G-d does not go back on a promise; hence it may be described as if it had already been fulfilled. The lesson is that when the Torah speaks of something G-d will do in the past tense this merely confirms that the promise was unconditional.
Remember that this sign of the rainbow is not one that is visible on a daily basis whenever there are clouds in the sky as the wording of the Torah might suggest. The rainbow is also not visible on every rainy day However, in a generation which is guilty of sins it appears in order to remind people of G-d's commitment. You have proof that this is the case as we have a tradition (Bereshit Rabbah 35,2) that during the generation of King Chiskiyahu a rainbow was never observed; neither was it observed during the generation of Rabbi Shimon bar Yochai. The reason was that both these people were so righteous that their accumulated merits served as sufficient protection for the people of their respective generations. It is also reported (in the same section of the Midrash) that in the time of Rabbi Yehoshua ben Levi there never appeared a rainbow in the sky. Such phenomena explain why the word לדרת in the line לדורות עולם "for all future generations" is spelled with the respective letters ו missing. This was a hint that there would be generations which do not require this sign as reassurance that there would not be another deluge.
Looking at our passage from a rational-investigative point of view, the word קשת, "bow,⁠" usually refers to an instrument of war; it is so called as it cannot shoot arrows unless the person holding it exerts considerable tension on its frame. When such a "bow" is visible in the sky it is observed in an inverted shape, its "feet" on the ground. If its "feet" were visible in the sky it would symbolise warfare, as if the arrows were pointed at man from heaven. Now that the "bow" points in the other direction, this symbolises that man and G-d are at peace with one another. It is the custom of warring nations to hold their bows in such a position (when not actively engaged in shooting) that the string faces outward whereas when they are at peace they hold it in the opposite direction.
Scientists have written in their textbooks that the appearance of a rainbow in the sky is a natural phenomenon. They describe that the rainbow has three distinct appearances. The first arc is reddish; the second arc is greenish, whereas the third section tends towards the colour black. The famous scientist Averroes (1126-1198) called that colour "violet" tending towards the colour black. These scientists also claim that the material the rainbow is made of is opaque and that the phenomenon is caused by the rays of the sun striking the opaque moisture which is like very fine droplets of rain which still linger in the air after most rainfalls. This is why the opaqueness which was black was turned into red. It is a fact that when white traverses something black it tends to become reddish-looking You will observe that when moist trees are subjected to fire the flame which rises from that fire is red because the fire itself tends to be reddish-whitish. It passes something black, i.e. the smoke, so that the flame which emerges afterwards is red.
Bereshit Rabbah 35,3 sees something homiletical in the whole passage dealing with the rainbow. The word קשתי is related to היקש, "comparison,⁠" similar in meaning to the word דמות, "likeness.⁠" G-d said: "My rainbow is sort of a reminder of My image when it appears in the cloud.⁠" Is it not extremely irreverent to say something like this? We must therefore understand the word קשתי as "My straw.⁠" The meaning is that just as the straw, i.e. the pedicle of a fruit is necessary but quite subordinate to the fruit itself, it is necessary at times for such subordinate matters to become visible. Man possesses an invisible essence, the soul, and a visible peripheral shell, the body. The words "it will be when I place My clouds above the earth,⁠" are similar to G-d saying: "when I fuse the physical with the spiritual, intangible, then this rainbow will become visible on earth.⁠" The message to mankind is that the invisible spiritual forces we call soul must become manifest in the body. This is the meaning of the words ונראתה הקשת בענן, "the rainbow will become visible in the cloud.⁠" The cloud is the curtain which divides between man's body and soul and the rainbow is the imperative call to man for his soul to become manifest.
A kabbalistic approach. The word קשתי is derived from קשה, "hard, severe.⁠" It is a reference to the attribute of Justice, the "hard" attribute. G-d said that it should become the sign of the covenant, i.e. the sign of circumcision. The Torah very significantly did not say את הקשת נתתי בענן, "the rainbow I have placed in the cloud,⁠" in other words "the well-known rainbow.⁠" The reason G-d refers to "My rainbow,⁠" is to remind us that the cloud He speaks of is not one of the regular clouds which appear in the sky every day. He does not speak of the kind of cloud which discharges rain. G-d speaks of the ענני הכבוד, "the clouds of glory,⁠" such as when we are told in Exodus 16,10 והנה כבוד ה' נראה בענן, "and behold! The glory of G-d became manifest in the clouds" (the prelude to the Israelites receiving meat and bread from heaven at the hands of G-d).⁠" The meaning of the words in our verse ונראתה הקשת בענן, is "the attribute of Justice will (then) become manifest in the cloud.⁠" Seeing that we have a verse in Ezekiel 1,28 כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', "as the appearance of the bow which shall be on a rainy day, so was the appearance of the brilliance all around. That was the appearance of the semblance of the glory of G-d.⁠" Our sages in Chagigah 16 interpreted these words as being a warning that anyone who looks deliberately at the rainbow will have diminished eyesight.
You should be enlightened by the following comment in Bereshit Rabbah 35,3 on the words את קשתי נתתי בענן. "The word קשתי describes something that is an obstacle for Me.⁠" Is there then such a thing as an "obstacle" for G-d? Is there anything that HE cannot overcome?. We must therefore understand the word as derived from קש, 'straw,⁠" the pedicle of a fruit.
Why did the Midrash repeat the same comment twice? Look at the conclusion of the passage! Here G-d speaks to Noach alone (not to his children) when He says "this is the sign of the covenant which I have established between Me and all of mankind.⁠" At this point G-d took Noach into His confidence and revealed a mystical aspect to him which He had not revealed to his children. This is the deeper meaning of the words זאת אות הברית, "this is the visible symbol of the covenant.⁠"
את קשתי נתתי בענן – לכך נתן סימן בקשת לפי שהוא עשוי אש וממים ועושים שלום ביניהם כך הוא סימן שיש שלום בעולם. בפי׳ הר״ם מקוצי. וי״ל שלפי׳ נתן סימן בקשת לומ׳ אלו לא לפני אות זה יהיה העולם נהפך לקש.
את קשתי נתתי בענן – חכמה גדולה יסדו מיסדי לשון העברי ופָשַט המנהג בתורה – לשון עבר בדבר עתיד, והפך זה. וחלילה שיהיה בכאן דבר תמורת דבר כמו שיאמרו הקודמים.⁠1 אבל זה נכון מאד מצד שאלו הסימנים שהם הבדלים מיחדים אינם ממין המיחד מן המיחד כמו שאמרתי על סימני הזכר והנקבה ויחיד ורבים ובכלל אינו דבר הכרחי.⁠2 מצורף לזה בכאן כי אחר שהגלגל היומי סובב תמיד אחר שנברא העולם,⁠3 הנה כל עתיד יתואר בהכרח בעבר וכל עבר בעתיד כי אלה השני זמנים נאמרים בהיקש אל העתה.⁠4 ורבים כן לאין מספר בתורה ובמקרא, ויותר בדברים העתידים הכתובים בנבואה. והפליג יעקב, אמר: ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מ״ח:כ״ב),⁠5 ועל כל זה סבות וטעמים אינם מכונת זה הספר.⁠6
1. ניתן להשתמש בלשון עבר (׳נתתי׳, ללא ו׳ ההיפוך) לשם תיאור זמן עתידי (כפי שרואים כאן בהמשך, ״והיה בענני ענן…״), ולהיפך, להשתמש בלשון עתיד לשם תיאור זמן עבר. וכן פירש כאן רד״ק, ולא כרס״ג ורמב״ן שפירשו שמדובר בעבר הרחוק, בסידור החוק המוליד את הקשת מששת ימי בראשית, ואף לא כראב״ע שפירש ״הנה נתתי עתה קשת בענן״, כלומר בעבר הקרוב. תופעה לשונית זו של שימוש בלשון עבר לשם עתיד ולהיפך, יסדוהו מיסדי הלשון העברי, והתורה נכתבה בהתאם, ואין צורך לדבר על החלפה של דבר תמורת דבר, אלא זהו דרך הלשון. וראה דבריו לעיל ב׳:כ״ג.
2. הטיות לשוניות שונות, אשר בדרך כלל מורים על סוג משמעות מסויים, כגון זמן, מין או מספר, אינם סימנים מובהקים ייחודיים, אלא יש שימושים היוצאים מן הכלל הרגיל.
3. הזמן מתקדם באופן מתמיד.
4. עבר ועתיד מוגדרים באופן יחסי לזמן הנחשב עכשוי, וכל עבר הוא עתיד מנקודת ייחוס של זמן מוקדם יותר, וכל עתיד הוא עבר מנקודת ייחוס של זמן מאוחר יותר. זוהי הצדקה נוספת לשימוש ׳הפוך׳ בלשונות עבר ועתיד.
5. יעקב משתמש בלשון עבר ׳לקחתי׳ אף על פי שזה יקרה רק בעתיד.
6. השווה גם גביע כסף, פרק י׳; ולקמן על מ״ח, כב, וכן על מ״ט, ח, שם מבואר טעם נוסף לשימוש בלשון עבר עבור העתיד, והוא שבנבואות שבהכרח יתקיימו, יש דמיון זה של הכרחיות בין העתיד לעבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יז) התועלת העשירי הוא בדעות, והוא שהקשת הוא מורה על מיעוט החלק המימי בענן, והוא מסודות הטבע.
ואפשר שיהיו בכאן תועלות אחרות זולת אשר מנינו, אלא שהתועלות שראינו למנותם בכאן הם אלו. ולהיות התועלות הנפלאות האלו מגיעות מזה הסיפור, הרחיבה התורה בו לישב יותר אמיתת זה הסיפור בנפשותינו.
וראוי שנחקור בכאן בענין הקרבנות אשר הקריב נח, ונשתדל להתיר ספק⁠־מה יקרה בו אינו מעט. וזה, שכבר ביאר הרב המורה (ג, לב; מו) שענין הקרבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו, אבל הוא מכוון על הכוונה השנית, להעתיק ישראל ממה שהורגלו בדורות ההם לעשות כמו אלו העבודות לעבודה זרה, ולזה אמר: ׳כי לא דִברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח׳ (ירמיהו ז, כב). ואם היה הענין כן, מה זה אשר התעוררו הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות, כמו שמצאנו הענין בנח (ח, כ), וכן מצאנו באברהם במקומות רבים (יב, ז; יב, ח; יג, יח; כב, יג), וכן מצאנו ביצחק (כו, כה) וביעקב (לג, כ; מו, א) ובמשה (שמות כד, ד-ה). ומצאנו גם כן בלעם ברצותו שתגיע אליו הנבואה ציוה לבנות שבעה מזבחות ולערוך עליהם שבעה פרים ושבעה אלים (במדבר כג, א; כג, יד; כג, כט). ויותר נפלא מזה שרבותינו ז״ל הסכימו שהמזבחות כולם שעשו אותם הראשונים היו בהר המוריה, במקום אשר נבנה עליו בית המקדש. ואם אמרנו שזה היה מכוון על הכוונה השנית, היה יותר ראוי שיצוו אלו הנביאים לנמשכים אחריהם שיעשו אלו העבודות לה׳ יתעלה, או שיביאו בני אדם לעשות אלו העבודות לה׳ יתעלה.
ונאמר שכבר יֵרָאֶה שבענין הקרבנות דבר מכוון על כוונה השנית, ובהם עם זה דבר מכוון בעצמותו. ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה השנית הם הרבה מהקרבנות שצֻוּוּ ישראל עליהם; ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה - לפי מה שיֵּרָאֶה לי - הוא שהם כלי להגעת הנבואה. ולזה אמר בלעם לבלק אחר אשר הכין המזבחות והעלה פר ואיל: ׳התיצב על עֹלָתֶךָ ואלכה אולי יִקָּרֵה ה׳ לקראתי׳ (במדבר כג, ג). ולזה תמצא בהרבה מהמקומות אשר נזכר שם בנין המזבח, הגעת הנבואה, כמו הענין במה שנזכר בכאן מנח. וכן תמצא באברהם: ׳וַיֵּרָא ה׳ אל אברם וגו׳, ויבן שם מזבח׳ (יב, ז); ׳וה׳ אמר אל אברם אחרי הִפָּרֶד לוט מעמו וגו׳⁠ ⁠׳, וסוף הענין: ׳ויבן שם מזבח׳ (יג, יד-יח); ׳ויבן שם אברהם את המזבח׳, ואחר כן תמצא ׳ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים׳ (כב, ט-יא). וכן תמצא ביצחק: ׳וַיֵּרָא אליו ה׳ בלילה ההוא וגו׳ ויבן שם מזבח׳ (כו, כד-כה). וכן תמצא ביעקב: ׳ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים׳, ואחר כן אמר: ׳וַיֵּרָא אלהים אל יעקב׳ (לה, ז-ט).
והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר; והוא, כי כבר התבאר בשני ממלחמות ה׳ (פ״ו הספק הששי) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש, וזה לא יִשְׁלַם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם, ולזה יצטרך לנביא — כשירצה להתנבאות — שיעורר הכח השכלי וירדים שאר הכוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה, כמאמר אלישע: ׳ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳⁠ ⁠׳ (מלכים ב ג, טו). והנה תמצא בענין הקרבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה, כי בזביחת הבעל⁠־חיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש, יש מהכנע הנפש המרגשת מה שלא יֵעָלֵם, כי הכוחות המרגישות כמו שיתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם, כן יכנעו וירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע⁠־מה; עם שיתן מפני זה האדם אל לבו כי ההפסד הוא סוף כל אלו הדברים השפלים, ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה; וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן.
ולהיות אלו הקרבנות מכוונים מהנביאים לזאת הכוונה, היו עושים אותם במקומות אשר הם יותר מוכנים לקבל השפע האלהי. ולזה תמצא שהנביאים היו עושים אותם במקום שהגיעה להם הנבואה להתמיד להם הנבואה שם, כמו שהתבאר ממה שאמרנוהו מאברהם יצחק ויעקב; והוא ביעקב יותר מבואר, כי הוא ביאר שהוא בנה שם מזבח לפי ששם נגלו אליו האלהים. וכאשר היה מבואר לרבותינו ז״ל שבית המקדש היה המקום היותר מוכן לקבל כח עליון, הנה החליטו המאמר מפני זה שהמזבחות אשר בנו הקודמים לה׳ יתעלה היו במקום ההוא, רוצה לומר בהר המוריה.
ובכאן הותר זה הספק, והתבארה לנו סיבה נפלאה בענין הקרבנות. ואולם השלמת המאמר בהם לפי אלו הסיבות יהיה בגזרת ה׳ במה שיבא אצל ביאור ענין הקרבנות.

והנה התועלות המגיעות מזה הסיפור הם שלושה:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את קשתי נתתי בענן וגו׳. עד ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. כבר ראית קצור דברי המפרשים וחולשם בטעם אות הקשת וענינו. ולא נכחד שהר״ן היטיב לראות בענינו מכל אשר קדמוהו כי הוא כתב שהקשת פעם יתילד באויר הלח ופעם באויר הדק ושמתחלת הבריאה היה נראה הקשת אבל באויר ולא בענן כי היו אז העננים כל כך חזקים מן הערפליות שנצוצי השמש לא היו יכולים להפריד בין חלקיהם אלא בקושי גדול להיותם נוטים מאד אל טבע העפריות המסתבך מן האד העולה מן הארץ והיה נמשך בזה שהעננים היו מאוחרי ההתכה ומפני זה ימטירו רבוי מאד מהמטר. וכשרחם הקב״ה על הארץ שנה טבע העננים והכניעם אל הדקות באופן שיתרשם בהם כמראה הקשת שהוא תמונת השמש העומד נגד הענן כדי שיהיו קלי ההתכה ומועטי המטר ושעל זה אמר הכתוב את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן לפי שכבר היתה הקשת בעולם מתחלת הבריאה והיתה נראית באויר ומה שנתחדש בברית הזה הוא שתתראה בענן זהו דעתו. וכבר קדם שנים רבות בדעת הזה אחד מחכמי האומות. האמנם יסוד דבריו הוא רעוע לפי שאם היתה הקשת פעם מתילדת באויר הלח ופעם בענן שמתחלת הבריאה היתה הקשת נראית באויר ועתה אחר הברית נתרשמת בענן. מי יתן וידעתי בהראות הקשת היום איך יודע ויוכר אם היא בענן זכרון הברית או אם הוא באויר הלח כפי טבעה מקודם ואיך תהיה א״כ ראיית הקשת סתם זכרון הברית כי אולי היא באויר כמו שהיתה נראת קודם המבול והכתוב אומר ונראתה הקשת בענן ר״ל שיראו הכל שהקשת בו ובמה יודע איפה הדבר הזה. וכבר חתר הר״ן להשיב על הספק הזה באמרו שהתרשמות הקשת באויר אינו שוה ודומה להתרשמותם בענן. וחוץ מכבוד חכמתו אין הדבר כן כי יש ענן דק מהענן אחר ויתחלפו העננים בזה חלופי׳ רבי׳ בפחות ויתר. והאויר הלח הוא כמו הענן הדק ואנחנו לא נראה אלא מראה הקשת ואי אפשר שנבחין אם הוא בענן דק או באויר לח כ״ש שכפי האמת האויר כפי עצמו אינו מקבל צורת הקשת אלא במה שהוא מעורב מורכב מהאדים העולים מן הארץ והוא הוא ענין הקשת בעצמו. ולכן התורה לא נתנה בזה סימן להבדיל בין קשת האויר לקשת הענן אבל אמרה ונראתה הקשת בענן כאלו לא היה בו ספק כלל. ומפני זה נ״ל שאין הדבר כדברי הר״ן אלא שמתחלת הבריאה היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ ודשנותה בבריאה וכמו שאמרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ר״ל שאד אחד בכמות מעט היה משקה את כל פני האדמה ולרבוי העבים ועביים היו העננים המתילדים מהם כל כך עבות וגסות שלא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בהם עד שלא היה מתרשם מראה הקשת לא באויר ולא בענן ולכן לא היה חום השמש ונצוציו יכולין לשלוט עליהם ולדקדקם ולהתיך קצת לחותם והיו מפני זה מעותדים להביא מבול לעולם וכאשר רחם השם על הארץ אחרי התכת העננים הקודמים במבול המעיט את האדים ודקדק העננים כ״כ עד שנצוצי השמש יעברו בהם ומתוך כך תתרשל הקשת בענן שהוא המקבל האמתי לאותו התרשמות ולא יוכלו עוד להמטיר גשם שוטף על הארץ ואל תקשה על זה מאמרם ז״ל שהקשת נברא בין השמשות כי זהו עצמו יורה על מה שפירשתי. לפי שכל הדברים שאמרו שנעשו בין השמשות לא נעשו אז בפעל אבל היו עתידין להעשות בזמניהם כמו אילו של יצחק והבאר ופי הארץ ופי האתון ושאר הדברים שזכרו שאין ספק שלא היו בפועל מתחלת הבריאה אלא ששם הקב״ה אז כח בנמצאים שיולידום וימציאום למציאות כל א׳ בזמנו וכן היה הקשת כי לא היה בפועל בענן כי אם אחר הברית ועל זה נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו׳ להודיעו שידקדק את העננים כ״כ שתתרשם בהם תמונת השמש באמצעות נצוציה.
את קשתי נתתי בענן – סדרתי שיהיה בטבע.
והיתה לאות ברית – בהיות הקשת כפולה, כי אמנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנית, אשר הוא על היפך סדר צבעי הקשת הראשונה המורגלת, והיא תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב, כאמרם ׳כלום נראתה הקשת בימיך׳ (כתובות ע״ז:), ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם.
את קשתי נתתי בענן, I have arranged that the rainbow become a natural phenomenon.
והיתה לאות ברית, there is a dual function to the rainbow; it is true that the scientists have already tired of trying to explain the phenomenon of the various colours of the second rainbow, something which appears in the opposite order of the colours in the original rainbow,⁠a According to the view of the sages in Ketuvot 77 the very appearance of the rainbow is a reminder that the generation in which it appears is a guilty generation. It is reported there that two generations were fortunate enough that in their time no rainbow was ever observed. This was interpreted as a sign that the people of that generation did not need the phenomenon of the rainbow to alert them to become penitents. Their religious leaders did an outstanding job in prevailing on the people to be Torah-observant.⁠b
a. according to the encyclopedia Britannica, there are primary and secondary rainbows, the secondary rainbow having a colour pattern in a reverse order of that known as the primary rainbow. Our author may understand that which has baffled scientists in his time, as a hint of the dual nature of the rainbow, i.e. as a warning, or a promise respectively.
b. according to the של'ה, it is not reasonable to assume that there were periods when the laws of nature were suspended and there was no rainbow; rather if the Jewish people during certain periods were very deserving, had lots of merits, so that they did not need to be reminded of the deluge, the rain descended at night when no rainbow would become visible even if they had not been a deserving generation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יג-יד) את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו׳. והיה בענני וגו׳ ונראתה הקשת בענן – {מא} כבר הפליאו עצה רבים בענין הקשת ויחזו לנו היותה ממפלאות תמים דעים בטבע. ושבהכות ניצוץ השמש סמוך לאופק שאנו בו ויעבור בקו ישר אישון עינינו אל הענן המחובר מטפות מטר הדקות ישוב אחור לעינינו בחצי זווית ישר. ולמדונו היות ההכרח ככה. ושתתראה בעבור זה הקשת עגולה כי אל העיגול סביב ישתטחו ניצוצי השמש לחזור בחצי זווית ישר. ואולם לא נביט אלא חצי עגול כי החצי האחר מתחת לארץ ולא תגיע שמה ראייתנו.
{מב} ואלו יתרומם השמש על האופק יותר על מ״ה מעלות שהם חצי זווית ישר אי אפשר שישלח ניצוציו בקו ישר אלינו ויעברו אל הענן שעל הארץ כי אם אל מתחת לאופקנו. וזה ידוע במעט ההשכלה. והוסיף עוד איש רב תבונות קארתיזיאו״ש החכם לדקדק כחוט השערה. והתבונן בעומק ידיעתו הדבר בתשבורת עד כי הראה לנו פנים בפנים אופן זריחת ניצוץ החמה בתוך כל טיפה וטיפה ודרך חזרת ניצוציו בהמה או עברתם בעיקום. ובסדר נכון ונפלא הודיענו שניצוץ אחד יגיע לנו בחזרתו בזווית פחות מחצי ישר וניצוץ אחר יותר מחצי ישר. ומהבטת זווית אחד יתראה גוון אדום ומזווית אחר ירקרק. וניסה כל זה בחכמתו במעיין בידי אדם כאשר יראה כל קורא בספריו. ובאמת אין להשמאיל או להימין מכל אשר ידברו. ועלי לתת שבח והודאה לבורא עולם אשר חלק מחכמתו לאנשים האלה אשר ניקבו בשמות. אמנם צר לי מאד כי נפלאות מחשבותיהם גלויות לבד ליחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ורבים מעמי הארץ לא יבינו בדברים וישמחו כי ישתוקו. וראוי פלא כזה להתפרסם בהמון למען ידעו דור אחרון. על כן לא יחשב לי לכלימה אם אשתדל אני לתת אל הדבר סבה קלה גסה וחמרית וראויה לאיש כמוני קול דבר הקטן ישפטו הם ואם שגיתי ידינוני לכף זכות כי אמרתי תנחמני ארשי. בשכבר נוכל גם ככה להציל כל מראות הקשת כזה והותר. ואומר כי ידוע ומנוסה שבקצת זריחת אור החמה רציני כשהשמש יצא על הארץ במקום שתכלה האור ויתחיל הצל {מג} נראה שמה האור יתפשט לכמה גוונים. והטעם שלא יוכל לעבור דבר אל הפכו אם לא באמצעיים. ולא תתחלף האורה אל החושך אם לא באמצעות דברים יתמצעו בין האור ובין החשך בין הלבן והשחור והם האדום הירוק ודומיהם.
{מד} ואם ככה כאשר יהיה השמש לבוא קרוב אל האופק וישלח ניצוציו על שטח הארץ שהיא ככדור בהכרח ראוי שכל חצי עגול שטח הארץ במושב ההוא יקבל האור בחציו שכנגד השמש וחציו האחר חשוך. וראוי אם כן שקו כמין קשת בגובה שטח הארץ אשר אנו עליו שמה יתהפך לכמה גוונים להיותו גבול בין האור ובין החשך בעת ההיא. ואם יארע באותו רגע שיזדמנו עננים לנגדו במקום שניצוצי השמש בקו ישר כלים ולעובי הענן לא יוכלו עבור הלאה. בהכרח לדמיון המראה יחזרו הניצוצות לאחור אל עינינו בגוונים ההם אשר יכלו להתצייר בענן. ועל כן לא נראה הקשת אלא בחצי עגול. ולא נביט כדבר הזה אלא כשהשמש למטה סמוך לאופק ולא נראה הגוונים אלא בקשת צר למראית העין:
יהיה מה שיהיה לא ירע בעיניך קורא משכיל כי אם כה הדבר בטבע הנה לא ברא ה׳ חדשה לזכור בריתו כאמור בפרשה? כי לא בחכמה שאלת על זה כי אמנם אם יעשה ה׳ נס ופלא הצריך לכך לפי שעה {מה} לא יברא ה׳ דבר נגד הטבע להתקיים ככה לעולמי עד וכבר דברנו מזה בפרשת בראשית. והוכחנו שחידש הי״ת דבר הענן אחר המבול מה שמקדם לא היה. ודי אם כן לנו שהי״ת דבר וצוה דבר שלא היה עד הנה לאות הברית. ואולם בראו באופן שיהיה טבע הדברים כך כאשר כל הנעשה בימי בראשית ולא לבד זריחת השמש בענן אלא גזר אומר שכל דבר שיושם באלו התנאים נגד האור יתראה בגוונים כאלו. עד ששם הדבר בטבע הדברים כדין כל הנעשה ביצירה ואנחנו קראנוהו טבע. לכן אמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן שהאור המכה על שטח הארץ נראנו בענן כי יחזור אלינו כמו שאמרנו:
את קַשְׁתִּי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ – דע כי הַקֶשֶׁת בענן מוֹצָאָהּ מן השמש העומד מנכח לה. כי אורה ירשום התמונה הזאת לנגד עינינו בענן, כשתזרח בטפי המים הנתלים בענן, ומשם יגיעו לאישון בת עינינו, ונראה עגול חצי השמש שממעל לארץ כדמות קֶשֶׁת. והנה זה בכח הדברים מתחלת הבריאה, ולא ברא ה׳ עתה חדשה בארץ, דְבַר-פלא יעמוד לדור דור. ואילו בְּרָאָהּ עתה להיות לאות בינו ובין כל בשר, היה לו לומר ״את קַשְׁתִּי בענן1 לאות ברית ביני ובין הארץ״, כי על כן נתנה בענן. אבל לפי שהַקֶשֶׁת איננה בריאה בפני עצמה אבל נמשכת בטבע מֵאוֹר השמש כשיאיר בטפי המים, אמר ״את קַשְׁתִּי נתתי בענן כשבראתי את עולמי״, כי אז הכינותי מאור ושמש, אז בראתי את המים בתכונה לקבל אור השמש להיות לנגד עין הרואה כדמות קֶשֶׁת בעלת הגוונים הרבים. והודיע זה לנח כי הוא לא ראה דמות הַקֶשֶׁת מעולם כי אינה נראית רק ביום הגשם,⁠2 אם השמש מאיר נגד האופק. וקודם המבול לא ירד הגשם מן השמים, וארבעים ימי המבול היו השמים מכוסים כלם בעננים. ואתה גלה לא ענין הַקֶשֶׁת שהיא מאז בענן, והם עננים גבוהים מעל הארץ שבהן טפי מים מן המים העליונים, ובהן עומדת הַקֶשֶׁת. אבל לא נראתה מעולם ליושבי הארץ כי לא ירד הענן על הארץ להזיל גשם, ועליה אמר והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, שהיא תהיה האות מעתה ועד עולם, שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, וכמו שיפרש עוד הכתוב הסמוך.
1. בלי מלת ״והיתה״. כי ״והיתה״ מורה על מה שנעשה בעת בריאת העולם.
2. בביאור המלבי״ם על התורה (בראשית ט, יג) מופיע רעיון זה. פרשת נח בספרו זה של רבינו נדפסה לראשונה בשנת תרל״א, עשרות שנים לפני שהמלבי״ם כתב את פירושו. ואפשר שהוא ראה פירוש זה והביאו בספרו. ואפשר שכיון לכך מעצמו.
את קשתי נתתי בענן – הקשת הוא דבר טבעי ויתילד מלהט השמש בטיפי המים אשר בענן, וגם אם יושם כלי מים לפני השמש יראה אחורי הכלי כמראה הקשת, וכאן לא אמר הכתוב אני נותן בענן, אלא נתתי, כי מזמן הבריאה היה הקשת מצוי בכח, כדתנן באבות שהוא א׳ מעשרה דברים שנבראו בע״ש בין השמשות, וענין הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, ואעפ״י שהיתה הקשת קודם לכן דבר טבעי עתה נתחדש בה טעם האות:
והיתה לאות ברית – כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן כאן הקשת תהיה לאות על הברית, ואח״כ פירש איך יהיה לאות ברית:
קשתי נתתי בענן – רבים ישאלו הלא עינינו רואות שהקשת הוא דבר טבעי, כי מתילד מלהט השמש באויר הלח, וגם אם יושם כלי מים לפני השמש יראה אחורי הכלי כמראה הקשת, והנכון כמ״ש הרנ״ו אמת שמלהט השמש מתילד קשת כמו בשימת כלי מים נגד השמש אבל אינו נראה בכלי המים עצמו אלא אחורי הכלי על הארץ, כי להט השמש המכה במים עובר דרך תוכו ואינו נראה עד הגיעו לארץ, כי היא תעצור נצוצי השמש לא המים הצחים והזכוכית הדקה, לכן העומד תחת הארץ שנרשמה עליה הקשת לא יראנה כי הארץ מפסקת, ומעתה אמת שמלהט השמש מתילד קשת עגול כדמות חצי שמש אבל כ״מ שהנצוצים עוברים בלי מעצור אינו נראה ואינם נרשם עד בואם למקום עב לא יוכלו לעבור עוד וזהו הענן, כי הוא מעציר נצוצי השמש מלעבור עוד ולכן תתרשם בו הקשת, וכזה היה מעולם מששת ימי בראשית אבל לא היה נראה ליושבי הארץ תחת הענן כי הענן בעצמו הפסיק בין הקשת ובין הענן. ואילו יהיה הענן צח ודק א״א שיתהוה בו קשת כי נצוצי השמש יעברו עד הגיעם לארץ הגסה, ומטעם זה לא היתה נראה הקשת בענן קודם המבול אמנם בדור המבול עשה הש״י אות לטובה שהקשת הנעצרת בענן נראה ליושבי הארץ, כי ברא ה׳ חדשה בעננים שתתרשם הקשת בתחתיתו למראה יושבי ארץ, והיא בריאה חדשה, ולזה אמר הש״י לנח את קשתי נתתי בענן, הודיעו שבענן יש תמונת קשת מתחלת ימי עולם ולא שזפתו עין רואה עד הנה כי הענן הפסיק בין הקשת שבו ובין העין לכן אמר, הקשת אשר נתתי בענן תהיה מעתה ועד עולם לאות ברית כאשר אשלח עננים על הארץ להמטיר תראה קשת בתוך הענן שהם כשני הפכים וא״א שהעומד למטה יראה הקשת שלמעלה ממנו זולת בדרך מופת. ע״כ מדבריו. ובאמת אין ענין זה כ״כ תימה, כי הרבה רמזים אמתים יש לנו המודיעים שהעולם הזה בתחלת הויתו לא היה באותו מצב שהוא בו עתה, כי אז היה במדרגה יותר שלם ומתוקן, אמנם מימי המבול ואילך נשתנה טבע העולם להיות יותר גרוע ממה שהיה מקודם, כמ״ש (מ״ר פ׳ ל״ד) שהדורות שלפני המבול לא היו צריכים לזרוע אלא פעם אחת למ׳ שנה לפי שהיה להם אויר יפה לעולם כמן פסח עד העצרת, לכן השתמרה התבואה כל מ׳ שנה, ולא היו אז שנויי העתים המפסידים התבואה, ואמר שם אחד מהחכמים כשהיה חושש בראש חזי מה עבד לן דרא דמבולא, כי אלו לא מרדו הדורות שקודם המבול לא היתה הארץ נשחתת והיינו חיים חיי שלוה וכל חולי וכל מדוה לא ידענו (והאריך בענין זה החכם בס׳ רוח חן בח״ש בפ״ב פ׳ כ״ג, ורמזנו לעיל בשם הרע״ס ע״ז בפסוק והנני משחיתם את הארץ), ולזה אחר המבול אמר הוא ית׳ לנח עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף לא ישבתו, וכ׳ הרע״ס פי׳ לא ישבתו על אותו האופן בלתי טבעי ושהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטותו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ולזה היה תמיד עת האביב. ובו היו תקון כללי לכל היסודות לצמחים ולבע״ח לאורך ימיהם, ואמר עוד כל ימי הארץ כלומר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישוב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז קודם המבול כמאמר הנביא מאריכת ימים העתידים והנער בן מאה שנים ימות עכ״ד. ואמרו (מ״ר פי״ג) אחת למ׳ שנה היה אד עולה מן הארץ והיה משקה את האדמה וזה הספיק להם על מ׳ שנה. והנה אחרי שידענו שאין הקשת נראת לעיני בני אדם כ״א בתנאים מיוחדים, והוא בעת הזילוף קודם פסיקת המטר, ובעת שאין כל כיפת השמים מכוסה בעבים כ״א מקצתו, ושאין העננים כ״כ עבים וקשים כ״א רפויים מעט, וגם שלא יהיו רחוקים וגבוהים מאד מן הארץ. מצורף לכל אלה שלא הגיע השמש עדיין לרום השמים מ״ה מעלות, כי בהגיע השמש לרום מ״ה מעלות וממנו והלאה לא תתראה הקשת על הארץ אבל תתרשם אז בגבהי מרומים ולא יורגש לעין האדם באדמה (כמ״ש חכמי הטבע), הנה אין תימה אם לא הזדמנו יחדיו כל התנאים האלה קודם שנות המבול להתראות הקשת, בעת שלא היה גשם על הארץ כ״א פ״א למ׳ שנה ואשר מהלך השמש היה תמיד בקו משוה היום והיו שנותיהם כלו כזמן הקציר והאביב אשר בו הגשם סימן קללה לעולם, (וכבר ראינו בספרי חכמי העמים המספרים מטוב ימי חיי אדם קודם המבול וקראו הדורות ההם (גאָלדנעס צייטאלטער) דורות זהב, העולה מזה כי התראות הקשת לעינינו דבר רחוק היה להתהוות קודם המבול רק אחריו לפי השתנות טבע העולם בכללו, והנה הוא עתה דבר טבעי.
את קשתי – ידוע כי הקשת דבר טבעי, ויותר מזה ידוע כי אין האל צריך סימן שיזכירהו דבר (וראיתיה לזכור ברית עולם {בראשית ט׳:ט״ז}) אלא להיות הקשת נראית לפרקים ובלא זמן קבוע חשבו הגוים הקדמונים שהיא שליח האל (Iris) והרבו בה הבלים, והתורה טיהרה הענין ממה שיש בו קילקול ופגם והזק, ותיקנה הדבר באופן שיהיה מועיל ולא מזיק. ונ״ל ג״כ כי קרוב הוא שהיו הקדמונים מנחשים ומעוננים בקשת לומר שהוא רומז לדבר עתיד, להיותה שליח האל, והתורה הרחיקה כל זה באמרה שאינה אלא סימן שלא יהיה עוד מבול, וכן מצאנו המשורר הקדמון הומערוס (Ilia lib 17. v. 547) אומר כי הקשת סימן מלחמה או סערה, והנה התורה האלהית מכזבת השבושים האלה באמרה כי הקשת אות ברית שלום (קצת מזה מצאתי אח״כ במעמר).
My bow. It is well known that the rainbow is a natural phenomenon, and, moreover, that God does not need a signal to remind Him of anything (“And I will see it to remember the perpetual promise,” v. 16). However, because the rainbow is seen infrequently and at no predetermined time, the ancient peoples thought that it was a messenger of a god (Iris), and they entertained many vain beliefs about it. The Torah purified this notion of all its harmful elements and reformed it into a beneficial concept. It seems likely to me as well that the ancients used the rainbow for divination and soothsaying, since they believed it to be the messenger of a god. The Torah refuted this by saying that the rainbow is nothing but a signal that there will never be another Flood.
In a similar vein, we find that the ancient poet Homer (Iliad 17:547) says that the rainbow is a sign of war or tempest.⁠1 The divine Torah refutes these mistaken beliefs by saying that the rainbow is the sign of a promise of peace. (I have since found elements of this explanation in the Me’ammer.)
1. {Translator's note: “As Zeus stretcheth forth for mortals a lurid rainbow from out of heaven to be a portent whether of war or of chill storm that maketh men to cease from their work upon the face of the earth, and vexeth the flocks…” (Loeb ed., p. 271).}
את קשתי נתתי בענן – אין הכרח לומר שעד כה לא הייתה בעולם תופעת הקשת בענן, וליחס אותה לשינויים האטמוספריים שנוצרו בעקבות המבול. כדרך שה׳ הראה לאברהם את השמים מלאי הכוכבים ואמר לו: ״כה יהיה זרעך״ (להלן טו, ה); וכדרך שהראה למשה ולאהרן את הלבנה בחידושה, ובמילים ״החודש הזה לכם״ (שמות יב, ב) קידש תופעה שמימית קיימת להיות לאות להתחדשותם הרוחנית והמוסרית של ישראל; וכמו שעונות השנה היו קיימות כבר במציאות, בזמן שנעשו לישראל לאותות לזכור בהם ימות עולם; כך יתכן שגם הקשת בענן היתה כבר תופעה ידועה בעת שה׳ הקים אותה לאות על בריתו עם האדם.
על פי זה, ״נתתי״ הוא כפשוטו: את קשתי שמתי בעננים מימים ימימה, אך מכאן ואילך היא תהיה אות לברית שביני ובין הארץ.
את קשתי נתתי בענן – הנה הקשת הוא ענין טבעי, ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד ענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי ההוא מראה הקשת, וכן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מראה הקשת, ויש בו תנאים ידועים. א] שלא יתראה רק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על כל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש אז יתחקה הקשת מניצוצי השמש הזורחים כנגד הענן. ב] שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיוכל ניצוץ השמש להתפלש בהם לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם, שאז לא יתראה הענן גם כשחצי השמים טהורים מן העננים והשמש זורח כנגד הענן. וכבר אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק א׳ לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את כל כדור הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם משני טעמים. א) מפני גסות העבים, שהיו שמנים ועפרורים לחוזק טבע הארץ וחמריותה, ולא היה אפשר שיעבור בם ניצוץ השמש, ב) מפני שבכל עת גשמים כסה עב הענן את כל כדור הארץ, שאז אין אפשריות לשיתראה הקשת אף אם היו העננים קלים, וכפי חוזק טבע העננים כן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד כי גבר החומר מאד והיו האנשים עצומים וגבורי כח טבועים בתאות ובחמריות וישחיתו את דרכם על הארץ. אבל אחרי המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד כדרכו כמו עתה בכל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיכף על הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים וזכים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפרורים עד שיכסו כל כדור הארץ, וכ״ש עד שיהיו למבול לשחת כל בשר, וכן הוחלש כח הגופים ויתחזק כח הרוחני והנפשי כנ״ל, עד שאין טבע הארץ מוכן אל המבול, כי נשתנה טבע העננים. וכן אין סיבה לזה מפני החטא, כי גבר ענין הרוחני על החומרי, וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ״כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז״ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו.
את קשתי1: הזו שאתה רואה כעת2.
נתתי בענן: הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה3.
והיתה לאות ברית וגו׳: זהו בדרך כלל. ומפרש והולך איך יהיה הברית4.
1. מלת ״קשתי״ עם כינוי השייכות, בעייתית, די היה לומר ׳את הקשת׳. ועיין ברד״ק שני הסברים בענין זה. ועיין גם ברמב״ן.
2. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם, שכבר בדיבורו הראשון בפסוק הקודם ״זאת אות הברית״ הראה לו את צורת הקשת. וא״כ המשמעות היא – ״קשתי״ הזאת שעשיתי עתה...
3. התחבטות כל הראשונים בעקבות דעת חכמי המחקר (היונים) הטוענים שהופעת הקשת היא תופעה טבעית הקשורה למפגש שבין קרני השמש והאויר הלח. ועיין בזה ברמב״ן ׳ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים׳... והרמב״ן מסביר היטב ע״פ תפיסה זו את לשון הפסוק ״נתתי״ לשון עבר ׳כבר נתתי׳, כי היתה כבר מתחילה מבריאת העולם. אך רבינו דורך בדרכו של הראב״ע שמסביר ״נתתי״ = ׳נתתי עתה׳, ומסביר הראב״ע, וז״ל: אילו היינו מאמינים בדברי חכמי יון שמלהט השמש תולד הקשת, יש לומר כי השם חיזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין, עכ״ל, והסכים עמו הרד״ק. רבינו הולך בכיוון זה שעתה הטביע הקב״ה בטבע העולם שתופיע הקשת תמיד בעת זוהר החמה.
4. רבינו יסביר עתה את משמעות המשך הפסוקים, כשחלקם נראים כפולים ומיותרים, כפי שהתקשו גדולי הראשונים.
את קשתי נתתי. חז״ל הזכירו ברכה על הקשת והפלא שברכה זו נזכרת בס׳ חכמת בן סירא פ׳ מ״ג י״ב).
[השמטה: את קשתי נתתי. ידוע מ״ש רמב״ן על התורה פ׳ נח, ואנחנו בעל כרחנו נאמין לדברי היוני, זה כתב חכם ישראלי מקובל מכח האמת המדברת על לבו, ולהפך גאות ישמעאלי תשפילנו, הוא אבן סינא הביא דבריו אהובינו החכם שלמה מונק Melanges de phil. Juive et Arabe 317. וז״ל ״מה שכתב על זה אריסטו אינו מספיק כי הוא מלא שקר וסכלות״.]
את⁠־קשתי נתתי – יש מפרשים1 הסוברים, כי הקשת נתהוותה לראשונה אחר המבול, כתוצאה של שינויים אטמוספיריים שחלו אז. אך אין צורך בכך, כי אפשר בהחלט לפרש כרמב״ן ורלב״ג כי ״הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם״.⁠2 ובאשר לטעם האות הזה, הרי זו קשת הפוכה, ״כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאילו מן השמים מורים בו... אבל עשאו בהיפך מזה, להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים״ וכו׳.⁠3 אות היא, שאין עוד איבה בין ה׳ והאדם, ושהאור — החיבה — התגבר על העננים הקודרים.
1. עיין ראב״ע פסוק י״ג (המ׳).
2. רמב״ן לפסוק י״ב (המ׳).
3. רמב״ן לפסוק י״ב (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥יא עָנָ֖ן עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃
When I make clouds on the earth, the bow will be seen in the cloud,
א. בְּעַֽנְנִ֥י ל=בְּעַֽנְנִ֥י בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[פו] 1והיה בענני ענן על הארץ וגו׳, ר׳ יודן בר סימון לאחד שהיה בידו קלוב רותח, ביקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. (בראשית רבה ל״ה).
[פז] 2והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. מלמד שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. (פס״ז נח).
1. קולב רותח, קרדום רותח. ובמנח״י גורס סולת רותח וכ״ה בפי׳ הרמב״ן, ודורש והיה בענני ענן להביא מבול על הבריות אשיבנו על הארץ ולא על האדם (פי׳ ב״ר) ועי׳ ברקאנטי וציוני.
2. ב״ר פצ״א, ועי׳ ירושלמי שבח פ״ו ה״ו. (מהרש״ב) ומובא מאמר זה בפענח רזא מס׳ טוב, וצ״ל לקח טוב שהוא הפס״ז, וכ״ה בפי׳ הר״י מווינה סתמא. ונראה כוונת המאמר עפ״ד הב״ר לעיל מאמר פו. בענני ענן להביא מבול, ובפירש״י כאן להביא חשך. וזה הפי׳ בענני ענן שאז נקרא שעת סכנה והשטן מקטרג להביא מבול.
וִיהֵי בְּעַנָּנוּתִי עֲנָנָא עַל אַרְעָא וְתִתַּחְזֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא.
At a time when I bring a cloud over the earth, the [rain]bow will be seen in the cloud.
ויהי כד יהוון ענניא פרסין עלא ארעא ותתחמי קשתא בעננא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון ענניא פרסין על״) גם נוסח חילופי: ״יפרוס ענני על״.
ויהי כד אפרוס ענני יקרא עילוי ארעא ותתחמי קשתא ביממא עדלא יטמע שימשא בעננא.
And it shall be that when I spread forth My glorious cloud over the earth, the bow shall be seen in the day (time), while the sun is not sunk (or hidden) in a cloud.
וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן בַּר סִימוֹן לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קָלוּב רוֹתֵחַ, בִּקֵּשׁ לִתְּנוֹ עַל בְּנוֹ וּנְתָנוֹ עַל עַבְדּוֹ.
וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן – לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קָלוּב רוֹתֵחַ בִּקֵּשׁ לִתְּנוֹ עַל בְּנוֹ וּנְתָנוֹ עַל עַבְדוֹ.
מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי בַּעֲלֵי רָאתָן עַד אַרְבַּע אַמּוֹת רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לָא הֲווּ אַכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהוּא מָבוֹי. רַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרִיךְ בְּהוּ וְעָסִיק בַּתּוֹרָה אָמַר: ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״, אִם מַעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ אֲגוּנֵי לָא מַגְנָא כִּי הֲוָה קָא שְׁכִיב אָמְרֵי לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, אָזִיל עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אָזַל אִתְחַזֵּי לֵיהּ, אַמֲר לֵיהּ, אַחֲזֵי לִי דוּכְתָּאי אֲמַר לֵיהּ, לְחַיֵּי אַמֲר לֵיהּ, הַב לִי סַכִּינָךְ דְּלָא מִבַעֲתֵת לִי בְּאֹרְחָא יַהֲבֵיהּ נִיהַלֵיהּ, כִּי מָטָא לְהָתָם דַלְיֵיהּ וְקָא מַחְוֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ, דַּלְיִין טְפֵי פּוּרְתָּא, דַּלְיֵיא. שָׁוַאר נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיה אֲמַר לֵיהּ, שְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתִינָא אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי אִיתְּשׁוּל עַל שְׁבוּעֲתֵיה נִיהֲדַר, וְאִי לָא לָא נִיהֲדַר, אֲמַר לֵיהּ, הַב לִי סַכִּינָאי, לָא הֲוָה קָא יָהִיב לֵיהּ נַפְקַת בְּרַת קָלָא, אֲמַר, הָבִי נִיהַלֵיהּ דְּמִבָּעְיֵיה לִבְרִיָּיתָא מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ, פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוָאי, אָזַל אֶשְׁכַּח לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דַּהֲוָה יָתִיב עַל תְּלֵיסַר תַּכְתְּקֵי פִּיזָא אַמֲר לֵיהּ, אַנְתְּ הוּא בַּר לֵיוָאִי, אַמֲר לֵיהּ, אִין, נִרְאַתָה הַקֶּשֶׁת מִיָּמֶיךָ, אַמֲר לֵיהּ אִין, אַמֲר לֵיהּ, אִם כֵּן אֵין אַתְּ בַּר לֵיוָאי וְלָא הִיא וְלָא מִידִי וְהָא דְּאָמַר הָכִי סָבַר לָא אִחְזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשָׁאי.
ויכון אד׳א גימת גמאמא עלי אלארץ׳ ט׳הרת אלקוס פי אלגמאם.
ויהיה כאשר אעביר עננים על הארץ ונראתה הקשת בענן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אבענני ענן – כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם.
א. ד״ה ״בענני ענן״ מופיע לאחר פסוק ט״ז בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ברלין 1221, פירנצה III.3, פריס 155, פריס 157. הוא מופיע לפניו בכ״י ליידן 1, פריס 156.
בענני ענן WHEN I BRING A CLOUD – When I have it in mind to bring darkness and destruction upon the world.
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן1מלמד שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
1. מלמד שאין השטן מקטרג. ב״ר פצ״א מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ועי׳ ירושלמי שבת פ״ב מ״ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בענני – קל הנון הראשון. והיה ראוי להדגש בעבור שהוא מהבנין הכבד, כמו: בדברי עמךא (שמות י״ט:ט׳).
ונראתה הקשת – אלו היינו מאמינים בדברי חכמי יון: שמלהט השמש תיולד הקשת, יש לאמר: כי השם חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין.
א. בכ״י פריס 177: אתך.
WHEN I BRING CLOUDS OVER THE EARTH. The nun of be-aneni (when I bring clouds) does not have a dagesh even though it is a pi'el and therefore should have a dagesh in the middle radical of the root, as in when I speak (be-dabberi) with thee (Ex. 19:9).⁠1
AND THE BOW IS SEEN IN THE CLOUDS. If we would believe what the Greek scholars tell us, that the rainbow is produced by the sun's flames, then we must assume that after the flood God strengthened the sun's light.⁠2 This is the way that a person who understands the sciences will interpret this verse.
1. The bet of dabberi has a dagesh. Ibn Ezra reads, be-dabberi ittakh. However, Ex. 19:9 reads, be-dabberi immakh. According to Vat. Ebr. 38 the reference is to Ezek. 3:27. However, here, too, the quote is not exact. If not a scribal error, it shows that Ibn Ezra quoted verses from memory.
2. According to Ibn Ezra the rainbow was created after the flood. Hence he believes that God now strengthened the sun's power so that its rays would produce a rainbow.
בענני – רפה להתחברות שנים נו״נין, כמו: הללו את י״י (תהלים קי״ז:א׳).
והיה בענני ענן – אני אענן על ידי סבות אמצעיות שצויתי.
בענני – קל הנו״ן, ורבים מהדגוש יבאו קלים, ואמר ענן אחר בענני לחזק הפעולה כמו: מקרקר קיר (ישעיהו כ״ב:ה׳), ותשרש שרשיה (תהלים פ׳:י׳), ויצם דוד צום (שמואל ב י״ב:ט״ז), והדומים להם רבים.
ונראתה – לבני אדם.
והיה בענני ענן, I will place clouds for a variety of reasons.
בענני, this word, though without the dagesh in the letter נ is in the conjugation kal. It is not at all unusual that it appears without the dagesh. The reason why God repeats the word ענן having already said that He speaks of having provided clouds, is to underline the importance of that activity, just as the line מרקר קיר, “tumult and din” in Isaiah 22,5 or ותשרש שרשיה in Psalms 80,10 “and uprooted its roots.”
ונראתה, it will be seen by people.
ונראתה הקשת – בלא חצים ויתר להראות דרך שלום.⁠1
1. עיינו במקבילות בהערה בפסוק הקודם.
ונראתה הקשת, "when the rainbow becomes visible;⁠" the fact that the bow appears without arrows appearing at the same time, is to serve as reassurance to the beholder.
והיה בענני ענן כו׳ – מכאן (ירושלמי שבת ב:ו, רש״י בראשית מב:ד ד״ה פן יקראנו אסון, מד:כט ד״ה וקרהו אסון, דברים כג:י ד״ה כי תצא מחנה ונשמרת) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. טוב.
הקשת כו׳ – ג׳ פעמי׳ קשת בפרשה (ט:יג, ט:יד, ט:טז). נגד ג׳ מראות שבקשת. אדום ולבן וירוק. וכן בנר.
והי׳ בענני ענן וגו׳ – מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, טוב.
ג׳ פעמים קשת בפסוק נגד ג׳ מראות שבו אדום לבן ירוק וכן בנר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

והיה בענני ענן – מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
והיה בענני ענן, "it will be whenever I wish to bring darkness and destruction etc.⁠" This proves that Satan goes into high gear whenever disaster is around.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ופירש הענין ואמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה כו׳ – ירצה בענני ענן קצתי על הארץ אשר אז נראתה הקשת בענן מה שא״א זה בהיות כל הארץ מעוננת.
בענני ענן כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם. דאי בענני מטר קמיירי מאי וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד מבול דקאמר דמשמע שלולא זה היה מביא מבול לעולם:
(יד-טו) והודיעו עוד שאותה מראה הקשת הנרשמת בענן והנה נראה ליושבי הארץ כי עין בעין יראו את הקשת ויבטחו בה׳ שהוא זוכר את בריתו והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת וגו׳ וזכרתי וגו׳ והנה מראה הקשת כמו שביארתי אינה כי אם תמונת הקשת הנרשמת בענן מפאת הנצוצות והנה נקראת קשת לפי שהתמונה ההיא הנראת היא חצי עגולת רושם השמש שלמעלה מן הארץ כי חציה האחר היא למטה מן הארץ כמו שהתבאר בטבעיות והיא נעשית כעין קשת גבורים ואפשר שהשמש תאר הכתוב בכאן בשם קשת כי הנה הקדמונים כלם היו קוראים לנצוצות השמש חצים ולשמש קשת האל לפי שהשמש יוצאים הנצוצות ממנו כיציאת החצים מקשת הגבור ובהם יפעל ההויה וההפסד בכל הארץ וגם בכתבי הקדש נקראו כן (חבקוק ג׳ י׳) לאור חציך יהלכו. ועל נצוץ השמש המזיק נאמר מחץ יעוף יומם מסכים למ״ש יומם השמש לא יככה כי בנצוצות השמש יכה השם בשפלים כגבור בחצי קשתו. ואפשר שעל השמש עצמו אמר הנביא עריה תעור קשתך כי השמש יגלה הדברים באורו ומזאת הבחינה יקרא קשת עם היות שבבחינת הש״י שהוא אדניו יקרא שמש כלומר משמש ועובד. והסתכל שבאו בענין הקשת ג׳ פסוקים הראשון את קשתי נתתי בענן ובזה הודיע כמו שביארתי שדקדק העננים בטבעם עד שיקבלו רושם תמונת השמש כי זה היה ענין הברית באמת שמשם והלאה תמיד יהיו מקבלים העננים הנכחיים לשמש התרשמות תמונתו בהם וזה היה חדוש גדול בברית והותרה בזה השאלה הט״ו.
והפסוק הב׳ באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וכמה מהחכמה כלל המאמר הזה שהודיעם שאותו התרשמות הנעשה בענן יראה לפעמים לעיני יושבי הארץ זה יהיה בעננו ענן על הארץ ר״ל כשיתעבה האויר הקרוב אל הארץ ויתענן שאז להיות מטבע הענן יתפשט התרשמות הקשת ההוא אשר בענן אליו עד הגיעו אל הארץ ואז לקורבתו ישלוט העין בו כי מראית הקשת הם כ״כ רוחניים ודקים שלא יתפוש בהם הראות בהיותם רחוקות מן הארץ במחוז העננים העליונים אשר בחלק הב׳ מהאויר כי הקשת הנרש׳ שם לא יראה ליושבי הארץ אלא בעננו ענן ר״ל כשהאויר יתענן ביד הגיעו לארץ שאז יתרשם הקשת בכלו וישלוט בו עין הרואים וכל זה כלל באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. וביאר עוד באמרו והיה בענני ענן שלא יהיו עוד עננים כוללים על כל הארץ כי אז א״א שיתרא׳ לנו הקשת אבל יהיה חלק מהארץ מעונן וחלק בלתי מעונן לפי שאז הנצוצות בו בנכחיות הענן ותתרשם בו תמונת השמש כמו שהתבאר בטבעיות והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ר״ל שתמיד יהיה הענן קצתי לא כולל וכמה היה האות הזה מתיחס לעניני בני אדם כי כמו שראה הש״י בחכמתו שמשם והלא׳ לא ישתתף מין האדם כלו בחטא א׳ כולל עם היות שיחטאו קצתם כסדום ובנותי׳ ככה יהיה ענשם קצתי בארץ זולת ארץ בענין המטר על חלקה אחת תמטר ועל חלקה לא ימטיר עליה לא כולל ומשותף לכל המין והוא אמרו ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וכבר אחז״ל (כתובות ע״ז) שבדורו של ר׳ שמעון בן יוחאי ור׳ יהושע בן לוי לא נראתה הקשת. ורצו בזה שהם היו מגינים על דורם ומצילים אותם מהעונש המסודר מפאת העננים ולכן לא היו מתפשטים העננים להראות הקשת בימיהם על הארץ לא שיכחשו היותו בעננים העליונים הבלתי נראה. הפסוק הג׳ הוא אמרו והית׳ הקשת בענן וראיתי׳ לזכור ברית עולם וענין הפסוק הזה אצלי הוא לבאר ענין הקשת בהיותו בלתי נראה מיושבי הארץ והוא כאומר אע״פ שלא תראו הקשת כמו שאמרתי ונראת׳ הקשת בענן לא תחשבו מפני זה שאינ׳ נרשמת בענן ושנעדר אות הברית אין הדבר כן כי ידוע תדעו שתמיד יהיה הקשת בענן ר״ל נרשמת אותה תמונ׳ בעננים העליונים השוכנים בחלק השני מהאויר הנכחיי׳ לשמש.
בענני ענן – כי לא תראה הקשת בזולת ענן עכור עב אחרי הזך והלח.
בענני ענן, a reminder that the rainbow will not be visible unless there are dark clouds in the sky after the atmosphere had been very moist.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כשתעלה מחשבתי וכו׳. דאין לפרש ״בענני ענן״ כמשמעו, דכמה פעמים יש ענן ואין הקשת נראה, אלא על כרחך פירוש ״בענני״ – כשתעלה במחשבתי להביא פורענות:
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן – בענין הקשת רבו הדיעות ונסתפקו בו מפרשים שלימים וכן רבים, כי לפום ריהטא משמע שהקשת נתחדש עתה ומורה על הברית החדשה אחר כרת ה׳ עם כל חי, ועינינו הרואות שהקשת דבר טבעי נולד מן השמש כשתכה באויר הלח. ומהרי״א פירש שגם קודם זה היה הקשת יוצא מן נצוצי השמש אך שלא היה נראה לבריות כלל לא בעננים ולא באויר כי מתחלת הבריאה היו האדים עולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ כמ״ש (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה. שאפילו אד אחד לבד העולה מן הארץ היה בו כדי להשקות את כל האדמה ולגודל ריבוי המים ההם שבאויר לא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בה עד שלא היה מתרשם הקשת לא בעננים ולא באויר וזה היה סבת המבול, ר״ל רבוי המים שבתוך האדים. וברחמי השם יתברך אחר המבול המעיט את האדים וזיכך את האויר עד שהיו נצוצי השמש יכולין לעבור את האויר, ואז נראתה הקשת בענן לבריות וזה להם לאות על מיעוט המים באויר באופן שלא יבא על ידם עוד מבול לשחת כל בשר ומה שנאמר וראיתיה לזכור ברית עולם. פירוש כמו והראיתיה, כמו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, פירש הרמב״ם כמו עתה הודעתי. ולדעה זו נטה גם הרמב״ן זולת שכתב שמתחלה נראה הקשת באויר ולא בענן ואחר המבול נראה גם בענן. וקשה על פירושם ממה שארז״ל (ירושלמי ברכות סה. בבלי כתובות עז:) שבימי ר״ש בן יוחאי וריב״ל לא נראה הקשת וא״כ חזר האויר לקדמותו ואחר מותם חזר להיות זך ודק כבראשונה ואלו הם דברים זרים אצל השכל לקבלם שישתנה האויר בכמה זמנים.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת ולא אמרו שלא היה קשת כלל אלא ודאי היה קשת ולא נראה לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו ולא השתדלו לראותו ע״כ לא נראה, כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה כי סר צלם ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת והיו מסתכלין אחריו אם לא נשתנו האדים בחטאם לחזור לכמות שהיו קודם המבול ותמיד היו עיניהם נשיאות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם אבל החסידים הללו רשב״י וריב״ל שהיו מגינים על בני דורם עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו שזכותם יעמוד להם להגין בעדם ע״כ לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה׳ לכל בשר אחר המבול.
וזש״ה והיה בענני ענן על הארץ – פירש״י כשאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם כו׳, מה ראה רש״י על ככה לפרש בענני ענן על חשך ואבדון שמא הוא ענן של מטר כפשוטו אלא ודאי שקשה לרש״י שאם פירושו ענן של מטר משמע בכל ענן של מטר יהיה הקשת נראה וזה אינו שהרי בדורן של צדיקים אין הקשת נראה. אלא כך פירושו בזמן שאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם וזה דווקא בזמן שאין צדיקים מצוין בעולם, אז ונראתה הקשת בענן שהבריות יסתכלו בקשת ויתלו עיניהם אל אות זה כי בו המה בטוחים שלא יביא מבול לעולם. וזש״ה וראיתיה לזכור ברית עולם. אני נותן עיני באות ברית אשר נתתי לכל בשר שלא להביא מבול אף בדור שכולו חייב הראויים להביא עליהם חשך ואבדון אבל בזמן שאין אני חושב להביא חשך ואבדון דהיינו בזמן שצדיקים מצויים בדור אז לא נראתה הקשת בענן כי לא יסתכלו הבריות אחריו גם אנכי רואה מעשה הצדיקים ומונע את מדת הדין מלהביא חשך ואבדון ואין אני צריך ליתן עיני באות ברית הקשת. ואולי שהוא ע״ד ארז״ל (חגיגה טז.) כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו שהיו זוכין ומזכין את בני דורם ומנעום מלהסתכל בקשת על כן לא נראה הקשת בימיהם כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם אע״פ שבאמת היה קשת בכל דור ודור כי הטבע לא ישתנה וגם פירוש זה נכון. וענין זכוך האדים שהזכרתי הוא קצת ראיה למה שכתבתי למעלה שע״י המבול נתרכך קישוי וחוזק הארץ. וזה סבה לרפיון האדים ומיעוטן.
בְעַֽנְֿנִי: בס״ס ובהללי הנו״ן בשוא לבד, ובזנבוקי בשוא ופתח, כ״כ א״ת. ונ״ל שזהו חילוק בספרי׳ בתיבות שיש שתי אותיות דומות, כמו שכתבתי1 בפ׳ לך לך, על פסוק ואברכה מברכיך, ע״ש. וכתב רד״ק2 כי הוא פועל הדגוש, והוקל שלא כמנהג. [בְּעַֽנְנִ֥י].
1. כמו שכתבתי: מ״ש בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳).
2. רד״ק: ראה שרשים, ענ״ן, 271 ע״א.
להביא חשך כו׳. דעת רש״י לפרש דהאי בענני ענן לא עננים ממש קאמר כלום אם ראוים אתם למבול ותעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון בעולם ונראה הקשת בענן וזכרתי וגו׳ ולא יהי׳ עוד וגו׳ אבל אי פירוש עננים ממש למה אמר ולא יהיה עוד המבול למים וכי בשביל שיהי׳ עננים על הארץ ראוים הם למבול: נ״ל דיוקו דרש״י הוא מדכתיב ענן על הארץ שייחס ענן על הארץ וכי מה שייכות יש לענן על הארץ הל״ל בענני ענן בשמים ל״פ שאינו לשון ענן ממש אלא חושך וכו׳ על הארץ ר״ל על העולם. [מהרמ״ש]:
To bring darkness... Rashi holds that "When I bring clouds" does not means actual clouds, rather: "If you are deserving of a Flood, and it enters My mind to bring darkness and destruction to the world, then the rainbow will be seen in the 'clouds' [i.e., the darkness] and I shall remember My covenant.⁠" [And therefore,] "Never again will flood waters destroy all flesh.⁠" But if the verse meant actual clouds, why then would it say, "Never again will flood waters destroy all flesh,⁠" [implying that if not for the rainbow, they would be punished]? Why should they be deserving of a Flood just because there are clouds over the earth? [Alternatively,] it seems that Rashi knew this because it is written, "Clouds over the earth,⁠" connecting the clouds to the earth. But in fact, clouds are not connected to the earth! It should say, "When I bring clouds in the heavens.⁠" Thus Rashi explains that it is not actual clouds, rather "darkness and destruction" regarding the world. (R. Meir Stern)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הַקֶשֶׁת בענן – יאמר הַקֶשֶׁת שבענן שיהיה אות על קיום הברית, אל תחשוב שהוא דבר מכוסה ונסתר, לא תראנו עין רואי.⁠1 אבל בעתיד אמטיר גשם על הארץ, [ש]⁠לא כמו בימי המבול [שהיו] עננים רבים לאין מספר המכסים השמים, ואין אור השמש נראה בהן. אבל [בעתיד] בענני ענן על הארץ ביום הגשם ״ונראתה לכם הַקֶשֶׁת בענן״, ובעיניכם תראו הַקֶשֶׁת שאני מייעד אותו לכם לאות. והאות הזה מכוון לענין שהבטיח עליו, ומורה שאין הגשם היורד בא להשחית הארץ, אבל בא מדרך הרחמים להצמיח ולגדל. כי תמונת השמש וְאוֹרָהּ נראין בענן, והאור [הוא] טוב ומתוק2 לעיני הבריות.
1. מליצה על פי איוב ז, ח.
2. מליצה על פי קהלת יא, ז.
והיה – ובכן (אלזא מיטהין), וכן כל ״והיה״, עמד טעמו בו.⁠1 ויש שמשמעו אבל אם יארע (פאלס אבער) וכו׳, והיה כי יאמר אליך לא אצא וגו׳ (דברים ט״ו:ט״ז), והיה אם לא חפצת בה וגו׳ (דברים כ״א:י״ד). ובמעשה שהיה כבר, משמעו כל פעם ופעם, והיה כאשר ירים משה וגו׳ (שמות י״ז:י״א), והיה אם נשך הנחש וגו׳ (במדבר כ״א:ט׳), והיה בכל יחם וגו׳ (בראשית ל׳:מ״א). ומעתיק חדש דלג כל ״והיה״ כשפת יתר.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ח:י״א.
והיה בענני – בכל פעם שתראו הקשת בענן שאביא על הארץ ביום הגשם, תשכילו ותבינו כי אני השם זוכר הברית אשר ביני וביניכם, והמטר אשר אמטיר בעת ההיא לא ירבה כ״כ עד שיהיה המים למבול, אלא יהיה מעט לרוות את הארץ ואח״כ יחדל, וזה טעם שבחר השם בקשת להיות לאות ברית, ולא בחר בדבר אחר, כי הקשת יבא תמיד בזמן המטר כמאמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳ כ״ח), ואז לא יפחדו עוד בני אדם שהשם יביא שנית מבול לעולם, כי בראותם הקשת יזכרו הברית:
והיה בענני ענן על הארץ – ר״ל וזה יהיה בשני אופנים שמציין, אופן אחד ונראתה הקשת בענן. ואופן השני והיתה הקשת בענן, שבעת שיהיה הדור זכאי אז ירדו גשמים כדרכן, שתיכף שיעלו אדים כדי הצורך למקום, עבים יריקו את המטר על הארץ בעתו תיכף, ואז לא יתאספו עננים רבים עד שיכסו את כל כדור הארץ סביב, וירדו בכל מדינה ומדינה בעת הצורך, ואז יראה הקשת בענן. כי במקום שיכלו העננים והשמש תזרח כנגדם, יראה הקשת בהכרח במקום ההוא לבני אדם. ולפעמים כשאין הדור זכאי ועצר את השמים ולא יהיה מטר זמן רב, ואח״כ כשירדו גשמים השמים התקדרו עבים בכל כדור הארץ סביב, וכמו שהיה קודם המבול שלא ירד הגשם רק אחת לארבעים שנה, שבעת שירד היה הגשם בכל סביבות הכדור, שבזה יש התחלה למבול, בכ״ז אז והיתה הקשת בענן, ר״ל לא יהיו עבים גסים ושחורים עד שבעת יפיצו מימיהם הרבים יהיה מבול, רק יהיו עננים דקים שיתפלשו ניצוצי השמש בהם ויתהוה בהם הקשת, והגם שלא יתראה אז לבני אדם, בכ״ז יהיה לו מציאות בענן ויוחק הקשת בצד שלמעלה, ובזה יאמר והיתה הקשת בענן, וז״ש והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. ר״ל בעת שלא יהיה עצירת גשמים והענן יהיה רק על מדינה אחת, שאז יתראה הקשת לבני אדם בצד שיכלה הענן ויעמוד נוכח השמש, אז –
ונראתה הקשת בענן: לפירוש המפרשים כל המאמר כפול, וגם לשון המקרא בפסוק ט״ז ״בין אלהים״1 קשה, ועיין רמב״ן2. וגם לשון הברכה שקבעו חז״ל ׳זוכר הברית, ונאמן בבריתו וקיים במאמרו׳ מיותר3. אלא כך הענין, דמשמעות ״ונראתה הקשת״ היינו שנראתה כרגע ונתכסתה מיד4, וכדומה לזה להלן (מה,כח)5, ואמר הקב״ה אם יהיה6 בשעת הענן נראתה הקשת כרגע,
1. שלא אמר ׳ביני׳. ורש״י הביא שם בשם חז״ל ׳בין מדת הדין של מעלה׳...
2. שהאריך להסביר את דברי חז״ל אלו ׳בין מדת הדין של מעלה׳ על דרך האמת.
3. מספיק היה לומר ׳זוכר הברית׳.
4. לא זכינו להבין מאין שאב זאת רבינו, הרי כאן מדובר על שורש ׳ראה׳ מבנין נפעל המופיע בצורת עבר עם וי״ו ההיפוך, כאילו נכתב ״ותיראה הקשת״, והיכן יש כאן משמעות של היראות לזמן קצר. וראייתו מלהלן מה,כח כלל לא הכרחית – ״אלכה ואראנו בטרם אמות״, עיי״ש. האפשרות היחידה היא שרבינו הוציא את מסקנתו מההשוואה בין פסוקנו לפסוק הבא ״והיתה הקשת״ שמשמעותו עמידה לתמיד ולזמן רב, ועיין.
5. ״רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות״.
6. מצב, שבשעת...
את קשתי נתתי בענן – אף אם לא נניח שלא ירד מטר עד המבול (עיין מה שכתבתי בראשית ב׳:ה׳א), אין אנו צריכים לומר שהקשת נבראת עתה מחדש להיות לאות ברית בין ה׳ ובין הארץ, ואתן בענן אין כתיב כאן רק נתתי, כלומר בחוקקי חקי הטבע גזרתי שתבא לפעמים הקשת בענן, ומעתה היא תהיה לאות ברית, והיה בענני ענן ותֵראה הקשת וזכרתי את בריתי.
א. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״ב״.
בענני ענן – כלומר כאשר אני מענן (בנין פיעל), כאשר אעשה עננים.
ונראתה וגו׳ – כל זה שייך עוד למשפט הרישא, ואילו משפט הסיפא מתחיל במלה ״וזכרתי״, בפסוק הבא.
ונראתה ... וזכרתי... וראיתיה לזכר – ביטויים אלה הם לכאורה קשים, שכן משתמע מהם כאילו זקוק הוא ית׳ לסימני זכרון כדי לזכור בריתו. אולם התבוננות מה תבהיר את הענין לגמרי.
מצינו מעין זה גם בקשר למכת בכורות, שם נצטוו בני ישראל ״ולקחו מן⁠־הדם ונתנו על⁠־שתי המזוזת״ וגו׳, וזאת למען ״והיה הדם לכם לאות על הבתים... ופסחתי עליכם״ וגו׳.⁠1 והרי אין ה׳ זקוק לסימני זכרון, והרי הוא יכול לזכור בריתו בלעדיהם ויכול גם לחוס על בתיהם של ישראל בלעדיהם. והענין הוא שאות זה איננו מיועד לה׳ בלבד. אילו כך היה, לשם מה נחוץ שהקשת תיראה לו לאדם? אם אות היא לו ית׳ בלבד, למה לא תהא בלתי נראית לאדם?
מכאן שהכוונה היא, כי על האדם לדעת שעתה, בשעה זו, זוכר ה׳ את בריתו.
משום כך ביקש ה׳, שאות הנראה לעין האדם תזכיר לו ית׳ את בריתו, והוא יזכור בריתו רק עם הופעת אור זה, למען יכירו גם בני התמותה בהנהגתו את העולם וידעו, שעל קיומם עליהם להודות לחסדו בלבד. בדומה לכך בקש ה׳ במצרים מעשה מבני ישראל, עשיית אות אשר תניענו למנוע המשחית מבתיהם, למען ידעו שההצלה באה להם הודות לציותם למצוותיו. הווה אומר, אין הקב״ה צריך להזכרה, אך הוא רוצה בהזכרה זו ורוצה להעמיד להם לבני ישראל רוח והצלה רק בעקבותיה.
והיתה הקשת וגו׳ – הרי זו חזרה מודגשת על כי אכן רוצה ה׳ להיזכר בבריתו באמצעות הקשת.
בכל⁠־בשר – זוהי תמורה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת⁠־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל⁠־בָּשָֽׂר׃
and I will remember my covenant that is between me and you and all living creatures of all flesh, and the waters will not again become a flood to destroy all flesh.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[פח] 1ולא יהיה עוד המים למבול. מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל שירדו גשמים אמרו לו כשם שהתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהן וילכו להם, אמ׳ להם צאו וראו אם עמד אדם על קרן אפי׳ משקשק את רגליו בנחל קדרון אני מתפללין שלא ירדו גשמים, אבל בטוחין אנו שאין המקום מביא מבול לעולם שנא׳ ולא יהיה עוד המים למבול. (תוספתא תענית פ״ב).
[פט] 2כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל, הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר (תהלים כ״ט:ג׳) קול ה׳ על המים אל הכבוד הרעים. כששמעו בבליים את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו, כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו, אמר להם והלא כבר נאמר ולא יהיה עוד המים למבול, אמר לו אם כן ה׳ יברך את עמו בשלום. (ספרי דברים שמ״ג).
[צ] 3וזכרתי את בריתי אשר בני וביניכם, גדול הוא הברית שעומד לעולם, שעומד לאבות, שעומד לישראל, שעומד לדוד ולזרעו. (פס״ז נח).
[צא] 4וזכרתי את בריתי. שנעשה ענן על הארץ אזכור בריתי שכרתו עמכם, ואראה לכם הקשת בענן, ותדעו שאני זוכר הברית שלא יהא מבול לשחת כל בשר. (מדרש אגדה נח).
1. כ״ה הגי׳ ע״פ הנדפס מכתי״ע.
2. מובא בילק״ש ח״א רמז תתקנא. וח״ב רמז תש״ו בשינוים, ובילקוט המכירי תהלים כט, יד. מסיים אמרו לו ומה הקול הזה, א״ל ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום ואין עוז אלא תורה שנא׳ עמו עוז ותושיה, א״ל א״כ ה׳ יברך את עמו בשלום.
3. עי׳ לעיל מאמר עו.
4. עי׳ לעיל מאמר פז. ולק׳ מאמר צב. בבאור.
וּדְכִירְנָא יָת קְיָמִי דְּבֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּסְרָא וְלָא יְהֵי עוֹד מַיָּא לְטוֹפָנָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא.
I shall remember My covenant that is between My Word and you, and between every living soul in all flesh, that never again will flood waters destroy all flesh.
ואדכר ית קיימיא בין ממרי וביניכון ובין כל נפש חיה בכל בשרא ולא יהוי תוב מיא למבולא לחבלאב כל בשראג.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב מיא למבולא לחבלא״) גם נוסח חילופי: ״עוד מים למבול למחבלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בשרא״) גם נוסח חילופי: ״ארעא״.
ודכירנא ית קיימי דבין מימרי וביניכון ובין כל נפשת חיתא בכל ביסרא ולא יהי תוב מיא לטובענא לחבלא כל בישרא.
And I will remember My covenant which is between My Word and between you and every living soul of all flesh, that there shall not be the waters of a flood to destroy all flesh.
וזכרתי את בריתי – וכי יש שכחה לפניו שצריך לקשת לזכרון. אלא מפני שמדה״ד מקטרגת על רשעי עולם. ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, כל בשר אינו משחית, הא קצת בשר משחית, וזו היא שאמרו מ׳ יום בכל שנה היו המים עושים רושם בעולם עד שעמד שלמה ובנה ביהמ״ק ופסקו אותם מ׳ יום שנאמר ובשנה האחת עשרה לירח בול (מלכים א ו׳ ל״ח) מהו בירח בול, מבול חסר מ׳ כנגד מ׳ יום שפסקו מן העולם.
וזכרתי את בריתי – שנעשה ענן על הארץ אזכור בריתי שכרתי עמכם, ואראה לכם הקשת בענן, ותדעו שאני זוכר הברית שלא יהא מבול לשחת כל בשר.
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל – אָמַר רַב אֶלְעָזָר, לַאו שְׁבוּעָה הֵן שְׁבוּעָה, בִּשְׁלָמָא לַאו שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל וּכְתִיב (ישעיהו נ״ד:ט׳) ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״, אֶלָּא הֵן שְׁבוּעָה הִיא מִנָּלָן, סְבָרָא הוּא מִדְלַאו שְׁבוּעָה הֵן נַמִּי שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא דְּאָמַר לַאו לַאו תְּרֵי זִמְנֵי, וְהוּא דַּאֲמַר הֵן הֵן תְּרֵי זִמְנֵי, דִּכְתִיב (לעיל פסוק יא) ״וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר״ ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל״ וּמִדְלַאו תְּרֵי זִמְנֵי, הֵן נַמֵּי תְּרֵי זִמְנֵי.
רַבִּי אוֹמֵר: מַבּוּל שֶׁל כָּל בָּשָׂר אֵין. אֲבָל מַבּוּל שֶׁל יְחִידִים יֵשׁ. כֵּיצַד, נָפַל לַיָּם וָמֵת טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּמֵת זֶהוּ מַבּוּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵין מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל אֵשׁ וְגָפְרִית מֵבִיא כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּבָא עַל סְדוֹמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אַבָל מַבּוּל שֶׁל דָּבָר מֵבִיא עַל עַכּוּ״ם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נוֹעַם וָאֶגְדַּע וְגוֹ׳ וְתּוּפַר (בְּרִית) בַּיּוֹם הַהוּא״.
אִי כְּתִיב וְלֹא יִהְיֶה מַיִם לְמַבּוּל וְשָׁתַק, הֲוָה אֲמִינָא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל שֶׁל מַבּוּל אֵשׁ מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בָאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט״, כְּתִיב לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר, לֹא מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ וְלֹא מַבּוּל שֶׁל מַיִם.
וד׳כרת עהדי אלד׳י ביני ובינכם ובין כל נפס חיה לכל בשרי ולא יציר אלמא איצ׳א טופאנא ליהלך כל בשרי.
וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה לכל בשר, ולא יהיו המים עוד למבול להשחית כל בשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם – גדול הוא הברית שעומד לעולם. שעומד לאבות. שעומד לישראל. שעומד לדוד ולזרעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מלת יהיה עם המים – איננה ראיה כי המים לשון יחיד, וכן: ויהי אנשים (במדבר ט׳:ו׳).
[AND THE WATERS SHALL NO MORE BECOME.] The use of the singular yiheyeh (shall become) with mayim (waters) does not prove that mayim is singular.⁠1 We find the same word used with a plural in But there were (va-yehi)⁠2 certain men (Num. 9:6).
1. See Ibn Ezra's comment on Gen. 1:14.
2. Va-yehi is singular.
וזכרתי – דברה תורה כלשון בני אדם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, וכן: וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא כ״ו:מ״ב), לזכר ברית עולם (בראשית ט׳:ט״ז), ואת הארץ אזכר (ויקרא כ״ו:מ״ב), והדומים להם, הכל הוא דרך משל כלשון בני אדם.
ולא יהיה עוד המים – כמו: כי יותן מים (ויקרא י״א:ל״ח).
למבול – שיהיו לרוב עד שיקראו מבול. ומלת מבול – פרשנוה.
וזכרתי, the Torah again uses a formulation we as human are familiar with, although, as pointed out repeatedly, God does not need to remember, never having forgotten. The same formulation is found in Leviticus 26,42, and in numerous other verses throughout the Torah. They are inaccurate approximations, so that we can understand God’s reaction in terms familiar to us.
ולא יהי עוד המים, the meaning is similar to the formulation in Leviticus 11,38 כי יותן מים על זרע, “when water falls on plants (seed), etc.”
The meaning of the word למבול, is that there will not be so much rain that anyone will have reason to fear another deluge.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

וזכרתי את בריתי וכו׳ – חלילה שהשם ישכח עד שיצטרך להזכרה והִזָכרוּת, כל שכן מה שיאמר עוד ״וראיתיה לזכור ברית עולם״ (טז).⁠1 אמנם פשט הכתו׳ אין בו פלא יותר משאר ההעברות הכתובות על השם2, אשר ההיתר3 לכל הוא: ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳4 כמו שביארתי זה המאמר הנכבד בספר מזרק כסף. אולם מה שאמר בכאן ״והייתה לאות״ (בראשית ט׳:י״ג) וכן ״זאת אות הברית״ (בראשית ט׳:י״ז) הנה זהו בבחינת האדם, כי הקשת לא לשם.⁠5 והעד6 ״והיה הדם הזהא לכם לאות״ (שמות י״ב:י״ג), ואם קדם7 אמרו ״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״ (שמות י״ב:י״ג).⁠8 וזכור זה, והכל מבואר למשכילים ונעלם מן הסכלים.⁠9 ואולם ביאור יותר על זה ימצא בגביע.⁠10
1. אין ה׳ זקוק לראית הקשת כדי לזכור בריתו, שהרי ה׳ תמיד זוכר כל. לא ברור במה חמור פסוק ט״ז מפסוקנו.
2. העברות- euphemism, פסוק זה אינו יותר תמוה משאר פסוקים בהן קיימים העברות.
3. ההיתר – פירושו התרה, פתרון –תשובה לבעיה.
4. על פי ברכות לא, ע״ב, ועוד. הפסוק שלנו אינו חריג ביחס לכלל הלשונות המטאפוריים שהתורה נוקטת בהם על פי הכלל הפרשני, ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳.
5. אף על פי שאין בפסוק זה קושיה, שהרי כאמור, ניתן לפרשו באופן מטאפורי, מכל מקום יש לומר כאן שהאות הוא אות לבני האדם, ואין הקשת עבור ה׳.
6. הראיה כי האותות הן לא לה׳ אלא לבני האדם.
7. כדרכו ציטט כאן ריא״כ מזכרונו, והיא הטעתו לומר ׳קדם אמרו׳, שהרי בַפסוק – ״והיה הדם״ קודם ל״וראיתי״.
8. על דם הפסח אמרה התורה שיהיה אות ״לכם״, אף על פי שראיית הדם מתוארת כגורמת לפסיחת ה׳ עליהם. כך אף אצלנו פירוש התיאור של ראית ה׳ את הקשת הגורמת לזכירתו, הוא בעצם של אות לבני אדם כי ה׳ זוכר.
9. התורה נוקטת בלשונות סותרים או דו-משמעיים, כדי ליצור משמעות אחת למשכילים ואחרת לסכלים. כך כאן הסכלים מבינים את הקשת כגורם ממש לזכירת הקב״ה, והמשכילים מבינים שזהו אות עבור בני-האדם. השווה גביע כסף, פרק י׳.
10. בגביע כסף פרק י״ח הרחיב ריא״כ על שיטתו בענין ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳.
א. נסה״מ: ״והיה הדם לכם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כו׳ – [ד] כי לפי שיהיה הענין אצלכם על זה האופן. רצוני לבלתי הענן עליכם ענן חטאתיכם בעת תאשמו דרך כלל. הוא יהיה הברית אשר אזכור אתכם ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[א] ולא יהיה עוד המים למבול
[1] שבועות שם (שבועות לו.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וזכרתי את בריתי – לדעתי אינו שב על מקרא שלפניו, ואינו אומר שכשאראה הַקֶשֶׁת בענן ביום הגשם אזכור את בריתי. כי אין השם צריך לראיית הַקֶשֶׁת לזכור בריתו, כי אין שכחה לפני כסא כבודו חלילה. ואינו דומה למקרא ״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״,⁠1 שהוא על ראיית זכות המצוה, וכאמרו ״ולא יתן המשחית לבוא את בתיכם לנגוף״,⁠2 וראשית המקרא ״והיה הדם לכם לאות״. אבל הַקֶשֶׁת בענן שהוא מעשה ידי ה׳ ב״ה אין לו צורך שיזכרנו. אבל ״וזכרתי את בריתי״ שב על ענין שלמעלה, שאמר ״את קַשְׁתִּי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ״, שתהיה לכם לאות שכרתי בריתי עמכם. והבטיח עתה שלא יסתיר פנים מהם בשום זמן, אלא ״וזכרתי את בריתי״ וגו׳ שהיא ברית בלי תנאי.
ולא יהיה עוד המים למבול – שתוכלו לבטוח שלא יהיו המים היורדים מן הענן למבול, כלומר לרבוי גדול מאד לשחת כל בשר, כמו שהיו הגשמים שירדו בארבעים ימי המבול. והמקרא הזה עֵד לפרושנו כל מלת ״מבול״.
1. שמות יב, יג.
2. שם יב, כג.
ולא יהיה עוד – משמע לעולם, ולמדנו שלשון הזה בפי השם ית׳ הוא לשון שבועה, והנה טעם השבועה הזאת לפי שראתה החכמה העליונה, כי פלא המבול ירשום רושם גדול בלבב רוב בני האדם, לבל ימרדו עוד במלכות השם כאשר עשו הדורות שלפניהם, ואף אם קצתם ישחיתו דרכם, יהיו תמיד ביניהם אנשים צדיקים יגינו בזכותם בעד אנשי דורם, וכן מצינו שאחרי פלא המבול לקחו הדורות הבאים מוסר, והיה פחד אלהים בארץ, ועמים רבים תקנו בארצותם תקנות מועילות לקיבוץ המדיני, וגדרו עצמם מן התועבות הגדולות שעברו עליהם הדורות שלפני המבול, וכמו שאמר אברהם למלך פלשתים כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה (לקמן כ׳ י״א), שמענו שהיו אז ממלכות אחרות שנהגו בדרכי החיים, ועל זה נשבע ה׳ שלא תקום פעמים צרה כזאת שכללה כל יושבי תבל ושוכני ארץ, אלא מכאן ואילך ארץ כי תחטא לו, יענישנה כפי חטאה טרם ילמדו כל יושבי הארץ לעשות כמעשיה, כמו שעשה לבוני המגדל ולאנשי סדום:
המים למבול – המים לא יתהפכו למבול, כטעם כל היה ל..., כמו ויהי לנחש, ויהי למטה {שמות ד׳:ג׳-ד׳}, והיו לדם {שמות ד׳:ט׳} כלומר לא יהיו בשיעור שיהיה מהם המבול.
the water will become a flood (yihyeh… ha-mayim le-mabbul). This is an example of the idiom hayah li-, which means “to become.” Other examples are:
va-yehi le-naḥash, “And it became a serpent” (Exod. 4:3);
va-yehi le-matteh, “And it became a staff” (Exod. 4:4);
ve-hayu le-dam, “[That water] will become blood” (Exod. 4:9).
The meaning of the verses here is that the water will not be in such a quantity as to constitute a flood.
וזכרתי את בריתי וגו׳ – סופר לנו על האות ועל חשיבותו ומשמעותו, בכך אין מקום לספק. אך נותר לנו לתת את הדעת על הקשר שבין אות זה ובין משמעותו האמורה.
המפרשים נקטו כאן דרכים שונות. יש הרואים את הקשת בענן ככלי נשק הפוך, קשת שהמיתר שלה פונה אל הארץ. הווי אומר, הקשת היא אות של שלום הרומז שלא יִיָרו יותר חיצים מהשמים אל הארץ. אחרים רואים אותה כקשת המחברת שמים וארץ, והמהווה סימן לקשר שבין השמים והארץ. אחרים מציינים שהקשת ארוגה מאור וממים. האור מתגלה בתוך עננים מאיימים, ומורה על כך שאפילו כשמידת הדין גוברת, מתקיים העולם בחסד ה׳.
אך אולי יש קשר הדוק עוד יותר בין צבעי הקשת לבין כל האמור עד כה. מכאן ואילך תהיה הנהגת ה׳ באופן זה: לא חשוב מה יהיו האופנים של התפתחות עתיד האנושות, ה׳ לעולם לא יגזור עוד כלייה על המין האנושי; אלא שעל יסוד השוני הרב שיש בהוויה האנושית, הוא יחנך את האדם אל המטרה האלקית.
הקשת בענן, ביסודה היא קרן אור אחת אחידה ושלימה, בצורתה הטהורה, השבורה לשבעה צבעים; מהקרן האדומה שהיא קרובה אל האור, ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם החושך. אך כולם הם מיני אור, וביחד יוצרים קרן לבנה אחת הזוהרת במלוא טהרתה. דבר זה רומז שכל אינסוף פרטי ומיני היצורים החיים; מאדם – ה״אָדום״, (עיין פירוש לעיל א, כו) הקרוב ביותר לה׳, ועד לצורה הירודה ביותר של החיים – התולעת השפלה, ״כל נפש חיה בכל בשר״; ובמיוחד, קשת הצבעים הרחבה של הרוח האנושית, מהאדם בעל הרוחניות הגבוהה והמעודנת, ועד לאדם המגושם שקשה להבחין בו יותר מניצוץ קטן של אלקות – כולם מאוחדים על ידי ה׳ בקשר משותף של שלום. בכל אחד מהם נמצאת שבירת אור של קרן של רוח ה׳, ואף הירודים ביותר ברוחניות הרחוקים מן האור, ״בני האור״ הם.
לכן מדמים חז״ל את מדרגותיהם השונות של הצדיקים לגוונים שונים של האור: החל מהאור המבהיק של השמש ועד לאור החלש של המנורה בהיכל – הכל הוא אור, המתגלה בגוונים שונים. ״שבע כתות של צדיקים וכו׳ ופניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים ולמנורת בית המקדש״ (ילקוט שמעוני, אמור, תרנא).
וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וגו׳ – ולא יהיה עוד המים למבול. ר״ל שלא יהיה כלל מים שראוים למבול, כי הגשמים יהיו אז מועטים ולא יהיו מים מרובים שיצויר שיהיה מהם מבול לשחת כל בשר.
אז: וזכרתי את בריתי: תדע שמה שבא כרגע השמש נגד הענן המביא הקשת, מזה יהיה לסימן שהגשם אינו בא מתחילה לברכה, אלא לשטף מים רבים ולהיות מבול רחמנא ליצלן1, אבל הנני מקים בריתי ש״ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר״. מבואר שיהיה למבול אבל לא ״לשחת כל2 בשר״, אלא לעונש לשטוף כמה בני אדם ובהמה רבה3. ועל זה האופן4 בא נוסח5 ׳זוכר הברית׳, דבלא זה היה כח הדין לשטוף מכל וכל.
1. לולי הברית.
2. ״כל״ דייקא.
3. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק י״א על המילים ״ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול״.
4. כשהקשת מופיעה לרגע ונעלמת.
5. הברכה.
ולא יהיה עוד המים למבול. חז״ל אמרו שמא מבול של אש הוא מביא — ומכת פיטאגורא נודע אחד בשם פילולאו והוא היה מאמין כי העולם יחרב באש או במים, ובזה תבין, אומרם לבלעם שמא מבול של אש הוא מביא אחר שהובטחו שלא יביא מבול מים, וחז״ל לדעתם אמונת חכמי זמנם אולי יחסו לבלעם הקדמון דברים השגורים בפי הפילוסופים שבזמנם, כי גם בלעם פילוסוף נקרא אצלם, כאמרם לא עמדו פילוסופין לאו״הע כבלעם וכאבנימוס הגדרי (בספרים הגרדי והוא טעות) והיא דעת איראקליטוס ראש הקיניקים (כת פילוסופים נזכרו בגמ׳ ירושלמית) באומרו כי מהאש יצאו הנבראים והאש תאכלם — והסתויצי אשר אליהם נדמו חז״ל מאת יוסף הכהן לרומיים, כן חשבו, וכן תשבו חכמי הנוצרים בדור ראשון לחשבונם -. Gibbon History. ecc. XV. והקדמון ליונים אורפיאו (היום כמו ג׳ אלפים ושש מאות שנה) הורה לדעת כי סוף העולם לכלות באש Ott. Man. d' hist. anc. 408. ודעת זו היתה נלמדת בסוד כמסתרי אורפיאו מדור אל דור — והמשורר לוקאנו היה מנחם יוליוס קיסר על שלא נספדו כהלכה הנופלים במלחמת פארסאליא באומרו שהאש העתיד לשרוף העולם בקרוב, ישרוף ג״כ עצמות עבדיו — והעולם ומלואו יהיה קברם ומשרפותם (כמנהג משרפות המלכים הנזכרים בתלמוד) Luc. Fars. Lib. Vlll. אלא שאצלינו שורפים על המלכים ולא את המלכים, ואצל הגוים עובדי ע״ז היו שורפים גם גופם, ואם היה פה מקום ראוי להעריך אמונות גויי המערב יונים ורומיים לאמונות אנשי המזרח, עין בעין נראה כי האש הזה היה לבני המזרח למשל, וחזר להיות ליונים ורומיים לאש חומרי שלנו, עם היות שנשארו אצלם קצת רמזים יעוררונו על טבעו המשליי הקדמון, אין כאן מקומם, וזה כלל גדול יהיה בידיך כי הרבה דברים שנאמרו בארצות בני קדם ע״ד משל, חזרו להיות אצל גויי איאורופא מובנים בחומריותם הגמור.
ולא יהיה וגו׳ – א״ר אלעזר, לאו – שבועה, דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב (ישעיהו נ״ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, אמר רבא, והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דכתיב (פ׳ י״א) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול.⁠1 (שבועות ל״ו.)
1. ומפרש בגמרא דהוא הדין הן נמי שבועה, דסברא היא, מדלאו שבועה הן נמי שבועה, ולכן גם בהן צריך שיאמר תרי זימני. והב״ח הגיה כאן בהא שאמר והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דצ״ל דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב ולא יהי׳ עוד המים למבול, ולכאורה הג״ה זו תמוה מאד, דלפי״ז שלשה לאוין נאמרו בזה, אבל באמת טוב טעם בהג״ה זו, כי לכאורה קשה, דמקודם כשאמר לאו שבועה הביא הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול, שהוא פסוק ט״ו, ולמה לא הביא המוקדם בפסוק י״א ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, וצ״ל דהפסוק ולא יכרת כל בשר אינו מורה בהכרח שלא יהיה מבול רק שלא יכרת האדם מפני המבול (אם יהיה), ולכן הביא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול שלא יהיה כלל מבול, ולכן כשמביא הכרח דצ״ל שני לאוין אין ראי׳ עוד מן ולא יכרת כמש״כ, ועל כרחך הראי׳ מן ולא יהיה עוד מבול [והביא הפסוק ולא יכרת רק משום דהוא תחלת הפסוק הדרוש] ומן ולא יהיה עוד המים למבול, ועיין ברי״ף שגירסתו מכוונת להגהת הב״ח.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל⁠־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל⁠־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
And the bow will be in the cloud and I will see it to remember the everlasting covenant between God and all living creatures of all flesh that are on the earth.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[צב] 1והיתה הקשת בענן. כתיב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם וגו׳ בין אלהים, זו מדת הדין של מעלה, ובין כל נפש חיה, זו מדת הדין של מטה, מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה כו׳. (בראשית רבה ל״ה).
[צג] 2וכד יפקון ישראל מן גלותא זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי ככלה דא דמתקשטא לבעלה, א״ל ההוא יודאי כך אמר לי אבא כד הוה מסתלק מעלמא, לא תצפי לרגלידמשיחא עד דיתחזי האי קשת כו׳ מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא וכדין צפי ליה למשיח, מנלן, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין מתחזיא לדוכרנא דלא ייתי מבול, אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין ומתקשטא בתקונא, כו׳ וכדין לזכור ברית עולם וידכר קב״ה להאי ברית דאיהו בגלותא ויקים לה מעפרא כו׳. (זתל״א עב:).
1. במנח״י גורס ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ. ובפי׳ ב״ר כ״י מפרש טעם הדרש ללמדך שכ״ז שמדת הדין נעשית למטה אף מדת הדין נעשית למעלה שאין העולם אבד במים, ועי׳ בפירש״י, ומ״ש ביפה תואר. והרקאנטי - ובפס״ז איתא, והיתה הקשת בענן וראיתיה, כי דרכתי קשתי והבאתי עליה מבול, אבל מעתה ראיתיה שלא דרוכה, לזכור, שלא להשחית עוד העולם, ובין כל נפש חיה לכל בשר. משמע בין אדם בין בהמה וחיה. ובס׳ חסידים מכת״י סי׳ תתתשלד. כ׳ לבאר כתיב ונראתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם, ומה צורך לראייה כדי לזכור והלא אין שכחה לפני כסא כבודו כו׳ אם בעבור שלא יהא נשכח עניין המבול, נכתב בתורה ולא יהא שכוח מישראל, ואם תאמר בעבור האומות שאין להם תורה גם הם אינם מאמינים על התורה ואינם מאמינים שהיה המבול כו׳ ואם בעבור שלא יהיה מבול במקום אחד, הלא בלא ראיית קשת יזכור, אלא וראיתיה לזכור כדי שהצדיקים יזכרו ויברכו ברוך זוכר הברית כו׳ ונראתה הקשת וזכרתי ידעו העולם שאני זוכר, אבל הקב״ה אינו צריך כי אין שכחה לפניו אלא עושה שבני אדם יאמרו הוא זוכר ועי׳ לעיל מאמר פ.
2. ועי׳ מענין זה דגוונין נהירין בהקשת בזח״ב כז: קיח. זח״ג כז: רטו: ולעיל מאמר פב. בבאור.
וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאַחְזֵינַהּ לְדוּכְרַן קְיָם עָלַם בֵּין מֵימְרָא דַּייָ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא.
The [rain]bow shall be in the clouds, and I will see it to remember the eternal covenant between the Word of Hashem and between every living soul that is in all flesh that is on the earth.”

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ
וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאַחְזֵינַהּ לְדוּכְרַן קְיָם עָלַם בֵּין מֵימְרָא דַּה׳ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא
א. בחומש ״איש מצליח״ העיר שנוסח התאג׳ ״וּרְאִיתִיהָ״ – ״וְאַחְזֵינַהּ״ מיוסד על הניקוד הבבלי העילי שאינו מבחין בין סגול לפתח. אבל לפי הניקוד הטברני שבידנו נכון לתרגם וְאֶחֱזִינַהּ כבדפוס סביוניטה כי וְאַחְזֵינַהּ בפתח משמעו אראנה לאחרים.
המרת הפועל בשם
ב. לִזְכֹּר הנאמר אצל הבורא עלול להשמע כאילו רק בעתיד יזכור ה׳, לכן תחת פועל ״לִזְכֹּר״ תרגם בשם עצם ״לְדוּכְרַן״ (לזכרון). ומאותו הטעם תרגם בפסוק הקודם ״וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי״ – ״וּדְכִירְנָא״, וְזָכוּר אני, כזכירה מתמדת כמבואר לעיל ״ויזכר אלהים את נח״ (בראשית ח א) ״וּדְכִיר ה׳⁠ ⁠⁠״.
ותהוי קשתא בעננא ואחמי יתה למדכרה קייםא עלם בין מימרא די״י ובין כל נפש חיתהב בכל בשרא דיג על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למדכרה קיים״) גם נוסח חילופי: ״ואדכר קיים״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חיתה״) גם נוסח חילופי: ״דחיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ותהי קשתא בעננא ואחמינה למידכר קים עלם בין מימרא דאלקים ובין כל נפשת חיתא בכל ביסרא דעל ארעא.
And the bow shall be in the cloud, and I will look upon it, to remember the everlasting covenant between the Word of the Lord and every living soul of all flesh that is upon the earth.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים – זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה וגו׳, רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יוּדָן גִּיּוֹרֵי הָלְכוּ לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִית דְאָמְרֵי פָּרָשַׁת נְדָרִים, וְאִית דְּאָמְרֵי פָּרָשַׁת נְסָכִים, וְנָטְלוּ הֵימֶנּוּ רְשׁוּת וְהִמְתִּינוּ שָׁם עוֹד יוֹם אֶחָד, אָמְרוּ צְרִיכִים אָנוּ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת פַּעַם שֵׁנִית. חַד מִנְהוֹן דְּרַשׁ וַאֲמַר לְהוֹן כְּבָר כְּתִיב: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם (יהושע כ״ב:ו׳), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וְגַּם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרְכֵם (יהושע כ״ב:ז׳), אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְכַבְּשִׁים וּמְחַלְּקִים אֶת הָאָרֶץ הָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד עִמָּהֶם וְעָשׂוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, נָטְלוּ רְשׁוּת מִן יְהוֹשֻׁעַ לָלֶכֶת לְאָהֳלֵיהֶם, וְשָׁהוּ שָׁם עוֹד יָמִים אֲחֵרִים וְחָזְרוּ וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּת עוֹד פַּעַם שְׁנִיָּה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְגַם כִּי שִׁלְּחָם וגו׳.
אָמַר רַבִּי יוּדָן שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד בְּנֵי פָּמַלְיָא שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלִוָּה אוֹתָן עַד הַיַּרְדֵּן, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְמַעֲטָה פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ חָזְרוּ וְלִוּוּ אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ, הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה גְדוֹלָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְּקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם (יהושע כ״ב:ח׳). וְאוֹחֲרָנָא דְּרַשׁ כְּבָר כְּתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ (מלכים א ח׳:ס״ו), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם (דברי הימים ב ז׳:י׳), וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא נָטְלוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, וְהִמְתִּינוּ שָׁם יָמִים אֲחֵרִים וְחָזְרוּ וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּת פַּעַם שְׁנִיָּה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה שִׁלַּח אֶת הָעָם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּתִיב: כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים (דברי הימים ב ז׳:ט׳), וְאֵין לְךָ שִׁבְעָה לִפְנֵי הַחַג שֶׁאֵין בָּהֶם שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאוֹתָן שִׁבְעַת יָמִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת, וּבַסּוֹף חָזְרוּ וְנִצְטַעֲרוּ עַל הַדָּבָר, אָמְרוּ תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ עָווֹן שֶׁחִלַּלְנוּ שַׁבָּת וְלֹא הִתְעַנִּינוּ בְּיוֹם. הַכִּפּוּרִים, וּכְדֵי לְפַיֵּסָן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂיהֶם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן כֻּלְּכֶם מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהַבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה הָיְתָה גְדוֹלָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב (מלכים א ח׳:ס״ו), אָמַר רַבִּי יִצְחָק שְׂמֵחִים, שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם טְהוֹרוֹת, וְטוֹבֵי לֵב, שֶׁנִּתְעַבְּרוּ זְכָרִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם כֻּלְּכֶם מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹחֲרָנָא דְּרַשׁ כְּבָר כְּתִיב: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ (מלכים ב ד׳:ה׳), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים (מלכים ב ד׳:ז׳), אֶלָּא: וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן (מלכים ב ד׳:ו׳), שֶׁהֻקַּר הַשֶּׁמֶן, וּבָאת לִשְׁאֹל אִם תִּמְכֹּר אִם לֹא תִמְכֹּר. הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה גְדוֹלָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר (מלכים ב ד׳:ז׳), עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם שֶׁל יִשּׁוּב שָׁלַח עִמָּהֶם זוּג אֶחָד שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֵידַע מָה הֵם דּוֹרְשִׁין בַּדֶּרֶךְ, וְחַד מִנְּהוֹן דְּרַשׁ, כְּבָר כְּתִיב: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י״ט), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י״ט), אֶלָּא אוֹתוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל הֲפָכָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְתָחָהּ כְּנֶגֶד הַמִּצְרִים. וְאוֹחֲרָנָא דְּרַשׁ, כְּתִיב: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה וגו׳, בֵּין אֱלֹהִים זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה, מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה קָשָׁה, וּמִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה רָפָה. וְחַד מִנְּהוֹן דְּרַשׁ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח׳:י״א), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ג׳:ט״ו), חֲפָצִים אֵלּוּ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, חֲפָצֶיךָ אֵלּוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר רַבִּי חִיָּא חֲפָצַי וַחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וגו׳ (ירמיהו ט׳:כ״ג), אַרְטְבָן שָׁלַח לְרַבֵּנוּ מַרְגָּלִית אֲטִימִיטוֹן, אֲמַר לֵיהּ שְׁלַח לִי מִילֵי טָבָא דְּטָבָא דִּכְוָתָהּ, שָׁלַח לֵיהּ חָדָא מְזוּזָה. שְׁלַח וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁלָחִית לָךְ מִלָּה דְּלֵית לֵיהּ טִימֵי, וְאַתְּ שְׁלַחְתְּ לִי מִילֵי דְטָבָא חַד פּוֹלָר. אֲמַר לֵיהּ חֲפָצַי וַחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שְׁלַחַתְּ מִלָּא דַּאֲנָא צָרִיךְ מִנְטַר לָהּ, וַאֲנָא שְׁלָחִית לָךְ מִלָּא דְּאַתְּ דָּמֵיךְ וְהִיא מִנְטְרָא לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ (משלי ו׳:כ״ב), בָּעוֹלָם הַזֶּה. בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בִּשְׁעַת הַמִּיתָה. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לֶעָתִיד לָבוֹא.
וראיתיה לזכור ברית עולם – ששה פעמים כתוב כאן ברית כנגד ו׳ ימי בראשית, שבת אינה צריכה ברית, שהיא אות ברית שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו׳ ברית עולם (שמות ל״א ט״ז), מהו ברית עולם שכל זמן שישראל משמרין את השבת העולם מיושב ואם לאו העולם חרב, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת [וגו׳] והצתי אש וגו׳ (ירמיה י״ז כ״ז). ומצינו ששבת נקראת אות שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות ל״א י״ז), ולכך נאמר זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ (בראשית ט׳ י״ז), שאין מקיימין לא שבת ולא תורה, אבל ביני ובין בני ישראל שבת ותורה הן אותות הברית.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן בֵּין אֱלֹהִים – זֶה מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה. וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, זֶה מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה. מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה קָשָׁה, וּמִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה רָפָה.
פתציר אלקוס פי אלגמאם אט׳הרהא ד׳כרא לאמאן אלדהר בין אללה ובין כל נפס חיה פי כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳.
ותהיה הקשת בענן, וְאַרְאֶה1 אותה לזכר ברית עולם בין ה׳ ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ.
1. בהקדמתו הארוכה לספר התהלות (פירושו לתהלים עמוד מה, ושם ב׳:ד׳) ובספר הצידוק (פירושו לספר איוב ז׳:כ״א, י״ד:ט״ו) כתב רס״ג שכל הנחת פועל אם היתה הסבתו כלפי ה׳ בלתי אפשרית, הרי שהשכל מחייב להסב אותה כלפי בני אדם. וכתב שם שלפי זה פירוש יושב בשמים ישחק (תהלים ב׳:ד׳) היינו שה׳ ישחיק בהם בני אדם, ולא שהוא עצמו ישחק, ע״ש שהביא לכך דוגמאות נוספות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בין אלהים ובין כל נפש חיהא – בין מדת הדין שלמעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב: ביני ובין בנפש חיה. אלא זהו מדרשו: כשתבוא מדת הדין לקטרג, אני רואה את האות ונזכר.
א. בכ״י פירנצה III.3: ״חייה״.
ב. כך בכ״י פירנצה III.3, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155 נוסף: ״כל״.
בין אלהים ובין כל נפש חיה BETWEEN GOD AND EVERY LIVING SOUL – Between Divine Justice and you; for otherwise it should have written "between Me and every living thing". But this is its explanation: when Justice will come to accuse and condemn you I will look upon the sign and remember the covenant (see Bereshit Rabbah 35:3).
והיתה הקשת בענן וראיתיה – כי דרכתי קשתי והבאתי עליה מבול. אבל מעתה ראיתיה שלא דרוכה.
לזכור – שלא להשחית עוד העולם.
ובין כל נפש חיה לכל בשר – משמע בין אדם בין בהמה וחיה.
וראיתיה לזכור ברית עולם – כשאראה דמות אש ומים הנראים בקשת ויש שלום ביניהם, כן אזכור בריתי אשר ביני וביניכם (בראשית ט׳:ט״ו) ולא [י]⁠היהא עוד המים למבול לשחת כל בשר (בראשית ט׳:ט״ו), וזהו אות ברית.⁠ב (גיליון כ״י וינה 23, כ״י סנקט פטרבורג 118.1. בשם ר׳ יוסף)⁠1
1. השוו חזקוני ט׳:י״ג.
א. כלשון הכתוב, אך גם בכ״י וינה 23 וגם בכ״י סנקט פטרבורג 118.1: ״אהיה״.
ב. בכ״י סנקט פטרבורג 118.1: ״הברית״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וטעם והיתה הקשת בענן – שהיא לעולם שם בסתר, והשם רואה אותה.
[AND THE BOW SHALL BE IN THE CLOUD.] The bow is always hidden in the cloud and there seen by God.⁠1
1. Even when man does not see the bow, God sees it and remembers his covenant. When man does not see the bow it is hidden in the clouds.
וטעם וראיתיה – לעולם הוא רואה אותה, רק כאשר תראו הקשת, אתם תדעו כי אני רואה אותה וזוכר את בריתי.
בין אלהים – כדרך: והיה יחזקאל לכם למופת (יחזקאל כ״ד:כ״ד).
ויחל נח – מפעלי הכפל, כמו: ויגל את האבן (בראשית כ״ט:י׳).
והיתה הקשת בענן – תהיה בה לאות.
וראיתיה לזכר – על דרך משל כמו שכתבנו.
והחכם ר׳ אברהם בן עזרא פרש שהיא תמיד בענן בכח שלא יראה אותה אלא האל קודם צאתה לפעל.
בין אלהים – כאלו אמר ביני, כמו שאמר למעלה, וכן: ואל משה אמר עלה אל י״י (שמות כ״ד:א׳) והדומים לו.
ואמר אלהים – שפירושו דיין ומנהיג ר״ל כי כשיהיה הדור רע שראוי לדונם כרשעים ולהשחיתם אזכור הברית ואחדל מלהשחיתם.
והיתה הקשת בענן, it will be there as a sign, וראיתיהו לזכור, a figure of speech, as already commented upon by us elsewhere. Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that actually, the rainbow is not a passing phenomenon but is in the clouds or sky at all times but at times is visible only to God.
בין אלוהים, as if the Torah had written this in the first person, i.e. ביני as earlier in verse 12. This formulation of God speaking of Himself in the third person is also found in Exodus 24,1 ואל משה אמר עלה אל ה', “and to Moses He had said: “ascend to God, etc.” The word אלוהים is used as God’s attribute when He wants to be perceived as judge and leader. It is usually found when the generation concerning whom this attribute is used was found wanting, was disobedient.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וחזר ואמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר כו׳ – לפרש טעם הברית נאמר. כי מה שתהיה הקשת בענן הקצתי על האופן הנזכר הוא מה שיראה לאות ולזכרון של זכות אשר זה יהיה ברית מלח עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ כי הוא הברית החזקה מאת השופט האמתי כמ״ש.
ועם היות שלא תראו אותה כשלא יתענן הענן על הארץ לרחק׳ הנה אנכי רואה אותה והיא תמיד לנגד עיני לזכור ברית עולם ר״ל מפני זכירת הברית התמידי שכרתי אתכם והוא אמרו וראיתי׳ לזכור ברית עולם וליחס הראי׳ והזכיר׳ לש״י דברה תורה כלשון בני אדם והכונ׳ כלה שתמיד תהיה הקשת בענן גלוי׳ ונראית אל הטבע עם היות׳ בלתי נראית אצלינו תמיד כדי שמזה ימשך קיום העול׳ מן המבול לעד ולא יסתור זה מ״ש הכתוב כמרא׳ הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם בלבד ולא תמידי כמו שפירש כי הנה הכתוב לא אמר ביום הגשם על מציאות הקשת בענן אלא על מראהו שהוא ראייתו ולזה אמר יהיה שהוא חוזר למרא׳ שהו׳ לשון זכר ולא אמר תהיה כמו שהיה ראוי לומר על הקשת שהוא לשון נקב׳ ומאמרו וראיתי׳ הוא ביום הגשם נראה שמציאות׳ בענן הוא תמידית אך אמנם תראה ביום הגשם וכשאין גשם לא תתרא׳ לנו וזה תוכן הענין הזה ואמתתו. ואפשר לפרש וראיתי׳ שהוא במקום יוצא כאלו אמר והראיתי׳ וכן פ׳ הרב המור׳ עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה עתה הודעתי ובמדרש פירשו כי יודע ה׳ דרך צדיקים שיודיע דרך צדיקים לעולם כדי שילמדו מעשיהם הטובים ויהיה למ״ד לזכור ברית עולם במקום בעבור כמו שזכרתי למעל׳ וענין הפירוש כך הוא שמפני שיעד בנתינ׳ הקשת בענן ותהי׳ נראית ויזכור הברית בא עתה לזכור שמציאות הקשת וראיית׳ אינו סבת הזכרון האלהי חליל׳ אבל בהפך שזכרון הברית לפניו תמיד הוא הסבה לשתהיה הקשת ותרא׳ בענן והוא אמרו והית׳ הקשת בענן שהוא מ״ש את קשתי נתתי בענן וראיתי׳ שהוא מ״ש ונראת׳ הקשת שני הדברים ר״ל היות הקשת בענן והיות׳ נראית סבתה באמת הוא לזכור ברית עולם כלומר בעבור שאני אזכור ברית עולם אדקדק ואחליש העננים כל כך באופן שתתרשם בהם תמונת השמש ויראו אותה בני עולם. ואולי שלזה ארז״ל (חגיגה ט״ז) במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא שלא בא לעולם כי זהו מפני שחושב כאלו הקב״ה מזדכר מהקשת הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האל׳ והותרו בזה השאלות הי״ו והי״ז.
וראיתיה לזכר ברית עולם – אשגיח במסובב ממנה, והוא תפלת הצדיקים ועמדם בפרץ למען אשיב חימה מהשחית, כמו זוכר ״ברית עולם״.
וראיתיה לזכור ברית עולם, I will take a close look at how the righteous of that time call the ordinary people to order, and whether their prayers are on behalf of their contemporaries. If they make their weight felt, I, in turn, will remember My covenant in their favour, and My wrath at them will be turned aside.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בֵין אלק֔ים: בזקף קטן. [אֱלֹהִ֔ים].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והיתה הַקֶשֶׁת בענן – לפי שפעמים רבות לא תראה הַקֶשֶׁת בענן ביום הגשם בהיות השמים שממעל לנו מכוסים בעננים, או שתעמוד השמש בחצי השמים, וכסבורים אתם שֶׁעֵת צרה היא לכם, לפי שאמרתי ונראתה הַקֶשֶׁת בענן ואינה נראית. אבל ידוע תדעו כי תמיד תהיה הַקֶשֶׁת בענן, כאשר היתה מעת בראתי הרקיע בתוך המים, ואם איננה נראית לכם מסבות טבעיות, היא נראית לפני. ותדעו שאות הברית עומד לפני לעולם. גם ראב״ע ז״ל אמר ״וטעם והיתה הַקֶשֶׁת בענן, שהיא לעולם שם בסתר וה׳ רואה אותה״. וזהו שאמר ״וראיתיה לזכור ברית עולם״, לא שהַקֶשֶׁת תזכיר את הברית חלילה, אלא כמו שאמרנו למעלה. ומלת ״וראיתיה״ כמו ״וירא אלהים כי טוב״,⁠1 שיהיה האות הזה תמיד נחשב לפנַי לזכור ברית עולם אשר כרתי ביני וגו׳ לגמול עמהם הטובה, שלא אשוב לשחת כל בשר. אעפ״י שתרבו לחטוא לפני מאד, ותהיה מדת הדין פוגעת בכם, אראה (על) [את] האות אשר שמתי ביני וביניכם לבלתי שחת כל בשר. ולכן אמר למעלה ״ונראתה הַקֶשֶׁת בענן״, ולא אמר ״תראו הַקֶשֶׁת בענן״ כי כולל גם עמידת קשת שאיננה נראית לבני אדם, ועומדת בענן לפני ה׳.
לזכור ברית עולם – בפירוש ״ויזכור אלהים את נח״2 פרשנו לשון ״זכירה״ הסמוכה אל ה׳, שיבואו ימי הגמול לשלם לאיש טובותיו או רעותיו. ועד הזמן ההוא נראה ה׳ כמסתיר פנים, ונדמה כביכול לאדם ששכח מה שנעשה לו. וכבוא יום גמול הטובה או הרעה ימשילוהו ב״זכירה״. על כן אמר על אות הַקֶשֶׁת שישגיח עליה תמיד, לזכור כל רגע ברית עולם, הברית שכרת עד לעולם. ולא יהיה רגע שיסתר פניו לעולמו לענין זה, כמו שהאות קיים בענן תמיד.
בין אלהים ובין כל נפש חיה3כבר בארנו שם ״אלהים״ והוראתו בתחלת סדר בראשית, שהוא שם המשפט והגבורה. כי ה׳ דיין נורא לדון בצדק במשפט ובמישרים. וכשירבו העונות ותפגע בכם מדת הדין, על כל פנים תנצלו משטף מי מבול. כי כבר שמתי אות לטובה ובריתי עומדת לעד בין מדת משפטי ודיני, ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר נפש חיה. לפי שמדבר על עת שירבו המורדים והפושעים בארץ, שגם בעת ההיא יזכור ברית עולם בין אלהים ובינם. ואז דומים גם האדם כאילו אין בהם נשמת חיים הפועלת בצדק ובכשרון, רק ״נפש חיה״ ככל בשר. ועם זה עצמו הודיע למה יחשוך אותם מן ההשחת, לפי שבכלם נפש חיה, וגם הנשמה בהיותה בגוף תטה להיות כמו נפש חיה כדרך שאמר למעלה בטעם רחמיו על בריותיו, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״.⁠4 והוסיף מטעם זה ״אשר על הארץ״, כלומר שהן שוכני בתי חומר ונגד עיניהם כל היום מחמדי תבל ותאוותיו, וראוי לרחם עליהן בדבר הזה שלא להשחיתם עד כלה.
2. שם ח, א.
3. הרב בא לענות מדוע בני אדם כאן נקראו ״נפש חיה״, בדומה לבהמות.
4. בראשית ח, כא.
בין אלהים – ראוי לומר ביני כי אלהים הוא המדבר, אך הוא מצחות לשון המקרא, כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כ״ד א׳):
וראיתיה לזכור – פי׳ בחרתי בהוית הקשת בענן להיות זכרון לעיני הברואים, שבכל עת ראייתם אותם יזכרו בריתי אשר כרתי (איך האבע איהן אויסערזעהען דאמיט מאן דענקע), וראיתי׳: כמו אלהים יראה לו השה, ירא פרעה איש נבון, פן תעלה עולתיך בכ״מ אשר תראה שענינם לשון בחירה, וטעם וראיתי׳ בחרתי׳ והוא פעל עבר, ומלת לזכור מוסב על בני אדם הצריכים סימנים להזכירם ואינו מוסב עליו ית׳, כי אין שכחה לפני כסא כבודו ולא יצטרך סימן להזכירהו שום דבר, ובזה א״צ למ״ש המפרשים שיחסו בזה הראיה והזכירה אליו ית׳ ע״ד דיברה התורה כלב״א.
וראיתיה – הכוונה כשתראו אותה אל תדאגו שיבוא מבול, או אל תדאגו שמא תרמוז לשום דבר רע, אלא תהיה בעיניכם כאות ברית ותחשבו שגם אני בראותי אותה אזכור את בריתי.
and I will see it, etc. When you see it, do not worry that a flood will come; do not worry that it suggests any evil thing. Consider it instead as the signal of a promise, and consider that I, too, remember My promise when I see it.
והיתה – אבל בעת שלא יתראה הקשת לבני אדם בשום מקום. וזה יהיה בעת שיהיה ירידת הגשם אחרי שנים רבות שנעצרו השמים שאז יעמדו עננים בכל סביבות הכדור כמו שהיה קודם המבול, בכ״ז גם אז, הגם שלא יתראה הקשת בענן, בכ״ז והיתה הקשת בענן, יהיה לו הויה בענן, כי יהיו עננים קלים מקבלי אור השמש המתפלש בם, וימצא הקשת בצד שלמעלה, והגם שבני אדם לא יראוה, בכ״ז וראיתיה, אראה אותה אנכי לבדו, ויהיה לי לאות לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, בזה לא אמר בריתי אשר ביני וביניכם, כי בצד זה מדבר שבני אדם הפרו את הברית והרעו מעשיהם, בכ״ז יזכור ברית עולם שנכרת עם כל העולם, שבכללו הוא כל נפש חיה, שהגם שבני אדם חטאו לא חטאו כל נפש חיה וכל העולם והם לא הפרו ברית, ועז״א בין אלהים ששם אלהים מציין המנהיג הבריאה בכללה, שבריאת בראשית הי׳ כלה בשם אלהים כמ״ש בראש ספר בראשית, כי שם זה מציין האלהות המעמיד כל העולם, ותנצלו מן המבול מפני הברית הכללי שקוראהו בשם ברית עולם. ובמדרש (ב״ר פל״ה) אומר בין אלהים זו מדה״ד של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדה״ד של מטה, מדה״ד של מעלה קשה ומדה״ד של מטה רפה. ר״ל שיש הבדל במדת דינו בין אם ידון את האדם לפי ערך החוטא ובין אם ידון לפי ערך מי שחטאו כנגדו. שאם ישקיף על ערך מי שחטאו כנגדו (שזה קורא מדה״ד שלמעלה) א״כ כשם שה׳ בלתי בעל תכלית, כן ראוי שיהיה עונש החוטא כנגדו בלתי בעל תכלית ואף חטא קל גדול מנשוא, אבל אם נעריך את החטא לפי שפלת האדם החוטא (שזה קורא מדה״ד שלמטה) ראוי שיסלח לו חטאיו, כמ״ש כי הוא יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויזכור כי בשר המה וכדומה, ועז״א שבעת שהיתה הקשת בענן ולא נראתה בו שהוא בזמן שחוטאים, יזכור ברית עולם שמדה״ד שלמעלה שזה קורא בין אלהים, ישפיל לרדת ולעיין על מדה״ד שלמטה, שראוי להעביר פשעיהם מצד שהם נפש חיה אשר על הארץ, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי משכנו בארץ והוא בשר ועפר וחומרי.⁠1
1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.
ועוד לאלוה מלים במ״ש במדרש את קשתי נתתי, קשותי, דבר שהוא מוקש לי (פי׳ דומה לי) אפשר כן? אלא קשין דפרי. השכילו חז״ל שהקשת יש לו דמיון אל האלהות, ובאשר לא אפשר שיהיה דומה ממש, אומר שידמה כקש על פרי; וזה יובן במ״ש כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳, שהנוגה אינו אור עצמי רק אור החוזר, ושואר השמש הוא אור עצמי ואור הירח הוא אור חוזר מן כדור הירח מניצוצי אור השמש המכים עליו, וכמו שבארתי בפי׳ התנ״ך בכ״מ שנזכר שם נוגה, וכמו שאור השמש הוא אחד בעצמותו, וכשיתפלש על הענן הדק יתחלק לשבעה צבעים שהם גווני הקשת, (כי טיפות המים שבענן יחלקו את האור לצבעיו שהם שבעה, כמו שיתחלק האור לשבעה גוונים אלה בזכוכית המלוטש הנקרא פריזמא), כן אור ה׳ ואלהותו הזורח על העולמות כשיפגוש בענן, יתחלק לשבעה גוונים הידועים שהם שבעה ספירותיו, שהגם שהאור אחד במקורו יתחלק לפי הנהגת העולם לשבע מדות הידועים. וכבר אמרנו שאור השמש כשלא יפגוש דבר גשמי לא יוליד את הנוגה, וכן כשיפגוש בענן עב ושחור לא יוליד הקשת, רק כשיפגוש בענן דק אז יגיה אורו באור חוזר מן הענן ויתראה בשבעה צבעיו, וכן יעבור אור האלהות בעולם השכליים ולא יוליד הנוגה, ובמקום החומרי ומקשיי ביותר לא יתראו שבעה הגוונים שהם מדותיו, רק כשיתפלש אור האלהי ויפגוש בבתי הנפש והלחשים באדם אשר נפשו מטוהרה ונדמית כענן דק קל ההתכה, שהוא אשר נזדכך החומר ונפש הבהמיית, אז יתראה שם הקשת, שהאור הגדול האלהי המאיר בנפשו ישוב באור חוזר בשבעה גווני הקשת, ויתראו בו שבע מדותיו וההנהגה האלהית שינהיג על ידם לחסד ולרחמים, כמו שיעיר חסד ורחמים מכחות נפשו עפ״י מדותיו, וז״ש המדרש את קשתי נתתי דבר שהוא מוקש לי, שאור האלהי הזורח בענן, הנפש הנתונה בגויה, יש לו דוגמא אל הקשת, ומפרש שאינו דוגמא ממש כי אור הקשת וצבעיו הוא אור גשמי ואור ה׳ והנפש נעלה מכל גשמיות, רק שהם כקליפת הפרי, כי אור השמש נאצל ע״י כמה קליפות ומסכים מן האור השכלי כמ״ש בפסוק ויאמר אלהים יהי אור. ועפ״ז יתפרשו הכתובים בדרך אחר, שעל הקשת שיתראה בענן ע״י השמש אמר ונראתה הקשת בענן, כי הקשת המתראה בענן אין בו הויה ומציאות, רק שכן נראה לעין הרואה, ואח״כ והיתה הקשת בענן, שהקשת הנראה בענן הוא עדות שנזדכך חומר הארץ ועכירותה, וא״כ עי״ז נזדככו גם נפשות בני אדם כי חומרם אינו עכור כ״כ, ועי״כ יוכל האור האלהי הרוחני להתפלש בבתי הנפש ובענן הגויה, שנעשה ענן דק מקבל צבעי האור הרוחני, וחוזר באור חוזר עפ״י מדותיו השבעה שינהג ההנהגה העליונה לטובה ולחסד, כפי הכנת הנפשות וכפי האור החוזר מבתי הנפש במראה הנוגה הנפשי, ועז״א והיתה הקשת בענן, כי קשת הזה יש לו הויה ומציאות בענן שהוא בחגוי איש ולבו ורוחו ונפשו, ובזה יראה ה׳ לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, מה שתתחבר הנשמה האלהית ועל ידה האור האלהי עם נפש החיה אשר על הארץ שהוא הנפש הבהמיית שהיא מתולדות הארץ.
_
והיתה הקשת בענן: שתעמוד הקשת איזה משך זמן1, ע״י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים, אזי לא די שאינו בא למבול לשחת, אלא ״וראיתיה לזכור ברית עולם״, שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם, כמו שכתבתי לעיל (ו,יח)2. והיינו דכתיב ״בין אלהים״ ולא קאמר ׳ביני׳ אלא ״בין אלהים״, דכבר ביארנו ריש פרשת בראשית (א,א) דשתי משמעויות יש לשם ״אלהים״, היינו שהוא המנהיג את הטבע, והוא הנזכר בכל התורה, שנית, הוא הבורא את העולם ומלואו, והוא שם ״אלהים״ שנזכר בפרשת בראשית הבורא את העולם, כמו שכתבתי לעיל (ז,א). וזהו מאמר ״אלהים״ – ״וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים״ – המנהיג ומשגיח לטוב ולברכה יתירה. ואם כי הוא הוא יתברך ויתעלה אחד הוא ואין שני, מכל מקום כך דרך הלשון יפה.
והיינו שמברכין על הקשת ׳זוכר הברית ונאמן בבריתו׳, ׳זוכר הברית׳ הוא באופן הראשון, ׳ונאמן בבריתו׳ באופן השני. וידוע דמשמעות ׳נאמן׳ הוא לשלם שכר, כדאיתא בתורת כהנים כמה פעמים ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ – ׳נאמן לשלם שכר׳, ובתענית (יא,א) ״אל אמונה״ – ׳כשם שמשלמין שכר׳3 וכו׳. וכך ביאור הלשון ׳ונאמן בבריתו׳ שבהיות הקשת בענן במשך הענן4 הוא לסימן ברכה לארץ, כדאיתא בתענית (ג,ב) ׳שמשא דבתר מטרא מטרא׳5.
[הרחב דבר: והנה אמרו בכתובות ס״פ המדיר (עז,ב) ששאלו מריב״ל ׳נראתה הקשת בימיך׳, ומשמע שם דבזמן שיש זכות צדיקים אין הקשת נראה כלל6, וזה פלא7. ולפי דברינו ניחא, דמש״ה דייקו לשאול ׳נראתה הקשת׳, ולא שאלו ׳אם היתה הקשת׳. אלא אם נראה באופן הראשון שיהא נראה כרגע ונכסה, שבא לאות על שראוי להיות מבול לולי הברית. אבל הויות הקשת בענן אינו אלא סימן ברכה ג״כ.]
1. ולא תיעלם מיד.
2. הברית שכרתי על קיום העולם, ׳והיא הברכה שבירך ה׳ את אדם וחוה׳ (לשון רבינו לעיל שם).
3. כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעוה״ב אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמין שכר לרשעים בעוה״ז אפילו על מצוה קלה שעושין.
4. כלומר, שלא נעלמת מיד.
5. ז״ל הגמרא: זיקא (רוח) דבתר מטרא כמיטרא (כמעט שמועילות כמטר עצמו – רש״י), עיבא (ענן) דבתר מיטרא כמיטרא, שימשא דבתר מיטרא כתרי מיטרי.
6. וכן הביא רש״י בשם ב״ר בפסוק ״לדורות עולם״.
7. שהרי זו תופעה טבעית, וכנ״ל.
[השמטה: וראיתיה לזכור ברית עולם. נראה שמראה הקשת לרמוז כי העולם ראוי לעונש המבול, אבל הקב״ה חס על עולמו ואינו מביאו, וכן דעת רבותינו שהיו שואלים נראתה הקשת בימיך? רצונם אם היה העולם ראוי להביא את המבול — ובדבר זה מצאנו מעין מה שראינו במקומות אין מספר, והוא כי נשאר רושם הנכר באמונות ואגדות גויי קדם מכפורי התורה ומרמזיה, שכן הקשת היה לדעתם מורה על איזה פורענות או צרה המתרגשות לבוא לעולם. Dell' lride, Giove non si serviva se non quando voleva che losse annunciato ai mortali, guerra, peste, morte o qualche altro gran male.... e alle altre cose poi piu piacevoli mandava Mercurio ומי לא יפלא בראותו שגם דעת נותן התורה ב״ה, וגם דעת נכבדי האומות (כאשר יאמר רמב״ן) עולים בהסכמה עם חכמת האמת משליה ורמזיה, כי אצלם הקשת הוא כנוי למלכות והוא שליח ה׳ כאשר הקשת היתה שליח יוביס, שהוא אחוז בקדש במידת תפארת ששם הויה תלוי בו והוא שם Jovis בשנוי מועט כקוף בפני אדם. (כדברי המקובלים.)]
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראהכל
 
(יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת⁠־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל⁠־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
God said to Noach, "This is the sign of the covenant that I have established between me and all flesh that is on the earth.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[צד] 1ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית. אות לעיני בני אדם, וברית על קיום האות. (פס״ז נח).
1. עי׳ לעיל מאמר צב. בבאור. ובפירש״י כאן. וברשב״ם שמות ל, לד.
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ דָּא אָת קְיָם דַּאֲקֵימִית בֵּין מֵימְרִי וּבֵין כָּל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא.
Hashem said to Noach, “This is the sign of the covenant that I have established between My Word and between all flesh that is on the earth.”
ואמר י״י לנח דן סימן קימא די קיימית בין ממרי ובין כל בשרא דיא על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ואמר אלקים לנח דא את קים דקיימית בין מימרי ובין מימר כל ביסרא דעל ארעא.
And the Lord said to Noah, This is the sign of the covenant that I have covenanted between My Word and between the word of all flesh that is upon the earth.
כד׳אך קאל אללה לנוח הד׳ה עלאמה אלאמאן אלתי ת׳בתהא ביני ובין כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳.
כך אמר ה׳ לנח: זה אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

זאת אותא הברית – הראהו הקשת ואמר לו: הרי האות שאמרתי.
א. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״אות״.
זאת אות הברית THIS IS THE SIGN OF THE COVENANT – He pointed to the rainbow, and said to him, "This is the sign of which I have spoken.⁠"
ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית – אות לעיני בני אדם. וברית על קיום האות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית – שאמרתי לך, וזאת השבועה שהקימותי.
AND GOD SAID UNTO NOAH. This is the covenant that I disclosed to you and this is the oath which I have established.⁠1
1. According to Ibn Ezra which I have established does not refer to sign because a sign is not established. It is made. Hence he interprets established as referring to an oath not to bring a flood (Meijler).
וטעם זאת אות הברית – שהראה אותה לנח.
ויאמר אלהים – שלש עוד המאמר לנח לחזק לבו ולהבטיחו הבטחה גמורה בזה.
ובבראשית רבה: שש בריתות הכתובין כאן כנגד ששת ימי בראשית. ואם תאמר שבעה הן? הראשון צריך לגופו.
ויאמר אלוהים, God repeated His blessings a third time in order to reassure him beyond doubt. According to Bereshit Rabbah 38 our paragraph contains 6 covenants which were meant to correspond to the six days of the creation. If you were to question that actually there are 7, the answer is that the first one was needed in its own right, and cannot be used to relate to other matters.⁠1
1. what are meant by “6 covenants,” are the 6 (respectively 7) separate utterances reported by God in this paragraph, utterances which could have been considerably condensed by the use of longer sentences and conjunctive letters.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

ויאמר אלהים אל נח זאתא הברית – מזה למדו החכמים בספריהם שכאשר האריכו בספור מה, שיסיימו באחרית1 ״סוף דבר״ או ״כללו״ או ״העולה מכל מה שזכרנו״ וזה ענין נכבד.⁠2
1. בסוף דבריהם.
2. הואיל ופסוק זה לכאורה אינו אלא חזרה מיותרת על הנאמר בפסוק יב: ״זאת אות הברית…״, והואיל והוא פותח שוב ב״ויאמר״, אף על פי שלא היה שום הפסק מדיבורו הקודם, לכן מפרש ריא״כ שפסוק זה אינו אלא פסוק מסכם לכל הפיסקה. ולומד מכאן שבסוף סיפור ארוך יש לסיים ב׳סוף דבר׳, כלומר עניין המתאים לסיום או ב׳כללו׳, כלומר סיכום כולל, או במסקנת הדברים (׳העולה מכל מה שזכרנו׳).
א. נסה״מ: ״זאת אות הברית״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימתי כו׳ חזר והודיעו שאין הבטחת זאת הברית כי אם אל הכלל לא על הפרט דומה למ״ש למעלה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו׳.
זהו מה שנראה לי הטוב והישר בברית הנפלא הזה ביישוב הכתובים והתר כל הספיקות הנופלות בו. וכשתתבונן היטב הברית הזה אינו אלא חזוק וקיום הברית הראשונה שהיתה מתחלת הבריאה לעולם אלא שהיתה חלושה מצד האפשרות אשר היה להם להשחתת דרכם דרך כל. אמנם בהתחזק טבעם והתאמץ אנושותם עד שכבר היה להם זה בחק הנמנע נתחזק זה הברית ונתקיים קיום חזק א״א להבטל. ואולי שאל הערבות הזה נתכוונו חז״ל כשאמרו על המסתכל בקשת כל מי שלא חס על כבוד קונו נוח לו שלא נברא (חגיגה ט״ז.) כי מי שאינו עומד על טבע אנושותו למען היות מאותן שהבטיח הש״י עליהם שלא יהרסו עוד מצבם עד שכבר ישים לאל מלתו כנגד חלקו הנה הוא נוח לו שלא נברא והעדרו טוב ממציאותו. ולא תקשה עלינו מאומרם ז״ל (כתובות ע״ז:) כי בדורו של רשב״י ורבי יהושע בן לוי ושאר חסידים לא נראתה הקשת כי זה אפשר משני פנים:
האחד להורות כי בימיהם לא ניצל העולם מטעם התקון הכללי שאמרנו לבד כי אף שיהיו על רשעתם הראשונה היו ראויין להגין על דורם כלומר שזכו הם בדורם למה שלא זכה נח בדורו. ולהורות זה נעשה נס שלא נראתה כל ימותם.
והשני, כי אחר שאין מטבעה להראות כ״א כאשר יבאו הגשמים מהסבות הטבעיות לפי מה שהוכנו במקומות בחלוף מקומות כמו שאמרנו עד שכבר יהיה זה המקרה סימן למעוט ההשגחה כמו שעל זה אמר הנביא חלקה אחת תמטר (עמוס ד׳:ז׳) וחלקה לא תמטר ובימיהם היה העולם מתפרנס מכח ההשגחה האלהית הגמורה ובתורת חנינת האהבה הנה היו הגשמים בעתם כוללים כל הארץ ולא היה שום מבוא לשתראה אז הקשת כלל.
ואל יקל בעיניך ענין הברית הזאת ומעשה תקפו על האופן אשר הנחנוהו כי אין הבטחה גדולה ממנה והוא ענין יותר קוים ויותר חמור מכל שבועה ונדר שבעולם ועל זה עצמו ולא על זולת אנחנו סמוכים ובטוחים באל יתברך בכל מה שאנו מקוים ישועתו מהגליות והמשך הטובות וההצלחות הנצחיות אחרי כן. כמו ששני הענינים יחד ביארם ישעיה הנביא בפירוש באומרו באותה נבואה שמפטירין על זה הברית כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כו׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳). וזה כי לפי שהאשה שנתגרשה מבעלה פעמים ושלשה כשמבשרין אותה שעוד ישוב בעלה זה לקחתה לא תשמח שכבר היא מלומדה לסבול אחרי שמחה תוגה אבל תוסיף להתעצב בזכרה ימי עניה ומרודיה. ולזה כשאמר לאומה המדומה אליה רני עקרה כו׳ הרחיבי מקום אהלך כו׳ כי ימין ושמאל תפרוצי כו׳ (ישעיהו נ״ד:ג׳) שכל זה בשורת חזרתה אל אהבת בעלה ואל כבודה הראשון הוצרך לומר לה אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי ירצה להבטיחה שלא תעזב עוד לעד לעולם וירצה בבשת עלומיך בשת חטאת נעוריך ועם זה חרפת אלמנותיך כו׳. ודבר לה דברים טובים דברי ניחומים ופיוסים באומרו כי בועליך עושיך כו׳. כי כאשה עזובה כו׳. ברגע קטון כו׳. בשצף קצף כו׳ (ישעיהו נ״ד:ח׳) כמו שהוא ראוי לבארם יפה על הענין. אמנם כדי להבטיח אותה לגמרי ושלא תאמר עדין אעקרא דדינא פירכא. כי במה אדע שלא אשוב עוד לכסלה ושיתאמת מה שאמרת כי בשת עלומיך תשכחי כי הוא יתד שהכל תלוי עליו לזה הזכיר זה הענין עצמו מהבטחת העולם אחר המבול ואמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח כו׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳) ירצה שבכל הנחמות שזכר לה אין הכוונה בהם שיוותר אצלה האל ית׳ שום דבר מחטאתיה אך שיהיה הענין ההוא מהטוב מחוייב מאליו ומדין היושר חיוב גמור כעין החיוב עצמו שנמשך ממי נח. וזה כי מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ אין הכוונה שמחמת השבועה אני מוותר להם שום דבר רק שחוייב כן מצד ההכנעה והיראה שהוטבעה בלב תולדות האדם ואשר פתחה אזנם משם והלאה מקולות מים רבים ואדירים אזי שטפום עד כי תמנע עוד מהם הסבה המחייבת להביא המבול כי במקום שאין חטא אין עונש וזהו ענין השבועה ההיא ואין זולתה. וכן על הדרך הזה אהיה מושבע ועומד מקצוף עליך ומגער בך. וזה כי בימים ההם ובעת ההיא מצד ההכנעה העצומה וההרתעה הנפלאת אשר יתפעלו מהם מזרם שטף התלאות ואדירים משברי ימי הצרות אשר יעברו עליהם בכל הזמן הארוך הזה אשר הם קשים ממבול עם שנאמר עליהם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם כו׳ ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם כו׳ (יחזקאל ל״ו.) כי מכמה הרפתקי דעדו עלי דהני. וממראה עיניהם אשר יראו מהפלגת הנסים והנפלאות וחזרת השם ית׳ אור פניו אליהם אחרי הורישם מפניו לאורך ימים. יוטבע טבע אמונה ויראה בלבם בשיעור שלא ישאר להם שום אפשרות אל הכרעת רוע הבחירה וכאלו בטל מהם יצר הרע וכמו שאז״ל ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח (שבת קנ״א:) כפי מה שפי׳ הרמב״ן ז״ל אצל ומל י״י אלהיך את לבבך כו׳ (דברים ל׳:ו׳). תהיה אז ברית כרותה חזק׳ ועצומה לכל טובתם והצלחתם בכללם ופרטם כמו שהיתה ברית הקשת חזקה וקיימת אצל הדבר ההוא הכולל שהוא ענין הברית הראשונה לתקון העולם כמו שהונח. כי על שני מיני הבריתות האלה אמר יחזקאל וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך כו׳ (יחזקאל ט״ז:ס׳). ויתאמת לך היות זאת כוונתו במה שסמך וזכרת את דרכיך ונכלמת כו׳. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני י״י למען תזכרי כו׳ (יחזקאל ט״ז:ס״ג). יבאר היטב כי חוזק הברית ההוא ותקפו הוא מה שישיגה מהבושה וכלימה על מה שחטאה ושלא תחטא עוד והוא עצם הברית אשר זכר ירמיה באומרו וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית כו׳ (ירמיהו ל״א:ל״א). והנה על עוצם הבטחת הברית הזאת ועל תכלית מניעת האפשרות מהפכו אמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה כו׳ (ישעיהו נ״ד:י׳). יאמר כי זה החסד שעשה עמם בראשונה לתקן את מזגם בכלל על ידי המבול וברית שלומי אשר חדש וייחד להם בפרט על ידי הגליות כי הם ענינים קיימים וחזקים בטבעם שלא ימושו ולא יתמוטטו לעד לעולם. ועל זה הסמך הבטיחו הנביאים ההצלחה המתמדת לעד לעולם כמאמר יחזקאל וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא כו׳ (יחזקאל ל״ז:כ״ה). על הדרך עצמו שאמר בברית הקשת לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו׳. אלא שהאחד היה שלמות ראשון וזה שלמות אחרון שאין למעלה ממנו והכל שריר וקיים.
ועתה כאשר תשכיל תראה כל מה שאמרנו מזה הענין הנפלא במאמרים אשר זכרנו פתח השער וזה כי בדברי המדרש יורו כי מאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה הוא מלמד על הפשרה והמיצוע אשר נעשית על ידי המבול בין מדת הדין הקשה לפי יושר בית דין של מעלה אשר אין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ובין מדת הדין של מטה אשר תאות להיות רפה וחלושה לפי פחיתות טבעם עד שתצא ממדת הצדק באמת והיו מתחלה רחוקות מאד ואי אפשר להן להזדווג ומעכשיו כבר תהיה ביניהם פשרה והסכמת ברית שאפשר לעמוד יחד וכאלו אמר כי עכשיו בזה נגמרה הויית האדם כמו שאמרנו ראשונה באומרו ויאמר י״י אל לבו כו׳. אפשר כי מאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) הוא מפלש ובא עד כאן כלומר כי הויית האדם לא נגמרה עד עכשיו שנאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה.
ואולם מאמר התלמוד יורה מאד על זה כי הנה ריב״ל אמר שהרואה הקשת צריך ליפול על פניו כי המסתכל בו ובענינו מכיר גדולתו ית׳ ועומק חכמתו במעשה בריאת האדם שבו נגמרה ונשלמה מלאכתו כי בו תגלה ותראה מראה כבוד י״י באשר הוא הממציא והמהוה אותו בשלמותו המספקת להוציאו מכלל תוהו ולהעמידו במציאות שלם. אמנם לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. והכוונה כי למה שהיה בענין הנפיל׳ ההיא סיוע לשבוש הסברא ההמונית החושבים שהוא דבר נברא בפני עצמו על דרך הפלאים המתחדשים בזמן הגלותם ושיורה על זה הנפילה ההיא אל הדבר הנברא או אל הבורא אותה לשעתה אין ראוי ליפול. אבל שיאמרו ברוך זוכר הברית לומר כי ענין מציאותו לא נתחדש עתה אבל היא אות וזכרון של זכות כמו שאמרנו. אמנם ר׳ ישמעאל אמר נאמן בבריתו וקיים במאמרו כלומר זאת ועוד אחרת כי הוא יתברך זוכר זכות העולם אשר לא ירעו ולא ישחיתו בכלל הנרשם על ידי הקשת כפי שנזכר ועוד מה שהוא קיים במאמרו שאמר אל לבו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כי הוא דבר שתלוי ועומד במאמרו לבד ועל דרך שאמר המשורר כי ישר דבר י״י כו׳ אוהב צדקה ומשפט כו׳ כונס כנד מי הים כו׳ יראו את י״י כל הארץ כו׳ כי הוא אמר ויהי כו׳ (תהלים ל״ג:ט׳). ירצה שאחר שהמים הם תלויים ועומדיך חוץ ממקומם הטבעי במאמרו יתב׳ המכריחם לעמוד שם בל ישובון לכסות הארץ ואין לנו עליהם שום חוזק רק אמונתו יתברך הנה הוא ראוי לירוא ממנו בתכלית היראה וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם י״י אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו׳ (ירמיהו ה׳:כ״ב) רצוני שלא שם עליהם שום חיל וחומה רק חול שהוא מחיצה בלתי עומדת בפני רוח מצויה כמו שכתבנו בשער הקודם. אמנם להפליג אופן האמונה וצורך היראה אמר כי הוא אמר ויהי כו׳. וזה כי להמשך המציאות וקיומו צריך שיותמד מאמרו ית׳ שאמר יקוו המים אל מקום אחד ושיצוה עליו תמיד שיהיה על המצב ההוא. אמנם לאבד העולם ולבטלו אינו צריך לא פועל ולא דבור רק השתיקה מהמאמר לבד או העמידה מהצווי והוא מבואר כי השתיקה היא נקלה מאד מהדבור וזה ממה שיפליג הפחד והחלחלה התמידית בלי ספק וזאת היא היראה המחוייבת מאמונת החדוש הכתוב בראשית התורה כמו שכתבנו בשער הראשון ויבא עוד אצל מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו׳ שער צ״ב ב״ה. ולזה מה שאומר וקיים במאמרו שלא ישתוק מהמאמר ההוא אשר בו אמר ויהי ולא מהצווי אשר בו צוה ויעמד. ויותר נכון שכוון אל שתי הבריתות שזכרנו ראשונה מפי הנביאים. האחד, הברית ההוא אשר בימי נח. והשני, אשר יקויים לעתיד בסוף הימים. אז יעבור על נפשנו המים הזדונים כמו שביארנו.
עד כאן ראיתי לכתוב בזה הענין למה שראיתיו חדש ונפלא בעיני להוציא מלב החושבים כי מאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו׳. ולא אוסיף להכות את כל חי כו׳. שהוא ויתור וחפוז מדותיו חלילה לו יתב׳ שיעשה כן במדת החסידות וימנע אותו מהראשונים וגם כי להצדיק דינו אין ראוי לוותר כי כל דרכיו משפט ואף שיהיה הקשת במציאותו והראותו על האופן שחשבהו על כל פנים תהיה הסבה לקיומו והעמדתו כמה שכתבנו כי לא יחשד דיין האמת להיותו בעל ברית לעולם מלא רשעים וחטאים חלילה לאל מרשע אבל בעבור נסות אותם בא ובעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו עוד כמשפט הראשון ועל הכל צדיק הוא וצדיק דינו יתברך שמו אמן:
ואמנם אמרו בסוף הדברים ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית נלאו המפרשים לתת בו טעם. ונראה לי לפרשו בא׳ מב׳ פנים הא׳ שאמר הקב״ה לנח זאת אות הברית אשר הקימותי הוא ביני ובין כל בשר אשר על הארץ ר״ל לכללות המין שלא יבא עליהם עוד להם בכלל אבל אינו לארץ פרטית או מחוז פרטי שכבר בחטא ארץ פרטית ימטר על רשעים פחים. והאופן הב׳ הוא שהדבור הראשון אמר השם לנח ולבניו מקיום הברית וההבטחה והם נתפייסו בו כמו שפירשתי. ולכן לא בא אליהם הנבואה עוד כי לא היו מוכנים אליה. והאל ית׳ נתן אות הקשת בדבור נפרד בפני עצמו אל נח בלבד כי הוא היה המוכן לקבל הנבואה פעם אחר פעם לא בניו. ולפי שלמעלה אמר ויאמר אלהים זאת אות הברית ולא פירשה התורה למי נאמר אותו דבור אם לנח ובניו בראשון ואם לנח לבדו כי לא חששה התורה כ״א לספר ענין האות לכן אחרי חתימת הדברים וענין האות הודיע הכתוב הזה שאותו הדבור מאות הקשת נאמר לנח ר״ל לו לבדו ולא לבניו ולזה חזר לומר כאן ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית כאומר שהמאמר הנאמר מאות הברית לנח לבד היה. הנה התבארה הפרשה הזאת על בוריה מבלי ספק ולא כפל כלל והותר׳ השאלה הי״ח.
ובסוף אלה פקודי אזכור עוד דעתי בענן הנזכר כאן. והנה בא כל ספור המבול בשם אלהים לא לבד להיותו מדת הדין כדברי המפרשים כי הנה הכתוב אומר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וגומר וינחם ה׳ וגומר ויאמר ה׳ אמחה את האדם ובא אם כן יעוד ההפסד והמבול במדת הרחמים אבל היה זה לפי ששם אלהים מורה על היכולת המוחלט ובעבורו בא ספור הבריאה הראשונה בשם אלהים להוראתה על היכולת המוחלט ובאותו שם עצמו בא ספור הפסד המבול להודיע שמי שברא את העולם לא מדבר הוא אשר השחית והפסיד את העולם השפל במי המבול וכאמרו אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא.
ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית – זאת הקשת השניה היא ״אות הברית״, ועליך ועל כיוצא בך מוטל להתעורר בהראותה, ולהעיר בני הדור לשוב להשכיל להיטיב.
ויאמר אלוהים לנח זאת אות הברית, the word זאת refers to the “secondary” rainbow,⁠a which acts as the sign of the warning aspect of the covenant. When this rainbow appears it is high time to call people to order and to warn them of impending natural calamities unless they change their ways.
a. I mentioned earlier.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אשר הֲקִמֹתִי: כתוב בהעתק מספר הללי, הקמתי, ירושלמי הקימתי, ע״כ. ובספרי׳ מדוייקי׳ הוא חס׳ דחס׳, וכן הוא במסורת1 פ׳ בחקתי. וכ״כ א״ת חס׳ גם היו״ד. ועיין ג״כ במסורת הרמ״ה2 שכתבתי3 בפ׳ לך לך. [הקמתי].
1. במסורת: מ״ג-ד וי׳ כו ט.
2. במסורת הרמ״ה: קו״ם.
3. שכתבתי: מ״ש בר׳ יז ז (׳והקמתי׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי – לדעתי אחר שדבר ה׳ עם נח, והבטיחו על קיום הברית, ונתן לו אות הַקֶשֶׁת, אז ירד גשם על הארץ. ונראה הַקֶשֶׁת בפעם הראשון בענן לעיני נח ולעיני בניו, ואז חזר הדבור אליו ואמר לו ״זאת אות הברית״. ומלת ״זאת״ על הַקֶשֶׁת שנראה בענן, שלא ראה אותה מקדם. והודיעוֹ כי זהו הַקֶשֶׁת שיעד עליו שתראה בענן, והיא האות שהקים בינו ובין כל בשר אשר על הארץ. ויפה פירש רש״י ״הראהו הַקֶשֶׁת ואמר לו הרי האות שמרתי״. זאת חשבתי למשפט בכל הפרשה הזאת, ואין כן דעת המפרשים ז״ל. כי רמב״ן1 ז״ל אחר שאמר שעל כרחנו נאמין שמלהט השמש באויר הלח יהיה הַקֶשֶׁת בתולדת. וחזר ואמר שכן דעת הכתוב שאמר ״את קֶשֶׁתי נתתי בענן״, ולא אמר ״אני נותן״, וכן אמר קֶשֶׁתי להורות שהיתה הַקֶשֶׁת מתחלה, וענין האות שהַקֶשֶׁת שהיתה מתחלת הבריאה בענן, תהיה לאות ברית ביני וביניכם. [עד כאן תוכן דבריו].
והנה גם אנחנו פרשנו כן. אבל לדבריו יקשה מה טעם בקֶשֶׁת להיות אות. והשיב הוא ״כטעם ׳עד הגל הזה ועדה המצבה׳,⁠2 וכן ׳כי את שבע כבשות תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה׳.⁠3 כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא ׳אות׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל]. ולא אבין ראיותיו. כי אין בשני הכתובים שהביא זכר [מלת] ״אות״. גם לא היו אותות, רק כמו עדות שקרה ענין זה ביניהם. ועוד שעשו מעשה שהקימו גל ומצבה, והציגו שבע כבשות לבדהן. ובקֶשֶׁת לא נעשה דבר, כי מאז היה נראה בענן. גם אין טעם למקרא ״והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הַקֶשֶׁת בענן״, מה הודיעו? ותמיד היה נראה בענן. וראב״ע אמר ״את קַשְּׁתִּי. הנה נתתי עתה בענן. ואין פרושו כאשר אמר [הרב סעדיה] הגאון, כי מתחלה היתה... ואם מלהט השמש תוולד הַקֶשֶׁת, יש לומר כי ה׳ חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין״ [עכ״ל]. ודבריו רחוקים. ור״ן ז״ל אמר שקודם המבול היתה הַקֶשֶׁת נרשמת באויר ואח״כ היתה לאות בענן. ור״י אברבנאל ז״ל אמר שקודם המבול היו העננים עבים ומכופלים, ועתה נזדקקו. והאריכו דברים, וכל דרך איש ישר בעיניו.
1. על בראשית ט, יב.
2. שם לא, נב.
3. שם כא, ל.
ויאמר אלהים אל נח – כבר אמרנו (בפסוק ט׳) שאז היה העולם צריך לגשם, והודיע לנח שלא יפחד מפני הגשם, כי כורת עמו הברית שלא יהיה מבול עוד ונתן לו אות הקשת, ואחר שכלה דבורו נראו עננים בשמים ובהם נראה הקשת בפעם ראשונה, ויאמר אלהים אל נח שא עיניך וראה את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית זה צורת הקשת ותארו.
ויאמר אלהים וגו׳: חזר ואמר בפני עצמו, שלא יפול ספק בלב נח אשר רק בהתראות הקשת יהיו בטוחים מהשחתת הארץ, משא״כ באם יהיה גשם שוטף בלי אותו אות הקשת אפשר חלילה יהיה חשש כליון. ואולי שאל נח או התפלל על זה. על כן חזר ובא המאמר – ״זאת אות הברית״, הקשת הלז שאני מראה אותו לבדו, הוא אות1 ״הברית אשר הקימותי ביני וגו׳״ גם2 בלי שום זכירה ואות הקשת. ולא בא הקשת בענני ענן להתראות כי אם להורות שהדור ראוי לכליון לולי הברית, אבל גם כאשר לא בא להתראות בקשת ג״כ העולם בטוח ע״פ מאמרי3 לבד.
וזהו שמברכין על הקשת עוד ׳וקיים במאמרו׳. ובשעת ראיית הקשת מברכין על כל אופנים שבא, כמו בשעה שמברכין על אשתו של לוט ׳זוכר את הצדיקים׳ על הצלת לוט.
1. הוא אות על כך שישנה ברית שהקימותי ביני וכו׳, כלומר, המושג ״אות הברית״ המופיע בפסוקים אלו משמעותו ׳אות על כך שישנה ברית׳, והברית היא עצם ההבטחה או השבועה של הקב״ה שלא יביא מבול.
2. והברית עצמה אינה מותנית בזכירה ואות הקשת.
3. שבועתי, הבטחתי – ״לא אוסיף לקלל עוד את האדמה״.
אל⁠־נח – אל נח בלבד דבר ה׳, ואילו אל בניו דבר רק באמצעותו, אך לא במישרין; עיין רמב״ן לפסוק ח.
זאת אות⁠־הברית – זוהי נוסחת סיום כפי שמצינו במקומות רבים, השווה להלן י׳:ל״ב ועוד; אך השווה רש״י.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) {ששי} וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי⁠־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן⁠־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃
The sons of Noach who came out of the ark were Shem, Cham, and Yefet; and Cham was the father of Canaan.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[צה] 1ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה. ויהי בני נח, שעשה להם הקב״ה הוויה בעולם. (תנחומא נח י״ב).
[צו] 2ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה. (איוב ל״ד:כ״ט) והוא ישקיט ומי ירשיע ויסתר פנים ומי ישורנו ועל גוי ועל אדם יחד כו׳, והוא ישקיט וכו׳ נתן שלוה לדור המבול ומי בא וחייבן כו׳ וכשהסתיר פניו מהם, מי אמרו לו שלא עשית כשורה, ומה הסתיר פניו מהם שהביא עליהם המבול הה״ד וימח את כל היקום וגו׳, על גוי ועל אדם יחד על גוי זה דור המבול ועל אדם זה נח, יחד על שממנו הושתת עולם, ויש לו להעמיד עולמו מאומה שלימה ומאדם אחד, שנא׳ ויהיו בני נח היוצאים. (בראשית רבה ל״ו).
[צז] 3ידוע כבירים לא חקר וגו׳ (איוב ל״ד:כ״ד) הריעו אנשי דור המבול במעשיהם הרעים, לא חקר, אין חקר במעשיהם הרעים, ויעמוד אחרים תחתם אלו בני נח, ויהיו בני נח שם חם ויפת. (בראשית רבה ל״ו).
[צח] 4גם מיום אני הוא ואין מידי מציל (ישעיהו מ״ג:י״ג) מעכו״ם, אפעל ומי ישיבנה, כל פעולות ומחשבות שפעלתי עם דור המבול מי אמר לי לא עשית כשורה, אבל נח נכנס בשלום ויצא בשלום, ויהיו בני נח היוצאים וגו׳. (בראשית רבה ל״ו).
[צט] 5ויהיו בני נח. ילמדנו רבינו מי הוא המצווה על פריה ורביה וגו׳ ומה בהמה וחיה ועוף שאינן כלום נתיחסו, נח ובניו אינו דין שיתיחסו, מיד יחסם הקב״ה, מנין, ממה שקרינו בענין ויהיו בני נח היוצאים מן התבה וגו׳. (תנ״י נח י״ח).
[ק] 6ד״א ויהיו בני נח. א״ר לוי בזכות שעשו בתבה יצאו מן התבה, ולמה כל י״ב חודש שעשו בתבה היו חוגרין מתניהם וזנין הבהמה והחיה, ובזכות כן יצאו מן התבה, שנא׳ ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. (תנ״י נח י״ט).
[קא] 7ד״א ויהיו בני נח. זש״ה (משלי כ׳:ז׳) מתהלך בתומו צדיק [אשרי בניו אחריו] כו׳ שבזכות נח זכו בניו שיחיו עמו במבול וזכו שיצאו מן התיבה, שנא׳ ויהיו בני נח וגו׳ אמר הקב״ה מכאן ואילך איני עושה כשם שעשיתי לנח אלא אין אבות מצילין בניהם, שנאמר (יחזקאל י״ד:י״ד) נח דניאל איוב (בתוכה) [המה בצדקתם ינצלו נפשם]. (אגד״ב פרק י׳).
[קב] 8ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה. זש״ה (תהלים ל״ז:ט״ז) טוב מעט לצדיק כו׳ טובים היו לנח שלשת בניו מכל אותן ההמונים שהיו בדור המבול, מהמון רשעים רבים כו׳ (בראשית ט׳:י״ט) שלשה אלה בני נח, טובים היה לנח שלשת בניו מכל אותן האוכלסין. (אגד״ב פ״ו).
[קג] 9ד״א ויהיו בני נח. זש״ה (תהלים ל״ז:ט׳) כי מרעים יכרתון וקוי ה׳ המה יירשו ארץ, וגו׳ כי מרעים יכרתון אלו אנשי דור המבול, וקוי ה׳ המה וירשו ארץ, זה נח ובניו שנמלטו מן המבול ויצאו מן התיבה והיו מסתכלין לפניהם ולאחריהם לראות בריה או איש או אשה ולא היו מוצאין שנא׳ (תהלים ל״ז:י׳) עוד מעט ואין רשע. (אגד״ב פרק י׳).
[קד] 10ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת, זש״ה (דברים ל״ב:ח׳) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ויהיו בני נח יפת ובניו ט״ו, חם ובניו ל״ב, שם ובניו כ״ז, ומאלה נפצה כל הארץ, ע״ד היו, ולא נחלק העולם אלא לשבעים, יצב גבולות עמים, יעקב ובניו בירידתו למצרים שבעים היו, אמור מעתה שם וארפכשד, ושלח, ועבר, צדיקים היו ולא נכללו עם האומות. (מדרש מ״ט מדות).
[קה] 11שם חם ויפת. וכי שם היה גדול שהוא מקדימו והלא כתיב אחי יפת הגדול, למה הקדים שם ליפת שהיה כשר ומושלם לבוראו. (תנחומא ישן נח י״ט).
[קו] 12וחם הוא אבי כנען. אבוי דפחתא. (בראשית רבה ל״ו).
1. תנ״י אי״ט, ובפס״ז ויהי בני נח נהיה להם הוויה בעולם הוויה של קיימא. - ועי׳ בתנחומא שם אי״ב סומך על קרא זה, וזה א׳ משלשה, ששמשו בתיבה ועי׳ לעיל פ״ח מאמר עב.
2. ויק״ר פ״ה. והוא ישקיט, כשנתן שקט ושלוה לרשעים והאריך אפים להם, מי ירשיעם, ובמנח״י הגי׳ נתן שלווה לדור המבול ״ומה חייבין״ דעי״ז חטאו. ועי׳ לעיל פ״ח מאמר קיא. קיב. ויש לו להעמיד כו׳ דבר אחד הוא לפני הקב״ה להעמיד עולמו מאומה שלימה מדור המבול או מאדם אחד מנח לבדו.
3. עי׳ לעיל פ״ו מאמר סח.
4. מעכו״ם. בס״א הגי׳ מאומות העולם, דאין שום אדם מאומות העולם יכול להציל.
5. תנחומא נח אי״ב, וכ״ה בילמדנו הקדמון בגנזי שכטר היא צד מ. ושם מביא המשנה דיבמות מובא לעיל פ״א מאמר תשצג. עיי״ש בבאור. ומסיים אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה (עי׳ לעיל מאמר ד.) ומביא ראיות לזה לא כאנשי דור המבול שהי׳ שטופים בזמה. נתיחסו דכתיב למשפחותיהם דבהמה שלא נבדקה במין אחר נכנסה לתיבה.
6. לעיל פ״ו מאמר קטז. קכט. קלד. קלז. ובפס״ז כאן.
7. עי׳ לעיל פ״ו מאמר קד. וצ״ב.
8. עי׳ לעיל פ״ה מאמר צא.
9. עי׳ לקמן מאמר קח. סוף המאמר.
10. מדרש זה מובא בילק״ש ה״א רמז סא. יצב גבולות עמים הכוונה לסוף פסוק למספר בני ישראל, ובני ישראל היו שבעים. ובענין מספר שבעים עי׳ לקמן מאמר קט. קי. חושב ליפת י״ד, לחם ל׳, לשם כ״ו, שהם סך שבעים ושם בהערות מביא דבמאור עינים פנ״ז מביא מכת״י פסקתא דר״כ בפסקא לחגא דמטלליא נמנו ע׳ אומות כחשבון הזה. וכ״כ בילק״ר בשם מדרש, ובס׳ יוחסין ד׳ כ׳ ומשלשה בנים של נח היו ע״ב משפחות מיפת ט״ו, ומשם כ״ה, ומחם ל״ב. ובאברבנאל פ׳ נח מונה ע״ג. ובילק״ר מביא בשם מדרש (והוא משלשלת הקבלה וכידוע אין כל דבריו לקוחים ממדרשים כי אסף בחבורו מספרים שונים אף דלאו דסמכא, וכן מה ששמע ממקורות שאין להם שום יסוד.) ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו׳. אומרים שם שנח ראה בעיניו י״ד אלפים, וארבע מאות אנשים, כולם מיוצאי חלציו. ועי׳ באגד״ב פ״י א״א. ולעיל פ״ו מאמר קכא.
11. תנחומא נח אי״ב ופס״ז כאן. ועי׳ לעיל פ״ה מאמר פח. ותנ״י תולדות אכ״ג בניו של נח יפת הוא היה הגדול ומפני שהיה שם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכ״מ שנאמר ויהיו בני נח כו׳ שם חם ויפת אבל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול שנא׳ ולשם כו׳ אחי יפת הגדול.
12. דפחתה אבי הפחיתות והשפלות שעשה אותו מעשה. ובתנ״י נח סי״ט אמר ר׳ ברכיה חם הוא אבי כנען הוא אבי פרוח. ובפס״ז אבי כנען והוא אבי של שפחות, ובמדרש אגדה וחם הוא אבי כנען אבי הפסול גרם לבנו שיפסל.
וַהֲווֹ בְּנֵי נֹחַ דִּנְפַקוּ מִן תֵּיבְתָא שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבוּהִי דִּכְנָעַן.
The sons of Noach, who went out of the ark were Shem, Yefet and Cham; Cham was the father of Canaan.

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן
וַהֲווֹ בְנֵי נֹחַ דִּנְפַקוּ מִן תֵּיבְתָא שֵׁם וְחָם וְיָפֶת וְחָם הוּא אֲבוּהִי דִּכְנָעַן
״הַיֹּצְאִים מן התבה״ – ״דִּנְפַקוּ״ בעבר, וכן ״יֹצְאִים בְּיָד רָמָה״ (שמות יד ה) ״נְפַקוּ״ בעבר, כי כבר יצאו. אבל ״הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב״ (שמות יג ד) ״נָפְקִין״, שיוצאים עכשיו (יא״ר).
והוון בני נח די נפקו מן תיבותא שם וחם ויפת וחם הוא אבוהון דכנענאי.
והוו בני נח דנפקו מן תיבותא שם וחם ויפת וחם הוא אבוי דכנען.
And the sons of Noah who went forth from the ark were Shem, Cham, and Japhet; and Cham is the father of Kenaan.

פרשה לו

[א] וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה – וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד (איוב ל״ד:כ״ט), דָּרַשׁ רַבִּי מֵאִיר וְהוּא יַשְׁקִט מֵעוֹלָמוֹ, יַסְתֵּר פָּנִים לְעוֹלָמוֹ, כַּדַּיָּין שֶׁמּוֹתְחִין כִּלָּה עַל פָּנָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה נַּעֲשָׂה מִבַּחוּץ, כָּךְ אָמְרוּ דּוֹר הַמַּבּוּל: עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה (איוב כ״ב:י״ד), אָמְרוּ לוֹ דַּיֶּךָ מֵאִיר. אָמַר לְהוֹן וּמָה הוּא דִּכְתִיב: וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וגו׳, אָמַר נָתַן שַׁלְוָה לְדוֹר הַמַּבּוּל וּמִי בָא וְחִיְּבָן, וּמַה שַּׁלְוָה נָתַן לָהֶם: זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם (איוב כ״א:ח׳), יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וגו׳ (איוב כ״א:י״א), רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר לִשְׁלשָׁה יָמִים הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן נָכוֹן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: הֱיוּ נְכוֹנִים (שמות י״ט:ט״ו), מַה נָּכוֹן שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן לִשְׁלשֶׁת יָמִים, אַף נָכוֹן שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן לִשְׁלשֶׁת יָמִים. וְרַבָּנָן אָמְרִין לְיוֹם אֶחָד הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת, נֶאֱמַר כָּאן נָכוֹן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נָכוֹן: וֶהֱיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר (שמות ל״ד:ב׳), מַה נָּכוֹן שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן יוֹם אֶחָד, אַף כָּאן יוֹם אֶחָד. וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, שֶׁהָיוּ רוֹאִים בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם. יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרָבְיָא צָוְחִין לְיָנוּקָא עֲוִילָה. וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן (איוב כ״א:י״א), כְּאִלֵּין שֵׁדַּיָא, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיהו י״ג:כ״א), כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן יוֹלֶדֶת בַּיּוֹם, הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ צֵא וְהָבֵא לִי צֹר לַחְתֹּךְ טִבּוּרָא, בַּלַּיְלָה הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ צֵא הַדְלֵק לִי נֵר לַחְתֹּךְ טִבּוּרָא דִילָךְ. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחָדָא אִתְּתָא דִּילֵדַת בַּלַּיְלָה, אָמְרָה לִבְרָא זִיל אַדְלֵיק בּוּצִינָא דְּנִקְטַע שׁוּרָךְ, נְפַק וּפְגַע בֵּיהּ שֵׁדָא שְׁמָדוֹן, אֲמַר לֵיהּ זִיל גְּלוֹג לְאִמָּךְ דִּקְרָא תַּרְנְגוֹלָא, וְאִלְמָלֵא דִּקְרָא תַּרְנְגוֹלָא הֲוֵינָא מָחְיֵיתָךְ וְקָטְלִיתָךְ. אֲמַר לֵיהּ זִיל אַתְּ גְּלוֹג לְאִמָּךְ דְּלָא קְטַעַתְ אִמָּא שׁוּרִי, דְּאִלְמָלֵא דִּקְטַעְתֵּיהּ הֲוֵינָא מָחֵי יָתָךְ וְקָטֵיל יָתָךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד (איוב כ״א:ט׳), מִן הַמַּזִּיקִין, וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם (איוב כ״א:ט׳), מִן הַיִּסּוּרִים. וּכְשֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם מִי אָמְרוּ לוֹ שֶׁלֹא עָשִׂיתָ כַּשּׁוּרָה. וּמָה הִסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם הַמַּבּוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם וגו׳ (בראשית ז׳:כ״ג). וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד, עַל גּוֹי, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. וְעַל אָדָם, זֶה נֹחַ. יָחַד, שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּשְׁתַּת הָעוֹלָם, וְיֵשׁ לוֹ לְהַעֲמִיד עוֹלָמוֹ מֵאֻמָּה שְׁלֵמָה וּמֵאָדָם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים.
[ב] יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וגו׳ (איוב ל״ד:כ״ד), הֵרֵעוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וְאֵין חֵקֶר, אֵין חֵקֶר בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם (איוב ל״ד:כ״ד), אֵלּוּ בְּנֵי נֹחַ, וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת. גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא וְאֵין מִיָדִי מַצִּיל (ישעיהו מ״ג:י״ג), מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה (ישעיהו מ״ג:י״ג), כָּל פְּעֻלּוֹת וּמַחְשָׁבוֹת שֶׁפָּעַלְתִּי עִם דּוֹר הַמַּבּוּל מִי אָמַר לִי לֹא עָשִׂיתָ כַּשּׁוּרָה, אֲבָל נֹחַ נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם, וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים וגו׳. וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן, אֲבוּי דִפְחָתָא.
[יב] וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי הוּא הַמְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָאִישׁ מְצֻוֶּה וְלֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, עַל שְׁנֵיהֶם נֶאֱמַר, וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א׳:כ״ח). וּכְבָשָׁהּ כְּתִיב, הָאִישׁ כּוֹבֵשׁ אֶת הָאָרֶץ וְאֵין הָאִשָּׁה כּוֹבֶשֶׁת וְהָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פִּרְיָהּ וּרְבִיָּה יוֹתֵר מִן הָאִשָּׁה, תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי דָּחַק אַבְרָהָם לְהַשִּׂיא אִשָּׁה לְיִצְחָק בְּנוֹ, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ וְגוֹ׳ (בראשית כ״ד:ב׳). וּכְתִיב: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּי״י אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (בראשית כ״ד:ג׳). וּכְתִיב: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְגוֹ׳ (בראשית כ״ד:ד׳). הֲרֵי אַבְרָהָם דָּחַק עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְכֵן יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב, קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וְגוֹ׳ (בראשית כ״ח:ב׳), לִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ. וְלֹא כְּדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בַּזְּנוּת וְהוֹלְכִין וְנִזְקָקִין לְשֶׁאֵינָן מִינָן. רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶן, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים וְגוֹ׳, וּלְכָךְ אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְאַף הַבְּהֵמָה קִלְקְלוּ לְשֶׁאֵינָן מִינָן, הַסּוּס עַל הַחֲמוֹר, וְהַחֲמוֹר עַל הַסּוּס, וְהַנָּחָשׁ עַל הַצִּפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר (בראשית ו׳:י״ב). כָּל אָדָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא כָּל בָּשָׂר, לְפִיכָךְ וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה וְגוֹ׳. וְלֹא נִכְנְסוּ לַתֵּבָה אֶלָּא אוֹתָן שֶׁלֹּא קִלְקְלוּ לִשֶׁאֵינָן מִינָן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה (בראשית ז׳:ח׳), לְפִי שֶׁאֵין הַתֵּבָה קוֹלֶטֶת אֶלָּא כְשֵׁרִים. וּמֵאֲלֵיהֶן בָּאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ. רְאֵה מַה כְּתִיב בִּיצִיאָתָן מִן הַתֵּבָה, כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. וְכִי יֵשׁ מִשְׁפָּחָה בַּבְּהֵמָה? אֶלָּא מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁלֹּא נִדְבְּקָה לְמִין אַחֵר, לְכָךְ יִחֲסָן הַכָּתוּב הֵם וּבְנֵי נֹחַ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה – וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ, שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָיָה בָּעוֹלָם. אֲבָל בְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב בַּלָּהוֹת, בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ וּתֲבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי וְגוֹ׳ (יחזקאל כ״ו:כ״א), בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ עַכְשָׁו, וּתְבֻקְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא תִמָּצְאִי לֶעָתִיד לָבֹא. לֶעָתִיד לָבֹא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ וַעֲתִידִין לִהְיוֹת. וּמִנַּיִן, דִּכְתִיב: זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם (תהלים ע״ד:ב׳). קֶדֶם, עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. וְהֵן עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם (דברים כ״ט:ט׳). וְאוֹמֵר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּי״י אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד׳:ד׳). וַעֲתִידִים לִהְיוֹת לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ לִי אָמַר י״י צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ (מלאכי ג׳:י״ז).
הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיֶפֶת – וְכִי שֵׁם הָיָה הַגָּדוֹל, וְהָא כְתִיב, אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל. וְלָמָּה הִקְדִּים שֵׁם, לְפִי שֶׁהָיָה כָּשֵׁר וְשָׁלֵם לְבוֹרְאוֹ.
וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן – זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָה שֶׁשִּׁמְשׁוּ בַתֵּבָה. אֵלֶּה הֵם, חָם וְכֶלֶב וְעוֹרֵב, וּשְׁלֹשְתָּן לָקוּ. חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ, כֶּלֶב נִקְשַׁר, עוֹרֵב מַזְרִיעַ מִן הַפֶּה. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ.
[Siman 12]
And the sons of Noah left the ark (Gen. 9:18). May it please our master to instruct us whether man or woman is enjoined to fulfill the commandment to Increase and multiply (Gen. 1:28)? Our masters instruct us that the man is commanded to fulfill this decree and not the woman.
R. Yohanan contended that it was enjoined upon both sexes, since it is said: And God blessed them and said to them: And fill the land and subdue it (ibid.). However, the singular form of subdue is written in this verse, thus indicating that man and not woman subdues the earth. Therefore, it follows that man is commanded to increase and multiply and not the woman.
You know this to be so from the fact that Abraham sought a wife for his son Isaac: And Abraham said unto his servant, the elder of his household, etc. (Gen. 24:2), and it is written also: I will make thee swear by the Lord, the God of heaven … that thou shalt go unto my country (ibid., vv. 3–4). Hence, it is apparent that Abraham was concerned with the observance of the law of Increase and multiply. Similarly, Isaac told Jacob: Arise! Go to Padan-aram (Gen. 28:2), to seek a wife proper for him. He did not wish him to be like the men of the generation of the flood, who wallowed in unchastity and indulged in sexual intercourse with species other than their own. Observe what is written concerning them: The sons of God saw the daughters of men … and took them wives, whomsoever they chose (Gen. 6:2). That was the reason they were obliterated from the earth.
The animals, likewise, copulated with species other than their own: the horse with the ass, the ass with the horse, and the serpent with the bird, as it is said: And God saw the earth, and behold, it was corrupt; for all flesh had corrupted their way upon the earth (Gen. 6:12). Notice that Scripture does not say in this verse “all man” but all flesh. Therefore, He blotted out every living substance which was upon the face of the ground, both man and cattle (ibid. 7:23). No being that had copulated with a species other than its own entered the ark, as it is said: From all the pure cattle (ibid., v. 2). Because the ark could harbor only pure beings, they came from among those alone, as it is said: Two and two unto Noah (ibid., v. 9).
Observe, however, that it is written in reference to their departure from the ark: Every beast, every creeping thing, and every fowl, whatsoever moveth upon the earth, after their families went forth from the ark (Gen. 8:19). Do animals actually have families? The word families applies to the various breeds of animals that cleave only to their own kind. Therefore, Scripture records them with the sons of Noah.
And they were the sons of Noah that went forth from the ark (Gen. 9:18). And they were indicates that the Holy One, blessed be He, would cause them (their descendants) to exist permanently in the world. In reference to idolaters it is written, however: I will make thee a terror, and thou shalt be no more; though thou be sought for, yet shalt thou never be found again (Ezek. 26:21).
I will make thee a terror, and thou shalt be no more refers to the present time; thou shalt be sought for, yet shalt thou never be found again refers to the Messianic Age. But Israel existed in the past, and will live in the future. Whence do we know this? It is written: Remember thy congregation which Thou has acquired of old (Ps. 74:2). Of old alludes to the time before the world was created. And they exist now, for it is said: Ye are standing this day (Deut. 29:9), But ye that did cleave unto the Lord your God are alive, every one of you this day (ibid. 4:4); that they will exist in the future is indicated in the verse And they shall be Mine, saith the Lord of hosts, in the day that I do make, even Mine own treasure; and I will spare them, as a man spareth his own son that serveth him (Mal. 3:17).
And the sons of Noah, that went forth from the ark, were Shem, and Ham, and Japheth (Gen. 9:18). Was Shem the eldest of Noah’s sons, that his name is mentioned first? Is it not written that Japheth was the eldest? Why then was Shem mentioned first? Because he was considered to be more righteous and perfect by his Creator.
Ham, the progenitor of the Canaanites, was one of the three beings who indulged in intercourse while in the ark. Those who did so were Ham, the dog, and the raven. All three were punished for their sin; Ham was afflicted with a dark skin, the male dog remains attached (to the body of the female after copulation), and the raven emits his semen from his mouth. These are the three sons of Noah.
[יח] ויהיו בני נח (בראשית ט׳:י״ח), [ילמדנו רבינו מי הוא המצווה על פריה ורביה, האיש או האשה, כך] שנו רבותינו האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה, ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים [ויאמר להם אלהים פרו ורבו] (שם א׳:כ״ח), אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך שכן הוא, שהרי הרבה חזק אברהם לישא אשה ליצחק בנו, שכן הוא אומר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וגו׳ (בראשית כ״ד:ב׳), ואשביעך ב׳ אלהי השמים [וגו׳] כי (אם) אל ארצי וגו׳ (שם שם:ג׳), הרי אברהם חיזק על פריה ורביה, וכן יצחק שלח ליעקב, שנאמר קום לך פדנה ארם ביתה בתואל (שם כ״ח:ב׳), שלחו ליקח אשה ההוגנת לו, לא כשם שהיו אנשי דור המבול שטופים בזמה, ההולכים על מי שאינו הגון להם, ראה מה כתיב ויראו בני האלהים וגו׳ (שם ו׳:ב׳), אמר הקב״ה הואיל וכך עושין יאבדו מן העולם לעצמן, ולמה נאבדה הבהמה עמה, שנאמר מאדם עד בהמה (שם ז׳:כ״ג), שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצב, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה [כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ] (שם שם:י״ב), כל אדם אינו אומר, אלא כל בשר, אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עמהן. אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא כשם שלא נכנסו לתבה אלא צדיקים, כך הבהמה והחיה והעוף שהיו עמהם היו צדיקים, שנאמר למשפחותיהם (שם ח׳:י״ט), וכי יש לבהמה משפחה, אלא אותה הבהמה שלא נדבקה במין אחר נכנסה לתבה, לפיכך יחסם הקב״ה, ומה בהמה וחיה ועוף שאינן כלום נתיחסו, נח ובניו אינו דין שיתיחסו, מיד יחסם הקב״ה (ממה שכתוב) [מנין ממה שקרינו] בענין ויהיו בני נח היוצאים מן התבה וגו׳.
[יט] [ד״א ויהיו בני נח], זש״ה בלהות אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי עוד לעולם נאום ה׳ אלהים (יחזקאל כ״ו:כ״א), מדבר באומות העולם, מהו בלהות אתנך ואינך, אומות העולם לא היו ולא עתידין להיות, שנאמר בלהות אתנך ואינך, בלהות בל היות ואינך עכשיו, ותבקשי ולא תמצאי עוד לעולם הבא, אבל ישראל היו וגם עתידין להיות, היו עד שלא נברא העולם, שנאמר זכור עדתך קנית קדם (תהלים ע״ד:ב׳) והן עכשיו, שנאמר אתם נצבים היום כלכם (דברים כ״ט:ט׳), ועתידין להיות, שנאמר והיו לי (נאום ה׳ אלהים) [אמר ה׳ צבאות] ליום אשר אני עושה סגלה (מלאכי ג׳:י״ז), אבל לאומות העולם בלהות, שלא היו בעולם, ולא היה להם (הזייה) [הוויה] בעולם, אבל בני נח היתה להם (הזייה) [הוויה] בעולם, שנאמר ויהיו בני נח.
ד״א ויהיו בני נח, אמר ר׳ לוי בזכות שעשו בתבה יצאו מן התבה, ולמה כל י״ב חודש שעשו בתבה היו חוגרין מתניהם וזנין הבהמה והחיה, ובזכות כן יצאו מן התבה.
(שנאמר) ויהיו בני נח היוצאים מן התבה [שם וחם ויפת], וכי שם היה גדול שהוא מקדימו, והלא כתיב אחי יפת הגדול (בראשית י׳:כ״א), למה הקדים שם ליפת, שהיה כשר ומושלם לבוראו.
וחם הוא אבי כנען (שם שם:א׳), תנא אמר ר׳ ברכיה חם הוא אבי כנען הוא אבי פרוח (שלשה אלה בני נח).
[18] (Gen. 9:18:) AND THE CHILDREN OF NOAH < WHO WENT FORTH FROM THE ARK > WERE < SHEM, HAM, AND JAPHETH >.⁠1 [Let our master instruct us: Who is the one commanded about being fruitful and multiplying, the man or the woman? Thus] have our masters taught (in Yev. 6:6): THE MAN IS COMMANDED ABOUT BEING FRUITFUL AND MULTIPLYING BUT NOT THE WOMAN. R. Johanan ben Baroqah says: It says concerning both of them (in Gen. 1:28): AND GOD BLESSED THEM, [AND GOD SAID TO THEM: BE FRUITFUL AND MULTIPLY].⁠2 However, the man is commanded more than the woman. You know yourself that it is so. Look at how Abraham showed a lot of determination in taking a wife for his son Isaac; for thus it says (in Gen. 24:2-4): SO ABRAHAM SAID UNTO THE SENIOR SERVANT OF HIS HOUSE … AND I WILL MAKE YOU SWEAR BY THE LORD, THE GOD OF THE HEAVENS … THAT YOU < GO > UNTO MY LAND < WHERE I WAS BORN >…. Thus Abraham showed determination about being fruitful and multiplying. So also Isaac sent Jacob, as stated (in Gen. 28:2): ARISE, GO TO PADDAN-ARAM, TO THE HOUSE OF BETHUEL. He sent him to take a wife who was suitable for him. < In doing so he was > unlike the people of the flood generation, who were lecherous, who were going for what was indecent for them. See what is written (in Gen. 6:2): THE DIVINE SONS SAW < HOW BEAUTIFUL THE HUMAN DAUGHTERS WERE AND TOOK WHOMEVER THEY CHOSE AS THEIR WIVES >. The Holy One said: Inasmuch as they have done this, let them perish from the earth. But why were the cattle destroyed with them, as stated (in Gen. 7:23): BOTH HUMAN AND CATTLE? Because the cattle also were acting immorally and going with species that were not their own, the horse with the donkey, the lion with the bull, the snake with the lizard.⁠3 Thus it is stated (in Gen. 6:12): THEN GOD SAW THE EARTH, AND, BEHOLD, IT WAS CORRUPT; [FOR ALL FLESH HAD CORRUPTED ITS WAY UPON THE EARTH]. It does not say "Every person,⁠" but ALL FLESH, < i.e., > even the cattle, the wild beasts, and the fowl. Therefore, they were blotted out along with them. R. Pinhas bar Hama the Priest said: Just as none but the righteous entered the ark,⁠4 so the cattle, wild beasts, and fowl who were with them were righteous, as stated (in Gen. 8:19): < THEY WENT FORTH FROM THE ARK > BY THEIR FAMILIES. Do cattle have families? Only those cattle who had not joined themselves to another species entered the ark; therefore, the Holy One ascribed a lineage for them. So, if cattle, wild beasts, and fowl, who are nothing, were ascribed a lineage, was it not proper for Noah and his sons to be ascribed a lineage? The Holy One immediately ascribed them a {lineage, according to what is written} [lineage. Where is it shown? In what we have read] on the matter (in Gen. 9:18): AND THE SONS OF NOAH WHO WENT FORTH FROM THE ARK WERE < SHEM, HAM, AND JAPHETH >….
[19] [Another interpretation (of Gen. 9:18): AND THE CHILDREN OF NOAH < WHO WENT FORTH FROM THE ARK > EXISTED.] This text is related (to Ezek. 26:21): I WILL MAKE YOU INTO HORRORS, AND YOU ARE NO MORE; YOU SHALL BE SOUGHT, BUT YOU SHALL NEVER BE FOUND AGAIN, SAYS THE LORD GOD. < The text > is speaking about the nations of the world. What is the meaning of I WILL MAKE YOU INTO HORRORS, AND YOU ARE NO MORE? The nations of the world had no existence and are not going to exist, as stated: I WILL MAKE YOU INTO HORRORS, AND YOU ARE NO MORE. HORRORS (BLHWT) means "not to exist" (BLHYWT); AND YOU ARE NO MORE now. YOU SHALL BE SOUGHT, BUT YOU SHALL NEVER BE FOUND AGAIN in the world to come. But Israel had existence and is also going to exist. It existed before the world was created, as stated (in Ps. 74:2): REMEMBER YOUR CONGREGATION WHICH YOU ACQUIRED OF OLD. And it exists now, as stated (in Deut. 29:9 [10]): YOU ARE STANDING TODAY, ALL OF YOU. You are also going to exist, as stated (in Mal. 3:17): AND THEY SHALL BE MINE, SAYS THE LORD {GOD} [OF HOSTS], ON THE DAY THAT I PREPARE A PERSONAL TREASURE. The nations of the world, however, had horrors (i.e., nonexistence) in that they did not exist in the world; but the children of Noah did have {purification} [existence] in the world, as stated (in Gen. 9:18): AND THE CHILDREN OF NOAH < WHO WENT FORTH FROM THE ARK > EXISTED.
Another interpretation (of Gen. 9:18): AND THE CHILDREN OF NOAH < WHO WENT FORTH FROM THE ARK > WERE < SHEM, HAM, AND JAPHETH >. R. Levi said: It was by virtue of what they had done in the ark that they went forth from the ark. But < specifically > for what? The whole twelve months that they spent in the ark they had been girding up their loins and feeding the cattle and the beasts. So it was by virtue of this that they went forth from the ark.
{Thus it is stated} (in Gen. 9:18): THE CHILDREN OF NOAH, WHO WENT FORTH FROM THE ARK, WERE [SHEM, HAM, AND JAPHETH]. Was Shem really the oldest in that he comes first? Is it not also written (in Gen. 10:21): < AND UNTO SHEM > … THE BROTHER OF JAPHETH, WHO WAS THE OLDEST? Why < then > did Shem precede Japheth? Because he was worthy (kasher) and virtuous for his creator.
(Gen. 9:18, cont.:) AND HAM IS THE FATHER OF CANAAN. There is a tradition that R. Berekhyah said: HAM IS THE FATHER OF CANAAN: He is the father of a peroah.⁠5 {(Gen. 9:19:) THESE THREE WERE THE SONS OF NOAH.}
[20] (Gen. 9:20:) NOW NOAH, THE MAN OF THE LAND, WAS THE FIRST. What is the meaning of WAS THE FIRST (rt.: HLL)?⁠6 That he BECAME PROFANE (rt.: HLL). THE MAN OF THE LAND: R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: < He was known as THE MAN OF THE LAND just as > a man is < known as > the son of a man.⁠7
Another interpretation: THE MAN OF THE LAND, in that because of him the earth survived.
(Gen. 9:20, cont.:) < NOW NOAH … WAS THE FIRST > TO PLANT A VINEYARD. This man was one of four mortals who were first in four things.⁠8 Noah was first with planting, with drunkenness, with cursing, and with slavery:
• {With slavery, as stated (in Gen. 9:25): A SLAVE OF SLAVES < SHALL HE BE TO HIS BROTHERS >.}
• [With planting, as stated (in Gen. 9:20): < NOW NOAH … WAS THE FIRST > TO PLANT A VINEYARD.]
• With drunkenness, as stated (in vs. 21): THEN HE DRANK OF THE WINE AND BECAME DRUNK.
• [With cursing, as stated (in vs. 25): CURSED BE CANAAN.]
[With slavery, as stated (ibid.): A SLAVE OF SLAVES < SHALL HE BE TO HIS BROTHERS >.]
Abraham was first with aging,⁠9 with trials, with an inn,⁠10 and with a legatum.⁠11
• With aging: When the father and the son would enter a city, no one knew whom to honor. The Holy One said: By your life, I am beginning < the aging process > with you, as stated (in Gen. 24:1): NOW ABRAHAM WAS AGED.⁠12
• With trials: Where is it shown? Abraham said to the Holy One: Sovereign of the World, if you had not given contentment to the generation of the flood, they would not have provoked you to anger. But, if you had brought trials upon them, they would not have rebelled against you. The Holy One said to him: With you I am beginning to have one suffer trials through his child. Thus it is stated (in Gen. 21:8.): SO THE CHILD (Isaac) GREW AND WAS WEANED.⁠13 {R. Joshua} [R. Osha'ya] and R. Abbin differed.⁠14 The one said that he was weaned from trials. The other said that he was weaned from the evil drive to the good drive.
• With an inn, according to what is written (in Gen. 21:33): AND AT BEER-SHEBA HE PLANTED AN ESHEL, i.e., an inn.⁠15
• With a legatum {i.e., a gift}: Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 25:6): BUT TO ABRAHAM'S SONS BY CONCUBINES ABRAHAM GAVE GIFTS.
Moses was first with the priesthood, with the pulpit, with the sacrifices, and with the Torah.
• [With the priesthood, when he served in the high priesthood for the seven days during the consecration (of Aaron and his sons.)]⁠16
• With the pulpit, when he had Eleazar stand on the pulpit. Thus it is stated (in Numb. 3:32): AND THE PRINCE OF THE LEVITE PRINCES WAS ELEAZAR….⁠17
• With the sacrifices: Where is it shown? (Lev. 8:21): MOSES SACRIFICED THE [WHOLE] RAM UPON THE ALTAR (during the consecration of Aaron and his sons).
• With the Torah: Where is it shown? Where it is stated (in Exod. 24:12): COME UP TO ME ON THE MOUNTAIN [AND BE THERE, AND I WILL GIVE YOU STONE TABLETS WITH TORAH AND THE COMMANDMENTS WHICH I HAVE WRITTEN FOR THEIR INSTRUCTION].
Balaam was first with a brothel, with playing dice,⁠18 with gladiatorial games,⁠19 and with divinations. Thus Noah was one of four mortals who were first in four things.
(Gen. 9:20:) < NOW NOAH … WAS THE FIRST > TO PLANT A VINEYARD. FROM WHERE DID HE GET IT?⁠20 From grape pips which he brought along into the ark. < These > he took and sowed, as stated: < NOW NOAH … WAS THE FIRST > TO PLANT A VINEYARD…. And what is written next (in vs. 21)? THEN HE DRANK OF THE WINE. R. Hiyya bar Abba said:⁠21 The very day that he planted it was the day it produced blossoms. On that day it produced fruit; on that day he plucked it, harvested it, tread upon it, and drank. Thus it is stated (in Gen. 9:21): THEN HE DRANK OF THE WINE AND BECAME DRUNK; AND HE WAS EXILED WITHIN HIS TENT. The written text reads HER TENT (oholah). R. Judah b. R. Simon said in the name of R. Hanina in the name of R. Samuel bar Isaac: It ordained exile for ten of the tribes, since it is stated (in Ezek. 23:4): SAMARIA IS OHOLAH.
[21] (Gen. 9:22:) THEN HAM, THE FATHER OF CANAAN, SAW < THE NAKEDNESS OF HIS FATHER AND TOLD HIS TWO BROTHERS OUTSIDE >. R. Judah bar Shallum said in the name of R. Jacob bar Zavday, who had said in the name of R. Abbahu:⁠22 Ham saw with his eyes and told with his mouth. For that reason, the Holy One said: If one of the slaves is struck in his eye or in his tooth, he is to go free, as stated (in Exod. 21:26f.): IF SOMEONE STRIKES [THE EYE OF] HIS SLAVE, < MALE OR FEMALE, AND DESTROYS IT, HE SHALL LET HIM GO FREE…. AND IF HE KNOCKS OUT THE TOOTH OF HIS SLAVE, MALE OR FEMALE, HE SHALL LET HIM GO FREE >….
(Gen. 9:23:) THEN HE, SHEM AND JAPHETH, TOOK A GARMENT. R. Johanan said: "Then they took" is not stated here, but THEN HE TOOK.⁠23 Shem first showed his courage [in the worthy act] and afterwards Japheth. Ergo: THEN HE, SHEM AND JAPHETH, TOOK A GARMENT.
(Ibid.:) AND THEY WALKED BACKWARDS. Thus they were walking with their backs forward so that their coming was the same as their going. (Ibid., end:) AND THEY DID NOT SEE THEIR FATHER'S NAKEDNESS. He gave them their reward,⁠24 a fringed < Jewish > shawl for Shem and a Greek cloak25 for Japheth.
(Gen. 9:25:) AND HE SAID: CURSED BE CANAAN. Ham looked; is Canaan cursed?⁠26 R. Judah said: The curse does not coexist with a blessing. < Ham could not be cursed > because it is stated (in Gen. 9:1): THEN GOD BLESSED [NOAH AND HIS CHILDREN. R. Nehemiah said:] Canaan had looked and told his father; so the curse had returned to its source. For that reason it is stated (in Gen. 9:25): CURSED BE CANAAN. Our masters have said: When Noah was in the ark, he said: Oh, that my children had slaves so that, while they were seated, those < slaves > would go forth before them. When, however, I go out from the ark, whomever I beget I shall make into slaves for them. He said to him (Ham): You did not allow me to beget a fourth son who would be a slave for his brothers.⁠27 By your life, I am making your fourth son a slave. Thus it stated (in Gen. 9:25): AND HE SAID: CURSED BE CANAAN; [A SLAVE OF SLAVES SHALL HE BE TO HIS BROTHERS]. Resh Laqish said: Behold, those from Ham are slaves forever, but the children of Shem go forth into the world free. Thus it is stated (in Deut. 15:12, 17): IF THERE IS SOLD TO YOU < A FELLOW HEBREW, MAN OR WOMAN … IN THE SEVENTH YEAR YOU SHALL SET HIM FREE >…. THEN YOU SHALL TAKE AN AWL < AND PUT IT THROUGH HIS EAR INTO THE DOOR >. What is written there (in vs. 17)? AND HE SHALL BE YOUR SLAVE FOREVER. Here, however, is a slave of slaves, < i.e., > a slave who does not take his freedom and never goes away. What caused this curse for him? < It came about > because he had treated his father with contempt. So also the Holy One is going to exact punishment from the children of Ham and humiliate them at the hands of the king of Assyria, as stated (in Is. 20:4): SO SHALL THE KING OF ASSYRIA DRIVE OFF < THE CAPTIVES OF EGYPT AND THE EXILES OF NUBIA > … [NAKED AND BAREFOOT]. What is the meaning of NAKED AND BAREFOOT? That he would humiliate them and parade them naked. Now, in regard to Japheth, who honored his father, how does the Holy One repay him? When Gog (Japheth's descendant) comes, the Holy One will overshadow him and cover him over, as stated (in Ezek. 39:11): AND IT SHALL COME TO PASS IN THAT DAY THAT I WILL GIVE UNTO GOG A BURIAL PLACE THERE IN ISRAEL. And how did he reward Shem? When the sons of Aaron came in to offer sacrifice, their bodies (according to Lev. 10:2) were burned but their clothes were not burned.⁠28 Why? Because they were children of Shem. That is how it is with the righteous. But where is it shown about the wicked? When Sennacherib went up to Jerusalem, and all his soldiers with him, their bodies were burned and their clothes were not burned. Why? Because they were children of Shem, as stated (in Gen. 10:22): THE SONS OF SHEM ARE ELAM, ASSHUR, ARPACHSHAD, LUD, AND ARAM.
(Gen. 9:27:) MAY GOD ENLARGE (YPT) JAPHETH (YPT); but, nevertheless, (ibid., cont.): LET HIM DWELL IN THE TENTS OF SHEM.⁠29 Now all these things happened because of the wine. Thus, wherever you find wine, you find a downfall. And so with Noah < it was > on account of wine. And likewise with the tribes. When they sat down to eat, they sold their brother Joseph. So also in Shittim (according to Numb. 25:2): AND < THE DAUGHTERS OF MOAB > INVITED THE PEOPLE TO SACRIFICE TO THEIR GODS. So also in the making of the golden calf, < that too > was on account of wine (according to Exod. 32:6): AND THE PEOPLE SAT DOWN TO EAT AND DRINK. Moreover, the tribes only went into exile because of wine, as stated (in Is. 5:11): WOE TO THOSE WHO RISE EARLY IN THE MORNING TO PURSUE STRONG DRINK. (Amos 6:6:) THOSE WHO DRINK < STRAIGHT > FROM THE WINE BOWLS. And the tribes of Judah and Benjamin also only went into exile because of wine, as stated (in Is. 28:7): AND THESE ALSO ARE MUDDLED BY WINE. The Holy One said: In this world it has turned into a stumbling block, but in the world to come I am turning the wine into fresh grape juice, as stated (in Joel 4:18 [3:18]): AND IT SHALL COME TO PASS ON THAT DAY THE MOUNTAINS SHALL FLOW WITH FRESH GRAPE JUICE.⁠30
1. Tanh. Gen. 2:12.
2. yTa‘an. 7:9 (69c); yMeg. 1:6 (70c); Gen. R. 8:12.
3. Cf. Sanh. 108a.
4. See Sanh. 108b.
5. The word denotes something shameful. Parallel accounts in Gen. R. 36:2 and Yalqut Shim‘oni on Gen. 9:18 read pahatah, a word denoting a degraded person. Leqah Tov on Gen. 9:18 reads shefahot, a word meaning “female slaves.” This interpretation may have been suggested by deriving “Canaan” from the verb kana‘, which means, “he was humbled.”
6. Tanh., Gen. 2:13; Gen. R. 36:3.
7. Gen. R. 36:3 suggests to Buber the following emendation: MAN OF THE LAND is a defender of the borders (Heb.: burgar, from the Lat.: burgarius).
8. Tanh., Gen.2:14.
9. BM 87a; Gen. R. 65:9; 97 (Vatican MS) on Gen. 48:1 (= pp. 1241—1243 in the Theodor-Albeck edition); Tanh., Gen. 5:1; PRE 52. See also above, 5:5.
10. Gk.: pandokeion.
11. The Latin word means “bequest.”
12. Heb.: zaqen. In Scripture (Gen. 18:11) Abraham and Sarah are the first persons to whom this word is applied.
13. The passage goes on to show how the weaning led in vs. 11 to Abraham being distressed.
14. Gen. R. 53:10.
15. Eshel, which is commonly translated here as “tamarisk tree,” can also mean “inn.” Gen. R. 54:6; Sot. 10a.
16. yYoma 1:1 (38b); Lev. R. 11:7; PRK 4:5; PR 14:11.
17. As a Levite he would officiate from a pulpit.
18. Gk.: kubeia.
19. Lat.: ludi.
20. Tanh., Gen. 2:15; cf. Gen. R. 36:3; also 31:14.
21. Gen. R. 36:4.
22. Gen. R. 36:5.
23. Tanh., Gen. 2:15; Gen. R. 36:6.
24. The Hebrew words for reward (SKR) and for being drunk (ShKR) are similar.
25. Lat.: fibula, i.e., the pallium fibulatum.
26. Gen. R. 36:7.
27. See Sanh. 70a, according to which Rav maintained that Ham had castrated his father.
28. Cf. Shab. 113b; Sanh. 52a, according to which their bodies were not burned.
29. Gen. R. 36:8.
30. See Lev. R. 12:5.
א״ר שמואל ח׳ ראו עולם חדש הג׳ לפורענות והה׳ לטובה. אדה״ר אתמול היה קומתו מסוף העולם ועד סופו שנאמר אחור וקדם צרתני וגו׳ (תהלים קל״ט ה׳) ומעטו עד מאה. נחש בתחלה היו לו רגלים ועכשיו על גחונך תלך (בראשית ג׳ י״ד). קין אתמול היה עובד אדמה ועכשיו נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד׳ י״ב). נח אתמול אבנים שחקו מים (איוב י״ד י״ט) ועכשיו ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. יוסף אתמול ענו בכבל רגלו (תהלים ק״ה י״ח) ועכשיו ויוסף הוא השליט (בראשית מ״ב ו׳). משה אתמול ויברח מפני פרעה (שמות ב׳ ט״ו) ועכשיו משקעו במים. (כתוב ברבה).
וחם הוא אבי כנען1אביו הפסול גרם לבנו שנפסל.
1. אביו הפסול גרם לבניו שנפסל. עיי׳ בפירש״י עה״ת, ובמדרש ב״ר פל״ו אות ג׳, אבוי דפחתא וע״ש בפי׳ מהרז״וו.
(יח-יט) וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ל״ב:ח׳) ״יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ – יֶפֶת וּבָנָיו חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה חָם וּבָנָיו שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם וְשֵׁם וּבָנָיו עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָּל הָאָרֶץ שִׁבְעִים וְאַרְבַּע הָיוּ, וְלֹא נֶחֱלַק הָעוֹלָם אֶלָּא לְשִׁבְעִים (שם) ״יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים״, יַעֲקֹב וּבָנָיו בִּירִידָתוֹ לְמִצְרַיִם שִׁבְעִים הָיוּ, אֱמֹר מֵעַתָּה שֵׁם וְאַרְפַּכְשַׁד וְשֶׁלַח וְעֵבֶר צַדִּיקִים הָיוּ וְלֹא נִכְלְלוּ עִם הָאוּמּוֹת.
וַיִּהְיוּ בְּנֵי נֹחַ הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה – נִכְנְסוּ בְּשָׁלוֹם וְיָצְאוּ בְּשָׁלוֹם. וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן, אֲבוּהִי דִּפַחֲתָא.
וכאן בנו נוח אלכ׳ארג׳ון מן אלתאבות שם וחם ויפת וכאן חם יכנא אבא כנעאן.
והיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת, והיה חם מכונה ״אבי כנען״.
ואחר כך אמר {כאן מופיע תרגום הפסוקים ט׳:י״ח-כ״ו}. מלת היה נופלת על הויה, התהוות, התמדה, וקיום.
א. הויה, ככתוב: ״יהי אור״;
ב. התהוות, ״היתה כאלמנה״;
ג. התמדה, ״לא תהיה משכלה״;
ד. קיום, ״כל ימי היותם בכרמל״.
וחיברתיו אל מה שהוא שייך לו, ויהיה פירושו – מאחר שהתקיימו האנשים על הארץ החל נח ונטע.
(יח-כו) ת׳ם קאל, ויהיו בני נח. פאקאם בנו נוח אלכ׳ארג׳ון מן אלתאבות שם חם ויפת. וכאן חם אבא כנען. שלשה. האולי אלג׳ אלד׳ין הם בנו נח ומנהם תפרק אלנאס פי ג׳מיע אלארץ׳ ויחל. אבתדי נוח בשי מן פלאחהֵ אלארץ׳ פגרס כרמא. וישת. ת׳ם שרב מן אלכ׳מר פסכר ותכשף פי כ׳באיה. וירא. פראי חם אבו כנען סואהֵ אביה פאכ׳בר אכ׳ואה כ׳ארג׳א. ויקח. פאכ׳ד׳ שם ויפת ת׳ובא צירהא עלי מנכביהמא ומצ׳יא מסתדברין פגטוא סואהֵ אביהמא ווג׳וההמא מסתדברהֵ ועורהֵ אבאהימא לם יריא ולמא אפאק נוח מן סכרה ועלם מא צנע בה אבנה אלצגיר [וקאל מלעון אבו כנען] עבדא מסתעבדא יכון לאכ׳ויה. ת׳ם קאל תבארך אללה אלה שם ויכון אבו כנען עבדא לה. יפת. [יחסן אללה ליפת ויסכן אכ׳ביהֵ שם ויכון אבו כנען עבדא לה]. [לפט׳הֵ היה תקע] עלי כון ומציר ובקא ומקאם. פאמא כון כקולה יהי אור. פאמא מציר קול׳ היתה כאלמנה. ואמא בקא כקולה לא תהיה משכלה. ואמא מקאם וכקולה כל ימי היותם בכרמל. ואצ׳פתה עלי מא ה⁠[ו עליה] פצאר אלקול למא אקאם אלקום פי אלארץ׳ אבתדי נח פגרס.
וחם הוא אבי כנען – למה הוצרך לומר כאן. לפי שהפרשה עסוקהא בשכרותוב של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם, ולא ידענו שכנען בנו. לפיכך הוצרך לומר כאן: וחם הוא אבי כנען.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 נוסף: ובאה. בכ״י פירנצה III.3 המלה חסרה.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, דפוס רומא. בכ״י פרמא 3115, דפוס ריגייו: ״במשפחתו״, וכן מופיע בפירוש רמב״ן כאן ברוב עדי הנוסח, ועיינו בהערה שם. אפשר שכך היה הנוסח גם בכ״י המבורג 13.
וחם הוא אבי כנען AND HAM IS THE FATHER OF CANAAN – Why is it necessary to mention this here? Because this section goes on to deal with the account of Noah's drunkenness when Ham sinned and through him Canaan was cursed. Now as the generations of Ham have not yet been mentioned and we therefore would not know that Canaan was his son, it was necessary to state here that "Ham is the father of Canaan".
ויהיו בני נח1נהיה להם הויה בעולם. הויה של קיימא.
היוצאים מן התבה – בשכר שעשו בתבה יצאו מן התבה. כל שנים עשר חודש היו חוגרים מתניהם להאכיל הבהמה והחיה.
2וכי שם גדול היה והלא יפת גדול היה. ולמה הקדימו. שהיה כשר.
וחם הוא אבי כנען3והוא אבי של שפחות.
1. נהיה להם הויה בעולם. תנחומא נח.
2. וכי שם גדול היה. תנחומא נח.
3. אבי של שפחות. בב״ר פל״ו וילקוט ותנחומא. אבוי דפתתא. ועי׳ פדר״א פכ״ח כל בני חם עבדים היו.
וחם הוא אבי כנען – לפי שאמר נח: ארור כנען (בראשית ט׳:כ״ה), הוצרך לפרש בתחלה מי היה בנו של חם, ואם לא היה מפורש בתחלה וחם הוא אבי כנען, יהיה צריך לפרש בתוך דבורו, ולהפסיק הדברים ולומר: מי הוא כנען אשר קללו נח, ולמה קללו.⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 135 ואילך.
וחם הוא אבי כנען – ללמד ששניהם רעים, וכמעשה אבות יעשו בנים, והזכיר כנען ולא כוש.
ובעבור שקילל כנען נכתבהא זאת הפרשה, להודיע: כי הכנענים מקוללים, וכן בנותיהם, מימות נח. וכן אמר אברהם: לא תקח אשה לבני (בראשית כ״ד:ג׳), וכן רבקה: מבנות חת (בראשית כ״ז:מ״ו). ושמא ישאל שואל מה חטאו בני חת, למה לא פקח עיניו לראות כי החתי והאמורי והאחרים כולם בני כנען הם, על כן יאמר הכתוב: אל ארץ כנען (יהושע כ״ב:ל״ב).
א. כן בכ״י פריס 177, ולפי גרסה זו, המלים ״ובעבור שקילל כנען״ מתחילות משפט חדש, ואינן מסבירות מדוע נזכר כנען בפסוקנו. למרות שמשתקפת רק בעד נוסח יחיד, גרסה זו תואמת את גישת ראב״ע עצמו בפירושו השני לבראשית ט׳:י״ח,כ׳. מאידך, גרסת כ״י פריס 176, פריס 182, ברסלאו 53, פרנקפורט 150 היא: ״בעבור שיקלל כנען. ונכתבה״. כלומר: בגירסה זו מופיעה ״בעבור״ במקום ״ובעבור״, ״שיקלל״ במקום ״שקילל״, ו״ונכתבה״ במקום ״נכתבה״, ולפי זה המלים ״בעבור שיקלל כנען״ מסיימות את המשפט הקודם ומסבירות שכנען נזכר כאן כהקדמה לאפשר את הבנת אזכורו בקללתו על ידי נח בהמשך הסיפור (וכשיטת רשב״ם). בכ״י לוצקי 827: ״בעבור שקלל כנען ונכתבה״. ייתכן שגרסת רוב עדי הנוסח משקפת מהדורה קמא של פירוש ראב״ע, והנוסח בכ״י פריס 177 משקף עדכון של ראב״ע עצמו בשלב מאוחר יותר (לאחר שנחשף לפירוש רשב״ם, ובשעה שכתב את פירושו השני התואם את גרסה זו). לפי זה, ה״מהדורה בתרא״ של פירוש ראב״ע מחדדת את התנגדותו לפרשנות רשב״ם ונועדה להתפלמס עם גישת ה״הקדמות״ המפורסמת של רשב״ם. ועיינו בהרחבה בהקדמה למהדורתנו של פירוש ראב״ע שכ״י פריס 177 משמר מהדורה מעודכנת של הפירוש.
AND HAM IS THE FATHER OF CANAAN. This teaches that both Ham and Canaan were wicked, and as the father does, so do the children. Canaan and not Cush1 is mentioned in this verse because Canaan was going to be cursed. This chapter2 was written to inform us that all Canaanites, both male and female, bear a curse from the time of Noah. Abraham thus commanded his servant, thou shalt not take a wife for my son of the daughters of the Canaanites (Gen. 24:3). Rebecca similarly said, If Jacob takes a wife of the daughters of Heth…what good shall my life do me (Gen. 27:46). Should someone ask, what sins were the Hittites guilty of, let him open his eyes; the Hittites and the Amorites and the others are all descendants of Canaan.⁠3 We therefore read, unto the land of Canaan (Joshua 22:32).⁠4
1. Cush was Ham's first-born (Gen. 10:6). Thus he, rather than Canaan, the youngest, should have been mentioned in this verse.
2. Telling of what Canaan did, and that Noah cursed him.
3. Cf. Gen. 10:15,16.
4. It was inhabited by the Hittites, Amorites and other nations. It was known as the land of Canaan because they were all decended from Canaan.
וטעם וחם הוא אבי כנען – להורות ששניהם רעים.⁠1 והפך זה: אבי כל בני עבר (בראשית י׳:כ״א).
1. בניגוד לפירוש רשב״ם.
וחם {הוא} אבי כנעןא – שנדבר עליו לקמן.
א. ד״ה זה מופיע בכ״י באמצע הביאורים לט׳:כ׳.
וחם {הוא} אבי כנען – AND CHAM IS THE FATHER OF CANAAN – who will be spoken about further on.
ויהיו בני נח – ר״ל כי כשיצאו מן התבה לא היו להם תולדות ואחר כן הולידו עד שמהם נפצה כל הארץ (בראשית ט׳:י״ט).
וחם הוא אבי כנען – אמר זה לענין הספור שר״ל מענין נח על דבר היין.
ויהיו בני נח, a reminder that when Noach’s sons came out of the ark they did not have any offspring as yet. They begat offspring only afterwards, and from their children mankind as we know it is descended.
וחם הוא אבי כנען, this is mentioned as background to the story of Noach and the, wine.
וחם הוא אבי כנען – הזכירו לפי שהורתו בתיבה ונולד ביציאתו מן התיבה.⁠1
1. השוו חזקוני בראשית ח׳:י״ח.
וחם הוא אבי כנען "and Cham is the one who is Canaan's father.⁠" He is singled out for mention as he was conceived while his parents were still in the ark. He was born immediately after his parents left the ark.
וחם הוא אבי כנען – פירש רבינו שלמה: לפי שהפרשה עסוקה ובאה במשפחתוא של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדין לא כתב תולדות חם, הוצרך לומר: שחם הוא אבי כנען.
ור׳ אברהם אמר: כי חם ראה והגיד לאחיו, וכנען עשה לו רעה לא גלה אותה הכתוב, וזה טעם: את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט׳:כ״ד), כי כנען הוא הקטן לחם, כאשר ימנה אותם: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י׳:ו׳). והנה עזב ר׳ אברהם דרכו בפשטי המקרא והחל להנבא שקרים.
והנכון בעיני: כי חם הוא הקטן לנח, כאשר פירשתי בראש הסדר (רמב״ן בראשית ו׳:י׳), וכנען הוא הבן הגדול לחם. ואשר אמר: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י׳:ו׳) – אחרי נמכר לעבד עבדים נתן לכל אחיו מעלה עליו. וכאשר אירע המעשה הזה לנח, לא היה לחם זרע זולתי כנען, וזהו טעם: וירא חם אבי כנען (בראשית ט׳:כ״ב), כי אין לו בן אחר, וכאשר חטא לאביו קלל זרעו. ואם אמר: ארור חם עבד עבדים יהיה, לא יזיק רק לגופו, כי הזרעב שכבר נולד לו איננו בכללו, ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו, כי מי יודע מה יהיה אחריו. על כן קלל הבן שהיה לו, ואם יוליד מאה, די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו. והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, [שהיה ראוי לוג]⁠ד לכסות ערותו (והגיד) [ולכסות קלונו, שלא יגידנו לאחיו, והואה הגיד]⁠ו הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו. וזה טעם: בחוץ (בראשית ט׳:כ״ב). [וכן תרגם אנקלוס: בשוקא]⁠ז וטעם: וידע את אשר עשה לו (בראשית ט׳:כ״ד) – שגלה חרפתו לרבים והיה בוש בדבר. ורבותינו הוסיפו עליו חטא (בבלי סנהדרין ע׳.).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, פריס 223, דפוס רומא, וכן בכ״י פרמא 3115 של פירוש רש״י (שהוא כנראה קרוב לנוסח שעמד בפני רמב״ן) לפני שתוקן בין השיטין. בכ״י רומא 44, פרמא 2978, דפוס ליסבון: ״בשכרותו״, וכן ברוב כ״י של רש״י.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נכפל כאן: ״רק לגופו״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והנה״.
ו. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND HAM IS THE FATHER OF CANAAN. Rashi explained, "Because this section goes on to deal with Noah's family,⁠1 relating that Ham sinned and through him Canaan was cursed, and since the generations of Ham have not yet been mentioned [to let us know that Canaan was his son], it was necessary to state here that Ham is the father of Canaan.⁠"
And Rabbi Abraham ibn Ezra said that Ham only saw the nakedness of his father and informed his brothers while Canaan did him the evil, the nature of which Scripture does not reveal,⁠2 and this is the meaning of the verse, And he knew what his youngest son had done unto him,⁠3 since Canaan was the youngest of Ham's sons, as Scripture enumerates them, And the sons of Ham: Cush, and Mitzraim, and Phut, and Canaan.4 [Ibn Ezra thus interprets "son" to mean "grandson.⁠"] Now here Rabbi Abraham ibn Ezra abandoned his method of explaining Scripture according to its plain meaning and began to declare statements contrary to the truth.⁠5
The correct interpretation appears to me to be that Ham was the youngest of Noah's sons as I have explained at the beginning of this portion of the Torah, and Canaan was Ham's oldest son. And as for the verse which states, And the sons of Ham: Cush, and Mitzraim, and Phut, and Canaan,⁠6 [which indicates that Canaan was the youngest son], this was stated after he was sold to be a servant of servants;7 Scripture gave his brothers preference over him. Now when this event happened to Noah, Ham had no other children except Canaan. This explains the verse, And Ham, the father of Canaan, saw,⁠8 for Ham had no other son then, and when he sinned unto his father, he cursed his seed. Now if Noah had said, "cursed be Ham, a servant of servants shall he be,⁠" the punishment would have been only his since the seed already born to him is not part of him, and perhaps Ham would no longer beget children. In that case Noah would not have taken his vengeance of him for who knows what shall be after him.⁠9 Therefore, he cursed the son he had. Even if he will later beget a hundred children,⁠10 it is enough that the oldest son — and all his seed with him — were cursed.
The sin committed was that Ham saw the nakedness of his father11 and did not act respectfully. He should have covered his nakedness and concealed his shame by not telling even his brothers, but he told the matter to his two brothers in the presence of many people in order to deride him [Noah]. This is the meaning of the word outside12 And so did Onkelos translate it as "in the market-place.⁠" The meaning of the verse, And [Noah] knew what he had done unto him,⁠13 is that he knew that Ham had disclosed his disgrace to many, and he was ashamed of the matter. Our Rabbis have mentioned an additional sin that Ham committed.⁠14
1. "Family.⁠" The first edition of Rashi concurs with this quote. In our texts of Rashi: "drunkenness.⁠"
2. (24) here.
3. (24) here.
4. Further, 10:6.
5. For Scripture in no way ascribes the act of evil done to Noah by Canaan. Instead, it mentions only Ham, ((22)). Thus what made Ibn Ezra say that it was Canaan that did it?
6. Further, 10:6.
7. (25) here.
8. (22).
9. See Ecclesiastes 3:22.
10. See ibid., 6:3.
11. (22).
12. And he told his two brethren outside. ((22).)
13. (24) here.
14. Sanhedrin 70a. See Rashi at the end of (22).
וחם אבי כנען – פירש״י לפי שהפרשה עסוקה בשכרותו של נח שקלל חם ועל ידו נתקלל כנען ועדיין לא כתב תולדות חם הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען.
ור׳ אברהם פירש: כי חם ראה והגיד לאחיו וכנען עשה לו רעה לא גילה אותה הכתוב וזה טעם אשר עשה לו בנו הקטן כי כנען הוא הקטן לחם כאשר ימנה אותם ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. וכתב עליו הרמב״ן הנה עזב ר׳ אברהם דרכו בפשטי המקר׳ והתחיל להנבא שקרים והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח וכנען הוא הבן הגדול לחם ומה שהזכיר אותו באחרונה לפי שנמכר לעבד נתן לכל אחיו מעלה עליו וכשאירע המעשה הזה לנח לא היה לחם בן זולתי כנען ולכך נאמר וירא חם אבי כנען שלא היה לו בן אחר וכאשר חטא חם לאביו קלל זרעו שאם אמר ארור חם עבד עבדים יהיה לאחיו לא היה מקלל רק גופו כי הזרע שכבר נולד לו אינו בכללו ואולי לא יוליד ומה שלא לקח ממנו נקמתו כי מי יודע מה אחריו ע״כ קלל הבן שהיה לו ואם יוליד מאה די היה שיקלל בנו הבכור וכל זרעו אתו וחטאו של חם שראה ערות אביו ולא נהג בו כבוד לכסות ערותו ולא עוד אלא שהגיד לשני אחיו בחוץ כ״ז כיון לפרסם הדבר בפני רבים להלעיג עליו ורבותינו ז״ל הוסיפו עליו בחטא.
וי״מ: לכך לא קלל חם לפי שהיה בכלל ברכה:
וחם אבי כנען, "and Cham the father of Canaan.⁠" According to Rashi seeing that this paragraph describes the matter of Noach becoming drunk, which led to his cursing his grandson Canaan, through his cursing his son Cham, and through him his grandson Canaan, the Torah had to first tell us who this Canaan was, although Noach's children's offspring had not yet been discussed.
Ibn Ezra explains that Cham had seen Noach's drunkenness and his nudity and had told his brothers of it, whereas during that time Canaan had harmed his grandfather when he was defenseless, something the Torah did not spell out. This had only been alluded to by the words אשר עשה לו בנו הקטן, "what his youngest son (grandson) had done to him.⁠" (verse 24) Seeing that Canaan was the youngest of Noach's offspring at that time, the wording of the Torah is justified.
According to Nachmanides, Ibn Ezra departed here from the norms of interpreting the plain meaning of the text and began to invent lies. According to the opinion of Nachmanides, the words "his youngest son,⁠" refer to Cham, Noach's youngest son, whose oldest son was Canaan. The reason he was mentioned last was that he had been demoted to be a slave to his brothers. The Torah (Noach) by mentioning him last here, stressed the fact that he had been demoted. At the time when Noach's drunkenness had occurred, Cham had only the one son, and this is why the Torah had to phrase what happened with the words: "Cham, Canaan's father saw, etc.⁠" When Cham committed the sin against his father, Noach cursed Cham's offspring by cursing Canaan. Had he cursed Cham instead, saying he would be a lowly servant to his brothers, the curse would have been restricted to Cham personally only; now it applied to all of Cham's children and offspring throughout the ages. [Seeing that God had already blessed all of Noach's children, Noach could not cancel God's blessing. [This was also why Bileam could not curse Israel, seeing they had been blessed by God Himself. Ed.] According to Nachmanides, cursing Cham might have resulted in Cham's no longer being able to sire children, whereas the one born to him already would not be affected by the curse. [if Cham or Canaan had been guilty of castrating Noach, one view expressed in the Midrash- revenge would have been just this kind of a curse, punishment fitting the crime. Ed.] According to Nachmanides Cham's sin consisted primarily of publicizing that he had seen his father in a drunken stupor when he had disrobed completely. This constituted publicly making fun of one's father.
ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וכו׳ – גם זה מהמין שכבר זכרנו,⁠1 ר״ל שנשנו דברים להצעה.⁠2 וגם כתב וחם הוא אבי כנען כדי שנדע מי הוא, כי עוד עתיד לדבר.⁠3 וכזה אמרו ״ותהי שרי עקרה וכו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית י״א:ל׳).⁠4 וכן ״ואנשי סדום רעים וחטאים לי״י״ (בראשית י״ג:י״ג).⁠5 וכן עשה כותב ספר שמואל שהקדים וכתב ״ושם שני בני עלי וכו׳⁠ ⁠⁠״ (שמואל א ד׳:ד׳).⁠6 מצורף לזה לגנאי הפך ״אבי כל בני עבר״ (בראשית י׳:כ״א).⁠7
1. ראה פרושו לבראשית ב, א.
2. תיאור יציאת נח ובניו מן התיבה אינו אלא חזרה על הנאמר לעיל ח׳, יח. לכן תפקיד התיאור כאן אינו אלא כאקספוזיציה (הבהרה מקדימה) להמשך הסיפור.
3. תולדות בני נח כתובים לקמן פרק י, ואין כאן מקומו המתאים של ״וחם הוא אבי כנען״, ונכתב כאן כאקספוזיציה לקללת נח את כנען בהמשך הסיפור עקב מעשהו של חם. וכן ברש״י כאן. והשווה גם רשב״ם על א, א; כד, א; כו, טו; שמות ג, א; יח, ב.
4. אקספוזיציה ל-ט״ו, ב, וכן לפרק ט״ז.
5. ראה לקמן בפירוש שם.
6. אקספוזיציה ל-ד׳, יא-יז.
7. סיבה נוספת לכתיבת הפסוק היא שבא הפסוק להדגיש את גנותו של חם, לעומת שֵם המשובח בכך שהוא אבי כל בני עבר, אשר בכללם אברהם העברי אבינו. והשווה לקמן על י׳, כא.
וחם הוא אבי כנען – רוצה לומר שהיו מתדמים ברוע. והנה הגיע מרוע תכונת חם שראה ערות אביו ולא כיסה אותה, גם לא עצם עיניו מֵרְאוֹת.
(יח-יט) סיפר שמשלֹשת בני נח נפצה כל הארץ והשתלשלו כל האומות, כמו שיבאר אחר זה (פרק י). וסיפר עם זה שחם היה אבי כנען אשר היה בנו הקטן, להיות תכונתם מתדמה ברוע.
(יח-יט) 1ועוד תראה כי לא סרו פני הספור מהראות באצבע מה שהונח ממציאות זה התקון המזגי בעולם בענינים שנמשך ספורם. האחד. אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת כו׳ שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה.
1. תוכן דעתו בדור הפלגה הוא, כי בראותם שהם כולם שוי הכשרון והרצון כמאמר הכתוב ״ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים״ חשבו כי מחובתם ג״כ להשקיף תמיד אל תכלית אחד, וטעו רק בזה שחשבו שטוב להם קבוצם המדיני בבחינה גופנית, ר״ל בשבתם יחד במקום אחד, וע״כ רצו לבנות להם עיר ומגדל, אפס לא כן יעץ הי״ת כי לתקון בני אדם המוסרי לא טוב שבתם יחד, כי אז ירב השוד החמש והזמה ושאר תועבות ביניהם, ויותר טוב להם הפרד קצתם מקצתם בבחינה גופנית ביחס אל מקומות מושבותם, והיותם בכל זאת מתאחדים בבחינה מוסרית, בהשקיפם תמיד אל התכלית האחד הנרצה בעיני ה׳, והוא לעשות תמיד הטוב והישר, ונמשך מזה כי כמו שהבאת המבול היתה לסבב תיקון העולם המוסרי כן גם הפיצם על פני כל הארץ הי׳ לשחר אשרם האמיתי כי מאתו לא תצא רע.
(יח-כט) ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו׳. עד ויהי כל הארץ שפה אחת.
ואמנם השאלות הנופלות בפסוקי הספור הזה כפי פשוטיהם הם אלו שאזכור:
השאלה הא׳: מי היה הגדול משלשה אלה בני נח שזכרה התורה ומי הוא הקטן שבכלם האם היה שם הבכור ויפת הקטן מהם וחם האמצעי כמו שהכתוב אומר שם חם ויפת. יקשה על זה אמרו אחי יפת הגדול ויקשה ג״כ שנזכרו תולדות שם באחרונה וגם יקשה על זה מה שכתוב שנח היה בן חמש מאות שנה כשהתחיל להוליד בנים וששם היה בן מאה שנה כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול כמו שטען על זה רש״י. אם אמרנו שהיה יפת הגדול וחם אחריו ושם היה הקטון שהם כדברי הרלב״ג. יקשה למה בכל המקומות יקדים הכתוב את שם וחם אחריו ויפת באחרונה והרמב״ן כתב שהיה הגדול יפת ושם אחריו והקטן שבהם היה חם ובאו אם כן כלם בכתובים מבלי סדר.
השאלה הב׳: אם היה שחם חטא בכבוד אביו כמו שהעיד הכתוב למה זה נתקלל כנען בנו הקטן והיה ראוי שיקולל חם החוטא כי בנים לא יומתו על אבות ומה שאמרו במדרש כי לא קלל את חם בעבור שברכו האל עם שאר אחיו אינו מספיק כי הנה עבד עבדים יהיה לאחיו אינה קללה שתהיה סותרת לברכות שברך השם לנח ובניו. גם מ״ש רבינו נסים שהיה כנען דומה לאביו במדותיו ולכן קללו במקומו אינו נכון כי לא היה ראוי שיקלל את הבן שלא חטא בעבור היותו דומה לאביו החוטא ולא יקלל את החוטא עצמו כי הקללה נמשכת אחר פועל החטא ולא אחר ההדמות.
השאלה הג׳: בכפל שבא בקללה הזאת כי הנה אמר ראשונה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו ושכח ענין העבדות באמרו ברוך ה׳ אלהי שם ויהי כנען עבד למו ושלש באמרו יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו. הרי לך שקללו בעבדות ג׳ פעמים והיה די באחת מהם.
השאלה הד׳: אם בא הכתוב לספר תולדות יפת ואמר שהיו לו ז׳ בנים גומר ומגוג וגו׳, למה זה ספר תולדות גומר ותולדות יון בלבד ואמר עליהם מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפתותם בגוייהם. ולא ספר דבר מתולדות מגוג ולא מדי ולא תובל ולא משך ולא תירס שהם רוב בני יפת והנביא זוכר כל האומות האלה להיותם נמצאות בארצותם לגוייהם ולמה אם כן שתקה התורה מלספר תולדותיהם.
השאלה הה׳: בספור תולדות חם כי הנה זכר הכתוב שהיו לו ארבעה בנים כוש ומצרים פוט וכנען. ביאר תולדות כוש וכנען ומצרים ולא ספר דבר מתולדות פוט ואין לך שתאמר שהיה פוט עקר ולא הוליד כי הנה הנביא (יחזקאל ל׳ ה׳) בנבואת צור פרס ולוד ופוט היו בחיליך אנשי מלחמתך. וכן דניאל זכר פוט אצל מצרים והוא המוכיח שהיא אומה ידועה ולמה לא זכרה התורה את תולדותיה.
השאלה הו׳: בהיות שבכל המשפחות האלה כמו שזכרה תולדותם ככה זכרה הארצות שנתישבו בהם כמו שאמר בבני יפת מאלה נפרדו איי הגוים וכן בבני כוש ונמרוד ותהי ראשית ממלכתו בבל ובכנעני אמר ויהי גבול הכנעני וגומר ובבני כוש אמר ויהי מושבם ממשא וגומר אם כן למה זה במצרים זכר תולדותם ולא זכר דבר ממושבם ומהארץ שנפלה בחלקם.
השאלה הז׳: באמרו ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. והוא כי מה ראה הכתוב לבאר בשם שהיה אבי כל בני עבר והיה אחי יפת הגדול כי הנה הכתוב אומר ששם הוליד את ארפכשד וארפכשד הוליד את שלח ושלח הוליד את עבר ומה צורך אם כן ליחסו כאן שהיה אבי כל בני עבר ולא יחס לו משפחה אחרת מכל משפחות בניו וכן מה צורך היה להודיע שהיה אחי יפת ולא אמר שהיה אחי חם וביפת לא נאמר כזה שהיה אחיו של שם.
השאלה הח׳: במה שספר בתולדות שם שהיו לו חמשה בנים עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם. והתחיל לפרט תולדות ארם שהוא החמשי והקטון שבהם ואחריו זכר תולדות ארפכשד שהוא השלישי מהם ולא זכר דבר מתולדות שאר הבנים עילם ואשור ולוד והוא זר מאד כי הנה אשור אומה ידועה היא אשר כלנו ואשר דמה לנו. ועילם נזכר בדברי הנביאים פעמים רבות וכן לוד נזכר בדברי יחזקאל ולמה אם כן לא נזכרו בתורה תולדותיהם. והנני מבאר הפסוקים באופן יותרו כל השאלות כלם.
(יח) ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו׳. עד ואלה תולדות בני נח. נתחלפו המפרשים בשלשה המה בני נח מי היה הגדול ומי היה הקטן שבהם וכלם הסכימו שהיה יפת הגדול שבכלם מכח הכתוב שאמר אחי יפת הגדול ובנשארים חולקי׳ כי רש״י והרמב״ן כתבו שנולד שם אחר יפת וחם באחרונה מכח הכתוב שאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן שנאמר על חם וכן במדרש תנחומא ושם אמרו שהוקדם שם בזכרון הבנים לפי שהי׳ כשר ושלם לבוראו. והרלב״ג חושב שחם נולד אחר יפת ושם באחרונה וכי הוא הקטן מכלם ואין דעתי נוחה עם אחד מהדעות האלה לפי שהתורה בכמה מקומות שזכר בני נח תמיד יזכרם בסדר אחד אם בספור מולדתם בסדר בראשית אמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת ועדין לא נכר בהם שוע לפני דל ולא צדיק ורשע ובתחלת הסדר הזה ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. ובהכנסם בתיבה בעצם היום הזה בא נח ושם חם ויפת. ואף כאן ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת. ואיך נוכל להכחיש כ״כ מהפסוקים. ע״כ אמרתי שהי׳ סדר תולדותם כמו שזכרתם התורה שם תחלה ואחריו חם ואחריו יפת ומה שזכר רש״י שמחשבון שנות נח ושנות שם יתבאר שלא היה שם הבכור כבר השיב עליו הראב״ע שכאשר נולד שם לא נכנס משנת חמש מאות של נח כי אם ימים מועטים כי יום בשנה חשוב שנה וכשבא המבול היו לנח תקצ״ט שנה וימים והנה אין לשם צ״ט שלמות לשנת המבול ויהי׳ כשנולד ארפכשד בן מאה שנה וחדשים ואמר הכתוב שנתי׳ אחר המבול לפי שנכנס׳ השנה השנית מחשבון ראשית המבול ובאמת צדקו דברי החכם בזה כי כבר ארז״ל שהחשבון המרוב׳ בולע המעט והכתו׳ שאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד אינו מחוייב שהיו לו חמש מאות שנה שלמים מבלי חסרון יום אחד אלא שנכנס בשנת חמש מאות שנה אם מעט ואם מרובה הלא תראה שנאמר בעונש המרגלים ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וידוע שלא הלכו אחר הגזרה כי אם ל״ט שנה כי ענין המרגלים היה בשנה השני׳ לצאתם ממצרים אלא שהכתוב זוכר תמיד החשבון הגדול. וכן הענין בכאן ולכן אין לזוז מפשט הכתוב שהיה שם הבכור בבני נח וחם אחריו ויפת הוא הקטן שבהם. ואין להקשות מפסוק אחי יפת הגדול שלא אמר הגדול על יפת כי אם על שם שהוא היה אחי יפת הגדול שבאחיו של יפת וכמו שיתבאר. וכן אמרו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן לא נאמר על חם אלא על כנען שהוא בנו הקטן של חם וכמו שאפרש והותרה בזה השאלה הא׳.
והנה זכרה התור׳ תולדו׳ שם באחרונ׳ להיותו הגדול שבהם לפי שרצה לספר ממנו השתלשלו׳ האומה באברה׳ וזרעו ולכן זכר ראשונה תולדות יפת ותולדות חם והשאיר שם באחרונה כדי שיספר תולדותיו ואיך באו ממנו האבות הקדושים. הנה א״כ הודיע הכתוב שהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת נזכרים כפי סדר תולדותם אך אמנם מצאתי בספרים הקדומים אשר לאומות שכלם מעידים שהוליד נח עוד בן רביעי אחר המבול ושלכן נאמר כאן ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה לפי שהרביעי הוליד אחר צאתו ממנה וקראו יוניק״ו. ואמרו שהיה חכם גדול ושהוא המציא כלי האיצטגנינות אחר המבול ושאמר עתידות רבות ובפרט מהד׳ מלכיות שראו הנביאים ונבא דניאל. ושיוניק״ו זה הלך עם אנשים לארץ איתן ושהוא יעץ לנמרוד איך ימלוך על כל העולם והרבו על זה הספורים. אבל אחרי שלא זכרה התורה לנח כי אם שלשה בנים אין ראוי שנאמין ברביעי הזה. והנה התורה לא זכר לא חלק ונחלה בארץ בקרב אחיו וגם בספרי האומות לא נזכר לו זרע כלל לא נין ולא נכד בעמו. ומפני זה אחשוב שהיה זה מבני בניו של נח הנזכרים בתורה ואולי שהיה עבר שנחכם מכל אנשי דורו ולפי שנתחכם בברכי נח בילדותו ובן זקונים הוא לו נקרא בנו כי בני בנים הנה הם כבנים ונקרא יוניק״ו מלשון יונק לילדותו ולהיותו בר חכים כי יניק החכמה משם ומנח זקנו.
והנה אמר הכתוב וחם הוא אבי כנען לפי שעדין לא נולדו תולדות חם וכדי להודיע ענין החטא והקללה איך נמשכה אל כנען לכן בדרך הנחה אמר כאן וחם הוא אבי כנען
וחם הוא אבי כנען – דומה בדרכיו לכנען המפורסם לרוע, באופן שהיה אב לכנען באמת גם בהדמות, כענין ״אביך האמרי״ (יחזקאל ט״ז:ג׳).
וחם הוא אבי כנען, he was similar in his conduct to his son Canaan, who was famous as being evil. Such descriptions implying “like father like son,” are also found, for instance in Ezekiel 16,3 אביך האמורי, “your father the Emorite,” (meaning that the prophet chides Israel for its actions saying these could make one think that Israel’s ancestor had been the Emorite,” (one of the Canaanite tribes).
(יח-כז) ויהיו בני נח וגו׳, וירא חם אבי כנען וגו׳. כלומר ששניהם היו רשעים כאחד, וכן חטאו שניהם לפי דעת הגאון.
וכן פשוטן של כתובים: וירא חם אבי כנען את ערות אביו – ולא עשה עון אחר רק שראה, ואחר כך כנען הגיד לשני אחיו בחוץ, שהוא ראה והלך והגיד1.
ויקח וגו׳, וייקץ נח מיינו ויידע את אשר עשה לו בנו הקטן. מכאן אתה למד שלא היה חם, כי לא היה ׳בנו הקטן׳, רק היה כנען שהוא ׳בנו הקטן׳, שבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:), וכתיב (להלן י ו) ׳ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען׳, שהיה קטן לאחיו.
ויאמר ארור כנען וגו׳, ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם וגו׳. ואילו היה חם החוטא, למה קילל בנו ולמה יומת, מה עשה. ואם תאמר, והלוא חם חטא גם כן במה שראה ערוותו, ולמה לא קיללו קללה הראויה לו. ונשיב, שירא היה מקלל את אשר ברכו ה׳ (לעיל ט א).
ויהיה זה2 או ראִייה או סירוס כמאמרם ז״ל (סנהדרין ע.), אין לנו בו עסק, כי די לנו שהיה קלקול גדול:
1. שחם וכנען שניהם ראו, אבל כנען גם יצא לספר לאחרים, וחטא יותר.
2. שעשה כנען.
שם וחם וָיָפֶת: וי״ו וָיָפֶת בקמץ, לא בשוא.⁠א [וָיָפֶת].
א. נוסחה של הערה זו בכ״י ל כך הוא: ׳וָיָפֶת – הראשון, הוא״ו בקמץ כמו השני שבסמוך׳. הסמוך הוא זה שבפסוק כג, ׳ויקח שם ויפת את השמלה׳. ההערה במ״ש שבמקראות גדולות היא כמו זו שבכ״י ל.
ויהיו בני נח היצאים מן התיבה שם חם ויפת וחם הוא אבי כנען – חם עצמו רצה להקרא בשם בנו כנען כמו אבי כל בני עבר עשו אבי אדום ועל כן קרא שמו אדום. ולפיכך נח אמר ארור כנען כי זה שמו אשר יקראו בחניכתו. וכן פי׳ מהר״י אברבנאל בכל בני עבר {מו} כן ארחות כל אב מקשיב על דבר שקר בעל דעות מגונות יאהב הרע שבבניו מכלם. וכבר פשתה הצרעת גם באנשי צדק ויראי אלהים יצחק את עשו דוד אבשלום בנו. וכן בדורותינו אלה. והטעם כי הנער הטוב וישר לפני אלהים על הרוב יהיה תמים ויתהלך ביושר וימאס חנופה באביו הזקן והוא יבקשנה לחולשת חושיו. ועל כן יאהב בנו הרשע אשר ישתדל לצוד אביו בדבריו חלקו מחמאות פיו ובקולו יחניפנו לכסות באלה רשעו ורוע לבבו. והאדם יראה לעינים ויחשבנו לאיש ישר וכשר:
ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת – עד כאן לא זכר שמות הבנים לאחר צאתם מן התיבה, ועתה יזכור שלא נפקד מהן איש, ולא נוסף עליהם בן רביעי בצאתם.
וחם הוא אבי כנען – פירש רש״י ז״ל לפי שהזכיר בפרשה שנתקלל כנען בעבור חם, ועדיין לא כתב תולדות חם, הוצרך לומר שהוא אבי כנען. אבל במעשה נזכר ״וירא חם אבי כנען את ערות אביו״,⁠1 וידענו כי כנען הוא בן חם, ומה טעם לאומרו גם בראש הענין? ואפשר לפי שמלת ״אב״ על שתי פנים. אב המוליד. גם המורה יִקָרֵא כן, כמו ״אבי כל יושב אהל ומקנה״,⁠2 ושם בארנוהו. ועל כן אמר ״וחם הוא אבי כנען״ להורות שגם חם מקולקל כבנו כנען, וכנען בן יקיר לו, וכענין ״אביך האמורי״.⁠3 ובפירש ראב״ע ז״ל ״וחם הוא אבי כנען, ללמד ששניהם רעים, וכמעשה אבות יעשו בנים. והזכיר כנען ולא כוש, בעבור שיקלל כנען״. [עכ״ל]. ולדעתי רק כנען הוא הרע והחוטא שבכלן, על כן הזכירו לבדו, ועוד אפרש בעז״ה.
1. שם ט, כב.
2. שם ד, כ.
וחם הוא אבי כנען – הוא היה נודע בדורו בכנוי אבי כנען, כמו – קמואל אבי ארם (בראשית כ״ב:כ״א), אבי ברזית (דברי הימים א ז׳:ל״א), אבי אדום (בראשית ל״ו:מ״ג). רגילין היו להקרא על שם אחד מבניהם החביב להם, או מטעם אחר, ולכך קללו נח.
וחם הוא אבי כנען – לפי שעתיד לספר שנתקלל כנען, ועדיין לא הזכיר תולדות חם, לכן הקדים עתה שחם הוא אבי כנען:
ויהיו בני נח – אעפ״י שהזכירם כבר, חוזר ומזכירם מפני שהוא בא לספר מאורע שנזכרו בו כלם; ופירש גם כן וחם הוא אבי כנען, כי הוא עתיד להזכיר את כנען.
The sons of Noah. Even though they have already been mentioned, they are mentioned again because the Torah is about to record an episode in which they all figure. It is also specified that Ham is the father of Canaan because the latter will also be mentioned.
ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת – כבר עמדנו לעיל (ו, י) על חשיבות היותם של שם, חם, ויפת, בין הניצולים בתיבה. חשוב לדעת זאת, שלמרות הבדלי התכונות שהתגלו בין שלושתם אף לפני המבול, כל אחד מהם היה ראוי להנצל בתיבה יחד עם נח. מכאן נוכל להסיק מסקנה, שאף כיום הבדלי התכונות בין האומות, אף במקום שתכונותיה של אומה מסויימת מגיעות לגבול ההשחתה, אינם מונעים שום אדם מלמלא את ייעודו האנושי. כולם היו יוצאי התיבה, כולם נבראו בצלם אלקים, ואין אחד מהם יכול לומר לחברו: אתה פחות ״אדם״ ממני, או שמא אינך יכול אפילו להכנס תחת הגדרת ״אדם״. מפאת חשיבותו, חוזר ונשנה רעיון זה כאן בראש פרשה זו.
וחם הוא אבי כנען – לשני חלקי התורה – החלק ההלכתי והחלק הסיפורי – יש צד שווה. כאשר לומדים את הלכות התורה, חייבים תמיד לתת את הדעת שהתורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב. כל דיני התורה נמסרו כבר לעם ישראל בעל פה, עוד לפני שניתנה להם התורה שבכתב כרשימות קצרות לצורך הזכרון. רשימות אלה מבוססות תמיד על התורה המלאה שנמסרה בעל פה. אותו יחס יש לתת גם לחלק הסיפורי. כך לדוגמה כאן. חובה עלינו לזכור שפרשה זו לא נכתבה בימי נח, אלא בתקופה מאוחרת יותר, בעת שעם ישראל הכיר כבר את העמים הכנעניים. עמים אלה הגיעו כבר לפיסגת ההשחתה המוסרית. הארץ כבר מאסה בהם – ״ותקיא הארץ את יושביה״ (עיין ויקרא יח, כה), ועל ישראל היה לרשת את הארץ במקומם. ועל אף שהברית שהקים ה׳ עם נח מגינה על האנושות מחורבן כללי, אין היא מרשה לאף אומה להגיע להשחתה מוסרית. נהפוך הוא, אומה אחר אומה נעלמה מעל במת ההסטוריה כאשר ״נתמלאה סאתה״ (ראה ישעיהו כז, ח), ואומה אחרת צעירה נטלה את מקומה. בראש השחתה זו עמדה האומה הכנענית, שהייתה מוכרת כבר היטב לישראל בעת שנמסר לו סיפור זה.
והנה אומר הפסוק: ״וחם״ – אחד מראשי אבות האומות שניצולו – ״הוא אבי כנען״. אומה זו השחיתה את דרכה, והארץ לא תסבול זאת עוד – ואביה היה חם. ידיעה זו הייתה חשובה לישראל, והיא חשובה גם לנו, לשמוע מפי ה׳ על חטאו הקל לכאורה של חם, וללמוד מה היה שורש הרע שמאוחר יותר הצמיח את השחתת האומה.
שאלות:
למה כפל ויהיו בני נח וכו׳ שלשה אלה בני נח. ולמה אמר שחם הוא אבי כנען. הלא חשב בני חם בפ׳ יו״ד בפרטות. למה גזר עליו העבדות ג״פ די שיאמר עבד עבדים יהיה לאחיו. ומז״ש יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם שנדחקו בפירושו.
ויהיו – בא ללמד שנח ושם ויפת לא שמשו בתיבה, רק חם לבדו שמש בתיבה ואשתו נתעברה וילדה את כנען, ועז״א שבני נח היוצאים מן התיבה לא היו רק שם וחם ויפת, ולא היה לשום אחד מהם בנים כמבואר בכניסתם, שלא חשב רק נח וג׳ בניו ונשי בניו, וכן יצאו, רק חם היה בצאתו מן התיבה אבי כנען, כי שמש בתיבה והוליד שם את כנען, וכמש״כ חז״ל שלשה שמשו בתיבה עורב כלב חם, והגם שבתולדות חם חשב כנען באחרונה, זה מפני שנתקלל, אבל הוא היה הבכור, וכמש״כ הראב״ע שכנען היה הבכור ולכן קללו.
ויהיו בני נח: ׳אלה בני נח׳ מיבעי. אלא ״ויהיו״ משמעו דשלש הויות היו בעולם1 (וכמו שתרגם אונקלוס על המקרא ״היו אשורם ולטושים״ – להלן כה,ג – ״למשריין״ וכו׳2, והוא מדכתיב ״היו״3). ופירש הכתוב ״היוצאים מן התבה״4, כי ודאי קרוב לומר שהוליד עוד בנים שלא נתפרשו, אבל כאן בא המקרא לספר כי כמו שהושתת העולם בשלשה אופני בני אדם, היינו קין והבל ושת, כמו שכתבתי לעיל פרק ד׳, כך היו כאן בני נח יוצאי התבה שהושתת מהם העולם – שלשה – ״שם חם ויפת״, וכאשר יסופר5 ענין שלשה אלה כמה נפרדים היו במהותם6.
וחם הוא אבי כנען7: באשר נעשה עוד אופן רביעי בעולם8, שתהא עבדות, ואדם משועבד לחבירו כמו בהמה המשועבדת לאדם, וזה נתחדש מקללת נח לכנען, הקדים הכתוב אשר ״חם״ ומהותו הוא ״אבי כנען״ שראוי להיות עבד, משא״כ שם ויפת אין בניהם מוכשרים לכך, וכאשר יבואר עוד.
1. ׳נפרדים היו במהותם׳ (רבינו בהמשך דבריו). ׳שכל אחד היה לו כח אחר׳ (רבינו לעיל ו,י). והשוה עם לשון תנחומא ישן (ח,יט): ״ויהיו בני נח״ – נהיה להם הויה בעולם...
2. ז״ל: ״ובני דדן הוו למשירין (למחנות) ולשכונין (לשכונות) ולנגון״ (ולאיים).
3. ועיין להלן לו,יא ברבינו.
4. ומיותר לכאורה.
5. ומבאר זאת רבינו בפסוק הבא.
6. וכעין זה במלבי״ם, עיי״ש.
7. מדוע הודגש ענין זה, עיין בכל המפרשים.
8. בנוסף לשלש האופנים המיוצגים ע״י שלשת בני נח, וכפי שיבאר רבינו בפסוק הבא.
וחם הוא אבי כנען – הכתוב מקדים הערה זו, לשם הבנת המאורע המתואר להלן — קללת חם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי⁠־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃
These three were the sons of Noach, and from these the whole earth1 dispersed.
1. The whole earth | כׇל הָאָרֶץ – This might be a short way of saying that the peoples of the earth were dispersed (see Shadal).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתלקח טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קז] 1שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ, למה הדבר דומה לדרגה גדולה דנפצה עוברה ומלאה ארעא. (בראשית רבה ל״ו).
[קח] 2וענוים יירשו ארץ (תהלים ל״ז:י׳) זה נח ובניו שלשה אלה בני נח, שנא׳ ומאלה נפצה כל הארץ. (אגד״ב פ״י).
[קט] 3אמר לה [הקב״ה לרבקה] מנח ובניו העמדתי שבעים אומות שנא׳ שלשה אלה בני נח, כיצד מיפת י״ד גומר ומגוג כו׳ ומהם ל׳ ומשם כ״ו הרי שבעים כו׳. (מדרש תהלים פ״ט).
[קי] 4נפצה כל הארץ, אלו שבעים אומות, גומר, ומגוג, ומדי, ויון, ותובל, ומשך, ותירס, אשכנז, וריפת, ותוגרמה, אלישה, ותרשיש, כתים, ודודנים, הרי אלו ארבעה עשר בני יפת הגדול: כוש, ומצרים, ופוט, וכענן, סבא, וחוילה, וסבתא, ורעמה, וסבתכה, שבא, ודדן, ונמרוד, ולודים, ולהבים, וענמים, ונפתוחים, ופתרוסים, וכסלוחים, כפתורים, צידון, וחת, והיבוסי, והאמורי, והגרגשי, והחוי, והערקי, והסיני, והארודי, והצמרי והחמתי, הרי אלו שלשים בני חם: ובני שם, עילם ואשור, וארפכשד, ולוד, וארם, עוץ, וחול, וגתר, ומש, ושלח, ועבר, ופלג ויקטן, ואלמודד, ושלף, וחצרמות, וירח, הדורם, ואוזל, ודקלה, עובל, ואבימאל, ושבא, ואופיר, וחוילה, ויובב, הרי אלו עשרים וששה בני שם, שהן כולן שבעים אומות, לכך נאמר ומאלה נפצה כל הארץ, וכנגד שבעים אומות האלו ברא שבעים מלאכים ברקיע, וכשהקב״ה רוצה להפיל האומה, תחלה מפיל שרה מלמעלה. (פס״ז נח).
1. דנפצה עוברה שהריקה בצים ומלאה את הארץ.
2. לעיל מאמר קג. תחלת המאמר. ודורש שם בסוף הפסוק והתענגו על רוב שלום ומה רוב שלום היה להם שהיו עמהם אריות והדובים והנמרים והזאבים והתנינים והשרפים והעקרבים וכל חיות ושרצים נתונין עמהם בתבה ולא הזיקו זה לזה יש שלום גדול מזה. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א צד יב. ומ״ש בהערות.
3. עי׳ לעיל מאמר קד. ולקמן מאמר קי.
4. לעיל מאמר קד. קט. ומ״ש בבאור.
תְּלָתָא אִלֵּין בְּנֵי נֹחַ וּמֵאִלֵּין אִתְבַּדַּרוּ בְּכָל אַרְעָא.
These three were the sons of Noach, and from these, the whole world was spread out.

שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ
תְּלָתָא אִלֵּין בְּנֵי נֹחַ וּמֵאִלֵּין אִתְבַּדַּרוּ בְּכָל אַרְעָא (ח״נ: אתבדרת כל ארעא, אתבדרו כל ארעא)
נפץ, פזר – בדר
א. ״נָפְצָה כָל הָאָרֶץ״ – ״אִתְבַּדַּרוּ בְּכָל אַרְעָא״ כפועל ״פזר״ המתורגם ״בדר״ (חילוף פ/ב, ז/ד). השווה תיוב״ע: ״שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל״ (ירמיהו נ יז) ״עָאן מְבַדְרָא יִשרָאֵל״. וכן ת״א ״וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם״ (ויקרא כו לג) ״וְיָתְכוֹן אֲבַדַּר בֵּינֵי עַמְמַיָּא״, ״וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ״ (במדבר י לה) ״וְיִתְבַּדְרוּן סָנְאָךְ״.
ב. כתב יא״ר: ״נָפְצָה כָל הָאָרֶץ – אִתְבַּדַּרוּ בְּכָל אַרְעָא, ויפה תרגם שהארץ לא נפצה אלא הם״. וכן העירת המסורה: ״כָּל דמתרגם בְּכָל ב׳ באוריתא: ומאלה נפצה, כל בני שת״1: ״וְקַרְקַר כל בני שת״ (במדבר כד יז) ״וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא״.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 41. ולא כנוסחי ״אתבדרת כל ארעא״ או: ״אתבדרו כל ארעא״.
תלתא אינון אלין בנוי דנח ומאליןא איתמלית כל ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומאלין״) גם נוסח חילופי: ״ומן אלין״.
תלתא אילין בנוי דנח ומאילן איתבדרו למיתב בכל ארעא.
These are the three sons of Noah, and from them they were spread abroad to dwell in all the earth.
שְׁלשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְדָגָה גְדוֹלָה דְּנָפְצָה עֻבָּרָה וּמָלְאָה אַרְעָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

האוליא אלת׳לת׳ה בנו נוח ומנהם תפרק אלנאס פי אלארץ׳.
א. האולי] הולא א האולא א3
אלה השלושה בני נח ומהם נפוצו בני האדם בארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ1משל לדגה גדולה 2דנפצת עוברה ומלאת כל ארעא.
נפצה כל הארץ3אלו שבעים אומות. גומר. ומגוג. ומדי. ויון. ותובל. ומשך. ותירס. אשכנז. וריפת. ותוגרמה. אלישה. ותרשיש. כתים. ודודנים. הרי אלו ארבעה עשר בני יפת הגדול.
כוש. ומצרים. ופוט. וכנען. סבא. וחוילה. וסבתה. ורעמה. וסבתכה. שבא. ודדן. ונמרוד. ולודים. 4ולהבים. וענמים. ונפתוחים. ופתרוסים. וכסלוחים. כפתורים. צידון. וחת. והיבוסי. והאמורי. והגרגשי. והחוי. והערקי. והסיני. והארודי. והצמרי. והחמתי. הרי אלו שלשים בני חם.
ובני שם עילם. ואשור. וארפכשד. ולוד. וארם. עוץ. וחול. וגתר. ומש. ושלח. ועבר. ופלג. ויקטן. ואלמודד. ושלף. וחצרמות. וירח. הדורם. ואוזל. ודקלה. עובל. ואבימאל. ושבא. אופיר. וחוילה. ויובב. הרי אלו עשרים וששה בני שם. שהן כולן שבעים אומות. לכך נאמר ומאלה נפצה כל הארץ. וכנגד שבעים אומות האלו ברא שבעים מלאכים ברקיע. וכשהקב״ה רוצה להפיל האומה. תחלה מפיל שרה מלמעלה. וכן הוא אומר על צור. איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים (ישעיה י״ד:י״ב). ואומר בדניאל. ואני יוצא והנה שר יון בא ואין אחד מתחזק עמי כי אם מיכאל שרכם (דניאל י׳:כ״א). וזה היה גבריאל שהי׳ מספר לדניאל.
1. משל לדגה. ב״ר פל״ו.
2. דנפצת עוברה ומלאת כל ארעא. פי׳ שהריקה כל הביצים שהיא מעוברת מהן. ומכל גרגיר וגרגיר נעשה דג. כן מג׳ אלה בני נח נתמלא הארץ בזמן מועט. כ״כ היפ״ת. ועי׳ ע״ז מ׳ ע״א שלל ביצים של דגים נקרא עוברים.
3. אלו שבעים אומות. וחושב כל השבעים י״ר ליפת. ל׳ לחם. כ״ו לשם. שהם סך שבעים. וכן בבה״ג ה׳ סופרים סי׳ ע״ה הביא וז״ל: א״ר לוי שבעים פרים כנגד שבעים אומות. ואלו הן ע׳ אומות כו׳ ומונה וסופר שם כמו שהביא רבינו. וכן תראה בפדר״א פכ״ח ר׳ שמעון אומר קרא הקדוש ברוך הוא לשבעים מלאכים הסובבים כסא הכבוד ובלבל את לשונם לשבעים לשון כל אחד ואחד כתבו ולשונו ומנה מלאך על כל לשון ולשון. ומזה שאב בעל יב״ע (בראשית י״א ח׳) ויפץ ה׳ אותם משם שתרגם ואתגלי מימרא דה׳ עלוי קרתא ועמיה שבעים מלכיא כל קבל שבעין עממיא וכל חד לישן עמיה ורושם כתביה בידיה ובדרינן מתמן כו׳. והרב בעל מאור עינים פרק נ״ז הביא בשם פסיקתא דרב כהנא כתב יד כי בפסקא מתוארת לחגא דמטלליא נמנו שם (ע׳ אומות) אחד לאחד ארבעה עשר ליפת שלשים לחם ששה ועשרים לשם שהם סך שבעים ובבני חם דלג אשור ופלשתים. וכבר העירותי במבוא להפסיקתא אות ה׳ הערה כ׳ שהמאמר הזה שהביא לא נמצא בפסיקתא. ואין ספק שכל המאמר הזה היה לפניו בפסיקתא רבתי כ״י ולפנינו חסרים כל הפסקות לסוכות ושמ״ע. ועי׳ בדברי הרמב״ן במדבר י״א ט״ז עה״כ אספה לי שבעים איש. ובילקוט ראובני נח בפ׳ ויהיו בני נח הביא בשם מדרש מן שם כ״ו מן יפת י״ד ומן חם ל׳ הרי שבעים. ובילקוט שמעוני רמז ס״א ויהיו בני נח הביא בשם מדרש מ״ט מדות. זש״ה יצב גבולות עמים למספר בנ״י ויהיו בני נח: יפת ובניו ט״ו חם ובניו ל״ב ושם ובניו כ״ז ומאלה נפצה כל הארץ ע״ד היו ולא נחלק העולם אלא לשבעים יצב גבולות עמים יעקב ובניו בירידתם למצרים ע׳ היו. אמור מעתה שם וארפכשד ושלח ועבר צדיקים היו ולא נכללו עם האומות. וכן ראיתי ביוחסין (ד׳ קראקא דף קל״ה) ומשלשה בנים של נח היו ע״ב משפחות מיפת ט״ו ומשם כ״ה ומחם ל״ב עכ״ל. ועי׳ גם באברבנאל פ׳ נח והוא מונה שם ע״ג.
4. ולהבים וענמים. צ״ל וענמים ולהבים כמו שהוא בקרא בראשית י׳ י״ז. ובכ״י פלארענץ חסר ״וענמים״.
שלשהנפצה – שרשו נפץ והוא פעל עומד, כמו: כי נפץ העם מעלי (שמואל א י״ג:י״א).
ואמר נפצה – על מה שהיה אחר דור הפלגה.
שלשה...נפצה, the root of the word is נפץ, an intransitive verb appearing also in Samuel I 13,11 כי נפץ העם מעלי, “the people were leaving me.” The word is used in this sense also in respect of the people dispersing over the earth on the occasion of the tower of Babylon and its collapse.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(יט) ואמר שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ להגיד שלא נתישבו מחוברים יחד אבל עם היותם אחים הנה המה נפוצו בכל הארץ וחלקו הארץ כלה ביניהם. וכבר ידעת שהחכמים הקדומים חלקו הארץ לג׳ חלקים. הא׳ הוא אשיי״א התחלתה מארץ ישראל והלאה כנגד המזרח והחלק הזה נטל שם ועל שמו נקרא אשיי״א והחלק הב׳ נקרא אפריק״א וזה נפל בחלקו של חם. והחלק השלישי היא האיאורופ״ה וזה נפל בחלקו של יפת ועל שמו נגזר שמה הנה על זה נאמר ומאלה נפצה כל הארץ.
שלשה אלה בני נח – ועם היות בתוכם הרשע, הנה בעבור היותם ״בני נח״ ברך האל יתברך את כולם, באמרו ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״ (בראשית ט׳:א׳), ולכן ״מאלה נפצה כל הארץ״.
שלשה אלה בני נח, seeing that all of them were Noach’s sons, God blessed them all, even though one of them was wicked, when He said “be fruitful and multiply and fill the globe.” As a result of this blessing, באלה נפצה כל הארץ, the entire population of the earth traces its origin to one of these three sons of Noach.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ וגו׳ – יש להקשות מניינא למה לי מה שאמור ומכופל למעלה? אמנם יתכן לפי מאמרם ז״ל באגדות שחם סרסו כי אמר נבל בלבו אדם הראשון היו לו ב׳ בנים והרג אתר חברו על ירושת העולם ואבינו מבקש בן רביעי ולפי זה יפה כתוב שלשה אלה בני נח וגו׳ ויחל נח וגו׳ שאף כי בני נח היו שלשה ולהם לבדם ניתנה הארץ ומאלה נפצה מ״מ עיני רשעים תכלינה והם חם וסירסו לבלתי נתון זרע לאביו כמו שמספר והולך:
שלשה אלה בני נח – כלומר רק שלשה אלה היו בני נח כי לא הוליד יותר. ״ומאלה נפצה כל הארץ״, לא היו אחרים בעולם מלבדם. ולכן ממשפחות שלשה הבנים האלה נפצה כל הארץ, מחוז זה נפץ משפחות למחוז אחר עד שמלאה הארץ מהם. והוא פועל עומד, כמו ״כי נפץ העם מעלי״.⁠1 ולפי שבפרשה הסמוכה יזכור ראשי המדינות התישבו בהם המשפחות הראשונות מבני נח, הודיע תחלה על דרך כלל שהמדינות בכללן שלא נזכרו שם גם הם נתמלאו מבני בניהן, כי מהן נפצה כל הארץ. ומדור לדור רחקו והתפשטו יותר אל קצוות העולם.
1. שמו״א יג, יא.
שלשה אלה – חזר לספר זאת להודיע שנתקיימה ברכת ה׳ בבני נח ופרו ורבו מאד עד שנתמלאה הארץ מהם, ואפשר עוד שזה כמו הודעה בכלל למה שסיפר אח״כ שנפרדו הגוים בכל קצוי תבל:
נפצה כל הארץ – למפרשים ענינו נפצו כל אנשי ארץ, וכתיב״ע אתבדרו למיתב בכל ארעא, ולשון המקרא קטוע, ונ״ל שהוא מענין יפוצו מעינותיך חוצה (משלי ה׳) תפוצינה ערי מטוב (זכריה א׳) התפשטות הרבוי חוץ לגדרו, וטעמו כאן הושפעה הארץ ברוב בני אדם עד שאין שיעור למספרם (דיא גאנצע ערדע וואורדע איבערשטראֶמט), ואף דלפי״ז ה״ה הפ״א ראויה להיות חלומה, מ״מ לשון המקרא יותר מיושב.
שלשה אלה בני נח ומאלה וגו׳ – הזכיר זה לרמוז כי הברכה והקללה של אלו היא מתיחסת לכל האומות אשר יצאו מהם.
נפצה כל הארץ – מליצה הפוכה כמו למעלה (ב׳) אשר תרמוש האדמה, והכוונה כי מאלו נולדו האומות אשר נפוצו בכל הארץ.
נָֽפְצָה – ענין הפזור נמצא הרבה בשרש פוץ, ומשם הפיצם ה׳ {בראשית י״א:ט׳}, ונ״ל כי פוץ ופצץ שני שרשים בענין אחד, ויהיה נפצה נפעל מן הכפולים אלא שהוקל, כמו נָֽבְלָה {בראשית י״א:ז׳}, שהוא במקום נָבֹלָּה, יָֽזְמוּ {בראשית י״א:ו׳} במקום יָזֹמו וכיוצא בזה נָֽפְצו גוים (ישעיהו ל״ג:ג׳); ומן השרש והבנין הזה כי נָפַץ העם (שמואל א י״ג:י״א) בשקל נָסַב.
and from these, etc. This is mentioned in order to suggest that the blessings and curses given to them were also meant for the people who descended from them.
scattered throughout the earth (nafetsah kol ha-arets, lit. “the whole earth scattered”). The Hebrew expression is reversed; cf. above (v. 2), asher tirmos ha-
adamah. The phrase means that from these were born the people that scattered throughout the earth [the words “the offspring” are added in the translation].
scattered (nafetsah). The idea of “scattering” is often expressed by the root puts, e.g., “And from there the Lord dispersed them [hefitsam]” (below, 11:9). In my opinion, puts and patsats are two separate roots with similar meanings; the form nafetsah is the nif ’al of the geminate root [patsats] but resembles a kal form. This is analogous to navelah [from the root balal], which takes the place of navollah, and yazemu [from the root zamam], which takes the place of yazommu. [See below at Gen. 11:6-7.]
A similar usage is found in Isa. 33:3, nafetsu goyim (“the nations were scattered”). The same root and conjugation are also found in ki nafats ha-am (“that the people were scattering,” 1 Sam. 13:11). This treatment of the root is analogous to the form nasav [where the initial nun, the prefix of the nif ’al, is treated as the first letter of the root, though the actual root is savav].
שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ – הכתוב חוזר ושונה כאן שכל השלושה היו בני אב אחד. השלושה כולם היו בני נח שהיה צדיק ותמים, ועל אף זאת היו כה שונים האחד מהשני! ״ומאלה נפצה כל הארץ״ (״נפץ״ – השורש של ״מפץ״ – פטיש, המרסק דבר לחתיכות קטנות). כל אין⁠־סופיות האישים השונים זה מזה, על כל ההבדלים שנתגלו אחר כך – שורשם נמצא כבר בשלושת הסוגים האופייניים הבסיסיים האלה.
שלשה אלה בני נח – כי כתות האנשים שעמדו בעולם מבני נח יתחלקו לשלשה, יש אנשים שיבחרו בחיים השכליים להתהלך לפני ה׳ ולעסוק בעיון ובמושכלות ובחכמה ואמונה והוא הטוב, וזה היה מדתו של שם, ויש אנשים מדינים שיבחרו לחיות חיים המדינים תחת נמוסים ישרים שהוא המועיל, וזה היה מדתו של יפת, ויש אנשים בהמיים שיחיו חיי התאוות והתשוקות הרעות כבהמות וזה הערב, וזה היה מדתו של חם, ויען שבני נח היה השרשים לכל דור יולד הבאים אחריהם, שיתחלקו אל אחת משלשה אלה היה צריך שימצא השורש לזה באבות של כל בני האדם ועז״א ויהיו בני נח מצד שהם היוצאים מן התבה היה מוכרח שיהיה שם חם ויפת, ומפרש שחם הוא הגרוע שבכולם, שהוא היה אבי כנען, ושורש לבנים הארורים, וע״כ אמר ששלשה אלה היו צריכים שיהיו מצד שהם בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ, שתולדותיהם יכללו בג׳ שרשים אלה.
ומאלה נפצה כל הארץ: ׳מלאה כל הארץ׳ מיבעי1. אלא בא ללמדנו אשר משלשה אלה נתחלקה2 כל הארץ. שבאמת בכל הארץ אע״ג שבזה המקום עיקר הישוב מבני שם, ובזה המקום מבני יפת ובזה המקום מבני חם, מ״מ רצון הקב״ה היה שהעולם יתנהג ע״פ שלשה אופני בני אדם, היינו, אנשים פשוטים עובדי אדמה ואין להם הרגשה דקה, ואנשים אפרתים3 מרגישים בשכל אנושי הרבה, ואנשים אלקיים דבקים בה׳ והמה מרכבה לשכינה לפי ערך האדם והמקום4. על כן מכל שלשה אלו נתחלקה כל הארץ. {שהיו מבני שם ויפת מובלעים בקרב בני חם, והיו בהם אנשים אפרתים ואנשים אלקיים, וכן להיפך. או דמכל מקום היו כמה בנים יוצאים מטבע אביהם, כמו טבי עבד ר״ג, וכן להיפך.} ועיין להלן (י,ה) מה שכתבתי.
1. ואם לשון נפיצה, הול״ל ׳נפצו אנשי הארץ׳, ולא הארץ עצמה.
2. לשלשה סוגים.
3. אנשים חשובים. עיין רש״י ש״א א,א.
4. ובחלוקה זו דרך המלבי״ם.
נפצה – צורת נפעל מן השורש פצץ, במקום נפוצה; השווה ״נפצו גוים״ (ישעיהו ל״ג:ג׳).
כל⁠־הארץ – כלומר כל תושבי הארץ. שד״ל סובר שכאן, כמו לעיל פסוק ב׳ — ״אשר תרמש האדמה״ — הכוונה לומר שזרעם התפזר ונתפשט על פני כל הארץ.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתלקח טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑הא וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃
Noach, a man of the ground,⁠1 began to plant a vineyard.⁠2
1. man of the ground | אִישׁ הָאֲדָמָה – The phrase might mean that Noach was an expert in farming (Ibn Ezra). Alternatively: "master of the land" (Rashi).
2. began to plant a vineyard | וַיָּחֶל נֹחַ... וַיִּטַּע כָּרֶם – See Radak and Ramban. Literally: "Noach began... and he planted a vineyard". The phrase implies that Noach was the first to plant one. Others suggest: "Noach began to be a farmer, and he planted...⁠" (see discussion in R. D"Z Hoffmann).
א. הָֽאֲדָמָ֑ה ל=הָֽאֲדָמָ֑ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קיא] 1ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. דרש עובר גלילאה י״ג ווי״ן נאמרו ביין, ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלו (בראשית ט׳:כ״א), וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ (בראשית ט׳:כ״ב), ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם וגו׳ (בראשית ט׳:כ״ג), וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט׳:כ״ד). (סנהדרין ע.).
[קיב] 2ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. כו׳ א״ל הקב״ה לנח, נח לא היה לך ללמד מאדה״ר, שלא גרם לו אלא יין, כמ״ד אותו אילן שאכל אדה״ר ממנו גפן היה. (סנהדרין ט.).
[קיג] 3איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר, א״ר יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב (משלי ל׳:ב׳) כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, כי בער אנכי מאיש, מנח, דכתיב ויחל נח איש האדמה, ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון. (סנהדרין ע:).
[קיד] 4ויחל נח איש האדמה וגו׳, נתחלל ונעשה חולין, למה ויטע כרם לא היה לו ליטע דבר אד של תקנה, לא יחור אחד, ולא גירופית אחת אלא ויטע כרם, ומהיכן היה לו אראב״כ הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה, וגרופיות לזיתים, כו׳. (בראשית רבה ל״ו ג׳).
[קטו] 5איש האדמה. ג׳ הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת, כו׳ נח ויחל נח איש האדמה. (בראשית רבה ל״ו שם).
[קטז] 6איש האדמה שעשה פנים לאדמה, ושבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמילא כל פני האדמה. (בראשית רבה שם).
[קיז] 7איש האדמה בורגר לשם בורגרות. (בראשית רבה שם).
[קיח] 8א״ר ברכי׳ חביב משה מנח, נח משנקרא (בראשית ו׳:ט׳) איש צדיק נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא (שמות ב׳:י״ט) איש מצרי נקרא (דברים ל״ג:א׳) איש האלהים. (בראשית רבה שם).
[קיט] 9שבתחלה קראו הקב״ה (בראשית ו׳:ט׳) נח איש צדיק תמים ולבסוף נשתכר קראו עם הארץ, שנא׳ איש האדמה, א״ל הקב״ה מה לך אצל מטע כרמים לא ע״י יין נקנסה מיתה על אדה״ר. (פירקא דרבינו הק׳).
[קכ] 10ועמדה בקללותיה [הארץ] כו׳ עד שבא נח דכתיב (בראשית ה׳:כ״ט) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, ולפיכך נקראה על שמו דכתיב איש האדמה על שיצאה מקללתה בשבילו. (מדהנ״ע בז״ח יט.).
[קכא] 11ויטע כרם בשעה שהיה הולך ליטע כרם פגע בו שידא שמדון, א״ל שותפי עמך אלא איזדהר בך דלא תיעול לחלקי, ואם עלת בחלקי אנא חביל בך. (בראשית רבה ל״ו ג׳).
[קכב] 12ד״א ויטע כרם זה אחד מד׳ [בני אדם] שהתחילו בארבעה דברים, נח התחיל בנטיעה שנא׳ ויטע כרם, ובארורה (בראשית ט׳:כ״ה) ארור כנען, ובעבדות (בראשית ט׳:כ״ה) עבד עבדים יהיה לאחיו, ובשכרות וישת מן היין וישכר. (תנ״י נח כ, ב.).
[קכג] 13כשישראל שרויין על אדמתם נקראין כרם וכן הוא אומר ונטעתים על אדמתם, ומצינו נטיעה בכרם שנא׳ ויטע כרם. (מדרש שה״ש ז. יד.).
[קכד] 14ויטע כרם. בא לקראתו השטן א״ל רצונך שנטענה יחדיו אני ואתה, א״ל הן, מיד הביא תחלה רחלה אחת ושחטה על הגפן, ואח״כ הביא אריה אחד ושחטו על אותו הגפן, ואח״כ חזיר אחד ושחטו על אותו הגפן, מפני מה עשה כן השטן, כשאדם שותה כוס אחד הוא כרחלה עניו ושפל רוח, וכשהוא שותה שתי כוסות מיד נעשה גבור כארי, ומתחיל לדבר גדולות ואומר מי כמוני, וכשהוא שותה ג׳ או ד׳ מיד הוא נעשה כחזיר, שמתלכלך בטיט ורפש, אף הוא מתלכלך, ואף במי רגלים. (מדרש אבכיר).
[קכה] 15ויטע כרם, גפן גרושה מצא שנתגרשה מג״ע, וביומו נטעה ונשתגשגה שנאמר (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי, רבי אומר גפן היתה שנתגרשה מג״ע וענבים עמה וסחט אותם ושתה מן היין. (מדהנ״ע בז״ח כב:).
1. ב״ר ל״ו ז׳. אר״י לעולם אל תהא להוט אחר היין שכל פרשת היין כתיב בה ווי״ן י״ד פעמים, וכן הוא בפרקא דרבינו הקדוש בבא י״ד, ובחופת אליהו ארבעה עשר ווי״ן נאמר ביין כו׳ ובמדרש משלי פכ״ג איתא בא וראה כמה קשה יין שי״ג ווי״ן נאמרו בו מתחלה. (עי״ש דחושב יותר). וברש״י סנהדרין שם י״ג ווי״ן לשון וי וי ויאמר, ארור כנען לא חשיב אלא עד דידע דנגמר לו ענשו של יין. ועי׳ בתוס׳ והגהות שם ובמדרשים הנ״ל חושב גם ויאמר, וברמ״ה ווי״ן או בלשון ארמי עיי״ש מ״ש איזה ווי״ן קחשיב, ובד״ס בשינוים. ועי׳ בראשית חכמה שער הקדושה פט״ו. ובמדרש אגדה איתא וששה עשר ווי״ן נאמרו בזו הפרשה. ובהערות תקן דצ״ל שלשה עשר. ועי׳ במדרש משלי שם הו״ב דגורס שלשה עשר וחושב לפי החלוקה ששה עשר עיי״ש.
2. איש האדמה. אמאי קרי ליה איש האדמה ע״י שהוכיחו הקב״ה היה לו ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדה״ר שהיין קנס עליו מיתה. (וש״י) ועי׳ לקמן מאמר קיט.
3. זה אדה״ר שנכשל ביין. ואני שתיתי יותר מהן (רש״י) עי׳ לעיל פ״ג מאמר כו. ובפי׳ הרמ״ה. ולעיל פ״ו מאמר קלב. דורש פסוק זה נח שנקרא איש צדיק עיי״ש בבאור.
4. בתנ״י נח ס״ד ויחל נח איש האדמה מהו ויחל שנעשה חולין, בתנחומא שם סי״ג כאן שנזקק לאדמה נעשה חולין, ועי׳ לקמן מאמר קטו. קיט. ובזח״ג טו. ויחל כד״א לא יחל דברו דאתעביד חול. - ומהיכן היה לו, עי׳ לעיל מאמר ריא. תנ״י נח ס״כ, תנחומא שם סט״ו, פרדר״א פכ״ג מצא נח גפן שגורשה ויצאה מג״ע ואשכלותיה עמה נטל מפירותיה ואכל וחמד אותם בלבו ונטע ממנה כרם בארץ בו ביום נשתגשגו פירותיה דכתיב ביום נטעך, ובזח״א עג. בסגנון אחר. ועי׳ במדרה״ג. ולק׳ מאמר קכה.
5. לעיל פ״ד מאמר נ. ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
6. בתנ״י נח א״כ, איש האדמה שבשבילו עמדה הארץ, ובפס״ז שעשה פנים לאדמה שבשבילו נתיישבה האדמה ושמלא פני כל האדמה. נתלחלחה, במנח״י גורס נתלה לה אדמה והכוונה כמבואר בפס״ז הנ״ל. ובמדרש הנעלם בז״ח כב. אר״י למה נקרא איש האדמה שנתיישבה ממנו האדמה כלומר [כן הוא בדפוס אזמיר בד״א כל ימי וזה ט״ס] אדון האדמה, ובילק״ר הביא בשם מדרש נח היה בו קצת זוהמא של נחש וישבו נח של נחש, ולכן נקרא איש האדמה.
7. בורגר, איש האדמה על שם שעובד את האדמה. ובתנ״י נח א״כ, אר״י אמר גבר בן גבר, וי״ג גבר בר גבר ובהערות שם דאולי צ״ל גם שם ברגר, ועי׳ בערוך ע׳ ברגר. ובמדרש אגדה איש האדמה, נעשה איש לאדמה.
8. במנח״י גורס אחר סוף המאמר ״דהוה סופו אלום״, ובפי׳ ב״ר מפרש אלום חסר אבר. והיינו חביב משה מנח שסופו אלום. עי׳ לקמן מאמר קלב. ולעיל פ״ו מאמר קטז. ובילקוט שמעוני רמז סא. גורס נקרא איש אלהים ״דהוה סופי אלהים״. וזה תמוה.
9. בתנחומא נח סי״ג אריבר״ש בתחלה נקרא איש צדיק תמים ועכשיו איש האדמה, ויטע כרם, משנטע כרם נקרא איש האדמה. ובמדרה״ג מביא הגי׳ א״ר יהושע בן שלום בא וראה עד שלא נתעסק נח בבנין ונטיעה נקרא צדיק, וכיון שנתעסק בנטיעה ובנין נקרא איש האדמה. ועי׳ בחופת אליהו, מובא בשינוים.
10. לעיל פ״ה מאמר פא. ומ״ש בבאור. ועי׳ בז״ח כב. רבנן אמרי איש האדמה לפי שבשבילו עמדה האדמה בכחה וטבעה שנאמר זה ינחמנו וגו׳. ובתרגום ירושלמי כאן, גברא צדיקא כו׳.
11. שותפי עמך כמבואר לקמן מאמר קכד. שא״ל השטן שנטענה יחדיו. ובמנח״י גורס ״שוטפי״ עמך ומפרש דהיא ענין כריתת ברית.
12. תנ״י נח ס״כ. עי׳ לעיל מאמר קטו. ובבאור.
13. במדרש שה״ש הנדפס מכת״י מהגניזה, ירושלים תרנז, ולפנינו ליתא ודורש כן על פסוק הדודאים נתנו ריח דכשהן יושבין על אדמת זרים נקראים דודאים למה, כשם שהדודאים אין להם שרש למטה וענף למעלה כך ישראל אין מתקיימין בין האומות והולכין ממקום למקום.
14. מובא בילק״ש ה״א רמז סא. ובתנחומא נח סי״ג באריכות, ועי׳ במדרש אגדה, ולעיל מאמר קכא, ומובא בדרשת אבן שועיב. ובפי׳ הרא״ש עה״ת.
15. לעיל מאמר קיד. ומ״ש בבאור מזח״א, ופרדר״א פכ״ג. ובתיב״ע כאן.
וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצַב כַּרְמָא.
Noach began to be a man who worked the land and he planted a vineyard.

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם
וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצַב כַּרְמָא
א. ״וַיָּחֶל נח״ – ״וְשָׁרִי נֹחַ״, מלשון התחלה וכראב״ע: ״ויחל – מתחִלה, מפעלי הכפל״ (משורש חל״ל) ולא כרש״י.⁠1 אבל לעיל תרגם ״וַיָּחֶל... שבעת ימים״ (בראשית ח י) ״וְאוֹרֵיךְ״, עיין שם הטעם.
פירוק סמיכויות
ב. העברית נוטה לשימוש בסמיכות הרבה יותר מן הארמית. לכן רק חלק מהסמיכויות מתורגמות כצורתן כגון ״אשת אברם״ (בראשית טז א) ״אִיתַּת אַבְרָם״, ״תֹּלְדוֹת יעקב״ (בראשית לז ב) ״תּוֹלְדָת יַעֲקֹב״. אבל הרבה פעמים אונקלוס מפרק סמיכות באמצעות תוספת ״דְ״ (של) כגון, ״אֲחֵי אֲדֹנִי״ (בראשית כד יז) ״אֲחוּהִי דְּרִבּוֹנִי״ (אחים של אדוני). ויש שהוא מפרק לחלוטין את הסמיכות על ידי תוספת מלה.⁠2
דוגמה לסוג האחרון מצויה כאן: יש שראו ב״איש האדמה״ סמיכות של קניין כגון רש״י: ״איש האדמה – אדוני האדמה, כמו אִישׁ נָעֳמִי (רות א ג)״, אבל אונקלוס שתרגם ״איש האדמה״ – ״גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא״ מפרשו כהתעסקות: נח היה עובד אדמה. ומסתבר שפירש כך מן הטעם שכתב רמב״ן.⁠3
והמעיין ימצא שבסמיכויות המתארות מעמד חברתי או המכוונות למעמדו של אדם, נוטה אונקלוס לפרק את הסמיכות ולפרשה.⁠4
1. שדרש ״ויחל – עשה עצמו חולין״, והטעם: די היה לכתוב ״ויטע נח כרם״ והתוספת ״ויחל״ מלמדת שרצה להוסיף משהו לגנותו. וראיה לפירושו מ״כי תחל לזנות״ (ויקרא כא ט).
2. ויש שהוא מוסיף כמה מלים במיוחד כאשר הסומך הוא ה׳, כגון ״הר האלהים״ (שמות ג א) ״טוּרָא דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְקַרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, ״בית אלהים״ (בראשית כח יז) ״אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵּיהּ מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. ראה לכך ״ורוח אלהים״ (בראשית א ב).
3. רמב״ן: איש האדמה – פירש רש״י אדוני האדמה, כמו איש נעמי (רות א ג). ואינו כן, כי איש נעמי, לשון אישות, כמו איש ואשתו (בראשית ז ב)... אבל ״איש האדמה״ כמו אנשי העיר (בראשית יט ד), בעבור היותו דר בכל האדמה, לא בנה עיר ומדינה שיתייחס אליה. וכן איש שדה (בראשית כה כז), העומד שם כל היום תמיד. ובמשנה (אבות א ד) יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה. שכל נבדל לדבר יקרא כן.
4. כך למשל ״איש שדה״ (בראשית כה כז) ״גְּבַר נָפֵיק חֲקָל״ (איש היוצא לשדה), ״עבד עולם״ (דברים טו יז) ״עֶבֶד פָּלַח לְעָלַם״ (עבד העובד לעולם), ״וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הלוי״ (במדבר ג לב) ״וְאַמַרְכְּלָא דִּמְמֻנַּא עַל רַבְרְבֵי לֵיוָאֵי״ (והאמרכל שממונה על נשיאי הלוי), ובדומה גם ביחס לבורא: ״איש מלחמה״ (שמות טו ג) ״מָרֵי נִצְחַן קְרָבַיָא״ (אֲדוֹנֵי נצחונות המלחמות). מכאן ״איש האדמה״ – ״גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא״ (איש העובד באדמה), וכן בהמשך הפרק ״עֶבֶד עֲבָדִים״ (פסוק כה) ״עֶבֶד פָּלַח״ (עבד משועבד) ועיין עוד שם. עוד לתרגומי סמיכות ראה בפסוקים ״אֲחֵי אֲדֹנִי״ (בראשית כד יז), ״בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס״ (בראשית מו יא), ״לֵיל שִׁמֻּרִים״ (שמות יב מב), ״ארץ נחלי מים״ (דברים ח ז), ״ארץ זית שמן ודבש״ (דברים ח ח), ״ארון עץ״ (דברים י א). על תרגומי סמיכות ראה גם ״אוהב גר״ (נתיב כב); רפל, ת״א, עמ׳ 202; הנ״ל, ת״א בבה״ס, עמ׳ 41.
ושרי נח גברא צדיקא למפלחב בארעא ונצבג כרם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גבר״) גם נוסח חילופי: ״גברא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפלח״) גם נוסח חילופי: ״למהוי פלח״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״לה״.
ושרי נח למיהוי גבר פלח בארעא ואשכח גופנא דמושכיה נהרא מן גינוניתא דעדן ונצביה לכרמא וביה ביומא אנייצת ובשילת עינבין ועצרינון.
And Noah began to be a man working in the earth. And he found a vine which the river had brought away from the garden of Eden; and he planted it in a vineyard, and it flourished in a day; and its grapes became ripe, and he pressed them out.
ושרי נח גברא צדיקיא למהוי ונציב כרמא.
And Noah began to be a righteous man, and he planted a vineyard.
[ג] וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה – נִתְחַלֵּל וְנַעֲשָׂה חֻלִּין, לָמָּה, וַיִּטַּע כָּרֶם, לֹא הָיָה לוֹ לִטַּע דָּבָר אַחֵר שֶׁל תַּקָּנָה, לֹא יִחוּר אֶחָד וְלֹא גְּרוֹפִית אַחַת, אֶלָּא וַיִּטַּע כָּרֶם, וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת וּנְטִיעוֹת וְיִחוּרִים שֶׁל תְּאֵנָה, וּגְרוֹפִיּוֹת לְזֵיתִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ (בראשית ו׳:כ״א), אֵין אָדָם כּוֹנֵס דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה צָרִיךְ לוֹ. אִישׁ הָאֲדָמָה, שְׁלשָׁה הֵם. שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר הָאֲדָמָה וְלֹא נִמְצָא בָהֶם תּוֹעֶלֶת, וְאֵלּוּ הֵן: קַיִן, נֹחַ וְעֻזִיָּהוּ. קַיִן: הָיָה עוֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ד׳:ב׳), נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, עֻזִיָּהוּ: אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה (דברי הימים ב כ״ו:י׳). אִישׁ אֲדָמָה, שֶׁעָשָׂה פָּנִים לָאֲדָמָה, וְשֶׁבִּשְׁבִילוֹ נִתְלַחְלְחָה הָאֲדָמָה, וְשֶׁמִּלֵּא כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. אִישׁ הָאֲדָמָה בּוֹרְגָּר לְשֵׁם בּוֹרְגָּרוּת.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, חָבִיב משֶׁה מִנֹּחַ, נֹחַ מִשֶּׁנִּקְרָא: אִישׁ צַדִּיק (בראשית ו׳:ט׳), נִקְרָא אִישׁ אֲדָמָה, אֲבָל משֶׁה מִשֶּׁנִּקְרָא: אִישׁ מִצְרִי (שמות ב׳:י״ט), נִקְרָא: אִישׁ הָאֱלֹהִים (דברים ל״ג:א׳). וַיִּטַּע כָּרֶם, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִטַּע כֶּרֶם אַפְגַע בּוֹ שִׁדָּא שִׁמְדוֹן, אֲמַר לֵיהּ שֻׁתָּפִי עִמָּךְ, אֶלָּא אִזְדְּהַר בָּךְ דְּלָא תֵעוֹל לְחֶלְקִי, וְאִם עָלַת בְּחֶלְקִי אֲנָא חָבֵל בָּךְ.
[יג] וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה – כֵּיוָן שֶׁנִּזְקַק לָאֳדָמָה, נַעֲשָׂה חוּלִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי שָׁלוֹם, בַּתְּחִלָּה אִישׁ צַדִּיק תָּמִים, וְעַכְשָׁו אִישׁ הָאֲדָמָה.
וַיִּטַּע כָּרֶם – מִשֶּׁנָּטַע כֶּרֶם, נִקְרָא אִישׁ הָאֲדָמָה. שְׁלֹשָׁה נִזְקְקוּ לָאֲדָמָה וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין. אֵלּוּ הֵן, קַיִן נֹחַ וְעֻזִיָּה. קַיִן, דִּכְתִיב: וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ג׳:ב׳). מַה כְּתִיב: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. נֹחַ, דִּכְתִיב: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם וְנִתְבַּזָּה.
[יד] וַיִּטַּע כָּרֶם – זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה שֶׁהִתְחִילוּ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים. נֹחַ הִתְחִיל בִּנְטִיעָה, דִּכְתִיב: וַיִּטַּע כָּרֶם. וּבַאֲרִירָה, אָרוּר כְּנָעַן. וּבְעַבְדוּת, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וּבְשִׁכְרוּת, וַיֵשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר. וְאַבְרָהָם הִתְחִיל בְּזִקְנָה, וּבְיִסּוּרִין, וּבְפֻנְדָּק, וּבְלִיגְטָא. הִתְחִיל בְּזִקְנָה, שֶׁהָיוּ הָאָב וְהַבֵּן נִכְנָסִים לָעִיר וְלֹא הָיוּ מַכִּירִים הַזָּקֵן לְכַבְּדוֹ, וְהָיָה אַבְרָהָם מִצְטַעֵר. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין אָב לְבֵן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אֲנִי מַתְחִיל בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כ״ד:א׳). וּבְיִסּוּרִים, אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי נָתַתָּ שַׁלְוָה לְדוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיוּ מַכְעִיסִין וּמוֹרְדִין וְאוֹמְרִים סוּר מִמֶּנּוּ (איוב כ״א:י״ג). אָמַר לוֹ: מִמְּךָ אֲנִי מַתְחִיל. לְפִיכָךְ נִתְיַסֵּר בִּבְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כ״א:ח׳). רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְרַבִּי אָבִין. חַד אָמַר, שֶׁנִּגְמַל מִיֵּצֶר הַטּוֹב. וְחַד אָמַר, שֶׁנִּגְמַל מִיֵּצֶר הָרָע. בְּפֻנְדָּק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע אֵשֶׁל (בראשית כ״א:ל״ג). רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אִילָן שְׁאַל הֵן הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁהָיָה אָדָם נִכְנָס אֶצְלוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, שְׁאַל וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. וְעָשָׂה פֻנְדָּק בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. בְּלִיגְטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וְגוֹ׳ (בראשית כ״ה:ו׳). מֹשֶׁה הִתְחִיל בַּכְּהֻנָּה, וּבַדּוּכָן, וּבַקָּרְבָּנוֹת, וּבַתּוֹרָה. בַּכְּהֻנָּה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. וּבַדּוּכָן, שֶׁהֶעֱמִיד אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עַל הַדּוּכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר וְגוֹ׳ (במדבר ג׳:ל״ב). בַּקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְגוֹ׳ (ויקרא ח׳:כ׳). בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה (שמות כ״ד:י״ב). בִּלְעָם, הִתְחִיל בַּקֻבְּיָא, בַּבְּלוֹרִית, בַּקְּסָמִים, וּבַזְּנוּת. הֱוֵי, נֹחַ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה שֶׁהִתְחִילוּ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ.
[טו] וַיִּטַּע כָּרֶם – מֵהֵיכָן הָיוּ נְטִיעוֹת, מֵחַרְצַנִּים שֶׁהִכְנִיס בַּתֵּבָה.
[Siman 13]
And Noah, the husbandman, began and planted a vineyard (Gen. 9:20). Noah degraded himself when he began to till the soil. R. Judah the son of R. Shalum said: At first Noah was called a righteous and perfect man, but now he is described as a man of the earth. And he planted a vineyard; that is, after he planted the vineyard he was called a husbandman.
Three men toiled upon the earth and degraded themselves thereby. They were: Cain, Noah, and Uzziah.⁠1 It is written of Cain: He was a tiller of the ground (ibid. 4:2), and that is followed by the verse: You shall be a fugitive and a wanderer in the earth (ibid., v. 12). Noah, as it is written: And Noah, the husbandman, began, and planted a vineyard (Gen. 9:20). And soon thereafter he disgraced himself:
[Siman 14]
And he planted a vineyard (Gen. 9:20). Noah was one of four men who introduced four things. Noah introduced planting, as it is written: And he planted a vineyard; cursing when he said: Cursed be Canaan (Gen. 9:25); slavery when he said: He shall be slave unto his brothers (ibid.); and drunkenness when he drank of the wine, and was drunken (ibid., v. 21).
Abraham introduced old age, trials, hospitality, and legacies. He introduced old age, for whenever he and his son entered a city, the inhabitants were unable to determine which of them was the elder of the two (and therefore the one) to be honored. Abraham was disturbed by this, and so he said: Master of the Universe, how shall one distinguish between father and son? The Holy One, blessed be He, replied: Be assured, I will begin with you (to distinguish between father and son), as it is said: Abraham was old (Gen. 24:1).
Trials. Abraham said to the Holy One, blessed be He: Master of the Universe, if You had made the generation of the flood feel secure, they would not have angered You or rebelled against You by saying: Depart from us (Job 21:14). Thereupon, the Holy One, blessed be He, said to him: I shall begin with you (to try men). And He tried him through his son (who was to be offered as a sacrifice), as it is written: And the child grew, and was weaned, etc. (Gen. 21:8).
R. Oshaya and R. Abin differed over the meaning of this verse. One said: He was weaned from his good inclination; while the other insisted: He was weaned from his evil inclination.
Hospitality. For it is said: And he planted a tamarisk tree (ibid., v. 33). R. Nehemiah stated: “Tamarisk tree” (alef-shin-lamed) contains the same letters as the word “ask” (shin-alef-lamed).⁠2 Whenever a man approached him, Abraham would say: “Ask what you desire, and I will give it to you.” And he built an inn at the crossroads.
Legacies. As it is said: Unto the sons of his concubines Abraham gave gifts (Gen. 25:6).
Moses introduced priestcraft, priesthood, sacrifice, and the law. He introduced priestcraft when he officiated as priest for seven days during the inauguration (of the priesthood); priesthood when He appointed Elazar the son of Aaron to the office of priest in the Temple, as it is said: And the chief over the princes of the Levites was Elazar the son of Aaron the priest (Num. 3:32); sacrifice, for it is said: And Moses made the whole head ram smoke upon the altar; it was a burnt offering (Lev. 8:20); and law, for it is written: And I will give to thee the tablets of stone and the law and the commandments (Exod. 24:12). Balaam instituted gambling, plaiting the hair, sorcery, and unchastity. Hence, Noah was one of four men who introduced four things.
[Siman 15]
And he planted a vineyard (Gen. 9:20). Where did he obtain the shoots for the vineyard? He obtained them from the grape seeds he had brought into the ark.⁠3
1. Cain became a murderer, Noah a drunkard, and Uzziah a leper.
2. On this word-play, see Bereshit Rabbah 54:6.
3. See Pesikta Rabbati 23. The grapes came from the Garden of Eden.
[כ] ויחל נח איש האדמה (בראשית ט׳:כ׳). מהו ויחל שנעשה חולין. איש האדמה, ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר גבר בן גבר.
ד״א איש האדמה שבשבילו עמדה הארץ.
ויטע כרם, זה אחד מארבעה בני אדם שהתחילו בארבעה דברים, נח התחיל בנטיעה ובשכרות ובארירה ובעבדות, (בעבדות שנאמר עבד עבדים), [בנטיעה שנא׳ ויטע כרם] (שם שם), בשכרות שנא׳ וישת מן היין וישכר (שם שם:כ״א), [ובארירה שנאמר ארור כנען] (שם שם:כ״ה), [ובעבדות שנאמר עבד עבדים] (שם שם).
אברהם התחיל בזקנה וביסורין ובפונדק ובליגטא, בזקנה שהיו האב והבן נכנסין לעיר ואין אדם יודע מי מכבד, א״ל הקב״ה חייך ממך אני מתחיל, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כ״ד:א׳). וביסורין מנין, אמר אברהם לפני הקב״ה רבונו של עולם אילולי שנתת שלוה לדור המבול לא היו מכעיסין לפניך, ואילו הבאת עליהם יסורין לא היו מורדין בך, א״ל הקב״ה ממך אני מתחיל שנתייסר בבנו, שנאמר ויגדל הילד ויגמל (שם כ״א:ח׳), (ר׳ יהושע) [ר׳ אושעיא] ו׳ אבין, חד אמר שנגמל מן היסורין, וחד אמר שנגמל מיצר הרע ליצר טוב. ובפונדק, דכתיב ויטע אשל בבאר שבע (שם שם:ל״ג) זהו פונדק. ובליגטא (זהו מתנה) מנין, שנאמר ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות (שם כ״ה:ו׳).
משה התחיל בכהונה ובדוכן ובקרבנות ובתורה, [בכהונה ששמש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים], בדוכן שהעמיד אלעזר על הדוכן, שנאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו׳ (במדבר ג׳:ל״ב), ובקרבנות מנין, ויקטר משה את [כל] האיל המזבחה (ויקרא ח׳:כ״א), ובתורה מנין, שנאמר עלה אלה ההרה [והיה שם ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם] (שמות כ״ד:י״ב).
בלעם התחיל בקובה בקוביא בלודים ובקסמים, הוי נח אחד מארבעה בני אדם שהתחילו ארבעה דברים.
ויטע כרם. מהיכן היה לו, אלא מן החרצנים שהכניס עמו לתבה נטל וזרע, שנאמר ויטע כרם וגו׳, ואחריו מה כתיב וישת מן היין (בראשית ט׳:כ״א), אמר ר׳ חייא בר אבא בו ביום שנטעה, בו ביום הפריחה, בו ביום עשתה פרי, בו ביום קטפה ובצרה ודרכה ושתה, שנאמר וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה (שם שם) כתיב אהלה, אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון בשם ר׳ חנינא בשם ר׳ שמואל בר יצחק נתן גלות לעשרת השבטים, שנאמר שמרון אהלה (יחזקאל כ״ג:ד׳).
ויטע כרם – ומאין לו הכרם לנטוע, 1לפי שכשנכנס לתיבה הכנס לו זמורות של גפן.
איש האדמה – נעשה איש לאדמה.
1. לפי שכשנכנס לתיבה הכניס זמורות של גפן. ב״ר פל״ו אות ג׳, ורש״י עה״ת, ולקח טוב.
וַיָּחֶל נֹחַ – נִתְחַלֵּל וְנַעֲשָׂה חוּלִּין, לָמָּה וַיִּטַּע כָּרֶם, לֹא הָיָה לוֹ לִיטַּע דָּבָר אַחֵר שֶׁהוּא שֶׁל תַּקָּנָה, לֹא יִחוּר שֶׁל זַיִת וְלֹא גְּרוּפִיָּה שֶׁל תְּאֵנָה. וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ, הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת וּנְטִיעוֹת, גְּרוּפִים לְזֵיתִים, יְחוּרִים לִתְאֵנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ו׳:כ״א) ״וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ״, אֵין אָדָם כּוֹנֵס אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה צָרִיךְ לוֹ.
אִישׁ הָאֲדָמָה – כָּתוּב לְעֵיל בְּפָסוּק ״וְקַיִן הָיָה עוֹבֵד אֲדָמָה״.
אִישׁ הָאֲדָמָה – שֶׁעָשָׂה פָּנִים לָאֲדָמָה שֶׁבִּשְׁבִילוֹ נִתְלַחְלְחָה הָאֲדָמָה וְשֶׁמִּלֵּא אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה אִישׁ הָאֲדָמָה בּוּרְגָר לְשֵׁם בּוּרְגְרוּתֵיהּ.
חָבִיב הָיָה מֹשֶׁה מִנֹּחַ. נֹחַ מִשֶּׁנִּקְרָא ״אִישׁ צַדִּיק״ נִקְרָא אִישׁ הָאֲדָמָה, אֲבָל מֹשֶׁה מִשֶּׁנִּקְרָא (שמות ב׳:י״ט) ״אִישׁ מִצְרִי״, נִקְרָא ״אִישׁ הָאֱלֹהִים״, דַּהֲוָה סוֹפֵיה אֱלֹהִים.
וַיִּטַּע כָּרֶם – בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִיטַּע פָּגַע בֵּיהּ שִׁידָּא שִׁמְדוּן אָמַר לֵיהּ, שׁוּתְּפִי עִמָּךְ, אֶלָּא אִזְדַהֵר דְּלָא תֵּעוּל בְּחֶלְקִי, וְאִין עָלַת בְּחֶלְקִי אֲנָא חָבַל בָּךְ.
דָּרַשׁ עוֹבֵר גְלִילָאָה, שְׁלֹש עֶשְׂרֵה וָוִין נֶאֶמְרוּ בְּיַיִן. {א} וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיֵּדַע אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ. רָב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר סֵרְסוֹ, וְחַד אָמַר רִבְעוֹ. כְּתִיב הָכָא וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנָעַן, וּכְתִיב הָתָם (בראשית ל״ד:ב׳) ״וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר״, בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר סֵרְסוֹ מִשּׁוּם הָכִי קִלְּלוֹ בִּרְבִיעִי מִשּׁוּם דְּקִלְקְלוֹ בִּרְבִיעִי, אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר רְבָעוֹ מַאי שְׁנָא רְבִיעִי, נִלְטְיֵיהּ בְּהֶדְיָא הָא וְהָא הֲוָאי.
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה – אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא גָּרַם לוֹ אֶלָּא יַיִן כְּמָאן דְאָמַר אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם אֶלָּא יַיִן.
(כ-כג) וַיִּטַּע כָּרֶם – מָצָא גֶּפֶן שֶׁגְּרוּפָה מִגַּן עֵדֶן וְאַשְׁכְּלוֹתֶיהָ עִמָּהּ, וְשָׁתַל מִפֵּרוֹתֶיהָ וְאָכַל וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ט׳:י״ג) ״הַמְּשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״. וּבוֹ בַּיּוֹם נִשְׁתַּגְשְׂגוּ פֵּרוֹתֶיהָ וְשָׁתָה מִמֶּנּוּ וְנִתְגַּל, וְנִכְנַס כְּנָעַן וְרָאָה אֶת עֶרְוַת נֹחַ קָשַׁר חוּט בִּבְרִיתוֹ וְסֵרְסוֹ, וְיָצָא וְהִגִּיד לְאֶחָיו וְנִכְנַס חָם וְרָאָה וְלֹא שָׂם עַל לִבּוֹ מִצְוַת כִּבּוּד וְהִגִּיד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ כִּמְשַׂחֵק בְּאָבִיו, וְגָעֲרוּ בּוֹ שְׁנֵי אֶחָיו שֶׁנֶּאֱמַר וַיִקַּח שֵׁם וָיֶפֶת.
לֹא גִּלְגֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיא אֶת אַבְרָהָם לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל שֵׁם, שֶׁנִּתְנַבֵּא עַל כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא גִּלְגֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיא מַלְכוּת יָוָן לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל יֶפֶת שֶׁנָּהַג כָּבוֹד בְּאָבִיו וְלֹא גִּלְגֵּל וְהֵבִיא מַלְכוּת רוֹמִי לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּחַ בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרֵךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב אָבִינוּ, לֹא גִּלְגֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיא סַנְחֵרִיב בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אַשּׁוּר שֶׁהָיָה אִישׁ כָּשֵׁר וּבֶן עֲצָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה. לֹא גִּלְגֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיא נְבוּכַדְנֶצַּר לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל מְרוֹדַךְ שֶׁנָּהַג כָּבוֹד בְּאָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם לֹא גִּלְגֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיא מָדַי לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל כּוֹרֶשׁ שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּח בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִיבוּ גּוֹיִם אֶת בֵּית הַמִקְדָשׁ לֹא גִּלְגֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵבִיא הָמָן לְעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׂכָרוֹ שֶׁל אֲגַג שֶׁהָיָה בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּח בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין שֶׁמָא יֹאבַד זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם.
וַיִּטַּע כָּרֶם – בָּא לִקְרָאתוֹ הַשָּׂטָן. אָמַר לוֹ, רְצוֹנְךָ שֶנִטָּעֶנָּה יַחְדָּו אֲנִי וְאַתָּה, אָמַר לוֹ, הֵן. מִיָּד הֵבִיא תְּחִלָּה רְחֵלָה אַחַת וּשְׁחָטָהּ עַל הַגֶּפֶן, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אַרְיֵה אֶחָד וּשְׁחָטוֹ עַל אוֹתוֹ הַגֶּפֶן, וְאַחַר כָּךְ חֲזִיר אֶחָד וּשְׁחָטוֹ עַל אוֹתוֹ הַגֶּפֶן. מִפְּנֵי מָה עָשָׂה כֵּן הַשָּׂטָן, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה כּוֹס אֶחָד הוּא כִּרְחֵלָה עָנָיו וּשְׁפַל רוּחַ, וּכְשֶׁהוּא שׁוֹתֶה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת מִיַּד נַּעֲשֶׂה גִבּוֹר כַּאֲרִי וּמַתְחִיל לְדַּבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר מִי כָּמוֹנִי, וּכְשֶׁהוּא שׁוֹתֶה ג׳ אוֹ ד׳ מִיָּד הוּא נַּעֲשֶׂה כַּחֲזִיר שֶׁמִּתְלַכְלֵך בְּטִיט וָרֶפֶשׁ, אַף הוּא מִתְלַכְלֵך וְאַף בְּמֵי רַגְלַיִם.
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן – שָׁתָה בְּלֹא מִדָּה וְנִתְבַּזָּה, בּוֹ בַּיּוֹם נָטַע, בּוֹ בַּיּוֹם שָׁתָה, בּוֹ בַּיּוֹם נִתְבַּזָּה. וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, וַיְגַל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיִּתְגַּל גָּרַם גָּלוּת לוֹ וּלְדוֹרוֹת, עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לֹא גָּלוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַיַּיִן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם״, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין לֹא גָּלוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ח:ז׳) ״וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ״, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה כְּתִיב, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה שֶׁל אִשְׁתּוֹ.
נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ הָאֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וּבָא לוֹ לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְנִתְפַּזֵּר זַרְעוֹ. לְעוֹלָם אַל תְּהִי לָהוּט אַחַר הַיַּיִן שֶׁכָּל פָּרָשַׁת הַיַּיִן כְּתִיב בֵּהּ וָוֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר פְּעָמִים, וַיָּחֶל, וַיִּטַּע, וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּשְׁכַּר, וַיִּתְגַּל, וַיַּרְא, וַיִּגַּשׁ, וַיִּקַּח, וַיָּשִׂימוּ, וַיֵּלְכוּ, וַיְכַסּוּ, וַיִּיקַץ, וַיֵּדַע, וַיֹּאמַר.
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְּנָעַן – אָמַר לְהוֹן וְאַגִּיד לְהוֹן. אָמַר לוֹן, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וְעָמַד אֶחָד וְהָרַג אֶת חֲבֵירוֹ, וְזֶה יֵשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אֲרְבָּעָה.
מַה טַעַם הָעֶבֶד יוֹצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן, מִן הָכָא וַיַּרְא וַיַּגֵּד.
וַיִּקַּח שֵׁם וְיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה – שֵׁם הִתְחִיל בַּמִּצְוָה וּבָא יֶפֶת וְנִשְׁמַע לוֹ, לְפִיכָךְ זָכָה שֵׁם לְטַלִּית וְיֶפֶת לְפִיוְולָא.
מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלְכוּ אֲחוֹרַנִּית אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּתְנוּ יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם וְהָיוּ מְהַלְּכִין לֶאֲחוֹרֵיהֶן וְנָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כְּמוֹרָא הָאָב עַל הַבֵּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשֵׁם, אַתָּה כִּסִּיתָ אֶת עֶרְוַת אָבִיךָ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרְעָהּ לְבָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג׳:כ״א) ״בֵּאדַיִן גֻבְרַיָא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן״ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֶפֶת, אַתָּה כִּסִּיתָ עֶרְוַת אָבִיךָ חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ט:י״א) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגּוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחָם, אַתָּה בִּזִּיתָ עֶרְיְתָא דְאָבוּךּ חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ, ״כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם״.
אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים לֹא דַּיַּין שֶׁזּוֹכִין לְעַצְמָן אֶלָּא שֶׁמְּזַכִּין לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הַרְבֵּה בָּנִים הָיוּ לוֹ לְאַהֲרֹן שֶׁרְאוּיִן לִישָּׂרֵף כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י׳:י״ב) ״הַנּוֹתָרִים״, אֶלָּא שֶׁזְּכוּת אֲבִיהֶם גָּרְמָה לָהֶם, אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁמְחַיְיבִין לְעַצְמָן וְלִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְנֵיהֶם עַד סוֹף עַל הַדּוֹרוֹת, הַרְבֵּה בָּנִים הָיוּ לוֹ לִכְנַעַן שֶׁרְאוּיִן לִסְמֹךְ כְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֶלָּא שֶׁחוֹבַת אֲבִיהֶן גָּרְמָה לָהֶם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, כּוּתִי עָרוֹם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ, [פְּשִׁיטָא], מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּכְתִיב בְּהוּ ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״, אֵימָא חֲמוֹר בְּעָלְמָא הוּא, קָא מַשְׁמָע לָן לְעִנְיַן עֶרְוָה אִקְרוּ נַמִי עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.
ואד׳ אבתדי נוח בפלאחה אלארץ׳ פגרס כרמא.
וכאשר החל נח בעבודת האדמה נטע כרם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויחל נח – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוקא בנטיעה אחרת.
איש האדמה – אדני האדמה,⁠ב כמו: איש נעמי (רות א׳:ג׳).
ויטע כרם – כשנכנס לתיבה, הכניס עמו זמורות וייחורי תאנים.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 נוסף: ״תחילה״.
ב. כך בכ״י ליידן 1, ויימר 651, פריס 155, וכן מובא בשם רש״י בראב״ע ורמב״ן, והשוו רש״י שמות ט״ו:ג׳, רות א׳:ג׳. בכ״י מינכן 5: אדוני הארץ. בכ״י פירנצה III.3: המלים הושמטו, אולי ע״י הדומות.
ויחל [AND NOAH] BEGAN – (The word may be connected also with a root meaning "profane") He profaned (degraded) himself, for he should have occupied himself first with planting something different (Bereshit Rabbah 36:3).
איש האדמה A MAN OF THE GROUND – The master (owner) of the ground; similar to Ruth 1:3 איש נעמי "The husband (master) of Naomi".
ויטע כרם AND HE PLANTED A VINEYARD – When he went into the Ark he had taken with him vine-branches and shoots of fig trees (Bereshit Rabbah 36:3).
ויחל נח1נתחלל מקדושתו ונעשה חולין.
איש האדמה – להזכיר מעשה אדה״ר שנאמר לו ארורה האדמה (בראשית ג׳:י״ז). 2כמאן דאמר אילן שאכל אדה״ר גפן היה. שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא היין.
ויטע כרם – מהיכן היה לו. 3ר׳ אבא בר כהנא אמר הכניס זמורות בתבה. הה״ד ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך.
4ד״א: איש האדמה – שעשה פנים לאדמה 5שבשבילו נתיישבה האדמה ושמלא פני כל האדמה.
1. נתחלל מקדושתו ונעשה חולין. ב״ר פל״ו. ילקוט רמז ס״א. ותנחומא נח.
2. כמאן דאמר אילן שאכל אדה״ר. סנהדרין ע׳ ע״א והוא דברי ר״מ שם.
3. ר׳ אבא בר כהנא אמר. ב״ר שם וילקוט שם. ורש״י עה״ת.
4. ד״א איש האדמה. ב״ר וילקוט שם.
5. שבשבילו נתיישבה האדמה. בב״ר וילקוט הגי׳. בשבילו נתלחלחה האדמה.
איש האדמה – שנשארה לו ולבניו ושחזרה לתת כחה לו, כמו שפירשתי למעלה (בראשית ג׳:י״ז-י״ט, ה׳:כ״ט).⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 192 ואילך.
ויחל – מתחלה,⁠1 מפעלי הכפל, מהבנין הכבד הנוסף, כמו: ויסך בדלתים (איוב ל״ח:ח׳).
איש האדמה – יודע עבודת האדמה, והיא חכמה גדולה.
והדרש שאמר: שביום שנטעו שתה מיינו (בראשית רבה ל״ו:ד׳), יש לו סוד ואיננו כמשמעו. וכן: ותהר האשה ותלד בן (שמות ב׳:ב׳), לא היה ביום אחד.
1. כלומר מגזרת: תחלה. השוו ראב״ע בראשית פירוש ראשון ח׳:י׳.
AND NOAH…BEGAN. Va-yachel (began) is derived from techillah (beginning). It belongs to those roots whose second and third letters are identical.⁠1 It is a hifil, similar to va-yasekh (shut up) in Or who shut up2 (va-yasekh) the sea with doors (Job 38:8).
THE HUSBANDMAN. A skilled agriculturalist, agriculture being a great science. The Rabbinic statement that Noah drank from his vineyard on the day he planted it is not to be taken literally.⁠3 There is a secret meaning to it. Similarly and the woman conceived, and bore a son (Ex. 2:2) did not take place on one and the same day.⁠4
1. Its root is chet, lamed, lamed.
2. Its root is samekh, caf, caf, and it is also in the hifil.
3. Bereshit Rabbah 36:7.
4. The women obviously did not conceive and bear on the same day. Similarly and he planted a vineyard And he drank did not take place on the same day.
ובעבור היות נח חכם גדול בעבודת האדמה, על כן כתוב: איש האדמה, כמו: קין (בראשית ד׳:ב׳).
ויש אומרים: שהוא נשאר באדמה, כי הוא העיקר ובניו טפלים לו.
ויש אומרים: אדוני האדמה, כמו: איש נעמי (רות א׳:ג׳), ואין זה נכון בלשון הקודש.
ונח לקח גרגרים, בדים, ונטעם.
והזכיר זה הכתוב בעבור מעשה כנען, וכל זה שידעו ישראל, כי כנען מקולל הוא מימות נח, ואין ראוי למי שהוא ממשפחת עבר להתחתן במקולל. וככה: מצות אברהם (בראשית כ״ד:ג׳), גם יצחק (בראשית כ״ח:א׳). על כן הוצרך המתרגם לתרגם: בת איש כנעני (בראשית ל״ח:ב׳) – בת גבר תגרא (אונקלוס בראשית ל״ח:ב׳), כמו: נתנה לכנעני (משלי ל״א:כ״ד), יחצוהו בין כנענים (איוב מ׳:ל׳).
איש האדמה – שהתחילה לתת כחה לו, שכבר כלה זרעו של קין.⁠1
ויטע כרם – אשטפיאה בלעז.⁠2
1. עיין ר״י בכור שור בראשית ה׳:כ״ט.
2. בלעז: _.
איש האדמה – MAN OF THE LAND – that it [the land] began to give its strength to him, since the line of Cain already came to an end.
ויטע כרם – AND HE PLANTED A VINEYARD – "אשטפיאה" in Old French.
ויחל נח איש האדמה – כמו שכתבנו בפרשה הראשונה, כי נח התעסק בעבדת האדמה והתחכם בה, ועתה אחר המבול התחכם עוד לטעת הגפנים רבים יחד ולעשות מן הענבים יין, כי עד הנה לא היו שותין יין אלא היו אוכלים הענבים כשאר הפירות. ונח היה תחלה לנוטעי כרם.
ומה שאמר ויחלויטע – פירושו ויחל לטעת ויטע, כי על התכונה המקור דבק עם לשון תחלה או השם, כמו: אותו החל לבנות מזבח (שמואל א י״ד:ל״ה), אחל תת פחדך (דברים ב׳:כ״ה), אחל גדלך, הוא החל להיות גבור (בראשית י׳:ח׳).
או פירושו: החל בעבודה זאת ונטע כרם. וכמו ויחל ויטע, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כ״ח:י׳) – יצא ללכת לחרן והלך.
והיה הספור הזה לשני ענינים: האחד למה היה כנען וזרעו מקוללים כמו שראינו שהיו האבות מואסים ומרחקים מאד מלהתחתן עמהם, כמו שצוה אברהם את עבדו, ויצחק ורבקה את יעקב, וספר בזה כי חם היה רע באחרונה, כי מתחלה היה הדבר עמו כמו שאמר ואל בניו כמו שפירשנו, וכנען בנו רע ממנו, לפיכך אמר אבי כנען. וראה האל כי זרע כנען עתיד להיות רע, ונתן בפי נח לקללו כי נביא היה ונתקיימה קללתו.
ועוד היה הספור הזה להזהיר על משתה היין ושלא לשגות בו, כי הוא מפסיד הדעת, כי אם ישתהו חי וישתכר ממנו ינגב המוח ויבלבל המחשבה ויביא לידי שגעון, וכמה הפליג שלמה בגנותו (משלי כ״ג:כ׳-ל״ה) וכן הנביאים, לפיכך בא ספור ממנו בתורה לספר בגנותו, כי הראשון ששתה ממנו נשתכר בו ונשתבשה דעתו עד שנתגלתה ערותו והוא לא ידע.
ויחל נח איש האדמה, we had already pointed out in 5,29 that Noach was a farmer and excelled in this vocation. Now, after the deluge, he acquired additional expertise in combining different strains of grapes and making wine out of the grapes. Up until this time people had used grapes only as a fruit to eat, and had not learned how to make intoxicating wine. When the Torah writes ויחל ויטע, this means that he began by planting grapes and ended by making wine. The expression ויחל is usually associated with the first stage תחלה, in a process requiring several stages. Alternately, the word ויחל is used in the same sense as in Samuel I 14,35 החל לבנות מזבח, “it was the first altar which he (Saul) established” Or, the meaning of the word ויחל may be similar to Joshua 3,7 אחל גדלך, “I will establish your greatness.” and similar to Genesis 10,8 הוא החל להיות גבור, “he was the first to become a hero, a warrior.” Or, the word simply means “he began with this work of farming, as part of which he planted a vineyard.” The line may simply mean that Noach began to plant a vineyard,⁠1 What leads to all these explanations is the repetition of two verbs in close succession ויחל ...ויטע, without the Torah telling us what Noach had done. We have such a construction in Genesis 28,10 ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, “Yaakov left Beer Shevah heading towards Charan,” where we are also forced to understand the second verb וילך as meaning ללכת, to go. This story has to be understood as portraying two separate subjects. First we have to remember that Canaan, Cham’s son and his offspring were a cursed tribe, cursed by Noach, that is. We observe throughout the Book of Genesis how careful our ancestors were not to intermarry with members of such a cursed part of mankind. Avraham not only went out of his way to forbid Eliezer to take a wife from such people for his son Yitzchok (Genesis 24,3) but Yitzchok and Rivkah both warned Yaakov against such liaisons (Genesis 28,1). The Torah introduces a story showing how Canaan was even worse than his father Cham, so that the Torah makes a point of calling Cham “the father of Canaan,”2
1. in which case we gain the impression that this was his major concern at this time.
2. although he was the youngest of his four sons. (10,6) God had foreseen already that the offspring of Canaan would be totally corrupt, depraved. This is why He had encouraged Noach to curse his own grandson. (compare our comment on verse 8 on the wording of God’s address to Noach) Seeing that Noach was a prophet, his curse came true. Another aspect of this story is to warn anyone drinking wine not to overindulge, as this will impair the functioning of his brain, that which separates him from the animals. Solomon in Proverbs 23,2 is extremely critical of people who drink to excess. Also the prophets, (Isaiah 5,22; 28,1, and Amos 6,6) are very outspoken about the detrimental effects of drinking too much intoxicating wine. If the first human being ever to drink wine, i.e. Noach, became so drunk that he was unaware that he had disrobed himself, this serves as a warning to all of his descendants to be very careful in the manner in which the treat such intoxicating drink.
איש האדמה – שנשארה לו ולבניו ושחזרה לתת כחה לו, כמו שפירשתי למעלה (חזקוני בראשית ג׳:י״ז, ה׳:כ״ט).
ויטע כרם – פר״ש: הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. לפי שמתקלקלים במים יותר משאר אילנות.⁠1
דבר אחר: הקב״ה אמר לו: מכל מאכל אשר יאכל (בראשית ו׳:כ״א), וחבילי זמורות הן מאכל פילין.
דבר אחר: לפי שאין זרעם של שני אילנות אלו נוחים לזרוע כשאר זרעים של שאר אילנות.
1. שאוב מר״ת מאורליינש (מובא במנחת יהודה).
איש האדמה, a man to whom (and to his children) the earth had been given after the deluge, after the curse that had rested upon it had been removed.
ויטע כרם, "he planted a vineyard.⁠" According to Rashi, Noach had taken branches of the fig tree and the grapevine with him into the ark. (based on B'reshit Rabbah 36,3) These plants are especially sensitive to water and need protecting more than other trees. Alternate interpretation: both of these seeds need especial attention in order to be planted successfully.
ויטע כרם – פי׳ זמורות. תימ׳ מה טעם זמורות יותר משאר זרעים. י״ל מפני שמתקלקלים בגשמים יותר.
כרם – במדרש (תנחומא נח יג) שהשטן סייעו (כרם) [בדם] ארי וקוף וחזיר כו׳.
איש האדמה – פירש רבינו שלמה: אדני האדמה, כמו: איש נעמי (רות א׳:ג׳). ואינו כן, כי איש נעמי – לשון אישות, כמו: איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳).
ואחרים (ר׳ יונה אבן ג׳נאח, ספר השרשים ״איש״) אמרו: גדול האדמה וראשה. והביאו דומים לו: אך אמרוא גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז׳:י״ד), גם בני אדם גם בני איש (תהלים מ״ט:ג׳), הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (שמואל א כ״ו:ט״ו). ורבים לפי דעתם.
ועל דעתי: גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז׳:י״ד) – יחוס איש ישראלי. הלא איש אתה (שמואל א כ״ו:ט״ו) – שאין כמוך בישראל, וכן: וחזקתם והייתםב לאנשים (שמואל א ד׳:ט׳) – שלא יהיו כנשים, גם בני אדם גם בני איש (תהלים מ״ט:ג׳) – פלוני הידוע במעלתו. אבל איש האדמה – כמו: אנשי העיר (בראשית י״ט:ד׳), בעבור היותו דר בכל האדמה, לא בנה עיר ומדינה יתייחס אליה. וכן: איש שדה (בראשית כ״ה:כ״ז) – העומד שם תמיד כל היום. ובמשנה (משנה אבות א׳:ד׳): יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם. או שנתן לבו לעבוד האדמה, לזרוע ולנטוע בעבור מצאו הארץ שממה, שכל נבדל לדבר יקרא כן. אנשי העיר הם יושביה, ואנשי דוד (שמואל א כ״ג:ג׳) – עבדיו, ואיש האלהים (דברים ל״ג:א׳) – המיוחד לעבודתו. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ו:ג׳): איש האדמה – בורגר לשם בורגרותיה, ואמרו שהיה להוט אחר האדמה. והנה הוא יחוס.
וטעם ויחל – כי הוא החל לנטוע כרם, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים, שורות שורות, הנקרא כרם. כי ברצותו ביין, לא נטע הגפן כשאר האילנות ועשה כרם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, פריס 222, פריס 223, דפוס ליסבון, דפוס רומא, וכן בספר השרשים לר׳ יונה אבן ג׳נאח ״איש״. בפסוק אין: ״אך אמרו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, פריס 222, פריס 223. בפסוק: ״התחזקו והיו לאנשים... והייתם לאנשים״.
'ISH' (A MAN) OF THE GROUND. Rashi explained it as "the master [owner or lord] of the ground. This is similar to the expression, 'ish' (the man) of Naomi,⁠"1 [which means the master of Naomi]. But this is not so. 'Ish' Naomi is an expression of the marital state, just as: 'ish ve'ishto' (a man and his wife).⁠2 Others3 have said that it means "the outstanding one of the earth, and its leader,⁠" and they brought proof from similar verses: Gideon the son of Joash, 'ish' (a man) of Israel,⁠4 [meaning a chief of Israel]; Both ye sons of 'adam' and ye son of 'ish;'5 Art thou not 'ish' (a man)? And who is like to thee in Israel?6 And there are many other similar verses according to their opinion.
In my opinion, Gideon the son of Joash 'ish' of Israel,⁠7 refers to his genealogy, i.e., that he was an Israelite. Art thou not a man?8 means that "there is no one like you in Israel.⁠" Similarly, strengthen yourselves, and be men,⁠9 means that they should not be weak like women. Both ye sons of 'adam' and ye sons of 'ish,'10 [means "both ye low-born and] ye men of higher station.⁠" However, a man of the ground is like the men of the city,⁠11 since Noah lived all over the earth and never built a city or country to which he should relate himself. Similarly, a man of the field12 means one who constantly stayed there. In the Mishnah we find:⁠13 "Yosei ben Yoezer a man of Tzreidah, and Yosei ben Yochanan a man of Jerusalem.⁠"
[It may be that a man of the ground means] that he was determined to work the ground, to sow and to plant, because he found the earth had been laid waste, for whoever dedicates himself to a certain purpose is so called, [i.e., ish of that purpose]. The men of the city14 means those that dwell in it. The men of David15 are his servants, and a man of G-d16 is one who is dedicated to His service. And so the Rabbis have said in Bereshith Rabbah:⁠17 "A man of the ground [is so called just] as the castle guard is called by the name of the castle.⁠" And the Rabbis also said18 that Noah had a passion for agriculture. Thus [the word ish is here used to signify] a relationship.
The meaning of the word vayachel (and he began) is that he commenced the planting of vineyards. The preceding men had planted single vines, but Noah began to plant many rows of vines, which together comprise a vineyard. On account of his desire for wine, he did not plant the vine singly as other trees; rather, he made a vineyard.
1. Ruth 1:3.
2. Above, 7:2.
3. Found in Radak's Book of Roots.
4. Judges 7:14.
5. Psalms 49:3. Translated: both low and high.
6. I Samuel 26:15.
7. Judges 7:14.
8. I Samuel 26:15.
9. Ibid., 4:9.
10. Psalms 49:3. Translated: both low and high.
11. Genesis 19:4.
12. Ibid., 25:27.
13. Aboth, I, 4.
14. Genesis 19:4.
15. I Samuel 23:3.
16. Deuteronomy 33:1.
17. 36:6.
18. Ibid., 36:5.
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם – מה שסמך ענין היין לאות הקשת יתכן לומר לפי שהיין רמז למדת הדין כמו שידעת, ועל זה אמרו רז״ל אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים.
ודע שלא היה אדם שהסתכל בענין זה עד שבא נח, כי הראשונים נטעו גפן כל אחד ואחד לעצמו אבל נח התחיל עתה לנטוע גפנים שורות הנקראים כרם, וזהו שאמר ויחל
או אפשר לפרש לפי שהיה נח עשירי והעשירי קדש, כאשר נתעסק עתה בדבר היין נעשה חולין, וזה לשון ויחל. והגיד לנו הכתוב צרות רבות ורעות שהיין סבה להם, כי החטיא את הצדיק התמים אשר הציל כל העולם, וגרם לו שיהיה זרעו מקולל. והנה הפרשה הזאת אזהרה על היין כפרשת נזיר או יותר, וכן דרשו ז״ל בסנהדרין (סנהדרין ע׳.) י״ג ווי״ן נאמרו ביין, ויחל, וישת, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד, ויקח, שם ויפת, וישימו וילכו אחורנית ויכסו, ויקץ, וידע. וכן אמר שלמה (משלי כ״ג:כ״ט) למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח וגו׳. ואין הכונה ביין בלבד כי הוא הדין לכל שאר תאוות העולם שהנמשך אחריהן הוא נטרד מן העוה״ז ומן העוה״ב, והיין אב לכל שהוא הגורם אבדן הגוף והנפש ואמר שלמה ע״ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כלומר מי עמד על תענוגי העולם ומי התענג בחושי הגוף יותר ממני, ואמר אחריו גם זה הבל.
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, "Noach the man of the earth debased himself and planted a vineyard.⁠" The reason that the Torah reports the planting of a vineyard by Noach as immediately following the covenant of the rainbow may well be in order to tell us that wine is an allusion to the attribute of Justice, something that you are already familiar with. Concerning this our sages have said in Berachot 50: "one is not to recite a benediction over wine until one has added some water to it.⁠"
No one had paid any attention to this until the time of Noach. The early generations had each planted vines for their personal consumption . Noach began to plant vines in rows which we call כרם. This is why the Torah wrote ויחל, "he commenced,⁠" i.e. he commenced to go about this matter in a novel fashion.⁠"
Another possible way of explaining the word ויחל is connected to the fact that Noach was the first member of the tenth generation of mankind, and every tenth is sacred. Now that he became preoccupied with the growing of wine, an intoxicating drink, he debased himself from his former state of holiness. This is the meaning of the word ויחל.
The Torah informed us of many problems that are apt to be caused by wine if wine was even able to cause a righteous man such as Noach, a man who had saved all mankind, to commit a sin by cursing his descendants. This whole paragraph is at least as much a warning to mankind as is the passage in Numbers chapter six which discusses that a nazirite must abstain from wine and any grape product. Our sages in Sanhedrin 70 note that the passage discussing wine contains the letter ו thirteen times (ויחל, ויטע, וישת, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד, ויקח שם ויפת, וישימו, וילכו ויכסו, ויקץ, וידע, אחורנית) "And he debased himself, and he planted, and he drank, and he got drunk; and he uncovered himself, and Cham saw, and he told; and Shem and Yaphet took the cover, and they placed the cover; and they walked backwards; and he woke up; and he knew, and they did not look at their father's nakedness. This is what Solomon had in mind when he said in Proverbs 23,29 למי אוי, למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם, למי חכללית עינים "Who has woe? Who has sorrow? Who has contentions, who has quarrels? Who has injuries without cause, who suffers from redness of his eyes? Those who linger over wine, etc.⁠" Solomon does not refer exclusively to wine but he includes all other matters which are the objects of man's lusting after worldly pleasures and which are addictive and become the cause of man's [premature] death in this world and his losing his right to eternal life in the hereafter. This is why Solomon adds in Kohelet 2,25 כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, "for who should eat and who should make haste (to enjoy these things) more than I?⁠" He meant that he more than any other mortal being was able to indulge himself by tasting all the pleasures of the body available in this life. Having tasted all these pleasures he concluded that these too were all vanity, not worth having.
ויטע כרם – פרש״י כשנכנס נח לתבה הכניס עמו חבילי זמורות ויחורי תאנים. תימ׳ מאי שנא אלו ותירץ ר״ת מאורליינאס לפי שמתקלקלין במים יותר משאר אילנות. ותירץ חזקו׳ לפי שאין זרעם של אלו שני אילנות נוחים לזרוע כשאר זרעים משאר אילנות.
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם – איתא במדרש דבשעה שנטע נח כרם בא השטן אליו א״ל אני רוצה להיות עמך אריס בנטיעה זו מה עשה השטן הביא חזיר וגדי וכבש וקוף פי׳ לאלו ד׳ דומה שותה היין אם שותה יותר מדאי דומה לחזיר שמפרכס ומתלכלך בצואה ובטיט ואם שתה מעט עד ששמח לבו הוא מקפץ ומדלג על ההרים כגדי ואם שתה בנתים עד שנרדם דומה לקוף שעושה מעשה שחוק ואם שתה בעת אכילתו דומה לכבש.
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין – כמו ותהר ותלד בן.
איש האדמה – פירש״י אדוני האדמה כמו איש נעמי. והרמב״ן כתב כי איש נעמי הוא לשון אישות כמו איש ואשתו וכתב הוא איש האדמה כמו אנשי העיר בשביל שהיה דר בכל האדמה ולא בעיר ומדינה שיתייחס אליה וכן איש שדה העומד שם כל היום תמיד. א״נ בעבור שנתן לבו לעבוד האדמה לזרעה ולנטעה בעבור. שמצאה שממה שכל נבדל לדבר יקרא כן אנשי העיר הם יושביה אנשי דוד עבדיו.
וי״מ: איש האדמה גדול האדמה וראשה כמו גדעון בן יואש איש ישראל:
איש האדמה, "a man of the soil.⁠" According to Rashi the word איש in front of the word האדמה has to be understood like the word איש in Ruth 1,3 איש נעמי, where it means: "Naomi's husband.⁠" Noach became a "master farmer.⁠" Nachmanides, on the other hand, writes that the expression איש נעמי, describes only a marital status as in איש ואשתו, "man and wife,⁠" and that the meaning of the expression איש האדמה is comparable to אנשי העיר, "the townspeople,⁠" i.e. the people who lived in the town. Noach, instead of becoming an urbanite, building towns as had Kayin, became a dweller on the land, a rurally oriented person. Similarly, when the Torah describes Esau as an איש שדה, the meaning is that he was at home in the outdoors, spent most of his time there, as opposed to his brother Yaakov. (Genesis 25,27) Yet another meaning of the expression איש האדמה would interpret the word איש in the sense of "master of,⁠" "in charge of.⁠" The word is used in that sense with Gideon, who is described by the prophet Samuel as גדעון בן יואש איש ישראל, "Gideon, son of Yoash, a leader, head, of the people of Israel.⁠" (Judges 7,14).
ויטע – ג׳ במסורה ויטע כרם. ויטע ה׳ אלהים גן בעדן. ויטע אשל. דרשו רבותינו מהיכן לקח הנטיעה מגן עדן וכן אברהם לקח האשל מגן עדן.
ויחל נח איש האדמה – ידוע כי לשון תחילה הוא ממאמר המצטרף, אם כן נכון זה ואם קדם לו קין ובניו וזולתם.⁠1
1. ריא״כ מפרש כרס״ג שההתחלה המשתמעת מלשון ׳ויחל׳ הוא בהיותו איש אדמה, ולא כפירוש רמב״ן ורד״ק שפירשו שהחל בנטיעת כרם. ואומר שלשון התחלה כאן אינו מחייב שנח היה איש האדמה הראשון, שהרי קין היה עובד אדמה (בראשית ד׳:ב׳), אלא לשון תחילה הוא מושג יחסי (׳מאמר המצטרף׳), כלומר, נח היה איש אדמה הראשון בתקופה זו.
וסיפר לנו עם זה אחד מהמקרים שקרו לנח, להועילנו בזכירתו, כמו הענין בשאר הסיפורים, ואמר שכבר התחיל נח ליטע כרם לתכלית שיעשה ממנו יין, כי חכם גדול היה בעבודת האדמה כמו שקדם (ח״א באה״פ ו, כא), ולזה אמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה (לו, ד): בו ביום נטע, בו ביום שתה; רוצה לומר שהוא נטעו לזה התכלית.
(כ-כג) ויחל נח איש האדמה כו׳ וירא חם כו׳ ויקח שם ויפת כו׳ – יאמר כי אחרי צאת שלשתן מן התבה לא נמצא שהתאחדו עוד להרע שלשתן על דעת אחד אבל מהם נפצה הארץ על ענינים נפרדים ומזה היה מה שהיה אצל שכרותו של נח כי חם אבי כנען הוא ראה וישמח ויגד לאחיו בחוץ אמנם שם ויפת נפלגו ממנו וחלקו עליו והכריעו לזכות כמו שכתבנו פירוש המעשה בתחלת ענינם בשער י״ב באר היטב.
ויחל נח עשה עצמו חולין. בבראשית רבה משום דויטע כרם בגנותו קא מיירי שלא היה לו ליטע דבר שיש בו השחתה וכן גבי כי תחל לזנות דבגנות קא מיירי פירשו אותו מלשון חולין:
איש האדמה אדון האדמה כמו איש נעמי. שפירושו בעל נעמי דהיינו אדון נעמי והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו כן כי איש נעמי לשון אישות כמו איש ואשתו: ואני תמה מאד כי אם כוון בלשון אישות פה על הלשון הנהוג בלשון חז״ל גבי אשת בנך היא לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפחה וכותית וגבי ערות אשה ובתה לא אסר הכתוב אלא על ידי אישות הראשונה אין לשון אישות זה נגזר אלא מלשון אשה שהרי לא אמרו בשום מקום לשון אישות אלא במקום שכתוב בו אשה ולכן שם אישות בכל מקום הוא בלא יו״ד בין האל״ף והשי״ן ואם לא כוון בלשון אישות פה על הלשון הנהוג בלשון חכמים רק מלשון איש לאשתו כמו שהאשה אשה לבעלה כן האיש איש לאשתו ופי׳ איש נעמי האיש של נעמי זה לא יתכן מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה כמו שיאמר א״א כי סמיכות א״א הוא ע״ד הקנין שהאשה קנויה לבעלה כמו שדה ראובן בית ראובן שהם סמוכין על דרך הקנין והאיש אינו קנוי לאשתו עד שיאמר איש אשה על דרך הקנין ואל תשיבני מן ואל אישך תשוקתך כי פירושו בעליך או אדוניך כמו איש מלחמה בעל מלחמה או אדון מלחמה כמו איש שדה בעל שדה או אדון השדה שהאדון והבעל הם שמות צרופיות שהאדון אדון לקנוי לו והבעל בעל לקנוי לו ולא כן שם האיש כי הוא מורה על הזכר ושם הזכר אינו צרופיי אבל שם האשה אף על פי שהוא מורה על הנקבה מכל מקום היא קנויה לבעלה והקנויים סמוכים לבעליהם שדה ראובן בית ראובן ולכן על כרחינו לומר שפי׳ איש נעמי הוא בעל נעמי ולא מלשון אישות:
כשנכס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. ובב״ר ויטע כרם מהיכן היה לו פי׳ מדקאמר ויטע כרם משמע שלא היה כרם בעולם שנתקלקל מן המבול וא״כ מהיכן מצא זמורות עד שיטע אות׳ א״ר אבא בר כהנא הכניס עמו זמורות ויחורים של תאנה הה״ד ואספת אליך אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו דהל״ל ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל והיה לך ולהם לאכלה מאי ואספת אליך לעצמך והאי דנקט זמורות ויחורי תאנים פירוש רבינו תם מאורלייניש משום דהני מקלקלי טפי ממיא יותר משאר אילנות ומפני שידע זה הכניס זמורות ויחורי תאנים בתיבה כדי שיהיו לקיום המין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כ-כא) האמנם לפי שהיה נח אדון כל הארץ ומשל בכל חלקיה אמר ויחל נח איש האדמה כי קראו איש האדמה להיותו מושל עליה בכללה. והר״ן כתב שנקרא איש האדמה לפי שהיה חכם גדול בעבודת האדמה והיא חכמה מפוארה מאד וישישי רומי עוסקים בה בזקנת׳ קראוה אגר״י קולטור״א כמו שסופר בספריהם. אבל במדרש תנחומא אמר רבי שלום ברבי יוסי ברבי צדוק בתחלה איש צדיק ועכשיו איש האדמה ר״ל שפחת מעלתו ובמקום שהיה בראשונה אלהי בעיונו חזר להיות בזקנתו איש האדמה חמרי ונרדף בתאוותיו. וספר הכתוב שעם היות שקודם המבול היו שם גפנים לאכול הענבים הנה לא היה כרם מסודר שורות שורות לעשות יין עד שבא נח שמזמורות הגפנים שהכניס עמו בתיבה נטע כרם מסודר שורות שורות כדי להוציא יין מהענבים אולי כי כאשר קץ בחייו מפני מי המבול בקש לעשות יין לשתות ממנו כדי שלא ישתה עוד מים ולא יראה אותם לעול׳. ומ״ש חז״ל בו ביום נטעו בו ביו׳ שתה מן היין רצו בזה שלא נמשכה שתיית היין בהשתלשלות הדברים אבל מתחלת המחשבה כשנטע כרם היה סוף המעשה לשתות יין כי לזה נתכוון שעה ראשונה.
ויחל נח – התחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו, כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף, כמו שיקרה בחכמות מהטעות בהתחלה. וזה בעצמו הורה באמרו ״ויחל העם לזנות״ (במדבר כ״ה:א׳).
ויחל נח, he profaned himself, began to engage in unseemly activities. As a consequence, some of the results were negative. Our story illustrates how a seemingly minor deviation from accepted norms will ultimately result in major deviations from acceptable conduct. A case in point is found in Numbers 25,1 where the Israelites began by indulging in sexual permissiveness with the daughters of Moav, only to end up in worshipping their deities, and 24,000 Israelites being killed by a plague sent by God. Interestingly, that chapter also began with the word ויחל, (profaning oneself).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] ויחל נח איש האדמה ויטע כרם
[1] סנהדרין פרק שמיני דף ע ע״א (סנהדרין ע.) ב וע״ב (סנהדרין ע:)
עשה עצמו חולין. דאם לא כן ״ויחל״ למה לי, לכתוב ״ויטע כרם״:
כמו איש נעמי. פירוש דאין לפרש ״איש נעמי״ (רות א, ג,) לשון אישות, שאם כן יהיה פירושו ׳של נעמי׳, ואין האיש קנוי לאשה (קידושין ה ע״ב) שיאמר האיש מצטרף אל האשה, כי אשה מצטרפת אל האיש, לא האיש אל האשה, כך פירש הרא״ם. ואינו נכון, כי אף על גב שאין האיש נקנה לאשה שייך לומר ׳איש של נעמי׳, שהיא ניקנית לו, כמו שיאמר ״בעל נעמי״. ועוד הרי כתיב (לעיל ג, טז) ״ואל אישך תשוקתך״, ״מבלעדי אישך״ (במדבר ה, כ), ואין חילוק בין ״אישך״ ובין ״איש נעמי״, מיהא זה יש ליישב דגם כן ״אישך״ כמו ״בעליך״. ויראה לי דרש״י סבירא ליה שאם לשון ״איש״ נופל על אדם שהוא זכר, אם כן לא שייך לומר ״איש נעמי״, שאין הזכר במה שהוא אדם זכר קניין של נעמי שיאמר ״איש נעמי״, ואין הזכר מצטרף אל האשה רק כשלקחה לשם אישות, ובזה מצטרף הזכר אל הנקיבה, לא מה שהוא זכר בלבד, ועל כרחך ״איש נעמי״ כמו ׳בעל׳:
הביא עמו זמורות. דאם לא כן מהיכן היה ליטע כרם, אלא שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. ומה שהוסיף ׳ויחורי תאנים׳ יש מפרשים דאם לא כן קשה ההיא דלעיל שאמר ש׳עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת׳, ודלמא לא היה לו נטיעה אחרת, אלא שהיה לו גם כן נטיעות אחרות, כגון יחורי תאנים. והקשו למה הכניס עמו אלו השנים בלבד ותו לא, ותירץ הר״ת מארולייניש בשביל שהם מתקלקלים יותר משאר נטיעות במים, ולכך הכניס עמו אלו שנים. וקשה על פירוש זה דהא נקרא ״מבול״ (לעיל י, ז) ׳שבלה הכל׳ (רש״י שם), וכל הזרעים והאילנות בלו ולא נשאר אחד, שהרי הכל בלה, ולי נראה מפני שהם מאכלי אדם ביותר משאר אילנות, כדאמרינן (ראה ברכות מד.) היה אוכל בתאנים וענבים, והוא הדין אחרים שהם צריכים לעולם, כדמשמע בב״ר (לו, ג) שאף גרופית לזית הביא, ודרשו רבותינו ז״ל (שם בב״ר) מדכתיב (ראו לעיל ו, כא) ״ואתה קח לך מכל מאכל ואספתו אליך״, אין אדם כונס אלא אם כן צריך לו בסוף, וגם כן כאן היה כונס בשביל שיהיה צריך לו בסוף כשיצא מן התיבה:
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם – ויחל הוא לשון חולין שהחולין הפך הקדושה וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה אבל היין מרגיל לערוה כמ״ש (הושע ד׳:י״א) זנות, ויין ותירוש יקח לב, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ע״כ הזכיר בו לשון ויחל שעל ידי נטיעה זו נעשה חולין ויתגל בתוך אהלו, וכן יתבאר לקמן בע״ה בפסוק ויחל העם לזנות (במדבר כ״ה:א׳) ועיין גם בפר׳ נשא בענין הנזיר והסוטה. וקראו איש האדמה כי פעולה זו היתה מפאת החומר אשר מן האדמה מוצאה אבל השכל שבאדם חלק אלוה ממעל אינו מסכים בנטיעה זו לפי שהיין מבלבל שכלו של אדם.
ד״א קראו איש האדמה, שהלך בדרכי אדה״ר שחטא בגפן למ״ד עץ הדעת גפן היה ד״א שהיין גורם לו שיצא רוחו ישוב לאדמתו קודם זמנו. כמ״ש (משלי י״ד:י״ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות. ישׁ דרךְ ישר סוף תיבות שׁכר כי כל בעל שיכור יתהלך למשרים וכל העריות דומות לו למישור כך דרשו ביומא עה. ולאו דווקא עריות אלא כל חטאת וכל עון הכל ישר בעיניו ולא ידע כי בנפשו הוא כי היין מנפש עד בשר יכלה לכך נאמר אחריתו היינו סוף תיבות מן יש דרך ישר הם דרכי מות כי השכר המשכר הוא דרך מות. ורמז לנח כשתכתוב יין יו״ד ויו״ד נו״ן סוף תיבות עולה למספר נח. רמז כי הוא היה הראשון שנתעסק בנטיעה זו.
ורז״ל אמרו (בר״ר ל״ו:ד׳) ויתגל בתוך אהלה שגרם לבניו גלות בעון השותים במזרקי יין ואולי שזהו כוונת המדרש שמסיק בילקוט (ט׳:כ׳) שנזדווג לנח השטן כשנטע הכרם ושחט לפניו מתחלה טלה ואח״כ ארי ואח״כ חזיר כו׳. יש בנסתרות רמז לשלשה גליות הידועים גלות מצרים שהיו עובדים לטלה. וגלות בבל על נבוכדנצר שנקרא אריה. שנאמר (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסבכו. וגלות שלישי ע״י האומה שנאמר בה יכרסמנה חזיר מיער. (תהלים פ׳:י״ד) ומלת ענב״ם שותפו של סמא״ל באותיות שניות באלפ״א ביתא רמז נכון שנזדווג לו השטן ע״י נטיעת הענבים.
עשה עצמו חולין. דאל״כ ויחל ל״ל לא הל״ל אלא ויטע כרם. [קיצור מזרחי]:
כמו איש נעמי. דאין לפרש איש של נעמי מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו האשה שקנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה כמו שיאמר אשת איש כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין. [קיצור מזרחי]:
זמורות ויחורי תאנים. ואם תאמר מנ״ל לרש״י שהכניס עמו זמורות של תאנים בשלמא זמורות של גפן שהכניס עמו מדכתיב ויטע כרם ואין נטיעה אלא זמורות דזריעת הזרע של אילן שהוא הגרעינין שבתוך הפרי אינו נקרא נטיעה אלא זמורות של תאנים מנ״ל. ורבי איסרל בביאורים שלו תירץ דהוכחתו מדכתיב ויחל ופירש עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת כדפירש רש״י משמע שהיה לו גם כן שאר נטיעות ואנו לא ידעינן מאיזה מין אילן היה לו נטיעות אלא הואיל ולא הוזכר בתורה עד כאן מין אחר אלא תאנים כדכתיב בפרשת בראשית (בראשית ג׳:ז׳) ויתפרו עלה תאנה לכך אנו אומרים מין תאנים היה לו ונראה לי כיון דחם בנו סרסו כדי שלא יוליד בן רביעי ומהיכן ראה חם שמבקש להוליד עוד בן רביעי אלא מדנטע נטיעות המביאין לידי תאוה ולא מצינו שום פרי המביאה לידי תאוה כמו התאנה כמו שכתבו ז״ל (סנהדרין ע:) עץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה שנאמר ויתפרו עלה תאנה וגו׳ במה שקלקלו בזה נתקנו מכח אותו עץ נלבש בו בתאות הגופנית עמו שנאמר (לעיל ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו ופירש״י הוסיף לו תאוה על תאותו משום הכי פירש״י כשנכנס לתבה הכניס עמו זמורות וייחורי תאנים: והרא״ם מביא תירץ אחר בשם ר״י מאורליינ״ש לפי שזמורות ויחורי תאנים מתקלקלין טפי ממים לפיכך הכניסם יותר משאר אילנות ולכך הוצרך להכניס הענפים עצמם:
He made himself profane [חולין]. Otherwise, why does it say ויחל? It should simply say, "He planted a vineyard.⁠" (Kitzur Mizrachi)
As in "Naomi's master.⁠" We cannot say it means Naomi's husband, because a husband does not belong to his wife in the way a wife belongs to her husband. We do not say איש אשה (a man belonging to a wife) like we say אשת איש (a woman belonging to a husband). The construct form, אשת איש, indicates "belonging to.⁠" (Kitzur Mizrachi)
Vine branches and fig shoots. You might ask: How does Rashi know he brought with him fig shoots? Granted that he brought vine branches, for it says ויטע כרם, and נטיעה denotes planting branches. For when seeds are used, it is not called נטיעה, [rather זריעה]. But how does Rashi know about fig shoots? R. Isserel answers in his commentary: Since Noach "should have first been occupied with another נטיעה,⁠" as learned from ויחל, he must have had some other branch to plant! Although we do not know which other species he had, we do know that until this point, the Torah has mentioned no species of trees other than figs. For it is written in Parshas Bereishis (3:7): "They sewed together fig leaves.⁠" Thus we may infer that Noach had fig shoots. But it seems to me [that Rashi knew Noach had fig shoots because] Noach's son Cham castrated him in order that Noach should not have a fourth son (see Rashi 9:25). But how did Cham know he wanted to have another son? Because he planted trees whose fruit bring physical desire. And there is no fruit that brings desire like figs. For it is written in Sanhedrin 70b that the tree from which Adam was a fig tree, as it says, "They sewed together fig leaves, etc.⁠" They set themselves aright with what they had sinned. And the fig tree brought upon Adam additional physical desire, for it says (4:25), "Adam knew his wife again.⁠" And Rashi explains: "His desire for her was greater than before.⁠" This explains why Rashi said that Noach brought vine branches and fig shoots into the ark. The Re'm answers differently, citing R. Yaakov of Orleans: [Noach brought these species] because vines and figs are more easily damaged by water. Thus Noach chose to bring them into the ark over other trees, and therefore he needed to bring in the actual branches, [not just the seeds].
ויחל נח – לשון תחלה כמו ״היום הזה אחל גדלך״.⁠1 ורז״ל2 פירשוהו מלשון ״חולין״, שעשה עצמו חולין ללכת אחר תאותו לשתות יין. אבל לפי פשוטו יגיד הכתוב שהוא היה הראשון אחר המבול שנטע כרם. כי ידע עבודת האדמה שהיא חכמה גדולה וְלִמֵד את בניו ולבאים אחריו עבודתה. ועל זה קְרָאוֹ ״איש האדמה״ שהיה מבין בתולדות האדמה, ואיך ישתמש להוציא תולדותיה. וככה בלי ספק היה הוא המתחיל בשאר החכמות אחר המבול, והתורה קִצְרָה ולא הודיעה רק נטע הכרם, בשביל המאורע הנזכר בפרשה שצריך לגופה של תורה כמו שיתבאר. לא שנטע אותו מתחלה מרוב תאותו אל היין ושהתשכר מדעתו כדרך הסובאים, אבל נְטָעוֹ לתקון העולם וללמד לבניו מעשה עבודת הכרם וכיוצא מן המלאכות והחכמות שלא זכרם הכתוב.
איש האדמה – פירש רש״י ז״ל ״אדוני האדמה כמו ׳איש נעמי׳⁠ ⁠⁠״.⁠3 לשון אישות כמו איש ואשה. ורא״ם ז״ל השיב עליו והוכיח לפי דעתו כי איש נעמי כמו בעל או אדון נעמי. ודעת אחרים4 זכר רמב״ן ז״ל שפירשו ״גדול-האדמה וראשה כמו ׳גם בני אדם גם בני איש׳,⁠5 ׳הלא איש אתה׳.⁠״6 וגם על הדעת הזאת השיב הרב ז״ל. ותרגם הוא ״איש האדמה כמו ׳אנשי העיר׳,⁠7 בעבור היותו דר בכל האדמה לא בנה עיר ומדינה שיתייחס אליה. וכן ׳איש שדה׳8 העומד שם כל היום תמיד. ובמשנה,⁠9 ׳יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל]. ואין דבריו נראין. כי לאיזו ענין זכרה תורה שהיה דר בכל האדמה ושלא בנה עיר ומדינה? והאמת לדעתי כי בהסמך ״איש״ אל דבר יורה שיוכל להתעסק באותו הדבר, וישנו בכחו. כי זהו עצמו שם ״איש״ כמו שפירשנו במעשה בראשית. ויאמרו ״איש מלחמה״ בעבור גבורתו שיודע להלחם עם האויבים, וגם נלחם בהם. ו״איש שדה״ בעבור שיודע לצוד ציד, וזה מלאכתו. וכן ״איש האדמה״ שיודע בטיב האדמה ובעבודתה ועוסק בעניניה. ולהודיענו שהיתה המעלה הזאת בנח קְָראוֹ ״איש האדמה״. ומלשון רז״ל שמשתמשין באדנות על מי שביכלתו אותו הדבר, ואמרו [על המקרא] ״לא, אדוני. אשה קְשַׁת רוח אנכי״10 ״אמרה: לא אדון אתה בדבר זה״.⁠11 כלומר אינך יודע סוד הדבר.
ויפה פתר רש״י ז״ל ״אדוני האדמה״ כלומר יודע בטיב עבודת האדמה; לא שהאדמה קנויה לו כמי שקונה בכסף שדה, כי אין צריך לאומרו כי איש אין בארץ זולתו ובניו. ויאמר רמב״ן ז״ל עוד ״או שנתן לבו לעבוד את האדמה לזרוע ולנטוע בעבור שמצא הארץ שממה. שכל נבדל לְדָבָר יקרא כן. ׳ואנשי העיר׳12 הם יושביה. ׳ואנשי דוד׳13 עבדיו. ׳ואיש האלהים׳14 המיוחד בעבודתו״. [עכ״ל]. וזה אמת, אבל לשון ״איש״ יורה גם על כחו וידיעתו בענין ההוא, וכן רבים וכמו שאמרנו.
ויטע כרם – פי׳ רמב״ן ז״ל ״הוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות הנקרא ׳כרם׳⁠ ⁠⁠״. כי הראשונים נטעו רק גפן יחידית. כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות, ועשה כרם. ויש לומר15 שגם קודם המבול נטעו כרמים, והכתוב מספר ממאורעות שאחר המבול שהיה כמו עולם חדש, האדמה שממה ואיש אין עליה רק נח ובניו והודיעה שהוא החל בתקונו של עולם. ואפשר שמכל הנטיעות שנטע, היתה הראשונה כרם, ועליה אמר ״ויחל״. שבנטיעת הכרם החל מעשהו והיתה כונתו לטובה כי היין פרי משובח משמח אלהים ואנשים.⁠16
2. בראשית רבה לו, ג.
3. רות א, ג.
4. הוא רד״ק ב״ספר השרשים״.
6. שמו״א כו, טו.
8. שם כה, כז.
9. אבות א, ד.
10. שמו״א א, טו.
11. ברכות לא, ב.
13. שמו״א כג, ג.
15. כאן רבינו מפרש אחרת מדברי רמב״ן הנ״ל.
16. מליצה על פי שופטים ט, יג.
ויחל נח וגו׳ ויטע כרם – לפי משפט הלשון יאמר לנטוע כרם, שכן יבא תמיד המקור אחר ההתחלה – ויחל לבנות (דברי הימים ב ג׳:ב׳), החלם לעשות (בראשית י״א:ו׳), תחל לספור (דברים ט״ז:ט׳), וכן כלם.
ויתכן שמקרא קצר הוא, דוגמת ועיניו החלו כהות (שמואל א ג׳:ב׳), בעלי הכהן, במקום החלו להיות כהות, כך ויחל נח להיות איש אדמה, ויטע גם כרם – פירוש עכשיו ששמם הכל מפני המבול, הוכרח להיות עובד אדמה, שלא היה צריך לו לפנים, ונטע גם כרם, לא שתחלת מטעהו היה כרם.
ויחל – לשון תחלה, והוא היה הראשון שהתעסק בנטיעת האילנות להשתלם במלאכה זאת:
איש האדמה – לפי שנתן לבו לעבוד את האדמה בעבור מצאו הארץ שממה, לכן נקרא שמו עליה, שכל מי שנבדל ומיוחד לדבר אחד יקרא איש לאותו דבר, כמו אנשי דוד הם עבדיו, איש האלהים הוא המיוחד לעבודת ה׳:
ויטע כרם – כי מתחלה היו הגפנים נפרדים לאכול פריהם לא לעשות מהם יין, אך הוא החל לנטוע הגפנים הרבה ביחד כדי לעשות מהם יין, וכרם הוא הרבה גפנים ביחד נטועים שורות שורות:
ויחל נח – וגו׳. בההוא יומא דשתיל לה עבדת איבין ואניצת לבלבין וענבין והוה סחיט לה ושתי מן חמרא ורוי (מכדרשב״י ע״ג) וכ״א (בפ׳ תולדות ק״מ ב׳) חמא חמרא תקיף דלא צליל מחד יומא ואשתי וגו׳. וכ״ה בתיב״ע, כי חיבור הפעלים זה אחר זה ויטע וישת יורה על תכיפת הפעולות באין שיהוי זמניי בינתים, כמ״ש בויבא אל הגר ותהר, ויגש יעקב ויגל, והדבר בעצמו אינו תמוה, כי אז לא היה העולם באותו מצב שהוא עתה כי היה אז במדרגה היותר שלם כמ״ש בענין הקשת. עמ״ש רש״י (איוב כ״א י״א) ישלחו כצאן עויליהם וברש״י (קהלת ד׳) אין קץ, אשה מתעברת ויולדת לשלשה ימים.
ויחל נח – איש האדמה ויטע כרם. לפי משפט הלשון יבא מקור אחר לשון התחלה כמו ויחל לבנות, החלם לעשות, תחל לספור ורבים כאלה, והיה ראוי גם כאן לומר לנטוע כרם, לכן נראה שהוא מדרך הכתובים לחסר מלת להיות כמו ועיניו החלו כהות שמהראוי להיות כהות, וכן כאן פירושו ויחל נח להיות (רל״ש). וכתרגום יונתן בן עוזיאל ושרי נח למיהוי גבר פלח בארעא.
ויחל נח וגו׳ – הוא החל לנטוע כרמים, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות, הנקרא כרם, כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות ועשה כרם (רמב״ן), ועיין למעלה ה׳:כ״ט; ואולי חש להזכיר זה, מפני שהיו הגוים עובדים אליל באקוס שהיה אצלם אלהי היין, ורצה הכתוב להודיע כי אדם היה כשאר האדם (תלמידי מוהר״ר יהודה אריה אוסימו); או מפני שהיו המצרים אומרים שהיין המצאת השטן; עיין למטה מ׳:י״א (אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}); גם רצה ללמד הרעות הנמשכות מן היין, כי נח שהיה צדיק תמים בכל אנשי דורו, נולדו לו תקלות על ידי השכרות.
ויחל – הפעיל משרש חלל.
Noah… began. He began to plant vineyards. People had previously planted vines, but it was he who began to plant many vines in rows, i.e. a vineyard; since he wanted wine, he did not plant a single vine as he would any other tree (Nachmanides). See also above at Gen. 5:29.
Perhaps the Torah hastens to mention this because the Gentiles worshipped the god Bacchus as the god of wine, and so the Torah sought to make it known that Noah was only a man like any other (my student, R. Judah Aryeh Osimo). Another reason may be that the Egyptians said that wine was the invention of the devil; see below at Gen. 40:11 (R. Abraham Hai Mainster). In addition, the Torah sought to teach of the evils which result from wine, for Noah, who was the most just and upright man among his contemporaries, met with [moral] stumbling-blocks because of drunkenness.
began (va-yaḥel). The Hebrew is the hif ’il form of the root ḥalal.
(כ-כא) כרם קרוב אולי ל״גרם״ – מדרגה, כמו: ״גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת״ (מלכים ב ט, יג). שורות הכרם נטועות מדרגות מדרגות.
יין משורש ״יין״, אולי קרוב ל״ינה״, כמו ש״קין״ קרוב ל״קנה״. הפועל ״ינה״ פירושו להיות מרומה; ובצורת הפעיל – להונות, לרמות בממון או לקנטר בדברים. הוראתו העיקרית של ״ינה״ היא להערים על מישהו כדי שיתן לך יותר ממה שמגיע לך; ליטול את ממונו בערמה או בעושק. ה״מְאַנֶה״ אינו גוזל את חברו, אלא מערים עליו שיתן לו משלו בניגוד לרצונו האמיתי.
תיבת ״יין״, קרוב לודאי שפירושה הוא כך: היין היה שייך לענב, אך הוּצא ממנו באמצעות לחץ, כנרמז בתיבת ״תירוש״ – הכל מודים שתיבת ״תירוש״ נגזרת משורש ״ירש״ שפירושו: לקחת מאדם את רכושו – להוריש אותו. המיץ הנסחט מהענב, בהתחלה הוא ״תירוש״, משום שהוא נסחט בלחץ מהענב. המיץ שהוצא תוך הפעלת כח, עובר אז טיפול נוקשה, כדי שבסופו של דבר יתן לאדם את הכח הגנוז בו. כך הופך ה״תירוש״ ל״יין״.
שכר קרוב ל״שיר״, ״שקר״, ״שגר״.
״שיר״ הוא ביטוי נלהב לחזון הרוח. השיר מבטא אמת, אך אמת זו אינה, או עדיין אינה, מציאות קיימת. ״שירה״ נותנת ביטוי לכח האלקי הטמון בסתרי ההווה; ואילו ״שיר״ נותן ביטוי לעתיד הנסתר, הטמון בסתרי ההווה. שניהם מבטאים אמת שאיננה נראית לעין, ואף על פי כן הרי זו אמת יותר אמיתית ומציאותית מאשר הנראה לעין.
״שכר״: השיכור יוצר בדמיונו מציאות שאיננה מתאימה לאמת.
״שקר״ הוא כזב גמור. ה״משקר״ איננו מדבר מתוך שכרות, אלא מציג שקר כאמת, מתוך הכרה.
בכל השלושה הנזכרים, יש יצירה שכלית שמקורה במעמקי הלב. ודומה להם ״שגר״ מהבחינה הגופנית, המורה על יציאת הוולד מרחם הבהמה.
ויתגל – ל״גלה״ יש שתי משמעויות: ״לגַלוֹת״, ו״לצאת לגָלוּת״. ומכאן הוכחה לדברינו לעיל (ד, יז) על ״עיר״ ו״כפר״. ה״כפר״ נקרא כך מכיון שהוא מגן על יושביו. יתירה עליו ה״עיר״ המשמשת גם כ״עוֹר״ ליושביה. ה״עיר״, כביכול, היא העטיפה הטבעית להתפתחותו הרוחנית של האדם. ה״כפר״ אינו אלא מעניק בטחון ליושביו, אך עיקר חייהם מתפתח מחוץ לכפר. העיר לעומת זאת, מקיפה את כל החיים והיא סוגרת על יושביה כעור הסוגר על בשר.
היוצא לגלות בארץ נכריה, פושט מעליו את המגן שלו, הוא ״מתגלה״. אין לו מחסה או מסתור. אין לו מקום או מרחב בו יוכל לנצל את כל האמצעים העומדים לרשותו, כדי לקדם את התפתחותו. הוא יוצא לגלות בארץ נכריה ללא ״עורו״, כביכול. תיבה זו – ״גלה״ – מבטאת את כל אהבת המולדת ואת צער הגלות הנמצאים בלב היהודי. משום כך, כה רבים הם המקראות המזהירים על אונאת הגר.
קרוב ל״גלה״ ״גלח״ – לחשוף, להסיר את השיער המגן על העור. גם ״גלע״ פירושו להסיר כיסוי, לגַלות [עיין משלי יז, יד; יח, א; כ, ג].
אהל נגזר משורש ״הלל״ בתוספת א׳ לפניה (השווה ״אכל״ [עיין פירוש א, כט], ״אבד״, וכו׳). ״הלל״ – להפיץ אור ולהזרים כחות לכל עבר מנקודה מרכזית אחת. במקום שעיקר התועלת מכך היא עבור המרכז, הרי נוצר כאן ״אהל״. בתוך ״אהל״ מתרכזים מסביב לאדם כל הכחות והאמצעים העומדים לשימושו. נמצא שהמובן העיקרי של ״אהל״ הוא תחום של כחות ואמצעים. כאן בפסוק יש להדגיש משמעות זו, שהרי הפסוק אומר: ״בתוך אהלה״ ולא: ״באהלה״. ״באהלה״ – באחד המקומות באהל. ״בתוך אהלה״ – במרכז, במקום הפנימי ביותר באהל.
״תָּוֶךְ״ פירושו ״האמצע״. יש לשים לב ליחס הקיים בין ״תוך״ ל״דבק״ ו״דפק״. ״דבק״ – להתקרב לדבר בקירבה יתירה. ״דפק״ – לעורר דבר על ידי נגיעה בכח. דרך הביטוי בלשון הקודש היא, שמתקרבים אל דבר בנקודת המרכז שלו; מתיחסים אל כל דבר ממרכזו (השווה ״קרב״ ו״קרוב״). כך מצאנו במראה הנבואה, שמודדים חפץ ממרכזו. דרך הנביא לומר שדבר כלשהו אורכו אמה ורוחבו אמה, אך בזמננו קוראים למדידה זו שתי אמות מרובעות. הנביא רואה את הדבר ממרכזו, ולכן מידתו היא אמה לכל רוח. (ראה מידות המזבח ביחזקאל מג, טז⁠־יז.)
בתיבת ״האדמה״ יש טעם אתנחתא. זאת ועוד, אילו נאמר ״איש אדמה״ (ללא ה״א הידיעה), היה ניתן לפרש: עובד אדמה, חקלאי – כדרך ש״איש שדה״ הוא צייד – על אף שלא מצאנו ביטוי זה במקום אחר; אולם הכתוב אומר ״איש האדמה״. מכל זה עולה שאין פירוש הפסוק: נח האיכר נטע את הכרם הראשון. אלא יש כאן שתי אמירות: ״ויחל נח איש האדמה״, ״ויטע כרם״.
עלינו לזכור, שנח היה עֵד לחורבנם של העולם והמין האנושי, והעולם היה באותה עת מדבר שממה. הפסוק יכול אם כן להתפרש כך: נח היה אדונה של הארץ ובעליה, והארץ היתה מופקדת בידיו; לכן, לאחר שתמו ימי החורבן, החל נח להיות ״איש האדמה״; הוא התחיל לנהוג כבעליה של האדמה, ואף הצליח לשוב ולגדל את המובחר שבמיני הצומח. בכך ראה נח אות שהברכה שבה אל הארץ. ההוכחה עבורו הייתה אשכול הענבים הראשון, היין הראשון שחזר וזכה בו! האם הוא מן התימה שהיין הראשון גרם לנח שמחה עצומה? האם כל כך קשה להאמין שהוא היה כבר שיכור משמחה, ולא היה זקוק לשתיה מרובה כדי להיות שיכור אף מן היין?
טעם אתנחתא נמצא גם במילה ״וישכר״. נח לא שתה את היין בתוך האהל, אלא ״ויתגל בתוך אהלה״. משחש שהיין מתגבר עליו, הוא נס אל פינתו האישית באהל, מקום בו קיווה שאף אחד לא יראה אותו. יתירה מכך, רבותינו עמדו על הכתיב ״אהלהּ״, הרומז לאוהל אשתו (בראשית רבה לו, ד), ששם יכל לקוות שבניו לא יראוהו במצב שכרותו.
ויחל נח – אמר שנח נטע כרם לא כדי לשכור ולסבאה, רק מצד שהיה איש האדמה, ר״ל אדון של האדמה שכל האדמה היתה שלו והיה מוטל עליו לעבדה ולהכינה, ונח היה בקי ואומן במלאכת האדמה ונטע כרם לטובת כלל הישוב, שהגפן חשוב וקובע ברכה לעצמו.
ויחל נח: לפי הדרש במדרש רבה (לו,ג) דתחילת מעשיו היה כרם1, על כרחך היה מיד אחר המבול, וא״כ צריך לומר דסבירא להו דבני חם כבר נולדו2 לפני המבול3. ולולי זה הדרש יש לפרש ״ויחל נח״4, שמספר האיך הגיע הענין להפריד שלשה אחים בטבעם5, ואם היו מעשים של כל אחד נפרדים לא היה ניכר כל כך כמה המה נפרדים, שהרבה השעה גורמת, וכמאמר חז״ל (אבות ב,ד) ׳אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו׳. אבל בזה הענין שהזדמן מקרה אחד לפני שלשתם באופן אחד, והראה כל אחד טבעו, על כרחך נעשה רושם בכל אחד לעולם כי הוא מוכשר וראוי להיות כן, וכל מי שהוא אדם פשוט נקרא ׳בן חם׳, ומי שהוא איש אפרתי ושכל טבעי ראוי להקרא ׳בן יפת׳, ומי שהוא איש אלהיי ראוי להקרא ׳בן שם׳6. ומספר המקרא דהמקרה החל ע״י אביהם.
איש האדמה7: משום הכי סיבב הקב״ה שיזדמן לפני נח זה הפירוד, באשר הוא היה האיש הראשון אחרי המבול שקיום וברית האדמה8 היה אתו. ובזה מיושב הא דלא כתיב ׳ויחל נח ליטע כרם׳ כמנהג הלשון9, אלא ״ויחל״ קאי על כלל הענין שבפרשה {שהחל ליישב את האדמה במה שנתגלגל על ידו הפירוד של אופני האנשים.}
1. ז״ל הב״ר והביאו רש״י: עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת. (ולפי״ז ״ויחל״ גם מלשון תחילה והתחלה, מלבד לשון חולין).
2. שהרי כנען מוזכר כאן במעשה הזה, והוא היה קטן הבנים של חם.
3. עיין לעיל פסוק ט׳ ברבינו.
4. ״ויחל״ – ׳שהחל ליישב את האדמה במה שנתגלגל על ידו הפירוד של אופני האנשים׳ (לשון רבינו להלן).
5. כפי שפירט רבינו בפסוק הקודם.
6. כפי שפירט רבינו בפסוק הקודם.
7. מה משמעות המושג.
8. הברית של הקב״ה שלא ישחית יותר את הארץ.
9. ועמד על כך הרד״ק, עיי״ש, וכן ב׳הכתב והקבלה׳.
ויחל נח וגו׳ – רבים מבארים: נח החל להיות איש אדמה. אך אילו היה כן, היה צריך להשלים את המלה להיות, וגם ה״א הידיעה ב״האדמה״ לא תהיה במקומה. טוב מזה הוא איפוא פירושו של הרמב״ן, אשר לפיו המלים ״איש האדמה״ הן תמורה לנח, ואין כאן אלא משפט עיקרי אחד — ויחל נח ויטע כרם, כלומר הוא החל לטעת כרמים, דבר שעד כה לא היה נהוג לעשותו; השווה ״וישב יצחק ויחפר״ וגו׳, (להלן כ״ו:י״ח).
איש האדמה – פירושו איכר, עובד אדמה (השווה לעיל ד׳:ב׳), ולא אדוני הארץ.⁠1 בתמורה זו רוצה איפוא הכתוב להכיר לנו את נח כעובד אדמה, תכונה אשר להזכירה לא היתה עד כה הזדמנות נאותה, אף כי יעודו בתור שכזה נקבע כבר בשעת לידתו בדברי למך אביו — ״זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן⁠־האדמה״ וגו׳.⁠2
1. כמו רש״י ואחרים; השווה רמב״ן, ועיין בראשית רבה ל״ו:ו׳ (המ׳).
2. לעיל ה׳:כ״ט; וראה שם ברש״י (המ׳).
איש האדמה – במדרש פרשה ל״ו אמר ר׳ ברכיה חביב משה מנח נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלהים הענין דיש שני דרכים בעבודת השי״ת דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם א״כ צ״ל לפי המושג שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד ממדריגתו וכן אמרו קה״ר כי העושק יהולל חכם, ריב״ל שכח ס׳ הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור ובכ״ז מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו לכן אמרו עליו שאף הוא היה ראוי לכלייה ורק מתבודד לעצמו היה בכ״ז אחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת מצרי נקרא איש אלהים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג, ועיין מד״ר ברכה ודו״ק.
ויחל נח וגו׳ – דרש עובר גלילאה, י״ג ווי״ן נאמרו ביין, ויחל, ויטע, וישת וישכר ויתגל, וירא, ויגד, ויקח, וישימו, וילכו, ויכסו, וייקץ, וידע.⁠1 (סנהדהין ע׳.)
איש האדמה – מאי איש האדמה, אמר לי׳ הקב״ה לנח, נח, לא הי׳ לו ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, ואתיא כמ״ר אילן שאכל אדם הראשון גפן היה.⁠2 (שם שם)
1. כונת הענין שרומז ללשון וי וי למי שתוקע עצמו לשכרות, ופירש״י דהא דלא חשיב ויאמר ארור כנען, ויאמר ברוך ה׳, כי לא חשיב רק עד שנתודע ממה שקרה לו, עכ״ל. והתוס׳ כתבו דלא חשיב ויפת שבפסוק זה [דגם במלה זו ההברה וי בראשיתה] משום דהוא שם, ובאור דבריהם דלא חשיב רק הפעלים להורות על הפעולה הרעה שהשכרות גורמת.
2. יבא בדרשא הסמוכה, ור״ל הוי לך ללמוד מאיש האדמה, ומוסב זה התואר על אדה״ר מפני שנוצר מאדמה. והנה בדרשא הסמוכה יליף דאילן שאכל אדה״ר גפן היה, לפי שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר וישת מן היין וישכר, והרי פסוק זה בא ללמד ונמצא גם למוד, שבכאן יליף זה גופא דהיין גורם ליללה מהא דאילן שאכל אדה״ר גפן הי׳, גזה חזון אינו נפרץ בדרשות חז״ל, ועיין מש״כ בענין קרוב לזה ס״פ חיי בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן⁠־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אׇהֳלֹֽה׃
He drank from the wine and got drunk, and revealed himself within his tent.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[קכו] 1וישת מן היין. דתניא אילן שאכל ממנו אדה״ר, ר׳ מאיר אומר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנא׳ וישת מן היין וישכר. (ברכות מ. סנהדרין ע:).
[קכז] 2וישת מן היין. וישת, שתה שלא במדה ונתבזה, אר״ח בר אבא בו ביום נטע בו ביום שתה בו ביום נתבזה. (בראשית רבה ל״ו ד׳).
[קכח] 3ד״א וכצפעוני יפרוש (משלי כ״ג:ל״ב) מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות, הה״ד וישת מן היין וישכר ויתגל, שמתוך כך אמר ארור כנען. (ויק״ר י״ב).
[קכט] 4כיון שנברא אדם הראשון אמרו המלאכים רבש״ע זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו, אמר להם לאו כו׳ בא נח אמרו לו זה הוא, אמר להם לאו זה שיכור הוא שנא׳ וישת מן היין וישכר וגו׳. (תנחומא ישן קדושים ב׳).
[קל] 5וישכר. קשה היא השכרות שהוקשה לע״ז, דכתיב (שמואל א א׳:ט״ז) ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין, ואומר אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. (מדרש הגדול).
[קלא] 6ויתגל בתוך אהלו כו׳. ויגל אין כתיב כאן אלא ויתגל, גרם גלות לו ולדורות, עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל היין כו׳ שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין כו׳. (בראשית רבה ל״ו ד׳).
[קלב] 7בתוך אהלו. ויתגל בתוך אהלה כתיב, בא לשמש ונתפזר שם זרעו ונתבזה. (מדרש חסירות ויתירות).
1. לעיל פ״ג מאמר כו. כז. כח.
2. במנח״י הגי׳ שלא במדה ״ונשתכר״ ונתבזה. ועי׳ במדהנ״ע בז״ח כב: ואר״י מבולבל בדעתו הי׳ נח כשיצא מן התיבה בדירתו עם החיות כו׳ ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל, משמע שלא שתה יותר מן המדה. בו ביום נטע בתנחומא נח סי״ג בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו, ובתנ״י סכ״א בשינוים.
3. בתנחומא שמיני סי״א כתב וישת מן היין וישתכר ויתגל מי גרם לו להתבזות היין וגרם לו להביא קללה על זרעו שנאמר ויאמר ארור כנען.
4. לעיל פ״ג מאמר קלז.
6. ויתגל דורש ויתגל לשון גלות. בתנ״י נח ס״כ כתיב אהלה כו׳ נתן גלות לעשרת השבטים שנאמר שמרון אהלה (יחזקאל כג ד). ועי״ש סכ״א. ומדרש אסתר פ״ה. ובמדרש הגדול כאן ד״א אהלה כתיב מלמד שלא חרבה שמרון וירושלם אלא מתוך היין, ששמרון קרויה אהלה וירושלם אהליבה וכה״א השותים במזרקי יין לכן עתה יגלו בראש גולים (עמוס ו, ו.)
7. במחו״י בפליטת סופרים צד מג. בב״ר ל״ו. בתוך אהלה כתיב בתוך אהלה של אשתו כו׳ נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ובא לשמש מטתו נתפזר זרעו ונתבזה. פי׳ בע״י שמתוך שכרותו לא השגיח שהכישו ארי ואינו ראוי להוליד ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קטז.
וּשְׁתִי מִן חַמְרָא וּרְוִי וְאִתְגַּלִּי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ.
He drank of the wine and was intoxicated. He [then] uncovered himself in his tent.

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה
וּשְׁתִי מִן חַמְרָא וּרְוִי וְאִתְגַּלִּי בְגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ
א. במקרא בא פועל ״רוה״ במשמע שתה לצמאו כגון ״כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ״ (ישעיהו נה י), ״יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ״ (תהלים לו ט). אבל בארמית נתייחד ״רוי״ לשכרות כבפסוקנו: ״וַיִּשְׁכָּר״ – ״וּרְוִי״ וממנו גם ״יַיִן וְשֵׁכָר״ (ויקרא י ט) ״חֲמָר וּמְרַוֵּי״. וכן בש״ס: ״רוה וגנא – נשתכר ונרדם״ (גיטין סח ע״א ורש״י), ״מורה ורוי? – בעל הוראה ומשתכר?⁠״ (נדרים מט ע״ב ובר״ן).
ב. ״וַיִּתְגַּל״ – ״וְאִתְגַּלִּי״, שנעשה מגולה. ולא ״וְאִתְגְּלִי״ כבדפוסים מצויים, שהוא תרגום של ״וַיֵּרָא״ (בראשית יח א).
ושתה מן חמראא ורווהב ואתגליג בגו משכנה.⁠ד
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמרא״) גם נוסח חילופי: ״יינא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורווה״) גם נוסח חילופי: ״ורבה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתגלי״) גם נוסח חילופי: ״ואתרשל״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואתגלי בגו משכנה״) נוסח אחר: ״ירו׳ ואתפרסם במצע משכניה דסוראי ואתבזי במ׳ מש׳⁠ ⁠⁠״.
ושתי מן חמרא ורבי ואיתערטל בגו משכניה.
And he drank of the winea and was drunken; and he made himself naked in the midst of his tent.
a. Chamra, "red wine.⁠"
[ד] וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן – וַיֵּשְׁתְּ, שָׁתָה שֶׁלֹא בַמִּדָּה וְנִתְבַּזָּה.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בּוֹ בַּיּוֹם נָטַע, בּוֹ בַּיּוֹם שָׁתָה, בּוֹ בַּיּוֹם נִתְבַּזָּה.
וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה – רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק וַיִּגַּל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיִּתְגַּל, גָּרַם גָּלוּת לוֹ וְלַדּוֹרוֹת. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לֹא גָּלוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יַיִן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עמוס ו׳:ו׳), וּכְתִיב: הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וגו׳ (ישעיהו ה׳:י״א). שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין לֹא גָּלוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ (ישעיהו כ״ח:ז׳). בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, אָהֳלָה כְּתִיב, בְּתוֹךְ אָהֳלָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וּבָא לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְנִתְפַּזֵּר זַרְעוֹ וְנִתְבַּזָּה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם לֹא תְהֵי לָהוּט אַחַר הַיַּיִן, שֶׁכָּל פָּרָשַׁת הַיַּיִן כְּתִיב בָּהּ וָוִי״ן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּחֶל נֹחַ, וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּתְגַּל, וַיַּרְא חָם, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם וגו׳ וַיִּיקֶץ נֹחַ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ, וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים וגו׳.
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן – אָמְרוּ חֲכָמִים, בּוֹ בַיּוֹם נָטַע, בּוֹ בַיּוֹם עָשָׂה פֵרוֹת, בּוֹ בַיּוֹם בָּצַר, בּוֹ בַיּוֹם דָּרַךְ, בּוֹ בַיּוֹם שָׁתָה, בּוֹ בַיּוֹם נִשְׁתַּכֵּר, בּוֹ בַיּוֹם נִתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁבָּא נֹחַ לִטַּע כֶּרֶם, בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ: מַה טִּיבוֹ? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְעוֹשִׂין מֵהֶן יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת, דִּכְתִיב: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים ק״ד:ט״ו). אָמַר לוֹ שָׂטָן, בֹּא וְנִשְׁתַּתֵּף שְׁנֵינוּ בְּכֶרֶם זֶה. אָמַר לוֹ: לְחַיֵּי. מֶה עָשָׂה שָׂטָן? הֵבִיא כֶבֶשׂ וַהֲרָגוֹ תַּחַת הַגֶּפֶן, אַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וַהֲרָגוֹ שָׁם, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וַהֲרָגוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וַהֲרָגוֹ תַּחַת הַכֶּרֶם וְהִטִּיפוּ דָמָן בְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶם וְהִשְׁקוּהוּ מִדְּמֵיהֶן. רָמַז לוֹ, שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה אָדָם מִן הַיַּיִן, הֲרֵי הוּא תָּם כְּכֶבֶשׂ זוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. שָׁתָה כְּהֹגֶן, הֲרֵי הוּא גִּבּוֹר כָּאֲרִי וְאוֹמֵר אֵין כְּמוֹתוֹ בָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה יוֹתֵר מִדַּי, נַעֲשָׂה כַּחֲזִיר מִתְלַכְלֵךְ בְּמֵי רַגְלַיִם וּבְדָבָר אַחֵר. נִשְׁתַּכֵּר, נַעֲשָׂה כְּקוֹף עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמוֹצִיא לִפְנֵי הַכֹּל נִבְלוּת הַפֶּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה יַּעֲשֶׂה. וְכָל זֶה, אֵרַע לְנֹחַ הַצַּדִּיק. מָה, נֹחַ הַצַּדִּיק שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פֵּרַשׁ שִׁבְחוֹ, כָּךְ. שְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד, שֶׁקִּלֵּל זַרְעוֹ וְאָמַר, אָרוּר כְּנָעַן וְגוֹ׳. וְחָם עַל שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו עֶרְוַת אָבִיו, נַעֲשׂוּ עֵינָיו אֲדֻמּוֹת. וְעַל שֶׁהִגִּיד בְּפִיו, נַעֲשׂוּ שִׂפְתוֹתָיו עֲקֻמּוֹת. וְעַל שֶׁחָזַר פָּנָיו, נִתְחָרֵךְ שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ. וְעַל שֶׁלֹּא כִסָּה הָעֶרְוָה, הָלַךְ עָרֹם וְנִמְשְׁכָה לוֹ עָרְלָתוֹ. לְפִי שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרִחֵם עָלָיו, שֶׁרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְנִמְכַּר עַצְמוֹ לְעַבְדוּת, יֵצֵא עַיִן בְּעַיִן שֶׁרָאָה וּבְפֶה שֶׁהִגִּיד. בְּדִין הוּא שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת בְּשֵׁם וּבְעַיִן, דִּכְתִיב וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ וְגוֹ׳ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ (שמות כ״א:כ״ו). וּכְתִיב: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ (שמות כ״א:כ״ז). וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה, אִם עַבְדּוֹ קִנְיַן כַּסְפּוֹ עַל שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ וְהִפִּיל שִׁנּוֹ, יֵצֵא מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. זֶרַע בְּרוּכֵי י״י, שֶׁהֵן מַטַּע י״י לְהִתְפָּאֵר, כְּשֶׁהֵן מֵתִין אֵינוֹ דִין שֶׁיֵּצְאוּ לְחֵרוּת מִן הָעֲוֹנוֹת, דִּכְתִיב: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי (תהלים פ״ח:ו׳), שֶׁיֵּצְאוּ לְחֵרוּת בְּרַמַ״ח אֵיבָרִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע רַבּוּ עֲוֹנוֹת. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַרְכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ו). וּכְתִיב: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם (יחזקאל כ״ט:ט״ז). וּכְתִיב: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם י״י יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ (ירמיהו נ׳:כ׳). בְּעֻזִּיָּה כְּתִיב: כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה (דברי הימים ב כ״ו:י׳). שֶׁהָיָה מֶלֶךְ וְהִפְקִיר עַצְמוֹ לָאֲדָמָה וְלֹא נִזְקַק לַתּוֹרָה. יוֹם אֶחָד נִזְקַק לְבֵית הַוַּעַד. אָמַר לָהֶם: בַּמֶּה אַתֶּם עוֹסְקִין? אָמְרוּ לוֹ: בְּהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר א׳:נ״א). אָמַר לָהֶם עֻזִּיָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, נָאֶה לַמֶּלֶךְ לְשַׁמֵּשׁ פְּנֵי מֶלֶךְ וּלְהַקְטִיר לְפָנָיו. מִיָּד, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל י״י לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַי״י שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-י״ז), וְכֻלָּם מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַי״י כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ (דברי הימים ב כ״ו:י״ח). וְלָזֶה יָצָא עָלָיו קֶצֶף מִלִּפְנֵי י״י. מִיָּד, וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהָצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקַע הַהֵיכָל הֵילַךְ וָהֵילַךְ שְׁנֵים עָשָׂר עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל. וַיַּבְהִילוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ י״י (דברי הימים ב כ״ו:כ׳). מִי גָרַם לוֹ זוֹ, שֶׁבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וְהִפְקִיר עַצְמוֹ לָאֲדָמָה.
He drank of the wine (ibid., v. 21). Our sages held that on the very day he planted the vineyard, it bore its fruit, he harvested it, pressed it, drank the wine, became intoxicated, and exposed his private parts.
Our teachers of blessed memory stated: While Noah was planting the vineyard, Satan appeared before him and asked: “What are you planting?” He answered: “A vineyard.” “What is it?” inquired Satan. “Its fruits are sweet, whether moist or dry,” he answered, “and from them one produces a wine that causes the heart of man to rejoice, as it is written: And wine doth make glad the heart of man (Ps. 104:15).” Satan suggested: “Come, let us be partners in this vineyard.” And Noah replied: “Certainly.”
What did Satan do? First, he obtained a lamb and slaughtered it beneath the vineyard. Then, he took a lion and slaughtered it there, and after that he obtained a pig and an ape and slaughtered them in the same place. Their blood seeped into the earth, watering the vineyard. He did this to demonstrate to Noah that before drinking wine man is as innocent as a sheep: Like a sheep that before her shearers is dumb (Isa. 53:7). But after he drinks a moderate amount of wine he believes himself to be as strong as a lion, boasting that no one in all the world is his equal. When he drinks more than he should, he behaves like a pig, wallowing about in urine and performing other base acts. After he becomes completely intoxicated, he behaves like an ape, dancing about, laughing hysterically, prattling foolishly, and is completely unaware of what he is doing. All this happened to the righteous Noah. If the righteous Noah, whom the Holy One, blessed be He, praised, could behave in such a fashion, how much more so could any other man!
Thereupon Noah cursed his seed, saying: Cursed be Canaan (Gen. 9:25). Because Ham had glanced at his naked father, his eyes became red. Because he related (what he had seen) to others with his mouth, his lips became twisted. Because he turned his face away (ignored his father’s condition), the hair of his head and beard was singed. And because he neglected to cover his naked father, he went about naked, with his prepuce extended. This happened to him because the Holy One, blessed be He, exacts retribution measure for measure. Nevertheless, the Holy One, blessed be He, relented and had mercy upon him, for His tender mercies are over all His works (Ps. 145:9). The Holy One, blessed be He, said: Inasmuch as he caused himself to be sold into slavery,⁠1 let him go free because of the eye that sees and the mouth that speaks. Hence, the law states: A slave must be freed because of the loss of a tooth or an eye, as it is written: And if a man smite the eye of his bondman, or the eye of his bondwoman, and destroy it, he shall let him go free for his eye’s sake. And if he smite out his bondman’s tooth, or his bondwoman’s tooth, he shall let him go free for his tooth’s sake (Exod. 21:26–27). May we not logically conclude a fortiori:2 If a servant, purchased with money, must be released from bondage if his master blinds him or knocks out his tooth, should not the seed blessed of the Lord (Isa. 65:23), the planting of the Lord that He might be glorified (Ps. 61:3), be freed after their deaths from their sins? Hence, free among the dead (Ps. 88:6), indicating that they should go free (from sin) with all their two hundred and forty-eight limbs.
The Holy One, blessed be He, said: In this world sin increases because of the evil inclination, but in the hereafter I will take away the stony heart out of your flesh (Ezek. 36:26). Hence, it is written: It shall be no more the confidence of the House of Israel, bringing iniquity to remembrance, when they turn after them (ibid. 29:16), and it is written elsewhere: In those days, and in that time, saith the Lord, the iniquity of Israel shall be sought for, and there shall be none, and the sins of Judah, and they shall not be found (Jer. 50:20).
Scripture states in reference to Uzziah: He loved husbandry (II Chron. 26:10). He was a king who devoted himself to husbandry while ignoring the Torah. One day he visited the House of Study and inquired of those present: “What are you engaged in doing?” They responded with the verse: The common man that draweth nigh shall be put to death (Num. 1:51). Thereupon, he replied: “The Holy One, blessed be He, is King, and I am king, and it is fitting indeed for a terrestrial king to serve a Celestial King by burning incense before Him.” He went into the Temple of the Lord to burn incense upon the altar of incense. And Azariah the priest went in after him, and with him fourscore priests of the Lord (II Chron. 26:16–17). The young priests who entered with him said to him: It pertaineth not unto thee, Uzziah, to burn incense unto the Lord, but to the priests, the sons of Aaron, that are consecrated it pertaineth to burn incense; go out of the sanctuary, for thou has trespassed (ibid., v. 18). Therefore God was angry with him. Immediately, Uzziah was wroth; and he had a censer in his hand to burn incense; and while he was wroth with the priests, the leprosy broke out in his forehead (ibid., v. 19). At that moment the Temple was rent asunder, and its pieces were hurled a distance of twelve by twelve miles.⁠3 And they thrust him out quickly from thence; yea, himself made haste also to go out, because the Lord had smitten him (ibid., v. 20). Why did this all happen to him? Because he neglected the Torah and devoted himself to husbandry.
1. His penalty for his actions: A servant of servants shall he be to his brothers (Gen. 9:25).
2. That is, kal va-homer (a conclusion drawn from a minor to a major), one of the hermeneutical rules for expounding the Written Law.
3. The word mil indicates a distance of 2,000 cubits
ויתגל בתוך אהלה – בא וראה מה גרם יין בעולם, הרג בכורו של עולם, בזה את הצנוע בתוך אהלו והרג ב׳ אחים גדולים, החריב מוסיון של מלך, הרג מלכים ביום ומלך בלילה וערבב סעודת אחשורוש המלך. הרג בכורו של עולם זה אדה״ר שהיה בכור לעולם, דא״ר אבון יין מסכה חוה לאדם ושתה, ותרא האשה וגו׳ (בראשית ג׳ ו׳), וכתיב אל תרא יין וגו׳ (משלי כ״ג ל״א) כיון שחטא גרם לו ולתולדותיו מיתה. הרג שני אחים אלו שני בני אהרן ששתו יין ונכנסו שכורים בבית קדשי הקדשים וגרמו מיתה לעצמן, שכן נאמר לאהרן יין ושכר אל תשת (ויקרא י׳ ט׳), החריב מוסיון של מלך דכתיב הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיה כ״ח א׳) ומה היה עונשן, ברגלים תרמסנה עטרת וגו׳ (שם ג׳) נעשו מרמס רגלו מתוכה. הרג מלכים ביום דכתיב ובן הדד שותה שכור וגו׳ (מלכים א׳ כ׳ ט״ז). הרג מלך בלילה זה בלשאצר דכתיב ביה בליליא קטיל וגו׳ (דניאל ה׳ ל׳), מי גרם לו יין ששתה דכתיב ביה בלשאצר מלכא וגו׳ לקבל אלפא חמרא שתה (שם א׳) ערבב סעודתו של מלך שנאמר ביום השביעי כטוב לב המלך ביין (אסתר א׳ י׳). א״ר חמא אפי׳ בצלצלי של זונות לא תכנס [אלא] ערומה, כיון שלא קבלה על עצמה מיד הרגה ונתערבבה סעודתו, בזה את הצנוע זה נח שנאמר וישת מן היין וגו׳ ויתגל.
וישת מן היין1יש אומרים באותו יום נטע, באותו יום שתה. 2(וששה עשר ווי״ן) [שלשה עשר ווי״ן] נאמרו בזו הפרשה, 3ללמדך כמה קשה שתיית היין, 4כיון שבא נח ליטע כרם, בא שטן ואמר לו יהא חלקי בכרם עמך, אמר לו נח כן, מה עשה השטן, הביא כבש אחד ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא ארי ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא קוף ושחטו והשקה מדמו, ואחר כך הביא חזיר ושחטו והשקה מדמו, רמז לו זה כאשר ישתה אדם כוס אחד, הוא דומה לכבש כאלם, שתה שתי כוסות, דומה לארי, ואומר אני מראה מה אעשה למחר עם פלוני ופלוני, שתה הרבה יין, התחיל מרקד כקוף, שתה הרבה יותר מדאי התחיל מקיא ומלכלך את בגדיו כחזיר שהוא מלוכלך.
1. י״א באותו יום נטע. ב״ר פל״ו אות ד׳, ותנחומא הנדפס מכבר נח אות י״ג.
2. וששה עשר ווי״ן נאמרו בזו הפרשה. תקנתי ושלשה עשר ונשמט אות ל׳, כמו שהוא לנכון בסנהדר׳ ע׳ ע״א, ובמדרש משלי פכ״ג, וכן מובא כן בלקח טוב, ובב״ר הגי׳ י״ד ווי״ן, וחושב שם גם ויאמר ארור כנען, אולם בש״ס שם לא חשיב הך, וע״ש ברש״י ותוס׳ ובמהרש״א בה״א.
3. ללמדך כמה קשה שתיית היין. בב״ר שם אר״י לעולם לא תהי להוט אחר היין.
4. כיון שבא נח ליטע כרם בא שטן. קצת בסגנון אחר הוא בתנחומא הנדפס מכבר נח אות נ״ג, ובמדרש אבכיר מובא בילקוט רמז ס״א, ועיי׳ בליקוטים ממדרש אבכיר אשר הוצאתי לאור אות י׳, ובהערה י״ד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ושרב מן אלכ׳מר פסכר ותכשף פי כ׳באיה.
ושתה מן היין והשתכר והתגלה באוהלו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

בתוך אהלו – אהלה כתיב, רמז שעשרת השבטים שנקראו על שם שומרון שנקראתא אהלה (יחזקאל כ״ג:ד׳), גלו על עסק יין, שנאמר: השותים במזרקי ייןב (עמוס ו׳:ו׳).
ויתגל – לשון ויתפעל.
א. כך בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 חסרה המלה: ״שנקראת״.
ב. בכ״י פירנצה III.3: ״היין״.
ויתגל AND HE UNCOVERED HIMSELF – This is the Hithpael form.
אהלה HIS TENT – This word is written אהלה (with ה at end instead of ו) so that it may be regarded as an allusion to the ten tribes who were spoken of as Samaria which was called "אהלה" Ohala and who were exiled because of indulgence in wine, at it is said "that drink wine in bowls" (Amos 6:6).
וישת מן היין וישכר1שתה שלא במדה ונתבזה. 2א״ר יהודה אמר רב שלשה עשר ווי״ן נאמר על היין. ויחל. ויטע. וישת. וישכר. ויתגל. וירא. ויגד. ויקח. וישימו. וילכו. ויכסו. ויקץ. וידע. הרי אלו שלשה עשר ווי״ן. כתוב וישכר ויתגל. לפי ששתה שלא במדה נתבזה.
בתוך אהלה3בתוך אהל אשתו ולא לתוך אהלו. דכתיב אהלה ולא אהלו.
1. שתה שלא במדה. ב״ר פל״ו. ילקוט רמז ס״א.
2. א״ר יהודה אמר רב י״ג ווי״ן. כ״ה בגמרא סנהדרין ע׳ ע״א. אבל לא בשם ר׳ יהודה רק דרש עובר גלילאה. ובב״ר ומובא בילקוט רמז ס״א הגי׳ א״ר יוחנן י״ד ווי״ן כתיב בפ׳ היין וחושב גם ויאמר ארור כנען. אולם בגמ׳ שם לא חשיב הך וע״ש ברש״י ותוס׳ ובמהרש״א ח״א. ובכ״י פלארענץ הגי׳ אמר רב וחסרים המלות ״א״ר יהודה״.
3. בתוך אהל אשתו דכתיב אהלה. ב״ר פל״ו וילקוט רמז ס״א. ועיין רש״י ורד״ק עה״ת.
ויתגל – מלשון גילוי, מבנין התפעל, וכן: יתעל (ירמיהו נ״א:ג׳), [והתחל (שמואל ב י״ג:ה׳).]⁠א
וה״אב אהלה – מקום ו״ו, וכן: את קול העם ברעה (שמות ל״ב:י״ז), כי פרעה אהרן (שמות ל״ב:כ״ה).
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177 בטעות: והוא.
AND HE WAS UNCOVERED. Va-yitgal (and he was uncovered) comes from the root gimel, lamed, heh, meaning to uncover. It is a hitpa'el. Yital (lift himself up) in And let him lift himself up (yital) (Jer. 51:3)1 is similar.
[HIS TENT.] The heh of oholoh (his tent) is in place of a vav.⁠2 The heh of be-re'oh (as they shouted), in the noise of the people as they shouted (be-re'oh) (Ex. 32:17), and the heh of fera'oh (let them loose) in for Aaron had let them loose (fera'oh) (Ex. 32:25), are similar.
1. It, too, is a hitpa'el and a lamed heh. Its root is ayin, lamed, heh.
2. The masculine pronominal suffix is usually a vav.
והאומר כי: וישת – בעבור היותו מאותיותא בג״ד כפ״ת היה ככה, מה יעשה במלת: אל ישט אל דרכיה לבך (משלי ז׳:כ״ה).
א. בכ״י לונדון נוספה כאן מלת: הגרון.
ויתגל בתוך אהלו – שאחרים גלו אותו. ולא פירש מי, אבל על דרך הקללה יש לידע שכנען גילהו.
ויתגל בתוך אהלו – AND HE WAS UNCOVERED INSIDE HIS TENT – that others uncovered him, without specifying whom, but by way of the curse it becomes known that Canaan uncovered him.
וישת מן היין – שתה בלא מדה עד ששכר ונתבזה.
ויתגל – מעצמו.
בתוך אהלה – בה״א כתוב במקום ו״ו, ורבים כמוהו ה״א במקום ו״ו.
ויש דרש (בראשית רבה ל״ו): רמז לעשרת השבטים שנקראו אהלה שגלו על עסקי היין, שנאמר: שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:א׳) ונאמר: השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳).
וישת מן היין וישכר, he drank without setting himself a limit until in the end he became drunk and disgraced himself.
ויתגל, by himself, unaided.
בתוך אהלו, the letter ה at the end of אהלה, where we would expect the letter ו for the masculine ending “his,” is interpreted (and quoted by Rashi) as an allusion to the ten tribes who have been referred to as אהלה in Amos 6,6, and whose exile has been attributed to their excessive drinking of strong wine both in Isaiah 28,1 and Amos 6,6). From a grammatical perspective, the construction here is not really so unusual
ויתגל בתוך אהלה – לפי פר״ש צריך לפרש ויתגל – לשון גלות.
ויתגל בתוך אהלה, "he had disrobed inside his tent.⁠" According to Rashi, basing himself on a Midrash, (Tanchuma, edition Buber) the correct interpretation, seeing that the last letter in the word אהלה is the letter ה instead of ו this is a hint of the exile of the Tent Tribes, who, according to some prophets, were guilty of too much wine drinking. (Amos 6,1)
ויתגל בתוך אהלה – אהל אשתו. משמע שנתגל על ידי אחרים. ולמטה (בראשית ט:כב) מפרש מי גילה.
ויתגל – אותיות גליות. שגלו בראש גולים על עסקי יין (בראשית רבה לו:ד).
ויתגל – לשון גלות שע״י היין גלו בראש גולים, וכן מטעם זה כתב בעה״ט ויתגל אותיות גליות.
בתוך אהל״ה – כתיב בה״א לומר בתוך אהל אשתו כי זנות יין ותירוש הם שכנים וחברים תמיד.
ויתגל בתוך אהלה – אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשתו, מלמד שתענוג רוב היין מביא לידי רבוי תשמיש.
ובמדרש בתוך אהלה רמז לשומרון שנקרא אהלה שלא גלו אלא על עסקי יין, שנאמר (ישעיהו כ״ח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, וע״ז הזכיר לשון ויתגל.
ויתגל בתוך אהלה, "he uncovered himself within his tent.⁠" The word אהלה meaning "his tent" is spelled with the letter ה at the end as if it meant "her tent,⁠" i. e. the tent of his wife. This is an allusion to the fact that overindulgence in wine leads to excessive sexual activity.
The Midrash in Bereshit Rabbah 36,7 conjectures that the spelling of the word אהלה is an allusion to the kingdom of the Ten Tribes who were exiled because of too much preoccupation with intoxicating wine. The capital city of that Kingdom, Shomron, is also referred to as אהלה in Ezekiel 23,4. Moreover we have a verse in Isaiah 28,7 וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו "and these people are also muddled by wine and dazed by liquor.⁠" The reference is to the Ten Tribes of the Northern Kingdom. The reason the Torah chose the expression (double entendre) ויתגל to describe Noach's uncovering himself is that this word also means exile, גלות.
ויתגל – משמע ע״י אחרים והיינו חם שהגיד לאחיו:
בתוך אהלו – אהלה כתיב שנתגל בתוך אהל אשתו:
ויתגל, "he disrobed completely.⁠" The reflexive mode which also appears as a passive mode on many occasions, suggests that Noach was disrobed by someone else, presumably Cham, who then reported his father's state of nudity to his brothers.
בתוך אהלו, "inside his tent.⁠" The Torah wrote the word אהלה with the feminine suffix, to indicate that he was disrobed in his wife's tent.
היין – בגימטריא יללה, ויתגל אותיות גליות שגלו בראש גולים ע״י היין.
והנה שתה מן היין יותר מהחוק הראוי, והשיגהו השכרות עד שנרדם בתוך אהלו, ונגלית ערותו.
(כא-כב) התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי להתרחק משתיית היין יותר מן החוק, לפי שיקרה ממנו מן הגנות וההפסד מה שלא יֵעָלֵם. הלא תראה כי נח — עם היותו שלם מאד — נכשל בו. וכן ההקש בשאר הדברים המשכרים, כמו החלב ומה שיִּדְמֶה לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

על שם שומרון שנקראת אהלה. ביחזקאל ותלדנה בנים ובנות ושמותן שומרון אהלה ירושלים אהליבה ומדכתיב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון אבל בב״ר אינו כתוב אלא אהלה כתיב בתוך אהלה של אשתו ומדלא כתב ויגל אלא ויתגל דרש רבי יהודה בר׳ סימון גרם לו גלות לדורות עשרת השבטים שלא גלו אלא בשביל השכרות שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין שנאמר וגם אלה ביין שגו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] וישת מן היין וישכר
[1] ברכות פרק שישי דף מ ע״א (ברכות מ.)
[2] סנהדרין פרק שמיני דף ע ע״א (סנהדרין ע.)
על שם שומרון וכו׳. יראה לי שהכתוב מרמז עיקר הפורענות דבא על ידי היין, והם ב׳ דברים; האחד – הוא הגנאי הבא לאדם על ידי שכרות – שיתבזה, לכך נאמר ״ויתגל בתוך אהלו״ – שנתבזה. השני – הוא אבוד החכמה והשכל אשר יש באדם. ודע כי השכל הוא הדבוק בה׳ יתברך, ועל ידי השכרות יאבד הדבוק ההיא, וכאשר אין האדם דבוק בה׳ – יבא פירוד וגלות לאדם, כי כל זמן אשר האדם שכלו עליו הוא נטע נאמן, ״כי האדם עץ השדה״ (דברים כ, יט) הוא, ונטיעותיו בשמים, כי הראש שהוא השורש של (אילן) [אדם] פונה למעלה, וזה כי נקרא האדם ״עץ השדה״ נטוע בשמים, ועל ידי השכל הוא נטוע במקומו אשר אם כל הרוחות באות ומנשבות בו אין מזיזין אותו ממקומו (ראה אבות פ״ג מי״ז), וכאשר הולך האדם אחר השכרות ושכלו נאבד – אז הוא גולה, וזהו שרמזה התורה באמיתות לשונה ״ויתגל״, כתב לשון ״ויתגל״ שהוא לשון גלות:
ותימה מדברי רש״י, שרז״ל בב״ר (לו, ד) לא אמרו שהכתוב מרמז על גלות עשרה שבטים רק בלשון ״ויתגל״ שהוא לשון גלות, אבל בלשון ״אהלה״ לא מצאתי בב״ר. והדין עם רז״ל, כי הכתוב מרמז בלשון ״ויתגל״ הגלות, לפי שאין הפרש בין גלות ובין גלוי, כי מי שהוא גולה ממקומו יצא מהסתרו ונראה במקום אחר, ורמז בו הגלות – כלומר לשון גלוי שנתבזה, וגלוי אחר – גלות ממקומו, ודבר זה נתקיים בגלות עשרת השבטים שגלו על עסקי היין, מפני שהפרידו השכל אשר הוא הנטע הנאמן, כמו שבארנו למעלה. וכך יש בב״ר (לו, ד) – ׳ר׳ שמואל בר נחמני אומר ׳ויגל׳ אין כתיב כאן אלא ׳ויתגל׳, דבר זה גרם לו גלות ולבניו. עשרת השבטים לא גלו רק על עסקי היין וכו׳⁠ ⁠׳, ומדאמר ׳גרם לו גלות׳ ומאי גלות גרם לו, אלא כמו שאמרנו שהיה לו גלות להיות נגלה ממקום מעלתו ומדריגתו, וכן לבניו גרם גלות. ולא כמו שפירש רש״י שהכתוב מרמז דוקא על עשרת השבטים, שהרי אמר ׳לו ולבניו׳ משמע כל בניו, רק שזה נמצא בעשרת שבטים, ועיין:
וַיֵשְתְ מִן הַיַיִן: נחלקו המדקדקי׳ בקריאת ב׳ שואי׳ בסוף תיבה, שר׳ יהודה המדקדק1 כתב שהראשון נח והשני נע כאילו יאמר וַיֵשְ תְמִן והראב״ע הקשה עליו בתחלת ספר צחות2 ובספר מאזנים3, וכת׳ ששניהם נחי׳. וגם רד״ק הקשה על ר׳ יהודה בספר מכלול4 (דף ס״ח ודף ק״צ), אפס קצהו תראה באיוב5 סי׳ ל״א, ועשה פשרה בין שתי הדעות באמרו כי אין לשואי׳ האלה דרך אחד לעולם, אלא לפעמי׳ שניהם נחי׳, ולפעמי׳ הראשון נח והשני נע. והר׳ שלמה אלמולי בחבורו הנקר׳ הליכות שבא6, העלה שכל ב׳ שואי׳ בסוף תיבה ראוי שיהיה להם לעולם דרך אחד, וכיון שדרך הראב״ע הוא דרך סלולה ולא הוקש׳ כנגדו שום קושי׳, ראוי לבחור בו, ע״כ. וכ״כ בעל לשון למודים7 שלדעת קצת המדקדקי׳ והם כל האחרוני׳ שניהם נחי׳. וכ״כ ר׳ אליא הלוי8, ובעל לוית חן9. ועיין עו׳ מ״ש בעל ערוגת הבשם10 בפ׳ חמשי. [וַיֵּשְׁתְּ מִן].
<בתוך אָהֳלֹה: חד מן ד׳ כתי׳ ה״א, ועיין ריקאנטי11. ובב״ר12 פ׳ ל״ו אהלה כתיב בתוך אהלה של אשתו. עיין יפה תואר13 שם סי׳ ז׳. ורש״י14 כתב, רמז לעשרת שבטי׳ שנקראו על שם שומרון שנקרא אהלה שגלו על עסקי יין וכו׳. עיין מזרחי15 וגור אריה16.> [אהלה].
1. שר׳ יהודה המדקדק: חיוג׳ (נוט), עמ׳ 6-5.
2. ספר צחות: ב ע״א.
3. ובספר מאזנים: ג ע״א.
4. מכלול: נג ע״ב; קלט ע״א.
5. באיוב: מ״ש איוב לא כז (׳ויפת בסתר׳).
6. הליכות שבא: חלק א פרק ג, עמ׳ לד.
7. לשון למודים: שער א, פרק ה, ד״ה ולאחר שידעת, [12] ע״א.
8. ר׳ אליא הלוי: פרק שירה, השיר השמיני, מו ע״א.
9. לוית חן: שער ראשון פרק ח, כד ע״ב.
10. ערוגת הבשם: פרק חמישי, יד ע״א.
11. ריקאנטי: בראשית, כ ע״ב.
12. ובב״ר: פרשה לו ד.
13. יפה תואר: על ב״ר פרשה לו ז, רכד ע״ד, ד״ה אהלה כתיב.
14. ורש״י: על אתר, ד״ה אהלו.
15. מזרחי: על אתר, ד״ה על שם שומרון.
16. וגור אריה: על אתר, ד״ה על שם שומרון.
על שם שומרון. ביחזקאל (יחזקאל כ״ג:ד׳) ותלדנה בנים ובנות ושמותיהן שמרון אהלה ירושלים ומדכתב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון (שגלו ע״ש יין) ולפי זה ניחא לשון ויתגל שהוא לשון גלות. [קיצור מזרחי]:
Referred to as Shomron. In Yechezkel (23:4) it says, "And they bore sons and daughters, and their names: Shomron is Oholah (אהלה)...⁠" And here since it is written אהלה instead of אהלו, to hint to Shomron's exile (which was due to wine). This also explains the expression ויתגל, which is related to גלות (exile). (Kitzur Mizrachi)
וישת מן היין וישכר – אחר שגדלו מטעיו וְדָרַךְ היין מענביו, שתה ממנו לא כדרך הסובאים להשתכר מרוב השתיה, אבל שתה ולא ידע כי יחזק היין ממנו ויבלבל דעתו עד ששכרו היין. על כן אמר ״וישת מן היין וישכר״, להודיע ששתה ביישוב הדעת וגבר היין עליו שלא מדעתו וישכר. ואילו שתה להשתכר היה לו לומר ״וישכר מן היין״. וכן [נאמר]⁠1 ״וישתו וישכרו עמו״,⁠2 לא אמר ״וישכרו״ לבד אלא ״וישתו וישכרו״. ששתו כדרך בעלי דעת, וישכרו במקרה.
ויתגל בתוך אהלה – בשכרותו התגלה באהלו כי בהַרְגִישׁוֹ שהיין עובר על דעתו הלך לישן, ובשנתו התגלה. ומלת ״ויתגל״ מן ההתפעל, כמו ״כי אם בהתגלות לבו״,⁠3 ובכתוב הסמוך אפרש בעז״ה.
1. רבינו מביא כאן דוגמא מהסגנון שכבר כתוב במקום אחר.
ויתגל – לשון גלוי, וספר הכתוב שקרה זה בתוך אהלו ולא על פני השדה להגדיל תועבת המעשה אשר עשה לו בנו, כי לא במקרה פגע באביו על פני השדה, אלא נכנס בכוונה לאהלו כדי לבזותו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וישת – אבל ע״י ששתה מן היין נתגלגל ששתה יותר מדאי ונשתכר, עד שנתגלה הפך מאב הראשון שאחר אכילת עה״ד (שהיה גפן לדעת קצת) הכיר בגנות הערוה.
בתוך אהלה: ׳באהלה׳ מיבעי. ״בתוך״ משמעו באמצע, כמו ״בתוך הגן״1 וכן כמה פעמים, ואין דרך להעמיד מקום המשכב באמצע האהל אלא באיזה צד. על כן נראה שזה גרם לו מעשה בנו הקטן2, ששחק עמו בשנתו בשכרותו. לבד הדרש הידוע3.
1. לעיל ב,ט, רש״י: ״בתוך הגן״ – ׳באמצע הגן׳. וקצ״ע באונקלוס שתרגם שם ״במציעות גנתא״ ואילו בפסוקנו תרגם ״ואתגלי בגו משכניה״, וכן להלן יח,כד ״אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר״ תרגם – ״בגו קרתא״.
2. כנען, כדלהלן.
3. סרסו או רבעו.
וישכר – תניא, רבי מאיר אומר, אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר וישת מן היין וישכר.⁠1 (ברכות ט׳.)
1. ע׳ מש״כ בדרשא הקודמת, ויש להוסיף עוד דר׳ מאיר דריש כן ביחס עצמו ע״פ התקלה שאירע לו ע״י שהכשילוהו בשתיית יין רב, כמובא בסדר הדורות בתולדתו, ולכן הורה דעת את העם להשמר מפח יקוש זה, ומצינו כמה מחז״ל שדרשו ענינים ע״פ היחס והמקרים שקרו להם בעצמם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי⁠־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃
Cham, the father of Canaan, saw his father's nakedness and told his two brothers outside.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[קלג] 1וירא חם אבי כנען. אמר להון ואגיד להון, אמר להון אדם הראשון שני בנים היו לו ועמד א׳ מהן והרג את חבירו, וזה יש לו ג׳ והוא מבקש לעשותן ד׳, אמר להון ואגיד להון. (בראשית רבה ל״ו ה׳).
[קלד] 2וירא חם אבי כנען וגו׳, נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאין רעה לעולם כו׳ וכתיב וירא חם אבי כנען כו׳. (במדב״ר כ׳ ב׳).
[קלה] 3וירא חם אבי כנען כו׳. ראה בעיניו והגיד בפיו, לפיכך אמר הקב״ה אם יקלח אחד מן העבדים בעינו או בשינו יצא לחירות שנא׳ (שמות כ״א:כ״ו) וכי יכה איש וגו׳. (תנחומא ישן נח כ״א).
1. ואגיד להון, דורש ויגד לשון המשכה שמשך לבם בדברים שאמר להם וכו׳ ועי׳ לעיל מאמר קלב. ובפס״ז ויגד. בלעג בשחיקה הגיד להם.
2. תנחומא ישן בלק ס״ב. ותנחומא שם ס״ב, ולעיל פ״ג מאמר כז. בבאור. ובפער״ז וירא מדעתו ומרצונו שהיה לו להעצים עיניו ולא עצם.
3. בב״ר פל״ו מ״ט העבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד. ועי׳ תנחומא שם. ופס״ז ובפי׳ התוס׳ בהד״ז.
וַחֲזָא חָם אֲבוּהִי דִּכְנַעַן יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהִי וְחַוִּי לִתְרֵין אֲחוֹהִי בְּשׁוּקָא.
Cham, the father of Canaan, saw the nakedness of his father, and told it to his brothers [who were] in the marketplace.

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ
וַחֲזָא חָם אֲבוּהִי דִכְנַעַן יָת עַרְיְתָא דַּאֲבוּהִי וְחַוִּי לִתְרֵין אֲחוֹהִי בְּשׁוּקָא
עֶרְוָה – עַרְיָא, עַרְיְתָא
א. תרגום עֶרְוָה – עַרְיָא כגון ״לְגַלּוֹת עֶרְוָה״ (ויקרא יח ו) ״לְגַלָּאָה עַרְיָא״, ובסמיכות כגון ״עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ״ (ויקרא יח ח) – ״עֶרְיַת אִיתַּת אֲבוּךְ״.⁠1 ואם כן, מדוע כאן ובפסוק הבא תרגם ״עֶרְוַת אָבִיו״ – ״עַרְיְתָא דַּאֲבוּהִי״, ״וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם״ – ״יָת עַרְיְתָא דַּאֲבוּהִי״? פירש ״באורי אונקלוס״: עַרְיְתָא היא צורה מיודעת, והואיל וכאן ברור ש״עֶרְוַת אָבִיו״ מכוונת לנח תרגם בלשון יידוע. וכן תרגם עַרְיְתָא בששה מקומות נוספים שגם הם מיודעים ונרשמו במסורה.⁠2 ראה ביאורם בפסוק ״עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא״ (ויקרא יח ח) ״עֶרְיְתָא דַּאֲבוּךְ הִיא״.
בַּחוּץ – בְּבָרָא, בְּשׁוּקָא
ב. חוּץ בהוראת לֹא בִּפְנִים, לֹא בְּתוֹך [הבית, המחנה, העיר] מתורגם בָּרָא כברוב המקראות: ״וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה״ (בראשית טו ה) ״לְבָרָא״, ״וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר״ (בראשית כד יא) ״מִבָּרָא״, ״וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ״ (דברים כג יג) ״וַאֲתַר מְתַקַּן יְהֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְתִפּוֹק תַּמָּן לְבָרָא״, ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״ (דברים כד יא) ״בְּבָרָא תְּקוּם״. אבל ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם״ (ירמיהו ה א) תרגם יוב״ע ״הַלִיכוּ בְשוּקֵי יְרוּשְׁלַם״ כי חוּץ בהוראת פרהסיה, רחוב, מתורגם שׁוּקָא על דרך ״בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת״ (שיר השירים ג ב), ״וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים״ (קהלת יב ה).
מטעם זה ת״א ״וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ״ – ״בְּשׁוּקָא״ כדברי רמב״ן: ״הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו. וזה טעם בַּחוּץ. וכן תרגום אונקלוס – בְּשׁוּקָא״. לדעת ״נפש הגר״ אונקלוס למד כן מיתור הלשון ״ויגד לשני אחיו בחוץ״, שהיה די לומר ״ויגד לאחיו״. כיוצא בזה תרגם ביוסף ״וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה״ (בראשית לט יב) ״וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא״ כי גם שם תיבת ״החוצה״ מיותרת, שהיה די לומר ״וינס ויצא״.⁠3
1. יוצא מן הכלל הוא ״עֶרְוַת דָּבָר״ (דברים כג טו, כד א) ״עֲבֵירַת פִּתְגָּם״, עיין שם הטעם.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 42: ״ערות דמתרגם עריתא – ח׳ באוריתא: וירא חם (פסוקנו), ודבתריה, ערות אביך (ויקרא יח ח), ערות אחיך (ויקרא יח טז), ערות דדו (ויקרא כ כ), ערות אחיו (ויקרא כ כא), ערות אביו (ויקרא כ יא), ערות אחותו (ויקרא כ יז)״. אבל דברי ״נתינה לגר״ שמתרגום עַרְיְתָא ״משמע קצת שחם בא על אשת נח וממנה נולד כנען ולכן קלל את כנען״ רחוקים.
3. גם ״לא תהיה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לאיש זר״ (דברים כה ה) מתורגם ״לְבָרָא״, שאינו ממשפחת בעלה כלשון ״חוץ״, בהוראת משפחה אחרת כמו ״וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה״ (שופטים יב ט). אבל בלשון חז״ל שגור ״יבמה לשוק״.
וחמא חם אבוהו׳ דכנענאי ית עריתה דאבוי ותני לתרין אחוי בשוק׳.
וחמא חם אבוי דכנען ית ערייתא דאבוי ותני לתרין אחוי בשוקא.
And Cham, the father of Kenaan, beheld the nakedness of his father, and showed to his brethren without.
[ה] וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן – אֲמַר לְהוֹן וְאַגֵּד לְהוֹן, אֲמַר לְהוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן שְׁנֵי בָנִים הָיוּ לוֹ, וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ, וְזֶה יֵשׁ לוֹ שְׁלשָׁה וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן אַרְבָּעָה. אֲמַר לְהוֹן וְאַגֵּד לְהוֹן, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִי מַה טַּעַם עֶבֶד יוֹצֵא בְּשֵׁן וְעַיִן, מֵהָכָא וַיַּרְא, וַיַּגֵּד.
[כא] וירא חם אבי כנען (בראשית ט׳:כ״ב). אמר ר׳ יהודה בר שלום בשם ר׳ יעקב בר זבדי שאמר משום ר׳ אבהו חם ראה בעיניו והגיד בפיו, לפיכך אמר הקב״ה אם ילקה אחד מן העבדים בעינו או בשינו יצא לחירות, שנאמר וכי יכה איש את [עין] עבדו וגו׳ (שמות כ״א:כ׳).
וירא חם אבי כנען – א״ר יעקב בר זבדי מ״ט דעבד יוצא בשן ועין מן הכא וירא ויגד. א״ר יהודה בא וראה רחמיו של הב״ה שהן סורחות על הכל, מי גרם קללה לזרע חם לפי שראה בעין והגיד בפיו לאחיו אמר הב״ה הואיל שבנך נמסר לעבדות בעין שראה ובפה שהגיד, בדין הוא שכשלוקה בהם שיוצא בהם לחירות, הה״ד וכי יכה איש את עין וגו׳ ואם שן וגו׳ (שמות כ״א כ״ו - כ״ז). ר׳ יעקב עבד ליה הפטרה ומה אם עבדו קנין כספו אדם סמא את עינו או הפיל את שנו אמר הב״ה יצא לחירות בגלל שהכהו ועשה בו מום, אדם שמת אין דין שיצאו רמ״ח אבריו לחירות מן העונות, דכתיב במתים חפשי (תהלים פ״ח ו׳).
וירא חם אבי כנען – כמו דכתיב וירא אותה שכם וגו׳ (בראשית ל״ד:ב׳). 1ויש אומרים סירסו.
1. ויש אומרים סירסו. סנהדר׳ ע׳ ע״א, ותנחומא, ורש״י עה״ת, וז״ל י״א סרסו וי״א רבעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וראי חם אבו כנען סואה אביה ואכ׳בר אכ׳ויה והמא פי אלסוק.
וראה חם אבי כנען את ערוות אביו וסיפר לשני אחיו והם בשוק.
ותרגמתי ׳בחוץ׳ ׳כארג׳א׳, כי לא יתכן שאתרגמהו: ״סוקא׳, כי הדבר היה קרוב לזמן יציאתם {מן התבה}, ככתוב: ויחל וגו׳, ועוד לא תוקנו שווקים.
(כב-כו) ובפרשה הזאת שואלים שתי שאלות:
א. במה חטא חם? ויש מי שסובר שקצץ מן האבר של אביו, ואחרים משערים דבר אחר.
וכשאומרים להם שחטאו היא ההגדה {שהגיד לאחיו} אינם מקבלים ומסתייעים באשר עשה. ואנחנו נוכיח להם שהלשון קוראת למלת גנאי הנאמרת לאחרים עשיה: כמו שאמר שלמה לשמעי בן גרא: ״אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית״ וגו׳, והוא רק קלל אותו, ככתוב: והוא קללני קללה נמרצת. ועוד ראיה, המעשה שבגללו הכתוב מגנה את חם הוא בדיוק ההיפך מהמעשה שבו נשתבחו שם ויפת, ולפיכך אמר קודם: ויתגל, וגינה את חם על שלא כיסהו, וגם פירסם את זה בדבריו, ושיבח את שם ויפת על שכיסו ככתוב: ויכסו את ערות אביהם.
ולמה נאמר, ופניהם [א]⁠חרנית אחר שכבר אמר וילכו אחרנית?
יתכן שהראשון – בכניסתם, והשני – בסורם ממנו, כדי שלא... ולפיכך... או הקיץ בזה כשאמר, וידע נח.
ב. והשאלה השניה, שכנען עצמו לא קילל אותו בשמו אלא בכינויו?
והתשובה... ולפיכך לא קללו בשמו אלא בכינויו, כי המצוי ביותר מהשימוש במלה נסתרת, בלשון ישראל, היא הסתרת המלים ׳אבי׳, ׳אחי׳, ו׳בן׳:
אבי, באומרו: ״וכלוב אחי שוחה הוליד את מחיר אבי אשתן ואשתן הוליד את בית רפה״, ועניינו: ואבי אשתן;
אחי, כאומרם: ״ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי״, ואינו אלא אחי גלית, ככתוב בדה״י: ״ויך אלחנן בן יערי את לחמי אחי גלית הפלשתי״;
בן, כמו שאמר ירמיה: ״לעיני חנמאל דדי״, ור״ל: בן דדי, כמו שאמר בראשונה: ״הנה חנמאל בן שלום דדך״.
וכן אמר כאן: ויאמר ארור כנען, ויהי כנען, ויהי כנען ובשלשתם הכוונה – אבי כנען, כמו שתרגמנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כב) ופסרת בחוץ כ׳ארג׳א אד׳ לא יסתקים אן אפסרה סוקא לקרב אלקצהֵ מן וקת כ׳רוג׳הם כמ׳ ק׳ ויחל ואלאסואק בעד לם תצלח.
(כב-כו) וקד יסאל אלנאס פי הד׳ה אלקצהֵ מסלתין. אולהן מא אלג׳נאיהֵ אלתי ג׳נאהא [חם] וד׳לך אן בעצ׳הם יט׳ן אנה קטע שיא מן עצ׳ו אביה ובעצ׳הם [יתוהם] שיא גיר ד׳לך. אד׳ יקאל להם אן ג׳נאיתה הי אלאשהאד לה לם יצדקו ויטאלבו בלפט׳ אשר עשה. פנחן מוג׳דהם אן אלכלאם אלקביח אלמקול עלי אלמר תסמיה אללגהֵ עשיה כמא קאל שלמה לשמעי בן גרא אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדויד אבי ואנמא אן שתמה כמא קאל והוא קללני קללה נמרצת. ת׳ם נצ׳יף אלי ד׳לך אן אלפעל אלד׳י יד׳ם אלכתאב חם עליה הו בעינה צ׳ד אלפעל אלד׳י שכר עליה שם ויפת. ולד׳לך קדם ויתגל אלד׳י הו אלתכשף וד׳ם חם אד׳ לם יסתר בל כשף איצ׳א באלקול ושכר שם ויפת לסתרהמא כמ׳ ק׳ ויכסו את [ערות אביהם]. ת׳ם נקול ומא מעני אעאדתה ופניהם א⁠[חרנית] וקד קאל [וילכו אחרנית]. פימכן אן יכון אחרנית אלאול פי דכ׳ולהמא [ואחרנית אל]⁠ב׳ פי אנצרפהמא לאלא [……] פלד׳לך אוהמאה (?) או אנתבה [……] [ועלם] נח בד׳לך חין קאל וידע נח [……] ואלמסלהֵ אלת׳אניהֵ [……] גאב [……] באן כנען נפסה [……] [ולם לם י]⁠לענה באסמה בל בכניתה לאנה כאנת אג׳לב [מא וג׳ד] פי לגהֵ ישראל מע כת׳רהֵ אסתעמאלהם ללאצ׳מאר יצ׳מרון איצ׳א [ב]⁠אלכ׳אץ אבי ואחי ובן. פאמא אבי כקולהם וכלוב אחי שוחה [הוליד את מחיר] הוא אבי אשתן ואשתן הוליד את בית רפה יענון ואבי אשתן. ואמא אח פכקולהם ויך אלחנן בן יערי ארגים. בית הלחמי את גלית הגתי ואנמא הו אחי גלית כמא קאל פי דברי הימים ויך אלחנן בן יערי את לחמי אחי גלית הפלשתי. ואמא בן פכקול ירמיה לעיני חנמאל דדי יעני בן דדי כמא קאל אולא הנה חנמאל בן שלום דדך. כד׳אך ההנא קולה ויאמר ארור כנען ויהי כנען [ויהי כנען] יריד פי אלג׳ אלאקואל אבי כנען עלי מא פסרנא.
וירא חם אבי כנען – יש מרבותינו אומרים: כנען ראה והגיד לאביו,⁠א לכך הוזכר על הדבר ונתקלל.
וירא את ערות אביו – יש מרבותינוב אומרים: סירסו, ויש אומרים: רבעו.
א. כך בכ״י פירנצה III.3, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, ויימר 651 ופריס 155: ״לאחיו״.
ב. כך בכ״י פירנצה III.3, מינכן 5. בכ״י ליידן 1, ויימר 651 ופריס 155: ״חכמים״.
וירא חם אבי כנען AND HAM THE FATHER OF CANAAN SAW – Some of our Rabbis say that Canaan saw it and told his father about it, and on that account he is mentioned in connection with this matter and was cursed (Bereshit Rabbah 36:7).
וירא את ערות אביו AND HE SAW HIS FATHER'S NAKEDNESS – Some say that he castrated him and some say that he sodomized him (Sanhedrin 70a).
וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ – וירא מדעתו ומרצונו. שהיה לו להעצים עיניו ולא עצם.
1ויגד – בלעג בשחיקה הגיד להם. 2לפיכך דין העבד לצאת בשן ועין. דכתיב אם שן עבדו ואם עין עבדו (שמות כ״א:כ״ו-כ״ז). כנגד וירא. וכנגד ויגד.
1. ויגד בלעג ובשחיקה. פדר״א פכ״ג וע״ש בהרד״ל.
2. לפיכך דין העבד. ב״ר פל״ו בשם ר׳ יעקב בר זבדי. וכן נשנה בתנחומא נח. וילקוט שם.
יש מפרש: וירא חם – כדרך: וראה את ערותה (ויקרא כ׳:י״ז), על דעת הגאון.
ולפי דעתי: ששתיהם מראה ממש, כאשר אפרש במקומו.
ואמר בכאן: אבי כנען – לפרש מעשה האב והבן.
והאומר כי: אחיו – שם דבר, ואמר כי פירושו לשון פעולה – אחיות שלו, לא אמר כהוגן. כי אם תואר הוא, כמו: אב ובן.
וירא חם וגו׳ – ולא כיסהו, אלא פירסמו. שלא הגיד לאחיו כדי לכסותו, שאם רצה – כסהו. ולכך נתקלל גם הוא.
וירא חם וגו'‏ – AND CHAM SAW ETC. – And he did not cover him, but rather publicized it. He did not tell his brothers so they would cover him, for if he wanted that – he would have covered him. Therefore he, too, was cursed.
וירא – בזה היה אבי כנען שלא כסה ערות אביו, והיה רע אבי רע. ועוד רעה אחרת עשה שהלך והגיד לשני אחיו כשוחק ומהתל באביו.
וירא, by feasting his eyes on his father’s nudity, Cham showed that he was the father of Canaan, i.e. that his son already had inherited a genetic flaw. The additional impropriety he committed was that he told his brothers about it, instead of first covering his father’s nudity.
ויגד לשני אחיו – אין כתיב כאן ׳ויאמר׳, אלא ויגד, ללמדך שהגיד להם הטעם על מה סרסו.
אמר ר׳ יעקב בר זבדי (בראשית רבה ל״ו:ה׳): מה טעם עבד כנעני יוצא בשן ובעיין, מן הכא: וירא ויגד.
ויגד לשני אחיו, "he told his two brothers of this.⁠" Since the Torah did not use the word: ויאמר, for Cham telling his brothers, but ויגד, "he elaborated on this,⁠" it is clear that he emphasized that his father had embarrassed himself. According to Rabbi Yaakov bar Zivdi in B'reshit Rabbah 36,5 the reason why a Canaanite slave is released immediately when his owner has ruined a tooth of his or an eye of his (Exodus 21,26), is because the eye is used to see things that should not be seen, and the tooth (mouth) is used to tell what should not be told. [Once the limb of a Canaanite's slave whose forefather had abused it has been ruined, that curse has been removed from him . Ed]
וירא חם אבי כנען ויגד – לא נתכוון לגנותו אלא שהיה ירא מגשת אליו.
וירא חם אבי כנען את ערות אביו וכו׳ – נמצא שעשה עבירה מן העינים שראה ערות אביו. ומן השינים כשהגיד לאחיו לא שם השינים בפני הלשון לעכב שלא יאמר לאחיו דבר ערוה שראה ולכך היה עבד ומשום שחטא בשן ובעין יוצא בהן העבד כנעני כשהפיל לו אדוניו את שנו או סימא את עינו.
ויגד לשני אחיו בחוץ – דרך ליצנות כמשחק באביו לכך בירך חם ולא קללו וכששמע כנען דברי ליצנות אביו נכנס הוא ועשה לו כאשר אמרו רז״ל למר סרסו ולמר רבעו:
ויגד לשני אחיו בחוץ, "he told his two brothers who had remained outside.⁠" The word ויגד suggests that Cham told his brothers about his father's condition in a playful manner, making fun of their father's state of undress. When Canaan heard what his father had seen, he went inside and either castrated his grandfather or engaged in sodomy with him, depending on which of the opinions in the Midrash we accept. This is why Noach cursed Canaan, not Cham.
ויִדְמֶה לי שיהיה כנען הוא המגלה ערותו. והנה ראה אחר כן חם אבי כנען את ערות אביו, ולא בוש ולא כיסה אותו, אבל הגיד לשני אחיו בחוץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(כב-כז) התועלת השני הוא גם כן במידות, והוא שראוי שיתרחק האדם מהסתכל בעריות, וכל שכן כשתהיה הערוה ההיא ערות ההורים, כי בזה מהעזות יותר, וזה אמנם יביא להימשך אחר המשגל. ולזה תמצא בזרע כנען שהיו מתגאלים בעריות באופן אשר זכרה התורה מהם; וכן בזרע מצרים, כי הם היו בני חם גם כן, אשר נשקע בזאת המידה הפחותה, רוצה לומר שהיה מסתכל בערות אביו. ולהעיר על פחיתות זאת המידה, והשלמוּת המגיע בהתרחק ממנה, נתקלל כנען — ואולם לא נתקלל חם, לפי ששאר בניו לא היו בזאת התכונה הפחותה, ולזה לא היה מהיושר שתגיע הקללה לחם זולת בזרע כנען — ונתברכו שֵׁם ויפת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

י״א סרסו וכו׳. בסנהדרין פר׳ בן סורר ומורה פליגי בה רב ושמואל חד אמר סרסו וכו׳ מ״ד סרסו מתוך שקלקלו בד׳ קללו בד׳ פרש״י מתוך שמנע את נח מלהוליד בן ד׳ קלל את בן ד׳ שלו שהוא כנען ומ״ד רבעו גמר וירא וירא כתיב הכא וירא וכתיב התם וירא אותה שכם ופריך התם בשלמ׳ למ״ד סרסו משום הכי קללו בארבעה אלא למ״ד רבעו מאי שנא רביעי נלטיה בהדיא ומשני הא והא הואי וא״ת ולמה לא קלל חם עצמו שקלקלו. כבר תרצו התוס׳ משום דאמרינן בבראשית רבה רבי יהודה אומר לפי שכתוב ויברך אלהי׳ את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ויאמר ארור כנען:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כב) וראוי שתתעורר עם מה ששאלתי אם היה שחם חטא למה יתקלל כנען יותר משאר אחיו למה זה אמר הכתוב ויגד לשני אחיו בחוץ ויקח שם ויפת והיה ראוי שיאמר ויקחו שניהם כי כבר זכר את שם אחיו ואליהם יחזור. ובב״ר (פרשה ל״ז) אמרו וכן הוא בתנחומא כי חם חטא וכנען נתקלל רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין ברכה הווה במקום קללה לפיכך אמר ויאמר ארור כנען רבי נחמיה אומר כנען ראה והגיד לחם אביו לפיכך תולין את הקללה בעיקר. ויש לרבותינו דעות אחרות יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו ומכאן לקח הראב״ע מה שכתב שאולי עשה קלון אחר ולא נזכר בתורה. והנראה אלי בזה כלו הוא שכנען היה נער קטן ותמיד היה ביד חם אביו עד שלזה נאמר וחם הוא אבי כנען כי בן זקונים הוא לו. והנה בהכנס חם באהל אביו נכנס כנען עמו. ואפשר שכנען הוא אשר גלה את נח ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו. והנה היה מחטאת חם שלא חשש לכבוד אביו ולא כסהו והיה מחטאת כנען שהוא גלהו וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו ר״ל בני חם ויהיה א״כ אמרו וירא חם אבי כנען את ערות אביו מספר גנותו שלא כסהו ויגד לשני אחיו בחוץ חוזר לכנען הנזכר ועם היות ששלשה אחים היו לכנען לא נזדמנו ולא נמצאו שם בעת ההגדה כי אם שני אחיו.
ואמר וירא חם אבי כנען – להורות שהוליד בדמותו כמו שהיה חם ואדום דגול מרקמה הוליד כנען בידו מאזני מרמה. ורמז בזה כאלו מה שרתה מהערוה היה בסבת רשעת כנען ולא די רשע שראה הערוה אלא שהגיד לשני אחיו בפרהסיא. וזה מורה על עזותו. והם רצו לתקן את אשר העוה חם ויקחו את השמלה ויכסו ערות אביהם. והרמז בזה כי ברא מזכי אבא כמו שהיה בר״ש אפקולי מאי אפקולי אפיקלי מדינה של גיהנם שהוציא לאביו מגיהנם בתורתו. ואע״פ שנמצא באביו קצת ערוה הוא כסה אותם. וכן הרשע הוא להפך כי הוא מחייב אביו ומביאו לגיהנם על שלא הדריכו בדרכי התורה. וכן נח אם היה לו קצת ערוה וחטא בשלא התפלל על דורו בא חם וכנען הרשע וגלו ערותו וחטאתו. ושם ויפת כסו אותה בשמלה חדשה לכסות בשר ערוה בזכותם ובצדקתם. וזהו וילכו אחורנית שהפכו עצמם מדרכי אחיהם חם:
וירא חם אבי כנען את ערות אביו – ראה בזיון שעשה לו כנען בנו, והוא הסרוס כדברי קצתם זכרונם לברכה (סנהדרין ע׳.), וכתב ברוסי הכלדיי שסרסו על ידי כישוף, והוא ברשעו ראה ולא מיחה. כי אמנם הקלון יקרא ״ערוה״ כאמרו ״וערות מלכא לא אריך לנא למחזא״ (עזרא ד׳:י״ד), וכן ״ערות דבר״ (דברים כ״א:ד׳) יאמר על דבר מגונה.
ויגד לשני אחיו בחוץ – ששמח על פעולת בנו.
וירא חם אבי כנען את ערות אביו, he saw the shameful deed his son כנען had done to his father Noach when he had castrated him. (according to some of our sages in Sanhedrin 70) According to the historian Berussi Hacaldaii, (compare Genesis 6,9) Canaan castrated his grandfather not surgically, but by some means of sorcery. His father Cham watched his son invoke the witchcraft without protesting or trying to stop him. Disgrace, shame, is also called ערוה, “nakedness.” Compare Ezra 4,14 וערות מלכא לא אריך לנא למחזא “it is not right that we should see the king being disgraced.” Also, in Deuteronomy 21,4 the expression ערות דבר does not refer to either literal nakedness, or to sexual licentiousness, or incest, but refers to “a disgraceful thing.”
ויגד לשני אחיו בחוץ, he revealed that he had enjoyed what his son had done.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד
[1] סנהדרין שם דף ע ע״א וב (סנהדרין ע.-:)
י״א סרסו וי״א רבעו. דאין לומר כמשמעו – שראה ערותו, דהא כתיב בקרא (פסוק כד) ״אשר עשה לו בנו הקטן״, ומה שראה ערותו אין זה עשיה נקרא. ובסנהדרין בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע.) מסיק דמאן דאמר ׳רבעו׳ סבירא ליה גם כן ׳סרסו׳, דאם לא כן למה קלל כנען (פסוק כב) שהוא רביעי לבנו חם, בשלמא למ״ד ׳סרסו׳ אמר ׳את גרמת לי שלא להוליד בן רביעי יקולל לך בן רביעי׳, אלא למ״ד ׳רבעו׳ למה קלל הרביעי, ולפיכך למ״ד ׳רבעו׳ צריך לומר גם כן ׳סרסו׳. ומה שהוצרך לומר ׳רבעו׳ משום גזירה שוה, כתיב הכא ״וירא חם אבי כנען״, וכתיב התם (להלן לד, ב) ״וירא אותם שכם בן חמור״, מה התם רבעה אף כאן רבעו. ומה שלא קלל את חם בעצמו, אמרי בב״ר (לו, ז) משום שהקדוש ב״ה בירך את נח ואת בניו, כדכתיב (פסוק א) ״ויברך אלקים את נח ואת בניו״, ואין קללה במקום ברכה:
וַיַגֵּ֥ד: הגימ״ל דגושה, ובמאריך. [וַיַּגֵּ֥ד].
יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו. בסמוך (בפסוק כה ד״ה אתה גרמת לי) אפרשנו בעזרת ה׳:
Some of our Sages say, he castrated him. Others say, he sodomized him. I will explain this a little later (v. 25, ד"ה אתה גרמת לי), with Hashem's help.
ויגד לשני אחיו בחוץ – היה מגודל רשעו {מז} שהגיד הדבר ברחובות קריה וגלה רעתו בקהל עם. כי אלו הגיד לאחיו לבדם בלחש בתוך האהל החרשתי:
וירא חם אבי כנען את ערות אביו – אם במקרה בא חם אל אהל אביו לדבר עמו וּמְצָאוֹ מגולה וראה ערותו, אין להבין מה חטאתו, ואנוס היה. ואם בעבור שהגיד לשני אחיו בחוץ שיבואו ויכסוהו, שלא היה להם1 שמלה לכסותו. וְיֵרָאֶה [לפרש] שידעו כלם שאביהן שתה יין וישכר, וכשהיה באהלו עם אשתו הרחיקו שֵׁם ויפת ולא נכנסו באהל מפני הצניעות. זולתי חם שנכנס לראות אם שוכב עם אשתו ועל כן כתוב ״בתוך אהלה״.⁠2 ומלת ״ערות אביו״ כנוי לאשת אביו וכאמרו ״ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא״.⁠3 והרעה הגדולה שהגיד לשני אחיו בחוץ שספר להם מה שראה ולא היה צריך לספר הדבר; גם לא להתפאר שנכנס וראה. כי הם היו בחוץ רחוקים מן האהל ואחר שאין רואה יחריש, וזה אות שספר הדבר כמתלהלה4 ומתלוצץ. וְיָרְאוּ שם ויפת שיכנס [חם] עוד [פעם] והוצרכו ליקח השמלה ולכסותו. וראיתי בבראשית רבה5 ״אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשתו״.
1. שמא צריך לומר כאן ״לו״.
2. כתיב שהוא בלשון נקבה.
4. ראה שימוש המלה במשלי כו, יח. וצריך עיון מה כוונת רבינו כאן. שמא על איש המדבר דברי בלע ומתנצל ״הרי משחק אני״. שם פסוק יט.
5. לו, ד. באו לבאר מדוע על שניהם כתוב רק בלשון יחיד ״ויקח״.
וירא חם וגו׳ – ולא כסהו, ובעודו מתמהמה ללכת לבקש את אחיו היה אביו מתבזה בגלויו לעין רואים, ולכך קלל.
וירא חם אבי כנען – לא לחנם הוסיף גם כאן אבי כנען אחר שהודיע למעלה שכנען היה בנו, כי אם להודיענו שגם כנען התחבר לבזות את נח ולכן נתקלל, וכן דעת רבי נחמיה בב״ר שאמר כנען ראה והגיד, אלא שהכתוב ייחס המעשה לחם כי הוא בנו, וגדלה רעתו שפגם בכבוד אביו מרעת כנען שפגם בכבוד זקנו, והנה הכתוב לא זכר רק שראו ערותו ולא שום מעשה אחר, וכדי בזיון הוא לאיש צדיק כמהו, והמזלזל בכבוד אביו וזקניו הוא איש משחית, כי נטוע בדעת כל אדם לכבד את הוריו, ולכן נתחייב כנען קללה:
ויגד לשני אחיו בחוץ – גם זה להודיע גודל רשעתו, כי לא די שפגם בכבוד אביו אלא גם הגיד לאחיו כמצחק בקלון אביו, כדי שיבאו גם הם לבזותו:
וירא וגו׳ ערות אביו – אמרו (סנהדרין ע׳) רבעו, אמר כאן וירא ואמר וירא אותה שכם בן חמור ע״כ. ומצאנו לשון ראי׳ יאמר על המשכב המגונה כמ״ש וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, ואפשר שהעוף המסופר מנקבתו שבהתמדת הסתכלותה על הביצים תחמם אותם ותוציא מהם אפרוחים בראיתה לבד הוא העוף הטמא הנקרא בתורה בשם ראה לחוזק הראי׳ (ע׳ חולין ס״ג).
וירא חם... ויגד – זה היה חטאו, שלא כסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג; כי לולא שהיה מצחק באביו, היה משתתף עם שם ויפת לכסותו וגם הם היו משתפים אותו עמהם, וכיון שהגיד ולא כסהו, אין זה אלא מלעיג ומקלה אביו (תלמידי מוהר״ר משה כהן פורטו).
Ham… saw… and he told. His sin was that he did not cover him, but mockingly told his brothers; if he had not been mocking his father, he would have helped Shem and Japheth cover him, and they would have had him join them. We thus see that Ham was only mocking and dishonoring his father (my student, R. Moses Cohen Porto).
וירא חם אבי כנען וגו׳ – שני האחים האחרים נותרו בחוץ, מיראת כבוד אביהם. ואילו חם נכנס אל תוך האוהל. בעצם כניסתו לתוך האהל, בתשוקתו לצפות באביו במקום סתר כדי לחזות בשכרותו, בכך נעשה חם לכנעני.
ואז, כדי להחמיר את המצב, ״וירא וגו׳ אבי כנען״. חם היה כבר אב לבנים, ויחסיו עם בניו היו צריכים ליצור אצלו רגשי כבוד אל אביו. ועם זאת, הוא לא רק ״ויאמר״, אלא ״וַיַּגֵּד לשני אחיו״. כלומר, הוא סיפר לאחיו את המחזה שראה עם כל פרטי הפרטים, כדרך שמספרים סיפור מושך לב ומעניין. הוא נהנה בראיית המעשה וחשב שהסיפור משעשע את אחיו.
כבר אמרנו לעיל שהמילים ״אבי כנען״ מתייחסות לאומה שהשחיתה את דרכה. ישראל הועמד בין שתי אומות שיצאו מזרע חם. במצרים ראה ישראל את ההשחתה החברתית, ובכנען את ההשחתה המוסרית. בעומדו על קברם של שתי אומות אלה, על ישראל להכיר את מקורה של השחתת בני חם: יחסו של חם אל אביו.
כל עתיד האנושות תלוי בהתנהגות הבנים כלפי הוריהם.
אמת, הדאגה לשלום הבנים היא מפעל החיים של ההורים. האֵם היא התנאי המעכב (בבחינת אִם) לעצם קיום הבנים, ועל האב (משורש ״אבה״) להיות מסור לשלומם. אולם, התנאי לשני אלה הוא כיבוד ומורא אב ואם. ואכן, מצוה זו חותמת את הראשון משני לוחות הברית.
והנה, כל עוד רואים הבנים בהוריהם את שומרי המשמרת של צווי ה׳; כל עוד הם מעריצים את מהותם הרוחנית של ההורים, ולא מהותם הגשמית; כל עוד זוכרים הבנים שקיומם הרוחני נובע משל הוריהם – אז יגדל המין האנושי כעץ רענן. אך אם יסוד מרכזי זה מזולזל על ידי הבנים, אם יתכן מצב שבן יתענג ממהותו הגופנית של אביו, אם יראת הכבוד מהאב פרחה לה מהכרתו של הבן, הרי שנכרת הגזע, ולא יוכל לצמוח עתיד טוב מתוך העבר. במצב כזה, הדור הצעיר רק יורש את הדור הקשיש; הבן רענן יותר והוא דוחה את האיש הזקן שיצא עתה מכלל שימוש. (״ירש״ – לנשל, לתפוס מקום זולתו, קרוב ל״גרש״, ואף ל״כרש״, שמו של כובש העולם.)
שונה הדבר בישראל. ה״נחלה״ עוברת מדור לדור, הדורות זורמים כ״נחל״. ההורים מעבירים הלאה לבניהם את כחם ומאודם, את רכושם הגשמי והרוחני. מקור הכח הוא למעלה, והזרם שוטף כלפי מטה. הנכסים יחד עם התפקיד הרוחני, עוברים מאב לבן.
לא כן בארץ חם, שם כל דור מתחיל את לימודיו מחדש, והצעירים אינם לומדים מהעבר. דורות באים והולכים, והעתיד נותר רחוק מהם. (ראה יבמות סב. ש״נחלה״ מיוחדת לישראל, ו״ירושה״ מתייחסת לבני נח.)
כיבוד ומורא אב ואם הם היסוד לכל התפתחות האנושות. לכן, משהגיעו ישראל אל גבול הארץ המקיאה את יושביה מתוכה, וראו את ההשחתה ואת תוצאותיה, נאמר להם על ידי ה׳: הבט וראה! שורש השחתה זו הוא הבזיון שביזה אבי אומה זו את אביו.
וירא וגו׳ את ערות אביו – אין צורך לפרש כפשט המילים. מצאנו לשון ״ערוה״ גם כביטוי לחולשה, או למצב מביש, והפועל ״ראה״ אף הוא משמש בהקשר זה. לדוגמה: ״לראות את ערות הארץ״ (להלן מב, ט) – לרגל את נקודת החולשה של הארץ. זאת ועוד, ״ערוה״ מציינת ביחוד את מצב השפלות אליו שוקע האדם כתוצאה מן השכרות, וכן הוא אומר: ״הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט עַל מְעוֹרֵיהֶם״ (חבקוק ב, טו). גם הפועל ״גלה״ (״ויתגל״) איננו מורה דוקא על חשיפת הגוף, הוא יכול לציין גם השפלה עצמית וזלזול בכבוד עצמו. וכך אמרה מיכל אל דוד: ״מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים״ (שמואל ב ו, כ). אפשר אם כן לפרש, שנח שכב בבזיון שכרותו בתוך אהלו, אך לא היה כאן ענין של עירום הגוף.
וירא חם – חז״ל פי׳ שרבעו או שסרסו, מ״ד שרבעו מפרש כמו וראה את ערותה שהוא כנוי לבעילה, ובמדרש אמר שכנען סרסו, פירש וירא פעל יוצא (כמו וירא אותם את בן המלך), שפי׳ שחם אבי כנען הראה לכנען, וכנען פעל הפעל המגונה, וחם הגיד לשני אחיו כמתפאר ברעתו.
וירא חם אבי כנען1 את ערות אביו: הראה בזה שלא הרגיש התפעלות בזה2, אכן לא היה נחשב בזה לחטא, כי כך היה בטבעו בלי הרגשה שכלית3, ועל כן לא נתקלל, אלא כתיב ״אבי כנען״, מבואר שכנען היה גורם לזה הספור והוא העושה רעה לזקן4.
ויגד לשני אחיו: בכל מקום משמעות ׳הגדה׳ הוא ספור5 ולא אמירה פשוטה. מבואר שלא הגילוי לבד – שאין בזה ספור – הודיע, אלא ספור מעשה6 כנען איך התעלל את הזקן.
1. מיותר, ודנו בכך כל המפרשים.
2. רבינו מפרש ״וירא״ כפשוטו, לא כדעת חז״ל שסרסו או רבעו.
3. ׳אנשים פשוטים עובדי אדמה ואין להם הרגשה דקה׳ – רבינו פסוק י״ט.
4. כך כתב האבן עזרא בפסוקנו וכן דעת הספורנו. וכתב עליו הרמב״ן ׳והנה עזב רבי אברהם דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים׳.
5. כ״כ רבינו להלן כד,כג. כו,לב. מה,כו. מו,לא. ו׳סיפור׳ משמעותו ׳לפרש כל הפרטים שבענין׳ (לשון רבינו להלן כד,כג).
6. ב״ר לו,ה: ״ויגד״ – אמר להון ואגיד להון, משך את לבן בדברים. וברמב״ן פסוק י״ח ׳שגילה חרפתו לרבים׳.
וירא חם אבי כנען. החכם ריג׳יו כתב בילקוטו, שפירושו כמו וראה את ערותה — ופירוש זה לקוח מראב״ע משם יש אומרים (עיין אוצר נחמד ב׳ רכ״א) והוא הדבר שדברו חז״ל שרבעו.
וירא – טעמי המקרא שבכאן הם בלתי שגרתיים, וייתכן שכוונתם להפנות תשומת לב לדרש; השווה רוו״ה. אך מפשוטו של מקרא אין אנו יודעים אלא שחם נהג ללא בושה, וכי הוא פגע בגסות בכבוד אביו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת⁠־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל⁠־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
Shem and Yefet took1 the garment, placed it on both their shoulders, walked backwards, and covered their father's nakedness; their faces were turned backwards and they did not see their father's nakedness.
1. took | וַיִּקַּח – In the Hebrew the verb is in the singular form, despite the plural subjects. See Midrash Tanchuma who learns from this that Shem was mainly responsible for the show of respect.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קלו] 1ויקח שם ויפת את השמלה. א״ר יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפיוולא. (בראשית רבה ל״ו ו׳).
[קלז] 2וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם. ממשמע שנא׳ וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו, אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן, אמר הקב״ה לשם אתה כסות ערותא דאבוך חייך שאני פורע לך (דניאל ג׳:כ״א) באדין גבריא אילך כפיתו בסרבליהון כו׳ ר׳ יודן אמר בגוליהון ר׳ הונא אמר במוקמיהון, אמר הקב״ה ליפת את כסית ערות אביך חייך שאני פורע לך (יחזקאל ל״ט:י״א) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל וגו׳ אמר הקב״ה לחם אתה בזית ערות אביך, חייך שאני פורע לך (ישעיהו כ׳:ד׳) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים. (בראשית רבה ל״ו ו׳).
[קלח] 3ויקח שם ויפת. ויקחו את נאמר אלא ויקח מלמד ששם נתחזק תחלה במצות, וילכו אחורנית שהי׳ מהלכין לאחוריהן, ויכסו את ערות אביהם שהי׳ ביאתן כדרך הליכתן, מה פרע להם הקב״ה לשם פרע לו שכרו מצות תכלת (תפלין) שהי׳ מכסה בה וליפת נתן לו קבורה בא״י. (תנחומא נח ט״ו).
[קלט] 4ומה זכות היתה ביון, בזכותו של יפת שחם על כבוד אביו, כמה שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה, ואין כלום טועה לפני האלהים, ואינו מאבד שכר בריה, אמר יעמוד מדי מיפת ויקבל מלכות מאה ושמונים שנה, בזכות יפת אביהם שכבד שעה אחת את אביו. (מדרש זוטא שה״ש א. ט״ו).
[קמ] 5שתה ממנה יין ונתגל בתוך האהל, ונכנס כנען וראה ערות (אביו) [נח], וקשר חוט בבריתו סרסו, ויצא והגיד לאחיו, נכנס חם ומצא ערות אביו ולא שם על לבו מצות כבוד אב, יצא והגיד לשני אחיו בשוק כמשחק באביו, גערו בו אחיו ולקחו את הכסות עמהם והלכו להם אחורנית וכסו את אביהן, שנא׳ ויקח שם ויפת את השמלה וגו׳. (פרדר״א פכ״ג).
[קמא] 6רבן גמליאל אומר לא יכנס אדם למרחץ עם אביו ועם רבו, וחכ״א אם רבו צריך לו מותר, וי״א אסור לאדם שיכנס לבית המרחץ עם אביו, ר׳ יהושע אומר משום שיגלו ערוה זה עם זה דכתיב ויכסו ערות אביהם. (הלכות גדולות סי׳ נו.).
[קמב] 7וערות אביהם לא ראו. א״ר יהודה עכו״ם ערום אסור לקרות ק״ש כנגדו, מאי איריא עכו״ם אפילו ישראל נמי, ישראל פשיטא ליה דאסור, אלא עכו״ם אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם, אימא כחמור בעלמא הוא, קמ״ל דאינהו נמי איקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו. (ברכות כה: שבת קנ.).
1. במנח״י הגי׳ לפימלא. ומביא גרסאות שונות, וי״ג לשמלה, וכ״ה במדרש אגדה לפיכך זכה שם לטלית ויפת לשמלה. ובתנחומא נח סט״ו לק׳ מאמר קלח. לשם פרע לו שכרו מצות תכלת (תפילין) שהיה מכסה בה, וליפת נתן לו קבורה בא״י, ובתנ״י שם סכ״א כמו בב״ר הנ״ל ועיי״ש בהערות, ובפס״ז איתא לבני שם נתן הטלית, אלו ישראל שיתכסו בה תחת השמלה, ולשון ״תחת השמלה״ נראה פי׳ תחת השמלה שנתן ליפת כנ״ל. ובמדרש הגדול מביא מאמר ויקח שם ויפת את השמלה. רבי אלעזר בן פדת אומר בשכר שעשה שם שכיבד את אביו כו׳ זכו בניו שתינתן להם מצות ציצית שהיא הוד והדר בעולם הזה ולעולם הבא. ועי׳ ברב״ח מ״ש בסגנון אחר. ובפי׳ הריב״א מה שהקשה מסוטה יג. ולפנינו איתא שם לחוט של תכלת ולפי הנ״ל י״ל.
2. בתנחומא סי״ד לקמן מאמר קלח. שהש״ר ז. ט. מדרש אסתר א. יב. בגוליהון, במעילים שלהם.במוקסיהון, במכנסים שלהם, עי׳ מנח״י. ובתנ״י נח שם איתא וכן עתיד הקב״ה לפרוע מבניו של חם ולבזותם ע״י מלך אשור, שנאמר כן ינהג מלך אשור וגו׳ [ערום ויחף] [ישעיה כד], מהו ערום ויחף, שהיה מבזה אותן ומוליכן ערומים, ויפת שכיבד את אביו, מה פרע לו הקב״ה, כשיבא גוג הקב״ה מאפילו ומכסה עליו, שנאמר והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל ל״ט י״א), ומה פרע לו הקב״ה לשם, אלא בשעה שנכנסו בניו של אהרן להקריב נשרפו גופיהם, ולא נשרפו בגדיהם, למה שהם בניו של שם, הרי בצדיקים, ומנין ברשעים, בשעה שעלה סנחריב לירושלים וכל חיילותיו עמו, נשרפו גופיהן ולא נשרפו בגדיהן, למה שהן מבני בניו של שם, שנאמר בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם (בראשית י׳ כ״ב): וכ״ה בתנחומא שם וענין זה שבסנחריב נשרפו גופם מבפנים והניח בגדיהן מבחוץ, מבואר בתנ״י צו ס״ג, שמו״ר סי״ח ועי׳ רב״ח שמיני י. וברש״י ישעי׳ י. טז. בשם מדרש אגדה, ועי׳ מדרש אגדה כאן מביא דבר זה, וכ״ה בפס״ז, ובילק״ש ח״ב רמז שעט, גורס גם בב״ר רה״א במוקסיהון וכתיב ותחת כבודו יקוד ולא כבודו ממש. ועי׳ רש״י שבת קיג: ובהערות לפס״ז כאן.
3. לעיל מאמר קלו. קלז. בהערות לתנ״י נח אכ״א הביא דבדפוס מנטובא תיבת תפלין באותיות רש״י וכנראה שהוא הוספה מאוחרת מאת המדפיס והיפ״ת גורס מצות פתילין בטליתו שהיה מכסה בה.
4. מקודם לזה איתא עד עכשיו יש להן שתי מלכיות שעבדו אותן, עול מלכות יון ועול מלכות אדום. וע״ז שואל ומה זכות היה ביון.
5. בילק״ש רמז סא. הגי׳ ערות נח. ומ״ש והגיד ״לאחיו״. ברד״ל מגיה דצ״ל ״לאביו״ ועי׳ בפירש״י כאן, וז״ש וירא חם אבי כנען הזכיר כנען לומר שהוא היה סבת ראיית אביו חם. ומכאן מבואר דכנען הוא שסרסו לכן אררו, ועי׳ לקמן מאמר קמה. קמח. (בשוק, כלשנא דקרא בחוץ ות״א בשוקא עי׳ פי׳ הרמב״ן). והרמב״ן כ׳ על האע״ז שמפרש הכתוב בנו הקטן הכוונה לחם, שעזב הר״א דרכו והחל ״לנבא שקרים״ והדבר פלא כי מבואר כן בפדר״א הנ״ל. עי״ש ברד״ל, ועי׳ לפנינו מאמר קמט. בשם רבעה״ת, ובפי׳ התוס׳ בהד״ז כ׳ ג״כ דכנען ראה והגיד לאביו עי״ש. ובפי׳ הרא״ש עה״ת מביא מדרש זה בסגנון אחר, וה״ר אהרן ראה במדרש שחם ראה וספר לאחיו כו׳ ושמע כנען ורבעו הה״ד וידע את אשר עשה לו בנו הקטן קטנו של חם דבני בנים הרי הם כבנים (וכ״ה לק׳ מאמר קמה.) ועוד אמרינן בפרקי דר״א מה ראה נח לקלל בנו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו אם בן יכבד אב הרי אב, ואם לאו יהיה עבד אדוניו ע״כ מדברי הרמב״ן ז״ל. ולפנינו ליתא לא בפרדר״א ולא ברמב״ן ועי׳ בפי׳ התוס׳ בהד״ז שם. וכן מבואר בחזקוני שם וכ׳ שם עוד דכנען היה הורתו בתיבה ונולד ביציאתו מן התבה. (ועי׳ לעיל פ״ח מאמר עא.) ומה״ט כתיב וחם הוא אבי כנען, וכנען הוא לשון נכנע כעבד שנכנע לרבו.
6. מקורו לא ידוע, עי׳ פסחים נא. מס׳ שמחות פי״ב, ולק׳ מאמר קמב. קנה. ומאמר זה נשמט ממני והכנסתיו בעת שהיה הגליון כבר תחת מכבש הדפוס וראה מ״ש ע״ז בהשמטות ומלואים.
7. בש״ס כת״י מובא בדקדוקי סופרים ברכות שם גורס קמ״ל ״דערוה כתיב בהו״ וכ״ה הגירסא בבית נתן מש״ס כת״י מצרים דערוה כתיב בהו שנאמר וערות אביהם לא ראו, ובפסקי רי״ד. ובבה״ג ברכות פ״ג לא מיבעי ישראל דאדם נינהו ואיכא ערוה ואסור, אבל גוים דכתיב בשר חמורים בשרם אימא בהמה נינהו ושרי קמ״ל דפרט הכתוב ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו, והנה בשינוי קל זה נ״ל ליישב קושיא גדולה שנתקשה בגמ׳ כאן בס׳ כלי חמדה פ׳ נח מגמ׳ שבת קנ. דשם אמר ר״י דמקרא לא יראה בך ערות דבר מרבינן דאסור לקרות ק״ש נגד עכו״ם ערום דסד״א דבשר חמורים בשרם, ופריך שם ואימא ה״נ אמר קרא ערות אביהם לא ראו. וכ׳ בפי׳ רבנו חננאל שם ומפרקינן האי קרא מיבעי ליה לאסור אפי׳ ערותו של נכרי דאשכחן דאקרי ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו (ורש״י לא פי׳ כן עי״ש) ולפ״ז הקשה דבגמ׳ כאן מבואר דמקרא זה ילפינן דערות עכו״ם הוי בכלל ערוה והוי כמו ערות ישראל, א״כ ל״ל לרבוי מקרא לא יהי׳ בך ערות דבר ונימא שפיר דאיצטריך דבר למעוטי דהרהור מותר. עוד מביא קושיא מס׳ בית האוצר דמה מביא ראיה מקרא וערות אביהם, לפמ״ש התוס׳ דקודם מ״ת הוי בכלל אדם, א״כ שפיר י״ל ממ״ת ואילך אינם בגדר ערוה. ויש להעיר בקושיא זו בסגנון אחר דמאי ראיה מקרא דנח, הא רי״א רק ״עכו״ם״ ערום דהוה סד״א דבשר חמורים בשרם, אבל בנח דהיה איש צדיק תמים (ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קכב. דהיה נביא) ובוודאי לא שייך לומר ע״ז בשר חמורים בשרם, ומאי ראיה מכאן לעכו״ם ממש. וע״פ גירסא הנ״ל מיושב שפיר קושיות אלו, דהגמ׳ לא למדה מפסוק זה דאינהו, היינו ערות עכו״ם איקרו ערוה, מטעם קושיא הב׳ דאין ראיה מנח על עכו״ם ממש, רק דזה מרבינן מקרא ערות דבר כמבואר בגמ׳ שבת שם. והא דפריך בשבת אה״נ ומתרץ אמר קרא ערות אביהם לא ראו. נ״ל דיש בזה כוונה אחרת שלא עמדו ע״ז המפרשים, והוא דהגמ׳ דייקא מה זה שהדגישה התורה וערות אביהם לא ראו, וכי יש בזה איסור דאורייתא, הלא החטא של חם שראה וספר היה מצד כיבוד אב עי׳ לעיל מאמר קמ. א״כ המה שהלכו לכסות ערות אביהם וקיימו מצות כבוד אב מאי משמיענו התורה רבותא שלא ראו וכי היה עוברים איסור בראייה. הלא מבואר בגמ׳ פסחים נא. עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו וכו׳ ור״י מתיר באביו משום כבוד אביו, ות״ק דאוסר פירש״י משום הרהור. עי׳ לקמן מאמר קנה. ועם רבו אסור משום כבוד רבו עי״ש, ודוחק לומר דרק כאן שנתגלה ע״י ששתה ונשכר זה הוי בכלל בזיון והוי בכלל כיבוד אב שלא לראות אותו במצב כזה עי׳ לעיל מאמר קלב. לכן נראה דלמדו חז״ל מלשון זה שאמרה התורה וערות אביהם ״לא ראו״ דאפילו בב״נ עצמם קודם מ״ת היה זה בכלל בזיון לראות הערוה, ומשה״כ לא יתכן לומר בישראל שיצאו מקדושה קלה לקדושה חמורה שיהי׳ מותר לו להתפלל נגד ערות עכו״ם משום דנימא בשר חמורים בשרם, ושפיר מרבינן מקרא ערות דבר, דקרא זה דערות אביהם הוי רק גילוי מלתא דהי׳ אצלם זה בכלל ערוה ואיסור להסתכל בזה, אפי׳ שלא בשעת תפלה, ועפ״ז נ״ש מה שלא הביא מקרא דכתיב מקודם ויראו ערות אביהם, וירא חם את ערות אביו, משום דעיקר הגילוי מילתא הוא מדכתיב וערות אביהם ״לא ראו״. ובילק״ש רמז סא. כגי׳ הדפוס בקצת שנוי.
וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיאוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזַלוּ מַחְזְרִין וְכַסִּיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ.
Shem and Yefet took a cloak, placed it on their shoulders, and walked backwards, covering the nakedness of their father. They faced away from him, and did not see the nakedness of their father.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ
וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיאוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזַלוּ מַחְזְרִין וְכַסִּיאוּ יָת עַרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מַחְזְרִין וְעַרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ
א. ״וילכו אֲחֹרַנִּית״ – ״וַאֲזַלוּ מַחְזְרִין״, סובבו פניהם כנגד עורפם, השווה: ״יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ״ (בראשית מט ח) ״יְהוֹן מַחְזְרֵי קְדָל קֳדָמָךְ״.⁠1
כסה – כסי, חפי
ב. מדוע כאן תרגם ״וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם״ – ״וְכַסִּיאוּ״ לעומת ״וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים״ (שמות יד כח) ״וַחֲפוֹ״? לדעת ״באורי אונקלוס״ פועל ״כסי״ הארמי בא בהוראת הִסְתִּיר, הֶעֱלִים, אבל ״חפה״ מורה ״שהחומר הַמְכַסֶּה מסבב את הדבר המכוסה מכל הצדדים כפי צורתו ותבניתו״, כמוכח מלשון צִיפּוּי שגם הוא מתורגם בפועל ״חפה״ כגון, ״וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ״ (שמות כה יא) ״וְתִחְפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי מִגָּיו וּמִבַּרָא תִּחְפֵינֵיהּ״. לכן גם במי ים סוף תרגם ״וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב״ – ״וַחֲפוֹ״, כי המשותף לארון המצופה זהב ולרכב והפרשים המכוסים מים מכל צד, שתבניתם ניכרה לעין גם לאחר מכן ובכגון זה מתורגם בלשון חיפוי.⁠2 וכן תרגם ״וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו״ (ויקרא יג יב) ״וְתִחְפֵּי סְגִירוּתָא״, כי אברי הגוף מובלטים גם כשהם מכוסים בצרעת. כיוצא בזה ״וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה׳ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן״ (שמות כד טז) ״וַחֲפַהִי עֲנָנָא״, ״הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב״ (שמות כט יג) ״דְּחָפֵי יָת גַּוָּא״ שגם בהם לשון חיפוי מביע את הכיסוי מכל עבר אבל לא את הסתרת הדבר.
כנגד זאת בשם ויפת שכיסו את אביהם להסתרת ערוָתו תרגם וְכַסִּיאוּ [ולא: וַחֲפוֹ] כי העיקר היא הַעֲלָמַת גנותו: ״היו זריזים לכבוד אביהם לכסות ערותו ועוד עשו בענין שלא יראוה כלל״ (רד״ק). כיוצא בזה תרגם ״וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס״ (בראשית כד סה) ״וְאִתְכַּסִּיאַת״ כי כוונתה להסתרת תוי הפנים ולטשטוש חיטובם ובזה מתורגם בלשון כיסוי.⁠3
1. ״נפש הגר״. וב״אוהב גר״ ציין לכמה דפוסים ישנים שגרסו ״וַאֲזַלוּ מְאַחְזְרִין״.
2. מטעם זה לא נאמר ״חפה״ בחומרים מוצקים אלא דווקא בנוזלים כגון זהב מותך, מים וכדומה (יא״ר).
3. ובדומה הבחין גם יא״ר כאן ו״עוטה אור״ עמ׳ 54. וראה ״מתורגמן״, ערך כסה: ״רוב לִשנא כִּסוּי מתורגם בלשון חופאה וכתיבין בשרש חפה. ואשר הם מתורגמים בלשון כסוי הם אותם שאינם לשון כסוי ממש אלא לשון הַעֲלָמָה. כי כן רוב לשנא הַעֲלָמָה מתורגם בלשון כסוי כמו לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם (מלכים א י ג) לָא הֲוָה מִדָּעַם דְּמִתְכַּסֵי [בנוסחנו: דְּאִתְכַּסַא]. ומזה נקרא השמלה בלשון כְּסוּת״. ויא״ר ציין לפסוקים ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״ (ויקרא יז יג) ״וִיכַסֵּינֵיהּ בְּעַפְרָא״, ״וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ״ (במדבר ד ח) ״וִיכַסּוֹן יָתֵיהּ בְּחוּפָאָה״.
ונסב שם ויפת ית אסטליתה ושווןא על כתף תריהון והוון מהלכין לבתרהוןב וכסון ית עריתה דאבוהון ואפיהון הפיכוג לבתרהוןד ועריתה דאבוהון לא חמון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבתרהון״) גם נוסח חילופי: ״מן בתר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הפיכו״) גם נוסח חילופי: ״אפ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הפיכו לבתרהון״) גם נוסח חילופי: ״הפיכן מן בתר״.
ונסב שם ויפת ית אס⁠(כ)⁠טלא ושויו על כתף תרוויהון ואזלו מאחזריין וכסיו ית ערייתא דאבוהון ואפיהום מאחזרין וערייתא דאבוהון לא חמון.
And Shem and Japhet took a mantle, and bare it upon the shoulders of each, and went backward, and covered the nakedness of their father; and their faces were turned back, and the nakedness of their father they did not behold.
[ו] וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֵׁם הִתְחִיל בַּמִּצְוָה תְּחִלָּה וּבָא יֶפֶת וְנִשְׁמַע לוֹ, לְפִיכָךְ זָכָה שֵׁם לְטַלִּית, וְיֶפֶת לְפִיוָולָא.
וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּתְנוּ יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם וְהָיוּ מְהַלְּכִין לַאֲחוֹרֵיהֶם, וְנָהֲגוּ בוֹ כָּבוֹד כְּמוֹרָא הָאָב עַל הַבֵּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשֵׁם אַתָּה כִסִּיתָ עֶרְוָתָא דַּאֲבוּךְ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ: בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן (דניאל ג׳:כ״א). רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּגֻלֵּיהוֹן, רַבִּי הוּנָא אָמַר בְּמוֹקְסֵיהוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֶפֶת, אַתָּה כִסִּיתָ עֶרְוַת אָבִיךָ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ: בַּיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג (יחזקאל ל״ט:י״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחָם, אַתָּה בִּזִּיתָ עֶרְוַת אָבִיךָ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ: כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפֵי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם (ישעיהו כ׳:ד׳).
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת – וַיִּקְחוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וַיִּקַּח. מְלַמֵּד, שֶׁשֵּׁם נִתְחַזֵּק תְּחִלָּה בַּמִּצְוֹת.
וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית – שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לַאֲחוֹרֵיהֶן.
וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם – שֶׁהָיָה בִיאָתָן כְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָן. מַה פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְשֵׁם פָּרַע לוֹ שְׂכָרוֹ מִצְוַת תְּכֵלֶת, תְּפִלִּין, שֶׁהָיָה מְכַסֶּה בָּהּ, וּלְיֶפֶת, נָתַן לוֹ קְבוּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
And Shem and Japheth took a garment (Gen. 9:23). Since the singular, “he took,” is written in this verse and not the plural, “they took,” we may deduce that Shem was the first to perform the righteous deed (covering his father). They went backward (ibid.) implies that they walked backwards as they approached Noah. And they covered the nakedness of their father (ibid.) indicates that they went toward him with their faces turned away.⁠1 How did the Holy One, blessed be He, reward them? He rewarded Shem with the commandment to wear the purple strings upon the tallit since he had covered him with a tallit, and He granted Japheth the privilege of burial in the land of Israel.⁠2
1. Turning their backs to their father would have been an act of disrespect.
2. According to some sources, Shem received a tallit and Japheth was given a cloak fastened with buckles, as a sigh of his importance. See Bereshit Rabbah 36:6, Buber Tanhuma, Noah 21.
ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט׳:כ״ג), אמר ר׳ יוחנן ויקחו לא נאמר אלא ויקח, שם נתחזק תחילה [במצוה] ואחר כך יפת, לפיכך ויקח שם ויפת.
וילכו אחורנית (בראשית ט׳:כ״ג). שהיו מהלכין לאחוריהן שהיתה ביאתן כדרך הליכתן, וערות אביהם לא ראו (שם שם), נתן להם שכרן טלית לשם, וליפת פיוולא.
ויקח שם ויפת1לפיכך זכה שם לטלית ויפת לשמלה, ולכך נדב ואביהוא לא נשרפו בגדיהם, 2וסנחריב שהיה מבני בניו של יפת,⁠א כשנכנס המלאך לשרפם לא שרף בגדיהם, שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש (ישעי י׳:ט״ז), ואין כבודו אלא בגדיו, שהם מכבדים אותו, ושמלה מגוללה בדמים (שם ט׳:ד׳), גוג שהוא מבני עשוב של יפת נותן לו קבורה בארץ ישראל, אבל מצרים שהוא מבני חם, נאמר בהם וחשופי שת ערות מצרים (שם כ׳:ד׳), לפי שראה ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ והיה מלעיג על אביו.
1. לפיכך זכה שם לטלית ויפת לשמלה. בב״ר פל״ו אות ו׳ לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפיוולא. ועיי׳ ערוך ערך אפליון וערך פלוני שפי׳ בל״י ורומי מעיל ומעטה.
2. וסנחריב שהיה מבני בניו של יפת. תנחומא הנדפס מכבר נח סוף אות ט״ו, ועיין רש״י עה״ת ט׳ כ״ג, ובלקח טוב ובהערה מ״א ושם הארכתי.
א. כן במהדורת בובר וכן בלקח טוב. אך אולי צ״ל: ״שם״, וכן במדרש תנחומא (בובר) פרשת נח.
ב. כן במהדורת בובר, אך כנראה צ״ל: ״בניו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

פאכ׳ד שם ויפת ת׳ובא ג׳עלאה עלי מנכביהמא ומצ׳יא מסתדברין פגטיא סואה אביהמא ווג׳וההמאא מסתדברה וסואה אביהמא לם יריא.
א. ווג׳וההמא] א3 ווג׳והמא א וג׳וההמא ב
ולקחו שם ויפת בגד, שמו אותו על כתפיהם והלכו אחורנית, וכיסו את ערוות אביהם ופניהם אחורה וערוות אביהם לא ראו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ויקח שם ויפת – אין כתיב ויקחו אלא ויקח, למד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית. ויפת זכה לינתן קבורה לבניו, שנאמר: אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל ל״ט:י״א). וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו: ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף וחשופי שת (ישעיהו כ׳:ד׳).
ופניהם אחורנית – למה נאמר פעם שניה? ללמדךא שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם ולכסותו, הפכו פניהם אחורנית.
א. כך בכ״י פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ופריס 155: ללמד. בכ״י ויימר 651: ״מלמד״.
ויקח שם ויפת AND SHEM AND JAPHET TOOK – (literally, "And Shem took and Japheth") It is not written here ויקחו "And they took", but ויקח "And he took", in order to teach regarding Shem that he devoted himself to this duty with more eagerness than Japheth. Therefore have Shem's sons received the privilege of wearing the cloak that has fringes, and the sons of Japhet were privileged to receive honorable burial, as it is said, "I will give unto Gog (a descendant of Japheth) a place fit for burial [in Israel]" (Yechezkel 39:11). But as for Ham who despised his father – of his descendants it is said "So shall the king of Assyria lead away the captives of Egypt, and the exiles of Ethiopia (these were peopled by the children of Ham) young and old, naked and barefoot and with buttocks uncovered etc.⁠" (Yeshayahu 20:4) (Bereshit Rabbah 36:6 and Tanchuma 1:2:15).
ופניהם אחורנית AND THEIR FACES WERE BACKWARD – Why is it written a second time (that they turned themselves backward)? It is to tell us that when they came near to him and it was necessary for them to turn round in order to cover him they kept their faces turned away (Bereshit Rabbah 36:6).
ויקח שם ויפת את השמלה1מלמד ששם היה העיקר הלקיחה.
וישימו על שכם שניהם – שוים היו בכיסוי.
אחורנית – אחורנית. שני פעמים. 2אחד בהליכה. ואחד בחזרה. ששמו ידיהם על פניהם. וכשם שבהליכה לא ראו ערות אביהם. כך בחזרה לא ראו. נתן להם הקב״ה שכרם. 3לבני שם נתן הטלית. אלו ישראל שיתכסו בה תחת השמלה. 4ולבני יפת בזמן שעלה חיל סנחרב על ירושלים. כתוב ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור 5מאה ושמנים וחמשה אלף (מלכים ב י״ט:ל״ה). וכתיב ותחת כבודו יקד כיקוד אש (ישעיה י׳:ט״ז). 6מלמד שגופן נשרפו ובגדיהם קיימין. כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותא. כיוצא בו שלם לבני שם. אלו בני אהרן. דכתיב וישאום בכתנותם (ויקרא י׳:ה׳). 7שלא נשרפו בגדיהן. 8שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה אפילו לכמה דורות. 9אבל לבני חם תחת שלא כסה חם את ערות אביו 10כתיב כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים (ישעיה כ׳:ד׳).
1. מלמד ששם היה עיקר הלקיחה. תנחומא נח וב״ר פל״ו וילקוט רמז ס״א. א״ר יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו ע״כ. כי יפת הוא הגדול והיה לו להקדימו. אלא דשם היה העיקר בזה שהוא לקח ואח״כ שמע לו יפת.
2. אחד בהליכה. ב״ר פל״ו. ותנחומא נח. וילקוט רמז ס״א. וכן כתב רש״י עה״ת למה נאמר פעם שניה מלמד כשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחורנית.
3. לבני שם נתן הטלית. ב״ר שם וילקוט שם. ותנחומא נח. ובתנחומא לשם פרע לו שכרו מצות תכלת תפלין שהיה מכסה בה. צ״ל מצות פתילין בטליתו שהיה מכסה בה. וכן הגיה בעל יפ״ת.
4. ולבני יפת בזמן שעלה חיל סנחרב. וכ״ה בכ״י פלארענץ. חסרון הניכר יש כאן כי מה לסנחרב לבני יפת. רק ברור שצ״ל ולבני יפת נתן קבורה בארץ ישראל. שנאמר ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל גי העוברים קדמת הים וחוסמת היא את העוברים וקברו שם את גוג ואת כל המונה וקראו גיא המון גוג (יחזקאל ל״ט י״א) ע״כ. וגוג ומגוג מזרע יפת. וכ״ה בב״ר שם ותנחומא נח. וכן מובא ברש״י עה״ת. ואח״כ צ״ל מדרש אחר לבני שם מה פרע בזמן שעלה חיל סנחרב. והוא מתנחומא נח ולשם מה פרע כו׳ כשעלה סנחריב מירושלים וחיילותיו. נשרפו גופן ולא בגדיהם. למה על שהיה מבני בניו של שם בן נח. שנא׳ בני שם עילם ואשור וארפכשד וגו׳. ובתנחומא שם חסר ראיה מהכתוב ויצא מלאך ה׳. גם הסיום שהביא רבינו. וכתוב ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. ושם בפי׳ עץ יוסף כתב וז״ל ולא בגדיהם דייק מדכתיב. ותחת כבודו יקד יקוד. וכבוד היינו מלבוש כי הא דר״י קרי למאניה מכבדותא. והוא מרש״י שבת קי״ג ע״ב ד״ה ה״ג. והעלים את המקור. ועי׳ ילקוט יחזקאל רמז שע״ט הביא בשם ב״ר פל״ו רב הונא אמר במוקסיהון וכתיב ותחת כבודו יקד יקוד ולא כבודו ממש. וכן בני אהרן וישאום בכתנותם. והסיום הזה ״וכתיב כו׳⁠ ⁠⁠״ ליתא במדרש.
5. מאה ושמונים. בקרא מאה שמונים.
6. מלמד שגופן כו׳ כי הא דר״י. שבת קי״ג ע״ב וע״ש ברש״י.
7. שלא נשרפו בגדיהם. עי׳ בתנחומא שם. ולשם מה פרע כשנכנסו בני אהרן להקריב ותצא אש מלפני ה׳ ולא היו בגדיהם שרופים. אלא שרופי הנשמה ולא הגוף על שהיו מבני בניו של שם. ועי׳ שבת שם.
8. שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. פסחים קי״ח ע״א.
9. אבל לבני חם. ב״ר פל״ו. ילקוט שם. ותנחומא נח. ורש״י עה״ת.
10. כתוב כן ינהג וגו׳ מצרים ואת גלות כוש. והם מבני חם. כמ״ש ובני חם כוש ומצרים.
על שכם שניהם – כל אחד שם מקצת השמלה על שכמו. ומלת שכם לא תתחבר – [הטעם: שכמים שכמות.]⁠א
אחרנית – הפך הלוך האדם, כי כל תנועתו לפנים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
UPON BOTH THEIR SHOULDERS. Each one placed an edge of the blanket on his shoulders. Shekhem (shoulders) does not come in the plural.⁠1
BACKWARD. Opposite of the normal way of walking, which is to go forward.
1. The word for shoulder is shekhem. The plural in the construct would be shikhme. The Bible employs the singular (shekhem) because the word does not appear in the plural.
את השמלה – הידועה.
על שכם – כל אחד.
ופניהם אחורנית – כאשר כסוהו.
אחורנית – לפי דעתי: שם, לא תואר. או אם הוא תואר, יהיה שם להליכה, כמו: קדורנית (מלאכי ג׳:י״ד).
ויקח שם ויפת – אף על פי שיפת גדול, שם נזדהר במצוה יותר מכולם, ולכך נתברך יותר מכולם.
ויקח שם ויפת – AND SHEM AND YEFET TOOK – Even though Yefet was the oldest, Shem was the most scrupulous of all of them about the mitzvah [to honor his father], and therefore he was blessed the most of all of them.
ויקח שם ויפת – כמו: ויבא משה ואהרן (שמות ז׳:י׳), היו זריזים לכבוד אביהם לכסות ערותו, ועוד עשו בענין שלא יראוה כלל.
ויקח שם ויפת, this formulation is similar to ויבא משה ואהרון in Exodus 6,10, where it describes the promptness and dedication of Moses and Aaron. Here two of the brothers not only covered their father’s private parts, but made sure that he was completely covered.
ויקח שםא ויפת – פר״ש: לכך זכו בניו של שם לטלית של ציצית. חז״ק: הא אמרינן בעלמא בזכות שאמר אברהם: אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג), זכו בניו לחוטין של ציצית.⁠1
1. בדומה במנחת יהודה בשם ר״ת מאורלינס.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 נוספה בטעות מלת: ״וחם״.
ויקח שם ויפת, "Shem and Yephet took the bedcloth, etc;⁠" according to Rashi, Shem's initiative in this instance resulted in the Jewish people, a nation descended from him, being rewarded with the commandment to wear fringes, ציציות on four cornered garments. (Numbers 15,37) According to the statement in the Talmud Sotah 17, the origin of that commandment had been when Avraham refused to accept as much as a thread or shoelace from the loot of the war against Kedorloomer, (Genesis 15,23) this refers to the specific kind of "threads" used in the tzitzit.
ויקח שם ויפת – פר״ש (ד״ה ויקח שם ויפת) בזכות שנתאמץ שם במצוה זכו בניו לטלית של ציצית. ותימ׳ והא אמ׳ לקמן (סוטה יז.) בזכות מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד:כג) גבי אברהם זכו בניו לתפלין וציצית. וי״ל דודאי בזכות השמלה זכו בני שם לציצית. ואיני יודע אי זה מבניו יפול המצוה. וכשבא אברהם וזכה בה מחוט עד שרוך נעל. ה״ר יעקב.
ויקח שם ויפת – פירש״י בזכות שנתאמץ שם במצוה יותר מיפת כלשון ויקח לשון יחיד זכו בניו לטלית של ציצית וקשה הלא לקמן פירש״י באברהם שבזכות מחוט ועד שרוך זכו לציצית, וכן איתא בגמ׳ וי״ל דכאן בזכות שמלה זכו בניו של שם לציצית אבל אין ידוע איזה מבניו יזכה עד שבא אברהם וזכו בהם ממצות מחוט, ר״י.
ויקח שם ויפת – פרש״י לפי שנתאמץ שם במצוה זכו בניו לטלית של ציצית. וק׳ לר״ת מאורלינס דאמרינן במסכת סוטה בזכות שאמ׳ אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לציצית. ותירץ הר״ר אליקים דמה שפירש״י לטלית ציצית אינו רוצה לומ׳ למצות ציצית אלא ר״ל לבגד נאה מציצית כלומ׳ מפתיל נאה. ותדע מדקאמ׳ רש״י לטלית ציצית ולא אמ׳ לציצית כדקאמ׳ התם וראיה מב״ר דקאמר התם אמר הקב״ה לשם אתה כסית ערות אביך חייך אני פורע לך שנ׳ בדין גובריא אלין כפיתו בסרבליהון וגו׳ עכ״ל. ולא הזכיר ציצית כלל. וי״מ דמה שפי׳ רש״י זכו לטלית ציצית ר״ל זכו אחד מבניו ועדיין לא נודע לאיזה מבניו ובזכות שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לציצית יותר משאר בניו של שם.
ויקח שם ויפת את השמלה וכו׳ – ומשו״ה זכו בניו של שם למצות ציצית ובניו של יפת לקבורה משום שכיסה אביו כדכתיב אתן אל גוג מקום קבר. ובניו של חם גלו למצרים ערומים ויחפים דכתיב כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף וחשופי שת לפי שראה חם אביהם ערות נח אביו.
ויקח שם ויפת – פירש״י בשביל שנתאמץ במצוה זכו בניו לטלית של מצוה. ולקמן בפ׳ לך לך פי׳ על פסוק אם מחוט ועד שרוך נעל שבזכות זה זכו בניו לתפילין וציצית. ויש לתרץ בודאי שם זכה לבניו ציצית בשביל השמלה ואינו יודע לאיזה מבניו תהיה וכשבא אברהם זכה בה לבניו בזכות אם מחוט ועד שרוך נעל:
ויקח שם ויפת את השמלה, "Shem and Yaphet took the garment, etc.⁠" According to Rashi the positive commandment of the tallit is a compensation for the Jewish people for what their forefather Shem [the Torah wrote ויקח, "he took,⁠" not ויקחו, "they took" Rashi] had done with that simlah, when he used it to cover his father's nudity. Rashi picks up this thread when he explains that as a compensation for Avraham refusing the king of Sodom's offer to keep the spoils of war, his descendants were rewarded with both the phylacteries and the commandment of fringes, tzitziyot. (Genesis 14,23) In other words, although it was clear that Shem had acquired the merit of the commandment of tallit, it was not clear to which of his children this commandment would be bestowed until Avraham refused to be enriched by the King of Sodom.
ויקח שם ויפת – פר״ש בזכות שנתאמץ שם בנו למצוה זכו בניו לטלית של ציצית. ותימה דלקמן (כ״א, סוטה י״א א׳) אמר בזכות שאמר מחוט ועד שרוך נעל, גבי אברהם אבינו זכו בניו לתפילין ולציצית, וי״ל דודאי בזכות השלמה זכו בניו לציצית, ואיני יודע איזה מבניו יטול המצוה, וכשבא אברהם ואמר מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו.
אויקץ נח – מתוך שקלקלו ברביעי שהרי היו לו ג׳ בנים, וכשסרסו קלקלו מלהוליד. [קללו] ברביעי דכנען רביעי לחם היה דכתי׳ ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. וזה הוא שיסד הפייט בקרובה המיוחדת לעצרת מנעו מלהוליד ברביעי וזה קללו ברביעי. וטעמא כדפ׳ דלטייה בהדייא כלומר אחד משאר בניו, הא והא הואי... וסרסו, שלא גרם לו שסרח אלא יין.
א. ביאור זה מופיע בגיליון כ״י ששון.
והם — לצניעותם ולכבוד אביהם — הפכו פניהם אחורנית ולקחו השמלה וכיסו את ערות אביהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

אין כתיב ויקחו אלא ויקח. בבראשית רבה אמר ר׳ יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו פי׳ מדלא כתיב ויקחו אבל גבי ותדבר מרים ואהרן פירש היא פתחה בדבר תחלה לפיכך הקדימה הכתוב תחלה ולא מדכתיב ותדבר ולא וידברו משום דעדיפא מיניה דיותר יש לדרוש מדהקדים מרים לאהרן ממה שיש לדרוש מדכתיב ותדבר ולא וידברו וגבי ויושב את משה ואת אהרן פירש הושבו על ידי שליח ולא חשש לדרוש ויושבו אין כתיב כאן אלא ויושב מפני שההשבה לא היתה רק למשה שהוא העיקר:
לכך זכו בניו לטלית של ציצית. מדה כנגד מדה הוא כסה את ערות אביו והשם כסהו בטלית של ציצית וכן יפת מפני שכסה גם הוא זכו בניו לכסוי גופם לקבורה בימי גוג ומגוג וחם שלא חשש לגלוי ערות אביו והניח ערותו ערומה נפרעו בניו בימי מלך אשור שנשבו חשופי שת שפירושו גלויי הערוה כל זה בב״ר וההיא דסוטה פ׳ היה מביא ומייתי לה בשילהי כסוי הדם דאמר רבא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין דמשמע דמצות ציצית לא זכו בה אלא מדבור החוט ולא משום כסויו של שם יש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד דמשום כסויו של שם זכו ישראל לטלית של ציצית לבן ומשום דיבורו של אברהם זכו ישראל לחוט של תכלת דהכי משמע ממילתיה דרבא דקאמר זכו בניו לחוטין של תכלת ולבן ותכלת הם שני צוויים אע״פ ששתיהן מצוה אחת ואע״ג דמדיבור מחוט אין לזכות אלא בחוטי ציצית מדה כנגד מדה ולא לצבעם של תכלת מ״מ כיון דמדיבור מחוט זכו לחוט אין חוט של מצוה אלא חוט של תכלת שכורכו על הלבן דכה״ג גבי טלית שזכו בה משום כסויו של שם אמרו שהוא טלית של מצוה ולא טלית סתם וליכא למימר שבחוטי לבן קמיירי שגם הם מצוה כחוטי התכלת מפני שחוטי הלבן כבר נכללו בטלית של ציצית שזכו בו מפני כסויו של שם:
למה נאמר פעם שניה. אבל בב״ר אמרו ממשמע שנאמר וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו ומה תלמוד לומר וערות אביהם לא ראו מלמד שנתנו ידיהם על פניהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן ורש״י ז״ל שינה בזה מפני שאין הפרש בין שתהיה הקושיא ממה שכתב ופניהם אחורנית שלא היה צריך לו שכבר כתב וילכו אחורנית וההולך אחורנית פניו אחורנית ובין שתהיה הקושיא מן וערות אביהם לא ראו שלא היה צריך לו שהוא מובן מוילכו אחורנית שההולך אחורנית אינו רואה מה שאחריו רק שפירש כן כדי להרויח בזה שהפכו פניהם אחורנית פעם שנית כשקרבו אצלו והוצרכו להפך עצמם לכסותו שזהו קרוב לפשוטו של מקרא אבל מהקושיא של וערות אביהם לא ראו של ב״ר אי אפשר לתרץ אלא שנתנו ידיהם על פניהם אפילו בהיות פניהם אחורנית כדי לנהוג כבוד לאביהם כמורא האב על הבן ואין זה קרוב לפשוטו של מקרא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כג-כד) וכאשר הגיע׳ השמוע׳ לשם ויפת עשו מה שראוי לעשות לכבוד אביהם לכסות ערותו. ולפי ששם התעורר לזה תחלה ויפת נמשך אחריו לכן אמר ויקח לשון יחיד. הנה התבאר למה קלל נח את כנען שהוא אם לפי שהוא גלה את ערותו ואם לפי שהוא פרסם פחיתותו וגנותו בחוץ כמצחק ולכן לא קלל את חם לפי שהיה חטאו בלבד בשב ועל תעשה והותר׳ השאל׳ הב׳ והתבאר גם כן למה אמר ויקח שם ויפת ולא ויקחו שניהם שהוא לפי שויגד לשני אחיו בחוץ רומז לאחיו של כנען לא לאחיו של שם.
ואמנם אמרו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ענינו בנו של חם הקטן או ענינו שיחסו לבני נח לפי שבני בנים הרי הם כבנים.
ופניהם אחרנית – גם בפועל הכסוי, שהיה קצת הכרח לפנות אליו, לא פנו שלא לראות ויהיה נוסף עליהם עצבון.
ופניהם אחורנית, even when only covering their father they walked with their faces averting their eyes from him. It would have caused them additional grief to behold their father in such a state.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] ויקח שם ויפת את השמלה וישימו
[1] סנהדרין שם (סנהדרין ע.-:)
[ב] וערות אביהם לא ראו
[1] ברכות פרק שלישי דף כה ע״ב (ברכות כה:)
[2] שבת פרק עשרים ושלושה דף קנ ע״א (שבת קנ.)
לכך זכו וכו׳. בב״ר (לו, ו). פירוש לפי שאלו שני אחים היו נוהגים כבוד לכסות את אביהם, לפיכך זכו לכבוד, זה – לקבור את הגוף שלא יהיה מוטל בבזיון, וזה – לטלית של ציצית, דטלית הוא כבוד לגוף, וכדר׳ יוחנן דקרא למאני – מכבדותי (שבת דף קיג.). ובודאי כבוד ציצית שהיא מצוה – הוא יותר מקבורה, ומפני ששם נתאמץ במצוה יותר – זכה לכבוד הזה, שיהיו מלבושיו – שהוא כבוד האדם כאשר הוא עם נשמתו – דרך כבוד, מה שאין כך ביפת, שלא זכה לכבוד רק הגוף בלבד, וגם לא זכה לדבר מצוה:
והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין ריש פט.) דבשביל שאמר אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ (להלן יד, כג) זכו בניו לטלית של ציצית (קושית הרא״ם), ויש לומר דזכות שניהם גרם מצוה זאת שהיא טלית של ציצית, דאם לא היה זכותו של שם, אף על גב שאמר אברהם ״מחוט ועד שרוך״ – בשביל זה אין סברא שיהיה בבגדיהם ציצית, דמה ענין ״מחוט ועד שרוך״ לבגד, שהחוט אינו בבגד, ולפיכך צריך לזכותו של שם שזכו לטלית של מצוה, ומכל מקום צריך גם כן זכות אברהם, דלמה יזכו לציצית, דאין ענין זכות של שם שיזכו למצות ציצית, והשתא על ידי שם זכו שיהיה מצוה בטלית שלהם, ואברהם שאמר ״מחוט ועד שרוך״ על ידו זכו לציצית, ולפיכך שניהם גרמו מצות ציצית בטלית, ופשוט הוא:
וחם שבזה וכו׳. דע כי יש דבר נפלא במדרש (ב״ר לו, ו), כי התולדות נמשכים אחר היסודות – כמו שהאילן-ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו, והוא אשר הכתוב אומר (ראו ישעיהו כ, ד), ״כך ינהג שבי מצרים וגלות כוש וגומר״, אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד השם יתעלה (חופה) [חופף] אותם, וכבוד ה׳ עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית – מפני שנתאמץ במצוה יותר זכה גופו ונפשו לכבוד, אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו – זכה גופו לבד לכבוד, וחם שביזה יתבזה כל גופו ונפשו:
ודבר מופלא הוא בסוד המדרש הזה, ואם תדע שלשה בנים אלו ומדריגתם; כי שם הוא הנכבד הוא המובחר, ויפת הוא הגדול, וחם הוא הקטון, תבין כל הדברים באמיתתם למה לא נתאמץ יפת במצוה הזאת כמו שם, כי יפת דומה לגוף אשר אין פעולתו בזריזות, ולפיכך לא זכה רק הגוף לקבורה, ובשביל זה נקרא ״יפת״, כי יופי שייך בגוף דוקא. וחם הוא כח הנפש, ונושא כח הנפש החיוני – הוא חום טבעי בלב אדם, לכך נקרא ״חם״. אבל שם הוא עיקר, והוא כמו עצם הצורה של אדם, לכך נקרא ״שם״, כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר. ומזה תבין סוד אלו ג׳ בנים – שהיו נגד חלקי האדם; יפת נגד הגוף, וכל ענין הגוף הוא בעצלות, וחם נגד הנפש החיוני, אבל שם הוא על דבר שהוא עצם ועיקר. ומפני כי נפש החיוני הזה הוא גופני, ולפיכך הוא ארור שיהיה עבד (פסוק כה), כמו דאת אמרת ״שבו לכם פה עם החמור״ (להלן כב, ה), ׳עם הדומה לחמור׳ (יבמות סב.). אבל יפת אף על גב שהוא נגד הגוף אין בזה חסרון, כי דבר שהוא כח והוא גופני זהו קללה וארור, כי תמצא כח שאינו גופני והוא נבדל, אבל דבר שהוא גוף אין בזה קללה, שכן ראוי להיות גוף. ויש בזה דבר מופלג, ואין כאן מקומו:
ותמצא כי אלו ג׳ בנים הם כנגד ג׳ בני אדם, שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג׳ כוללים כל העולם. והנה יפת כנגד הבל, כי ״שקר החן והבל היופי״ (משלי לא, ל), ושניהם ענין גוף, ולכך הם הבל. וחם שהיה ארור – כנגד קין שהיה ארור (לעיל ד, יא). ושם שהוא עיקר כמו שנתבאר – כנגד שת שהוא יסוד ועיקר, ולכך נקראת ״שת״ שממנו הושתת העולם (במדב״ר יד, יב). ואין כאן מקום זה, רק היה הכוונה פה להודיע הדבר הנפלא אשר אמרו חכמים ז״ל (ב״ר לו, ו) כי יפת זכה לקבורה, כי כוונתם כי היה מעלת יפת דומה כבאדם הגוף, אשר ראוי לו הקבורה, שהוא ישוב אל העפר (לעיל ג, יט) ויתכסה בעפר. ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה׳, ובזה יהיה כבוד ה׳ חופף עליו כל היום (עפ״י דברים לג, יב):
ויקח שם ויפת את השמלה – פירש״י משם זכה לטלית של ציצית, והקשה הרא״ם ממה שארז״ל (סוטה י״ז) שבזכות אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של תכלת ונראה שלא קשה מידי כי בזכות כסוי שמלה זה זכו לשמלה ובזכות חוט זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב״ה תחלה שמלה כדאיתא במדרש תנחומא והילקוט הביאו סוף ספר איוב על פסוק מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית זהו פשוטו. ועל צד הרמז נ״ל לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע״י הציצית והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות כי רועה זונות יאבד הון וכאמרז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים מן חטא הזנות ומן העניות, וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים, כי בזכות ויקח שם ויפת את השמלה לכסות ערות אביהם זכו לציצית המצילין מן העריות. ובזכות אם מחוט ועד שרוך נעל שלא חמד ממון אחרים זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית והוא ההצלה מן העניות, כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ובפ׳ שלח לך (ט״ו:ל״ח) יתבאר בע״ה פעם לארז״ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו׳ ע״ד המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו׳ וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו׳ ועל ידי מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו׳, שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט וזה רמז נכון.
אֲחֹרַנִּית: הנו״ן דגושה בשניהם. [אֲחֹרַנִּית].
וחשופי שת. וחשופי לשון גילוי שת לשון ערוה כלומר בגילוי ערוה שיהיו ערומים ולא יהיה להם בגד לכסות ערותן אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית והא דאמר בגמרא במסכת סוטה (יז.) בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין דמשמע דמצות ציצית לא זכו בה אלא מדבור מחוט ולא משום כיסוי של שם ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן ומשום דבורו של אברהם זכו לתכלת. [ר׳ אליהו מזרחי]:
And their backsides bare. חשופי means exposed and שת means loins, so it is saying their loins were exposed since they were naked and had no clothing to cover themselves. But Yefes, who covered [his father's nakedness], merited a covering for himself: burial. And Sheim who exerted himself more for the mitzvah — and covered Noach with a cloak — merited a tallis with tzitzis. [You might ask:] It says in Maseches Sotah 17a that Avraham's descendants were rewarded with techeiles strings and tefillin straps for his saying [to the King of Sedom], "Neither a thread nor a shoelace" (14:23). Does this not imply that the mitzvah of tzitzis was given to Avraham for saying, "Neither a thread,⁠" rather than for Sheim's covering his father? The answer is: A tallis with tzitzis is one thing, and techeiles is another. Due to Sheim, they merited a tallis with white tzitzis strings. And due to what Avraham said, they merited techeiles. (Re'm)
ויקח שֵׁם ויפת – אמרו חז״ל1 שֵׁם התחיל במצוה תחלה ויפת נשמע לו. ועל כן כתוב ויקח״, ושב על שֵׁם.
וישימו על שכם שניהם – ״כל אחד שָׂם קצת השמלה על שכמו״. מפירוש ראב״ע ז״ל ויפה פי׳, ואילו אמר ״על שכמם״ כמו ״צרורות בשמלותם על שכמם״2 היה במשמע כל אחד מהם לקח שמלה על שכמו. ומלת ״השמלה״ על שמלת כל אחד. עכשיו שאמר ״על שכם שניהם״ למדנו שהיתה שמלה אחת, קצתה על שכם שֵׁם וקצתה על שכם יפת, והטעם אפרש בעז״ה.
וילכו אחורנית, וערות אביהם לא ראו – [פירש רש״י] ״למה נאמר פעם שניה? ללמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית״. כן פירש רש״י ז״ל. ולא נראה כן מן הכתוב שאמר ״וילכו אחורנית ויכסו״ וגו׳, שנראה שבלכתם אחורנית כסו את אביהם. ועוד אם הפכו עצמם לכסותו למה שָׂמוּ השמלה על שכם שניהם ולא בידיהם? ונראה שעל כן פֵּרְשׂוּ השמלה ושָׂמוּ על שכם שניהם בעבור שהלכו אחורנית. וכשקרבו אל מקום משכבו, יפרקו השמלה ויטילוה עליו מעל שכמם ותכסה אותו, ולא יצטרכו להפוך עצמם ולפרושׂ השמלה עליו בידיהם. ולכן סמך הכתוב ״ויכסו״ אל ״וילכו אחורנית״. ואחר כן יפרש ״ופניהם אחורנית״, קודם שכסוהו, וכשכסוהו, ואחר שכסוהו; לבלתי יראו ערות אביהם.
1. שם לו, ו.
2. שמות יב, לד.
ופניהם – תמיד אחורנית גם בעת הכסוי.
ויקח שם ויפת את השמלה – שם ויפת צדיקים היו כנראה ממה שעשו לכבוד אביהם ואין ספק שבשמעם הנבלה הזאת הוכיחו את חם ואת בנו בעבור רשעתם והכריחום לתקן את אשר עותו, וממה שאמר הכתוב את השמלה בה״א הידיעה, נראה שהיתה שמלת נח עצמה שהיה מתכסה בה, וחם וכנען לקחו שמלתו והוציאוה כדי שישאר מגולה עד יבאו שם ויפת לראותו:
וישימו על שכם שניהם – מלת שכם סמוכה למלת שניהם, ופירושו על שכם של שניהם, ואילו היה מוסב על שם ויפת היה הכתוב אומר וישימו על שכמם, כי הם נושאי המאמר, אלא הנכון אצלי שכנוי שניהם שב על חם וכנען הנזכרים בפסוק שלפני זה, ושם ויפת הכריחום ליכנס לאהל אביהם והשמלה על שכמם כדי שיבושו ממה שעשו וילמדו לנהוג כבוד באביהם, ונכנסו גם הם עמהם מדאגה פן יבזוהו שנית אם יניחום ליכנס לבדם, ובדרך הזה גילה לנו הכתוב ששנים היו החוטאים דהיינו חם וכנען:
וילכו אחרנית – שב על ארבעתן, שכלם הלכו לאחור שלא לראות את ערות אביהם:
השמלה – שמלה בלה״ק איננה כמו שלמה, כי שלמה שם פרט והיא שיכסה בה האדם כמו עוטה אור כשלמה, אבל שמלה היא כמו בגד כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, הנה שמלה כפל לשון של כסותו ומזה כל שלמה שמלה ואין כל שמלה שלמה (רוו״ה).
ויקח שם ויפת וגו׳ – שֵם החל במעשה ויפת הצטרף אליו, אך חם נותר ברשעותו בעת שראה מה עשו אֱחָיו. שלשה אופני התנהגות אלה, יש בהם שלוש מידות המציינות את אופי האחים.
שכם הוא גם השורש של ״השכם״, להתרומם, לקום מן השינה. כאשר אדם שוכב רוצה לקום, הוא מרים תחילה את שכמו.
אחרנית – לשורש ״אחר״ יש שלש הוראות: ״אַחֵר״ (זולת), ״אחוֹר״ (הצד האחורי), ו״אחרית״ (סוף). אולי המקור של ״אחר״ דומה ל״אכל״ וכדומה, לקוח מהשורש ״חר״, בתוספת א׳ לפניו.
״חרר״, ״ערר״, ו״ארר״ הם שרשים קרובים. הצד השווה שבהם, שהם שוללים כח מצוי וקיים. ״חרר״ – יובש הלחות; ״ערר״ – להיות מבודד, ״ארר״ – שלילת כל יכולת להתפתחות נוספת. כמו כן, ״חרה״ – להט. ״חרה...⁠״ – לעמוד לשטן למישהו, לגרום עגמת נפש. לאמתו של דבר, פירושו להיות מה שמכעיס את הזולת, בניגוד גמור לרצונו.
נמצא ש״חר״ מורה על שלילה, ומכאן ש״אחֵר״ הוא כל דבר המוגדר על ידי שלילה. ״אחר״ – כל דבר שיש לו מה שחסר לזולתו. ״אחר״ תמיד מורה על ניגוד, אף אם הוא רק ניגוד יחסי, ואפילו אם השני כלול באותו מושג ושניהם פרטים של כלל אחד. לכן ״אחר״ מורה גם על ניגוד במקום ובזמן. ״אָחֹר״ כניגוד מקומי – הצד האחורי (בניגוד ל״פנים״ – הצד הקדמי). ״אַחַר״ כניגוד זמני – הזמן שמתחיל בגמר הזמן שלפניו.
״פנים״, מבחינת המקום מורה על הצד הקדמי, ואילו ״אחר״ מורה על הצד האחורי. אמנם (בניגוד למה שהיינו מצפים), ״לְפָנִים״ מורה על העבר, ו״אחרית״ על העתיד – הזמן הבא ״אחר הפנים״, בתום הימים שחלפו. ״אחרית״ היא הפך ״ראשית״; היא לא הייתה קיימת ב״ראשית״, ורק בסוף עתידה היא לבוא. בניגוד לזה, ״קצה״ ו״קץ״ מציינים גבול בלבד, ומורים בין על תחילה בין על סוף. ״אחרית״ היא ההיפך הגמור של ״ראשית״: ״וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד״ (איוב ח, ז). לכן, ״אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם״ (תהלים לז, לז), פירושו: ל״איש שלום״ יש אמנם מכאובים רבים בראשית דרכו, אך יש לו ״אחרית״ ועתיד; ואילו לרשע יש ״קץ״ בלבד: [״אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה״ (שם פסוק לח).]
ויקח – אחר שספר תועבת חם שבחר בתועבות הכנעני והיה כבהמה, אמר ששם התחיל במצוה תחלה, כי הוא מן אנשים האלהיים, ואחריו נמשך יפת, כי גם מצד הנימוס המדיני צריך לשמור כבוד אביו והם כסו ערות אביהם.
ויקח שם ויפת: כבר פירש רש״י בשם חז״ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת1. אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות2. אבל נראה, דלכן לקחו שניהם, משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם, ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו3, ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר4, אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה5, והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו, משא״כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי שלא יהיה האב מוטל בבזיון, על כן אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו, ומה לנו אם ע״י עצמו או ע״י אחר. והיינו דכתיב ״ויקח שם״, מתחילה ניסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות, וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת גם כן6.
וישימו על שכם שניהם7: כל אחד השתדל שתהיה השמלה על שכמו ועל שכם אחיו, משום שבאופן אחר לא היה נעשה הענין יפה {דאל״כ ׳על שכמם׳ מיבעי, אלא כדפירשנו.}
וילכו אחורנית: אע״ג שהיה אפשר לכסות פניהם בשמלה מבלי ראות, גם8 בהליכה כראוי, כאשר כן עשו לבסוף אשר הפכו בעל כרחם פניהם אחורנית9 ובכל זאת לא ראו משום שצדדו השמלה באופן שלא יראו במקום שאין ראוי10, מכל מקום הלכו אחורנית להראות שעיקר הכניסה והביאה באוהל הוא בעל כרחם.
ופניהם אחרנית: לצד אביהם11, דבענין אחר לא היו רואין מקומו של האב.
1. ולכן כתוב לשון יחיד ״ויקח״.
2. כלומר, איזו פעולה עשה שם שבזה ניכרה התאמצותו, כי בפסוק לא נאמר יותר מ-״וישימו על שכם שניהם״. אמנם במדרשי חז״ל בב״ר ותנחומא הלשון הוא ׳שם התחיל במצוה תחילה, ובא יפת ונשמע לו׳. רבינו אכן ידרוך בכיוון זה בהמשך דבריו.
3. ומסיים רבינו בהמשך דבריו ששם ניסה בתחילה בעצמו ליקח.
4. שהרי בתכונותיו של יפת ישנם הרגשים טבעיים דקים לא פחות מלשם, כפי שהגדיר רבינו לעיל.
5. שהמיוחד בתכונותיו לעומת יפת הוא שהיה איש אלהיי, וכדלעיל.
6. כדאיתא במדרשי חז״ל, עיין הערה 140.
7. הו״ל לכתוב ׳וישימו על שכמם׳.
8. גם אם ילכו כראוי – פניהם קדימה.
9. לצד ה״אחרונית״, כלומר, לצידו של נח, וכדלהלן ברבינו.
10. לא כרש״י, עיין בהערה הבאה.
11. לפי רש״י ה״אחרונית״ השני בפסוק משמעותו לצד אחוריהם, בעוד שעל פי רבינו ה״אחורנית״ השני משמעותו לצד האחורנית שהלכו עד כה, כלומר, לצידו של נח. וא״כ כשהגיעו סמוך לנח פניהם היו כלפי נח.
ויקח שם – הכתוב מקדים את שם ליפת ומשתמש בלשון יחיד, ללמדנו כי ״שם התחיל במצוה תחילה ובא יפת ונשמע לו״.⁠1
את השמלה – היא הבגד העליון, המשמש גם שמיכה.
וילכו אחרנית... ופניהם אחרנית – לא רק שהלכו אחורנית, אלא אף את פניהם הפנו מאביהם עד אשר כסו אותו בשמיכה.
1. בראשית רבה ל״ו:ט׳ (המ׳).
וערות אביהם – אמר רב יהודה, עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק״ש כנגדו, ס״ד אמינא כיון דכתיב בהו (יחזקאל כ״ג) אשר בשר הטורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא, קמ״ל דאנהו נמי אקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו.⁠1 (שם כ״ה.)
1. הטעם בזה משום דכתיב (פ׳ תצא) ולא יראה בך ערות דבר, ויתבאר אי״ה ענין זה לפנינו שם. וכלל הענין והצריכותא יפלא ודורשים באור של טעם, ויתכן לומר דאיירי באלה האומות הפראים הדרים בין הרי אפריקא ועוד במקומות שאינן מיושבים כראוי שדרכם לילך ערומים, כמובא בספרי ידיעות העולם, והו״א כיון שדרכם בכך הרי הם כבהמות וחיות אשר מכיון שרגילים לילך כמו שנבראו אין חשובין איסורי ערוה, קמ״ל כיון דעכ״פ הם מין אנושי הרי הם ככל אדם לענין זה, ומביא לסמך ראי׳ מפסוק שלפנינו דאע״פ שב״נ התנהגו בכמה ענינים מנהגים בהמיים, בכ״ז השתדלו להרחיק ראיתם מגנות אביהם, הרי דחשיבא זאת לתרפה למין אדם. –
ודע דאיתא בחולין י׳ ב׳ דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, עיי״ש במה שנוגע לדינא, ולכאורה צ״ע, דהכא משמע דהליכה אחורנית נקראת הליכה, כדכתיב בפסוק זה וילכו אחורנית, וא״כ גם יציאה כזו צריכה להיות שמה יציאה. וי״ל ע״פ המבואר בגמרא שם דהכהן גדול ביוהכ״פ הי׳ יוצא ובא דרך כניסתו, ואמרו בגמרא דיציאה כזו נקראת יציאה משום שהלך כן לכבוד המקום כתלמיד הנפטר מרבו, וא״כ ה״נ בשם ויפת שהלכו כן במכוון לכבוד אביהם שלא יראו בגנותו נקראת הליכה זו הליכה, משום דלתכלית זו הוי דרכו בכך ואין ראי׳ לדעלמא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר⁠־עָ֥שָׂה ל֖וֹא בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃
Noah awoke from his wine, and he knew what his youngest son1 had done to him.
1. youngest son | בְּנוֹ הַקָּטָן – According to the order in the list of sons mentioned in verse 18, Cham was not Noach's youngest son, leading Rashi to instead understand "הַקָּטָן" to mean: "smallest in stature", "the unworthy one".
א. אֲשֶׁר⁠־עָ֥שָׂה ל֖וֹ =ל1,ק3 ("עשה" בטעם מרכא) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל=אֲשֶׁר⁠־עָֽשָׂה⁠־ל֖וֹ לפי ברויאר ודותן ("עשה" בגעיה ומוקפת) ומעיון בכתי"ל נראה שהאמת אתם.
• הקלדה=אֲשֶׁר⁠־עָ֥שָׂה⁠־ל֖וֹ (מקף בתיבת משרת)
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קמג] 1וייקץ נח מיינו נתפרק יינו מעליו. (בראשית רבה ל״ו).
[קמד] 2וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. רב ושמואל חד אמר סרסו, וחד אמר רבעו, מ״ד סרסו מתוך שקלקלו ברביעי, קללו ברביעי, ומ״ד רבעו, גמר וירא וירא, כתיב הכא (בראשית ט׳:כ״ב) וירא חם אבי כנען את ערות אביו, וכתיב התם (בראשית ל״ד:ב׳) וירא אותה שכם בן חמור. (סנהדרין ט.).
[קמה] 3בנו הקטן. בנו הפסול הה״ד (מלכים א ח׳:ס״ד) כי מזבח הנחושת קטן מהכיל וגו׳. (בראשית רבה ל״ו שם).
1. במנח״י וכן בפס״ז הגי׳ פרקו יינו, ופי׳ פרקו שבק ליה.
2. מתוך שקלקלו ברביעי. שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען. והרב״ח (אמור לד:) כ׳ ובארצכם לא תעשו כו׳ יהי׳ מלת תעשו הפך העשיה והוא בטול התולדה וכמוהו (קהלת ט.) כי אינם יודעים לעשות רע כלומר לבטל הרע ולהסירו. וכן אשר עשה לו בנו הקטן שדרשו רז״ל סרסו. וברקאנטי כ׳ וחם ראה את ערות אביו מלשון רואה אני את דברי אדמון, וע״כ זרעו נתקלל וכו׳ ויש לפרש עפ״ז הגז״ש של וירא אותה שכם. ועי׳ לקמן מאמר קמט. קנו.
3. בפס״ז קטן בדעת וקטן ביחס, שפסל את בניו להיותם עבדים. ובמדרש אגדה בנו הקטן, בנו הפסול. ובמדרה״ג מכאן שחם הוא הקטן, אלא שהקדימו כדי להרבות מפלתו, וכ״כ במדרה״ג צד קמב. והניח חם באמצע והוא הקטן שנא׳ את אשר עשה לו בנו הקטן שגלוי וידוע לפני הקב״ה שהוא עתיד לעשות לכך הקדימו על הגדול כדי להשפילו כענין שנא׳ משגיא לגוים ויאבד (איוב יב. כג.) ובפער״ז הביא פי׳ מבכור שור דבנו הקטן קאי על כנען שהוא הקטן שבבני בניו דבני בניו הרי הם כבנים. עיש״ה עי׳ לעיל מאמר קמ. דמבואר כן מדברי הפרדר״א דכנען סרסו לכך קללו.
וְאִתְּעַר נֹחַ מֵחַמְרֵיהּ וִידַע יָת דַּעֲבַד לֵיהּ בְּרֵיהּ זְעֵירָא.
Noach awoke from his wine[-induced sleep], and he realized what had been done to him by his youngest son.
ואתעיר נח מןא חמריה וידע ית מה דעבד ליה בריה זעירא.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״טעם״.
ואיתער נח מן חמריה וידע באשתעות חלמא ית דעבד ליה חם בריה דהוא קליל בזכותא דגרם ליה דלא יוליד בר רביעיי.
And Noach awoke from his wine, and knew, by the relation of a dream, what had been done to him by Cham his son, who was inferior in worth, that he caused him to not beget a fourth son.
[ז] וַיִּקֶּץ נֹחַ מִיֵּינוֹ – נִתְפָּרֵק יֵינוֹ מֵעָלָיו.
וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן – בְּנוֹ הַפָּסוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת קָטֹן מֵהָכִיל וגו׳ (מלכים א ח׳:ס״ד). וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, חָם חָטָא וּכְנַעַן נִתְקַלֵּל, אֶתְמָהָא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְפִי שֶׁכָּתוּב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו (בראשית ט׳:א׳), וְאֵין קְלָלָה הֲוָה בִּמְקוֹם בְּרָכָה, לְפִיכָךְ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעַן רָאָה וְהִגִּיד לְחָם, לְפִיכָךְ תּוֹלִין אֶת הַקְּלָלָה בַּמְקֻלָּל.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַרְבֵּה צַעַר נִצְטַעֵר נֹחַ בַּתֵּבָה שֶׁלֹא הָיָה לוֹ בֵּן קָטָן שֶׁיְשַׁמְּשֶׁנּוּ, אָמַר לִכְשֶׁאֵצֵא אֲנִי מַעֲמִיד לִי בֵּן קָטָן שֶׁיְשַׁמְּשֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ חָם אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר אַתָּה מָנַעְתָּ אוֹתִי מִלְּהַעֲמִיד לִי בֵּן קָטָן שֶׁיְשַׁמְּשֵׁנִי, לְפִיכָךְ יִהְיֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ עֶבֶד לְאֶחָיו שֶׁהֵן עֲבָדִים לִי. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר אַתָּה מָנַעְתָּ אוֹתִי מִלַּעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁהוּא בַּאֲפֵלָה, לְפִיכָךְ יִהְיֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כָּעוּר וּמְפֻחָם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר לוֹ אַתָּה מָנַעְתָּ אוֹתִי מִלְּהַעֲמִיד בֵּן רְבִיעִי, לְפִיכָךְ אֲנִי מְאָרֵר בֵּן רְבִיעִי שֶׁלְּךָ.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא חָם וְכֶלֶב שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה, לְפִיכָךְ יָצָא חָם מְפֻחָם, וְכֶלֶב מְפֻרְסָם בְּתַשְׁמִישׁוֹ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי לְאֶחָד שֶׁקָּבַע מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ גּוֹזֵר אֲנִי שֶׁיִּתְפַּחֲמוּ פָנָיו וְיִפָּסֵל מַטְבֵּעוֹ, כָּךְ חָם וְכֶלֶב שִׁמְשׁוּ בַּתֵּבָה, לְפִיכָךְ יָצָא חָם מְפֻחָם וְכֶלֶב מְפֻרְסָם בְּתַשְׁמִישׁוֹ.
בנו הקטן1בנו הפסול.
1. בנו הפסול. ב״ר שם. ועיי׳ לקח טוב.
וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ – פֵּרְקוֹ יֵינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן, בְּנוֹ הַפָּסוּל כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מלכים א ח׳:ס״ד) ״כִּי מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳ קָטֹן מֵהָכִיל״.
ולמא אסתיקץ׳א נוח מן סכרה פעלם מא צנע בה אבנה אלאצגר.
א. אסתיקץ׳] אסתיקט׳ א אפאק ב
וכאשר התעורר1 נח משכרותו וידע את אשר עשה לו בנו הצעיר.
1. בנוסח שמואל בן יעקב - ״אסתיקט׳⁠ ⁠⁠״ (استيقظ) שפירושו ״התעורר״, ובכ״י ב ״אפאק״, שמשמעותו היא ״התפכח״ או ״התעורר לתודעה מלאה״, במיוחד אחרי מצב של חוסר הכרה, שכרות או בלבול, ומדגיש את ההתפכחות מהשכרות באופן ספציפי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

בנו הקטן – בנו הפסול והבזוי, כמו: הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאדא (עבדיה א׳:ב׳).⁠ב
א. כן בכ״י פירנצה III.3. בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1, פריס 156, פריס 157, הושמטו המלים בזוי אתה מאד.
ב. השוו גם ירמיהו מ״ט:ט״ו, אך שם ״בזוי באדם״.
בנו הקטן HIS YOUNGER SON – The unworthy and despicable one, as "For, behold, I make you small (קטן) among the nations, and despised among men" (Yirmeyahu 49:15) (Bereshit Rabbah 36:7).
וייקץ נח מיינו1פרקו יינו.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן2קטן בדעת וקטן ביחס. שפסל את בניו להיותם עבדים.
1. פרקו יינו. ב״ר וילקוט שם.
2. קטן בדעת. עי׳ ב״ר וילקוט שם. בנו הקטן בנו הפסול. ועי׳ בבאור בראשית שם.
מי בנו הקטן? ואם תאמר חם, והלא לעולם אמצעי במניין ואפילו למניין תולדותיו שרגילין למנות הצעיר כצעירתו? אלא זה כנען בן חם, שהוא קטן שבאחיו, שנאמר: ופוט וכנען (בראשית י׳:ו׳). וזהו בנו הקטן – בן האיש הנזכר למעלה דהיינו חם. וא״ת כיון שחם לא חטא, אמאי לא בירכו נח כמו שבירך שם ויפת? וי״ל לפי שלא נהג בו כבוד לכסותו כמו אחיו. (פענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם כך פי׳ ה״ר יוסף קרא)⁠א
א. השוו חזקוני ט׳:כ״ה.
וייקץ נח – כמו ויוקץ.⁠1
1. שוחזר מרשב״ם בראשית נ׳:כ״ו, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 138 ואילך.
וייקץ נח – הכתוב לא גלה מה נעשה. והעושה היה כנען. וכן היהא כי חם ראה ולא כסהו כאשר עשו אחיו, רק גלה הדבר (בראשית ט׳:כ״ב), ושמע כנען, ולא נדע מה עשה. וטעם בנו הקטן – לעד, כי כן הוא אומר: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י׳:ו׳).
גם ו״ו בנו – שב אל חם הנזכר על כן קולל כנען (בראשית ט׳:כ״ה).
והאומרים: שקילל נח את בן בנו בעבור שבירך אלהים את בניו (בראשית רבה ל״ו:ז׳),⁠1 זה דרך דרש.
1. כלומר: לפי שיטה זו, חם חטא אך כנען נתקלל.
א. ״וכן היה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177, והושלם מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
AND NOAH AWOKE. Scripture does not reveal what was done to Noah. Be that as it may, Canaan was the culprit. The sequence of events was as follows: Ham saw his father's nakedness and unlike his brothers did not cover him. On the contrary, he revealed what he saw. Canaan heard that Noah was lying naked in his tent and did something to Noah. However, the Bible does not tell us what he did to him.⁠1
The meaning of the verse and (Noah) knew what his youngest son had done unto him is proof2 that Canaan was the culprit, for we read, And the sons of Ham: Cush, and Mizraim, and Put, and Canaan (Gen. 10:6).⁠3 Furthermore, the his in his youngest son refers to Ham, who is previously mentioned.⁠4 That is why Noah cursed Canaan. The one who says that Ham was the culprit, and that Canaan was cursed because Noah did not want to curse his son (Ham) because God had blessed Noah's sons, is indulging in Midrash.⁠5
1. The sages of the Talmud are divided as to what was done to Noah. Some say that he was castrated. Others say that he was sodomized. Cf. San. 70a.
2. Ham was not Noah's youngest son; therefore his youngest son cannot refer to him. Canaan was a youngest son and the verse can thus apply to him.
3. We thus see that Canaan was Ham's youngest son.
4. The verse should be understood as follows: And Noah knew what Ham's youngest son had done to him.
5. Cf. Bereshit Rabbah 31:11.
הנה כתוב: שם חם ויפת (בראשית י׳:א׳). והנה אם אמרנו כי הגדול יפת הוא, או שם, הנה לעולם חם האמצעי.
והאומר: כי יפת הגדול, ובעבור כבוד שם הזכירו הכתוב בתחלה, אם כן, למה הזכיר חם שהוא רע לפני יפת הגדול.
והאומר: כי פירוש הקטון – בזוי, כמו: הנה קטון נתתיך (עבדיה א׳:ב׳), איננו פשט, כי הנה קטן פירוש במספר.
והנכון בעיני: שחם ראה ולא חדש מעשה, רק כנען עשה דבר, והכתוב הסתירו, ואין לנו לפרש ולחפש בדרך סברא לדבר דברים על נביא גדול, אולי אינם אמת.
ופירוש: בנו הקטן – בן חם הקטן, וכן כתוב: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י׳:ו׳). גם בן הבן יקרא בן, כמו: ואנת בריה בלטשצר (דניאל ה׳:כ״ב), כי אויל מרודך היה בן נבוכדנצר כי מלכותו נפסקה במות בלשצר, וירמיה אמר: ועבדו הגוים האלה אותו ואת בנו ואת בן בנו (ירמיהו כ״ז:ז׳). וכן אמר: ויהיו לו ולבניו לעבדים (דברי הימים ב ל״ו:כ׳) – בנו ובן בנו. ואשר יחזק זה הפירוש: כי העושה קלל, כי אלו היה העושה חם, איך קלל בנו.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – יש מפרשים: חם שלא כסהו, ואף על פי שהוא האמצעי, קורא לו קטן, לשון פסול וגרוע.
ויש מפרשים: בנו הקטן של חם שדברנו ממנו למעלה, וזהו כנען, שהוא בנו הקטן של חם שגילהו, דכתיב: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י׳:ו׳). והוא מקרא סתום, כי אף משם ויפת דיבר למעלה. אך הקללה מפרשת שקללו יותר מכולם.
ולי נראה שיש לפרש: בנו הקטן של נח, שהוא שם, שנתאמץ במצוה יותר מכולם, שלא תתמה למה נתן לו ברכה לקטן יותר מן הגדול. ואמר שהוא ידע הכבוד ואת הטובה שעשה לו.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – AND HE KNEW WHAT HIS SMALL SON DID TO HIM – There are those who explain: Cham who did not cover him; even though he was the middle son, [Noah] called him "small,⁠" an invalidating and diminishing term.
And there are those who explain: the small son of Cham that we spoke of above, and that is Canaan, who was the youngest son of Cham who uncovered him, as it is written: "And the sons of Cham: Kush and Egypt and Put and Canaan" (Bereshit 10:6). And this is an obscure verse because it was speaking about Shem and Yefet previously. But the curse elucidates that [Noah] cursed him more than anyone.
And it appears to me to interpret: The youngest son of Noah, which is Shem, because he strove in the mitzvah more than anyone, so you should not be surprised why [Noah] gave more blessing to the younger than to the older. It says that [Noah] knew the respect and the kindness that [Shem] did for him.
ויקץ נח – כי השכרות מבטל הרגשות האדם כמו השינה, לפיכך נופל בו לשון הקצה והערה.
ויקץ – ביו״ד איתן לבד, ויו״ד השרש נעלמת.⁠1
אשר עשה לו בנו הקטן – אם נאמר כי על חם אמר, יהיה פירוש הקטן – הפחות, כי חם לא היה קטן בשנים לפי זכרונם בכל מקום, ומה שעשה לו, שהלך והגיד לאחיו ולא כסה ערותו, אם כן למה קלל כנען? ראה בנבואה כי רע יהיה הוא וזרעו עד עולם. ולא קלל חם, לפי שהאל ברכו, כמו שאמר: ויברך אלהים את נח ואת בניו (בראשית ט׳:א׳) ולא ראה לקלל מה שברך האל.
וכן פרשו רבותינוא ז״ל (בראשית רבה ל״ו) וכן אמרו: חם חטא וכנען מתקלל? אלא לפי שברכו האל, אמר, לא תנוח קללה במקום ברכה.
ויש מהם שאמרו: כי כנען ראה תחלה והגיד לחם לפיכך תלה הקלקלה במקולקל.
ומהם אמרו: כי כנען סרסו ובנו הקטן אומר על כנען כי בן בנו יקרא בנו והיה הקטן מבני חם.
1. בנוסח המקרא שלנו כתוב: וייקץ.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193: ״רז״ל״. בכ״י מוסקבה 495 רק: ״ז״ל״.
ויקץ נח, drunkenness makes a person as insensitive to what goes on around him as does sleep. Therefore, the Torah describes his becoming sober as “waking up.”
ויקץ, the reason why this is spelled with a single letter י so that the letter י which is part of the root is missing, is because this was not a true “awakening:” from sleep.⁠1
אשר עשה לו בנו הקטן, if we were to understand these words as referring to what Cham had done, we would have to understand the word הקטן as “the inferior one.” We have explained already on 5,32 as well as on 6,10 that Cham was not the youngest of Noach’s sons as he was never mentioned last in the list of Noach’s sons. If what he did was to only tell his brothers about his father’s nakedness instead of first covering up his private parts, why did Noach cause Canaan, Cham’s son, instead of Cham himself? He foresaw in prophetic vision that both Cham and his offspring would forever be evil people. Actually, he could not effectively curse Cham, as God had already blessed him. (compare verse 1 in our chapter) Our sages (Bereshit Rabbah 36,7) therefore say that “Cham saw and Canaan was cursed,” the reason being that once God has blessed someone, man cannot annul God’s blessing. Other sages are of the opinion that Canaan castrated Noach, and that the words בנו הקטן refer to Canaan, seeing that he was the youngest of Cham’s sons. There is nothing unusual in a grandson being referred to as a “son.”
1. The fact is that in all the Torah scrolls nowadays the word is spelled with two letters י, so that there is no need to justify a “missing” letter, seeing it is not missing.
אשר עשה לו בנו הקטן – הטובה שעשה לו שם בנו הקטן – ולכך ברכו יותר מהגדול.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
אשר עשה לו בנו הקטן, "what his youngest son had done for him;⁠" a reference to the kind deed done by Shem and his brother Yephet. This is why he gave Shem a greater blessing than the one he gave to Yephet his older brother. [a totally different interpretation from the commonly accepted one, including Rashi. Ed.]
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – מי בנו הקטן. וא״ת חם והלא לעולם אמצעי במניין. ואפי׳ למניין תולדותיו (שריגילין) [שרגילין] למנות הצעיר כצעירתו. אלא זה כנען בן חם שהוא קטן שבאחיו שנאמ׳ ופוט וכנען (בראשית י:ו). וזהו בנו הקטן. בן האיש הנזכר למעלה דהיינו חם. וא״ת כיון שחם לא חטא אמאי לא בירכו נח כמו שברך שם ויפת. וי״ל לפי שלא נהג בו כבוד לכסותו כמו אחיו. כך פי׳ ה״ר יוסף קרא. ורי״ח פי׳ לכך קילל כנען לפי שבניו של נח היו עובדים אותו כל אחד ביומו. ואותו יום היה של חם והניח כנען תחתיו.
וי״מ מה שלא קילל חם אע״פ שעשה נבלה דאין קללה במקום ברכה שהקב״ה בירכן כשיצאו מן התיבה (בראשית ט:א-ז). וא״ת א״כ מה זה שקראו קטן. והלא הוא אמצעי בכל מקום. וי״ל וכן פרש״י (ד״ה בנו הקטן) קטן לשון ביזוי כמו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי וכו׳ (ירמיהו מט:טו). וזה דוחק גדול. ובפרקי דר׳ אליעזר (כג) מיושב היטיב. וירא חם. ראהו מגולה ולא כסהו וגם לא עשה לו מאומה. ויגד לשני אחיו בחוץ. דרך ליצנות כמצחק באביו. ולכך לחם לא בירכו ולא קללו. וכששמע כנען דברי ליצנות אביו נכנס הנבל באהל ועשה לו כמו שאמ׳ רבותינו (סנהדרין ע.) למר סירסו ולמר ריבעו. ולכך קיללו לבדו. ושם בירך שעשו המצוה. גן.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – פי׳ כנען שהוא הקטן שבבני בניו הנזכר למעלה שראה את ערותו שהוא חם, משא״כ שם ויפת שכתוב בהם ואת ערות אביהם לא ראו, והרי כנען שהוא הקטן שבבני חם כדכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ועם כ״ז לא נתקלל ג״כ כמו שנאמר ארור כנען וגו׳ ואת חם לא קלל לפי שלא חטא כ״כ ככנען אבל מ״מ לא ברכו כשם ויפת כיון שלא נפנה לכסות כמוהם, ר׳ יוסף קרא.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – חם היה הקטן שבבניו והיאך הוא אומר ארור כנען, היה לו לקלל את חם שהיה בעל המעשה, ומה שלא קללו מפני שני טעמים. האחד שלא היה אפשר לקלל את חם לפי שהקב״ה ברכו כבר, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו, והשני שאילו קלל את חם לא היה מזיק כי אם לגופו אבל לא היה מזיק לזרעו, וע״כ רצה לקלל כנען שהיה בנו בכורו של חם שאם יוליד אחר כן אלף בנים כל זרעו יהיה בכלל הקללה. ומ״ש הכתוב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען שנראה כי כנען היה הקטן שבכולן, זה היה אחר הקללה שנתן לכל אחיו מעלה עליו, לפיכך הזכירו באחרונה. והראיה שהיה כנען בכורו של חם, הוא אמרו וירא חם אבי כנען, וכבר אמר למעלה וחם הוא אבי כנען, אבל ודאי בעת המעשה הזה לא היה לו לחם זרע אחר כי אם כנען לבדו, והנה הוא בכורו.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, "he became aware of what his younger son had done to him.⁠" Cham was the youngest of Noach's sons. Why then did Noach curse Canaan, Cham's son instead of Cham? Actually, there were two reasons why Noach did not curse Cham himself 1) He was not able to curse Cham effectively seeing God had already blessed him as we read in 9,1 "God blessed Noach and his sons.⁠" 2) Had Noach cursed Cham he would have only be able to make such a curse apply to his body but not his descendants (seeing that any offspring of Cham which had already been born would not have been included in he curse). This is why he chose to curse Canaan who as Cham's firstborn so that even if he were to father a thousand children hey would all be included in the curse. When the verse tells us that Cham's offspring were: Cush, Mitzrayim, and Put, and Canaan, in that order (10,6) which at first glance gives the impression that Canaan was the youngest of the four, the Torah enumerated these sons after the curse, at a time when Canaan had already been demoted from his rank as the firstborn. Proof that Canaan was indeed Cham's firstborn son is when the Torah said in 9,21 "He (Cham) the father of Canaan saw his father's nakedness, etc. If Cham had already had other sons at the time, why would the Torah describe him as the father of Canaan rather than as the father of his older brothers. No doubt at the time when this occurred Canaan was the only son whom Cham had fathered.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – שתולין את הקלקלה במקולקל שגם הוא שימש בתיבה דמלת וידע משמע שידע מעצמו. ובפרקי ר״א וירא חם שראהו מגולה ולא כסהו וגם לא עשה לו מאומה:
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, "he realized what his younger son had done to him.⁠" [Noah knew that it was Ham who wronged him,] because one attributes a misdeed to a habitual wrongdoer, [and Ham had a history of sexual misconduct] as [according to the Rabbis] he engaged in sexual relations while in the ark [despite it being prohibited]. [One can derive this from] "and he knew" which indicates that he [Noach] arrived at the knowledge on his own [reasoning].
In Pirkey de Rabbi Eliezer the words וירא חם, are understood to describe Cham's inactivity; although he observed his father in the nude, he did not bother to cover his nudity.
בנו הקטן – מי בנו הקטן חם, וא״ת והלא חם לעולם היה אמצעי במניין, ואפי׳ למניין התולדות שרגילין למנות הצעיר כצעירתו, אלא י״ל זה כנען בן חם קטן שבאחיו, שנאמר ופוט וכנען וזהו בנו הקטן בן לאיש הנזכר למעלה דהיינו חם. וא״ת כיון שחם לא חטא אמאי לא בירכו נח כמו שבירך שם ויפת, וי״ל לפי שלא נהג בו כבוד לכסותו כמו אחיו.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – כבר קדם לנוא 1 כי הנמצא והמציאות סוג כולל לאי זה מקרה שיהיה.⁠2 ולכן יקרא ממציא אי זה מקרה שיהיה ׳עושה׳ ו׳פועל׳ ו׳בורא׳, ובכלל בכל לשון שאתה שומע.⁠3 וכן בדבור חיצוני או פנימי כמו המעשה בידים.⁠4 והנה כתו׳ ״בדבר י״י שמים נעשו״ (תהלים ל״ג:ו׳), וכן הענין בלעז, וגם בספרי הפילוסופים כתו׳ תמיד כי המחשבות אשר בנפש הם פעולות ומעשים לה, כל שכן שפעולות הלשון יקראו מעשיות. ולכן אמר השם לנחש: ״כי עשית זאת״ (בראשית ג׳:י״ד)5 וכן על יוסף: ״אותי השיב על כני ואותו תלה״ (בראשית מ״א:י״ג),⁠6 ובכלל כל פֹעַל וכל שמושב פָעַל.⁠7 אם [כן]⁠ג נכון אמרו הֵנָה על חם ״אשר עשה״ במה שכתב לנו נותן התורה שראה והגיד כאילו רבעו וסרסו יחד או אם צחק והלעיג.⁠8 וכל זה מבואר בעברי ובהגיון.
ואולם בנו הקטן רומז אל חם והוא קטן בערך אל שם ואין הכרח בהגיון שיהיה היותר קטן משלשתן.⁠9 מצורף לזה כי ׳קטן׳ תאר גנאי, כמו ׳נער קטן׳, כל שכן כי יאמר לקטן הנפש, כטעם ״הנה קטן נתתיך בגוים״10 (ירמיהו מ״ט:ט״ו).⁠11 ודרך התורה לתאר האדם בשם שבח ובשם גנאי.⁠12
כמו שיאמר לשבח: ״אחי יפת הגדול״ (בראשית י׳:כ״א) כאשר אבאר,⁠13 וכן ״אברם העברי״ (בראשית י״ד:י״ג).⁠14 ופעמים לגנאי, כמו: ״ולא אחר הנער״ (בראשית ל״ד:י״ט).⁠15 [וכן]⁠ד אמר ארסטו בספר באור המדות.⁠16
1. לעיל על ו׳, טו.
2. לא רק עצמים אלא גם אירועים ומעשים הינם ישויות קיימות.
3. ׳בכל לשון שאתה שומע׳ על פי ברכות יג, ע״א, במובן שפות זרות. אף הגורם לאירוע או למעשה יכול להיקרא ׳עושה׳, ׳פועל׳ או ׳בורא׳, וכל מילה מקבילה בשפות אחרות. משום כך נאמר על מעשה חם ׳אשר עשה׳, אף על פי שרק ראה את ערות אביו והגיד לאחיו, ובאופן מעשי לא עשה כלום.
4. לשון עשייה מתאים לא רק כאשר יצירת המעשה היא בידיים, אלא גם כאשר הוא בדיבור (׳חיצוני׳) או במחשבה (׳דיבור פנימי׳).
5. אף על פי שרק דיבר.
6. ייחס התליה ליוסף אף על פי שברור שיוסף רק פתר את החלומות ולא תלהו בידיים או השיבו על כנו וראה פירוש ריא״כ לבראשית מ״א, יג.
7. עקרון זה נכון לא רק לגבי ׳עשה׳, אלא אף לגבי כל פוֹעַל המשמש במובן פָעַל, כלומר במובן של עשייה כלשהי, כגון ׳תלה׳ כנ״ל.
8. לשון עשייה מתאים כאן לראיה והגדה באותה מידה כמו אם היה חם רובע את אביו או מסרסו (כדעות השונות בסנהדרין ע, ע״א וברש״י כאן), או כמו אם היה צוחק ומלעיג עליו (כפירוש רד״ק כאן). השווה גם טירת כסף, עמ׳ 68.
9. הכתוב מכנה את חם ״בנו הקטן״ של נח, למרות שבסדר תולדותיהם, חם הוא הבן האמצעי, אחרי שם אבל לפני יפת (ו׳, י; ט׳:י״ח). ריא״כ מבאר שחם היה קטן באופן יחסי (׳בערך׳) לשם. כיוון ש׳קטן׳ הוא מושג יחסי ולא מוחלט, מצד תורת הדקדוק הכללית, המשותפת לכל השפות (׳ההגיון׳) אין הכרח שיהיה הקטן היותר מבין השלושה. עיין בכל זה בטירת כסף, עמ׳ 69-68.
10. המשך הפסוק בירמיהו הוא: ״בזוי באדם״. נמצא ׳קטן׳ מקביל ל׳בזוי׳. כך גם פירש רש״י בד״ה בנו הקטן: ״בנו הקטן – הפסול והבזוי, כמו: הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם״.
11. חם מכונה ׳קטן׳ לא רק בשל היותו צעיר משֵם, אלא גם משום ש׳קטן׳ הוא תואר גנאי, במיוחד כאשר הגנות היא במישור אישיות האדם (׳קטן הנפש׳).
12. התורה מכנה אנשים על פי ייחוסם, גילם וכיוצא באלו, לשֵם שבח או גנאי.
13. לקמן על י׳, כא.
14. השווה לדבריו לקמן על י״ד, יג.
15. ראה לקמן על ל״ד, יט.
16. אבן רשד, ספר המידות, עמוד 110.
א. בכה״י: לו.
ב. בכה״י: ׳וכל שמוש׳ תוקן בשולי כה״י.
ג. בכה״י חסר.
ד. בכה״י חסר.
בנו הקטן – כנוי ׳בנו׳ שב אל חם, כי כנען היה בנו הקטן. והנה חם לא היה הבן הקטן לנח, אבל שֵׁם היה הקטן — ולזה הקדים אחר זה (בפרק י) תולדות יפת ואחר כן תולדות חם ואחר כן תולדות שם — ולזה אין ראוי שיהיה שב אומרו בנו הקטן אל חם.
(כד-כה) וכאשר הקיץ נח מיינו ידע בנבואה אשר עשה לו בנו הקטן של חם והוא כנען. והנה לא נתבאר בתורה מה היה זה המעשה, אבל על כל פנים ידענו שהיה מגונה מאד, עד שקולל בעבורו כנען זאת הקללה הנפלאה אשר זכר — והוא שיהיה כנען עובד אחיו עבדות נפלא. והנה אמר זה נח בנבואה, רוצה לומר שכבר הגיע לו בנבואה שכנען הוא מקולל בזאת הקללה הנפלאה. והנה מה שאמרו ז״ל (סנהדרין ע, א) שסירס אותו, הוא נאות מאד, ולזה שילם לו נח מידה כנגד מידה, כי כנען עשה זה שלא יוליד עוד נח בנים, כדי שתהיה לו ולשאר בניו לבדם הארץ בְּדרך שלא יִרבו המושלים בה ותמעט מפני זה חלק כנען, וקולל מפני זה שיוסר ממנו הממשלה ויהיה עבד עבדים לאחיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

בנו הקטן הפסול והבזוי. דאם לא כן מאי הקטן והלא גדול מיפת הוא שהרי הכתוב מונה אותו קודם יפת ואי אפשר לומר דומיא דשם שמונה אותו ראשון ואינו ראשון כדכתב רש״י גבי אחי יפת הגדול וכדאיתא בפ׳ בן סורר ומורה דבשלמא גבי שם איכא למימר שמונה אותו ראשון מפני חשיבותו שהיה צדיק יותר מכלם כדכתב רש״י גבי ויולד את שם את חם ואת יפת וכדאי׳ בפ׳ בן סורר ומורה אלא גבי חם מאי איכא למימר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – אבל הם לא הגידו לו מפני כבודם. ויאמר ארור כנען אחר שהוא הגורס ברשעו ועוד כי קללת הבן ישיג לאב כמו שמקללת האב ישיג לבן. וכן לענין הברכה כתיב ויברך את יוסף ולא בירך אלא לבניו דכתיב יברך את הנערים. וכן רמז ארור כנען ולא אמר ארור יהיה כנען להורות שכבר הוא ארור משנים קדמוניות. וכן הוא כי נחש הקדמוני שנתקלל בארור דכתיב ארור אתה מכל הבהמה. וחם הוא אבי כנען כי [הוא] סבת חמימותו ואדמימותו. ולכן אמר מה קללה אתן לו כי כבר הוא ארור מימי אדם הראשון ועכשיו גם כן נחש השיאני ואוכל ונשכני והטעני כהתעות השכור בקיאו. ולכן אותה קללה אני נותן לו שיהיה עבד עבדים לאחיו כמו שנא׳ שם בנחש עפר לחמו שיהא נרמס ברגלים בעפר. ונאמר בקין ואתה תמשול בו וזה דוגמת עבד עבדים יהיה לאחיו. והרמז בזה כי יצר הרע הוא עבד ליצר הטוב והאדם השלם כובש אותו ומושל בו ולוקח אותו לעבד עולם. וזהו ואתה תמשול בו וזהו עבד עבדים יהיה לאחיו כי הם ימשלו בו. אבל הרשע הוא להפך כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומושל בו וקונה אותו לעבד עולם והולך אחרי שרירות עיניו ותאוותיו. וזהו טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. טוב נקלה מי שמבזה עצמו בעבור כבוד השם קונה לעבד לו ליצר הרע. אבל המתכבד בכבוד עצמו ומיקל בכבוד השם הוא חסר לחם. חסר השלימות והתורה שנקראת לחם. ועל זה הרמז אמר עבד עבדים יהיה לאחיו:
בנו הקטן – ׳בני בנים הרי הם כבנים׳, וכנען היה הקטן שבבני חם (בראשית י׳:ו׳), ואולי הקטן שבבני בנים של נח אז, ועם זה היה בדרכיו ״קטן בגויים בזוי מאד״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] ויקץ נח מיינו וידע
[1] סנהדרין פרק שמיני דף ע ע״א (סנהדרין ע.)
בנו הקטן והפסול. דאם לא כן למה קראו ״בנו הקטן״, דמאי נפקא מיניה אם היה קטן או גדול, אלא ׳הקטן והבזוי׳, לכך ביזה אותו גם כן. והרא״ם פירש דחם היה גדול מיפת. ולא נראה כלל דלקמן (י, כא) אצל ״אחי יפת הגדול״ שם יתבאר בפירוש. ומה שמונה אותו אחר חם, זה מפני שמתחיל באמצע – זכר אחריו כסדר הקטן ואחר כך חוזר לראשון, וזה הוי יותר כסדר משהיה מזכיר אחריו יפת:
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – לא נכתב בפרשה מי הגיד לנח מה שעשה לו בנו וכי ראה נח זה בנבואה ונ״ל ע״ד שארז״ל (סנהדרין קח:) שלשה שמשו בתיבה עורב כלב וחם וכו׳ ולפי זה כשעמד נח משנתו היה מתבונן בעצמו מי עשה לו הדבר הזה ודאי אחד מבניו החשוד על העריות עשה לו זה שרבעו. ומתוך ההתבוננות נזכר במעשה שהיה וידע את אשר עשה לו בנו הקטן בתיבה כי טמאה ע״י תשמיש בזמן האסור אמר נח מי שעשה זה, עשה גם זה ולפיכך קללו. ומה שקלל לכנען בנו ולא קלל את חם עצמו רבו בזה הדעות כי יש אומר שכנען ראה והגיד לחם אביו. וי״א לפי שהקב״ה בירך את נח ובניו ע״כ אין נכון לקלל אחד מבניו אחר שכבר ברכם ה׳. וי״א שכנען היה מגלה עריות ואביו למד מבנו כן לעשות כמעשה כנען.
ומה שקללו בעבדות, לפי שרועה זונות יאבד הון ובעל כרחו עבד יהיה על פת לחם וכארז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו׳ ומ״ש עבד עבדים יהיה לאחיו ואח״כ חזר שנית ואמר ויהי כנען עבד למו ולא הזכיר עבד עבדים נ״ל שעבד עבדים יהיה לאחיו היינו שכנען יהיה עבד עבדים של אחיו ממש בני חם כי בלאו הכי אח הקטן עבד לאחיו הגדולים ממנו וע״י הקללה נתוסף לו להיות להם עבד לעבדים. אבל לשם וליפת יהיה סתם עבד למו כי די בזה שהרי בלאו הכי לא היה צריך להיות עבד לדודו.
וַיִיקֶץ נח: כתב המכלל יופי1 ביו״ד האיתן לבד ויו״ד השרש נעלמת, עכ״ל. ודבריו אלה נפלאו ממני, כי בכל הספרי׳ בשני יו״דין. וכן כתב הרמ״ה2 ז״ל, וייקץ נח3 מיינו מל׳ בתרין יו״דין כתיב, חד קרי וחד לא קרי וקו״ף דידיה סגול. וייקץ יעקב4 משנתו (פ׳ ויצא) מל׳ תרין יו״דין וקו״ף דידיה פתח, ודכוות׳ וייקץ פַרְעֹה5, ודכות׳ וַיִיקַץ פרעה והנה חלום6 (פ׳ ויהי מקץ). ואיקץ דסוף פסוק דותבאנה אל קרבנה7 מל׳ יו״ד כתי׳, עכ״ל. ועיין מה שאכתו׳8 ריש פ׳ ויצא (בס״ד) על וייקץ יעקב. [וייקץ].
1. המכלל יופי: על אתר, ה ע״א (נראה שבעל מכלל יופי טעה בפירוש דברי רד״ק בספר השרשים [148 ע״א], שכתב: ׳יקץ – וייקץ יעקב משנתו [בר׳ כח טז], וייקץ נח מיינו [פסוקנו], ויקצו מזעזעיך [חב׳ ב ז], היו״ד מעמדת בגעיא לחסרון היו״ד פ״א הפעל. ידוע׳. בעל מכלל יופי פירש שבכל שלושת הפסוקים חסרה יו״ד השורש, בעוד שרד״ק התכוון לפסוק האחרון בלבד).
2. הרמ״ה: יק״ץ.
3. וייקץ נח: פסוקנו.
4. וייקץ יעקב: בר׳ כח טז.
5. וייקץ פַרְעֹה: בר׳ מא ד.
6. והנה חלום: בר׳ מא ז.
7. דותבאנה אל קרבנה: בר׳ מא כא.
8. מה שאכתו׳: מ״ש בר׳ כח טז (׳וייקץ יעקב משנתו׳).
הפסול והבזוי. דאם לא כן למה קרא אותו קטן והלא גדול מיפת הוא שהרי הקרא מונה אותו קודם יפת ואין לומר משום חשיבתו מנה אותו קודם יפת כמו שמונה את שם ראשון משום חשיבתו כמו שכתב רש״י גבי ויולד את שם ואת חם ואת יפת (לעיל ה׳:ל״ב) דהא חם הוא הפחות שבכלם. [ר׳ אליהו מזרחי]: ומהרש״ל פי׳ דקשה ליה והלא שם היה הקטן דכתיב (שם) ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו׳ וכתיב (לעיל ז׳:ו׳) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה וגו׳ וכתיב (להלן י״א:י׳) שם בן ק׳ שנה שנתים אחר המבול שמע מנה שנולד בן תק״ב שנה לאביו שמע מנה שהוא הקטן עכ״ל:
The worthless and contemptible one. [Rashi knows this] because otherwise why does it call Cham קטן? He was older than Yefes, for Scripture (5:32) counts him before Yefes. And we cannot say Cham was counted before Yefes because of his importance, although Rashi writes (ibid.) that Sheim was counted first of all due to his importance. For Cham was the lowliest of them all. (Re'm) But the Maharshal [writes that the Re'm was mistaken, and Cham surely was not older than Yefes. He] explains that Rashi is rather answering the question: [Why is Cham called קטן?] Sheim was the youngest! For it is written (ibid.), "Noach was 500 years old, and Noach produced Sheim, Cham, and Yafes.⁠" And it is written (7:6), "Noach was 600 years old when the flood waters were on the earth,⁠" [thus his oldest child was then 100]. Additionally, it is written (11:10): "Sheim was 100 years old... two years after the Flood.⁠" Since Sheim was born when his father was 502, he [was not the oldest. Rather he] was the youngest son, [for if Cham was youngest, then in 5:32 the order should be: "Shem, Yefes, and Cham.⁠" See entry there, citing Maharshal.]
וייקץ נח מיינו – במדרש רבה1 ״נתפרק יינו מעליו״. דקדקו שלא אמר ״וייקץ נח משֵנתו״, שאין ״יקיצה״ נופל אלא על שינה. (ואמרוֹ) [ובאמרוֹ] ״וייקץ״ ידענו שהיה ישן. ושלא נחשוב שהקיץ מאיזו סבה ועודנו שכור או מבולבל מיינו, על כן אמר ״מיינו״ שבהקיצו היה בדעתו כי נתפרק יינו מעליו.
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן – בפירוש ״ועץ הדעת״2 כתבנו פתרון לשונות ״ידיעה ודעת״ שכולם על ברור בהרגש; או ע״י אחד מהחושים או ע״י הרגש אחד מהמדות או הרגש המושכלות הנטועות בדעת. ועל זולת אלו לא יפול לשון ״ידיעה״. ואם פירוש ״אשר עשה לו בנו הקטן״ שב על ראותו ערות אביו, ושהגיד חרפתו לשני אחיו, הנה היה נח בעת ההיא שכור. ואם הוגד לו ע״י מגיד לא יתכן לומר ״וידע״ אלא ״וישמע את אשר״ וגו׳. ולפי שהכתוב אומר ״וידע״ נבין כי עשה לו מעשה שהרגיש בעצמו. ויהיה רְאָיָה גמורה לדברי חז״ל3 והסירוס הרגיש בבשרו ועליו נופל ״וידע את אשר עשה לו״. ומי העושה? הוגד לו שהיה בנו הקטן, ועל זה לא ישוב מלת ״וידע״. ואם נסמוך לבד על המפורש שלא היה דבר רק שראה ערות אביו, יהיה מלת ״וידע״ על רוח הקדש ששרתה עליו וידע בהרגש נשמתו את אשר עשה לו. כי שריית רוח אלהים על הנביאים יכונה ב״דעת״, כי אין ברור והרגש כמהו. ועוד נדבר בזה בפסוק הסמוך בעז״ה.
בנו הקטן – לפי הפשט לא היה חם הקטן שבבני נח. ויתפרש ״הקטן״ כמו ״הנה קטן נתתיך בגוים, בזוי אתה מאד״.⁠4 וכן ״קטן וגדול שָׁם הוא, ועבד חפשי מאדוניו״.⁠5 וככה ״בנו הקטן״ הבזוי שבבניו. וכן אמרו במדרש6 ״בנו הקטן, בנו הפסול. הה״ד ׳כי מזבח הנחשת אשר לפני ה׳ קטן מהכיל את העולה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳. ואל תתמה על ראייתם מפסוק זה, שמלת קטן בו על הקטנות והניחו הכתובים שהבאנו שמפורש בהם קטן על הבזיון והשפלות. כי הם לא אמרו ״בנו הבזוי״, כי בעצמו לא היה בזוי וראוי היה לכבוד. אבל קלקל ונתקלקל זרעו ונפסל מכבודו, וזהו ״בנו הפסול״. על כן הסתייעו ממקרא ״כי מזבח הנחשת״ וגו׳ שדרש עליו ר׳ יוסי שמדבר על מזבח הנחשת שעשה משה, וכאדם האומר לחברו ננס פלוני ופסול לעבודה וכמו שמזבח של משה כשר היה, ועתה נפסל״.⁠7 כן חם עשר היה ועתה נעשה קטן.
ורש״י ז״ל שכתב ״בנו הפסול והבזוי כמו הנה קטן״ וגו׳ איננו על דעת המדרש. וראב״ע ז״ל אמר ״הכתוב לא גלה מה נעשה, והעושה היה כנען. וכן היה, כי חם ראה ולא כסהו כאשר עשו אחיו וגלה הדבר. ושמע כנען ולא נדע מה עשה. וטעם ׳בנו הקטן׳ לעד כי כן הוא אומר ׳ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען׳.⁠8 גם [אות] וי״ו [של מלת] ׳בנו׳ שב אל חם הנזכר. על כן קולל כנען״. [עכ״ל]. ונראין דבריו בעיני אעפ״י שכתב עליו רמב״ן9 ז״ל ש״עזב דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים״. ואני תמה שדמהו למתנבא שקרים. וגם חז״ל הסכימו שסרסו והיא הרעה שנעשה, ולא גלה הכתוב. ובפירוש ״וידע״10 הוכחנו שהוא עֵד על דבריהם. ואם בעבור שאמר כי כנען [הוא] העושה, הנה פשט הכתוב יורה כן, שאמר ״בנו הקטן״. ואם [מדובר] על חם צריך אתה לדרשו כמו בזוי ופסול. ועוד יְקַצֵר ויאמר ״וידע את אשר עשה לו״ ונדע ששב על חם. ולפי שהוסיף ״בנו הקטן״ נראה ששב על מי שלא נזכר ממנו מעשה בפרשה והוצרך להזכירו עתה. וטעם שלא זְכָרוֹ בשֵׁם הוא לגנאי קטן פסול ובזוי שבבני חם. והפירוש שפרש רמב״ן ז״ל [הוא] רחוק מן הפשט. כי אמר חם הוא הקטן לנח, וכנען הבכור לחם. ואם נזכר באחרונה זהו אחר שקולל להיות ״עבד עבדים״ לאחיו. וכשאירע המעשה לנח לא היה לחם זרע כי אם כנען. וזה טעם ״וירא חם אבי כנען״ כי אין לו בן אחר. ואם קלל את חם העושה לא יזיק רק לגופו כי הזרע שכבר נולד אינו בכלל, ואולי לא יוליד עוד, ולא לקח ממנו נקמתו? על כן קלל הבן שהיה לו. ואם יוליד [כנען] מאה, די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו. ודבריו סותרים פַּעֲמַיִם דברי חז״ל. כי הם ז״ל אמרו שחם איננו הצעיר בבני נח. גם אמרו שכנען הוא הרביעי שבבני חם. גם אין טעם שיקלל את הבן ולא יקלל את חם עושה הרעה? ואם מנע מזה בעבור הזרע הרב שיוליד נח11 עוד, אין משוא פנים גדול מזה.
1. בראשית רבה לו, ז.
5. איוב ג, יט.
6. בראשית רבה לו, ז.
7. מסכת זבחים דף נט/ב: ״והלא כבר נאמר ׳אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא׳? ואילו בבית עולמים הוא אומר ׳ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה׳ בקר עשרים ושנים אלף׳ וכשאתה מגיע לחשבון עולות ולמנין אמות זה [מזבח שעש ה שלמה] גדול מזה [מזבח שעשה משה]. אלא מהו ׳קטן מהכיל׳? כאדם האומר לחבירו פלוני ננס הוא ופסול לעבודה״.
9. בפירושו על פסוק יח.
10. פסוק כד.
11. שמא צ״ל כאן חם.
וידע – בנבואה, כי מיד שסר יינו מעליו צלחה עליו רוח ה׳ ואמר מה שאמר בנבואה:
את אשר עשה לו – הכתוב לא פירש שעשו לו מאומה רק שראו ערותו ודברו עליו בדרך קלון, וגם על הדיבור והראיה יפול לשון מעשה כמו שאמר השם לנחש כי עשית זאת (לעיל ג׳ י״ד) והוא דבר בשפתיו:
בנו הקטן – זה חם שהיה הקטן שבבני נח, וכן משמע מכנוי בנו שבלי ספק שב אל נח הנזכר בפסוק, ועכ״ז נתקלל כנען לפי שגם הוא עשה את המעשה הזה כמו שהוכחנו, ועוד מטעם אחר שאבאר בסמוך:
וייקץ נח מיינו – ״קוץ״, ״יקץ״: להתעורר. ״קוץ״ הוא גם השורש של ״קיץ״. בעונת הקיץ מבשילים הפירות; לאחר שינקו מזון די סיפוקם מהאדמה, ״קצים״ ומואסים עתה הפירות במזון זה. וזהו גם פירוש ״קוץ״ בהקשר לשינה. השינה ״מזינה״ אותנו; אנחנו מוטלים בחיקה של השינה, וּכְשֶׁיָּשַׁנּוּ די צרכנו, אנו מתעוררים – ״מקיצים״.
בנו הקטן – אין לנו רשות לעקור לגמרי פשטות המקרא. חם אם כן היה הצעיר, אף שבסדר הבנים שהזכיר הכתוב (לעיל ו, י), הוא נמנה שני. גם יפת נקרא ״יפת הגדול״ (להלן י, כא), אף שנמנה אחרון. נמצא שסדר לידתם הנכון הוא: יפת, שֵם, חם; על אף שהפסוק מנה אותם בסדר אחר: שֵם, חם, ויפת.
הסיבה לסדר שונה זה תתברר, אם נזכור שכל סיפורי התורה מכוונים בראש ובראשונה לישראל; והרי עבור ישראל, ״שֵם״ – ראש משפחתם – ״אבי כל בני עבר״, הוא עיקר החשיבות. הבא אחריו הוא חם, אשר צאצאיו, מצרים וכנען, מייצגים את הניגוד הגמור לישראל. ישראל נועדו להתגבר על אומות אלה, וזוהי תמצית התפתחותם ההסטורית. רק בעת מאוחרת יותר הם יבואו בקשרים עם האומות מצאצאי יפת. על כל פנים, שֵם וחם הם אומות מנוגדות זו לזו, ויפת הוא המתווך.
אין להתפלא על שבפסוק כה מדבר נח על כנען ולא על חם. הקללה לא נאמרה על חם, והברכה לא נאמרה על שֵם. הברכה והקללה מתייחסות, לא אל שֵם וחם אישית, אלא להשפעה שתהיה לצאצאיהם על האנושות. אין הכתוב אומר: ברוך שֵם, אלא ברוך ״אלקי״ שֵם.
עם זאת, מזעזע הדבר שנח קילל את חם בבנו. הרי זו אזהרה חמורה: כבד את אביך ואת אמך, פן תיענש דרך צאצאיך! אל יחטא חם לנח, פן ייענש על ידי כנען. חטאי הבנים בהוריהם, יבואו על עונשם בדרך בה בניהם שלהם לאחר מכן ינהגו בהם!
וכן הוא הכלל בהתפתחות הדורות. הדור הצעיר חייב לעמוד ביראה ליד קבר הדור שקדם לו. עליו לקחת שמלה ולכסות את ערות – חולשת – אבותיו, ובה בשעה, לקבל מהם את נחלתם הרוחנית, בכדי לבנות את העתיד של עצמו. רק אז יתפתחו הדורות כעץ רענן. אולם, אם הדור החדש מתבונן בתאוה, כמו חם, בערות אבותיו; אם הוא רואה רק את חולשותיהם האנושיות ולועג למסורתם הרוחנית; אם הבנים מנַתקים בבוז את הקשר עם דור האבות; הרי שגם העתיד שלהם יישאר חלום. כדרך שהם לגלגו על זכרון אבותיהם, כך ילגלגו צאצאיהם עליהם. ״חם״ הוא לעולם אבי ״כנען״!
ויקץ – נח לא ישן אז ולא הקיץ משנתו רק היה מבולבל מיינו ולא הרגיש בתועבה זו כדרך השכור, ואחר שהקיץ משכרותו ידע את אשר עשה, פי׳ שהרגיש בדבר התועבה, כמו וידעו כי ערומים הם שפי׳ שהרגישו בדבר, ומ״ש בנו הקטן יל״פ בנו של חם למ״ש שכנען עשה זאת, ולכן קלל את כנען, ויל״פ על חם אם חם היה הצעיר מכולם כדעת הרמב״ן וקלל כנען בכורו של חם כנ״ל פסוק י״ח.
מיינו: לא רק משנתו הקיץ1 אלא גם מיינו, והיתה דעתו שפויה לגמרי, על כן חלה עליו רוח הקודש כאשר היה מוכשר. על כן ״וידע וגו׳״2.
1. קצ״ע, כי לא כתוב כלל שישן, אלא ״וישת מן היין וישכר״.
2. ההכרח של חז״ל לומר שנעשה בנח מעשה של ׳סרסו או רבעו׳ נבע מכך שכתוב ״וידע את אשר עשה לו״, ואם כל המעשה היה רק שראהו, איך כשהקיץ נודע לו שראה אותו (ומלבד זה מהו ״עשה לו״). ועיין ברמב״ן שפותר את הענין וטוען שחם הגיד בחוץ ובפרהסיא וע״י כך נודע הדבר לנח כשיצא מחוץ לאהלו, אך לפי״ז צריך לומר שלא ידע מיד כשהקיץ (״וידע״), אלא לאחר זמן מה. רבינו סובר שנודע לו ברוח הקודש, וכדלהלן בפסוק כ״ו, ודו״ק.
אשר עשה לו בנו הקטן – אולי חם קטון בניו היה חביב לנח יותר מאחיו, וכאשר ידע שבנו חביבו (בנו הקטן) חטא חטא גדול כזה וזלזל בכבודו, אררו בכנען קטון בני חם החביב גם הוא לאביו יותר משאר אחיו (מח״ר יח״ק).
וידע – כלומר נודע לו.
בנו הקטן – מכאן שחם היה הצעיר שבבני נח.⁠1 הסדר: שם חם ויפת,⁠2 ניתן להסביר בנקל — שם הוא החשוב שביניהם, חם עומד בניגוד אליו ועל שם להתגבר עליו, ואילו יפת הוא המתווך ביניהם.
1. השווה שם כ״ו:ד׳ ופירוש הרמב״ן לעיל (המ׳). ואילו לבאר ״קטן״ רק ביחס לשם בלבד, כלומר קטן משם, כפי שטוענים דילמן ואחרים, הרי זה ביאור מלאכותי.
2. לעיל פסוק יח.
אשר עשה וגו׳ – רב ושמואל, חד אמר סרסו וחד אמר רבעו, מאן דאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי,⁠1 ומ״ד רבעו – גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם את ערות אביו וכתיב התם (פ׳ וישלח) וירא אותה שכם בן חמור.⁠2 (סנהדרין ל׳.)
1. ר״ל מתוך שמנעו להוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כדכתיב ויאמר ארור כנען שהוא הבן הרביעי.
2. נראה בטעם הגז״ש, דכיון שמבואר כאן דעם הראיה שראה חם היה עוד איזה מעשה כדכתיב את אשר עשה לו, ואין אנו יודעין מה הוא המעשה, ומדחזינן דבשכם כתיב ג״כ ראיה קודם פעולתו, ושם הודיע הכתוב תוכן פעולתו המגונה, כך הפעולה שעשה חם כאן וכתיבא ג״כ לאחר ראיה היתה ג״כ מעין פעולה כזו. ואפשר לומר בטעם שמוש לשון ראיה לענין זנות, ע״פ מ״ש (סוטה ז׳.) אין יצה״ר שולט אלא במה שעיניו רואות, והוי א״כ העין סרסור דעבירה, וע׳ לפנינו ס״פ שלח בפ׳ ולא תתורו וגו׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃
He said, "Cursed be Canaan;⁠1 a servant of servants2 will he be to his brothers.⁠"
1. Canaan | כְּנָעַן – For discussion of why Canaan was cursed if Cham was the one who sinned (and for opinions on the nature of the sin as a whole), see Cursing Canaan.
2. servant of servants | עֶבֶד עֲבָדִים – See R"Y Bekhor Shor and Radak that the phrase is meant literally. Alternatively: "the lowest of slaves" (Ralbag, Shadal, R. D"Z Hoffmann).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קמו] 1ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. כנענים אמרו ארץ כנען שלנו היא שכן כתיב בתורה (במדבר ל״ד:ב׳) ארץ כנען לגבולותיה; אמר להם גביהא בן פסוסא וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים, הרי כתיב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי. (מגילה תענית פ״ג).
[קמז] 2כיוצא בדבר אתה אומר (יואל ד׳:ח׳) ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם וגו׳ [כי ה׳ דבר] והיכן דבר ויאמר ארור כנען. (מכילתא בא פרשה י״ב).
[קמח] 3ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהי׳ לאחיו. חם חטא וכנען נתקלל אתמהא כו׳, ר׳ יהודה אומר לפי שכ׳ (בראשית ט׳:א׳) ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה הוה במקום ברכה לפיכך ויאמר ארור כנען, ר׳ נחמיה אמר כנען ראה והגיד להם לפיכך תולין את הקללה במקולל. (בראשית רבה ל״ו ז׳).
[קמט] 4אמר ר׳ ברכיה הרבה צער נצטער נח בתיבה שלא היה לו בן קטן שישמשנו, אמר לכשאצא אני מעמיד לי בן קטן שישמשני, כיון שעשה לו חם אותו מעשה, אמר אתה מגעת אותי מלהעמיד לי בן קטן שישמשני, כיון שעשה לו חם אותו מעשה, אמר אתה מגעת אותי מלהעמיד לי בן קטן שישמשני, לפיכך יהיה אותו האיש עבד לאחיו שהן עבדים לי. ר״ה בשם רב יוסף אמר אתה מנעת אותי מלעשות דבר שהוא באפילה, לפיכך יהיה אותו האיש כעור ומפוחם. ר״ה בשם ר׳ יוסף, אמר לו אתה מנעת אותי מלהעמיד בן רביעי לפיכך אני מארר בן רביעי שלך. (בראשית רבה ל״ו שם).
[קנ] 5ומה הנחש קלל האדמה בשבילו שנא׳ (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה כך היין נתקלל שלישו של עולם בשבילו, שנא׳ וייקץ נח מיינו וגו׳ ויאמר ארור כנען. (תנחומא ישן שמיני ז׳).
[קנא] 6אמר ר׳ יוסי בן דוסא אליעזר הוא כנען וע״י ששימש אותו צדיק יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך, הה״ד ויאמר ארור כנען וכתיב (בראשית כ״ד:ל״א) ויאמר בא ברוך השם. (ויק״ר י״ז ה׳).
[קנב] 7רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה (משלי ל״א:כ״ט) זו ברתכו של משה שהרי הדורות הראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו, ולא היה בכולם כברכתו של משה, נח בירך את בניו, היה בה מחלוקת, בירך אחד וקילל אחד. (בראשית ט׳:כ״ז) יפת אלהים ליפת ויאמר ארור כנען. (תנ״י וזאת הברכה א׳).
[קנג] 8ר׳ תנחום בר׳ חנילאי בשם ר׳ ברכי׳ לא נתקלל לעבד אלא כנען [ויאמר ארור כנען] עבד עבדים יהי׳ לאחיו, ומנין שכל משפחותיו של חם קרויין עבדים, שנאמר (שמות כ׳:ב׳) מארץ מצרים מבית עבדים. (פסקתא רבתי פכ״א).
[קנד] 9כי תבאו אל ארץ כנען (ויקרא י״ד:ל״ד) למה זכר שם ארץ כנען על נגעין, אמר להם הקב״ה הסתכלו בארצכם מנין הוא עיקרה של ארצכם כנען, אי אתם יודעים שחם חטא וכנען [נארר] שנא׳ (בראשית ט׳:כ״ב) וירא חם אבי כנען, ואומר ויאמר ארור כנען, אף אתם כשתחטאו ארצכם תתפס ללקות כשם שלקה כנען. (מדרש תדשא פי״ז).
[קנה] 10שנכשל בעיניו ונעשה כעבד משועבד הוא ובניו עד סוף כל הדורות, ואיזה הוא זה אחד שנשאר מדור המבול, ואיזה הוא חם אחד מהם היה שנא׳ וירא חם אבי כנען וגו׳ ובמי ראה לא ראה [חם] אילה בעיניו מה נגזר עליו בא וראה ויאמר ארור כנען וגו׳ אמרו חכמים ומה חם שהביט בערות אביו שיצא ממנה נגזר עליו כך וכך המביט בשאר כל העריות על אחת כמה וכמה. (מדרש מכת״י).
[קנו] 11אלא שביקש הקב״ה להעמיד מנח ארבעה בנים שיירשו את ארבע רוחות העולם, אמר חם אסרס את אבא כדי שלא יוליד בן רביעי כדי שלא יהיה חולק עמנו בארץ. אמר לו נח אתה ביטלתה ממני בן רביעי חייך שאיני מקללך אלא בבן רביעי ויאמר ארור כנען וגו׳. (מדרש הגדול נח).
[קנז] ויאמר ארור כנען וגו׳, כד הוו זכאין ישראל אקרי ארעא על שמא דא ארץ ישראל, כד לא זכי אקרי ארעא על שמא אחרא ארץ כנען, ועל דא כתיב ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו דאיהו אייתי לווטין על עלמא, ובנחש מה כתיב (בראשית ג׳:י״ד) ארור אתה מכל הבהמה היינו דכתיב עבד עבדים כו׳. (זח״א עג.).
1. בסנהדרין צא. בשינוים, ב״ר ס״א ס״ז עי׳ ויק״ר יז. ובמגלת תענית מסיים שם דטען עוד, שאכלתם כל השנה תבואתה ואתם צריכים להעלות לנו שכר מכל אותן השנים לא היה להם מה להשיב וברחו והניחו בתיהם ושדותיהם וכרמיהם כשהם מלאים ועשו אותו היום יו״ט. ובגנזי שכטר ח״א צד קנא מדרש על דברים מכת״י מהגניזה איתא שם, שמא תאמר עשה הקב״ה בכנעניים שלא כדין שמסרן ביד ישראל והורישם ארצם חס ושלום שעשה בהם שלא כדין חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כנעניים עבדים לישראל הן שנאמר ויאמר ארור כנען עבר עבדים יהיה לאחיו ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם ויהי כנען עבד למו, עבר שקנה נכסים עבד של מי ונכסים של מי לכך מסרן ביד ישראל והורישם ארצם, ועוד שהיו רשעים ובשביל כך נתחייבו כלייה, ועי׳ לקמן מאמר קנד. ובפי׳ הרמב״ן י, יט. אבל נתנם הקב״ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים גם בעבד. ועי׳ ברב״ח. ובפי׳ הטור.
2. מובא ברש״י יואל שם. הקרא ומכרתי, וגו׳ קאי על בני צור וצידון שהמה בני כנען שנאמר עליהם ארור כנען עבר עבדים יהיה לאחיו. ועי׳ בפי׳ ברורי המדות.
3. תנ״י נח כ״ה, תנחומא שם ט״ו, במדבר פ״י ס״ב, ועי׳ לעיל מאמר קלה. קמ. ולקמן מאמר קמט. קנה.
4. תנחומא נח ס״ד, וברבעה״ת הביא בסגנון אחר אמרו חז״ל עד שהיה נח בתיבה נתן בלבו ואמר מי יתן יהיו לבני עבדים שיהיו הם יושבים ועבדים משמשין לפניהם, ואמר כשאצא מכאן מה שאני מוליד אעשה אותם עבדים לפני. הלך כנען וסרסו אמר נח אתה מנעתני מלהוליד בן רביעי לעשות עבד לאחיך הרי בנך הרביעי יהיה עבד לאחיו. ובס׳ שה״ק דרוש על ע׳ אומות כותב, אומרים שנולד לנח בן רביעי אחר המבול ונקרא יוניקו והיה חכם באצטגניות ויגרשוהו אחיו מאצלם והוא למד לנמרוד חכמת המלחמה. ועי׳ לעיל מאמר קמ. קמד.
5. עי׳ ילקוט המכירי משלי כג. כה. ובתנחומא שמיני י״ג שמרו את עצמכם מן היין שהיין סימן קללה נח מה כתיב ביה וישת מן היין וישכר מה כתיב ביה ויאמר ארור כנען, ובתנחומא שם י״א אמר הקב״ה [לבני אהרן] הזהרו על היין ראו מה עשה נח שהוא התחיל לשגות בו שנאמר וכו׳ מי גרם לו להתבוזז היין וגרם לו להביא קללה על זרעו. ועי׳ במדב״ר ו.
6. עי׳ לקמן פי״א מאמר צט. דהיה אליעזר בנו של נמרוד, ובפרדר״א פט״ז דהי׳ עבדו של נמרוד.
7. תנחומא ברכה י. פסקתא פל״ב.
8. לעיל מאמר קמו. ועי׳ רש״י קדושין כב: שכל עבדים נקראים על שם כנען משום דכתיב ביה עבד עבדים. ועי׳ רב״ח שמות ט, כה. ורמב״ן ויקרא כג, ז. ובילק״ש ח״א רמז קמב. לכו ונמכרנו לישמעאלים אמרו נלך ונתפיס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל. ובחזקוני כ׳ ויהי כנען עבד למו, לשם ולאלהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ולעזרה. והרב״ח כ׳ וע״ד המדרש ״יהיה״ לאחיו שלשים משפחות כמנין יהיה יצאו מכנען (עי׳ לעיל מאמר קי.) והם הנזכרים בפרשה, ודין תורה בעבד כנעני כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.
9. עי׳ ויק״ר פי״ז. מובא בילק״ש ח״א רמז תקסג.
10. בגנזי שכטר ח״א צד קסד. מכת״י הגניזה, עי׳ לעיל מאמר קמב. בבאור מגמ׳ פסחים נא. דאינו רוחץ עם אביו משום הרהור ור״י מתיר משום כבוד אביו עיי״ש ברש״י, ועם רבו אסור משום כבוד רבו, וכאן משמע דהחטא של חם היה משום שהביט בערות אביו ומדמה את זה להסתכלות בשאר עריות, [ובמרדכי פסחים שם נתקשה אמאי נוהגין העולם היתר. עי׳ ש״ע אהע״ז סכ״ג ס״ו, ויו״ד סי׳ רמ״ב, ובמהר״ם חלואה לפסחים דבנהר שמכוסין במים מותר] ולפלא שלא הזכירו בגמ׳ וראשונים כלל מקרא שלפנינו, שהתורה הדגישה וכתבה לזכותם של שם ויפת ואת ערות אביהם לא ראו, ומוכח דזה הוי איסור גמור או משום עצם הסתכלות בערוה ומשום הרהור או משום זלזול בכבוד אב. ואפי׳ נימא דאיסור משום זלזול שהקפידה התורה הוא רק באופן כזה שנשכר ונתגלה כמש״ל, אבל במגלה עצמו במרחץ מדעת לצורך לא שייך זה מ״מ הו״ל להזכיר דיש איסור באופן כזה כיון דמפורש בתורה וצ״ע. [אחרי שהיה הגליון תחת מכבש הדפוס ראיתי שנשמט ממני מאמר חז״ל בענין זה, הבאתיו לעיל מאמר קמא. עיי״ש בהשמטות ומלואים, ושמחתי שכוונתי לדעת רז״ל.]
11. עי׳ לעיל מאמר קמ. קמג. קמט. וברש״י כאן.
וַאֲמַר לִיט כְּנָעַן עֶבֶד פָּלַח יְהֵי לַאֲחוֹהִי.
He said, “Cursed is Canaan. A slave of slaves shall he be to his brothers.”

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו
וַאֲמַר לִיט כְּנָעַן עֶבֶד פָּלַח יְהֵי לַאֲחוֹהִי
א. חז״ל תמהו: ״חם חטא וכנען נתקלל? אתמהא״. והשיבו: ״אתה מנעת אותי מלהעמיד בן רביעי, לפיכך אני מארר בן רביעי שלך״ (ב״ר לו ורש״י) ועל דרך זו תרגם גם המיוחס ליונתן.⁠1 אבל אונקלוס שאינו נוטה לכלול מדרשים, לא הזכיר זאת.
עֶבֶד עֲבָדִים – לשון הפלגה
ב. אונקלוס מפרש ״עֶבֶד עֲבָדִים״ כלשון הפלגה; הבזוי והשפל שבעבדים. לכן תרגם ״עֶבֶד פָּלַח״, שיהיה משועבד לאחיו לעבדות [ולפירושו: עֶבֶד עֲבָדִים = עבד לעבדות], בדומה למיוחס ליונתן ״עֲבִיד מְשַׁעֲבֵּד יְהִי לְאָחוֹי״. וכן תרגם ״ועבדו לְעֹלָם״ (שמות כא ו) ״עֶבֶד פָּלַח לְעָלַם״. ואינו מפרש ״עֶבֶד עֲבָדִים״ כסמיכות [עבד של עבדים] וגם לא עבד בין עבדים כראב״ע, שאם כן היה לו לומר עֶבֶד דְּעֲבְדִין או עֶבֶד לְעֲבְדִין.⁠2 ובמקצת דפוסים מתורגם ״עֶבֶד פָּלַח לְעַבְדִּין״ והוא משולל הבנה. ועיין לעיל ״איש האדמה״ (ט) ״גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא״. ואולם ״אור התרגום״ פירש ״עֶבֶד פָּלַח״, עבד המפלח אדמתו כי לדעתו ״פלח״ נתייחד במיוחד לעבודת הקרקע שהיא הקשה בעבודות.⁠3
יִהְיֶה – יְהֵי או יִהְוֵי?
ג. ״יִהְיֶה לְאֶחָיו״ – ״יְהֵי לַאֲחוֹהִי״ ולא תרגם ״יִהְוֵי לַאֲחוֹהִי״, כי רק הוויה שלמה ומוחלטת מתורגמת יִהְוֵי כבפסוק ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״ (שמות כ ב) ״לָא יִהְוֵי לָךְ״, שזו שלילה מוחלטת וכהערת המסורה שנתבארה שם. אבל כאן אין הכוונה שיהיה עבד שגופו קנוי לאחיו, אלא עבד לעבודה כשכיר – לכן תרגם ״יְהֵי לַאֲחוֹהִי״, כהוויה שאינה מלאה.⁠4
1. “וְאִתְעַר נֹחַ מִן חַמְרֵיהּ וִידַע בְּאִשְׁתָּעוֹת חֶלְמָא יַת דְעָבַד לֵיהּ חָם בְּרֵיהּ דְהוּא קָלִיל בִּזְכוּתָא דְגָרַם לֵיהּ דְלָא יוֹלִיד בַּר רְבִיעָיֵי. וַאֲמַר לִיט כְּנָעַן דְהוּא בְּרֵיהּ רְבִיעָיֵי עֲבִיד מְשַׁעֲבֵּד יְהִי לְאָחוֹי״ [ויעור נח מיינו וידע בסיפור חלומו את שעשה לו חם בנו שהוא קל בזכויות שגרם לו שלא יוליד בן רביעי. ויאמר ארור כנען שהוא בן רביעי עבד משועבד יהיה לאחיו]. וראה ״אהבת יהונתן״.
2. ראב״ע: ״עבד עבדים, טעמו עבד כאחד העבדים, ואילו היה עבד העבדים היה עבד לעבדים״. על פי ״נתינה לגר״ ו״באורי אונקלוס״.
3. וכן פירש להלן ״הגוי אשר יַעֲבֹדוּ״ (בראשית טו יד) ״דְּיִפְלְחוּן בְּהוֹן״.
4. על פי ״באורי אונקלוס״ לשמ׳ כ ג.
ואמר ל⁠((ו))[י]⁠ט יהווי כנען עבד משתעב׳ יהווי לאחוי.
ואמר ליט כנען דהוא בריה רביעיי עביד משעבד יהי לאחוי.
And he said, Accursed is Kenaan who is his fourth son, a serving servant shall he be to his brethren.
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן וְגוֹ׳ – חָם רָאָהוּ לִכְנַעַן נִתְקַלֵּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין הַקְּלָלָה שׁוֹכֶנֶת בִּמְקוֹם הַבְּרָכָה, שֶׁהֲרֵי בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֹחַ וּבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת בָּנָיו וּכְנַעַן נִתְעַבֵּר בַּתֵּבָה, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעַן רָאָה וְהִגִּיד לְחָם אָבִיו וְחָזְרָה קְלָלָה לְעִקָּרָהּ לְפִיכָךְ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְנָעַן, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ עַד שֶׁהָיָה נֹחַ בַתֵּבָה אָמַר בְּלִבּוֹ, הַלְוַאי שֶׁיִּהְיוּ לְבָנַי אֵלּוּ עֲבָדִים, שֶׁיִּהְיוּ בָּנַי יוֹשְׁבִין וַעֲבָדִים מְשַׁמְּשִׁין לִפְנֵיהֶם, אֶלָּא כְּשֶׁאֵצֵא מִכָּאן מַה שֶּׁאֲנִי מוֹלִיד אֶעֱשֶׂה אוֹתָן עֲבָדִים לָהֶם. מִיָּד אָמַר לְחָם, אַתָּה לֹא הִנַּחְתָּ לִי לְהוֹלִיד בֵּן רְבִיעִי שֶׁיְּהֵא עֶבֶד, לְפִיכָךְ בֵּן רְבִיעִי שֶׁאַתָּה מוֹלִיד יִהְיֶה עֶבֶד.
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן – עַל דַּעְתֵּהּ דְּמָאן דְּאָמַר שֶׁחָם עָמַד וְסֵרַס אֶת אָבִיו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וַהֲרֵי אַף מִשֶּׁל שֵׁם הָיוּ עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה (דברים ט״ו:י״ב). אֶלָּא בָּנָיו שֶׁל שֵׁם יוֹצְאִין לְחֵרוּת בְּשֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַשְׁבִיעִית יֵצֵא (שמות כ״א:ב׳). וְשֶׁל חָם אֵינָן יוֹצְאִין לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ וְגוֹ׳ וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְגוֹ׳ וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם (דברים ט״ו:ט״ז-י״ז). הֱוֵי, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל חֵרוּת וְיוֹצֵא לְעוֹלָם. וּמִי גָרַם לוֹ כָּל הָאֲרִירָה הַזֹּאת, עַל שֶׁבִּזָּה אֶת כְּבוֹד אָבִיו. כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפָּרַע מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל חָם וּלְבַזּוֹתָם עַל יְדֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ עָרוֹם וְיָחֵף וְגוֹ׳ (ישעיהו כ׳:ג׳). אֲבָל יֶפֶת שֶׁכִּבֵּד אָבִיו, מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כְּשֶׁיָּבֹא גוֹג וּמָגוֹג עַל יִשְׂרָאֵל וּמַפִּילָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר וְגוֹ׳ (יחזקאל ל״ט:י״א). וּלְשֵׁם מַה פָּרַע לוֹ? כְּשֶׁנִּכְנְסוּ בְנֵי אַהֲרֹן לְהַקְרִיב, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י (ויקרא י׳:ב׳), וְלֹא הָיוּ בִגְדֵיהֶם שְׂרוּפִים, אֶלָּא שְׂרוּפֵי הַנְּשָׁמָה וְלֹא הַגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: אֹתָם, וְלֹא הַגּוּף, אֹתָם וְלֹא בִגְדֵיהֶם, עַל שֶׁהָיוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל שֵׁם בֶּן נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְגוֹ׳. וּכְתִיב יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (בראשית ט׳:כ״ז), וְאַף עַל פִּי כֵן וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם.
And he said: Cursed be Canaan. Though Ham observed his father’s nakedness, Canaan was cursed. R. Judah said: Inasmuch as a curse cannot prevail where a blessing has already been pronounced, and the Holy One, blessed He, had already blessed Noah and his sons, as it is said: And God blessed Noah and his sons (Gen. 9:1), Canaan must have been born while they were in the ark. R. Nehemiah held: Canaan had actually discovered Noah’s nakedness and had informed his father, Ham, concerning it. Therefore, this curse was directed against the one who was responsible for the sin (that was committed). Hence, it is written: Cursed be Canaan.
Our sages stated: While Noah was in the ark, he said to himself: Would that my sons possessed slaves so that they might remain seated while being served. When I depart from this place, I shall produce a descendant who will be their slave. Following this incident, he said to Ham: You prevented me from begetting a fourth son who would serve you, therefore your fourth son shall become a slave. Hence, he said: Cursed be Canaan. This is the opinion of those who contend that Ham castrated his father.
R. Simeon the son of Lakish maintained: Shem’s descendants also became slaves, as it is said: And if thy brother, a Hebrew man or a Hebrew woman, be sold unto thee (Deut. 15:12). Shem’s descendants, however, are freed at the expiration of six years, of servitude, as it is written: Then in the seventh year thou shalt let him go free (ibid.), while the descendants of Ham are never freed, as is said: You may hold them to service forever (Lev. 25:46). Therefore, he remains a lifelong slave and does not go forth into the world a free man. Why was this curse imposed upon him? Because he was responsible for his father’s degradation. Thus, the Holy One, blessed be He, brought retribution upon the descendants of Ham by humiliating them by means of the king of Asshur, as it is said: So shall the king of Assyria lead away the captives of Egypt and the exiles of Ethiopia, young and old, naked and barefoot (Isa. 20:4).
Since Japheth honored his father, how will the Holy One, blessed be He, reward him? When Gog and Magog attack Israel, they will be defeated, as it is said: And in that day I will give unto Gog a place fit for burial in Israel (Ezek. 39:11).
How was Shem rewarded? When Aaron’s two sons entered the tent of meeting to offer a strange fire, There came forth fire from before the Lord and consumed them (Lev. 10:2). Their souls were consumed but not their clothing or their bodies, as it is said: them (ibid.). This happened because they were descended from Shem. This concerns the righteous. Whence do we know about what happens to wicked men? When Sennacherib departed from Jerusalem, the bodies of his forces were consumed but not their clothing. Why did this happen to them? Because they too were the descendants of Shem the son of Noah, as it is said: The sons of Shem: Elam, and Asshur, and Arpachshad (Gen. 10:22). And it is written: God enlargeth Japheth (ibid. 9:27); yet even so: And he shall dwell in the tents of Shem (ibid., v. 26).
ויאמר ארור כנען (שם כה). חם ראה כנען נתארר, אמר ר׳ יהודה אין הקללה שוכנת במקום ברכה, לפי שנאמר ויברך אלהים [את נח ואת בניו, (שם א) ר׳ נחמיה אומר] כנען ראה והגיד לאביו חזרה קללה לעיקרה, לפיכך נאמר ויאמר ארור כנען. אמרו רבותינו כשהיה נח בתבה, אמר אילו היו לבני עבדים, כדי שהיו יושבים והם יוצאים לפניהם, אלא כשאצא מן התבה מה שאני מוליד אעשה אותם עבדים להם, אמר לו אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי שיהא עבד לאחיו, חייך אני אעשה בנך הרביעי עבד, שנאמר ויאמר ארור כנען [עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט׳:כ״ה)], אמר ריש לקיש הרי משל חם עבדים לעולם, אבל בניו של שם יוצאים חפשים בעולם, שנאמר כי ימכר לך (דברים ט״ו:י״ב), ולקחת את המרצע (שם שם:י״ז), מה כתיב שם והיה לך עבד (לעולם) [עולם] (שם שם), אבל כאן עבד עבדים, עבד שאינו נוטל חירות ולא יצא לעולם, מי גרם לו הארירה הזאת על ידי שביזה את אביו, וכן עתיד הקב״ה לפרוע מבניו של חם ולבזותם על ידי מלך אשור, שנאמר כן ינהג מלך אשור וגו׳ [ערום ויחף] (ישעיהו כ׳:ד׳), מהו ערום ויחף, שהיה מבזה אותן ומוליכן ערומים, ויפת שכיבד את אביו, מה פרע לו הקב״ה, כשיבא גוג הקב״ה מאפילו ומכסה עליו, שנאמר והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל ל״א:י״א), ומה פרע לו הקב״ה לשם, אלא בשעה שנכנסו בניו של אהרן להקריב, נשרפו גופיהם, ולא נשרפו בגדיהם, למה שהם בניו של שם, הרי בצדיקים, ומנין ברשעים, בשעה שעלה סנחריב לירושלים וכל חיילותיו עמו, נשרפו גופיהן ולא נשרפו בגדיהם, למה שהן מבני בניו של שם, שנאמר בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם (בראשית י׳:כ״ב).
ויאמר ארור כנען1לדעת האומר שהוא קבל בעצמו, 2נח היה לו להעמיד בן רביעי שישמנו וזה מנעו ממנו לפי שסירסו, לפיכך קלל בנו הרביעי, ולמה לא קלל לחם שהוא עשה הרעה, לפי שברכו הקב״ה, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו (בראשית ט׳:א׳).
1. לדעת האומר שהוא קבל בעצמו. אולי צ״ל שהוא חבל בעצמו לפי שסרסו לא ראוי להוליד עוד.
2. נח היה לו להעמיד בן רביעי ב״ר פל״ו אות ז׳, ועיי׳ רש״י עה״ת.
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן – חָם חָטָא וּכְנַעַן נִתְקַלֵּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁכָּתוּב (בראשית ט׳:א׳) ״וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו״, וְאֵין קְלָלָה הֹוָה בִּמְקוֹם בְּרָכָה, לְפִיכָךְ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעַן רָאָה וְהִגִּיד לְפִיכָךְ תּוֹלִין הַקַּלְקָלָה בַּמְּקוּלְקָל. דָּבָר אַחֵר: הַרְבֶּה צַעֲר נִצְטַעֵר נֹחַ בַּתֵּיבָה שֶׁלֹא הָיָה לוֹ בֵּן קָטָן שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ, אָמַר: לִכְשֶׁאֵצֵא אֲנִי מַעֲמִיד לִי בֵּן קָטָן שֶׁיְּשַׁמְּשֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ חָם אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה אָמַר לוֹ, אַתָּה מָנַעְתָּ מִלְּהַעֲמִיד לִי בֵּן שֶׁיְּשַׁמְּשֵׁנִי, לְפִיכָךְ יִהְיֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ עֶבֶד לְאֶחָיו שֶׁהֵן עֲבָדִים לִי. דָּבָר אַחֵר: אַתָּה מָנַעְתָּ מִלְּהַעֲמִיד לִי בֵּן רְבִיעִי, לְפִיכָךְ בֵּן רְבִיעִי שֶׁלְּךָ מְקֻלָּל, אַתָּה מָנַעְתָּ אוֹתִי מִלַּעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁהוּא בָּאֲפֵלָה לְפִיכָךְ יְהֵא אוֹתוֹ הָאִישׁ כָּעוּר וּמְפוּחָם.
חָם וְכֶלֶב שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה, לְפִיכָךְ יָצָא חָם מְפֻחָם וְכֶּלֶב יָצָא מְפֻרְסָם בְּתַשְׁמִישׁוֹ. אָמַר רַב לֵוִי, לְאֶחָד שֶׁקָּבַע מוֹנִיטוֹן שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אָמַר הַמֶּלֶךְ, גּוֹזְרָנִי שֶיִּתְפָּחַמוּ פָּנָיו וִיִפָּסֵל מַטְבֵּעוֹ.
קאל מלעון אבו כנען עבדא אמסתעבדא יכון לאכ׳ויה.
א. מכאן עד סוף בראשית י״א:ג׳ חסר בכ״י ס״פ והושלם מכ״י אוקספורד.
אמר: ארור אבי כנען, עבד משועבד יהיה לאחיו.
(כה-כו) ותרגמתי ארור כנען: ׳מלעון אבו כנען׳, כי {האב} ידוע בשם הבן שגידלו ראשון, כמו שאנו רואים אבות מכונים בשם הבנים בקטנותם אבו אסחק ואבו אלחסן, והשם הזה נקבע לתמיד, וכך היה דרכם. ולפיכך פתח בראש הפרשה ואמר: וחם הוא אבי כנען – לא היה אז מן האחים אלא הוא, ובכינויו נתקלל {חם} כי בו היה נודע.
ותרגמתי עבד עבדים: ׳עבד מסתעבדא׳ – עבד משועבד, כי לא יתכן שאומר: עבד לעבדים; ופירשתיו כהפלגה {במדרגת} העבדות, כאומרו: ״לדור דורים ולנצח נצחים״, וכדומה.
ותרגמתי עבד למו: עבד לו, ולא אמרתי: להם, כי הלשון מתירה {תוספת מ״ם} לתפארת... ומצאתי מ״ם לתפארת בהוראה זאת, כי כתוב: ״ישר יחזו פנימו״ ר״ל: פניו, וכן נאמר: ״ישפק עלימו כפימו״, במקום יספוק עליו כפיו.
ואפשר לאמר ב... אשתו ושל הזדווגות נכנסו שניהם... או בשעת התעלפותו... עבדות, ואם שן עבדו, כמו שאנו עומדים לפרשו במקומו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כה-כו) ופסרת ארור כנען מלעון אבא כנען לאן חם לען בכניתה אד׳ כאן מן אול נשוה בהא יערף כמ׳ נשאהד צביאנא יכונון מן צגרהם אבו אסחק ואבו אלחסן פיציר להם ד׳אך כאלאסם אלדאים כד׳אך כאנת חאלהם. ולד׳לך צדר פי אול אלקצהֵ פקאל וחם הוא אבי כנ׳ לם יכן מן ג׳מיע אלאכ׳והֵ אלא הו לאנה לען בכניתה אד׳ בהא כאן יערף. ופסרת עבד עבדים עבד מסתעבדא אד׳ לם יג׳וז אן אקול עבד אלעביד. פצירתה תבאלגא פי אלעבודיהֵ כקולה לדור דורים ולנצח נצחים ומא אשבה ד׳לך. ופסרת עבד למו עבד לה ולם אקול להם לאן אלכ׳טב [יג׳וז זיאדהֵ מים לתפכ׳ים] [……] מן אלב׳ (?) ווג׳דת תפכ׳ימה במים פי מת׳ל הד׳א אלמעני א⁠[ד׳ קאל] [ישר יחזו פני]⁠מו [יעני פניו] ונקול איצ׳א יספיק עלימו כפימו [והו מקאם] [יספיק] עליו כפיו. וימכן אן יקאל פי [……] זוג׳תה ואן ללג׳מאע מדכ׳לא [……] או פי חאל גשיאנה [……] ג׳על מן עלאמהֵ (?) [……] עבדות ואם שן עבדו וג׳ עלי מא סנשרחה פי מוצ׳עה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

כנען – יש פה הסתר, ושיעורו: אבי כנען. (ספר הרקמה כ״ה)
ארור כנען – אתה גרמתה לי שלא להוליד בן רביעי לשמשני, ארור בנך הרביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורחא עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסירסו, אמר להם לאחיו: אדם הראשון שני בנים היו לו, ובשביל ירושת העולם עמד זה והרג את זה, ואבינו יש לו שלשה בנים ועוד מבקש בן רביעי.
א. כך בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3: ״הטורח״.
ארור כנען CURSED BE CANAAN – You have brought it about that I cannot beget a fourth son to serve me; cursed, therefore, be your fourth son (see Chap. 10:6) to serve under the descendants of these elder ones upon whom the duty of serving me will devolve from now on. Why did Ham maltreat him in this manner? He said to his brothers, "Adam HaRishon had two sons and one killed the other in order that he might possess the whole world (Bereshit Rabbah 36:7): our father already has three sons, and he wishes to have yet another ".
ויאמר ארור כנען1אם חם חטא כנען למה נתארר. ר׳ יהודה אומר לפי שנא׳ ויברך אלהים את נח ואת בניו. ואין קללה במקום ברכה. ר׳ נחמיה אמר כנען ראה והגיד להם לפיכך תלה הקללה במקולל.
ד״א 2כנען רביעי שבבני חם. דכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ולפי שקלקלו לאביו בבן רביעי שמנע ממנו תשמישו של בן רביעי. לפיכך איררו ברביעי.
עבד עבדים – שלא להשתחרר. דכתיב לעולם בהם תעבודו (ויקרא כ״ו:מ״ו).
1. אם חם חטא כו׳. ב״ר וילקוט שם.
2. ד״א כנען רביעי כו׳. ב״ר וילקוט שם. ועיין סנהדרין ע׳ ע״ב.
עבד עבדים יהיה – שלא על ידי מלחמה, אבל על ידי מלחמה – לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז).⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 333 ואילך.
עבד עבדים – טעמו: עבד כאחד העבדים.
ואילו היה: עבד העבדים, היה: עבד לעבדים. והעד: קדש קדשים (ויקרא ו׳:י״ח), בקדש הקדשים (במדבר י״ח:י׳).⁠1
וטעם לאחיו – לכוש ומצרים ופוט, שהם בני אביו (בראשית י׳:ו׳).
ויש אומרים: שהכושים הם העבדים בעבור שקילל נח את חם. והנה שכחו, כי המלך הראשון אחר המבול היה מכוש, וכן כתוב: ותהי ראשית ממלכתו בבל (בראשית י׳:י׳).
אואמר הגאון: כי תחסר מלת אבי, והיה ראוי להיותו ארור אבי כנען. ואמר, כי כמוהו: חנמאל דדיב (ירמיהו ל״ב:י״ב) – שהוא בן דדי (ירמיהו ל״ב:ח׳). ויתכן שהיה גדול מירמיה בשנים, והיה קורא אותו בשם אביו בעבור כבוד האב. וכן: אשת אחי האב, קראה הכתוב: דודתך (ויקרא י״ח:י״ד). וזה אבי כנען איננו כן.
1. השוו ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ט:ל״ז.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לאחר הביאור על פסוק כ״ו (כדי לצרפו לביאור רס״ג על פסוק כ״ז).
ב. בכ״י פריס 177: דודו.
A SERVANT OF SERVANTS. Eved avadim (a servant of servants) means a servant like all other servants.⁠1 If Scripture meant a servant to servants then it would have read eved ha-avadim. Proof of this is: it is most holy (kodesh kodashim) (Lev. 6:18), and In a most holy place (be-kodesh ha-kodashim) (Num. 18:10).⁠2
[UNTO HIS BRETHREN.] To Cush, Mizraim and Put, the sons of Ham his father. There are some who say that the Cushites are enslaved because Noah cursed Ham. However, they have forgotten that the first king to rule after the flood was a Cushite. Thus it is written, and Cush begot Nimrod…And the beginning of his kingdom was Babel, and Erech, and Accad, and Calneh, in the land of Shinar (Gen. 10:8-10).⁠3
Saadiah Gaon says that Cursed be Canaan is short for cursed be Canaan's father.⁠4 He says that In the presence of Hanamel my uncle (Jer. 32:12) is similar, as Hanamel was really Jeremiah's uncle's son.⁠5 However, it is possible that Hanamel was older than Jeremiah and the latter referred to him as "my uncle" because it was an honor for him to be called by his father's title.⁠6 Similarly one's father's brother's wife is called aunt in Scripture.⁠7 However, in our case there is no reason to refer to Ham by the name of his son.⁠8
1. Thus eved avadim means a member of the servant class.
2. See Ibn Ezra's comment to Lev. 6:18 where Ibn Ezra points out that kodesh kodashim means holy (kodesh) as one of the holy objects (kodashim). When Scripture wants to say most holy it uses the term kodesh ha-kodashim. Similarly had Scripture read eved ha-avadim, it would have meant a servant of (to) servants.
3. Thus the curse was put on the Canaanites and not on all of Ham's descendants.
4. This answers the question: Why was Canaan cursed when it was in fact Ham who allowed his father to lie naked at the doorway of the tent?
5. Cf. Jer. 32:8. We thus see that Scripture employs such abridgments.
6. The point is that Jeremiah wanted to honor his cousin who was older than he. He did so by calling him uncle. Hence Saadiah cannot offer proof from this verse that Scripture employs this type of abridgment.
7. An uncle is a dod, his wife is a dodah. She is so called in order to honor her, because she is married to one's uncle. See Ibn Ezra to Lev. 18:14. Similarly Lot is called Abraham's brother, rather than his nephew (Gen. 14:14).
8. What honor is there to Ham if he is referred to as Canaan?
וטעם עבד עבדים – הפוך אדני האדונים (דברים י׳:י״ז), זאת דעת הגאון.
ולפי דעתי: כי עבד עבדים – כמו: קדש קדשים (שמות כ״ט:ל״ז), שטעמו: קדש כאחד הקדשים, ואיננו1 קדש הקדשים.
יהיה לאחיו – שהם כוש ומצרים ופוט (בראשית י׳:ו׳).
1. בכ״י לונדון נוספה כאן מלת ״נכון״.
ויאמר ארור כנען – שיהא נכנע לכולם. על דרך שמו קללו, כמו שבירך האחרים על דרך שמם.
עבד עבדים יהיה – לכולם. מתוך קללתו של כנען שגילהו, קילל כל בני חם על שראהו ולא כסהו. דהכי משמע: עבד עבדים – שיהיו אחיו עבדים, והוא עבד ל⁠[ה]⁠ם, ויהיה הוא עבד עבדים. וכן מצינו במצרים, שהוא מאחיו, ונקראו עבדים, כמו שכתוב: {העליתי אתכם ממצרים} ואוציא אתכםא מבית עבדים (שופטים ו׳:ח׳).
א. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן: ממצרים.
ויאמר ארור כנען – AND HE SAID CURSED BE CANAAN – That he will be submissive [כ.נ.ע] to all of them. Through the way of his name he cursed him, like he blessed the others by way of their names.
עבד עבדים יהיה – SLAVE OF SLAVES HE SHALL BE – to all of them. Via the curse of Canaan who uncovered him, [Noah] cursed all of the descendants of Ham, who saw him and did not cover him. That is the connotation of "slave of slaves": That his brothers will be slaves, and he will serve them, and he will be a slave of slaves. And thus we found with regards to Egypt, who was from [Canaan's] brothers, and who were called slaves as it is written: "{I brought you up from Egypt} and I took you out of the house of slaves" (Shofetim 6:8).
ויאמר ארור כנען – קלל כנען על יד נבואה כי נתקימה בו קללתו והאבות היו נזהרין מלהתחתן בכנען מפני שהיה מקולל, כמו שהזהיר אברהם אליעזר עבדו והזהיר יצחק את יעקב בנו.
עבד עבדים – כי גם אחיו יהיו עבדים והוא יהיה עבד להם כל שכן לבני שם ויפת.
ויאמר ארור כנען, he cursed Canaan by invoking his prophetic vision, so that his curse would take lasting effect. All he patriarchs were extremely careful not to marry women descended from these cursed tribes. Avraham had already warned Eliezer his servant, against taking a wife from these tribes for Yitzchok, and so had Yitzchok as well as Rivkah expressed their opposition to such liaisons.
עבד עבדים, even his brothers would be slaves too; but he, Canaan, would be a slave even to them.
ויאמר ארור כנען – עליו נאמר: ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם וגומ׳ (יואל ד׳:ח׳).⁠1
ארור כנען – חם חטא וכנען נתקלל? אלא לפי שכתוב: ויברך אלהים את נח ואת בניו (בראשית ט׳:א׳), ואין קללה במקום ברכה, לפיכך: ויאמר ארור כנען (בראשית רבה ל״ו:ז׳).
ויש אומרים: חם לא עשה לו מאומה, אלא ראהו מגולה ערוה, ולא כסהו כמו שעשו שם ויפת, והלך הוא וגילה אתא הדבר בחוץ, ולא נתכוון שיכסוהו, שאם רצה כסהו, ולכך לא נתברך הוא. ושמע כנען בנו ועשה לנח זקינו מה שעשה, על כן קיללו נח. וראיה לדבר: אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט׳:כ״ד) – הקטן בבני חם. ולפי שהזכירו כבר בתחילת העניין אין צורך להזכיר שמו שנית. ואין לומר: הקטן בבני נח, שהרי חם לא היה הקטןב בבנים, אלא יפת הגדול, חם השיני, שם השלישי, כדמוקמינן לקמן (חזקוני בראשית י׳:כ״א). ושם ויפת שנתעסקו במצוה – ברכם, וחם שלא כבדו – לא ברכו ולא קללו, וכנען שבזהו – קללו.⁠2
ארור כנען – קללהו לפי שמו. אמר לו: מה שמך? כנען – שמך גורם לך שתהא כנוע לאחיך, כעבד זה שכנוע לפני רבו. וכשאינו עושה רצונו, רבו מקללוג בלשון ארור.⁠3
עבד עבדים יהיה – שלא על ידי מלחמה, אבל על ידי מלחמה – לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז).
1. בדומה במכילתא דר׳ ישמעאל שמות י״ב:כ״ה.
2. בדומה בספר הג״ן בשם פרקי דר׳ אליעזר.
3. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״קטן״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״מקלל״.
ויאמר ארור כנען, He said: "cursed be Canaan, etc.⁠" Concerning Canaan, the prophet Yoel said (Yoel,4,8) "and they will sell them to the people of Sh'va, to a far distant nation.⁠" The slaves will in turn sell the Canaanites to an even more degrading status.
ארור כנען, Cham sinned and his son Canaan was punished. Why? Seeing that God had already blessed Noach and all of his sons, Noach's cursing Cham would have been totally ineffective. [Compare what God said to Bileam when He told him that seeing that the Jewish people had already been blessed by Him, he, Bileam, could not undo this by cursing them. (Numbers 22,12) Ed.] Some commentators say that actually Cham had not done anything; he had only viewed the exposed body of his father, and had failed to cover him as did his brothers subsequently. However, he had told others about it without intending to cover his father. Had he intended to cover his father, why did he tell his brothers about what he had seen without at least first having covered his father's shame? This is why Noach cursed him when he found out. These commentators cite the line: "what his younger son had done to him,⁠" as proof for their interpretation. (Since the son's name had already been mentioned at the beginning of the paragraph, there was no need to repeat it.) The word: הקטן does not refer to the youngest son of Noach seeing that Cham was not Noach's youngest son, the eldest being Yephet and the youngest being Shem, as already pointed out earlier. Noach blessed the two sons who had treated him as was proper, whereas he remained silent concerning Cham. Canaan who had shamed him, he cursed.
ארור כנען, "cursed be Canaan,⁠" he cursed him by referring to his name, meaning that his very name which indicated something negative, suppressed, downtrodden, should become his curse. He would become subservient to his brothers. Whenever a servant does not carry out the wishes of his master he attracts a curse to himself.
עבד עבדים יהיה, "he will become a slave to slaves.⁠" His fate will not be determined by warfare, but when the Jewish people would conquer the land of Canaan, they would be instructed not to let any Canaanite survive on that land. (Deuteronomy 20,16)
(כה-כו) ויהי כנען עבד למו – פירש ר׳ אברהם: כי למו – שיהיה כנען עבד לאלהים ולשם, כי הוא יכריחנו לעבוד האל. ובשני פירש שיהיה עבד ליפת ולשם. ואם כן, נח לקוב אויביו בא, והנה ברך ברך שיהיה כנען עבד לאלהים.
ורבינו שלמה כתב:⁠א ברוך י״י אלהי שם – שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו של שם לתת להם ארץ כנען, ויהי להם כנען למס עובד. והחזיר כן פעם אחרת לומר אף משיגלו בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען.
והנכון בעיני: כי מתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם, והיה כל מוצאו יעבד בו. כי טעם: לאחיו – לכל בני אדם, כענין: והשלחתי את כל האדם איש באחיוב (זכריה ח׳:י׳), כטעם: איש באישג (ישעיהו ג׳:ה׳). או לאחיו – שם ויפת, כי אחי אביו יקראו אחיו, כטעם: כי נשבה אחיו (בראשית י״ד:י״ד).
ויש אומרים (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ט׳:כ״ה, רד״ק בראשית ט׳:כ״ה): לאחיוד – בני אביו, כי אחרי היותו עבד לבני אביו, ולשם ויפת, הנה הוא עבד לכל העולם. וברך תחלה אלהי שם, הודיע כי יהיה שם עובד האלהים, וכנען יהיהה עבד לו.⁠ו ולמו – ירמוז לזרעו של שם שהם רבים.
ויתכן שיהיה למו חוזר גם לאחיו הנזכרים, וחזר וברך יפת בהרחבת הגבול, ושם בשכון האלהים באוהליו, ושיהיה כנען עבד – לשניהם. והנה העביד כנען לשם שני פעמים, רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו, כי מה שקנה עבד קנה רבו (בבלי פסחים פ״ח:).
ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם, וזכה אברהם בארצו. ונכתב ענין היין בנח כי יש בו אזהרה ממנו יותר מפרשת נזירות, כי הצדיק תמים, אשר צדקו הציל כל העולם, גם אותו החטיא היין, והביא אותו לידי ביזיון וקללתז זרעו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פירש״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ואשלח את כל האדם איש ברעהו״.
ג. כן בכ״י פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״באחיו״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לאחיו״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יהיה״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לו״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בקללת״.
(25-26) BLESSED BE THE ETERNAL G-D OF SHEM, AND MAY CANAAN BE SERVANT TO THEM. Rabbi Abraham ibn Ezra explained that to them means that Canaan be servant to G-d and to Shem since Shem will compel him to worship G-d. And the second time [this expression is repeated — in (27): May G-d enlarge Japheth, and may He dwell in the tents of Shem, and may Canaan be servant to them — Ibn Ezra] explained that Canaan would be a servant to Japheth and Shem. But if this be so, Noah came to curse his enemies, and behold he blessed1 Canaan that he be a servant to G-d!
But Rashi wrote: "Blessed be the Eternal G-d of Shem, Who will in days to come carry out His promise to the descendants of Shem to give them the land of Canaan, and may Canaan pay them tribute. This is repeated again [in (27), as explained above], in order to state that even when the children of Shem will be in exile, the children of Canaan will be sold to them as slaves.⁠" [Thus Rashi interprets to them as referring to the descendants of Shem.]
The correct interpretation appears to me to be that at first he [Noah] cursed him that he be a servant of servants to the entire world, and whosoever will find him will enslave him, for the meaning of unto his brethren2 is "unto all men,⁠" just as in the verse, For I will set all men every one against his neighbor,⁠3 and as is the sense of the expression, Every man his fellow.⁠4 It may that unto his brethren5 refers to Shem and Japheth for his father's brothers are called "his brothers,⁠" just as in the expression, that his brother was taken captive,⁠6 [which refers to Lot who was a son of Abraham's brother]. And some say — as found in Ibn Ezra — that unto his brethren means his father's children [namely, Cush, Mitzraim and Phut, who are his father's children].⁠7 Thus, after being made a servant to his father's children and to Shem and Japheth, he was a servant to the whole world. Now Noah first blessed the G-d of Shem, thereby letting it be known that Shem will be a servant of G-d while Canaan will be subject to him. And to them alludes to the seed of Shem who were many. It is possible that to them reverts also to his brothers already mentioned. Then he blessed Japheth with an enlargement of the boundary, he blessed Shem with the dwelling of G-d in his tents, and finally said that Canaan be a servant to them, meaning to the two of them. He made Canaan subservient to Shem twice, [in Verses 26 and 27, as explained above], thus hinting that the seed of Shem will inherit his land and all that he has, for that which a slave acquires belongs to his master.⁠8
This section was written in Scripture in order to make known that it was on account of his sin that Canaan became a servant forever and that Abraham was favored with his land. The subject of the wine's effect on Noah was written because it contains a greater warning against drunkeness than that of the section on the Nazirite:⁠9 even the perfectly righteous man — whose righteousness saved the whole world — even he sinned on account of wine, and it brought him to disgrace and the cursing of his seed.
1. See Numbers 24:10.
2. (25) here.
3. Zechariah 8:10.
4. Isaiah 3:5.
5. (25) here.
6. Genesis 14:14.
7. Further, 10:6.
8. Pesachim 88b.
9. Numbers 6:1-21.
עבד עבדים יהיה לאחיו – ע״ד הפשט קללו במדה כנגד מדה, כי הוא בזה את אביו כאשר הסתכל בערותו, ולא די שלא כסה אותו אלא שהגיד בחוץ כלומר שלעג. ודבר ידוע כי העבד נבזה, וע״כ קללו בעבדות שיהיה כל ימיו נבזה תחת שבזה את אביו. ושם ויפת אשר כסו ערות אביהם וישימו את השמלה על שכם שניהם דרך כבוד, קבע להם הקב״ה שכרם מדה כנגד מדה, ישראל שקבלו את התורה שהם מבני שם זכו למצות ציצית, גוג ומגוג שהם מבני יפת עתידים לימות המשיח שיזכו לקבורה שיהיו מכוסין ונקברין, גוג ומגוג מבני יפת, שנאמר בני יפת גומר ומגוג. יזכו לקבורה שנאמר (יחזקאל ל״ט:י״א) אתן לגוג מקום שם קבר.
ומכאן אפשר להוכיח בשנים העושים מצוה אחת ביחד, אע״פ שהמצוה אחת, זה נוטל שכר יותר מזה כשהוא מקדים ומתאמץ בעשייתה יותר מחברו, וזהו שאמר ויקח שם ויפת, ולא אמר ויקחו, רמז לך כי שם נתאמץ לעשות המצוה יותר ולפיכך הוקבע לו שכר מצות ציצית שהוא גדול יותר משכר הקבורה. ודומה לזה אמרו במסכת סוטה פרק ואלו נאמרין, יוסף שקדש את השם בצנעה הוסיף לו אות משמו של הקב״ה שנאמר (תהלים פ״א:ו׳) עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש את השם בפרהסיא נקרא כלו על שמו של הקב״ה.
וע״ד המדרש יהיה לאחיו, שלשים משפחות כמנין יהי״ה יצאו מכנען, והם הנזכרים בפרשה, ודין תורה בעבד כנעני כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.
עבד עבדים יהיה לאחיו, "a slave of slaves shall he be to his brothers.⁠" According to the plain meaning of the text, Noach made the curse fit the sin of his son. He who had shamed his father by viewing his nakedness and not only not covering his father's nakedness but calling in his brothers to show them that spectacle, in other words, making sport of his father, was cursed by becoming an object of derision as a punishment for having made his own father an object of derision.
Shem and Yaphet who had covered their father's nakedness and put the blanket on their shoulders in a dignified manner walking backwards, were rewarded by God in a manner fitting their sensitive conduct. Israel, the descendants of Shem who later on received the Torah were given the commandment of ציצית, "fringes" on their garments as a form of distinction (compare Tanchuma on our verse). The descendants of Yaphet will merit proper burial at the time of the final war before the arrival of the Messiah, the war between Israel and Gog and Magog. Ezekiel 39,11 states אתן למגוג קבר, "I will provide a burial ground for Magog.⁠" This is his reward for his conduct vis-a-vis his father Noach although in the war under discussion he attacked Israel. We know from 10,2 that Gomer and Magog are descendants of Yaphet.
From this entire episode we can learn that when two people between them perform a single commandment, they receive a reward for having performed the entire commandment. Furthermore, the one who commenced the performance receives a greater reward. The Torah stresses the difference between the relative merit acquired by Shem and that acquired by Yaphet in our episode of covering their father, by not writing ויקחו את השמלה "they took the garment,⁠" but by writing ויקח שם ויפת את השמלה, "Shem and Yaphet each took the garment, etc.⁠" The word ויקח is in the singular. This is an allusion that Shem made the greater effort of the two.
The reward of the מצוה of ציצית is greater than the reward of being allocated burial We find a similar distinction between relative merits awarded for the performance of similar virtuous deeds when the Talmud in Sotah 36 discusses the relative moral value of both Joseph and Yehudah sanctifying the name of the Lord. Joseph's deed performed in the privacy of Potiphar's house when he declined the efforts of Mrs Potiphar to seduce him quoting that it would be sinful against both God and her husband was rewarded by God by his having the letter ה of the holy name of G' added to his name (Psalms 81,6). Yehudah, who sanctified God's name in public when entering the sea of reeds before it had been split, thus demonstrating his faith in God's forthcoming help, was rewarded by his name containing all the letters of the holy name of God.
According to a Midrashic interpretation, the words יהיה לאחיו "he will be for his brothers,⁠" means that thirty descendants will be descended from Canaan (compare 10,15-18). Also the standard compensation to be paid by someone who killed a Canaanite slave is 30 shekel of silver. Both these matters are alluded to in the word יהיה in our verse.
ויאמר ארור כנען – אמר הר״ר אליקים שלכך לא נתקלל חם שעשה העבירה לפי שכבר ברכו הקב״ה כדכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו. ושוב מצאתי בב״ר ויאמר ארור כנען חם חטא וכנען נתקלל ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה אומר לפי שכבר נאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ארור כנען ר׳ נחמיה אומר כנען ראה והגיד להם לפיכך תולין הקללה במקולל עכ״ל.
ארור כנען עבד עבדים וכו׳ – הא דלא קלל חם לפי שלא רצה לקלל מה שבירך הקב״ה שהרי ברכו כשיצא מן התיבה. עי״ל דכנען ראה ערות נח אביו והגיד לאביו. ואין לתמוה על שקללו נח בשביל שראה ערותו דכתיב בן יכבד אב ועבד אדניו וזה שהיה מבזה אביו יהיה עבד לאדוניו.
ויאמר – אמרו חז״ל עד שהיה נח בתיבה נתן בלבו ואמר מי יתן יהיו לבני עבדים שיהיו הם יושבים ועבדים משמשין לפניהם. ואמר כשאצא מכאן מה שאני מוליד עושה אותם עבדים לפני הלך כנען וסרסו אמר נח אתה מנעתני מלהוליד בן רביעי לעשותו עבד לאחיך הרי בנך הרביעי יהיה עבד לאחיו. וא״ת למה קלל כנען יותר מכל שאר בני חם בשלמא למאן דאמר סרסו ניחא כדפי׳ אלא למ״ד חם רבעו מה תאמר. והחכם ר׳ אהרן מצא במדרש שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג ולא עשה דרך כבוד. אך בשוק גלה הדבר ושמע כנען הנבזה ורבעו הה״ד את אשר עשה לו בנו הקטן של חם דבני בנים הרי הם כבנים שהרי חם עצמו לא היה הקטן שהרי הכתוב מונה אותו אמצעי אלא ר״ל קטנו של חם והוא כנען ולכך כתיב וירא חם אבי כנען אבי של עבירה. ולמאן דאמר סרסו קורא חם בנו הקטן כלומר הבזוי כמו הנה קטן נתתיך בגוים. ועוד אמרינן בפרקי ר׳ אליעזר מה ראה לקלל בנו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו וה״פ אם בן יכבד אב הרי זה טוב ואם לאו יהיה עבד לאדוניו. ד״א לכן קללו בעבד לפי שהיה ראשון שראה הדבר והיה מוטל עליו אותו עבדות ולא עשה ושעבד אחיו לעשותה לכך נתקלל בעבד מדה כנגד מדה. ולכך כתיב נמי עבד עבדים ב׳ עבדות ששעבד חם לאחיו וכנען לאחיו.
עבד עבדים – שאינו יוצא לחירות לעולם ומי גרם לו כל הקללה הזאת שביזה לאביו. וכן עתיד הקב״ה ליפרע מבניו ולבזותם דכתיב את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים יחדיו ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים שהוא יוליך אותן בבזוי ערומים. אבל יפת שכבד אביו פרע לו האל כשיבא גוג ומגוג ישפילו הקב״ה ומכסה עליו שנא׳ והיה ביום ההוא אתן לגוג שם מקור קבר. (וחם) [וגם] פרע לבני שם בשעה שנכנסו בני אהרן להקריב נשרפה נשמתן ולא גופן ולא לבושיהן לפי שהיו מבני בניו של שם וגם כשנשרף סנחריב מלך אשור נשרף בלא בגדיו לפי שהיה מזרעו.
ויאמר (נח) ארור כנען, "Noach said: "Canaan be cursed and become a lowly slave to his brothers" Our sages in B'reshit Rabbah 36,7 state that already when Noach entered the ark, he had been upset that he did not have a young son who could perform for him many chores that it had now become his task to perform personally. He therefore had resolved that when he would sire more children after leaving the ark, he would train some as his servants. Upon hearing him say something of that nature, his grandson Canaan went ahead and castrated him to prevent him from having more children. Noach therefore decided to treat Canaan as if he had been his fourth son and decreed that he should become a servant to his brothers. If you were to ask why he cursed Canaan more than anyone of Cham's other children, a question which is justified according to the opinion that it had been Canaan who had castrated him,⁠1 how do we answer the problem according to the opinion that it was his son Cham, and not his grandson who had castrated him? A sage by the name of Rabbi Aaron, found a Midrash that Cham had discovered his father in a state of nudity, and told his brothers about it in a derogatory manner, and he had been overheard by Canaan, who had decided to castrate his grandfather. This is the meaning of the puzzling words: את אשר עשה לו בנו הקטן, "what his son the minor had done to him" (9,24) Grandchildren are often referred to in the Torah as if they were children, not grandchildren. Actually, the line could not have referred to Cham, as he was not Noach's youngest son, as the Torah lists him as his middle son. (10,1) The Torah, in referring to Canaan as Noach's youngest son, meant his grandson.⁠2 We find proof that grandsons may be called younger sons in Ovadiah 1,2: הנה קטון נתתיך בגוים, "here I will make you the least among the nations;⁠"Furthermore, according to Pirkey de rabbi Eliezer, chapter 23, the line in Malachi 1,6: בן יכבד אב ועבד אדוניו, "a son is expected to honour his father, and a servant his master,⁠" is interpreted as follows: when a son honours his father, all is well; if not, he will wind up as a servant to his master.⁠3 An alternate interpretation. The reason why Noach chose as punishment that the person who witnessed his disgrace become a slave was that seeing he was the one who saw his state of nudity first, it was his duty to do what any servant would to, i.e. to cover his nudity. Seeing that he had neglected to perform the duty of a servant, he was now condemned to remain a servant all the time. This is also why he used the expression עבד עבדים, "a servant of servants,⁠" instead of simply עבד "servant.⁠" Both Cham and his son Canaan were condemned to be servants to Cham's brothers.
עבד עבדים, "a slave for evermore.⁠" What caused him this terrible curse? It was all because he had shamed his father. As a punishment, in future his descendants would be put to shame, as we know from Isaiah 20,4: כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש, "just as My servant Yeshayahu had to go naked and barefoot, the captives of Egypt and the slaves of Nubia young and old will have to go naked and barefoot.⁠" But Yephet who honoured his father will be honoured by G–d in the days of the wars preceding the final redemption when G–d will reward him by humbling Gog and Magog, and by covering the shame of Yephet. (Compare Ezekiel 39,11).⁠" He will also compensate Shem, at the time when the two priests, sons of Aaron, prepared to offer their unauthorised incense in the Temple, when only their souls were burned, but their bodies as well as their garments were left intact by the heavenly fire and were buried in a dignified manner. This was because they had also been descendants of Shem. (Leviticus 10,2-7)
1. [Canaan could not have been even one year old when Noach left the ark, so that Noach must have failed to impregnate with wife until he had grown up, Ed.]
2. [At that time he only had one grandson, so that he did not have to be named. Ed.]
3. [not found in my edition of the Pirkey de Rabbi Eliezer. Ed.]
ויאמר ארור כנען – וא״ת למה נתקלל כנען יותר מכל שאר בני חם בשלמא למאן דאמר חם סרסו ניחא אלא למאן דאמר דחם רבעו מאי איכא למימר. וה״ר אהרן ראה במדרש שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג ולא עשה דרך כבוד אך בשוק גלה הדבר ושמע כנען ורבעו הה״ד וידע את אשר עשה לו בנו הקטן קטנו של חם דבני בנים הרי הם כבנים שהרי חם עצמו לא היה קטן שהרי מונה אותו הכתוב אמצעי אלא קטנו של חם ר״ל והוא כנען ולכך כתיב וירא חם אבי כנען אביו של עובר עבירה ולמאן דאמר סרסו קרוי חם בנו הקטון כלו׳ בזוי כמו קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד ועוד אמרי׳ בפרקי ר״א מה ראה נח לקלל בנו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו אם בן יכבד אב הרי טוב ואם לאו יהיה עבד אדוניו עד כאן מדברי הרמב״ן ז״ל.
ויאמר ארור כנען – פירש״י אתה גרמת לי שלא להוליד בן ד׳ לשמשני ארור בנך הרביעי. וא״ת תינח למ״ד סרסו שגרם לו שלא להוליד בן ד׳ אלא למ״ד רבעו מה שייך לומר אתה גרמת. ונ״ל דהא והא עשה למ״ד רבעו גם סרסו וכן משמע בפ׳ סורר ומורה. וא״ת מפני מה לא קלל נח את חם בנו עצמו דיותר היה מן הדין לקללו מלקלל את בן בנו. וי״ל לפיכך לא רצה לקללו לפי שהיה מבורך מפי הגבורה בצאתו מן התיבה עם היוצאים שנתברכו.
עבד עבדים יהיה – יהיה עולה ל׳ רמז לדמי שקלים של עבד.
ארור כנען – תימה למה לא קילל לחם בעצמו שעשה הנבלה, אלא י״ל דאין קללה במקום ברכה, ולא היה רשאי לקללו, שהרי בשעה שיצאו מן התיבה בירכם הקב״ה. וא״כ מה ר״ל הקטן, והלא חם אמצעי היה, וי״ל וכן פר״ש קטן בזוי ודוחק. וא״ת מה ראה כנען לקלל בעבד, וי״ל שכתיב (מלאכי א׳ ו׳) בן יכבד אב ועבד אדוניו משמע אם בן יכבד אב הרי מוטב, ואם לאו יבא לידי שיכבד אדוניו כלומר שיהיה עבד. ולפיכך עבד כנעני יוצא בשן ועין יותר משאר איברים, העין שראה את הערוה ולא כסה, השן כלומר הפה שהלך להגיד לאחיו והוא בעצמו לא כיסא יתקלל בשן ועין.
עבד עבדים – תימה היכן נתקיימה נבואה זו, והלא התורה צותה לנו שלא נקח עבדים משום לא תחיה כל נשמה ומשמע דנבואה הוא, כמו שאמ׳ רז״ל (מגילה ט׳ ב׳) אע״פ שיפת אלהים ליפת לא ישכון [אלא] באהלי שם, ועוד למה נאמר ב׳ פעמים ויהי עבד למו, וי״ל דנתקיימה במעשה הגבעונים שנתנם יהושוע לעבדים. וזהו שאמר יהושוע ועתה ארורים אתם לא יכרת מכם עבד, פי׳ ארורים אתם שנתקיים בכם קללת נח שנאמר ארור כנען עבד עבדים לפי שג״פ גזר עליהם עבדות.
ואמנם מדוע בכעסו על חם קלל זרעו באמרו ארור כנען, מבואר לבעלי העינים כי כל עמל אדם הוא לזרעו, וקשה לכל אדם כשיקללו בני אדם את זרעו, והעד בקללות ״ארור פרי בטנך״ (דברים כ״ח:י״ח), והפך זה ״ברוך פרי בטנך״ (דברים כ״ח:ד׳).⁠1 ויותר נמרץ אמרו ״ויברך את יוסף ויאמר״ ״יברך את הנערים וכו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית מ״ח:ט״ו-ט״ז).⁠2 אולם בחר נח לקלל כנען על שאר בני חם3 כי אולי היה בן זקונים לו.⁠4 גם בחר נותן תורתנו לכתוב זה לנו כי זה טוב לנו, אשר אנו עתידים להלחם עמו.⁠5
אוי נא לנו בזה, את רגלים רצנו וילאונו6 בפירוש ״עשה״ ובפירוש ״הקטן״ ובפירוש ״ארור כנען״ כי המפרשים טרחו בזה7 ומה נעשה בגאון הסודות8 במאמרים ובמלות ממעשה בראשית ומעשה מרכבה.⁠9
עבד עבדים – זה מונח לשון בעברי ובהיגיון10 על כל הפלגת תואר כמו ״קדש קדשים״ (שמות כ״ט:ל״ז ועוד).⁠11 והטעם12 בזה: עבד מופלג יהיה לאחיו.⁠13
אמנם פירוש אחיו וכן ׳אב׳ ו׳בן׳ הם כמו סוג ומין,⁠14 ומינים שיש מהם – אם קרוב ואם רחוק, וכל אחד מאלה מתחלף בפחות ויתר.⁠15
1. התורה מברכת ומקללת את האדם בילדיו, ומזה מוכח שאכן גורל הילדים מהווה שכר או עונש להורים. וראה לקמן על מ״ח, טו.
2. תפילת יעקב לברכת מלאך לנערים היא עצמה ברכה ליוסף.
3. לחם היא שלושה בנים נוספים על כנען (בראשית י׳:ו׳).
4. פגיעה בכנען בן-הזקונים היא פגיעה גדולה יותר בחם, משום שאדם אוהב יותר את בן-זקוניו, כמו שנאמר: ״וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו״ (בראשית ל״ז:ב׳).
5. סיבה נוספת לקללת כנען מתוך כל בני חם היא החשיבות של קללת כנען לבני ישראל מקבלי התורה הנכנסים לארץ להלחם עם עמי כנען. ניתן לראות כאן את שיטתו של ריא״כ שעובדות הסיפורים יכולים להיות תלויים בשיקולים של המסר הרצוי של הסיפור לבדם, ואינם בהכרח משקפים היסטוריה מדויקת. ראה גם לקמן בפירוש לפסוק כז ובהערה עליו. בשאלת קללת כנען על פני אחיו, השווה טירת כסף עמ׳ 69.
6. על פי ירמיה י״ב, ה: ״כי את רגלים רצתה וילאוך״, ווכוונתו שהמפרשים לא הבינו משמעות ׳עשה׳. (ראה להלן).
7. ריא״כ מתלונן על המפרשים הקודמים שהלאו אותנו בפירושיהם על משמעות העשייה שעשה חם לנח, על משמעות קטנותו של חם, ועל סיבת קללת כנען. ריא״כ יורה את חיציו בראב״ע, שפירש שראיית חם את אביו והגדתו לאחיו אינה עשייה, אלא כנען עשה לנח דבר שלא נתפרש, ועל כנען נאמר ״בנו הקטן״ כלומר של חם, ומשום כך נתקלל כנען.
8. ריבוי (׳גאון׳) הדברים העמוקים הנסתרים. פרפראזה על הפסוק שצוטט לעיל (הערה 192)״כי את רגלים רצתה וילאוך...ומה תעשה בגאון הירדן״ (ירמיהו י״ב:ה׳)
9. אם טעו בפרשה פשוטה כמו זו, מה נעשה בפרשות קשות בעלות סודות רבים כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
10. דרך השפה, בעברית ותורת הדקדוק הכללית המשותפת לשפות.
11. לשון של כפילת תואר בסמיכות, משמעותו חיזוק (׳הפלגה׳) של התואר הבודד, כגון ׳קדש קדשים׳ שפירושו קדוש ביותר.
12. משמעות הפסוק.
13. ולא כראב״ע שפירש כאן ״עבד כאחד העבדים״, ואף לא כרד״ק שפירש כאן שיהיה כנען עבד לאחיו שאף הם יהיו עבדים.
14. ׳סוג׳ כולל כמה ׳מינים׳.
15. המונחים ׳אח׳, ׳אב׳ ו׳בן׳ הם מנוחים כלליים (׳סוגים׳) הכוללים כל אחד כמה תת-משמעויות (׳מינים׳). תת-משמעויות אלה של שלושת מונחים אלו (׳מינים שיש מהם׳) נבדלות זו מזו לפי הקרבה או הריחוק היחסיים. משום כך כל אחד ממונחים אלו מחליף משמעות לפי ההקשר, ולעיתים בא במשמעות קרובה יותר ולעיתים רחוקה יותר. כך ׳אח׳ הוא לאו דווקא אח ביולוגי, אלא אף קרוב רחוק יותר, כגון כאן שכנען הוא עבד לאחֵי אביו.
עבד עבדים – רוצה לומר עבדות חזק ונפלא, כמו הענין ב׳קדש הקדשים׳ (שמות כו, לג, ועוד רבים), שהרצון בו שהוא במדרגה גבוהה מהקדושה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כה-כז) התועלת השלישי הוא בדעות, הוא שהברכות והקללות אשר יאמרו הנביאים שיגיעו לאנשים בדרך כולל — רוצה לומר שלא יבארו בזה זמן מיוחד ומקום מיוחד — הנה בהם בהכרח תנאי, ואם לא נזכר, והוא שאם היו האנשים ההם ראוים לברכה תמיד - תימשך בהם הברכה, ואם לא - לא תימשך בהם הברכה, וכן הענין בקללה. הלא תראה שכנען קולל שיהיה עבד לאחיו, והתפלל נח שיהיו שֵׁם ויפת ראויים אל שיגיע להם השירות מכנען. והנה נשלים הסיבה בזה בגזרת ה׳ בפרשת וישלח יעקב מלאכים (ח״א באה״פ לב, ח, ובתועלת החמישי שם).
אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי לשמשני. שסרסתני ואליבא דכ״ע דעד כאן לא קמיפלגי וכו׳ אבל בסרסו כ״ע מודו כדלעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כה) והנה נח ברוח הקדש ראה כל אשר ראוי להיות על כנען מהעבדות וההכנעה והגרוש מארצו ולכן קללו ראשונה בערך אחיו בני חם כמו שאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו כלומר שיהיה תדיר עבד נכנע כאחד העבדים לאחיו בני חם אביו וכן קללו שיעבוד את שם ואת יפת וענין זה אצלי שהוא ראה שהיה עתיד הקב״ה לתת את הארץ לזרעו של שם וזרעו של אברהם עוד ראה שבזמן אחר ירחיב השם לזרעו של יפת והם הרומיים עד שיבואו ויכבשו את ארץ כנען ואחריהם בני קדר שהם ג״כ מזרעו של יפת ימשלו בה.
עבד עבדים יהיה לאחיו – כי היותו ״עבד לאחיו״ היה ראוי לו בטבע, כיון שהיה קטן במעלה ובזוי מכולם, כאמרו ״ועבד אויל לחכם לב״ (משלי י״א:כ״ט), לכן בחטאו הוסיף שיהיה ״עבד עבדים״.
עבד עבדים יהיה לאחיו, his being in a position of dependence to his senior brothers, i.e. a plain עבד, was merely natural, and would not have been a special curse, especially in view of his disgraceful conduct. Solomon paraphrased this in Proverbs 11,29 when he spoke about ועבד אויל לחכם לב, that “a fool is a slave to the wise-hearted.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף צא ע״א (סנהדרין צא.)
אתה גרמת לי. מ״ד סרסו הוכחתו מכאן מדכתיב ארור כנען למה קלל כנען אלא משום שחם סירס את אביו לכך אמר אתה גרמת לי וכו׳ ומ״ד רבעו הוכחתו מדכתיב וירא חם וכתיב התם (להלן ל״ד:ב׳) וירא אותה שכם מה להלן שרבעה אף כאן שרבעו והא דקלל את כנען הא והא הואי רבעו וגם סרסו ופירשו התוספות (סנהדרין ע.) מה שלא קלל חם בעצמו לפי שכתיב (לעיל פסוק א) ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה. [מהרש״ל]:
ומה ראה חם כו׳. וא״ת מהיכן ראה חם שמבקש נח בן רביעי וי״ל משום דכתיב ויתגל בתוך אהלה אהלו קרי ואהלה כתיב ופירש רש״י ויתגל לשון ויתפעל כלומר שנח התפעל את עצמו כאילו שמש עם אשתו כלומר בקישוי אבר כאלו שמש ובזה הכיר בו שמבקש בן רביעי וק״ל. עיין לעיל (בפסוק כ ד״ה זמורות וייחורי תאנים) שכתבתי ישוב אחר על זה ושניהם כאחד טובים:
You caused me. This is proof for those who say Cham castrated Noach. For it is written, "Cursed is Canaan.⁠" Why did Noach curse Canaan? Because Cham castrated Noach, who then said, "You caused me... may your fourth son...⁠" And the proof for those who say he sodomized him is from (9:22): "Cham the father of Canaan saw.⁠" And it is written (34:2): "She was seen by Shechem.⁠" Just as there, Shechem had relations, so too here, Cham had relations. If so, why did Noach curse Canaan? Because Cham did both: he sodomized him and castrated him. Tosafos explain in Sanhedrin 70a that the reason Noach did not curse Cham himself is because it is written (9:1), "Elohim blessed Noach and his sons.⁠" And a curse cannot be effectuated where there is a blessing. (Maharshal)
Why did Cham... You might ask: How did Cham know that Noach desired a fourth son? The answer is: It is written, "He uncovered himself (ויתגל) in his tent (אהלה).⁠" It is read אהלו (his tent) but is written אהלה (her tent). And Rashi explained there that ... ויתגל is the reflexive form. Thus, the verse is saying that Noach acted with himself ["reflexive"] as if he was engaged in relations with his wife ["her tent"]. I.e., his organ had the requisite hardness as if he was engaged in relations. Cham thereby recognized that Noach desired a fourth son. See the other answer I wrote on v. 20 (ד"ה זמורות וייחורי תאנים); both are good.
ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו – הלא ישתומם הרואה איך נתקלל כנען על לא חמס בכפיו בעון אביו ולמה יומת מה עשה? ואף אם כבר התרנו זה הספק למעלה ואמרנו שכנען הוא חניכתו של חם מ״מ כל קורא לא יתיישב בזה לאמר מדוע לא קראו בשמו האמתי? גם אמרו יהי׳ לאחיו ולא אמר יהי לאחיו כדרך המקלל? יש לפרש שמסתמא היו אז יושבים בארץ כנען אשר ככה יהיה שמה לדורות ואין ספק שידעו זה נח ובניו. לזה נתגאה חם בראותו שצאצאי מעיו יירשו ארץ מושבותם. ולכן בגובה אפו בל ידרוש אלהים. וזה החילו לעשות מה שעשה לבזות ערות אביו וייקץ נח מיינו וידע אשר עשה חם לרום לבבו התחיל להגיד את אשר יקרה לו באחרית הימים לחרפתו ולבשתו ולהראות העמים ערותו להסיר ממנו גאונו וזדונו לבלתי רום לבבו מאחיו ולא ידבר גבוהה להשתבח בשם כנען אלא ישפיל רוחו כשידע שהנה ימים באים יהי׳ עבד עבדים לאחיו. וזו אינה קללה שקלל נח כנען אלא נבואה עליו מה שיארע לאומת כנען שיהיה ארור ועבד עבדים לאחיו ואם כן לא יתגאה אביו בו עוד:
ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו – [כתב ראב״ע] ״לכוש ומצרים ופוט, שהן בני אביו.⁠1 ויש אומרים כי הכושים הם עבדים בעבור שקלל נח את חם. והנה שכחו כי המלך הראשון אחר המבול היה מכוש, וכן כתוב ״ותהי ראשית ממלכתו בבל״.⁠2 [עכ״ל]. מפירוש ראב״ע ז״ל. ומלבד פשט המקרא כדבריו, תראה בפרושנו על ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״3 בעז״ה, שבני מצרים כבשו משפחות הכנעני והגלום מארצם, והיו בארצות אחיהם עבדים נבזים. ועל זה נבא שיהיה זרעו עבד עבדים לאחיו בני מצרים. ונראה שבעת ההיא גלו קצתם לארצות כוש ופוט, ונמכרו שם לעבדים וזהו ״לאחיו״. לא כדברי רמב״ן ז״ל שפירש ״לאחיו״ לכל בני עולם, כמו ״ואשלח את כל האדם איש באחיו״.⁠4 (וכמו ״מיד איש אחיו״.)⁠5 או ״לאחיו״ [הם] שֵׁם ויפת, כי אחי אביו יקראו אחיו, כטעם ׳גי נשבה אחיו׳6״. [עד כאן דברי רמב״ן]. כי כל זה דוחק. גם כפל שחזר ושמהו עבד לשֵׁם ועבד ליפת.⁠7
ויש לתמוה איך קלל נח הצדיק בעבור עון האב את זרעו וזרע זרעו עד עולם? ואולי יהיו צדיקים, ולמה ישאו בעון אביהם? ודבר טוב למדתי מספר ״חכמת שלמה״8 שהעתקנו, שמזכיר בספרו דרכי ה׳, שנוהג עם בריותיו בחסד וברחמים ומאריך אפו לרשעים. וענין ארך אפים איננו לפי שסָפֵק לפניו אם בהאריך הזמן ישובו מעונותיהם, ועל כן מאריך אפו ונותן להם מועד לשוב. כי לפניו ית׳ גלוי הכל וצופה מראשית אחרית. אבל גם שיודע כי לנצח לא ישובו, יש ארך אפים למועד ידוע. ועל זה שנינו9 ״עשרה דורות מאדם ועד נח. ומה תלמוד לומר? להודיע כמו ארך אפים לפניו״ וכו׳. כלומר גם דור הראשון הכעיס כמו דור העשירי, ואעפי״כ לא נפרע מהן עד דור העשירי. ולעֵד מביא שם10 ענין הכנענים שבכל עונותיהם האריך להם ונהג עמהם כדרכי טובו. ושמא תאמר לפי שהיה סָפֵק לפניו אם בדור אחר ייטיבו מעשיהם, אמר ״ואם לא נעלם ממך כי גזעם מקולל, ורעתם בקרבם שרשה, ולא יהפך לבבם לעולם״. ואמר עוד ״כי זרעם ארור מראשית״. וההוספה הזאת שנראית כמו כפל דברים היא המופת11 שלא היה נעלם מן ה׳ שעד נצח לא ישובו. כי נח היה נביא ודבר ברוח ה׳, ואשר יברך מבורך ואשר יאור יואר.⁠12 ואילו היה ספק לפניו ית׳ אם זרע כנען ייטיבו דרכיהם, איך הניח לנח לארר אביהם כנען הראשון וזרע זרעו? ואולי יצדקו בניו? אין זה אלא כי לא היה נעלם מה׳ דבר. וא״כ דבר גדול למדנו מספור זה. וכן למדנו טעם שהנחיל ה׳ ארץ כנען לזרע אברהם כי ראוי היה שתוקח מיד בני כנען הארורים מראשית, ונגזר עליהם להיות עבדים לשֵׁם וליפת.
2. שם י, י.
3. שם י, יח.
5. בראשית ט, ה. רבינו הוסיף מקרא זה מעצמו, אבל לא זה ברמב״ן.
7. פסוק כז הוא כפל פסוק כו.
8. רוח חן, מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 52, 390.
9. אבות ה, ב.
10. בספר ״חכמת שלמה״.
11. ההוכחה.
12. מליצה על פי במדבר כב, ו.
ויאמר ארור כנען – אעפ״י שחם חטא יותר מכנען כמו שאמרנו, לא רצה נח לקללו לפי שהשם ברכו כשיצא מן התיבה כדכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו, אבל קלל את כנען לפי שראה בנבואה שזרע כנען לא ייטיבו מעשיהם לעולם, אלא ירשיעו דור דור וילכו מדחי אל דחי עד שיתחייבו כלייה, והשם צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ולפי שידע שאין להם תקנה, לכן הרשה את נח לאררם מארת עולם. והנה אעפ״י שידע השם שהכנענים לא ישובו מפשעיהם לעולם, עכ״ז האריך להם כמה דורות ואמר לאברהם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כי כך היא מדת טובו ית׳ שמאריך לרשעים אעפ״י שגלוי לפניו שלא ישובו מרעתם:
עבד עבדים – עבדות חזק ונפלא:
עבד עבדים – להראב״ע טעמו עבד כאחד העבדים, ואילו היה עבד העבדים היה טעמו עבד לעבדים והעד קדש קדשים, בקדש הקדשים עכ״ל. ויפה דקדק בהבדילו בין עבד עבדים בלא ה״א לבין עבד העבדים בה״א שטעמו עבד לעבדים, אמנם במה שאמר כי עבד עבדים, טעמו עבד כאחד העבדים לא מסתבר דא״כ לאיזה טעם נסמך היחיד אל הרבים והיה די באמרו עבד יהיה לאחיו, לכן הנכון שבא בסמוך להורות הפלגת השיעבוד (שקלאפע), וכמ״ש הרמב״ם (בפירושו למשנה ד׳ פ״ו דנדרים) על דג דגים וכו׳ וז״ל דע כי בלשוננו כשיתחבר שם אחד עם הרבים הרי זה מורה על הכלל ועל הפלגה ברבוי כמו הבל הבלים (רוו״ה). כי עבד ישמש לכל העושה רצון חבירו אף הנכבד לנקלה, כמו (מלכים א י״ב) תהיה עבד לעם ועבדתם (וויללפאֶהריג, פאָלגזאם) וכמה פעמים אמרו אחי יוסף אליו עבדיך, שאינו רק כנוי לכבודו, לכן כפל עבד עבדים, להפליג העבדות, להיות קנוי קנין גוף עולמית, לכן ת״א עבד פלח.
ויאמר ארור כנען – הכוונה לומר ארור חם, ולא רצה להזכיר הקללה על בנו, אלא על בן בנו (תלמידי אליעזר אברהם פואה) ומוהר״ר יא״א {יהודה אריה} אוסימו מוסיף כי אולי כנען היה חביב לאביו יותר משאר בניו, להיותו בנו הצעיר, ושאולי ג״כ לא רצה שיהיו כל בני חם, וכל תולדותהם בכלל הקללה, ולכך הזכיר כנען.
עבד עבדים – הפחות שבעבדים, היותר ראוי לשם עבד בכל העבדים ובהפך שיר השירים הנכבד שבשירים היותר ראוי להיקרא שיר מכל בשירים, וכן קדש קדשים.
Cursed be Canaan. His intention was to say, “Cursed be Ham,” but he did not want to refer the curse to his son but rather to his grandson (my student, Eliezer Abraham Foà). R. Judah Aryeh Osimo adds that perhaps Canaan was Ham’s favorite son because he was the youngest; also, perhaps Noah did not want all of Ham’s sons and their descendants included in the curse, and for this reason he mentioned Canaan.
the lowest slave (eved avadim, lit. “slave of slaves”). The most insignificant of slaves, the slave most deserving to be called a slave. In contrast, shir ha-shirim (“the song of songs”) is the most honorable song, the song most worthy of being called a song; so also kodesh ha-kodashim, “Holy of Holies.”
(כה-כז) הרי לפנינו חזון העתיד, שיתכן שהוא המעמיק והמרחיק לכת ביותר, שה׳ נתן לבן תמותה לראות או להוציא מפיו. כל דברי ימי האנושות – עבר, הווה, ועתיד – כלולים בשלושת הפסוקים האלה.
ראינו כבר לעיל (ו, י) ששמות בני נח מורים על תכונות נפשם. השמות גם רומזים לתכונות העיקריות הבולטות: הרוחניות, הגופניות, והרגשיות, של האומות העתידות לצאת מהאחים. כאן, מתגלים שֵם, חם, ויפת, בתפקידם הכפול – כיחידים וכראשי אומות.
(כה) ויאמר ארור כנען – כשנח התעורר ושמע על מעשה חם, הייתה מחשבתו הראשונה: זוהי מידתו של חם שהתגלתה כאן, אין לה זכות קיום ואין לה עתיד. (אין צורך לפרש ״ארור״ תמיד כמביע משאלה, כמשמעותה הרגילה של ״קללה״. אלא יתכן, ביחוד כאן, ש״ארור״ מבטא הכרזה.) תאות החושים ה״חמה״ הבלתי נשלטת, שאיננה מכבדת כל ערכים רוחניים, היא חסרת יכולת שליטה, ואין בידה לשמור על חירותה. מטבעה עֲקָרָה היא, ללא כח, אינה מייצרת, וממנה ובה תיפתח רעתה.
עבד עבדים – אין הכונה: העבד השפל ביותר, אלא שחם יהיה עבד לעבדים. (השווה ״אלקי האלקים״, שאין משמעותו ״אל עליון״ אלא ״האל של האלהים״.) גם השאר יהיו עבדים, אך כנען יהיה עבד לעבדים.
מכיון שנשנה בפסוקים אלה כמה פעמים שכנען יהיה עבד, המשמעות היא שיש קשר עמוק בין אופיו של כנען לבין גורלו של עבד. והנה, כנען הוא ״ארור״ מחמת עצם טבעו, שהרי העתיד שמור רק לטהורי לב, ולא לפראים הגסים. וכן הדבר גם בחיים החברתיים והלאומיים, ביחסים שבין בני אדם ובין אומות, רק היודעים לשלוט בעצמם, יוכלו לזכות בחירותם ולשמור עליה. תאוה שלוחת רסן מביאה לידי עבדות. הכובש את יצרו בכל עת לא יגרר אחר שוחד ופיתויים. אין הוא משועבד לממון, וידיו אינן אסורות באזיקי זהב. יתכן מצב שבו ייהרס וימות, אך לעולם הוא לא יהיה לעבד. זה מתייחס הן ליחידים והן לאומות.
ויאמר ארור כנען – אררו ונבא עליו העבדות בשלשה זמנים. א] שתחלה היו בני כנען י״א משפחות, ונלחמו עמהם יתר בני חם, והכניעו מהם שש משפחות שלא נזכרו במתנת ה׳ לאברהם, כי כבר נכחדו מן הארץ והיו לעבדים לכוש ומצרים, שעז״א (לקמן יו״ד י״ח) ואחר נפוצו משפחות הכנעני, שהפיצו אותם בארצם, ועז״א עבד עבדים יהיה לאחיו, היינו ליתר בני חם, שהם ג״כ יהיו עבדים לאדונים אחרים.
עבד עבדים1: באמת גם מזרע שם ויפת נמכרו כמה לעבדים, או נשבו במלחמה וכדומה, וכן להיפך לא כל בני כנען המה עבדים, והרי כמה אומות גדולות יצאו ממנו. אלא הקללה היתה אשר מי שיגיע לזה להיות עבד יהא מסוגל לזה, כאשר2 הוא מזרע עבדים מלידה ומבטן ומהריון3. משא״כ משם ויפת אין זרעו מסוגל לזה, וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואפת להיות חפשית, וממילא אין נוח להשתמש בו וע״י השתדלות נעשה חפשי.
[הרחב דבר: והיינו שהמליצו חז״ל בפסחים (קיג,ב) ׳חמשה דברים צוה כנען את בניו׳ וכו׳4, רצונם בזה, שכאשר נעשים עבדים יודעים כל מנהגי עבדים כאילו למדו אביו לכך.]
ועל כן נקרא כל עבד עובד כוכבים ׳עבד כנעני׳, באשר הוא המובחר שבעבדים, אע״ג שאינו מזרע כנען.
1. כפילות.
2. כאילו הוא...
3. ולפי״ז ״עבד עבדים״ הכוונה – המובחר שבעבדים.
4. המשך: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזימה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת.
ארור כנען. אם באנו לדמות קללתו של כנען לקללתו של נחש שנאמר לו ארור אתה מכל הבהמה על גחונך וגו׳ ועפר וגו׳ היינו יכולים לחשוב שקללתו של כנען היתה שתפסד הרכבתו וישתנה מזגו — וראיתי שהבדל המזג ושינוי ההרכבה היתה אצל איזה מחברים להליץ בעד השעבוד שנשתעבדו בעבד עולם, והראשון היה אריסטו (פוליטיקא פ״ג ספר א׳) ומזה אוהבי השעבוד (Non abolizionisti) באנגלאטירא התנצלו לאמר שהעבדים השחורים אינם מהמין האנושי להיותם דומים בחלק מה למשפחת הקופים, ובפרט לנקראים ונודעים בשם פונגו ואוראנגוטאנו — ומכלל הראיות שהביאו להראות שיצאו מכלל בני אדם מכח הקללה, הוא מה שאנו רואים שהקדקוד שלהם קטון משאר משפחות גוים — ועוד שסבובי המח ותהפוכותיו נראים כדמות הנמצאים במח הקוף — ועוד שאר דמויים עיין אריסטו פוליטיקא, ד׳ פאריז דף י״ד — והחכם טיידמאן Tiedmann כתב ספר מיוחד לבטל דעה זו.
[השמטה: כנען. מל׳ שכלות, כבר העירונו שזה דעת קצת בלשנים ושרש דבר נמצא בדחז״ל וכן בשם ארם השוו מדות הם, עיין מ״ש בראשית דל״ז ע״א.]
ארור כנען – השאלה: חם חטא וכנען נתקלל — שאלה עתיקה היא, והרבה תשובות ניתנות לה כבר במדרש.⁠1 אך התשובה הסבירה ביותר היא זו של הרמב״ן — ״והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח... וכנען הוא הבן הגדול לחם... וכאשר אירע המעשה הזה לנח לא היה לחם זרע זולתי כנען... וכאשר חטא לאביו — קלל זרעו״ וכו׳.⁠2 ועוד, שם: ״ואשר אמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (להלן י׳:ו׳) — אחרי נמכר לעבד עבדים, נתן לכל אחיו מעלה מעליו״. ואילו את חם עצמו לא חפץ נח לקלל, משום שכבר נתברך על ידי ה׳.⁠3
עבד עבדים – דרגת ההפלגה, הבזוי שבעבדים.
1. בראשית רבה ל״ו:י״א (המ׳).
2. בפירושו לפסוק י״ח (המ׳).
3. כדברי רבי יהודה בבראשית רבה ל״ו:י״א (המ׳).
עבד עבדים – ת״ר, כשבאו בני אפריקי לדון עם ישראל, אמרו, ארץ כנען שלנו היא, דכתיב (פ׳ מסעי) ארץ כנען לגבולותיה וכנען אבוהון הוא, אמר להם גביהא בן פסיסא, כתיב ארור כנען. עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים, עבד למי נכסים למי1 (שם צ״א.)
1. ובב״ר פ׳ ס״ב איתא במעשה זה במקום בני אפריקי – בני כנען, ונראה עיקר גירסת המדרש, יען כי בב״ר פ׳ ל״ז איתא בני יפת גומר ומגוג – זו אפריקי, הרי דאפריקי לבני יפת היא וכאן אמר וכנען אבוהון הוא. וע״ע מענין זה לפנינו בפ׳ בא בפסוק ומושב בני ישראל (י״ב מ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖הא אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃
He said, "Blessed is Hashem, the God of Shem. May Canaan be a servant to them.⁠1
1. to them | לָמוֹ – The plural formulation might refer to Shem's descendants (Radak) or to Shem and God (Reconstructed Rashbam, Ibn Ezra). Cf. R. D"Z Hoffmann who suggests in the name of R. Wolf Heidenheim that perhaps the word "לָמוֹ" can also express the singular, as in Yeshayahu 44:15 (see Radak there).
א. בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כאן מתחיל כתי"ש
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קנח] 1ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם. אלו מ״ח נביאים וז׳ נביאות שנתנבאו להן לישראל וכו׳ ביפת הוא אומר (בראשית ט׳:כ״ז) יפת אלהים ליפת בשם הוא אומר ברוך ה׳ אלהי שם (תהלים ק״י:ד׳) על דברתי מלכי צדק. (סדר עולם פכ״א).
[קנט] 2ויאמר ברוך ה׳ וגו׳. אמר ר״ל אף מיפת עמוד באהלי שם. (בראשית רבה ל״ו).
[קס] 3ד״א לא יגורך רע (תהלים ה׳:ה׳) כו׳ אין שמו של הקב״ה נזכר על הרעה אלא על הטובה וכו׳ וכן אתה מוצא בנח כשבירך את בניו, שנא׳ ברוך ה׳ אלהי שם אבל כשקילל את כנען לא הזכיר שמו של הקב״ה עליו, שנא׳ (בראשית ט׳:כ״ה) ויאמר ארור כנען. (תנחומא ישן תזריע י״ב).
[קסא] כבוד חכמים ינחלו. (משלי ג׳:ל״ה) זה שם, שנא׳ ברוך ה׳ אלהי שם, וכסילים מרים קלון. זה חם, שנא׳ (בראשית ט׳:כ״ה) ויאמר ארור כנען. (תנחומא ישן צו י״ב).
[קסב] 4ניתנה גדולה לשם שייחל הקב״ה שמו עליו, שנא׳ ברוך ה׳ אלהי שם כמה שנא׳ כו׳ (מלכים ב ב׳:י״ד) אלהי אברהם, וכולן לא ייחל הקב״ה שמו עליהן עד שנפטרו מן העולם ונתקיימה צדקתן, חוץ מיצחק שכיון שנעקר כאלו מת. כו׳ אבל שם ייחל הקב״ה שמו עליו בחייו שנאמר ברוך ה׳ אלהי שם. (מדרה״ג נח).
[קסג] ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם, לפי שהיה יודע נח שעתידין לצאת ישראל משם, והם עתידים לקבל התורה וליחד שמו של הקב״ה, שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל וגו׳. (מדרש אגדה נח).
[קסד] 5ברוך ה׳ אלהי שם וגו׳, ושם היה כהן גדול ונתברך שנאמר ברוך ה׳ אלהי שם, והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו כו׳. (מדהנ״ע בזח״א קי״ז:).
1. עי׳ לעיל פ״ב מאמר רעב. ומבואר בסדר אליהו רבה באיזה מקומות דשם נביא היה, בפ״כ, לא גילגל הקב״ה והביא אברהם לעולם אלא בשכר של שם שנתנבא ארבע מאות שנה על ארצות שבעולם ולא קבלו ממנו, עיי״ש פכ״ח. ובסדר אליהו זוטא פ״ב איתא ומה שכרו של שם שכיבד את אביו כו׳ ומה שכרו של שם הגדול שהתנבא על כל אומות העולם ד׳ מאות שנה ולא קבלו ממנו. ותימה לשון ״שם הגדול״ ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קכב. ורב״ח תזריע (כ:).
2. בס״א הגי׳ אף משם ויפת עמדו באהלי שם, וזה אין לו באור, ובמת״כ ויפ״ת הגיה כמו שלפנינו, ומפרש דדייק מדכתיב ברוך וגו׳ יפת דגם יפת בכלל ברכה להיות באהלי שם, ובמנח״י הביא גירסא מכת״י אף משם ויפת עמדו עבדים, ויש ספרים שאין גורסים כלל המאמר הזה.
3. לעיל פ״א מאמר תכא.
4. עי׳ לעיל מאמר קה. שייחל, מלשון יחולו על ראש יואב (ש״ב ג. כט) וע׳ עה״ש ע׳ חל, ובתנחומא תולדות ס״ז אין הקב״ה ״מיחד״ שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן. ועי׳ מדרש תהלים מזמור ט״ז, ובהערות לתנחומא שם.
5. עי׳ לקמן מאמר קסה. קסט.
וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהֵיהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָּא לְהוֹן.
He then said, “Blessed is Hashem, God of Shem; may Canaan be his slave.

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ
וַאֲמַר בְּרִיךְ ה׳ אֱלָהֵיהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָּא לְהוֹן
כתב יא״ר: ״אֱלֹהֵי שֵׁם״ – ״אֱלָהֵיהּ דְּשֵׁם״ במפיק, לשון יחיד; אלוה של שם, שעבד לאל אחד. אבל ״ואלהי נחור״ (בראשית לא נג) ״וֵאלָהֵיה נָחוֹר״, ללא מפיק כלשון רבים שהיו לו אלוהות הרבה. ועיין עוד שם.
ואמר בריך הוא י״י אלהא דשם ויהווי כנען עבד משתעבד להון.
ואמר בריך י״י אלקא דשם דעבדיתיה צדיק ובגין כן יהוי כנען עביד ליה.
And he said, Blessed be the Lord, the God of Shem, whose work is righteous; and therefore shall Kenaan be servant unto him.
[ח] וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שֵׁם – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אַף מִיֶּפֶת עָמְדוּ בְּאָהֳלֵי שֵׁם. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן, יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, זֶה כֹּרֶשׁ שֶׁהוּא גּוֹזֵר שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי כֵן וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּאָהֳלֵי שֵׁם. בַּר קַפָּרָא אָמַר יִהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה נֶאֱמָרִים בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּתוֹךְ אָהֳלֵי שֵׁם. רַבִּי יוּדָן אָמַר מִכָּאן לְתַרְגּוּם מִן הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים (נחמיה ח׳:ח׳), זֶה הַמִּקְרָא. מְפֹרָשׁ, זֶה תַּרְגּוּם. וְשׂוֹם שֶׂכֶל, אֵלּוּ הַטְּעָמִים. וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא, אֵלּוּ רָאשֵׁי הַפְּסוּקִים. רַבִּי הוּנָא בֶּן לוּלְיָאנִי אוֹמֵר אֵלּוּ הַהַכְרָעוֹת וְהָרְאָיוֹת. רַבָּנָן דְּקֵיסָרִין אָמְרֵי מִיכָּן לַמָּסֹרֶת. רַבִּי זְעִירָא וְרַבִּי חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַבִּי אֲפִלּוּ אָדָם רָגִיל בַּתּוֹרָה כְּעֶזְרָא, לֹא יְהֵא קוֹרֵא מִפִּיו וְכוֹתֵב, וְהָא תָּנֵי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּאַסְיָא וְלֹא הָיָה שָׁם מְגִלַּת אֶסְתֵּר וְקָרָא לוֹ מִפִּיו וּכְתָבָהּ, תַּמָּן אָמְרִין שְׁתֵּי מְגִלּוֹת כָּתַב, גָּנַז אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְקִיֵּם אֶת הַשְּׁנִיָּה.
ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם – לפי שהיה יודע נח שעתידין לצאת ישראל משם והם עתידים לקבל התורה וליחד שמו של הקב״ה, שנאמר שמע ישראל וגו׳ (דברים ו׳:ד׳).
ת׳ם קאל תבארך אללה אלאה שם ויכון אבו כנען עבדא לה.
ואחר כך אמר: יתברך ה׳ אלוהי שם ויהיה אבי כנען עבד לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כו) ברוך י״י אלהי שם – רמז שהנבואה והשכינה בזרע שם, ובחלקו {בארץ}. וכן אנו מוצאים שכל הנביאים הם מזרעו, וכל המקומות ששרתה בהם השכינה הם מחלקו. כי מלת אלהים, כשהיא מתייחדת על פרט, ולא על כלל, היא מתפרשת בשני עניינים אלה:
א. כמו שאמר לנביאים: ״י״י אלהיך״.
ב. וביחס למקדש ״אלהי ירושלים ״אלהיך ציון״.
באשר... במה שהחל נח עליהם עבדות, משום שזלזל בו. כי הבן חייב בכבוד אביו העבד בכבוד אדוניו... הראשון אחרי... ומי שהרגיל עצמו להיות עבד אין זה עונש לו. וכדומה לזה בארנו בשאלות {שבספור על אדם} אלו שאינם זרעם ויענישם בעבדות, כי ישעבדם ויאבדם... וינשלם מנכסיהם ויהיו בנכר בין עבדות לעבדות, ככתוב: ״כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות״... ואת הסיפור הזה נתן לנו בלקח מוסר בענין כבוד הורים וזלזול בהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כו) ופי קולה ברוך ייי אלהי שם אשאר אן אלנבוהֵ ואלשכינה פי ולד שם וחצתה. וכד׳לך נג׳ד ג׳מיע אלאנביא מן נסלה. וג׳מיע אלמואצ׳ע אלתי חלתהא אלשכינה פי חצתה לאן לפט׳הֵ אלהא אלואקעהֵ באלתכ׳ציץ דון אלעמום תקתצ׳י הד׳ין אלמעניין כמא קאל ללנביאים ייי אלהיך ויקאל ללקדס אלהי ירושלים אלהי ציון ואמא [……] פי אלזאם נוח לה עבודיהֵ אסתכ׳אפה בה [……] לאביה ואלעבד למולאה [……] אלאול בעד⁠[……] וליסת למן עהד נפסה עבדא [עקאבהֵ] ונט׳ירה קד שרחנא פי מסאיל⁠[……] אלי גיר ולדהם פיעאקבהם באלעבודיהֵ וד׳לך באן יסתכ׳דמהם פיהלכם⁠[……] מן אלמואלי פיגרבון פימא בין אלכלפתין [כמא קאל] כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות [……] אעטאנא אעתבארא פי כרם (?) אלואלדין ואלאסתכפא בהם.
ברוך י״יא אלהי שםב שעתיד לשמור אבטחתו לזרעו לתת להם את כנען ואת ארצו.
ויהי להם כנען – למס עובד.
א. בכ״י ליידן 1 וויימר 651 חסר: י״י.
ב. בכ״י פירנצה III.3 נוסף כאן: ״שם״.
ברוך י"י אלהי שם BLESSED BE THE ETERNAL, THE GOD OF SHEM – who will in days to come carry out his promise to his descendants to give them the land of Canaan.
ויהי AND MAY HE BE – Canaan – their servant serving and paying tribute (Cf.Yehoshua 16:10).
ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם1אין השכינה מתייחד אלא בבני שם בתוך ישראל. שנאמר במקהלות ברכו ה׳ אלהים ממקור ישראל (תהלים ס״ח:כ״ז).
1. אין השכינה. יומא ט׳ ע״ב. וב״ר וילקוט שם.
ויהי כנען עבד למו – לשם ולא-להיו, חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ולעדה (יהושע ט׳:כ״א-כ״ז).⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 334 ואילך.
ברוך י״י אלהי שם – חייבין אנו להודות לשם שהוא אלהי שם, והוא ישים כנען עבד לו ולשם. והטעם: שיכריחנו לעבוד את השם,⁠א כי מלת למו – כמו: להם, והו״ו נוסף כמו: תביאמו (שמות ט״ו:י״ז), לכן בחסרון הה״א ובלא ו״ו לא נמצא.
והזכיר עם שם, השם הנכבד והנורא, בעבור כבוד שם, ואין יפת כמוהו.
א. כן בכ״י פריס 177, פריס 176. בכ״י לוצקי 827: שם.
BLESSED BE THE LORD, THE GOD OF SHEM. We are duty-bound to be bountiful in praise of the Lord, who is the God of Shem, for He will make Canaan a servant of God and Shem.⁠1 The meaning of our verse is, God will compel Canaan to serve Shem, for lamo (their) has the same meaning as la-hem (to them).⁠2 The vav of lamo is superfluous and is similar to the vav of tevi'emo (Thou bringest them in) (Ex. 15:17).⁠3 Therefore the term "to them" is not encountered in Scripture, spelled either without a heh or a vav.⁠4 The Tetragrammaton is invoked in connection with Shem to honor Shem.⁠5 It is not employed with regard to Japheth because he was not his brother's equal.
1. Ibn Ezra's paraphrase of our verse.
2. The second half of the verse literally reads, and let Canaan be a servant to them (lamo). Ibn Ezra points out that lamo means to them (la-hem) and refers to God and Shem who are mentioned in the first half of the verse.
3. The vav of tevi'emo is also superfluous.
4. Since the term for them is either la-hem or lamo, the term lam is not found in Scripture (Netter).
5. The ancestor of the Israelites who worshiped the Lord (Krinsky).
ויאמר ברוך י״י – שבח השם שנתן לו בן נכבד, והוא שם. וסמך השם אל שם, כדרך: אלהי דוד אביך (מלכים ב כ׳:ה׳), איה אלהי אליהו (מלכים ב ב׳:י״ד), וככה דרך: אלהי אברהם (בראשית כ״ו:כ״ד), בעבור היות שם עובד השם.
וטעם למו – להם, לשם ולשם, שיכריחנו לעבוד השם, כדרך הגבעונים (יהושע ט׳:כ״ז).
ברוך י״י אלהי שם – כלומר: ברוך הקב״ה שהוא אדונו ואלוהו של שם. לומר, כל כך הוא בן חורין, שאין על גבו אלא י״י אלהיו. ולפי שאמר לאחרים שיהיו עבדים, אמר לזה שהוא בן חורין. ועל שמו ברכו, ששם הוא שמו של הקב״ה, כדכתיב: אשר נקרא שם שם י״י וגו׳ (שמואל ב ו׳:ב׳) במלכים,⁠1 ותחילת הפסוק: אין בארון רק שני לוחות וגו׳ (מלכים א ח׳:ט׳). והכי קאמר: הקב״ה אשר הוא נקרא על שמו, הוא לבדו יהיה לו לאדון.
1. יש טעות כפולה כאן: הפסוק מופיע בספר שמואל, ולא במלכים, ולכן גם אין הפסוק המובא בהמשך דבריו (שאכן בא מספר מלכים) מהווה ״תחילת הפסוק״.
ברוך י"י אלהי שם – BLESSED IS HASHEM THE GOD OF SHEM – That is to say: Blessed is the Blessed Holy One who is the master and the God of Shem. Meaning to say, [Shem] is so much of a free person that there is nobody above him except Hashem his God. And since [Noah] told the others that they would be slaves, he told this one that he is free. And via his name he blessed him, that "Shem" is the name of the Blessed Holy One as it is written: "who is called Name, the name of Hashem etc.⁠" (Shemuel II 6:2), in Melakhim,⁠1 and the beginning of the verse: "There was nothing in the ark save the two tables etc.⁠" (Melakhim I 8:9). And thus it says, the Blessed Holy One, (that he [Shem] is called by His name), He alone will be his master.
1. There is a double mistake here. The verse appears in Sefer Shemuel rather than Melakhim, and therefore, also the verse which appears in the continuation (which is indeed from Melakhim) does not constitute "the beginning of the verse".
ויאמר ברוך י״י אלהי שם – אמר זה בדרך נבואה, וזכר השם המיוחד עם שם כי ראה כי בזרע שם יהיה עם מיוחד עובדים השם המיוחד ויקרא אלהים להם, כמו שאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב (שמות ג׳:ו׳), ואמר על העם ביחוד אלהי ישראל.
ויהי כנען עבד למו – לזרע שם.
ויאמר ברוך ה' אלוהי שם, Noach said this as a prophecy. He used the most holy attribute of God in conjunction with the regularly mentioned attribute of God when blessing in His name. The reason he did this was that he foresaw in his vision that the descendants of Shem would serve God in His capacity as the “Lord, the Eternal,” i.e. as Hashem. When we recite our major prayers we always combine mention of these two attributes of God; Noach foresaw this already. We encounter this combination in connection with the Jewish people, the descendants of Shem for the first time in Exodus 3,6. God has described Himself as being especially אלוהי ישראל, the God of Israel. (Exodus 5,1)
ויהי כנען עבד למו, Canaan is to be a servant to the descendants of Shem.
ברוך י״י אלהי שם – ברוך י״י שהוא אדונוא ואלוהו של שם, שאין עליו אדון אלא י״י אלהים. וכנגד שקילל זה בשעבוד, ברך זה בחרות.⁠1
ויהי כנען עבד למו – לשם ולאלהיו, חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ולעדה.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. השוו ללשון הפסוק ביהושע ט׳:כ״ז.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״אדון״.
ברוך ה' אלוהי שם, "Blessed be the Lord, God of Shem;⁠" Noach blessed his God Who had also proven to be the God of his son Shem who served no other deity; being a servant of the Lord is being truly free, as opposed to Canaan, who was cursed to be truly subservient even to slaves.
ויהי כנען עבד למו, "whereas Canaan will be a slave to them.⁠" He will be a slave both to Shem and to His God. He will be a slave to the Lord by having to carry water and kindling for the altar when the descendants of Shem would offer sacrifices to their Lord. [This is a reference to the Gibeonites, a Canaanite tribe who had duped Joshua into accepting them as converts. (Joshua chapter 9) Ed.]
ברוך ה׳ א-להי שם – ברוך הק׳ שהוא אדון ואדונו של שם. כלומ׳ שם בן חורין שאין על גביו אלא ה׳ א-להיו. גן.
ברוך ה׳ אלהי שם – פי׳ ברוך הקב״ה שהוא האדון ושהוא אלהי שם, כלומר וברוך שם שאין לו אלהים זולתו, ג״ן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

ויהי כנען עבד למו – פי׳ ר׳ אברהם שיהיה כנען עבד למו לאלהים ולשם אחיו כי הוא יכריחנו לעבוד האל ובשני פי׳ שיהיה עבד ליפת ולשם. וכתב הרמב״ן א״כ נח בא לקוב אויביו והנה ברך ברך שיהיה כנען עבד לאלהים. ורש״י פי׳ ברוך י״י אלהי שם שעתיד לשמור הבטחתו כו׳ והנכון בעיני שמתחלה קלל אותו שיהיה עבד עבדים לכל העולם ופי׳ עבד עבדים יהיה לאחיו היינו שם ויפת כי אחי אביו יקראו אחיו כמו כי נשבה אחיו ואחרי היותו עבד לאביו ולשם וליפת הרי הוא עבד לכל העולם. ובירך שם תחלה להודיע כי יהיה שם עובד אלהים ויהי כנען עבד למו פי׳ לזרעו של שם שהם רבים. ויתכן שיהיה למו חוזר גם לאחיו הנזכרים וחזר ובירך יפת בהרחבת הגבול ושם בשכון אלהים ושיהיה כנען עבד לשניהם. והנה העביד כנען לשם שני פעמים רמז שינחול ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו. ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו וכתב ענין היין להודיע כמה צריך אדם להתרחק ממנו שנכשל בו נח שהיה צדיק תמים.
וי״מ: לפי שקלל כנען להיות עבד אמר ברוך י״י אלהי שם כלומר שהוא אדון ואדוני של שם שהוא בן חורין ואין לו אדון אחר זולתו:
ויהי כנען עבד למו, "and Canaan will be a slave to them.⁠" Ibn Ezra explains this to mean that in verse 25 the words עבד עבדים mean that Shem will force Cham to be a servant to God and to himself, whereas in verse 26 the words עבד למו refer to Cham being in a state of dependency to him.
Nachmanides writes that if that were correct Noach would have cursed his enemies after first having blessed Canaan by declaring him to be a servant of God.
Rashi explained that the phrase ברוך ה' אלוהי שם, refers to the time when the Jewish people by their conquest of the land of Canaan would prove that Canaan is the subordinate, the slave.
Personally, I believe that in verse 25 Noach cursed Canaan to be a slave to all the rest of mankind, and the words עבד עבדים refer to the descendants of Shem, of whom there would be many. Uncles of Canaan would also be called "brothers,⁠" as we know from Lot who was called "brother" by his uncle Avraham on repeated occasions, both by Avraham and by the Torah. (Genesis 13,8; 14,14) Seeing that Canaan would be a slave to his uncles, he would automatically have that status regarding the whole of mankind.
Noach blessed Shem first to indicate that Shem would be a true servant of the Lord, whereas Canaan would be a servant of Shem's offspring of whom there would be many.
It is also possible that the word.למו refers back to the word לאחיו, "to his brothers,⁠" and that Noach continued his blessing to his other two sons granting Yephet large portions of the earth as his domain, and Shem the privilege of being host to the Presence of God in the land at his disposal. He declared Canaan as a slave of Shem twice, as a hint Shem would eventually inherit land belonging to the descendants of Canaan, seeing that all the property once owned by a slave becomes the master's. The reason why this whole paragraph has been recorded in the Torah, was to go on record that Canaan's sin made him into a slave of the whole of mankind and that it was Avraham who eventually became the owner of what had been meant to be Canaan's. The reason why the cause of all this has been recorded, i.e. Noach's state of inebriation, is a warning to all mankind to keep their distance from strong drink, wine in particular, as if even a man of the stature of Noach was victimized by drinking too much of it, how would lesser individuals fare, people who possess far less self control than Noach.
Some commentators are of the opinion that Noach was obliged to bless Shem after he had cursed Canaan to be a slave so as to indicate that Shem was free and not subservient to anyone else (creature) on earth.
ברוך י״י אלהי שם – נתן תודה לא-ל הנכבד בעבור היות שֵם, המאמין בו, נכבד. וכל שכן שהוא אברהם, וראוי לנותן התורה שיכתוב לנו זה.⁠1
וטעם למו – שֵם, ואע״פ שלא יהיה המכוון בכאן רק איש יחיד כמו שהודעתיך כבר,⁠2 כל שכן שאין המכוון בכאן רק לכלל שם וזרעו.⁠3 וכן יפת וזרעו.⁠4 ואף כל העיקר הוא על העם הנולדים באחרית מכל אחד מאלה,⁠5 ודע כי אחד מסודות התורה הוא שנהג ליחס דבר מה לאב במה שראוי לבן וכן הפך זה. וזכור זה והקש על זה.
1. סיבת ההודאה כאן היא גם משום שֵם אבי כל בני עבר מזוהה עם אברהם העברי אבינו, ולכן יש להודאה חשיבות תכליתית עבורנו. וראה לעיל בהערה על הפירוש לפסוק כה.
2. אף על פי ש׳למו׳ – פירושו ׳להם׳, לשון רבים, אין מניעה מלהשתמש בלשון רבים עבור יחיד, ראה פירושו לבראשית ב׳:כ״ג). בזה חולק ריא״כ על ראב״ע כאן שפירש למו: ״לשם וליפת״.
3. עוד מתאים כאן לשון רבים, כי אין הכוונה לשם כאיש יחיד, אלא לשֵם ולזרעו יחד.
4. ״למו״ המופיע בפסוק כז אף הוא עבור יפת וזרעו.
5. לא זו בלבד שאין העבדות מתייחסת לשֵם עצמו לבדו, אלא אף אין עיקר העבדות מתייחסת אליו כלל, אלא דווקא לזרעו, וכן לזרעו של יפת.
ואמר עוד: ברוך ה׳ יתעלה שהוא אלהי שֵׁם, כי מזרעו תהיה האומה אשר נתיחדה לעבודת ה׳ והיא ישראל, וזה יהיה סיבה אל שתימשך הקללה לכנען שיעבוד זרע שֵׁם, כי ישראל לקחו ארצו — לאהבת ה׳ יתעלה אותם והשגחתו עליהם — והיו הנשארים מהם עובדים לישראל. ואילו לא היה זרע שֵׁם בזה האופן מהשלמות שיהיה ה׳ אלהיו - לא הגיעה זאת הקללה לכנען.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו כו׳. כי אחר זה ויהי כנען עבד למו ולא מצינו זה אלא אחר כבוש א״י שהיו להם למס עובד ומלת למו שהיא כמו להם שבה לבניו של שם שהיו להם למס עובד כשכבשו את הארץ ואע״פ שלא נזכרו בניו של שם פה הם רמוזים במאמר ברוך ה׳ אלהי שם שפירושו שישמור הבטחתו לבניו כדלעיל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כו) וראה עוד שבזמן אחר לעתיד לבא ישוב ה׳ לשוש על ישראל שהם זרעו של שם לטוב וישובו למשול בארץ כנען כבראשונה והנה תמיד יהיה כנען עבד למו לא יצא חפשי ועל זה אמר ברוך ה׳ אלהי שם ויהי כנען עבד למו כי נתן ברכה לשם הנכבד כשיתן לזרע שם את ארץ כנען לעבדים ולרשת את ארצם.
והנה אמר עבד למו בלשון רבים בהיות שם לשון יחיד להגיד שיהיה כנען עבד לשם ועבד לאחיו שזכר למעלה כי בבואו לעבדות אחד לא יצא מעבדות אחר.
ברוך ה׳ אלהי שם – הנה ברכו הפך מן אחיו. כי למעלה אמר ארור כנען. וכאן אמר ברוך ה׳ אלהי שם. ולא אמר ברוך שם אלא ברוך ה׳ אלהי שם. כי שם לפי שהוא ברוך זוכה לברך את השם כאומרו במלכי צדק שהוא שם בן נח וברוך אל עליון וזהו ברוך ה׳ אלהי שם מצד שהוא אלהי שם הוא ברוך והכל מברכין אותו. והברכה היא הדבוק הרוחני והשכר האמיתי. אבל ליפת נתן לו השכר הגשמי מטובות הזמן. וזהו יפת אלהים ליפת שייפהו בכל מיני יופי וכן של טובות העולם הזה וכן שירחיב גבולו מכל אחיו. ואמר וישכן באהלי שם לרמוז שאע״פ שנתן לו טובות העולם הזה. עם כל זה חלק יש לו באלהי ישראל לפי שהוא מתדבק ושוכן עם שם אחיו ולמד מדרכיו וזהו וישכון באהלי שם. ולכן תמצא כי כל מלכי פרס היו דבקים אל השם וקרובים ושכנים לישראל ועושים להם טובות כמו שמצינו בכורש מלך פרס שאמר מי בכם מכל עמו יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל והיו נודרים נדרים לעבודת בית אלהינו. ואמרו במדרש פרה אדומה זו מלכות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא דדהבא. תמימה זו מלכות מדי שהיו תמימים וכל מלכיהם הטיבו לישראל. ולכן כתיב במגילת אחשורוש ויהי בימי אחשורוש לפי שנראה שבימיו נהפכה הקדירה על פיה שלא כמנהג מלכי מדי שכולם היו טובים. לז״א בתמיה ויהי בימי אחשורוש. איך אפשר שבימי אחשורוש היה דבר רע וזר כזה להשמיד להרוג ולאבד כמו שפירשתי במקומו. לז״א בכאן וישכון באהלי שם ויתדבק עם אחיו שם וישכון באהלו. ויהי כנען עבד למו. כמו שאמר בשם להורות על שלימותו. ואם כן יוצא לנו מזה כי נח קלל כנען לפי שהוא יצר הרע הוא נחש הקדמוני שהטעה לאדם והטעה לנח ומטעה לכל העולם ולכן קללו השם. וקללו נח באותה קללה עצמה. ולפי מה שכתבתי למעלה כי שם ונח ואברהם נכנסו לפרדס. ומקום טעות הראשונים והאחרונים הוא במקום א״י שהיא ארץ החיים והיא נקראת ארץ כנען וכשנכנס אברהם לפרדס החכמה כתיב שם ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד והכנעני אז בארץ הולך וכובש. א״כ מכאן תבין למה קלל נח לכנען ולא לחם והוא מסודות התורה. וכן רמז בקללת כנען. כי השם רחום וחנון ומרחם על ישראל ואע״פ שיחטא האדם אינו רוצה השם להלקותו בעצמו אלא תולה הקללה והיסורים באחרים לכפר על בניו. וכן אמרו רז״ל כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. חטא אדם ומביא נגעים על ביתו ועל בגדיו. לכן אמר אל תתמה על החפץ כי לזה הזכיר בכאן ארץ כנען ללמד כי כמו שחם חטא וקלל לכנען. כן ראוי כשיחטא האדם שינגע (האדם) את ביתו וכל זה רמיזה לעתיד:
ויהי כנען – זרעו.
עבד למו – לאלהי שם ולזרע שם, כאמרו ״ויהיו חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה׳⁠ ⁠⁠״ (יהושע ט׳:כ״ז).
ויהי כנען, his offspringa
עבד למו, to the God as well as to the offspring of Shem. The formulation is parallel to Joshua 9,27 where the Gibeonites are condemned to be “hewers of wood and carriers of water” for the Israelites (having duped them into thinking that they were not Canaanites)
a. seeing that the word ויהי is in the future tense;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

שעתיד לשמור הבטחתו. דאם לא כן, מאי שייך ״ברוך״ במקום הזה, אלא שראה שהקב״ה יקיים הבטחתו לבניו ואמר ״ברוך ה׳ אלהי שם״:
אֱלֹ֣הֵי שם: כת׳ בעל המסורת1, ג׳ מלעיל, וחביריו לא תעשון אתי2 אֱלֹקֵיא כסף, מענה3 אֱלֹקֵי קדם. [אֱלֹ֣הֵי].
1. בעל המסורת: מ״ג-ד על אתר.
2. לא תעשון אתי: שמ׳ כ יט.
3. מענה: דב׳ לג כז.
א. נורצי כתב כאן ׳אלקי׳ בקו״ף, ומאחר שהוא חול היה צריך לכתוב בה״א.
הבטחתו לזרעו. הא דמפרשים הקרא על זרעו של שם ולא על שם עצמו נ״ל משום דכתיב ויהי כנען עבד למו ואי קאי על שם היה לו לכתוב ויהי כנען עבד לו. א״נ משום דכתיב אלהי שם ולא מצינו שנא׳ אלהי גבי יחיד אלא דוקא גבי אומה מייחד שמו כגון אלהי ישראל אלהי העברים לכך מפרשו על זרעו של שם. [קיצור מזרחי]:
His promise to his seed. The verse is explained as referring to Sheim's seed, rather than to Sheim himself, because it is written: "May Canaan be their (למו) slave.⁠" If it referred to Sheim himself, it should say, "May Canaan be his (לו) slave.⁠" Alternatively, it must refer to Sheim's seed because it is written, "Elokei [God of] Sheim,⁠" and Scripture does not say "Elokeif" regarding an individual. Hashem places His Name only on a nation, such as "Elokei Yisrael" or "Elokei the Hebrews.⁠" (Kitzur Mizrachi)
(כו-כז) ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם ויהי כנען עבד למו. יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו – כונת המאמר להגיד כי בכל קורות הזמן תמיד יהיה כנען עבד לאחיו ביום טובה וביום רעה. ולפי שבני ישראל יברכו על הרעה מה שלא יעשו שאר האומות כי אמנם המה ידבקו בישראל בטובתם ויברחו מהם ברעתם. על כן אמר כנען יהיה עבד עבדים לאחיו תמיד. אם ידבקו בבני שם בעת שיברכו אלהי שם כדרכם לברך על הרעה ואז אין איש אתם אלא אלהי שם לבדו ולא אלהי שם ויפת. יהיה כנען עבד למו. ואם ידבקום הטובה ואז יפת ישכון באהלי שם שידרשו בטובת ישראל ביום טובה גם שמה יהיה כנען עבד למו. באופן שבין ברע ובין בטוב כנען עבד להם לעולם:
ויאמר ברוך ה׳ אלהי שֵׁם – מדבריו ראינו שכל מה שדבר הם דברי נבואה, ששרתה עליו רוח ה׳. ולולי כן לא היה אפשר לו לראות מה שיקרה אחרי דורות רבים, כמו כן שזרע כנען יהיו עבדים לאחיו ולבני שֵׁם ויפת. וכן ״ברוך ה׳ אלהי שֵׁם״, נבואה שיהיה ה׳ שהוא מלך כל העולם אלהי שֵׁם ביחוד, כי מזרעו יצא חוטר שיהיה סגולת ה׳, ועל שמם יקרא ״אלהי ישראל״, והוא אשר קרא ״אלהי שֵׁם״ ואמר שהוא ברוך. וכל ברכה הוא תוספת טובה, הן בנכסים, כמו ״הנה לכם ברכה משלל אויבי ה׳⁠ ⁠⁠״,⁠1 והן בממשלה והן בחכמה ובצדק. וכל ברכה מאת ה׳ היא. ואוהבי שמו והולכים בדרכיו בצדק ובמישרים ינחלוה. ולכן לפי שארר זרע כנען בעבור שראה שיהיו זרע מרעים, בוזי כל קדש; אמר, ברוך ה׳, כלומר ה׳ ברוך וברכתו על ראש צדיקים יחול, והם יהיו זרע שֵׁם, כי הוא אלהי שֵׁם, ויהיו מבורכים.
ויהי כנען עבד למו – לזרע שֵׁם. וזהו נבואה שעתיד זרע שֵׁם לנחול ארץ ארץ כנען, ושהנשארים מחרב ישראל יהיו למס עובד, כמו שמצינו בימי שלמה ״כל העם הנותר מן האמורי החתי הפריזי החוי והיבוסי וגו׳ ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה״.⁠2 וכן היו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים בבית ה׳.⁠3
1. שמו״א ל, כו.
2. מל״א ט, כ-כא.
3. יהושע ט, כז.
ויאמר – עתה הסב פניו אל שם ויפת לברכם, ולכן כפל הכתוב מלת ויאמר, לפי שהוא ענין אחר:
ברוך ה׳ אלהי שם – קודם שברכם התחיל בשבח האל יתעלה, כמו משה רבנו עליו השלום כשבא לברך את ישראל התחיל בשבח השם ואמר ה׳ מסיני בא וכו׳, ולפי שראה נח בנבואה כי העם הנבחר מקבלי התורה מחלצי שם יצאו, לכן ייחד עליו שם המיוחד, כי ה׳ יתברך הוא אלהי שם ביחוד, אבל אצל יפת הזכיר שם אלהים בלבד:
ויהי כנען עבד למו – מלת למו הוא לשון רבים, וחוזר על לאחיו שבפסוק הקודם:
ברוך ה׳ אלהי שם – הכוונה לומר כי ה׳ יהיה אלהי שם ויהיה בעזרו תמיד, וזו ברכה שאין למעלה ממנה – והואיל והזכיר את השם אמר ברוך.
עבד למו – לאחיו שאמר למעלה.
Blessed be the Lord, God of Shem. This means that the Lord is to be the God of Shem, and is always to be his help; there is no greater blessing than this. Since Noah mentions the Name of God, he precedes it with “blessed be” [barukh].
a slave to them. To his brothers mentioned above.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כו) ויאמר – זוהי פיסקה שניה, והיא כוללת מאמר חדש. לכן חוזר הפסוק על ״ויאמר״.
אלקי שֵם – מובנו כאן כמובנו של הביטוי המאוחר יותר ״אלקי אברהם״ (להלן כו, כד ועוד). ה׳ קרוי ״אלקי אברהם״, ואין בכך משום צמצום מושג האלהות – כטענת אומות העולם. התנ״ך משתמש בכינוי זה, משום שה׳ התגלה ביחוד בהנהגתו עם האבות ובדברי ימי עם ישראל. זאת ועוד: האבות ידעו את ה׳, וקראו בשמו; אשר על כן כינוי זה הוא נצרך; שכן כה הרבה אמונות שונות נתלות בשם ״אלהים״, החל מהדתות האליליות הגסות ביותר, ועד לרעיון הפילוסופי העיוני המצמצם את מהות האלוקות למושג מופשט [אבסטרקט] ריק. יש אם כן צורך ממשי בהבדלה ברורה, בין אלקי האמת והאמונה לבין כל אלהי הדמיון והתעתועים. והדרך היחידה לבטא הבדל זה היא באמצעות הכינויים ״אלקי אברהם, יצחק, ויעקב״, היינו האל שהם ידעו ועליו הם לימדו.
על פי הבנה זו, נקרא גם כאן ה׳ ״אלקי שֵם״. אברהם, ואף יעקב, למדו על ה׳ בבית מדרשו של שֵם, ועוד קודם שנבחר אברהם לקרוא בשם ה׳, כבר ידע שֵם את ה׳. נמצא ש״אלקי שֵם״ מורה על האלקים ששֵם ידע והוקיר – האלקים ששֵם הוא הכהן שלו.
ובכן, אלקי שֵם הוא ״ברוך״, בניגוד לכנען, שהוא ״ארור״. הכרת ה׳, אלקי שֵם, תצמח ותתפשט ותכבוש את כל הלבבות, וכל הכחות החומריים עתידים בסופו של דבר להכנע לה. חם מייצג את התאוה הגסה והעזה; ואילו אלקי שֵם, לא רק ברא שמים וארץ, שמהם תצא כל ההוויה, אלא עודנו ״קונה שמים וארץ״ – שולט בכל נוצר. חיינו שייכים לו, ורצונותינו משועבדים לרצונו. שֵם הוא היפוכו הגמור של חם.
להלן נחזור לדון במילים ״ויהי כנען עבד למו״. כאן נעיר רק זאת: מלשון הרבים ״למו״ למדנו, ששֵם, ובדומה לו גם כנען, אינם נתפסים כאן כיחידים, אלא הם מייצגים את האומות שיצאו מהם.
ברוך – ב] אחר זה נכנסו ישראל לארץ וכבשו את הארץ מידי יתר בני כנען, וזה היה בעת שהשכין ה׳ שכינתו ויחד שמו על ישראל שהיו מבני שם, וע״ז קראו אלהי שם, שכ״מ שבא שם אלהים בסמיכות אל איש כמו אלהי אברהם אלהי ישראל מורה על יחוד השגחתו ודבקותו עמהם, ואז ויהי כנען עבד למו לבני שם.
ויאמר1: אמירה בפני עצמה. דהמאמר הראשון היה בכעס, אע״ג שהיה גם כן ברוח הקודש ואין השכינה שורה מתוך הכעס, אעפ״כ בזו השעה שנשרשו עניני הישוב וקיום העולם לימים יוצרו, לא היה כל הענין אלא סיבה קטנה כדי להגיע לידי כך ברוח הקודש וכמאמר נבואה, ואפילו אינו ראוי מצד האדם בשעה אחרת2, אלא שכך היה רצון ה׳ להוחיל שפע נבואתו באותה שעה על נח. משום הכי בשעה שהיה בכעס לא היתה עת רצון לברך, עד שנח מרגזו ואמר עוד הפעם ברוח הקודש.
ברוך ה׳ אלהי שם3: הנה מצות כבוד אב גורמת לשכר ופרי בעולם הזה, כידוע ממעשה דדמא בן נתינא4. מיהו יש נ״מ בין העושה מצוה זו מחמת שכך רצון ה׳ ולא מצד הרגשת שכל אנושי, ובין העושה מחמת שכלו שמחייבו כך5. על כן, שם שעשה לשם מצוה6 נתברך שיהיו מבניו עובדי ה׳ ותורתו עד שתחול עליהם השגחת הטבע ע״י הויה בעצמו7
[הרחב דבר: וכמו שאנו אומרים ״שמע ישראל ה׳ אלהינו״ (דברים ו,ד). וביארנו במקומו דאנו משונים מכל אומות העולם שהליכות הטבע שלהם מתנהג ע״י איזה שר, ולא כן אנחנו ״ה׳⁠ ⁠⁠״ בעצמו כביכול הוא ״אלהינו״ היינו מנהיג הליכות הטבע8 שלנו. ״ה׳ אחד״ – הוא עוד שינוי9, שאנו מתנהגים כמה פעמים למעלה מן הטבע, שזה אינו באומות העולם כלל, דמאן עביד ניסא – קוב״ה ולא זולת.
והנה אנו אומרים ״ברוך שם כבוד מלכותו״, היינו ברכה על הליכות הטבע שנכלל במאמר ״ה׳ אלהינו״, ולא על הנהגה ניסית10 שאינה טעונה ברכה כלל, כמו שכתבתי בפרשת בראשית (ה,א)11 {והיינו שמכנים את ה׳ ׳הקב״ה׳, משמעו, דאע״ג שהוא ׳קדוש׳ שפירושו מובדל מן העולם, מכל מקום ׳ברוך הוא׳, היינו שמתנהג בהשגחה טבעית שנדרשת לברכה. והוא הוא נוסח התפלה ״והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול וגו׳⁠ ⁠⁠״, באשר ד״קדוש קדוש וגו׳⁠ ⁠⁠״ משמעו פרוש ומובדל מהנהגה טבעית, על כן מתרעשים ואומרים ״ברוך״.} ויבואר עוד יפה להלן (כד,כז בהרחב דבר), ובספר שמות (יד,טו), ובספר דברים (ו,ד), ועוד בכמה מקומות.]
וזהו שאמר שיהא12 ״ברוך ה׳ אלהי שם״, הרי שהקב״ה בעצמו ינהג13 הליכות הטבע, והוא14 יתברך ויתעלה על ידו15.
ויהי כנען עבד למו: באשר דברכה ראשונה16 לא היתה בכל זרע שם, אלא באומה המיוחדת17 שהיא ראשית הכוונה שתצא בעולם במועדו, שיחול עליה שם כבודו יתברך, שעל ידה יתמלא כבוד ה׳ בכל הארץ. אמנם עוד הרבה בנים שיצאו משם שלא הגיעו למעלה זו והיו אומות העולם גדולות, גם המה נתברכו במעלת בני יפת18. ועוד עיין להלן (י,כא).
1. מיותר, שהרי זאת המשך האמירה של ״ויאמר ארור כנען״.
2. כי אין השכינה שורה מתוך כעס.
3. ומתקשים המפרשים מה מקום כאן לברכה להקב״ה, הרי בא לברך את שם.
4. שזכה שתוולד אצלו פרה אדומה, כפי שמסופר בגמרא (קידושין לא,א), ולמדים זאת מ״למען יאריכון ימיך״ (שמות כ,יב). וכן הוא במשנה פרק א׳ דפאה ׳אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה״ז... כיבוד אב ואם...
5. עיין לעיל ו,ט היטב.
6. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק כ״ג.
7. המצוין ע״י שם הויה, ולא ע״י אחד משרי מעלה המצויין ע״י שם ״אלהים״ המוזכר בברכת יפת, וכדלהלן.
8. זו המשמעות הבסיסית של שם ״אלקים״ כפי שכתב רבינו לעיל א,א. ח,טו. ט,טז.
9. מאומות העולם.
10. הנכללת ב״ה׳ אחד״.
11. וכן לעיל ד,כ, עיי״ש.
12. מצב של...
13. כלפי זרע שם.
14. הקב״ה.
15. של שם.
16. ״ברוך ה׳ אלהי שם״.
17. עם ישראל. ועיין ברד״ק ד״ה ויאמר ברוך ה׳ אלהי שם.
18. ויתברכו רק בברכה של ״ויהי כנען עבד לו״, כפי שסיים בפסוק הבא בברכת יפת. ולפי״ז שני ה״ויהי כנען עבד למו״ המוזכרים בשם וביפת אכן זהים לגמרי.
ברוך ה׳ אלהי שם – כאשר בא נח לברך את שם, הוא מברך תחילה את ה׳, זה שבניו של שם יכירו בו בעולם בראשונה כבוראו של העולם.
למו – פירוש לזרעו של שם. לדעת הרוו״ה יכול ״למו״ להיות גם מכוון ליחיד, והוא רומז על הנאמר בישעיהו (ישעיהו מ״ד:ט״ו) — ״עשהו פסל ויסגד למו״.
ויהי כנען עבד למו – לכן כל מה שקנה עבד קנה רבו והיה שייך לבני שם לכן ניתן כל עושרם לישראל יעוי׳ קהלת רבה ק׳ ב׳ על מקרא ולחוטא נתן ענין לאסוף כו׳ יעו״ש (סנהדרין צ״א גביהה בן פסיסא).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כז) יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאׇֽהֳלֵי⁠־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃
May God expand1 Yefet, but may He2 dwell in the tents of Shem. May Canaan be a servant to them.⁠"
1. expand | יַפְתְּ – The verb stems from the root "פתה", related to the Aramaic "פְּתָא" meaning "to be spacious".
2. He dwell | וְיִשְׁכֹּן – See Targum Onkelos that though Noach blesses Yefet with expanding borders, he states that Hashem will nonetheless dwell in the tents of Shem. Alternatively: "May he dwell", referring to Yefet who will expand into Shem's territories (but see Shadal that this, then, would constitute a curse to Shem).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קסה] 1יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם. הספרים נכתבין בכל לשון כו׳ רשב״ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית, אר״א אר״י הלכה כרשב״כ כו׳. ואר״י מ״ט דרשב״ג, אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם, ואימא גומר ומגוג, א״ר חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת, יפיותו של יפת יהא באהלי שם. (מגילה ט:).
[קסו] 2אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא, לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע״ג דיפת אלהים ליפת, אין השכינה שורה אלא באהלי שם. (יומא י.).
[קסז] 3את מוצא שנקרא ביהמ״ק שלם שנא׳ (בראשית י״ד:י״ח) ומלכי צדק מלך שלם, והוא שם בן נח כו׳ וכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם, ששיכן באהלו שיהיה משמשו, הוי זה הוא שם. (מדרש תהלים פרשה ע״ו).
[קסח] 4ויקונן ירמיהו כאשר ראה שריפת המקום המוקדש מימי נח, שנאמר וישכון באהלי שם. ומקודש מימי אברהם ונקרא הר המוריה אשר אמר (בראשית כ״ב:י״ד) בהר ה׳ יראה. (מדרש תדשא פ״ב).
[קסט] 5וישכון באהלי שם. שעשהו בהו שנאמר (בראשית י״ד:י״ח) ומלכי צדק מלך שלם וגו׳. (מדרש אגדה נח).
1. ירושלמי מגלה פ״ט ה״א, דב״ר ס״א. יפיותו של יפת, הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת (רש״י) ובירושלמי דמגלה שם איתא תני בר קפרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם שיהיו מדברין בלשונו של יפת באוהלו של שם, בני יפת גומר וגו׳ ויון וגו׳ עוד שם תני רשבג״א אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יונית, ועיי״ש בגמ׳ ט. דצריך להיות גופן שלנו, כתב שלנו, ושינה רק הלשון וכן מבואר ברבנו חננאל שם ובערוך ע׳ גיפן עיי״ש, ובמאירי כ׳ דלא כפירש״י וז״ל הותרה ליכתב בכתב יוני ובלבד שלא ישתנה הלשון אע״פ שישתנה הכתב הא כל שישתנה הלשון כו׳ נפסל ואין לו שום קדושה ומגדולי המחברים כ׳ שבזה״ז כבר נשתקע כתב יוני ונשתרש, והיא ברמב״ם פ״א מהל׳ תפילין הי״ט, (וצ״ע דמלשון הר״מ שכ׳ וכבר נשקע יוני מן העולם ״ונשתבש״ ואבד לפיכך אין כותבים היום כו׳ אלא אשורית, ומפרש בכ״מ כלומר אותו ״לשון״ יוני שהיו מדברים בו בימי חכמי המשנה, אבל לפ״ד המאירי שכ׳ דהכוונה על הכתב זה לא נשתקע, דרק הלשון נשתבש ולא הכתב, ומוכח מדברי הר״מ דלא כשיטת המאירי) ועי׳ בפיהמ״ש ורע״ב. ומדברי הירושלמי מוכח להדיא דרשב״ג מתיר בלשונו של יון וכפירש״י והר״מ, וכ״מ בב״ר יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת בתוך אהלו של שם, ושם בב״ר, ר׳ יודן אמר מכאן לתרגום הה״ד ויקרא בספר כו׳ מפורש זה תרגום וכו׳, וכלשון זה הוא בירושלמי מגלה שם ר״י וכו׳ מיכן לתרגום. ופי׳ הק״ע ר״י פליג אהא דדריש בר קפרא יפת אלהים ליפת יפיפותו של יפת, כו׳ אלא יפת הוא כמו ירחיב, דכן מתרגמינן כי ירחיב כי יפת, ומכאן שמעינן דדברה תורה בלשון תרגום, ובפנ״מ דוחק לפרש בא״א. ולא הי׳ לפניהם דברי הב״ר דמפורש דאינו פליג, ומביא ראי׳ מדברי ב״ק דמכאן לתרגום היינו דמותר לתרגם התורה, וכמבואר בירושלמי הנ״ל שבדקו ומצאו שאין התורה יכולה להתרגם אלא יונית. וב״ק קאמר טעמו של רשב״ג. וע״ז קאי ר״י דמכאן שמותר לתרגם את התורה, ואולי ס״ל דל״ד בלשון יון. ובפס״ז כאן איתא יפת אלהים ליפת, על שם יפת הרחיב לו הקב״ה, לשון ארמי פיתיא הרחיבו, ובהערות רוצה לפרש עפ״ז דברי ר״י בב״ר, ולא העיד דכן מפרש הק״ע בירושלמי, אבל ברור דהפי׳ ירושלמי הוא כנ״ל. ועי׳ במדרש אגדה יפת אלהים ליפת יפת לו ארצו והוא כדברי הפס״ז. ובמדרה״ג איתא ממובחרו של יפת ישכון באהלי שם. ואיזה זה כתבו, מכאן התירו בספרים לכתבן אף ביוני. ומלשונו שכ׳ זה ״כתבו״ משמע קצת כדברי המאירי הנ״ל ואכמ״ל.
2. בב״ר יפת אלהים ליפת זה כורש שגזר שיבנה בית המקדש אעפ״כ וישכון באהלי שם אין שכינה שורה אלא באהלי שם. ובפס״ר פל״ה לפי שאין השכינה שורה במעשי ידיו של יפת עיי״ש, ובפס״ז אין השכינה מתייחד אלא בבני שם בתוך ישראל שנאמר במקהלות ברכו ה׳ אלהים ממקור ישראל.
3. במדרש תהלים הו״ב ששיכן באהלו מכלל שהיה משמשו כדמתרגמינן והוא כהן לאל עליון והוא משמש קדם אל עלאה הוי זה שם. ועי׳ לעיל מאמר קנח. קסב. ובהערות מהרש״ב במד״ת שם. ועי׳ תק״ז קיג.
4. במדרש תדשא מכת״י בשינוים ועי׳ לעיל פ״ד מאמר לב. בבאור.
5. בהערת מהרש״ב כ׳ ע״ז שעשהו ״בהו״ בלתי מובן, אבל פשוט דטעות קל יש כאן וצ״ל ״כהן״ וכסיפא דקרא והוא כהן וגו׳ וכמבואר לעיל מאמר קסד. ומבואר ד״ז באריכות במדרש אגדה פ׳ לך יט, טו. ומלכי צדק מלך שלם זה היה שם בן נח כו׳ שאיבד הכהונה ואף שם בקש מהקב״ה שיתן הכהונה לאברהם, וכו׳ וכן עשה הקב״ה ונתן לו הכהונה ושם קבל עליו ונתן לאלתר המעשר כו׳ שכן ברכו אביו וישכן באהלי שם. ועי׳ לעיל מאמר קסה.
יַפְתֵּי יְיָ לְיֶפֶת וְיַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵיהּ בְּמַשְׁכְּנֵי שֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָּא לְהוֹן.
Hashem will enlarge Yefet, but His Shechina will dwell in the tents of Shem, and Canaan will be their slave.”

יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ
יַפְתֵּי ה׳ לְיֶפֶת וְיַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ בְּמַשְׁכְּנֵי שֵׁם (ח״נ: בְּמַשְׁכְּנֵיהּ דְשֵׁם) וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָּא לְהוֹן
יַפְתְּ משורש פת״ה
א. את המלה יַפְתְּ אפשר לגזור מן השורש יפ״ה או מן השורש הארמי פת״ה. המיוחס ליונתן תרגם כדרך הראשונה: ״יַשְׁפַּר ה׳ תְּחוּמֵיהּ דְיֶפֶת״ (יְיַפֶּה ה׳ גבולו של יפת). אבל אונקלוס תרגם ״יַפְתֵּי ה׳ לְיֶפֶת״, כדרך השנייה.
לכאורה תרגומו תמוה ומשני טעמים: ראשית, אין הוא נרתע מלפרש ״פתה״ כפועל ארמי אף על פי ש״פתה״ שבמקרא הוא פועל עברי במשמע פיתוי כגון ״וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה״ (שמות כב טו). שנית, תרגומו מנוגד לדרשת הגמרא (יומא ט ע״ב) על השכינה שלא שרתה בבית שני: ״דכתיב יַפְתְּ אלהים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם. אף על גב דיַפְתְּ אלהים לְיֶפֶת (בית שני שבנו פרסיים, רש״י) אין שכינה שורה אלא באהלי שם (מקדש שבנה שלמה, רש״י)״.1 בדרשה נרמז יופיו של מקדש שני שנבנה בידי צאצאי יפת ו״יַפְת״ נדרש כלשון יופי כ״יַשְׁפַּר״ שבמיוחס ליונתן. ואם כן מדוע אונקלוס תרגם ״יַפְתֵּי ה׳ לְיֶפֶת״ [ירחיב ה׳ ליפת, השווה: ״כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך״ (דברים יב כ) ״אֲרֵי יַפְתֵּי ה׳ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ״]? כי באמצעות תרגומו ״יַפְתֵּי״ (ירחיב) הצליח לשמור על דמיון צלילי בין הפועל יַפְתְּ לשם יֶפֶת.⁠2 גם רש״י שכתב ״יפת אלהים ליפת – מתורגם יַפְתֵּי, ירחיב״ העדיף לפרש כת״א, אע״פ שמהרש״א ב״חידושי אגדות״ שם ציין שדרשת חז״ל חולקת על התרגום. וכן כתב ראב״ע: ״ופירש [רס״ג] יַפְתְּ – מן ׳יפה׳, ולא יפה פירש; רק הוא כמו ׳ירחיב׳ ובלשון ארמית כמהו״. ומת״א שפירש יַפְת מן השורש פת״ה הארמי מצאו חז״ל רמז לתרגום מן התורה: ״בר קפרא אמר יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת באהלי שם. רבי יודן אמר מכאן לתרגום [מן התורה]״ (ב״ר לו ח).
וְיִשְׁכֹּן – מי?
ב. ״וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״, מי ישכון יפת או ה׳? מהפסוק אי אפשר להוכיח אבל ת״א הכריע שהכוונה לה׳ לכן תרגם ״וְיִשְׁכֹּן״ – ״וְיַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ בְּמַשְׁכְּנֵי שֵׁם״. וכמוהו כתבו רוב המפרשים, כגון רמב״ן: ״וחזר וברך יפת בהרחבת הגבול, ושֵׁם בשכון האלהים באהליו״. אבל רלב״ג פירש: ״ואמר עוד: ירחיב השם יתעלה ליפת בסוף הימים, וישכון באהלי שם; וזה יהיה אחר ביאת מלך המשיח, בַּהֲפֹך השם יתעלה שפה ברורה לעמים לקרא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד״. אמנם ״העמק דבר״ טען שזו גם כוונת אונקלוס, כי תרגום ״וְיַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ בְּמַשְׁכְּנֵי שֵׁם״, מוסב על הפרסיים הבאים מיפת: הם ישכינו שכינה באהלי שם, כלומר יבנו את המקדש. ורחוק.
1. ולכן נכון לתרגם ״בְּאָהֳלֵי שֵׁם״ – ״בְּמַשְׁכְּנֵי שֵׁם״ בלשון רבים, ולא כמיעוט נוסחים ״בְּמַשְׁכְּנֵיהּ דְשֵׁם״ ביחיד. והטעם: ״בְּמַשְׁכְּנֵי שֵׁם״ היא ברכה שלֵמה כרש״י: ״ישרה שכינתו בישראל״. ואפילו לדרשת התלמוד שהכוונה לבית המקדש, בוודאי שאין הכוונה לבניין שלמה בלבד אלא גם לאהל מועד שבמדבר, וכן לשילה ולבית עולמים כלשון הגמרא ״אין שכינה שורה אלא באהלי שם״, ברבים (״באורי אונקלוס״).
2. כדרכו לשמור על שורש המשותף לשם ולפועל כמבואר בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א,א) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״.
יפת י״יא תחומא דיפת וישרי יקרב שכינתי׳ בגו משכוני דשם ויהוויג כנען עבד משתעבד להון.⁠ד
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״ית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקר״) גם נוסח חילופי: ״איקר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגו משכוני דשם ויהווי״) גם נוסח חילופי: ״בבית מדרשוי דשם רבה ויהווי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וישרי ... להון״) נוסח אחר: ״וכד מתגיירין בנוי ישרון במדרשי׳ דשם והי כנען מש׳ להון״.
ישפר אלקים תחומיה דיפת ויתגיירון בנוי וישרון במדרשא דשם ויהי כנען עביד להון.
The Lord shall beautify the borders of Japhet, and his sons shall be proselyted and dwell in the schools of Shem, and Kenaan shall be a servant to them.
יפת אלהים ליפת (שם ט׳:כ״ז). ואע״פ כן וישכן באהלי שם (שם שם), וכל הדברים הללו על ידי היין הגיעו, כך בכל מקום שאתה מוצא יין אתה מוצא כשלון וכן נח על ידי יין, וכן בשבטים, שישבו לאכל לחם מכרו את יוסף אחיהם, וכן בשטים, ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, (במדבר כ״ה:ב׳), וכן במעשה העגל על ידי יין, וישב העם לאכול ושתו (שמות ל״ב:ו׳), והשבטים לא גלו אלא מתוך היין, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו (ישעיהו ה׳ יא), השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳), ואף שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא מתוך חיין, שנאמר וגם אלה ביין שגו (ישעיהו כ״ח:ז׳), אמר הקב״ה בעולם הזה עשוי לתקלה, אבל לעולם הבא אני עושה את היין עסיס, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו׳ (יואל ד׳:י״ח).
יפת אלהים ליפת1יפת לו ארצו.
2דבר אחר: יפיותו של יפת, והוא לשון יוני, והוא ישכון באהלי שספר תורה מותרת לכתבה יוונית.
דבר אחר: יפת אלהים ליפת3זה כורש שמלך על כל העולם, ולמה כך, לפי שהוא בנה ביתו של שם והוא בית המקדש, ללמדך שאין השכינה שורה אלא בחלקו של שם, ולפי שכורש שצוה לבנותו ר״ל בית המקדש ודריוש בנאו, לפיכך לא שרתה בו שכינה.
דבר אחר: וישכון באהלי שם4שעשהו בהו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וגו׳ (בראשית י״ד:י״ח).
1. יפת לו ארצו. תרגום ירחיב יפתי. ובלקח טוב הרחיב לו הקב״ה, לשון ארמי הוא פותיה הרחיבו.
2. דבר אחר: יפיותו של יפת. מגילה ט׳ ע״ב, ועיי׳ ב״ר פל״ו אות ח׳, וירושלמי מגילה פ״ד ה״א דף ע״ד ע״ד.
3. זה כורש. ב״ר שם, ופסיקתא רבתי פל״ה פסקא רני ושמחה בת ציון אות א׳, ויומא י׳ ע״א, ורש״י עה״ת בשם מדרש חכמים, ולקח טוב.
4. שעשהו בהו. בלתי מובן.
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכּוֹן בְּאָהֳלֵי שֵׁם – זֶה כֹּוֹרֶשׁ שֶׁגָּזַר לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי כֵן וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּאָהֳלֵי שֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר: יְהוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּתוֹךְ אָהֳלֵי שֵׁם. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר: מִכָּאן לְתַרְגוּם מִן הַתּוֹרָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים״ זֶה מִקְרָא ״מְפוֹרָשׂ״ זֶה תַּרְגוּם, ״וְשׂוֹם שֶׂכֶל״, אֵלּוּ הַטְּעָמִים, ״וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״ אֵלּוּ רָאשֵׁי הַפְּסוּקִים. רַבִּי הוּנָא בֶּן לוּלְיָינוֹ אוֹמֵר: אֵלּוּ הָהַכְרָעוֹת וְהָרְאָיוֹת רַבָּנָן דְקִסְרִי אַמְרֵי, מִכָּאן לְמַסּוֹרֶת. רַבִּי זְעֵירָא וְרַבִּי חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַבִּי, אֲפִילּוּ אָדָם רָגִיל בַּתּוֹרָה כְּעֶזְרָא לֹא יְהֵא קוֹרֵא מִפִּיו וְכוֹתֵב וְהָא תָּנִי, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּאַסְיָיא וְלֹא הָיָה שָׁם מְגִלַּת אֶסְתֵּר וְקָרָא לוֹ מִפִּיו וּכְתָבָהּ, תַּמָּן אָמְרִין שְׁתֵּי מְגִלּוֹת כָּתַב גָּנַז אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְקִיֵּם אֶת הַשְּׁנִיָּה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַסְּפָרִים הִתִּירוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ יְוָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, דְּבָרִים שֶׁל יֶפֶת יְהוּ בְּאָהֳלֵי שֵׁם, אִי הָכִי גֹּמֶר וּמָגוֹג נַמִּי הָכִי קָאָמַר יַפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יִהְיֶה בְּאָהֳלֵי שֵׁם.
ויחסן אללה ליפת ויסכן פי אכ׳ביה שם ויכון אבו כנען עבדא לה.
וייטיב1 ה׳ ליפת וישכון באוהלי שם ויהיה אבי כנען עבד לו.
1. רס״ג תרגם ״יפת״ - יחסן, לשון הטבה ויופי, ונראה שפירש ש״יפת״ אינו לשון הרחבה אלא לשון יופי.
יפת אלהים ליפת – ירחיב. ומתרגמינן: יפתי.
וישכן באהלי שם – ישרה שכינתו בישראל.⁠א
ומדרש אגדה:⁠ב אף על פי שיפת ליפת, שבנה כורש שיצא מיפתג בית שיני, לא שרתה בו שכינה. והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה, שיצא משם.⁠ד
ויהי כנען עבד למו – אף משיגלו בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען.
א. כך בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״בישראל״.
ב. כך בכ״י פירנצה III.3. בכ״י ליידן 1, ויימר 651, פריס 155: חכמים. בכ״י מינכן 5: ״רבותינו״.
ג. כך בכ״י פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155: ״מבני יפת״.
ד. כך בכ״י פירנצה III.3. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155: ״מבני שם״.
יפת אלהים ליפת MAY GOD ENLARGE JAPHETH – The Targum renders the verb by יפתי meaning, "may He extend".
וישכון באהלי שם AND MAY HE DWELL IN THE TENTS OF SHEM – may He make His Divine Presence (Shechinah) dwell in Israel.
According to the Midrashic exposition of the Sages (Yoma 10a) it means: Although God enlarged Japhet inasmuch that Cyrus, who was a descendant of Japheth, built the second Temple, yet the Shechinah did not dwell in it. Where, then, did it dwell? In the first Temple which Solomon, a descendant of Shem, built.
ויהי כנען עבד למו AND MAY CANAAN BE SERVANT TO THEM – Even when the children of Shem be in exile, children of Canaan will be sold to them as slaves.
יפת אלהים ליפת – על שם יפת 1הרחיב לו הקב״ה. לשון ארמי הוא פותיה הרחיבו. 2ואע״פ שכורש שבא מיפת נבנה בית המקדש בגזירתו. אין השכינה שורה אלא באהלי שם. 3בר קפרא אמר דבריו של יפת יהיה באהלי שם. 4זה תרגום. דכתיב 5ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. (נחמי׳ ח׳:ח׳). ספר תורת זה מקרא. מפורש זה תרגום. ושום שכל אלו פסקי טעמים. ויבינו במקרא 6אלו המסורות.
1. הרחיב לו הקדוש ברוך הוא. לשון ארמי הוא פותייה הרחיבו. ר״ל תרגום כי ירחיב (דברים י״ב כ׳) ארי יפתי. ולדעתי זה כוונת ר׳ יודן בב״ר פל״ו מכאן לתרגום מן התורה. היינו כי יפת אלהים ליפת הוא לשון ארמי כמו ירחיב אלהים ליפת. וא״כ נזכר לשון תרגום בתורה. ועיין ב״ר פס״ד ארשב״נ אל יהי לשון סורסי זה קל בעיניך שבתורה כו׳ מצינו שהקדוש ברוך הוא חולק לו כבוד. בתורה יגר סהדותא וכו׳.
2. ואע״פ שכורש. ב״ר וילקוט שם. ופסיקתא רבתי פל״ה פסקא רני ושמחי בת ציון אות א׳. ויומא י׳ ע״א. ורש״י עה״ת בשם מדרש חכמים.
3. בר קפרא אמר. ב״ר פל״ו. עי׳ מגלה ט׳ ע״א. וירושלמי מגלה פ״ד ה״א דף ע״ד ע״ד.
4. זו תרגום. ב״ר וילקוט שם.
5. ויקראו בספר תורת האלהים. במקרא שלפנינו כתוב בספר בתורת האלהים וגם בירושלמי מגלה פ״ד ה״א וב״ר פל״ו ובבלי מגלה ג׳ ע״א ונדרים ל״ז ע״ב כתוב בספר תורת האלהים.
6. אלו המסורות. כ״ה הגי׳ בירושלמי. ובב״ר וילקוט הגי׳ ושום שכל אלו הטעמים. ויבינו במקרא אלו ראשי הפסוקים. ובמגלה שם גרסינן איפכא ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים. ובמדרש שם רבנן דקיסרין אמרי מיכן למסורת. ובירושלמי שם הביאו וי״א אלו ראשי פסוקים:
ופירש1 יפת מן יפה, ולא פירש יפה.
רק הוא כמו: ירחיב (דברים י״ב:כ׳), ובלשון ארמית כמוהו. והוא מהבנין הכבד הנוסף, כמו: ומלכים ירד (ישעיהו מ״א:ב׳). ובפסוק הזה בירך יפת גם שם, כי פירושא וישכן באהלי שם – שישכן אלהים באהלי שם, כי בפסוק הראשון בירך השם.
ויהי כנען עבד – ליפת ולשם גם לאחיו, והנה הואב עבד עולם, כי מאלה נפצה כל הארץ (בראשית ט׳:י״ט).
וזה הדבר היה אחר שנים רבות אחר המבול.
1. כלומר: רב סעדיה גאון פירש.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י ס״פ I.24, פרנקפורט 150: פי׳. בכ״י פריס 177: פירושו.
ב. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: הוא.
[ENLARGE.] Saadiah also explains the word yaft (enlarge) as coming from the Hebrew word for beautiful (yafeh). However, his comment is not beautiful (yafeh).⁠1 Yaft means he will enlarge.⁠2 The Aramaic word for He shall enlarge (Deut. 12:20) is similar.⁠3 Yaft (enlarge) is a hifil. It is like yard in And maketh him rule (yard) over kings (Is. 41:2).⁠4 Both Shem and Japheth were blessed in this verse, for the meaning of And he shall dwell in the tents of Shem is: may God dwell in the tents of Shem. The previous verse (v. 26) relates the blessing with which Noah blessed God.⁠5
AND LET CANAAN BE THEIR SERVANT. To Shem, to Japheth and also to his brothers. Thus Canaan was to be a slave to all of the world, for from Shem, Japheth and Canaan's brothers all of humanity is descended. This came to pass many years after the flood.⁠6
1. A sarcastic pun, telling us that Saadiah is wrong.
2. Yafte. Compare Deut. 12:20.
3. Onkelos renders ki yarchiv as are yafte (Deut. 12:20).
4. The point is that yaft, like yard, is an abridged word. Yaft is short for yafteh and yard for yardeh.
5. God rather than Shem is the object of the blessing. Hence in verse 26 Noah blessed God. In verse 27 he blessed Shem and Japheth. Thus the blessing of Shem in verse 27 is not redundant.
6. According to Krinsky, Ibn Ezra's words apply to the blessing and curse uttered by Noah, namely, that God would dwell in the tents of Shem, that he would enlarge Japheth, and that Canaan would be a slave.
ויש מפרש: יפת – מן יפה, ולא יפה פירש. רק הוא תרגום: ירחיב, שיהיה לו גבול רחב וארץ רבה.
ועתה ברך {יפת} וגם שם, וישכון באהלי שם – שתהיה השכינה שורה על פני שם.
ויהי כנען עבד למו – ליפת ולשם.
והנה נמצא כנען עבד עבדים לכל אדם בעולם.
יפת אלהים ליפת – על דרך שמו ברכו. יפת – ירחיב, כלשון יפתה. [כלומר:] ירחיב הקב״ה גבולו של יפת, שיירש ארצות רבות.
וישכון באהלי שם – מכל מקום, השכינה באהלי שם, ואף יפת יהיה כפוף לו, וכנען עבד לכולם.
יפת אלהים ליפת – MAY GOD EXPAND YEFETH – By way of his name he blessed him. Yefet – he shall expand, like the term יפתה.⁠1 [That is to say:] May the Blessed Holy One expand the border of Yefet, that he may inherit many lands.
וישכון באהלי שם – AND HE WILL DWELL IN THE TENTS OF SHEM – Nonetheless, the Divine Presence will be in the tents of Shem, and even Yefet will be subordinate to him, and Canaan will be a slave to all of them.
1. פ.ת.ה relating to the Aramaic cognate פתא meaning "to be spacious.⁠"
יפת אלהי׳ ליפת וגו׳ – ברכם מעין שמותם. (כ״י אוקספורד 271/8)
יפת אלהים – מתרגמינן: ירחיב.
יפת – שרשו פתה מבנין הפעיל בשקל: ומלכים יַרַדְּ (ישעיהו מ״א:ב׳) אמר, האלהים ירחיב את גבולוא וברכתו אף על פי כן משכן כבודו לא יהיה אלא באהלי שם, והוא רמז לישראל שהיו מזרע שם. ושכן כבוד האל ביניהם במדבר ובארץ ישראל כמו שאמר: ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כ״ט:מ״ה) ואמר משה רבינו: ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז).
ויהי כנען עבד למו – לבני יפת גם כן יהיה עבד.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״גבולו״.
יפת אלוהים, this expression is appropriately translated as “may He expand,” the root of the word יפת being פתח, an opening. It is in the transitive mode, as for instance Isaiah 41,2 ומלכים ירד, from the root רדה “to rule.” Noach prays that Yaphet’s share of the earth will be enlarged. Even though Noach promises quantity to Yaphet, he reserves quality for Shem, saying that God will make His home in the portion of the earth allocated to Shem’s descendants. (see Exodus 29,45) Moses also specifically prays for a renewal of this blessing after the sin of the golden calf in Exodus 33,16) when he pleads for the Jewish people to enjoy this distinction.
ויהי כנען עבד למו, also to the descendants of Yaphet.
יפת – ירחיב, על משקל: ומלכיםא ירד (ישעיהו מ״א:ב׳).⁠1
ולא הזכיר השם הנכבד רק על שם הצדיק בשביל כבודו.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ומלאכים״.
יפת, "May He expand;⁠" Noach did not use the name of the Lord additionally when blessing Yephet as he had done in connection with Shem's blessing, as the latter was a righteous person.
יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם – יפת יצא ממנו כורש שבנה בית שני. שם יצא ממנו שלמה שבנה בית ראשון. ועמדו ת״י ת״ך. כמניין ש״ם יפ״ת.
יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם – שיתף את שניהם כאחד בברכה זו ותפס אהלי לשון רבים בעבור כי יפת יצא ממנו כורש שבנה בית שני ושם יצא ממנו שלמה שבנה בית ראשון אשר עמדו שניהם בין הכל ת״י ת״ך שנים כמנין ש״ם יפ״ת.
יפת אלהים – ברך ליפת בהרחבת הגבול ותרגום (דברים י״ב) כי ירחיב ארי יפתי, כי עוד היום בני יפת עמים רבים אין מספר וארצותם רבות ורחבות. וברך את שם בהשראת שכינה באהליו, זהו שאמר וישכון באהלי שם, לשון שכינה שאין לך אומה בעולם ששרתה שכינה ביניהם כי אם על ישראל שהם בני שם. ובאמרו באהלי שם רמז לתורה כענין שכתוב (בראשית כ״ה:כ״ז) יושב אהלים, וזהו שאמר וישכון באהלי שם רמז לך שהשכינה נמשכת אחרי התורה. והנה שם נתברך בשתי ברכות אלו ברכת השראת שכינה ביניהם, וברכת התורה שתנתן להם מה שלא זכתה שום אומה לאחת משתיהן.
ובמדרש יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע״פ שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, וישכן באהלי שם, לא שרתה שכינה בבית שני אלא בבית ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם. וכן אמרו במסכת יומא פרק קמא אי סליקו כולהו בימי עזרא לא שריה שכינה במקדש, שנאמר יפת אלהים ליפת, אע״פ שיפת אלהים ליפת, דהיינו פרסאי דאתו מיפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם, ומנא לן דפרסאי מיפת קא אתו, דכתיב בני יפת, גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס, ותני רב יוסף תירס זו פרס.
ויהי כנען עבד למו – מלת למו תחזור לאחיו שהזכיר, כלומר לבני שם ולבני יפת. ומה שחזר זה שני פעמים לחזק הענין ולקיים עבדותו של כנען, ולרמוז כי שם ינחל את ארצו וכל אשר לו, ומה שקנה עבד קנה רבו.
יפת אלוהים ליפת, "may the Lord grant beauty to Yaphet.⁠" Noach blessed Yaphet by promising him that God would increase the area of the earth he would dwell in. Onkelos translates the word כי ירחיב, "when He will expand,⁠" in Deut 12,20 as ארי יפת. We see that to this very day the descendants of Yaphet occupy a major part of the surface of the earth.
Noach blessed his son Shem by promising that the presence of the Lord would be manifest within his dwellings. There is no other nation which has experienced the presence of God in its midst except the people of Israel. This is partly due to the fact that they are descended from Shem. The expression וישכון באהלי שם is most prominently repeated when Yaakov, Yitzchok's pious son is described as יושב אהלים, "a dweller in tents.⁠" This expression in Genesis 25,27 is a reference to "the tents of Torah,⁠" the most wide-spread manifestation of the presence of God. There is an allusion here that the presence of God, i.e. its becoming manifest, is usually found where Torah is being studied. In this manner Shem actually received two blessings from his father.
Although God will, on occasion, grace Yaphet, grant him flashes of insights into the workings of the divine, the same is reserved on a regular basis for the descendants of Shem. An example of these "flashes of insight" is provided by the fact that King Coresh, (Ezra 1,2) a descendant of Yaphet, gave orders to rebuild the Holy Temple in Jerusalem and provided money and military escorts for the Jews to do so (compare Bereshit Rabbah 36,12 and Yoma 9).
Actually, the presence of God (in its full Majesty) dwelled only in the Temple which Solomon had built. This is the meaning of וישכון באהלי שם, "it will dwell" (feel at home) in the tents of Shem. This is the opinion expressed in Yoma 10. The Talmud states that the reason for the absence of the presence of God in the Second Temple was not only the fact that most Jews preferred to stay in the Diaspora but that even if they had all moved to the Holy land, God could not have felt at home therein as it was built by grace of Coresh instead of by grace of descendants of Shem. Genesis 10,4 proves that the Persians are descended from Yaphet. Rabbi Yossi claims that the name Tiras mentioned there is equivalent to Paras, i.e Persia.
ויהי כנען עבד למו, "and Canaan be a slave to them.⁠" The word למו refers back to "his brothers.⁠" He is to be a slave to the descendants of Shem and Yaphet. The reason the Torah repeats this for a second time is to stress that the state of slavery decreed for Canaan and his descendants is not something temporary. It is also a hint that in due course Shem will inherit the lands of Canaan and all his property. This is simply an application of the principle that anything which is owned by a slave becomes the property of his master (Pesachim 88).
יפת אלהים ליפת – משפטו יפתה כמו (בראשית כ״ט י׳) וישק את צאן כלומר וישקה ותרגום כי ירחיב ארי יפתה.
יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם – אחר שהודיענו נותן התורה עוד הצלחת זרע שֵם ונפילת זרע חם,⁠1 והוא כשנכבוש ארץ כנען ויִשָחַתו אז בני כנען וקצתם יהיו למס, הודיענו גם כן כי עם הצלחתינו2 יהיה טוב לבני יפת ויבואו לגור בארצנו וייטב להם עמנו.
וטעם למו בכאן ליפת לבדו, כי שֵם כבר נאמר.⁠3
ובכלל כי הודיענו נותן תורתנו בכאן בספור ענין נח יעודנו הטוב לכבוש ארץ כנען,⁠4 כמו שיודיענו עוד בספר יעקב ברכות לבניו (פרק מ״ט), וגם הוא יכתוב זה באחרית מצד עצמו.⁠5
1. מלבד מה שהודיענו כבודו של שם שכיבד את אביו, ובזיונו של חם שנתקלל כנען (פסוק כה), הודיענו בפסוק כו הצלחת שם ונפילת חם.
2. בעקבות כיבוש הארץ.
3. עבדותו של כנען לשם כבר נאמרה בפסוק כו, ולכן פסוק כז מתייחס רק לעבדותו של כנען ליפת.
4. לא רק פסוקים אלו של קללת כנען וברכת שם, אלא כלל הסיפור של מעשה חם, הוא סיפור איטי ולוגי שנועד לחזק את בני ישראל בייעודם בכיבוש ארץ כנען. וכן בגביע כסף, סוף פרק ו׳: ״…ואין זה אלא כמו שאמר המורה (מורה נבוכים ג׳:כ״ב) על איוב: ׳בין היה בין שלא היה, הנה בכמו ענינו הנמצא תמיד…׳. הנה כן אומר בספור שכתב בהתגלוֹת נח ומעשה בניו עמו. וכבר כתבנו כל ההכרחי בספר טירת כסף ומצרף לכסף״. השווה גם טירת כסף עמ׳ 67 בעניין המטפוריות של סיפורי פרשת בראשית, וגביע כסף פרק ח׳.
5. גם בברכות יעקב יש נבואה והבטחה על כיבוש הארץ (״לא יסור שבט מיהודה״, ״זבולן לחוף ימים ישכן״), וגם שם הדברים נכתבו על ידי נותן תורתנו כמטרה בפני עצמה.
יַפְתְּ – ירחיב.
ואמר עוד: ירחיב ה׳ יתעלה ליפת בסוף הימים, וישכון באהלי שֵׁם — וזה יהיה אחר ביאת מלך המשיח, בַּהֲפוֹך ה׳ יתעלה שפה ברורה לעמים לקרוא כולם בשם ה׳ ולעובדו; ואז יהיה כנען עובד לזרע יפת גם כן, כי זרע כנען, לחסרונו, לא יִכָּנַע אז לעבודת ה׳ בהִכָּנַע שאר האומות, ולזה תשיגהו זאת הקללה. וכבר אמר זה נח בדרך נבואה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען. דאי בזמן המלכות הרי כבר אמור ברוך ה׳ אלהי שם לתת לבניו את ארץ כנען ואז ויהי כנען עבד למו מת״ל פעם שנית ויהי כנען עבד למו א״ת בשביל יפת היה לו לומר יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד לו ואחר כך וישכון באהלי שם אלא לומר לך שאף משיגלו בני שם ימכרו להם לעבדים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כז) ואמנם כנגד הממשלה שימשול זרעו של יפת בארץ כנען לאחר שיגלו ישראל ממנה אמר יפת אלהים ליפת ר״ל ירחיב השם לזרעו של יפת רומז לממשלת הרומיים שנתפשטת ונתרחב׳ בכל העולם ומשלו בארץ כנען. וכנגד הממשלה העתיד׳ להיות בארץ לבני ישראל שהם מזרעו של שם בזמן גאולתנו אמר וישכון באהלי שם ואומר שבכל הממשלות האלה של יפת ומזרעו של שם באחרונ׳ תמיד יהיה כנען עבד למו. הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האלה והותרה השאלה הג׳
באהלי שם – בתי מדרשות, בלעדי בית הבחירה.
עבד למו – שנית, לשם וליפת גם שלא בימי המקדש.
באהלי שם, (the plural mode) is a reference to Torah academies in addition to the Temple.
עבד למו, both to Yaphet and to Shem, even at times when the Temple will not stand.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] יפת אלהים ליפת
[1] יומא פרק ראשון דף ט ע״ב (יומא ט:)
[2] מגילה פרק ראשון דף ט ע״ב (מגילה ט:)
ומדרש חכמים כו׳. דהוקשה להם (יומא ט ע״ב) שהתחיל בשם ״ברוך ה׳ אלקי שם״, ואחר כך אמר ״יפת אלקים ליפת״, וסיים בשם ״וישכון באהלי שם״, אלא הכי פירושו אף על גב ד״יפת אלקים ליפת״. והנה מלה אחת היא, ובא לומר שלא תשרה השכינה במקדש שני:
אף משיגלו. דאי קודם שיגלו – כבר כתב (פסוק כו) ״ויהי כנען עבד למו״:
יַפְתְּ: דעת קצת מדקדקים כשיבאו שני שואין בסוף המלה שהשני נע. והמכלול1 כתב ששניהם נחים, והביא ראיה לדבריו, עיין שם דף ס״ח, ודף ק״ץ, ודף קנ״ה. וקצת ממנו תראה באיוב2 סי׳ ל״א.⁠א [יַפְתְּ].
1. והמכלול: נג ע״ב; קלט ע״א; קיג ע״ב.
2. באיוב: מ״ש איוב לא כז (׳ויפת בסתר׳).
א. הערה זו אינה נמצאת בכ״י ל ובכ״י א. המקור לה הוא כ״י קויפמן A44 (ראה עליו בצר, הנוספות, עמ׳ 17). הסופר של כתב-יד זה כתב את הדברים בהתבססו, כנראה, על דברי נורצי ל״וישת מן׳ (לעיל, פס׳ כא). מכתב-יד זה הועברה ההערה למ״ש שבדפוס מנטובה, ומשם לדפוסי מ״ש האחרים.
אף משיגלו. דאי בזמן המלכות הרי כבר כתיב ברוך ה׳ אלהי שם וגו׳ מה ת״ל פעם שנייה ויהי כנען עבד למו אלא אף משיגלו וכו׳ וא״ת בשביל יפת א״כ הוה ל״ל יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואח״כ וישכון באהלי שם אלא לומר לך אף משיגלו וכו׳:
Even after... will be exiled. [Rashi knows this] because if it referred to the time when they ruled, it is already written, "Blessed is Adonoy, Elokei Sheim; may Canaan be his slave.⁠" Why does it say a second time, "Canaan will be their slave"? Perforce, it means even in exile. You might ask: [Perhaps it means Canaan will be a slave] for Yefes? [The answer is:] If so, it should say, "Elohim will enlarge Yefes, and Canaan will be their slave.⁠" And only then it should say, "But He will dwell in the tents of Sheim.⁠" Perforce, it means even in exile.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

יפת אלהים ליפת – לא אמר אלהי יפת, כי לא נתיחד שמו על זרע יפת. אבל ראה בנבואה כי לא יתחבר זרע יפת בעבודת ה׳ עם זרע שֵׁם. כי בניו בארצותם לגוייהם נטו אחרי האלילים, ועד היום הם מרוחקים מאתנו. אבל באחרית הימים יעשה ה׳ נפלאות ואז ישובו זרע יפת אלינו ויבקשו תורה ודעת מפינו. כאמרו ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ וגו׳ ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו׳ ויורנו מדרכיו וגו׳ כי מציון תצא תורה״1 וגו׳. וכמה נבואות נכתבו על זה בנביאים. כי בראותם הכבוד וההדר שיעשה ה׳ לעמו ולארצו, יתחברו גם הם אלינו ולתורתנו. ועל זה אמר ״יפת אלהים ליפת״, לשון נופל על לשון. ושרשו ״פתה״ כמו ״פתיתני ה׳ ואפת״.⁠2 וכן יְפַתּוּ מעשי ה׳ [את] לבבות זרע יפת, וְיַטוּ שכמם לעבדו כמו זרע שֵׁם. ומלת ״שכן״ פרשנוה3 במשנת ״הרחק משכן רע״, שאינו על הדר קרוב אלינו, אבל נופל על המתעסק עם זולתו באחוה ורעות. וככה ישכון יפת באהלי שֵׁם ויתעסקו בחכמתם ובתורתם, ויתחברו כעם אחד. ולפי הפירוש הזה לא היה ראוי להכתב [שם] ה׳ בפסוק זה, כי אם בפסוק שלפניו, להודיע כי ה׳ ברוך, ושעל כן יבורך זרע שֵׁם בעבור שיהיה אלהיו.
ויהי כנען עבד למו – ראה בנבואה שגם בימים ההם שישכון יפת באהלי שֵׁם, ויהיו יושבי הארצות כלם נושעים בה׳, לא יצאו זרע כנען מעבודתם, כי יהיו עבדים גם לזרע יפת הבאים לארצנו לעבוד את ה׳ כמו חוטבי עצים ושואבי מים. גם הנשארים אז מן האמורי והפריזי והיבוסי יהיו למס-עובד גם לזרע יפת, וכמו שרמזנו בפירוש ״ועפר תאכל כל ימי חייך״,⁠4 וכן לכל הנשארים מזרע כנען. והנה גם מצרים וכוש ופוט ישכנו באהלי שֵׁם בעת ההיא, וכן כתוב ״ואם משפחת מצרים לא תעלה״5 וגו׳. גם המשפחות הרבות מזרע שֵׁם שאינן בכלל הסגולה, רק זכר יפת בעבור התחברו לשֵׁם במעשה הטוב שעשו לו.⁠6 והמפרשים ז״ל אמרו כולם כי ״וישכון״ שב על ה׳. ובעיני קשה שלא זכר כן בכתוב שזכר שֵׁם, וְיֹאמַר: ״ברוך ה׳ אלהי שֵׁם וישכון באהליו״. גם תרגמו מלת ״יפת״ ארמית ״ירחיב״, כמו ״כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך״7 שתרגם המתרגם ״ארי כי יפתי״. וטוב יותר אם יתפרש בלשון מקרא [ולא בארמית]. ולפירושנו מיושרות המליצות כולם.
1. ישעיה ב, ב-ג.
3. בספר ״יין לבנון״ על אבות, פרק א משנה ז; במהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 99.
4. בראשית ג, יד.
5. זכריה יד, יח.
6. שכיסו את נח בעת מערומיו.
יפת אלהים ליפת – לשון נופל על לשון, והכונה שירחיב השם את גבולו, וכן היה כי רוב ממלכות הראשיות מזרעו של יפת הם, כמו מלכות יון, מלכות אשכנז, מלכות משך וכו׳:
וישכן באהלי שם – לפי שבירך את יפת אצל שם, והיינו חושבים שיהיו שניהם שוים לברכה, לכן חזר ואמר וישכון באהלי שם, פועל וישכון שב על אלהים הנזכר בפסוק, ופירושו אעפ״י שיהיה ליפת הרחבה בגבולים, לא יזכה למתנות הרוחניות אשר הם נחלה לזרע שם לבד, כי האלהים ישרה שכינתו באהלי שם, ויהיה לבניו לאלהים, והם יהיו לו סגולה מכל העמים, ולכן אין דמיון ליפת עם שם רק בענין השררה שנתתי להם על זרע חם, כי בני חם יהיו נכנעים תחת שניהם, וזהו שחזר ואמר ויהי כנען עבד למו:
עבד למו – המפרשים יבינו מלת למו כמו להם בחשבם שהוא רבים כמו וזרח משעיר למו לכן נלחצו לפרש לומר לשם ולאלהיו או לזרע שם שהם רבים, ואחרים יאמרו שחוזר על לאחיו שבפסוק הקודם, אמנם אין צורך לזה כי כבר מצאנוהו לסימן לשון יחיד לבד כמו עשהו פסל ויסגד למו (ישעיהו מ״ד) ותרגומו ובעא מיניה (רוו״ה).
יפת – הפעיל מן פָתָה והוא לשון ארמית, תרגום של ירחיב. (ותלמידי שמשון יינטילומו נב״ת אומר כי מזה שרש פשה) וענין הרחבת גבול מושאל להורות כל מיני הצלחה כמו אם ברך תברכני והרבית את גבולי (דברי הימים א ד׳:י׳). כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך (דברים י״ב:כ׳) ועיין שם פירוש רש״י ופירושי, וכן כי עתה הרחיב ה׳ לנו (למטה כ״ו:כ״ב).
וישכן באהלי שם – האלהים הנזכר, כלומר תהיה השגחתו עליו. ודעת Bochart ואחרים כי יפת ישכן באהלי שם, והכוונה כי בני יפת כגון היוונים והרומיים עתידים לכבוש ממלכות בני שם שהם באזיאה; אך לפי זה תהיה זו קללה לשם וספור זה נכתב בתורה להרחיק את ישראל מחברת הכנענים שהיו ישראל באים להתישב בארצם, והיו דרכיכם מקולקלים והיו צריכים להתרחק מהם.
extend (yaft). The Hebrew is the hif ’il of פתה, an Aramaism that is the Targum equivalent of the Hebrew yarḥiv. My late student Samson Gentilomo said that this is the origin of the root פשה, “to spread out.” The idea of “extending borders” was transferred in Scripture to denote every kind of success, as in, “Oh that You would bless me and enlarge my border” (1 Chron. 4:10); “When the Lord, your God, will have enlarged your territory [gevulekha, lit. “your border”) […and you say, ‘I would like to eat meat’]” (Deut. 12:20); see Rashi’s comment and mine thereupon.⁠1 Cf. also, “Yes, now the Lord will put us at ease [hirḥiv… lanu, lit. ‘will extend us’],” below, 26:22).
and may He reside. This refers back to “God.” The idea is that His Providence is to be upon them. The opinion of Bochart and others is that “Japheth” is to reside in the tents of Shem, meaning that the children of Japheth, e.g., the Greeks and Romans, would conquer the kingdoms of the Semites in Asia; but such an interpretation would make this a curse for Shem.
This episode is recorded in the Torah in order to remove Israel from the society of the Canaanites, whose land the Israelites were about to enter and settle, and whose ways were corrupt.
1. {Translator's note: Rashi’s comment there impliedly equates the “enlargement of borders” with abundance and plenty. Shadal’s comment does the same, in that he suggests that the people might have worried that when their territory was enlarged (i.e., they became prosperous enough to expect meat frequently), they would have had to journey to Jerusalem to slaughter each animal. In the present verse, the words “the borders of” do not appear in the text, but are supplied in translation.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כז) יפת אלקים ליפת וגו׳ – על פי ההוראה הבסיסית של ״פתה״ בלשון הארמית, מתפרש בדרך כלל ״יַפְתְּ״: ה׳ ירחיב את גבולות של יפת. אולם, נקוט כלל זה בידך בבואך לפרש משמעותן של מילים: אין לבאר מילה על פי לשון לועז, אפילו הוא לשון קרוב, אלא אם כן אוצר המילים של לשון המקור אין בו כדי לסייע לפתרון; מה שאין כן כאן, שפירוש ״פתה״ בלשון הקודש אינו מוטל בספק. ״פתה״ מורה על פתיחות רגשית לקבלת רשמים והשפעות מן החוץ. מכאן ״פתי״ – מי שיכולים ל״פתותו״ או לרמותו בקלות. ״פתאום״ הוא מאורע שאיננו מוכנים לו והוא מוצא אותנו במצב שאיננו מוגנים וקל לפגוע בנו. וכן גם ״פתע״. ״פתה״ קרוב ל״פתח״, ״פדה״, ו״פדע״, המורים כולם על פתיחה. ״יַפְתְּ״ הוא בבניין הפעיל ולכן משמעותו: הוא יפתח את הלבבות. אלקים יפתח את הלבבות בפני יפת, ויתן לו השפעה על לב האדם.
עומדים לפנינו שלושה נציגי אומות, המייצגים את שלוש המידות העיקריות של יחידים ושל אומות. שֵׁם מייצג את השכל. הוא קובע לכל דבר את שמו, וביכולתו ליצור מושגים. בניגוד אליו עומד חם (״חמם״, ״המם״) – פיסגת תאוות החושים הלוהטת. מהותו של שֵם היא השכל, החוקר כל דבר באופן אובייקטיבי, דבר המצריך מנוחה ושלווה, ללא ״המום״ ועל אחת כמה וכמה ללא ״חמום״. יפת עומד באמצע; הוא מייצג את נקודת המפגש בין השכל ובין החושים – את הרגש.
שלושת הכחות האלה שולטים בחייו הפנימיים של האדם, וגם מהווים את תכונות האומות. אין בעולם אומה חד צדדית שיש לה רק שכל או רק רגש וכו׳. אולם, מבחינה זו דומות האומות ליחידים: כל שלוש המידות האלה מצויות בכל יחיד, על אף שרק אחת מהן שולטת בו, והיא המידה המתארת אותו. וכן הוא גם באומות.
והנה, נח אמר את מאמרו בשחר ההסטוריה, ואילו אנחנו יכולים כבר לסקור עבר של ארבעת אלפים שנה. לנו ייקל לראות את השפעת כחות שונים אלה על מהלך תולדות העולם.
האומות שיצרו את המהומות הגדולות ביותר בתולדות העולם, הן אלה שנשלטו על ידי חם; שבכח תאוות החושים שלו רותם את השכל ואת הרגש למרכבתו, ומרשה לרוחניות להיות ככלי לגשמיות בלבד. אלה הן אומות שכובשות והורסות וששות על מה ששללו. אומות עולות ונופלות, וכל עצמן אלימות גסה, חושניות ובהמיות.
אך יש אומות אחרות המקדישות את כחותיהן ליופי – אומות שתרבותן מתבטאת בפיתוח האמנויות והיופי. הן מכירות בכך שישנם רעיונות גבוהים שאליהם צריך האדם להתרומם. הן המלמדות את האדם להעריך את היופי, ולפרוס בגד מהודר על גסות תאוות החושים. מודרכות על ידי החן והיופי, עוסקות הן בעבודת הרוח, כגון: שירה, מוסיקה, והאמנויות היפות. אומה התומכת בערכים אלה, הלוקחים את הלב ופונים אל הרגשות, היא ממידתו של יפת.
אולם חינוך האנושות על ידי חוש היופי איננו התכלית העליונה. אין קיום לתרבות, אם קנה המידה היחיד למדידת מעשי האדם, אינו אלא תחושת סיפוק של חוש היופי שבו. צריכה להיות שאיפה מחוץ לאדם, שאיפה הזורחת הלאה מעבר לאורו העצמי. רק הכרת הטוב והאמיתי כשלעצמם, תוכל להביא את האדם למרום ייעודו. אומה התומכת בערכים רוחניים ובזה תורמת להכרת האמת, היא ממידותיו של שֵם, ומקדמת את טובת האנושות.
אם נתבונן עתה במציאות ההסטורית, נוכל לומר שפריחתו המלאה של יפת הייתה יוון העתיקה; ופריחתו המלאה של שֵם הוא עבר, העברים, עם ישראל, הקורא בשם ה׳ בין אומות העולם. עד היום הזה, צאצאי יפת ושֵם בלבד, היוונים והיהודים, הם הם המחנכים והמורים של האנושות. כל אוצרות הרוח של האנושות מקורם בשֵם ויפת. ואפילו כיום, כל התקדמות תרבותית או חינוכית חדשה היא המשך לתרומתם. גם תרומתם הרוחנית של הרומאים באה מידי היוונים. יפת הביא יופי מעודן; שֵם האיר את הרוח ועידן את טוהר המידות. תרבות יוון ותורת ישראל היו כחות פעילים ורבי עוצמה במלאכת חינוך המין האנושי. לעומתם, היה כל שאר העולם כחומר גולמי לא פעיל.
ביארנו פסוקים אלה באריכות במאמרנו ״הלניזם ויהדות״ (אוסף כתבים כרך ב עמ׳ קצט והלאה). עיין שם.
נמצא שנח חזה שלושה דברים:
הוא ראה ״ארור כנען״! אדם לא יציץ ולא יפרח על ידי גסות ותאות חושים לוהטת. אומות השטופות בתאווה, והנשלטות על ידי היצר, תאבדנה את חירותן ועצמאותן וסופן להיות לעבדים. אכן, הנה ימים באים שבהם תשתכח כל הכרת חירות האדם. כנען יהיה עבד עבדים, אך גם האחרים יהיו עבדים. רק עמים שהם עצמם משועבדים יוצאים לשעבד אחרים. הרוצה לכבוש את העולם ולהכניע עמים תחתיו, חייב תחילה לשעבד את עמו כדי לעשות מהם כלי לתאות השלטון שלו. זרע חם ייצר עריצים, ״ציידי אדם״, הרודים כפי צו שרירות לבם. תאוה מביאה לידי עבדות, לא לידי חירות. החירות נמצאת רק במקום שהחוק המוסרי מושל על הכל. האדם זוכה לחירות רק כשהחוק המוסרי חָרות על לבו. תאוה מהווה קרקע פוריה לגידול עבדות. חם מוליד עבדים, ובמקום שהתאווה מגיעה לפיסגתה כמו אצל כנען, היא מולידה עבדי עבדים.
אולם מבטו של נח מתרומם, והוא רואה לעומת זה: ״ברוך ה׳ אלקי שֵם״. אומה אחרת תביא גאולה לאדם.
גם חם יש לו אלים, אך הם אלים של אלימות גסה, כחות שמבטאים את ״אלהותם״ בהכנעת האדם ובשבירת כחו. אין לאדם אלא לרעוד בפניהם. עריצים בונים מזבחות לאלילים אלה כדי שהעם יקבל את עריצותם. הם מקווים שזיו האֵלים יחזור עליהם, ויזכה אותם בכבוד מהעם.
אז בא שֵם בשם ה׳, וקורא לעמים בשם ה׳ – האל האחד, אשר לפניו האלים המשעבדים יהיו כלא היו. אלקי שֵם האחד משחרר את האדם. הוא מעניק לכל אדם כבוד בשווה ומנשא אותו מעל לכחות הטבע. נשמת רוח ה׳ חיה בכל אדם, ומשרה עליו כבוד שלא יסור ממנו. ה׳ ברחמיו ובחסדיו קרוב לכל אדם. הוא קורא כל אדם לעבודתו המשחררת והמרוממת, הממלאת בשמחה ובאושר.
אלקי שֵם הוא ברוך, ותורתו ברוכה. תורתו כובשת לא בחיל ולא בכח, ולא בפיתויי תאות החושים. היא עתידה לפרוץ ולהתפשט ותוסיף כח וגבורה, ובסופו של דבר, לצאת מנצחת.
נח מביע את משאלתו (הוא אינו אומר ״והיה״ או ״יהיה״ אלא ״וִיהִי״, הלשון הרגילה של משאלה או תפילה) שכנען יהיה עבד לשֵם. זו תהיה ישועתו של חם, שהשיטה המנוגדת לו תהיה לאדון עליו. אף שהגזירה היא על כנען שיהיה לעבד, אך יהי נא עבד לשֵם. רק כך עתיד גם כנען – פסגתה של תאות החושים המושחתת – לבא לעבוד את ה׳, בתיווכו של שֵם. בכניעה לשֵם, תהיה לכנען הזכות לקיים את תכליתו האלקית.
אולם, מטרה זו לא תושג מיד. יפת מתווך אמנם בין חם לשֵם, אך חם אינו מוכן לקבל מיד את תורת אלהי שֵם. על הפרא להיות תחילה בן תרבות. אלקי שֵם דורש הרבה. הוא תובע מהאדם התמסרות גמורה וכניעה מוחלטת. אדם צריך בתחילה להיות מעודן וללמוד לרכוש לעצמו ״טעם טוב״, להחשיב ערכים שאינם נתפסים לפרא אדם, שאינם ערכים גשמיים. הפרא הצובע את עורו ומשנה את חיצוניות הופעתו, מתחיל לתת בכך צורה לדמותו, והוא עומד כבר על מפתן התרבות. סופו שילמד לשעבד את עצמו – בהופעתו החיצונית, בסביבתו, ובהנהגתו – לחוק היופי והנימוס. תרבות החן, שעבוד הפרא למידת ״הטוב והיפה״ (״קאלוקגאתוס״ ביוונית – הטוב שבאדם) של תרבות יפת, היא הפרוזדור שמוליך לתורת שֵם. היא המכשירה את האדם לשעבד את כל לבו למידה נעלה יותר של יופי נעלה. בכך בסופו של דבר, הוא משלב ומאחד את כל הצדדים המנוגדים בחייו, ולומד לשעבד את לבו לרצונו של האל האחד.
וכך חוזה נח: ״יפת אלקים ליפת״. הלבבות ייפתחו ליפיו של יפת. תחילה ימלא יפת את ייעודו להפיץ תרבות לעמים, ורק אחר כך ישלים שֵם את שליחותו, ותושג תכלית האנושות: ״וישכן באהלי שֵם״. משֵם ילמד האדם לעשות את ביתו מעון לשכינה; משֵם הוא ילמד לתקן את חייו, והשכינה תשוב לשכון עם האדם. ״ויהי כנען עבד למו״: בכניעה לשֵם, תהיה גם לכנען הזכות למלא את ייעודו האלקי.
יש כאן שני ביטויים שיצאו מפיו של אבי האנושות החדשה, וכוללים את כל תמצית ההכרה היהודית: ״ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״ ו״ישכן״.
ברוך – ישנם אלה המתקשים לפרש מילה זו כפשוטה, ובזה מבלבלים את כל הבנתה. מהמבט שלהם, משמעות ״ברוך״ כשהיא מוזכרת ביחס האדם אל ה׳, שונה ממשמעותה כשהיא מוזכרת ביחס ה׳ אל האדם. לפיכך הם מחשיבים אותה כתואר שפירושו ״מקור הברכה״, כדוגמת ״רחום״ ו״חנון״ שפירושם מקור הרחמים והחן.
אולם פרשנות זו לא נתנה להם דבר. אין⁠־ספור פעמים אנחנו מצוּוים לברך את ה׳, ונשמת כל חי תברך את ה׳. אם האדם ״מברך״ את ה׳, הרי ה׳ הוא ״ברוך״, ואין מנוס מזה. אך למה נבקש מנוס? ברגע בו תלה ה׳ את קיום רצונו בארץ בבחירתו החפשית של האדם, הוא אמר לאדם: ״ברכני!⁠״ קַדֵם את מטרותי; עשה את מצוותָי; מלא את רצוני; ברך את מלאכתי, שהשלמתה על הארץ תלויה בך! כדרך שמלאכיו, כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מברכים את ה׳; לא רק מהללים את ה׳ אלא גם ״מברכים״ אותו, ומשתתפים בקיום תכלית העולם; כן אומר כל יהודי לנפשו: ״ברכי נפשי את ה׳!⁠״ – גם אַת נפשי ברכי את ה׳. וכאשר היהודי אומר ״ברוך אתה ה׳⁠ ⁠⁠״, הרי הוא נודר להקדיש את כל כחותיו לקיום רצון ה׳.
אם כן, הרי שהברכה היא הרעיון היסודי של כל חיי היהודי. כל תכלית התורה היא ללמדנו איך לברך את ה׳.
אל נטעה לומר שמושג ברכת ה׳ הוא לא יותר מאשר תהילות ותשבחות. תהילות ותשבחות הופכות לברכות אם הן משפיעות עלינו, אם הן מאירות את רוחנו ומזככות את לבנו, ובכך מסייעות לנו לעשות את העבודה שה׳ דורש מאתנו.
הברכה מבטאת במילים מה שהעבודה מבטאת במעשים. מה שעושה את התפילה לדבר המתקבל במקום קרבן, הוא לא הבקשות שבשמונה עשרה אלא הברכות החותמות אותן. שהרי כשאנו אומרים ״ברוך״, אנו נודרים להקדיש את כל כחותנו ויכולותינו לעבודת ה׳ – כ״לחם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״, לקיים ולהנציח את הקודש.
חשוב לציין שמושג זה נזכר כבר בחזונו של נח, אבי אבות האנושות החדשה. כשאנחנו אומרים ״ברוך״, אנו ממשיכים במלאכה, שכאן היא מוטלת על כל המין האנושי. אנו משמיעים את המילה הראשונה שנאמרה אי פעם לבטא את יחסי האדם אל ה׳.
ישכן – מושג אחר מסימני היהדות הוא ״שכינה״, ואף הוא נזכר כבר כאן על ידי אביה של האנושות החדשה. דתות אחרות מורות מה על האדם לעשות כדי לזכות לקירבת ה׳ בעולם הבא, ואילו היהדות מורה מה עלינו לעשות כדי שה׳ יתקרב אלינו בעולם הזה. היהדות מורה ש״עיקר שכינה בתחתונים״ (בראשית רבה יט, ז), ה׳ מבקש בראש ובראשונה לשכון בארץ יחד עם האדם. הוא אומר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח) – יעשו את חייהם על האדמה למקדש, ואז אשכון בתוכם. לתקן עולם במלכות שדי, לא רק בשמים ממעל אלא גם בארץ מתחת – זוהי שליחות ישראל ומטרת תורתו.
משום כך, כל הבטחות התורה מתייחסות לעולם הזה. כל רמאי יכול לחתום על שטרות שפרעונם בעולם הבא. קל מאד להבטיח שכר ועונש בגן עדן או בגיהנום. אולם רק ה׳ אלקים אמת ומלך עולם, יכול להבטיח הבטחות המתקיימות בארץ לנגד עינינו.
חזון התורה הוא ״שכינה״. בכל מקום שאדם מקדש את ביתו והיה מחנהו קדוש – ה׳ מתהלך בקרב מחנהו. ה׳ ממלא אותו באושר על הארץ, ומאפשר לו להרגיש בעולם הזה מעין עולם הבא. זוהי תכלית התורה ומטרתה לעם ישראל, וזו נועדה להיות נחלת כל בני המין האנושי כשהם שבים אל ״דרך עץ החיים״.
״שכינה״ רומזת על יכולת קשר האדם עם ה׳ בעולם הזה, אך עצם המילה ״שכינה״ משמשת כתריס בפני התלהבות וסערת נפש כוזבת. ואכן היהדות – שלא כדתות האחרות – נותרה נקיה מכל תערובת סערת נפש כוזבת.
נרחיב את הדיבור: תיבת ״שכן״ פירושה ״לדור״ וגם ״להיות שכן״. הרי כאן מושג חברתי נעלה. בלשון הקודש, ״לדור״ פירושו ״להיות שכן״. כשאדם בוחר מקום דירה, עליו להניח מקום לדירה גם לעמיתו. בלי ״שָׁכֵן״, אין ״שִׁכּוּן״ באמת. היהודי אומר לשכנו: ״צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה״ (ישעיהו מט, כ), אמת, מקום זה צר בשבילי, אך למרות זאת, רק אם תצטרף אלי, אשב כאן.
תפיסה זו של ״שכינה״ מתייחסת גם להשראת השכינה באדם. ה׳ מתקרב אל האדם, אך אין הוא משיג את גבולו ואינו נכנס בתחומו. ניתנה לאדם הרשות להתפתח כפי רצונו החפשי, כאדם על האדמה. מצב זה משמש כתריס בפני סערת נפש כוזבת. ה׳ נעשה שכן לאדם, והאדם שכן לה׳, אך אין הם מתמזגים זה בזה. נאמר בחז״ל ״עיקר שכינה בתחתונים״ (בראשית רבה יט, ז), ועוד נאמר: ״מעולם לא ירדה שכינה למטה [מעשרה טפחים]״ (סוכה ה.).
רוח ישראל איננה מייצרת אנשים נלהבים ונרגשים, המאבדים את אחיזתם במציאות ודעתם נטרפת עליהם. היהדות נכספת לקרבת ה׳, אך היא דורשת מאדם צלילות הדעת ושכל מיושב ורגוע. בעלי סערת נפש ״המתמזגים עם האלהות״ הם נטולי חופש בחירה, הם מדמים בנפשם שאינם פועלים בעצמם דבר אלא שהאל פועל בהם. לא זו הדרך לעבוד את ה׳. תפקידנו הוא להפעיל את השכל והחירות שניתנו לנו מאת ה׳ בתחום הארצי שהוא ייעד לנו, ולעבוד את ה׳ בנאמנות במסירות ובצלילות הדעת. רק כך נשיג את השלמות העליונה שביד האדם להשיג. רק כך יתקדשו מעשינו ונהיה ראויים לקרבת ה׳.
עשרה טפחים שמורים הם לפעילות האדם, ורק מעבר להם מתחיל תחום השכינה.
יפת – ג] אחר שגלו ישראל מארצם ושכנו שם בני יפת, כי מדי ופרס וכן יון וכן רומי שמשלו על ישראל בימי המלכות כלם היו מבני יפת, וז״ש בעת שירחיב אלהים (שהוא מדה״ד שיעניש את ישראל) ליפת עד שיפת ישכון באהלי שם ויכבוש אהליהם וארצם, ואז ויהי כנען עבד למו לבני יפת.
יפת אלהים1: באשר אומות העולם מתנהגים על פי שרי מעלה שחלק ה׳2, משום הכי כתיב ״אלהים״. וגם אומות העולם לא ידעי משם המיוחד כדאיתא בסנהדרין (ס,א)3, וע״פ מעשיו בשכל אנושי4 נתברך בעניני עולם הזה כמו שכתבתי. ועוד עיין להלן (כז,כח)5.
וישכן באהלי שם: עוד ברכו באנשים חכמי לב, שירגישו חכמת זרע שם באהליהם, שהיא אלקית ואין לה קץ ותכלית, ויבואו גם המה ללמוד מהם דעות ומדות, כמו שכתוב במעלת התורה ״בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו״ (משלי ח,טו). וישעיה הנביא (מב,ו) אמר ״ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים״, משמעו שישראל נוצרו להיטיב אמונת כל עם שנקרא ״ברית״6 ולהאיר דרך ארץ שלהם7.
ועוד נכלל בברכה זו, דמהרחבת8 החיים של יפת תגיע תועלת לאהלי שם, כדאיתא במסכת ע״ז (ב,ב) ׳במה עסקתם, א״ל הרבה מרחצאות וכו׳ כדי שיתעסקו ישראל בתורה׳, וא״כ קאי לשון ״וישכון״ על ״יפת״, אותו הפתוי9 של יפת ישכון ג״כ באהלי שם. ואונקלוס תרגם ״וישרי שכינתיה במשכניה דשם״, פירש עוד כוונה, דיפת יזכה אשר תשכון השכינה באהלי שם, היינו שע״י מלך פרס (היוצא מיפת) נבנה המקדש השני10.
1. לעומת שם הויה ״ברוך ה׳⁠ ⁠⁠״ המוזכר בברכתו של שם.
2. ״אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים״ (דברים ד,יט).
3. ׳ואי שם המיוחד מי גמירי׳ (רש״י: מי גמירי – עובדי כוכבים שם המיוחד כל כך שמקללין בו תמיד?).
4. שזו היתה תכונתו העיקרית של יפת, וכדלעיל ברבינו.
5. ״ויתן לך האלהים מטל השמים״.
6. האמונה נקראת ׳ברית׳, וכדלהלן יז,ד בהרח״ד. וכן להלן יד,יג וכן שמות לא,טז.
7. וכפי שהרחיב רבינו להלן יז,ד בהרחב דבר.
8. ״יפת״ – ירחיב, רש״י בשם אונקלוס.
9. ההרחבה.
10. ועיין בב״ר לו,ח, וזה לשונו: ״יפת אלהים ליפת״ – זה כורש, שהוא גוזר שיבנה בהמ״ק, אעפ״כ ״וישכן באהלי שם״ – אין שכינה שורה אלא באהלי שם. והביאו רש״י, עיי״ש.
יפת אלהים – הוא דיבור שיריי, ואולי מזה הטעם בא המעשה מפורש היטב, שאל״כ היה כתוב בקיצור כמעשה ראובן שגם הוא לא נכתב כי אם מהטעם עצמו להביננו פירוש פסוק פחז כמים (ויחי); והחכם פיליפפזָאן כתב שוירא חם את ערות אביו הוא כמו ערות אביו גלה, וראה ערותם (פרשת קדושים) ולא פירש יותר. ונכון מאד, שנח בשכרותו שמש עם אשתו ולא שמר דרכי הצניעות (ויתגל בתוך אהלו), וחם נתאוה לאמו גם הוא ובא עליה, ומבין שניהם נולד כנען, ונח לא אבה להכירו כבנו רק כבן חם וכממזר, וקללו שעבד עבדים יהיה לאחיו, ונכתב כל הסיפור לחזק את לב בני ישראל לקראת המלחמה עם בני כנען.
יפת – אין זה בנין פיעל מן השורש פתה ומשמעו יפתהו לשכון, אלא פירושו ירחיב, ליצור מקום רחב.⁠1 והכתוב בוחר בשורש ארמי משום לשון נופל על לשון (פרונומסיה).
וישכן וגו׳ – לפי תרגום יונתן — ״ויתגיירון בנוי וישכון במדרשא דשם״ — הרי זה מוסב על יפת.⁠2 לפיו משמעות הברכה, כי בני יפת יקבלו את אמונתו של שם וישכנו בבתי מדרשו של זה.⁠3 וגם רבי יוחנן, הדורש4 ״יפיותו של יפת ישכון באהלי שם״ הולך בדרך זו.
אונקלוס לעומת זאת מסב ״וישכן״ על ה׳ ומתרגם ״וישרי שכינתיה במשכנתיה דשם״, ובעקבותיו הולכים רוב הפרשנים הקדמונים.⁠5 כנגד פירוש זה רגילים לטעון, כי מן הדין יהא שפסוק כ״ז יעסוק ביפת בלבד, כשם שבפסוק כ״ו מדובר בשם בלבד. אולם, לאמיתו של דבר לא נתברך שם בפסוק כ״ו, כי אם — ה׳, אלהיו של שם. ולפיכך, אם יוסב ״וישכן״ על יפת בלבד, הרי לא נותרה ברכה ישירה לשם. זאת ועוד. ייתכן בהחלט להבין, כי בפסוק כ״ה דבר נח בכנען בלבד, בפסוק כ״ו — בכנען וביחסו אל שם, ואילו בפסוק כ״ז — בשלושתם גם יחד: כנען, שם יפת. וכבר מצינו ברכה משותפת לשנים — השווה6 ״שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך״.⁠7
1. רש״י וראב״ע ורמב״ן (המ׳).
2. וכן דעת רוב המבארים החדשים.
3. אך יש סוברים כי משמעות הברכה הזאת שבני יפת יכבשו חלקים משטחם של בני שם, ואין זה מסתבר, כי ודאי לא התכוון נח לקלל את שם.
4. מגילה ט׳: (המ׳).
5. רש״י, רמב״ן, ראב״ע, ספורנו ועוד (המ׳).
7. לדחות לגמרי צריך את דעתם של קנובל ואחרים, לפיהם כוונת הברכה: ישכון יפת באהלי⁠־שם, כלומר באהלים ידועים ומפורסמים ברבים.
יפת אלהים וגו׳ – תני, רבי שמעון בן גמליאל אומר, לא התירו לכתוב את הספרים1 [חוץ מלה״ק] אלא יונית, מאי טעמא, דאמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם – יפיפותו של יפת יהא באהלי שם2 (מגילה ט׳:) יפת אלהים וגו׳. במקדש שני דהוו פרסיא לא הוי שריא שכינה, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע״פ דיפת אלהים ליפת לא ישכן אלא באהלי שם.⁠3 (יומא י׳.)
1. ספרי תורה נביאים וכתובים.
2. לשון יון הוא היותר יפה בכל לשוני יפת, וכנראה דריש דוישכן מוסב על יפת שהוא ישכן באהלי שם, ואחרי דלפי״ז אין זה ברכה לשם, לכן פרשו ע״ד סמך דקאי על לשון יפת, ודו״ק. ומיהו האידנא שנשתבש לשון יוני הישן אין ס״ת נכתבת אלא בכתב ולשון אשורי [רמב״ם פ״א הי״ט מתפילין].
3. ר״ל אע״פ שהרחיב ה׳ ליפת שזכו לבנות בית שני, בכ״ז לא שרתה השכינה רק במקדש שבנה שלמה שבא משם, ויפת הוא מלשון הרחבה, כפירש״י בפסוק זה, ובדרשה הבאה יתבאר דפרסיים באים מיפת.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כח) וַֽיְחִי⁠־נֹ֖חַא אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃
Noach lived three hundred and fifty years1 after the Flood.
1. three hundred and fifty years | שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה – Literally: "three hundred years and fifty years".
א. וַֽיְחִי⁠־נֹ֖חַ ל=וַֽיְחִי⁠־נֹ֖חַ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןעודהכל
[קע] 1ויחי נח אחר המבול. היה נח עד שראה את אברהם אבינו אחר שעבר מימי אברהם שמונה וחמשים שנה. (מדרה״ג נח).
1. עי׳ בסדר עולם פ״א ובאע״ז ריש נח. ובפס״ז כאן כ׳ ויחי נח וגו׳ אומר אני כנגד אורך התבה ורחבה, דכתיב שלש מאות אמות אורך התבה חמשים אמה רחבה. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קעז. מ״ש לפרש דבריו, דכוונתו דבזכות שמסר נפשו לבנין התיבה כמבואר לעיל פ״ז מאמר עו. ולקמן פ״י מאמר מ. האריך ימים אחר המבול כמדת ארכה ורחבה של תיבה.
וַחֲיָא נֹחַ בָּתַר טוֹפָנָא תְּלָת מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין.
After the Flood, Noach lived three hundred and fifty years.
וחיה נח בתר מבולא תלת מאהא וחמ⁠[שין] שנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאה״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
וחיא נח בתר טובענא תלת מאה וחמשין שנין.
And Noach lived after the deluge three hundred and fifty years.
ת׳ם עאש נוח בעד אלטופאן ת׳לאת׳ מאיה וכ׳מסין סנה.
אחר כך חי נח אחרי המבול שלוש מאות וחמישים שנה.
ויחי נח אחר המבול שלש מאות שנה וחמשים שנה – אומר אני כנגד אורך התבה ורחבה. דכתיב שלש מאות אמה אורך התבה חמשים אמה רחבה (בראשית ו׳:ט״ו).
ויחי נח – כבר כתבנו כי ספור השנים באלה הנזכרים שנותיהם להודיע תחלת חדוש העולם לכל דור ודור כי ממספר השנים יודע מספור התורה וממספר הנכתב בנביאים.
ויחי נח, the principal reason why the Torah lists the ages of these antediluvian people is only to enable us to count back to when human history started with the creation of Adam. All such basic historical data are provided both in the Torah and in the Books of the prophets.
(כח-כט) וסיפר אחר זה כמה חיה נח אחר המבול, וכמה שנים חיה, כמנהגו בשאר האנשים אשר השתלשלו מהם האבות הקדושים, רוצה לומר אברהם יצחק ויעקב.
הנה זה הביאור הנראה לי בזאת הקללה והנמשך לה, והוא נאות לָאמת ולַלשון, וכבר יצאנו בזה מספקות רבות יארך סיפורם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כח-כט) והעיד הכתוב שהיו חיי נח תתק״נ שנה לפי שבזה יתאמת לנו אמונת חדוש העולם כי אברהם אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה׳ הוא ראה את נח לפי זה החשבון נח כבר ראה את למך אביו ולמך כבר ראה את אדם הראשון ונמצא שלא היו בין אדם הראשון לאברהם המפרסם אמונת החדוש כי אם ד׳ דורות. והנה משה כותב התורה ראה כפי מספר שנותיו את קהת וקהת ראה את יעקב ויעקב ראה את אברהם הרי לך קבלת אמונת חדוש העולם קרובה בדורות ההם ואין לך אדם שלא ידע מאבותיו חמשה וששה דורות וספוריהם באמתות. וכבר כתבו זה המפורשים וזה התועלת העצום מגיע אלינו מזה הספור ר״ל כדי להישירנו באמונת החדוש. ונכתב עוד זה הספור כלו אם להודיע שצדקו דברי האל שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שפירשתי שלא יהיו עוד כל אנשי המין משתתפים בחטא אחד כי הנה שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. ואפילו בענין שכרותו של נח לא הסכימו על דעת אחד אבל בשחם וכנען בנו חטאו הנה שם ויפת מהם וחלקו עליהם והכריעו לזכות. ואם להודיע שבחטאו היה כנען עבד עולם יזכה אברהם בארצו. וגם למדנו מזה למוד מועיל כמה ראוי לאדם שיזיר עצמו מן היין כי הנה אבינו הראשון אדם בהיותו יציר כפיו של הקב״ה חטא מפני מאכל ונח אשר בצדקו הציל כל העולם מהמבול חטא במשתהו שהביאו לידי בזיון וקללת זרעו.
ויחי נח אחר המבול – לא זכרה תורה עוד דבר מעניניו היכן ישב ובמה עסק, לפי שאין מזה דבר הכרחי לענין התורה. ואבותינו ידעו כל הפרטים בקבלה איש מפי איש, ואנחנו בל ידענו מה.
אחר המבול – בניגוד לקדמונים, ששנות חייהם מתחלקות לשנים שלפני ואחרי הולדתם בנים, מתחלקות שנות חייו של נח לשנים שלפני ואחרי המבול.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןהכל
 
(כט) וַיִּֽהְיוּ֙א כׇּל⁠־יְמֵי⁠־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃
All the days of Noah were nine hundred and fifty years;⁠1 and he died.
1. nine hundred and fifty years | תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה – Literally: "nine hundred years and fifty years".
א. וַיִּֽהְיוּ֙ =א⁠(ק,ר),ל,ש,ק3 ומסורת טברנית וספרי תימן (ל1,ו לא שרדו בתיבה זו).
• רמ"ה=וַֽיְהִי֙ ובעקבותיו בספרי ספרד ואשכנז (הגעיה לפי שיטת-א [תמיד יש געיה ב"ויהי" ודומותיה המוטעמת בטעם פשטא]), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים (ה,ש2) וכך בקורן וסימנים.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןעודהכל
וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי נֹחַ תְּשַׁע מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין וּמִית.
All the days of Noach totaled nine hundred and fifty years, and he died.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת
וַהֲווֹ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין וּמִית
נוסח משובש
בכתר ארם צובא הנוסח הוא ״וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ״, וכן בספרי תימן ובכתבי יד קדומים הקרובים לנוסח ה״כתר״. אבל בספרים אחרים: ״וַיְהִי״. ואין להוכיח נוסח ״וַיִּהְיוּ״ מכל כתבי היד של ת״א שבהם מתורגם ״וַהֲווֹ כָּל יְמֵי נֹחַ״ ברבים, כי דרכו להתאים פועל שביחיד לנושא שברבים כמבואר בפסוק ״יְהִי מְאֹרֹת״ (בראשית א יד) ״יְהוֹן נְהוֹרִין״.
ואמנם ר׳ נתן אדלר, שהדפיס בחומשו ״נתינה לגר״ נוסח ״וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ״, תמה: למה תרגם ״וַהֲווֹ״ ברבים ולא כתרגומו לעיל ״ויהי כל ימי למך״ (בראשית ה ל) ״וַהֲוָה כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ״, והניח בצ״ע. ואולם תמיהתו מיוסדת על שיבוש כפול: ראשית, גם שם מתורגם וַהֲווֹ כהערת מסורה לת״א שהובאה שם. ומאותה הערה מוכח שכאן הנוסח הוא וַיִּהְיוּ ולא וַיְהִי שאינו לפנינו ולא היה לעיני אונקלוס.⁠1
1. בפסוק ״ויהי כל ימי למך״ – ״וַהֲווֹ״ מציינת המסורה אחד עשר פסוקים שבהם וַיְהִי מתורגם וַהֲווֹ. וכתב ״מרפא לשון״ מכיוון שפסוקנו לא נזכר ביניהם, מוכח שבפני המסורה הנוסח היה ״וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ״ שתרגומו הטבעי הוא ״וַהֲווֹ״ ואין צורך לציינו. אמנם גם רב״צ ברקוביץ בספרו ״אבני ציון״ [תשובות על ״נתינה לגר״], גרס ״ויהי״. וראה ״דעת מקרא״ כאן על שני הנוסחים.
והוון כל יומי חיוי דנח תשע מא׳א וחמשין שנין ומית ואתכנש מן גוא עלמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מא׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״מאוון״.
והוו כל יומי נח תשע מאה וחמשין שנין ומית.
And all the days of Noach were nine hundred and fifty years; and he died.
פצאר ג׳מיע עמרה תסע מאיה וכ׳מסיןא סנה ת׳ם מאת.
א. וכ׳מסין] ב2
והיו כל ימי נח תשע מאות וחמישים שנה ואחר כך מת.
והזכיר הכתוב וימת על נח, וידוע כי אברהם אבינו בן נ״ח במות נח, רק גמר דברו.
והאומר כי: וימת נקוד מלאפום1 מפני סוף פסוק, לא אמר כהוגן.⁠א
גם אמר כי: וישכון – ראויה מלת את לשמש אחריה. אם כן יהיה ויִשְכוֹן בחולם, כמו: ויַשכֵן בצר״י תחת הכ״ף. ואלה דברי רוח, כי הנה ישקוט (רות ג׳:י״ח), ואם לא יחפוץ (רות ג׳:י״ג), ורבים ככה, והנה: וישכון ישראל בטח בדד (דברים ל״ג:כ״ח). כי אין הפרש בין יפעול ובין יפעַל, ורובי הפעלים הם על משקל יפעול. רק אם היה הלמ״ד או העי״ןב אחד מאותיות הגרון, יהיה רֻבו על משקל יפעַל להרחיב אות הגרון.
1. כלומר: חולם.
א. בכ״י לונדון נוסף כאן: ״כי אם תואר יהיה להליכת כלום״.
ב. בכ״י לונדון נוספה כאן מלת: או.
ויהיו – מבואר הוא.
_
ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמשים שנה וימות – ואם תאמר: הרי כתיב לעיל: בשנת שש מאות שנהא לחיי נח וגו׳ (בראשית ז׳:י״א), וכאן כתיב: ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה (בראשית ט׳:כ״ח), אם כן מצינו שנה יתירה.
אלא יש לומר: שנת המבול לא עלתה מן המניין, כדאמרינן לעיל (חזקוני בראשית ח׳:ד׳).
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״שנה״.
ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת, "When Noach had reached the age of 950 years, he died.⁠" You might ask that seeing we already know that Noach lived to become 950 years old, as the Torah had told us this in 7,11 and in the verse immediately preceding this one, so why did the Torah have to write this verse? The fact is that we might have added 7,11 and 9,28, and have arrived at the erroneous conclusion that Noach had lived 951 years. The Torah wished to inform us that the year in the ark was not considered as one of the years that Noach had "lived;⁠" The author had already referred to that fact in chapter 9, verse 4.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

אחר כך אמר ויהי כל ימי נח – ולא אמר ויהיו כמו שאמר בלמך אביו ויהיו כל ימי למך. להודיע על צדקתו שכל ימיו היו כיום אחד בלי שינוי לעבוד את ה׳. וסיפר תולדות בני נח להורות שכל תולדות חם היו רשעים ולכן מכוש יצא נמרוד רשע גמור כמו כנען. והוא החל להיות גבור בארץ. לפי שכל תולדות שאחר המבול היו חלשים בערך הראשונים בסבת מי המבול. וזה הוא החל להיות גבור למרוד בה׳ כי שמו מורה פלא. ע״כ יאמר על כל איש מרשיע זה כנמרוד. ולכן ותהי ראשית ממלכתו בבל. ארץ רעה מגדלת רשעים כאומרו וימצאו בקעה בארץ שנער. ולכן מן הארץ ההיא יצא אשור לפי שהיו רשעים ולא רצה ללמוד מהם. ואחר כך חזר לרשעתו וזהו גם אשור שהיה טוב נלוה עמם:
וימת – קודם ענין הספור המכוון, והוא התעוררות אברהם לקרוא בשם ה׳.
וימות, not before Avraham had already become active, and begun to proclaim the name of God, as a true descendant of Shem
וכל אלו הדורות שנכתבו לקמן (פרק י-יא) שלא נכתב בהם ׳וימות׳, לפי שלא מתו אז, אך ראו דורות הרבה:
וַיְהִי כל ימי נח: חזינא לרבוותא בהך תיבותא פלוגתא ושקלא וטריא רבתי, ונסחי נמי ומסראתא מיחלפן בה טובא. ואנן כתבינן מאן דסבירא לן ומאן דאשכחנא בספרי דאורייתא עתיקי ודוקני דחזי לן למיסמך עלייהו. בספרי אשכנז וערביא כתו׳ וַיִהְיוּ כל ימי נח, ובגיליוניהם כתוב כלשון הזה, כאן מטעי׳ הנקדני׳ ומוסרי׳ חל״ן סימן, ר״ל, חנוך1, למך2, נח3. וטעות הוא בידם, כי טחו עיניהם מראות בחומש יריחו ובספרדים, כי ח״ל סימן, ר״ל שבחנוך ולמך כתוב וַיְהִי כל ימי, ועל נח כתו׳ וַיִהְיו כל ימי, עד שיבא אליהו, ע״כ4. והרמ״ה5 ז״ל הביא בתחלה מסורת ויהיו כל ימי ז׳ בענין, כמו שנדפסה בפ׳ בראשית6, ובתר הכי כתב, כל וַיִהְיו וַיְהִי בענין יְמֵי, פליגין בהון נוסחי ומסור׳, אית דמסרין וַיְהִי בענין יְמֵי תרין, וסימ׳ חנוך, למך, ח״ל סימן, מכלל דשאר ויהיו כתיב, ונח בכלל, ואית דכתי׳ וַיְהִי כל ימי נח, ומסרין בהון תלתא, חנוך, למך, נח, וסי׳ חל״ן, ושארא ויהיו כתי׳, וסי׳ ויהי כל ימי חנוך, ויהי כל ימי למך, ויהי כל ימי נח, ע״כ לשונו. ולפום מאי דחזי לי בדעת הרמ״ה שהביא המחלוקת ולא הכריע, נרא׳ דסמיך אמסרה קמייתא דכתב מעיקרא מן ז׳ וַיִהְיוּ בלא פלוגתא, והיא מסייעא למ״ד חל״ן סימן, דאי האי דנח וַיִהְיוּ, הוו להו ח׳. גם בעל אור תורה הכריע מסברא דנפשיה ובמקצת ראיות דכתוב וַיְהִי, והעיד שכן הוא בהללי ובכל ספרי ספרד ומסרותיהם ובספר עזרא, ושכן כתב הרמ״ה ז״ל בס״ת שלו כפי מה שהעידו חכמי בורגוש. וראיתי ג״כ לבעל מנחת כהן7 שכתב בפ׳ בראשית כדברי׳ האלה, ויהי כל ימי, ג׳ וסי׳ ויהי כל ימי חנוך, ויהי כל ימי למך, ויהי כל ימי נח, ושאר אורייתא ויהיו, ע״כ. וכן בספר ישן מאד כ״י כתו׳ וַיְהִי כל ימי נח, ונמס׳ עליו ויהי ג׳ דמטעין ביה ספרי, וסי׳ כל ימי נח, כל ימי למך, כל ימי חנוך. [וַיְהִי].
1. חנוך: בר׳ ה כג.
2. למך: בר׳ ה לא.
3. נח: פסוקנו.
4. ע״כ: עד כאן הערת הגיליון שמצטט נורצי.
5. והרמ״ה: הי״ה.
6. כמו שנדפסה בפ׳ בראשית: מ״ג-ד בר׳ ה ה.
7. מנחת כהן: בר׳ ה כג.
ויהיו כל ימי נח – אעפ״י שמימי המבול באה מארה לעולם וכמו שפרשנו למעלה, ונתקצרו ימי חיי האדם, ראינו כי ״יראת ה׳ תוסיף ימים״,⁠1 וחי תמים בדורו2 עשרים שנה יותר מחיי האב הראשון,⁠3 כי היה צדיק עד יום מותו. ונכתב אצלו ״וימת״, להיות כלל על כל יוצאי חלציו, שאין גבר יחיה ולא יראה מות,⁠4 כי אם אביהם הצדיק שנולד ובלה רוב ימיו קודם המבול, לעת קצו מת, כל שכן הבאים אחריו. וכבר רמזנו על זה בפרשת בראשית.
1. מליצה על פי משלי י, כז.
2. זה נח, ״תמים היה בדורותיו״ (בראשית ו, ט).
3. אדם הראשון חי 930 שנה, ונח חי 950 שנה.
4. מליצה על פי תהלים פט, מט.
ויהי כל וגו׳ – לשון יחיד של ״ויהי״ מוסב על ״כל״, השווה אצל חנוך.⁠1
1. לעיל ה׳:כ״ג.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144