[לו]
1שפך דם האדם באדם. לא תרצח
(שמות כ׳:י״ב) למה נאמר, לפי שנא׳ שופך דם האדם באדם עונש שמענו, אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תרצח. (מכלתא יתרו פ״ח).
[לז]
2מות יומת
(שמות כ״א:י״ב) בסייף, אתה אומר בסייף או אינו אלא בחנק וכו׳, ת״ל שופך דם האדם באדם דמו ישפך, עדיין אנו אומרים יקיז לו דם משני אברים וימות, ת״ל
(דברים כ״א:כ״ד) וערפו שם את העגלה וגו׳ הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהתזת הראש אף כל שופכי דמים בהתזת הראש, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת״ל
(שמות כ׳:י״ב) לא תרצח. (מכלתא משפטים פ״ד).
[לח]
3ר׳ עקיבא אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל את הדמות, שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו׳.
(תוספתא יבמות ט׳:ד׳).
[לט] 4ראוהו שהורג את הנפש, ואומר הוי יודע שהוא בן ברית, ונאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אע״פ שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה. (תוספתא סנהדרין פי״א הלכה א׳).
[מ]
5הרי מי שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמרו לו בן ברית הוא הווי יודיע שכתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אמר להן (לו) אע״פ כן, הורג הוא אמרת רשע למות קדם הורגהו, הצל נפשו שלזה בנפשו שלזה. (ספרי זוטא
במדבר לה. יב.).
[מא] 6בדיני ישראל בשני עדים כו׳ ובסקילה ואין תימר בדיניהן בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף, רבי יודה בר פזי מוסף בחונקו מפני עצמו מה טעם כי דם באדם. (ירוש׳ קדושים פ״א ה״א).
[מב]
7ז׳ מצות נצטוו בני נח כו׳ על האדם זו שפיכת דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם, תני דבי מנשה כו׳ שפיכת דמים דכתיב שופך דם האדם וגו׳ ואידך קטלייהו הוא דקמגלי.
(סנהדרין נז.).
[מג]
8א״ר יוסף אמרי בי רב על שלש מצות בן נח נהרג על גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם, מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם וגו׳, אלא הנך מנא להו כו׳ אלא כו׳ על ד׳ מצות ב״נ נהרג [גם על עכו״ם].
(סנהדרין נז.).
[מד]
9משום ר׳ ישמעאל אמר [ב״נ נהרג] אף על העובדין, מאי טעמיה דר׳ ישמעאל, דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.
(סנהדרין נז:).
[מה]
10ותנא קמא, תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ושדי ליה האי באדם אסיפה דקרא ודרוש ביה הכי, באדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק.
(סנהדרין שם).
[מו]
11א״ל כו׳ אימא בת נח שהרגה לא תיהרג מיד איש ולא מיד אשה כתיב, א״ל הכי אמר רב יהודה שופך דם האדם, מכל מקום.
(סנהדרין שם).
[מז]
12תניא ר׳ אליעזר אומר כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו.
(יבמות סג).
[מח]
13שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו׳. א״ר חנינא כולהם בהלכות בני נח, בעד אחד, בדיין אחד, בלא עדים, ובלא התראה, ע״י שליח, ע״י עוברים. בעד אחד, בדיין אחד, שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך. בלא עדים ובלא התראה, שופך דם האדם דמו ישפך. ע״י שליח, שופך דם האדם ע״י אדם דמו ישפך. ע״י עוברים שופך דם האדם וכו׳, א״ר לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג, לכשיבא אדם, שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
(בראשית רבה ל״ד).
[מט]
14אם באת לעשות כמעשיהן ראה דקדוק מצוות שציויתים מראש, שופך דם האדם, דבר שהן סבורין שהן זכין בו הם מתחייבין בו, שנא׳
(דברים י״ב:ל״א) כי גם את בניהם ואת בנותיהם. (מדרש תנאים לדברים).
[נ]
15שפך דם האדם באדם דמו ישפך. ד״א ראו עתה כי אני אני הוא
(דברים ל״ב:ל״ט) זה אחד מעשרה דברים שיש בהן רמז לתחה״מ וכו׳ שפך דם האדם באדם דמו ישפך. (מדרש תנאים האזינו לט.).
[נא]
16תנינין בכל מתרפאין חוץ מעכו״ם וג״ע ושפיכות דמים, כיצד שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפא, אל ישמע להן שכן כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, האיך יכול החולה להתרפאות בש״ד.
(שמות רבה ט״ז).
[נב]
17ד״א לנוס שמה רוצח
(דברים ד׳:מ״ב) רבנן אמרין למה״ד לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו, אמר המלך אלו בטובתו שיברה היה נהרג עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין, כך גר הקב״ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אבל מי שהרג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנא׳
(דברים י״ט:י״א) וגם אל אחת הערים האל וחי.
(דב״ר ב׳ ל׳).
[נג]
18כך שנו חכמים על ו׳ דברים נצטוה אדה״ר כו׳ על האדם זה שפיכות דמים שנא׳ שופך דם האדם כו׳ ועל כולן יש סליחה חוץ משפיכת דמים שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, א״ר לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהן, השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך, אמרו מעשה בשני אחים שהרג אחד מהן את חבירו, מה עשתה אמן נטלה כוס אחד ומלאתו מדמו והניחה אותו במגדל, והיתה נכנסת כל יום ויום ומצאה אותו הדם תוסס, פעם אחד נכנסה והביטה אותו ומצאה ששתק, אותה שעה ידעה שנהרג בנה האחר, לקיים מה שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
(דב״ר ב׳).
[נד] 19הרהר נבוזראדן הרשע תשובה, ואמר ומה מי שמאבד נפש אחת מישראל כך כתיב בו שופך דם האדם בכאדם דמו ישפך, אותו האיש שאיבד נפשות הרבה על אחת כמה וכמה וכו׳. (איכ״ר ב׳ פ׳ בלע וגו׳).
[נה]
20ועוד היה אברהם אבינו מתירא כשהרג את המלכים היה תמה ואמר שמא בטלתי מצות הקב״ה צוה את בני נח שופך דם האדם, ואני הרגתי כל אותן האוכלוסין, א״ל הקב״ה
(בראשית ט״ו:א׳) אל תירא אברם אלא שכר הרבה אני צריך ליתן לך שאתה עקרת את הקוצים. (תנחומא ישן לך לך י״ט).
[נו] 21כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [נדה, חלה, הדלקת הנר]; נדה, אמר הקב״ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנא׳ שופך דם האדם וגו׳ תשמור נדתה, שתכפר לה על הדם ששפכה. (תנחומא ישן מצורע י״ז).
[נז]
22ר׳ יהושע אומר אינו דומה [לשה״ר] אלא לשופך דמים, מפני שלשה״ר כע״ז ושפיכות דמים, וגילוי עריות כשופך דמים דכתי׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אף כאן הואיל ומלשין כאלו שופך את דמו. (מד׳
משלי ו׳ י״ב).
[נח]
23עת אשר שלט האדם באדם לרע לו
(קהלת ח׳:ט׳) אין אדם מתחייב ע״י אדם זה, אלא אדם כיוצא בו, א״ר אחא אפי׳ מקל אפי׳ רצועה מתחייבין לידי אדם, שנא׳ שופך דם האדם.
(מדרש זוטא קהלת ח׳ ט׳).
[נט] 24שבשעה שאמר לו הקב״ה [לאברהם אבינו] שחוט בנך והעליהו כו׳, קדמו השטן לדרך אמר לו זקן שכמותך יטעה בכך, לא אמר לך אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואתה טועה והולך לשחוט את בנך. (מדרש הגדול וירא).
[ס] 25בצלם אלהים עשה את האדם. הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנא׳ בצלם אלהים עשה את האדם. (אבות פ״ג מ׳ י״ד).
[סא]
26מכה איש ומת
(שמות כ״א:י״ב) מי גרם לו מיתה שלא נסתכל בתורה שכתוב בה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה, אמר המלך לא קראת בדיוטגמא שלי שכל מי שנוגע באיקונין שלי הוא אבד, למה לא חסת על עצמך, כך אם הרג אדם נפש מישראל כאלו הוא מעביר איקונין של מלך והוא נידון ואין לו חיים, שאדם נברא בדמות מלאכי השרת, ואם הרג בשגגה נתן לו האלהים מקום שיברח לשם, ואם הרג במזיד אפי׳ כהן גדול הוא נהרג כו׳.
(שמות רבה ל׳ ט״ז).
[סב]
27גומל נפשו איש חסד
(משלי י״א:י״ז) זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ר׳ להיכן אתה הולך, אמר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה זו אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה הוא אמר להם הן, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה.
(ויק״ר ל״ד ג׳).
[סג] 28תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם דכתיב כו׳ כי בצלם אלהים עשה את האדם ולא כתיב גבר, אנוש, איש, כו׳. (זח״ג מח.).
1. מובא בפס״ז
שמות כ. יג. ובס׳ והזהיר שם. ובחזקוני כאן כ׳ לשון זה סתמא ולא הזכיר שזה לשון המכלתא ביתרו, ומבואר מדברי המכלתא דס״ל דמקרא זה נשמע העונש לישראל אע״ג דקרא זה נאמר לנח, וכן מוכח מהדרש לקמן מאמר לז. ומכל הדרשות שלפנינו במאמרים. (ועי׳ בפס״ר פכ״א פיתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל וגו׳ (
ירמי׳ כ. ז.) וכו׳ שדילתני בסיני לא תרצח, חזקתני ותוכל, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וצ״ב כי זה נאמר קודם מ״ת ועפ״ד המכלתא מובן שמכאן נלמד עונש, ולא תרצח אזהרה) ועפ״ז ניחא דברי תרגום אונקלוס שכ׳ ״בסהדין״ על מימר ״דיניא״ דמשמעותו ע״פ שני עדים, ובחנם הרעיש ע״ז הנתינה לגר וכ׳ כי אונקלוס גיורא אפי׳ עד עשרה דרי וכו׳ ותמה היתכן כי אונקלוס הגר הצדיק יעוות עלינו הכתובים וישנה דין אחד מהתורה המסורה לו מפי רבותיו באהבתו ובנטיתו הטבעית אל בני נח. ונדחק לתרץ ולבסוף מסיק דמ״ש בסהדין היינו לישראל, ובמח״כ הפריז על המדה לכתוב כן על אונקלוס הגר, וגרם לו זאת שנעלם ממנו דברי חז״ל אלו שמפורש שלמדו העונש מיתה ברוצח ישראל מקרא זה. וכן למדו דין סייף במאמר לז. ובמאמר לט. מ. לענין התראה הביאו ג״כ מקרא שלפנינו ומזה ברור דחז״ל סברו כן דקרא זה לישראל נאמר ועפ״ז שפיר כ׳ האונקלוס לפרש דהכוונה באדם היינו בעדים, ועי׳ במכלתא דרשב״י מביא דרש שלפנינו לא תרצח מכלל שנאמר מות יומת הרוצח למדנו עונש, אזהרה מניין ת״ל לא תרצח, ומפורש דפליג על המכלתא דר״י דס״ל דהעונש למדין מקרא דשופך דם האדם, דרשב״י סובר דקרא זה לב״נ נאמר. ועי׳ לקמן מאמר לז. בבאור שכ׳ עוד טעם משום דס״ל כתנא דבי מנשה, דמקרא זה נלמד מיתת חנק לב״נ. ויש שרצו לפרש דאין ראי׳ מלשון התרגום בסהדין, דהכוונה על שנים, וז״א, וכ״כ הרב״ח שכוונת הת״א בסהדין בפני עדים דמו ישפך ע״פ ב״ד, וכן פירש״י כאן ונראה דהוא עפ״ד התרגום, ועי׳ מ״ש בהאמונות והדעות לרס״ג מ״ג פ״ט, כי הקב״ה לא צוה להרוג את הרוצח כי אם בדיין ועדים וכו׳ הלא תראה שאמר לנח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. והוא מתאים לדברי הת״א, אך צ״ע כי שם מדבר לענין זה שלא נהרג קין, ועל בני נח לא שייך לשון זה דצריך עדים, ואולי ל״ד עדים, דאצל קין אף ע״א לא היה.
2.
עונש שמענו. נ״ל דהכוונה על פסוק שופך דם האדם לא על פסוק דקאי ביה מכה איש, מכיון שבפסוק שופך דם האדם משמע מיתת סייף דקרא וערפו מגלה לן דהיינו בהתזת הראש, ומתאים להדרשא לעיל מאמר לו. דקאמר ע״ז עונש שמענו, ובמכלתא דרשב״י הולך לשיטתו כמש״ל מאמר לו. דקרא זה נאמר רק לב״נ והביא מקרא דכתיב נקם ינקם, וכתיב חרב נקמת מה נקימה האמור להלן בסייף אף כאן בסייף, וי״ל עוד דס״ל דאין ראי׳ מכאן למיתת סייף, דהרי תנא דבי מנשה לקמן מאמר מה. יליף מקרא זה מיתת חנק לב״נ, והנה בגמ׳
סנהדרין נו. מבואר ואין נהרגין אלא בסייף, ופירש״י דכתיב בהו, באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם וכ״כ הרמ״ה, ולפענ״ד צ״ע בזה דלפמ״ש הרי מבואר במכלתא שלפנינו דמקרא זה נלמד מיתת סייף ברוצח ישראל, משום דס״ל דקרא זה לישראל נאמר, ודבי מנשה דס״ל דקרא זה נאמר לב״נ יליף מקרא זה מיתת חנק לקמן מאמר מה. וי״ל דמהאי טעמא לא הביאה הגמ׳ מקרא דשופך דם האדם וס״ל דזה הוא רק קבלה כמו למ״ד דיליף ז׳ מצות מקרא ויצו כמש״ל פ״ב מאמר רל. ונראה דמקור דברי רש״י עפ״מ דמבואר לקמן מאמר מב. קטלייהו הוא דקמגלי עיי״ש בבאור.
3. בב״ר פל״ד דרש ר״ע כל מי ששופך דמים מעלה עליו כאלו מיעט הדמות מ״ט שופך דם האדם וגו׳ מ״ט כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכ״ה במכלתא יתרו מס׳ דבחדש פ״ח כאלו מיעט בדמות המלך, ובגמ׳
יבמות סג: מובא לקמן מאמר מז. איתא תניא ר״א כל מי שאינו עוסק בפו״ר כאלו שופך דמים, ר׳ יעקב אומר כאלו ממעט הדמות שנא׳ כי בצלם אלהים עשה וגו׳ וכתיב בתריה ואתם פ״ו. בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט הדמות. ונראה דצריך להגיה כן בתוספתא, ובגמ׳ צ״ל ר״ע וכמ״ש בהגהות. וכ״ה במדרה״ג כאן דרש ר״ע כל מי שהוא מבטל פו״ר מעלין עליו כאלו שפ״ד. ועי׳ בשאלתות פ׳ נח.
4. מובא בירושלמי סנהדרין פי״א ה״א. כמו בתוספתא בקצת שינוי. ומה דמביא דבשעת התראה אמרו לו שופך דם האדם מוכח כמש״ל מאמר לו. דס״ל ג״כ דקרא זה לישראל נאמר וממנו נלמד מיתת סייף. ועי׳ לקמן מאמר מ. אמנם בגמ׳
סנהדרין עב: מבואר דהיה להם גירסא אחרת דאיתא שם. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך אם אמר יודע אני שהוא כן פטור ע״מ כן אני עושה חייב. לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא דלא מצי אצוליה, (דאצולי לא מצי, והאי פטור וחייב דקאמר אמיתת ב״ד קאי ולאחר שהרגו לנרדף, רש״י) והנה לפ״מ דמבואר בתוספתא שלפנינו ובירושלמי, מפורש דברייתא זאת מיירי לאחר שהרג ולענין מיתת ב״ד וכדמוקים לה בגמ׳ ולפניהם היה בתוספתא ״רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו״ אמר לו כו׳. כמו לפנינו מאמר מ. ועי׳ באבדר״נ הו״ש הוספה ב. צד פ.
5. במכלתא משפטים כג. ז. איתא ראוהו רודף אחר חבירו להורגו והסייף בידו אמר לו הוי יודע שהוא אדם והתורה אמרה (ונקי וצדיק אל תהרוג ואומר) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואמר יודע אני ועל מנת כן, והעלימו עדים עיניהם (ואם כן) ואחר כן מצאנוהו הרוג מפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג שומע אני יהא חייב ת״ל ונקי וצדיק אל תהרוג. (ובילק״ש רמז שנ״ב, בקצת שינוי ״אמרו לו בן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם.) ולשון זה שהזכירו גבי רודף התראה וקבלת התראה [אע״פ שהביאו זאת לרבותא ללמדנו אע״פ שהתרו בו וקבל עליו התראה אין הורגים אותו ע״פ אומדנא] מתאים עם לשון הספרי זוטא. אמנם בגמ׳
סנהדרין עב: מובא ענין זה בשינוי גדול, נימא מסייע ליה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך ״אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה״, ההיא ריבר״י היא דתניא ריברי״א חבר אין צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. (והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף והא הכא דלא קתני יודע אני וע״מ כן אני עושה ואין כאן קבלת התראה ואפ״ה מיחייב. ריבר״י היא. דאפילו בהרוגי ב״ד לא בעי התראה אלא להבחין הלכך חבר לא בעי התראה ולא הבחנה ועם הארץ בעי לאיתרויי דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפי׳ בעם הארץ לא בעי. רש״י) והנה לפי המבואר בספרי זוטא שלפנינו הרי מפורש דס״ל דרודף צריך התראה וגם קבלת התראה. כמבואר ״אמר להן אעפ״כ״. ובאמת כמו שלפנינו בגמ׳ קשה להבין דמתחלה קאמר דרודף אין צריך התראה ומביא סייעתא מאותו ברייתא שמבואר בה שמתרה, ולפירש״י הלמוד הוא מדלא בעי קבלת התראה, אבל לפ״ז קשה נימא דעכ״פ צריך התראה ברודף כמו שמפורש באותה ברייתא דהא שני ענינים הוא התראה, וקבלת התראה, ונימא דברודף צריך רק התראה, ולא קבלת התראה, ואיך מביא מזה ראיה דלא צריך התראה כלל. והרמ״ה בפי׳ כנראה הרגיש בזה שכ׳ ש״מ רודף אין צריך התראה והא דאמרינן ליה הכי לאזהרה בעלמא דלמא הדר ביה ומיתצלי תרוייהו. אבל גם זה תמוה דאיך אמרינן רודף לא צריך התראה, ניבעי עכ״פ התראה לשם אזהרה דהא ספק פק״נ הוא, ובעכצ״ל לפירש״י כמו שאכתוב לקמן מדברי המאירי דהא דמבואר בברייתא אומר לו כו׳ זה אינו מדין התראה רק מדין הוכחה, ואזהרה, כמ״ש הרמ״ה והסברא י״ל דזה לא גרע מהדין דיכול להצילו בא׳ מאיבריו דאסור להרגו, אבל היכא דא״א להוכיחו מותר להרגו בלי זה, וכאן לא מיירי מדין הוכחה רק מדין התראה וברודף לא צריך. אמנם לולא פירש״י הי׳ אפשר לאמר פי׳ חדש בגמ׳ דהנה רב חסדא דמקשי לרב הונא סובר דרודף צריך התראה כמש״ל, ולפ״ז י״ל דנימא מסייע ליה הוא לרב חסדא דצריך התראה וכמפורש בברייתא, וע״ז הוא דמשיב דאתיא כריבר״י דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד,
ובסנהדרין ח: פירש״י להבחין שלא יאמר סבור הייתי שמותר, ומטעם זה חבר אין צריך התראה. ולפ״ז ברודף שאינו חבר שפיר צריך התראה, משא״כ לדידן דהתראה הוא דין בחיוב מיתה ואפי׳ בחבר שיודע, א״כ שפיר י״ל דברודף קודם שהורג לא שייך דין התראה. ועפ״ז אין סתירה מלשון הספרי זוטא דמפורש דגם ברודף צריך לומר אעפ״כ, ולפירש״י בגמ׳ תמוה דברי הספ״ז, ואע״ג דהו״ל להביא דמפורש וצריך גם קבלת התראה י״ל ולא הביא כל לשון הברייתא, אבל באמת אליבא דריבר״י דמתרץ י״ל דצריך ברודף גם קבלת התראה. - [ומה שהקשה הרא״ש מובא בחו״ח תימה לי היכי מצי רב חסדא למימר דרודף בעי התראה מי איכא מידי דאיהו בעי למקטל בלא התראה והוא נבעי התראה והכי אמרינן גבי עדים זוממים בכתובות. י״ל דשם
בכתובות לג. קאמר הטעם מצד ועשיתם לו. ועוד דהתם וודאי והכי רק ספק ועיי״ש שהביא ממאירי כת״י דכל זה שאמרנו דאין צריך התראה דאם יש מקום להזהירם ולהוכיחם קודם שיהרגום מוכיחים והגמ׳ מראה כיצר מוכיחין ואומרים לו ראה שישראל הוא כו׳ ומבואר דס״ל כמ״ש הרמ״ה וכמש״ל לבאר בשיטת רש״י.] והנה רש״י פי׳ דהלשון אמרה תורה הצל דמו, הוא לפרש לישנא דקרא שופך דם האדם כנ״ל. ומלישנא דספרי מבואר דזה הוא רק לשון התראה וכמבואר לעיל מאמר לט. מתוספתא וירושלמי ובגמ׳ שם. ולפ״ז אין לנו לימוד דיהי׳ שייך בב״נ דין רודף שמותר להצילו בנפשו, משא״כ לפירש״י, ואולי גם לפירש״י אין הכרח דיש גבי ב״נ דין רודף שמותר להצילו בנפשו דקרא לישראל נאמר כמש״ל מאמר לו. ועפמ״ש י״ל קושיית הנוב״י מהד״ת חו״מ סי׳ נ״ט הא דהביא הרמב״ם פ״ח מהל׳ רוצח ה״ז דין רודף שניתן להצילו בנפשו מקרא דוקצותה את כפה ולא מקרא שלפנינו שופך דם האדם וכפירש״י, ולהנ״ל י״ל דהרמב״ם פי׳ דאין ללמוד מקרא זה לענין רודף. וקרא דשופך דם האדם נאמר לעונש לרוצח כלעיל מאמר לו. לז.
6.
מוסיף בחונקו מפרש הק״ע ה״ג מוסיף בחנק. ומפי עצמו, מ״ט דכתיב שופך דם האדם דריש לי׳ בחנק (כלקמן מאמר מח.) ודריש ביה נמי באדם, אפי׳ ע״פ האדם עצמו דמו ישפך. א״נ מדכתיב ומיד האדם דריש דאפי׳ מפי עצמו נהרג. (והפנ״מ מפרש מפני עצמו של מקרא) ולפי דברי הק״ע מבואר כאן דין חדש דב״נ נהרג ע״פ עצמו וכגירסת הק״ע מפורש בב״ר פל״ד לקמן מאמר מח. אף החונקו ״מפי עצמו״ עיי״ש בבאור. והרא״ה בספר החינוך מ׳ קצ״ב כ׳ שהדין שלהם [של ב״נ] לעולם היתה מיתה בין מזידין ובין שוגגין כו׳ והודאת פיהם, והנה מ״ש ״הודאת פיהם״ העיר במנ״ח מדברי הירושלמי שלפנינו, וברמב״ם אינו מוזכר, ועי׳ לקמן מאמר מח. ויש להסביר הדבר לפמ״ש הרדב״ז בפי׳ לבאר דברי הרמב״ם פי״ח מסנהדרין שכ׳ גזה״כ שאין ממיתין ב״ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע״פ ב׳ עדים וזה שהרג יהושע לעכן ודוד לגר העמלקי הוראת שעה או גזרת המלכות. וכ׳ טעם חדש לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב״ה הלכך לא תועילו הודאתו בדבר שאינו שלו שנאמר כל הנפשות לי הנה. ומבואר לשון זה ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח ה״ד שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם ״אלא קנין הקב״ה״. ועפ״ז יש לבאר סברת הירושלמי, דבמשנה אבות פ״ו מ״י מבואר חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו ישראל קנין אחד שנא׳ עם זו קנית, ולפ״ז לא תועיל הודאתו לפי שגופו של ישראל מקרי דבר שאינו שלו, משא״כ ב״נ שהם ג״כ מעשי ידיו של הקב״ה וכמ״ש כל הנפשות לי הוא, אבל לא קנינו ומה״ט שפיר נהרגים ע״פ עצמן, ויש להעיר בענין זה מגמ׳
סנהדרין טו. וברש״י אי לא יהיב כופר חייב חנק. ועי׳
בתמורה ג: ברש״י לפייס חבירו וברמב״ן בס׳ המצות מ״ע ז׳.
7. עי׳ לעיל פ״ב מאמר רל.
קטלייהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו. (רש״י) והרא״ש מובא בחו״ח כ׳ לא הוה צריך להאי טעמא דהא אצטריך לגלות על האדם דהיינו שפיכת דמים כדאמרינן לעיל, ולפמש״ל מאמר לז. בבאור דמקרא שופך דם האדם נלמד מיתת סייף לב״נ א״כ שפיר איצטריך להשמעיני באיזה מיתה. והא דקאמר קטלייהו קא מגלי, היינו מיתת סייף ומכאן מקור לדברי רש״י
בסנהדרין נו. שהבאתי לעיל בבאור וצ״ע שרש״י לא הזכיר זאת בפירושו כאן ועי׳ בפי׳ הרמ״ה.
8. אע״פ שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כו׳ ור״ש הוסיף דאף על ע״ז נהרג (רש״י).
9.
אף על העוברין. הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כו׳ (רש״י). והרמ״ה בפי׳ הוסיף שנא׳ כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש על העוברין כו׳ אלמא אעוברין פטר ולא מיקטלא ליה עד שיהא התינוק בן יומא. והוא דקים לי׳ בגווי׳ שכלו לו חדשיו. ושם
בסנהדרין עב: בהא דאשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו כ׳
יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר ודווקא כשיצא רובו אבל כ״ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה דכתיב ויצאו ילדיה ענוש יענש. והנה דרש זה אינו מבואר בשו״מ ורש״י פי׳ כפשוטו דיצא ראשו (או רובו) הוה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואין דרכו של הרמ״ה לדרוש דרשות מעצמו, ונראה מלשונו שהיה לפניו כן הגירסא בגמ׳ ובאהלות פ״ז מ״ו, ותוספתא
יבמות פ״ח מ״ט, וירושלמי שבת פי״ד ה״ד,
וסנהדרין פ״ח ה״ט, בכל אלה המקומות אין שום לימוד ע״ז שיצא ראשון (או רובו) אין דוחין נפש מפני נפש רק הטעם משום דהוה כילוד. ולפ״ד הרמ״ה יש ע״ז לימוד דיצא ראשו או רובו דזה אדם שהוא באדם, ולענין ב״נ ילפינן דחייב אפי׳ בעוברין ובישראל שיש מיעוט ע״ז דצריך נפש, וכשיצא רובו יצא מכלל עוברים, וישראל חייב עליו דמרבינן מקרא זה. ועפ״ד הרמ״ה יש לפרש הא דהביא בשו״ת נוב״י מה״ת סי׳ ס״א בשם הגרי״פ שהקשה מנ״ל דהך קרא שופך דם האדם דילפינן מיניה דחייבין על העוברין נאמר רק לב״נ הלא מבואר בגמ׳
סנהדרין נט. דכל מצוה שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה א״כ גם זה הוי בכלל נאמר ולא נשנית דרק לישראל נאמר, ותי׳ הנוב״י כיון דגם לישראל אסור הריגת עוברין וכמבואר בתוס׳
סנהדרין נט, א״כ שוב לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי וכו׳ ואמרינן שפיר דלב״נ נאמר והתוס׳ שם נראה דכוונו לתרץ קושיא זאת. ועי׳ בחי׳ הר״ן
סנהדרין נז. ולפ״ד הרמ״ה הרי קרא זה לזה ולזה נאמר (כמו נאמר ונשנית) רק בישראל שמיעטה התורה דצריך נפש וכ״ז שלא יצא לאויר העולם לא הוי בכלל נפש מרבינן מקרא זה ביצא רובו שיצא מכלל עובר, ולב״נ דאין מיעוט מרבינן דחייב אפי׳ בעוברין. אבל צ״ע בין אם נימא דהיה הגירסא בגמ׳ כן, או דזה פי׳ הרמ״ה כיון דיצא ראשו הוי כילוד והוי בכלל נפש ל״ל ריבוי ע״ז מקרא. לכן נ״ל אולי י״ל כוונה אחרת בדברי הרמ״ה בתיקון קל עפמ״ש התוס׳
בסנהדרין נט. ד״ה ליכא, דאפשר דבדין זה באשה המקשה לילד מותר אפי׳ בב״נ לחתוך הילד במעיה [ועי׳ ברמב״ם פ״א ה״ט מהל׳ רוצח דהוי כרודף] ולפ״ז י״ל דהרמ״ה סובר ג״כ הכי דדין זה קאי אף בב״נ והטעם הוא מפני שחייה קודמין לחייו וע״ז הוא דקאי וצריך להוסיף תיבת [אע״פ] דכתיב שופך כו׳ מ״מ הכי שרי מטעם הנ״ל. ועי׳ לקמן מאמר נא. דלפ״ד הע״י מפורש כן בשמו״ר כמ״ש הרמ״ה:
10. עי׳ לעיל מאמר מא. דתנא דבי מנשה יליף מקרא זה שפכ״ד לב״נ ולעיל מאמר לו. לז. בבאור.
11. לעיל מאמר כח. והרמ״ה מפרש דגם הקושיא בגמ׳ שם מתיב רב המנונא ואשה לא מפקדא אדינין דקא דרשת מיד איש ולא מיד אשה כו׳ ועי׳ ברש״י שם מפי איש ע״י ״דיין איש״ ועד איש.
12. עי׳ לעיל פ״ה מאמר כו. ולעיל מאמר לח. ובשאלתות נח א״ה. שאילתא דחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולידי בני וקיומי פריה ורביה דתניא ר״א אומר כל שאינו מתעסק בפו״ר כאלו שופך דמים כו׳ ועי׳ בהעמק שאלה שם.
13. בלא עדים, במנח״י מכת״י אינו גורס ״בלא עדים״ והמפרשים תמהו על לשון זה דהרי מבואר לעיל מזה דצריך עד אחד, והרד״ל דוחק לפרש דאולי קאי על הדיין שראה בלא עדים וקמ״ל דעד נעשה דיין. כן מביא במנח״י גירסא בב״ר כמו בירושלמי אף החונקו ״מפי עצמו״ כו׳ ומפורש כפי׳ הק״ע, ולא כגי׳ הירושלמי לעיל מאמר מא. מפני עצמו וי״מ החונק את עצמו עי׳ ביפ״ת. וע״פ המבואר כאן נ״ל לפרש דברי החינוך התמוהים וראי׳ להפי׳ מפי עצמו היינו ע״פ עצמו, שכ׳ במ׳ קצ״ב שהדין שלהם [של ב״נ] לעולם היתה מיתה בין מזידין בין שוגגין ושא״צ התראה אלא ב׳ עדים צריכין והודאת פיהם ומן הדומה שאע״פ שלא היה כשרים להעיד על ישראל ראוים היו להעיד זה ע״ז וכן הורה זקן. והנה מ״ש אלא ב׳ עדים כ׳ במנ״ח וש״מ דזה טעות סופר דהרי מפורש להיפך בגמ׳ דצריך עד אחד. ול״נ דהיה כתוב אלא ״בלא עדים צריכין הודאת פיהם, ומתיבת בלי נעשה ב׳. ועפ״ז אפשר לפרש גם לשון הב״ר ״בלא עדים״ שתמוה כנ״ל, דהכוונה הוא ג״כ רק בהודאת פיהם וכדמסיים בסוף ומפי עצמו ומקור דברי החנוך מהב״ר. ומ״ש ומן הדומה אע״פ שלא הי׳ כשרים כו׳ נשאר ג״כ במנ״ח בצ״ע בכוונתו, ונ״ל לפמ״ש לעיל מאמר כח. מדברי המאירי ולא מפי אשה דאף לא בפסולי עדות של תורה וע״ז הוא דחולק החינוך וא״ל. ומה שמבואר כאן ע״י שליח, עי׳ לעיל מאמר לב. דדורש זה השוכר את אחרים כו׳ ומ״ש בבאור במדרש אור האפלה. ולפמש״ל מדברי הרמב״ם דמפרש דזה מיירי בישראל וחייב בדיני שמים, ובהל׳ ב״נ לא הביא מזה צ״ע דכאן מפורש דע״י שליח חייב, עיי״ש מ״ש בבאור.
14. מאמר זה נדפס מכת״י של הגניזה במצרים עי׳ מהרש״ז, ונדפס שנית במדרש תנאים בשם מכילתא לדברים צד סב.
15. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קנח. וסוף מאמר מח. אימתי הוא נהרג לכשיבוא אדם. והיינו לתחית המתים ולעיל מאמר לא. בבאור מ״ש מדברי החזקוני. ולק׳ מאמר נג. ובתיב״ע כאן.
16.
פסחים כה. ע״ז כז. ושם מבאר כגון דאמר ליה זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, א״ל ליקטלך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי. ולפנינו מבואר לענין חולה שאסור לו להתרפא בשפ״ד, ומפרש בע״י דהכוונה להא דמבואר
בסנהדרין עב. לענין המקשה לילד בהוציא ראשו דאסור ליגע בו והיינו דאסור להציל בשפכ״ד, והא דהביא מקרא דשופך וגו׳ משום דבגמ׳ דרשינן מזה דמיירי בעוברין ע״כ, ותמוה דהא לר״י דדרשינן לעוברין זה רק לב״נ. ולפמ״ש לעיל מאמר מד. מדברי הרמ״ה דמקרא זה ילפינן לישראל בעובר שיצא ראשו, נמצא מתאים זה עם דברי השמו״ר כאן. אבל ז״ד לפרש כן, ופשוט דהכוונה בכל אופן שהחולה צריך לאיזה דבר שהיא וישיגנה ע״י שיהרוג את הנפש דאסור. וז״פ.
17. עי׳ לקמן מאמר סא. ולעיל מאמר ל.
18. יש סליחה. היינו בשוגג עי׳ רמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״א. ולעיל מאמר מב. נא. ומ״ש בבאור. ולקמן מאמר סא. ועי׳ פס״ר פכ״ד.
19. נפש אחת ״מישראל״. עי׳ לעיל מאמר לו. בבאור.
20. ב״ר פמ״ד א״ה.
21. לעיל פ״ב מאמר צד.
22. לעיל פ״ד מאמר קא.
23. ב״ר פכ״ו ס״ו, וקה״ר ח׳, ושם בב״ר אין לך שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו. והדרש מפסוק שלפנינו לא מובא. וי״ל הדרש מקרא באדם דמו ישפך דווקא ע״י אדם כיו״ב, וי״ל להיפך דמו ישפך בכל ענין שהוא, עי׳ בפי׳ הרמב״ן וש״ר כאן. ועי׳ סדא״ר פכ״ד, וס׳ חסידים ישן סי׳ תשצט.
24. עי׳ מענין זה במדרש ויושע ובספר הישר עה״ת, ובהערות למדרש הגדול שם.
25. אבדר״נ פל״ט ר׳ מאיר אומר חביב אדם שנברא בצלם אלהים שנא׳ כי בצלם אלהים עשה את האדם ועי׳ ערוך ע׳ דיוקן מפ׳ בגמ׳
ב״ב נח. דמות דיוקני, כי בצלם אלהים. ועי׳ ס׳ חסידים מכת״י צד שלג. וברש״י מוע״ק טו. דמות דיוקני נתתי בהם. בצלם אלהים עשה את האדם.
26. איקונין של מלך, דורש סיפא דקרא לשון בצלם אלהים עשה את האדם. ועי׳ לעיל מאמר נב. ובס׳ צרור המור כאן.
27. עי׳ אבות דר״נ נו״ב פ״ל, וברש״י
שבת נ: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו פרש״י לכבוד קונו דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ומקורו מכאן.
28. עי׳ לעיל פ״ב מאמר קכט.