×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת⁠־נֹ֖חַ וְאֶת⁠־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃
God blessed Noach and his sons and said to them, "Be fruitful and multiply and fill the earth.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברד״קפענח רזארלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[א] 1ויברך אלהים את נח וגו׳ פרו ורבו ומלאו את הארץ, זה שיכן בזכות הקרבנות. (בראשית רבה ל״ד).
[ב] 2כשברא את האדם ברכו שנא׳ (בראשית א׳:כ״ח) ויברך אותם אלהים, והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבא דור המבול ובטלוה, שנא׳ (בראשית ו׳:ז׳) ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי, כיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקב״ה שבטלה מהם אותה ברכה, חזר וברך את נח ואת בניו, שנא׳ ויברך אלהים את נח ואת בניו, והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם לעולם וכו׳. (תנחומא ישן ברכה א׳).
[ג] 3ברך נח ובניו שנאמר ויברך אותם אלהים במתנותיהם והנחילם את כל הארץ. (פרדר״א פכ״ד)
[ד] 4ויאמר להם פרו ורבו. אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה, אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה שכן מצינו באברהם אבינו דכתיב (בראשית כ״ד:ז׳) ולקחת אשה לבני. (פס״ז נח).
[ה] 5לכל הרגשה והרגשה נתן הקב״ה תורה מה לעשות ומה שלא לעשות וכו׳, ומה לעשות וכו׳ לערוה פרו ורבו. (מד׳ תדשא פ״ט).
1. עי׳ לעיל פ״ו מאמר ריג. זה שיכן, כבר כתב ופרו ורבו וגו׳ לעיל (פרשה ח, יז.) ודורש זה שכתוב כאן פרו ורבו נאמר לנח בזכות הקרבנות. (מפרשים) ועי׳ לעיל פ״ח מאמר סח. דפרו ורבו דלעיל קאי על הבהמה ועוף שהתיר להם התשמיש, ולנח ובניו התיר מקודם, וכאן יחד ברכה בפ״ע לנח ובניו. ובפס״ז איתא זה ״שיבן״ בזכות הקרבנות. והוא ט״ס וצ״ל כמו שלפנינו זה ״שיכן״.
2. לעיל פרשה א׳ מאמר תשצח. מבמדב״ר י״א, תנחומא ישן לך ס״ה, ותנחומא שם ס״ד, תנ״י חיי שרה ס״א, תנ״י נשא סי״ז, תנחומא ס״ט, תנחומא שם ויחי ס״ז, מדרש תהלים פ״א, ולעיל מאמר ד. בבאור מאגד״ב פ״ד ויזכור ומה זכרונו שזכרו הקב״ה לברכה שנאמר ויברך אלהים וגו׳. ופרדר״א פכ״ג וכשיצאו העמיד זכרים בצד נקבות כו׳ ויברך אותם אלהים. עי׳ לעיל פ״ח מאמר ע. וברב״ח תולדות מ״ז. דברים מ״ט. ועי׳ ז״ח כאן:
3. ברד״ל גורס דצ״ל הפסוק שלפנינו שנא׳ ויברך אלהים את נח ואת בניו בירכם במתנותיהם, וכ״כ בפי׳ מהרז״ו בפרדר״א. עי׳ לקמן פסוק כו. ובמדרש הגדול צד קעט. כ׳ מפני מה נתיחסו דורות הללו להודיע לבאי העולם כוח ברכתו של הקב״ה שהרי מכוח אותה הברכה שבירכן ואמר להן פרו ורבו ומלאו את הארץ, פרו ורבו כעשבי השדה ונתמלא העולם כולו בזמן מועט שהרי הכתוב מיחסן הן ומקומותיהן וארצותן ואומותן ומשפחותן לגוייהם, ועי׳ לקמן יא. א. מפדר״א פכ״ג. ובמדרש אגדה איתא ויברך אלהים כו׳ במה ברכם בפו״ר, שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו.
4. לעיל פרשה א׳ מאמר תשצג. תשצו. ומה שכ׳ בבאור, ולשון זה הוא בתנחומא ישן נח סי״ח ילמדנו מי הוא המצווה על פו״ר כו׳ ריבב״א על שניהם הוא אומר כו׳ אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך כו׳ ונראה דס״ל להפס״ז דמקרא זה ילפינן מצות פו״ר, וכן שיטת הרבה ראשונים ברבנו חננאל פסחים עד; ברש״י יבמות סב. תוס׳ פסחים פח. ובס׳ יראים סי׳ תי״ג, ובסמ״ג מ״ע מח. כ׳ בארבע מקומות הזהירה התורה על מצות פו״ר עיי״ש בנו״כ, וברמב״ם פט״ו מהל׳ אישות ה״א, ולקמן פסוק ז. ולעיל פ״ח מאמר עא. ובקונטרס מצות פו״ר הארכתי בענין זה ואכ״מ.
5. במדרש תדשא אינו מבואר לאיזה פרו ורבו כוון ויכול להיות לבראשית א. כח. ועי׳ לעיל מאמר ד. בבאור ומכות כג. ועי׳ בס׳ רזיאל ז. אמנם בילק״ש ח״ב רמז מב. מבואר דגורס כאן ואתם פרו ורבו בראשית ט. ז. ועיי״ש בבאור.
וּבָרֵיךְ יְיָ יָת נֹחַ וְיָת בְּנוֹהִי וַאֲמַר לְהוֹן פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת אַרְעָא.
Hashem blessed Noach and his sons. He said to them, “Be fruitful and multiply and fill the earth.
וברך י״י ית נח וית בנוי ואמר להון תקופו וסגון ומלון ית ארעא.
ובריך אלקים ית נח וית בנוי ואמר להום פושו וסגו ומלו ית ארעא.
And the Lord blessed Noah, and his sons, and said to them, Spread forth and multiply, and replenish the earth.
[יב] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְּאוּ אֶת הָאָרֶץ – זֶה שִׁכּוּן בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת.
ויברך אלהים את נח ואת בניו – במה ברכם, בפריה ורביה, שימלאו את הארץ, לפי שהעולם חרב מבני אדם, לכך הוצרכו לברכה זו.
ובארך אללה פי נוח ופי בניה וקאל להם את׳מרו ואכת׳רו ועמו אלארץ׳.
ובירך ה׳ את נח ואת בניו ואמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ.
ויברך אלהים את נח ואת בניו1זה שיבן בזכות קרבנות. ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ. 2אחד הזכר ואחד הנקבה מצווה בפריה ורביה. אלא שהאיש מצווה יותר מן האשה. 3שכן מצינו באברהם אבינו. דכתיב. ולקחת אשה לבני (בראשית כ״ד:ז׳).
1. זה שיבן בזכות הקרבנות. בכ״י פלארענץ גם בב״ר פל״ד זה שיכן בזכות הקרבנות וכצ״ל. ופי׳ זה שייך בזכות הקרבנות. ועיין יפ״ת. ועיין ב״ר פל״א ופל״ב.
2. אחד הזכר ואחד הנקבה. תנחומא נח. ילמדנו רבינו מי הוא המצוה כו׳.
3. שכן מצינו באברהם אבינו כו׳. אפשר הכוונה שגם בת היה לו ובכל שמה. ולא היה חושש רק לקחת אשה לבנו. ולא איש לבתו. מכלל שהאיש מצווה יותר בפריה ורביה.
ויברך אלהים – אף על פי שכבר היו ברוכים בתחלת הבריאה, עתה היה להם כתחלתא הבריאה כי נתחדש העולם אחר שהיה תהו ובהו שהרי נתכסתה כל הארץ במים. והברכה מה שאמר להם פרו ורבו ומוראכם וחתכם.
ויאמר להם – לבניו על ידי נח.
או: גם בניו היו נביאים.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״בתחלת״. פריס 194: ״בתחילת״.
ויברך אלוהים, even though they had enjoyed God’s blessing already ever since the creation of mankind, the renewal of life on earth reassured them by their receiving a new blessing also. The blessing consisted primarily of the promise that they would once again be fruitful and multiply.
ויאמר להם, to the sons of Noach, indirectly, who communicated the blessing to his sons.⁠1 Alternately, we must assume that Noach’s sons had prophetic status so that God communicated with them directly.
1. seeing that Noach did not have any children after the deluge, the blessing had not included him.
פרו ורבו – ולעיל אמ׳ אתה ואשתך (בראשית ח:טז) מכאן התיר להם תשמיש. ותימ׳ דנליף מכאן דדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (ביצה ה.-ה:, סנהדרין נט:). ה״ר יעקב. וי״ל דליכא למילף מכאן משום דאין בו זמן. אבל תימ׳ דהא גבי כרם רבעי היה לר׳ אליעז׳ (ביצה ה.-ה:) דאמ׳ נמנו חבירים והתירינו. וכרם רבעי אין לו זמן.
וכבר בירך ה׳ נח ובניו שיפרו וירבו וימלאו הארץ, רוצה לומר שלא יישחת זרעם כמו שנשחת דור המבול אבל יימשך מהם מלוא הארץ, רוצה לומר שיתוסף זרעם עד שיִּמָּלא הארץ ממנו, ואחר כן יתקיים על ענינו, ולא יֵעָתְקוּ לעולם מהמְלוֹא אל החסרון כמו שנעתקו בו בעת המבול.
ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו׳. עד ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד וזה מהדברים ד׳. הא׳ שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב׳ שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות שבהיותם בקבוץ מדיני כבראשונה כי תבא חיה כמו ארב יהיו מתקבצים אנשים רבים להרגה אבל עתה בהיותם יחידים היו מעותדים לכל מקרה ופגע. והג׳ שיהיו מתבהלים באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שנטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפרים הלא ירבו הימים והחדשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב כדומן על פני האדמה וטובים היו חללי המבול מן חללי רעב. והד׳ שהיו יראים פן יפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין ומפני ד׳ מחשבות אלו היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה וכמ״ש חז״ל אמר לו הקב״ה לנח צא מן התיבה ולא קבל עליו אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה וכאשר ראה ית׳ שהיו משתוממים לעבר נבהלים לעתיד על פי הד׳ דברים האלה דבר על לבם וברך אותם בדברים מיוחסים לכל אחד מהמחשבות אשר היו בלבותם וכנגד הא׳ שהוא מהעדר הקרובים והאוהבים שמתו להם במבול אמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר אתם תעשו קרובים ואוהבים מהיוצאים מחלציכם שהם יהיו יותר נאמנים באהבה מהאנשים הזרים וכאלו אמר אני אתן לכם כח רב בפריה ורביה באופן שתמלא הארץ מזרעכם מהרה.
ויברך אלהים את נח וגו׳. עכשיו הקים הברית עמו, כאשר אמר לו לעיל (ו יח) ׳והקימותי את בריתי אתך׳:
ויברך אלהים את נח ואת בניו – אחר שיצאו מן התיבה והעלו עולותיהם וקרבנותיהם, ברך אלהים את נח ואת בניו. ודומה אל ״ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו״1 אצל אדם וחוה, וכמו שבארנו ש⁠[זה] לא נאמר על ההפרות וההרבות, אבל הוא ענין בפני עצמו. ככה ״ויברך אלהים״ הנאמר כאן היא ברכה שברכם כמו ״ויברך אלהים את יצחק בנו״2 וכן ״יברכך ה׳ וישמרך״.⁠3
ויאמר להם פרו ורבו – אעפ״י שכבר אמר לאדם וחוה ״פרו ורבו״, לפי שחטאו בניהם וכאשר החל האדם לרוב רבה רעתם ונמחו מן העולם, חזר ואמר ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״. להודיעם שאַל ייראו ואל יחשבו שהוא נגד דעת עליון להרבות בפריה ורביה, כי שורש חטאת הראשונים בא מבנות האדם.⁠4 והנאמר למעלה ״לא אוסיף עוד לקלל ולא אוסיף עוד להכות את כל חי״ לא נאמר לנח ולבניו כמו שפירשנו, והוצרכו למאמר ״פרו ורבו״.
1. שם א, כח.
2. שם כה, יא.
3. במדבר ו, כד.
ויברך – חדש לו הברכה שברך בה לאד״הר באותו לשון עצמו, והודיעו שכמו שבזכותו היה לעולם שארית, כן הוא יפרה וירבה ויהיה אב לכל באי עולם אחריו:
(א-ב) ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר וגו׳ – ועתה, בארץ הזאת, במצבה החדש, מתברך האדם בפעם השניה. גם כאן, ״ויברך״ ״ויאמר״ שני מאמרים הם. הברכה מעניקה לאדם את הכחות הדרושים, ומצות פרו ורבו (״ויאמר״) מטילה עליו חובות: להוליד בנים ולחנך אותם (ראה לעיל א, כח). הכתוב חוזר כאן בכוונה על כל הדברים האלה, שכן ברכה זו ניתנה כאן לאחר חטאו של האדם. ואף על פי כן, במקום שברכת ה׳ שרויה, אין הקללה מצויה.
שני דברים חסרים כאן: ״רדו״ ו״כבשוה״. מתחילה מונה האדם לשליט על הארץ, ותפקיד זה נאמר בלשון רדיה וכיבוש. הרודה והכובש שולט בבני עמו, ואף משעבד מדינה אחרת שנכבשה. יש כאן הכנעה, אך לא השמדה. בני העם רשאים להתפתח, אך ורק על פי רצון האדון, וכל הנדרש מהם הוא להשמע להוראותיו. נמצא שמתחילה היה יחס האדם אל הארץ יחס של קירבה והגנה, ״לעבדה ולשמרה״ (ב, טו). אך יחס זה לא יהיה עוד. חובתו של האדם היא לשמור על חייו, ואומר הכתוב, שבמקום יחס הקירבה ההדוקה שהיה עד כה, ״מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
מוראכם נגזר משורש ״ירא״. ה״ירא״ מכיר תמיד בגדלו ותקפו של הזולת, אפילו אם הלה איננו נוכח. לכן נסוג ה״ירא״ לאחור מפחד הזולת, וסר מעל דרכו. כך: ״כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים״ (מלכים ב כה, כו).
חתכם – ״חתת״ הוא פחד המשתק את הכח, כמו: ״חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם״ (ירמיהו נא, נו). ״מורא״ אינו דומה ל״חתת״, החש ״מורא״ הרי הוא בורח ונמלט, אולם מי שעבר עליו ״חתת״ הוא משותק ונמנע מלפגוע בזולתו. וכך הוא פירוש פסוקנו: כל בעלי החיים ייסוגו לאחור מפני האדם, חיל יאחזם במקומות מחבואיהם ולא יעזו להתקיף את האדם.
בכך ניתק הקשר שבין האדם לבעלי החיים. בעלי החיים יראים מפני האדם, והאדם פסק מלהיות האדון שמדריכם. האדם חדל מלהבין את בעלי החיים, והם בורחים מפניו בפחד.
קשה להבין את בי״ת השימוש במאמר ״בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו״. היה אפשר לפרש: בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים – בכולם [תהיה ההכרה] שהם מסורים בידכם. אך הדוחק בפירוש זה הוא, שנצטרך להוסיף את תיבות ״תהיה ההכרה״. אפשר לפרש באופן אחר שהבי״ת מחלקת, כך: ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״ (משלי ט, ה). לפי זה, יתפרש פסוקנו כך: מורא וחתת האדם יהיה על כל בעלי החיים, ובכך יהיו לאדם מרחבים לחיות בהם בבטחון. אך אין זה רצוי שכל בעלי החיים יהיו מסורים בידיו, אלא ״בכל אשר תרמס האדמה ובכל דגי הים״, יהיו חלק מהם שיהיו מסורים בידכם.
על כל פנים, יחס האדם אל הארץ נשתנה לחלוטין. הפסוקים הקודמים תיארו את חינוך האדם לאחר שינוי פני הארץ. לא יהיה עוד מצב שהרשעים יצליחו לאין קץ. בני האדם יהיו שונים בטבעם איש מרעהו, ועקב כך ייגרע כחו של הרע – בין ביחידים ובין באומות. קיצור חיי האדם יביא לחילוף הדורות, ועל ידי כך תיוסד מלכות ה׳ על חיוּתו של הנוער, ויחידים ואומות ילכו ויתקדמו לקראת המטרה הסופית.
אם כנים דברינו, נגיע למסקנה שתפקיד האדם מכאן ואילך אינו לשלוט בארץ ולהשלים אותה; אלא להשלים את עצמו, לזכך את עצמו, ולהחזיר לעצמו את המעמד המכובד הראוי לו.
החזרת עטרת האדם ליושנה תבוא ביחד עם החזרת השלום, אריכות הימים, ו״השמים החדשים והארץ החדשה״ המתוארים בדברי הנביאים (ישעיהו סו, כב). חז״ל אומרים שכל זה יבוא רק לאחר שכל הנשמות תזדככנה ותוכנסנה אל תוך החיים הגשמיים: ״אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף״ (יבמות סב:). מפסוקנו ועד לדבריו האחרונים של אחרון הנביאים, תוכן כל ספרי התנ״ך הוא זה: החזרת האדם למצבו הראשון, ומעשי ה׳ לקידום תכלית זאת.
לעת עתה, על כל פנים, איבד האדם את מעלתו, הקשר שבין האדם לבין עולם החי ניתק, ועיקר ייעודו של האדם הוא לעבוד ולהשלים את עצמו.
שאלות:
למה ברך את נח שנית שכבר ברך את אדה״ר. ויש שנוים בין ברכת אדה״ר לברכת נח. ולמה התיר אכילת בשר לנח ולא לאדה״ר. מ״ש מיד כל חיה אדרשנו וכי בע״ח עומדים בדין ובשכר ועונש. ולמה כפל פרו ורבו.
למה כפל ואני הנני מקים את בריתי והקימותי את בריתי. למה כפל מלת אתכם בפסוק יו״ד. ומ״ש מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ אין לו באור. למה כפל בפי״א ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול. בגוף אות הקשת נלחצו המפרשים הלא הקשת הוא ענין טבעיי. ולמה כפל ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן, ובראשון אמר וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובשני אמר לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה ולא אמר ביני וביניכם. ומ״ש ויאמר אלהים זאת אות הברית. הוא אמירה מיותרת לגמרי.
ויברך אלהים וגו׳ פרו ורבו – פי׳ מהרי״א שנח בצאתו מן התיבה וראה העולם שמם התבהל מפני ארבעה דברים. א] חסרון הקבוץ המדיני שלא נשארו רק ארבעה אנשים, עז״א להם פרו ורבו, שהם ימלאו את הארץ. ב] שלא יהיו טרף לשני החיות הטורפות, ע״ז אמר ומוראכם וחתכם יהיה וכו׳. ג] מפני שנכרת כל עץ וצמח השדה וכל אוכל, ע״ז התיר להם לאכול בשר. ד] שלא יהרגו האחים זה את זה כמו שהיה בקין והבל, אמר שופך דם האדם וכו׳. והנה לאדם אמר ומלאו את הארץ וכבשוה ולא אמר זאת לנח, כי אדם לא התרחק עוד ממדרגת הבע״ח וע״כ לא התיר לו בשר לאכול והיה צריך ללחום את החיות ולכבשם, לכן אמר וכבשוה, אבל נח נבדל בצורתו שהגיע למדרגת מדבר והיה להחיות מפניו הכנעה טבעיית מפני מעלת צורתו ולא הוצרך למלחמה וכבוש, לכן לאדם אמר רדו בדגת הים, שהוא הרדיה בחזקה, אבל לנח אמר.
ויאמר להם פרו ורבו: אין זה אלא ברכה, דציווי על פריה ורביה נאמר לבסוף (פסוק ז׳) ״ואתם פרו ורבו״, כדפירש רש״י שם, והכי איתא בסנהדרין נט,א1, אלא כאן לברכה. {ומשום הכי לא כתיב ׳ויאמר להם אלהים׳2 כמו לעיל (א,כח).} והא דכתיב ״ויאמר להם״3 הוא משום דבאותו מאמר בא כל האמור בענין ואינו לברכה4. משא״כ לעיל (א,כח)5 בא מאמר בפני עצמו בסדר האכילה6, על כן הא דכתיב ״ויאמר להם אלהים פרו וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא לציווי7, כמו שכתבתי שם.
1. ז״ל הגמרא: והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ״ואתם פרו ורבו״, ונשנית בסיני... עכ״ל. והביא הרמב״ן ראיה זו. ודלא כת״ק דמשנה ביבמות סה,ב ש׳האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה׳, ולומד זאת מהפסוק של אדה״ר ״ויאמר (= ציווי) להם אלהים פרו ורבו״... (לעיל א,כח), שבהמשכו שם ״וכבשוה״, ואיש דרכו לכבוש.
2. כפילות המילה ״אלהים״, המחלקת את המשפט לשנים, לומר שהיה גם ציווי וגם ברכה, אך כאן הואיל ואין כפילות מלת ״אלהים״, משמעות ״ויברך... ויאמר להם״ = וכך אמר להם.
3. הו״ל לומר ׳ויברך... פרו ורבו׳.
4. כלומר, ה״ויאמר״ מתחיל סדרת דיבורים של הקב״ה, מ״פרו ורבו״ והלאה – ״אך בשר בנפשו דמו... ואך את דמכם לנפשותיכם״ וכו׳.
5. גם שם כתוב ״ויברך.. ויאמר״ ושם משמעו גם ברכה וגם ציווי, ואיננו מפרשים ׳ויברך... וכך אמר׳.
6. בפסוק שלאחריו ״ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע״, וא״כ לשם מה מופיעה המלה ״ויאמר״ די לכתוב ״ויברך״, אלא לומר גם ברכה וגם ציווי. (אך לפי מה שכתב רבינו בהוספות מכת״י, הסיבה אחרת, הואיל ולעיל כתוב פעמיים ״אלהים״, המחלק את המשפט לשנים, גם ציווי וגם ברכה.
7. ועיין ברא״ם לפסוקנו שדחה את הדעה המיוצגת כאן ע״י רבינו, שהפסוק באדם הראשון – ברכה וציווי, וכאן זו רק ברכה, עיי״ש.
כשם שה׳ ברך את האדם אחר מעשה בראשית ומסר לו את השלטון על עולם החי, כך עשה גם כאן, בתחילת העולם השני, ובאופן חלקי — באותם ביטויים ממש.
פרו ורבו – כמו לעיל א׳:כ״ח.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברד״קפענח רזארלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כׇּל⁠־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כׇּל⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛הא וּֽבְכׇל⁠־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃
Fear and dread of you shall be upon all the animals of the earth, upon all the birds of the heavens, in all that creeps on the ground,⁠1 and in all the fish of the sea. Into your hands they have been given.⁠2
1. creeps on the ground | תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה – See Ibn Ezra and Radak that the word "on" is simply assumed by the verse. Alternatively: "all that the ground teems with".
2. Into your hands...| בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ – This translation assumes that the opening words of the verse, "fear and dread of you", relate to all the living creatures mentioned in the verse and that it is first with the words "into your hands" that a new thought begins. Alternatively, the verse should be broken after the words "birds of the heavens" (as per the cantillation marks). If so, Hashem promises that man's fear will fall only on the animals and birds, while the rest of the verse constitutes a new independent clause: "All that creeps on the ground and all the fish in the sea have been given into your hands" (see Ibn Ezra and R. Y"S Reggio).
א. הָֽאֲדָמָ֛ה ל=הָֽאֲדָמָ֛ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ו] 1ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר קטן בן יומו אין משמרין אותו ואין מטמרין אותו, לא מפני חולדין, ולא מפני עכברין, שהכלב רואה אותו ובורח נחש רואה אותו ובורח; עוג מלך הבשן מת משמרין אותו מפני חולדין ומפני עכברין, שכל זמן שאדם חי מוראו מול על הבריות, שנא׳ ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו׳ מת ניטל מוראו מן הבריות. (תוספתא שבת מכתי״ע פי״ח הי״א).
[ז] 2ומוראכם וחתכם יהיה כו׳. מורא וחתית חזרו ורדיה לא חזרה, ואימתי חזרה בימי שלמה, שנא׳ (מלכים א ה׳:ד׳) כי הוא רודה בכל עבר הנהר כו׳. (בראשית רבה ל״ד).
[ח] 3תוכו רצוף אהבה (שיר השירים ג׳:י׳) שאחר כל מעשה בראשית ברא אדם וחוה למשול בכולם, וכה״א (משלי ט׳:ג׳) שלחה נערותיה תקרא, הוי מבנות ירושלים, שיהיו כל הבריות יראים מהם ומושלים להם, כמא דתימא ומוראכם וחתכם יהיה וגו׳. (במדב״ר י״ב).
[ט] 4רבה בר כהנא אמר אינן לא ממחילות הארץ ולא משממות הארץ אלא לפניו, לקיים מה שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ולעתיד לבא הכל חוזר, הה״ד (יחזקאל ל״ו:ל״ד) והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. (פתי׳ דאיכה רבה ל״ד).
[י] 5א״ר ישמעאל אותן הבגדים שהיו על אדם וחוה, כל חיה ועוף שרואין אותם היו משתחוים לפניהם, מפני שהקב״ה נתן יראתם עליהם, דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על וגו׳ וכשחטאו ונטרדו מן הגן הפשיטן הקב״ה מעליהם דכתיב (תהלים מ״ט:י״ג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. (מדרש עשרת מלכים).
[יא] 6ואמרו רבותינו מפני מה נאמר נגיחה באדם, ונאמר כי יגוף בבהמה, לפי שהאדם יש לו מזל, שנאמר ומוראכם וחתכם יהי׳ על כל חית השדה, והשור נוגח אותו ואינו ממיתו, אבל בהמה נאמר בה נגיפה, לפי שאין לה מזל ואין מוראה על חבירתה. (פסיקתא זוטרתא שמות כ״א ל״ה).
[יב] 7ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳. רזא דנן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקא דאדם הראשון כו׳ שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא, הה״ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳ כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה וכו׳. (זח״א יג:).
1. שבת קנא: ב״ר פל״ד, קה״ר ה׳. ובשבת שם בקצת שינוי שנא׳ ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו, ופירש״י וחתכם לשון חיותכם וכן פי׳ רש״י עה״ת כאן ואגדה לשון חיות. ומלשון התוספתא משמע דמקרא זה נלמד רק כל זמן שהוא חי, וכשמת לא צריכין ללימוד. ועי׳ ברי״ף שם. ונראה הא דדחיק רש״י לפרש כן דהאגדה דורשת וחתכם מלשון חיות. דהיה לפניו גירסת הב״ר כת״י במנח״י מת ניטלה אימתו מן הבריות הה״ד ומוראכם ״וחיתכם״. ולפי הכתיב הזה וחיתכם לשון חיותכם. וע״ז סמכו גם הדרש דרק בשעה שחי אימתו על הבריות. - ושם בגמ׳ איתא אחרי מאמר הנ״ל אמר רב פפא נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קחזינן דנפיל ההוא כדרב״א כו׳ אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ופירש״י אבי תרי לא נפיל להורגן כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפי׳ ארי. (וכ״כ חכמי הטבע דאפי׳ מלך החיות מתיירא מן האדם ולא יפול עליו אלא אם יחזיק עליו הרעב מאוד או כשבא אדם להרגו, ואם יעמוד אדם נגדו בלי הראות פחד ויביט עליו עין בעין יסוג אחור ויברח) ולכאורה נראה דר״פ פליג על מ״ד קמא, ואולי דוקא בארי קאמר כן וכ״כ מפרשי הע״י, ועי׳ בתענית כב. טרפה שני בני אדם. ולק׳ מאמר יא. בבאור. אמנם במדרש הגדול מביא הגירסא במאמר רשב״א ״ארי רואה אותו ובורח״ ומפורש דא״א לחלק כן. וכ״מ מלשון רש״י שם שהבאתי לקמן. ובפי׳ הר״י מווינא ומוראכם כו׳ ובשעת משלחת זאבים וחיות רעות בגזרת הבורא נראה האדם לחיה כדמות הבהמה שנא׳ נמשל כבהמות נדמו. ובס׳ פער״ז כ׳ זאת משם ר׳ שלמה הבבלי. ובמדרש אגדה, לפי שחטאו דור המבול השליט עליהם את החיות (ולא) ולפי שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שנראה בעיניה כבהמה.
2. ורדייה, שנאמר אצל אדה״ר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכו׳ ובכל הארץ (מפרשים). ובילק״ר כאן מביא בשם מדרש ומוראכם וחתכם וגו׳ אדה״ר היה מושל על כל החיות ובכל הבהמות כו׳. וכשחטאו פרקו עול מצוארם ואימתם וחיתתם חזרו בימי נח והוא כדברי המאמר הנ״ל.
3. עי׳ לקמן מאמר י.
4. מאמר זה תמוה. והמת״כ כ׳ עליו יגעתי ולא מצאתי, ומהרז״ו כ׳ צע״ג ולא מצאתי בזה דבר. והנה זה ברור כמ״ש המת״כ והמפרשים ומהרש״ב בהערות למדרש איכה דסוף הלשון ולעתיד לבוא כו׳, נכתב שלא במקומו ע״י שגגת המעתיק וצריך להיות לעיל, גם מאמרו של רב״כ קאי אדלעיל שם דקאמר שעופות ודגים גלו מא״י, ע״ז אמר שאינו משום מחלת הארץ ושממות הארץ (לשון הקרא מכות הארץ ותחלואיה) אלא לקיים מש״נ ומוראכם, (ותיבת ״לפניו״ אין לה ביאור והרד״ל כותב דאפשר שזה נרשם לסימן שמאמר זה קאי אלפניו, ומה שהביא מקרא להורות שהם טפלים לאדם ואם ישראל גלו גם הם גלו), ול״נ דיש לפרש שדרשו הקרא ומוראכם וחתכם בעת שתבוא עליכם מורא, אזי מורא זו תהיה גם על בהמות וחית הארץ ומשה״כ נתקיים עליהם מש״כ, לפיכך מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו (ירמיה ט. ט).
5. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קפד. ואף דקרא זה נאמר לנח ולא לאדה״ר צ״ל הכוונה כדלעיל מאמר ח. דמביא מקרא כמא דתימא ומוראכם, והוא רק לדמיון וכ״מ בס׳ חמה״י כג: עי׳ זח״א עא. קצה. זח״ב נה. זח״ג קכג:
6. בב״ק ב: אדם יש לו מזל. ברש״י ב׳ פירושים א) שיש לו דעת לשמור. ב) אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו, וכ׳ בגהש״ס עפ״ד רש״י שבת נג: מזליה, מלאך שלו ומליץ עליו, ומדברי הפס״ז מבואר פי׳ חדש דאית לי׳ מזלא היינו אותה הברכה שברך ה׳ לנח ומוראכם וחתכם. - ובנמוקי יוסף ב״ק פ״ד לז. בהדין דנגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל, מביא בשם הרמ״ה דה״מ לכל מיני בהמות וחיות אבל לאדם דאית ליה מזלא ועוד דכתיב ביה קרא ומוראכם וחתכם יהיה לא הוי מועד, ונראה דס״ל דשני דברים הם ומה דאמר מזלא, אין הכוונה לזה. ונ״מ בין טעמים אלו לפירש״י דמזלא היינו דעת לשמור א״כ בקטן ואדם חלש לא שייך זה, משא״כ מצד ומוראכם כלעיל מאמר ו. דזה הוי אף בקטן וחלש, [ועי׳ מענין זה ברמב״ם פ״י מהל׳ נזקי ממון ה״ג ובנו״כ, ובגמ׳ ב״ק לז מא. ובתוס׳ ב״ק ב: ד״ה ומלתא ואכמ״ל] וכעי״ז הביא הרא״ש ב״מ לו: לענין רועה שהניח עדרו ובא ארי וטרף דאומדין אותו אי הוה יכול להציל וכו׳ וקאמר התם דוה מקרי בא האונס מחמת הפשיעה ולא הוי אונס, דדלמא אי הוי התם הוי מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב, וכו׳ ואפשר דאף מפני אדם חלוש בורחין כדכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. [ומ״ש בפס״ז חית השדה בקרא איתא חית הארץ. ואולי היה לפניו גירסת הש״ס כת״י מינכען בגמ׳ בשבת קנא: (ע׳ לעיל מאמר ו.) לפנינו מובא הפ׳ ומוראכם וחתכם, ושם בכת״י מובא בד״ס מסיים וחתכם יהיה על כל חית ״השדה״ ועל כל עוף השמים. ובהגהות לא העיר ע״ז כי בטעות נכתב ״השדה״ ע״פ אשיגרת דלישנא דקרא בראשית ב. יט. כ. ובמקור הברייתא בתוספתא איתא חית הארץ. ומענין הדבר כי הר״ן על הרי״ף. בשבת שם מעתיק לשון רש״י על כל חית ״השדה״ אפי׳ ארי, וברש״י ורי״ף איתא חית הארץ, ומזה ג״כ ראיה למ״ש במק״א באריכות להוכיח מכ״מ דהראשונים לא הי׳ נזהרים להביא בדיוק נוסח לשון הפסוקים בתנ״ך ולרוב כתבו הדברים מזכרונם וזה הוא התשובה האמיתית להרבה השינוים אשר אנו מוצאים בדבריהם, מהמסורה שלנו. והעיקר כהמסורה המקובלת.
7. עי׳ לעיל מאמר ח. י.
וְדַחְלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חַיַּת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דְּתַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיַדְכוֹן מְסִירִין.
Your fear and terror will be upon every wild beast of the earth, and upon every bird in the heavens. All that creeps on the ground, and all the fish of the sea, are given into your hands.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ
וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חַיַּת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דְּתַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיַדְכוֹן מְסִירִין
מוֹרָא וחֲתַת
א. אונקלוס מפרש חִתְּכֶם כמו חֲתַתְּכֶם (פחדכם).⁠1 ואם כן מדוע תרגם ״וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם״ – ״וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן״ ולא כתרגומו להלן ״חִתַּת אלהים״ (בראשית לה ה) ״דַּחְלָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״? כי שמות במשמע פחד מתורגמים בדרך כלל בפועל ״דחל״. אבל כאן הצטרפו שני שמות נרדפים: מוֹרָא וחֲתַת ובכגון זה אין הוא מקפיד שמלה עברית מסוימת תתורגם תמיד על ידי אותה מלה ארמית. וכעין זה ״אֵימָתָה וָפַחַד״ (שמות טו טז) ״אֵימְתָא וְדַחְלְתָא״, אבל ״פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ״ (דברים ב כה) ״זֵיעֲתָךְ וְדַחְלְתָךְ״.
״נתן ביד״ – מסר
ב. בצירוף ״נתן ביד״ אונקלוס מבחין בין מליצות לדברים כפשוטם: במשמעו הראשוני, הנחת דבר בכפו של הזולת, מתורגם נת״ן כגון: ״וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ״ (בראשית מ יג) ״וְתִתֵּין כָּסָא דְּפַרְעֹה בִּידֵיהּ״. אבל צירופי ״נתן ביד״ במשמעות העברה לתחום שלטונו של הזולת כנתינה ״ביד״ אויב או נתינת כל הרכוש ״בידי״ הזולת, שבהן אין אפשרות טכנית להניח ציבור או אפילו רכוש רב בתוך כף יד, מתורגמים באמצעות מס״ר, כגון: ״אם נָתֹן תִּתֵּן את העם הזה בידי״ (במדבר כא ב) ״אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָּא הָדֵין בִּידִי״, וכן כאן: ״וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ״ – ״בְּיַדְכוֹן מְסִירִין״.⁠2
1. כראב״ע: ״וחתכם מפעלי הכפל מגזרת תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו כא) כמו חתתכם״.
2. אבל בלשון חז״ל ״מסר״ בא בשתי הוראות: [א] העברה לשליטת הזולת, דוגמת ״מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה״ (משנה יומא א ה); [ב] במשמע המקורי של הציור המטפורי, הנחה בתוך כפו של אחר, כגון: ״מאי לשון מוסרה? כאדם המוסר דבר לחבירו״ (בבא מציעא ח ע״א).
ודחלתכון ואימתכון תהוואא על כל חייתא דארעא ועל כל עופא דשמיא בכל מה די תרחשב על ארעא ובכל נונוי דימא רבה בידכון מסרת.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודחלתכון ואימתכון תהווא״) גם נוסח חילופי: ״ואמתכון ודחלתכון יהווא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרחש״) גם נוסח חילופי: ״תרמוס״.
ודחלתכון ואימתכון יהי על כל חיית ארעא ועל כל עופא דשמייא בכל דתרחיש ארעא ובכל נוני ימא בידכם יתמסרון.
And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth, and on every fowl of the heavens; of all that the earth swarmeth forth, and all the fishes of the sea, into your hand are they delivered.
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה – מוֹרָא וְחִתִּית חָזְרוּ וּרְדִיָּה לֹא חָזְרָה, אֵימָתַי חָזְרָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה (מלכים א ה׳:ד׳), תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת, אֲבָל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אֲבָל אִם מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, וְכֵן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֻלְדָּה מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ שֶׁלֹא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, אֲרִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, נָחָשׁ רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, אֲבָל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת, מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים שֶׁלֹא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי מוֹרָאוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מֵת, נִטַּל מוֹרָאוֹ מִן הַבְּרִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה.
(ג-ד)
[יג] כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ – רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹא הֻתַּר לִבְשַׂר תַּאֲוָה לֹא הֻזְהַר עַל אֵבָר מִן הֶחָי, אֲבָל בְּנֵי נֹחַ שֶׁהֻתְּרוּ לִבְשַׂר תַּאֲוָה הֻזְהֲרוּ עַל אֵבָר מִן הֶחָי.
ומוראכם – לפי שחטאו דור המבול, השליט עליהם את החיות, ולא שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות, 1וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שידמה בעיניה כבהמה. 2ועל ז׳ מצות נצטווה נח ובניו ותולדותיו, על הדינים, ועל קללת השם, ועל ע״ז, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל אבר מן החי, שנאמר ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב׳:ט״ז), ויצו אלו הדינים, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט), ה׳ היא ברכת השם, שנאמר ונוקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כ״ד:ט״ז), אלהים זה ע״ז, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳), האדם זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט׳:ו׳), לאמר זה גילוי עריות, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיהו ג׳:א׳), מכל עץ הגן זה גזל, שנאמר מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה׳:כ״ד), אכל תאכל זה אבר מן החי, וכן הוא אומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט׳:ד׳).
1. וכן אמרו שבת קנ״א ע״ב ושם איתא אין חיה שולטת באדם.
2. ועל ז׳ מצות סנהדר׳ נ״ו ע״א, ועי׳ פסיקתא דר״כ פסקא בחדש השלישי, ומה שהעירותי שם הערה ג׳.
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם – תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵין צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, כָּל שֶׁאָדָם חַי אֵימָתוֹ מוּטֶלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נִטְּלָה אֵימָתוֹ.
מוֹרָא וְחִתּוּת חָזְרוּ וּרְדִיָּיה לֹא חָזְרָה וְאֵימָתַי חָזְרָה, בִּימֵי שְׁלֹמֹה, ״כִּי הוּא רוֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר״ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, אֲפִילוּ כְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּת אֵין מְחַלְלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵינוֹ צָרִיךְ שִׁמוּר מִן הַנְּחָשִׁים וּמִן הַחֻלְדָּה שֶׁלֹּא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, אֲרִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, אֲבָל כְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שֶׁמֵּת מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו.
וכ׳ופכם וד׳ערכם יכונאן עלי ג׳מיע וחש אלארץ׳ וג׳מיע טאיר אלסמא וכל מא ידב עלי אלארץ׳ וסמך אלבחר פי אידיכם מסלמון.
ומוראכם ופחדכם יהיו על כל חיות הארץ וכל עוף השמים וכל אשר רומש על האדמה ודגי הים, לידיכם נמסרים.
ומוראכםא וחתכםבכמו: תראו חתת (איוב ו׳:כ״א).
ומדרש אגדה: לשון חיות, שכל זמן שתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים,⁠ג שנאמר: ומוראכם וחתכם – אימתי מוראכם על החיות, כל זמן שאתם חיים.
א. מילה זו חסרה בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155, ס״פ 118, אך מופיעה בכ״י פירנצה III.3, פרקנפורט 152, ודפוס רומא. ועיין בהערה הבאה.
ב. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155, ס״פ 118, נוספה כאן מלת: ״ואימתכם״. המלה חסרה בכ״י פירנצה III.3, פרקנפורט 152, ודפוס רומא. ועיין בהערה האחרונה. כתבי היד נחלקו באם רש״י מבאר את המלה ״וחתכם״, או מביא הקבלה לצירוף של ״ומוראכם וחתכם״.
ג. המלים ״עוג... העכברים״ חסרות בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1, וכן בדפוס רומא, ואולי הושמטו ע״י הדומות. המלים מופיעות בכ״י פירנצה III.3, פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, כ״י פריס 156 (רובן) ופריס 157.
וחתכם – means AND THE DREAD OF YOU, similar to "you see a terror (חתת)" (Iyyov 6:21).
The Aggadah takes the word as signifying "life", "vitality" (חיות): So long as a baby, even one day old, has life you do not have to guard it against the attacks of mice, while Og, king of Bashan, when dead needs to be guarded against the attacks of mice, as it is said, "And the fear of you and the terror of you shall be [upon the beasts of the field etc.].⁠" When will the fear of you be upon the beasts? So long as you are alive (חתכם) (Shabbat 151b).
ומוראכם וחתכם1מורא וחתית חזרו. אבל רדייה לא חזרה. 2תינוק בן יומו חי אין משמרין אותו מן העכברים שלא ינקרו את עיניו. עוג מלך הבשן מת. משמרין אותו מן העכברים. לכך נא׳ ומוראכם וחתכם יהיה.
1. מורא וחתית. המלות מורא וחתית הוספתי כמו שהוא לנכון בב״ר פל״ד ובילקוט רמז ס״א וחסריס גם בכ״י פלארענץ.
2. תינוק בן יומו. שבת קנ״א ע״ב. וב״ר פל״ד. וילקוט רמז ס״א. ומובא ברש״י עה״ת.
וחתכם – פעלי הכפל, מגזרת: תראו חתת (איוב ו׳:כ״א), כמו: פתכם.⁠א
בכל אשר תרמש האדמה – הטעם: על האדמה.
או: תהיה האדמה פועלת.
בידכם נתנו – כי בידכם.
ויש אומרים: כי בי״ת בכל, ובכל – מקום ווי״ן.
והקרוב: שהוא דבק עם: ומוראכם.
א. כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: פחדכם.
AND THE DREAD OF YOU. The root of ve-chittechem (and the dread of you) is chet, tav, tav. It comes from the same root as chatat (terror) in Ye, see a terror (chatat) (Job 6:21). Chittechem is synonymous with chatattekhem.⁠1
AND UPON ALL WHEREWITH THE GROUND TEEMETH. It means everything which creeps upon the ground.⁠2 Or, ha'adamah (the ground) is the subject.⁠3
INTO YOUR HAND ARE THEY DELIVERED. This is to be read as if written, "because" into your hand are they delivered.
[AND UPON ALL.] Some say that the bet of be-khol (and upon all) and of u-ve-khol (and upon all) are in place of a vav.⁠4 However, it is more likely that this clause is connected to And the fear of you.⁠5
1. Chatat (terror or dread) with the pronominal suffix would read chatattekhem (your dread). In chittekhem a tav is missing; in chatattechem the whole root is present.
2. Interpreting tirmos ha'adamah as tirmos al ha'adamah.
3. According to this interpretation be-khol asher tirmos ha'adamah means, upon all creeping things which the ground will bring forth (Weiser). In the former, ground (adamah) is the object, in the latter the subject. According to the second interpretation, tirmos means will give birth to creeping things.
4. That is, be-khol, and u-ve-khol should be read as if written ve-khol (and all). According to this interpretation the second half of our verse is an independent clause stating: and all wherewith the ground teemeth and all the fish of the sea; into your hand are delivered. According to this interpretation we do not have to add the word "because" before into your hand are they delivered. However, it should be noted that this comment is difficult. U-ve-khol has a vav. Weiser suggests interpreting Ibn Ezra: and the bet of u-ve-khol is superfluous. Cf. Weiser and Cherez.
5. According to this interpretation the bet has the meaning of on; be-khol thus means upon all rather than and all as in the former interpretation. The same is true for u-ve-khol (Weiser). According to this explanation the second half of the verse is a continuation of the first half. The entire verse should be read as follows: And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth… and upon all (be-khol) wherewith the ground teemeth, and upon all (u-ve-khol) the fish of the sea; because into your hand are they delivered. According to this interpretation "because" has to be added to the text (Cherez).
ומוראכם – כמו שאמר בברכה ראשונה: וכבשה ורדו.
וחתכם – שרשו חתת, והאחד ממנו, העשוי לבלי חת (איוב מ״א:כ״ה) כמו מן פת – פתים, פתכם.
בכל אשר תרמש האדמה – קשר תחלה ומוראכם עם מלת על ואחר כן עם בי״ת השמוש, ושני הקשרים נכונים בלשון, אמר בכל חיה שתרמוש על האדמה.
וכן בכל דגי הים – שאינם רומשים על האדמה ואינם עמכם ביבשה, ואף על פי כן בהם יהיה מוראכם כי בידכם נתנו.
ואף על פי שזכר כל חית הארץ ובהמה וחיה בכלל הוסיף עוד: בכל אשר תרמש – לרבות השרצים והנחשים והעקרבים, כי כלם רומשים על האדמה וכללם בלשון נקבה.
ואמר תרמש – כי לכלם יש נפש חיה אפילו לקטני קטנים כי כלם מתנועעים ואין תנועה בלא נפש.
ומוראכם, this formulation is parallel to the words וכבשוה, which also referred to dominance over other creatures on earth (Genesis 1,28).
וחתכם, the root of this word is חתת, and it appears in this sense in Job 6,21 or 41,25. The grammatical construction is similar to פת-פתים-פתכם.
בכל אשר תרמוש האדמה, in the first half of the verse the Torah employed the preposition על, i.e. על כל חית הארץ, whereas now it uses the prefix ב as preposition. Both prepositions are perfectly normal in classical Hebrew. It is as if the Torah had written בכל חיה שתרמוש על האדמה.
ובכל דגי הים, even though the fish do not share the same habitat as you, and are therefore presumed to have nothing to fear from you, God puts the fear of man in them also, regardless of their relative immunity from man. בידכם נתנו, the Torah adds these words to include reptiles, etc., be they large of small, whose movement on earth is very slow, seeing that they too move on the face of the globe. The reason why the Torah describes their movements as תרמוש in the feminine mode, is to remind us that each of these creatures possesses a נפש, a non-tangible life force, and this life-force called נפש is a feminine noun. The basic definition of “life” is the ability to move from one place to another.
ומוראכם וחתכם – וא״ת אם כן איך אוכלי׳ חיות רעות בני אדם. וי״ל שהק׳ מראה אותה הבהמהא לחייה1 (שבת קנא:, סנהדרין לח:). כך משנה מלאך המות דמותו של אדם שנ׳ נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט:יג). ה״ר שלמה הבבלי.
ד״א ומוראכם וחתכם – הוצרך לומ׳ שעד עתה היה לכם גם עמהם בתיבה לפי שהיו יחד.
1. לשון הקיצור פע״ר: ״וקשה א״כ אין טורפין ודורסין לבני אדם. וי״ל שכשחוטאין מראה הקב״ה את דמותם לעיני החיות כדמות בהמה שנאמר נמשל כבהמות וגו׳ (תהלים מט:יג) וסר צילם מעליהם. הר״ר שלמה הבבלי.⁠״
א. ס״א: מראה אותו כבהמה
ומוראכם וחתכם וגו׳ – וקשה א״כ אין טורפין ודורסין לב״א וי״ל שכשחוטא מראה הקב״ה את דמותם לעיני החיות בדמות בהמה שנאמר נמשל כבהמות וגו׳ וסר צלם מעליהם, הר״ר שלמה הבבלי.
ומוראכם וחתכם וגו׳ – הוצרך לזה עתה מכיון שעד עתה הי׳ לבם גס בהם בתיבה ויקל בעיניהם לטרפם.
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ – לפי שכבר הורגלו החיות עמהם בתיבה ולא היה להם מורא מבני האדם הוצרכו לזה ומוראכם וחתכם:
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, "and the fear and dread of you will be upon all the animals of the earth.⁠" This was not natural, as the animals for the year they had been provided for by Noach and his family had already gotten used to man as their provider. They had become so familiar with man that to be in awe of him would be a new experience for them.
ומוראכם וחתכם – וקשה והרי עתה אוכלין חיות רעות את בני אדם, והא כתיב ומוראכם, ופי׳ ה״ר שלמה כשהקב״ה רוצה למסור את בני האדם ביד חיה בא המלאך ומשנה אותו בדמות חיה ובהמה, אז בא החיה וטורפתו, והיינו דכתיב (תהלים מ״ט) נמשל כבהמות (נדמה) [נדמו].
בידכם נתנו – אין ספק שזאת הגזירה נפרדת בעצמה.⁠1 ואמנם אין קושיא ממה שנראה כמה פעמים שקצת בעלי חיים יגברו על בני אדם מעטים ורבים כמו שיאמר עוד ״ואך את דמכם״ (ה), כי זה מובן לבעלי העברי וההיגיון.⁠2
1. יש לציין כי ריא״כ חורג כאן משיטתו בכך שהוא מפרש פסוק זה בניגוד לטעמי המקרא. על פי טעמי המקרא ״על כל חית הארץ״ ו״ועל כל עוף השמים״ בלבד הם מושאים עקיפים ל״ומוראכם וחתכם יהיה״, ואילו ״בכל אשר תרמש האדמה״ ו״ובכל דגי הים״ מצורפים ל״בידכם נתנו״. הקושי בחלוקה זו של הפסוק הוא, שלאור הנשוא ״נִתָנוּ״, המושאים ״בכל אשר תרמש האדמה ו״ובכל דגי הים״ היו צריכים להיות נושאים ולא מושאים. משום כך מפרש ריא״כ כראב״ע, שאלו הם מושאים עקיפים נוספים ל״ומוראכם וחתכם״. ההבדל בין פירוש ראב״ע לבין פירוש ריא״כ הוא, שלראב״ע ״בידכם ניתנו״ הוא משפט טפל, המנמק את החלק הראשון של הפסוק, כלומר, ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל…״ כי ״בידכם נתנו״. לריא״כ יש כאן משפט עצמאי, המקביל במשמעותו לחלק הראשון של הפסוק.
2. אין סתירה בין העובדה שבני נח נתברכו בשליטה על עולם החי, לבין מצבים בהם בעלי החיים מתגברים על אדם יחיד או על בני אדם רבים, כגון המצב העולה מפסוק ה, בו דמי האדם נדרשים מיד החיה, משום שברור הן מצד כללי הדקדוק האוניברסליים והן מצד ייחודיות הלשון העברית, שלא מדובר כאן בכלל גורף מדוייק, אלא בברכה המתקיימת על הרוב.
וחתכם – הוא מעניין ׳חֲתַת׳ (איוב ו, כא).
וברכם ה׳ יתעלה גם כן שיהיה מוראם על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ובכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים, כי בידם ניתנו לעשות מהם כרצונם. ואולי הצטרכו לזאת הברכה לפי שהדורות הקודמים, לרוע מנהגם, היה מסתיר ה׳ פניו מהם, והיה אפשר שהיו החיות אוכלות בהם, להיותם מטרה לחִצֵּי המקרים הרעים, ולזה ברכם ה׳ יתעלה הברכה הזאת.
ואגדה לשון חיות בשבת פרק כלל גדול ובב״ר דאל״כ במוראכם סגי:
וכנגד המחשבה הב׳ מפחדם מהחיות הטורפות אמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים כי הצורה האנושית יש לה בטבע ממשלה ושולטנות על כל מיני החיים וכמאמרם ז״ל (בבלי שבת קנ״א:) תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה כי מעלת הצורה האנושית נכרת בטבע לכל ואמר בידכם נתנו להגיד שכבר קנו מן התיבה קנין ההכנעה והכבוש לפניהם ויתמידו תמיד עליה.
(ב-ז) ומוראכם וגו׳, כל רמש וגו׳, אך בשר בנפשו דמו. ר״ל ש׳דמו׳ הוא מצד ׳נפשו׳1, לא תאכלו, ואמר הגאון, לאפוקי מהלכי שתיים2. וכאן הואיל והתיר להם הבשר, אסר להם אבר מן החי3:
ואך את דמכם בעבור נפשותיכם – מצד הנפש השכלית, ולא מצד הדם4, אדרוש – ר״ל, תהיה השגחתי עליו, זהו דרך כלל.
ואחר כך פרט ואמר, יהיו אנשים שאשגיח עליהם שלא יוכלו להתקומם לנגדם לא חיות רעות ולא אנשים אחרים מצד צדקתם, וכן אמר מיד כל חיה אדרשנו, כדניאל בגוב אריות.
ומיד האדם – ויהיו מהם אנשים שהשגחתי עליהם בזה האופן, שאם יקום איש אחר עליו ויהרגם – לא אעזבנו בידו.
ואם יתחייב ליהרג, אפילו הכי אדרוש דמו מיד הורגו, וכן אמר מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. מצד השכל שבו אדרוש דמו.
ואתם פרו ורבו וגו׳:
1. כמו שיבואר (פסוק ה).
2. שמי שדרישת דמו הוא בגלל חשיבות נפשו, היינו האדם, לא תאכלו את בשרו, ולפי זה הכוונה לאפוקי בשר אדם, שלא הותר כבשר בעלי חיים. אך בתו״כ (שמיני ב) מבואר שלא נאסר בשר אדם, והרמב״ם (מאכ״א פ״ב ה״ג) כתב שיש בו איסור עשה, וראה השגת הראב״ד ומ״מ שם, ורמב״ן (ויקרא יא ג).
3. בסנהדרין (נז.): ׳אבר מן החי – דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו׳. ואם הכוונה לאבר מן החי בבשר אדם, הוא כשיטת הריטב״א בכתובות (ס.), וראה שו״ת הרשב״א (שס״ד) ורמב״ן (ויקרא יא ג) שאין איסור אבר מן החי נוהג באדם.
4. ראה מש״כ בשיעורים לויקרא (יז י-יב).
[א] ומוראכם וחיתכם יהיה
[1] שבת פרק עשרים ושלושה דף קנא ע״ב (שבת קנא:)
ואגדה לשון חיות. ואף על גב דאין תיבת ״וחתכם״ דומה לחיות, שאין חיות בלא יו״ד, אפילו הכי לשון נופל על לשון הוי, מפני שהיראה הוא בשביל החיות כתב לשון ״וחתכם״, לשון נופל על לשון, אף על גב שאינו לשון אחד לגמרי:
ומוראכם וחתכם וגו׳ – אע״פ שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו׳ מ״מ הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים סד״א שגם הריגת אדם הותרה ת״ל ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז׳:ט״ז) ואכלת את כל העמים וכתיב (במדבר י״ד:ט׳) כי לחמנו הם כי אתם קרוין אדם ולא האומות.
כל חַיַּת: היו״ד דגושה. [חַיַּת].
וּֽבְכָל⁠־: הוי״ו במאריך לב״א1, וכן הוא בספרי׳ מדוייקי׳. [וּֽבְכָל⁠־].
דְגֵי הַיָּם: היו״ד דגושה. [הַיָּם].
1. לב״א: חילופים-ד.
ומוראכם וחתכם יהיה וגו׳ – לא היה צריך לומר ״ורדו בחית הארץ ובעוף השמים״ כמו שאמר לאדם. שאם התיר לבני נח לשפוך דמם, כל שכן שיוכלו לרדות בהם. אבל זה ענין אחר, כי קודם החטא היו החיות והבהמות כלם לתשמישי האדם, לא יָרֵעוּ ולא ישחיתו, ויתכן לומר שירדה בכלם. אבל בימי נח כבר נשתנה העולם ונעשו מקצתן רעות וטורפות, ולא יִרְדֶה האדם באריות ונמרים וכיוצא, הוצרך לומר ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים״. וזוהי הבטחה לאדם שלא יפחד מחית השדה. וענין ה״מורא״ לדעתי איננו כמו ״וחתכם״. כי ה״מחתה״ תבוא מפחד החזק ממנו שיחבלהו, כמו ״אל תֵּחָת מפניהם פן אחתך לפניהם״.⁠1 אבל ״מורא״ יונח גם על הכבוד מפני הגדול ממנו, כמו ״איש אמו ואביו תיראו״.⁠2 ושתיהן הטיל השם על החיות, שהם מתרחקים מיישוב האדם, ומורא צלם האדם נטוע בנפשותיהן, אעפ״י שרבים חזקים ממנו. גם חתת האדם נטוע בהם ומפחדות ממנו.
אך באמת אנו רואים שחיה רעה מושלת באדם, ואחשוב שהוא על דרך העונש כמו ״והשלחתי בכם את חית השדה״,⁠3 שהוא בידי שמים אם השחית צלמו ואין עוד מוראו על החיה. אז גם לא תֵּחָת ממנו כי היא בעלת הכח יותר ממנו. ועל כן ״ומוראכם וחתכם״ שהמחתה בעבור המורא והכבוד. על זה אמרו רז״ל4 ״אין חיה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כחיה״. כי היא יְרֵאָה מצלם האדם וכמו שאמרנו.
על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים – זכר לבד הדורסים והטורפים כמו הארי והדוב וכיוצא מן החיות, והנשר והעורב ודומיהן מן העוף; לא הבהמה והדגה שאין מדרכן לטרוף ולדרוס על הארץ, ועליהן הבטיח שיהיה מוראו וחתתו עליהן.
בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו – אחר שזכר הטורפים והדורסים שתהיה מוראו של אדם עליהן, ויתרחקו ממנו כי אינן בידו של אדם להשתמש בהן כי רעות וקשות, גם מִשְׁכָּנָם בערבה ובמקומות רחוקים מהישוב; חזר ואמר שכל המינים הנמצאים ברומש על היבשה (ורומש כולל הכל בהמה חיה ועוף),⁠5 וכן כל המינים שבדגי הים שאפשר לאדם להשתמש בהן קצתן לאכילה וקצתן לעבודתו וקצתן לתענוגו, כלם בידכם נתנו לעשות בהם כרצונכם. ולפי שהכתוב מדבר [על] שני דברים, הפסיק הטעם תחת מלת ״השמים״. וכן לפי שאין כל המינים ביד האדם לא אמר ״וכל״ או ״כל״ אשר תרמוש, אלא ״בכל״, שענינו הנמצא בין כלם, והפקידם כלם לאדם. אבל ראב״ע ז״ל פירש: ״בידכם ניתנו. כי בידכם ניתנו, ואם כן הוא דבק עם ומוראכם״. ולפרושו למה הפסיק בנגינת טעם? ולמה כפל הכתוב, ובמלת רמש [כבר] כלול הכל? ופירש [ראב״ע] עוד ״כי [אות] בי״ת ׳בכל׳ ׳ובכל׳ במקום ׳מן׳. ואין בפירוש זה נחת.
1. ירמיה א, יז.
3. ויקרא כו, כב.
5. המלים בסוגריים הם של רבינו, והקפנו אותם בסוגריים כדי להקל על הבנת המשפט הארוך.
בכל אשר וגו׳ ובכל דגי הים – הבית״ין האלה לדמיון דבר לדבר – כזה כן זה. וכן בנעורינוא ובזקנינו וגו׳ (שמות י׳:ט׳), כזה כן זה. שאין משפט הלשון לומר הלך בבנו בעבדו, אלא עם בנו עם עבדו.
א. בפסוק: ״בנערינו״.
ומוראכם – לפי שעתה נתחדש בחיות טבע האכזריות והכח לטרוף בני אדם או להטיל בהם ארס או להזיק להם ולהפחידם, לכן הבטיח השם לנח שעוד יהיה האדם שולט ומושל עליהם, ובשכלו ימציא תחבולות להבריחם מעליו ולצוד אותם, עד שיהיה מוראו וחתתו עליהם:
בכל אשר וכו׳ ובכל דגי הים – אינו מוסב אל ומוראכם וחתכם, אלא הם ב׳ מאמרים ולכן בא האתנח ביניהם, וענין השני בי״תין הבאים זה אחר זה הוא כמו מדבר עד דבר, וכן בגר ובאזרח הארץ (שמות י״ב י״ט), ענינו מגר עד אזרח הארץ, וכן בבשר ובלחם (ויקרא ח׳ ל״ב), כמו מבשר עד לחם, וכן כאן אמר תחלה שיהיה מוראם על חית הארץ ועל עוף השמים, ולא הזכיר דגים שלא יפול בהם לשון מורא וחתת, ואח״כ אמר מכל אשר תרמוש האדמה עד כל דגי הים בידכם נתנו, כי אף הדגים בידי אדם ונאחזים במצודתם:
תרמש האדמה – כמו על האדמה:
ומוראכם וחתכם – חתת גדול יותר ממורא כי הוא לשון בעיתת פתאום ונופל לשון חתת כשהסכנה קרובה, אבל מורא הוא לשון דאגה כשהסכנה רחוקה, ולכן שעור הכתוב כן הוא מוראכם יהיה על כל עוף השמים, וחתכם יהיה על כל חית הארץ והזכיר הכתוב תחלה חית הארץ והוא פירוש על חתכם המאוחר ולא הזכיר תחלה עוף השמים כדי לפרש ומוראכם, כי כן משפט הלשון להחל במה שהשלים, כמו לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש הקדים מאור בעבור שהשלים בלילה, וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו, וכן ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן, (יואל ג׳) דם בארץ אש ותמרות עשן בשמים וכמ״ש הראב״ע שם, ומצאנו הרבה יוצאים מכלל זה כמו אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושבי׳ וגו׳, הנה החל לספר דברי הראשון שפתח בו, וכן חרב לה׳ מלאה דם הודשנה מחלב מדם כרים ועתודים, וכולם נכוחים בחכמת המליצה (רוו״ה).
בכל אשר וגו׳ ובכל דגי – יש מפרשים ביתי״ן אלו כמו על וחוזר על תחלת המקרא, וטעמו ומוראכם יהיה וגו׳ על כל אשר תרמוש ועל כל דגי, וחסר מלת כי, והראוי כי בידכם נתנו, אמנם האתנח שבמלת השמים ימאן בזה, ויש מפרשים ביתי״ן אלו כמו ווי״ן כאילו כתיב וכל אשר וכל דגי, וכל זה דחוק, והרש״ד אמר כי ביתי״ן אלו פירושם מדבר עד דבר, ולכל הפירושים מאמר זה נראה כמיותר, כיון שביאר אח״ז, כי כל בע״ח יהיה לאדם לאכלה למה הקדים אליו מאמר זה, לכן נ״ל שילמדנו המקרא ענין גדול, והוא, למה זה הושלט האדם להשחית שאר ב״ח לאכול אותם, דבהשקפה ראשונה האדם יותר גרוע מכל שאר בע״ח, כי יצירתו היא מטפה סרוחה, ואין כן הצמחים המתהוים מגרגרי זרע שאינם מסריחים, גם זרע הבהמה אין בו סרחון כ״כ כבאדם, וכן במות האדם צריך להקבר בארץ לפי שנבלתו מעלה צחנה והבאש ואם יוטל ע״פ השדה יפסיד האויר ואין כן האילן כשיבש והבע״ח כשימותו שאינם מעלים כ״כ ריח רע, ולכן נבלתם מוטל על פני האדמה, וכן בתולדה וגידול האדם פחות יותר מן הבע״ח, כי בע״ח כשנולדים נגמר צביונם, ומה שיהיו בבואם בשנים הם מיד בצאתם לאויר העולם כאמור שור או כשב או עז כי יולד, והאדם בהבראו במה הוא נחשב, אין בו גם מנהג אנושי אבל צריך שתגדלהו מיניקתו על חיקה, ושאר מנהגי התינוקות המאוסים, גם צואת האדם יותר נבזה ונמאסה, יותר מסרחת, ומעלת צחנה הרבה יותר מגלגלי בהמה, הנה מבחינה זו למה זה הושלט הפחות על המעולה ממנו, על מה נתנה הממשלה לאדם להשחית שאר בע״ח הלא עינינו רואות שהם מעולים בבחינת גשמיותם על האדם, דבר זה בא הכתוב ללמדנו שאין הדבר כן באמת, ואין הפחות בולע ומשחית את המעולה ממנו, ונהפוך הוא, יש יתרון מעלה לבע״ח אם יאכלנו האדם, וזה, רואים אנו בעינינו שרצונו ית׳ היה בתחלת הבריאה כי ההעדר וההפסד שבכל הנבראים הוא יהיה יתרונו, הלא תראה כי הד׳ יסודות פושטות צורתן העצמית ולובשות צורת הדומם, הדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח, ובהפסד הצומח בהיותו נאכל מבע״ח הוא פושט צורתו הצומחת ונתהוה לחלק מן החי, ובהפסד החי כאשר נאכל מן האדם הוא פושט צורתו ולובש צורת הדם והבשר שבאדם ובאדם לובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם להוליד ונעשה אדם, הנה תראה כי תכלית כל הברואים איננה להיותם עומדים בענינם שהיה בו בעת מציאותם, אבל תמיד יתבטל ממציאותו הפחות במדרגה ויתעלה אל מדרגה יותר עליונה וחשובה ממה שהיה במציאותו הקדום, הצומח יפסד להיות מזון אל החי הנעלה ממנו במדרגת הבריאה, החי בהפסדו יתעלה להיות חלק באדם שהוא מבחר הבריאה (עמ״ש בראשית א׳ ל״א והנה טוב מאד), לכן כשהצומח נפסד להיותו מזון אל החי, הוא גמרו והשלמתו של הצומח, כי נגמר ונשלם בו המכוון עליו בבריאה, שבטרם האכלו ועודנו בצורת צומח הוא חסר שלמותו וכן כשהחי נפסד להיות מזון לאדם, הוא גמרו והשלמתו של החי שהגיע אל המכוון אליו בבריאה להחיות את מבחר הבריאה ולהתעלות ממדרגה שפלה שבו אל מדרגה יותר עליונה בבריאה, אמנם אימתי ישיג הנאכל שלמות יותר נכבד ממה שהיה בו מקודם, זה אינו רק כשנאכל מאדם, שהוא מצד נפשו מבחר הבריאה, כי תעשנו להיות מוכן ומוכשר לשרת בקדש, אמנם לאנשים המשתקעים במאכל ומשתה וכל עסקיהם הזוללות והסביאה והם בוזי תורה ועבודה, לכמו פחותים כאלה האכילה כליון והשחתה לנאכל, כי לא תשיג התכלית המכוון עליו בבריאה שבהפסדו יתעלה למדרגה יותר עליונה, ואנשים כאלה אם תואר וצורת אדם עליהם הם בהמה המה להם נמשל כבהמות נדמה, והחי הנאכל מהם איננו משתנה בהם מגריעותא למשובח כ״א לגרוע ממנו, כי מעלת האדם וחשיבותו מכל הברואים אינם רק מצד נשמתו ההולכת בצדק ובכשרון מעשים להתהלך לפני השם בחקיו ובתורותיו, ואלה האנשים המשליכים מעלת נפשם מנגד והולכים בשרירות לבבם הרע ומתענגים רק בתענוגות גופם, הוא בעצמו יותר גרוע מן הבהמה, כי החי הולך אל המות וחיי אנשים כאלה אינו חיים רק מיתתם, ונפשם בקרבם ימיתו בעודם חיים וזבחיהם זבחי מתים, הנה החי הנאכל מכמו אלה נשתנה מגוף שהיה בו מקודם, והולך אל גוף אחר היותר גרוע ממנו בבריאה, ועל אלה אמר הנביא (ישעיהו כ״ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ועל פחותים כאלה אמרו (פסחים מ״ט) כל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף, כי כל שאין לו חלק בתורה ומבלה זמנו רק בחיי הבל ללכת אחרי שרירות לבבו ואינו חי חיי הנפש רק חיי הגוף גם גופו למטה ממדרגת החי, ואכילתו אותו היא השחתה להנאכל; רק אם הנאכל נעשה חלק באדם שהוא באמת מבחר הבריאה והוא המשמש כל כחותיו הגשמיות אל התכלית האמתי המיועד לאדם, להשגת השם ית׳ כפי יכולת האדם לדעת אותו, וכל תנועותיו והנחותיו ודיבוריו אינם רק למען השיג תכלית זה הנכבד, הנה אכילת זה האדם איננה להבריא את גופו מצד עצמותו כ״א למען תמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לשמש בם אל קניית החכמה האמיתית וקניית מעלת המדות להגיע בהן אל המכוון באדם עפ״י התורה והמצוה, באדם מעלה כזה יתבטל הנאכל ממציאותו פחות המדרגה, ויתעלה להחיות איברים ולהכשירם להיות מוכנים וראוים לדברים ממעולי המדרגה, ואין לך עלוי יותר גדול לבעל חי הפחות להיותו משמש לאדם מבחר הבריאה, המשתלם להתקדש בכל אבריו לעבוד אותו ית׳, והחי הנאכל יתעצם בהם ומתעלה עמהם, ותחול הקדושה גם עליו, ועל כיוצא בזה אמרו (פ״ק דתענית) לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש (ע״ש ברש״א ח״א) כי המתאכל בתוך המעיים המשתמש לאברים המתטהרים והמתקדשים מתקדש עמהם, כי באמצעות המוכן יוכשר גם הבלתי מוכן, ומטעם זה אמרו (פסחים ל״ו) כי לא תוכל שאתו אין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו אליהם, כי אם אין המאכל נאכל מצד ערבותו אל חמר הגוף רק לתכלית היותו משמש להבריא את הגוף להיותו מוכשר לעבודת השם ית׳, המאכל עצמו נתרומם ונתנשא ממדרגתו הפחותה למדרגה רמה ונשאה, ודומה למאכל משרתי ה׳ הנקרא בשם תרומה, לשון רוממות והתנשאות - ועל כוונה זו סובב והולך מאמר מקרא שלפנינו, כי מלת כל הוא נרדף עם מלת שלם, שלם ענינו גמר הדבר בשלמותו, כן מלת כל ענינו כלו של דבר (גאנץ) שמתאחדים בו כל הנצרך אליו ואין חסר בו עוד להשלימו, ואין הבדל בין אמרו ותשלם כל המלאכה (מ א ז׳) לבין ותכל כל העבודה (שמות ל״ט) ובאמרך כלילת יופי (יחזקאל כ״ז) כאמרך שלֵמות יופי (פאָללקאָממען שאֶן) וכן כל המצוה אשר תשמרון לעשות (עקב ח׳) שטעמו המצוה כלה בשלמותה שלא יחסר שום חלק פרטי השייך למצוה זו (דאס געבאט אים גאנצען, דיינע פאֶלליגע פפליכט, פפליכט אין איהרע פאָללקאָממענהייט) וכן את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב) טעמו היראה ושמירת המצות הם שלמות האדם (דיא פאללקאֶממענהייט דעס מענשען) כי רק באלו נקרא האדם שלם ובלעדם הוא חסר שלמותו, וכן כי היא היתה אם כל חי (בראשית ג׳) דתרגומו אימא דכל בני אנשא, הונח על האדם תאר כל חי, כי הוא המעולה בשלמות על שאר בע״ח (דער פאללקאָממענסטע דער לעבענדען) כי כל בע״ח הם חסרי השלמות נגד האדם, ומזה ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, הכל הבל, הכל כלומר השלמות, וטעמו אם השלמות הוא הבל בעיני אדם, שאינו חשוב אצלו להשתדל אחר קנין השלמות המיועד למעלת האדם, אז באמת אין יתרון לאדם על הבהמה (ווען דיא פערפאָללקאָממונג פעראייטעלט ווירד), ושפיר אמרו קדמונינו כי הוא ית׳ מתואר בשם כל, כאמרם אם אני כאן הכל כאן, כי כמו שהוא ית׳ מתואר בשם שלום, כאמרם (שבת יו״ד ב׳) שם גופי אקרי שלום שנאמר ויקרא שמו ה׳ שלום, להיותו ית׳ השלם בתכלית השלמות לאין שיעור וערך (ויבוא המקרה במקום תאר להורות שהשלמות מתעצם בו ית׳ בלתי נפרד ממנו, כמו שמתואר המלך המשפט, ולא השופט, כמבואר בעיון תפלה בתפלת ערבית, ככה יתארוהו קדמונינו בשם כל, לשלמותו, ומזה כל פקודי כל ישרתי (תהלים קי״ט) מלת כל הראשון הוא כשמות המקובץ מפרטיו (אללע) ומלת כל השני על השלמות והוא תאר אליו ית׳ (בעפעהלע דעס אללערפאָללקאָממענסטען) וכן ראשית כל בכורי כל, וכל תרומת כל (יחזקאל מ״ד) ועמ״ש בשלח לך ט״ו כ״ב ולא תעשו, וכן מלות בכל במקרא שלפנינו הוראתו שלמות, והבי״ת כמו ויעבד ישראל באשה, שטעמו בעבור אשה, בכל בעבור כל, כלומר בעבור שלמות (דער פערפאָללקאָממונג וועגען) אחרי שאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, בא הכתוב להודיע טעם דבר זה, למה זה יהיו כל בע״ח תחת ממשלת האדם, ע״ז אמר, בעבור וכו׳ נתנו בידכם, כלומר לתכלית זה נתנו תחת ממשלת ידכם, למען שלמות הרמשים אשר תרמוש האדמה ולמען שלמות דגי הים, הם עצמם ישיגו שלמותם תחת ידכם, כי בע״ח אלו בעודם חיים הם חסרי השלמות המיועד להם לפי כוונת הבריאה, לכן נתנו בידכם להשתלם ולהתעלות אל מדריגה יותר נעלה, להחיות את האדם שהוא מבחר הבריאה, לעשותו מוכן ומוכשר לשרת בם בקדש, ובדברינו בביאור מלת כל יאורו לנו דברי חכמי אמת והרבה לדבר בהם הרמב״ן בוה׳ ברך את אברהם בכל.
בכל אשר תרמוש וגו׳ – הנכון כדברי מה״ר שלמה דובנא שענין שני הבי״תין הבאות זו אחר זו כענין מזכר עד נקבה {במדבר ה׳:ג׳} כלומר זה וזה בשוה, וכן בגר ובאזרח הארץ (שמות י״ב:י״ט), וכן למעלה ז׳:כ״א ולמטה ד; אבל והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב) אינו ענין לכאן כי הב״ית נקשרת עם פעל נותר.
אשר תרמש האדמה – היל״ל אשר ירמוש על האדמה, ונתחלפה המליצה כמו {בראשית א׳:כ׳} ישרצו המים שרץ נפש חיה, כי באמת השרץ הוא השורץ, ולא המים, וכן כְאֵלָה נבלת עלה (ישעיהו א׳:ל׳) והעלה הוא הנובל, וכן למטה (י״ט) נפצה כל הארץ.
All the animals that creep, etc. (be-khol asher tirmos…u-ve-khol degei hayam). Dubno correctly explains that two prefixes bet appearing consecutively denote the same thing as the idiom mi-zakhar ad nekevah (lit. “from male to female”), i.e. both one and the other equally. Cf. ba-ger u-ve-ezrah ha-arets (“whether he is a foreigner or a native,” Exod. 12:19); also above, 7:21, and below, v. 10. However, the phrase ve-ha-notar ba-basar u-va-laḥem (“And that which is left over of the meat and of the bread,” Lev. 8:32) is not an example of this usage, because the prefixes bet (“of”) refer back to the word notar, “left over.”
that creep upon the ground (asher tirmos ha-adamah, lit. “with which the ground creeps). The Hebrew would normally have been asher yirmos al ha-adamah, but the expression was reversed; cf. “Let the water swarm with a swarm of living things” (above, 1:20), where the “swarm” is actually swarming, and not the water. So also, ke-elah novelet aleha (lit. “like a terebinth that fades [with] its leaf,” Isa. 1:30), where the [entire] terebinth is said to fade. Another example is found below (v. 19), nafetsah kol ha-arets (lit. “the whole earth scattered”; actually, “[the offspring] scattered throughout the earth”).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומוראכם וחתכם יהיה – שיהיה להם מפניו יראה טבעיית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה׳ שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם. והוסיף עוד כי –
ומוראכם: שיהיו בורחים ויראים לפגוע באדם.
וחתכם: שיהיה לבם נשבר1 בהגיע האדם להם.
בכל אשר תרמש האדמה: קאי על מורא וחתית2, דאי על ״בידכם נתנו״ היה לומר ׳כל אשר תרמוש׳3, אלא קאי על מורא וחתית. ושינה הקב״ה הלשון מבחית הארץ ועוף השמים4, משום דיש נ״מ בין חיה ועוף לרמש5 ודגים בענין מורא האדם, דחיה ועוף מתייראים ובורחים כשרואים אותו מרחוק, משא״כ רמש6 ודגים אין מרגישים בזה עד שיהא האדם פושט ידו לנגוע בהם אז נשמטים ובורחים, משום הכי כתיב ״בכל וגו׳⁠ ⁠⁠״ כשיגע7 בהם.
וסיים הקב״ה מאמר בפני עצמו:
בידכם נתנו: כל הברואים הללו אע״ג שבורחים מהם, מכל מקום ביד האדם ניתנו להשיג אותם ע״י חריצות והשתדלות.
1. ׳חתת׳ גדול מ׳מורא׳. ועיין גם במלבי״ם וב׳הכתב והקבלה׳.
2. לפי רבינו שיעור הכתוב ׳ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ועל כל אשר תרמוש האדמה ועל כל דגי הים׳. ובסוף הפסוק משפט בפני עצמו ״בידכם ניתנו״, והבי״ת של ״בכל״ פירושו ״על כל״. וכך היא דעת הראב״ע והרד״ק. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ בשם הרוו״ה שדחה זאת מכח האתנחתא שתחת ״עוף השמים״.
3. שאז היתה משמעות של משפט חדש ״כל אשר תרמוש האדמה... בידכם ניתנו״.
4. בחית הארץ ועוף השמים כתב ״על״, וב״תרמוש האדמה ובדגי הים״ כתב ״ב״, כשלשניהם משמעות זהה ע״פ רבינו.
5. ע״פ רבינו ״תרמוש האדמה״ משמעותו רמשים, ואין כך המשמעות בראב״ע וברמב״ן, עיי״ש.
6. ע״פ רבינו ״תרמוש האדמה״ משמעותו רמשים, ואין כך המשמעות בראב״ע וברמב״ן, עיי״ש.
7. יש להבין את הקשר בין ׳כשיגע בהם׳ לשינוי הלשון ״בכל״.
ומוראכם וגו׳ – עם סיומת הקנין — המורא שלכם; השווה ״חמסי״ — להלן ט״ז:ה׳, ו״קללתך״ — להלן כ״ז:י״ג. לכאורה אין זה אלא ביטוי אחר במקום ״ורדו בדגת הים״ וגו׳ (למעלה א׳:כ״ח) — המורא מפני האדם יש בו משום הכרה בשלטונו מצד בעלי החיים.
וחתכם – מלשון חת (איוב מ״א:כ״ה).
בכל ... ובכל – הן בכל החי ביבשה הן בכל החי בים.
אשר תרמש האדמה – כמו ״ישרצו המים״ וגו׳ (לעיל א׳:כ׳), כאילו האדמה רומשת⁠־נעה בגללם, ולא הרומש על הארץ, כמו לעיל א׳:כ״ו.
בידכם נתנו – סיפא זה מכין את חוק המאכלות האסורים שבפסוקים הבאים, אך אינו אומר לפי שעה אלא, שבידי האדם השלטון המלא בעולם החי, ורק בפסוק הבא נקבע, שבעלי חיים מותרים גם באכילה.
ומוראכם וחתכם – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, ועוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת בטלה אימתו.⁠1 (שבת קנ״א:)
1. דריש על דרך אסמכתא וחתכם מלשון וחיותכם, ואפשר לומר דלכן נראה לו לדרוש כן משום דלמובן חתה ומורא הול״ל וחתתכם, כמו חתת אלהים (פ׳ וישלח), נתנו חתיתם (יחזקאל כ״ו), וחתתני בחלומות (איוב ז׳) ועוד. ונ״מ בענין זה לדינא, דאע״פ שתינוק בן יומו עדיין ספק נפש של קיימא הוא, מ״מ מחללין עליו את השבת, כיון שבטבעו יש לו מעלת אדם חי. –
ועוד מבואר בסוגיא כאן בנוגע לדרשא זו, אמר רב פפא, נקטינן, אריה אבי תרי לא נפיל, ופירש״י לא נפיל להרגן כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפילו ארי, עכ״ל. ולכאורה הוא פליג על רשב״א דאמר דאפילו אימת תינוק מוטלת על הבריות, כי העיקר תלוי בחיות האדם, כמבואר, ומכש״כ אחד גדול, והוא אומר דוקא שנים, אך אפשר לחלק בין אימת עכבר כמ״ש רשב״א לאימת ארי שאמר רב פפא, דעכבר ירא אפילו מתינוק אחד, וארי – רק משני אנשים גדולים. –
ובכלל בהא שאמרו אריה אבי תרי לא נפיל פריך בגמרא והא חזינן דנפל, ומשני דאינה נופלת אא״כ נדמה לו כבהמה. והבאור נראה ג״כ ע״פ ענין הפסוק הזה ומוראכם וחתכם, וסיום הענין כי בצלם אלהים עשה את האדם, והיינו כשסר מהאדם צלם אלהים שאינו נוהג עצמו כשורה אז סרה ממנו הבטחת הקב״ה ומוראכם וחתכם אלא הוי כשאר חיות. –
וע׳ בתענית כ״ב א׳ לענין שמתריעין ומתענין על משלחת חיות רעות, ומפרש, היכי דמי משלחת, טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם הרי זה משלחת [משום דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד למה טרפה שניהם אלא משום משלחת], אכלה שניהם אין זה משלחת [דמחמת רעבונה טרפם], ואינו מבואר למה לא צייר לפי סברא זו בטרפה אחד ולא אכלתו דהוי משלחת, ולפי המבואר כאן דבאדם אחד אין מוראו על החיה, א״כ אין ראי׳ שטרפתו מחמת משלחת רק בכלל משום דדרכה להזיק מפני שאין אימתו עליה, לכן צייר בשני אנשים דאי לא משום משלחת או רעבון היתה יראה מהם. –
וע׳ בנמוק״י בפ״ד דב״ק בשם הרמ״ה, דהא דקיי״ל (ב״ק ל״ז.) מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא מטעם פסוק זה, דבאדם שייך בו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ.
וע׳ בטור חו״מ סי׳ רצ״א, רועה שהניח עדרו ובא לעיר [בשעה שאין דרך רועים לכנס] ובא זאב וטרף, ארי ודרס, אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, וי״א דלעולם חייב דאלו היה שם היה מקוים בו ומוראכם וחתכם וכו׳, עכ״ל, וכ״מ דעת התוס׳ בב״מ ע״ח א׳ ד״ה הוחמה, אבל צ״ע לדעה זו ממ״ש לעיל מסוגיא שלפנינו נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, משמע דעל אחד נופל, וי״ל.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) כׇּל⁠־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא⁠־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת⁠־כֹּֽל׃
All creeping things1 which live will be yours for eating; like green herbs,⁠2 I have given you all.
1. creeping things | כׇּל רֶמֶשׂ – In this verse the phrase appears to include all living creatures from animal to bird to fish and is not limited to small creeping things.
2. like green herbs | כְּיֶרֶק עֵשֶׂב – The verse might be referring back to the diet allotted to Adam. Hashem says that just as He had permitted Adam to eat all vegetation, so he now permits Noach to eat all animals (Rashi). On the difference between the diet of mankind before and after the Flood see Permission to eat Meat.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[יג] 1כל רמש אשר הוא חי. פרט לנבלה. (פסקתא זוטרתי נח).
[יד] 2כל רמז אשר הוא חי וגו׳. הותרה בשר תאוה לנח לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא התיר לפי שהכל לחיים הם עומדי, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, ולמה לא התיר לאדם לאכול בשר כדי שלא יהא חוטא נשכר. (מדרש אגדה נח)
[טו] 3כירק עשב נתתי לכם את כל. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא י״א:ב׳) משמע מוציא מיד משמע, מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל היה בכלל היתר, ת״ל (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו וגו׳. (תו״כ שמיני ב׳).
[טז] 4טהורים אבל לא טמאים, מניין, ר׳ אבא בריה דרבי פפי ר׳ יהושע דסיכנין בשם רבי לוי, הגה נח תורה מתוך תורה, כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל, לאיזה דבר ריבה הכתוב בטהורין, לקרבנות. (ירושלמי מגילה פ״א הלכה י״א).
[יז] 5ז׳ מצות נצטוו בני נח וכו׳ גזל דכתי׳ כירק עשב נתתי לכם את כל, וא״ר לוי כירק עשב ולא כירק גנה, ואידך ההוא למשרי בשר הוא דאתא. (סנהדרין נז.).
[יח] 6או״ה שאינן לחיי העוה״ב כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל ישראל שהם לחיי העוה״ב (ויקרא י״א:ב׳) זאת החי׳ אשר תאכלו. (ויקרא י״ג).
[יט] 7ה׳ מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים, יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקב״ה לעתיד לבוא, וכה״א (קהלת א׳:ט׳) מה שהי׳ הוא שיהי׳ ומה שנעשה הוא שיעשה ומה שנעשה טהורים הי׳ מקודם לבני נח, וכה״א להן כירק עשב נתתי לכם את כל, מה ירק עשב נתתי לכל, אף החי׳ והבהמה לכל מתחלה ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דבריו, ומי אינו מקבל, כו׳ ויש אומרים אינו מתירן לעתיד לבוא וכו׳. (מדרש תהלים קמ״ו א״ד).
[כ] 8בששי הוציא מן הארץ כל מין בהמות כו׳ וכל מין בהמה טהורה שאינה נבלה וטרפה בשדה מותר באכילה, חוץ משלשה דברים החלב והדם וגיד הנשה, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל. (פרדר״א פי״א).
[כא] 9וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד) אמר להם אם לבכם לשמים, אתם יוצאים והקב״ה עושה לפניכם שונאיכם כירק הזה שהוא תלוש, כירק עשב נתתי לכם את כל. (ילמדנו).
1. מבואר בדברי הפס״ז דין חדש דנבלה מבהמה שמתה מאליה נאסרה גם לב״נ כמו אבמה״ח, אלא דצריך נחירה בידים, והראשון אשר הביא דברי הפס״ז הוא הרמ״ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח״ג פכ״א) והביא דברי רש״י בחולין צ״ב: על מאי דאמרינן התם שלשים מצות קבלו עליהם ב״נ ואין מקיימין אלא שלשה כו׳ ואחת שאין מוכרין בשר המת במקולין, פירש״י ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה ע״כ (ועי׳ ירושלמי ע״ז פ״ב ה״א) ומבואר כדברי הפס״ז ומביא דברי התוס׳ סנהדרין נו: שכ׳ מפורש להיפך דמתה מאליה שריא. (הבאתי דבריהם לעיל פ״ב מאמר רל.) ונמצא לפ״ז נ״מ להלכה בזה״ז דאסור להושיט נבלה לב״נ כמו אבר מן החי בפסחים כב. משום לפ״ע. וזה תמוה דהרי מפורש בתורה לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, והמפרש לעשרה מאמרות מתרץ די״ל דקרא מיירי בנבלה שנתנבלה בשחיטה, אבל מתה מאליה אע״ג דמותר בהנאה אסור בנתינה וכו׳ משום לפ״ע, והנה כוון מעצמו לדברי התרגום יוב״ע ראה יד. כא. שכ׳ לא תיכלון כל ״דמיקלקלא בניכסא״ הרי דמפרש כן דקרא מיירי בנבלה שנתנבלה בשחיטתה, ובכה״ג הוא דמותרת לעכו״ם אבל במתה מאליה לא מיירי, אמנם באמת אם נפרש כן בקרא יש להוכיח להיפך דמתה מאליה מותר היום לב״נ, דהא כללא כיילי חז״ל בסנהדרין נט. כל מצוה שנאמרה ונשנית לזה וזה נאמרה, נאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב״נ, ולפ״ז אם נפרש דקרא דכל נבלה מיירי רק בנתנבלה בשחיטתה א״כ הדין דנבלה שמתה מאליה נתמעט מקרא אשר הוא חי, (ומה שיש להעיר בזה דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה י״ל דמגלה לן קרא דהוי בכלל נבלה. ואכמ״ל) וזה הוי נאמרה ולא נשנית ורק לישראל נאמרה ולא לב״נ, ועפמ״ש ניחא שפיר מה שמצאתי מבואר בפס״ז פ׳ ראה שכ׳ לא תאכלו כל נבלה לרבות את שנתנבלה בשחיטתה, ותמוה מאי בעי בזה, ובספרי שם נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מניין ת״ל כל נבלה, וכן הוא בירושלמי נזיר פ״ו ה״א ועי׳ בשבת קח. ויראים מצוה קמא. ולפי הנ״ל ניחא לפ״מ שהביא הדרשא מקרא שלפנינו אשר הוא חי למעט נבלה, א״כ כדי שלא נטעה לפרש דקרא מיירי רק בנתנבלה בשחיטתה, ואין היתר נתינה לעכו״ם בנתנבלה מאליה לכן מפרש דעיקר נבלה דקרא מיירי בנתנבלה מאליה, וכל אתי לרבוי נתנבלה בשחיטה דגם זה נכלל בכלל היתר דנתינה לעכו״ם, וא״ל בכה״ג לזה ולזה נאמרה דהתורה התירה מפורש לעכו״ם. ולפ״ז אין מקום כלל מה שתפסו האחרונים בספריהם לדבר ברור בשיטת הפס״ז דס״ל דנבלה שמתה מאליה אסורה לב״נ שלא ראו דברי הפס״ז הנ״ל דמפורש להיפך. ומלבד דברי התוס׳ סנהדרין שהביא הרמ״ע מבואר כן גם ברש״י סנהדרין נז. ועוד ראשונים, ועי׳ בפער״ז כאן בשם רי״ח כ׳ כל רמש אשר הוא חי, תימא חי למעוטי מאי, הלא אף נבלות הותרו להם קודם שנצטוית שחיטה. (ובהגהות כ׳ לתרץ דלרבותא נקט חי להתיר אף נטילת נשמה) ומבואר דלא עלה על דעתם כלל כדעת הפס״ז. ובפער״ז שם אח״ז כ׳ לתרץ קושית התוס׳ בסנהדרין נט. מה צריך קרא לאסור אבמה״ח הא לא הותר להם בשר כ׳ וי״ל ״דשחיטה הוא דשרי להו״, ולפ״ז צ״ל דאח״כ הותר להם כירק עשב אפי׳ אינה שחוטה ועי׳ מ״ש באריכות פרשה א׳ מאמר תתח. ובפי׳ אמרי נועם כאן. - ואביא כאן בקיצור הראיות שהביאו המחברים לפי סברתם בשיטת הפס״ז, ומה שנ״ל להשיב עליהם. א) בגמ׳ חולין לג. נכרי ״דבנחירה סגי להו״ ובמיתת תליא מילתא ומפשטות הלשון נראה כן דגם עכו״ם צריך נחירה ומתה מאליה אסורה, אמנם כבר עמד ע״ז הראב״ד בס׳ האשכול ח״ג סי׳ ט״ו וז״ל הא דאמרינן בנחירה סגי להו לאו למימרא דצריך נחירה, דמתה מאליה נמי אשתרי אלא כלומר די להוציאה מידי אבמה״ח בנחירה וה״ה מתה מאליה. ועיי״ש במפרש שהעיר בזה. דעפ״ד הפס״ז י״ל כפשוטו. ולפמ״ש גם הפס״ז בעצמו ס״ל כן דלאחר מ״ת מותר לב״נ אפי׳ מתה מאליה. ונ״ל לה״ר דלשון זה ״בנחירה סגי להו״ לאו דווקא וכמ״ש האשכול. מגרסת המדרש הגדול נח ט, ד. שמעתיק לשון הברייתא בחולין לג. לענין חותך כזית מבית השחיטה כו׳ וממתין ואוכלו, דבגמ׳ סיים אחד עכו״ם ואחד ישראל שרי והטעם הוא משום מי איכא מידי, דלישראל שרי ולעכו״ם אסור ובמדרה״ג איתא והנ״מ בישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאשתחוט לית בה משום אבר מן החי אבל גוים ״דבנחירה תליא מילתא ובמיתה סגיא״. [ועיקר הדבר תמוה ואכמ״ל] ומלשונו שכ׳ ״במיתה סגיא״ ולפנינו איתא ״בנחירה סגיא״ מוכח כדברי האשכול, וכלשון הזה הוא גם בהלכות גדולות הל׳ אבמה״ח קלה: אבל גוים דלאו בני זביחה נינהו ״ובנחירה תליא מילתא״ (ועיקר דבריו שם צ״ע) ולא כ׳ בנחירה סגי להו, ומוכח כמ״ש. וכן מלשון השאלתות פ׳ נח ס״ו שהביא הגמ׳ דחולין כ׳ מאי כיון דלגוי לאו בשחיטה תליא מילתא ״אלא ביציאת נשמה״ מפורש להדיא מכל לשונות הנ״ל דמלשון בנחירה ״סגי להו״ אין ראיה, ולאו דווקא קאמר בלשון ״סגי להו״ דצריכין עכ״פ נחירה, דהעיקר תלוי רק ביציאת נשמה, ובמיתה סגי. ב) בתוס׳ חולין צא. על הא דאמרינן פרע להם בית השחיטה כו׳ כ׳ אי נמי פרע להם בית השחיטה היינו נחירה ״שנצטוו על הנחירה״ ע״כ ומלשון זה משמע כהפס״ז דגם ב״נ נצטוו על הנחירה. אמנם הרשב״א בחי׳ כ׳ פרע בית השחיטה היינו נחירה, לומר שיראה להם שאינו אבר מה״ח וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן, וכ״כ בחי׳ הר״ן, ובס׳ באר שבע כ״כ לפרש גם לשון התוס׳ ולפ״ז אין ראיה מכאן, ואפי׳ א״נ דזה דוחק לפרש כן בלשון התוס׳ שפיר י״ל דס״ל כהפס״ז דקודם מ״ת היה הדין כן אבל אין ראיה אחר מ״ת וכנ״ל דהתורה התירה בפירוש והביא שם בב״ש מגמ׳ חולין פה. אין שחיטה לעוף מה״ת ונחירתו היא שחיטתו, ומתוס׳ כריתות כ: דאפי׳ למ״ד אין שחיטה לעוף מה״ת נחירה בעי. (ועי׳ תוס׳ חולין כ, ד״ה לא אמרן ובש״ר שם, וברש״י חולין כח. ד״ה לטהרה, ובריטב״א חולין פה: ושטמ״ק ב״ק מא. בשם רבינו ישעיה, ובמפרשים האחרונים במקומות הנ״ל). ג) ברמב״ם פ״ד מהל׳ שחיטה הי״ז כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין ואוכלין או שוחטין כשאר האומות. ומבואר דס״ל דגם הנכרים היה דרכן לנחור או שוחטין אבל מתה מאליה היה אסור להם. והנה ברור שמכאן אין שום הוכחה דהרי בוודאי בשעה שהעכו״ם רצו לאכול בהמה חיה עשו כן, אבל מנ״ל שנבלה אסורה להם, ומלבד זה לפמ״ש רש״י בחולין צב: דקבלו ע״ע שלא לאכול בהמה שמתה מעצמה י״ל שהיו נוהגין כן אבל לא נצטוו ע״ז. ועי׳ באבודרהם שער ג׳ שהביא שאלת הראב״ד לר״י בן פלאט ובבעל העיטור הל׳ ציצית שער ג׳ ובהערות שם משו״ת תמים דעים סי׳ קע״ט, מ״ש לענין נחירה במדבר שלא הוה בכלל נבלה, מאחר שלא מתה מעצמה ובאותה שעה היה בשר נחירה מותר. - ויש להעיר עוד מכ״מ בש״ס וראשונים והדבר צריך אריכות ואכ״מ.
2. לעיל פרשה א׳ מאמר תתח. הארכתי בבאור מאמר זה בהא דמבואר בסנהדרין נט, דדריש אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה וכשבאו בני נח הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. והא דלא הביא בגמ׳ על היתר בשר, מרישא דקרא כל רמש אשר הוא חי י״ל עפמ״ש שם בבאור מדברי הרמ״ה ועיי״ש מאמר תתט. ועוי״ל דלשון כירק עשב נתתי לכם את כל, הוא כולל יותר היתר, דמקרא כל רמש אשר הוא ״חי״ יש למעט נבלה כדרשת הפס״ז מאמר יג. ואולי להוציא מזה הביא מכל ירק עשב ועי׳ לק׳ מאמר טו., יז. בבאור. וברב״ח כאן.
3. משמע מוציא מיד משמע, מקרא זה הוציא ממשמעותו של זה. ובפי׳ הראב״ד מפרש דדייק מלשון זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ״אשר על הארץ״ דזה מיותר, ונ״ל פי׳ חדש די״ל כוונת התו״כ דהוקשה לו למה הצריכה התורה לכתוב זאת החיה אשר תאכלו וגו׳ והול״ל זאת החיה אשר לא תאכלו והיתר אכילה ממילא ידעינן, ע״ז תי׳ דאתי להוציא דלא נימא דהיתר אכילה הוא מקרא דכל עשב וגו׳ ״יכול הכל היה בכלל היתר״ היינו את הבהמה הטהורה לישראל הוא בכלל היתר זה, בא הכתוב לאשמעינן היתר מיוחד לבהמה הטהורה ולא משום קרא דכל ירק עשב וגו׳, משום דפסוק זה התיר לבני נח גם בהמה טמאה, לכן כ׳ התורה היתר מיוחד לבהמה טהורה לבד. [ויש להעיר עפמ״ש החינוך מצוה קנג. דאם אכל בהמה ועוף ודגים ולא בדק בסימנים אע״פ שמצא אח״כ שהיתר אכל עבר בעשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה כו׳ ולהבדיל בין הטמא, וי״ל דנ״מ לפי הנ״ל דזה רק כשכתבה התורה מפורש את זה תאכלו, איכא המצוה דוהבדלתם דצריך לידע שהוא וודאי היתר, ואם לאו אף דהיתר אכל כיון שלא ידע עבר על והבדלתם, משא״כ אם היה זה בכלל היתר כירק עשב. א״כ רק האיסור מפורש בתורה וכיון שלא אכל איסור לא עבר (עי׳ סוטה כט. טהור ודאי הוא דיאכל, והאחרונים האריכו בענין זה ועי׳ בס׳ חרדים מונה למ״ע ובחרת בחיים להפריש מספק איסור) ואכמ״ל]. וכמ״ש לבאר דברי התו״כ יש להוכיח כן מדברי המדרש תנאים שמביא דרש זה בדברים יד, ד. זאת הבהמה אשר תאכלו ״למה נאמר״ לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל יהיה בכלל היתר ת״ל זאת הבהמה וגו׳ איל, וצבי, ויחמור הכל היה בכלל היתר עד שלא נתנה התורה, ומשנתנה תורה נאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ומבואר כמ״ש בפי׳ התו״כ דהשאלה הוא למה נאמר על ההיתר, וסיים ומשנתנה התורה נאמר והבדלתם, הכוונה שהתורה פרטה מיני הטהורה וע״ז אמרה והבדלתם. (ומלשון זה הכל היה בכלל היתר משמע דלית ליה כהדרש לעיל מאמר יג, דאתי למעט נבלה).
4. עי׳ לעיל פ״ז מאמר יג. פ״ח מאמר עט. ב״ר פכ״ו. וברש״י פ״ז פ״ב. טהורים אבל לא טמאים, להקריב בבמה כשרים רק טהורים, ובמה״פ ושיר״ק נתקשו במאמר זה דהרי קרא זה כירק עשב נאמר אחרי שהקריב קרבן ואיך אמר כבר נאמר, ותי׳ דצ״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וקרא ויברך וכו׳ נאמר לו קודם שהקריב קרבן. ונשאר בצ״ע מנ״ל לומר כן. ול״נ דאין צריכים לדחוק ולחדש מעצמנו דאין מוקדם ומאוחר בתורה כאן ולפמש״ל פ״ז מאמר יג, בבאור. י״ל הפי׳ בירושלמי דענין זה שקרבן צריך להיות רק מטהורים למד נח אחר שנאמר לו כירק עשב נתתי לכם את כל, והסברא הוא כן דקודם שהותר לנח בשר והיו שווים אצלו לאכילה טהורים וטמאים, לא עלה על דעתו שהקב״ה יתיר איסור זה של אכילת בשר (עי׳ לקמן מאמר יט.) א״כ הא דבאו ז׳ ממין טהור היינו מאותן שלא נעבדה בהם עבירה, אבל לאחר שנאמר לו כירק עשב אזי ״הגה נח תורה מתוך תורה״ דהמין טמאים שבאו שנים הם עתידים ליאסר, ואסורים לו להקרבה ומה״ט הדין דלקרבן ב״נ אסורים טמאים ועי׳ לעיל פ״ז מאמר יג. בבאור וצרף לכאן כי קצרתי פה.
5. לעיל פרשה א׳ מאמר תתט. מפס״ר פכ״א, ולעיל פ״ב מאמר רל. ותנא דבי מנשה יליף לה מירק עשב. למשרי בשר, אע״ג דברישא דקרא כל רמש וגו׳ מבואר היתר בשר, מ״מ לפי שירק עשב הותר לאדה״ר תלה להו היתר בהמות וחיות כירק עשב כן משמע מרש״י. ועי׳ לעיל מאמר יד. בבאור.
6. עי׳ לפנינו מאמר יט.
7. בהגהות למדרש תהלים הו״ב הביא דיש שרצו להטיל דופי במאמר זה שהיא הוספה מאת אחד המשגים עור בדרך, ומביא דהאברבנאל בספרו ישועות משיחו עיון רביעי פ״ג כתב מה שהמפקיר הביא להוכיח לשיטתו מאמר זה שהוא מבראשית רבתי לר׳ משה הדרשן בפ׳ מקץ, ועי׳ בויק״ר ספי״ג ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה. וברבינו בחיי שם מביא שיש נוסחאות במד״ת שכתיב בהן שעתיד להחזיר עטרה ליושנה כו׳ ויש נוסחאות שכתיב עתיד הקב״ה להחזירו לנו וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו. ועי׳ בשו״ת הרדב״ז ח״ב סי׳ תתכח. ובס׳ אור יקרות ס״פ שמיני כ׳ בשם מדרש חז״ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב״ה להחזירו לישראל להיתרו הראשון. ומפרשים שישתנה החזיר את טבעו ויהיה מעלה גרה ולכן יחזיר להתירו אבל התורה לא תשתנה וא״ל - ובתנחומא שמיני א״ח, ותנ״י אי״ג איתא אמר איוב מי יתן טהור מטמא לא אחד, משהתיר הקב״ה את הפרה ואסר את הגמל מי יוכל לטהר או לטמא, מי עשה כן, לא אחד לא יחידו של עולם, בא וראה מתחילת ברייתו של עולם היה הכל מותר שנא׳ כירק עשב נתתי לכם את כל ומעת שעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות ליתן להם שכר טוב, ועי׳ לעיל מאמר יח.
8. בששי, מששת ימי בראשית כו׳. מדברי הפרדר״א מבואר דמיירי בדיני ישראל, וצ״ע מה שהביא מקרא כירק עשב שנאמר בהיתר בשר לב״נ.
9. מאמר זה בשם ילמדנו מובא בקונטרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון.
כָּל רִחְשָׁא דְּהוּא חַי לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכַל כְּיָרוֹק עִסְבָּא יְהַבִית לְכוֹן יָת כּוֹלָא.
Every moving creature that lives, shall be yours for food; like the green vegetation [which I gave previously] I have [now] given you everything [for food].
כל רחש דאית ביה נשמה דחיין לכוןא יהווי למיכל כירקב עשבי׳ יהבית לכון ית כלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל רחש דאית ביה נשמה דחיין לכון״) גם נוסח חילופי: ״כל רמס דבחיין לכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כירק״) גם נוסח חילופי: ״כירוק״.
כל ריחשא דהוא חי דילכון יהי למיכל כירוק עיסבא יהבית לכון ית כולא.
Every moving thing which liveth to you shall be for food: as the green herb have I given to you the whole.
כל רמש אשר הוא חי וגו׳ – הותרה בשר תאוה לנח, לפי שהקריב קרבן, ועוד שהכל למיתה הם עומדים, אבל לאדם לא הותר, לפי שהכל לחיים הם עומדים, עד שחטא ונגזרה על כל בריה למות, 1ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר, כדי שלא יהא חוטא נשכר.
1. ולמה לא הותר לאדם לאכול בשר. סנהדר׳ נ״ט ע״ב, ורש״י עה״ת. ועיי׳ לעיל א׳ כ״ט.
(ג-ז) כְּיֶרֶק עֵשֶׂב וְגוֹ׳ אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ – אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא הוּתַּר בִּבְשַׂר תַּאֲוָה וְכוּ׳ אֲבָל בְּנֵי נֹחַ וְכוּ׳.
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּסֵפֶר אֲגַדְתָּא דְּבֵי רַב, בֶּן נֹחַ נֶהֱרַג בְּעֵד אֶחָד בְּדַיָּן אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֲפִילּוּ עַל הָעוּבָּרִים מִנָּא הַנֵי מִילֵי, אָמַר רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר קָרָא וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ, אֲפִילּוּ בְּדַיָּן אֶחָד, מִיָּד כָּל חַיָּה, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, אֶדְרְשֶׁנּוּ אֲפִילּוּ בְּעַד אֶחָד, מִיָּד אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, אָחִיו וַאֲפִילוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַף עַל הָעוּבָּרִין, דִּכְתִיב שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם אֵיזֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא בְּאָדָם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הָעוּבָּר.
רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהָרְגוֹ, אוֹמֵר לוֹ רְאֵה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוּא וּבֶן בְּרִית הוּא וְהַתּוֹרָה אָמְרָה שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ אָמְרָה תּוֹרָה הַצֵּל דָּמוֹ שֶׁל זֶה בְּדָמוֹ זֶה.
וְתַנָּא קַמָּא תָּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק, וְשָׁדִי לֵיהּ הַאי ״אָדָם״ אֲסֵיפָא דְּקָרָא וּדְרוֹשׁ בֵּיהּ הָכִי הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, אֵיזֶהוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁהוּא בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חֶנֶק אֵימָא בַּת נֹחַ שֶׁהָרְגָה לֹא תֵּהָרֵג מִיַּד אִישׁ כְּתִיב וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה, אָמַר רַב יְהוּדָה שׁוֹפֵךְ דַּם מִכָּל מָקוֹם. בַּת נֹחַ שֶׁזִּינְתָה לֹא תֵּהָרֵג (בראשית ב׳:כ״ד) ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ״ וְלֹא אִשָׁה, אָמַר רַב ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ הָדַר עָרְבִינְהוּ קְרָא.
כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב עַל נִזְקֵי חֲבֵירוֹ כָּךְ חַיָּב עַל נִזְקֵי עַצְמוֹ, מְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ, מְקָּרֵעַ בִּכְסוּתוֹ, מְשַׁבֵּר אֶת כֵּלָיו, מְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְדִינוֹ מָסוּר לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ, מְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתוֹ, מְשַׁבֵּר אֶת כֵּלָיו, מְפַזֵּר מָעוֹתָיו יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לֵיהּ יִצְרוֹ לֵךְ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה, לְפִי שֶׁכָּךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע.
וְאַךְ אֶת דִמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – לְהָבִיא אֶת הַחוֹנֵק עַצְמוֹ יָכוֹל כְּשָׁאוּל תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ, יָכוֹל כְּחֲנַנְיָא מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. מִיַּד כָּל חַיָּה, אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת וּמִיַד הָאָדָם מִיַד הָאֱדוֹם, מִיַד אִיש אָחִיו (בראשית ל״ב:י״ב) ״הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי״, אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״(וְאַתֵּנָה) [וְאַתֵּן] צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״.
שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם – תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם, וּכְתִיב וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּאִלּוּ מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, אָמַר לוֹ לְבֶן עַזַּאי, יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים אַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵינְךָ נָאֶה מְקַיֵּים. אָמַר לֵיהּ, נַפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה, יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
שִׁרְצוּ בָאָרֶץ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בְּרִית נֶחְלְקָה לְאֲוִירוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוֵי לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֵרְיָא נָפְקִין תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן. אֲמַר חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאָפְקָן מִן הֲדָא אֲוִירָא בִּישָׁא צְוַח לְהוֹן, אֲמַר לוֹן, מִן הֵן אַתּוּן אָמְרִין, מִן מַזְגָא אֲמָר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲנָא חַכִּים מִן מַזְגָא וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְרַב אַסֵּי הֲוָה יָתִיב קוֹדְמוֹי. הֲוָה מַסְבָּר לֵיהּ וְלָא סְבִיר אֲמַר לֵיהּ, לָמָה לֵית אַתְּ סְבַר, אֲמַר לֵיהּ, דַּאֲנָא גַּלֵי מִן אַתְרִי אֲמַר לֵיהּ, מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ, מִן גוּבַת וּמָה אִינּון אֲוִירָא דְּתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ, כַּד יַנּוּקָא מִתְיַלִּיד אֲנַן שַׁיְיפִין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָא אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן הַמָּקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לְעָתִיד לָבֹא כֵּן שֶׁנֶּאֱמַר ״וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר״, לֵב בּוֹסֵר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.
וכל דביב טאהר חיא יכון לכם מאכלא וככ׳צ׳ר אלעשב קד אעטיתכם אלכל.
א. חי] - א
וכל רמש טהור חי יהיה לכם למאכל, וכירק העשב כבר נתתי לכם את הכל.
לכם יהיה לאכלה – מה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם – כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל.
לכם יהיה לאכלה SHALL BE FOOD FOR YOU – For I did not permit Adam HaRishon to eat meat, but green herbs alone; but lo you – even as the green herbs that I gave the full use of to Adam HaRishon – do I give everything (Sanhedrin 59b).
כל רמש אשר הוא חי – פרט לנבלה.
כירק עשב נתתי לכם את כל1מלמד שלא הותר בשר לאכילה לאדם הראשון עד שבאו בני נח.
1. מלמד. סנהדרין נ״ט ע״ב. ורש״י עה״ת.
כל רמש – שם כלל לחית השדה, ולבהמת הישוב, ולכל עוף, ולכל דג. הנה הכל מותר לאכילה.
כירק – על שני משקלים. וכן: תנור עשן (בראשית ט״ו:י״ז), כעשן הכבשן (שמות י״ט:י״ח). [ומלת: ואחר כל ירוק (איוב ל״ט:ח׳) פועל, כי הוא כדמות עין, או הוא שם לעין.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
EVERY MOVING THING. Remes (moving thing) is a general term for wild and domesticated animals and for all fowl and fish. Man was now permitted to kill and eat them all.
AS THE GREEN HERB. Yerek (green) can be vocalized in two ways.⁠1 The same is true with smoke. We thus find, behold a smoking (ashan)⁠2 furnace (Gen. 15:17), and as the smoke (ke-eshen)⁠3 of a furnace (Ex. 19:18).
1. It is vocalized either with two segolim (yerek) or two kematzim. The point is that green and smoke can follow either of two paradigms, pe'el (two segolim) or pa'al (two kematzim).
2. Vocalized with two kematzim (ashan).
3. Vocalized with two segolim (eshen).
ואחר שהעלה נח העולות, התיר השם לאכול הבשר.
כירק עשב נתתי לכם את כל – מאחר שניצולו בתיבה שעשיתם, ועל ידכם באה תשועה, הנה הם שלכם לעשות בהם כטוב בעיניכם.
כירק עשב נתתי לכם את כל [EVERY CREATURE THAT LIVES SHALL BE YOURS TO EAT;] AS WITH THE GREEN GRASSES I GIVE YOU ALL OF THESE: Since they were rescued on the ark that you built, and it was through your efforts that they survived, they are now yours to do with them as you wish.⁠1
1. A simlar explanation is offered hesitantly by Radak (commentary to Gen 1:29).
כל רמש אשר הוא חי – חסר ו״ו השמוש, כמו שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א) ראובן שמעון (שמות א׳:ב׳) והדומים להם, וכאלו אמר כל רמש ואשר הוא חי, וכל רמש הוא כולל כל חית הארץ (בראשית ט׳:ב׳) והעוף.
ואמר אשר הוא חי – על הדגים. או יהיה פירושו בלא חסרון ו״ו, ויהיה רמש כלל לכל כי גם הדגים רומשים במים כמו שאמר ואת כל נפש החיה הרמשת (בראשית א׳:כ״א).
ואמר אשר הוא חי – כאלו אמר כל רמש שהוא נפש חיה.
כירק עשב – שנתתי לאדם הראשון, ופרי העץ בכלל ירק עשב, כי כל צומח נתן לאדם לאכלה ולדורות הבאים אחריו עד המבול, ולא נתתי להם הבשר לאכול, אבל לכם נתתי, כמו ירק עשב שהוא מותר לכם כן יהיה מותר לכם הבשר. וירק עשב פירשתיו.
ורבותינו ז״ל פרשו (סנהדרין נ״ז): כירק עשב ולא כירק גנה מכאן שנאסר הגזל לבני נח.
כל רמש אשר הוא חי, the word אשר which follows the word רמש lacks the connecting letter ו. This is not something unique, seeing we find it in Chabakuk 3,11 שמש ירח, “sun and moon,” instead of שמש וירח, or in Exodus 1,1 ראובן שמעון, instead of ראובן ושמעון, and many other such examples.
אשר הוא חי, these words refer to the fish. It is also possible to understand these words as if the letter ו had not been omitted at all, so that the word רמש would be a collective term for all living creatures (as in Genesis 1,21) so that the additional words אשר הוא חי, would compare living creatures now to vegetation in Genesis 1,30 when God permitted only ירק עשב, the higher ranking plants as food for the human species. The fruit of the trees in the Garden of Eden were also included in the term ירק עשב, seeing that man had been permitted to eat any plant that grew out of the earth. I explained the meaning of those words on Genesis 1,11
כירק עשב נתתי לכם את כל – פירש המורה: אבל לאדם הראשון לא הרשתיו להמית בריה ולאכול בשר וכו׳ משמע דלא הוה אכיל בשרא [ובסנהדרין פרק ד׳ מיתות] אמרו תאכל ולא אבר מן החי אלמא מדאצטריך לאזהורי אאבר מן החי מכלל דהוה אכיל בשרא וי״ל דלא נצטוה לשחוט ויאכל ע״י הוצאת נשמה אבל היכא דמצאה שחוטה שריא ליה ואי אשכח אמ״ה הו״א דשרי ליה דהא לא מפיק איהו נפשה משו״ה אצטריך קרא לאזהוריה על אבר מן החי.
כירק עשב – שיש שהוא ראוי לאכול ויש שאינו ראוי לאכול, כך בהמות חיות עופות ודגים יש מהם ראוים ויש מהם שאינם ראוים.⁠1
נתתי לכם את כל – מאחר שניצולו בתיבה שעשיתם, ועל ידכם באה להם הצלה, הרי הם בידיכם לעשות להם כטוב בעיניכם.⁠2
1. פירוש דומה מופיע בכ״י וטיקן 45 (דף 3ב) בשם ר׳ משה הרופא: ״כירק עשב נתתי לכם את כל – שאל מין אחד: והלא התיר לכם הכל ולמה אי׳ אתם אוכלי׳ אל׳ קצת מהם? והשיב היהודי: כלומר כירק עשב שיש מהם שהעולם אוכלי׳ אותם, ויש מהם שאינ׳ אוכלי׳ מפני שהם רעים וסכנה לאכל׳, כך התיר לנו בהמו׳ וחיות הטובים לנו. בש׳ הר׳ משה הרופא.⁠״
2. שאוב מר״י בכור שור.
כירק עשב, "as if it were green grass.⁠" Such grass had been permitted for man to eat ever since his creation. Just as some grass had never been fit to eat,though not forbidden,so some living creatures as well as fish and fowl would be permitted as food, whereas others would not because they are not suitable as such.
נתתי לכם את כל, "I have allocated it all to you in a similar manner.⁠" The reason why God permitted eating living creatures after they had been killed, was that all of them had to thank man for having kept them from perishing during the deluge. As a result, all the animals were now totally at the mercy of man.
כל רמש אשר הוא חי – תימה מה ממעט חי. הא אפי׳ נבלה מותר׳ לכם. רי״ח.
נתתי לכם את כל – וא״ת כשהותר לנו להרוג את הבהמות ולשפוך דם יהא מותר להרוג את האדם. מה בין אדם לבהמה. ת״ל כי בצלם א-להים עשה את האדם (בראשית ט:ו). ה״ר יעקב.
כל רמש אשר הוא חי – תימה חי למעוטי מאי הלא אף נבילות הותרו להם קודם שנצטוית שחיטה, רי״ח.
נתתי לכם את כל – פירש״י אבל לאדה״ר לא הרשיתי להמית ברי׳ ולאכול בשר, ותימה הלא אמרו בסנהדרין תאכל ולא אמה״ח משמע שאכל בשר, וי״ל דשחיטה הוא דשרי לי׳.
נתתי לכם את כל – וא״ת א״כ יטעו להתיר גם נטילת נשמת אדם לצורך אכילה, ת״ל כי בצלם אלהים וגו׳, ר״י.
כל רמש אשר הוא חי – ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף, וגם לדגי הים, כי כולם נקראים רמש, כדכתיב: כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים (בראשית א׳:כ״א).
EVERY 'REMES' (MOVING THING) THAT LIVETH. This refers to cattle, beasts and fowl — and also the fish in the sea — since all of them are called "moving things,⁠" just as it is written: Every living creature 'haromeseth' (that creepeth) wherewith the waters swarmed.⁠1
1. Above, 1:21.
כירק עשב נתתי לכם את כל – ממה שהזכיר נתתי לכם את כל הייתי מתיר כל בשר כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי חיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר.
ורז״ל דרשו כירק עשב שנתתי לאדם הראשון ולא התרתי לו הבשר נתתי לכם את כל התרתי לכם כל דבר ואפילו הבשר, לפי שכל הבשר נתחייב כלייה במבול ובזכותם נצולו, וע״כ אני מתיר לכם לשחוט ולאכול.
כירק עשב נתתי לכם את כל, "just like the green herbs, I have given you everything". Had the Torah only written the word כל, I would have concluded that all kind of meat is permissible for human consumption (including that of creeping things, etc. as argued by the Gentile interpreters of the Bible). The mention of the words כירק עשב, "like the green herbs,⁠" limits the type of meat permitted for consumption by human beings. Just as not all herbs are intended for human consumption so not all meat is intended for human consumption. Poisonous herbs and certain (most) mushrooms are certainly not fit for consumption by humans. Similarly, there are categories of meat which are harmful to human beings. The Torah permitted only the kind of meat which is beneficial for man. The plain meaning of the verse is certainly not that it permits indiscriminate consumption of all manner of meat.
Talmud Sanhedrin 57 sees in the restrictive clause כירק עשב, a reference to the restrictions G-d had imposed on Adam and what he was allowed to eat, i.e. that he had not been permitted to eat meat. However, now this had changed and meat became permissible as food for human consumption just as herbs had been permitted for consumption by Adam at that time. The reason for this sudden permission of meat was that at the time of the deluge all animals had been guilty of death anyway so that man had now become their superior by dint of having already saved their various species from extinction. This gave man the right to slaughter animals for food [though not to hunt them for sport, Ed.].
כל רמש אשר הוא חי – בכלל זה בהמה חיה ועוף ודגים שכלם בכלל רמש:
כל רמש אשר הוא חי, "every moving living creature, etc.⁠" This expression includes all creatures other than man.
כל רמש אשר הוא חי – לפנים בסדר בראשית (בראשית א׳:כ״ט) התיר לאדם ירק עשב ולא כתו׳ שם שיאכל שאר בעלי חיים, ופה זכרם.⁠1 וטעם זה ימצא בספר טירת כסף.⁠2
1. לא ברור האם כוונת ריא״כ היא שאכילת הבשר לא הותרה לאדם הראשון, אלא רק כאן לראשונה לנח, כפי שמקובל אצל הפרשנים, או רק שכאן נכתב בפירוש מה שלא נזכר בפירוש בבראשית משום מה. השווה לדיון בגמרא סנהדרין נט, ע״ב.
2. לא נמצא שם.
והנה התיר להם לאכול מכל בעל⁠־חיים, ואמר להם שאין פשע בהריגתם אותם, כי הם כירק השדה ביחס אל האדם, והם כולם נמצאים בעבור האדם.
לכם יהיה לאכלה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב בסנהדרין פ״ד מיתו׳ ופי׳ ירק עשב כל עשב זורע זרע וכל העץ אשר בו פרי העץ שהרי כלם הותרו לאדם הראשון כדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ומה שלא הוזכרו פה מפני שכלם נכללים בירק עשב כמו שפי׳ לעיל ופירשו שלא הרשתי לאדם הראשון לאכול בשר שלא הרשתי אותו להמית בריה לאכול בשרה כמו שהרשתי לכם שכך כתב רש״י בהדיא בפרשת בראשית גבי ולכל חית הארץ השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה לאכול בשרה אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם וכ״כ אחר זה בפרש׳ נח אע״פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש משמע דעד השתא לא נאסר אלא משום נטילת נשמה וכ״כ בפ״ד מיתות אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מ״ה מאכל תאכל דאפי׳ אינך ממית׳ אלא שנפל ממנה אבר מאליו לא תאכלנו וכ״ש שאין לו להמית הבהמות והחיות לאכול ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול והתוספו׳ כתבו בהדיא דהא דאמרינן לא הותר לאדם הראשון לאכול בשר היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא ולפיכך אתא קרא דאכול תאכל לאפוקי אבר מן החי דאפי׳ נפל מאליו אסור והוצרך לחזור ולומר כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון לאפוקי מדר׳ לוי שאמר כירק עשב ולא כירק גנה ופרש״י כירק עשב ירק עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע שהן הפקר ולא כירק גנות ופרדסי׳ שהם ברשות אחרים ויש בו משום גזל אלא כההוא דאמר כירק עשב למשרי בשר הוא דאתא שלפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להם לבני נח הבהמות והחיות כירק עשב והיינו דקאמר כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי את כל:
וכנגד המחשבה הג׳ מהעדר המזונות אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כאומר אם אין לכם פרי לאכול קחו מהב״ח למזונותיכם והוא אמרו כירק עשב נתתי לכם את כל ר״ל שהבשר יעמוד לכם במקום הירק עשב שנתן לראשונים. הנה התבאר הסבה למה ברך השם לנח ולבניו בדברים האלה שכבר ברך בהם את אדם הראשון שהיה זה כפי המחשבות שהיו לנח ולבניו נמשכות מענין המבול והותרה בזה השאלה הז׳.
ולמה הרשה לנח אכילת הבשר מה שלא הרשה לאדם הראשון שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר כמו שאמר ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונאמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב התיר להם אכילת הבשר והותרה השאלה הח׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] כירק עשב נתתי לכם את כל
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.), ודף נט ע״ב (סנהדרין נט:)
כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון וכו׳. ואם תאמר לא לכתב ״כירק עשב״, שהרי כבר כתיב ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״, ויש לומר דאי לא כתב ״כירק עשב״ הוא אמינא דווקא כשמתה הבהמה מאיליה אז מותר לאכלה, אבל להמית ולאכלה – לא, לכך כתב ״כירק עשב״ כמו שהירק אין חילוק, דלעולם מותר לאכול. אבל קשה דהא כיון שאסר לאדם אבר מן החי (סנהדרין נו ע״ב), שמעת מינה שאם מתה אפילו לאדם שרי, וממילא כאשר התיר לנח – התיר לו להמית גם כן, ואם כן ״כירק עשב״ למה לי, לכך נראה שלא התיר שום בשר לאדם, אפילו אם מתה מעצמה, ואף על גב שאדם נצטווה על אבר מן החי בפסוק ״ויצו על האדם״, היינו שלא יאמר דוקא בשר מן הבהמה שמתה דאסר, אבל אבר שנפרש מן החי – כיון שפירש מן הבהמה בחייה אין שם בשר בהמה עליו, ויהיה מותר, לכך הוצרך להזהיר על אבר מן החי. אי נמי שאם כתב ״כל אשר חי לכם לאכלה״ הוא אמינא ״חי״ דווקא, ולא ירק, הוצרך למכתב ״כירק״. ולא מצי למכתב ׳ירק וכל חי לכם לאכלה׳, שהרי ירק כבר נתן לאדם (לעיל א, כט), ולא שייך בו עתה ׳נתינה׳, לכך כתב ״כירק עשב״:
שלא הרשיתי כו׳. ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם נלע״ד לפי שקודם היה האדם והבהמה שוין כלם מעשה ה׳ יצרם מן האדמה ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו אבל בזמן שחטאו כלם והי׳ ראוי שיאבדו כלם אלא שנתקיימו בזכות נח ובזה היה לו יתרון על הב״ח וכו׳. [קיצור מזרחי]: מה שתלה היתר אכילת בשר בהיתר אכילת ירק עשב דל״ת שאכילת בשר תהיה במקום עשב ממילא עכשיו הותר הבשר לבד ולא עשב קמ״ל שהיתר הבשר נתוסף על הירק עשב. [דברי דוד]:
"I did not permit... The reason why Noach was permitted to eat meat, while Adam was not, seems to be as follows: Previously, men and animals were equal in that they all were Hashem's creations. He formed them all from the earth; none had higher status than the other [as regards their bodies]. Why should one kill the other? But when they sinned, all should have been destroyed, and they survived only in Noach's merit. This gave Noach a higher status than the animals. (Kitzur Mizrachi) Scripture connected the permission to eat meat to that of eating vegetables so we will not say that meat is now permitted instead of vegetables, and vegetables are no longer permitted. Thus Scripture tells us that eating meat is in addition to eating vegetables. (Divrei Dovid)
כל רמש אשר הוא חי וגו׳ – יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח. ונראה כי נח משלו נתנו לו לג׳ סיבות, הא׳ שבאמצעותו מצא ה׳ לקיים המין וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם. ב׳ שהוא טרח בהם ויגע בתיבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם ועליו נאמר (תהלים קכ״ח) יגיע כפיך וגו׳. ג׳ שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה׳ ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו׳ לזה התיר לו ה׳ לאכול מפרי דרכו.
כל רמש אשר הוא חי, Any moving thing which is alive, etc. We need to understand why meat had not been permitted as food to Adam whereas now God permitted Noach to enjoy a meat diet. There may have been three reasons why Noach was permitted to eat meat. 1) His care for the animals during a whole year in the ark kept the whole species alive. 2) He expended a great deal of tender care on these animals. It is with regard to this that the Psalmist 128,2 says: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. "When you eat what you have laboured for with your hands, you will be happy and well off.⁠" 3) God was in a favourable frame of mind having promised not to destroy all flesh. Hence He permitted Noach to eat of the fruit of his labours.
כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה – אחר שזכר החיות והעוף שאל יפחדו מהן, ושהמינים שברמש הארץ ודגי הים שיוכלו להשתמש בהן ניתנו בידם, חזר ופירש שלא מנע מהן החיה והעוף. שאם יצוד האדם אחד מהן שלא יהיו ברשותו לעשות בהן כחפצו, ושלא נתן להם שאר המינים רק להשתמש בהן לא לאכלה. אלא ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״. ומלת ״רמש״ כולל הכל, החיה והבהמה והעוף והדגה כלם התרתי לכם לאכלה. והוסיף ״אשר הוא חי״, שאַל יחשבו שלא הותר להם בשרם רק הַמֵּתָה מאֵלֶיהָ. על כן אמר ״אשר הוא חי״, גם בעודנו חי מותר לכם להרגן לאכול את בשרם. ולפי שיש גם כן במשמע שיאכל ממנו אדם ועודו חי, על כן סמך ואמר ״אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו״1 זהו פשט הכתוב באמת. ולמדנו שהתיר הכל לבני נח להרוג אריות ודובים וכל חיה ועוף ובהמה ושרץ לאכול בשרם. ויפה פי׳ ראב״ע ז״ל ״כל רמש. שם כלל לחית השדה ולבהמת הישוב ולכל עוף ולכל דג, והנה הכל מותר באכילה״. [עכ״ל].
כירק עשב נתתי לכם את כל – כיון שהתיר להם כל רמש בפירוש, לא היה צריך לומר ״כירק עשב״, אלא לפי שעד אותו זמן היה הבשר אסור, יאמינו שלא התיר להם עתה אלא לצורך גדול אם אין להם מה לאכול. על כן הוסיף שהוא מותר כירק עשב. וטעם ״כירק עשב״ ולא ״כפרי העץ״, להתיר הבשר גם לבהמה ולחיה. כי לפי שנתן לאדם הראשון עשב זורע זרע ופרי העץ; ולחית הארץ [רק] ירק עשב כמו שנאמר שם בענין, על כן הוצרך לומר ״כירק עשב״ שהוא מותר לחיה ולבהמה. ואילו נאמר ״כעשב זורע זרע״ או ״כפרי העץ״ לא היה הבשר מותר רק לאדם. עכשיו שאמר ״כירק עשב״ מותר להאכיל בשר לכלבו ולכל חיתו. וראיה [לזה] [״ובשר בשדה טריפה לא תאכלון,] לכלב תשליכון אותו״,⁠2 ועוד יש ללמוד מוסר. כמו הבהמה האוכלת ירק עשב אינה אוכלת רק לתיאבון שכן דרכה, כן יאכל האדם בשר לתיאבון לא כדרך הזוללים, וכאמרם3 ז״ל ״כי תאוה נפשך לאכול בשר״.⁠4
כל רמש אשר הוא חי – יכלול הבהמה והחיה והעוף וגם דגי הים כי כלם נקראים רמש:
לכם יהיה לאכלה – שלא הרשתי לאד״הר אלא פירות הארץ, ואז לא נתתי לבהמות רק ירק עשב לאכלה, ועתה נשתנו הדברים, כי הבהמות ידרסו ויטרפו, ולכם התרתי גם הבשר:
כל רמש – ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף ודגי הים כי כלם נקראים רמש כדכתיב כל נפש החיה הרומשת (רמב״ן וראב״ע).
כירק עשב – אין ענינו כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, כי לאדם לא הזכיר ירק עשב, אלא כל עשב זורע זרע; אלא טעמו כירק עשב הצומח מאליו ויד כל בו והוא מאכל גם לכל חית הארץ ולכל עוף השמים (למעלה א׳:ל׳), כן נתתי לכם כל בעלי חיים.
like the green vegetation (ke-yerek esev). This is not the same as the “vegetation” that was permitted to Adam [above, 1:19]; that was not called yerek esev but esev zore’a zera (“vegetation provided with seed”). The meaning of the phrase here is, “Like the green vegetation that grows wild and serves as food for all the beasts of the earth and flying creatures of the heaven [above, 1:30], so all living things are given to you.”
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וגו׳ – כאשר נשתנה אורח חיי האדם, ניתן לו גם סוג חדש של מזון. ככל הנראה, גם זה בא כתוצאה מקיצור חיי האדם: מה שמלפנים יכל אדם להשיג במשך שבע מאות עד שמונה מאות שנה, עליו להשלים עתה במשך שבעים עד שמונים שנה בלבד, וההתפתחות המזורזת, דורשת אכילת בשר בעלי חיים.
יתירה מכך, גם ההבדלים במידות החום והשינויים בעונות השנה והאקלימים, כל אלה הם טעמים להתיר אכילת בשר. על ידי כך נעשה האדם תלוי פחות במזון הגדל מהאדמה. כבר הזכרנו [לעיל ח, כב] את דעת חז״ל, המתאימה לתגליות הגיאולוגים, שלפני המבול לא היו שינויים בין קור וחום, והצמחיה היתה מרובה; ולכן המזון מן הצומח היה מצוי בשפע וקל להשגה, ולא היה צורך באכילת בשר.
התורה אינה קוראת לצמחונות, ואינה מתנגדת לאכילת בשר. אדרבה, מצוה לאכול בשר ביום טוב (ראה ספרי, דברים טז, יא). אילו היינו במצבו הגופני המקורי של האדם, היה נאסר עלינו לאכול בשר, אולם עתה הבשר הוא צורך לאדם. אך מיד עם היתר הבשר התחילו הלכות המאכלות האסורות. גם לאחר מכן, משניתנה תורה לישראל, מצאנו אותו הדבר, שאין לך מאכל שנאסר בתורה שאיננו מאכל מן החי. מתחילה הוא נאסר כליל, וגם אחר כך הותר רק בהגבלות רבות. כנגד זה, אף מין צמח לא נאסר באכילה מצד עצמו. חדש, ערלה, וכלאי הכרם תלויים בענינים אחרים.
הפסוק הבא מביא את איסור אבר מן החי, האיסור הראשון מהלכות מאכלות אסורות. והוא נוהג בכל בני נח, ולא רק בישראל.
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה – כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב״א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם ע״י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו, גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע״ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע״ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, וז״ש כירק עשב נתתי לכם את כל. ר״ל כמו שהכינותי מזון להבע״ח שיאכל ירק של העשב [כמ״ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה] מפני שיעלהו למדרגת החי, כן נתתי לכם את כל, שתאכלו כל עשב זורע זרע מצד שאתם גם בעלי חיים, ושתאכלו בע״ח מצד שאתם חי מדבר וכל השפל מחבירו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו.
כירק עשב1: ׳כפרי הארץ׳ מיבעי2. אלא בא ללמד שיהא לחיה דין ״ירק עשב״ שרשאי לתלוש3 משדה חבירו משום שאין אדם מקפיד על זה כמו בפרי, והכי נמי4 חיה5 הבאה לשדה חבירו אין בה משום גזל6, משום שאינה משתמרת בה, וכדתנן במסכת ב״מ (יא,א) ׳היה צבי רץ כדרכו׳7 וכו׳.
{כירק עשב: כמו שכתבתי לעיל (א,ל) ד״ירק״ הוא עלי אילנות ו״עשב״ כמשמעו, וכמו דכתיב ׳כירק כעשב׳8. וכיוצא בזה בדברים (לב,י) ״ובתהו ילל״, עיי״ש.}
{את כל: התיר הקב״ה אכילת בשר, באשר נשתנתה בריאות האנשים, כמו שכתבתי לעיל (ח,כב), על כן הותרה אכילת בשר9.}
1. רש״י בעקבות חז״ל: כירק עשב שהפקרתי לאדה״ר (לעיל א,ל ״את כל ירק עשב לאכלה״) נתתי לכם את כל.
2. הבנת רבינו היא שמה שהותר לאדה״ר היו גם העשבים וגם פירות העץ וכדו׳, וא״כ היה צריך להזכיר בפירוש את פרי הארץ ולא בלשון ״ירק-עשב״. אך שאלת רבינו תלויה בפרשנות הפסוקים לעיל סוף פרק א׳, עיי״ש.
3. את העשבים.
4. כשה׳ השווה את בעלי החיים (״לכם יהיה לאכלה״) ל״ירק עשב״.
5. מן ההפקר.
6. אם אדם יקחנה משדה חבירו.
7. משנה: היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר ׳זכתה לי שדי׳ לא אמר כלום.
8. בשני כפי״ן.
9. וכעין זה דעת ה׳צרור המור׳ והמלבי״ם, עיי״ש. ועיין במשך חכמה במקום.
כירק עשב נתתי וגו׳. חז״ל אמרו שכאן הותר להם לאכול בשר, ודע שגם הגוים הקדמונים נשמרה אצלם קבלה זו שקודם המבול לא היו ב״א אוכלים בשר, — ראה Ovid. Metamorf. Lib. Xl. גם De Jurieu, Hist. des dogmes etc. p. 175.
כל⁠־רמש – כלומר, כל הרומש, כל בעלי החיים, וכמו לעיל (בראשית ז׳:כ״א) ״כל בשר הרמש״ וגו׳.
כירק עשב – כמו העשב המותר לכל בעלי החיים, כך מותרים לאדם כל בעלי החיים.
כל רמש אמר הוא חי לכם יהיה לאכלה – דאדם לא הותר לו בשר לאכילה. רק נח זכה בהן בשכר טפולו וקיומו אותם כל זמן היותו בתיבה והכין להם מדור לקיים מיניהם, לכן בשכר זה נתנו לו לאכלה, והדגים שבים שלא נמוחו במבול (קדושין י״ג) נתנו לאכילה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית (מגילה כ״ה).
כירק עשב וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה1 וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל.⁠2 (סנהדרין נ״ט:)
1. מבואר לפנינו לעיל בפ׳ בראשית בפסוק לכם יהיה לאכלה (א׳ כ״ט) יעו״ש.
2. קצת צ״ע שלא הביא לענין זה תחלת הפסוק הזה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, הרי מפורש הותר להם אכילת בשר, ואולי באמת סמיך ארישא דקרא, וכבר הוכחנו כ״פ דכמו דלפעמים מביא הגמרא תחלת הפסוק וסומכת על סופי׳ כך לפעמים מביא סופי׳ וסומכת על תחלתו. ובגמרא איתא עוד דרשא על פסוק זה דב״נ מצווה על הגזל מדכתיב כירק עשב ודרשינן ולא כירק גנה, כלומר כירק עשב הגדל מאליו ולא כירק גנה הנזרע בידי אדם, אבל לא קיי״ל דרשא זו, כי איסור גזל ילפינן מפסוק דפ׳ בראשית ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ודרשינן מכל עץ הגן ולא הגזל, יעו״ש, ולכן השמטנו דרשא זו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) אַךְ⁠־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
But, flesh with its soul,⁠1 its blood,⁠2 you may not eat.
1. its soul | בְּנַפְשׁוֹ – In Tanakh "נפש" generally refers to a life force. By extension, it might also refer to a person or other living being
2. its blood | דָמוֹ – See Ibn Ezra, R"Y Bekhor Shor, and Shadal, that the words "its blood" come to define what is meant by "its soul" (as if written: "its soul, i.e. its blood"). Ibn Ezra, thus, maintains that the verse prohibits eating blood, while Shadal asserts that it prohibits eating an animal which has not been slaughtered (and therefore has not had its blood removed). Cf. Bavli Sanhedrin 57a which understands that the verse prohibits the eating of a limb cut from a living animal. [As such, Rashi explains that "בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ" means that one may not eat of the flesh while "its soul is still in its blood".]
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[כב] 1אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת, ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, אמר אבר מן החי. (תו״כ שמיני ב׳).
[כג] 2ת״ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, זה אבר מן החי, ר׳ חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי, מ״ט דר׳ חנינא בן גמליאל, קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל, דמו בנפשו לא תאכל, ורבנן, ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. (סנהדרין נט.).
[כד] 3ז׳ מצוות נצטוו בני נח. כו׳ אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואידך ההוא למשרי שרצים הוא דאתא. (סנהדרין נז.).
[כה] 4כל רמש אשר הוא חי אך בשר בנפשו דמו וגו׳. ר׳ יוסי בר איבו בשם ר׳ יוחנן, אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי. (בראשית רבה ל״ד).
[כו] 5אך למעט דגים וחגבים שאין אבר מן החי נוהג בהן. (מדרש).
1. קאי אדלעיל מאמר טו. אחרי שמביא מקרא זאת הבהמה אשר תאכלו. אומר יכול כו׳.
2. למשרי שרצים. שם נט: אדה״ר לא הותר לו בשר לאכילה כו׳ וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול לא יהיה אבר מן החי נוהג בו, ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, יכול אף לשרצים, ת״ל אך, ומאי תלמודא, אר״ה דמו מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרם. (דמו חלוק מבשרו, שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים כו׳ שאין דמן קרוי דם כו׳ רש״י.) והרמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים כ׳ וכן חייב (ב״נ) על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר ברם מן החי. ומקור הדבר של איסור בשר מן החי עי׳ חולין קכח: ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לב״נ, ובתיב״ע כאן. והרמב״ן מובא ברשב״א ור״ן שם קכט: הקשה לר״א דבשר מן החי ילפינן מבשר בשדה והך קרא לישראל נאמר ומנ״ל דאסור בשר מן החי לב״נ, ותי׳ דמקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הבשר כשנפשו בו והלכך אפי׳ בשר מן החי במשמע, ועי׳ באשכול ח״ג ס״כ. עו״כ הרמב״ם דאבר ובשר הפורשין מן בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת דאסור לב״נ. ותמהו עליו מגמ׳ חולין לג. דמבואר דשרי לב״נ מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור כמבואר בסנהדרין נט. עיי״ש בנו״כ. והנה לא העירו מלשון התיב״ע כאן בפסוק שלפנינו דמפרש דקרא מיירי אף בבשר מן המפרכסת דאסור לב״נ, ואף די״ל דקודם שניתנה התורה שפיר היה אסור דלא שייך מי איכא מידי, אמנם יותר נראה דהתיוב״ע לית ליה כאן הסברא מא״מ. וכפסק הרמב״ם, וכמ״ש הנו״כ. ויש להסתפק בלשונו שכ׳ ״ועד״ דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון, אולי כוונתו דאסור כל זמן שהיא מפרכסת, דאסור גם לישראל משום לא תאכלו על הדם, אבל אח״כ מותר גם אותו בשר, ויש מן המפרשים רוצים לפרש כן גם בדעת הרמב״ם, וז״ד, והלשון ועד דלא כו׳ משמע הכי קצת, אבל פשטות הדברים מוכח דס״ל דמפרכסת אסור. ויש להוכיח מדברי התיב״ע מה שנסתפקו המפרשים באיסור אבמה״ח בישראל וכן בב״נ אם צריך להיות גם משהו בשר או אפי׳ גידין ועצמות חייב, ועי׳ תוס׳ חולין לג: שם קד. ומדברי התיב״ע מוכח דצריך להיות משהו בשר, ומשה״כ בכל אבמה״ח יש החיוב גם מצד בשר מן החי, דאל״ה תימא על היוב״ע שלא הזכיר כלל איסור אבר מן החי, והרמב״ם שם חידש עוד דאין ב״נ נהרג על אבמה״ח של עוף. והראב״ד השיג דצ״ל שרץ. והנו״כ תמהו ע״ז מחולין מ: וכ״מ, והמגדל עוז כ׳ לתרץ שסמך לסברת הרמב״ם דבשר עוף הוא מדרבנן בחולין ריש כל הבשר ובנדרים, וכ״כ הרדב״ז בפי׳ על הרמב״ם משום דכתיב ״אך בשר״ דמו בנפשו ועוף אינו בכלל בשר, ומלשון התיב״ע משמע ג״כ דמיירי רק מבהמה וחיה. ועי׳ בפסחים עג. ברש״י ורבינו חננאל שם ובמקא״ה ואכ״מ. וראה במדרש הגדול כאן ונראה שדבריו לקוחים מדברי הרמב״ם. ובחמדת הימים הביא בזה״ל אך בשר בנפשו ת״ר איסור אבר מן החי נוהג בארץ ובחו״ל בחולין ומוקדשין ונוהג בבהמה חיה ועוף ולשון זה לא מצאנו, עי׳ חולין קא: וצ״ע.
3. לעיל מאמר כג. בבאור. והנה התי׳ של ואידך, אינו מובן דהרי הדרש מאכל תאכל ולא אבר מן החי היא לרמז בעלמא עי׳ לעיל פ״ב מאמר רל. ומ״ש במלואים שם, וכאן מפורש בקרא להדיא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, א״כ שפיר יליף תנא דבי מנשה מקרא זה ומה דוחקיה למ״ד זה לילף דווקא מאכל תאכל, ומה דתי׳ דאיצטרך לשרצים הרי רבנן לעיל מאמר כג. ולפי תרוויהו ועי׳ מ״ש בתוס׳ שם, ונראה לי לפמש״ל בבאור פ״ב מאמר רל. בשם הכוזרי דקבלה היתה בידם דאדה״ר נצטווה בז׳ מצוות וסמכו אותו על קרא זה וצ״ל דתנא דבי מנשה לא ס״ל קבלה זאת רק דיליף מהפסוקים שנאמרו בדור המבול. והנה בחי׳ הר״ן סנהדרין כ׳ דהו״מ למימר ההוא למשרי בשר לב״נ [נראה דצ״ל ״למסרי״ ואולי הכוונה לרישא דקרא] הוא דאיצטריך וכדאיתא לקמן וכשבאו ב״נ הותר להם יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בהם ת״ל אך בשר וגו׳ אלא דניחא ליה למימר דינא בשרצים שהוא חדוש יותר, ועי׳ בס׳ חמרא וחיי כאן, ועפ״ז י״ל דזאת היא באמת תי׳ הגמ׳ דנקט עכשיו איסור אבמה״ח דסד״א דגם זה הותר בכלל כל ירק עשב, משום דס״ל דאדה״ר נצטווה על אבמה״ח מקודם, והסיום דגמ׳ שם הוא דאך אתי למעוטי שרצים, ונקט בקצור סוף הענין אבל עיקר הכוונה לתחלת המאמר שם. - ובסדר עולם פ״ה הביא הלימוד דז׳ מצוות שנצטוו נח ובניו אכל תאכל זה אבר מן החי שנא׳ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, וכ״ה במדרש אגדה כאן, (ובגמ׳ לא הביאו הסמך מקרא זה). ומבואר דמ״ד זה ג״כ ס״ל דעיקר קרא זה אתי לאיסור אבמה״ח ואכל תאכל הוא אסמכתא בעלמא כמש״ל. ועי׳ ברש״י פסחים כב: וע״ז ו: הביא דב״נ נאסר להם אבמה״ח מקרא דאך בשר ולא הביא מקרא דאכל תאכל ולפמ״ש מלשון הסדר עולם ניחא. ועי׳ זח״א קפה:
4. עי׳ לעיל פ״א מאמר תתח. ופ״ב מאמר רל. ורי״ו ס״ל דאבמה״ח נאסר לנח ולא לאדה״ד. ועי׳ מ״ש שם וצרף לכאן.
5. מאמר זה מובא בכת״י מדרש אור האפלה ובוודאי מקורו מאיזה מדרש חז״ל. ובגמ׳ לעיל מאמר כג, ממעט רק שרצים, ונראה לפמ״ש הרד״ק ובפי׳ הטור עה״ת דכל רמש אשר הוא חי כולל אף דגים, א״כ שפיר י״ל דממעט מאך לבד שרצים גם דגים וחגבים, ועי׳ בתוספתא פ״ט דתרומות אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואין חוששים. ובתוס׳ שבת צ: גורס בין שחוטין ועפמ״ש לעיל מאמר יג. מדברי הפס״ז דחי אתי למעוטי נבלה אולי יש להביא מכאן ראיה למ״ש הבעל העיטור הל׳ שחיטה וב״י יו״ד סי׳ יג. בשם רבינו סעדיה גאון ז״ל דדגים וחגבים שמתו אסורים עיי״ש מ״ש לעיל פ״א מאמר תרפא. ותמהו עליו. ולפי דברי הפס״ז דכל רמש אשר הוא חי למעוטי נבלה, שמתה מעצמה, וקרא זה כולל אף דגים וחגבים והרד״ק כ׳ ״דחי״ אתי לרבות דגים, ולפי דברי המדרש שלפנינו דאך אתי למעט אבמה״ח של דגים וחגבים דמותר, ולפ״ז יש סברא לומר דלשיטת הפס״ז יש איסור גם בדגים וחגבים שמתו מעצמן. ויש להאריך בזה ואכ״מ.
בְּרַם בִּסְרָא בְּנַפְשֵׁיהּ דְּמֵיהּ לָא תֵּיכְלוּן.
Nevertheless, flesh with its lifeblood, you shall not eat.

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
בְּרַם בִּסְרָא בְּנַפְשֵׁיהּ דְּמֵיהּ לָא תֵיכְלוּן
אבר מן החי
ת״א הוא מילולי כדרכו, אבל המיוחס ליונתן פרט בתרגומו דין אבר מן החי: ״בְּרַם בִּשְׂרָא דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא חַיָא בִּזְמַן דִבְנַפְשֵׁיהּ בֵּיהּ אוֹ דְתָלִישׁ מִן חַיוּתָא נְכִיסְתָּא וְעַד דְלָא נַפְקָא כּוֹלָא נִשְׁמָתָא לָא תֵיכְלוּן״ (אך בשר שתלוש מן חיה שחיה בזמן שבנפשה בה או שתלוש מן חיה שחוטה ועד שלא יצאה כל הנשמה לא תאכלו) וכן ברש״י.⁠1 אכן ראה ביאורנו לפסוק ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ (שמות כב ל) ״וּבְסַר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא לָא תֵיכְלוּן״.
1. רש״י: ״בשר בנפשו – אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בנפשו דמו – בעוד נפשו בו״. ב״ר לד: ״אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי״.
לחוד בשרא אדמ׳ בנפשא לא תאכלון.
ברם בישרא דתליש מן חיותא חיא בזמן דבנפשיה ביה או דתליש מן חיותא נכיסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון.
But flesh which is torn of the living beast, what time the life is in it, or that torn from a slaughtered animal before all the breath has gone forth, you shall not eat.
אַךְ – לְהָבִיא אֶת הַחוֹנֵק עַצְמוֹ יָכוֹל כְּשָׁאוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ.
אך בשר בנפשו דמו וגו׳ – 1זה אבר מן החי שנאסר לו.
1. זה אבר מן החי. עיי׳ לעיל פסוק א׳ והוא בב״ר פל״ד, וילקוט רמז ס״א, ועיי׳ סנהדר׳ נ״ז ע״א, ורש״י עה״ת כתב בשר בנפשו אסר אבר מן החי כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

אמא אללחם פלא תאכלוה בדמה פאנה נפסה.
אך את הבשר לא תאכלו בדמו כי הוא נפשו.
... החולה. וענין המאמר אך בשר וגו׳ הוא:
א. האיסור לאכול מבשר בעלי החיים שלא נשחטו, כי כתוב בנפשו.
ב. ואסר לאכול מן הדם כי אמר דמו.
ג. ואפשר שאסר עליהם לאכול את העורקים הנושאים את הדם [ואת החלב] ואת היותרת המכסה עליו כמו שאסר על ישראל באמרו כל חלב וכל דם וגו׳.
[……] אלסקים, ופציח קולה אך בשר תחרים אן יוכל שי מן לחם אלחיואן והו [חי] לקולה בנפשו. וחט׳ר אכל שי מן אלדם לקולה דמו. וקד ימכן אן [י]⁠כון חרם עליהם אלערוק אלחאמלהֵ ללדם ואלצפאקאת אלמגשאהֵ עליה כמא חרם עלי ישראל בקולה כל חלב וכל דם אולא.
בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי, כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר.⁠א
בנפשו דמו – בעוד נפשו דמוב בו.
בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי, ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי.⁠ג
א. המלים ״בנפשו... הבשר״ מופיעות בכ״י ליידן 1 ופירנצה III.3, והשוו פריס 156 ופריס 157 (יש כנראה חילוק בין כתבי היד לגבי האם המלה ״בשר״ מסיימת את הביאור הקודם או מתחילה את הביאור הבא). המלים ״בנפשו... הבשר״ חסרות בכ״י ויימר 651 ופריס 155 (אולי בהשמטה ע״י הדומות), ובכ״י מינכן 5 וברלין 1221 מופיע רק: בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי (בלי כל ביאור אחר בפסוק).
ב. המילה דמו חסרה בכ״י ליידן 1, ויימר 651, פריס 155.
ג. המלים ״ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי״ מופיעות בכ״י ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 155, והשוו פריס 156 ופריס 157. הן חסרות בכ״י ויימר 651 (אולי שוב בהשמטה ע״י הדומות), מינכן 5, וברלין 1221.
בשר בנפשו FLESH WITH THE SOUL THEREOF [SHALL YOU NOT EAT] – He here prohibited to them אבר מן החי the eating of a limb cut from a living animal, that is to say that בשר בנפשו (literally, flesh together with its life) means so long as its life is in it you shall not eat the flesh.
בנפשו דמו – (literally, its blood together with its life) means while its (the animal's) life is still in it (the blood).
Consequently בשר בנפשו לא תאכלו FLESH SO LONG AS THERE IS LIFE IN IT SHALL YOU NOT EAT forms the prohibition of אבר מן החי the eating of a limb cut from a living animal. And connecting בנפשו with דמו we obtain the reading also בנפשו דמו לא תאכלו ITS BLOOD TOGETHER WITH ITS LIFE SHALL YOU NOT EAT which forms the prohibition of partaking of blood of a living animal (Sanhedrin 59a)
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו1אסר להם אבר מן החי.
1. אסר להם אבר מן החי. ב״ר פל״ד וילקוט רמז ס״א. ועיין סנהדרין נ״ז ע״א ורש״י עה״ת כתב בשר בנפשו אסר אבר מן החי כלומר כ״ז שנפשו בו לא תאכלו הבשר.
אך בשר בנפשו – כן טעמו: אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, כטעם: לא תאכל הנפש עם הבשר (דברים י״ב:כ״ג), כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד). וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא גוף.
ONLY FLESH WITH THE LIFE THEREOF, WHICH IS THE BLOOD THEREOF, SHALL YE NOT EAT. The meaning of this verse is that you shall not eat flesh with its life (nefesh), which is its blood, as in and thou shalt not eat the life (nefesh, i.e., the blood) with the flesh (Deut. 12:23), and For as to the life (nefesh) of all flesh, the blood thereof is all one with the life (nefesh) thereof (Lev. 17:14). The nefesh (life) which moves and feels is the body.⁠1
1. The word nefesh does not here refer to soul; it means body. However, by extension it also refers to the blood which gives life to the body. Krinsky has an alternate reading: the nefesh spoken of here refers to that which moves and feels within the body, i.e., the blood. According to Cherez, Ibn Ezra uses the term body for the blood.
ופשט: אך בשר בנפשו דמו – שאסר הדם, וכן כתוב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), ועוד אפרשנו.
גם אבר מן החי אסור, ושמו קדמונינו זה הכתוב לזכר.
אך בשר בנפשו – שזהו דמו.
לא תאכלו – כדכתיב: כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג). וכאן נמי, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו, וזהו אבר מן החי. אלא ינחרא כדיב להוציא הדם ול⁠[ה]⁠מיתה ויאכל.
א. בכ״י מינכן 52: יבחר.
ב. בכ״י מינכן 52 כתוב: ״כרי״.
אך בשר בנפשו BUT FLESH WITH ITS SOUL: I.e. [with] its blood,⁠1
לא תאכלו YOU MUST NOT EAT. [We know that “blood” and “soul” are equivalent,] for it is written (Deut 12:23) “The blood is the soul.”2 Here also we should understand “As long as the flesh has its ‘soul’ within, do not eat it.” The verse then forbids eating a limb [torn from] a living animal.⁠3 Rather a person should first slaughter4 the animal in order to let the blood drain and let the animal die, and then eat it.
1. R. Yosef Bekhor Shor is saying that in the phrase בנפשו דמו, the word דמו should be seen as being in apposition to the word נפשו, yielding the sense “Do not eat flesh that still has its soul—i.e. its blood—within it.”
2. This part of the comment is like that of Ibn Ezra, almost verbatim.
3. Rashi writes that our verse forbids the eating of both a limb torn from a living animal, and also blood drawn from a living animal. R. Yosef Bekhor Shor sees only the first item as having been mentioned in our verse. So also Nahmanides, who has some caustic criticism for Rashi, who, he claims, has correctly presented neither the peshat nor the midrash (וזה כפי הפשט איננו נכון, ולפי המדרש איננו אמת).
4. The text of R. Yosef Bekhor Shor as it appears in Jelinek, Nevo and Cohen is not understandable. It reads “אלא יבחר כדי להוציא הדם.” Nevo adds a footnote that says that יבחר means to slaughter, but I know of no reason to imagine that it does.
Gellis reads our text as ינחר, which is a much more appropriate word in this context. The root נ-ח-ר means to slaughter or kill an animal. It is the right choice here since the root ש-ח-ט generally applies to slaughter that conforms to the rules of Jewish law. See, e.g., Maimonides, Hilkhot Sheḥitṭah 4:17–18, where Maimonides clearly distinguishes between these two roots (נ-ח-ר and ש-ח-ט), and sees the root נ-ח-ר as the appropriate one to use to describe the way that animals were put to death before the rules of Jewish ritual slaughter came into effect.
אך בשר – אף על פי שנתתי לכם כל בשר ורמש לאכל, לא תאכלו אתו עם נפשו שהוא דמו, כלומר כל זמן שהבשר עם הנפש והוא בעודו חי אלא קודם תזבחוהו ואחר כך תאכלוהו, כי זה דרך אכזריות לחתוך בשר מן החי ולאכלו. ונראה כי לפיכך התיר הבשר לנח לפי שטרח בבהמה ובעוף ובחיה וברמש להחיותם אתו בתבה, כי לצורך האדם נבראו בין למלאכתו בין לאכילתו אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם עד נח לפי שטרח בהם.
אך בשר, even though I have permitted you all moving (living) creatures as food, you must not eat those animals while they are still alive, i.e. as long as the flesh and the blood are part of one whole you must not eat such tissue. First you have to slaughter the animal. It would be too cruel to simply cut living tissue from an animal and consume it while the animal it has been taken from is suffering pain. It appears reasonable to assume that Noach was permitted to use the animals as his food, seeing that but for his feeding these animals for a whole year in the ark they would have long since died, so that in effect they owed their lives to him. Basically, all the animals had been created to serve man’s needs, whether as beasts of burden, etc., or as food.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – פר״ש: אסר להם אבר מן החי. לפי שהותר לנח כל רמש, נצטווה על אזהרת אבר מן החי. אבל אדם הראשון שלא הותר לו אלא פרי האדמה, לא הוצרך להצטוות על אזהרת אבר מן החי.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, "you must not however eat meat with its lifeblood in it.⁠" According to Rashi, this is the prohibition of eating any part of an animal as long as the animal itself is still alive. Seeing that the Torah now permitted man to eat all manner of moving creatures, the Torah now had to forbid eating parts of animals such as ribs, which had been cut off the living animal. Seeing that Adam had never been permitted to even eat a carcass, he had not been forbidden eating live tissue.
אך בשר בנפשו דמו – כתב רבינו שלמה: בעוד נפשו בו. בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי. ואף דם לא תאכלו – הרי דם מן החי.
אם כן, יאמר: בשר בנפשו ודמו לא תאכלו. וזה כפי הפשט איננו נכון, ולפי המדרש איננו אמת, שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי, כדברי חכמים (בבלי סנהדרין נ״ט.), לא על דם מן החי, כדברי רבי חנינא בן גמליאל (בבלי סנהדרין נ״ט.). אלא פירושו: אך בשר בנפשוא שהיא דמו לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו היא (ויקרא י״ז:י״ד).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בנפש״.
ONLY FLESH WITH THE LIFE THEREOF, THE BLOOD THEREOF, SHALL YE NOT EAT. Rashi wrote: "This prohibition applies while the animal's life is still in the blood. Thus, you should not eat flesh as long as there is life in it, meaning a limb cut from a living animal, nor shall you eat its blood together with its life, meaning the blood of a living animal.⁠"1 But if this be so Scripture should have said, "flesh, so long as there is life in it, and also its blood ye shall not eat.⁠" But according to the simple meaning of Scripture, this interpretation is incorrect, and according to the Midrash it is not true, for the sons of Noah2 have been admonished against eating a limb cut from a living animal, as is the opinion of the Sages, but not the blood of a living animal, as is the opinion of Rabbi Chanina ben Gamliel.⁠3 Rather, the interpretation of the verse is as follows: "only flesh with the life thereof, which is the blood thereof, shall you not eat,⁠" for the life of all flesh is the blood thereof.⁠4
1. Rashi thus connects b'naphsho (with its life) with the preceding word, basar, and also with the succeeding word, damo (its blood), although the text reads, basar b'naphsho damo. Ramban objects that if so the text should have said, v'damo (and its blood), instead of damo.
2. See Seder Bereshith, Note 222.
3. Sanhedrin 59a.
4. Leviticus 17:14.
והזכיר אך בשר בנפשו דמו – ביאר שלא התיר הנפש רק הבשר שהוא הגוף בלבד, ועל כן אסר אבר מן החי. והוצרך להזכיר.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, "but flesh; with its soul, its blood you must not eat.⁠" The plain meaning is that G-d permitted only consumption of the flesh (meat) but not consumption of the life-force, נפש. In practice this means that tissue from an animal which is still alive is prohibited as food.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – פרש״י אסר להם אבר מן החי. אית׳ בב״ר ר׳ יוסף בר אבין משום ר׳ יוחנן אומ׳ אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה לא הוזהר אבר מן החי אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי עכ״ל.
אך בשר בנפשו דמו – פירש״י בשר בעוד נפשו בו לא תאכלו הבשר הרי אבר מן החי ואף דמו לא תאכלו הרי דם מן החי ופי׳ הפסוק אך בנפשו וגם דמו לא תאכלו. וכ׳ הרמב״ן כפי הפשט אינו נכון ולפי המדרש אינו אמת שלא נצטוו בני נח על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי ר׳ חנינא בן גמליאל. ופי׳ אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא:
אך בשר בנפשו דמו, Yet the flesh of a living creature possessing a soul, etc.⁠"
According to Rashi the meaning of the verse is that any flesh of an animal which is still alive must not be eaten by man. This rule is known in halachah as the prohibition of אבר מן החי. The rule applies not only to the flesh of an animal but also to its blood, so that the interpretation of the word בנפשו means that also its blood must not yet be eaten.
Nachmanides writes that Rashi's interpretation does not correspond to the plain meaning of the text, whereas the interpretation by the Midrash upon which Rashi bases himself is not halachically accurate, as even the generation of Noach had not been given this commandment, and there is a dispute as to which part applied to them between the majority of the scholars and Rabbi Chaninah ben Gamliel.
בנפשו דמו – כאילו אמ׳: ׳ר״ל דמו׳.⁠1 וזה הביאור היה מן הצורך כי ׳נפש׳ שם משותף לדם ולזולתו כמו שכתב המורה (מורה נבוכים א׳:מ״א).⁠2
1. תוספת המלה ׳דמו׳ היא ביאור ל׳נפשו׳, כאילו אמר הכתוב: ׳⁠ ⁠׳נפשו׳ – רוצה לומר, ׳דמו׳ ׳.
2. ביאור המילה ׳נפש׳ בפסוק נצרך, משום ש׳נפש׳ היא מילה רב משמעית, כאשר דם הוא רק משמעות אחת שלה.
אך בשר בנפשו דמו – אמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה (לד, יג), שזה אזהרה לבני נח שלא יאכלו אבר מן החי. ויהיה הרצון בו, שלא יאכלו הבשר אשר בנפשו דם הבשר ההוא, רוצה לומר שלא יאכלו בשר שלקוח מן הבעל⁠־חיים בְּדרך שישאר כח בנפש הבעל⁠־חיים להוות הדם אשר היה ראוי שיובילהו אל החלק ההוא מהבשר. ולזה ראוי שלא יקחו בשר לאכול מבעל⁠־חיים בְּדרך שישאר הבעל⁠־חיים ההוא חי. והוא פירוש נאה מאד בלשון זה הציווי.
ומנע מהם אבר מן החי, להיות בזה מרוע המנהג ומהנטייה אל התאוות מה שלא יֵעָלֵם; רצוני, שלרוב הזוללות לא יוכל להמתין שתֵּהָרֵג הבהמה ויקח ממנה האבר אחר כך.
בנפשו דמו אסר להם אבר מן החי כלו׳ כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר כך מצאתיו ברוב הנוסחאות ונ״ל שהוא שבוש נפל בספרי׳ שהרי בפ״ד מיתות שנינו ת״ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי ר׳ חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי ומפרש בגמרא מ״ט דרבי חנינא קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא ופרש״י בשר בעוד נפשו קיימת לא תאכלו וזהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינ׳ למשרי אבר מן החי דשרצים ומפרש בגמרא מאי תלמוד׳ אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן ופרש״י מאי תלמודא היכי משמע דשרצים מימעטי מיניה אמר רב הונא דמו האי דמו יתירה היא דה״ל למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו דמו למה לי וכי לא ידעו שנפשו הוא הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפשו והבשר בשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם שאינו קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמר בכריתות פרק דם שחיטה דם שרצי׳ התרו בו משו׳ שרץ לוקה משום דם אינו לוקה אלמא בין לרבנן בין לר׳ חנינא לא משתמע אבר מן החי אלא מבשר בנפשו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו וזהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא הוא אי לרבנן למישרי שרצים ואי לרבי חנינא לאסור דם מן החי כאילו אמר בשר בנפשו לא תאכל ודמו בנפשו לא תאכלו לא כמו שכת׳ כאן כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר דאם כן דם מן החי לרבי חנינא דאסור ודם שרצים לרבנן דשרו מנא להו הא דמו לגופיה הוא דאתא לומר כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר אבל הנסחא הנכונה שמצאתי היא בנפשו בעוד נפשו בו לא תאכלו הרי אבר מן החי בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי ובי״ת בנפשו במקום עם כאילו אמר הבשר בעודו עם נפשו לא תאכלוה ומיתור׳ דדמו דרשו שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו בשר בנפשו בנפשו דמו ופירושו הבשר בעודו עם נפשו וכן כשעם נפשו דמו כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכלו הנפש עם הבשר יחד לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו ולכן מה שכת׳ הרמב״ן ז״ל על פירוש רש״י ז״ל אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו וזה כפי הפשט איננו נכון ואינו מחוור מפני שממאמר בשר בנפשו ודמו מורה שהבשר בעוד נפשו בו לא וכן דמו לא תאכלו וזה לא יורה על סתם דם כמו כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא על דם מן החי אבל דמו בלא וי״ו יהיה דבק עם מלת בנפשו כאילו אמר בעוד דמו עם נפשו לא תאכלנו ואז יורה על הדם מן החי בהכרח ופירוש מאמר הרב ואף דם לא תאכלו ואף דם בעוד נפשו בו לא תאכלו וכמוהו לפי הפשט את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך שמלת עבדו משרתת לפניו ולאחריו וכך אמרו בגמרא מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל דאמר אף הדם מן החי קרי ביה בשר בנפשו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו. ומה שטען עוד ולפי המדרש איננו אמת שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל אינה טענה כי כבר גלה דעתו בפרשת בראשית שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ומפני שהמדרש של רבי חנינא בן גמליאל שדרש על מלת דמו מתיישב יותר אחר פשוטו של מקרא מן המדרש שדרשו בו חכמים מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם בחר לפרש אותו על מדרשו של רבי חנינא בן גמליאל ואף על פי שאבר מן החי כבר נצטווה בו אדם הראשון כנרמז בפסוק מכל עץ הגן אכל תאכל הוצרך להזהיר גם בני נח דלא תימא בזמן שנאסר הבשר נאסר גם אבר מן החי אבל השתא דהותר הבשר הותר גם אבר מן החי והכי משמע נמי מההיא דסנהדרין דאמר רב יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר וכשבאו בני נח הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר כו׳ וכן גבי שפיכות דמים לולי היתר הבשר שהותרה בו נטילת נשמה לא היה צריך להזהירו שכבר הוזהר בו אדם הראשון וזהו שכתב הרב אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה דמשמע דלולי זה לא היה צריך להזהיר בו שנית:
ולפי שבהרגם הב״ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי״ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי׳ ישר אמתי והותרה השאלה הט׳.
אך בשר בנפשו – אך בשר של חי בעודו עם נפשו, שהוא חי.
דמו – וגם כן דמו שפירש בעודו חי.
לא תאכלו – אבל פירש מן המת מותר לבני נח.
אך בשר בנפשו, but the flesh of living animals, while its life-force is still inside it,
i.e. this life-force is equivalent to its blood; you must neither eat its flesh nor its blood,
לא תאכלו, only in that state must you not eat it; once the blood has left the body, gentiles are allowed to eat blood.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] בשר בנפשו דמו לא תאכלו
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.), ודף נט ע״א וב (סנהדרין נט.-:)
כך הוא הגירסא בשר בנפשו דמו – אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בשר בנפשו לא תאכלו – הרי אבר מן החי. ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי. ופירושו כי ״בשר בנפשו״ רוצה לומר שהבשר עם הנפש, והבי״ת הוא כמו ׳עם׳, רוצה לומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. ו״דמו״ הוא ענין בפני עצמו, כאילו כתיב ׳ואף דמו לא תאכלו׳, והוא דם מן החי. ומה שהוצרך לומר ״בשר בנפשו״ ׳בעוד נפשו בו׳, ולא פירש כמשמעו בשר עם נפשו, מפני שהנפש הוא עם הבשר, ולא שהבשר הוא עם הנפש:
דָֿמוֹ: הראשון,⁠א רפה בדלי״ת. [דָמוֹ].
א. היינו: בהיקרות הבאה של ׳דמו׳ (פסוק ו) הדל״ת דגושה, וכאן רפה.
כלומר כל זמן שנפשו בו. כתב הרא״ם הנוסחא הנכונה שמצאתי. בנפשו בעוד נפשו בו לא תאכלו הרי אבר מן החי בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי ובי״ת מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלהו ומיתורא דדמו דרשו שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו בשר בנפשו בנפשו דמו ופשוטו הבשר בעודו עם נפשו וכן בשעת נפשו דמו כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר בלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכלו הנפש עם הבשר יחד לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו׳: ק״ל הא כבר נאסר אבר מן החי לאדה״ר וי״ל דה״א כיון שהותר הבשר הותר נמי אבר מן החי קמ״ל דאיסורו במקומו עומד. [דברי דוד]:
Literally meaning: while the "soul" [life] is within its blood. The Re'm writes: I have found this correct version of Rashi: With its life — "while it is still alive.⁠" You shall not eat — "this refers to limbs from a living animal.⁠" While the life is in its blood you shall not eat — "this refers to blood of a living animal.⁠" [Accordingly,] the ב of בנפשו means "with,⁠" as if it said: "Flesh, while it is with life, you shall not eat.⁠" And the Sages learned from the extra word דמו that the word בנפשו should be read with the preceding word, בשר, and also the following word, דמו. Thus: "בשר בנפשו — You shall not eat flesh with its life.⁠" And also: "בנפשו דמו — You shall not eat its blood with its life.⁠" The verse is thus telling us not to eat the flesh or the blood of an animal that is still alive. Rashi said בעוד נפשו בו, rather than [staying closer to] the wording of the verse and saying בשר עם נפשו, which would express the verse's simple meaning. This was because the latter expression implies that the prohibition is on eating the blood and the meat together. Thus Rashi explained that בנפשו means [not to eat the meat or the blood] while the life is still in the animal. Question: A limb from a living animal had been prohibited to Adam, so [why was it repeated to Noach?] The answer is: Since Noach was now permitted to eat meat, we might think he was permitted to eat the limb from a living animal as well. Therefore, Scripture tells us that the previous prohibition stands. (Divrei Dovid)
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – כמו שאמרנו כי [המקרא] ״אשר הוא חי״ [בא] להתיר הריגתו לאכילה, לא לאכול מן הבשר בעודנו חי. וראב״ע ז״ל פירש ״כן טעמו ׳אך בשר עם נפשו שהיא דמו לא תאכלו׳. כטעם ׳ולא תאכל הנפש עם הבשר׳.⁠1 ׳כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא׳⁠ ⁠⁠״.⁠2 [עכ״ל]. לפירושו אסר להם הדם. וטעה מאד. שמעולם לא נצטוו בני נח על הדם, ונאמר בפירוש כשאסר הדם ״ואיש איש מבית ישראל ומן הַגֵּר הַגָּר בתוכם וכו׳ על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם״.⁠3 ואין גם דעת יחיד בתלמוד שימנה איסור דם בכלל מצות בני נח.⁠4 ואם (כן) [נכון] הפירוש [של ראב״ע] היה ראוי לומר ״אך הדם לא תאכלו כי הדם הוא הנפש״. אבל ״בשר בנפשו דמו״ איננו [איסור] על הדם כי אם על הבשר. וראייתו מן ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״ גם הוא טעות, שנאמרה אף היא על אבר מן החי כמו שאמרו בספרי פרשת ראה.
ורמב״ן ז״ל פירש: ״אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא״. פירוש לפירושו, שהכתוב אוסר אבר מן החי וזהו בשר בנפשו בעודו חי, אלא שפירש שהוא דמו שחייו תלויים בדם. ואיני יודע לאיזו צורך פירש הכתוב במקום זה שנפשו היא דמו? ואם הוצרך לאומרו בפרשת אחרי מות בעבור איסור הדם לפי שנפשו היא דמו לענין אבר מן החי, לא יצטרך רק ״בשר בנפשו לא תאכלו״, וכמו ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״.⁠5 ולדעתי אילו אמר ״אך בשר בנפשו לא תאכלו״ לא שמענו רק שלא יאכל בריה חיה שלמה שהוא בשר ונפש יחד, כמו אוכל צפור קטן שלם. לא אבר מן החי שנחתך, ואין חיות עוד בבשר הנחתך. על כן אמר ״אך בשר בנפשו״ כמו שמשמעו ברור שלא תאכל בשר אם עדיין בנפשו קשור דם הבשר ההוא, אעפ״י שהבשר שתאכל אין בו נפש. וזהו חותך אבר מן החי. ועכשיו שפירש כאן, סָתַּם במשנה תורה6 ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״, כלומר לא תאכל בשר מבעל חי אם עדיין הנפש עם הבשר, כלומר שהוא חי. זהו לפי פשוטו. והיה אפשר לכתוב ״אך בשר דמו בנפשו לא תאכלו״ או ״נפשו בדמו״, אבל הכל אחד. כי פעולת הנפש וקישורו עם הבשר שהוא הגוף על ידי הדם, וכמו שבארנו בפירוש ״קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה״,⁠7 ואם אין דם לא תראינה פעולותיה תחת השמש, הן נפשות בעלי-חיים, וגם נשמת האדם אעפ״י שהיא בעלת הכחות לפעול למעלה מן השמש, לא תוכל להיות עוד נפש להתעסק בפעולות העולם הזה. וזהן מליצת ״נפשו בדמו הוא״, ולכן הדם לא יתנועע בבשר אם אין נפשו בו. וזוהי מליצת ״דמו בנפשו הוא״. ולכן ״בנפשו דמו״ האמור פה ענינו כאומר ״ומקצת מן הגוף שעדיין דמו קשור בנפשו לא תאכלו״.
1. דברים יב, כג.
2. ויקרא יז, יד.
3. שם יז, י-יב.
4. וכן כתב כאן גם רמב״ן בביקורת על פירושו של רש״י.
5. דברים יב, כג.
6. ספר דברים.
בנפשו דמו – זה פירושו – בנפשו שהוא דמו, כמ״ש רש״י ז״ל. אבל בתורת כהנים דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), פירושו נפשו תלויה בו, כמו בנפשו דבר אדוניהו (מלכים א ב׳:כ״ג), ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי ז׳:כ״ג), בנפשנו נביא לחמנו (איכה ה׳:ט׳) – נפשנו תלויה בה.
מיד איש אחיו – של נרצח, אדרש נפש האדם – הנרצח.
אך בשר בנפשו דמו – בא לאסור להם אבר מן החי שהוא א׳ משבע מצות בני נח, ואמר אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, ור״ל בעוד נפשו בו שהוא עדיין חי, וטעם מליצה זו של בנפשו דמו וענין התחברות הנפש בדם יתבאר בע״ה (ויקרא י״ז י״ד):
בשר בנפשו לא תאכלו – לרבותינו (סנהדרין נ״ט) אסר בזה לבני נח אבר מן החי, ופי׳ רמב״ן בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, ורלב״ג פי׳ לא תאכלו הבשר אשר בנפשו דם הבשר ההוא ר״ל לא תאכלו בשר הלקוח מבע״ח בדרך שישאר כח בנפש הבע״ח ההוא להוות הדם אשר היה ראוי שיובילוהו אל החלק ההוא מהבשר, ולזה ראוי שלא יקחו בשר לאכול מבע״ח בערך שישאר הבע״ח ההוא חי. ואמרי׳ תו התם יכול אף בשרצים יהא אבר מן החי אסור בהם ת״ל אך, ע״ש במה דמסיימו מאי תלמודא. ודעת רחב״ג שם לאסור מזה הפסוק גם דם מן החי ופירושו דקרא לדעתו מלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו דמו לא תאכלו, כלומר הבשר בעודו עם נפשו וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו; ולדעת הרא״ם פירוש זה מתיישב יותר בפשוטו של מקרא, וכל מעיין ישפוט בצדק דנהפוך הוא, דלחכמים דהלכה כדבריהם לשון המקרא יותר מיושב, ומה שהתעורר הרא״ם ממלת דמו, המעיין בסוגיית התלמוד שם יראה להדי׳ דעיקר מיעוטא דשרצים אינו ממלת דמו רק ממלת אך, רק משמעותה דדרשה זו סמכו על מלת דמו ועמ״ש בראה בלא תאכל הנפש עם הבשר. ול״נ שיישוב המקרא שאות וי״ו של בנפשו הוא במקום מלת של (כי הוא אחד משמושי וא״ו כמ״ש בבראשית בוחיתו ארץ ובויקרא בחלבו האליה תמימה, ובאמור בנבלה וטרפה) וטעם בנפשו דמו בנפש של דמו (מיט דעם לעבענס אָדעם זיינעס בלוטעס) ר״ל הנפש המחוברה עם הדם שבו תפעל הנפש לכל מין ומין בבע״ח שמכח הנפש יתנועע הדם בתנועותיו להחיות את הבע״ח, כי יש בדם חלקים דקים לאין מספר ממינים שונים המתפעלים מן הנפש כנודע מן חכמי הרפואה, ושם בשר כאן הוא על חומר גוף הבע״ח (פליישליכעס וועזען), וטעמו ל״ת את הבע״ח עם נפש של דמו, והוא אבר מן החי. ובאמת היה די לומר: בשר בנפשו: ולמה הוסיף מלת דמו? למעוטי איסור אמ״ה בשרצים שאין בהם משום דם, (עי׳ סנהדרין נ״ט ב׳). הנה לכל הפירושים אין רמז במקרא על שנחתך הבשר ונבדל בחיי הבהמה. לכן נ״ל כי זה מבואר במלת אך. כי מלה זו שהיא בכל המקומות מלת הטעם והענין להוציא דבר מן הכלל. כמו וישאר אך נח (נור) עיקר שרשו לרבי שלמה פאפענהיים אות כ״ף לבד המורה על ההכאה כמו ויך אותו. ונך אותו. ותך השמש. שבכל אלה הפעלים אין שורש רק הכ״ף, וירצה במלת אך לשון נכוי (אבשלאג) דהיינו שהדבר מנוכה מן הכלל, והוא תואר הפעל (אבשלאֶגליך) עכ״ד, ומצאנו לרבותינו שישמשו מלת אך גם לשם דבר של הכאה כאמרם (ב״מ נ״ט ב׳) אך גדול כלומר מכה גדולה, ומצאנו לשון הכאה על התחלקות והתפרדות דבר מהתחברותו, והכהו לשבעה נחלים (ישעיהו י״א) ר״ל חלק אותו לשבעה נחלים, וכן בלשון אשכנז ישמש לשון הכאה על התחלקות חלקי הדבר (צערטהיילען, צערשלאגען) וכמה מדוייק בזה לשון רבותינו באמרם (ריש פסחים ובכמה מקומות) אך חלק, יורו בזה כי מלת אך הוא מלשון הכאה שענינו התחלקות הדבר, ומזה מלת אך כאן, וטעם אך בשר, בשר שנחלק ונפרד (אבגעטרענטעס פלייש), ולהורות על הזמן מתי נחלק ונפרד בשר זה אמר, בנפשו כלומר בחייו, כמו נפש הבשר בדם היא (אחרי י״ז י״א) שטעמו חיי הבשר היא בדם ווי״ו הכנוי שבנפשו מוסב על הרמש במקרא שלפניו, וטעם אך בשר בנפשו. בשר שנחתך ונפרד בעוד הרמש בחייו (וואֶהרענד זיינעס לעבענס) ומהו חייו דמו, הנה דעת רבותינו מבואר היטב בלשון המקרא.
אך בשר בנפשו דמו – בנפשו שהוא דמו, כלומר בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שחט שענינו מיצוי), והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער בעלי חיים]. כן נראה פשוטו של מקרא זה, ונכלל בו ג״כ איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר מן החי הוא אוכל הבהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד הואיל וצער בעל חיים אסור מן התורה; אמנם שיהיה עיקר הכתוב על אבר מן החי לא יתכן, כי בשר ענינו בעל חיים שלם, לא חלק ממנו ואם כפירוש רש״י היל״ל הבשר בה״א, או מִבָשָר – [והנה כל משפטי השחיטה לשתי כוונות אלה הם מכוונות, להוציא הדם ולמעט צער הבהמה]. ודעת בעל הטעמים נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים אך בשר בתביר, והוא שם עליו זקף, ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם, ויהיה בנפשו כמו עם נפשו, וכטעם ולא תאכל הנפש עם הבשר {דברים י״ב:כ״ג} או שיהיה לדעתו פירוש בנפשו דמו מה שהוא בנפשו (כמו דמו בנפשו הוא) מה שבו נפשו והוא דמו לא תאכלו, [ושלמה מיללער בקונטריס חשק שלמה אומר כי אסר להם אכילת כל בעלי דם, ולא התיר להם אלא כל רמש, כל בעלי מיץ לבן; וא״כ מה טעם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, וגו׳, ומה ענין נתתי לכם את כל, (ו)⁠אם לא נתן להם אלא הרמשים כקטנים? גם מליצת בנפשו דמו אין ענינה בשר בעל נפש ודם, ועוד מי הגיד לו שאין חיות הרמשים נקראת נפש אעפ״י שאיננה דם אדום?]
But an animal while it has its life, (that is) its blood (akh basar be-nafsho damo). Its life is its blood; you shall not eat an animal while its blood is still in it, i.e., without sheḥitah [the purpose of which is to remove the blood (the term being derived from saḥat, meaning “to squeeze out”). Sheḥitah is the easiest means of death; any other form of killing, without the removal of blood, involves cruelty and pain to animals. All the laws of sheḥitah were intended for these two purposes: to remove the blood, and to reduce the animal’s pain.]⁠1
This seems to be the plain meaning of the verse. The prohibition of ever min ha-ḥai (eating a limb from a live animal) is also included, not stated expressly but inferable from the context, because one who eats the limb of a live animal is, in effect, eating an animal that has its life and blood in it, and also because cruelty to animals is prohibited by the Torah. It is unlikely, however, that ever min ha-ḥai is the main point of the verse, because basar (“animal,” lit., “flesh”) refers to the whole animal, not a part of it. If the verse were as Rashi explains it [as referring principally to ever min ha-ḥai], the word should have been written ha-basar or mi-basar [which would more clearly denote “meat”]. This does not seem to be the opinion of the accentuator, however. It would have been proper to accent the words akh basar (“but an animal”) with a tevir [a secondary disjunctive], but he used a zakef [a stronger disjunctive, making the next two words, be-nafsho damo, a separate unit]. It was apparently his opinion that the command refers to the prohibition of eating blood, in which case the word be-nafsho [here translated “while it has its life” would mean “with its life,” as in, “And you must not eat the life [ha-nefesh, i.e., ‘the blood’) with the flesh” (Deut. 12:23). Otherwise, he interpreted be-nafsho damo as, “That which is within its soul,” as in damo be-nafsho hu (“[the life of every animal is] the blood that it has in its body” [Lev. 17:14]). That is, “the thing of which its soul consists, which is its blood, do not eat.”
[Solomon Miller, in the booklet Ḥeshek Shelomoh, says that God prohibited the eating of all creatures possessing blood, and permitted only the creeping things, which have a white fluid. But if this were so, what would be the meaning of “And all the beasts of the earth… will be frightened and terrified of you” (above, v. 2), and why would God have said, “I give them all to you” (v. 3), if He gave them nothing but the small creeping things? Furthermore, the expression be-nafsho damo does not mean “an animal possessing life and blood.” And finally, where did he get the notion that the vital essence of creeping things is not called nefesh, even if it does not consist of red blood?]⁠2
1. {Translator's note: These sentences were bracketed in the original.}
2. {Translator's note: This paragraph was bracketed in the original.}
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – רגילים להבין כאן, ש״דמו״ מפרש את ״בנפשו״, הווי אומר: אך לא תאכלו בשר שיש בו עדיין את נפשו, דהיינו דמו. אולם פירוש זה עומד בניגוד להלכה ואף בניגוד למשמעות המילים ולטעמי המקרא. לפי פירוש זה, נאסר לבני נח לאכול בשר בעוד הדם בו. אך זה אינו נכון. הדם אינו אסור לבני נח, ואף לא דם מן החי. אבר מן החי בלבד נאסר עליהם. ואילו הדם שבתוך הבשר – שזוהי משמעות ״בשר שדמו עדיין בו״ – והוא הנקרא בפי רבותינו ״דם אברים שלא פירש״, איננו אסור אף עלינו. גם לא נאמר כאן: ״בשר אשר בו נפשו דמו״, אלא ״בנפשו דמו״. בנוסף על כך, טעם המקרא על ״בשר״ הוא מפסיק חזק.
משמעות המילים והטעמים מורה שביאור הפסוק הוא כך: אך לא תאכלו בשר, כל עוד דמו בנפשו. המילים ״בנפשו דמו״ מתארות את בעל החיים בעודנו חי: לא תאכלו בשר מבעל חיים שהוא עדיין חי. הווי אומר, אבר מן החי (ראה סנהדרין נו.).
אך מדוע נאמר ״בנפשו דמו״, ולא ״נפשו בדמו״? אכן התורה מדייקת בלשונה בכל מקום שהיא דנה בדם ובחיים, אף כשאין היא עוסקת אלא בבעלי חיים. על אחת כמה וכמה כאן, כאשר בעלי החיים הם מאכל לאדם, וגופם מהוה השלמה לגופו, זהירה התורה בלשונה, כדי להוציא מלב כל בעלי השקפה חמרנית הסוברים שכח, שכל, נפש, וחיים, אינם אלא בחינות שונות של החומר. לשיטתם, הדם באמת הוא הנפש, והמכלה את הדם מכלה גם את הנפש. אך אין זו דעת התורה. הדם הוא הכלי והשליח של הנפש. כל עוד בעל החיים חי, אין נפשו בדמו, אלא דמו הוא בנפשו. הדם מוקף בנפש, והנפש שליטה בו. הנפש אינה בטלה בדם, אלא הדם בטל בנפש.
ביארנו כבר (לעיל א, כ; ב, יט) את משמעות המושג ״נפש״, הקרוב ל״נפץ״. הנפש היא הפסגה – הדרגה הגבוהה ביותר – של הפרט העומד לעצמו בסדר הבריאה. הנפש היא העצמאית ביותר מכל הברואים.
ראינו גם ש״דם״, משורש ״דמה״, הוא הדוגמא של כלל הגוף; הוא הגוף במצבו הנוזלי, כביכול [עיין פירוש לעיל ד, י]. כלולים בו כל החומרים, וכשהוא נע הלוך ושוב בגוף, הוא מוביל לכל חלק מחלקיו את החומרים הדרושים לו. נמצא שכל עצמו של בעל החי כלול בדם.
נכון אמנם, שכל חלק מהגוף נוצר על ידי הדם ותלוי בו; אך הדם גם חוזר ומשעבד את כל הגוף אל הנפש. כל עוד הדם משועבד לנפש, הרי הגוף הוא ״בשר״, כלומר, הוא ה״מְבַשֵׂר״ של הנפש. כל עוד הבשר משועבד לנפש באמצעות הדם, וכל עוד הגוף קשור אל הנפש באמצעות ״חוט השני״ הזה, הרי הגוף שומר על ייחודיותו. אך משניתק חוט זה של הנפש, חוזר הגוף אל היסודות שממנו נוצר. נמצא שהדם הוא נציגה הגשמי של הנפש – באמצעות הדם, שולטת הנפש בגוף.
התורה רומזת ליחסים אלה במילים ״בנפשו דמו״, שמשמעותן: כל עוד דמו משועבד לנפשו. הנפש היא האישיות הפרטית, הבשר הוא מְבַשׂרה, והאמצעי ביניהם הוא הדם. לכן גם לא נאמר ״אך בשר דמו בנפשו״, אלא ״אך בשר בנפשו דמו״, שכן הבשר והנפש שייכים אחד לשני, והדם אינו אלא אמצעי.
גוף הבהמה מותר באכילה רק כאשר הנפש כבר יצאה מהדם. בשר גופו של בעל החי יכול להעשות חלק מגוף האדם, משום שהגוף אינו כח שפועל; אך נפש בעל החי אינה ראויה להעשות חלק מנפש האדם.
נמצא שמשמעות המצוה הזאת היא: אל תאכלו את בשר החי כל עוד הוא תחת השפעת נפשו של בעל החי. האיסור אינו מחמת הדם, שהרי משעה שהדם עזב את בעל החי, הוא כבר מת ואינו מייצג עוד את נפש בעל החי. לא כן אבר מן החי – בשר הלקוח מבהמה חיה. בשר זה, בשעה שהופרד מהבהמה החיה, עדיין היה משועבד לנפש. ועתה שהוא נפרד, נותרה בו עדיין השפעה בלתי נראית מנפש הבהמה החיה. נפש זו אינה ראויה להיכלל בתוך האדם. הדם לעומת זאת, נאסר רק לאלה שנועדו להיות ממלכת כהנים.
דווקא מצוה זו, המתירה לבן נח דם מן החי אך אוסרת עליו אבר מן החי, אזהרה גדולה היא לכל בני נח: עליהם להבדיל הבדלה גמורה בין הדם לבין הנפש. הדם מותר מכיון שהדם אינו הנפש. אבל אבר מן החי אסור מכיון שהנפש שוכנת בתוך הגוף, ואינה חלק מהדם.
בפרשת אחרי מות (ויקרא יז, יא,יד) נאסרה אכילת דם לבני ישראל. יש שם שינויי לשון רבים, שכן התורה משתמשת בארבעה ניסוחים שונים: ״כי נפש הבשר בדם היא״ וגו׳ (פסוק יא), ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (שם), ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא״ וגו׳ (פסוק יד), ״כי נפש כל בשר דמו היא״ (שם). אם נעיין בפסוקים אלה, נראה מיד את חילוף לשון זכר ונקבה: ״היא״, ״הוא״. ״דם״ – לשון זכר, ו״נפש״ – לשון נקבה.
במשפט ״נפש כל בשר דמו היא״, לא ״דם״ הוא הנושא ולא ״נפש״ היא המושא, אלא להיפך: ״נפש״ היא הנושא ו״דם״ הוא המושא. הווי אומר, לא הדם הוא הנפש, אלא הנפש היא הדם. כל מעשי הדם הם באמת מעשי הנפש. ״הדם הוא הנפש״ הוא רעיון תעתועים חמרני, ואילו ״הנפש היא הדם״ הוא אמיתה של תורה.
וכך אומר הכתוב: (פסוק יד): ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת״. פירוש: הדם [״הוא״] שנשלט על ידי הנפש [״דמו בנפשו״], הוא ״נפש כל בשר״, ועל כן אמרתי ״לבני ישראל: דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא״. הביטוי ״דמו בנפשו״ הוא הוכחה ברורה לפירושנו כאן [בפרשת נח] על ״בנפשו דמו״.
רק הפסוק הראשון שם [פסוק יא]: ״כי נפש הבשר בדם היא״, נראה כסותר את פירושנו. אולם, כוונת הכתוב שם אינה לתת טעם על איסור אכילת דם, אלא להסביר איך הדם מורה על כפרת הנפש; ומדוע דם, כשהוא ניתן על המזבח, מייצג את הנפש. אותה דרך מחשבה היא גם היסוד לאיסור אכילת דם. נראה אם כן, שהאות בי״ת של ״כי נפש הבשר בדם היא״, היא כדוגמת האות בי״ת של ״רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים״ (יחזקאל א, כ), שפירושו: רוחה של החיה ניכרת באופנים ומניעה אותם. בדומה לכך, הנפש נמצאת בדם ופועלת בו, ופעולת הנפש ניכרת בדם, שהרי כל פעולות הדם הן באמת פעולות הנפש.
בהמשך הפסוק [באחרי מות שם] נאמר: ״כי הדם הוא״. היינו: הדם, כהוראת שמו, הוא דוגמת הגוף (פירושו העיקרי של ״דם״ הוא דמות, סמל, נציג). באמצעות הדם, הנפש משפיעה על הגוף; ומשום כך, ״בנפש יכפר״. הדם פועל כפרה, לא בכח עצמו, אלא בכח הנפש שהוא מייצג.
רק במשנה תורה מצאנו: ״כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג והלאה). שם הזהיר הכתוב כמה פעמים על אכילת דם, ותלה את שלומנו ושלום בנינו בשמירת איסור זה. רק שם הוא אומר ״כי הדם הוא הנפש״, בלשון הנשמעת כשיטה החמרנית. אולם, לאור כל מה שאמרנו, הכוונה שם היא לתוספת אזהרה בלבד: ״כי הדם הוא הנפש״, למען נזכור ונשים על לבנו, אנו ובנינו, שאכילת דם מעוררת באדם תאוות ונטיות בהמיות.
אך בשר – בכ״ז לא התרתי לכם בשר בע״ח רק אם אינו חי עדיין שבזה יתעלה לגוף האדם. אבל לא תאכלו בשר עם נפשו דמו, אם נמצא הנפש בדמו שהדם הוא נושא הנפש החיונית שזה דרך רצח ואכזריות.
בנפשו דמו: משום איסור אבר מן החי היה די לומר ״אך בשר בנפשו״1, כמו דכתיב בישראל ״לא תאכל הנפש עם הבשר״ (דברים יב,כג). משום הכי פירש רש״י ״דמו״ זה דם מן החי2. אבל זה אינו כדעת חכמים בסנהדרין (נט,א), וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל3. אבל תרגום יונתן4 ״בזמן דנפשיה ביה, או דתליש מן חיותא נכיסתא ועד דלא נפקא כולא נשמתא לא תיכלון״, ביאורו5, אפילו שחוטה רק שהיא עוד מפרכסת, משום שעוד דמו בנפשו אסור6.
1. כשפירושו ׳עם נפשו׳.
2. כדעת רבי חנינא בן גמליאל בסנהדרין נט,א, עיי״ש.
3. ז״ל: וזה כפי הפשט איננו נכון ולפי המדרש איננו אמת, כי לא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים, לא על דם מן החי כדברי ר׳ חנינא בן גמליאל.
4. תחילת דבריו: ״ברם בישרא דתליש מן חיותא חיא בזמן דבנפשיה ביה״...
5. בדבריו ״או דתליש מן חיותא נכיסתא״...
6. ועיין בסוגיית מפרכסת לבן נח ולישראל ברא״ם להלן תחילת פרשת וישב באריכות. ועיין בזה במשך חכמה במקום.
אך בשר וגו׳ – בדרך כלל מפרשים: אך בשר עם נפשו, דהיינו עם דמו, לא תאכלו, וזה אינו, לא רק משום שאין פירוש זה תואם את טעמי המקרא, אלא גם משום שלא מצינו תמורה ללא אות השימוש — ״דמו״ — כאשר שם העצם, שאותו היא באה לבאר, בא עם אות שימוש כלשהי. ואף על פי שמצינו בדברים (דברים י״ב:כ״ג), ״ולא⁠־תאכל הנפש עם⁠־הבשר״, כלומר הכתוב מחבר נפש עם בשר, ולכאורה היה ראוי לעשות כן גם בפסוקנו, הרי מצינו גם את הצירוף דם ונפש — ״דמו בנפשו״ (ויקרא י״ז:י״ד), ופירושו של זה איננו יכול להיות אלא — הדם מחובר⁠־קשור אל הנפש, וכפי שנאמר שם גם במפורש (ויקרא י״ז:י״א) ״נפש הבשר בדם״. ולבסוף, אף נאמר (ויקרא י״ז:י״ד) ״נפש כל בשר דמו הוא״, לאמור הדם הוא — החיים.
לפי אלה הרי מצינו, שמצד אחד נפש הריהי דם, אחר כך — נפש בדם, ומאידך — דם בנפש. ביאור הדברים הוא, שהדם הוא אורגן החיים, פונקציות החיים מתבצעות באמצעותו. רק לאחר שהוסר הדם, על ידי שחיטה או על ידי נחירה, מסתלקים גם החיים — נפשו של בעל החיים. בעודה בחיים, הרי דמה של הבהמה קשור⁠־מחובר הוא לנפשה. וכיוון שהדם קשור אל נפש הבשר, בידי הנפש עדיין אורגן שבאמצעותו היא פעילה בו בבשר, הרי שזה אסור באכילה; שכן החיים דבר נשגב הם, לה׳ הם שייכים ואסור לאוכלם. רק לאחר שהנפש תוסר לחלוטין מן הבשר, כשאין לה עוד אפשרות להיות פעילה בתוכו, רק אז יותר באכילה. ומכאן — איסור אבר מן החי.
ולא יכול היה הכתוב ללמדנו איסור זה בלשון קצרה, כגון בשר מן החי לא תאכלו, שכן, אף על פי שזוהי ההגדרה שבהלכה, בנקל אפשר היה לטעות ולהבין, שאין איסור אלא באכילת אבר מן החי חיים שלמים, ואילו כאשר הופרע אורגניזם החיים על ידי פציעה, ואי אפשר עוד לקרוא לזה חי — יהא מותר לאכול אבר ממנו. הניסוח המדוייק של הכתוב בא איפוא ללמדנו, כי אפילו שחט בה שני סימנים, כל זמן שהיא מפרכסת — אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים משום אבר מן החי,⁠1 שכן הנפש עדיין פעילה בה בבהמה, באמצעות הדם.
ואין לומר שהכוונה לאסור עליו על נח לאכול דם, כי אז ודאי היה הכתוב אומר איסור זה בצורה פשוטה — כפי שאמנם נאמר מאוחר יותר.⁠2
1. רמב״ם, הלכות מלכים פרק ט׳:י״ב (המ׳).
2. ״רק הדם לא תאכלו״, דברים י״ב:ט״ז.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו – תרגם יונתן בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת, כי אעפ״י שדעת הפוסקים דהיא מותרת דלא כרמב״ם, הוא משום הואיל ושריא לישראל דמי איכא מידי דלישראל אסור ולעו״ג שרי אבל קודם מתן תורה הוה אסור מפרכסת לדידהו ולזה כתיב בנפשו דמו שב׳ הוא ייחס קצת שעדיין קצת נפשו בו אבל בפרשה ראה כתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר, ומלת עם הוא על הדביקות האמיתי אבל אם נשחטה אעפ״י שמפרכסת אין הנפש דבוק בו מותר והבן.
ולפ״ז יתכן דחזקיה דסבר דעו״ג ששחט בהמה ומפרכסת דיצאת מכלל חיה. אפשר דרק לישראל דכתיב הנפש עם הבשר שמורה על דבוק אמתי לא היכי ששחט בה רוב שנים שהדביקות אינו גמורה שנפשה מפרכסת לצאת, וכמו שאמרו חי הוא וסופו למות, (ריש מי שאחזו) אבל ב״נ לחזקיה ג״כ מוזהר כל זמן שמפרכס דכתיב בנפשו והבי״ת בא על ייחס קצת. [ויש לעיין לפ״ז בהא דמייתי מברייתא דלא כחזקיה הוא מדתני אבר הפורש ממנה כפורש מן החי דזה לישראל דלסוף תני ואסור לב״נ] וא״כ לפ״ז מצאנו תירוץ להא דתנן בריש טהרות ומייתי לה בחולין ק״ב באבר מן החי מן עוף טמא ואין שחיטה מטהרתה דמפרש לב״נ ולאכילה אמר דלחזקיה ג״כ אסור לב״נ ובתוספות רע״ק הניח זה בתימה ודו״ק.
אך בשר בנפשו – בשר בנפשו – זה אבר מן החי,⁠1 יכול אף אבר מן החי בשרצים, ת״ל אך דמו, מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם2 (שם שם)
1. דכך משמע לי׳ לשון בשר בנפשו, שלא תאכל הבשר בעוד שהנפש [החיות] בו, וזה יצויר באבר מן החי.
2. ר״ל יכול יהי׳ נוהג גם בשרצים איסור אבר מן החי, ת״ל אך דמו, ודריש יתור לשון דמו, דהול״ל אך בשר בנפשו לא תאכלו, והי׳ במשמע אבר מן החי, וכמש״כ בפ׳ ראה ולא תאכל הנפש עם הבשר ודרשינן שם דקאי על אבר מה״ח וכמש״כ באות הקודם, ולכן הוסיף דמו לומר לך דרק אבר מן החי כזה נאסר ביחוד משום אבר מן החי, זה שהדם מאותו אבר נאסר ג״כ ביחוד משום דם, משא״כ דם שרצים אין דמו חלוק מבשרו, כלומר אם אכל דם שרצים אינו חייב משום דם רק משום שרצים, יען כי כשהוזהרו ישראל על השרצים לא הוזהרו משום דם אלא משום שרצים כבשר [וכמו דקיי״ל בכריתות כ״א ב׳ דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה, משום דם אינו לוקה], ולכן אינו חייב באבריהם גם משום אבר מן החי רק משום שרצים. וטעם הדבר, משום דכמו אבר מן החי כך דם מן החי ענין אחד להם שיש בהם חיות הנפש, ומכיון שאין חיוב בדמם משום דם אין חיוב גם באבריהם משום אבר מה״ח, וע״ע לפנינו בפ׳ ראה בפסוק הנזכר (י״ב כ״ג).
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) וְאַ֨ךְ אֶת⁠־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל⁠־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗םא מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת⁠־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽםב׃
And indeed,⁠1 your blood, which is your soul,⁠2 I will seek out.⁠3 From every animal I will seek it and from every man; from each man of his brother4 I will seek the soul of man.
1. And indeed | וְאַךְ – This translation reads the verse as continuing the theme of the sanctity of blood alluded to in the previous verse. Alternatively: "But", in which case the verse is contrasting the fact that it is permitted to kill animals for food with the prohibition against killing humans.
2. your blood, which is your soul | דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם – See Ramban.
3. I will seek out | אֶדְרְשֶׁנּוּ – The connotation is that Hashem will seek the spilled blood so as to avenge it. See the similar phraseology in Tehillim 9:13: "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר".
4. of his brother | מִיַּד אִישׁ אָחִיו – See Shadal and R. D"Z Hoffmann that in these words the verse emphasizes that killing another human is like killing one's own brother.
א. הָֽאָדָ֗ם ל=הָֽאָדָ֗ם בגעיה ימנית
ב. הָֽאָדָֽם ל=הָֽאָדָֽם בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כז] 1ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש. וכשם שחייב על ניזקי חבירו כך חייב על ניזקי עצמו הוא עצמו שרק וטש [בפניו נגד חבירו] בפני חבירו, מתלש בשערו, מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים תנא׳ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. (תוספתא מכי״ע ב״ק פ״ט).
[כח] 2אשכח ר׳ יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב, בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, אפילו קרוב, כו׳ מנה״מ א״ר יהודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה, אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם, אפילו בעד קרוב. (סנהדרין נז:).
[כט] 3מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו, אילימא האי תנא הוא, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש ר״א מיד נפשותיכם אדרש את דמכם, ודלמא קטלא שאני. (ב״ק צא:).
[ל] 4ורצח גואל הדם (במדבר ל״ה:כ״ז), ביד כל מי שיהרגנו וכה״א אך את דמכם לנפשותיכם, מגיד שתובעין דמו של אדם ביד כל מי שיהרגנו. (ספרי זוטא מסעי).
[לא] 5ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו׳, אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול, ת״ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזרי׳, ת״ל אך. (בראשית רבה ל״ד).
[לב] 6מיד כל חיה. זה המוסר את חבירו לחיה להרגו, מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו. (בראשית רבה ל״ד).
[לג] 7ד״א מיד כל חיה אדרשנו אלו ארבע מלכיות, מיד האדם א״ר לוי מיד האדם מיד איש אחיו זה עשו, דכתיב (בראשית ל״ב:י״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, אדרוש את נפש האדם אלו ישראל, שנא׳ (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתו אדם אתם. (בראשית רבה ל״ד).
[לד] 8ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, בזמן שתהרגו הנפש בסתר שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד, (ואעפ״כ) [ואע״פ] שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אותו אני אדרוש דמו של נהרג. (מדרש אגדה נח).
[לה] 9מיד כל חיה אדרשנו, שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות. (מדרש אגדה שם).
1. לשון התוספתא הוא מכתי״ע. ולפנינו בדפוס הגירסא ואך את דמכם לנפשותיכם, מיד נפשותיכם אדרוש והוא כלשון הגמ׳ ב״ק צא. לקמן מאמר כט. ושם דחי דאין ראיה מפסוק זה דאין אדם רשאי לחבול בעצמו דקרא מיירי מקטלא, וצ״ל דהתוספתא ס״ל דאת דמכם לא מיירי דווקא בקטלא אלא אפי׳ בחבלא, (ועי׳ ברמב״ן בפיה״ת כאן שכ׳ כי על שופך הנפש הוא חייב מיתה לא על דם האברים שאין הנשמה תלויה בהם, ולפ״ד קרא זה לא מיירי מחבלה, אמנם בפ׳ וישלח לה, א. כ׳ דב״נ שחבל חייב מיתה מצד דינין וכמו גזל ואין סתירה לדברי הרמב״ן דיש נ״מ אי משום רציחה או דינין. ועי׳ ברמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ו, ובחי׳ הר״ן סנהדרין נט. שנסתפק בענין זה אם חבלה הוי בכלל גזל דמה לי חבל בגופיה מה לי חבל בממונו). ואולי ס״ל התוספתא דזה רק אסמכתא דהרי מביא גם רק וטש בפניו משבר את כליו ומפזר מעותיו. ועי׳ בחסדי דוד שם. וברמב״ם פ״ו מהל׳ מלכים.
2. מיד כל חיה, מיד כל דבר חי, (רש״י) ובאידך לא פירש איך נלמד הדרשות מהפסוקים, ובפרט תמוה הדרש ״אדרשנו ומיד האדם״ אפילו בעד אחד. והנה בילקוט שמעוני רמז סא. מביא הגי׳ אדרשנו אפי׳ בע״א, וכ״ה הגירסא בפי׳ הרמ״ה וכ׳ לפרש מדאפקיה בלשון יחיד ולא כתיב אדרשם, ש״מ אפי׳ בעד אחד. וכ״כ לפרש הא דדריש מאדרוש בדיין אחד, דאדרוש לשון יחיד משמע, והביא אית דמפרשי אדרוש אדרשנו דרישה כל שהוא ומדלא כתיב היטב, ולאו מילתא היא. ובד״ס הביא מכת״י גירסא מיד כל חיה אדרשנו אפי׳ שלא בהתראה אפי׳ בעד כו׳ ואולי יש לפרש כן עפ״מ שהביא הרמ״ה דאדרשנו משמע דרישה כל שהוא, א״כ גם שלא בהתראה נלמד מאדרשנו. והרמ״ה כ׳ להסביר הלמוד מיד כל חיה אפי׳ שלא בהתראה, דחיה משמע אפי׳ חיות השדה, והתם לא שייך התראה ומדאקיש דרישה דאדם לדרישה דחיה ש״מ אפי׳ שלא בהתראה מחייב. ובחמרא וחיי הביא פי׳ ריב״ם תלמידי הר״ף, מיד כל חיה אפי׳ שלא בהתראה והכי משתמע קרא ואפי׳ היה סבור בהיתר כחיה שלא התרו בה. ולא מיד אשה, בפי׳ המאירי כת״י מובא בחו״ח כ׳ יראה לי שאף לא בפסולי עדות של תורה. ומבאר שם אע״ג דמפורש דקרובים כשרים צ״ל דס״ל רק קרובים משום דגוים אין להם יחס ואפי׳ קרובי האם אינם פסולים. ועי׳ רמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים הי״ד ומ״ש לקמן פסוק ו. מדברי החנוך במצוה קצב.
3. לעיל מאמר כז. ועי׳ לקמן מאמר לא.
4. ביד כל מי בהגהות מהרח״ש כותב נראה דצ״ל אין לו דם ביד כו׳. ועי׳ ספרי כאן דורש בכל אדם, ובפס״ז אין לו [דמים] דם. אפי׳ בכל אדם. והוא כדעת ריוה״ג במכות יא: דרשות ביד כל אדם להרגו והביא ראיה מקרא שלפנינו דדרשו לעיל במאמר כח. דאפילו שלא בהתראה דהוא שוגג, דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, אעפ״כ ב״נ נהרג, וס״ל להספ״ז דפסוק זה כולל גם בהורג לרוצח שהרג בשוגג, דאינו נהרג דהוה בכלל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, וגו׳. ואולי מכאן מקור לדברי הרמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״א שכ׳ דב״נ ששגג אחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו עיי״ש בנו״כ ובקרי״ס להמבי״ט, והאחרונים חקרו במקור הדבר דמנ״ל להרמב״ם שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג, הר״ז רק בישראל נאמר, ולפי המבואר לפנינו י״ל המקור מהספ״ז שהביא דגואל הדם נהרג בכל אדם מקרא שלפנינו דנאמר לב״נ ואף שחלקו גבי ב״נ שלא בהתראה דחייב לשוגג גמור דפטור, י״ל דזה רק ממיתת ב״ד אבל בהרגו גואל הדם להרוצח בשגגה פטור דזה הוי ג״כ בכלל את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וי״ל הפי׳ דהביא הפס״ז מקרא זה דמיירי בב״נ, ראיה דבדין זה של רוצח בשגגה, דמי לדין ב״נ בכה״ג, ואולי ס״ל דקרא זה בישראל נמי מיירי כמ״ש בזה לקמן פסוק ו. ואכמ״ל. ועי׳ בהגהות לפער״ז מיד איש אחיו כו׳. כלומר הודיע דין גואל הדם בשוגג זהו מיד איש אחיו ע״י איש שהוא אחיו של נרצח. וראי׳ מזה כמ״ש, וכ״כ בצרה״מ ועי׳ רש״י כאן.
5. יכול כשאול, שהפיל עצמו על חרבו שלא יתעללו בו הפלשתים ת״ל אך, יכול כחנניא כו׳ שהפילו א״ע לכבשן אש ת״ל אך. החונק עצמו, נקט החונק את עצמו אע״פ שלא יצא ממנו דם, פירש״י, ובמדרש אור האפלה את דמכם לנפשותיכם אדרוש, זה ההורג עצמו ואין לו חלק לעולם הבא. ובוודאי היה לפניו כן באיזה מדרש חז״ל, ולפנינו מקור הדברים להמאמר המפורסם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא וחקרו למצוא המקור ולא מצאו, והמרי״ט בכתובות קג: כ׳ להוכיח שם מגמ׳ שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה״ב. ויש שרמזו להמשנה בחלק שאחיתופל [שאבד עצמו לדעת] אין לו חלק לעוה״ב. והרד״ק כ׳ ורז״ל פירשו, אם אדם יהרוג עצמו שתהיה נפשו נענשת לעוה״ב, וברמב״ם פ״ב מהלכות רוצח ה״ג את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו. ועי׳ בפס״ז ומדרש הגדול זה ההורג עצמו לדעת, ועי׳ פי׳ הרמב״ן, ובחזקוני כ׳ תשובה לאומרים אין גיהנם ואין גן עדן כלומר אף להורג את עצמו הקב״ה דורש דמו ואימת אם לא לאחר מיתה. ועי׳ ספר חסידים סי׳ תתתרנא. וסי׳ שכ״ז וצד תנב. ובאע״ז דברים לב, לט. ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העוה״ב כו׳ ואחרים אומרים מפסוק ואך את דמכם וגו׳ וכוונתו כנ״ל. ובס׳ חמדת הימים הביא ואם תאמר למה שאול הרג עצמו חס ושלום, אלא שודאי כבר נזרק בו חץ שנאמר ויאמר לנושא כליו שלוף חרבך ומותתני כי אחזני השבץ פן יבואו הערלים ויתעוללו בי. ר״ל גמור מיתתי ולא כתיב והרגני או המיתני. פי׳ בירושלמי שאול נתירא שלא יעבירוהו על דת יהודית. וכן נהגו לשחוט הילדים בשעת הגזירות שלא יעבירום על דת יהודית. וברבעה״ת כאן הביאו שני דעות בענין זה, בפי׳ דברי הב״ר, ואמרו בב״ר יכול אפי׳ כחנני׳ מישאל ועזריה ת״ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו, אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת״ל אך, כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו, וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וגו׳ ת״ל אך, שאם ירא אדם שמא יעשו לו ייסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו, ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת השמד. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת״ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו, יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת״ל אך פי׳ שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה מהר״ש בר אברהם המכונה אוכמן, ועי׳ מה שהאריך בענין זה המאירי בספרו מגן אבות פא. שהביא שיטת האוסרים למסור עצמו למיתה לפנים משורת הדין, והעושה כן עבירה גדולה דכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והוא מדחה זאת דאדרבא שבח מרובה היא והביא מקדושין מ. עירובין כא. ועי׳ ש״ע יו״ד סי׳ קנ״ז ס״א. ובפער״ז ובפי׳ הר״י מווינא.
6. ברמב״ם פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב, ה״ג. איתא אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת ב״ד ומניין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים, והנה לפנינו בב״ר מקור הדברים והנו״כ לא העירו ע״ז. ולשון הרמב״ם מובא במדרש הגדול, ובהגהות מנח״י העיר בזה וכ׳ דבכי״ל ועוד ששה כת״י וכן בילק״ש ליתא כלל המאמר הנ״ל ונתוסף אח״כ מדברי הרמב״ם וצ״ע. ובכת״י מדרש אור האפלה איתא מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חברו לפני חיה שתהרגנו. מיד כל אחיו אדרש זה ההורג בעצמו, שופך דם האדם באדם זה ששולח אחרים להרוג את חברו. ושלשתן חייבין מיתה בידי שמים וצ״ע דשינה הלמודים מהפסוקים מאשר בב״ר והרמב״ם ואולי דט״ס הוא. והאחרונים הקשו על הרמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים ה״ד שכ׳ וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ״מ נהרג מהא דפסק בהל׳ רוצח הנ״ל שכפתו והניחו לפני ארי חייב רק בדיני שמים והרי קרא זה גבי ב״נ נאמר ואיך כ׳ כאן דנתנו לפני ארי נהרג. והנה ראיתי ברמב״ם דפוס ברלין הגירסא ונתנתו ״לפי״ ארי במקום שאיתא בשאר דפוסים ״לפני״ והמפרשים לא הרגישו בזה, ולפ״ז מיושב שפיר דנתנו ״לפני״ ס״ל דהוה רק גרמא וחייב רק בדיני שמים בישראל וכן בב״נ לכן לא הביא דינים אלו לחייב כאן, משא״כ בנתנו ״לפי״ ארי ס״ל דזה הוי מעשה וחייב. ובחי׳ על הרמב״ם הל׳ מלכים הארכתי לבאר שיטת הראשונים בהא דמבואר בגמ׳ סנהדרין עז. כפתו לפני הארי פטור. כן לת׳ לפ״ז מה שסיים הרמב״ם משא״כ בישראל עיי״ש בנו״כ, ואכ״מ להאריך [וראיתי ברמב״ם דפוס קושט׳ רמט. איתא כמו בדפוסים אחרים ״לפני״ ואולי ט״ס בדפוס ברלין] ויש להעיר בהא דמפרש הרמב״ם דשוכר את אחרים להרוג חייב רק בדיני שמים, מהא דמבואר בב״ר א״ו דחושב בדיני ב״נ שחייב בעד אחד בדיין אחד כו׳ ע״י שליח שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך ע״י אדם דמו ישפך. וכאן מיירי דחייב בדיני אדם כמו בעד אחד ודיין אחד וזה סותר לדברי הב״ר שלפנינו דלפי׳ הרמב״ם הוא רק בדיני שמים, ומזה ראי׳ למש״ל ממנח״י דמאמר שלפנינו הוספה הוא ע״פ דברי הרמב״ם, ואולי דהרמב״ם לא גרס שם ע״י שליח דיש שם בענין זה גירסאות שונות עי׳ במנח״י דיש גירסא בלא ״עדים״. (ועפמ״ש לק׳ בבאור מאמר לו. דילפינן מקראי שלפנינו לענין דיני ישראל יש ליישב שפיר קושיא הנ״ל על הרמב״ם).
7. אר״ל מיד האדם, דורש האדם האדום כלו׳ אדום. ובפס״ז גורס ומיד האדם אלו ישראל דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מיד איש אחיו אלו בני עשו דכתיב הצילני נא, אדרוש את נפש האדם לעתיד לבוא.
8. כן מבואר בחזקוני וברב״ח כאן.
9. כ״כ בפי׳ הרמב״ן וסיים וזה טעם סקל יסקל השור ועי׳ ברב״ח וחזקוני, ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ קיד. ובפירש״י, והאע״ז. ורד״ק, ורלב״ג.
וּבְרַם יָת דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתְכוֹן אֶתְבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אֶתְבְּעִנֵּיהּ וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר דְּיֵישׁוֹד יָת דְּמָא דַּאֲחוּהִי אֶתְבַּע יָת נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא.
However, of the blood of your souls, I will demand an account; from the hand of every beast will I demand it. From the hand of man, from the hand of a man who spills the blood of his brother will I demand an account of man’s soul.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם
וּבְרַם יָת דַּמְכוֹן לְנַפְשָׁתְכוֹן אִיתְּבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אִתְבְּעִינֵיהּ וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר דְּיֵשׁוֹד יָת דְּמָא דְאַחוּהִי אִתְבַּע יָת נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא
דרישה ודרישת ה׳
א. אף על פי שפועל דָּרַשׁ הוא רב-משמעי, הוא מתורגם בכל הוראותיו ע״י תָּבַע. [א] במשמע בִּקֵּשׁ בְּתֹקֶף כבפסוקנו: ״וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״ – ״אִיתְּבַּע״.⁠1 וכן גם ״לא יִגֹּשׂ את רעהו״ (דברים טו ב) ״לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵיהּ״, כי נְגִישָׂה היא דרישה תקיפה; [ב] בהוראת חָקַר, בָּדַק כגון: ״ודרשת וחקרת ושאלת היטב״ (דברים יג טו) ״וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת״. [ג] במשמע בִּקש, חִפֵּשׂ, שָׁאַל כגון: ״ואת שעיר החטאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה״ (ויקרא י טז) ״מִתְבָּע תַּבְעֵיהּ מֹשֶׁה״.⁠2 אבל ״דרישת״ ה׳ מתורגמת בתוספת ״אולפן״ מן הטעם שהתבאר בפסוק ״ותלך לדרש את ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כה כב) ״לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠3
מִיַּד – קרא ותרגום
ב. הערת מסורה מציינת ״מִיַּד קרא ותרגום, שלשה בפסוק״.⁠4 וכוונתה: רק בשמות ידועים מִיַּד מתורגם מִיְּדָא דְּ כגון ״הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו״ (בראשית לב יב) ״מִיְּדָא דַּאֲחִי מִיְּדָא דְּעֵשָׂו״. אבל בפסוקנו שבו חַיָּה, הָאָדָם, אָחִיו הם שמות כלליים, תרגם בהם ״מִיַּד כָּל חַיָּה... וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו״ – ״מִיַּד כָּל חַיְתָא... וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר״ ולא מִיְּדָא דְּ.⁠5
השלמת מקרא קצר
ג. ״מִיַּד אִישׁ אָחִיו״ הוא מקרא קצר ששיעורו ״מיד איש [את] אחיו״. אונקלוס לא הסתפק בהשלמת יָת החסר, אלא ביאר בהרחבה ״מִיַּד גְּבַר דְּיֵשׁוֹד יָת דְּמָא דְאַחוּהִי״ מן הטעם המבואר בפסוק הבא.⁠6
1. וכן הבאים: ״וגם דמו הנה נדרש״ (בראשית מב כב) ״וְאַף דְּמֵיהּ הָא מִתְבְּעֵי״, ״עד דרש אחיך אתו״ (דברים כב ב) ״עַד דְּיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵיהּ״, ״כי דרש ידרשנו ה׳ אלהיך מעמך״ (דברים כג כב) ״אֲרֵי מִתְבָּע יִתְבְּעִינֵיהּ ה׳ אֱלָהָךְ מִנָּךְ״, ״אנכי אדרש מעמו״ (דברים יח יט) ״מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵּיהּ״.
2. וכן הבאים: ״כי תדרשנו בכל לבבך״ (דברים ד כט) ״אֲרֵי תִּבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל ליבָּךְ״, ״ארץ אשר ה׳ אלהיך דֹּרֵשׁ אתה״ (דברים יא יב) ״תָּבַע יָתַהּ״, ״לשכנו תדרשו״ (דברים יב ה) ״לְבֵית שְׁכִינְתֵיהּ תִּתְבְּעוּן״, ״ופן תדרש לאלהיהם״ (דברים יב ל) ״וְדִלְמָא תִּתְבַּע לְטָעֲוָתְהוֹן״, ״לא תדרש שלמם וטבתם״ (דברים כג ז) ״לָא תִּתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן״.
3. אבל בלשון חז״ל יש הבדל בין פועל דָּרַשׁ לפועל תָּבַע: תָּבַע משמעו בִּקֵּשׁ בְּתֹקֶף כגון ״היו חמשה תובעין אותו״ (משנה שבועות ה ג) ואילו דָּרַשׁ נתייחד בלשונם לדרשת מקראות כגון ״אין דורשין בעריות בשלשה״ (משנה חגיגה ב א). תבע נגזר מן בְּעֵי (בִּקֵּשׁ) לכן ״בקש״ מתורגם ״בעי״ או ״תבע״ הקרובים ביניהם, אלא ש״בעי״ הוא רך יותר מ״תבע״ השווה: ״את אחי אנכי מבקש״ (בראשית לז טז) ״אנא בעי״, אבל ״והיה כל מבקש ה׳ יצא״ (שמות לג ז) ״והוי כל דתבע אולפן מן קדם ה׳⁠ ⁠⁠״, ״אל תבקשו לטמאה בהם״ (ויקרא יט לא) ״לא תתבעון (ח״נ: תבעון) לאסתאבא בהון״
4. ברלינר, מסורה, עמ׳ 57 ; קליין, מסורה.
5. ״באורי אונקלוס״.
6. על תוספת יָת שאינו במקרא העירה המסורה: ״יָת דלא קרי ומתרגם ט׳ באוריתא: מיד איש אחיו, ויט שכמו (בראשית מט טו), גד גדוד (בראשית מט יט), עד יעבר ב׳ בו (שמות טו טז), עתה ידעתי (שמות יח יא), משומו אל (במדבר כד כג) הארץ אשר הכה (במדבר לב ד), ארמי אובד אבי״ (קליין, מסורה, עמ׳ 41): בכל הפסוקים מוסיף המתרגם ״את״ שאינה במקרא, ואפילו פעמיים בפסוק אחד: ״עד יעבר עמך ה׳ עד יעבר עם זו קנית״ (שמות טו טז) ״עַד דְּיִיעִיבַּר עַמָּךְ ה׳ יָת אַרְנוֹנָא עַד דְּיִיעִיבַּר עַמָּא דְנַן דִּפְרַקְתָּא יָת יַרְדְּנָא״.
ולחוד ית אדם נפשתכוןא אתבע מלות כל חיא אתבע יתיה ומלות בר נשא ומלוות אחוי דבר נשא אתבע ית נפשה דבר נשה.⁠ב
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפשתכון״) גם נוסח חילופי: ״אדמכון לנפ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אתבע ... ית נפשה דבר נשה״) נוסח אחר: ״אתבוע מן לוות חייתא אתב⁠(י){ו}⁠ע יתיה מן לוות בני אנשא מן לוות גבר ואחוי אתבע יתיה״.
וברם ית דימכון לנפשתיכון אתבוע מן ידא דכל חיתא דקטלא לבר נשא איתבועיניה לאיתקטלא עליה ומידא דאינשא מיד גבר דישוד ית דמא דאחוי אתבוע ית נפשא דאינשא.
But the blood of your lives will I requirea of every animal which hath killed a man, I will require that it be put to death on his account. And from the hand of the human being, from the hand of the man who hath shed the blood of his brother, will I require the life of man.
a. Or, "demand retribution.⁠"
מִיַּד כָּל חַיָּה – זֶה הַמּוֹסֵר אֶת חֲבֵרוֹ לְחַיָּה לְהָרְגוֹ.
מִיַּד אִישׁ אָחִיו – זֶה הַשּׂוֹכֵר אֶת אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ.
דָּבָר אַחֵר: מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. מִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו, זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו (בראשית ל״ב:י״ב). אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּנָה צֹאנִי (יחזקאל ל״ד:י״ז), צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
[פרק ט]
ואך את דמכם וגו׳ – תניא הכהו בא׳ ידו בעורות שאין נעבדין, בטומוס שטרות שבידו נותן ד׳ מאות זוז, ולא מפני שמכה של צער היא, אלא מפני שמכת בזיון היא שנאמר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד׳ י״ד) ונאמר ולחיו למורטים (ישעיה נ׳ ו׳). כשם שחייב על נזקי חברו כך חייב על נזקי עצמו, הרי שרק וטש בפניו, (בבגד) [כנגד] חברו, מתלש בשערו, קורע כסותו, משבר כליו, מפזר מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שנאמר [ו]⁠אך את דמכם לנפשותיכם.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – בזמן שתהרגו הנפש בסתר שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד. ואעפ״כ שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אתו אני אדרוש דמו של נהרג.
מיד כל חיה אדרשנו – שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות.
מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם1כיצד מזמין הקב״ה זה שהרג שוגג וזה שהרג במזיד לפונדק אחד, זה שהרג במזיד למטה מן הסולם, וזה שהרג בשוגג למעלה על ראש הסולם, נופל אותו של מעלה על של מטה וממית אותו של מטה, ומחייבין אותו לגלות, נמצא זה גולה וזה נהרג.
1. כיצד מזמין הקב״ה. מכות י׳ ע״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמא דמאוכם מן אנפסכם פאטלבהא באלנהי ומן יד סאיר אלחיואן פאטלבהא באלמנע ומן יד אלנאס אי אנסאן קתל אכ׳אה טאלבתה בנפסה.
ואולם את דמכם מנפשותיכם אדרוש באזהרה, ומיד שאר החיות אדרוש באיסור, ומיד האדם - כל אדם אשר הרג את אחיו - אדרוש את נפשו.
ובמה שאמר ואך את דמכם לנפשתיכם וגו׳ – כלל שלושה אופנים של איבוד בעלי חיים על ידי בעלי חיים:
א. איבוד האדם את עצמו;
ב. הריגת האדם על ידי אדם אחר;
ג. הריגת האדם על ידי חיות טורפות.
הזהיר את האדם שלא יהרוג את עצמו באמרו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש. ולא פירש {דרישה זו} מהי. אבל אם אנו פונים אל המקובל והכתוב אנו מוצאים שאסר זאת באזהרה ובאיום. כי יתכן שהאדם יבחר להרוג את עצמו כדי להמלט מיסורים שיבואו עליו. וכשאלהים מודיע לו שהוא עתיד להפרע ממנו אם יאבד את עצמו [ימנע מזה]. ואם יאמר אדם הן ראינו ששאול הרג את עצמו ונקרא אחר כך בחיר, והאומה כולה מונה אותו בין שמונה נסיכים. נאמר, שאול לא הספיק להרוג את עצמו, אלא לאחר שנשען על חרבו תש כחו ולא בוצעה מיתתו עד שבא העמלקי. ואם יסבור אדם שהעמלקי שיקר, הנה כשנתבונן בכתוב נמצאהו אומר: ויקח שאול את החרב ויפול עליה. והעמלקי אמר: נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו וגו׳ (שמואל ב א׳:ו׳), הרי אומרו ״נשען על חניתו״ מתאים למה שאמר ״ויפול עליה״ והעיקר הוא שהעמלקי הוא שהרגו. ויתכן גם לומר בענין שאול שכשביקש את העמלקי להרגו,⁠1 רצה להציל את עצמו מצרה גדולה מזו, כמו שבחרו חנניה מישאל ועזריה מות לנפשם כדי להמלט מצרה שהיא גדולה מזו.
ואסר על בעלי חיים להרוג את האדם על ידי הטלת אימת האדם על החיה כל זמן שאין האדם חוטא, כמו שאמר והשלחתי בכם את חית השדה.
1. תרגום מלולי: לעשות בו כרצונו.
וג׳מע פי קולה ואך את דמכם ג׳ צ׳רוב: הלאך אלחיואן עלי ידי חיואן וד׳לך אמא אן יקתל אלאנסן נפסה, ואמא אן יקתלה אנסן אכ׳ר, ואמא אן יקתלה בעץ׳ אלסבאע. פחרם אלאנסן מן אן יקתל הו נפסה באלנהי והו קולה ואך את דמכ׳ לנפש׳ אדרש. ולם יבין במא ד׳א פאד׳א רג׳ענא אלי אלמנקול ואלמכתוב וג׳דנא אלנהי יחרם ד׳לך אד׳ עליה תהדד ועקאב. וד׳לך אן אלאנסן אנמא לעלהֵ אן יכ׳תאר אן יקתל נפסה לאנה הו פיהא יטלב אלאסתראח מ⁠[נהא] פאד׳א ערפה רבה אן קתל נפסה צאר אלי עד׳אב אלים כאל [……] וקף פלם יקתלהא. פאן קאל קאיל פקד ראינא שאול קתל נפסה [וסמי] בעד ד׳לך בחיר ייי ואג׳מאע אלאמהֵ יחציה פי ג׳מלהֵ ח׳ נסיכים. קלנא אן שאול לם יתם לה קתל נפסה לכנה למא אתכי עלי סיפה צ׳עפת קותה פלם יתם אלקתל חתי ואפי ד׳לך אלעמלקי פקתלה. ולעל צ׳אן יצ׳ן אן אלעמלקי כד׳ב פאד׳א תצפחנא אלמכתוב וג׳דנאה יקול ויקח שאול את החרב ויפל עליה. וקאל אלעמלקי נקרה נקריתי בהר הגלבוע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני [פואפק קולה נשען על חניתו וקולה ויפל עליה]. ובאלג׳מלהֵ אלעמלקי הו אלקאתל. ויסתקים אן יקאל איצ׳א פי [קצהֵ] שאול אנה כמא סאל אלעמלקי אלאג׳אזהֵ עליה אסתדפע בה מכר⁠[וה] אעט׳ם מן ד׳אך כמא ג׳לב חנניה מישאל ועזריה אלחרק לאנפסהם אסתד⁠[פעא] בה מא הו אעט׳ם מנה. וחרם אלאנסן מן אן יקתלה בעץ׳ אלחיואן באלהיבהֵ אלתי ג׳עלהא לה עליהם חתי אלסבאע אלא פי וקת אלכ׳טיהֵ פאנה ידפעה פיסלטה עליה כמא ק׳ והשלחתי בכם א׳ חית הש׳.
ואך את דמכם – אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמות, את דמכם אדרוש [– השופך דם עצמו].⁠א
לנפשותיכם – אף החונק עצמו, [אף על פי שלא יצא ממנו דם].⁠ב
מיד כל חיהג – לפי שחטאו דור המבול והופקרו לחיות רעות למאכל ולשלוט בהן, שנאמר: נמשל כבהמות נדמהד (תהלים מ״ט:י״ג), לפיכך הזהירה עליהם את החיות.
מיד האדם – ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש.
ומיד איש אחיו – שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל. שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו: והאלהים אנה לידו (שמות כ״א:י״ג), במסכת מכות (בבלי מכות י׳:): – הקדוש ברוך הואו מזמנן לפונדוק אחד כו׳.
א. המלים בסוגריים מופיעות בכ״י ליידן 1, ס״פ 118, ובחזקוני בשם רש״י, אך חסרות בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651, מינכן 5.
ב. המלים בסוגריים מופיעות בכ״י ליידן 1, ס״פ 118, ובחזקוני, אך חסרות בכ״י פירנצה III.3, ויימר 651, מינכן 5.
ג. בכ״י פירנצה III.3 מילים אלו חסרות.
ד. כך בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 156, פריס 157, וכן ברשב״ם בראשית א׳:כ״ו. בנוסח המקרא שלנו ובדפוס רומא: ״נדמו״.
ה. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 ״הוצרך להזהיר״.
ו. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״הקדוש ברוך הוא״.
ואך את דמכם HOWEVER YOUR BLOOD – Although I have permitted you to take the life of cattle yet your blood I will surely require from him among you who sheds his own blood (see Bava Kamma 91b).
לנפשותיכם YOUR LIFE – Even though one strangles himself (Bereshit Rabbah 34:13) so that no blood flows from him yet I will require it from him.
מיד כל חיה AT THE HAND OF EVERY BEAST – Because the generation of the Flood sinned and they were therefore freely exposed to become food for wild beasts which would have power over them – as it is said, "He is ruled over by wild beasts like the beasts that perish" (Tehillim 49:21) (these being the prey of other animals) (Shabbat 151b) – it was therefore necessary to proclaim a punishment against wild animals on their account.
ומיד האדם AT THE HAND OF MAN – At the hand of one who kills with premeditation, when there are no witnesses to the murder, will "I" require it.
מיד איש אחיו AT THE HAND OF EVERY MAN'S BROTHER – At the hand of a man who loves him like a brother and slays him accidentally will "I" require it, unless he go into banishment (in one of the Cities of Refuge) and pray for forgiveness for his iniquity. For even one who kills another by accident needs atonement: therefore if there are no witnesses to the deed to make him liable to banishment and he does not humble himself, the Holy One, blessed be He, will require it of him, just as our Rabbis explain the text, "But God causes it to come to hand" (Shemot 21:13), in Treatise Makkot (Makkot 10b): The Holy One, blessed be He, causes them (the man who killed by accident and had not expiated the murder and the man who killed with premeditation) to meet at the same inn. The former in ascending a ladder falls upon the latter and kills him and has therefore – the accident having been seen by men – to go to banishment.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש1להביא החונק את עצמו. 2יכול אפי׳ כשאול. 3ת״ל אך. 4יכול כחנניה מישאל ועזריה. ת״ל אך.
מיד כל חיה5אלו ארבע מלכיות 6שנקראו חיות.
7ומיד האדם – אלו ישראל. דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
מיד איש אחיו – אלו בני עשו. דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו (בראשית ל״ב:י״ב).
אדרוש את נפש האדם – לעתיד לבא.
1. להביא החונק. ב״ק צ״א ע״ב. ב״ר פל״ד ילקוט שם. ועיין רש״י עה״ת.
2. יכול אפי׳ כשאול. שהפיל עצמו על חרבו ומת פן יבאו הפלשתים ויתעללו בו.
3. ת״ל אך. כי אכין ורקין מעוטין.
4. יכול כחנניה מישאל ועזריה. שמסרו עצמם למיתה על קדושת השם.
5. אלו ד׳ מלכיות. ב״ר וילקוט שם.
6. שנקראו חיות. כמד״א וד׳ חיון רברבין.
7. ומיד האדם אלו ישראל. היא נוסחא ישרה. ובב״ר פל״ד בטעות על סוף הכתוב אדרוש את נפש האדם.
ואך את דמכם – פירושו: התרתי לכם לשפוך דם כל חי, זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי.
רק אדרשנו – כטעם: כי דורש דמים אותם זכר (תהלים ט׳:י״ג).
וזה כלל, ואחר כך באר ומיד האדם – אם יהרגו רבים את יחיד, או יחיד את [רבים, או יחיד את]⁠א יחיד, אני אדרוש – הדם.
גם אדרשנו מיד כל חיה – שאצוה לאחרת שתהרגנה. הנה החיות מותרות לכם, ולא אתם להנה.
והמפרש דמכם לנפשותיכם – ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, ובגיליון בכ״י סנקט פטרבורג EVR II A 244/1. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
AND SURELY YOUR BLOOD OF YOUR LIVES WILL I REQUIRE. I have permitted you to shed the blood of all living creatures. However, I have prohibited you the spilling of the blood of your lives because you are human. On the contrary, I will avenge that blood (edreshennu), as in For He that avengeth (doresh) blood (Ps. 9:13). Scripture first lays down a general rule, And surely your blood of your lives will I require, and then goes into detail and tells us whom God will punish for taking human life. AND AT THE HAND OF MAN. If many people kill one person or if one man kills another person (even at the hand of every man's brother), I will avenge that death. I will also punish a beast that kills a man by having another animal kill it.⁠1 Thus man is permitted to kill animals but animals are prohibited from killing humans. In my opinion it is farfetched to maintain that and surely your blood of your lives refers to suicide.⁠2
1. This explains, at the hand of every beast will I require it.
2. Cf. Baba Kama 91b. This verse teaches that a person is prohibited from harming himself. See also Rabbi B. Epstein, Torah Temimah on this verse.
ואך את דמכם לנפשותיכם – הטעם: הנה התרתי לכם שתשפכו דמי החיות והבהמות והעוף, ולא אדרוש הדם להעניש השופך, אך את דמכם, שאתם אדם, אדרוש.
ויש מי שלמד מזה הכתוב: כי אסר לאדם להרוג נפשו.
גם למדו אחרים: שהוא רמז לעונש העולם הבא.
והפשט, כאשר אמרתי: ואך את דמכם אדרוש, ואם היה ההרוג אדם, אני אקח הדין ממנה, וככה אם אדם יהרוג חברו.
וטעם לנפשותיכם – דם שתצא הנפש עמו.
{ו}⁠אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – מפני שהתיר לשפוך דם הבהמות, אסר לשפוך דם האדם, ואפילו דם עצמו. שלא יאמרו: הלא דם הבהמה הותר לנו לשפוך – שחיו1 על ידינו, אדם שחי על ידי עצמו – מותר נמי שיהרג את עצמו. לכך נאמר: לנפשותיכם אדרוש.
ושמא תאמר: מאחר שהותרו הבהמות אצלינו, תתיר ותפקיר גם דמינו אצלם, לכך נאמר: מיד כל חיה אדרשנו – שאפילו הבהמה נהרגת על האדם, כדכתיב: {ו}⁠כי יגח שור {את} איש או אתא אשה ומת וגו׳ (שמות כ״א:כ״ח). והוא הדין לכל הבהמה חיה ועוף, דילפינן שור שור משבת, ואמרינן גבי שבת: וכל בהמתךב (דברים ה׳:י״ג), וכל לרבות את העופות (בבלי ב״ק נ״ד:). ואמרינן: פלוני העיד על תרנגול אחד שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש (בבלי ברכות כ״ז.).
מיד איש אחיו – מיד עצמו אמרתי שאדרשנו, וגם מיד אחיו אדרשנו, ועתה מפרש כיצד אדרשנו.
1. כלומר שניצלו מן המבול, עיין ר״י בכור שור בראשית ט׳:ג׳.
א. בכ״י מינכן 52 (בחילוף הסדר): את או.
ב. בכ״י מינכן 52: בהמה.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש FOR YOUR LIFE BLOOD, HOWEVER, I WILL REQUIRE A RECKONING: Because the text permitted taking the life of an animal, it now forbids taking the life of a human, even taking one’s own life. For it might have been argued: “Since we are allowed to take the lives of animals, since they continue to be alive only because of our efforts, it should then be permitted for a person—who continues to be alive because of his or her own efforts—to take his or her own life. That is why the text says “I will require a reckoning for your life blood.”1
And perhaps you might say: “Since You have permitted us to kill animals, are You also going to permit the animals to kill us?” That is why the verse says, “OF EVERY BEAST WILL I REQUIRE IT.” [This means that] even an animal is put to death for [killing] a human.⁠2 So it is written (Exod 21:28) “When an ox gores a man or a woman to death, [the ox shall be stoned].” This same rule would apply to any animal, beast or fowl [that killed a human], for we learn [the meaning of the word] “ox” [in that passage in Exod 21, from the word] “ox” in the verse (Deut 5:14) about [labor on the] Sabbath, and concerning the Sabbath, [after the verse says “ox”,] it adds “or any of your animals.”3 The word “any” implies even fowl.⁠4 And it is written that someone5 passed on the tradition that once it happened in Jerusalem that a rooster was stoned to death for having killed a human being.⁠6
[I WILL REQUIRE A RECKONING… OF EVERY PERSON] FOR THE LIFE OF] A FELLOW PERSON: [God says,] “I said already7 that I will require a reckoning from that person [who takes his or her own life]. But I will also require a reckoning from the person who takes someone else’s life.⁠8 And how will I do that?
1. The explanation that the first part of our verse refers to suicide is also found in Rashi and Radak (following BQ 91b). Cf. Ibn Ezra who dismisses the idea (הוא רחוק בעיני). The argument provided by R. Yosef Bekhor Shor as to why it might have been thought that suicide would be permitted is, it appears, his original idea.
2. The explanation that the phrase מיד כל חיה אדרשנו means that animals are punished for killing humans is standard. See e.g. Rashi, Ibn Ezra, Radak and NJPSC.
The argument provided by R. Yosef Bekhor Shor as to why it might have been thought that animals are allowed to kill humans (because we are allowed to kill them) it, it appears, his original idea. Cf. Rashi who argues that animals had been permitted to kill the evil humans during the years just before the flood, and that now there had to be a specific directive that that stop.
3. See Mekhilta Neziqin 10 (Lauterbach edition, volume 3, p. 74).
4. See Mishna BQ 4:7, and BT BQ 54b. R. Yosef Bekhor Shor has relied here on a combination of midrash halakhah texts to provide a Torah source for the undisputed conclusion that any animal that kills a human being is to be put to death. To the best of my knowledge, no one had laid out the case step by step before him.
5. R. Yosef Bekhor Shor writes: פלוני העיד, an unusual form of citation. In the Mishna that R. Yosef Bekhor Shor is alluding to, the tradition is attributed to R. Judah b. Baba.
6. Mishna Eduyot 6:1.
7. At the beginning of the commentary on this verse. See note 6.
8. R. Yosef Bekhor Shor is disputing Rashi’s explanation here that the reference to אחיו—literally his brother—in our verse is a reference to accidental homicide.
ואך את דמכם לנפשותיכם – אף על פי שהתרתי דם החיה לכם, לא התרתי דמכם לחיה, כי החיה נתתי ברשותכם ולא אתם ברשות החיה.
ופירוש לנפשותיכם – שתהיה המכה מכת נפשא והרג זה אדרש מן החיה, אם לא יהיה ברצוני לנקמה כמו הנביא אשר בא אל בית אל (מלכים א י״ג) והנערים שהתקלסו באלישע הנביא (מלכים ב ב׳:כ״ג) ואמר ושלחתיב בכם את חית השדה ושכלה אתכם (ויקרא כ״ו:כ״ב).
ורבותינו ז״ל פרשו (בראשית רבה ל״ד): דמכם לנפשותיכם – אם אדם יהרג עצמו שתהיה נפשו נענשת לעולם הבא, ואמרו יכול כשאול? ת״ל אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? ת״ל אך.
מיד כל חיה אדרשנו – שאתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד אדם. ואף על פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש, כמו שאמר הנה:⁠ג מיד כל חיה אדרשנו, ונאמר: ושד בהמות יחיתן (חבקוק ב׳:י״ז), ונאמר בגמול: ולא שבר {את}⁠ד החמור (מלכים א י״ג:כ״ח).⁠1
ומיד האדם – ואחר כן פרש: מיד איש אחיו – כלומר אם יהרג איש את אחיו אדרש נפשו – מההורג בעולם הזה או בעולם הבא.
1. עיינו בהרחבה בדברי רד״ק תהלים קמ״ה:י״ז.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מכת נפש״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193, פריס 194. אולם בפסוק: ״והשלחתי״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שאמר הנה״.
ד. כן בפסוק. המלה חסרה בכ״י פריס כי״ח 134, מוסקבה 495, מינכן 28.
אך את דמכם לנפשותיכם, even though I have permitted the blood of animals, i.e. you may kill animals, I have not permitted the animals to kill you, seeing that I have given them into your control, and not vice versa.
לנפשותיכם, the meaning of this word is that if an animal kills a human being it becomes guilty of death itself, unless I use the animal to exact retribution form wicked people, as in the case of the bears who killed the youngsters who had mocked the prophet Elisha (Kings II 20,23, or Kings I 13, entire chapter).⁠1 Also in the תוכחה in Leviticus 26,22 God specifically announces that He would use the free roaming beasts as His agents to wreak vengeance of the Jewish people who had sinned deliberately and for a long period of time. Our sages (Bereshit Rabbah 34,13) explain the words דמכם לנפשותיכם, as a warning not to commit suicide (especially to people who thereby expect to escape God’s retribution) The message is that the person who killed himself will be held accountable in the hereafter. They said further that the word אך at the beginning of the verse excludes such apparent suicides as Chananyah, Mishael, and Azaryah, being prepared to become martyrs to demonstrate their faith in the God in heaven
מיד כל חיה אדרשנו, the offending animal which killed a human being will itself be killed by another animal. Even though the principle of reward and punishment is not generally applicable to any species other than the human species, seeing that only man possesses intelligence so that he can be held responsible for his sins, when animals attack human beings God did restrict their instincts, and holds them responsible for not respecting the צלם אלוהים, the divine image in which man has been created. Chabakuk 2,17 phrases this principle as ושד בהמות יחיתן, “the destruction of beasts will overwhelm you.” Moreover, when speaking of retribution, we read in Kings I 13,28 ולא שבר את החמור, “nor had it mauled the ass.”2
ומיד האדם, if man kills man, God reserves the right to exact retribution from him either in this life or in the hereafter.
1. the fact that the lion had not touched the corpse of the man he had killed, showed that the lion had acted as God’s messenger, had not acted from impulse in order to still its hunger.
2. this proved that when the lion had killed the man of God, it had acted as an instrument of God’s justice.
ואך את דמכם – פר״ש: השופך את דם עצמו. כלומר שלא יאמר אדם הרי הותר לנו לשפוך דם בהמה מתוך שחייה בידינו,⁠א אף אדם חייו על ידי עצמו ומותר להרוג את עצמו.⁠1
לנפשתיכם – פר״ש: אף החונק את עצמו, כלומר אף על פי שלא יצא הימנו דם. תשובה לאומרים: אין גיהנם ואין גן עדן. כלומר אף להורג את עצמו הקב״ה דורש דמו ממנו, ואימת אם לא לאחר מיתה.
בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ד:י״ג) דריש: יכול כשאול? תלמוד לומר: אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: ואך. המבין יבין.
ומיד כלב חיה אדרשנו – שלא יאמר אדם על שונאו: לא אמיתנו בידים אך אשליכנו בין חיות רעות וימיתוהו. לכך נאמר: ומיד כלג חיה אדרשנו.
דבר אחר: מיד חיה – עצמה אדרשינו – כדכתיב: השור יסקל (שמות כ״א:כ״ט).⁠2
מיד איש אחיו – שלא יאמר מאחר שהותר לאכול בעלי חיים, ובלבד שלא יאכלינו בעוד דמו בו, אף אדם כך, הותרו איש באחיו שיאכל איש בשר ריעו ואשה בשר רעותה. לכך נאמר: מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם.
אדרוש – מהורג עצמו או הורג עמיתו בסתר, אבל הורג בגלוי – בית דין יפרעו ממנו.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה בר״י בכור שור.
3. השוו רשב״ם דברים כ״ז:ט״ו, כ״ט:כ״ח, אבן עזרא פירוש שני בראשית ט׳:ו׳.
א. כן בכ״י מינכן 224. בר״י בכור שור: ״שחיו על ידינו״.
ב. כן בפסוק ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסרה מלת: ״כל״.
ג. כן בפסוק ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסרה מלת: ״כל״.
ואך את דמכם, "yet your (human) blood", etc; this is a warning to any animal not to kill any human being, as God would hold it responsible for harming humans. Rashi explains the verse as follows: the peculiar wording is to include killing, including suicide that does not involve the actual shedding of blood, such as by strangulation.
לנפשותיכם, according to Rashi, this refers to people who strangulate themselves. The passage is intended as an answer to people who deny that God operates vis a vis man through a system of reward and punishment, i.e. reward after the body has died and punishment after the body has died, and who therefore see in suicide a way of avoiding being held responsible for their actions on earth. Clearly a system of reward and punishment, unless it included posthumous reward and punishment, would be meaningless, and would not act as deterrent not to sin. In B'reshit Rabbah, 34,13 the word אך in our verse is understood as including the mortally wounded King Shaul who completed dying by falling intentionally on his own sword to escape being killed by the Philistines whom he did not want to be able to claim that they had killed God's anointed king. Others believe that it applies to Chananyah, Mishael and Azaryah, who had consulted with the prophet Ezekiel before submitting to being thrown to the lions by Nevuchadnezar. Some authorities do not agree that they were permitted to do so.
מיד כל חיה אדרשנו, "I will demand an accounting from every living creature for having shed it.⁠" This is meant to prevent man from using animals to kill his foes, claiming that he had not killed anyone. A different interpretation of this phrase: "I, God, will demand an accounting directly from the animal concerned. Compare Exodus 21,29 where not only the owner of the ox who gored is to be stoned but also the ox itself.
מיד איש אחיו, "of every man of that of his fellow man;⁠" man must not conclude that seeing that all the beasts have become permitted as food (after death of the animal) so human carcasses have also been permitted to him as food.
אדרוש, "I will demand an accounting even of anyone killing himself, or who kills a fellow human being in the absence of witnesses who could bring him to justice before a human tribunal.⁠" Open murder must, of course, be dealt with by human tribunals.
אך את דמכם לנפשותי׳ אדרוש – שלא תאמ׳ כיון שהתיר לשפוך דם הבהמות דהיינו מפני שחיים על ידינו. ואדם נמי שחי על ידי עצמו מותר להרוג את עצמו. קמ״ל. ושמא תאמר מאחר שאין הדבר תלוי בכך כמו שהותר לנו דם הבהמות להרוג הותר דמינו להם. לכך נאמ׳ מיד כל חיה אדרשינו. שאף הבהמות נהרגות על ידי אדם דכתי׳ כי יגח שור את איש כו׳ (שמות כא:כח). ויליף שור שור משבת (דברים ה:יד) (בבא קמא נד:, סז:, בבא מציעא פט.).
מיד איש אחיו – אפי׳ מאחיו. ה״ר בכור שור.
ד״א אך את דמכם כו׳ – בבראשית רבא (לד:יג) אומ׳ יכול כשאול. פי׳ שהרג עצמו לשם קדושה (שמואל א לא:ד). יכול כחנניא מישאל ועזריה (דניאל פרק ג). ת״ל אך כו׳. והקש׳ ה״ר יצחק הבחור אמאי איצטריך למעוטי כחנניא מישאל ועזרי׳ דמותר. תיפוק לי דנשאו ק״ו מצפרדעי׳ שנכנסו לתנור כו׳ (פסחים נג:). ותירץ הר״י דצריכי תרוייהו. ק״ו ואך. ובמקום אחר הארכתי (???).
ואך את דמכם וגו׳ – שלא תאמר כיון שהותר לשפוך דם הבהמות דהיינו שגם חייהם ע״י האדם שהוא מפרנסם על אבוסו ורועה אותם במרעה טוב ושמן א״כ כמו כן מותר להרוג א״ע מטעם שחייו ופרנסתו ע״י עצמו לכן כתב לך כאן סמוך מיד ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לאשמעינן דלא ושלא תאמר א״כ שאין הדבר תלוי בהאי טעמא א״כ כשם שהותר לנו נטילת נשמת בהמה וחי׳ כך הותר להם דמינו לכן סמך לזה תיכף ומיד כל חי׳ אדרשנו שאף בהמה וחי׳ נהרגין בדין על כך כדכתיב כי יגח שור וגו׳, וילפינן שור שור משבת שהכל בכלל.
ומיד האדם מיד איש אחיו אפי׳ מאחיו – בכור שור.
ד״א ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳ – בב״ר אמרו יכול אפי׳ כשאול, פי׳ לחייב ג״כ מי שהמית א״ע אבל לא בעבירה כ״א שלא ליפול בידי ערל וטמא כמו שעשה שאול, אבל אין בזה ג״כ קידוש השם, שוב אמר יכול אף כחנניא מישאל ועזריה, פי׳ שמסרו עצמם על קידוש השם יכול שאפי׳ כה״ג ליחייב, ואמר ת״ל אך מיעוט וכו׳, והקשה הר״ר יצחק הבחור אמאי אצטריך למעוטי כחנניא וכו׳, כלומר הנהרג על קידוש השם, תיפוק לי׳ מק״ו מצפרדעים כדאמרינן בחנניא וחבריו שנשאו ק״ו בעצמם וכו׳ או אם נלמד ההיתר מכאן ממיעוטא דאך ל״ל א״כ לומר התם שנשאו ק״ו.
(ה-ו) דמכם לנפשתיכםדמכם נפשותיכם, כלומר: דמכם שהוא נפשותיכם, כדרך: לכל כלי המשכן בכל עבודתו (שמות כ״ז:י״ט), וכן: השלישי לאבשלום בן מעכה (דברי הימים א ג׳:ב׳).
ויש לפרש: את דמכם – בנפשותיכם אדרוש, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא י״ז:י״ד), וכמוהו: וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (ויקרא ז׳:כ״ו) – פתרונו בעוף או בבהמה.
והנכון: שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרש, הגיד כי הדם הוא הנפש,⁠1 ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם.
ורבותינו (בבלי ב״ק צ״א:) דרשו בו: הורג את עצמו, את דמכם מנפשותיכם אדרוש.
מיד כל חיה אדרשנו – תמה אני, אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות ענש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או תקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף, כי גזרת מלך היא. וזה טעם: סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כ״א:כ״ח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (בבלי ב״ק מ״ד:), וצוה כן בבני נח כישראל. ויהיה טעם: שופך דם האדם – כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים.
ויתכן שיהיה טעם: מיד כל חיה – שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו: כי לקחה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ׳:ב׳). יאמר: אך דמכם אדרש – ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ, ואשלח בו גם האדם, ולא ינצל מידם. וכמוהו: מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים ל״א:י״ב) – מידם, זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ׳:כ״ט).
ואולי הדרישה מיד החיה שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה (בראשית א׳:כ״ט-ל׳), ואמר הכתוב: ויהי כן (בראשית א׳:ל׳), כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים, והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה,⁠א הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשניהם, והם יראו מהם ולא יטרופו בהם. ואמר: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – לרמז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו. וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן, מפני היתר השחיטה, שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו (בבלי סנהדרין נ״ו:) כבר הזהיר אדם הראשון בזה, אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם, שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להםב טבע לשפוך אותו.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ב:כ״ג.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לאכול״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״להם״.
(5-6) AND SURELY YOUR BLOOD 'LENAPHSHOTHEICHEM' (OF YOUR LIVES) WILL I REQUIRE. This is as if it were written, your blood 'naphshotheichem,' [without the letter lamed], and meaning "your blood which is your lives.⁠" This is similar to the verse, 'Lechol' (To all) the instruments of the tabernacle,⁠1 [which means all the instruments needed for the tabernacle, the letter lamed in the word lechol being redundant]. So also, the third 'l'Avshalom' (to Absalom),⁠2 [which means, "the third, Absolom,⁠" the lamed in the word l'Avshalom is redundant].
It is possible to explain your blood 'lenaphshotheichem' as meaning benaphshotheichem (in your souls), for the life of all flesh, the blood thereof is all one with the life thereof.⁠3 Likewise, And ye shall eat no manner of blood in all your dwelling places, 'la'oph velabeheimah' (to fowl and to cattle),⁠4 which is to be explained as "in fowl or in beast.⁠"
The correct interpretation is that Scripture is saying, "the blood which is the life in you I will require.⁠" He is thus declaring that the blood is one with the life, and He intimates that one incurs the death penalty for spilling the blood upon which life depends, but not for spilling the blood of those limbs on which life is not dependent. Our Rabbis have expounded this verse as an injunction against suicide,⁠5 the verse stating, "I will require your blood from your own souls.⁠"
AT THE HAND OF EVERY BEAST WILL I REQUIRE IT. I wonder: if "the requiring" is here meant in its usual sense, i.e., from the hand of the beast as well as from the hand of man, in both cases there will be punishment in the matter, but the beast has no reason [with which to discern between good and evil] so that it should be punished or rewarded! Perhaps this principle applies only to spilling man's blood; every beast that will devour him will itself be devoured, for such is the decree of the King. And this is the reason [why Scripture says of an ox that killed a human being], the ox shall surely be stoned, and its flesh shall not be eaten.⁠6 This is not a form of monetary punishment for the owner since even an ownerless ox is subject to the death penalty,⁠7 and the command applies alike to the sons of Noah8 and to the Israelites. The meaning of Who so sheddeth man's blood9 would thus be, "all shedders" whether beast or man, their blood will be required by the Court on earth and10 by the hand of Heaven.
It is possible that the meaning of the expression, at the hand of every beast, is that the vengeance upon the shedder of blood will be at the hand of every beast, just as it is said, That she hath received of the Eternal's hand double of all her sins.⁠11 Thus He says, "Surely your blood will I require and avenge at the hand of every beast for I will send against the murderer all beasts of the earth, and I will also send against him the hand of man, and he will not escape them.⁠" Similarly, Because of all mine adversaries I am become a reproach,⁠12 meaning "because of the hand of all mine adversaries;⁠" This is the portion of a wicked man from G-d, and the heritage appointed unto him by G-d,⁠13 [meaning this is the portion of a wicked man by the hand of G-d].
Perhaps the requiring at the hand of the beast means that she should not devour man for so He established their nature. The secret of the matter is that at the time of creation He gave man every herb bearing seed… and every tree in which is the fruit of a tree… for food,⁠14 and to the beast He gave every green herb for food,⁠15 and Scripture says, and it was so,⁠16 meaning that such was their nature and habit. But now when He said of man that he may slaughter the lower living creatures for food and it was so placed in nature or habit that living creatures should eat each other, it became necessary to command that the other living creatures be unto men a prey to their teeth17 while they are to fear men and not devour them. And He said, And surely, your blood of your lives will I require, in order to hint that He will not require the blood of one beast from the hand of another. This being so, it was thus left to them to devour one another. And this is the reason why He mentioned here the prohibition of spilling the blood of man; it is on account of the permission given here for slaughtering, which became the customary way of spilling blood since in the opinion of our Rabbis,⁠18 Adam had already been admonished against spilling blood. But on account of the permission for slaughtering, it became necessary for Him to say, "I have permitted you to spill the blood of every living thing except your own blood. This is forbidden to you as well as to all living things for it will not be their nature to spill it.⁠"
1. Exodus 27:19.
2. I Chronicles 3:2.
3. Leviticus 17:14.
4. Ibid., 7:26.
5. Baba Kamma 91b.
6. Exodus 21:28.
7. Baba Kamma 44b.
8. See Seder Bereshith, Note 222.
9. (6).
10. "And.⁠" The Tur, quoting Ramban, has "or.⁠"
11. Isaiah 40:2.
12. Psalms 31:12.
13. Job 20:29.
14. Above, 1:29.
15. Ibid., (30).
16. Ibid., (30).
17. Psalms 124:6.
18. Sanhedrin 56b.
ואך את דמכם – לבאר כי מה שהתיר הגוף לא התיר אלא בנפש התנועה, אבל לא בנפש האדם, וזהו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ולמדך הכתוב הזה עוד שההורג את עצמו חייב, והקב״ה עתיד לדרוש דמו מיד עצמו כי מלת לנפשותיכם כמו מנפשותיכם.
או י״ל כי הלמ״ד נוספת, יאמר ואך את דמכם שהוא נפשותיכם, ולמ״ד זו כלמ״ד (דברי הימים א ג) השלישי לאבשלום בן מעכה, שמשפטו השלישי אבשלום בן מעכה.
מיד כל חיה אדרשנו – שימיתנה ה׳ יתברך, ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לב״ד וסקלוהו. ומיד האדם אם אין עדים בדבר אני אדרוש את דמו, ואם יש עדים בדבר הרי זה מסור לבית דין, וזהו.
ואך את דמכם, "however, your blood, etc.,⁠" The Torah specifies that permission to consume the body of a creature which had once been alive applies only to those creatures whose life-force extends only to their bodies' mobility; human beings whose life-force is superior and includes communicative skills are not permitted to be eaten. This is the deeper meaning of אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, "but I will demand an accounting for the blood of your life-force.⁠" It is the prohibition to commit suicide.
The Talmud Bava Kama 91 deals with the culpability of people who take their own lives. The letter ל in לנפשותיכם is similar to the same letter in Chronicles I 3,2 השלישי לאבשלום בן מעכה, "the third one of Avshalom was Maachah,⁠" which is understood to mean השלישי אבשלום בן מעכה, "the third one was Avshalom son of Maachah".
מיד כל חיה אדרשנו, "I will demand an accounting from any animal concerning him.⁠" Any animal which will kill a human being will be held accountable for its deed by G-d. It happened that a rooster had killed a human being and that the family of the victim brought that rooster to the court and the court executed it by stoning it.
The Torah continues ומיד האדם, "and from the human being, etc.⁠" This refers to instances where there are witnesses to the murder. In other words: man must judge murder when there are witnesses, whereas G-d will judge the murderer when there is no evidence which is admissible in a human tribunal.
ואך את דמכם וגו׳ – אזהרה לחונק עצמו ואמרו בב״ר יכול אפי׳ כחנניה מישאל ועזריה ת״ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת״ל אך כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו׳ ת״ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת״ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת״ל אך פי׳ שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה מהר״ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו עכו״ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, "however for your own life-blood I will demand an accounting;⁠" this is to be understood as an accounting for their death by people who deliberately strangle themselves as an act of suicide, avoiding the shedding of their blood in the process. B'reshit Rabbah, 34,13, explains the need for this verse as being that we might think that when Chananyah, Mishael and Azaryah, (Daniel chapter 3 where their Babylonian names are used) agreed to be thrown into a fiery pit, clearly committing suicide, albeit as an act of sanctifying the name of the Lord, this was forbidden also. The reason that this verse was introduced by the word: אך, was to exclude such suicides, even that of King Shaul, who did not want to give the Philistines the satisfaction of having killed a king who had been crowed with the approval of the Lord. (Samuel I 31,4) In both of these instances the victims did not execute themselves but were executed or meant to be executed by someone else. Committing suicide with one's own hands is an absolute no no. According to the opinion of Rabbi Shimon bar Avraham, also known as אוכמן, the Rabbis did not make allowances for what King Shaul had done. There is a true story of a Rabbi, who at the time of persecutions of Jews practicing their faith, personally killed many young Jewish children in order to forestall the Christians from raising them in the Christian faith. One of Rabbinical colleagues was very angry at that Rabbi on that account, referring to him as a murderer. The first Rabbi did not heed the second Rabbi's warning not to become a murderer. Thereupon the Rabbi opposed to killing the infants said that if he had been right, his colleague would die a violent and painful death. Not only did the gentiles seize and kill that Rabbi-(who had killed the infants), but they stripped off his skin and placed sand between it and his flesh. Shortly thereafter, the decree forbidding the Jews to practice their faith was cancelled. If the first Rabbi had not killed all the infants, they would have been saved when the decree was cancelled.
דמכם לנפשותיכם אדרוש – פי׳ דמכם שהוא נפשותיכם אדרוש כי דם בשר בנפשו הוא וכמהו וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה שפירושו בעוף ובבהמה. א״נ דם שהוא לנפש בכם אדרוש כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך דם האדם חייב מיתה ולא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי׳ בהם:
מיד כל חיה אדרשנו – תמה הרמב״ן מה שייך דרישה בחיה והלא אין בה דעת ליענש וכתב אולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל חיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקל יסקל כי איננו להעניש בעליו כי אפילו שור של הפקר חייב מיתה וצוה כן בבני נח כבני ישראל ויהיה פי׳ שופך דם האדם כל מי ששופך דם האדם בין חיה בין אדם שדמו נדרש או בב״ד או בדיני שמים. ויתכן עוד כי יהיה פי׳ מיד כל חי׳ אדרשנו כמו כי לקחה מיד י״י שפי׳ כמו ביד י״י כלומר אף דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ וגם אנקום אותו ביד כל אדם שאשלח בו גם האדם ולא ינצל מהם ואולי הדרישה ביד החיה שתטרוף האדם כי כן שם טבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי חיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני האדם טרף לשיניהם והם יראו מהם ולא יטרופו. ואמר ואך דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חבירתה א״כ נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה מנהג לישפוך דם כי על דעת רבותינו כבר הוזהר אדה״ר בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו. ומה שכתב כאן איסור שפיכות דמים מפני שהתיר כאן לשחוט בהמה וחיה יכול יהא מותר גם לשפוך דם האדם ת״ל כי בצלם אלהים עשה את האדם:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – שלא תאמר כמו שמותר לשפוך דם בהמה מפני שהיא חיה על ידי האדם א״כ אדם נמי שחיה ע״י עצמו יהא מותר להרוג את עצמו ת״ל אך את דמכ׳ לנפשותיכם אדרוש. ושמא תאמר כמו שמותר להרג את הבהמה כך אנו מותרים להם ת״ל מיד כל חיה אדרשנו:
ואך את דמכם וגו׳ – יכול כשאול שהרג את עצמו לשם שמים ת״ל אך יכול כחנני׳ מישאל ועזריה ת״ל אך. ומקשים מה צריך קרא לחנני׳ מישאל ועזריה והלא מק״ו נפקא כדאמרינן מצפרדעים ומתרצים דמק״ו לחוד לא נפקא דפריכא הוא דאיכא למיפרך מה לצפרדעים שאינן מצווים שלא לחבול בעצמם ומאך לחוד בלא ק״ו נמי לא נפקא אלא שאינו נענש אם מוסר עצמו למות לכך צריך ק״ו לומר שהוא חייב למסור עצמו על קדוש השם:
דמכם לנפשותיכם אדרוש, "(but) I shall demand your (human beings') blood if it results in loss of your life.⁠" The meaning is: "your blood,⁠" i.e. that which is the essence of your lives, I shall demand an accounting for seeing that the blood is what makes flesh viable. I will demand such an accounting from every mammal a well as bird (who kills a human being). The word חיה in this verse is comprehensive and not restricted to predatory animals.
An alternative meaning of the verse could be: "blood which is of the type that is vital, without which death results, I will demand an accounting for, whereas blood in the capillaries which is not vital is not subject to the same kind of capital punishment.⁠" This verse is an allusion to the verse שופך דם האדם באדם דמו יישפך, "Whosoever sheds the blood of man will have his own blood shed by man" (court). (verse 6) This would more clearly spell out that only spilling the life-blood of a human being is subject to the death penalty.
מיד כל חיה אדרשנו, "I will demand such account from any living creature.⁠" Nachmanides questions the expression אדרשנו, "I will demand an accounting of,⁠" as not applicable to animals which do not have the intelligence to understand such commandments. How can creatures without intelligence qualify for punishment for not obeying laws? He answers that the shedding of human blood may be an exception, and that this is not in the nature of a punitive reprisal but is a law promulgated by the Creator as a sort of axiom.
This is also the meaning of the words סקול יסקל השור, "the offending ox must surely be stoned to death" in Exodus 21,28, where this is not to be construed as a penalty for the owner of the beast, as the same procedure is applicable to an ox that killed a human being even though he may not be owned by a specific person at all, but is a free-roaming animal. The Torah's command to mankind in general is the same as the Torah's legislation for the Jewish people later on. The meaning of the words: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, is then that anyone, man or beast, which sheds human blood will be put to death by a human tribunal as the violent death of a creature bearing the image of God cannot remain unaccounted. In the absence of a court that can put the offending human or animal to death, sentence and execution will be at the hands of heaven.
It is further possible that the words מיד כל חיה ומיד האדם can allude to this heavenly intervention in avenging the killer, so that the word מיד should be understand as על יד. Perhaps the very fact that the nature of many beasts is to kill, is the reason the Torah warns that such instinct when practiced against humans is perverse.
The mystical dimension of the subject is that at the time of the creation God assigned all the herbs to be food for man; after that the Torah wrote ויהי כן, "it remained so,⁠" i.e. the vegetarian diet of man became the norm. (Genesis 1,28) Now that God had permitted man a meat diet provided the animal eaten had been killed first, and it had become the norm that living creatures feed on one another, it became necessary to legislate limits as to who might be killed and who not, and by whom. God therefore instilled within the animals a natural awe of man, which would restrain them from attacking and killing him. This is why the Torah commanded אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, to indicate that God would not hold an animal responsible for killing and feeding upon other animals. This is the reason why the subject of bloodshed had to be introduced at this juncture, seeing that for the first time killing some of God's creatures for the sake of eating had become permitted.
According to the view of our sages (Sanhedrin 56 interpreting the words על האדם), Adam himself had already been warned concerning this. The reason for the prohibition to kill man is the fact that he was created in the image of God, as our verse concludes.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, "however, your blood for your (own) lives I will demand (an accounting for)" You must not reason that just as it is permissible for you to kill animals seeing the animals which are alive nowadays have all been kept alive by man (Noach), that a human being who is alive by his own efforts is also in charge of his own body and may decide to kill himself, I will demand an accounting for anyone committing suicide. In the event that you might think that just as I permitted you to kill animals, they have the right to see in you the enemy and they may kill you with impunity, I reassure you by saying that I will demand an accounting for your lives from any creature (if they killed you).
ואך את דמכם, "however your blood, etc.⁠" It is possible that when King Shaul committed suicide by telling his arms bearer to finish him off (Samuel I 31,4) he thought that he committed a meritorious act denying the Philistines the boast that they had killed the anointed one of God. This is why the Torah uses the diminutive word אך, when writing this legislation, to tell us that there are situations, such as when Chananyah, Mishael and Azaryah agreed to be thrown into the fiery furnace, that this was not considered suicide but [after consultation with the prophet Ezekiel Ed] an act of sanctifying the name of the Lord.
Commentators raised the question why we needed a special verse to sanction actions such as those by Chananyah, Mishael, and Azaryah, as the correctness of their conduct was based on simple logic. By comparing their behaviour with the frogs which invaded Pharaoh's and the Egyptians' homes knowing that they were courting their own death by doing so. The answer given is that the analogy with the frogs is not foolproof as the frogs had not been commanded to by Pharaoh or Moses to injure or kill themselves. The word אך on the other hand, is also not sufficient excuse to exempt people such as Chananyah and colleagues, unless we also invoke the logic by comparing them partially with the frogs. The word אך would only teach us that Chananyah and others like him would not be held culpable for such acts of suicide, not that they committed a meritorious deed. This is why we require both the word אך and the example of the frogs to teach us that under the proper circumstances suicide can be a מצוה, meritorious deed.
ואך – ג׳ במסורה הכא ואידך ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. ואך את הדבר. לומר כמו שאסור להרוג עצמו כך אסור לקלל עצמו והוא ואך את דמכם לנפשותיכם ואך את הדבר שאפילו הדבור אדרוש. ואך אם טמאה לומר שמכל חיה אדרשנו בין טמאה בין טהורה.
אדרוש – כמו שכתוב על הנביא1 ״אנכי אדרוש מעמו״ (דברים י״ח:י״ט), כטעם ״ירא י״י וידרוש״ (דברי הימים ב כ״ד:כ״ב), או ״י״י הוא יבקש״ (יהושע כ״ב:כ״ג). והכונה בכל זהא שהש׳ יקח הנקמה. וזה, כשיצוה לאחר שיהרגנו, והעד אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״.⁠2 והפליג א״ע שאמר אצוה לאחרת שיהרגנה׳. וזה טעם ״כהתימך שודד תושד״ (ישעיהו ל״ג:א׳), וכן ״כי אתה שלות גוים רבים״, על כן3 ״ישלוך״ (חבקוק ב׳:ח׳).⁠4
1. בעניין הנביא, על אשר לא ישמע אל דברי הנביא בשם ה׳.
2. שאין טעם בהענשת החיה, שהרי אינה בעלת דעה ובחירה, אלא על כרחך הפירוש הוא שה׳ ידרוש מהאדם וינקם בו, נקמה שתבוא לו מיד החיה, כלומר על ידי החיה. וכן פירש רמב״ן כאן בפירושו השני.
3. ריא״כ שילב כאן את המלים ׳על כן׳ לשם תוספת ביאור לפסוק.
4. לדעת ראב״ע כונת הפסוק ״מיד כל חיה אדרשנו״ הוא שה׳ יתנקם בחיה על הריגתה אדם, על ידי חיה אחרת. ריא״כ מפרש שהוא מטעם מדה כנגד מדה. הרעיון המשותף לשני הפסוקים המובאים הוא מידה כנגד מידה, המודגש בחזרה הלשונית. בישעיהו: ׳שודד׳-׳תושד׳, ובחבקוק ׳שלות׳-׳ישלוך׳. בגביע כסף פרק ט״ו באר עוד שזהו חוק ההשגחה, ״…ולכן אמר אבן עזרא על אמרו ״מיד כל חיה אדרשנו״: ׳שאצוה לאחרת שיהרוג זה׳… וזהו שָבֵע (מלשון משביע, כלומר משביע רצון) ודין גמור בעולם כי המשחית, אם שיהיה אדם אם שיהיה משאר בעלי חיים, הנה יאספו אליו רעים ויתנכלו אתו להמיתו. וכן אמר ישעיהו ״בכלותך לבגד ובגדו בך בהתימך שודד תושד״. וכתב חבקוק ג״כ… ואחר כתוב עליו ״הלא פתע יקומו נושכיך כי שלות גוים רבים ישלוך כל יתר עמים״ ״.
א. המילה ׳בזה׳ נמחקה ותוקנה בשולי כה״י ל׳בכל זה׳.
ואך את דִּמְכֶם לנפשֹׁתיכם – רוצה לומר אם תהרגו קצתכם קצת.
מיד כל חיה אדרשנו – פירשו בו המפרשים שה׳ ידרוש מהחיה אם תהרוג האדם; וזה בלתי נכון, כי הבעלי⁠־חיים אינם בעלי שכל שיהיה ראוי בהם שיֵּעָנשו על הרע שיעשוהו. וקצת האחרונים פירשו שה׳ ידרוש מיד האדם אם יהרוג רעהו באמצעות החיה, כאילו תאמר אם כְּפָתוֹ לפני הארי וטרפו הארי, והוא יותר נאות, אלא שלא יִשְׁלַם בו ביאור הנמשך מהפסוק, ושאין לשון הפסוק נאות לזאת הכוונה. והנראה לי כי המ״ם תשמש בכאן שימוש הפועֵל לא שימוש המקבל, כי המ״ם תשמש שני אלו השימושים בלשונות. וזה, שכבר יֵאָמֵר שמכסף יֵעָשׂה הטבעת — והנה הכסף הוא המקבל לצורת הטבעת; ויֵאָמֵר שמהאומן יגיע שלימות המלאכה — והנה האומן הוא הפועֵל למלאכה. וכזה תמצא, שאומרו ׳ודמו מידך אבקש׳ (יחזקאל ג, יח) היה שימוש המ״ם בו שימוש המקבל, כי הוא יקבל העונש על זה כשלא הזהיר הרשע; ואומרו ׳מי בקש זאת מידכם רמֹס חצרי׳ (ישעיהו א, יב) היה שימוש המ״ם בו שימוש הפועֵל, כי הם פועלים הרמיסה. ומזה הענין השני נמצאו רבים בדברי הנביאים; וממנו יהיה אומרו מיד כל חיה אדרשנו, והרצון בו, שכשיהרגו האנשים קצתם קצת, יקח ה׳ נקמתו מההורג, וידרוש דם ההרוג מיד כל חיה, רוצה לומר שהוא יסבב שהחיות ימיתוהו, בדרך מה שאמרו רבותינו ז״ל: אף על פי שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו.

ביאור המלות

ואמר להם שלא יחשבו מפני שהתיר להם הריגת הבעלי חיים שיוּתַר להם הריגתם קצתם לקצת, אבל יענישם ה׳ יתעלה על זה, וישים הפועֵל להגעת⁠־העונש⁠־לַהורג אחת מהחיות הטורפות, רוצה לומר שתקום עליו ותהרגנו; או יסבב שאחד מן האנשים יקום על ההורג ויהרגנו בשגגה — וזה יותר נפלא, כי אין טבע אישי המין להרוג קצתם קצת כמו שיִּמָּצֵא זה באישי מין אחד שיהרגו אישי מין אחר; ויותר נפלא מזה, שכבר ידרוש ה׳ יתעלה הדם מיד איש שהוא אחיו של שופך הדם, וזה יהיה בשיסבב ה׳ שיהרגנו בשגגה.
את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. דאי משופך אחר הרי כבר נאמר ומיד האדם:
לנפשותיכם אף החונק עצמו. בב״ר דאם לא כן לנפשותיכם למה לי אי לאשמועינן שידרוש הדם של שופך דם עצמו מנפשו מנפשותיכם מיבעי ליה ועוד אף מנפשותיכם למה לי וכי תעלה על דעתך שידרוש הדם של שופך הדם עצמו מאחר אלא על כרחינו לומר דהכי קאמר אך את דמכם אם תשפכוהו אתם בעצמכם וכן אם תאבדו נפשותיכם אפי׳ בחנק שאין בו שפיכות דם אדרוש אותו מכם ויהיה למ״ד לנפשותיכם כלמ״ד והשלישי לאבשלום. והרמב״ן כתב ורבותינו ז״ל דרשו בו הורג עצמו את דמכם מנפשותיכם אדרוש ולא מצאנו למ״ד במקום מ״ם בשום מקום גם כי לא יובן מזה אלא שופך דם עצמו לא חונק עצמו ובבראשית רבה אמרו יכול כשאול תלמוד לומר אך יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך נקט שאול משום דמכם וחנניה מישאל ועזריה משום לנפשותיכם ולפיכך לא אמרו יכול כשאול חנניה מישאל ועזריה:
לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות. פירוש שיחזרו לטבעם שהוטבעו בו מתחילת ברייתן שלא ירדו בהם כדכתיב ורדו בדגת הים כו׳ אתם רודים בהם ולא הם בכם לא אזהרה ממש שלא תפול אזהרה למי שאין לו דעת:
וכנגד המחשבה הד׳ שהיו יראים מעצמה אם יהרגו אלו לאלו אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. כאומר אמנם חשבתם מעצמכם אם ימית ויהרוג א׳ מכם את אחיו כאשר עשה קין להבל להיותכם יחידים בארץ אודיעכם ואזהיר אתכם שיהיה עונש ההורג גדול מאד כי אני את דמכם בעבור נפשותיכם שהיא נפש יקרה אדרוש לנקום נקמתו כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב״ח ולכן אמר מיד איש אחיו לרמוז אל קין והבל וא״ת ואיש אין בארץ לשיעשה משפט ברוצח דעו כי הרבה פתחים למקום לנקום נקמתו. ולכן במקום שאין אדם לנקום דם הנרצח מיד כל חיה אדרשנו כלומר שעל ידי החיה הטורפת יהיה משפט הרוצח.
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש – אף על פי שלא אדרוש דם שאר בעלי חיים מידכם מכל מקום אדרוש את ״דמכם״ בשביל ״נפשתיכם״, שהן חשובות אצלי יותר מנפשות כל שאר בעלי חיים. וזאת הדרישה תהיה על אופנים מתחלפים: שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, להצילו, על דרך ״ודרשתי את צאני מידם... והצלתי צאני מפיהם״ (יחזקאל ל״ד:י׳).
מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם – אם לא יזכה לזה שאצילהו, ויהרגהו, ״איש אחיו, אדרש את נפש״, ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו, אבל לא מיד החיה.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, although I will not punish you for spilling animal’s blood, I will hold you responsible for shedding the blood of fellow human beings. Human beings, all human beings, are more precious to Me than the lives of animals. This retribution for spilling the blood of human beings may on different occasions be applied in different ways: It all depends on the worthiness of the person under attack or potential attack. If, for instance, the person deserves saving, the words מיד כל חיה אדרשנו ומיד אדם are meant in the preventive sense, i.e. God will save such a person’s life be it under attack from animals or from human beings. If, in the eyes of God, the person under attack does not deserve being saved from violent death, this still did not give the animals or other human beings the right to kill him. Therefore, in such instances, ipso facto, God will exact retribution from the killers.
This is the meaning of the apparently redundant words מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, where the word אדרוש refers to the life of a human being that has already been killed. We find the word אדרוש in both senses depending on circumstances, compare Ezekiel 34,10. The emphasis on איש את אחיו, refers to God exacting such retribution from humans for killing humans, seeing that this is not their nature, or should not be their nature. He will not exact retribution from an animal which killed a human being who, in God’s eyes, had already forfeited its right to live.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
[1] בבא קמא פרק שמיני דף צא ע״ב (בבא קמא צא:)
[2] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״ב (סנהדרין נז:)
שהתרתי וכו׳. כך הוא הגירסא כמו שכתוב בספרים, ורוצה לומר ״אך״ בא להוציא דבר מן הכלל הראשון, דקאי אמה שכתוב לפני זה, ומאי בא להוציא, אלא מפני שהתיר נטילת נשמה לבני נח וכו׳. וגירסת הרא״ם ״את דמכם״ אדרוש מהשופך דם עצמו, ״לנפשותיכם״ – אף החונק עצמו. ונראה כי גירסא משובשת היא, דמאי שנא חניקה משאר מיתות, ולמה לי לומר השופך דם עצמו, וחונק עצמו:
מהשופך דם עצמו. דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם. [קיצור מזרחי]:
אף החונק עצמו. דאם לא כן לנפשותיכם למה לי:
From one who spills his own blood. [Rashi know this] because if it refers to spilling another's blood, this was already mentioned: ומיד האדם. (Kitzur Mizrachi)
Also if he strangles himself. [Rashi knows this] because otherwise, why does it say לנפשותיכם?
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – לפי שאכילת בשר {לח} תוליד אכזריות בנפש וחש הכתוב כאשר הותר להם בשר לאכול יצאו מגדר הרחמנות דמים בדמים יגעו ויקל להם הרציחה. לכן הזהיר עליה תיכף אחרי התרת הבשר:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – [כתב רש״י] ״אעפ״י שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. ״לנפשותיכם״, אף החונק עצמו אעפ״י שלא יצא ממנו דם״. מפירוש רש״י ז״ל. ולפי הפשט אמר כי דמכם שהוא לנפשותיכם שהנפש תלוי בו אותו אדרוש, והוא מכת מות ורציחה. אבל הפוצע בחברו והוציא דמו, או להקיז דם אעפ״י שהוא דם אדם, לא ידרשנו לפי שאינו דם נפש. ולפי שלא פירש מכת נפש או רציחה, יראה עוד שכל שופך דם שהוא לפעולת הנפש אעפ״י שאין בו יצירת נפש גם הוא דָרֵשׁ יִדָרֵשׁ. כגון שסטרו בזדון על ראשו ונשתטה, הנה פגע בדם שהוא לנפש, כי בעבור שינוי שגרם לו בדמו, לא תפעל נפשו בו עוד פעולתה הראשונה, וכן בכל דבר. וזה קרוב למה שפרשנו על חותך אבר מן החי שנקרא ״בשר בנפשו״, וכמו שהכתוב יפרש הטעם. והנה למדנו מפסוק זה שהאדם הוא הנפש והכוונה שכל פעולות הנפש ע״י הדם, כי בו החלקים הדקים המקבלים פעולות כחות הנפש כולם. ובפתרוננו על ״קול דמי אחיך צועקים אלי״. גם רמב״ן ז״ל אמר ״והנכון שיאמר ׳הדם שהוא לנפש בכם אדרוש׳, הגיד כי הדם הוא הנפש. ורמז כי על שופך דם הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האברים שאין הנשמה תלויים בהם״. [עכ״ל]. וזה קרוב לדברינו והוא המחוור שבפירושים.
ותחלה פירש [רמב״ן] ״דמכם לנפשותיכם״ כמו ״השלשי לאבשלום״1 הוא אבשלום.⁠2 וכן ״דמכם שהוא נפשותיכם״. או שיפתר כמו [אות] בי״ת ״דמכם בנפשותיכם״ וכמו ״דמו בנפשו הוא״, ויהיה כענין ״וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה״,⁠3 שהוא כמו ״בעוף ובבהמה״. [עכ״ל רמב״ן]. וכל זה רחוק, אכן ישרים דברי רבותינו ז״ל שדרשו מפסוק זה ״שופך דם עצמו״. ואין הדרשה סותרת את הפשט. ויאמר רמב״ן ז״ל שדרשו את דמכם ״מנפשותיכם אדרוש״. ולדבריו אתמה שלא מצינו שמוש הלמ״ד תחת מ״ם. אולי שלכן אמר ראב״ע ז״ל ״והמפרש דמכם ׳לנפשותיכם׳ זה ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני״. ואני אומר שקבלת אבותינו נאמנה וקרובה היא בפשט הכתוב, וכמו שאפרש בעז״ה בסמוך.
מיד כל חיה אדרשנו – יפה תמה רמב״ן ז״ל ״אם הדרישה4 כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם לעונש על הדבר, אין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר״. [עכ״ל]. אבל השיב שלש תשובות, ולא התיישב לבי בכולן. אמר ״אולי יהיה כן בדם האדם לבדו, כי גזרת מלך היא, כטעם ׳סקול יסקל השור ולא יאכל בשרו׳,⁠5 ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי גם שור הַמִּדְבָּר חייב מיתה.⁠6 וצוה כן בבני נח כמו בישראל. ויהיה טעם ׳שופך דם האדם׳, כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים״. ופירוש אחר7 שֶׁיִקוֹם ה׳ דם האדם מיד שופכו על ידי החיה. כי ישלח ברוצח כל חית הארץ, ואשלח בו גם האדם.⁠8 ולפירוש זה תשמש המ״ם תחת בי״ת. ופירוש שלישי, שזאת הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם. כי לפי שנתן עתה החיות טרף לשיני האדם לאכלם, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם.⁠9 זהו תוכן דבריו. גם ראב״ע ז״ל אמר ״מיד כל חיה אדרשנו, שיצוה לאחרת שיהרגנה״. וטוב מכל הפרושים האלה מדרש רז״ל שאמרו בבראשית רבה10 ״⁠ ⁠׳ואך את דמכם׳ וגו׳ להביא החונק עצמו, ׳מיד כל חיה׳ זה המוסר את חברו לחיה להרגו. ׳מיד איש אחיו׳ זה השוכר את אחרים להרוג את חברו״. ולדבריהם בא הכתוב להזהיר על כל מיני רציחה שעונשן בידי שמים; הן שהרג את עצמו, או הרג חברו ע״י חיה, או ע״י שכיריו. והביאן הרמב״ם ז״ל בהלכותיו11 ולמדם מפסוק זה. ואחריו אמר ״שופך דם האדם״, זהו ההורג בעצמו שלא ע״י שליח. ״באדם דמו ישפך״ שהוא חייב מיתה בבית דין, והסדר מתוקן מאד.
ועתה אפרש פשט הכתוב כאשר חשבתיו אני. לדעתי יקשה לכל הפרושים שהפסיק בעל הטעמים במלת ״אדרשנו״. גם לדרשת חז״ל יקשה כן, שהיה לו להניחו12 תחת מלת ״אדרוש״ הראשון, שבו קיים הענין ההורג את עצמו. כי שארית הכתוב ענין אחר הוא, ומדבר בהורג את חברו על ידי שליח. והנני חושב כי מלת ״חיה״ שבכתוב זה איננה חיה רעה או חית השדה, אבל היא ״נשמת האדם״. כי היא מתוארת ״חיה״ בכתובים, כמו ״וחיתו באור תראה״,⁠13 ״וחיתם בקדשים״,⁠14 ״דכא לארץ חיתי״,⁠15 ״חית עֲנִיֶּיךָ אל תשכח לנצח״.⁠16 ויש לי בזה דברים וכללים. אבל בפירוש הכתובים לא ארחיב בדברים, רק זאת אשמיעך כי שם ״חיה״ לנשמת האדם תואר יקר, יורה על היותה חיה חוץ לגוף, ושהיא בעלת הכח להדבק בחיים עליונים. וכן ראויה לְהִתָּאֵר אחרי הִפָּרְדָהּ מהגוף, גם בהיותה (עדן) [עדיין] בגוף ודבקה בחיים העליונים בחכמה, ובזכות המחשבה שאין להן הקשר עם הנאות עולם הזה ותאוותיו. על כן אמר ״פדה נפשו מעבור בשחת, וחיתו באור תראה״.⁠17 וכן ״כי רדף אויב נפשי, דכא לארץ חיתי״.⁠18 כי מרוב צרת אויב לא תוכל חיתו לעלות במחשבותיה לחזות בנועם ה׳. והנה דכא לארץ חיתי שתחשוב כל היום מחשבות ארץ, על כן ״הושיבני במחשכים כמתי עולם״.⁠19 ובספרינו על ״יסודות הלשון״20 פירשנו הכתובים כלם.
והכלל כל מקום שנזכרה מלת ״חיה״ אל החיה והבהמה סמכו אצלה שם לווי. ויאמרו ״חיה רעה״, כמו ״חיה רעה אכלתהו״.⁠21 או ״חיתו ארץ״ כמו ״וחיתו ארץ למינה״,⁠22 או ״חית יער״, כמו ״כי לי כל חיתו יער״,⁠23 או ״חית השדה״, כמו ״פן תרבה עליך חַיַּת השדה״,⁠24 וכן כלם. או שכתוב אצל בהמה ועוף ולמד מענינו, כמו ״ציד חיה או עוף״.⁠25 אבל לא נזכר בכל המקרא שם ״חיה״ סתם מבלי שנסמך אל ענין לפניו או לאחריו המורה שמדבר על חיה רעה שאין לה דעת. כי שם ״חיה״ סתם הוראתה על נשמת האדם, או על הקדושים העליונים המשרתים לפני כסא הכבוד, כמו ״דמות ארבע חיות״,⁠26 ״ודמות על ראשי החיה רקיע״.⁠27 ולפי שבפסוק זה ועוד אחר שאזכרנו עוד בעז״ה מצינו שם ״חיה״ סתם, הדעת נותנת שענינו מורה על נשמת האדם.
ופירוש הכתוב,⁠28 תפרשנו כמו שתרצה, יפה יהיה ענין ״חיה״ שנזכר בו אל נשמת האדם, כי אם ראש הכתוב כלל, ואמר ״אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ למי שפוגע בכם, ואח״כ פירש ״מיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם״, יהיה אחיו או איש נכרי לא ימלט. וכמו שאמר ראב״ע ז״ל ש״פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי רק אדרשנו״. [עכ״ל]. כטעם ״דורש דמים״29 וזה כלל. ואחרי כך ביאר ״מיד האדם״ אם יהרגו רבים את היחיד, או יחיד את יחיד אני אדרוש הדם. הנה ״מיד כל חיה אדרשנו״ סמוך אל הכלל, שאם תראו רשע רוצח מאריך ימים ומת כמות כל אדם, אדרוש הדם ששפך מיד חיתו.⁠30 כי לא יכופר העון ועתיד ליתן דין לפניו ית׳. ואפילו עושה צדקות גדולות לא יסלח לו השם העון הגדול הזה. וזה טעם ״מיד כל חיה אדרשנו״, ועל כן הושם הטעם המפסיק תחת ״אדרשנו״. ואולי גם אם יומת גם הוא, אינו מספיק לכפרה גמורה, ועוד ידרוש הדם מיד החיה. ואח״כ באר הפרט וכמו שאמרנו.
וכן אם תפרש ״את דמכם״ וגו׳ שטעמו על ההורג את עצמו וכדברי רז״ל שהאמת כדבריהם, ולא מטעם רמב״ן ז״ל שדורש ״דמכם מנפשותיכם״, אלא מיתורא דקרא שהיה לו לומר ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל אדם ומיד איש אחיו; עכשיו שאמר ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ בחלוקה בפני עצמה, ולא אמר ממי ידרוש, אין לך לפרש אלא על ההורג את עצמו. ותאמר ״אם כבר מת, ממי ידרוש דמו?⁠״ ואינו דומה להורג חברו שבסוף המקרא, שדורש נפש המת מן הרוצח החי, לכן אמר ״מיד כל חיה אדרשנו״, אם הוא מת חיתו נשארת וּמִיָדָהּ אתבע דין. ולפי שרומז על חיי הנשמה שאחרי המות אמר ״חיה״, כי זה שמה בעבור שהיא נשמת חיים גם בלי גוף. והנה בכתוב זה מפורש השארת הנפש ושהיא עתידה ליתן דין וחשבון על מעשיה. ו⁠[זה] נזכר בראשית התורה להיות בנין אב לכל המצות ואזהרות שקבעה התורה שכר לעושיהן ועונש לעוברים. אעפ״י שבעולם הזה יש רשע מאריך ברעתו, ויש צדיק אובד בצדקו, הנה מיד כל חיה ידרוש ה׳ את הטוב ואת הרע, ונאמן הוא לשלם שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים. וראיתי במדרש רבה31 ״⁠ ⁠׳שופך דם האדם באדם דמו ישפך׳. אמר רבי לוי, הרי שהרג ולא נהרג, אימתי הוא נהרג? לכשיבוא אדם״. כלומר לתחית המתים שיחיה הנהרג, ואז יֵהָרֵג זה. וזה קרוב לדברנו. והפסוק השני הוא בדברי אליהוא שאמר ״וביד כל אדם יחתום, לדעת כל אנשי מעשהו. ותבא חיה במו ארב ובמעונותיה תשכון״.⁠32 ומה שפוּרָשׁ על זה תמצא בדברי זולתנו. ולדעתי לפי שנזכר שם ״חיה״ סתם איננו על חית הארץ, (וגם) [אלא גם] הוא על נשמת האדם, הודיע שה׳ ב״ה יחתום חותם צלם דמות תבניתו ביד כל אדם, וידע כל אנשי מעשהו. כי כלם נבדלין במראה ובקול, וככה נבדלו בנפשותיהן בין רב למעט. ומה שיש בכח זה לעשות איננו בכח זולתו. והנה החותם מיד כל אדם, אבל נשמת חיים היא באה מיד ה׳. ועליה אמר ״ותבא חיה במו ארב״, המשיל הגוף למארב חור עפר, שכן הגוף [הוא] לנשמה, ובגזרת ה׳ היא באה בו, ושוכנת במעונותיה. כי כלים רבים בגוף המקבלים כח הנשמה כידוע, מן המוח והלב והכבד והכליות, וכן כל אדם ואדם. והנה המשל נכבד, ועל כן תֵּאֵר אותה ״חיה״, גם בהיותה אז בלי גוף, כך נראה לי.
מיד האדם מיד איש אחיו – זכרנו דעת הראב״ע ז״ל על הכפל הזה, וגם פרשנו עוד טעם אחר, ועדיין המקרא בלי פשט ברור. ויראה בעיני שהאמת כדעת קדמונינו33 ז״ל שאמרו ״ואך את דמכם וגו׳ על ההורג את עצמו״. ועל כל פנים הוא כלל, וכולל ההורג עצמו, ו⁠[ה]⁠נהרג ע״י אחרים ועתה פורט שתיהן. על ההורג את עצמו אמר ״מיד האדם״, כלומר מיד עצמו אם הוא שפך את דמו. ועל נהרג מיד אחר אמר ״ומיד איש אחיו״ כלומר מיד מי שהרג [את] נפש חברו. וזה פשט נאמן וראיה על אמתת הקבלה.
את נפש האדם – בעבור שהשחית נפשו, כי באמצעות המות הפסיק הקשר שבין הנשמה והגוף, ואיננה עוד נפש אדם להשתמש בכחותיה תחת השמש, אעפ״י שהיא חיה.
1. דהי״א ג, ב.
2. רבינו בא לפרש שהאות ל׳ ״לנפשותיכם״ משמשת ללשון ״הוא״, כמו השימוש באות ל׳ של מלת ״לאבשלום״ ״השלישי שהוא אבשלום״.
3. ויקרא ז, כו.
4. על המלה ״אדרשנו״.
5. שמות כא, כח.
7. מכאן ולהלאה רבינו מנסח דברי רמב״ן בלשון עצמו.
8. וזהו פירוש המקרא ״ומד האדם״.
9. אותן בהמות הנאכלות לא יטרופו בבני אדם הבאים לאכול אותן.
10. לד, יג.
11. הלכות רוצח, פ״ב ה״ג.
12. טעם הנגינה.
13. איוב לג, כח.
14. שם לו, יד.
16. שם עד, יט.
17. איוב לג, כח.
19. סוף המקרא הנ״ל.
20. לא הגיע לידינו ספר זה.
22. שם א, כד.
23. תהלים נ, י.
24. דברים ז, כב.
25. ויקרא יז, יג.
27. שם א, כב.
28. בראשית ט, ה. ״מיד כל חיה אדרשנו״.
29. תהלים ט,יג.
30. הקב״ה יעניש את נשמתו אחרי מותו, בעולם הנשמות.
31. לד, יד.
32. איוב לז, ז-ח.
33. במדרש רבה.
ואך את דמכם לנפשתיכם – לפי שהתיר למעלה לשפוך דם הבע״ח בא עתה לאסור שפיכת דם האדם, ומדבר תחלה בהורג את עצמו, כלומר אני אדרוש את דמכם הנשפך על ידי עצמיכם וזהו לנפשותיכם, כדרך ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד׳ ט״ו) שפירושו ושמרתם עצמיכם, ובא בלשון נפש, כי השם הזה הונח על נשמת האדם כשהיא דבקה עם הגוף כמו שאמרנו, אבל עדיין הפסוק צריך פירוש, כי מאחר שמאבד עצמו ואיננו, ממי ידרוש דמו? לכן הוסיף הכתוב ואמר:
מיד כל חיה אדרשנו – כפי הכלל שהנחנו (לעיל א׳ כ״א) שם חיה כשבא סתם בלי שם ליווי יורה תמיד על נשמת האדם לפי שהיא חיה חיי נצח, ואמר הכתוב שידרוש השם דם ההורג את עצמו מיד נשמתו הנצחיית אחרי הפרדה מן הגוף בעולם שכלו ארוך, ולכן שם בעל הטעמים האתנח תחת אדרשנו, לפי ששם נשלם ענין ההורג עצמו:
ומיד האדם מיד איש אחיו – זה מדבר על ההורג אדם אחר, ואמר שעל כל פנים ידרוש נפש האדם הנשפך מיד אדם אחר, ולתוספת ביאור אמר מיד איש אחיו, כלומר זה שאמרתי מיד האדם, אינו מיד ההורג את עצמו, אלא מיד איש אחיו, שהאחד הרג את חבירו:
לנפשתיכם – הרבה פירושים נאמרו בזה ולכולם הנגינה מתנגדת, כי לדבריהם היה ראוי להיות האתנח במלת אדרוש, כי בה הפסק המאמר לבאורם (עי׳ עליהם), אמנם רבותינו הבינו במקרא זה אזהרה למאבד עצמו לדעת (רש״י), ולדבריהם הנגינה מסכמת כי שם בעל הטעמים המפסיק היותר גדול במלת אדרשנו לפי ששם משלים ענין המאבד עצמו, וביאור המקרא לדעתם אמר הרנ״ו: דע כ״מ שנזכר שם חיה לבד ואינו סמוך לבהמה עוף ורמש וגם אין עמו שם לווי, יורה תמיד על נשמת אדם, שהיא אחת מתוארי צלם אדם, וכשידבר על בע״ח נסמך לבהמה כמו תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, או שיש עמו שם לווי כמו והשבתי חיה רעה, חיה רעה אכלתהו, חית השדה, חיתו יער, להורות שמדבר על בע״ח בלתי מדברים, ולפי יסוד זה שם חיה שבמקרא זה הוא על נשמת אדם, והכוונה אך את דמכם לנפשותיכם דהיינו ההורג א״ע, מיד החיה ר״ל מן הנשמה אחרי הפרדה מן הגוף אפרע ממנה על עונה, ולכן קראה חיה כי מדבר על הזמן שאיננה עוד בגוף, והוסיף מלת כל לומר שלא ינקה העושה זאת אפילו יש בידו תורה ומע״ט ע״כ. ולהוסיף על דבריו נ״ל שבא להורות במלת כל חיה גודל העונש, כי החומר שבעונשיה שהוזכר בתורה הוא הכרת, וענינו פירוד וריחוק הנפש מחברה הרוחנית העליונית, הפך המבואר משכרה והיתה צרורה בצרור החיים, וכמ״ש במכדרשב״י (זהר תרומה קמ״ב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני מאי מלפני? דלא שרי׳ עלה רוחא וכד רוחא לא שרי׳ עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא, ע״ש: והנה בעונש כזה אין כליון ואבדון בנפש עצמה מכל וכל, ואין זה דומה אלא כאבדה שיש אפשרות שתחזור לבעלים וכמ״ש רבותינו כרת זו אינו יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הוי אומר אינו אלא אבדה, אמנם בעון חמור כזה במאבד עצמו מרצונו ענשו יותר חמור מן הכרת כי תלך הנפש עצמה לכליון גמור ואבדן תכלית׳ בכללה עדי עד, וזהו הנכלל לדעתי בלשון כל חיה רצוני הנשמה כולה. ויותר נראה לפרש לשון: מיד כל חי: מיד המכלה ומשחית את חייו באיזה דרך שיהיה, כי אחר שאמר את דמכם לנפשותיכם אדרוש להעניש את השופך דם עצמו ע״י סכין וכדומה, הוסיף בזה להודיע עונש שאר המאבדים עצמן ע״י חניקה או ע״י שתיית סמי המות שאין בהם שפיכת דמים (פאן דער האנד איינעס יעדען לעבענספערדערבערס), מלת כל הוא מן כלה שארי ולבבי שהוא לשון כליון והשחתה, אף שמשונים בשרשם משותפים בעיקר הוראתם ככל בעלי שתי אותיות, וגם העתיד נמצא בחסרון ה״א (איוב ל״ג) יכל בשרו מרואי, ובאמת ההכל והכליון משותפים בכלל הוראתם ההכל מגביל קץ וסוף בכמות הדבר, והכליון הוא קץ וסוף הנמצא, ומלת חיה הוא שם המקרה כמו חיות כפירש״י על נפש שיש בה חיות, ורש״י שפי׳ כאן להזהיר את החיה קשה להבינו. הכי יש בו אזהרה לאין בו דעת (עמ״ש בבראשית באם כל חי). והיותר נכון בכוונת מקרא זה דעת רבותינו, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם ומיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג את חבירו (עיין רמב״ם פ״ב מרוצח ה״ג), ולפי״ז אות מ״ם במלת מיד אינו מ״ם המן כי אם מ״ם הסבה, כמו משועת עניים מאנקת אביונים כלומר בסבת שועת עניים אקום. ושם יד כמו תחת יד פרעה, ויקח את כל ארצו מידו, ר״ל כח ורשות (געוואלט, געביט) כי כל מה שביד האדם הוא ברשותו ובכחו לעשות בו כרצונו: ומאמר את דמכם הוא מיסב על כל הנאמר אחריו, כאלו אמר: את דמכם מיד כל חיה. כלומר שפיכות דם שלכם שתהיה בסבת כח ורשות חיה, שיסבב להביא את חברו תחת יד חיה, שכפתו והשליכו לפני הארי לטרפו. ועד״ז מיד האדם וכו׳.
ומיד האדם – כפל לשון אדם ואיש, גם חבר אליו מלת אחיו. נ״ל כי יש שני אופני רציחה. אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו, או לקחת ממונו וכדומה, אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מות מחיים, כאבימלך שאמר לנער שלוף חרבך ומותתני (שופטים ט׳) וכשאול לעמלקי עמד נא עלי ומותתני (שמואל ב א׳) על שני אלה דיבר הכתוב, על ההורג לרעת הנרצח, הנעשה רק מפחותי בני אדם יאמר, ומיד האדם, כמו שקרא לאנשי דור הפלגה לפחיתותם אשר בנו בני האדם, כמ״ש רש״י שם, ואל השני הנעשה לרצון הנרצח ולטובתו אשר גם איש המעולה במדרגה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצוה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער, ע״ז אמר מיד איש אחיו, שהוא איש, עומד במדרגת מעלות נפשיות, וגם הוא אחד מאוהביו. כי לשון אח תשמש גם על האוהב את חבירו אף שהוא רחוק ממשפחתו, כי חירם קרא לשלמה אחי (מלכים א ט׳ י״ג) ויזהיר קרא בין לשופך דם האדם לשנאתו בין לאהבתו.
ואך את דמכם לנפשותיכם – דמכם שהוא דם נפשותיכם שהנפש תלויה בו, אדרשהו לאסור הריגת האדם, ולהוציא דם האברים שאין הנפש תלויה בו (רמב״ן).
מיד כל חיה אדרשנו – אני אנקום דמו מן החיה ואפיל אותה בידכם ותמיתוה, וכמו שפירש אח״כ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וזה נאמר כדי לעשות ק״ו לאדם השופך דם אחיו.
מיד איש אחיו – כמו מאמר מוסגר ואינו אלא להוסיף כח (energia) לענין הצווי, מיד האדם אדרוש את נפש האדם, מיד האדם שהוא איש אחיו, איש כמוהו, ולא חמל עליו; ק״ו מן החיה, אם מיד כל חיה אדרוש דם האדם, כל שכן מן האדם שהוא אחיו, וכמוהו ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו {ויקרא כ׳:י׳} ועיין למעלה א׳ כ״ז. ורבותינו דרשו {בבא קמא צ״א:} בהורג את עצמו, דמכם מנפשותיכם אדרוש; והנה מלבד שאין כתוב מנפשותיכם, אלא לנפשותיכם, הנה לא יהיה לו יחס וקשר עם מיד כל חיה אדרשנו; ורנ״ה וייזל הוציא הכתוב ממשמעו ופירש מיד כל חיה מיד הנשמה החיה לנצח, ולפי זה מה טעם כל? והיל״ל מיד חיתכם אדרשנו.
And of your blood, which is of your life (ve-akh et dimekhem le-nafshoteikhem). “Of your blood, which is your lifeblood, upon which life depends will I demand account.” This forbids the killing of human beings, but does not refer to the shedding of the blood of limbs upon which life does not depend (Nachmanides).
From every animal I demand account of it. I will take revenge for his blood from the animal; I will cause the animal to fall into your hands and you will put it to death. This idea is completed below (next v.): “He who sheds a man’s blood will have his blood shed by a man.” Mention of killing by an animal is made in order to condemn a fortiori a man’s shedding of his brother’s blood.
from man his brother (mi-yad ish aḥiv). This is a kind of elliptical phrase that serves only to add force to the command. “From man will I demand account of the life of man, from man who is his brother-man, a man like him, who nevertheless had no compassion for him.” This is seen a fortiori from the example of the animal: “If I will demand account of man’s blood from an animal, all the more will I do so from a man, who is his brother.” A similar usage is, “And when one commits adultery with a married woman – commits adultery with the wife of his neighbor!” (Lev. 20:10). See also above, 1:27. The Rabbis derived from this verse the prohibition against suicide, reading the opening phrase, “Of your blood [that you shed] from your own selves [mi-nafshoteikhem] I demand account.” However, besides the fact that the text does not say mi-nafshoteikhem but le-nafshoteikhem, this concept would have no relation or connection with the phrase that follows, “From every animal [mi-yad kol ḥayyah] I demand account of it.” Wessely disregards the literal meaning of this phrase and interprets mi-yad kol ḥayyah as “from the soul that lives [ḥayyah] eternally.” But if this were so, what would be the significance of the word kol (“every”)? According to his interpretation, the phrase should have read mi-yad ḥayyatekhem (“from your living [soul]”).
ואך את דמכם לנפשותיכם וגו׳ – אצל האדם ישנה הבדלה גדולה עוד יותר בין הנפש לבין הדם. דם בעלי החיים הוא ״בנפש״, היינו שעדיין יש קשר טבעי הדוק בין הנפש לבין הדם. אבל דם האדם אינו אלא ״לנפשו״, הוא שייך לנפש ומיועד לה ומשועבד לה. וכך מצאנו בבריאה, שנפש בעל החי נוצרה יחד עם גופו מן האדמה; ואילו מקור נפש האדם אינו אותו המקור לגופו הגשמי, אלא ה׳ נפח בו כביכול ניצוץ מתוך עצמותו.
אך משורש ״נכה״ ופירושו המילולי: אסיר מכאן, אוציא מהדברים.
בפסוקים הקודמים נמסרו בעלי החיים בידי האדם, ומעלתו היתרה של האדם הטילה עליו איסור אבר מן החי. בשר בהמה יכול להפוך לבשר אדם שכן הם קרובים זה לזה, אך נפש בהמה לעולם לא תכשר להיות לנפש אדם.
בפסוקנו, מתגלה מעלה זו עוד יותר. גוף הבהמה, דמה, ונפשה, שייכים לכם ועומדים לרשותכם. ואילו ״דמכם לנפשותיכם״, שלי הוא ואינו שלכם. אותו אדרוש כי הוא קנוי לי ועומד לרשותי, ואני דורש דין וחשבון על כל טיפה מדמכם.
אדרש – משמעותו המיוחדת של ״דרש״ היא לבקש את רכושו שהופקד ביד אחרים או שנמצא על ידי אחרים; לבקש דין וחשבון על רכושו, ולתבוע את החזרתו. כך: ״עד דרש אחיך אותו״ (דברים כב, ב); ״וְדָרַשְׁתִּי אֶת⁠־צֹאנִי מִיָּדָם״ (יחזקאל לד, י).
כאשר אומר ה׳ ״אדרש״ על הדם המופקד בידי נפש אדם, הרי הוא מכריז שדמנו קנוי לו, ובכך מונע מהאדם את זכות השליטה על דמו שלו. בראש ובראשונה זהו איסור על איבוד עצמו לדעת.
מיד כל חיה אדרשנו – אופן שליטת ה׳ על עולם החי הוא למעלה מהבנתנו. דיני שור הנסקל שנאמרו לאחר מכן הם חלק מאותה הנהגה.
ומיד האדם וגו׳ – מיד החיה דורש ה׳ דין וחשבון על ״דם״ האדם; ואילו מיד האדם, הוא דורש דין וחשבון על ״נפש״ האדם.
חובת האדם, כהוראת שמו ״אדם״ – להיות נציג ה׳ וצירו; להגן ולשלוט על כל יצורי העולם כפי רצון ה׳; ולהיות ״איש אחיו״ לכל אדם, שנברא כמוהו בצלם אלקים. חלילה לאדם להרים את ידו נגד הקדוש והנעלה שביצורים – נפש האדם. חובתו היא להיות ״אחיו״ של כל אדם. ממעמקי הכרתו העצמית עליו להכיר את הנשמה האלקית שבתוך כל אדם. אכן זהו יסוד כל האנושיות: יחסי בני האדם אינם יחסי גוף אל גוף, אלא יחסי נפש אל נפש. חובתנו היא לראות בכל אדם את הנפש והנשמה הנפוחים בו על ידי ה׳. כל אדם נושא באחריות לשמירת נפשו של כל אדם אחר.
אם אדם גרם לנפש אדם אחר להסתלק מן העולם הזה לפני מלאת שנותיו, בטרם נגזר על כך מאת ה׳ – דורש ה׳ את נפשו מידו. כל רגע ורגע של חיי עולם הזה של כל אדם ואף העלוב ביותר, קדוש הוא בעיני ה׳. כל המקצר את חיי עצמו או זולתו אף ברגע, כל המנתק את הקשר שנוצר על ידי הדם בין הגוף לנפש, נדרש ממנו דין וחשבון על ידי ה׳.
ואך את דמכם – ר״ל אע״פ שהתרתי הריגת בע״ח לא התרתי הריגת אדם ואת דמכם בעבור נפשותיכם שהיא יקרה ונעלה, אדרוש לענוש את הרוצח, ומפרש שזה בשני אופנים. א) אם רצח א״ע בין ששפך דם עצמו שעז״א את דמכם אדרוש, בין שהוציא את נפשו ע״י חנק בלא שפיכת דם שעז״א לנפשותיכם אדרוש. ומפרש ממי ידרוש אחר שמת מיד כל חיה אדרשנו אדרוש ענשו מן נפשו הרוחנית החיה לאחר המות שמצאנו כ״פ שם חיה על הנפש הנצחיית (וחייתו באור תראה, ידכא לארץ חייתו) ולפעמים אדרשנו מיד האדם. כשהרג את חברו מצווה אדם אחר להעיד עליו ולהרגו, כמ״ש חז״ל ב״נ נהרג בע״א ובדיין אחד שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה ואפי׳ קרוב, ר׳ ישמעאל אומר אף על העוברים, מנה״מ אר״י אך דמכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה, אדרשנו אפילו בע״א, מיד האדם מיד איש ולא מיד אשה, אחיו ואפילו קרוב, רי״א אף על העוברים דכתיב דם האדם באדם, איזהו אדם שהוא באדם זה העובר, ר״ל ממ״ש שהשם ידרוש דמו מבואר שא״צ דרישה ע״י ב״ד רק אפלו דיין אחד, ומ״ש שידרוש מיד החיה דהיינו הנשמה למי שהרג א״ע, מבואר שא״צ התראה שמי התרה בההורג א״ע, וממ״ש שידרוש מיד האדם שאפילו אדם אחד יוכל להעיד עליו ולדיינו מבואר עד אחד ודיין אחד, והוסיף מיד איש אחיו, שיוכל להעיד גם על אחיו וקרובו, וממ״ש איש ממועט אשה בכ״מ וא״א למעט את הרוצח, שאין הבדל בין מי שרצח כמ״ש שופך דם האדם, וע״כ מעטה מעדות גם בדין ב״נ, והוסיף השופך דם האדם שהוא באדם אחר דהיינו העובר, דמו ישפך, וכבר בארתי דרך דרשה זאת בספר התו״ה (שמיני סי׳ קז). ובאר הטעם מפני שהאלהים עשה את האדם בצלם, והוא כלי יקר לא ינקה כל הנוגע בו, והוסיף שלכן.
מיד כל חיה אדרשנו1: מבואר במדרש קהלת (ח׳) שהקב״ה עושה דין וחשבון אפילו עם אילני סרק, אפילו עם מקל ורצועה, מתחייבין ע״י אדם שניזק על ידם. מכל שכן שהקב״ה ידרוש נפש האדם מיד החיה.
מיד איש אחיו2: פירש הקב״ה אימתי האדם נענש, בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות (לה,ב) ׳מלכותא דקטלא3 חד משיתא בעלמא4 לא מיענשא׳. ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אע״ג שכמה מישראל יהרגו ע״י זה (ועיין ספר דברים כ,ח).
[הרחב דבר: והיינו דאיתא בקידושין (מג,א) ׳מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו׳5. ויש להבין הדמיון. אבל באשר אוריה לא היה באמת מורד במלכות6 אלא שדוד המלך דנהו למורד במלכות, קאמר שיש למלך רשות לזה, כמו שהיה לו רשות לעשות מלחמה עם בני עמון.]
1. פירש רש״י ׳להזהיר עליהם את החיות׳, ותמה עליו הרמב״ן ׳ואין בחיה דעת שתיענש או שתקבל שכר׳, לכך מתייחס רבינו.
2. כפילות על ״מיד האדם״.
3. רש״י: באנגריא דעבודת המלך.
4. שישית מאוכלוסיית העולם (המדינה).
5. המשך הגמרא: מאי טעמא, מורד במלכות הוה...
6. עיי״ש בתוספות ד״ה מורד.
ומיד האדם מיד איש אחיו. אומרו מיד איש אחיו אחר אומרו מיד האדם, נראה באמת מיותר, וראיתי מי שפירש שרצה הכתוב לרמוז להריגת הבל ע״י קין אחיו כי זו היתה רציחה ראשונה בעולם וכלומר שלא ינקה עוד ההורג כדרך שנקה קין בשימת האות, אבל ידרוש מיד איש אחיו, ופירוש נכון הוא, אמנם האמת ג״כ שיתורים כאלה לדרשה נתנו והם מורים באצבע לתושבע״פ.
מכיון שהותר לשפוך את דמם של בעלי החיים — על מנת לאכלם, הרי שיש עתה להדגיש במיוחד, כי חייו של האדם, לעומת זאת, קדושים הם, קדושים בפני האדם וקדושים בפני החי.
ואך ... אדרש – תחילה נקבע דבר זה באופן כללי, חיי האדם יידרשו מכל, ורק אחר כך בא הפירוט — הדם יידרש מכל מקום, יהא הרוצח אדם או חיה. ועם זאת מסיקים חכמינו ז״ל בצדק דוקא מן משפט הרישא, שאיסור רציחה זה מוסב גם על השופך דם עצמו — ״להביא את החונק עצמו״.⁠1
לנפשתיכם – פירוש בתור נפש שלכם;⁠2 השווה איוב ל״ט:ט״ז.
מיד כל⁠־חיה – גם החיה תיענש כאשר תשחית חייו של אדם; השווה שמות כ״א:כ״ח ואילך וגם לעיל ג׳:י״ד-ט״ו.
מיד איש אחיו – אחיו של כל אחד; השווה להלן טו, ועוד. עם⁠־זאת מודגש על ידי ביטוי זה גודל פשע הרצח, שהאדם עושה באחיו, אחיו באשר הוא אדם.
1. בראשית רבה ל״ד:י״ט (המ׳).
2. איוולד § 217.
ואך את דמכם וגו׳ – בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב, דאמר קרא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד,⁠1 מיד כל חיה – אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם אפילו בעד אחד, מיד איש ולא מיד אשה, אחיו – אפילו קרוב2 (שם נ״ז:)
לנפשותיכם אדרוש – תניא, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ר׳ אלעזר אומר, מיד נפשותיכם אדרוש דמכם, מכאן שאין אדם רשאי לחבל בעצמו.⁠3 (ב״ק צ״א:)
ומיד האדם – מלמד שבן נח נהרג אפילו ע״פ עצמו4 (ירושלמי קדושין פ״א ה״א)
1. יתכן דסמיך לדרוש כן אלשון אדרוש, לשון יחיד.
2. ועיין ברמב״ם פ״ב ה״ג מרוצת כתב וז״ל, שופך דם האדם זה ההורג בעצמו, את דמכם לנפשותיכם זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתם לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים, ע״כ. והכ״מ לא הראה מקור לדברים אלו, והם במ״ר פ׳ בראשית פל״ד, ותמיהני שבקדושין מ״ג א׳ חקרו טובא בענין העושה שליח להרוג את חבירו אם חייב המשלח או השליח [משום אין שליח לדבר עבירה] ולא הביאו כלל דרשא זו ואף כי יש לחלק בין השוכר ובין העושה שליח בדברים בעלמא וכמו שכתבתי לעיל בפ׳ בראשית בפסוק ולא תגעו בו (ג׳ ג׳), בכ״ז לא הו״ל לאשתמוטי מלהביא כלל וכלל דרשא זו, ואולי מפני שאין למדין הלכה מן המדרש, וצ״ע.
3. כנראה מפרש לנפשותיכם כמו מנפשותיכם, וכמו מנחה היא שלוחה לעבדך ליעקב שפירושו מעבדך מיעקב, וכן לה׳ הישועה שפירושו מה׳ הישועה, ע״פ הכלל הידוע דאותיות הסמוכות זה לזה מתחלפות. ובגמרא פריך די״ל דאין מכאן ראי׳ לחבלה, כיון דהכא במיתה איירי ודילמא קטלא שאני, אבל כנראה אין זה אלא דחוי בעלמא, ופשטות הענין כולל גם חבלת הגוף, וכמ״ש בבבא מציעא צ״ה א׳ מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא. –
ועכ״פ מבואר מכאן איסור מיתה עצמית, ותמיהני שעמלו האחרונים למצוא מקור להמאמר המפורסם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה״ב, ולא הביאו כל סמך מכאן, והלא כאן רמז נכבד לענין זה, דהא המשך כונת הפסוק הוא דכמו דההורג את חבירו הורגין אותו בעוה״ז, כך ההורג את עצמו הורגין אותו בעוה״ב, ומה היא ההריגה בעולם הבא הלא פשוט הוא שמאבדין נפשו וחלקו לעוה״ב, ודו״ק.
4. מפרש ומיד האדם – עצמו. והנה הרמב״ם וש״פ לא הביאו פרט זה בדיני ב״נ [בספ״ט ממלכים], ואולי משום דהמעין בירושלמי יראה דאין גירסא זו ברורה כל כך, ובתלמודנו לא נמצא חדוש דין זה, ולכן לא מצאו הפוסקים לדבר ברור להחליט דין זה. ואמנם ע״פ דרשא זו דירושלמי יתבאר מאד לשון הפסוק בש״ב א׳ כשהיה דן דוד המלך את הנער המגיד כי הוא המית את שאול אמר לו, דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה׳, ופירש״י חובת קטולך תהי ברישך, אין עונש במיתתך אלא לעצמך, עכ״ל, ואין זה מבואר כ״כ, אבל להירושלמי דב״נ נהרג ע״פ עדות עצמו יתבאר הלשון והענין ברחבה מאד, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔םא בָּֽאָדָ֖םב דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת⁠־הָאָדָֽם׃
One who spills the blood of man, by man his blood shall be spilled; for in the image of God, He made man.
א. הָֽאָדָ֔ם ל=הָֽאָדָ֔ם בגעיה ימנית
ב. בָּֽאָדָ֖ם ל=בָּֽאָדָ֖ם בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[לו] 1שפך דם האדם באדם. לא תרצח (שמות כ׳:י״ב) למה נאמר, לפי שנא׳ שופך דם האדם באדם עונש שמענו, אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תרצח. (מכלתא יתרו פ״ח).
[לז] 2מות יומת (שמות כ״א:י״ב) בסייף, אתה אומר בסייף או אינו אלא בחנק וכו׳, ת״ל שופך דם האדם באדם דמו ישפך, עדיין אנו אומרים יקיז לו דם משני אברים וימות, ת״ל (דברים כ״א:כ״ד) וערפו שם את העגלה וגו׳ הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהתזת הראש אף כל שופכי דמים בהתזת הראש, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת״ל (שמות כ׳:י״ב) לא תרצח. (מכלתא משפטים פ״ד).
[לח] 3ר׳ עקיבא אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל את הדמות, שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו׳. (תוספתא יבמות ט׳:ד׳).
[לט] 4ראוהו שהורג את הנפש, ואומר הוי יודע שהוא בן ברית, ונאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אע״פ שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה. (תוספתא סנהדרין פי״א הלכה א׳).
[מ] 5הרי מי שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמרו לו בן ברית הוא הווי יודיע שכתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אמר להן (לו) אע״פ כן, הורג הוא אמרת רשע למות קדם הורגהו, הצל נפשו שלזה בנפשו שלזה. (ספרי זוטא במדבר לה. יב.).
[מא] 6בדיני ישראל בשני עדים כו׳ ובסקילה ואין תימר בדיניהן בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף, רבי יודה בר פזי מוסף בחונקו מפני עצמו מה טעם כי דם באדם. (ירוש׳ קדושים פ״א ה״א).
[מב] 7ז׳ מצות נצטוו בני נח כו׳ על האדם זו שפיכת דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם, תני דבי מנשה כו׳ שפיכת דמים דכתיב שופך דם האדם וגו׳ ואידך קטלייהו הוא דקמגלי. (סנהדרין נז.).
[מג] 8א״ר יוסף אמרי בי רב על שלש מצות בן נח נהרג על גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם, מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם וגו׳, אלא הנך מנא להו כו׳ אלא כו׳ על ד׳ מצות ב״נ נהרג [גם על עכו״ם]. (סנהדרין נז.).
[מד] 9משום ר׳ ישמעאל אמר [ב״נ נהרג] אף על העובדין, מאי טעמיה דר׳ ישמעאל, דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו. (סנהדרין נז:).
[מה] 10ותנא קמא, תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ושדי ליה האי באדם אסיפה דקרא ודרוש ביה הכי, באדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק. (סנהדרין שם).
[מו] 11א״ל כו׳ אימא בת נח שהרגה לא תיהרג מיד איש ולא מיד אשה כתיב, א״ל הכי אמר רב יהודה שופך דם האדם, מכל מקום. (סנהדרין שם).
[מז] 12תניא ר׳ אליעזר אומר כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. (יבמות סג).
[מח] 13שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו׳. א״ר חנינא כולהם בהלכות בני נח, בעד אחד, בדיין אחד, בלא עדים, ובלא התראה, ע״י שליח, ע״י עוברים. בעד אחד, בדיין אחד, שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך. בלא עדים ובלא התראה, שופך דם האדם דמו ישפך. ע״י שליח, שופך דם האדם ע״י אדם דמו ישפך. ע״י עוברים שופך דם האדם וכו׳, א״ר לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג, לכשיבא אדם, שופך דם האדם באדם דמו ישפך. (בראשית רבה ל״ד).
[מט] 14אם באת לעשות כמעשיהן ראה דקדוק מצוות שציויתים מראש, שופך דם האדם, דבר שהן סבורין שהן זכין בו הם מתחייבין בו, שנא׳ (דברים י״ב:ל״א) כי גם את בניהם ואת בנותיהם. (מדרש תנאים לדברים).
[נ] 15שפך דם האדם באדם דמו ישפך. ד״א ראו עתה כי אני אני הוא (דברים ל״ב:ל״ט) זה אחד מעשרה דברים שיש בהן רמז לתחה״מ וכו׳ שפך דם האדם באדם דמו ישפך. (מדרש תנאים האזינו לט.).
[נא] 16תנינין בכל מתרפאין חוץ מעכו״ם וג״ע ושפיכות דמים, כיצד שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפא, אל ישמע להן שכן כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, האיך יכול החולה להתרפאות בש״ד. (שמות רבה ט״ז).
[נב] 17ד״א לנוס שמה רוצח (דברים ד׳:מ״ב) רבנן אמרין למה״ד לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו, אמר המלך אלו בטובתו שיברה היה נהרג עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין, כך גר הקב״ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אבל מי שהרג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנא׳ (דברים י״ט:י״א) וגם אל אחת הערים האל וחי. (דב״ר ב׳ ל׳).
[נג] 18כך שנו חכמים על ו׳ דברים נצטוה אדה״ר כו׳ על האדם זה שפיכות דמים שנא׳ שופך דם האדם כו׳ ועל כולן יש סליחה חוץ משפיכת דמים שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, א״ר לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהן, השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך, אמרו מעשה בשני אחים שהרג אחד מהן את חבירו, מה עשתה אמן נטלה כוס אחד ומלאתו מדמו והניחה אותו במגדל, והיתה נכנסת כל יום ויום ומצאה אותו הדם תוסס, פעם אחד נכנסה והביטה אותו ומצאה ששתק, אותה שעה ידעה שנהרג בנה האחר, לקיים מה שנא׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך. (דב״ר ב׳).
[נד] 19הרהר נבוזראדן הרשע תשובה, ואמר ומה מי שמאבד נפש אחת מישראל כך כתיב בו שופך דם האדם בכאדם דמו ישפך, אותו האיש שאיבד נפשות הרבה על אחת כמה וכמה וכו׳. (איכ״ר ב׳ פ׳ בלע וגו׳).
[נה] 20ועוד היה אברהם אבינו מתירא כשהרג את המלכים היה תמה ואמר שמא בטלתי מצות הקב״ה צוה את בני נח שופך דם האדם, ואני הרגתי כל אותן האוכלוסין, א״ל הקב״ה (בראשית ט״ו:א׳) אל תירא אברם אלא שכר הרבה אני צריך ליתן לך שאתה עקרת את הקוצים. (תנחומא ישן לך לך י״ט).
[נו] 21כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [נדה, חלה, הדלקת הנר]; נדה, אמר הקב״ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנא׳ שופך דם האדם וגו׳ תשמור נדתה, שתכפר לה על הדם ששפכה. (תנחומא ישן מצורע י״ז).
[נז] 22ר׳ יהושע אומר אינו דומה [לשה״ר] אלא לשופך דמים, מפני שלשה״ר כע״ז ושפיכות דמים, וגילוי עריות כשופך דמים דכתי׳ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אף כאן הואיל ומלשין כאלו שופך את דמו. (מד׳ משלי ו׳ י״ב).
[נח] 23עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח׳:ט׳) אין אדם מתחייב ע״י אדם זה, אלא אדם כיוצא בו, א״ר אחא אפי׳ מקל אפי׳ רצועה מתחייבין לידי אדם, שנא׳ שופך דם האדם. (מדרש זוטא קהלת ח׳ ט׳).
[נט] 24שבשעה שאמר לו הקב״ה [לאברהם אבינו] שחוט בנך והעליהו כו׳, קדמו השטן לדרך אמר לו זקן שכמותך יטעה בכך, לא אמר לך אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתוב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואתה טועה והולך לשחוט את בנך. (מדרש הגדול וירא).
[ס] 25בצלם אלהים עשה את האדם. הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנא׳ בצלם אלהים עשה את האדם. (אבות פ״ג מ׳ י״ד).
[סא] 26מכה איש ומת (שמות כ״א:י״ב) מי גרם לו מיתה שלא נסתכל בתורה שכתוב בה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה, אמר המלך לא קראת בדיוטגמא שלי שכל מי שנוגע באיקונין שלי הוא אבד, למה לא חסת על עצמך, כך אם הרג אדם נפש מישראל כאלו הוא מעביר איקונין של מלך והוא נידון ואין לו חיים, שאדם נברא בדמות מלאכי השרת, ואם הרג בשגגה נתן לו האלהים מקום שיברח לשם, ואם הרג במזיד אפי׳ כהן גדול הוא נהרג כו׳. (שמות רבה ל׳ ט״ז).
[סב] 27גומל נפשו איש חסד (משלי י״א:י״ז) זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ר׳ להיכן אתה הולך, אמר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה זו אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה הוא אמר להם הן, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה. (ויק״ר ל״ד ג׳).
[סג] 28תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם דכתיב כו׳ כי בצלם אלהים עשה את האדם ולא כתיב גבר, אנוש, איש, כו׳. (זח״ג מח.).
1. מובא בפס״ז שמות כ. יג. ובס׳ והזהיר שם. ובחזקוני כאן כ׳ לשון זה סתמא ולא הזכיר שזה לשון המכלתא ביתרו, ומבואר מדברי המכלתא דס״ל דמקרא זה נשמע העונש לישראל אע״ג דקרא זה נאמר לנח, וכן מוכח מהדרש לקמן מאמר לז. ומכל הדרשות שלפנינו במאמרים. (ועי׳ בפס״ר פכ״א פיתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל וגו׳ (ירמי׳ כ. ז.) וכו׳ שדילתני בסיני לא תרצח, חזקתני ותוכל, שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וצ״ב כי זה נאמר קודם מ״ת ועפ״ד המכלתא מובן שמכאן נלמד עונש, ולא תרצח אזהרה) ועפ״ז ניחא דברי תרגום אונקלוס שכ׳ ״בסהדין״ על מימר ״דיניא״ דמשמעותו ע״פ שני עדים, ובחנם הרעיש ע״ז הנתינה לגר וכ׳ כי אונקלוס גיורא אפי׳ עד עשרה דרי וכו׳ ותמה היתכן כי אונקלוס הגר הצדיק יעוות עלינו הכתובים וישנה דין אחד מהתורה המסורה לו מפי רבותיו באהבתו ובנטיתו הטבעית אל בני נח. ונדחק לתרץ ולבסוף מסיק דמ״ש בסהדין היינו לישראל, ובמח״כ הפריז על המדה לכתוב כן על אונקלוס הגר, וגרם לו זאת שנעלם ממנו דברי חז״ל אלו שמפורש שלמדו העונש מיתה ברוצח ישראל מקרא זה. וכן למדו דין סייף במאמר לז. ובמאמר לט. מ. לענין התראה הביאו ג״כ מקרא שלפנינו ומזה ברור דחז״ל סברו כן דקרא זה לישראל נאמר ועפ״ז שפיר כ׳ האונקלוס לפרש דהכוונה באדם היינו בעדים, ועי׳ במכלתא דרשב״י מביא דרש שלפנינו לא תרצח מכלל שנאמר מות יומת הרוצח למדנו עונש, אזהרה מניין ת״ל לא תרצח, ומפורש דפליג על המכלתא דר״י דס״ל דהעונש למדין מקרא דשופך דם האדם, דרשב״י סובר דקרא זה לב״נ נאמר. ועי׳ לקמן מאמר לז. בבאור שכ׳ עוד טעם משום דס״ל כתנא דבי מנשה, דמקרא זה נלמד מיתת חנק לב״נ. ויש שרצו לפרש דאין ראי׳ מלשון התרגום בסהדין, דהכוונה על שנים, וז״א, וכ״כ הרב״ח שכוונת הת״א בסהדין בפני עדים דמו ישפך ע״פ ב״ד, וכן פירש״י כאן ונראה דהוא עפ״ד התרגום, ועי׳ מ״ש בהאמונות והדעות לרס״ג מ״ג פ״ט, כי הקב״ה לא צוה להרוג את הרוצח כי אם בדיין ועדים וכו׳ הלא תראה שאמר לנח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. והוא מתאים לדברי הת״א, אך צ״ע כי שם מדבר לענין זה שלא נהרג קין, ועל בני נח לא שייך לשון זה דצריך עדים, ואולי ל״ד עדים, דאצל קין אף ע״א לא היה.
2. עונש שמענו. נ״ל דהכוונה על פסוק שופך דם האדם לא על פסוק דקאי ביה מכה איש, מכיון שבפסוק שופך דם האדם משמע מיתת סייף דקרא וערפו מגלה לן דהיינו בהתזת הראש, ומתאים להדרשא לעיל מאמר לו. דקאמר ע״ז עונש שמענו, ובמכלתא דרשב״י הולך לשיטתו כמש״ל מאמר לו. דקרא זה נאמר רק לב״נ והביא מקרא דכתיב נקם ינקם, וכתיב חרב נקמת מה נקימה האמור להלן בסייף אף כאן בסייף, וי״ל עוד דס״ל דאין ראי׳ מכאן למיתת סייף, דהרי תנא דבי מנשה לקמן מאמר מה. יליף מקרא זה מיתת חנק לב״נ, והנה בגמ׳ סנהדרין נו. מבואר ואין נהרגין אלא בסייף, ופירש״י דכתיב בהו, באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם וכ״כ הרמ״ה, ולפענ״ד צ״ע בזה דלפמ״ש הרי מבואר במכלתא שלפנינו דמקרא זה נלמד מיתת סייף ברוצח ישראל, משום דס״ל דקרא זה לישראל נאמר, ודבי מנשה דס״ל דקרא זה נאמר לב״נ יליף מקרא זה מיתת חנק לקמן מאמר מה. וי״ל דמהאי טעמא לא הביאה הגמ׳ מקרא דשופך דם האדם וס״ל דזה הוא רק קבלה כמו למ״ד דיליף ז׳ מצות מקרא ויצו כמש״ל פ״ב מאמר רל. ונראה דמקור דברי רש״י עפ״מ דמבואר לקמן מאמר מב. קטלייהו הוא דקמגלי עיי״ש בבאור.
3. בב״ר פל״ד דרש ר״ע כל מי ששופך דמים מעלה עליו כאלו מיעט הדמות מ״ט שופך דם האדם וגו׳ מ״ט כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכ״ה במכלתא יתרו מס׳ דבחדש פ״ח כאלו מיעט בדמות המלך, ובגמ׳ יבמות סג: מובא לקמן מאמר מז. איתא תניא ר״א כל מי שאינו עוסק בפו״ר כאלו שופך דמים, ר׳ יעקב אומר כאלו ממעט הדמות שנא׳ כי בצלם אלהים עשה וגו׳ וכתיב בתריה ואתם פ״ו. בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט הדמות. ונראה דצריך להגיה כן בתוספתא, ובגמ׳ צ״ל ר״ע וכמ״ש בהגהות. וכ״ה במדרה״ג כאן דרש ר״ע כל מי שהוא מבטל פו״ר מעלין עליו כאלו שפ״ד. ועי׳ בשאלתות פ׳ נח.
4. מובא בירושלמי סנהדרין פי״א ה״א. כמו בתוספתא בקצת שינוי. ומה דמביא דבשעת התראה אמרו לו שופך דם האדם מוכח כמש״ל מאמר לו. דס״ל ג״כ דקרא זה לישראל נאמר וממנו נלמד מיתת סייף. ועי׳ לקמן מאמר מ. אמנם בגמ׳ סנהדרין עב: מבואר דהיה להם גירסא אחרת דאיתא שם. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך אם אמר יודע אני שהוא כן פטור ע״מ כן אני עושה חייב. לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא דלא מצי אצוליה, (דאצולי לא מצי, והאי פטור וחייב דקאמר אמיתת ב״ד קאי ולאחר שהרגו לנרדף, רש״י) והנה לפ״מ דמבואר בתוספתא שלפנינו ובירושלמי, מפורש דברייתא זאת מיירי לאחר שהרג ולענין מיתת ב״ד וכדמוקים לה בגמ׳ ולפניהם היה בתוספתא ״רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו״ אמר לו כו׳. כמו לפנינו מאמר מ. ועי׳ באבדר״נ הו״ש הוספה ב. צד פ.
5. במכלתא משפטים כג. ז. איתא ראוהו רודף אחר חבירו להורגו והסייף בידו אמר לו הוי יודע שהוא אדם והתורה אמרה (ונקי וצדיק אל תהרוג ואומר) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואמר יודע אני ועל מנת כן, והעלימו עדים עיניהם (ואם כן) ואחר כן מצאנוהו הרוג מפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג שומע אני יהא חייב ת״ל ונקי וצדיק אל תהרוג. (ובילק״ש רמז שנ״ב, בקצת שינוי ״אמרו לו בן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם.) ולשון זה שהזכירו גבי רודף התראה וקבלת התראה [אע״פ שהביאו זאת לרבותא ללמדנו אע״פ שהתרו בו וקבל עליו התראה אין הורגים אותו ע״פ אומדנא] מתאים עם לשון הספרי זוטא. אמנם בגמ׳ סנהדרין עב: מובא ענין זה בשינוי גדול, נימא מסייע ליה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך ״אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה״, ההיא ריבר״י היא דתניא ריברי״א חבר אין צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. (והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף והא הכא דלא קתני יודע אני וע״מ כן אני עושה ואין כאן קבלת התראה ואפ״ה מיחייב. ריבר״י היא. דאפילו בהרוגי ב״ד לא בעי התראה אלא להבחין הלכך חבר לא בעי התראה ולא הבחנה ועם הארץ בעי לאיתרויי דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפי׳ בעם הארץ לא בעי. רש״י) והנה לפי המבואר בספרי זוטא שלפנינו הרי מפורש דס״ל דרודף צריך התראה וגם קבלת התראה. כמבואר ״אמר להן אעפ״כ״. ובאמת כמו שלפנינו בגמ׳ קשה להבין דמתחלה קאמר דרודף אין צריך התראה ומביא סייעתא מאותו ברייתא שמבואר בה שמתרה, ולפירש״י הלמוד הוא מדלא בעי קבלת התראה, אבל לפ״ז קשה נימא דעכ״פ צריך התראה ברודף כמו שמפורש באותה ברייתא דהא שני ענינים הוא התראה, וקבלת התראה, ונימא דברודף צריך רק התראה, ולא קבלת התראה, ואיך מביא מזה ראיה דלא צריך התראה כלל. והרמ״ה בפי׳ כנראה הרגיש בזה שכ׳ ש״מ רודף אין צריך התראה והא דאמרינן ליה הכי לאזהרה בעלמא דלמא הדר ביה ומיתצלי תרוייהו. אבל גם זה תמוה דאיך אמרינן רודף לא צריך התראה, ניבעי עכ״פ התראה לשם אזהרה דהא ספק פק״נ הוא, ובעכצ״ל לפירש״י כמו שאכתוב לקמן מדברי המאירי דהא דמבואר בברייתא אומר לו כו׳ זה אינו מדין התראה רק מדין הוכחה, ואזהרה, כמ״ש הרמ״ה והסברא י״ל דזה לא גרע מהדין דיכול להצילו בא׳ מאיבריו דאסור להרגו, אבל היכא דא״א להוכיחו מותר להרגו בלי זה, וכאן לא מיירי מדין הוכחה רק מדין התראה וברודף לא צריך. אמנם לולא פירש״י הי׳ אפשר לאמר פי׳ חדש בגמ׳ דהנה רב חסדא דמקשי לרב הונא סובר דרודף צריך התראה כמש״ל, ולפ״ז י״ל דנימא מסייע ליה הוא לרב חסדא דצריך התראה וכמפורש בברייתא, וע״ז הוא דמשיב דאתיא כריבר״י דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ובסנהדרין ח: פירש״י להבחין שלא יאמר סבור הייתי שמותר, ומטעם זה חבר אין צריך התראה. ולפ״ז ברודף שאינו חבר שפיר צריך התראה, משא״כ לדידן דהתראה הוא דין בחיוב מיתה ואפי׳ בחבר שיודע, א״כ שפיר י״ל דברודף קודם שהורג לא שייך דין התראה. ועפ״ז אין סתירה מלשון הספרי זוטא דמפורש דגם ברודף צריך לומר אעפ״כ, ולפירש״י בגמ׳ תמוה דברי הספ״ז, ואע״ג דהו״ל להביא דמפורש וצריך גם קבלת התראה י״ל ולא הביא כל לשון הברייתא, אבל באמת אליבא דריבר״י דמתרץ י״ל דצריך ברודף גם קבלת התראה. - [ומה שהקשה הרא״ש מובא בחו״ח תימה לי היכי מצי רב חסדא למימר דרודף בעי התראה מי איכא מידי דאיהו בעי למקטל בלא התראה והוא נבעי התראה והכי אמרינן גבי עדים זוממים בכתובות. י״ל דשם בכתובות לג. קאמר הטעם מצד ועשיתם לו. ועוד דהתם וודאי והכי רק ספק ועיי״ש שהביא ממאירי כת״י דכל זה שאמרנו דאין צריך התראה דאם יש מקום להזהירם ולהוכיחם קודם שיהרגום מוכיחים והגמ׳ מראה כיצר מוכיחין ואומרים לו ראה שישראל הוא כו׳ ומבואר דס״ל כמ״ש הרמ״ה וכמש״ל לבאר בשיטת רש״י.] והנה רש״י פי׳ דהלשון אמרה תורה הצל דמו, הוא לפרש לישנא דקרא שופך דם האדם כנ״ל. ומלישנא דספרי מבואר דזה הוא רק לשון התראה וכמבואר לעיל מאמר לט. מתוספתא וירושלמי ובגמ׳ שם. ולפ״ז אין לנו לימוד דיהי׳ שייך בב״נ דין רודף שמותר להצילו בנפשו, משא״כ לפירש״י, ואולי גם לפירש״י אין הכרח דיש גבי ב״נ דין רודף שמותר להצילו בנפשו דקרא לישראל נאמר כמש״ל מאמר לו. ועפמ״ש י״ל קושיית הנוב״י מהד״ת חו״מ סי׳ נ״ט הא דהביא הרמב״ם פ״ח מהל׳ רוצח ה״ז דין רודף שניתן להצילו בנפשו מקרא דוקצותה את כפה ולא מקרא שלפנינו שופך דם האדם וכפירש״י, ולהנ״ל י״ל דהרמב״ם פי׳ דאין ללמוד מקרא זה לענין רודף. וקרא דשופך דם האדם נאמר לעונש לרוצח כלעיל מאמר לו. לז.
6. מוסיף בחונקו מפרש הק״ע ה״ג מוסיף בחנק. ומפי עצמו, מ״ט דכתיב שופך דם האדם דריש לי׳ בחנק (כלקמן מאמר מח.) ודריש ביה נמי באדם, אפי׳ ע״פ האדם עצמו דמו ישפך. א״נ מדכתיב ומיד האדם דריש דאפי׳ מפי עצמו נהרג. (והפנ״מ מפרש מפני עצמו של מקרא) ולפי דברי הק״ע מבואר כאן דין חדש דב״נ נהרג ע״פ עצמו וכגירסת הק״ע מפורש בב״ר פל״ד לקמן מאמר מח. אף החונקו ״מפי עצמו״ עיי״ש בבאור. והרא״ה בספר החינוך מ׳ קצ״ב כ׳ שהדין שלהם [של ב״נ] לעולם היתה מיתה בין מזידין ובין שוגגין כו׳ והודאת פיהם, והנה מ״ש ״הודאת פיהם״ העיר במנ״ח מדברי הירושלמי שלפנינו, וברמב״ם אינו מוזכר, ועי׳ לקמן מאמר מח. ויש להסביר הדבר לפמ״ש הרדב״ז בפי׳ לבאר דברי הרמב״ם פי״ח מסנהדרין שכ׳ גזה״כ שאין ממיתין ב״ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע״פ ב׳ עדים וזה שהרג יהושע לעכן ודוד לגר העמלקי הוראת שעה או גזרת המלכות. וכ׳ טעם חדש לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב״ה הלכך לא תועילו הודאתו בדבר שאינו שלו שנאמר כל הנפשות לי הנה. ומבואר לשון זה ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח ה״ד שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם ״אלא קנין הקב״ה״. ועפ״ז יש לבאר סברת הירושלמי, דבמשנה אבות פ״ו מ״י מבואר חמשה קנינים קנה הקב״ה בעולמו ישראל קנין אחד שנא׳ עם זו קנית, ולפ״ז לא תועיל הודאתו לפי שגופו של ישראל מקרי דבר שאינו שלו, משא״כ ב״נ שהם ג״כ מעשי ידיו של הקב״ה וכמ״ש כל הנפשות לי הוא, אבל לא קנינו ומה״ט שפיר נהרגים ע״פ עצמן, ויש להעיר בענין זה מגמ׳ סנהדרין טו. וברש״י אי לא יהיב כופר חייב חנק. ועי׳ בתמורה ג: ברש״י לפייס חבירו וברמב״ן בס׳ המצות מ״ע ז׳.
7. עי׳ לעיל פ״ב מאמר רל. קטלייהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו. (רש״י) והרא״ש מובא בחו״ח כ׳ לא הוה צריך להאי טעמא דהא אצטריך לגלות על האדם דהיינו שפיכת דמים כדאמרינן לעיל, ולפמש״ל מאמר לז. בבאור דמקרא שופך דם האדם נלמד מיתת סייף לב״נ א״כ שפיר איצטריך להשמעיני באיזה מיתה. והא דקאמר קטלייהו קא מגלי, היינו מיתת סייף ומכאן מקור לדברי רש״י בסנהדרין נו. שהבאתי לעיל בבאור וצ״ע שרש״י לא הזכיר זאת בפירושו כאן ועי׳ בפי׳ הרמ״ה.
8. אע״פ שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כו׳ ור״ש הוסיף דאף על ע״ז נהרג (רש״י).
9. אף על העוברין. הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כו׳ (רש״י). והרמ״ה בפי׳ הוסיף שנא׳ כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש על העוברין כו׳ אלמא אעוברין פטר ולא מיקטלא ליה עד שיהא התינוק בן יומא. והוא דקים לי׳ בגווי׳ שכלו לו חדשיו. ושם בסנהדרין עב: בהא דאשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו כ׳ יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר ודווקא כשיצא רובו אבל כ״ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה דכתיב ויצאו ילדיה ענוש יענש. והנה דרש זה אינו מבואר בשו״מ ורש״י פי׳ כפשוטו דיצא ראשו (או רובו) הוה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואין דרכו של הרמ״ה לדרוש דרשות מעצמו, ונראה מלשונו שהיה לפניו כן הגירסא בגמ׳ ובאהלות פ״ז מ״ו, ותוספתא יבמות פ״ח מ״ט, וירושלמי שבת פי״ד ה״ד, וסנהדרין פ״ח ה״ט, בכל אלה המקומות אין שום לימוד ע״ז שיצא ראשון (או רובו) אין דוחין נפש מפני נפש רק הטעם משום דהוה כילוד. ולפ״ד הרמ״ה יש ע״ז לימוד דיצא ראשו או רובו דזה אדם שהוא באדם, ולענין ב״נ ילפינן דחייב אפי׳ בעוברין ובישראל שיש מיעוט ע״ז דצריך נפש, וכשיצא רובו יצא מכלל עוברים, וישראל חייב עליו דמרבינן מקרא זה. ועפ״ד הרמ״ה יש לפרש הא דהביא בשו״ת נוב״י מה״ת סי׳ ס״א בשם הגרי״פ שהקשה מנ״ל דהך קרא שופך דם האדם דילפינן מיניה דחייבין על העוברין נאמר רק לב״נ הלא מבואר בגמ׳ סנהדרין נט. דכל מצוה שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה א״כ גם זה הוי בכלל נאמר ולא נשנית דרק לישראל נאמר, ותי׳ הנוב״י כיון דגם לישראל אסור הריגת עוברין וכמבואר בתוס׳ סנהדרין נט, א״כ שוב לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי וכו׳ ואמרינן שפיר דלב״נ נאמר והתוס׳ שם נראה דכוונו לתרץ קושיא זאת. ועי׳ בחי׳ הר״ן סנהדרין נז. ולפ״ד הרמ״ה הרי קרא זה לזה ולזה נאמר (כמו נאמר ונשנית) רק בישראל שמיעטה התורה דצריך נפש וכ״ז שלא יצא לאויר העולם לא הוי בכלל נפש מרבינן מקרא זה ביצא רובו שיצא מכלל עובר, ולב״נ דאין מיעוט מרבינן דחייב אפי׳ בעוברין. אבל צ״ע בין אם נימא דהיה הגירסא בגמ׳ כן, או דזה פי׳ הרמ״ה כיון דיצא ראשו הוי כילוד והוי בכלל נפש ל״ל ריבוי ע״ז מקרא. לכן נ״ל אולי י״ל כוונה אחרת בדברי הרמ״ה בתיקון קל עפמ״ש התוס׳ בסנהדרין נט. ד״ה ליכא, דאפשר דבדין זה באשה המקשה לילד מותר אפי׳ בב״נ לחתוך הילד במעיה [ועי׳ ברמב״ם פ״א ה״ט מהל׳ רוצח דהוי כרודף] ולפ״ז י״ל דהרמ״ה סובר ג״כ הכי דדין זה קאי אף בב״נ והטעם הוא מפני שחייה קודמין לחייו וע״ז הוא דקאי וצריך להוסיף תיבת [אע״פ] דכתיב שופך כו׳ מ״מ הכי שרי מטעם הנ״ל. ועי׳ לקמן מאמר נא. דלפ״ד הע״י מפורש כן בשמו״ר כמ״ש הרמ״ה:
10. עי׳ לעיל מאמר מא. דתנא דבי מנשה יליף מקרא זה שפכ״ד לב״נ ולעיל מאמר לו. לז. בבאור.
11. לעיל מאמר כח. והרמ״ה מפרש דגם הקושיא בגמ׳ שם מתיב רב המנונא ואשה לא מפקדא אדינין דקא דרשת מיד איש ולא מיד אשה כו׳ ועי׳ ברש״י שם מפי איש ע״י ״דיין איש״ ועד איש.
12. עי׳ לעיל פ״ה מאמר כו. ולעיל מאמר לח. ובשאלתות נח א״ה. שאילתא דחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולידי בני וקיומי פריה ורביה דתניא ר״א אומר כל שאינו מתעסק בפו״ר כאלו שופך דמים כו׳ ועי׳ בהעמק שאלה שם.
13. בלא עדים, במנח״י מכת״י אינו גורס ״בלא עדים״ והמפרשים תמהו על לשון זה דהרי מבואר לעיל מזה דצריך עד אחד, והרד״ל דוחק לפרש דאולי קאי על הדיין שראה בלא עדים וקמ״ל דעד נעשה דיין. כן מביא במנח״י גירסא בב״ר כמו בירושלמי אף החונקו ״מפי עצמו״ כו׳ ומפורש כפי׳ הק״ע, ולא כגי׳ הירושלמי לעיל מאמר מא. מפני עצמו וי״מ החונק את עצמו עי׳ ביפ״ת. וע״פ המבואר כאן נ״ל לפרש דברי החינוך התמוהים וראי׳ להפי׳ מפי עצמו היינו ע״פ עצמו, שכ׳ במ׳ קצ״ב שהדין שלהם [של ב״נ] לעולם היתה מיתה בין מזידין בין שוגגין ושא״צ התראה אלא ב׳ עדים צריכין והודאת פיהם ומן הדומה שאע״פ שלא היה כשרים להעיד על ישראל ראוים היו להעיד זה ע״ז וכן הורה זקן. והנה מ״ש אלא ב׳ עדים כ׳ במנ״ח וש״מ דזה טעות סופר דהרי מפורש להיפך בגמ׳ דצריך עד אחד. ול״נ דהיה כתוב אלא ״בלא עדים צריכין הודאת פיהם, ומתיבת בלי נעשה ב׳. ועפ״ז אפשר לפרש גם לשון הב״ר ״בלא עדים״ שתמוה כנ״ל, דהכוונה הוא ג״כ רק בהודאת פיהם וכדמסיים בסוף ומפי עצמו ומקור דברי החנוך מהב״ר. ומ״ש ומן הדומה אע״פ שלא הי׳ כשרים כו׳ נשאר ג״כ במנ״ח בצ״ע בכוונתו, ונ״ל לפמ״ש לעיל מאמר כח. מדברי המאירי ולא מפי אשה דאף לא בפסולי עדות של תורה וע״ז הוא דחולק החינוך וא״ל. ומה שמבואר כאן ע״י שליח, עי׳ לעיל מאמר לב. דדורש זה השוכר את אחרים כו׳ ומ״ש בבאור במדרש אור האפלה. ולפמש״ל מדברי הרמב״ם דמפרש דזה מיירי בישראל וחייב בדיני שמים, ובהל׳ ב״נ לא הביא מזה צ״ע דכאן מפורש דע״י שליח חייב, עיי״ש מ״ש בבאור.
14. מאמר זה נדפס מכת״י של הגניזה במצרים עי׳ מהרש״ז, ונדפס שנית במדרש תנאים בשם מכילתא לדברים צד סב.
15. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קנח. וסוף מאמר מח. אימתי הוא נהרג לכשיבוא אדם. והיינו לתחית המתים ולעיל מאמר לא. בבאור מ״ש מדברי החזקוני. ולק׳ מאמר נג. ובתיב״ע כאן.
16. פסחים כה. ע״ז כז. ושם מבאר כגון דאמר ליה זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, א״ל ליקטלך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי. ולפנינו מבואר לענין חולה שאסור לו להתרפא בשפ״ד, ומפרש בע״י דהכוונה להא דמבואר בסנהדרין עב. לענין המקשה לילד בהוציא ראשו דאסור ליגע בו והיינו דאסור להציל בשפכ״ד, והא דהביא מקרא דשופך וגו׳ משום דבגמ׳ דרשינן מזה דמיירי בעוברין ע״כ, ותמוה דהא לר״י דדרשינן לעוברין זה רק לב״נ. ולפמ״ש לעיל מאמר מד. מדברי הרמ״ה דמקרא זה ילפינן לישראל בעובר שיצא ראשו, נמצא מתאים זה עם דברי השמו״ר כאן. אבל ז״ד לפרש כן, ופשוט דהכוונה בכל אופן שהחולה צריך לאיזה דבר שהיא וישיגנה ע״י שיהרוג את הנפש דאסור. וז״פ.
17. עי׳ לקמן מאמר סא. ולעיל מאמר ל.
18. יש סליחה. היינו בשוגג עי׳ רמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״א. ולעיל מאמר מב. נא. ומ״ש בבאור. ולקמן מאמר סא. ועי׳ פס״ר פכ״ד.
19. נפש אחת ״מישראל״. עי׳ לעיל מאמר לו. בבאור.
20. ב״ר פמ״ד א״ה.
21. לעיל פ״ב מאמר צד.
22. לעיל פ״ד מאמר קא.
23. ב״ר פכ״ו ס״ו, וקה״ר ח׳, ושם בב״ר אין לך שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו. והדרש מפסוק שלפנינו לא מובא. וי״ל הדרש מקרא באדם דמו ישפך דווקא ע״י אדם כיו״ב, וי״ל להיפך דמו ישפך בכל ענין שהוא, עי׳ בפי׳ הרמב״ן וש״ר כאן. ועי׳ סדא״ר פכ״ד, וס׳ חסידים ישן סי׳ תשצט.
24. עי׳ מענין זה במדרש ויושע ובספר הישר עה״ת, ובהערות למדרש הגדול שם.
25. אבדר״נ פל״ט ר׳ מאיר אומר חביב אדם שנברא בצלם אלהים שנא׳ כי בצלם אלהים עשה את האדם ועי׳ ערוך ע׳ דיוקן מפ׳ בגמ׳ ב״ב נח. דמות דיוקני, כי בצלם אלהים. ועי׳ ס׳ חסידים מכת״י צד שלג. וברש״י מוע״ק טו. דמות דיוקני נתתי בהם. בצלם אלהים עשה את האדם.
26. איקונין של מלך, דורש סיפא דקרא לשון בצלם אלהים עשה את האדם. ועי׳ לעיל מאמר נב. ובס׳ צרור המור כאן.
27. עי׳ אבות דר״נ נו״ב פ״ל, וברש״י שבת נ: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו פרש״י לכבוד קונו דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ומקורו מכאן.
28. עי׳ לעיל פ״ב מאמר קכט.
דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דַּאֲנָשָׁא בְּסָהֲדִין עַל מֵימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשַׁד אֲרֵי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עֲבַד יָת אֲנָשָׁא.
He who spills the blood of man, by witnesses according to the word of judges shall his blood be spilled, for in the image of Elohim, He made man.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם
דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶּאֱנָשָׁא בְּסָהֲדִין מִמֵּימַר (ח״נ: עַל מֵימַר) דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד (ח״נ: יִתָּשָׁד) אֲרֵי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עֲבַד יָת אֱנָשָׁא
שלטון המשפט בת״א
א. ״בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ – ״בְּסָהֲדִין מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״ (בעדים, מפי [על פי] הדיינים, דמו ישפך). לפי הכתוב ניתן להרוג רוצח, אבל אונקלוס בא ללמד שעשיית דין ברוצח נתונה לבית דין בלבד. ואף על פי שלא תמיד הוא כולל מדרשי הלכה בתרגומיו – בענייני עשיית דין צדק מקפיד ת״א להבהיר את ההלכה כדי לשקף את סלידת חז״ל משפיכות דמים.⁠1 עיקרון שלטון המשפט בולט בעיקר בהליכים שתוצאתם היא גזר דין מוות: ״בְּסָהֲדִין מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״ מדגיש ששפיכת דמי הרוצח לא תבוצע ללא משפט.⁠2 כיוצא בזה ״גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ״ (במדבר לה יט). לפי הכתוב רשאי גואל הדם להמית את הרוצח ״בפגעו בו״ אבל אונקלוס תרגם ״גָּאֵיל דְּמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַּיב לֵיהּ מִן דִּינָא הוּא יִקְטְלִנֵּיהּ״, רק כשימצא הרוצח חייב בדין רשאי גואל הדם להרגו. וכן ״קח את כל ראשי העם וְהוֹקַע אותם״ (במדבר כה ד) ״דְּבַר יָת כָּל רֵישֵׁי עַמָּא וְדוּן וּקְטוֹל דְּחַיָּיב קְטוֹל״, עיין שם. וראה גם ״וְנָקִי וְצַדִּיק״ (שמות כג ז) ״וּדִזְכֵּי וְדִנְפַק דְּכֵי מִן דִּינָא״. אמנם לדעת רבינו בחיי התוספת ״בְּסָהֲדִין״ וכו׳ מלמדת על פירוש מחודש של אונקלוס בפסוק.⁠3
בְּסָהֲדִין? והרי בן נח נהרג בעד אחד
ב. הפסוק הקודם ״וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם״ מדבר על ההורג בלי עדים שמיתתו בידי שמים, אבל כאן מדובר על ההורג בעדים שחייב מיתה בבית דין.⁠4 לכן קיים ״מרפא לשון״ נוסחי תימן עתיקים שתרגמו בפסוקנו ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ – ״וּדְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶּאֱנָשָׁא בְּסָהֲדִין״ בתוספת ו״ו, מוסב למעלה. וכתב עוד שלפי התרגום תיבת ״בָּאָדָם״ נדרשת לפניה ולאחריה. לפניה: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם״ – ״בְּסָהֲדִין״, בעדים. ולאחריה: ״בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ – ״מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״, על פי בית דין יֵהָרֵג. ומה שתרגם ״בְּסָהֲדִין״, (בעדים) אף על פי שבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נז ע״ב), תירץ ״העמק דבר״: ״היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות דבישראל לא מהני ובדיני אוה״ע מהני. אבל סתם ב״א אין נאמנות לעד אחד ודיין אחד שלא יטה דינו״.⁠5
בצלם אלהים – קרא ותרגום
ג. ״כי בצלם אלהים״ – ״אֲרֵי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים״ מבלי לתרגם (״קרא ותרגום״), מן הטעם שנתבאר לעיל ״בצלם אלהים ברא אֹתוֹ״ (בראשית א כז).
1. ובדומה גם במיוחס ליונתן. אבל מכיוון שת״נ תרגם בתרגום מילולי ללא הוספות, החליט רמ״מ כשר שהוא תרגום קדום מימות עזרא. ראה ״תורה שלמה״, כד, עמ׳ רטז.
2. יא״ר קיים נוסחי ״מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא״ [ולא: עַל מֵימַר], כי לא נאמר ״על״ בפסוק. ו״באורי אונקלוס״ הוסיף: ״טעם מִמֵּימַר, רק משאמרו לעשותו לא קודם לכן״.
3. רבינו בחיי: ״שֹׁפֵךְ דם האדם באדם – פירוש בָּאָדָם בפני אדם, כלומר בפני עדים, דמו ישפך על פי ב״ד. וזאת כונת תרגום אונקלוס שתרגם: דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶּאֱנָשָׁא בְּסָהֲדִין עַל מֵימַר דַּיָּינַיָּא דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״.
4. רש״י: ״ומיד האדם – מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש. באדם דמו ישפך – אם יש עדים המיתוהו אתם״.
5. וב״שדה ארם״ (עמ׳ 26) כתב שייתכן לפרש סָהֲדִין גם על עד אחד דוגמת ״ומאי שבועות – שבועות דעלמא״ (סנהדרין כז ע״א) ורבים כן בתלמוד וכן כתב הגר״י קמנצקי ב״אמת ליעקב״. אבל דברי ״נתינה לגר״ מוזרים (אונקלוס, בגלל היותו גר ״הגדיל דתי בני נח ודיני גר שצריכים דיינים ועדים כמו ישראל״, וכל זה ״באהבתו ונטייתו הטבעית לבני נח״. וכבר דחו דבריו ״מרפא לשון״ ו״תורה שלמה״, כד, עמ׳ רטז. גם הצעתו לפרש סָהֲדִין – עדות [ולא: עדים] רחוקה). באופן אחר יישב בעל ״חלקת יואב״ (מהדורא תניינא, יד): הדין שבן נח נידון בדיין אחד ובעד אחד נוהג רק בבי״ד של בני נח אבל לא בדיני ישראל (ובדומה כתב גם ב״אבן האזל״, הל׳ נזקי ממון, פ״ח הי״ג). בדבריהם דן באריכות הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, ב, עמ׳ 398 – 402 וראה שם בהערה 10. בשאלת זו התעצמו גם מהר״ץ חיות, ״אגרת בקורת״, ור׳ יעקב ברילל בהשגותיו ל״אגרת״ [כל כתבי מהר״ץ חיות, ירושלים תשי״ח, עמ׳ תקה]. וראה גם ״חליפות שמלות״ כאן.
מן דשפך אדמיה דבר נש על ידי בר נש ישתפך אדמיה ארוםא בדמו מן קדם י״י ברא ית אדםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישתפך אדמיה ארום״) גם נוסח חילופי: ״אדמיה משתפך אר׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדם״) גם נוסח חילופי: ״בר נשא״.
דישוד דמא דאינשא בסהדין דיינייא מחייבין ליה קטול ודישוד בלא סהדין מרי עלמא עתיד לאיתפרעא מיניה ליום דינא רבא ארום בדיוקנא אלקים עבד ית אינשא.
Whoso sheds the blood of man, the judges, by witnesses, shall condemn him unto death; but he who sheds it without witnesses, the Lord of the world will bring punishment on him in the day of the great judgment; because in the image of the Lord He made man.
[יד] שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וגו׳ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כֻּלָּהַם כְּהִלְכוֹת בְּנֵי נֹחַ בְּעֵד אֶחָד, בְּדַיָּן אֶחָד, בְּלֹא עֵדִים, וּבְלֹא הַתְרָאָה, עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, עַל יְדֵי עֻבָּרִים. בְּעֵד אֶחָד בְּדַיָּן אֶחָד, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם אֶחָד, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. בְּלֹא עֵדִים וּבְלֹא הַתְרָאָה, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, עַל יְדֵי אָדָם, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. עַל יְדֵי עֻבָּרִים, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר אַף הַחוֹנְקוֹ, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳.
אָמַר רַבִּי לֵוִי הֲרֵי שֶׁהָרַג וְלֹא נֶהֱרַג אֵימָתַי הוּא נֶהֱרַג, לִכְשֶׁיָּבוֹא אָדָם, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַה טַעַם, שֹׁפֵךְ דַם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, מִפְּנֵי מָה, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
(ו-ז)
דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַה טַעַם כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וגו׳ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ.
דָּרַשׁ בֶּן עַזַּאי כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמָעֵט אֶת הַדְּמוּת, מַאי טַעְמֵיהּ שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, מִפְּנֵי מָה כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה נָאִים דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִפִּי עוֹשֵׂיהֶן, בֶּן עַזַּאי נָאֶה דוֹרֵשׁ וְלֹא נָאֶה מְקַיֵּם, אָמַר לֵיהּ אֲנִי לְפִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי בַּתּוֹרָה, אֲבָל יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בַּאֲחֵרִים.
שופך דם האדם באדם – ולמה החמיר הקב״ה בהריגת אדם, מה שלא החמיר בהריגת הבהמה, 1לפי שבצלם אלהים ברא את האדם, וזה בא ומיעט את הדמות.
1. לפי שבצלם אלהים ברא את האדם. עיי׳ ב״ר פל״ד אות י״ד דרש ר״ע כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא מיעט את הדמות, מפני מה כי בצלם אלהים עשה את האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

באן יכון סאפך דם אנסאןא בנאס דמה יספך לאן בצורת אללהב מסלטא צנעה.
א. אנסאן] אלאנסאן א2
ב. אללה] א2
בכך ששופך דם אדם, באדם יישפך דמו, כי בצורת ה׳ עשה אותו, מושל.
ואסר על האדם להרוג אדם באיום עונש המיתה, ככתוב, מיד האדם שופך דם האדם וגו׳. אם האדם יש לו שונא שהיה רוצה למצוא סיפוק לרגש הנקמה שלו על ידי מיתתו {של השונא ההוא} והוא יודע שהלה הרג אדם אבל הוא יודע שאם יהרוג {את הרוצח} ימצא יותר סיפוק לנקמתו האישית מאשר לנקמת הרציחה, יעמוד ואל יהרגהו.
וזהו אחד מהפירושים שאפשר לתת לבאדם דמו ישפך, כי באדם דמו ישפך סובל כמה פרושים:
הראשון, שאין הרוצח נהרג אלא בעבור האדם כדי שלא יאבדו בני אדם זה את זה, משל לאדם הקוצץ את אצבעו המורעלת למען לא תשחית את כל גופו.
השני: באדם דמו ישפך – פרושו תהרוג אותו במהרה בין האנשים – בעולם הזה, לפני העולם הבא.
והג׳: באדם – על ידי השוטרים, ככתוב: שופטים ושוטרים וגו׳.
והד׳: באדם – על ידי עדים, ככתוב: על פי שנים עדים. ה׳,
והה׳: באדם – בגלוי, בין אנשים, שלא יהרגהו בסתר...
[וכל העם] ישמעו ויראו. וכמו שציוה לפרסם את הלקאת ה⁠[רשע]...
וחרם אלאנסן מן אן יקתלה אנסן מת׳לה באלקיאד כמא ק׳ מיד האדם שופך דם האדם. פאד׳א עלם באגץ׳ צאחבה ואלד׳י יריד אן יתשפא בקתלה אן קתל [ואן] יקתל⁠[ה] כמא קתל ראי אן ליס מקדאר תשפיה מן גירה מקדאר מא יבלגה [מן] נפסה פיקף פלם יקתלה. והד׳א אול צ׳רוב תפסיר באדם דמו ישפך. [וד׳]⁠לך אן קולה באדם דמו ישפך יחתמל ה׳ [מע]⁠אני. אלאול מנהא אן אלקאתל [אנמא] יקתל בסבב אלנאס לילא יהלך בעצ׳הם בעצ׳א. והו חכמהֵ כמן יכ׳תאר קטע אצבעה אד׳א סמת לילא תפסד ג׳מיע בדנה כד׳אך בחכמהֵ יקתל אלקאתלון ליצאן בהם באקי אלנאס. ואלב׳ אן תפסיר באדם דמו ישפך בין אלנאס באלעאג׳ל אי פי דאר אלדניא קבל אלאכ׳רהֵ. ואלג׳ אן יכון תפסיר באדם באחבאס כמ׳ סיקול שופטים ושטרים. ואלד׳ אן יכון תפסיר באדם בשהוד כמא סיקול על פי שנים עדים. ואלה׳ אן יכון קולה באדם פי אלט׳אהר בין אלנאס לילא יקתל סרא כמ׳ [קאל למען] ישמעו ויראו וכמא אמר באצ׳האר ג׳לד אל⁠[ט׳אלם.
באדם דמו ישפך – אם עדים יש המיתוהו אתם, למה: כי בצלם אלהים.
עשה את האדם – זה מקרא חסר: עשה העשה את האדם, וכן הרבה במקרא.
באדם דמו ישפך BY MAN SHALL HIS BLOOD BE SHED – If there are witnesses you kill him. Why? Because in the image of God [made He man] and he has destroyed the Divine image (Bereshit Rabbah 34:14)
עשה את האדם HE MADE MAN – This verse is abbreviated and should be "the Maker made man"; there are many similar expressions in the Scriptures.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך1כלומר על פי עדים אז דמיו ישפך. מה טעם. כי בצלם אלהים עשה את האדם.
2ד״א שופך דם האדם באדם. להביא המעוברת דמו ישפך.
1. כלומר על פי עדים. עי ב״ר פל״ד. ועי׳ רש״י עה״ת באדם דמו ישפך אם יש עדים המיתוהו למה כי בצלם אלהים וגו׳.
2. ד״א. ב״ר שם. ועי׳ סנהדרין נ״ז ע״ב.
והוסיף לפרש, או: היא מצוה לבני נח – והוא הישר, להרוג ההורג.
וטעם באדם – בעדים.
או: לעיני הכל.
או: בעבור האדם שנשפך דמו, [וכן: בי״ת התשחית בחמשה (בראשית י״ח:כ״ח)],⁠א וכמוהו רבים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
[WHOSO SHEDDETH MAN'S BLOOD, BY MAN SHALL HIS BLOOD BE SHED.] This is a further elaboration.⁠1 It may also be taken, and this appears most likely, as a command to the sons of Noah to execute murderers. The term ba-adam (by man) can be interpreted in one of three ways: in front of witnesses;⁠2 in front of people; or because a man was killed. There are many other such instances.⁠3
1. On at the hand of man, even at the hand of every man's brother, will I require the life of man. God will see to it that the murderers will somehow be killed by another person (Filwarg).
2. The bet meaning in front of; ba-adam, in front of people, i.e. witnesses or in public. The verse thus reads, Whoso sheddeth man's blood before witnesses (or before many people), his blood shall be shed.
3. Taking the bet to mean because (Krinsky). The verse thus reads, Whoso sheddeth man's blood, because he killed a man, his blood shall be shed.
וזה אם היה בסתר. רק אם בגלוי ישפוך אדם דם חברו, מצוה היא עליכם שתהרגוהו.
וטעם כי בצלם אלהים – בעבור כי הבהמות והחיות לא נבראו ללמוד ולהכיר השם ומעשיו, ולהבין העומדים לנצח, כמו האדם שנברא בעבור זה. והנה אם לא תשחט הבהמה היום, ותעמוד ותחיה שנים, אין תקוה לה, כי סופה למות, והיא לא נבראה רק בעבור האדם. והנה אם תועיל לאדם שחיטתה, אין הפרש בין שחיטה ומות, על כן היא מותרת. והאדם, אם יהרג טרם געת עתו, הנה לא תהיה נשמתו שלמה. כי אלו ארכו שניו, היה יודע דברים נעלמו ממנו. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך.
דם – שם, כמו: יד.
באדם – יש אומרים: כדעת המתרגם.
ויש אומרים: בעבור האדם, וכמוהו רבים.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – אם על ידי עדים בבית דין, אי בלא עדים, הקב״ה מזמינם לפונדק אחד (בבלי מכות י׳:).
כי בצלם אלהים עשה – בצלם שיהא דיין ושופט, ולא שיבזוהו ויהרגוהו, כדכתיב: אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כ״ב:כ״ז). שאם יבזו את הגדולים, מי יעשה דין ביניהם, ואל מי ישמעו. נמצא איש הישר בעיניו יעשה, ונמצא העולם נשחת בלא דין ובלא משפט.
WHOSOEVER SHEDS THE BLOOD OF A PERSON HIS BLOOD SHALL BE SHED BY PEOPLE”: In other words, if there are witnesses, the murderer will be put to death by a court.⁠1 And if there are no witnesses, God [will arrange for the murderer to die, as we learned in Makkot 10b, God] “causes them to come to the same tavern…”2
FOR GOD MADE MAN IN THE IMAGE OF ’elohim: I.e. [God created humans] in the image of judges or adjudicators,⁠3 not in such a way that people would be disgraced and killed.⁠4 Similarly5 it is written (Exod 22:27) “Do not curse a judge (’elohim) nor revile a chieftain among your people.” For if people revile their leaders, who will administer justice and to whom6 will people listen? And then the result will be that all people will simply do what is right in their own eyes.⁠7 The world would then be destroyed as there would be no law and no justice.
1. So also
2. There the Talmud explains how God arranges things when there are two people—one guilty of intentional homicide and one guilty of accidental homicide—whose crimes have gone undetected. God causes both of them to show up at the same tavern. The person guilty of accidental homicide then climbs up a ladder and accidentally falls down upon and thus kills the person who had been guilty of intentional homicide. As a result, the person guilty of intentional homicide is now dead, and the person who had been guilty of accidental homicide without any witnesses present, now is guilty of another act of accidental homicide with witnesses (and thus can now suffer the appropriate penalty).
R. Yosef Bekhor Shor is explaining the apparent contradiction that verse 5 suggests that it is God who will seek out the murderer, while verse 6 is assuming that a human court will administer the capital penalty. The solution—that human courts will deal with cases with witnesses and God will dela with the other cases—is also found in Rashi here. See Rashi’s comment to vs. 5, s.v. ומיד האדם, and to vs. 6, s.v. באדם דמו ישפך.
3. In his commentary to 1:26 R. Yosef Bekhor Shor wrote at length about the idea of the creation of humans in the image of ’elohim. There he understood that ’elohim should be seen as the name of God. In his commentary to 1:27 R. Yosef Bekhor Shor presented two options—either that ’elohim is a divine name, or that it means “judges” or “human leaders.” Here R. Yosef Bekhor Shor presents only this second option.
4. The force of the argument behind R. Yosef Bekhor Shor’s interpretation appears to be the following: The reason why the text outlaws murder here, right after the flood, is that the world can survive only if human beings exercise justice. God created humans to be ’elohim, i.e. to be judges. If humans do not protect their judges from harm, the entire fabric of society may fall apart.
R. Yosef Bekhor Shor prefers this explanation to the one that says that the reason that murder is such an outrage is that “it effaces the divine image in [the] victim” (NJPSC). That idea does not work well with any of the explanations of “the image of ’elohim” that R. Yosef Bekhor Shor offered here or in chapter 1.
5. R. Yosef Bekhor Shor seems to be drawing two different parallels between our verse and the verse in Exod. In both verses the word ’elohim is to be understood, he says, as meaning “judge.” And in both verses the idea is that judges have to be protected in order to ensure the stability of society.
6. I have translated the text ואל מי ישמעו, as it is found in Cohen. The version וא"כ מי ישמעו, found in Jelinek and Nevo, makes little sense in this context.
7. An allusion to Judg 17:6.
שופךבאדם דמו ישפך – אני אדרש דם ההרוג אם אין עדים, אבל אם יש עדים, על השופטים להרג ההורג כמו שיראו מן הדין, זה הוא באדם, על ידי הדיינין.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – כי הוא נכבד מכל הנבראים השפלים עד שהאל בראו בצלמו בשכל שנתן בו, לפיכך יש לשאר הנבראים שייראו ממנו, וגם איש את אחיו שלא ישחית גופו וצלמו, כי אם יהרגהו הנה השחית מעשה האל, הנכבד שבשפלים, והוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו, הנה עשה כנגד האל לבטל מעשיו, ואף בפחותים מן האדם לא היה רשות לאדם להשחיתם עד שצוה האל לנח, וגם בצומח שהוא פחות מן החי היה צריך מצות האל להתירם לאדם ולחוה כמו שאמר: הנה נתתי לכם את כל עשב וגו׳ ולכל חית הארץ וגו׳ (בראשית א׳:כ״ט-ל׳).
וכן צוה האל לשפך דם האדם לחטאו, כמו שצוה בתורת משה רבינו, בראוים לעונשא מיתה לפי חטאם, כל חוטא כראוי לו, לפי שהוא השחית צלמו תחלה בעברו מצות האל, והנה אין צלם אלהים ושכל לעובר, כי השכל יורה שישמר העבד מצות אדניו גם שכלו ימנע אותו החטא כל שכן כשהוא מצות האדון.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י פריס 194: ״לענש״. בכ״י מינכן 28: ״לענשו״. בכ״י מוסקבה 495: ״נענש״.
שפך..באדם ישפך, God says: “I, personally, will demand satisfaction on behalf of the slain person if there are no witnesses who can testify against the murderer, so that a human tribunal will execute the guilty person. This is the meaning of the extra word באדם; i.e. by means of the judges.
כי בצלם אלוהים עשה את האדם, for he has been set apart from all other creatures in the universe, so much so that God personally made עשה, him in His image by endowing him with an intelligent brain. This is why humans are also held responsible for killing fellow humans, as they, no less than the animals, destroy a creature that had been made in God’s own image. If man had been forbidden to kill inferior creatures for food until given special permission to do so now after the deluge, how much more sacrosanct is the life of a human being who was created in God’s image. Remember that it required a special permission by God for man and beast to use even the plants as food for themselves, although the plants are inferior even to the animals. Keeping all this in mind, it is clear that in order for any creature being allowed to destroy a human being a special directive from God ordering this was required. This is why Moses in the chapters dealing with the retribution for the Jewish people, both in Bechukotai, and in Ki Tavo¸describes that God will issue such instructions to the beasts, just as He had done during the plagues (#4) in Egypt when the wild beasts invaded human habitations and wreaked havoc. When man, due to his own deeds, forfeits his claim to wearing the image of God on his face, the beasts no longer seeing such an image, feel free to attack such humans. An unborn fetus does not possess this divine image, i.e. it has no discernible intelligence. Intelligence is that which makes a slave obey his master, seeing that he would suffer if he did not; therefore when a human being disobeys his master (God), he displays lack of intelligence, i.e. can no longer demand to be treated like human being.⁠1
1. I have paraphrased the last few lines.
באדם דמו ישפך – עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר: לא תרצח (שמות כ׳:י״ב).⁠1
כי בצלם אלהים – דוגמת: אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז), עשה את האדם – שיהא דיין ושופט לירא ממנו ולא שיבזוהו ויהרגוהו.⁠2
1. מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:י״ב, כ״א:י״ב.
2. שאוב מר״י בכור שור.
באדם דמו ישפך, "his blood will be spilled by a fellow human being.⁠" Here the Torah revealed the penalty for murder. Where had it issued the warning not to commit murder? This is found in Exodus 20,13: לא תרצח, "do not commit murder!⁠"
כי בצלם אלוהים, the meaning of the word: elohim here is the same as the meaning of that word in Exodus 22,27, where it means that one must not curse a judge.
עשה את האדם, He appointed man on earth to be judge so that fellow man would be deterred from committing sins and crimes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

שופך דם האדם באדם – פירוש באדם בפני אדם, כלומר בפני עדים, דמו ישפך על פי ב״ד. וזאת כונת תרגום אונקלוס שתרגם דישוד דמא דאינשא בסהדין על מימר דיינא דמיה יתשד. תרגם אונקלוס באדם בסהדין.
כי בצלם אלהים עשה העושה את האדם.
ובמדרש ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא החונק את עצמו, יכול אפילו כשאול ת״ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה ת״ל אך. מיד כל חיה – אלו ארבע מלכיות שנקראו חיות, מיד האדם אלו ישראל שנאמר (יחזקאל ל״ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. מיד איש אחיו אלו בני עשו, שנאמר (בראשית ל״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. אדרוש את נפש האדם – לעתיד לבא.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך" when someone spills the blood of a human being his own blood is to be spilled by a human being.⁠" The word באדם, means: "before a human tribunal.⁠" There have to be witnesses who can testify. If so, the guilty person is subject to execution. This is also the thrust of the Targum's translation: דישוד דמא דאינשא בסהדין על מימר דיינא דמיה יתשד, Onkelos clearly translates the word באדם as "in the presence of witnesses.⁠"
כי בצלם אלוהים עשה את האדם, "for in the image of G-d did the Maker make man.⁠" [This is obviously not a literal quotation of our verse, as the word העושה, does not appear in the text The author adopted Rashi's comment that the word העושה is missing in our text and has to be substituted by the reader. Rashi adds that there are numerous other examples of this type throughout the Torah.]
Bereshit Rabbah 34, 14 understands the words אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, as including suicide by means of asphyxiation when no blood has been spilled. To the question if the kind of suicide committed by King Saul who was already in his death throes when he commanded the Amalekite to finish him off so that he would not be captured by the Philistines alive counted as suicide, the answer is that it is not, as the word אך in our verse is an exclusion and exempts such a situation.
The question is also asked if people such as Chananyah, Mishael, and Azaryah who allowed themselves to be thrown into a fiery furnace (i.e. certain death) had been guilty of a form of suicide, the answer is negative and the reason cited is also the restrictive word אך in our verse (verse 5). The words מיד כל חיה are understood by the Midrash as a reference to the four empires who have hosted Jews in exile as these are referred to as חיות, comparable to beasts in Daniel 7.3.
מיד האדם, this is a reference to Israelites who have been referred to as אדם by Ezekiel 34,31 when he said ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, "and you are My flock, sheep of My pasture-you are Adam.⁠" The words מיד איש אחיו refer to the descendants of Esau as Yaakov prayed in Genesis 32,12 "save me please from my brother, from Esau.⁠" The words אדרש את נפש האדם, refer to an accounting to be rendered at a future time.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – ה״פ כי בצלם אחד שהיה לו לאלהים עשה את האדם. וי״מ כי בצלם אחד עשה אלהים את האדם. אך אין הניגון נראה הכי.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – י״מ באדם פי׳ בשביל האדם ששפך דמו ישפך גם דם השופך:
שופך דם האדם דמו ישפך, "anyone shedding human blood will have his own blood shed by human beings.⁠" Some commentators understand the word באדם in this verse to mean: "on account of the man who had shed his blood.⁠" Now the blood of the original killer has to be shed also.
באדם – על ידי אדם.⁠1
בצלם אלהים עשה את האדם – הנה ׳אלוהים׳ דבק עם ׳בצלם׳,⁠2 כי אין אחרי אנשי כנסת הגדולה כלום, שעשו מאריך במלת ׳בצלם׳ וזקף במלת ׳אלוהים׳.⁠3 אם כן ׳עשה׳ רומז לָעושה,⁠4 ואין ספק שהשם ית׳ הוא העושה הראש.⁠5 גם ׳אלוהים׳ הכתו׳ כאן משרת גם לזה כמו שיש רבים במשלי כן.⁠6 ובזה עמוקות והוראות שונות כולם צדקו יחדיו (תהלים י״ט:י׳), ולזה כיון נותן התורה בזה ובזולת זה בכמה מקומות, כי כמו שדבר בשמות משותפות למען יהיו מורים ענינים רבים,⁠7 כן דבר במאמרים סובלים הוראות רבות יחד כולם אמת, וזהו הפלגת הלשון. אבל אין זה בכל, אבל לברור מין מין היא הסכנה וזכור זה.⁠8
1. נגד ראב״ע, שכתב: ׳⁠ ⁠׳. מן הסתם כוונת ריא״כ כפירוש רש״י ורד״ק (על פי תרגום אונקלוס) שהוא במיתת בית דין.
2. המלים ׳בצלם אלוקים׳ מחוברות יחד בסמיכות. ׳צלם׳ – נסמך ו׳אלוקים׳ – סומך.
3. במלה ׳בצלם׳ יש טעם מחבר, ולכן על פי טעמי המקרא היא מחוברת עם ׳אלוקים׳. טעמי המקרא שנמסרו מאנשי כנסת הגדולה מחייבים מבחינה פרשנית ואין לערער אחריהם.
4. כיוון ש׳אלוקים׳ סומך ל׳בצלם׳, אין ׳אלוקים׳ נושא הפועל ׳עשה׳, אלא הנושא חסר במשפט, והפירוש הוא כמו ׳עשה העושה׳.
5. ברור כי ה׳ נחשב העושה הראשוני של כל אדם ואדם, אף על פי שגם אביו ואמו הם גורמי ביניים ביצירתו.
6. בנוסף ניתן לומר שהמילה ׳אלהים׳ מתפקדת פעמיים, גם כסומך ל׳בצלם׳, וגם כנושא עשית האדם, כאילו כתוב ׳בצלם אלהים, אלהים עשה את האדם׳. במשלי קיימים דוגמאות רבות של פסוקים בהם מילה אחת משמשת לשני חלקי המשפט.
7. התורה משתמשת לעיתים במילים רבות-משמעות כדי שנשמע שתי משמעויות בו-זמנית.
8. לא תמיד קיים רב משמעות, ויש לנקוט זהירות כאשר מפרשים פסוק, שמא נפרשו שלא ככוונתו.
וכל זה אמנם יהיה כשהרג שופך הדם ואין רואה, אבל אם יש עדים — הנה ציוה אותם ה׳ יתעלה שמי שישפוך דם האדם - יִשָּׁפֵךְ דמו על ידי האדם מידה כנגד מידה, וזה בלי ספק יהיה על ידי הדיינים והשופטים, והם ישמעו דברי העדים ויחקרו אם דבריהם אמיתיים אם לא. ואמנם הסיבה אשר חייבה שלא יִשוה האדם בזה הענין לשאר בעלי חיים, היא היותו נברא בצלם אלהים, מה שאין כן בשאר הבעלי חיים, ולזה יֵהָרֵג הורגו, והותרה הריגת הבעלי חיים.
ובמקום שיהיה אדם אדרוש על ידו דם הנרצח והוא אמרו שופך דם האדם באדם ר״ל אדם אחר דמו ישפך באופן שעכ״פ ההורג יהיה נהרג אם ע״י אדם ואם ע״י סבה ונתן הסבה למה ידרוש דם האדם ולא יעשה כן בדם הב״ח הנהרגים לאכילה כי בצלם אלהים עשה את האדם רוצה לומר ואין ראוי להשחית צלם נכבד כמוהו מה שאין כן בב״ח שלא נבראו בצלם. ומזה תדע שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו רומז אל הנפש החיונית המרגשת שהיא הנשואה בדם ונתיחסה אל הבשר כמו שכתוב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש הוא רמז לנפש המשכלת והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מפאת נפשו השכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש אמר בענין הב״ח אך בשר בנפשו דמו רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם שהיא השכלית כי למ״ד לנפשותיכם תשמש בעבור כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. הנה התבארו פסוקים אלו והותרה השאלה הי׳.
והר״ן כתב מיד כל חיה אדרשנו שאם חית השדה תשפוך דם האדם השם ידרשנו לנקום נקמתו כי לא הותר לחיה בשר האדם כמו שהותר לו בשדה וענין זה הוא שהטביע השם טבע לכל חיה ההורגת אדם שיחלש טבעה באופן שכל מוצאה מן החיות יהרגנה לרוע ענינה. אבל איני יודע מאין זה לרב.
באדם דמו ישפך – בית דין של מטה.
כי בצלם אלהים – וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרוש דם שאר בעלי חיים, ״כי בצלם אלהים עשה״, בצלם העצמים הנבדלים הנקראים ״אלהים״, עשה איזה מהם, ״את האדם״. כי אמנם מאז שאמר האל יתברך ״נעשה אדם״ (בראשית א׳:כ״ו) נתן כח בעצמים הנבדלים, או באחד מהם, להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי. ובהיות האדם ״בצלם אלהים״, אשר היא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל, ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים.
באדם דמו ישפך, a reference to a human tribunal.
כי בצלם אלוהים, this is the reason why God exacts retribution for killing human beings, whereas He does not exact retribution from man for killing animals,⁠a The animals have not been created in the image of God, so that their death does not deprive the earth of a divine image. Only human beings are described in the Torah, on occasion, also as אלוהים, as for instance in Exodus 22,8.
את האדם, from the moment God had said (Genesis 1,26) נעשה אדם, “let us make a human being,” He had endowed His creatures with an independent intelligence, able to defy Him either collectively or individually. It is this “divine attribute” of man that makes him sufficiently important for his Creator to demand an accounting from those who destroy that divine image by killing a human being.
a. even though killing, say for sport is prohibited.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] שופך דם האדם באדם דמו ישפך
[1] יבמות פרק שישי דף סג ע״ב (יבמות סג:) ב
[2] סנהדרין פרק שביעי דף נו ע״ב (סנהדרין נו:), ודף נז ע״א ב, וע״ב, ופרק שמיני דף עב ע״ב ב
[ב] כי בצלם אלהים עשה את האדם
[1] ברכות פרק תשיעי דף סא ע״א (ברכות סא.)
[2] יבמות פרק שישי דף סג ע״ב (יבמות סג:)
[3] אבות פרק שלישי [משנה יד]⁠1 דף ח ע״ג2 (משנה אבות ג׳:י״ד)
1. בדפוסים הישנים לא קיים מספור למשניות אלא לפרקים בלבד.
2. ההפניה במשנה לדף ועמוד תואמת לדפוס וינציאה הראשון. עיין עוד בהקדמה עמוד 5.
כי בצלם אלקים: קדש.
(ו-ז) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים וגו׳. ואתם פרו ורבו וגו׳ – כאשר יאמר משל הקדמוני כל ההורג בסכין סכין יהרגנו. לכן שופך דם האדם דינו שע״י אדם אחר דמו ישפך. ואם תשאל למה הקפיד ה׳ ככה על הריגת אדם אחד בעולם מלא הלא כמה וכמה אנשים מתים ונולדים כל היום ומה יתן ומה יוסיף יחיד אחד פחות או יותר? תירץ לנו הכתוב {לט} שכל איש ואיש תמונה וצורה לעצמה וכל אחד משונה בצלם ובדמות אל איש אחר כאשר כתבנו בפרשת בראשית בפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו. ואם כן כל ההורג איש אחד מאביד התמונה ההיא אשר אין באיש אחר כדמותה וגדול עונו מנשוא כאלו איבד עולם מלא. הלכך דמו ישפך. כי בצלם אלהים עשה את האדם רצונו כי אלהים עשה את האדם בצלם ובדמות משונה מזולתו מה שלא תראה בבהמת ובחית הארץ. כי אולם אם ישתנו בגווני העור אין להם שנוי והבדל בפרצוף כאשר בבני אדם. ואם לא תפרש ככה אין בכתוב הזה מפורש מי עשה את האדם. ואם אמת ויציב שאיש אחד מישראל חשוב למלא את העולם. על כן אתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה ואל תעצלו מלקנות מתנות טובות כאלו. באופן שכל הכתובים שואלים כענין ומקושרים בקשר אמיץ יחד. ומה הטיבו אשר דברו חז״ל כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא וכו׳ ולא כתבו כאלו קיים כל העולם. הואיל ואין הדבר כן אלא שקיים אחת מן התמונות הנבראות למלא את העולם ומבלעדו העולם איננו מלא אלא יחסר צלם אחד וכל המקיימו מקיים העולם מלא כמות שהוא:
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – לפי שאמר ״ואך את דמכם״ וגו׳, הייתי אומר שהוא פטור מדיני אדם, וכל עונשו בידי שמים? על כן סמך ״שופך דם האדם״ בזדון תהיה מיתתו בבן אדם וְהָמֵת ימיתוהו. ולא אמרתי שאני אדרשנו אלא אם אינו אפשר לדונו בבית דין, וכגון ההורג את עצמו, או שהרגו זולתו ולא נודע מי הכהו. ומטעם זה אמר ״מיד איש אחיו״, שיוכל להרגו בסתר שהאחים יושבים יחדו, וטומנו בעפר אין רואה, ואין חושד אותו להביאו בדין, כי אחים הם. אבל שופך דם האדם בגלוי באדם דמו ישפך, כי לא יכופר רק בדם שופכו.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – זהו טעם לכל האמור בענין שהתיר כל רמש לאכלה, ולהיות בשרם מאכל לאדם ולחית הארץ, ולא התיר בשר האדם. וגם חִיֵיב מיתה כל שופך דמו, לפי שאין גוף וחיי האדם דומים לגופות וחיי הבהמה, כי צלמם נבזה, ואין לנפשותיהם עסק בגופם רק לדברים שתחת השמש, לא לעסוק בענינים אלהיים. אבל גוף האדם נברא בצלם אלהים, כלומר שתהיה קשורה בו נשמת חיים בעלת הכח בשכל ובבינה ולעשות צדק ומשפט ומישרים תחת השמש; ובאלה חפץ ה׳, ולתכלית זה קָשַׁר הנשמה העליונה בצלם זה. ולפי שהצלם הזה כלי למעשה קדש נקרא ״צלם אלהים״ וכמו שבארנו במעשה בראשית. ועל כן שופך דם האדם, אעפ״י שלא אבד רק הגוף וחייו ולנשמתו לא עשה כלום, הנה השחית צלם אלהים שנברא להתעסק בחכמה תחת השמש, ועתה שנפרדה נפשו ממנו אין חכמה ומעשה ודעת לעשות עוד דבר תחת השמש.
באדם דמו ישפך – הפסוק שלמעלה מדבר בהורג נפש בלי עדים או בסתר ואמר שם אני אדרוש דמו שנידון בדין שמים, וכאן אמר שההורג נפש בגלוי ובעדים, יומת במשפט הדיינים, וזהו באדם, כלומר ע״י אדם אחר, וטעם גודל העון הזה הוא:
כי בצלם אלהים עשה את האדם – ולא נברא תחת השמש כשאר בעלי חיים לאכול ולשתות וכיוצא, אלא לעבוד את השם ולטהר נפשו ולזכותה בימי הבלו, ומי שמאבדו בלא עתו לא הרע לבד לגופו, אלא לנפשו שמנע אותה מעבודתה ומתקונה, ואעפ״י שהמשחית צלם האדם לא נגע בנשמתו, כי גם בהפרדה היא נשמת חיים כמבראשונה, הנה השחית צלמו שהוא צלם אלהים משכן לנשמה שעל ידו תעבוד בע״הז, ולכן המשחית אותו דם יחשב לו, והבן:
באדם – ע״י אדם, והבי״ת משמשת שמוש האבלאטיווס שבשאר לשונות אצל פעל מקבל כפעולה, כי אין דרך לשון הקודש להשתמש במ״ם בענין זה.
כי בצלם אלהים עשה את האדם – עיין למעלה א׳:כ״ז. והנה התורה נותנת מעלה וכבוד לאדם, יהיה כל אומה שיהיה, וכן ר׳ עקיבא אמר {משנה אבות ג׳:י״ד} חביב אדם שנברא בצלם שנ׳ בצלם אלהים עשה את האדם (וזה כולל האומות כולן), ואח״כ אמר על ישראל בפרט חביבין ישראל שנקראו בנים למקום – והנה הדבר ברור כי רציחת הנכרי אסורה גם מן התורה וגם מן המשנה כי מעלת צלם אלהים איננה פרטית לישראל, אך היא כללית לכל האדם.
by a man (ba-adam). The prefix bet serves as the equivalent of the ablative, which is found in other languages in connection with a passive verb [to indicate the cause or means of the action], for in Hebrew the prefix mem (“from”) is not used for this purpose.
for in the image of God, etc. See above at Gen. 1:27. The Torah gives eminence and honor to humankind regardless of nationality. Rabbi Akiva said, “Beloved is man, for he was created in His image, as it is said, ‘For in the image of God He made man’” (Avot 3:14): this statement includes all nationalities. He then went on to say, “Beloved is Israel, for they are called the children of the Omnipresent.”
It is clear that the killing of a Gentile is forbidden by both the Torah and the Mishnah, for the quality of the “image of God” is not particular to Israel but is common to all humankind.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך – עונשי בית דין של התורה, אין מטרתם למנוע אנשים מלחטוא, ואף לא לשלם לרשע כגמולו. זאת, למרות הנאמר במקום אחר: ״וכל ישראל ישמעו ויראון״ (דברים יג, יב ועוד מקומות), וכן: ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד). עלינו להתבונן בענין זה, כדלהלן:
עונשי בית דין של ישראל, אינם ניתנים על בסיס ראיות בעלמא או על פי הודאת בעל דין, אלא אך ורק על פי שני עדים והתראה. ועל העדים, לא רק לראות את המעשה, אלא גם להתרות את החוטא סמוך ממש לשעת המעשה, ולהזכירו מה שכתוב בתורה. מצב כזה אינו מצוי בדרך כלל, וכל פושע זהיר יוכל בנקל להשמר מעונש אם רק ירצה. ועוד, רוב עבירות הממון, וגזל בכללם, אין עליהם כל עונש ואף לא קנס כספי, אלא חובת תשלומין בלבד. דינים אלה, המיוחדים למשפטי התורה, מוכיחים ברור שעונשי בית דין אינם באים למנוע אנשים מלחטוא.
דווקא הפסוק ״וכל ישראל ישמעו ויראו״, הנראה לכאורה כראיה שמטרת העונשים למנוע מלחטוא, מוכיח את ההיפך. בארבעה מקומות בלבד נאמר ״וכל ישראל ישמעו ויראו״: בעדים זוממין [דברים יט, כ], בבן סורר ומורה [שם כא, כא], בזקן ממרא [שם יז, יג], ובמסית ומדיח [שם יג, יב] – וכולם הם יוצאים מן הכלל. המעשים כשלעצמם ותוצאותיהם המיידיות אינם ראויים כל כך לגנאי. המסית, הסית בפיו בלבד – ללא הצלחה. עדים זוממין, רק זממו ולא עשו. זקן ממרא, יתכן שהצדק עמו, אך הוא חייב לבטל את דעתו [דהיינו לא לפסוק כדבריו] מפני דעת הרוב בבית הדין הגדול. בן סורר ומורה נהרג רק על שם סופו [סנהדרין סח, ב]. לאמיתו של דבר, כל ארבעתם נהרגים רק על שם סופם, כשלוקחים בחשבון את התוצאות החמורות של מעשיהם – שבמבט ראשון נראו כקלים. מטעם זה מקפידה התורה, שכל העם ישמע שאדם נתחייב מיתה בשל עבירה כזו. החינוך להרחקה מהחטא, אינו הסיבה לעצם העונש, אלא לעשייתו ברבים או להכרזתו ברבים (ראה מחלוקת ר׳ עקיבא ור׳ יהודה, סנהדרין פט.). ומכיון שרק בארבעת המקרים האלה מצריכה התורה הוצאה להורג פומבית או הכרזה ברבים, הרי מוכח מכאן שמטרת העונשים במשפטי התורה איננה למנוע עשיית הרע.
כמו כן, אין להוכיח מהנאמר ״עין תחת עין״, שתכלית העונש – לשלם לחוטא את גמולו המגיע לו. לפי קבלת חז״ל למדנו ש״עין תחת עין״ פירושו תשלומי ממון. רבותינו גם הוכיחו שאם ״עין תחת עין״ היה פשוטו כמשמעו, לא היה ניתן לקיים אותו באופן צודק (בבא קמא פד.). ואף מהמקרא עצמו מוכח שהביטוי ״עין תחת עין״ פירושו תשלום ממוני מדוייק, ואין לקבל אותו כפשוטו, שהרי לפני שנאמר ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד), כבר קבעה התורה שעשיית חבורה מחייבת תשלומי ממון: ״שבתו יתן ורפא ירפא״ (שם כא, יט).
אמור מעתה, ״עין תחת עין״ אינו אלא מגלה את העיקר הגדול של דיני העונשים בתורה: זכויותיו של אדם שמורות לו רק במדה והוא מכיר בזכויות האחרים, ומיד משפגע בזכויות האחרים הוא מאבד את זכויותיו. אך הוא חוזר וזוכה בזכויותיו על ידי תשלום לחברו, או קבלת עונש; כך מתקן האדם את העוול תיקון אובייקטיבי. או, אם אין הדבר אפשרי, הוא יוכל לתקן את העוול על ידי הכרה יסודית במעשהו הרע.
לדעת חז״ל, כל עונש הוא כפרה. לא כפרה על מידת הצדק שלקתה, אלא כפרה על החוטא עצמו. אף להרוגי בית דין יש עתיד לבוא. מיתתם מכפרת על מעשיהם, והם זוכים לחיים חדשים במחוזות חדשים של טהרה.
כי בצלם אלקים עשה את האדם – פסוק זה חוזר ומדגיש את מעלתם היתירה של גוף האדם ושל חיי האדם. הוא נותן את הטעם היסודי לקבוצת ההלכות השלמה שנאמרה כאן: עולם החי נמסר למאכל לאדם; לנפש הבהמה לא הותר להקלט בתוך גוף האדם – זהו איסור אבר מן החי; מציאות גופו של האדם שייכת לה׳ ואסור לפגוע בה.
באדם: תרגם אונקלוס ״על מימר דיניא ובסהדין״1. והא דאיתא בסנהדרין (נז,ב) דגוי נהרג ע״י עד אחד ובדיין אחד, היינו דוקא אם מוחזקין בכשרות, דבישראל לא מהני ובדיני אומות העולם מהני, אבל סתם בני אדם אין נאמנות לעד אחד ודיין אחד שלא יטה דינו.
כי בצלם אלהים וגו׳: הוא מזל2, כמו שכתבתי לעיל (א,כו). וההורגו בלי זמנו הרי המלאך תובע דיוקנו הרבה.
1. משמע שני עדים. וכן ברש״י ׳אם יש עדים המיתוהו אתם׳, וכן בראב״ע.
2. שהוא מלאך... המסבבו ומגן עליו מנזק (לשון רבינו לעיל א,כו).
באדם דמו ישפך – במקומות הרבה העיר שד״ל שלא יבא בלשון עברי הפעול עם מ״ם אחריו להוראות האבלטיף עד״מ ״הבשר נאכל מן הכלב״ איננו פעול לדיבור ״הכלב אכל את הבשר״ כמו בלשונותינו, לפי שהמ״ם משמשת כאן להוראת ״יותר״, ולא להוראת מן או על ידי; ואם נמצא גרושה מאישה (פרשת אמר), תעזב מהם (פרשת בחקתי) וזולתם מתי מספר שנראים כיוצאים מן הכלל, נוכל לפרשם בדרך אחרת, עיין פירושי שד״ל עליהם; ודעת מע׳ החכם ידיד נפשי כ״ר יוסף צמח קאמיריני שמפסוק זה ומפסוק ואדני צֻוָה בה׳ (פרשת מסעי) וזולתם יש להוכיח שבלשון הקודש תבוא בי״ת במקום מ״ם להוראת האבלטיף, ובאדם דמו ישפך הוא כאומר האדם ישפוך דמו, ואדני צוה בה׳ כמו ה׳ צִוָה את אדני.
באדם דמו ישפך – כל האנושות כולה נחשבת כאן לסמכות שיפוטית. על האנושות, על הציבור, מוטל לדאוג לכך שהרוצח יבוא על עונשו. בכאן נצטוו בני נח על הדיינים.⁠1 אונקלוס מתרגם ״בסהדין על מימר דיניא דמיה יתשד״, כאילו מוסבת המלה ״באדם״ הן על ״שופך״ הן על ״ישפך״, וייתכן שאונקלוס מוסיף ״בסהדין״ רק כדי למנוע את הטעות שניתן להרוג את הרוצח גם ללא עדים, על פי חשד בלבד. אך הנה שנינו בסנהדרין (נ״ז:), כי בן נח נהרג אפי׳ על פי עד אחד, ותרגומו יהיה איפוא שלא כהלכה, אלא אם כן נניח, כי לדעתו חלה כל החוקה הזאת גם על ישראל, ומשום כך הצורך בשני עדים — סהדין; והשווה נתינה לגר.
כי בצלם... האדם – נושא הסיפא הוא — ״אלהים״;⁠2 והשווה להלן י״ד:א׳-ב׳.
1. בענין ז׳ מצוות דבני נח עי׳ סנהדרין נ״ו. ואילך, ושם מצוות הדיינים לא מפסוק זה היא נלמדת (המ׳).
2. וכרש״י בד״ה עשה את האדם.
שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים וכו׳ – ע״ד מליצה יתכן, כי באדם קאי על דיין, שנהרג ב״נ (בימים הקדמונים) בדיין אחד, עיין אונקלוס על מימר דיניא ובסנהדרין יעו״ש, וזה שאמר כי בצלם וכו׳, בדמיון צלמו מה הוא דן ביחידי אף את תהא דן ביחידי כי שכל האדם אשר הוא השופט בצדק הוא חלק מהכל [מהשכל] האמיתי ית״ש.
שפך דם האדם כו׳ ואתם פרו ורבו כו׳ – שטחיות הכתובים עפ״י הברייתא דסוף חזקת הבתים בדין שנגזור על עצמינו שלא נישא נשים כו׳ ונמצא זרעו של א״א כלים מאיליו, ולא ע״י עו״ג רש״י, לזה אמר כי אף בשעת שיש חרב ושפיכת דם הרבה אין לכם להביט ע״ז כי אנכי אדרוש את נפש האדם ושפך דם האדם דמו ישפך רק אתם פרו ורבו ולא תאמרו כי למה נלד לבהלה ולכליון מוטב שיהיה כלה מאליו אין לכם להביט ע״ז ולכן כתיב בשאלתות דרב אחאי פרשה ברכה דמצוה ליקח נשים ולהוליד בנים מקרא דירמי׳ דאמר קחו לכם נשים והולידו בנים כונתו דאף בעת הגזירה והגלות מצוה לפרות ולרבות כמו ירמי׳ שצוה לבני הגולה בבבל ועיין הגהות מיימוני פרק ט״ו מהלכות אשות בזה ודו״ק היטב.
שופך דם האדם – ואף בת נח שהרגה נהרגת, ואע״פ דכתיב מיד איש, הדר כתיב שופך דם האדם – מכל מקום.⁠1 (סנהדרין נ״ז:)
דם האדם באדם – תני, משום רבי ישמעאל אמרו, בן נח חייב על העוברין, דאמר קרא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזה הוא אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.⁠2 (סנהדרין נ״ז:)
דם האדם באדם – תניא, רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו, אמר לו, ראה שישר׳ הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הצל דמו של זה בדמו של זה3 (שם ע״ב:).
דמו ישפך – מכאן שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף4 [שם נ״ו א׳ וברש״י) כי בצלם אלהים וגו׳. הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם5 (אבות פ״ג מי״ח)
1. וכהאי גונא דרשינן לעיל בפ׳ בראשית בפ׳ על כן יעזב איש וגו׳ ובפ׳ משפטים בפ׳ מכה איש, וע׳ מש״כ שם..
2. ולחד מ״ד ילפינן מפ׳ זה דכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק ושדי לי׳ האי אדם אסיפא דקרא ודריש בי׳ הכי, באדם דמו ישפך, איזו היא שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זו חנק, אבל אנו קיי״ל דמיתתו של ב״נ בסייף וכפי שיבא בסמוך, וא״כ ממילא קיימא דרשתו של ר׳ ישמעאל שלפנינו, וכן קיי״ל.
3. כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף, דהיינו באדם, בשביל הצלת האדם הנרדף, וע׳ בירושלמי סנהדרין פ״ה ה״א.
4. ומיתה אחרת לא מצינו בהו, ובשאר מיני מיתות, סקילה שריפה וחנק אינה שפיכות דם.
5. לכאורה הוא כפל לשון, חביב אדם, חבה יתרה נודעת לו, וי״ל דמ״ש חבה יתרה נודעת לו – הכונה היא חבה יתרה הראה הקב״ה לאדם בזה שהודיעו שנברא בצלם, וכמ״ש בביצה ט״ז א׳ הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.
ובזה ניחא מה שלא הביא הפסוק המוקדם בפי בראשית ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכן בצלם אלהים ברא אותו, יען דהתם סיפר הכתוב רק סדר הבריאה, אבל הכא הם הדברים שאמר הקב״ה לנח ולבניו, ומכוון להכונה שכתבנו, ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ⁠־בָֽהּ׃
But you,⁠1 be fruitful and multiply; swarm through the earth and multiply in it.⁠"
1. But you | וְאַתֶּם – See R"Y Bekhor Shor that this command stands in contrast to the warning against murder, with Hashem stating that He wishes not a loss of life but a proliferation thereof. Alternatively: "And you"; in addition to the animals who had already received a blessing to multiply after the Flood, God now commands man to do the same (Ramban).
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[סד] 1ואתם פרו ורבו. כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, כו׳ והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה׳:כ״ו) לישראל נאמרה ולא לבני נח, ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. (סנהדרין נט:).
[סה] 2אמר ר״ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם, וכו׳ למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו, והכתיב ואתם פרו ורבו, עד סיני. (ט״ז ה.).
[סו] 3דתני דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח כו׳ סירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה. ואידך לברכה בעלמא. (סנהדרין נז.).
[סז] 4ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, אמר ריש לקיש ברית נחלקה לאוירות. (בראשית רבה ל״ד י״ד).
[סח] 5לאמור לאסורים צאו (ישעיהו מ״ט:ט׳) לאמור לאסורים מתשמיש המטה צאו מן התבה. לאשר בחושך הגלו אלו הבהמה והחיה והעוף. מיד אמר להם ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. (תנחומא נח י״א).
1. לעיל פרשה א. מאמר תשצג. ולעיל מאמר ד. והתוס׳ כ׳ תימה מנ״ל דלא נאמרה לבני נח, ואי משום דלא חשיב ליה בהדי ז׳ מצות הא אמר לעיל דקום עשה לא קא חשיב. וי״ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פו״ר מצווה שלא להשחית זרע. ובחי׳ רבינו יונה כ׳ לתרץ קושיא זו מדלא אשכחן שום גר תושב שיעשו דברים אלו לשם מצוה הוא דאמר הכי (לישראל נאמר ולא לב״נ) אבל בכולהו שאר מצות איכא גרים ותושבים דמקיימי להו. ודבריו צ״ב דהרי גם עכו״ם עוסקים בפו״ר, ובמילה אפשר לפרש כפשוטו, אבל בפו״ר א״מ. ונ״ל דכוונתו כמש״ל פ״א מאמר תשצג. דעיקר פו״ר הוא צורך טבעי שהטביע הקב״ה באדם, והמצוה פו״ר שנצטוו ישראל הוא לכוון לעשות הדבר לשם מצוה. ונראה דזה כוונת הרמב״ם בס׳ המצוות מצוה רי״ב. שצונו לפרות ולרבות ״לכוון לקיום המין״ והיא מצות פריה ורביה והוא אמרו יתעלה ואתם פרו. הוסיף התיבות לכוין לקיום המין מה שלא מצאנו במצוה אחרת כי קיי״ל מצות אין צריכות כוונה. ולהנ״ל בכאן עיקר המצוה לישראל הוא הכוונה לקיום המין ובכל המעשים הנמשכים מזה, ועי׳ בריטב״א כתובות ז: לענין הברכה שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ע״כ ברכה זו אינו אלא בענין קדושה על שקדשנו הקב״ה יותר מעכו״ם בענין פו״ר. וזה הוא כוונת הר״י שיעשה דברים אלו ״לשם מצוה״ דבפועל מקיימין שזה הוא ענין טבעי, והמצוה שהוא לכוון לקיום המין לשם מצוה את זה לא מקיימין וע״ז קאמר לישראל נאמר ולא לב״נ. ועי׳ מ״ש הרס״ג באמונות ודעות מ״י פ״ו ועי׳ לעיל מאמר ה. שהבאתי דברי המדרש תדשא, ובילק״ש שופטים רמז מב. מביא לשון התדשא וגורס ואתם פרו ורבו, וזה נכון, כי כאן הוא מקור למצות פו״ר: צריך מנין אחר להתירו. כיון שנאסרו בתשמיש ג׳ ימים קודם למתן תורה הוצרך להתיר להם. והוי נאמר ולא נשנה דלישראל נאמר ולא לב״נ.
2. לאבותינו, עושי העגל. לא באנו לעולם, שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים (רש״י). ועיי״ש בפי׳ הר״ח וצ״ב.
3. הא דלא הביא מרישא דקרא ואתם פרו ורבו. י״ל דס״ל דזה אתי לציווי מצות פו״ר, ורבוי בתרה אתי לרבות סירוס, ומדברי ה״ר נתנאל מקינון שהביאו תלמידי הר״פ מובא בס׳ חו״ח מכת״י נראה דהי׳ להם גי׳ אחרת שכתב בשמו בסנהדרין נט. דקרא ואתם פרו ורבו דמייתי לקמן לאו היינו דלעיל היינו פרו ורבו שנכתב גבי בהמה חיה ועוף (לעיל ח. יז) לכן מוקי לה לסירוס שכן דרך שמסרסים בהמה ועוף וחיה. ומדבריהם שם נראה שפירשו דהלימוד מפרו ורבו. ולפ״מ דמבואר לפנינו י״ל שפיר כמ״ש.
4. לאוירות, לאויר כל מקום ומקום שחן מקום על יושביו, ובפי׳ הרד״ק כאן כ׳ בב״ר אמר ויאמר להם פרו ורבו, אחרי שמנעם משפכ״ד שהוא חורבן עוה״ז הזכיר בפו״ר ליישוב העולם. וא״י מקורו.
5. עי׳ לעיל פ״ח מאמר סט.
וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוֹ אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא וּסְגוֹ בַּהּ.
And now be fruitful and multiply, spread throughout the earth and multiply on it.”

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ
וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוֹ אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא וּסְגוֹ בַּהּ
תרגום לכבוד נח
לכבוד נח, שלא להשוותו לשרצים, תרגם ״שִׁרְצוּ״ – ״אִתְיַלַּדוּ״ ולא כדרכו לתרגם ״שרץ״ באמצעות ״רחש״ כגון, ״ישרצו המים״ (בראשית א כ) ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא״. ואף על פי שמתבקש לתרגם שִׁרְצוּ (ציווי) – אוֹלִידוּ, אונקלוס תרגם אִתְיַלַּדוּ (התפעל) כי ההולדה תלויה בחסדי שמים ואינה מסורה לאדם. ומאותו הטעם תרגם לעיל ״וְשָׁרְצוּ בארץ״ (בראשית ח יז) ״וְיִתְיַלְדוּן בְּאַרְעָא״ [ולא: וְיוֹלְדוּן].⁠1
1. ״מרפא לשון״ שם. ו״לחם ושמלה״ פירש ״אִתְיַלַּדוּ״ מוסב לנקבות ״שתקבל זרע הזכר ותלד ממנו״. ואע״פ שאינה מצווה על פריה ורביה, גם היא מוזהרת על השחתת זרע.
ואתון תקופו וסגון ואתילדוןא בארעא וסגון בגווהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתילדון״) גם נוסח חילופי: ״שרוצו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגווה״) גם נוסח חילופי: ״ביה״.
ואתון פושו וסגו אתילדו בארעא וסגו בה.
And you, spread yourselves abroad and multiply; bring forth in the earth, and increase in it.
[טו] וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּרִית נֶחְלְקָה לָאֲוִירוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֶרְיָה, נְפַקּוּן תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן אָמְרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ בְּרִיךְ דְּאַפְקִין מִן הָדֵין אֲוִירָא בִּישָׁא, צְוַח לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מָה הָן אַתּוּן אָמְרִין מִן מְזָגָא, אָמַר אֲנָא חָכֵם מִן מְזָגָא, וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין, אָמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתֵיב קֳדָמוֹי, הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְמָה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ דַּאֲנָא גָּלֵי מֵאַתְרָאי. אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן אֲוִירָא דְתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ כַּד יָנוֹקָא מִתְיְלִיד אֲנָא גָבְלִין לֵיהּ אֲדַמְדְּמָנֵי וְטוֹשִׁין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָּה, אֲמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו׳ לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו), לֵב בּוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ.
(ח-ט)

פרשה לה

[א] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו וגו׳ וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְפִי שֶׁעָבַר עַל הַצִּוּוּי לְפִיכָךְ נִתְבַּזָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי וְנָהַג בִּקְדֻשָּׁה, לְפִיכָךְ זָכָה הוּא וּבָנָיו לְדִבּוּר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו.
ואתם פרו ורבו – שלא יאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה שנהרוג את זה, ולכך נאמר ואתם פרו ורבו, 1בזכות שתהרגו את הרוצח אני מרבה אתכם בפריה ורביה.
1. בזכות שתהרגו את הרוצח. עיי׳ ב״ר פל״ד אות י״ד וברש״י עה״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואנתם פאת׳מרו ואכת׳רו אסעו פי אלארץ׳ ואכת׳רו פיהא.
ואתם פרו ורבו, שרצו1 בארץ והתרבו בה.
1. המילה ״אסעו״ משורש ״סעי״ (سعي) בהקשר זה מבטאת התרבות מהירה תוך תנועה ופיזור, בדומה לשריצה.
[וכבר שאלו] בנוגע למצוה האחרונה ואתם פרו ורבו: והלא כבר אמר [ויברך אלהים] את נח ואת בניו ואמר להם פרו ורבו ולמה [חזר ואמרו כאן? ונאמר]:
שהראשון: הוא גזירת {ה׳} עליהם בכח שנטע בהם.
והב׳: צווי להשתמש בכח הזה כדי להקים זרע. וכמו שציוה לבקש מזון ומחיה באמצעים... כי קבע סיבה לכל דבר.
ושרצו בארץ – הוא צווי שיתפשטו על פני הארץ ולא יהיו מקובצים כולם במקום אחד, כי יש בזה כמה צדדים רעים שאני עומד לבארם בפרשת המגדל, ברצון האל.
וקד יתסאל פי] אלשריעהֵ אלאכ׳ירהֵ ואתם פרו ורבו אוליס [קד קא]⁠ל [ויברך אלהים] את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו פלם [אעאדהא ההנא. ונקול אן אלאול חכמהֵ להם וקוהֵ צ׳מנהם איאהא ואלב׳ אד׳א] אמר [להם] באסתע⁠[מאל] תלך אלקוהֵ חתי יתם אלנסל כמא אמר בטלב אלרזק בסבב [ג׳על] פיהא קד ג׳על לכל שי סבב.
ופי קולה שרצו בארץ אמר להם באנתשאר פי אלארץ׳ לילא יג׳תמעו כלהם פי מוצ׳ע ואחד פיכון פי ד׳לך אמור מד׳מומהֵ אשרחהא פי קצהֵ אלמגדל אן שא אללה.
ואתם פרו ורבו – לפי פשוטו: הראשונהא לברכה, וכאן לצווי.
ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים.
א. בכ״י ויימר 651, פריס 155: ״הראשון״.
ואתם פרו ורבו AND YOU, BE FRUITFUL AND MULTIPLY – According to the real sense, the first time this mas said to man (Bereshit 9:1) it was said as a blessing (an assurance that they would be fruitful); here it is a command (Ketubot 5a).
According to the Midrashic explanation this command is mentioned here after the mention of murder in order to liken one who abstains from having children to one who sheds blood (Yevamot 63b).
ואתם פרו ורבו – מה ת״ל. 1אלא מיכן שכל המבטל מפריה ורביה כאילו שופך דמים. דכתיב באדם דמו ישפך. וסמיך לו ואתם פרו ורבו. לפי שממעט את הדמות. דכתיב בצלם אלהים עשה את האדם.
1. אלא מיכן. יבמות ס״ג ע״ב. ב״ר שם. וילקוט שם.
וטעם ואתם פרו ורבו – כאשר תהרגו ההורג לבדו, אז תפרו יותר.
ויש דורשים מזה הכתוב מצות פריה ורביה.
ואתם פרו ורבו – כלומר: איני רוצה שתהרגו ותמעטו, אלא פרו ורבו.
ואתם פרו ורבו BUT YOU, BE FERTILE AND INCREASE: In other words, I do not want you to murder and thus decrease [the number of human beings]; rather you should be fruitful and increase [the number of human beings].⁠1
1. R. Yosef Bekhor Shor is explaining the connection between our verse and the injunction on murder in verses 6–7. Cf. Rashi who says that the juxtaposition of our verse to the verses about murder teaches us that a person who fails to procreate is comparable to a murderer. R. Yosef Bekhor Shor, on the other hand, explains more simply that the rule about procreation and the rule against murder are complementary. We are requested to procreate and we are requested not to murder, and both requests lead to the same end.
ואתם פרו ורבו – וכברא אמר: ויאמר להם פרו ורבו (בראשית ט׳:א׳). אחר שמנעם בשפיכת דם שהוא חורבן העולם הזהירם בפריה ורביה לישוב העולם.
שרצו – ענין השריצה הוא רוב ההולדה כמו השרצים שהם לרוב, וכן: ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א׳:ז׳) ובמקום שאמר בברכת אדם ובברכת נח בתחלה:⁠ב ומלאו את הארץ (בראשית א׳:כ״ח, בראשית ט׳:א׳) אמר הנה: שרצו בארץ.
ואמר עוד: ורבו בה – לפי שהיו מעטים היוצאים מן התבה, נח ובניו לבד, כפל ענין הברכה להם לחזק הדבר כמנהג.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״ובב״ר״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בתחלה״.
ואתם פרו ורבו, why does the Torah repeat this, seeing we have been told this already in verse 1 of this chapter? Seeing the Torah had spoken of bloodshed, a sin resulting in depopulating the earth, it was important to emphasize that it is man’s task to populate the earth, not the reverse. In fact, this is now not only a blessing but a positive commandment. The expression שרצו means that mankind should strive to produce offspring in large numbers, something that happened with the Israelites after they came to Egypt. We have evidence of this in Exodus 1,7 where the proliferation of
ואתם פרו ורבו – אין אני רוצה שתהרגו ותתמעטו, אלא פרו ורבו.⁠1
דבר אחר: כשתעשו דין בהורג ותהרגוהו, לא תהיו בכך נמעטין, אך תפרו ותרבו מאד.⁠2
דבר אחר: ברכה זו נאמרה בפרשה זו שתי פעמים: הראשונה לאדם והשניה לשאר בריות.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. השוו אבן עזרא פירוש שני.
ואתם פרו ורבו, "as for you, be fruitful and multiply!⁠" I God, do not wish that you diminish in numbers but that you increase in numbers. An alternate interpretation: if you follow My instructions to deal sternly with murderers, I will in turn insure that you will increase in numbers, [although you might have to execute the odd murderer in your midst. Ed.] A third possible interpretation: This blessing appears here twice, once (verse 1) for the human race and once for the animal kingdom.
שרצוא בארץ – ולא בתיבה. מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש המיטה. ולכך חם וכלב ועורב ששמשו בתיבה לקו כו׳ (סנהדרין קח:).
א. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I 22. בכ״י אוקספורד 103, פרמא 3512: ״ושרצו״.
ואתם פרו ורבו – פשוטו כמדרשו שהיא מצוה, כי האמור באדם, גם בבני נח עם: ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ח, בראשית ט׳:א׳) – ברכה, כענין הנאמר בדגים. ובעבור שדבר בשאר נפש החיה ואמר: ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ (בראשית ח׳:י״ז), אמר כאן:⁠א ואתם – האדם, פרו ורבו, ואמר: שרצו בארץ ורבו בה כי יכפול המצוה לחזוק, לומר שיתעסקו בה בכל יכולת. או שיצום בישוב כל הארץ כאשר פרשתי בסדר בראשית (רמב״ן בראשית א׳:כ׳).
ורבינו שלמה כתבב לפי פשוטו: הראשונה לברכה, וכאן לצווי. ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים. והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכין, אבל המקרא למצוה נכתב, והראשונה לברכה. וכך אמרו: והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח, דכתיב: ואתם פרו ורבו וכו׳, בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ״ט:).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בכאן״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כתב״.
AND YOU, BE YE FRUITFUL, AND MULTIPLY. The plain meaning thereof is as its Midrash, i.e., that it is a commandment.⁠1 A similar verse mentioned with reference to Adam,⁠2 also one with reference to the sons of Noah3 in conjunction with the statement that G-d blessed them, constitutes a blessing, just as it is said concerning the fish.⁠4 Now because He spoke here of the other living things and said, that they may swarm in the earth, and be fruitful, and multiply upon the earth,⁠5 He said here, And you — man — be ye fruitful and multiply. He continued saying, swarm in the earth, and multiply therein, in order to repeat the commandment for the purpose of emphasis, thus stating that they should be engaged in it with all power [since those who came forth from the ark were few]. Perhaps He commanded them concerning the settlement of the whole earth, as I have explained in Seder Bereshith.⁠6
Now Rashi wrote, "According to the plain interpretation, the first time [this was said to man it was said] as a blessing; here it is a command. According to the Midrashic explanation, [this command is mentioned here after the prohibition of murder] in order to liken one who abstains from having children to one who sheds blood.⁠" Now the Rabbis have derived this Midrash only from the juxtaposition of the verses, but the verse itself was written as a commandment, and the first [time this was said to man it was] as a blessing. [This is contrary to Rashi who implies that the Midrashic explanation differs from the plain interpretation.] And so the Rabbis have said in Tractate Sanhedrin,⁠7 "But the commandment to be fruitful which was declared to the sons of Noah — as it is written, And you, be ye fruitful and multiply,….⁠"
1. Ibid., 59b.
2. Above, 1:28.
3. (1) here.
4. Above, 1:22.
5. Ibid., 8:17.
6. Above, 1:28.
7. Ibid., 59b.
ואתם פרו ורבו – סמך פריה ורביה לשופך דם האדם, ללמדך שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, ודרשו רז״ל ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות, רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות, אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (בראשית י״ז:ז׳) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים או על האבנים. יש להבין מהו מבטל את הדמות גם לשון ר׳ עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות ולא אמר מבטל, ואמר הכתוב (ישעיהו י״ג:ה׳) קול המון בהרים דמות עם רב, ה׳ וכלי זעמו לחבל כל הארץ, ודרשו רז״ל דמות עם רב, זה הקב״ה.
ועוד במדרש דמיתיך רעיתי, אין דמיתיך אלא דמות מלמד שבדמיונים נגלה הקב״ה על ישראל כאדם המדמה את חברו ואומר זה איש פלוני כך היו ישראל מסתכלין בהקב״ה ומדמין אותו ואמרים זה אלי ואנוהו לכך, נאמר דמיתיך רעיתי.
The words ואתם פרו ורבו "and you be fruitful and multiply,⁠" have been placed here in order to teach that anyone who fails to practice the commandment to procreate is just as bad as someone who has committed murder. In fact, the sages in Yevamot 63 go so far as to say that failure to try and procreate is not only akin to bloodshed but that he is guilty of diminishing G-d's image in the world. Different scholars phrase this idea slightly differently but they all agree that failure to attempt to procreate is equivalent to damaging G-d's image in the eyes of His creatures. The idea underlying such statements is Genesis 17,7 in which the covenant between Avraham and G-d stipulates להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך, "to be your G-d and the G-d of your descendants after you.⁠" G-d meant that as long as you will do your best to have descendants G-d's benevolent presence will be manifest amongst you. If you leave no descendants after you, on whom is G-d's benevolent presence supposed to manifest itself? On the trees? On the stones?
We need to explore the precise meaning of Rabbi Akiva who speaks of man who does not try and start a family as diminishing the image of G-d.⁠" How can man "diminish" G-d's image? Rabbi Akiva was careful not to say that such people "void" G-d's image. We have a verse in Isaiah 13,4 קול המון בהרים דמות עם רב, "the sound of a great multitude of people, creating the impression (image) of a great many people.⁠" There are similar verses in the Bible, and our sages explain that the expression דמות עם רב is a reference to G-d Himself.
There is another homiletical explanation of the verse in Song of Songs 1,9 דמיתיך רעיתי as meaning that on occasion a human being has the impression as if he had seen an image of G-d similar to what is described in Exodus 15,2 This is my G-d and I want to exalt Him.⁠" This is why Solomon wrote in Song of Songs דמיתיך רעיתי "I have had an image of You as my beloved companion.⁠"
ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ – ולא בתיבה מגיד שאף הבהמות נאסרו בתשמיש בתיבה ולכך לקו כלב ועורב וחם:
ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ, "as to you, be fruitful and multiply and swarm over the earth.⁠" The commandment at this time shows that during their stay in the ark both man and beast had been forbidden to have sexual relations.
וציוה אותם גם כן שיפרו וירבו, רוצה לומר שלא ישחיתו דרכם כמו שעשו אנשי דור המבול, אבל יעשו זאת הפעולה לפרות ולרבות, ולזה נמנע מהם הזכור והבהמה. ולא הוצרך להזהירם על הגזל ועל אשת איש, לפי שכבר נתבאר לנח שאלו העבירות היו סיבה אל שנשחת במבול כל דורו. ולא הוצרך גם כן להזהירם על עבודה זרה לזאת הסיבה בעינה, כי אנשי דורו היו עובדים עבודה זרה, כי כבר התחילו בזה מדור אנוש, ובעבור זה גם כן קרה להם מה שקרה. והנה הספיקו אלו המצוות לבני נח לתיקון קיבוציהם, לפי שכבר ידע ה׳ יתעלה שלא יאות בהם שיקבלו מהשלמות יותר מזה. ואולם לבני ישראל ציוה נימוס שלם להגיע אותם אל השלמות האנושי, להיותם נכונים להתנהג בו.
ואתם פרו ורבו לפי פשוטו הראשון לברכה וכאן לציוי. כברייתא דבר קפרא דכתובות דקתני הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ומשמע שהיא סוברת דקרא דויאמר להם אלהים פרו ורבו הוא פי׳ של ויברך אותם אלהים וכן נמי קרא דויאמר להם פרו ורבו דבני נח הוא פירוש של ויברך אלהים אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אותה אלא מקרא דאתם פרו ורבו שרצו בארץ דלא כתיבא ביה ברכה וכן משמע נמי מההיא דסנהדרין פרק ארבע מיתות דפריך והא פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו שרצו בארץ כו׳ ולא מדכתיב ויברך אלהים את נח ויאמר להם פרו ורבו ולא מקרא דאדם הראשון דכתיב ביה ויברך:
ולפי מדרשו להקיש כו׳. משמע דסבירא ליה שהמדרש הזה דתניא ר׳ אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם כו׳ וסמיך ליה ואתם פרו ורבו סוברת כמתני׳ דפרק הבא על יבמתו דתנן האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם ומפרש בגמרא מאי טעמא דתנא קמא דכתיב וכבשוה וכבשה כתיב איש דרכו לכבש אשה אין דרכה לכבש דסבירא להו דקרא דויאמר להם אלהים פרו ורבו דגבי אדם אינו פירוש של ויברך אותם אלהים אלא מילתא באנפי נפשה והוא הדין נמי גבי פרו ורבו הראשון דנח אינו פירוש של ויברך אלא מילתא באנפי נפשה ופליגא אברייתא דבר קפרא ואההיא דסנהדרין דס״ל דמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו אבל פרו ורבו דכתיב באדם הראשון ופרו ורבו הראשון דכתיב בבני נח אינם אלא ברכה ולא נתברר לי מהיכן למד זה דדילמא כברייתא דבר קפרא וכההיא דסנהדרין היא סוברת שאמרו שמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו ואפ״ה דורש אותה לסמוכין כרבי אלעזר דאמר סמוכין מן התורה מנין שנאמר סמוכי׳ לעד לעולם אף ע״ג דליכא לא מוכח ולא מופנה. גם מה שטען הרמב״ן ז״ל על דברי הרב ואמר והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכין אבל המקרא למצוה נכתב והראשונה לברכה וכן אמרו והרי פריה ורביה שנאמר לבני נח דכתי׳ ואתם פרו ורבו כו׳ כדאיתא בסנהדרין. לא ידעתי מנא ליה הא דדילמא המדרש הזה כמתני׳ דפרק הבא על יבמתו היא סוברת דקרא דפרו ורבו דגבי אדם אע״ג דכתיב ברישא ויברך אותם וכן קרא דפרו ורבו דגבי נח אינה פירוש של ויברך אלא מילתא באנפי נפשה למצוה ולא לברכה וקרא דואתם פרו ורבו לא נשנה אלא להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים בלבד דסבירא ליה כרבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או דמופנה וליכא למימר דמתני׳ דפרק הבא על יבמתו דמפרש קרא דפרו ורבו למצוה אע״ג דכתיב ברישי׳ ויברך אותם אינו אלא בקרא דגבי אדם אבל בקרא דפרו ורבו דגבי נח אינה אלא לברכה דזיל בתר טעמא הוא טעמא מאי גבי נח אמר שהיא לברכה משום דכתיב ביה ברישיה דקרא גבי אדם נמי ברישיה דקרא ברכה כתיבא ביה. אבל יש לשאול מאחר שכבר צווה אדם הראשון על פריה ורביה למה הוצרך לצוות עוד את נח על זה אבל על שפיכות דמים שהוזהר ממנו אדם הראשון וחזר והזהיר את נח עליו לא קשיא שכבר פירש שם רש״י ז״ל ואך את דמכם אע״פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמות את דמכם אדרוש וכן אבר מן החי שהוזהר בו אדם הראשון וחזר והזהיר את נח עליו איכא למימר ביה כטעמא דשפיכות דמים שאע״פ שהתיר הבשר אבר מן החי אסור.
ושמא יש לומר שלזה כיוון הרב באומרו אחר זה ואני הנני מסכים אני עמך שהיה דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד וכן עשה כו׳:
אמנם אמרו אחר זה ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענינו אצלי כדמות תולדה מכל הדברים כאומרו ועתה השיבותי על כל מחשבותיכם ותקנתי כל הענינים אין ראוי שתמנעו עצמכם מן ההולדה אבל שתזדווגו לנשותיכם. ואפשר עוד לפרש שהוא חוזר לענין קין והבל כלומר ומלבד מה שאמרתי לכם בעניניכם מצד עצמכם לא תהיו סבה בקטטות ומדנים בין אחים בהיותכם תמיד מחוברים במקום אחד ואתם לא תעשו כמעשה קין והבל שלהיותם מחוברים במקום אחד נמשכה ביניהם הקטטה והמריבה אבל אתם פרו ורבו ולא כמו שעשה הבל שלא הוליד שרצו בארץ ר״ל התטבעו בה מפה אל פה כל אחד לדרכו וכל א׳ יצלח במחוזו ולא תהיה ביניכם לא קנאה ולא תחרות ותהיו רבים וגדולים בארץ ולא תהרגו איש את אחיו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הי״א.
ואתם פרו ורבו – ואל תשפכו דם האדם.
ואתם פרו ורבו, not only must you not diminish the human population on earth, but you are commanded to increase it by being fruitful and by multiplying.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] ואתם פרו ורבו
[1] יבמות פרק שישי דף סג ע״ב (יבמות סג:) ג
[2] סנהדרין פרק שביעי דף נט ע״ב (סנהדרין נט:)
[3] האלילים פרק ראשון דף ה ע״א (ע״ז ה.)
[ב] שרצו בארץ ורבו בה
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.)
ולפי מדרשו להקיש וכו׳. ויש להקשות דשמא המדרש הזה (יבמות סג ע״ב) גם כן סובר שהכתוב לא בא רק לציווי, ולא דרשו דרשה זאת רק בשביל סמיכות המקראות, שכתוב (פסוק ו) ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״ – ״ואתם״, משמע בפירוש שהוא מקיש אותם להדדי (קושית הרמב״ן), ועוד דהא גם כן לפי המדרש צריך לפרש ״ואתם פרו ורבו״ למצוה, דהא דרשינן (יבמות סג ע״ב) ׳כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה׳, אם כן צריך לפרש ״ואתם פרו ורבו״ תתעסקו בפריה ורביה, והיינו נמי לגמרי מצוה, וקרא של מעלה (פסוק א) מפרש דלברכה הוא, שהרי כתיב ״ויברך אלקים את נח וגומר״. והקשה הרא״ם למה הוצרך לצוות את נח, והלא כבר הזהיר את אדם (לעיל א, כח), ומהכי תיתי לומר שאינו מצוה, שהרי כל ז׳ מצות לא חזר להזהר עליהם, ובשלמא שפיכת דמים, היינו מפני שהותר להם נטילת נשמה כמו שפירש רש״י ז״ל (פסוק ה), וכאן כבר הזהיר את האדם על פריה ורביה, דכתיב (לעיל א, כח) ״ויאמר להם פרו ורבו וכבשה״ ודרשינן (יבמות סה ע״ב) ״וכבשה״ חסר כתיב, לומר מי שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה, ואם כן למה הזהיר על פריה ורביה זימנא אחריתא, ויש לתרץ דהוצרך הכתוב לחזור ולצוות על פריה ורביה כיון שנאסר בתשמיש המטה, כדכתיב (לעיל ו, יח ורש״י שם) ״אתה ובניך ואשתך״, ואף על גב שאחר כך חוזר להתיר להם תשמיש המטה (לעיל ח, טז), הא אין לך רק היתר ולא מצוה, לכך הוצרך למכתב עוד קרא ללמוד חובה ומצוה. אי נמי מן ״וכבשה״ לא למדנו מצוה לבני נח רק לישראל, אף על גב דכתב קרא גבי אדם, הכתוב מלמד מה שיהיה בסוף מצוה לישראל, וכהאי גוונא פירשו התוספות בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין ס.) אצל ״למניהו״ (לעיל א, יב):
שִרְצוּ בארץ: חד מן ב׳ ב׳ לא נסבי׳ וי״ו בריש תיבות׳ ומטעי׳ בהו׳,⁠א וסי׳ נמס׳ במס׳ רבת׳1 אות וי״ו. [שרצו].
1. במס׳ רבת׳: מ״ס-ד ו 11.
א. היינו: מטעין לגרוס ׳ושרצו׳.
פשוטו הראשונה כו׳. שסובר דפסוק ויאמר אלהים פרו ורבו (בראשית א׳:כ״ח) הוא פי׳ של ויברך אותם אלהים וכן נמי קרא דויאמר להם פרו ורבו דבני נח (לעיל פסוק א) הוא פירוש של ויברך אלהים אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מקרא דואתם פרו ורבו דלא כתיב ביה ברכה. [קיצור מזרחי]:
Plain explanation, the first is... Rashi holds that, "Elohim said to them, 'Be fruitful and multiply'" (1:28), comes to explain [the preceding blessing of], "Elohim blessed them" (ibid.). And so it is with the verse for Noach and his descendants. "He said to them, 'Be fruitful and multiply and fill the earth'" (9:1) comes to explain [the preceding blessing of], "Elohim blessed Noach and his sons" (ibid.). However, the mitzvah to propagate is learned only from the verse, "And now be fruitful and multiply,⁠" because no term of blessing is mentioned here. (Kitzur Mizrachi)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

פרו ורבו – הוצרך לומר להם כן הגם שאמר להם ביציאתם צא וגו׳ אתה ואשתך וגו׳ אין זה אלא רשות ולא מצוה ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב׳ לצוות ולומר בסמוך ואתם פרו ורבו ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב׳ בא לחובה.
ודקדק לומר ואתם בתוספת וא״ו לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר גם אתם תקבלו לפרות ולרבות. ומעתה תנאי הוא הדבר ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז״ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע״כ. פירוש כיון ששבועת ה׳ שלא יכרת וגו׳ היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו׳ כפי זה המשחית זרעו בטל התנאי וכאלו מביא מבול וכו׳ והבן.
פרו ורבו. Be fruitful and multiply! It was necessary to repeat this because when the Torah permitted resumption of marital relations when Noach and his wife left the ark (8,16), He gave permission to multiply. In this instance God commanded man to be fruitful and to multiply. Why did the Torah have to repeat this formula both in 9,1 and here in 9,7? Presumably in 9,1 the Torah introduced this commandment as a desirable action on man's part, a מצוה, whereas here it is repeated as a חובה, an absolute duty. Not only is performance of this commandment subject to reward, non-performance is subject to punishment.
The letter ו at the beginning of the verse ואתם is a strong hint in that direction. God said to Noach that inasmuch as He had sworn never again to destroy all flesh, man too must perform something in recognition of God's oath, i.e. to be fruitful and to multiply. We can now understand the statement in Shabbat 41 that if someone takes hold of his member and ejaculates, this is tantamount to his bringing a deluge on the world. Our sages considered such action a breach of the mutual oath between God and man. When man deliberately destroys his semen he is in violation of that oath.
ואתם פרו ורבו – הראשון1 לברכה, וזה למצוה. כי אחר שהזהיר על שפיכת דם האדם לפי שעשוי בצלם אלהים, וחפץ ה׳ שיתהלך בצלם זה לעשות צדק וכשרון; ורע ומר מי שמאבדו מן העולם, ככה תדעו שמטעם זה עצמו אתם צריכין לפרות ולרבות הצלם הזה בעולם, להיות רבים בארץ העושים חפץ ה׳ תחת השמש. כי האדם לבדו בהיותו בגוף ונפש יוכל לעשות כן כי הוא בדמות אלהים, בעבור נשמתו שנטועה בה כל הכחות כמו שפרשנו במעשה בראשית שיוכל להדמות לעליון במעשיו. וזהו כבוד ה׳ כשיש צבא בארץ ההולכים בדרכיו ומתדמים אליו כביכול. וזהו ״ואתם פרו ורבו״, כאומר אתם אל תחשבו שדַי לכם אם אינכם משחיתים אדם הנברא בצלם אלהים, אבל מוטל עליכם להפרות ולהרבות לסייע שיהיו בצלם הצלם הזה רבים בארץ. וזהו שאמרו במדרש2 ״דרש ר׳ עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות. דרש ר׳ אלעזר בן עזריה כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ממעט את הדמות. דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאילו שופך דמים וממעט את הדמות״. ודבריהם מתפרשים ממה שכתבנו, וכלם סוברים שהמקרא נאמר למצוה.
פרו ורבו – אעפ״י שאין זה ביד האדם,⁠3 ציוהו שיעשה את שלו לעסוק בפריה ורביה. ומלת ״פרו״ שיעשה פרי וזהו התולדה וכמ״ש בפרשת בראשית. וגם באחד4 מתקיים המצוה אבל ״ורבו״ הוא הרבוי שיוסיף להוליד כפי כחו. אלא שמפי השמועה למדנו כמה חייב האדם להוליד כמו שבא בתלמוד יבמות5 ומצינו מיעוט רבים שנים. וכסתם משנתנו6 לבית שמאי שני זכרים, לבית הלל זכר ונקבה.
שרצו בארץ ורבו בה – הוסיף לומר זה להודיעם שיולידו משפחות רבות מקצתן יהיו גדולים ונכבדים, וקצתן נקלים ונבזים כמו שנוהג העולם עד היום. ועל אלה אמר ״שרצו בארץ״ כי השריצה שם לגנאי כמו ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״7 ובארנוהו שם. וכמו שמצינו אומות שלמות שאין להם ידיעות וחכמות, והם כשרץ השורץ. ועל הנכבדים אמר ״ורבו בה״ שנופל על בני אדם.⁠8 ואם [מלת] ״רבו״ על הרבוי,⁠9 יש שורש קרוב לו ״רבב״.⁠10 (שנופל גם על הגדולים והשרים).⁠11 ולמדנו שהנקלה והנכבד בכלל בני אדם שנבראו כלם בצלם אלהים, ומשפט אחד להם.⁠12
1. שהוזכר ניב זה בפרשת בראשית.
2. בראשית רבה לד, יד.
3. האדם לפעמים מזדווג עם אשתו ובכל זאת אינה הרה.
4. לידת תינוק אחד.
6. שם סא, ב.
8. ״רבים קמים עלי – בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר...⁠״ (רש״י על תהלים ג, ב ומקורו במדרש תהלים ג׳).
9. כלומר על גדולה וחשיבות.
10. ״צאננו מאליפות, מרובבות בחוצותינו״ (תהלים קמד, יג).
11. מלים אלו הקפתי בסוגריים כי איני יודע כיצד השתרבבו לכאן בדפוס הראשון.
12. כי ״שרצו ורבו״ כולל גם אלו וגם אלו.
שרצו – פועל השריצה לפעמים הוא יוצא ולפעמים הוא עומד, ויראה שהיוצאים כמו כאן הם לשון תולדה, והעומדים הם לשון ריחוש:
שרצו – עיין למעלה ח׳:י״ז.
spread yourselves (shirtsu). See above at Gen. 8:17.
שרצו בארץ ורבו בה – תוספת זו לתפקיד ההתפתחות שהוטלה על בני נח, מסיימת את בנייתה המחודשת של האנושות. היא נתפרשה על ידי ריש לקיש (בראשית רבה לד, טו): ״ברית נחלקה לאוירות״. ה׳ כרת ברית מיוחדת לאקלימים שונים. נסביר את דברינו:
ראינו כבר (לעיל א, כ) ש״שרץ״ מורה על הדרגה הנמוכה של החיים לפי סימנה המובהק – התנועה, ״ישרצו המים״. בפסוקנו הוסיף הכתוב את הציווי ״שרצו״ [לבני אדם] לציווי ״פרו ורבו״. ״שרצו״ רומז לריבוי העצום של הסוגים השונים המצויים במין האנושי על פני האדמה. המין האנושי ילך ויתרבה למינים וגוונים רבים שונים ומשונים. עליו לשרוץ בארץ, עליה, בתוכה, ותחת השפעת אזוריה השונים. ולא רק ״שרצו בארץ״ אלא גם ״רבו בה״. החינוך הגופני, המוסרי, והשכלי יהיה ״בה״, ותחת השפעתה.
פסוקנו מפרש באופן ברור את מה שרק נרמז לעיל בפסוק ״עוד כל ימי הארץ״ וגו׳ (לעיל ח, כב). על בני נח הוטלה המשימה להתפשט בכל העולם. תחת השפעות ומצבים שונים ורבים, עליהם להעשות ״אדם״ במובנה האמיתי של המילה, ולפַתח את תכונות הנפש האנושיות. זו הייתה, כביכול, תכניתו החדשה של ה׳: ריבוי האנשים והשוני ביניהם, ימנע את הצורך למבול איום נוסף. השוני ישלים את החסרונות, וכך יסלול את הדרך להתקדמות לעבר המטרה.
משום כך אמרו כאן חז״ל: ״ברית נחלקה לאוירות״. (אפשר שיש לפרשו כפשוטו: הברית שכרת ה׳ עם אדם, פרושָׂה על אקלימים שונים.) וכן אמרו: ״ברוך שנתן חן המקום בעיני יושביו״ (בראשית רבה שם). חז״ל עומדים על זה שכל עם קשור למולדתו אף אם תנאי החיים שם קשים ביותר. אדם מתגעגע לארץ מולדתו אף אם התנאים שם אינם נוחים, והתפתחותו הרוחנית לוקה על אדמת נכר. האדם סבור שהוא שליט על האדמה, אך לאמיתו של דבר, הוא עצמו מושפע בהרבה בחינות – מעמקי פנימיותו, רגשותיו, שכלו ולשונו – על ידי האדמה שלרגליו.
שוני זה בסביבת האדם הוא חלק מהתכנית הכללית. בכל מקום בו יחיה האדם, הוא יוכל להיות ״אדם״, למצוא את אושרו ולפַתח את כל תכונותיו האנושיות. אך אין לאדם לדון את האחרים לפי קנה המידה שלו. מזה הטעם מסתיימת בנייתה המחודשת של הארץ ושל האנושות בציווי: שרצו בארץ ורבו בה, עליה, על ידיה, עמה, וכו׳.
אתם פרו ורבו – להרבות את הבריאה שנברא בצלם אלהים, כמו שמוזהרים שלא להשחית את העוברים מוזהרים להרבות זרעם וצאצאיהם, וכמ״ש חז״ל כל שאינו עוסק בפו״ר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, שרצו בארץ היא ההולדה היתרה, ורבו בה שתגדלו בעצמה וכח.
שרצו בארץ: התהלכו בארץ מהר1 כמו רוצה להרבות הישוב2, ובזה ״ורבו בה״, דפירוד מקומות גורם רביה3 יותר מאשר היו במקום אחד4. {ויותר נראה5, דכאן אין הפירוש של ״ורבו״ משמעות ריבוי, שזה נכלל במה דכתיב לעיל (ח,יז) ״ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ״, וקאי גם על האדם, וגם בזה המקרא6 כתיב ״ורבו״. אלא כאן פירושו ״ורבו״ מלשון גדלות, כמו שכתבתי להלן (כב,יז)7 ובכמה מקומות8. והיה הציווי לעשות מלוכה וממשלה כדי שלא יהא איש את רעהו חיים בלעו. ואמר ה׳ שלא יהיו במקום אחד וא״כ תהא אך ממשלה אחת9, אלא ״שרצו בארץ ורבו בה״ בכל מקום ממשלה בפני עצמה.}
1. כפי שביאר רבינו לעיל ח,יז. וכעין זה פירשו בבעלי התוספות. (ועיין ברמב״ן לעיל א,כ ׳התנועעו בכולה ותרבו בה׳).
2. ועיין להלן יא,א היטב.
3. כפי שביאר רבינו לעיל ח,יז. וכעין זה פירשו בבעלי התוספות. (ועיין ברמב״ן לעיל א,כ ׳התנועעו בכולה ותרבו בה׳).
4. וכעין זה איתא בב״ר בפסוקנו (לד,טו), וז״ל: ״ואתם פרו ורבו״, אמר ריש לקיש, ברית נחלקה לאוירות. ופירש בעל מתנות כהונה: שכל אקלים ואקלים אע״פ שאוירו לא טוב, הוא חן יושביה עליו ובוחרים בישיבתו... ודייק מדכתיב ״שרצו בארץ ורבו בה״, שבאותה ארץ ששורצין ופרין ורבין בו, בו ירבו וידגו.
5. פירוש אחר על ״ורבו בה״.
6. ברישא.
7. על הפסוק ״והרבה ארבה את זרעך״.
8. ראה רש״י ויקרא כו,ט ״והרביתי אתכם״ – בקומה זקופה.
9. כפי שרצו דור הפלגה לעשות.
פרו ורבו – לבסוף חוזר הכתוב על הברכה שבפסוק א. אך מסתבר, שכאן נאמרו הדברים לשם ציווי. וכן דעת המפרשים הראשונים.⁠1 ומה גם שאף בפרק א׳:כ״ח, ציווי הוא זה. וכפי שהוכחנו שם.
שרצו – ביטוי לריבוי רב במיוחד; השווה לעיל ח׳:י״ז ושמות א׳:ז׳.
1. רש״י על פי סנהדרין נ״ט:, ועיין שם במהרש״א ד״ה והרי פריה ורביה (המ׳).
פרו ורבו וכו׳ – לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו״ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ה׳ ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ״ת והתירה התורה יפ״ת א״א וכמאמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר וכבר האריך בזה מחבר אחד ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח״כ משום דרכיה דרכי נועם וא״כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס׳ כתובות פ״ג ע״ב ד״ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר״ח סוף הבא ע״י רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש ומצאנו לרחל שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא ע״י דאין נשים מצוות בפו״ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה היה מצוות שניהם בפו״ר ואמר להם פרו ורבו אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו אשה נשבעת שלא תזדקק כו׳ לכן בנח אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו״ר, וביעקב קאמר פרה ורבה וזה נכון ובמהרש״א סנהדרין נ״ח הניח זה בויש ליישב וכוון לזה ודו״ק.
עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו״ר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר כמו שאמרו טב למיתב טן דו וכו׳, ודי במה שהיא מוכרחת בטבע וע״כ דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות לא יבטל אדם מפו״ר אא״כ יש לו בנים כו׳ דאם נשא אשה ולא ילדה מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע וכיו״ב אמרו דרכיה דרכי נועם כמוש״כ. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת עליו הטילה התורה מצוה, וזה המשך המאמרים שאמר ר׳ אליעזר בר״ש סוף פרק הבא ע״י ודו״ק.
פרו ורבו – תניא, בן עזאי אומר, כל אדם שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו.⁠1 (יבמות ס״ג:)
1. וע׳ ברש״י חולין צ״א ב׳ ד״ה בדיוקנו.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) {חמישי} וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־נֹ֔חַ וְאֶל⁠־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃
God said to Noach and to his sons with him, saying:
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהעודהכל
[סט] 1ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור, שגם עם בניו דבר הקב״ה. (מדרש אגדה נח).
[ע] 2ס׳ ק״ל באורייתא דלא דבקין וג׳ תאגין אית להון כו׳ אלהים אל נח, היוצאים מן התבה, כחום היום, עברתם, סאים, עמד עליהם, על אברהם, בעד כל רחם, ביום הגמל, הוא שם, לבני משם, וישב לפניו, וינחם, אשורים, ולטושים, ולאומים, מטעמים קדמאה, ויפגע במקום, מה נורא המקום, בית אלהים, וקהל גוים אלהים בית אל, התחת אלהים. (ספר התגין).
1. בב״ר פל״ה מובא לעיל פ״ח מאמר סו. הוסיף על הציווי ונהג בקדושה (לכוף יצרו ולא למהר לתשמיש) לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור ועי׳ ברש״י פסוק ט׳ שהיה דואג לעסוק בפו״ר, ובחזקוני כאן והרד״ק כ׳ אפשר היו גם בניו נביאים, או אמר לנח שיאמר לבניו, והרב״ח כ׳ דלשון ״אתו״ בא להורות כי הדבור היה גם לבניו. ובפס״ז כ׳ למעלה כתיב וידבר כו׳ כאן ויאמר לפי שהיה אז תחלת המעשה אמר וידבר, וכאן סמך על ענין ראשון אמר ויאמר.
2. עי׳ לעיל פ״א מאמר ריב.
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּיהּ לְמֵימַר.
Hashem said to Noach and to his sons with him, saying,
ואמ׳ י״י לנח ולבנוהי עמה למימר.
ואמר אלקים לנח ולבנוי עימיה למימר.
And the Lord spoke to Noah, and to his sons with him, saying,
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו1מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור, שגם עם בניו דבר הקב״ה.
1. מלמד ששוים היו נח ובניו בדברים וכמותו בדיבור. ב״ר פל״ה אות א׳ לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, עיי׳ שם בפירש״י המיוחס לו, ועיין בלקח טוב.
(ח-ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְגוֹ׳ וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁעָבַר עָל הַצִּוּוּי לְפִיכָךְ נִתְבַּזָּה וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: הוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי וְנָהַג בִּקְדֻשָּׁה לְפִיכָךְ זָכָה הוּא וּבָנָיו לַדִּבּוּר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו וְגוֹ׳.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְגוֹ׳ – לְדֹרֹת עוֹלָם. אָמַר רַב יוּדָן, לְדֹרֹת כְּתִיב פְּרָט לְב׳ דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, וְדוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֶלָּא בִּזְכוּת עַצְמָן. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דּוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אֵלִיָּהוּ זַ״ל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווּ יַתְבִין תָּנִין כַּחֲדָא מָטוּן חַד שְׁמוּעָה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אָמְרִין, הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא נֵיעוֹל וְנִשְאַלִּינֵיהּ עָאל אֵלִיָּהוּ זַ״ל לְגַבֵּיה אֲמַר לֵיהּ מָאן עִמָּךְ אֲמַר לֵיהּ, גְּדוֹל הַדּוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר לֵיהּ, נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו, אַמֲר לֵיהּ הֵן, אַמֲר לֵיהּ, אִם כֵּן לֵית הוּא כְּדַאי לְמִחְמֵי סֵבֶר אַפָּאִי. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: כַּד הֲוָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בִּקְעָה בִּקְעָה הִתְמַלְּאִי דִּינְרֵי זָהָב וְהָיְתָה נִתְמַלֵּאת כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרְבֵיהּ מִן גַּבֵּיּה עַד גַבִּי וַאֲנָא מִקְרָב מִן גַבִּי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאִין לֹא בָּעֵי יִצְטָרֵף אֲחִיָּה הַשִּׂילוֹנִי עִמִּי וַאֲנָא מְקָרְבֵיהּ מִן אַבְרָהָם עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא.
כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה טַּעַם, (בראשית י״ח:י״ח) ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה״, מִנְיַן יהי״ה תְּלָתִין. אִי תְּלָתִין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵין מִנְּהוֹן וְאִם עֶשְׂרִים אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵין מִנְּהוֹן, וְאִם עֲשָׂרָה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם חַמְשָׁא אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם תְּרֵין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי הֵם, וְאִם חַד הוּא אֲנָא הוּא.
ת׳ם קאל אללה לנוח ולבניה מעה קאילא.
אחר כך אמר ה׳ לנח ולבניו איתו לאמור:
(ח-יז) ואחר כך אמר {כאן מופיע תרגום ט׳:ח׳-י״ז}. פרשה זו מחולקת לשני חלקים:
בחלק הראשון: ניתנת ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. ובו ארבעה פסוקים: ויאמר אלהים, ואני הנני מקים, ואת כל נפש החיה, והקמתי.
ובחלק הב׳: הסימן {לקיום} ההבטחה הנזכרת קודם: ויאמר זאת אות הברית, עד סוף חמשת הפרקים האחרונים. ואשר לפסוק הששי – ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית וגו׳ – לא הוצרך אלא להודיע למי אמר זאת והוא דבור הענין לפי חכמתו... וכעין מה שכתוב וי״י אמר המכסה אני מאברהם... ולימדנו בזה שאין זה מוזר ש⁠[יודיע אלהים לאדם את מה שהוא עושה]... וזה כמי שהכפיל הדברים בהזכרת חות [יאיר שניתנה] ליאיר בן מנשה.
[ובמה שהודיע להם שלא יביא מבול לעולם] עשה להם טובה, כדי שיתפשטו בארץ וימלאו... [ויבנו] בנינים, וכדומה לזה. ולולא זאת היו נמנעים מישוב העולם מפני פחד {המבול}.
ויתכן גם שנאמר בזה כדי שלא {יתנצלו} שאחת הסיבות שבנו את המגדל היה הפחד מפני המבול הקדים להם את ההבטחה {הזאת} ולא תהיה להם הצטדקות על כך.
ועוד אפשר לאמר, אלמלא נתן להם את ההבטחה מפני המבול היו הדורות הבאים יראים רק את עונש המים. אבל כשכרת אתם את הברית הזאת, התחילו לירא שיענוש אותם באופנים שונים, אין מספר להם, וביקשו מחילה והצלה מכל אחד מהם. הלא תראה, כשהציג לפני האנשים שלשה מיני ענשים ולא הרשה להציג לפניהם את הרביעי, ביקש רחמים על שנים מהם ולא [ביקש על השלישי] בדומה למה שביקש על... חרב ורעב ולא היה... וכן הזכיר לעמוס את {עונש} שלשת היסודות: עפר אש ורוח.
את העונש על ידי העפר הציג לפניו, וכשביקש רחמים נתן לו, ככתוב: כה הראני אדני אלהים [והנה יוצר גבי וגומר. והיה אם כלה לאכול] את עשב הארץ ואמר [אדני אלהים סלח נא]. והציג לפניו [את העונש באש ככתוב] והנה קרא [לרב באש וגם ממנו בקש הצלה וניתנה לו]... שנתים לפני הרעש. וכבר ידענו שהרוח היא בין שתי שכבות של האדמה וכששתי השכבות מסתתמות הרוח יוצאת מביניהן והארץ מזדעזעת. וזעזוע זה הביא הבורא כמקרה קשה על הארץ בדמות של חומת בדיל עד שנסתתמו שתי השכבות ונעה הרוח ורעדה הארץ, ככתוב: כה [הראני] והנה י״י נצב על חומת אנך וגו׳ ואמנם אמר לו לא אוסיף עוד עבור לו, מפני שלא נשאר מן הענשים אופן אחר. ולענינים אלה פירושים רחבים במקומם.
ונאמר, הואיל וידוע אצל המטאורולוגים ואנשי המדע שצבעים אלה הנראים בענן בצורת קנה או מטה או קשת או תנין וכיוצא בהן אינן אלא אדים המרקיעים מן הארץ... וזה אינו נותן להם להימס למהירות ומרחיקים אותם מן המקומות... אשר הם המקומות הקרובים אל הארץ שדרך הנמיסות שלהם... במה שהוא בנגוד לארץ לחום השמש... וזה שהוא... יובש המתקיים...
וזה נתן לראייה מזמן נוח עד סוף קיום הארץ, איך היתה הקשת סימן ובטחון מפני המבול?
ונאמר בראשונה האות הוא רק במה שהיא עומדת וקיימת. כי היה יכול להסירה על ידי שהיה עושה את הענן קיים תמיד ומסולק ממה שנעשה בו כשהוא מורד. ואם לא עשה זאת הרי מה שקיים אותה {את הקשת} הוא האות.
ופרשת המבול, מ״קץ כל בשר״ עד הנה, דהיינו, עד סופה, לא נכתבה אלא כדי שנתבונן ונדע שמצבנו, בנוגע לנעימות שבחלקנו, והסכנה, והאיומים, וחלות העונש, וההבטחה הניתנת לנו, הוא כמצב אנשי דור המבול, כמו שהטיב להם ברבוי ככתוב:
א. ״כי החל האדם לרב על פני האדמה״, כך אמר בנו: ״יהודה וישראל רבים כחול״ וגו׳.
ב. וכשם שאמר בדור המבול: ״כי יצר לב האדם״ וגו׳, כך נאמר בישראל: ״והיה כי תמצאן וגו׳ כי ידעתי את יצרו״ וגו׳.
ג. וכמו שנשטפו אנשי דור המבול במים כך נמשלו ישראל לטובעים במים. ככתוב: ״כה אמר י״י הנה מים עלים מצפון״ וגו׳.
ד. וכמו שהושיע לכלואי התיבה והוציאם לרוחה, כך אמר: ״לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו״ וגו׳.
ה. וכמו שנתן להם הבטחה שלא יביא עוד מבול, כך ניתנה לישראל הבטחה משעבוד ומצרה, ככתוב: ״כי מי נח זאת לי וגו׳ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך״.
ו. ובמקום אחר אמר שכמו שדן {את העולם} במבול, לזמן מה, ואחר כך העבירו, כך דן {את ישראל} בשעבוד, לזמן מסוים, ושם קץ לשעבוד, והעמיד את מלכות עמו, שכן כתוב: ״למבול ישב וישב י״י מלך לעולם״. ופירוש, ישב – דן, דוגמת אומרו: ״ישבת לכסא שופט צדק״.
וממה ששייך עוד לפרשת המבול... הוא מה שמצאנו שאחד מאומתנו דימה שארץ ישראל לא נשפטה במבול. ולא עלה דבר זה על דעתו אלא מפני שחשב שהפסוק: ״את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם״ מוסב על זמן המבול.
... ומן הדין לבאר את טעותו בדבר זה ונאמר שמן הארצות שהיו מיושבות בימים ההם לא נשארה אף אחת שלא הוצפה במבול. רק המקומות הבלתי מיושבים, לא היה צורך להציף אותם במים כי המטרה היתה למחות את כל בעלי החיים, ככתוב: ״אנכי ממטיר על כל הארץ ומחיתי את כל היקום״.
והמקומות הללו, רצוני לומר אלו שמעבר האקלים הראשון, ואלה שמעבר האקלים השביעי, הרי אין בהם בעלי חיים וצמחים, בנגב, מחמת השרב, ובצפון מפני הכפור, ומאחר שאין החי והצמח קיימים בהם, מצד הטבע, לא היה צורך להוריד דבר שישחית; וזה מהדברים הברורים.
וארץ ישראל, הואיל ואינה מהמקומות הללו, ברי שמימי המבול שטפוה.
ושוב, הוא סבר שדברי יחזקאל ״את ארץ״ וגו׳ הם לשבח, ומן הדין לבאר שהם לא סתם דברי גנות, אלא הם בתכלית התיעוב והגינוי. ועניינם, ארצם עוד לא טוהרה ולא גושמה ב... בזעם עד שיטהרנה אלהים.
ודברי התוכחה מופנים כלפי המתנבאים והכהנים והשרים והמון האומה כי המתנבאים והכהנים והשרים ועמי הארץ כולם פושעים. על המתנבאים אמר: ״קשר נביאיה בתוכה כארי שאג״. ועל הכהנים אמר: ״כהניה חמסו תורתי״ וגו׳. וחזר ואמר על המתנבאים: ״ונביאיה טחו להם תפל״ וגו׳. ובהמון העם אמר: ״עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל״ וגו׳, ו״ביום זעם״ {רמז} לצבא נבוכדנצר והנלווים אליהם, שהמשילם {במים שוטפים} כמו שפירשנו.
ובספר יחזקאל עצמו המשיל אותם במטר, ככתוב: ״וגשם שוטף באפי יהיה״ וגו׳. ואין ארץ ישראל זקוקה להצטיינות בענין המים {של המבול}, כי די לה באמת שלה ואינה זקוקה לשקר.
(ח-יז) ת׳ם קאל ויאמר אלהים אל נח. ת׳ם קאל אללה לנוח ולבניה קאילא ואנא מת׳בת [עהדי מעכם ומע נסלכם] בעדכם. ואת. ומע כל נפס חיהֵ אל⁠[תי] מעכם ומע כל חיואן אלצחרא אלד׳י מעכם [כל מן כ׳רג׳ מן אלתאבות מן ג׳מיע חיואן אלארץ׳] ואת׳בת עהדי מעכם מן מא אלטופאן ולא יכון אבדא אלטופאן. וקאל אללה הד׳ה עלאמהֵ אלעהד אלתי אנא ג׳אעלהא ביני ובינכם ובין כל נפס חיהֵ אלתי מעכם לאג׳יאל אלדהר פתקים כד׳אך אלקוס פי אלגמאם אט׳הרהא ד׳כרא לעהד אלד׳י בין אללה ובין כל נפס חיהֵ מן כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳ וכאן קול הד׳א אלי נוח אן הד׳א עלאמהֵ אלעהד אלד׳י את׳בתה ביני ובין כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳ הד׳ה אלקצהֵ מקסומהֵ קסמין: אלקסם אלאול אעטא אלנאס אמאנא מן כון אלטופאן והו ד׳ פואסיק: ויאמר אלהים, ואני הנני מקים, ואת כל נפש החיה והקמתי. ואלב׳ אעטא עלאמהֵ ת׳אבתהֵ להד׳א אלאימאן אלמתקדם והו קולה ויאמר זאת אות הברית אלי תמאם אלה׳ פואסיק אלאכ׳רי. ואמא אלפסוק אלו׳ ויאמר אלהים אל נח זאת א׳ הב׳ פאנמא אחתאג׳ אליה [לאנה] שרח פי פסוק ויאמר אלה׳ אל נח זאת א׳ הב׳ למן קאל הל קאלה [……] [ו]⁠הו קול פי חכמתה [……] מת׳ל ויי אמר המכסה אני מאברהם [……] פאדנא פי הד׳א אנה ליס מנכרא [אן יערף אללה לרג׳ל במא הו פאעל]. והד׳א כמא אעאד ד׳כר חו⁠[ת יאיר אנהא אעטאת] [ל]⁠יאיר בן מנשה. [ואעטאאה להם] אלאמאן מן אלמבול אצלח להם לינבסטו פי אלארץ׳ פיעמונהא [……] ואלאבניהֵ ומה אשבה ד׳לך [ו]⁠לולא ד׳אך לגבנו ען אלעמארהֵ. ויסתקים אן נקול פי ד׳לך איצ׳א לעל אן יכון אחד אסבאב בנא אלמגדל אלכ׳וף מן אלמבול פקדם אליהם אלאמאן חתי לא יכון להם עד׳ר עליה. ויסתקים איצ׳א אן נקול לעלהֵ לו לם יעטא אלאמאן מן אלמבול כאנת אלאג׳יאל אלאכ׳רי לא יכ׳אפון עקובתה אלא באלמא פקט פלמא קטע הד׳ה אלעהד צארו יכ׳אפון אן יעאקבהם באנואע כת׳ירהֵ מן אלעד׳אב לא תחצא בל יסתגפרונהא ען ואחדהֵ מנהא ויסתקלונהא. אלא תרי אנה ערץ׳ עלי אלנאס מן אלעקובהֵ ולם יג׳וז אן יערץ׳ אליה פאסתקאלה ב׳ מנהא ול⁠[…] אלת׳אלת׳הֵ שביה במא אסתקאל [……] חרב ורעב ולם יך׳ [……] אלג׳. כד׳אך [פי קצהֵ] עמוס ד׳כרת לה אלג׳ ענאצר אלתראב ואלנאר ואלריח. פאמא אלעקובהֵ אלתי פי אלתראב פערץ׳ עליה [……] אעטאה כמא קאל כה הראני אד׳ אלהים [והנה יוצר גבי בת׳ על׳ הל׳ והנה לק׳ א׳ ג׳ המ׳ והיה א׳ כ׳ לא׳ א׳] עשב הארץ ואמר [א׳ אלהים סלח נא וג׳]. פערץ׳ עליה אלנאר כמא קאל [והנה קרא] לריב באש. וערץ׳ עליה אלריח לאנה קאל [שנתיים] לפני הרעש. וקד עלמנא אן אלריח תכון בין טבקתין אלבלד פאד׳א אנט׳מת טבקהֵ אלי אכ׳רי כ׳רג׳ אלריח מן בינהמא ותזלזל אלארץ׳. [והד׳א] אלרג׳ף כ׳לקה אלכ׳אלק ערצ׳א ת׳קילא עלי אלארץ׳ שביה באלרצאץ חתי אנט׳מת אלטבקתאן פתחרך אלריח וזלזלת אלארץ׳ כמא ק׳ כה [הראני] והנה יי נצב על חומת אנך ויאמר מה אתה רואה עמוס ואנמא קאל לא אוסיף עוד עבור לו אד׳ לא יבקי פי אלעקובאת נוע אכ׳ר. ולהד׳ה שרוח ואסעהֵ פי מואצ׳עהא. ת׳ם נקול אד׳א כאן מן אלמתעאלם ענד אהל אלרצאד ואלמחן אן הד׳ה אלתלוין אלד׳י ירי פי אלגים מן אלקציב ואלעצא ואלקוס ואלתנין ומא אשבה ד׳לך אנמא הו בכ׳אראת תרתפע מן אלארץ׳ אלי אלעלו [……] אלאדנא אלדואם (?) פהד׳א לא ימכן תחללהא בסרעהֵ יבעדהא מן מואצ׳ע [……] אלתי הי אלמואצ׳ע אלקריבה מן אלארץ׳ אלתי סביל תחללהא [……] פימא הו עכס אלארץ׳ לחר אלשמס פהד׳א אל⁠[…] יאבסא אלת׳אבת בהד׳א [……] נאר ואבטא תחלל [……] אלאת׳אר [……] אלחמרהֵ [……] תערץ׳ מן וקת נוח אלי אכ׳ר עמר אלארץ׳ פכיף צארת אלקוס עלאמהֵ אמאן מן אלמבול ? פנקול אולא [ליס ד׳לך אלא] תבקיתה ודאמה אנה למא כאן ימכנה אן יזילהא באן יג׳על אלגים דאימא פמרתפע ממא הו אן אנהבט פלם יפעל ד׳לך פקד צארת תבתיקתה להא עלאמהֵ. ומע ד׳אך פימכן או יכון יוריהא ויקויהא ויבתדי להא שכלא לאידא יצירהא בהא ושעאעהא פאצ׳לא ילוח פיהא. ולד׳לך פסרת נתתי בענן, אלתי ג׳עלתהא פי אלגמאם. פמן אול קצהֵ אלמבול אלתי הי קץ כל בשר ואלי ההנא אלד׳י הו אכ׳רהא אנמא את׳בת לנא ג׳מיע ד׳לך לנעתבר בה ולנעלם אן חאלנא פי אלנעמהֵ עלינא ופי אלכ׳טר ואלמואעד [ופי] חלול אלעקובהֵ ופי אלעודהֵ, אעטאנא אלאמאן כחאל [אהל] אלמבול, לאנה כמא אנעם עליהם בכת׳רה אלנאס כמא אתבעהם בקול כי החל האדם לרב על פני האדמה [כד׳אך קאל פינא] [יהודה וישראל רבים כחול] אשר על הים לרב אכלים [ושתים ושמחים], וכמא קאל פי אהל אלמבול כי יצר לב האדם רע מנעוריו כד׳אך קאל [פי] [ישראל: והיה] כי תמצאנה אתו רעות רבות וצרות וג׳ כי ידעתי את יצרו וג׳ [……] אלמגרק כמ׳ ק׳ כה אמר יי הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה וזעקו האדם והילל כל יושב הארץ. וכמא אט׳הר אלמחבסין מן אלתיבה ואוסעהם פי אלבלד כד׳אך ק׳ לאמור לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם. וכמא אעטאהם אמאנא מן אלטופאן כד׳אך אעטאהם אמאנא מן אלשעבוד ואלשקא כקולה: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך. וקאל איצ׳א פי מוצ׳ע אכ׳ר אנה כמא חכם באלמבול וקתא ת׳ם מנעה בעד ד׳לך כד׳אך חכם באלשעבוד וקתא ומנעה בעד ד׳לך ות׳בת מלך אמתה ד׳אך קולה יי למבול ישב וישב יי מלך לעולם ומעני ישב חכם [עליהם] נט׳יר קולה ישבת לכסא שופט צדק.
וממא הו לאחק [קצהֵ אלמבול] [……] הו מא וג׳דנא בעץ׳ אמתנא יתוהם אן בלד אלשאם [לם ימרקהא] מא אלטופאן. ונקול אן אלד׳י אוהמה [ד׳לך הו ט׳נה] א⁠[ן קו]⁠לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם הו וקת אלמבול [……] יג׳ב אן נבין כ׳טאה פי [הד׳א אלאמר ונקול אן] לם תבק מן אלבלדאן אלתי כאנת עמארהֵ חיניד׳ פימא בינהא [בלד ואחד מא] גמרהא אלמא פאמא אלג׳באל אלתי פי אלארץ׳ אלתי לא עמארהֵ פיהא פלא וג׳ה לאמראקהא באלמא לאן אלעלהֵ כאנת הי הלאך אלחיואן כק׳ אנכי ממטיר על כל הארץ ומחיתי את כל היקום וג׳ ותלך אלמואצ׳ע, אעני מא ורא אלאקלים אלאול ומא ורא אלאקלים אלז׳ ליס פיהא חיואן ולא נבאת, אמא פי אלג׳נוב פלאסראף אלחרארהֵ ואמא פי אלשמאל פלאפראט אלברודהֵ. פאד׳ הלאך אלחיואן הנאך באלטבע פקד אסתגני ען איראד ערץ׳ אליה יהלכה בה והד׳א מן אלאקואל אלבינהֵ, פאד׳ אלאשאם פימא בין הד׳ה אלמואצ׳ע ולא שך פי אמראקהא באלמא. ואלוג׳ה אלב׳ אנה תוהם אן קול יחזקאל את ארץ לא מטהרה הו קול מרצ׳יא (?) פינבגי אן נבין אנה ליס קול ד׳ם מטלק בל הו קול פי גאיהֵ אלקבח ואלד׳ם ומענאה אן קאל להם אן בלדכם לם יט׳הר בעד ולם ימטר פי צ⁠[…] בסכ׳ט חתי יטהרה אללה [……] [ולעואם] לאן [אלמתנביין ואלאימהֵ ואלרוס ואלעואם] אלכל עלי אלמעאצי אמא אלמתנביין [קשר נביאיה בתוכה כארי שאג] ואמא [אלאימהֵ] פקאל כהניה חמסו תורתי וג׳ [ואעאד עלי] אלמתנביין קאל פיהם ונביא⁠[יה טחו להם תפל וג׳] [ואמא אלעואם פקאל פיהם] עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל וג׳ [……] [……] [ואמא] ביום זעם פהו ג׳יש נבוכדנצר ואתבאעה אלד׳ין שבהה [באלמא אלמגרק] כמא שרחנא. בל פי ספר יחזקאל נפסה קד שבהה באלמטר אד׳ קאל וגשם שוטף באפי יהיה ואבני אלגביש בחמה לכלה והרסתי את הקיר אשר טחתם תפל. וליס יחתאג׳ בלד אלשאם אלי אן יפצ׳ל באלמא [……] אד׳ הו מסתגני באלחק ען אלבאטל.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – למעלה כתיב וידבר אלהים אל נח. וכאן ויאמר. לפי שהיה אז תחלת המעשה אמר וידבר. וכאן סמוך על ענין ראשון אמר ויאמר.
ואל בניו1ר׳ נחמיה אמר הוסיף על הציווי. ונהג בקדושה. לפיכך זכו גם בניו לדבור.
1. ר׳ נחמיה. ב״ר פל״ה. ילקוט רמז ס״א.
ויאמרא אלהים אל נח ואל בניו – על ידי אביהם.
ויש אומרים: שארבעתן נביאים.
א. כן תוקן בין השיטין בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פריס 176: וידבר.
AND GOD SPOKE UNTO NOAH, AND TO HIS SONS. God spoke to Noah's sons through Noah. It is also possible that they were all prophets and God addressed all four of them.
ואל בניו אתו – על ידי נח.⁠1 וכמוהו: ויצו משה וזקני ישראל (דברים כ״ז:א׳), אז ישיר משה ובני ישראל (שמות ט״ו:א׳).
1. השוו פירוש רשב״ם המשוחזר בראשית ח׳:ט״ו.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – אפשר שגם בניו היו נביאים וזה הוא שאמר: אתו כי גם לארבעתם בא הדבור כאחד.
או אמר לנח שיאמר לבניו כמו שפירשנו למעלה.
וטעם אתו – שידעו הוא והם הבטחת האל להם ולכל שאר הנבראים בארץ.
ויאמר אל נח ואל בניו, either Noach’s sons were also prophets, or God spoke to Noach to tell his sons, as we had discussed already in connection with verse 1. The reason for the word אתו, with him, was to ensure that the sons would know that the blessing applied both to them and to their offspring.
וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו – על ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים, לא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן: ויאמר י״י אל אחז (ישעיהו ז׳:י׳), וכן: ויאמר י״י אל משה ואל אהרן (שמות ז׳:ח׳) – כדברי רבותינו (ספרא ויקרא א׳:א׳): אל משה אמר שיאמר לאהרן. וכן פירש בסוף: ויאמר אלהים אל נח (בראשית ט׳:י״ז).
AND G-D SPOKE TO NOAH AND TO HIS SONS. The meaning thereof is that He spoke to the sons by means of their father for his sons were not prophets, and Ham did not reach the level of prophecy. Likewise, "And the Eternal spoke to Ahaz,⁠"1 [which means that G-d spoke to him through Isaiah].⁠2 And so also, And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron,⁠3 which according to the words of our Rabbis4 means He spoke to Moses so that he would in turn speak to Aaron. And so Scripture makes explicit at the end of the present chapter: And G-d spoke to Noah.⁠5
1. Reference is to the verse, Once more the Eternal spoke to Ahaz. (Isaiah 7:10.)
2. See Radak there.
3. Exodus 7:8 and others.
4. Torath Kohanim Vayikra, 1.
5. (17) here.
ואל בניו אתו – בא דבור השכינה גם לבנים וכדי שלא תבין כי הדבור היה לנח לבדו שיאמר זה לבניו, לכך הוסיף מלת אתו לבאר שגם הם בכלל הדבור, ועל כן תמצא לשון הפרשה שידבר עמהם בלשון רבים, והכונה על שם ויפת, כי חם איננו ראוי לכך.
ואל בניו אתו, "and to his sons with him.⁠" Noach's sons also heard the divine voice. In order that we should not think that only Noach himself heard this voice and that he was to tell his sons about it, the Torah adds the word אתו, "simultaneously.⁠" This is why you find that the paragraph phrased in the plural, i.e. G-d saying אתכם, ביניכם, "with you", (pl) among you, (pl).⁠" G-d included Shem and Yaphet in those whom He addressed. Cham no longer qualified for being addressed by G-d directly.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו – פי׳ ע״י אביהם דבר להם כי הם לא הגיעו למעלת הנבואה שידבר עמהם:
ויאמר אלוהים אל נח ואל בניו אתו, "God said to Noach and to his sons with him.⁠" God spoke to Noach's sons, using their father as His intermediary. The sons had not attained the spiritual level which qualified them to be addressed by God in their own right.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו – אחר שידענו שהאומר הראש1 לכל הוא האל, וידענו מה שכתב המורה פרק אחרון משני (מורה נבוכים ב׳:מ״ח), וידענו מה שידוע בהיגיון וסדר החכמות, אין זה צריך פירוש.⁠2 גם מבואר ליודעי דת ודין היותו ית׳ אומר בכאן כי כרת ברית עם החיות והבהמות והעופות ואין זה כמו ״ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית״ (בראשית ט״ו:י״ח), ומה גדול ההבדל בין בריתו ית׳ עם האדם המשכיל ובין הבהמות, אבל על הכל נכון לומר לשון ברית בשתוף השם גם הוא על שאר בעלי החיים באמצעות האדם ובכונה שנית וזה שוה לאבוד ולהצלה.⁠3
1. האומר הראשון, כלומר, הגורם הראשון לדיבור.
2. זה לשון הרמב״ם שם: ״…ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסבות האמצעיות, ומיחסים לה׳ אותה הפעולה…״. אין הכרח שה׳ דבר ישירות אל בני נח, אלא יתכן שהדבור הגיע אליהם באמצעות נח, אך הואיל והקב״ה הוא הגורם לדבור נאמר שה׳ דבר אל בני נח. ריא״כ בפרושו לפסוק זה בא לפתור את הבעיה שמתייחס אליה הא״ע לפסוק זה: האם היו בני נח נביאים?
3. אין הברית עם בעלי-החיים כברית עם האדם, אלא או שהוא שיתוף השם בלבד, כלומר, השימוש במלה ׳ברית׳ בשני ההקשרים הוא במשמעויות שונות, או שבעלי-החיים כלולים באופן משני (׳בכונה שנית׳) בהשלכות של הברית עם האדם, שהרי לעניין הצלתם מאבדון התוצאות דומות.
(ח-יא) ואחר כן אמר ה׳ יתעלה לנח, ולבניו על ידו, שכבר יקיים את בריתו עמם ועם זרעם אחריהם, ועם כל מיני הבעלי חיים, שלא יכרתו עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. והנה ביארנו במה שקדם (ו, יח) עניין זה הברית מה הוא, רוצה לומר שזה הברית היה ביום השביעי מימי הבריאה; או היה עם נח, ואם לא נזכר; או יהיה זה הברית מה שאמר ה׳ אל לבו שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה.
(ח-יא) ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו׳ ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו׳ והקימותי את בריתי אתכם כו׳ ולא יהיה עוד מבול כו׳ – זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג׳ ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו׳ ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. (התר ספק ספק א׳ וב׳) ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא״א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל.
ויאמר אלהים אל נח וגו׳. עד את קשתי נתתי. הנראה לי שבני נח לא נתפיסו בדברי האל וברכותיו כי אמרו עם היות שהבטיחנו מהב״ח שלא ימיתינו ונתן לנו אשר נאכל והזהירנו שלא יהרוג איש את אחיו מי יבטיחנו שלא יבא מבול מזמן לזמן לשחת כל בשר כיון שאין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא כל זמן ולכן אין ראוי שנפרה ונוליד לבהלה וריק. ומפני זה היודע מחשבות הוצרך לדבר לנח ולבניו כי עם היות הבנים בלתי מוכנים לנבואה הנה באמצעות אביהם ובחמלת ה׳ עליהם הכינם אליה באופן שזכו כלם לשמוע דברו וזה טעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי היה זה דבור בפני עצמו מדובק ומחובר עם הקודם. והיה הדבור הקודם ההוא כבר נפסק ובא הדבור הזה מחדש לאב ולבנים יחד כדי להבטיחם מעבור מי המבול עוד על הארץ והותרה בזה השאלה הי״ב.
(ח-יא) ויאמר אלהים אל נח וגו׳, ואני הנני מקים את בריתי. הזאת שהקמתי כאמרו לעיל (פסוק א) ׳ויברך אלהים את נח׳ וגו׳1, לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת2, כי אם אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה וגו׳. ואולם סיבת הקמת הברית אינה זרעכם, אלא אתם, וכן אמר עוד והקימותי את בריתי ׳אתכם׳ ולא יכרת וגו׳:
1. ראה מש״כ שם.
2. ע״פ דברים (כט יג).
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר – [כתב ראב״ע] ״על יד אביהם או שארבעתן נביאים״. מפירוש ראב״ע ז״ל. ורמב״ן ז״ל כתב ״על יד אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן ׳ויוסף ה׳ לדבר אל אחז׳,⁠1 ׳ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן׳,⁠2 כדברי רז״ל3 אל משה אמר שיאמר לאהרן. וכן פירש בסוף ׳ויאמר אלהים אל נח׳⁠ ⁠⁠״4 [עכ״ל]. ויפה פירש. ומלת ״אִתּוֹ״ יורה שבא אליו הדבור במעמד כלם. אולי היו מתפללים ומתחננים במקום וַעַד שלהם, ונגלה שם האלהים לנח וְדִּבֶּר עמו.
2. שמות ז, ח.
3. תורת כהנים, ויקרא, א.
4. בראשית ט, יז.
אל נח ואל בניו – על יד אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה, וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח:
(ח-יא) ויאמר אלקים וגו׳ ואני הנני מקים את בריתי וגו׳ – לעיל (ח, כא), נגזרה הגזירה האלקית במאמר ה׳ ״אל לבו״. כאן היא התגלתה לאדם כ״ברית״, כחוק מוחלט שלא יעבור, כיסוד לסדר הטבעי החדש.
{אל נח: לפני המבול כתוב באמירה1 בלשון ׳לנח׳ (ו,יג. ז,א) וכאן כתיב ״אל נח״. דבספר שמות (ח,כא) כתבתי דמשמעות ׳אל׳ הוא בחביבות יותר מלמ״ד, ועוד עיין שם (יט,כ)⁠2. משום הכי, לפני המבול שהיה עידן ריתחא כתיב בלמ״ד, משא״כ אחר המבול היה הקב״ה בהארת פנים יותר עם נח, וגם זכה נח הרבה ע״פ שעשה הכל כפי הציווי, משום הכי כתיב ״אל״.}
ואל בניו אתו: אע״ג שלא היו כולם ראוים לרוח הקודש3, מכל מקום בעמדם את נח4 זכו גם המה לדבר ה׳5.
1. ב׳אמירה׳ דייקא. אך בדיבור מצאנו לעיל ח,טז – ״וידבר אלהים אל נח לאמר״.
2. רבינו דן שם על ׳קריאה ל׳ לעומת ׳קריאה אל׳ (וכן בקדמת העמק אות ט׳), אך כאן הוא מיישם זאת גם באמירה.
3. הערת הרמב״ן על הראב״ע שכתב ׳וי״א שארבעתם היו נביאים׳, מעיר הרמב״ן ׳ולא הגיע חם למעלת הנבואה׳. ועיין ברבינו בחיי שהכוונה ״בניו״ – שם ויפת.
4. ״ואל בניו אתו״.
5. כך כתב האברבנאל, עיי״ש.
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כו׳ – ר״י אמר לפי שעבר על הציווי לפיכך נתבזה ר״נ אמר לפי שהוסיף על הציווי כו׳ לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור, (מדרש רבה) פליגי אם הלכה כב״ש או כב״ה דלהך דיעה דבשני זכרים קיים א״כ קיים נח מצוות פו״ר, ומה שאמר לו צא אתה ואשתך הוא היתר בלבד שמצוה אין כאן שכבר קיים לכן אמר הואיל והוסיף על הציווי ונהג בקדושה שיצא הוא ובניו זכה שנתייחד הדיבור אליו ולבניו אבל ר״י סבר שלא קיים מצות פו״ר רק בזכר ונקבה א״כ יתכן שמצוה היה לנח ולא היתר לבד. לכן אמר לפי שעבר על צוויו לפיכך נתבזה פירוש באהלה כדלקמן יעו״ש במדרש.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמההכל
 
(ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת⁠־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽםא׃
"As for me,⁠1 behold, I am establishing my covenant with you and your offspring after you,
1. As for me | וַאֲנִי – Literally: "And I". See Radak that Hashem's words relate back to His command to man in verse 7, which began "But you...⁠" If man fulfills his obligation to populate the world, Hashem, too, will do His part, establishing a covenant not to destroy it. [Compare Bereshit 17:4 and 9 for similar usage of "אני" and "ואתה".]
א. אַֽחֲרֵיכֶֽם ל=אַֽחֲרֵיכֶֽם בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[עא] 1ואני הנני מקים את בריתי אתכם. שבע בריתות נאמרו בפרשה, כנגד שבעת ימים שנוהג בהם העולם, את בריתי, והקימותי את בריתי (בראשית ט׳:י״א), זאת אות הברית (בראשית ט׳:י״ב), לאות ברית (בראשית ט׳:י״ג), וזכרתי את בריתי (בראשית ט׳:ט״ו), לזכור ברית עולם (בראשית ט׳:ט״ז), אות הברית (בראשית ט׳:י״ז), בהתראה [בתראה]. (פס״ז נח).
1. עי׳ לקמן מאמר עו. וראה ברש״י כאן ולקמן מאמר פג. ולעיל פ״ח מאמר סב. צז. ובפי׳ הרא״ש בהד״ז וחזקוני ורקאנטי - ועי׳ לעיל פ״א מאמר סה.
וַאֲנָא הָאֲנָא מְקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בָּתְרֵיכוֹן.
“Behold, I am making a covenant with you and with your offspring after you.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם
וַאֲנָא הָא אֲנָא מְקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן
את – עם
א. ״וְאֶת זַרְעֲכֶם״ – ״וְעִם בְּנֵיכוֹן״, וכן בפסוק הבא: ״וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה״ – ״וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא״. אלה שניים מארבעים פסוקים (נרשמו בבר׳ ד א) שבהם אֶת באה כמלת-יחס ותרגומה עִם ואינה מלת-מושא (יָת).
זרע – בן, זרעא
ב. זֶרַע במשמעו הראשוני, חומר ההולדה, מתורגם כצורתו כגון ״לְחַיּוֹת זֶרַע על פני כל הארץ״ (בראשית ז ג) ״לְקַיָּימָא זַרְעָא״. אבל זֶרַע בהשאלה לדורות הבאים מתורגם על פי הכוונה כבפסוקנו ״וְאֶת זַרְעֲכֶם״ – ״וְעִם בְּנֵיכוֹן״.⁠1
1. לתרגומי זֶרַע – בְּנִין, בַּר או זַרְעָא – ראה ״באורי אונקלוס״ כאן וביאורנו לפסוק ״אשר יתן מזרעו לַמֹּלֶךְ״ (ויקרא כ ב) ״דְּיִתֵּין מִזַּרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ״.
ואנ׳ הא אנא מקיים ית קיימי עמכון ועם בניכון בתריכוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועם בניכון בתריכון״) גם נוסח חילופי: ״וית זרעיית בניכון מן בת׳⁠ ⁠⁠״.
אנא הא אנא מקיים קיימי עמכון ועם בניכון בתריכון.
I, behold, I establish my covenant with you, and with your children after you;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

האנאא מת׳בת עהדי מעכם ומע נסלכם בעדכם.
א. האנא] הא אנא א3
הנני מקים את בריתי איתכם ועם זרעכם אחריכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואני הנני – הנניא מסכים עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שיבטיחהו הקדוש ברוך הוא שלא להשחית העולם עוד. וכן עשה באחרונה, אמר: אניב מסכים לעשות חזוק וקיום לברית אבטחתי, ואתן לך אות.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 חסר: ״הנני״.
ב. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155 במקום אני: ״לו הנני״.
ואני הנני AND I BEHOLD I – "I am in agreement with you"; He said this because Noah feared to fulfill the duty of propagating the species until the Holy One, blessed be He, promised him that he would not again destroy the world and this promise God made (Tanchuma Noach 11). Ultimately He said to him, "If you are still anxious I am willing to give to My promise the permanence and strength of a covenant and I will give you a sign.⁠"
ואני הנני מקים את בריתי אתכם – שבע בריתות נאמרו בפרשה. כנגד שבעת ימים שנוהג בהם העולם. את בריתי. והקימותי את בריתי. זאת אות הברית. לאות ברית. וזכרתי את בריתי. לזכור ברית עולם. אות הברית. בהתראה.
ואת זרעכם – ועם.
AND WITH YOUR SEED. Ve-et zarakhem is to be rendered: and with your seed.⁠1
1. In other words, et here has the meaning of im (with).
וטעם ואני – בוי״ו, שאתם עשיתם מה שצויתי אתכם, ואני בעבור זה אקים את בריתי.
ואני הנני מקים – ו״ו מוסף על מה שאמר ואתם פרו ורבו (בראשית ט׳:ז׳), כלומר אתם התעסקו בישוב העולם ואני גם כן אקימנו שלא יכרת עוד ישובו של עולם. והברית והשבועה הם דברו שהוא קיים לעולם, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט).
ואני הנני מקים, the letter ו before the word אני introduces an addition to the previous words ואתם פרו ורבו, meaning if you will do your part in trying to populate the earth, I for My part promise to keep My covenant with you, making sure that life on earth will not again be drastically disrupted. God can be relied upon to keep His promises and assurances, as distinct from man, as has been pointed out already by Bileam in Numbers 23, 19.
ואני הנני – פר״ש:⁠א מסכים אני עמך, שלא היה רוצה נחב לעסוק בפריה וריביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת עוד העולם. הוא שנאמר למעלה: ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (בראשית ח׳:י״ח) – האנשים לבד והנשים לבד.⁠ג
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״פר״ש״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״שהיה נח דואג״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״הוא שנאמר למעלה... והנשים לבד״.
ואני הנני, "and as far as I am concerned, etc;⁠" according to Rashi, this is God's way of saying that He agreed with Noach who had not wanted to resume normal marital relations until specifically encouraged by God to do so. He waited for God's promise not ever again to bring on the kind of destruction of the human race that he had just been a witness to.
מקים את בריתי אתכם – סופי תיבות: מתים, רמז לתחיית המתים שהשם מקים להם בריתו להחיותם.
ואני הנני – תימה למה כפל פעם אחרת, והקימותי את בריתי, [וי״ל] שנה עליו הכתוב לעכב, הודיעם שאף אם יחטאו לא יביא עוד המבול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואני הנני. מסכים אני עמך. דאל״כ ואני למה לי ועוד שהוי״ו בכל מקום כשהוא כתוב עם השם או על הכנוי הוא נדרש לעולם לחבורו עם אחרים שכן בכל מקום וי״י הוא ובית דינו וכן גבי ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים על אותם שזרזוני כבר ומפני שלא תפול הסכמה אלא על מה שקדם הוצרך לומר שהיה נח קודם זה דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד כלומר על ידי קיום ברית כי בזולת הקיום ברית אין לסמוך על הבטחתו מפני שסתם הבטחותיו של הקב״ה הן על תנאי שלא יחטאו אבל אם יחזרו לקדמותם להשחית את דרכם עוד כבראשונה יחזור להביא עוד מבול לעולם כבראשונה ונח מסתמא כשבקש להבטיחו שלא לשחת העולם עוד לא בקש אלא על ידי קיום ברית והבטיחו על זה ועכשיו הסכים שאע״פ שמה שהבטיחו על זה לא היה אלא כדי לעשות רצונם שלא יהא דואג לעסוק בפריה ורביה עכשו הסכים עמו שכך ראוי לעשותו ואמר לו אני מסכים עמך לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי שלא לשחת עוד את העולם אע״פ שיחטאו לי וזהו מה שכתב הרב וכן עשה באחרונה כלומר שאין זה שאמר לו פה ואני הנני כו׳ אלא מה שהבטיחו בתחלה בסתם ועכשו אמר לו שגם הוא מסכים עמו ואל יקשה עליך ממה שפירש למעלה גבי לא אוסיף כפל הדבר לשבועה כו׳ ואיך אמר עתה לנח הנני מסכים לעשות קיום כי שם היה בלבו כדכתיב אל לבו והבטחתו של נח היה עכשו בפה שיעשה והקיום וחזוק ברית להבטחתו היא השבועה שעשה בלבו הרמוזה בכפל לא אוסיף לא אוסיף ומה שאמר שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה ולא אמר שהיה נח דואג על השחתת העולם הוא מפני שלא היה צריך לכתוב פה הפסוק של פרו ורבו שכבר צווה בו או נתברך בו אדם הראשון ועם מה שאמר שהיה נח דואג על פריה ורביה והיה רוצה לפרוש ממנה יחוייב בהכרח שיכתוב אותו פה פעם שנית לומר הרי אני מבטיחך שלא לשחת עוד ולכן פרו ורבו דאם לא כן מנא ידע שמפני שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה הבטיחו שלא לשחת העולם אם בעבור ואני שפירושו הנני מסכים עמך דילמא הכי קאמר הנני מסכים עמך במה שאתה מצר על השחתת העולם שלא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי אבל לא שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה:
(ט-י) ואמר אליהם ואני הנני מקים ר״ל אחרי אשר הבטחתי אתכם מהב״ח ומעצמכם הנני מבטיחכם ממני והודיעם שקיום הברית וההבטחה שיהיה על זה יהיה עליהם ועל כל נפש חיה שלא יפסדו עוד במי המבול ונתן הסבה למה יכלול הב״ח בברית הזה ואמר שהיה זה מב׳ צדדים הא׳ לפי שהב״ח הם תשמישו של אדם צריכין אליו מאד ועל זה אמר (בראשית ט׳) אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ. והב׳ הוא מפני שיצאו אתם מן התיבה והיה ראוי מפני זה שיזכו עמהם בברית ועל זה אמר אתכם מכל יוצאי התיבה כלומר מפני שהיו אתכם בתיבה וביציאתכם ממנה והנה הקיום הזה הוא ההבטחה והשבועה שזכר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ.
ואני הנני מקים את בריתי – על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני ״מקים את בריתי״ שלא לשחת עוד הארץ. אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ, כאמרו ״כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר״ וגו׳ (במדבר ל״ה:ל״ג). אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ.
ואני הנני מקים את בריתי, this promise is conditional on man keeping his part of the bargain, bringing murderers to justice. If, however, innocent blood will be shed in the manner it had been before the deluge, this may lead to destruction of the earth (not necessarily by water). This is what is meant in Numbers 35,33 הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו “for blood turns the earth into a hypocrite and there will be no atonement for the land except through the blood of him who has spilled it.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מסכים אני עמך וכו׳. פירוש לשון ״הנני״ יאמר על ההסכמה, כלומר הנני גם כן מסכים למה שתאמר, ולפיכך הוצרך לפרש שנח היה דואג מלעסוק בפריה ורביה וכו׳, עד שהבטיחו הקב״ה שלא להשחית את העולם. פירוש שכבר כתב למעלה (ח, כא-כב) שהבטיחו הקב״ה שלא להשחית את העולם, ׳וכן עשה׳ דקאמר היינו שכן עשה למעלה (שם), ׳ובאחרונה אמר הנני מסכים כו׳⁠ ⁠׳ היינו מה שכתוב כאן ״ואני הנני מקים״, שאמר הנני מסכים עמך לעשות חיזוק לבריתי דהיינו ההבטחה שהבטחתי למעלה, ואתן אות. ואף על גב דכתיב (לעיל ח, כא) ״לא אוסיף לא אוסיף״ והוא שבועה (רש״י שם), ומכל מקום אות הוא חוזק יותר, כי השבועה אפשר שתהא לה התרה, כמו שדרשו רז״ל אצל ״ויחל משה״ (שמות לב, יא) בפרק אין עומדין (ברכות לב.) – שהתיר לו את נדרו, והוא הדין שבועה נמי התרה יש לה, ולכך נתן אות שהוא יותר חזק וקיום עד שאין לו התרה:
הִנְנִ֥י: במאריך, לא בדרגא.⁠א [הִנְנִ֥י].
א. מאחר שמופיעה בין שתי ההברות המוטעמות תנועה אחת בלבד, בדין באה מירכא (ולא דרגא). [נורצי בא להוציא מנוסח ד, ונציה ש״ד וונציה ש״ז, המטעימים את המילה בדרגא].
וכן עשה ובאחרונה כו׳. ר״ל וכן עשה בפעם שנית כלומר אע״פ שהבטיחו כבר לעיל מ״מ היה דואג לפי שהבטחתו של הקב״ה על תנאי הוא אם עושין רצונו מקיים הבטחתו ואם לאו אין מקיים הבטחתו ולכך היה דואג עד שהבטיחו הקב״ה שלא להביא מבול עוד כנ״ל. ובזה יתורץ גם כן למה צוה לנח על מצות פריה ורביה הא כבר צוה לאדם אלא משום שהיה נח דואג מ״ה היה צריך לצוות לו ואין להקשות למה היה דואג הא כבר נשבע הקב״ה כדפירש רש״י לעיל (בראשית ח׳:כ״א) לא אוסיף כפל הדבר לשבועה די״ל לפי שכתוב ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף וגו׳ ר״ל כך עלה בלבו של הקב״ה אבל נח לא ידע כלום בדבר. [ר׳ אליהו מזרחי]: נ״ל שלמד ממה שהתיר הקב״ה לנח תשמיש ביציאתו מן התיבה כמ״ש (לעיל ח׳:ט״ז) צא אתה ואשתך וגו׳ והוא לא עשה כן אלא שיצא הוא ובניו ואשתו וגו׳ הרי שלא רצה לעסוק בפריה ורביה לכן אמר הנני מסכים. [נחלת יעקב]:
Hashem did so eventually... Meaning, Hashem did so a second time. Although Hashem had already promised Noach, he was still concerned. For Hashem's promises are conditional: if they fulfill His will [and do not sin as the generation of the Flood did,] He will keep His promise; and if not, not. Therefore Noach was concerned, until Hashem promised him again that He would never bring another Flood. This also explains why Noach was commanded to have children. For even though Adam had already been commanded — Hashem needed to command Noach again because Noach was concerned. We need not ask: Why was Noach concerned? Hashem already swore He would never again smite mankind! As Rashi explained (8:21), "Never again, never again" serves as an oath. The answer is: It says (ibid), "And Adonoy said in His heart, 'Never again...'" I.e., Hashem thought this [oath], but Noach knew nothing of it. (Re'm) It seems that Rashi deduced [that Noach was concerned] from the fact that Noach was permitted marital relations when he left the ark, as it says (8:16), "Depart from the ark, yourself and your wife" — yet he did not engage in relations. Rather, they left in separation (ibid v. 18): "Noach departed from the ark together with his sons, his wife and son's wives.⁠" So we see that Noach did not wish to have children. Therefore Hashem said, "I agree with you...⁠" (Nachalas Yaakov)
(ט-יז) ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגו׳ והקמתי את בריתי אתכם וגו׳. ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן וגו׳. את קשתי וגו׳. וזכרתי וגו׳. והיתה וגו׳. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמותי וגו׳ – זר לנו הכפל עד מאד. אמר וחזר ואמר הספור הלזה פעמים שלש עם נח ללא צורך? גם אמרו הקמותי לשון עבר ובראשית הנני מקים אשר אני נותן לשון הוה ועתיד? ומה שאמר ביני ובין כל בשר ולא אמר ביני וביניכם כבראש הפרשה את בריתי אתכם ולא את כל בשר? ואומר אני כפי מה שדרשו חכמינו ז״ל בפסוק לדעת כי אני ה׳ מקדשכם שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו וכו׳. שאמנם יקשה על זה המאמר כי הלא כמה מעלות ומתנות טובות בכל יום ויום הי״ת משפיע לעולמו עד בלי די ואינו שולח ומודיע ומה נשתנה שבת בדבר הזה? אלא הרצון {מ} שלא תקרא מתנה טובה גמורה אלא מה שניתן ליחיד לבדו ואין לזרים אתו. כי ייטיב מאד לאדם הטוב הניתן לו בהפרש לזולתו. לא כן אלו הטוב ההוא בעצמו היה מושפע גם לאחרים. כמאמרנו בריש פרשת כי תבוא בס״ד. והשבת מתנה טובה לישראל לבדם על כן נקראת מתנה טובה וצריך להודיעם. והטוב הבא לכל העולם בכלל הוא טוב כללי ואין חיוב לשלוח ולהודיע. לכן כשנשבע ה׳ שאינו מביא עוד מבול לעולם באות הקשת וזו מתנה באמת שאין כמוה. אך אולם היא כללית לכל באי עולם ולא לנח לבדו ולפיכך אין צריך להודיעו. הלכך כשאמר את קשתי נתתי בענן לשעבר כבר יקשה לנח שלא שלח להודיעו טרם תתו הקשת בענן כאשר יעשה ביום השבת. הוסיף על ככה הכתוב כמתרץ ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ ירצה לכל העולם ואין ראוי להודיע מה שהוא טוב כללי:
ואני הנני מקים את בריתי אתכם – פירש רש״י ז״ל ״מסכים אני עמך.⁠1 שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד״ [עכ״ל]. שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת העולם עוד. [ממשיך רש״י] ״וכן עשה באחרונה, אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי ואתן לך אות״. [עכ״ל]. ולפירושו רצה להבטיחו בנתינת האות שאין ההבטחה על תנאי אם ישמרו חקיו, אבל הנני מקים את בריתי אתכם היא ההבטחה שלא ישחת עוד כל בשר ממי המבול. אבל לא נתפרש [בדברי רש״י מה] שאמר ״והקימותי את בריתי אתכם״. ולדעתי ״ואני הנני מקים״ וגו׳ הוא מה שאמר לו בנבואה הראשונה ״והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה״ שהוא ברית עולם כמו שפירשנו למעלה שהבטיחו כי בו ובבאים עמו אל התיבה יתקיים הברית שכרת עם האדם ועם כל החיים למיניהם כשברא את העולם, כי יגוע כל בשר יחדו מבלעדיהן. ועתה בצאתם מן התיבה הוצרך לפרש טיב הקמת הברית הזאת, שאל יאמרו הפעם הזאת הקים ה׳ בריתו אתנו לפי שהייתי לבדי צדיק בדור הזה. ולעת אחר כשישחית כל בשר את דרכו על הארץ יוסיף להשחיתם [=לכל בני הדור]. ויקיים בריתו את מי שימצא צדיק לפניו בדור ההוא מאחד מבני בניו של נח. על דרך משל יגוע כל זרע שני הבנים, ומבנו השלישי ישאר אחד מהן להקים אתו ברית עולם. על כן הודיעו שאין הדבר כן, אלא שזרעו יעמדו עד אחרית הימים לדורות עולם, כי לא יביא עוד מבול לשחת כל בשר. ועל כן זִכָּה גם את בניו וזרעם אחריהם בנבואה הזאת שזרע שלשתן יעמדו עד היום האחרון. וכשנכנס לתיבה אמר ״והקימותי את בריתי אתך״ לפי שבעת ההיא ניצולו כלם בזכות זה. ובכל זאת היתה הכונה עליו ועל זרע זרעו, וסמך על המפורש פה. ועל כן אמר ״ואת זרעכם אחריכם״ שכולם בכלל הקמת הברית. ופירש על איזה דבר הוא מקים הברית הזאת, ואמר שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול.
1. כפי דברי רש״י על בראשית ו, יז.
הנני מקים – זה כעין הכרע שאין הקשת בריאה חדשה, שאם כן יאמר הנני כורת, ככל ברית שיש בה מעשה כמבואר למעלה (הרכסים לבקעה בראשית ו:י״ח). אלא כבר היתה מבראשית, ועתה העמיד אותה לאות ברית.
הנני מקים את בריתי – הוא הברית שכרת עם יצוריו בתחלת הבריאה לקיים כל המינים ולא לאבדם, ועתה הבטיח שנית לנח להקים עמו ועם כל העולם אותו הברית, ושלא להביא עוד מבול כמו שהולך ומפרש בסמוך:
ואת זרעכם – עם זרעכם:
מקים את בריתי אתכם – ברית הפוך משרש בתר, ע״ש הבתרים שהיו רגילים לבַתֵר לשנים בכריתת ברית (ר׳ יוסף זארק1 בספרו רב פעלים) ולפיכך הריבוי ממנו בריתות (בלשון חכמים), ואם היתה התי״ו לשמוש היתה נשמטת בריבוי – וענין הברית איננו תמיד קשר אהבה (foedus) גם לא תנאי (pactum), אלא כל הבטחה נקראת ברית.
1. {על ר׳ יוסף זארק, ראו במאמריו של סילבר כאן וכאן.}
I establish My promise (beriti) with you. The word berit (“promise,” “covenant”) is metathesized from the root batar (“to cut”), because the custom was to cut an animal in two to signify the formation of a covenant (R. Joseph Zark [Zarko], in his book Rav Pe’alim). For this reason the plural is beritot (in Rabbinic Hebrew); if the tav [of the singular] had been a mere suffix, it would have disappeared in the plural.
The term berit does not always signify a bond of love (foedus), or a conditional agreement (pactum). Any promise is called a berit.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואני – מפני שנח ובניו היו מתיראים מן המבול ולא היו רוצים לזקק לנשותיהם (כנ״ל ח יח) וכבר אמרו חז״ל שאחר המבול יבשה הארץ ונעשית כגריד ולא צמח בה כל עשב עד שירדו גשמים, והיה צריך להוריד הגשם, שבזה היו נח ובניו מתבהלים מאד, כי קודם המבול כשירד הגשם לא ירד שנית עד ארבעים שנה. וכ״ש שיחרדו מאד כשירד הגשם תיכף אחר המבול והגשם הגדול שירד, הוצרך ה׳ לדבר על לבם שלא יפחדו מהגשם המוכן לרדת, כי אינו גשם משחית, כי מעתה יהיו לברכה ולא לקללה, ועז״א ואני הנני מקים את בריתי. שיכרות עמם ברית ע״ז, ובאר שבברית הזה יכללו בני אדם וכל נפש חיה, רק יש הבדל ביניהם שהברית עם בני אדם נכרת אתכם בפ״ע ואת זרעכם בפ״ע כאלו נכרת הברית עם כל דור יבא.
ואת זרעכם אחריכם: הוא מיותר, שהרי בברית שעם שאר הברואים גם כן נכללו זרעם לדורות עולם1. אלא משום דלבני נח כבר היו בנים לפני המבול2, ונכנסו בתיבה בכלל ״בא אתה וכל ביתך״ כמו שכתבתי לעיל (ז,א). תדע, שהרי ארפכשד בן שלישי לשם3, ונולד שנתים אחר המבול4, ועל כרחך היה לו בן אחד לפני המבול5, וכן כנען נולד מיד אחר המבול כאשר יבואר, והרי היה בן רביעי לחם6, אלא כבר היו בתיבה, ומש״ה לא היו נכללים בברכת אביהם, כמו שלא נתכהן פינחס בברית עם אהרן ובניו כשאר זרעם7, משום הכי פירש הקב״ה דהברית שלהם גם על ״ואת זרעכם אחריכם״.
1. כך העיר גם המלבי״ם, עיין בדבריו. ועיין גם במשך חכמה במקום.
2. עיין להלן י,א ברבינו.
3. להלן י,כב ״בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם״.
4. להלן יא,י ״אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול״.
5. הואיל וזמן הריון ולידת ילד הוא לפחות תשעה חדשים.
6. להלן י,ו: ״ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען״.
7. ולכן היה צורך להבטיחו ״הנני נותן לו את בריתי שלום״ (במדבר כה,יב).
ואני – מוסב על הקודם – אם אתם תקבלו על עצמכם את החוקים שצוויתי, הרי שאכרת גם אני מצדי ברית עמכם.
את⁠־בריתי וגו׳ – ברית זו תיכרת עם כל האנושות ועם כל עולם החי, ברם, הברית שעם עולם החי — רק באמצעות האדם, כשם שגם אבדנו של עולם זה בא לו רק בשל חטא האדם.
ואני הנני מקים את בריתי כו׳ זרעכם אחריכם – ביבמות סוף פרק נושאין עה״א אמר אחריו המיוחסין אחריו אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות כו׳ ולזרעך אחריך כו׳ ה״ק כו׳ ולפ״ז הכא גם כן צריך ביאור מאי ולזרעכם אחריכם ונראה דנשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם ע״ז אמר להלן והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר כו׳ ולא יהיה עוד מבול כו׳ אבל עוד נשבע הקב״ה שאינו משחית כל בשר אפילו במבול אש כמו דאמרו בזבחים פ׳ פרת חטאת יעוי״ש היטב וכמו שאמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו׳ וע״ז אמר הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם שאינו משחית כל מין האדם ולזה אמר לזרעכם אחריכם דאילו מי שאינן מיוחסין היינו שהמה ממזרין דבר בא לשבעים שנה ומכלה כל הממזרים כדאמר בירושלמי יבמות פרק הערל ה״ג יעוי״ש כן יתכן. אף ע״ג דאין דין ממזר בעו״ג וכמוש״כ בתוספות פרק אלמנה לכה״ג דף ס״ח ע״ב וממזר מעו״ג הבא על אשת איש עו״ג כי מגייר שרי בישראל בכ״ז פסול מקרי וכמו ענה שפסול היה ברש״י וישלח יעו״ש והביא פסולים יעוין ודו״ק.
ואני הנני מקים את בריתי כו׳ מכל יוצאי התבה כו׳ – הנה בתבה לא היו רק מי שנולד ופרה ורבה וכמו שאמר להחיות זרע אבל הנולדים מהעפוש ומהאשפות לא היה צריך להכניסם בתבה, ועם אלו המינין לא הקים את בריתו כי העיקר כדברי רבינו במורה פרק ע״ב מח״א שהם אינם מכוונים ביצירה אבל נתחייבו להכרח מזג החומר ונכללו באמרו לשחת הארץ והבן. ולפ״ז מובן טעם חכמים דפטרי בהורג מינין שאינן פרין ורבין כמו כנים בשבת ודו״ק היטב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(י) וְאֵ֨ת כׇּל⁠־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙א אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל⁠־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃
and with every living creature which is with you from the birds, the livestock, and all the wild animals with you, from all who came out of the ark, every living thing of the earth.⁠1
1. every living thing of the earth | לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ – The verse employs the same phrase here as earlier in the verse, where it appears to refer to wild animals. However, see R. D"Z Hoffmann that in this clause, the phrase acts as a general summary statement, with "חיה" taking its most general meaning of "living things" rather than animal or beast.
א. הַֽחַיָּה֙ ל=הַֽחַיָּה֙ בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[עב] 1לכל חית הארץ. בא להביא תולדותיהם כמו שאמר ואת זרעכם אחריכם גם כן להבטיח תולדות החיות. (בראשית רבה).
1. מאמר זה מובא בפי׳ הרד״ק בשם ב״ר ולפנינו ליתא. ועי׳ פירש״י כאן, ובפס״ז ואת כל נפש החיה אשר אתכם מלמד שכולם לא נבראו אלא בשביל האדם.
וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן בְּעוֹפָא בִּבְעִירָא וּבְכָל חַיַּת אַרְעָא עִמְּכוֹן מִכֹּל נָפְקֵי תֵּיבְתָא לְכֹל חַיַּת אַרְעָא.
And with every living creature that is with you, with the birds, the animals, and all the beasts of the earth with you, all who departed from the ark, including every living creature on earth.
וית כל נפש חייתא דיא עמכון (ב)⁠בעופא ובבעירה ובכל חיתא דארעאב עמכון מכלג נפקי תבותא לכל חיתא דארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מכל״) גם נוסח חילופי: ״מן כל״.
ועם כל נפשת חיתא דעימכון בעופא ובבעירא ובכל חית ארעא דעימכון מכל נפקי תיבותא לכל חית ארעא.
and with every living soul that is with you, of birds, and of cattle, and of every beast of the earth that is with you, of all that go forth from the ark, of every beast of the earth.
ומע כל נפס חיה אלתי מעכם מן אלטאיר ואלבהאים וחיואן אלארץ׳ אלד׳י מעכם כל מן כ׳רג מן אלתאבות מן ג׳מיע חיואן אלארץ׳.
ועם כל נפש חיה אשר איתכם מן העוף והבהמות וחיות הארץ אשר איתכם, כל היוצאים מן התיבה מכל חיות הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

חיתא הארץ אתכם – הם המתהלכים עם הבריות.
מכל יוצאי התיבה – להביא שקצים ורמשים.
לכל חיתב הארץ – להביא המזיקין שאינן בכלל החייהג אשר אתכם, שהרי אין הלוכן עם הבריות.
א. בכ״י פירנצה III.3: ״חיית״.
ב. בכ״י פירנצה III.3: ״חיית״.
ג. כך בכ״י פירנצה III.3 וליידן 1. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155: ״חיה״.
חית הארץ אתכם AND EVERY ANIMAL OF THE EARTH WITH YOU or, THAT ARE WITH YOU – those which go about with human beings.
מכל יוצאי התבה OF ALL THAT GO OUT OF THE ARK – These words would include creeping things and reptiles.
חית הארץ [EVEN EVERY] BEAST OF THE EARTH – These words are intended to include dangerous animals which cannot be included in the above description, "every living creature that is with you" – for these do not go about with human beings.
ואת כל נפש החיה אשר אתכם – מלמד שכולם לא נבראו אלא בשביל האדם.
ואתכם השלישי1 – שהיה אתכם.
או: נכפל לתוספת באר.
1. כלומר: ההופעה השלישית של המלה ״אתכם״ בפסוקים אלו (״ובכל חית הארץ אתכם״), שהיא לכאורה מיותרת.
The third with you (v. 10) is to be interpreted as meaning: that were with you.⁠1 It is also possible that with you is repeated for additional explanation.⁠2 The covenant spoken of is that all flesh not be cut off anymore by the waters of the flood (v. 11).⁠3
1. Ittekhem (with your) appears three times in verses 9 and 10. The third with you, i.e., and every beast of the earth with you, appears redundant because it follows and with every living creature that is with you, the fowl, the cattle. Hence Ibn Ezra interprets the former to mean that were with you in the Ark.
2. The Bible repeats itself in order to further explain itself; i.e., the beasts spoken of are those that are with you.
3. (11) reads, And I will establish My covenant with you; neither shall, etc. Hence it appears that a covenant was made and then God promised neither shall, etc. Ibn Ezra points out that neither shall opens the covenant (Krinsky).
ובכל חית הארץ – שם כולל לכל מרגיש.
ואתאאתכם – שהיתה אתכם בתבה.
וזהו שפרש אחר כן מכל יוצאי התבה – כלומר מכל המינים שיצאו מן התבה אני אומר שיהיה בריתי עמהם שלא לשחתם עוד.
ואמר עוד לכל חית הארץ – לתוספת באור.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ד) מפרש: כי לכל חית הארץ – בא להביא תולדותיהן לפי שהבטיח נח ובניו על תולדותיהן, כמו שאמר ואת זרעכם אחריכם (בראשית ט׳:ט׳), בא גם כן להבטיח תולדות החיות, ואמר לכל חית הארץ. ולפרוש זה יהיה פרוש מכל יוצאי התבה – מכל יצאי התבה אני מחל בריתי ויהיה קים לעולם לכל חית הארץ.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״את״.
ואת כל הנפש אשר אתכם, the ones which had been in the ark with you; this is spelled out shortly by the words מכל יוצאי התבה, “I will make a covenant with all the species of creatures that came out of the ark. None of these species will again become subject to extinction.” God said further: לכל חית הארץ, in order to make the meaning of what had been written before perfectly clear. In Bereshit Rabbah it is pointed out that these words include all the subsequent generations of these animals, just as the subsequent generations of Noach’s sons and their wives were included in the blessing as we know from the words ואת זרעכם אחריכם, “and your offspring after you.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הם המתהלכים עם הבריות. דהיינו כל הבעלי חיים הגשמיים לא אשר אתכם בתיבה שכולל גם המזיקין שאין הלוכם עם הבריות שהרי אחר זה לכל חית הארץ לכלול גם המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם כדמפרש רש״י לקמן:
להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם. פירוש המתהלכי׳ אתכם ומפני זה הוצרך לכתוב עוד לכל חית הארץ לכלול השדים אע״פ שאינם מתהלכים עמכם מפני שאף הם היו בתיבה כדכתיב ומכל החי ופרש״י אפי׳ השדים וכיון שגם הם היו בתיבה הוצרך הכתוב לחזור ולומר לכל חית הארץ לכלול גם אותם בברית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

שהרי אין הלוכן עם הבריות. פירוש החיות המזיקין – כגון ארי דוב ונמר. והרא״ם פירש ׳המזיקין׳ – השדים. וטעות הוא, כי כאן כתיב ״לכל חיות הארץ״, ואין השדים נקראים ׳חיות׳, רק בכלל ״כל חי״ הם, כדכתיב (לעיל ו, יט ורש״י שם) ״מכל החי״, ולא נקראים ׳חיות׳:
בַּבְּהֵמָה: שני הבי״תין דגושות. [בַּבְּהֵמָה].
שקצים ורמשים. שקצים הם עופות טמאים שנאמר בהם שקץ הם ורמשים כמשמען. [מהרש״ל]:
אשר אתכם. הא דמהפך הפירוש שלא כסדר הכתוב והלא אשר אתכם הוא מוקדם בפסוק ומפרש באחרונה אלא נראה לי שהכל דבור אחד הוא עם מה שפירש חית הארץ להביא המזיקין שאינן בכלל חיה אשר אתכם שאין הלוכן כו׳. [שמעתי]:
Unclean birds, and crawlers. שקצים means unclean fowl, of which it says (Vayikra 11:13), שקץ הם. And רמשים has its usual meaning. (Maharshal)
That is with you. [You might ask:] Why does Rashi reverse the order and explain "that is with you,⁠" which comes first in the verse, at the end? [The answer is:] It is all part of the same comment [as it appears in our version of Rashi], as follows: Beasts of the earth — [These] include the dangerous animals that are not included in "Every living creature that is with you,⁠" [i.e.,] that they do not walk among people.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ואת כל נפש החיה אשר אתכם – וכן כולל הברית הזאת כל נפש חיה אשר אתכם היום, שהן כל המינים שיצאו מן התיבה שיעמדו כל הימים ולא יכרת מהן מין. ושלא יעביר עליהן עוד מי המבול לשחת כלם ולהקים הברית [רק] באיש אחר מן המין כלו, כמו שהיה בימי המבול. ו⁠[המלים] ״נפש חיה״ תֵּאוֹת לבעלי חיים זולתי האדם שבו ״נשמת חיים״, ובאלה [=שאר בעלי החיים] רק ״נפש חיה״ תחת השמש. ו״נשמת חיים״ שבאדם עושהו ל״נפש חיה״. ואין זה סותר לביאורנו על פסוק ״ולכל חית הארץ״,⁠1 ״בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם״,⁠2 נפש חיה שבעוף ושבבהמה ובכל חית הארץ שהן אתכם.
ואת כל נפש החיה אשר אתם, מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ – רש״י ז״ל פירש ״אתכם, הם המתהלכים עם הבריות. מכל יוצאי התיבה, להביא שקצים ורמשים. לכל חית הארץ, להביא המזיקין3 שאינן בכלל החיה אשר אתכם, שאין הלוכן עם הבריות״. [עכ״ל]. אבל יקשה כי חית הארץ כולל הכל, המתהלכין ושאינן מתהלכים עם הבריות. ולא מצינו שפירט הצבי והאיל לבדו, והזאב והארי לבדו. או שנאמר שכוונת רש״י על השדים, וזה רחוק. ולדעתי לפי שאצל האדם אמר ״ואת זרעכם אחריכם״, ואצל בעלי-החיים אמר ״אשר אתכם״, ולא זכר זרעם שיולידו, חזר וכלל הכל בקיום הברית שכולן שוין האדם והחיה לענין זה שלא יכרת אחד מהן לדור דור. וזהי שכלל ״מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ״. ויוצאי התיבה הם נח ומשפחתו שנאמר עליהם ״צא מן התיבה״. וכאומר מאדם עד כל חית הארץ שוין בברית זה. והודיע שלא נשאר בעל חי בעולם זולתי אלה שיצאו מן התיבה. ולכן מקים בריתו עמהם שלא יכרתו לעולם. וזהו ״מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ״, כלומר כל היוצאים מן התיבה [הם] אבות לכל חית הארץ שיהיו לדור דור. ולא כמו שהבטיח לבני נח ״ואת זרעכם אחריכם״, שבניהם אשר יולידו יהיו למשפחות הארץ לדור דור ולא יכרת אחד מהן. אבל שאר הבעלי-חיים לא נכרת ברית רק ליוצאים מן התיבה, שיהיו הם אבות המינים ולא יכרת מהן מין. אבל זרע היוצאים, רבים מהן יהיו טרף לאדם ולבהמה, ולא יהיו4 זרע על הארץ.
2. שם ט, י.
3. כאן רבינו הבין דברי רש״י ״המזיקין״, שהן החיות המזיקות לבני אדם.
4. שמא צ״ל יְחַיוּ.
בעוף בבהמה – ענינו מעוף עד בהמה עד כל חית הארץ:
חית הארץ אתכם – אשר אתכם:
בעוף בבהמה – עיין למעלה ב׳.
מכל יוצאי התבה – צריך עיון טעם המ״ם במלת מכל.
flying creature, animal…as well (ba-of ba-behemah). See above at Gen. v. 2.
all those that have come out of the ark (mi-kol yots’ei ha-tevah). The presence of the mem in mi-kol (lit. “from all”) is a problem for further study.⁠1
1. {Translator's note: Cassuto suggests that this mem means “that is” (Perush al Sefer Bereshit, p. 90).}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואת – אבל את כל נפש החיה לא יהיה עם כל דור יבא, רק נפש החיה אשר אתכם. שהם אשר היו בתיבה שהם ראוים לברית מצד שני דברים. א] אשר אתכם, שהם אתכם דומים לכם שלא נזדווגו לשאינו מינם רק איש בבן זוגו. ב] בעוף וכו׳ אתכם, שהיו אתכם בתיבה ונצולו בנס וע״כ ראוים לברית, ובכ״ז מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ. ר״ל הגם שאינו כורת את ברית לבע״ח רק לכל יוצאי התיבה, יעבור הברית הזה לכל חית הארץ בכל הדורות הבאים עד שיכלול הברית גם בבע״ח לכל בע״ח העתידים לבא לעולם.
אשר אתכם1: לשמש ולצוות לכם, שהרי לא נבראו אלא בשביל האדם.
ובכל חית הארץ: תרגם אונקלוס ״חיות2 ארעא״3. פירוש, בזה המקום חיה בפני עצמה, ולא כללה עם בהמה4, אע״ג שעמדו יחד בטבע בהמה עם האדם5, {מכל מקום6 כאן פירש} כדי לפרש7 בברכה, דזו סגולת הברכה לפרש שם המתברך ולא לכללו8. {וכן בקללה, כמו שכתבתי בפרשת בלק (במדבר כב,יא) בביאור ״קבה לי״, עיי״ש.}
אתכם9: העומדים אצלכם כדי לקבל הברית10, וגם זו סגולת הברכה והברית שתחול בפניו יותר11. וכן להיפך קללה ודאי חלה בפניו יותר משלא בפניו, כמו שכתב הרמב״ם12 בטעם שהמנודה בפניו אין מתירין לו שלא בפניו, משום דבפניו חל יותר13.
לכל חית הארץ14: תרגם אונקלוס ״לכל חית ארעא״15, פירוש, צרכי העולם ושלימותו, לאפוקי יוצאי התיבה שבאו לשמש את נח כמו שכתבתי לעיל (ז,א)16, אותם לא היו בברית17.
1. מה בא ללמדנו. וברד״ק פירש: שהיו אתכם בתיבה, והוא שפירש (התורה) אח״כ ״מכל יוצאי התיבה״.
2. כך הגירסא באונקלוס שבחומש רבינו, אך בחומשים אחרים הגירסא ״חית ארעא״ (או ״חות ארעא״).
3. שמשמעותו ׳חיות הארץ׳, כפשוטו, לעומת תרגומו בסוף הפסוק ״חית ארעא״ מלשון ׳חיים׳.
4. כדלעיל ז,יד. ח,יז. ועוד.
5. כפי שביאר רבינו שם לעיל, עיי״ש היטב.
6. עונה רבינו.
7. לפרש בפרטות את כולם.
8. יחד עם כולם.
9. כפל ״אתכם״ בפסוק.
10. כאן ״אתכם״ באה לציין את מיקומם של בעלי החיים, שנמצאים במקום הזה בסמוך לנח כדי לקבל את הברית.
11. והזכיר זאת רבינו לעיל ח,טז, וז״ל ׳ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה׳.
12. הלכות ת״ת (ז,יג).
13. לא מצאנו ברמב״ם טעם זה. אמנם התוספות והר״ן (נדרים ז,ב) הביאו כעין טעם זה.
14. מיותר לכאורה.
15. לעומת ״חיות ארעא״ שתרגם באמצע הפסוק, שמשמעותו ׳חיות הארץ׳ כפשוטו, אך ״חית ארעא״ משמעותו ׳חיי הארץ׳, וא״כ משמעות הסיפא היא – ׳מכל יוצאי התיבה לצורך חיי הארץ׳.
16. ז״ל שם: עבדיו ובהמותיו שהיו לצרכי ביתו ותשמישו, ולא לקיום העולם.
17. ואף שהברית חלה על כל המין האנושי ונכללים בתולדותיו, אך אלו שכבר נולדו לא נכללים ב״זרעכם אחריכם״, וכפי שהזכיר רבינו בפסוק ט׳.
בעוף וגו׳ – אלה הפרטים, כמו לעיל ז׳:כ״א ועוד.
מכל – לשון הכללה; השווה לעיל ו׳:ב׳.
לכל חית הארץ – מוסב על כל בעלי החיים; השווה ״לכל באי שער⁠־עירו״, (להלן כ״ג:י׳); ״לכל⁠־בן⁠־נכר״ (יחזקאל מ״ד:ט׳); ״לכל העיר האלהים״ (עזרא א׳:ה׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת⁠־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא⁠־יִכָּרֵ֧ת כׇּל⁠־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
I will establish my covenant with you; all flesh will not be cut off again from the waters of the flood, and there will not be another flood to destroy the earth.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יא-יז) אי-הישנות המבול – ישעיהו נ״ד:ט׳
[עג] 1ולא יהיה עוד מבול. כיוצא בו ולא יהיה עוד מבול, שאין ת״ל עוד, ומה ת״ל עוד. אלא שכבר היה. (ספרי במדבר קט״ז).
[עד] 2ר׳ אומר מבול של כל בשר אין, אבל מבול של יחידים יש, כיצד נפל לים ומת, טבעה ספינתו בים ומת, זהו מבולו, ר׳ יהודה אומר מבול של מים אין מביא אבל מבול אש וגפרית מביא כדרך שהובא על סדומים, ר׳ יוסי אומר מבול של מים אינו מביא, אבל של דבר מביא על האומות העולם לימות המשיח, שנא׳ (ראה זכריה י״א:ז׳) ואקח מקלי נועם ואגדע וגו׳ ותופר ברית ביום ההוא, (תוספתא תענית פ״ב) אי כתיב ולא יהיה מים למבול ושתק. הוה אמינא מבול של מים אינו מביא אבל מבול אש מביא שנא׳ (ישעיהו ס״ו:ז׳) כי באש ה׳ נשפט, כתוב לשחת כל בשר לא מבול של אש ולא מבול של מים. (מדרש).
1. בילק״ש ח״א רמז תשנג. גורס הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול לקמן פסוק טו.
2. מאמר זה מובא בילק״ש רמז סא. ותחלת המאמר הוא בתוספתא תענית פ״ב מכתי״ע, אמנם סוף הלשון אי כתיב כו׳ ליתא שם ותוכן מאמר זה איתא בסוטה יא. זבחים קטז. שמ״ר פ״א אי״א. ופכ״ב, שהש״ר פ״ב אל״ג, ועי׳ בספר הישר. ופס״ז שמות פ״א פכ״ב. א״י. אי כתיב נראה דר׳ יוסי חולק דאף מבול של אש אינו מביא. (ע״פ טעות הדפוס נסדר מאמר זה כאן שלא במקומו ושייך לקמן פסוק טו, אחר מאמר פט.)
וַאֲקֵים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי כָּל בִּסְרָא עוֹד מִמֵּי טוֹפָנָא וְלָא יְהֵי עוֹד טוֹפָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא.
I will establish My covenant with you, that never again will all flesh be cut off by flood waters, never again will flood waters destroy the earth.”
ואקים ית קיימי עמכון ולא ישתצי כל בשרא תובא מן מוי דמבולא ולא יהביב תובג מבול למחבלא ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהבי״) גם נוסח חילופי: ״{יה}⁠ויי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
ואקיים ית קימי עימכון ולא ישתיצי כל ביסרא עוד ממוי דטובע⁠{נ}⁠א ולא יהי עוד טובענא לחבלא ארעא.
And I will establish my covenant with you, and will not again cause all flesh to perish by the waters of a flood; and there shall not again be a flood to destroy the earth.
[פרק ט]
והקימותי את בריתי – במילה נשבע להם נאמר כאן בריתי ונאמר להלן והקימותי את בריתי ביני ובינך (בראשית י״ז ז׳) מה להלן מילה אף כאן מילה.
ואת׳בת עהדי מעכם ולא ינקטע כל בשרי איצ׳א מן מא אלטופאן ולא יכון אבדא טופאן ליהלך אלארץ׳.
ואקים את בריתי איתכם ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה לעולם מבול להשחית את הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והקימותי – אעשה קיום לבריתי. ומהו קיומו: אותא הקשת, כמו שמסיים והולך.
א. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651. בכ״י פירנצה III.3, ליידן 1, פריס 155: ״את״.
והקמתי AND I WILL ESTABLISH – I will give confirmation to my covenant; and in what consists this confirmation? "The sign of the rainbow", as it goes on explaining at the end.
והקימותי את בריתי אתכם – אתם עיקר והכל טפילין לכם.
והברית שאקים היא שלא יכרת כל בשר.
ומלת בשר – גוף, כי הוא מרגיש, כי העצם לא תרגיש.
והנה הברית, שלא יכרת גוף במי מבול.
ויתכן שימלטם אם יבוא מבול, הכניס בברית שלא יבוא מבול, ועל זאת הברית נאמר: אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיהו נ״ד:ט׳).
[NEITHER SHALL ALL FLESH BE CUT OFF.] Flesh refers to the body. The body is so designated because flesh senses and the bones do not. The covenant is a promise that all bodies will never again be destroyed by a flood. God included in His covenant a pledge not to bring a comparable deluge ever again because the first part of His promise, neither shall all flesh be cut off any more by the waters of the flood, may be taken to imply that there will be other floods but that God will save humanity. It is concerning this covenant that the prophet says, For as I have sworn that the waters of Noah Should no more go over the earth (Is. 54:9).
וזאת הברית שאקים היא: שלא יכרת שם בשר כלל, ולא יהיה גשם רב לשחת הארץ.
והקימותי – למעלה אמר הנני מקים את בריתי (בראשית ט׳:ט׳) ולא פרש על מה הוא הברית ועתה פרש שלא יכרת עוד כל בשר מימי המבול.
ואמר כל בשר – כמו שנת המבול אבל קצת בשר יכרת ממטר סוחף פעמים כפי הענש והגזרה.
ולא יהיה עוד מבול – גם הבטיחם שלא יהיו גשמים רבים עוד כמו שהיו לשחת הארץ. כי אם יהיו בלא ספק ישחתו הארץ בלא ספק.
והקימותי, earlier the formulation had been הנני מקים. At that time God had not mentioned the substance of the covenant. Now the Torah spells out what God had had in mind with the line (in verse 9) ואני הנני מקים את בריתי. The promise not to wipe out כל בשר is parallel to the promise not to flood the entire universe with water again. In both instances God reserves the right to flood part of the earth or to destroy part of mankind. The promise does include the assurance that rain of the dimensions and duration experienced during the deluge will not occur again, ever. The words לשחת את הארץ are an illustration of what would happen if God would bring on another deluge.
והקימותי את בריתי – שנה הכתוב בהקמת ברית, לומר: אפילו יחטאו לא יביא עוד מבול.
והקימותי את בריתי, "I shall maintain My covenant as applicable, etc.⁠" The reason why God's promise not to bring on another deluge is repeated in the same verse, is to underline that even if the human race would again be guilty of similar conduct to that which had brought about the deluge, this covenant would not be considered by God as null and void.
יכרת כל בשר – כמו ״לשחת כל בשר״ (בראשית ו׳:י״ז; ט׳:ט״ו) וכענין ״ויגוע כל בשר״ (בראשית ז׳:כ״א) ״וימח את כל היקום״ (בראשית ז׳:כ״ג) וכזה ״ויאבדו מתוך הקהל״ (במדבר ט״ז:ל״ג) ובכלל ענין זה הוא ענין כל שמוש כרת ואבוד בעברי,⁠1 ובמקום אחר נאריך בזה.⁠2
1. פירוש הפועל כרת, שווה לפירוש הפעלים: גוע, מחה, אבד. נראה שכוונתו לבאר שאין לפרש כריתה כחיתוך גרידא, המותיר את הנכרת קיים, אלא כסילוק המאבד את הנכרת.
2. ככל הנראה אין כונתו לשרשות כסף שכן זה לשונו שם: כרת- …ובמקום אחר אפרש עם שאחבר רוב מה שנמצא שידינו מלשון ׳כרת׳ ומלשון ׳נפש׳ ושם אפשר מה שכון אבן עזרא כאומרו יש הפרש בין ונכרתה ובין והאבדתי ולא אוכל לפרש...⁠״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והקימותי את בריתי אעשה קיום לבריתי. לא לעשות קיום ברית כמו שפי׳ גבי הנני מקים את בריתי כי קיום הברית הוא שיכרות ברית לקיום הבטחתו וזה אינו נופל רק גבי הנני מקים את בריתי שרצה לכרות ברית לקיים הבטחתו הראשונה שהבטיח לא אוסיף עוד להכות את כל חי אבל גבי והקימותי את בריתי שאין פירושו רק לעשות אות של קיום לברית שכרת שהוא אות הקשת אינו נופל בו רק שאעשה קיום לבריתי לא שאעשה קיום הברית כי קיום הברית הוא קיום ההבטחה שבה הברית וכאן שלא כוון רק בעד הראות הקשת בענן שהוא קיום לברית פירש והקימותי אעשה קיום לבריתי ותהיה מלת את במקום למ״ד כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר כאלו אמר והקימותי לבריתי ופירושו אעשה קיום לבריתי כמו והגבלת את העם שפירושו תעשה גבול לעם:
והנה חזר שנית והקימותי את בריתי אתכם להודיע שעם היותו ית׳ מבטיח לכל אדם ולכל מיני הב״ח מהמבול הנה הקמת הברית תהיה עם האדם לבדו כי לא יאות לאל ית׳ שיכרות ברית עם הב״ח הבלתי מדברים אלא עם האדם שנברא בצלמו וימשך ממנו תועלת לכל הנלוים אליו והוא אמרו והקימותי את בריתי אתכם וביאר ענין הברית באמרו לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. והסתכל שבזה ביאר שתי ההשחתות שזכרתי למעלה שעשה המבול בב״ח ובארץ עצמה ופירותיה ועל זה אמר כאן ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנה התבאר שאין כפל בלשונות הקיום ולא במלת אתכם והותרה בזה השאלה הי״ג.
ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ – לא יהיה שום אופן ׳מפלה והפסד׳ שישחית את עצם הארץ.
ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, there will not ever again be the kind of catastrophe which will destroy the whole surface of the earth at the same time.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול
[1] שבועות פרק ד דף לו ע״א (שבועות לו.)
אעשה קיום לבריתי ומה כו׳. שאין ״והקימותי את בריתי״ עשיית הברית (קושית הרא״ם), שהרי כבר הבטיח הקב״ה את נח שלא לשחת את העולם (לעיל ח, כא), אם כן כבר עשה ברית עמו, אלא ״והקמותי את בריתי״ אעשה קיום לבריתי, והוא האות. ומפני שהוקשה לו הרי האות כבר נזכר אחריו בפסוק, דכתיב (פסוק יב) ״ויאמר זאת אות הברית״, לפיכך אמר שהכתוב מפרש מהו הברית:
<וַהֲקִמֹתִי: בס״א ישן כ״י כתו׳ והקימתי מל׳ יו״ד, ובמדוייקי׳ חס׳ דחס׳, וכן הכריע הרמ״ה1 ז״ל כמו שאכתוב2 בפ׳ לך לך.> [והקמתי].
1. הרמ״ה: קו״ם.
2. כמו שאכתוב: מ״ש בר׳ יז ז (׳והקמתי׳).
אעשה קיום לבריתי. דקשה לרש״י הלא כבר כתיב ואני הנני מקים את בריתי:
"I will confirm My covenant.⁠" Rashi is answering the question: Is it not already written (v. 9), ואני הנני מקים את בריתי, "I am making a covenant with you"?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והקימותי וגו׳ ולא יכרת כל בשר וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לכפול לומר לא יכרת וגו׳ ולא יהיה וגו׳. ואם לקיים הדבר בשבועה, הלא מצינו כי רבותינו ז״ל לא הוציאו הדבר אלא מפסוק זה ופסוק שלאחריו (טו) שאמר ולא יהיה [עוד] המים וגו׳ וכמו שהבאתי דבריהם בפסוק (ח׳ כ״א) לא אוסיף, הראת לדעת כי כפל ולא יכרת ולא יהיה האמור בפסוק זה הוצרך לגופו.
ונראה לומר ע״פ דבריהם בסוטה דף י״א וזה לשונם הבה נתחכמה וגו׳ אמר ר׳ חמא בר חנינא בואו ונתחכמה למושיען וכו׳ בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר (ישעיהו נד) כי מי נח זאת לי וגו׳ והן אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא. אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכן וכן הוא אומר ומצרים נסים וגו׳ עכ״ל. הנה לפי חילוק ראשון שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול פירוש לא יביא ה׳ מבול להכרית הכל אבל מקצת אם יתחייב יביא ה׳ עליו רעת מבול. וחזר לומר ולא יהיה פירוש ואם יהיה מבול על המקצת אמר ה׳ שלא יהיה לשחת הארץ כדרך שעשה במבול שהשחית גוף הארץ. ולא היה מספיק לומר ולא יהיה וגו׳ כי אין זה אלא הבטחה לארץ לא לאדם לזה אמר ולא יכרת. וכפי זה ב׳ לאוין שאנו לומדים מהם השבועה א׳ היא לא יכרת והב׳ לא יהיה שבפסוק שאחר זה ואין קפידא בשינוי הלשון אם המכוון אחד ואמר עליו בפסוק לא יהיה הדבר.
ולדרך אי נמי שחלק בין אם יביא המבול או יביאם לתוך המים כאשר עשה למצרים, הנה יש להסתפק בדעת התלמוד אם לא חזר בו מחילוק שחלק בין כל למקצת וכפי זה גם לסברת אי נמי יהיה ישוב הכתוב שישבנו יתד בל ימוט. או אפשר שהש״ס חזר בו מחילוק ראשון ומחלק בחילוק אחר ואין הפרש בין כל בשר למקצתן. ולפי דרך זה יתבאר הכתוב על דרך אומרם בסנהדרין (פא.) וזה לשונם אמר רבי עקיבא אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה הכי נמי בכולהו לא בחדא אין אלא באחת מכל אלה וכו׳ ע״כ. כפי זה יתבאר אומרו ולא יכרת כל בשר פירוש אחד מכל בשר ממי המבול. ואומרו ולא יהיה וגו׳ לומר אפילו בלא השחתת בעלי חיים אמר ה׳ שלא ישחית הארץ אפילו חלק ממנה ממי המבול. והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני ב׳ לאוין אלו צריכין לעצמן ואין כאן יתור לאו ב׳ פעמים ולזה הוצרך רבא להמציא ב׳ לאוין משני פסוקים.
וראיתי להרי״ף ז״ל שכתב בהלכותיו וזה לשונו והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יהיה עוד מבול וגו׳ ולא יהיה עוד המים למבול ע״כ, משמע דסובר הרי״ף כי מאמר ה׳ ולא יהיה מבול לשחת הארץ כלל הארץ ויושביה ובזה מנה ב׳ לאוין שהם לא יהיה וגו׳ לשחת הארץ ולא יהיה [עוד] המים וגו׳ לשחת כל בשר שהם ענין אחד. ולדבריו ז״ל נחזור להשכיל למה כפל לומר ולא יכרת ולא יהיה בפסוק אחד. גם למה לא נאמר כי ב׳ הלאוין הם לא יכרת ולא יהיה שבפסוק א׳. ונראה לומר שסובר פירוש הכתוב על זה הדרך שנשבע ה׳ שלא יכרת כל בשר בשום מין רעה בעולם לא באש ולא במים ולא כיוצא בזה, ואומרו ממי המבול פירוש מזמן מי המבול. וחזר לומר ולא יהיה עוד מבול אפילו פרט אחד והלך לדרך ב׳ שאמר התלמוד אי נמי שלא נשבע אלא שלא להביאו ולא להביאם אליו ולעולם ברית המבול הוא אפילו לפרט א׳ וקשה על זה אם כן מנין מוכיח שהיו בפרט זה ב׳ פעמים לאו, ולא כן הוא, כי לאו לא יהיה [עוד] המים למבול אמר בפירוש לשחת כל בשר. ואולי נוכל לומר שאחר שגילה ה׳ דעתו שלא יביא מבול אפילו לחלק מהעולם כמו שמובן מפסוק ולא יכרת וגו׳ ולא יהיה, נחזור לפרש אומרו ולא יהיה מבול לשחת כל בשר על דרך אומרו אל תטמאו בכל אלה שהכוונה היא באחת מאלה. אלא שדרך זה דוחק, יתור אמרו ממי המבול ללא צורך, כי הדבר מובן שממי המבול הוא אומר.
וראיתי להרא״ש שכתב שם וזה לשונו ואין נראה לי לא כגירסת הרי״ף וכו׳ אלא הני תרי קראי שאמר ה׳ לנח וגו׳ ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף וגו׳ ולא אוסיף וגו׳ תדע דתלתא לאוי כתיבי לא יכרת ולא יהיה ולא יהיה ואם כן ליבעי ג׳ ואי מצרפת להו ליבעי ה׳ אלא ודאי דלא חשיב אלא ויאמר ה׳ אל לבו וגו׳ ודומיא דהני דאמר זה אחר זה וכו׳ ע״כ. ודבריו ז״ל רחוקים אצלי משמוע כי ה׳ דבר אל לבו כביכול אז בהריחו ריח הניחוח ואחר כך דבר ה׳ את אשר חשב לטובה והודיע לנח מחשבתו ומה מוכיח מפסוק לא אוסיף. ועוד לא נאמרו ב׳ הלאוין בפרט אחד וכמו שכתבתי במקומו. ומה שתמה שהם ג׳ ובצירוף יהיו ה׳, מחילה מכבודו כי ב׳ ראשונים כבר פירש משמעותם במקומו טעם שכפל השם הדברים ואותם לא למדין מהם אפילו לאו אחד מפני שהם דברים שאמר בדעתו אל לבו כביכול. ואם נשגיח ביסודי הדין הגם שהיו ב׳ לאוין בפרט א׳ אין למדין מהם כי אמירה בלב אינה אמירה כי אין נדר ושבועה אלא בביטוי שפתים ואין להוכיח אלא ממאמר ה׳ אשר אמר לנח שהוא פסוק ולא יכרת וגו׳ ולזה לא הוכיח הש״ס אלא מפסוק שאמר ה׳. וכי מצרפינן את הלאוין הנאמרים אינם אלא ב׳ כמו שישבנו למעלה כי מפסוק לא יכרת אין הוכחת ב׳ פעמים לאו. על כרחך דברי הרי״ף עיקר או כגירסתינו וכמו שפירשנוה למעלה.
והנה מסוגיית סוטה גילה התלמוד דעתו כי מסופק במי מבול אם כרת ה׳ עליהם ברית לבל יבא על חלק מהנבראים והחליט התלמוד שהמבול לא נחלט אלא מהבאתו על הנבראים אבל לא הבאת בעלי חיים אלא כי בא סוס וגו׳ בים.
ונשאר לעמוד על הוכחת בירור הדבר אם הברית הוא גם על שאר פורעניות שלא יבואו להכרית כל בשר או דוקא במי המבול הוא שנשבע.
ובמדרש רבות (פמ״ט) אמרו וזה לשונם חלילה לך וגומר נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול [של מים] אין אתה מביא ושל אש אתה מביא א״כ לא יצאת ידי השבועה השופט וגו׳ לא יעשה וגו׳ אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין כו׳ אין עולם, ואמר לו הקב״ה אהבת צדק וגומר ע״כ. ממאמר זה מוכח שעל כל פורעניות נשבע בין על של מים בין על של אש. וכן מוכח מזבחים (קטז.) שאמר להם בלעם שלא יביא ה׳ לא של מים ולא של אש. וצריך לדעת מה כחו של אברהם בטענה אם כן לא יצאת ידי חובת השבועה אם ה׳ לא נשבע אלא על המים ולא על האש כשיביא של אש שבועתו קיימת.
אכן הכוונה היא, כלום שבועה שעשה למה כדי שיהיה העולם בטוח גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק וזולת זה ילדו לבהלה. ועוד מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר. ואם כן חובת השבועה פירוש דבר שהצריכו לישבע בשבילו לא קיימו ה׳. והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הברית שישנה בין למבול בין וכו׳ הגם שלא הזכיר אלא מי המבול. וטעם שלא הוכיח אברהם מפסוק לא אוסיף וגו׳ כי שם לא נאמרה שבועה וכמו שהוכחנו בפירושינו הפך דברי הרא״ש. וגם לדברי הרא״ש יש לתת טעם כי גם שם נאמר כאשר עשיתי ונכנס בכ״ף הדימוי עם המים.
אלא קשה בדברי אברהם הלא השבועה היתה על הכל ולא על חלק מהעולם. ואפילו למה שפירשנו שגם על חלק היתה השבועה זה דוקא במי המבול אבל בשאר פורעניות לא מצינו רמז לה. ולפי מה שפירשנו טעם אברהם שאינו מחלק בין מים לאש אינו צודק אלא בכליון הכל אבל בפרט אחד יש אלהים שופטים בארץ.
עוד רואני כי הודה הקדוש ברוך הוא לטענת אברהם ולא עמד בה שהרי המטיר אש וגו׳ ויהפוך ה׳ וגו׳ ואם השבועה נתקיימה גם על המקצת ואפילו באש למה עשה ה׳ בסדום מה שעשה.
אכן אמיתות דברי רבותינו ז״ל הוא על זה הדרך, כי אברהם טען טענת חכמה והיא כי מה טעם נשבע ה׳ מהביא מבול לעולם ממה נפשך אם הנבראים אינם חייבים פשיטא שלא יעוות האל משפט, אלא שהגם שיתחייבו לכלותם כמו שנתחייבו דור המבול אף על פי כן יכבוש ה׳ את הדין ולא יעשה משפט מות, זו היא כוונת השבועה, הא למדת שכוונתך שלא תעמיד המשפט על תלו, ואם כן גם במה שלפנינו לא יעמיד ה׳ המשפט כפי המחייב, ואבקש רחמים, כמו שבקש. ואם כונתך בשבועת המבול דוקא בפרט זה של מים אבל של אש וכו׳, והעמדת קו הדין ישנה בלא מגרעת ואם כן כאן גם כן תעמיד המשפט ואין מקום לתפילתי, חלילה לך וגו׳ להערים וכו׳, כמו שפירשנו למעלה כי הנבראים ששמעו השבועה סברתם היא שלא תעמיד משפטי הדין עד סוף וזה ערמה ח״ו, וחולין הוא לו להערים על בריותיו שהם יבינו דבר והוא יכוין באופן אחר. ותמצא שסיים המאמר בדברי אברהם וז״ל אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין וכו׳ אין עולם וכו׳ אי את לא תוותר צבחר לית עלמא יכיל קיים ע״כ הרי שכוונת אברהם היא להוכיח כי אין הכרח שיעשה המשפט בשלימות. והודה לו הקב״ה על הדבר ונכנס אברהם ובקש שיעשה למען הצדיקים ולא יאבד הרשעים שעמהם, וזה הוא צבחר מהדין, ונתרצה ה׳ על הדבר וכשלא מצא צד להטות משפט נחתם עליהם לאבדם. ואין פרט זה נכלל בשבועת ה׳ והמטיר על רשעים אש וגפרית. ואת זה ראו המצרים וחשבו כי באש ה׳ וגו׳ (ישעיהו סו) להתחכם שלא יבואו במשפט האש להיותם פרט בעולם.
והקימותי את בריתי אתכם. And I will keep My covenant with you. We need to understand why the Torah repeated the promise that all flesh would not be destroyed again and that there would not be another deluge. If, as Rava had said in Shavuot 36, the reason is to give this assurance the status of an oath, our sages used both this and the second half of the verse, ולא יהיה המים for that purpose. They ignored 8,21 in that context. I have explained all that in connection with 8,21.
Perhaps we need to understand this verse in light of what the Talmud says in Sotah 11. The Talmud there questions why the Torah used the singular when speaking of the Jewish nation in Exodus 1,10. Why did the Torah say הבה נתחכמה לו, "let us outsmart it,⁠" instead of הבה נתחכמה להם, "let us outsmart them.⁠" Rabbi Chamah says there that the pronoun לו refers to the saviour of the Jewish people, i.e. to God. The Egyptians wanted to kill the Jewish babies by drowning because God had sworn not to bring another deluge. The Egyptians were aware that God makes the punishment fit the crime and that therefore God's retribution would have to be by water. They were confident they could escape God's wrath because He had sworn not to bring on another deluge. They did not realise that God had only promised not to flood the whole earth at one time; God remained free to flood parts of the earth at any time. Besides, God's promise extended to the waters not "descending" upon man; if man decided to walk into the waters, as did the Egyptians in Exodus 14,27, this was not part of the oath at all. Thus far the Talmud in Sotah. According to the first statement in the verse לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, God undertook not to bring on a flood which would engulf everybody; He was free to kill part of mankind by means of a flood; according to the second half of the verse God undertook not to destroy the earth itself even if He were forced to bring on a partial flood. The second half of the verse is a promise to earth, not to man. It would not have sufficed to write merely: "there will not be another deluge.⁠" This is why the Torah adds: "all flesh will not again be cut off by the waters of a deluge.⁠" According to this explanation the repeated "לא" mentioned in our verse, which, according to Rava in Shavuot constitutes an oath, are the words לא יכרת and לא יהיה; it does not matter that the two "לא" are followed by different verbs (יכרת or יהיה), as long as the oath applies to the same facts, i.e. no total deluge.
[At this point the author engages in a lengthy dialectic about the statements in the Talmud concerning this and other matters where an all-inclusive statement is followed by a more restrictive one. As the matter is of interest to advanced students of the Talmud only, I have omitted it. Ed.]
Summing up the discussion of the Talmud the lesson is this. We must not worry as much about the exact parameters of God's oath, and whether destruction of earth by fire is included in the oath or not. What matters is that God reassured His creatures that the effort to procreate was not futile. Never again would a species or its habitat the earth, be subject to total annihilation. If God's oath would refer only to using water as the agent to destroy earth or mankind, the whole oath would not be worth very much. This is one reason why the Talmud quotes Bileam as convincing Pharaoh that God's oath also included destruction of mankind or earth by fire.
The exact wording of God's oath concerned Abraham very deeply when he prayed about the possible salvation of Sodom.
והקימותי את בריתי אתכם – יפרש ענין הקמת הברית הזאת שאינו דומה להקמת הברית הראשון שהוקם לבד בנח וביתו, ובשנים שנים מכל מין. כי הברית הזאת תתקיים בכל דור ודור באישים רבים מכל מין ומין. ומלת ״אתכם״ בפסוק זה כולל המינים כלם מאדם עד בהמה ועד עוף השמים, שֶׁמֵעַתָּה ואילך לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול.
ולא יכרת כל בשר ממי המבול – אעפ״י שבכל דור אם יחטאו לפנַי אשלח בהם את משפטי הרעים, כמו שאמר הנביא1 ״ארץ כי תחטא לי״ וגו׳ וזכר ״רעב וחיה רעה וחרב ודֶבֶר״ שהן ארבעה משפטים הנוהגים בעולם להפרע בהן מן הבריות. וכל אחת מהן כשבאה תשחית רבים מן האדם והבהמה, מכל מקום לא יקרה עוד שאשחית זרע האדם [כולם] יחדו, ולא זרע משאר המינים יחדו, כמו שעשיתי במי המבול. ולדעתי זאת הברית כולל כל הפורעניות כלם שהבטיח שלא יכרת עוד כל בשר בפעם אחת ע״י חיה רעה או חרב או דֶבֶר או אש וגפרית ורוח זלעפות וכיוצא. כי אם לא הבטיח רק שלא יכרתו עוד ממי המבול עוד יפחדו מפורעניות אחרות, ויש למות תוצאות2 רבות. ועוד כי ה׳ כרת עמהם ועם זרעם אחריהן את הברית הזאת, והוא ברית עולם שיעמדו המשפחות שיולידו לדור דור. ונדע שלא יכריתם עוד, הן במים הן באש או בדֶבֶר כמו שעשה במי המבול. ואנו למדין זה מדברי ה׳ שאמר אל לבו ״לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי״3 שהוא מאמר כולל הכל, לא ע״י מבול מים ולא ע״י מבול אש ולא בחרב ולא בדֶבֶר. ונסיון4 עֵד נאמן, שְׁאֲל לימים ראשונים ועד היום הזה׳ ולא תמצא שֶׁקָרָה הֶשְׁחֵת מוחלט בכל העולם ע״י דָבָר מן הדברים מימי המבול ועד עתה.
ויתפרש ״ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול״ כמו שנכרתו ממי המבול, שלא יהיה עוד כמהו הֶשְׁחֵת מוחלט לעולם, ויתפרש ג״כ ״ממי המבול״ מפורענות זו ואילך. ועוד יתפרש5 ״ממי המבול״ מפני מי המבול, שהמבול שהבאתי גרם שלא יכרת עוד כל בשר לעולם באחת מִשְּׁפָטַי הרעים, כי ע״י המבול בא חִתַּת אלהים בארץ. וגם הוחלש כח בני אדם ולא יספו עוד להשחית דרכיהם כלם כאשר עשו לפני המבול.
ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ6 – וכן אני כורת ברית אתכם שמעתה ואילך לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, כמו שפרשנו שהמבול השחית את הארץ כלה. כי נשתנה האדמה והמים והאוויר ממה שהיו, וע״י כן החלו ימי האדם להתקצר. וכמה מיני צרות ופורעניות הנוהגים עתה בעולם נמשכו מן ההשתנות הזה הכלולים כלם במאמר ״ארורה האדמה בעבורך״ שנתקיים הכל ע״י מי המבול. ולכן הבטיח להם שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ יותר, הן מבול מים או אש וגפרית או איזו שנוי שיהיה. וגם זה למדנו ממה שאמר השם אל לבו7 לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, ומה לי אם תשחת ע״י מבול מים או באש או ברוח וכיוצא. והנה אפשר שיכרתו ויגועו כל בשר יחדו בדֶבֶר או ברעב וכיוצא, והארץ תעמוד בכחה, או להפך שתשחת הארץ יותר, ואדם ובהמה יחיו עליה חיי צער יותר; לכן כרת ברית על שתיהן. וגם על זה יוכיח הנסיון כי מאז ועד עתה עולם כמנהגו נוהג, ולא ישתנה עוד כל ימי הארץ הקצובים לה וכמו שבארנו למעלה.
והנה במאמר ה׳ לנח ולבניו לא זכר8 רק ״מֵי המבול״ כי אותו היו יראים כי היתה הצרה קרובה, וכשיבוא גשם על הארץ ימותו מפחד, בחשבם מבול אחר הוא מביא וכמו שיתבאר. אבל לישראל כתב בתורה את אשר דבר ה׳ אל לבו אשר יעץ בחכמתו שלא להכות עוד כל חי באחת מִשְּׁפָטָיו הרעים, ושלא יקלל עוד האדמה להשחיתה באחת מכלי מפציו. ולפי שכתוב ״אל לבו״, היא עצה גמורה בלי תנאי וכמו שפרשנו למעלה. אבל כשהבטיח את נח ובניו שלא זכר רק מבול מים, נשבע השם שיקיים בריתו, וכמו שבא בקבלה9 ״כי מֵי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ וגו׳. ולפי שלא מצאנו השבועה מפורשת בתורה, אמרו חז״ל בפרק שבועת העדות10 דלאו לאו תרי זימני שבועה, שנאמר ׳ולא יכרת׳ וגו׳ ׳ולא יהיה עוד׳ וגו׳. ואעפ״י שהן דברים חלוקין, היה לו לכללם במאמר אחד ולומר ״ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולהכחיד כל בשר״. וזכרם בלאו לאו שתי פעמים לשבועה. ואם הדין קבלה בידם המקרא שסמכוהו אליו אסמכתא הוא. כי אות הַקֶשֶׁת היא השבועה, שהרי בברית בין הבתרים ג״כ לא פירש שבועה. ובכל התורה אמר שנשבע לאבותינו, לפי שהמופת שעשה לו היא השבועה. כי תנור עשן ולפיד אש עבר בין הגזרים, וכן אות הַקֶשֶׁת היא שבועה.
1. יחזקאל יד,יג-יט.
2. מליצה על פי תהלים סח, כא.
3. בראשית ח, כא.
4. נסיון החיים, בדיקה מה שאירע לכל האנושות מאז ועד עתה.
5. רבינו מבאר כאן כי יש שני אופנים כיצד להבין ״ממי המבול״. או שהיא הסיבה לכך, או שהיא התוצאה ממה שהבטיח ה׳ ״ולא יכרת״.
6. רבינו בא כאן לבאר טעם לכפילות המלים במקרא זה, אחרי שכבר כתוב ״ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול״.
7. בראשית ח, כא.
8. לא הזכיר.
ולא יכרת וכו׳ ולא יהיה עוד מבול – שני ענינים הם, וכדרך שאמר לעיל (ח׳ כ״א), כי ולא יכרת כל בשר היא הבטחה שלא יביא עוד מבול למחות כל הבע״ח, ומ״ש אח״כ ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ מדבר על קללת האדמה, שאף אם יוסיפו בני אדם לחטוא, לא יוסיף השם לקלל את האדמה ולשחתה יותר ממה שהיא, והטעם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שבארנו שם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והקימותי – הקמת הברית יציין התחלת הברית וגם יציין התמדתו וקיומו לעולם, שכן הוא בהרבה פעלים כמו קום, עמד, היה, חיה כמ״ש למעלה, שתחלה אמר הנני מקים את בריתי על התהוות הברית ופה אמר והקימותי על קיום הברית לעולם, אמר שהברית יתקיים על שני דברים, כי המבול שהיה היה לשני ענינים. א] להכרית כל בשר בעבור חטאם. ב] לשחת את הארץ, שישתנה טבע הארץ מחוזק לחולשה כדי שלא יתקומם החומר על הרוחני לעתיד, ועפ״ז יהי׳ הקמת הברית לשני דברים אלה, א) שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, אף שלא תשחת הארץ וישתנה טבעה, רק שיכרת כל בשר לעונש על רוע מעלליהם. ב) שלא יהיה עוד מבול כדי לשחת הארץ ולשנות טבעה עוד לחולשה יותר, אף שלא יכרת כל בשר ואנשים רבים ינצלו, רק שהארץ תשחת ותחלש כחה ואוירה ופירותיה עוד יותר.
והקמתי את בריתי אתכם1: הברית שעם כל הברואים2 היא ״אתכם״ – בשבילכם3, ובמדינה שנכרת האדם ממנה נאספו4 גם הברואים שבה, וכמו שאמר צפניה הנביא (א,ג) ״אסף את כל וגו׳ והכרתי את האדם״5.
ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול: לא הבטיח הקב״ה שלא יהיה מבול כלל, והרי מצוי שטף במדינה אחת, אלא ״לא יכרת כל בשר״, אע״ג שישטוף הרבה אבל לא ״כל בשר״, וגם ״לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ״ – לשנות צורת הארץ6.
1. כפילות, שכבר כתב בפסוק ט׳ ״הנני מקים את בריתי אתכם״. ועיין ברד״ק שכאן הקב״ה ביאר את תחילת דבריו.
2. שהוזכרו בפסוק הקודם (כלומר, בעלי החיים).
3. לא מלשון ׳עמכם׳ כמשמעותו בפסוק י׳, אלא ׳בשבילכם׳.
4. מתו.
5. ״אסף אדם ובהמה, אסף עוף השמים, ודגי הים... והכרתי את האדם מעל פני האדמה נאום ה׳⁠ ⁠⁠״.
6. כך פירש הספורנו, עיי״ש.
ולא⁠־יכרת – זהו תוכנה של הברית, הבטחתו של ה׳.
ממי המבול – בעקבות, כתוצאה מן המים.
לשחת הארץ – אפילו הארץ לא תישחת עוד על ידי מבול. הדברים שאמר ה׳ קודם אל לבו (לעיל ח׳:כ״א-כ״ב), הרי הוא מודיעם כאן לבני האדם. הצעת הברית הזאת, מן האלהים היא יוצאת, מבורא העולם, האלהים אשר מבטיח על ידי ברית זאת את נצחיות בריאתו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת⁠־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃
God said, "This is the sign of the covenant that I am setting between Me and you and all living creatures with you, for everlasting generations.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[עה] 1ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו׳ לדרת עולם, א״ר יודן לדרת כתיב פרט לשני דורות לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה, ר׳ חזקיה מוציא דורן של אנשי כנה״ג ומביא דורו של רשב״י. (בראשית רבה ל״ה ב׳).
[עו] 2זאת אות הברית. חמורה שבועת המבול שנכרתו עליה שבע בריתות, וכל כך למה מפני מחוסרי אמנה, שאינן מאמינים ביוצרן ואומרים דבר זה נקרֵה נקרא, לפיכך הכתוב מזכירה שבעה פעמים לומר שאינה בטלה לעולם. (מדרש הגדול נח).
[עז] 3הנס השביעי יגלה להם הסוד שנאמר זאת אות הברית, וכיון שרואים [או״ה] את הנסים הללו, משלחים ואומרים לכל השרים הבוזזים לירושלים בואו והלחמו בהם כו׳. (פרקי משיח).
[עח] 4נ׳ דעקים כרעיהון לבתריהון בחכיה, נ׳ באורייתא כו׳ ביני וביניכם תרווייהו. (ספר התגין).
1. לשני דורות שלא הוצרך להראות הקשת בימיהם שצדיקים גמורים היו, (פירש״י) ובערוך ע׳ דור העתיק המאמר, ולדור אנשי כנה״ג שהם צדיקים ואין צריכין אות ואין מתיראין מן המבול, ועי׳ פירש״י כאן, ובמדרש חסרות ויתרות במדרשים כת״י ירושלם תרפג. כב. איתא כל דרות מלאין חוץ מא׳ דרת חסר ו״ו. ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו׳ לדרת עולם, ולמה שלא נראתה הקשת לא בימי ר׳ יהושע בן לוי ולא בימי ר׳ שמעון בן יוחאי, ובב״ר שם מביא מענין זה שלא נראה קשת בימיו. ועי׳ בירושלמי ברכות פ״ט, פסקתא פ״י, מדרש תהלים הו״ב פל״ו, ובאגדת ריב״ל הנדפס בסוף ס׳ כל בו סי׳ קכ. ובפער״ז, כ׳ לדרת חסר לרמז על הדורות שלא היו צריכים לאות הקשת כחזקיה ועזרא ורשב״י ור״י בן לוי ודומיהם וששה היו לכן חסרה ו לרמז הזה וצ״ע. ועי׳ ברב״ח ולבנת הספיר.
2. עי׳ לעיל מאמר עא. ולק׳ מאמר פה. ובדרשת אבן שועיב כ׳ ונזכר ברית בכאן שבעה פעמים לרמוז לז׳ עמודים.
3. נדפס בבהמ״ד ח״ג. ובפ״ע.
4. עי׳ לעיל פ״א מאמר תשמה. ובצורת האותיות בסוף הספר.
וַאֲמַר יְיָ דָּא אָת קְיָם דַּאֲנָא יָהֵיב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן לְדָרֵי עָלְמָא.
Hashem said, “This is the sign of the covenant that I pledge between My Word and you, and between every living creature that is with you, for the generations of all time.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם
וַאֲמַר ה׳ דָּא אָת קְיָם דַּאֲנָא (ח״נ: אֲנָא) יָהֵיב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן לְדָרֵי עָלְמָא
אוֹת – זכר ונקבה
א. כתב יא״ר, כמו שבמקרא אוֹת הוא לשון זכר ונקבה כך גם בתרגום. לכן ״לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה״ (שמות ח יט) תרגם ״לִמְחַר יְהֵי אָתָא הָדֵין״, בזכר. אבל כאן ״זֹאת אוֹת הַבְּרִית״ – ״דָּא אָת קְיָם״, בנקבה. ואולם ״באורי אונקלוס״ טען שגם ״אוֹת הַבְּרִית״ מתורגם ״אָת קְיָם״ בזכר. והטעם שתרגם ״דָּא אָת קְיָם״ בנקבה, לפי שהוא מוסב על הקשת.
ב. ברוב הנוסחים ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן״ – ״דַּאֲנָא יָהֵיב״. אבל ״באורי אונקלוס״ קיים נוסחי ״אֲנָא יָהֵיב״ בהשמטת דל״ת היחס, כי לפעמים אין אונקלוס מתרגם תיבת אֲשֶׁר המובנת מאליה כגון, ״וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים״ (בראשית טו יז) ״וְהָא תַנּוּר דְּתָנַן וּבָעוֹר דְּאִישָׁא עֲדָא בֵּין פַּלְגַיָא״ [ולא: דִי עֲדָא], ״אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ״ (בראשית מט כח) ״גְּבַר כְּבִרְכְתֵיהּ״. לכן כאן בתחילת העניין ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן״ הכוונה: אני נותן עכשיו ואין צורך בדל״ת היחס. אבל להלן ״זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי״ (פסוק יז) ״דַּאֲקֵימִית״, בדל״ת היחס כי הוא מוסב לפסוק הראשון.
בֵּין מֵימְרִי – להטעמת המרחק בין הבורא לאדם
ג. ״בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם״ – ״בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן״. הצירוף ״בֵּינִי וּבֵינְךָ״ מתורגם כצורתו בהקשר אנושי, כגון: ״אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא״ (בראשית כג טו), ״הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ״ (בראשית לא מד) – ״בֵּינַא וּבֵינָךְ״. אבל אצל הבורא הוא מתורגם תמיד בתוספת ״מימרא״ להבעת המרחק שבינו לבני אדם, כבפסוקנו. וכן במילה ובשבת: ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״ (בראשית יז ז), ״בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות לא יז) – ״⁠ ⁠⁠״בֵּין מֵימְרִי״.
ואמר י״י דין סימן קיימ׳ די אנה משוי בין ממריא וביניכון ובין כל נפש חיתא די עמכון לדרי ארעאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די אנה משוי בין ממרי״) גם נוסח חילופי: ״דאנה יהיב בין בממרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חיתא די עמכון לדרי ארעא״) גם נוסח חילופי: ״דחיא דאית עמכון לדורת עולם״.
ואמר אלקים דא את קימא דאנא מקיים בין מימרי וביניכון ובין כל נפשת חיתא דעימכון לדרי עלמא.
And the Lord said, This is the sign of the covenant which I establish between My Word and between you and every living soul that is with you, unto the generations of the world.
[ב] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וגו׳ לְדֹרֹת עוֹלָם – אָמַר רַבִּי יוּדָן לְדֹרֹת כְּתִיב, פְּרַט לִשְׁנֵי דוֹרוֹת, לְדוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ וּלְדוֹרוֹ שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווֹן יָתְבִין תָּנְיִן בַּחֲדָא, מְטוֹן שְׁמוּעָה מִן דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרֵי הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא נֵיעוֹל וְנִישַׁיְילֵיה, עָל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָן עִמָּךְ, אֲמַר לֵיהּ גְּדוֹל הַדּוֹר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר לֵיהּ נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו, אֲמַר לֵיהּ הֵן, אָמַר אִם נִרְאָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו לֵית הוּא כְּדַאי לְמֶחֱמֵי סְבַר אַפָּאי. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בִּקְעָה בִּקְעָה אִימָלְאִי דִּינָרֵי זָהָב, וְנִתְמַלְּאָה. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרָבֵי מִן גַּבֵּיהּ וְעַד גַּבִּי, וַאֲנָא מְקָרֵב מִגַּבִּי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְאִין לָא בָּעֵי יִצְטָרֵף אֲחִיָה הַשִּׁילוֹנִי עִמִּי וַאֲנַן מְקָרְבִין מִן אַבְרָהָם עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. רַבִּי חִזְקִיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָחוֹת מִשְׁלשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, אִי תְּלָתִין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵי מִנְּהוֹן, וְאִם עֶשְׂרִים אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם עֲשָׂרָה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם חֲמִשָּׁה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם תְּרֵין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי הֵן, וְאִם חַד הוּא אֲנָא הוּא.
וקאל אללה הד׳ה עלאמה אלעהד אלתי אנא ג׳אעלהא ביני ובינכם ובין כל נפס חיה אלתי מעכם לאג׳יאל אלדהר.
ואמר ה׳: זה אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר איתכם לדורות עולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לדרת עולם – נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, לפי שצדיקים גמורים היו: דורו של חזקיה מלך יהודה ודורו של ר׳ שמעון בן יוחי.
לדרת עולם FOR GENERATIONS FOREVER – The word לדרת "for generations" is written defective (without Vav) (implying that the sign will be necessary only for such generations as are "defective" in faith) because there will be some generations which will require no sign since they were completely righteous, such as the generation of Hezekiah, king of Judah, and the generation of R. Simeon ben Yochai (Bereshit Rabbah 35:2).
ויאמר אלהים זאת אות הברית – יש אות לזמן מרובה. ויש אות לפי שעה.
(יב-יז) ויאמר א-להים זאת אות הברית אשר אני נתן, ויאמר א-להים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי – כן דרך מקראות: כולל, ומפרש, וחוזר ואומר הרי לך כלל שאמרתי לך.⁠1
1. שוחזר מרשב״ם שמות ל׳:ל״ד, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 133 ואילך.
אות – זכר ונקבה: [זאת אות, לקל האת הראשון (שמות ד׳:ח׳), האות האחרון (שמות ד׳:ח׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE TOKEN. Ot (token) may be either masculine or feminine.⁠1
1. Here it is feminine. In Ex. 3:12 it is masculine.
(יב-יג) והאות היא הקשת. ודרך הפשט: שעתה נבראה.
ודעת הגאון: בעבור שאמר הכתוב: נתתי, ולא: אתן, כי זה לאות ולסימן. ויש להשיב: כי הגזרות העתידות, פעמים ידברו הנביאים על לשון עבר.
וגאון אחר אמר: כי השם חזק אור השמש לחדש אות הקשת, כי לנכחה תהיה לעולם. ואין לו ראיה.
והקרוב אלי: כאשר הגשם באוצר, וברצות השם יפתח האוצר, וכתוב: הנותן מטר על פני ארץ (איוב ה׳:י׳), ואם השמים יתנו רביבים (ירמיהו י״ד:כ״ב). והנה הגשם ברשות השם, וככה הראות הענן.
והיה אות הברית – כדרך: אם תפרו את בריתי היום (ירמיהו ל״ג:כ׳), העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ד׳:כ״ו).
ואם ישאל שואל: למה האות בקשת, בעבור כי היא אות לעולם שיכלא הגשם.
ויאמר אלהים – פירש לנח ולבניו, זה האות אני נותן לכם שלא תפחדו ממבול מים כשאמטיר על הארץ, וזה האות יהיה לדורות עולם.
ויאמר אלוהים, to both Noach and his sons, that the visible sign that they need not worry about experiencing another deluge when He had occasion to make rain fall on earth, is the rainbow, which will serve as such a sign of the covenant for all future generations.
לדורות עולם – לדרת כת׳ חסר ב׳ ווין. שלא היו צריכין לראות קשת בדורו של חזקי׳ ועזרא ור׳ שמעון בן יוחי ור׳ יהושע בן לוי (עי׳ בראשית רבה לה:ב).
לדרת עולם – לדר״ת חסר כתיב לרמז על דורות שלא היו צריכים לאות הקשת כחזקי׳ ועזרא ורשב״י וריב״ל ודומיהן וששה היו לכן חסרה וי״ו לרמז הזה.
(יב-יז) (את קשתי נתתי בענן –) [זאת אות הברית אשר אני נותן – המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא י״י חדשה1 לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם2 לארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד, שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו]⁠א על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי [אמר: את קשתי נתתי בענן ו]⁠לא אמר: אני נותן בענן, כאשר אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכך נפרש הכתוב: הקשת אשר נתתי בענן מיום הבראה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם,⁠ב שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם.
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם: עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית ל״א:נ״ב), כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (בראשית כ״א:ל׳), כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית. וכן במילה אמר: והיה לאות ברית ביני וביניכם (בראשית י״ז:י״א) – בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד.⁠3 (ובין שתתחדש הקשת עתה, בין שהיתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא.) [ועוד כי כאשר תראה בהפוך הנזכר, יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו.]⁠ג
אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה:ג׳): את קשתי נתתי בענן – קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן, אלא קשין דפריא, והיה בענני ענן על הארץ – רבי יודן בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון:⁠ד לאחד שבידו סלת רותח ובקש ליתנו על בנו, ונתנו על עבדו. ושם עוד: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים – זו מדת הדין של מעלן,⁠ה ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ – זו מדת הדין של מטה. מדתו הדין של מעלן קשה, ומדת הדין של מטה רפה. וכבר ידעת מאמרם (משנה חגיגה ב׳:א׳) במסתכל בקשת: כלז שלא חס על כבוד קונו רתויח לו שלא בא לעולם. ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן, את קשתי – שהיאט מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית.
והיה בענני ענן על הארץ – שלא יאר השם פניו אליה מחטאת יושביה, ונראתה מדת הדיןי בענן, ואזכר את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה, ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו בין אלהים – מדת הדין של מעלןיא שהיא הגבורה, ואשר על הארץ – מדת הדין של מטה, שהיא מדה נוחה, מנהגת הארץ עם הרחמים. כי לא אמר: אשר בארץ, רק אשר על הארץ, וכבר רמזתי (רמב״ן בראשית ו׳:י״ג) סודם בשם הארץ.
ורבינו שלמה כתב: בין מדת הדין של מעלה וביניכם, אבל רבותינו לא לכך נתכוונו.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ל״א:כ״א.
2. השוו ללשון הפסוק בתהלים י״ח:ט״ו.
3. השוו ללשון הפסוק בצפניה ג׳:ט׳.
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ובניכם״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומי נוסף: ״אומר משל״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3255. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״מעלה״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ומדת״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, דפוס רומא, וכן במשנה כתב יד קאופמן חגיגה ב׳:א׳, ירושלמי חגיגה ב׳:א׳, בבלי חגיגה י״א:,ט״ז:. בדפוסים מאוחרים: ״ראוי״. והשוו רש״י במדבר י״ב:י״ב ובהערה שם.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שהוא״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״שלם״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״שלי״.
יא. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בכ״י רומא 44, פרמא 2978, פריס 222, פריס 223, דפוס ליסבון: ״מעלה״.
(12-17) THIS IS THE SIGN OF THE COVENANT WHICH I MAKE. It would appear from this sign that the rainbow in the cloud was not part of creation and that now G-d created a new thing by making a rainbow in the heavens on a cloudy day. Now commentators have said1 concerning the meaning of this sign that He has not made the rainbow with its feet bent upward because it might have appeared that arrows were being shot from heaven, as in the verse, And He sent out his arrows and scattered them2 on the earth. Instead He made it the opposite of this — [with the feet bent downward] — in order to show that they are not shooting at the earth from the heavens. It is indeed the way of warriors to invert the instruments of war which they hold in their hands when calling for peace from their opponents. Moreover, [with the feet of the bow being turned downward towards the earth, it can be seen] that the bow has no rope upon which to bend the arrows.
We must perforce believe the words of the Greek [philosophers who maintain] that the rainbow is a natural result of the heat of the sun falling upon damp air for even in a vessel containing water which stands in the sun there is the appearance of the rainbow. When contemplating the language of Scripture we will understand that it is so, for He said, I have set My bow in the cloud,⁠3 [the use of the past tense indicating that He had already set it so from the beginning and it is not a new creation]. He did not say, "I set in the cloud,⁠" even as He said, This is the sign of the covenant which I make. Moreover, the word kashti (My bow) — [in the possessive form] — indicates that He possessed the bow previously. Therefore, we shall explain the verse thus: "The rainbow which I have set in the clouds from the day of creation will be from this day on a sign of covenant between Me and you; whenever I will see it I will remember that there is a covenant of peace between Me and you.⁠"
And should you want to know how the rainbow can be a sign, the answer is that it has the same meaning as the verse, This stone-heap be witness, and this pillar be witness;4 likewise, For these seven ewe-lambs shalt thou take of my hand, that it may be a witness unto me.5 Every visible object that is set before two parties to remind them of a matter that they have vowed between them is called a "sign,⁠" and every agreement is called a "covenant.⁠" Similarly, in the case of circumcision, He said, And it shall be a token of a covenant between Me and you,⁠6 because of the agreement that all seed of Abraham be circumcised to serve Him with one consent.⁠7 Moreover, when the above-mentioned rainbow is seen in its inverted form, [namely, with the feet of the bow turned downward], it is a reminder of peace, as we have written. Thus, whether the bow was a newly established phenomenon or one that always existed in nature, the significance thereof as a sign is the same.
Our Rabbis however have a profound secret in this section. They have said in Bereshith Rabbah:⁠8 "I have set 'kashti' (My bow) in the cloud.⁠9 This means, 'My likeness, that which resembles Me.' But is that possible? It is possible only as the straw resembles the fruit.
And it shall come to pass, when I bring a cloud over the earth.⁠10 Rabbi Yudan said in the name of Rabbi Yehudah the son of Rabbi Shimon, 'This is like one who had in his hand some heated flour which he wanted to cast upon his son, but [because of his compassion for him] he cast it upon his servant.'"11 There in Bereshith Rabbah it also says:⁠12 "And the bow shall be in the cloud, and I will look upon it, that I may remember the everlasting covenant between G-d13 — this alludes to the attribute of Justice on high. And every living creature of all flesh that is upon the earth14 — this alludes to the attribute of justice on earth. The heavenly attribute of justice is stern; the earthly one is sparing.⁠" And you already know the saying of the Rabbis concerning one who gazes at the rainbow:⁠15 "Whosoever takes no thought for the honor of his Maker would have been better off had he not come into the world.⁠" And if you will be worthy to understand the words of the Rabbis, you will know that the explanation of the verses is as follows: My bow — [kashti shares a common root with the word kasheh (hard, stern)] — which is symbolic of the attribute of justice, set in the cloud, shall be at the time of judgment for a token of the covenant.⁠16 And it shall come to pass when I bring clouds over the earth17 — meaning that when G-d will not make His countenance shine upon18 the earth on account of the sins of its inhabitants— "My attribute of justice will be seen in the cloud, and I will remember the covenant in a remembrance of mercy, and I will have compassion on the little ones that are on the earth.⁠" Thus, this token and the covenant are like the token of circumcision and the covenant thereof,⁠19 and the language of the verses is very appropriate for the subject. And thus the Rabbis in the above Midrash have explained the expression between G-d20 as referring to the attribute of justice on high, which is gevurah (strength), and that which is upon the earth21 as being the attribute of justice on earth, which is a kindly attribute, conducting the world together with the attribute of mercy, for Scripture does not say "that which is in the earth,⁠" [which would have alluded to "the earth above"], but only "that which is on the earth.⁠" I have already hinted22 at the secret of the Rabbis concerning the name "earth.⁠" But Rashi wrote, "Between G-d23— between the attribute of justice on high and you.⁠" But our Rabbis did not intend to imply this interpretation in their Midrash.
1. I have found this opinion in Chizkuni.
2. Psalms 18:15.
3. (13) here.
4. Genesis 31:52.
5. Ibid., 21:30.
6. Ibid., 17:11.
7. Zephaniah 3:9.
8. 35:3.
9. (13) here.
10. (14) here.
11. In the same way, when the generation is wicked and deserves destruction, G-d instead punishes the fruit of the earth.
12. 35:4.
13. (16) here.
14. (16) here.
15. Chagigah 16a.
16. (13) here.
17. (14) here.
18. See Numbers 6:25.
19. See Ramban further, 17:13.
20. (16) here.
21. (16) here.
22. See Ramban above, 6:13.
23. (16) here.
זאת אות הברית – פי׳ הרמב״ן לכאורה משמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית ועתה ברא השם חדשה לעשות קשת בשמים ביום הענן אבל כאשר תדקדק בלשון הפסוק שאומר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן קשת כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן משמע שכבר היה הקשת מששת ימי בראשית ועתה אמר שיהיה לאות וה״ק את קשתי אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מעתה לאות ביני וביניכם שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלי ביני וביניכם ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה. ואם תשאל מה טעם בקשת להיותו אות הנה הוא כטעם עד הגל הזה וכן את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה. כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם נקרא אות וכל הסכמה נקרא ברית וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ועוד טעם באות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיה רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו וישלח חציו ויפיצם בארץ אלא עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים וכן דרך הנלחמים להפך אותם בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים אליו. ועל כרחנו נאמין לדברי היוונים שאומרים כשמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה קשת. ויש מפרשים טעם לאות מראה הקשת משום דכתיב ממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת:
זאת אות הברית, "this is the sign of the covenant, etc.⁠" Nachmanides writes that at first glance it appears from these words as if prior to the deluge there had never been rainbow visible in the universe, and that at this time God created a new phenomenon. However, when you examine the wording of the text more closely you will find that this is not so. God speaks about קשתי, "MY (rain)bow,⁠" i.e. this is not a new phenomenon. Had it been something new, the wording would have had to be "I am placing a bow in the clouds, etc.,⁠" instead of "My bow which I have placed among the clouds will henceforth be a sign of the covenant between Me and the earth from now so that every time I behold it I will remember that there is a covenant between Me and all living creatures.⁠" The word קשתי is proof that there had been a rainbow already earlier. If you were to ask what the point is in making out of this rainbow a sign, a symbol, the meaning is not so different from the pile of stones Yaakov and Lavan erected between them in Genesis Surely, there had been occasions when people had erected piles of stones. It was on this occasion that a pile of stones had been designated to serve as a specific purpose, as a reminder that two people had made a truce at that location. The Torah simply tells us that as of then the rainbow would serve in a similar capacity, reminding God as well as people that there existed a binding agreement between the Creator and His creatures not to bring another deluge on the globe. The term ברית is applicable to any such visual reminder of an agreement that is visible to both the parties who are party to such an agreement. Circumcision is also known as a ברית, as it represents the agreement between God and the male descendants of Avraham that there is a special relationship between them, an exclusive relationship. Continuance of this relationship is proved by the continued observance of the rite of circumcision on the part of the creature involved.
A further reason, purpose to this particular אות, sign, is the fact that the rainbow is not shaped in a manner suggesting that it is anchored in the sky, suggesting that it is something decreed from heaven, from above. [the author compares the rainbow to the bow used by the archer in hunting or in war. Ed.] If the rainbow were to appear in the sky with its two "feet" at the top this would suggest that it is a dictate from heaven. However it is positioned with its two feet on the ground, suggesting that man is not merely a creature at the whim of the Creator Who is a dictatorial ruler. [I have changed the wording somewhat to convey the author's idea, I hope. Ed.] When warriors call their opponents to a truce, they also reverse the position in which they hold their bows in order to signal peaceful, conciliatory intentions. Another special feature of the rainbow versus the archer's bow is that it has no provision for placing arrows at the base of it, i.e. it is the reverse of a war-like instrument.
Some commentators see in the shape of the rainbow an allusion to the verse in Ezekiel 1,27:ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש סביב ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, "like the appearance of his loins upward, and from the appearance of his loins downward I saw as if the appearance of fire, like the appearance of which shall be so was the appearance of the brilliance all around. on the cloud of a rainy day. the bow.⁠"
(יב-יז) ואמר להם ה׳ יתעלה שהוא נותן להם אות, יתבאר להם בו שלא יהיה עוד מבול; וזה, שכבר נתן ה׳ יתעלה טבע בעת בריאת העולם שיֵּרָאֶה קשת בענן, כשיהיו מימיו מועטים ויהיה ממנו הזילוף החלוש, כמו שהתבאר בספר האותות, ולזה היה הקשת הוראה על הפסק המטר כשיֵּרָאֶה אחר המטר, או על מיעוט המטר כשיֵּרָאֶה בהתחלה. ובהיות הענין כן, הנה יתאמת שלא יהיה מבול, בהתהוות הענן פעם אחר פעם, כשיֵּרָאֶה בו הקשת, כי אז יתאמת שלא יתכן שיהיה אז מבול, אבל יִפָּסֵק המטר או תמעט ירידתו. והנה גזר ה׳ יתעלה שאחר התחלת המטר זמן בלתי ארוך יֵרָאֶה הקשת ויִפָּסֵק המטר ההוא, בְּדרך שלא יהיה עוד מבול. ולזה ראה ה׳ יתעלה שיהיה הקשת — אשר יֵרָאֶה תמיד בענן — אות על הברית אשר בין ה׳ יתעלה ובין כל נפש חיה, שלא יהיה עוד מבול לשחת אותם ולא יעברו עוד מי נח על הארץ. וזה האות לא היה לנח לבד כדרך שאר האותות, אבל שׂם אותו ה׳ יתעלה קיים בינו ובין כל נפש חיה אשר על הארץ, רוצה לומר שתמיד יֵרָאֶה להם זה האות בעַנְנוֹ ענן. והנה לא היה מציאות הקשת אות, כי הוא נמצא על דרך הטבע; אבל היה האות - הַרְאוֹתוֹ ה׳ יתעלה תמיד בעַנְנוֹ ענן, כמו שביארנו. ובכאן נשלם ביאור הסיפור הזה לפי הנראה לנו.

חלק ב: ויהיו בני נח היֹצאים מן התבה וגו׳ (ט, יח-כט)

ביאור דברי הסיפור

(יב-יג) ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כו׳ – הנה הרמב״ן ז״ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז״ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ״ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳:כ״ח) כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי׳ הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג׳ הקדמות:
האחת שכל גשם מלוטש משולל הגוונים מקבל תמונת כל דבר העומד אל נכחו.
השנית כי כשהגשם ההוא יהיה אורו ובהירותו מתפלש מעבר אל עבר הנה אז לא יראה בו דבר וזה הוא דבר ברור ומפורסם.
השלישית כי כמו שעל הרוב מי שהוא בריא הראות יראה יותר מהחלוש כן יקרה לפעמים שהחלוש יראה מה שלא יראה הבריא רצוני מאלו התמונות הנראות דרך המאורות וזה מבואר מסובלי חולי העינים שרואין סביבות הנר בלילה תמונות אשר לא יראו לבריאים כי לסבות הלחות המותרי אשר בעיניהם תתהוה להם נגדם ענן לח ובלטישת האור המכה בו נעשה כעין מראה מלוטשת יתחקו בו התמונות ההם ומזה חוייב שהענינים ההם הנראים להם, על הרוב אינם ענינים אמתיים. רצוני שימצאו חוץ לנפש כמותם כמו שנמצא בקצת חולי העינים שיראו תמונת צורתם כאלו הוא איש הולך לפניהם תמיד אבל הם ענינים שמתהוים ומתרכבים שם מהפוך הניצוצית לשם עם חולשת ראותם כמו שנראה מבואר באותה תמונה שאמרנו שנראית להם סביב הנר שהיא תמונת עגולה שלמה בעלת גוונים כמראה הקשת עצמה בדמותם עצמם כמו שכתב אלו הענינים החכם בספר האותות ואין חכם כבעל הנסיון ואני כאחד מהם ראיתי אותה על כרחי פעמים רבות.
ואחר זכרון אלו השלש הקדמות אומר כי להכרח ההקדמה הראשונה חוייב כי בהתיצב נכח השמש אויר עב מעונן ומזולף כי אז יהיה האויר ההוא במדרגת מראה מלוטשת ויקבל מתמונת השמש מה שאפשר שתתחקה בה מהרשמים לעיני המביטים כמו שיבא. אמנם תהיה קבלת התמונה באותה העגולה מהאויר המקבלת לאותה אשר בה תעמוד תמונת השמש עצמה בעת ההיא אשר עגולתה כעין גלגל המישור הגדולה מפרשת ביניהם. ולזה נראה כי כשנראתה הקשת קרוב לחצי היום כשעה וחצי או שתי שעות אז תהיה מראה הקשת גדולה מאד לפי שתתחקה דמות השמש נכחו כעגולה הקויית אשר תהיה אחותה תאומה לאותה עגולה הגדולה שמרשם גרם השמש בכדור השמים בעת ההיא. וכאשר יתרחק המקרה הזה מחצות היום יותר ויתקרב השמש אל האופק תהיה הקשת יותר קטנה לפי שאז תתחקה התמונה ההיא נכחו באותה העגולה השוה אל העגולה אשר תתרשם מגוף השמש במקום ההוא השפל אשר הוא שם עד שכאשר נראתה בהיות קצת השמש שוקע במערב יהיה אז מראהו קטנה מאד בקצה המזרח וכבר ראינוהו בעינינו קרוב מאד לחצות היום בזמן החורף והיה השלג פושר והגשם דק והשמש מתחזק והאויר עב ומזולף והיה הקשת נראה על פני הארץ באותו אויר העב המקביל אל גוף השמש בעת ההיא והיה מבריח מקצה המרחק אל קצהו לרחבו וכאלו נוכל לאחוז מקצותיו מהחלונות וכל מראיו זולתי הארגווני. והיה זה לפי שהאויר המקבל לא היה על פני רקיע השמים כי אולי מהבטת העין בזוהר הרקיע יתילד זה הגוון. ואחשוב שעל כיוצא בזה כתב החוקר בטבעיות. ופעמים לא יראה המראה הממוצע וקראו ממוצע בבחינת המראות החיצונות והנה מפני שאין דרכו בכך לא נמצא כן בדברי ארסטו כמו שכתב הנרבוני ורבים ראו ותמהו מהמראה ואני ראיתי ושמחתי כי נתברר לי הלא כה דברי כי לסבה שזכרתי בהיות השמש קרוב לרומו שאז הוא מקבל לשטח הארץ אין לו שום ענין להראות על פני הרקיע כאשר הודו בו כל הטבעיים. אמנם אפשר שיראה במקומות הלחים כאשר תזדמנה הסבות כלם והנה לא תראה כל העגולה השלימה כמו שאנו רואין כל גוף השמש מפני שהתמונה ההיא מתחקה ונרשמת בכללות שטח העננים האויריים הקרובים אלינו וכאשר זה השטח בלתי נראה לעינינו רק מה שנראה ממנו על עגולת האופק יחוייב שיסתר ממנו החלק השפל מהקשת כמו שיהיה הענין בעצמו במראה הזכוכית אם יהיה קצתה נסתרת ומכוסה שתראה המראות המחקות בה לחצאין. ומזה יתבאר שא״א שתהיה הקשת קצותיה למעלה בהיותו נראה על פני הרקיע וזה מבואר בעצמו. אמנם מההקדמה השנית חוייב שלא תתחקה ולא תראה תמונה זו כלל רק בקצוות האויר ההוא הלח הנמצא אצל יסוד האש החשוך אשר אצל הרקיע אשר נכחו לפי שהאמצע ספירי מפולש עד זוהר הרקיע ולזה א״א לקבל בו צורה מהצורות רק הצורה הרקיעית ההיא. אמנם נראית אל סביבותיו הרחוקות מקום אשר שלט עליהם חשכת היסוד ונסתבך באויר הלח שהקדרות ההוא לשם הוא כעין העופרת אשר באחורי הזכוכית או בעובי עצם הברזל והנחשת הממורט כמו שנראה לחולי העינים או לאבוקה שזכר ארסטו עגולה שלימה כמראה הקשת סביבות הנר מרחוק אבל לא לפניו. וזה לפי שהאויר ההוא אשר יתמצע בינו ובין הנר או בין האבוקה הוא מפולש לאורו ולא מקבל שום צורה אחרת אולי נדחו המראות ההם אל האויר הראשון החשוך אשר אצלו כי בו ובלחות המותרי אשר בעיניו יושלם ענין המראה כמו שאמרנו. ומזה יראה שאין שום ענין לקשת שתראה באויר אשר בינינו אל השמש כמו שהוא בעגולת הירח לפי שא״א קבלת הצורה על אופן המראה רק בשימצע דבר ממשיי יסתבך בספיריי בו יכו נצוצי קוי הדבר הנראה על הדרך שאמרנו. אמנם עגולת הלבנה הנראית אל הצד ההוא עצמו לא זה ולא אותו. שהדבר ההוא אינו רק כמי שיראה דבר בהיר אחרי המסך וענין גודלה הוא אם מראיית הקבול אל סביבותיה לסבה שאמרנו או להיות הקויי זה יותר קרוב אלינו ונראה כמו שהיא שם כי הוא גם כן טעם גודל הקשת למראה עינינו מגוף השמש. וגם תראה שהאויר אשר ימצע בינינו ובין גוף הירח ממש אינו מקבל זאת התמונה אבל הוא נראה כמין עגולה סביבה וזה שאמרנו בירח הוא טעם קרוב ממה שכתב החכם בטבעיות ויותר מקובל אל הדעת. אולם מה שכתב ארסטו שענין הראות הקשת בצד ההוא בחלוף עגולת הירח הוא על דרך הקבלה אל האויר הקרוב ההוא אשר בו נראה ראשונה כענין שתי המראות המקבילות זו לזו אלא ששם לא נראה אלינו מפני הזוהר הנראה שם בינינו לשמש אבל נראה באויר המקבל כענין שתי מראות. והביא ראיה מכלי המים שנראה בהם הקשת בהיותו נוכח השמש ואם אינו נראה לעינים. הנה באמת פעמים רבות באנו על גבים ועל כל כלי המים ובדקנו הדבר ולא מצאנו והדבר רחוק מאד שיתרשם באויר הנכחי התמונה שלא נראית לשם למראה העינים. האמנה כי מציאות שתי הקשתות יתכן שהם על זה האופן ולפי דברינו אין שום טעם שתמצא רק ע״ד מציאותה בלי ספק. אמנם הגוונים אשר יראו בקצוות התמונה ההיא הן מחיוב ההקדמה השלישית והוא לחולשת הכח הרואה המביט בדיוקנו של שמש כענין שאמרנו בסובלי חולי העינים הרואים אותם בדמותם כי כל בני העולם הם חולים לגבי ההסתכלות בדיוקנו של שמש ואין ספק שיתהוו מהרכבת הענינים המשתתפים מהאור והאויר והלחות. וכבר דברו החכמים בהם ולא העלו דבר שיש ערבות על אמתתו. והנה החכם שם בטבעיות כתב ויסתבך אותו האור באיד הלח ויולד ממנו קשת קזח ר״ל בעל דרכים ולו ג׳ מראים כו׳. ולא גלה טעמם נראה שסמך על הנסיונות המראים אמתת מציאותם ולא רצה להאריך על הצדדים אשר בהם היה אפשרותם כי הם רבים ומסופקים. ועכ״פ נתברר בלי שום ספק כי מראה הקשת הוא ענין טבעי נכר ומפורסם לעינינו בהזדמן הסבות, אשר א״א לספק בו בשום פנים. ואומרם ז״ל שהיה מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (משנה אבות ה׳:ו׳) יתבאר טעמו אצל אילו של יצחק שער נ״א ב״ה.
[ג] ועתה ראה את מעשה ה׳ כי נורא הוא בתתו אות אמת וברית קיימת לא יעבור לעד לעולם כעין הדבר והענין עצמו שעליו ינתן וכאלו ימנע אפשרות ביטולו בשום פנים. וזה שמהידוע שהקשת הזה בל יראה ובל ימצא לעולם רק בהיות העננים על הארץ חלושים וחלק העולם מעונן ובקצתו השמש הולך ואור בגבורתו עד כי לזה אמרו הטבעיים שהראות הקשת אחרי הגשם הוא סימן להפסק המטר ואם אחר היום הצח הוא סימן להתחלת המטר. וזה הענין ודאי יתחייב להתחלפות טבע המקומות ההם כי בחלק הראשון מהארץ היו מזומנות הסבות ההנה המולידות האידים והעננים אשר בהם יתהווה המטר ועל החלק האחר לא תתפשט הסבה ההיא ולזה נמשך להם הענין מפאת מעלה גם כן חלקי והוא שחלקה אחת תמטר וחלקה לא תמטר והוא דוגמת הענין אשר יהיה מכאן והלאה לכל הבאים אחריהם מתולדותיהם שכבר אפשר מתוך מה שקנו מהמוסר וההכנעה שלא יבאו לידי צורך העונשים הכוללים לא כלל העולם ולא חלקיו ואם אמנם לא יהיה זה עכ״פ לא יגיע ענינם אל שיתפשטו ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם כמו שהיה בדור המבול אמנם כבר יהיה קלקולם ועונשם חלקי באקלים או ממלכה או עיר כמו שזכרנו מסדום ובנותיה וזולתה. כי אז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ואורח צדיקים כאור נוגה ולא עליהם יהיה גשם שוטף. ואין אות ברית גדולה מזו כי ברית כרותה לעולם עם שופט כל הארץ יעשה משפט אמת. וכי לא ירעו ולא ישחיתו בכללם לא ישלחם כלה מעל פניו אמנם משמים יביט ה׳ מי אשר חטא לו איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו והנשארים יקיימם ויחיו לפניו.
[ה] והנה עם זה ענין האות והברית הזאת ומהותו הוא עצום ונפלא ומחוייב לסמוך בנאמנותו בלי שום פקפוק כי הענין הטבעי הוא קיים מאד בענינו ולא יושאל אות רק בבוא הייעוד כנגד הטבע וזה מבואר. וכבר כתבנו כדומה לזה על מאמר וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו (בראשית ד׳:ט״ו) והענינים מסכימים וצודקים יחדיו. והוא אומרו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ ואמר כי ענין טבע הקשת אשר נתן בענן הוא יהיה ממש דוגמת אות הברית אשר בינו ובין הארץ.
לדרת עולם חסר שיש דורות שלא הוצרכו לאות. בב״ר ונ״ל שכך פירושו לפי שבחסרון הוי״ו תשאר המלה לדרת עולם תאר כמו הרת עולם שפי׳ למשפחה הדרה בעולם לא לכל המשפחות הדרות בעולם אמרו שלא אמר לדורות לכלול כל הדורות מפני שיש דורות שלא הוצרכו לאות כדורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של ר׳ שמעון בן יוחאי שלא נראתה הקשת בימיהם לא שפי׳ לדרת עולם מורה על משפחה אחת בלבד שהרי כל הדורות כלן נראת׳ הקשת להם חוץ מהשתי דורות הללו אבל פירוש לדרת עולם לכל משפחה ומשפחה הדרה בעולם ומדאפקיה בלשון יחיד למדנו שאין כל הדורות בכלל:
ואמנם אמר אחר זה ויאמר אלהים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יבוא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית׳ חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלהים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן והותרה בזה השאלה הי״ד.
(יב-יז) ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו׳. אחר שכרת הברית, נתן להם ׳אות הברית׳ והסימן, וכן1 תמצא ׳ויאמר אלהים׳ בכל עניין שהוא בפני עצמו2.
[אות הקשת]:
ועניין הקשת בענן ידוע למי שיקרא סיבותיו ואופן הווייתו בספר ׳אותות עליונות׳3, שלא תמצא זאת הקשת אלא כשיקרה שיהיה ענן עב אחר השמש כשהוא סמוך לאופק, בשביל הגשם שלא יניח אותו הענן החשוך להתפלש אור השמש, ויסבב הגוונים ההם בחצי גורן עגולה לכדוריות השמש, כל זה מבואר.
ויען אפשר שלא יקרה לעולם שיהיה זה הענן אחריו, לכן זאת אות הברית, שכשיארע שיהיה זה הענן אחריו ונראתה הקשת בענן, הצדיקים שבאותו הדור ידעו ויבינו חסדי ה׳ כי לא תמו, ויתנו ליבם לשוב אל ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם, וזאת הסיבה שיזכור להם בריתו וירחם ברוב חסדיו.
ואם תאמר, הלוא היפך הדברים הוא, שבימות הצדיקים הגמורים לא תיראה הקשת, וכן אמר (כתובות עז:) ׳כלום נראתה הקשת בימיך׳. נשיב, שיש מדריגות הצדיקים, יש צדיק גמור שאינו צריך להם זה הזיכרון, שתמיד הם דבקים בה׳, ובימיו לא תראה הקשת, ויש שאינם כל כך צדיקים גמורים, וצריך להודיע להם שהעולם היה חייב כלייה, והם באופן זה יתנו ליבם להבין ולהשכיל ויתדבקו בה׳ צור ישועתם, ובאופן זה יגינו על כל בני דורם.
וכן אמר: ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו׳ את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ, ואמר, איך תעשה זאת הקשת, אמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, ואז וזכרתי את בריתי וגו׳.
ועכשיו שאמר שהקשת תהיה סיבה שיזכור בריתו, עכשיו רוצה לומר מה היא הסיבה שהקשת תזכיר בריתו, ואמר והיה הקשת בענן וראיתיה, ר״ל, אתן לבי אל מה שהצדיקים יזכרו וישובו אלי, ובאופן זה תהיה סיבה אל שאמרנו לזכור ברית עולם.
ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית אשר הקימותי וגו׳. כלומר, באופן זה – היינו שהצדיקים יתנו ליבם אלי, שהוא ׳הברית אשר והקימותי׳, ולא באופן אחר.
וכל ׳זכירה׳ בה׳ יתברך – אינה זכירה ממש, חלילה לאל ממנה, כי אין שכחה לפני כסא כבודו4, אלא עושה פעולה בהשגחתו על הנזכר כאילו יזכור ממנו:
1. ולכן.
2. כתוב בפרשה זו שלוש פעמים ׳ויאמר אלקים׳: בפסוק ח׳ ׳ויאמר אלהים לנח׳, בפסוק י״ב ׳ויאמר אלהים זאת אות הברית׳, ובפסוק י״ז ׳ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית׳. ולפי שהם שלושה עניינים שונים, לכן בכל אחד מהם יש אמירה נפרדת.
3. עיין באריכות בספר ׳אותות השמים׳ לר״ש אבן תיבון, ׳פרק בקשת׳ (עמוד מ״ד).
4. ברכות (לב:).
נכתב חסר. יש מחכמי הטבע שאומרים שהקשת הוא נעשה בטבע מן ניצוץ השמש, ולפיכך הוקשה באיזה ענין הקשת אות על שלא יבא המבול, אבל אין זה קשיא, כי קודם המבול לא היה כח בלהט השמש לפעול הקשת, ומפני זה אפשר לבא המבול, אבל אחר המבול שכל כך גובר הלהט של שמש, ואין צריך לומר כי השמש בעצמו קבלה השתנות, אבל הלהט והניצוץ היה גובר אחר כך מחמת שהוסר דבר המונע את הלהט והניצוץ, והיה גובר הלהט עד שנעשה הקשת, והוא אות ברית:
אֲשֶר⁠־אֲנִי: במקף, ובלא גלגל בשי״ן, ובלא פסיק. [אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֣י].
לְדֹרֹת עולם: ל׳ חס׳ דחס׳. ובב״ר1 ריש פ׳ ל״ה אמ׳ ר׳ יודן לדרת כתי׳, פרט לשני דורות, לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה, ר׳ חזקיה מוציא דורו של אנשי כנסת הגדולה, ומביא דורו של ר׳ שמעון בן יוחאי. עיין מזרחי2, ויפה תואר3. <וכתב רבינו בחיי4, ומזה תמצא לְדֹרֹת עולם חס׳ הו״וין וסמיך לו מיד את קשתי נתתי, ללמדך שאין אות הקשת נרא׳ אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.> [לדרת].
1. ובב״ר: פרשה לה ב.
2. מזרחי: על אתר, ד״ה לדרת עולם.
3. ויפה תואר: על ב״ר פרשה לה ב, ריט ע״ב, ד״ה פרט לב׳ דורות.
4. רבינו בחיי: להלן פס׳ יג, ד״ה את קשתי.
שלא הוצרכו לאות. ואם תאמר היאך נשמע דרש זה ממה שכתוב חסר ונ״ל דכך פירושו לדרת עולם את קשתי נתתי בענן רצונו לומר בזמן שהדורות חסרים שהן רשעים צריכים לאות הקשת ובזמן שהדורות מלאים שהם צדיקים אין צריכין לאות הקשת וק״ל ועי״ל דהכי משמע הואיל וכתיב לדרת חסר קרינן לדרת בקמץ תחת הדלי״ת ופתח תחת הרי״ש לשון דירה והוא לשון יחיד וה״פ לדרת עולם ר״ל לאותן משפחות הדרין בעולם את קשתי נתתי בענן והא כיצד הא לכל עולם הוא נותן אלא שיש דורות וכו׳. [ר׳ אליהו מזרחי]: ומהרש״ל פירש אילו נכתב לדורות מלא ה״א כל הדורות לעולמי עד הוצרכו לאות אבל עכשיו שכתיב לדרת חסר לדורות שהם לעוה״ז הם צריכים לאות אבל לדורות שהם לעוה״ב הדרים בעולם אין צריכין לאות:
That did not require a sign. You might ask: How does the incomplete form imply this exegesis? It seems the answer is: When the generations are incomplete — wicked — they need the rainbow as a sign, but not when they are complete, i.e., righteous, they do not need the rainbow as a sign. Another answer: Since דרת is written in an incomplete form, it can be read דָרַת — "dweller,⁠" in the singular. Thus, לדרת עולם connotes "for a certain dweller in the world.⁠" The verse is saying: "For certain families that dwell in the world, I have set My rainbow in the clouds.⁠" Yet, [we ask,] is not the rainbow for all? Perforce, "There are some generations that did not require a sign....⁠" (Re'm) The Maharshal explains: If it were written complete, we would understand that all generations for all time require the sign. Now that it is written incomplete, it implies the generations that [dwell in] this world [only], require a sign. However, those generations which dwell in this world and are destined for the World to Come, do not require a sign.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויאמר אלהים זאת אות הברית – עיקר הפרשה וההבטחה נאמרו לנח ולבניו בעבור מי המבול, כי ממנו היו יראים. וקודם המבול לא המטיר ה׳ אלהים על הארץ, אבל אד יעלה והשקה את האדמה.⁠1 כי היתה הארץ כגן עדן קודם המבול, ובעון בני האדם ויצר לבם הרע נתקללה בימי המבול. כמו שיעד לאדם הראשון שכל זה יגרום חטאו, שעל ידו החלו לדעת טוב ורע, והשתקעו ברע, ואת הטוב לא ידעו עוד. והנה עתה גזר שעוד כל ימי הארץ ״למטר השמים תשתה״,⁠2 שמזה יסתעפו צרות רבות ורעות, בהעצר השמים ולא יהיה מטר, או כי ירבה גשם רב לכלות הזרע וכיוצא. לכן קודם שירדו גשמים אחרי המבול, כרת עמהם ברית שלא יביא עוד מבול לעולם, שלא ימותו מפחד-לב בראותם גשם יורד מן השמים. ולהודיעם שאין ההבטחה על תנאי, נתן להם אות הַקֶשֶׁת שהיא השבועה שיבטחו עליה, כי דבר ה׳ יקום לעולם.⁠3
אות הברית – כל ברית יהיה על תנאים שבין כורתי הברית, ואם יעברו על התנאים תופר הברית. על כן האות יורה שהברית תתקיים על כל פנים, וזהו לשון ״אות״. ופרשנוהו בפסוק ״והיו לאותות״,⁠4 שנופל על דבר רשום (וחוזק) [וחזק] העומד, מורה על הדבר שהובטח ע״י הברית שיתקיים תמיד. וזהו אות הַקֶשֶׁת שנתן ה׳ לאות על הבטחתו ובריתו, וכמו שיתבאר.
אשר אני נותן – לא שבורא עתה האות, אבל ברוא ועומד מקדם. ומעתה הוא נותן אותו לאות להיות אות מורה על קיום הברית.
ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם – לא שנפש חיה יראו האות ויבטח בו לבם, כי אין בהם דעת לירוא או לבטוח. אבל אות היא שאקים את בריתי ביני וביניהם ובין כל נפש חיה.
לדרות עולם – כל ימי הארץ, כמו האות שהוא קיים לדורות עולם, כן אקיים את בריתי לדור דור וכמו שיתבאר בעז״ה.
2. מליצה על פי דברים יא, יא.
3. מליצה על פי ישעיה מ, ח.
4. בראשית א, יד.
זאת אות הברית – אות הוא לשון זכר כמו האות הזה (שמות ח׳ י״ט), ואולם תיבת זאת בכאן הוא נושא המאמר, מוסב אל מה שלמטה את קשתי נתתי וכו׳, והרי הוא כאילו נכתב זאת היא אות הברית, ובא בלשון נקבה כדרכו בכל מקום בהעדר הוראת המין:
לדרת עולם – לזמן בלי הפסק, כי הקב״ה נשבע בדבר הזה, כמו שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה נ״ד ט):
זאת – כדבר הזה והוא מה שמזכיר אח״כ את קשתי נתתי.
אשר אני נותן – חוזר לאות.
This. Referring to that which is mentioned afterwards [next v.], “I place My bow.”
which I place. This refers back to “the signal.”
זאת אות הברית – ה׳ אינו מסתפק במאמר פיו בלבד, אלא מקים למאמרו אות וזכרון. וכן מצאנו גם בהמשך ההנהגה האלקית. ה׳ מקים אותות כגון תפלין, שבת, מילה – כדי להזכיר לאדם בכל פעם מחדש, את האמיתות החשובות שהאושר של האנושות תלוי בהם.
לדרת עולם – תיבת ״לדרת״ נכתבה בחיסור כפול. המשמעות היא שברית ה׳ תתקיים בכל העתים, ותגן אף על דור חסר שחסרונו ניכר כלפי פנים או כלפי חוץ. בזמנים כאלה עלול האדם שיימס לבו או שיתייאש מן הצדק האלקי. אך מראה הקשת בענן יזכיר לו שברית ה׳ כרותה עם האדם ועם הארץ. ברית זו תתקיים בכל עת ובכל דור, והנהגת ה׳ תשיג את מטרתה אף בדור חסר.
ויאמר אלהים – אחר שכרת עמו הברית, [שהברית היא עצמה השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כי עם כריתת ברית בא שבועה תמיד] נתן לו אות על קיום הברית. שהאות הוא דבר שיעשו כורתי הברית לסימן על זכרון הברית שלא ישכח, ועז״א זאת אות הברית.
זאת אות הברית: משמע שהראהו לנח הקשת, ולא כפירוש רש״י להלן פסוק י״ז1, שהוא מיתור2, אלא מזה המקרא מוכח הכי, כמו שדרשו חז״ל על ״החודש הזה״ (שמות יב,ב)3, ״זה יתנו״ (שם ל,יג)4, ״זאת החיה אשר תאכלו״ (ויקרא יא,ב)5. והכי נמי משמעו הכי, והראה בדרך נס בלי ענן אלא לצורך הברית.
1. ז״ל רש״י שם: ״זאת אות הברית״ – הראהו הקשת ואמר לו הרי האות שאמרתי. ולא מצאנו מקור לדברי רש״י בחז״ל (עיין בתורה שלימה).
2. רש״י למד מפסוק י״ז הואיל וכל הפסוק נראה מיותר, ומכח הייתור למד זאת, אך רבינו טוען שעצם המילה ״זאת״ בפסוקנו מלמדת ענין זה. ונראה בפסוק הבא מדוע רבינו מעוניין שנלמד דוקא מפסוקנו ולא מפסוק י״ז.
3. רש״י: הראהו לבנה בחידושה...
4. רש״י: הראה לו כמין מטבע של אש...
5. רש״י: מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו.
זאת – מוסב על הקשת המוזכרת בפסוק הבא.
לדרת עולם – מוסב לפי הטעמים, על המשפט הראשי — ״זאת אות⁠־הברית״.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) אֶת⁠־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃
I have set1 my bow in the cloud and it will be a sign of the covenant between Me and the earth.
1. I have set | נָתַתִּי – See Ramban that the rainbow had existed previously, from the time of creation, but only now does Hashem set it to be a symbol. Hence, the past tense form of "נתן" in this verse and the present tense form in verse 12. Alternatively: "I set", right now (Ibn Ezra, assuming that the rainbow was a new creation and that Tanakh sometimes employs a past tense verb even though the present or future is implied. Compare Bereshit 14:22, 22:16 and 23:13).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[עט] 1את קשתי נתתי בענן. מעשרה דברים שנא׳ בהן ברית; הקשת שנא׳ את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית. (מכילתא דרשב״י שמות לא. יז).
[פ] 2את קשתי נתתי, קישותי דבר שהיא מוקש לי, אפשר כן, אלא קשין דפירי. (בראשית רבה ל״ה).
[פא] 3נתתי. מששת ימי בראשית, לפי שאין כל חדש תחת השמש. (בראשית רבה).
[פב] 4ילמדנו רבינו מי שהוא ראה את הקשת בענן מהו צריך לברך, כך שנו רבותינו מי שהוא רואה הקשת בענן צריך לברך, מאי מברך ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, הרי מן המשנה, מן התורה מניין תלמוד לומר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית. (תנ״י נח ז׳).
[פג] 5ר׳ יהודה ב״ר שלום אמר כהוגן הוא [פרעה] מדבר תנו לכם מופת (שמות ז׳:ט׳), וכן אתה מוצא בנח אחר כל הנסים שעשה לו הקב״ה בתיבה והוציאו ממנה, אמר לו (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, התחיל מבקש סימן עד שאמר לו הקב״ה את קשתי נתתי בענן, ומה נח הצדיק הי׳ מבקש סימן פרעה הרשע עאכ״ו. (שמות רבה ט׳).
[פד] 6ר׳ יהודא בן גיורי, ור׳ יצחק ורבנן הלכו לשמוע פרשת נסכים מר״ש בן יוחאי וכשהיו שם ג׳ ימים אמרין, צריכין אנו למיסב רשותא, על קמא ודרש את קשתי נתתי בענן, אמר ר׳ שמעון בן יוחאי, הא סימנא דעלמא, על תניינא ודרש (בראשית ט׳:י״ד) ונראתה הקשת בענן אר״ש בן יוחאי הא סימנא דעלמא. (פסקתא דר״כ ויהי בשלח).
[פה] 7ומה עשה הקב״ה פשט יד ימינו ונשבע לו שלא להביא המבול עוד על הארץ שנאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו׳, ונתן קשת לאות ברית שבועה בינו לבין הארץ, שנא׳ את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית, והתקינו חכמים שיהיו מזכירין שבועת נח בכל יום, שנאמר (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. (פרדר״א פכ״ג).
1. עי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר סה. ומדהנ״ע בז״ח ד: או״מ כת״י ח״א נא.
2. דורש את קשתי את קישותי, וקישות לשון היקש והשואה וכמדפרש קישותי דבר שהוא מוקש לי כדכ׳ כמראה הקשת אשר יהי׳ בענן (יחזקאל יא כח), ופריך אפשר כן שיהא הקשת דבר מוקש ומישוה להקב״ה, ומתרץ שהקשת מוקש להקב״ה כמו קשין של הפירות לפירות, (מנח״י ומפרשים) והרמב״ן בפי׳ כ׳ ע״ז אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם, אמרו בב״ר את קשתי נתתי בענן קשותי דבר שהוא מוקש לי אפשר כן, אלא קשין דפירי כו׳ ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פי׳ הכתוב כן את קשתי שהוא מדה״ד הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית, ועי׳ מ״ש בזה הרקאנטי והציוני, ובלבנת הספיר וברב״ח. ובדרשת אבן שועיב.
3. מאמר זה מביא הרד״ק בשם ב״ר ולפנינו ליתא. ובאבות פ״ה מ״ו עשרה דברים נבראו בע״ש בין השמשות ואלו הן כו׳ הקשת. ומובא בפסחים נד. והרבינו חננאל בפי׳ כ׳ שם וקשת דכתיב את קשתי נתתי בענן. והיינו דמפרש לשון נתתי דקאי בשעת הבריאה. וכ״כ הר״י ברצלוני בפי׳ לס׳ יצירה צד קלט. זה אחד מעשרה דברים שנבראו ע״ש ביה״ש כו׳ וקשת דכתיב את קשתי נתתי בענן, ומפני שיש מי שטועה ואומר קשת בימי נח נבראת, ולא היא כי בערב שבת בין השמשות נבראת שאין כל חדש תחת השמש והויא אות ומופת בימי נח והאי דקא אמר את קשתי נתתי בענן נתתי כבר קאמר והיתה לאות ברית מכאן ואילך, וממדרש הגדול נראה שהי׳ לפניו ענין זה באיזה מדרש, שכ׳ את קשתי נתתי בענן תמן תנינן ו׳ דברים נבראו בה״ש כו׳ והקשת כו׳ איני והא אין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳ ט׳) אלא שכבר עלו במחשבה מששת ימי בראשית דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיה מ״ה י״ב) צויתים שיהיו בעתם. והרד״ק בפי׳ הביא כי יש לפרש נתתי כמשמעו כדברי הגאון ר׳ סעדיה כלומר הקשת שנתתי בטבע בענן יהיה לכם לאות כי לעולם כשיכלה הגשם תראה הקשת, אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא נכלה הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה והבטיחם האל כי לעולם יראו קשת בענן וזה יהיה לכם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ. וכ״כ הרמב״ן בפי׳ ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יתהוה הקשת בתולדה כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת כו׳ ולכן נפרש הכתוב אשר נתתי מיום הבריאה כו׳ וא״ת מה טעם בקשת להיות אות הוא כטעם, עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת. ועי׳ במ״ע פנ״ד. ובפי׳ הראב״ע שכ׳ והנה נתתי עתה קשת בענן, ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחלה היתה. ועי׳ בפי׳ מהרי״א. ולא העיר מהנ״ל.
4. תנ״י בראשית א״ל, והברכה הזאת נזכרה בתוספתא ברכות פ״ז, בגמ׳ ברכות נט. וירושלמי פ״ט ה״ג, ובקטעים מילמדנו הקדמון הנדפס בגנזי שכטר ח״א צד לז, איתא הלשון בקצור, הרואה את הקשת הרי זה צריך לברך עליה ברוך אתה ה׳ זוכר הברית מנין דכתיב את קשתי נתתי בענן. ועי׳ במבוא שם ובזח״ג רטו. מבואר בזה דבר חדש אבל ר׳ יהודה אמר מאן דחמי קשת בגוונוי נהירין צריך לברכא ברוך זוכר הברית ובגלותא דלאו איהו נהיר בגוונא כדקא יאות וכו׳. ועי׳ לקמן מאמר צג.
5. עי׳ לעיל פ״ח מאמר סב. צז. ותנחומא וארא ג׳ בשינוים ובפי׳ הרא״ש בהד״ז. ולקמן מאמר פה.
6. בב״ר פל״ה מבואר ענין זה באריכות ונזכר שמה דרשות אחרות ומקרא שלפנינו לא נזכר, ועי׳ מוע״ק ט. תנחומא בראשית סי״ג, והנה המאמר כמו שלפנינו אין לו באור, מאי בעי רשב״י בהא דאמר הא סימנא דעלמא, ובהערות מהרש״ב כ׳ דנראה דחסר לפנינו הדרשא שדרשו על פסוק זה. אבל באמת נראה דרק טעות קל יש כאן והוא הנקודה שהציגו אחר תיבת בענן, וכן הראשי תיבות מהמאמר אר״ש והבאור הוא כן, על קמא ודרש את קשתי נתתי בענן והיתה לאות, והוא אמר, שרשב״י הוא סימנא דעלמא עפ״מ דמבואר לעיל מאמר עה. דבדורו של רשב״י לא נראתה הקשת וע״ז הוא דקאמר דרשב״י הוא סימנא ואות דעלמא. וכן מבואר להדיא במדרש הגדול כאן צד קעד. שהיה לפניו הגירסא כן בפסקתא שכ׳ על קדמאי ודרש את קשתי נתתי בענן זה ר׳ שמעון בן יוחאי דהוא סימני דעלמא, וביתר באור איתא בזהר ויקרא טו. את קשתי נתתי בענן כו׳ מכאן סימנא לחסידא זכאה דלא אתגלייא האי קשת ביומוי ולא אצטריך עלמא בימוי להאי אות ומאן איהו ההוא דבעא רחמי על עלמא ואתחזי לאגנא עלוי כגון רשב״י דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות ״דהא הוא אות סימנא בעלמא״ הוה דלא הוה גזרה דאתגזר על עלמא לעילא דלא מבטל לה. וברור דכן הוא הפי׳ בפסקתא שלפנינו.
7. למען ירבו. הכוונה לסיפא דקרא כימי השמים על הארץ והיינו מפני שבועה זו שנשבע כדכתיב עוד כל ימי הארץ כו׳ לא ישבותו. ועי׳ רד״ל. ולעיל מאמר פג.
יָת קַשְׁתִּי יְהַבִית בַּעֲנָנָא וּתְהֵי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא.
I have set My [rain]bow in the cloud, and it shall be a sign of the covenant between My Word and the earth.
ית קשתי [א]⁠שויא בעננא ותהי לסימן קים בין ממרי ובין ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשוי״) גם נוסח חילופי: ״שווית״.
ית קשתי יהבית בעננא ותהי לסימן קיים בין מימרי וביני ארעא.
I have set My Bow in the cloud, and it shall be for a token of the covenant between My Word and the earth.
[ג] אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי – קִישׁוּתִי, דָּבָר שֶׁהוּא מֻקָּשׁ לִי, אֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא קַשִּׁין דְּפֵירֵי.
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי – אֶת קְשׁוּתִי דָּבָר שֶׁהוּא מוּקַשׁ לִי, אֶפְשַׁר כֵּן אֶלָּא קַשִּׁין דְפֵּירֵי.
קוסי קד ת׳בתתהא פי אלגמאם ותציר עלאמה עהד ביני וביןא אלארץ׳.
א. ובין] + אהל א2
את קשתי כבר קבעתי בעננים ותהיה לאות ברית ביני ובין הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

את קשתי נתתי בענן1קשת הבאתי בענן. אלו מי המבול.
1. קשת הבאתי בענן אלו מי המבול. הכוונה הבאתי קשת שיהיה לכם לאות שלא יהיה מבול עוד. ועי׳ ברד״ק עה״ת הביא בשם רב סעדיה גאון וז״ל: הקשת שנתתי בענן יהיה לכם לאות כי לעולם כשיכלה הגשם תראה הקשת. אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא כלה הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה. והבטיחם האל כי לעולם יראו הקשת בענן. וזה יהיה לכם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ. וסיים ובב״ר נתתי מששת ימי בראשית לפי שאין כל חדש תחת השמש עכ״ל. וכוונתו כי היה ראוי לומר את קשתי אתן בענן אבל נתתי משמע לשעבר. ולזה אמר שכבר נתתי מששת ימי בראשית אולם לא מצאתי המאמר בב״ר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את קשתי – הנה נתתי קשתי עתה בענן.⁠א
ואין פירושו כאשר אמר הגאון: כי בתחלה היתה.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: מענן.
MY BOW. Behold, I now set a bow in the clouds. Saadiah Gaon's interpretation that the rainbow was previously in existence is incorrect.⁠1
1. The past tense natati (I have set) is employed, hence Saadiah's interpretation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את קשתי נתתי בענן – לפי שהם יריאים וחרידים שיושחתו, ונתן להם אות שלא יכלו עוד, כמו {שעשה}⁠א לקין שהיה ירא שמא יהרג ונתן לו אות (בראשית ד׳:י״ד-ט״ו). וגם לישראל אמר: כל המחלה אשר שמתי וגו׳ (שמות ט״ו:כ״ו), כי היו חרידים מן המשפטים שראו. וכן כאן שהיו יריאים נתן להם אות.
את קשתי – הוא אות גדול, כי הקשת דמות כבוד י״י, כדכתיב ביחזקאל: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כןב {מראה הנגה סביב הוא} מראה דמות כבוד י״י (יחזקאל א׳:כ״ח). וכשהגשמים מר⁠{ו}⁠בים, אני מביא לפניכם דמות כבוד, שתקבלו פני שכינה. ואם דעתי להשחיתכם, לא הייתי מראה כבודי לכם, שאין דרך המלך לבא בין שונאיו שהםג נזופים ממנו.
א. בכ״י (במקום שעשה): שעשו כמו.
ב. בכ״י מינכן 52: כך.
ג. כן בכ״י מינכן 52. בחזקוני: ״כשהם״.
את קשתי נתתי בענן I HAVE PLACED MY BOW IN THE CLOUDS: Because they were afraid that they would be wiped out, He [= God] provided them with a sign that they would not be destroyed again. Just as He did1 for Cain—who was also afraid that he would be killed—so God gave him a sign (4:15).⁠2 So also God said [words of reassurance] to the Israelites (Exodus 15:26): "...all of the diseases that I placed on Egypt I will not place upon you etc.,⁠" because they were trembling from the judgments that they saw. So too here, where they were afraid, He gave them a sign.
את קשתי – MY BOW – This is a great sign, because the bow is the likeness of the glory of God, as is written in Yechezkel: "As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so {was the appearance of the brightness round about} the appearance of the likeness of the glory of the Lord" (Yechezkel 1:28). And when the rains are heavy, I bring before you the likeness of glory, for you to greet the Divine presence. And if it were My intention to destroy you, I would not show My glory to you, for it is not the way of the king to go amongst his hated ones who are being scolded by him.
1. I have translated the reading that appears in Nevo (כמו שעשה לקין). The reading in Cohen is difficult (כמו שעשו כמו לקין).
2. Both here and in 4:15 the text use the word אות (sign) to describe what God did. There the text specifically says that the purpose of the sign was to reassure Cain that God would not allow him to be murdered. Here too the “sign” is meant to reassure.
את קשתי נתתי בענן – אמר קשתי עם הכנוי לפי שהוא האות שלו שנתן לתולדות הארץ, כמו שאמר ביני ובין הארץ.
או אמר קשתי – לענין שאמר בנבואת יחזקאל: כמראה הקשת. וכענין זה אומרים בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה): את קשתי – את קשותי דבר המוקש לי.
והקשת הוא כדברי חכמי המחקר מניצוץ השמש שמלהט כנגד הענן אחר המטר, ותראה בה הקשת בגוונים ההם ועתה אחר המבול חזק השם אור השמש ללהט יותר בענן כי לנכחה יהיה לעולם, כדברי החכם ר׳ אברהם בן עזרא שכתב כן בשם גאון. וכשיראוה בני אדם יזכרו שהיא אות הברית שנתן האל להם ולא יפחדו מהמבול.
נתתי – כמו אתן על הדרך שפרשנו. וכן: נתתי כסף השדה (בראשית כ״ג:י״ג).
ויש לפרש נתתי כמשמעו, כדברי הגאון רב סעדיה, כלומר הקשת שנתתי בטבע בענן הוא יהיה לכם לאות, כי לעולם כשיכלא הגשם תראה הקשת, אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא נכלא הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה, והבטיחם האל כי לעולם יראו קשת בענן, וזה יהיה להם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ (בראשית ט׳:י״א).
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה): נתתי – מששת ימי בראשית לפי שאין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳), ושנה ושלש ענין הקשת בענן לחזק האות בלבם.
את קשתי נתתי בענן, the reason why God speaks of “My” rainbow, instead of “the rainbow,” is because He had now made it the visible reminder of the covenant between Himself and mankind, just as He had said ביני ובין הארץ, “between Me and the earth,” or as the prophet Ezekiel refers to this in Ezekiel 1,28 כמראה הקשת, “as the manifestation of the rainbow.” The prophet considered the vision he had seen in that chapter as comparable to the spectacle of the rainbow, i.e. something of which he stood in awe. Concerning this the question is raised in Bereshit Rabbah 35,3 that the word קשתי means מוקש לי, “an hidden obstacle for Me, a stumbling block for Me.,⁠1 Nowadays, the emphasis is only on the promise, as we have never experienced a deluge, unlike the sons of Noach for whom each time a rainbow appeared it reminded them of the horrible ordeal from which they had been saved.
נתתי, is in the future mode, as for instance when Avraham speaks of money in payment for the cave of Machpelah in Genesis 23,13, when he says “נתתי כסף השדה, “I have given the money for the field,” when the deal had not even been completed yet, and certainly no payment had been made. It is best to explain the formulation here as did Rav Saadyah gaon, when he said that God, in speaking of what had thus far been exclusively “My” rainbow, He would from this time on share with mankind, also reinforcing the rays of the sun as a blessing for man and the crops in the field. Every time rain would cease, and the rainbow would appear in the sky or on the horizon, man would be reminded of God’s promise not to bring on another deluge. The word נתתי in a distant past mode, actually emphasizes that the phenomenon of the rainbow had existed already since the six days of creation. During the days of the deluge the rainbow had not appeared, first because the rains had been incessant, and at any rate, there was no one to appreciate it. Now, God promises that there would be a regular appearance of the rainbow after every rainfall. In Pesachim 54 the rainbow is listed as one of the phenomena created at dusk immediately before the original Sabbath, seeing there has not been anything new created after the 6 days of creation. The references to the rainbow have been repeated only in order to impress upon people’s minds that it is a powerful sign of God’s covenant.
1. If I understand this correctly, the problem is if the rainbow as a reminder is supposed to frighten man into conducting himself properly so that no deluge will be necessary, or if he is to think only of the promise that there will not be another flood, just as now after the rain the sunlight appears in many different colours, something beautiful and certainly encouraging.
את קשתי – אות גדול הוא שהרי הוא דמותי, כדכתיב: כמראה הקשת כן מראה דמות כבוד י״י (יחזקאל א׳:כ״ח). ואם דעתי להשחיתכם, כשהגשמים מרובין, אין אני מראה לכם דמות כבודי, שאין דרך למלך לבא בין עבדיו כשהן נזופין ממנו.⁠1
דבר אחר: מה נישתניתא קשת שתנתן אות לעולם יותר משאר אותות? אלא לפי שהקשת מראה מראה אש מראה מים, מראה אדום מראה ירוק. ואף על פי שמראה מים בצד מראה אש אינן מכבין את האש, כך הקשת אות שלא יציפו הגשמים עוד העולם.⁠2
דבר אחר: כשהקשת נראת הפגימה כנגד מטה, זהו דרך שלום. שהרי דורכי קשת כשמבקשים לירות, הם מכוונים היתר כנגד פניהם והקשת כנגד האויבים. והקשת הזאת היתר כנגדינו.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה במנחת יהודה בשם ר״מ מקוצי, ובכ״י אוקספורד 271/8, פריס 48, אוקספורד 127, בעילום שם המבאר.
3. בדומה בפענח רזא כ״י אוקספורד 103 ובכ״י המבורג 52 בשם ר׳ יעקב, ובליקוט אוקספורד-מינכן, וכ״י אוקספורד 127 בעילום שם המבאר.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״נשנית״.
את קשתי, My rainbow, etc;⁠" the rainbow is considered as a very significant visible sign directly from the celestial regions. If we needed proof for this, the reader is referred to Ezekiel 1,28: 'כן מראה דמות כבוד ה'... כמראה הקשת,⁠"just as the appearance of the rainbow.....so is the appearance of the semblance of the glory of Hashem.⁠"If it were My intention to destroy you when the rains intensified in quality and quantity, I would not first show you a semblance of My glory, just as it is not the custom of a mortal king to show himself amongst his subjects when he is angry at them. A different approach to this subject of the rainbow: just as the rainbow does not change its consistency although it reflects both water and fire and provides a greater variety of light than any other phenomenon at the same time, and water and fire do not act as mutually destructive as they do in nature normally, so its very appearance is a reassurance that rain will never again be the precursor to the destruction of the human race. A third interpretation: normally a hunter when aiming the bow (and arrow) aims it inclined upwards, or at least horizontally; the fact that this bow is inclined downwards is proof that it is not the bow used by an antagonist bent on destroying his foe. [For a further study on the significance of the rainbow, and the changes it reflects in cosmic conditions after the deluge, the reader is referred to the commentary by Rabbi Elie Munk, in his "The call of the Torah,⁠" Feldheim Publishing. Ed.]
את קשתי נתתי בענן – וא״ת קשת סימן תגר ולא שלו׳. שנ׳ דרך קשתו כאויב (איכה ב:ד). וי״ל הקשת לנגדינו וגבו הפוך לו חוצה כאדם היורה חציו לשונאיו. ה״ר יעקב.
ד״א את קשתי נתתי בענן – קשי׳ מה נשתנה קשת משאר דברים. יש לומ׳ שמראה מתני הק׳ כמראה הקשת דכתי׳ ביחזק׳ ממראה מתניו למטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב כמראה הקשת כו׳ (יחזקאל א:כז-כח).
את קשתי נתתי וגו׳ – מה נשתנה קשת דוקא לאות וי״ל מפני שבו יש מראה מתני הקב״ה כדכתיב ביחזקאל ממראה מתניו ולמטה וגו׳ כמראה הקשת וכו׳. וא״ת הלא קשת סימן תגר ומלחמה לא סי׳ יישוב ושלום ונאמר דרך קשתו וגו׳, וי״ל דהקשת הזה הפוך פגימתו לצד מטה מבלי שיורה לירות חצים אלינו והוא ענין לא ראתה חמה פגימתו של קשת מעולם דבמס׳ ע״ז על פסוק המשל ופחד עמו וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

את קשתי נתתי בענן – ע״ד הפשט טעם הקשת שיהיה אות, כטעם (בראשית ל״א:נ״ב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (בראשית כ״א:ל׳) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל הדבר הנראה המושם לפני שנים להזכיר ענין הוא הנקרא אות, כשם שמצינו שהזכיר במילה, שנאמר (בראשית י״א) והיה לאות ברית ביני וביניכם, להזכיר ענין שיכנסו כל זרע אברהם בברית אמונת היחוד, כן הקשת אות להזכיר הדורות שאין הקב״ה מביא מבול לעולם. ומלת נתתי כוללת נתתי עכשו, או נתתי כבר מבראשית. ואין ספק כי אות הקשת בין שהיתה מששת ימי בראשית בין שתתחדש עתה לנח, כי אין הנתינה ההיא אלא להזכיר הדבר המותנה שלא יבוא עוד מבול לשחת הארץ, ויש לפרש מה שאמר נתתי כאלו אמר נשבעתי, כי מתנת הש״י באמירה בלבד הרי היא קיימת כשבועה, והראיה ממתנת הארץ לאברהם שאמר לו הקב״ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ומצינו כמה כתובים שמזכירין בתורה לשון שבועה, שנאמר אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, וכתיב אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם, ואין בעקר ההבטחה שבועה, כלל כי אם לשון מתנה. וכן אנו יכולין להבין בכאן באות הקשת, כשאמר את קשתי נתתי שהוא כאלו אמר נשבעתי, ומזה אמר הנביא עליו השלום (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. ואין בכאן לשון שבועה כי אם לשון מתנה. ואף על פי שדרשו ז״ל מכאן לאו לאו תרי זמני שבועה הוי, שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, דברי תורה נמשלו לאש ומתחלקים לכמה טעמים. ותמצא מחכמת אונקלוס שתרגם לזרעך נתתי, יהבית, וכן בכאן את קשתי נתתי, יהבית, לפי שמתנתו יתברך הרי היא קיימת כאלו כבר עברה, ובענין אברהם שכתוב בו נתתי כסף השדה קח ממני, תרגם בו אתן, ואע״פ שהיה הכסף מצוי בידו ולא היה רוצה להתחרט, כיון שלא נתנו עדיין אינו נגמר עד שיתן שמא יתחרט לפי שהוא בשר ודם, ואין הדבר כן אצל הש״י שאין חרטה לפניו, וע״כ תרגם בו יהבית, כי אף העתיד יזכיר בלשון עבר כיון שהוא מבטיח עליו.
ודע כי האות הזה איננו נראה בכל יום מעונן או בכל יום שיורדין גשמים, אך בזמן שהדור מחוייב כדי להודיע שהוא שומר הבטחתו. ותדע לך שכן הוא, ממה שדרשו רז״ל שלא נראתה הקשת בדורו של חזקיהו ולא בדורו של רשב״י לפי שהיו צדיקים גמורים, והיה כל אחד מהם מגין על דורו ועל זה לא נצטרכו לאות זה. וכן אמרו על ריב״ל שלא נראתה הקשת מימיו. ומזה תמצא לדורות עולם חסר הווי״ן לדרת כתיב, וסמיך לו מיד את קשתי, ללמדך שאין אות הקשת אלא בזמן החיוב ודורות החסרים.
וע״ד השכל הקשת הוא כלי מלחמה, ונקרא קשת לפי שאינו מורה חצים אלא כשאדם מקשה היתר שבו, וכשהוא נראה בשמים אינו נראה כי אם רגליו למטה, ואלו היו רגליו למעלה היה סימן מלחמה כאלו מן השמים היו מורין בו על הארץ, ועתה כאשר רגליו למטה ונראה הפוך הוא הברית והוא סימן שלום, ועוד שאין המיתרים נראים בו לירות החצים. וכן מנהג האומות בזמן מלחמה לאחוז בידם הקשת כנגד פניהם וכאשר יקראו לשלום מהפכין את הקשת ואוחזים אותו אחורי הקשת כנגד פניהם. וחכמי המחקר כתבו בספריהם, כי ענין הקשת ענין טבעי הוא, וכן אמרו הקשת יש לו ג׳ מראות, העגולה הראשונה אדומה, השניה ירוקה, שלישית אדמימות, נוטה לשחרות, והמראה השלישית הזאת יקראנה ן׳ רש״ד אדום מסוקי, כי הוא כמראה המוסק״ו שהוא אדום נוטה לשחרות, ואמרו כי חומר הקשת עב הוא, וסבת הוית הקשת הוא ניצוץ השמש המכה בעב הלח שהיה ממין הרביב הדק אחרי המטר ברוב הפעמים, ולכך יקבל העב שהוא שחור מראה אדום, כי כן כל מראה לבן בעוברו בשחרות יתילד ממנו בטבע מראה אדום, והמופת על זה העצים הלחים כשיבערו באש תהיה הלהב אדומה מפני שהאש נוטה למראה לובן ואדמימות, והוא עובר בשחרות שהוא העשן שהוא שחור, ועל כן תמצא הלהבה אדומה.
וממה שדרשו רז״ל את קשתי, דמות המוקש לי, אפשר שיכלול בו רמז לנפש שהיא נמשלת להקב״ה, ומזה אמר והיה בענני ענן על הארץ, כלומר בעשותי הרכבת החומר, ונראתה הקשת בענן, יצטרך שיתראו ויתגלו כחות הנפש בגוף, זהו ונראתה הקשת בענן כי הוא המסך המבדיל בינו לבין השכל.
וע״ד הקבלה את קשתי מלשון קושי ודין, והוא מדת הדין, אמר שתהיה לאות ברית והאות הזה הוא המילה. ולא אמר הכתוב את הקשת נתתי בענן אלא את קשתי כדי שתהיה הקשת נחתמת באות יו״ד בסוף, וזהו שאמר בענן כלומר הידוע, כי אין הענן הזה מן העננים המריקים גשמים שהרי הקשת נראה הרבה פעמים ושמים בטהרה, אבל הוא ענן הכבוד אשר עליו אמר הכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה׳ נראה בענן. וזהו שאמר ונראתה הקשת בענן כלומר, ונראתה מדת הדין בענן. ולפי שאמר הכתוב (יחזקאל א׳:כ״ח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳, דרשו ז״ל כל המסתכל בקשת עיניו כהות. ותעיר מחשבותיך אל המאמר הנמצא במדרש רז״ל בכתוב הזה את קשתי נתתי בענן, וזה מאמרם קשתי דבר שהוא מוקש לי, אפשר כן אלא קשין דפיריא.
ותן לבך להבין זה, והסתכל בחתימת הפרשה שהזכיר פעם שנית זאת אות הברית, ונתיחד לנח מאמר בזה, כי למעלה הודיע אותו ואת בניו ענין הקשת על פשוטו, וכאן גלה לו לבדו הענין על דרך הסוד, וזהו ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית.
את קשתי נתתי בענן, "I have placed My bow in the cloud, etc.⁠" The plain meaning of these words is that the rainbow is to serve as a sign just as when Yaakov and Lavan erected a mound (pile of stones) as a monument, i.e. a symbol of their treaty in Genesis 31,52. Another example of such a symbol is found when Avraham and Avimelech concluded a treaty in Genesis 21,30 and Avraham set aside seven sheep to serve as a visible symbol of their treaty, (as testimony that he had dug the well). Any symbol which is displayed in front to two partners to a treaty or agreement is called אות, "sign.⁠" This is particularly evident when the removal of the foreskin is referred to as the "sign,⁠" אות, of the covenant between G-d and the Jewish people Genesis 17,11. Just as circumcision is the symbol of a special relationship between Avraham and his descendants and G-d, so the rainbow was a symbol of a new relationship between G-d and mankind which would preclude the recurrence of a deluge. The word נתתי, "I gave or I have given,⁠" may either mean that G-d placed the rainbow in the sky now or that He had done so much previously, in fact before the deluge, at the time of creation; but at that time there had not been a covenantal significance to that phenomenon.
There can be no doubt that the phenomenon of the rainbow as a symbol of the new relationship between man and G-d was meant to reassure man that there would not again be a deluge on earth. The word נתתי may be translated as "I have sworn.⁠" When G-d bestows a gift upon people it is sufficient for Him to say so; there is no need for G-d to confirm this by an oath. We have proof of this when G-d promised the land of Canaan to Avraham and his descendants as an inheritance. He did not do so by swearing an oath; He simply said לזרעך נתתי את הארץ הזאת, "to your descendants I have given this land (Genesis 15,18).⁠" When G-d refers to this gift on future occasions He refers to an oath (Numbers 14,23, Deut. 34,4 etc.) although we never find that He accompanied the promise with an oath. We may therefore understand the word נתתי, "I have given,⁠" as "I have sworn. "This is also the reason why Isaiah 54, 9 could say כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, "for this is for Me just like the waters of the time of Noach, concerning which I have sworn, etc.⁠"
While it is true that some of our sages (Shevuot 36) have used this passage to prove that when the Torah quotes G-d as saying "no" twice in the same verse this is equivalent to an oath as the Torah writes in verse 11 ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ "and all flesh will not again be destroyed by the waters of a deluge, nor will there be another deluge to destroy the earth,⁠" the words of the Torah are like fire and may be divided into yielding many different meanings. You will observe that Onkelos translates the words (Genesis 15,18) "לזרעך נתתי as יהבית "I have given,⁠" whereas in our verse he translates נתתי as "יהבית also. as "I have given.⁠" Whereas in Genesis 15,18 G-d had only promised that He would give something to Avram's descendants, we would have expected Him to say "I will give,⁠" especially since, at the time, Avram did not yet have any descendants.⁠" However, the point the Torah and Onkelos wanted to make was that when G-d promises someone a gift in the future the Torah describes it as if it had been given already as when G-d promises He will surely keep His promise.
We have a similar situation when Avraham purchased the cave of Machpelah from Efron in Genesis 23,13 where Avraham speaks of the money for that cave in these words: נתתי כסף השדה קח ממני, "I have given the money for the field, take it from me!⁠" (actually Avraham had not yet "given: the money as yet). Onkelos therefore correctly translates the word נתתי when spoken by Avraham (a mortal human being) as אתן, "I am going to give.⁠" This is so in spite of the fact that Avraham was already holding the money in his hands, and he had no intention of changing his mind.. However, there is a difference between a promise by a human being even someone of the calibre of Avraham and that of a promise by G-d. G-d does not go back on a promise; hence it may be described as if it had already been fulfilled. The lesson is that when the Torah speaks of something G-d will do in the past tense this merely confirms that the promise was unconditional.
Remember that this sign of the rainbow is not one that is visible on a daily basis whenever there are clouds in the sky as the wording of the Torah might suggest. The rainbow is also not visible on every rainy day However, in a generation which is guilty of sins it appears in order to remind people of G-d's commitment. You have proof that this is the case as we have a tradition (Bereshit Rabbah 35,2) that during the generation of King Chiskiyahu a rainbow was never observed; neither was it observed during the generation of Rabbi Shimon bar Yochai. The reason was that both these people were so righteous that their accumulated merits served as sufficient protection for the people of their respective generations. It is also reported (in the same section of the Midrash) that in the time of Rabbi Yehoshua ben Levi there never appeared a rainbow in the sky. Such phenomena explain why the word לדרת in the line לדורות עולם "for all future generations" is spelled with the respective letters ו missing. This was a hint that there would be generations which do not require this sign as reassurance that there would not be another deluge.
Looking at our passage from a rational-investigative point of view, the word קשת, "bow,⁠" usually refers to an instrument of war; it is so called as it cannot shoot arrows unless the person holding it exerts considerable tension on its frame. When such a "bow" is visible in the sky it is observed in an inverted shape, its "feet" on the ground. If its "feet" were visible in the sky it would symbolise warfare, as if the arrows were pointed at man from heaven. Now that the "bow" points in the other direction, this symbolises that man and G-d are at peace with one another. It is the custom of warring nations to hold their bows in such a position (when not actively engaged in shooting) that the string faces outward whereas when they are at peace they hold it in the opposite direction.
Scientists have written in their textbooks that the appearance of a rainbow in the sky is a natural phenomenon. They describe that the rainbow has three distinct appearances. The first arc is reddish; the second arc is greenish, whereas the third section tends towards the colour black. The famous scientist Averroes (1126-1198) called that colour "violet" tending towards the colour black. These scientists also claim that the material the rainbow is made of is opaque and that the phenomenon is caused by the rays of the sun striking the opaque moisture which is like very fine droplets of rain which still linger in the air after most rainfalls. This is why the opaqueness which was black was turned into red. It is a fact that when white traverses something black it tends to become reddish-looking You will observe that when moist trees are subjected to fire the flame which rises from that fire is red because the fire itself tends to be reddish-whitish. It passes something black, i.e. the smoke, so that the flame which emerges afterwards is red.
Bereshit Rabbah 35,3 sees something homiletical in the whole passage dealing with the rainbow. The word קשתי is related to היקש, "comparison,⁠" similar in meaning to the word דמות, "likeness.⁠" G-d said: "My rainbow is sort of a reminder of My image when it appears in the cloud.⁠" Is it not extremely irreverent to say something like this? We must therefore understand the word קשתי as "My straw.⁠" The meaning is that just as the straw, i.e. the pedicle of a fruit is necessary but quite subordinate to the fruit itself, it is necessary at times for such subordinate matters to become visible. Man possesses an invisible essence, the soul, and a visible peripheral shell, the body. The words "it will be when I place My clouds above the earth,⁠" are similar to G-d saying: "when I fuse the physical with the spiritual, intangible, then this rainbow will become visible on earth.⁠" The message to mankind is that the invisible spiritual forces we call soul must become manifest in the body. This is the meaning of the words ונראתה הקשת בענן, "the rainbow will become visible in the cloud.⁠" The cloud is the curtain which divides between man's body and soul and the rainbow is the imperative call to man for his soul to become manifest.
A kabbalistic approach. The word קשתי is derived from קשה, "hard, severe.⁠" It is a reference to the attribute of Justice, the "hard" attribute. G-d said that it should become the sign of the covenant, i.e. the sign of circumcision. The Torah very significantly did not say את הקשת נתתי בענן, "the rainbow I have placed in the cloud,⁠" in other words "the well-known rainbow.⁠" The reason G-d refers to "My rainbow,⁠" is to remind us that the cloud He speaks of is not one of the regular clouds which appear in the sky every day. He does not speak of the kind of cloud which discharges rain. G-d speaks of the ענני הכבוד, "the clouds of glory,⁠" such as when we are told in Exodus 16,10 והנה כבוד ה' נראה בענן, "and behold! The glory of G-d became manifest in the clouds" (the prelude to the Israelites receiving meat and bread from heaven at the hands of G-d).⁠" The meaning of the words in our verse ונראתה הקשת בענן, is "the attribute of Justice will (then) become manifest in the cloud.⁠" Seeing that we have a verse in Ezekiel 1,28 כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', "as the appearance of the bow which shall be on a rainy day, so was the appearance of the brilliance all around. That was the appearance of the semblance of the glory of G-d.⁠" Our sages in Chagigah 16 interpreted these words as being a warning that anyone who looks deliberately at the rainbow will have diminished eyesight.
You should be enlightened by the following comment in Bereshit Rabbah 35,3 on the words את קשתי נתתי בענן. "The word קשתי describes something that is an obstacle for Me.⁠" Is there then such a thing as an "obstacle" for G-d? Is there anything that HE cannot overcome?. We must therefore understand the word as derived from קש, 'straw,⁠" the pedicle of a fruit.
Why did the Midrash repeat the same comment twice? Look at the conclusion of the passage! Here G-d speaks to Noach alone (not to his children) when He says "this is the sign of the covenant which I have established between Me and all of mankind.⁠" At this point G-d took Noach into His confidence and revealed a mystical aspect to him which He had not revealed to his children. This is the deeper meaning of the words זאת אות הברית, "this is the visible symbol of the covenant.⁠"
את קשתי נתתי בענן – לכך נתן סימן בקשת לפי שהוא עשוי אש וממים ועושים שלום ביניהם כך הוא סימן שיש שלום בעולם. בפי׳ הר״ם מקוצי. וי״ל שלפי׳ נתן סימן בקשת לומ׳ אלו לא לפני אות זה יהיה העולם נהפך לקש.
את קשתי נתתי בענן – חכמה גדולה יסדו מיסדי לשון העברי ופָשַט המנהג בתורה – לשון עבר בדבר עתיד, והפך זה. וחלילה שיהיה בכאן דבר תמורת דבר כמו שיאמרו הקודמים.⁠1 אבל זה נכון מאד מצד שאלו הסימנים שהם הבדלים מיחדים אינם ממין המיחד מן המיחד כמו שאמרתי על סימני הזכר והנקבה ויחיד ורבים ובכלל אינו דבר הכרחי.⁠2 מצורף לזה בכאן כי אחר שהגלגל היומי סובב תמיד אחר שנברא העולם,⁠3 הנה כל עתיד יתואר בהכרח בעבר וכל עבר בעתיד כי אלה השני זמנים נאמרים בהיקש אל העתה.⁠4 ורבים כן לאין מספר בתורה ובמקרא, ויותר בדברים העתידים הכתובים בנבואה. והפליג יעקב, אמר: ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מ״ח:כ״ב),⁠5 ועל כל זה סבות וטעמים אינם מכונת זה הספר.⁠6
1. ניתן להשתמש בלשון עבר (׳נתתי׳, ללא ו׳ ההיפוך) לשם תיאור זמן עתידי (כפי שרואים כאן בהמשך, ״והיה בענני ענן…״), ולהיפך, להשתמש בלשון עתיד לשם תיאור זמן עבר. וכן פירש כאן רד״ק, ולא כרס״ג ורמב״ן שפירשו שמדובר בעבר הרחוק, בסידור החוק המוליד את הקשת מששת ימי בראשית, ואף לא כראב״ע שפירש ״הנה נתתי עתה קשת בענן״, כלומר בעבר הקרוב. תופעה לשונית זו של שימוש בלשון עבר לשם עתיד ולהיפך, יסדוהו מיסדי הלשון העברי, והתורה נכתבה בהתאם, ואין צורך לדבר על החלפה של דבר תמורת דבר, אלא זהו דרך הלשון. וראה דבריו לעיל ב׳:כ״ג.
2. הטיות לשוניות שונות, אשר בדרך כלל מורים על סוג משמעות מסויים, כגון זמן, מין או מספר, אינם סימנים מובהקים ייחודיים, אלא יש שימושים היוצאים מן הכלל הרגיל.
3. הזמן מתקדם באופן מתמיד.
4. עבר ועתיד מוגדרים באופן יחסי לזמן הנחשב עכשוי, וכל עבר הוא עתיד מנקודת ייחוס של זמן מוקדם יותר, וכל עתיד הוא עבר מנקודת ייחוס של זמן מאוחר יותר. זוהי הצדקה נוספת לשימוש ׳הפוך׳ בלשונות עבר ועתיד.
5. יעקב משתמש בלשון עבר ׳לקחתי׳ אף על פי שזה יקרה רק בעתיד.
6. השווה גם גביע כסף, פרק י׳; ולקמן על מ״ח, כב, וכן על מ״ט, ח, שם מבואר טעם נוסף לשימוש בלשון עבר עבור העתיד, והוא שבנבואות שבהכרח יתקיימו, יש דמיון זה של הכרחיות בין העתיד לעבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יז) התועלת העשירי הוא בדעות, והוא שהקשת הוא מורה על מיעוט החלק המימי בענן, והוא מסודות הטבע.
ואפשר שיהיו בכאן תועלות אחרות זולת אשר מנינו, אלא שהתועלות שראינו למנותם בכאן הם אלו. ולהיות התועלות הנפלאות האלו מגיעות מזה הסיפור, הרחיבה התורה בו לישב יותר אמיתת זה הסיפור בנפשותינו.
וראוי שנחקור בכאן בענין הקרבנות אשר הקריב נח, ונשתדל להתיר ספק⁠־מה יקרה בו אינו מעט. וזה, שכבר ביאר הרב המורה (ג, לב; מו) שענין הקרבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו, אבל הוא מכוון על הכוונה השנית, להעתיק ישראל ממה שהורגלו בדורות ההם לעשות כמו אלו העבודות לעבודה זרה, ולזה אמר: ׳כי לא דִברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח׳ (ירמיהו ז, כב). ואם היה הענין כן, מה זה אשר התעוררו הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות, כמו שמצאנו הענין בנח (ח, כ), וכן מצאנו באברהם במקומות רבים (יב, ז; יב, ח; יג, יח; כב, יג), וכן מצאנו ביצחק (כו, כה) וביעקב (לג, כ; מו, א) ובמשה (שמות כד, ד-ה). ומצאנו גם כן בלעם ברצותו שתגיע אליו הנבואה ציוה לבנות שבעה מזבחות ולערוך עליהם שבעה פרים ושבעה אלים (במדבר כג, א; כג, יד; כג, כט). ויותר נפלא מזה שרבותינו ז״ל הסכימו שהמזבחות כולם שעשו אותם הראשונים היו בהר המוריה, במקום אשר נבנה עליו בית המקדש. ואם אמרנו שזה היה מכוון על הכוונה השנית, היה יותר ראוי שיצוו אלו הנביאים לנמשכים אחריהם שיעשו אלו העבודות לה׳ יתעלה, או שיביאו בני אדם לעשות אלו העבודות לה׳ יתעלה.
ונאמר שכבר יֵרָאֶה שבענין הקרבנות דבר מכוון על כוונה השנית, ובהם עם זה דבר מכוון בעצמותו. ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה השנית הם הרבה מהקרבנות שצֻוּוּ ישראל עליהם; ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה - לפי מה שיֵּרָאֶה לי - הוא שהם כלי להגעת הנבואה. ולזה אמר בלעם לבלק אחר אשר הכין המזבחות והעלה פר ואיל: ׳התיצב על עֹלָתֶךָ ואלכה אולי יִקָּרֵה ה׳ לקראתי׳ (במדבר כג, ג). ולזה תמצא בהרבה מהמקומות אשר נזכר שם בנין המזבח, הגעת הנבואה, כמו הענין במה שנזכר בכאן מנח. וכן תמצא באברהם: ׳וַיֵּרָא ה׳ אל אברם וגו׳, ויבן שם מזבח׳ (יב, ז); ׳וה׳ אמר אל אברם אחרי הִפָּרֶד לוט מעמו וגו׳⁠ ⁠׳, וסוף הענין: ׳ויבן שם מזבח׳ (יג, יד-יח); ׳ויבן שם אברהם את המזבח׳, ואחר כן תמצא ׳ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים׳ (כב, ט-יא). וכן תמצא ביצחק: ׳וַיֵּרָא אליו ה׳ בלילה ההוא וגו׳ ויבן שם מזבח׳ (כו, כד-כה). וכן תמצא ביעקב: ׳ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים׳, ואחר כן אמר: ׳וַיֵּרָא אלהים אל יעקב׳ (לה, ז-ט).
והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר; והוא, כי כבר התבאר בשני ממלחמות ה׳ (פ״ו הספק הששי) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש, וזה לא יִשְׁלַם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם, ולזה יצטרך לנביא — כשירצה להתנבאות — שיעורר הכח השכלי וירדים שאר הכוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה, כמאמר אלישע: ׳ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳⁠ ⁠׳ (מלכים ב ג, טו). והנה תמצא בענין הקרבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה, כי בזביחת הבעל⁠־חיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש, יש מהכנע הנפש המרגשת מה שלא יֵעָלֵם, כי הכוחות המרגישות כמו שיתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם, כן יכנעו וירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע⁠־מה; עם שיתן מפני זה האדם אל לבו כי ההפסד הוא סוף כל אלו הדברים השפלים, ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה; וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן.
ולהיות אלו הקרבנות מכוונים מהנביאים לזאת הכוונה, היו עושים אותם במקומות אשר הם יותר מוכנים לקבל השפע האלהי. ולזה תמצא שהנביאים היו עושים אותם במקום שהגיעה להם הנבואה להתמיד להם הנבואה שם, כמו שהתבאר ממה שאמרנוהו מאברהם יצחק ויעקב; והוא ביעקב יותר מבואר, כי הוא ביאר שהוא בנה שם מזבח לפי ששם נגלו אליו האלהים. וכאשר היה מבואר לרבותינו ז״ל שבית המקדש היה המקום היותר מוכן לקבל כח עליון, הנה החליטו המאמר מפני זה שהמזבחות אשר בנו הקודמים לה׳ יתעלה היו במקום ההוא, רוצה לומר בהר המוריה.
ובכאן הותר זה הספק, והתבארה לנו סיבה נפלאה בענין הקרבנות. ואולם השלמת המאמר בהם לפי אלו הסיבות יהיה בגזרת ה׳ במה שיבא אצל ביאור ענין הקרבנות.

והנה התועלות המגיעות מזה הסיפור הם שלושה:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

את קשתי נתתי בענן וגו׳. עד ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. כבר ראית קצור דברי המפרשים וחולשם בטעם אות הקשת וענינו. ולא נכחד שהר״ן היטיב לראות בענינו מכל אשר קדמוהו כי הוא כתב שהקשת פעם יתילד באויר הלח ופעם באויר הדק ושמתחלת הבריאה היה נראה הקשת אבל באויר ולא בענן כי היו אז העננים כל כך חזקים מן הערפליות שנצוצי השמש לא היו יכולים להפריד בין חלקיהם אלא בקושי גדול להיותם נוטים מאד אל טבע העפריות המסתבך מן האד העולה מן הארץ והיה נמשך בזה שהעננים היו מאוחרי ההתכה ומפני זה ימטירו רבוי מאד מהמטר. וכשרחם הקב״ה על הארץ שנה טבע העננים והכניעם אל הדקות באופן שיתרשם בהם כמראה הקשת שהוא תמונת השמש העומד נגד הענן כדי שיהיו קלי ההתכה ומועטי המטר ושעל זה אמר הכתוב את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן לפי שכבר היתה הקשת בעולם מתחלת הבריאה והיתה נראית באויר ומה שנתחדש בברית הזה הוא שתתראה בענן זהו דעתו. וכבר קדם שנים רבות בדעת הזה אחד מחכמי האומות. האמנם יסוד דבריו הוא רעוע לפי שאם היתה הקשת פעם מתילדת באויר הלח ופעם בענן שמתחלת הבריאה היתה הקשת נראית באויר ועתה אחר הברית נתרשמת בענן. מי יתן וידעתי בהראות הקשת היום איך יודע ויוכר אם היא בענן זכרון הברית או אם הוא באויר הלח כפי טבעה מקודם ואיך תהיה א״כ ראיית הקשת סתם זכרון הברית כי אולי היא באויר כמו שהיתה נראת קודם המבול והכתוב אומר ונראתה הקשת בענן ר״ל שיראו הכל שהקשת בו ובמה יודע איפה הדבר הזה. וכבר חתר הר״ן להשיב על הספק הזה באמרו שהתרשמות הקשת באויר אינו שוה ודומה להתרשמותם בענן. וחוץ מכבוד חכמתו אין הדבר כן כי יש ענן דק מהענן אחר ויתחלפו העננים בזה חלופי׳ רבי׳ בפחות ויתר. והאויר הלח הוא כמו הענן הדק ואנחנו לא נראה אלא מראה הקשת ואי אפשר שנבחין אם הוא בענן דק או באויר לח כ״ש שכפי האמת האויר כפי עצמו אינו מקבל צורת הקשת אלא במה שהוא מעורב מורכב מהאדים העולים מן הארץ והוא הוא ענין הקשת בעצמו. ולכן התורה לא נתנה בזה סימן להבדיל בין קשת האויר לקשת הענן אבל אמרה ונראתה הקשת בענן כאלו לא היה בו ספק כלל. ומפני זה נ״ל שאין הדבר כדברי הר״ן אלא שמתחלת הבריאה היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ ודשנותה בבריאה וכמו שאמרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ר״ל שאד אחד בכמות מעט היה משקה את כל פני האדמה ולרבוי העבים ועביים היו העננים המתילדים מהם כל כך עבות וגסות שלא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בהם עד שלא היה מתרשם מראה הקשת לא באויר ולא בענן ולכן לא היה חום השמש ונצוציו יכולין לשלוט עליהם ולדקדקם ולהתיך קצת לחותם והיו מפני זה מעותדים להביא מבול לעולם וכאשר רחם השם על הארץ אחרי התכת העננים הקודמים במבול המעיט את האדים ודקדק העננים כ״כ עד שנצוצי השמש יעברו בהם ומתוך כך תתרשל הקשת בענן שהוא המקבל האמתי לאותו התרשמות ולא יוכלו עוד להמטיר גשם שוטף על הארץ ואל תקשה על זה מאמרם ז״ל שהקשת נברא בין השמשות כי זהו עצמו יורה על מה שפירשתי. לפי שכל הדברים שאמרו שנעשו בין השמשות לא נעשו אז בפעל אבל היו עתידין להעשות בזמניהם כמו אילו של יצחק והבאר ופי הארץ ופי האתון ושאר הדברים שזכרו שאין ספק שלא היו בפועל מתחלת הבריאה אלא ששם הקב״ה אז כח בנמצאים שיולידום וימציאום למציאות כל א׳ בזמנו וכן היה הקשת כי לא היה בפועל בענן כי אם אחר הברית ועל זה נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו׳ להודיעו שידקדק את העננים כ״כ שתתרשם בהם תמונת השמש באמצעות נצוציה.
את קשתי נתתי בענן – סדרתי שיהיה בטבע.
והיתה לאות ברית – בהיות הקשת כפולה, כי אמנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנית, אשר הוא על היפך סדר צבעי הקשת הראשונה המורגלת, והיא תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב, כאמרם ׳כלום נראתה הקשת בימיך׳ (כתובות ע״ז:), ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם.
את קשתי נתתי בענן, I have arranged that the rainbow become a natural phenomenon.
והיתה לאות ברית, there is a dual function to the rainbow; it is true that the scientists have already tired of trying to explain the phenomenon of the various colours of the second rainbow, something which appears in the opposite order of the colours in the original rainbow,⁠a According to the view of the sages in Ketuvot 77 the very appearance of the rainbow is a reminder that the generation in which it appears is a guilty generation. It is reported there that two generations were fortunate enough that in their time no rainbow was ever observed. This was interpreted as a sign that the people of that generation did not need the phenomenon of the rainbow to alert them to become penitents. Their religious leaders did an outstanding job in prevailing on the people to be Torah-observant.⁠b
a. according to the encyclopedia Britannica, there are primary and secondary rainbows, the secondary rainbow having a colour pattern in a reverse order of that known as the primary rainbow. Our author may understand that which has baffled scientists in his time, as a hint of the dual nature of the rainbow, i.e. as a warning, or a promise respectively.
b. according to the של'ה, it is not reasonable to assume that there were periods when the laws of nature were suspended and there was no rainbow; rather if the Jewish people during certain periods were very deserving, had lots of merits, so that they did not need to be reminded of the deluge, the rain descended at night when no rainbow would become visible even if they had not been a deserving generation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יג-יד) את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו׳. והיה בענני וגו׳ ונראתה הקשת בענן – {מא} כבר הפליאו עצה רבים בענין הקשת ויחזו לנו היותה ממפלאות תמים דעים בטבע. ושבהכות ניצוץ השמש סמוך לאופק שאנו בו ויעבור בקו ישר אישון עינינו אל הענן המחובר מטפות מטר הדקות ישוב אחור לעינינו בחצי זווית ישר. ולמדונו היות ההכרח ככה. ושתתראה בעבור זה הקשת עגולה כי אל העיגול סביב ישתטחו ניצוצי השמש לחזור בחצי זווית ישר. ואולם לא נביט אלא חצי עגול כי החצי האחר מתחת לארץ ולא תגיע שמה ראייתנו.
{מב} ואלו יתרומם השמש על האופק יותר על מ״ה מעלות שהם חצי זווית ישר אי אפשר שישלח ניצוציו בקו ישר אלינו ויעברו אל הענן שעל הארץ כי אם אל מתחת לאופקנו. וזה ידוע במעט ההשכלה. והוסיף עוד איש רב תבונות קארתיזיאו״ש החכם לדקדק כחוט השערה. והתבונן בעומק ידיעתו הדבר בתשבורת עד כי הראה לנו פנים בפנים אופן זריחת ניצוץ החמה בתוך כל טיפה וטיפה ודרך חזרת ניצוציו בהמה או עברתם בעיקום. ובסדר נכון ונפלא הודיענו שניצוץ אחד יגיע לנו בחזרתו בזווית פחות מחצי ישר וניצוץ אחר יותר מחצי ישר. ומהבטת זווית אחד יתראה גוון אדום ומזווית אחר ירקרק. וניסה כל זה בחכמתו במעיין בידי אדם כאשר יראה כל קורא בספריו. ובאמת אין להשמאיל או להימין מכל אשר ידברו. ועלי לתת שבח והודאה לבורא עולם אשר חלק מחכמתו לאנשים האלה אשר ניקבו בשמות. אמנם צר לי מאד כי נפלאות מחשבותיהם גלויות לבד ליחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ורבים מעמי הארץ לא יבינו בדברים וישמחו כי ישתוקו. וראוי פלא כזה להתפרסם בהמון למען ידעו דור אחרון. על כן לא יחשב לי לכלימה אם אשתדל אני לתת אל הדבר סבה קלה גסה וחמרית וראויה לאיש כמוני קול דבר הקטן ישפטו הם ואם שגיתי ידינוני לכף זכות כי אמרתי תנחמני ארשי. בשכבר נוכל גם ככה להציל כל מראות הקשת כזה והותר. ואומר כי ידוע ומנוסה שבקצת זריחת אור החמה רציני כשהשמש יצא על הארץ במקום שתכלה האור ויתחיל הצל {מג} נראה שמה האור יתפשט לכמה גוונים. והטעם שלא יוכל לעבור דבר אל הפכו אם לא באמצעיים. ולא תתחלף האורה אל החושך אם לא באמצעות דברים יתמצעו בין האור ובין החשך בין הלבן והשחור והם האדום הירוק ודומיהם.
{מד} ואם ככה כאשר יהיה השמש לבוא קרוב אל האופק וישלח ניצוציו על שטח הארץ שהיא ככדור בהכרח ראוי שכל חצי עגול שטח הארץ במושב ההוא יקבל האור בחציו שכנגד השמש וחציו האחר חשוך. וראוי אם כן שקו כמין קשת בגובה שטח הארץ אשר אנו עליו שמה יתהפך לכמה גוונים להיותו גבול בין האור ובין החשך בעת ההיא. ואם יארע באותו רגע שיזדמנו עננים לנגדו במקום שניצוצי השמש בקו ישר כלים ולעובי הענן לא יוכלו עבור הלאה. בהכרח לדמיון המראה יחזרו הניצוצות לאחור אל עינינו בגוונים ההם אשר יכלו להתצייר בענן. ועל כן לא נראה הקשת אלא בחצי עגול. ולא נביט כדבר הזה אלא כשהשמש למטה סמוך לאופק ולא נראה הגוונים אלא בקשת צר למראית העין:
יהיה מה שיהיה לא ירע בעיניך קורא משכיל כי אם כה הדבר בטבע הנה לא ברא ה׳ חדשה לזכור בריתו כאמור בפרשה? כי לא בחכמה שאלת על זה כי אמנם אם יעשה ה׳ נס ופלא הצריך לכך לפי שעה {מה} לא יברא ה׳ דבר נגד הטבע להתקיים ככה לעולמי עד וכבר דברנו מזה בפרשת בראשית. והוכחנו שחידש הי״ת דבר הענן אחר המבול מה שמקדם לא היה. ודי אם כן לנו שהי״ת דבר וצוה דבר שלא היה עד הנה לאות הברית. ואולם בראו באופן שיהיה טבע הדברים כך כאשר כל הנעשה בימי בראשית ולא לבד זריחת השמש בענן אלא גזר אומר שכל דבר שיושם באלו התנאים נגד האור יתראה בגוונים כאלו. עד ששם הדבר בטבע הדברים כדין כל הנעשה ביצירה ואנחנו קראנוהו טבע. לכן אמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן שהאור המכה על שטח הארץ נראנו בענן כי יחזור אלינו כמו שאמרנו:
את קַשְׁתִּי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ – דע כי הַקֶשֶׁת בענן מוֹצָאָהּ מן השמש העומד מנכח לה. כי אורה ירשום התמונה הזאת לנגד עינינו בענן, כשתזרח בטפי המים הנתלים בענן, ומשם יגיעו לאישון בת עינינו, ונראה עגול חצי השמש שממעל לארץ כדמות קֶשֶׁת. והנה זה בכח הדברים מתחלת הבריאה, ולא ברא ה׳ עתה חדשה בארץ, דְבַר-פלא יעמוד לדור דור. ואילו בְּרָאָהּ עתה להיות לאות בינו ובין כל בשר, היה לו לומר ״את קַשְׁתִּי בענן1 לאות ברית ביני ובין הארץ״, כי על כן נתנה בענן. אבל לפי שהַקֶשֶׁת איננה בריאה בפני עצמה אבל נמשכת בטבע מֵאוֹר השמש כשיאיר בטפי המים, אמר ״את קַשְׁתִּי נתתי בענן כשבראתי את עולמי״, כי אז הכינותי מאור ושמש, אז בראתי את המים בתכונה לקבל אור השמש להיות לנגד עין הרואה כדמות קֶשֶׁת בעלת הגוונים הרבים. והודיע זה לנח כי הוא לא ראה דמות הַקֶשֶׁת מעולם כי אינה נראית רק ביום הגשם,⁠2 אם השמש מאיר נגד האופק. וקודם המבול לא ירד הגשם מן השמים, וארבעים ימי המבול היו השמים מכוסים כלם בעננים. ואתה גלה לא ענין הַקֶשֶׁת שהיא מאז בענן, והם עננים גבוהים מעל הארץ שבהן טפי מים מן המים העליונים, ובהן עומדת הַקֶשֶׁת. אבל לא נראתה מעולם ליושבי הארץ כי לא ירד הענן על הארץ להזיל גשם, ועליה אמר והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, שהיא תהיה האות מעתה ועד עולם, שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, וכמו שיפרש עוד הכתוב הסמוך.
1. בלי מלת ״והיתה״. כי ״והיתה״ מורה על מה שנעשה בעת בריאת העולם.
2. בביאור המלבי״ם על התורה (בראשית ט, יג) מופיע רעיון זה. פרשת נח בספרו זה של רבינו נדפסה לראשונה בשנת תרל״א, עשרות שנים לפני שהמלבי״ם כתב את פירושו. ואפשר שהוא ראה פירוש זה והביאו בספרו. ואפשר שכיון לכך מעצמו.
את קשתי נתתי בענן – הקשת הוא דבר טבעי ויתילד מלהט השמש בטיפי המים אשר בענן, וגם אם יושם כלי מים לפני השמש יראה אחורי הכלי כמראה הקשת, וכאן לא אמר הכתוב אני נותן בענן, אלא נתתי, כי מזמן הבריאה היה הקשת מצוי בכח, כדתנן באבות שהוא א׳ מעשרה דברים שנבראו בע״ש בין השמשות, וענין הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, ואעפ״י שהיתה הקשת קודם לכן דבר טבעי עתה נתחדש בה טעם האות:
והיתה לאות ברית – כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן כאן הקשת תהיה לאות על הברית, ואח״כ פירש איך יהיה לאות ברית:
קשתי נתתי בענן – רבים ישאלו הלא עינינו רואות שהקשת הוא דבר טבעי, כי מתילד מלהט השמש באויר הלח, וגם אם יושם כלי מים לפני השמש יראה אחורי הכלי כמראה הקשת, והנכון כמ״ש הרנ״ו אמת שמלהט השמש מתילד קשת כמו בשימת כלי מים נגד השמש אבל אינו נראה בכלי המים עצמו אלא אחורי הכלי על הארץ, כי להט השמש המכה במים עובר דרך תוכו ואינו נראה עד הגיעו לארץ, כי היא תעצור נצוצי השמש לא המים הצחים והזכוכית הדקה, לכן העומד תחת הארץ שנרשמה עליה הקשת לא יראנה כי הארץ מפסקת, ומעתה אמת שמלהט השמש מתילד קשת עגול כדמות חצי שמש אבל כ״מ שהנצוצים עוברים בלי מעצור אינו נראה ואינם נרשם עד בואם למקום עב לא יוכלו לעבור עוד וזהו הענן, כי הוא מעציר נצוצי השמש מלעבור עוד ולכן תתרשם בו הקשת, וכזה היה מעולם מששת ימי בראשית אבל לא היה נראה ליושבי הארץ תחת הענן כי הענן בעצמו הפסיק בין הקשת ובין הענן. ואילו יהיה הענן צח ודק א״א שיתהוה בו קשת כי נצוצי השמש יעברו עד הגיעם לארץ הגסה, ומטעם זה לא היתה נראה הקשת בענן קודם המבול אמנם בדור המבול עשה הש״י אות לטובה שהקשת הנעצרת בענן נראה ליושבי הארץ, כי ברא ה׳ חדשה בעננים שתתרשם הקשת בתחתיתו למראה יושבי ארץ, והיא בריאה חדשה, ולזה אמר הש״י לנח את קשתי נתתי בענן, הודיעו שבענן יש תמונת קשת מתחלת ימי עולם ולא שזפתו עין רואה עד הנה כי הענן הפסיק בין הקשת שבו ובין העין לכן אמר, הקשת אשר נתתי בענן תהיה מעתה ועד עולם לאות ברית כאשר אשלח עננים על הארץ להמטיר תראה קשת בתוך הענן שהם כשני הפכים וא״א שהעומד למטה יראה הקשת שלמעלה ממנו זולת בדרך מופת. ע״כ מדבריו. ובאמת אין ענין זה כ״כ תימה, כי הרבה רמזים אמתים יש לנו המודיעים שהעולם הזה בתחלת הויתו לא היה באותו מצב שהוא בו עתה, כי אז היה במדרגה יותר שלם ומתוקן, אמנם מימי המבול ואילך נשתנה טבע העולם להיות יותר גרוע ממה שהיה מקודם, כמ״ש (מ״ר פ׳ ל״ד) שהדורות שלפני המבול לא היו צריכים לזרוע אלא פעם אחת למ׳ שנה לפי שהיה להם אויר יפה לעולם כמן פסח עד העצרת, לכן השתמרה התבואה כל מ׳ שנה, ולא היו אז שנויי העתים המפסידים התבואה, ואמר שם אחד מהחכמים כשהיה חושש בראש חזי מה עבד לן דרא דמבולא, כי אלו לא מרדו הדורות שקודם המבול לא היתה הארץ נשחתת והיינו חיים חיי שלוה וכל חולי וכל מדוה לא ידענו (והאריך בענין זה החכם בס׳ רוח חן בח״ש בפ״ב פ׳ כ״ג, ורמזנו לעיל בשם הרע״ס ע״ז בפסוק והנני משחיתם את הארץ), ולזה אחר המבול אמר הוא ית׳ לנח עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף לא ישבתו, וכ׳ הרע״ס פי׳ לא ישבתו על אותו האופן בלתי טבעי ושהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטותו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ולזה היה תמיד עת האביב. ובו היו תקון כללי לכל היסודות לצמחים ולבע״ח לאורך ימיהם, ואמר עוד כל ימי הארץ כלומר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישוב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז קודם המבול כמאמר הנביא מאריכת ימים העתידים והנער בן מאה שנים ימות עכ״ד. ואמרו (מ״ר פי״ג) אחת למ׳ שנה היה אד עולה מן הארץ והיה משקה את האדמה וזה הספיק להם על מ׳ שנה. והנה אחרי שידענו שאין הקשת נראת לעיני בני אדם כ״א בתנאים מיוחדים, והוא בעת הזילוף קודם פסיקת המטר, ובעת שאין כל כיפת השמים מכוסה בעבים כ״א מקצתו, ושאין העננים כ״כ עבים וקשים כ״א רפויים מעט, וגם שלא יהיו רחוקים וגבוהים מאד מן הארץ. מצורף לכל אלה שלא הגיע השמש עדיין לרום השמים מ״ה מעלות, כי בהגיע השמש לרום מ״ה מעלות וממנו והלאה לא תתראה הקשת על הארץ אבל תתרשם אז בגבהי מרומים ולא יורגש לעין האדם באדמה (כמ״ש חכמי הטבע), הנה אין תימה אם לא הזדמנו יחדיו כל התנאים האלה קודם שנות המבול להתראות הקשת, בעת שלא היה גשם על הארץ כ״א פ״א למ׳ שנה ואשר מהלך השמש היה תמיד בקו משוה היום והיו שנותיהם כלו כזמן הקציר והאביב אשר בו הגשם סימן קללה לעולם, (וכבר ראינו בספרי חכמי העמים המספרים מטוב ימי חיי אדם קודם המבול וקראו הדורות ההם (גאָלדנעס צייטאלטער) דורות זהב, העולה מזה כי התראות הקשת לעינינו דבר רחוק היה להתהוות קודם המבול רק אחריו לפי השתנות טבע העולם בכללו, והנה הוא עתה דבר טבעי.
את קשתי – ידוע כי הקשת דבר טבעי, ויותר מזה ידוע כי אין האל צריך סימן שיזכירהו דבר (וראיתיה לזכור ברית עולם {בראשית ט׳:ט״ז}) אלא להיות הקשת נראית לפרקים ובלא זמן קבוע חשבו הגוים הקדמונים שהיא שליח האל (Iris) והרבו בה הבלים, והתורה טיהרה הענין ממה שיש בו קילקול ופגם והזק, ותיקנה הדבר באופן שיהיה מועיל ולא מזיק. ונ״ל ג״כ כי קרוב הוא שהיו הקדמונים מנחשים ומעוננים בקשת לומר שהוא רומז לדבר עתיד, להיותה שליח האל, והתורה הרחיקה כל זה באמרה שאינה אלא סימן שלא יהיה עוד מבול, וכן מצאנו המשורר הקדמון הומערוס (Ilia lib 17. v. 547) אומר כי הקשת סימן מלחמה או סערה, והנה התורה האלהית מכזבת השבושים האלה באמרה כי הקשת אות ברית שלום (קצת מזה מצאתי אח״כ במעמר).
My bow. It is well known that the rainbow is a natural phenomenon, and, moreover, that God does not need a signal to remind Him of anything (“And I will see it to remember the perpetual promise,” v. 16). However, because the rainbow is seen infrequently and at no predetermined time, the ancient peoples thought that it was a messenger of a god (Iris), and they entertained many vain beliefs about it. The Torah purified this notion of all its harmful elements and reformed it into a beneficial concept. It seems likely to me as well that the ancients used the rainbow for divination and soothsaying, since they believed it to be the messenger of a god. The Torah refuted this by saying that the rainbow is nothing but a signal that there will never be another Flood.
In a similar vein, we find that the ancient poet Homer (Iliad 17:547) says that the rainbow is a sign of war or tempest.⁠1 The divine Torah refutes these mistaken beliefs by saying that the rainbow is the sign of a promise of peace. (I have since found elements of this explanation in the Me’ammer.)
1. {Translator's note: “As Zeus stretcheth forth for mortals a lurid rainbow from out of heaven to be a portent whether of war or of chill storm that maketh men to cease from their work upon the face of the earth, and vexeth the flocks…” (Loeb ed., p. 271).}
את קשתי נתתי בענן – אין הכרח לומר שעד כה לא הייתה בעולם תופעת הקשת בענן, וליחס אותה לשינויים האטמוספריים שנוצרו בעקבות המבול. כדרך שה׳ הראה לאברהם את השמים מלאי הכוכבים ואמר לו: ״כה יהיה זרעך״ (להלן טו, ה); וכדרך שהראה למשה ולאהרן את הלבנה בחידושה, ובמילים ״החודש הזה לכם״ (שמות יב, ב) קידש תופעה שמימית קיימת להיות לאות להתחדשותם הרוחנית והמוסרית של ישראל; וכמו שעונות השנה היו קיימות כבר במציאות, בזמן שנעשו לישראל לאותות לזכור בהם ימות עולם; כך יתכן שגם הקשת בענן היתה כבר תופעה ידועה בעת שה׳ הקים אותה לאות על בריתו עם האדם.
על פי זה, ״נתתי״ הוא כפשוטו: את קשתי שמתי בעננים מימים ימימה, אך מכאן ואילך היא תהיה אות לברית שביני ובין הארץ.
את קשתי נתתי בענן – הנה הקשת הוא ענין טבעי, ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד ענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי ההוא מראה הקשת, וכן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מראה הקשת, ויש בו תנאים ידועים. א] שלא יתראה רק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על כל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש אז יתחקה הקשת מניצוצי השמש הזורחים כנגד הענן. ב] שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיוכל ניצוץ השמש להתפלש בהם לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם, שאז לא יתראה הענן גם כשחצי השמים טהורים מן העננים והשמש זורח כנגד הענן. וכבר אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק א׳ לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את כל כדור הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם משני טעמים. א) מפני גסות העבים, שהיו שמנים ועפרורים לחוזק טבע הארץ וחמריותה, ולא היה אפשר שיעבור בם ניצוץ השמש, ב) מפני שבכל עת גשמים כסה עב הענן את כל כדור הארץ, שאז אין אפשריות לשיתראה הקשת אף אם היו העננים קלים, וכפי חוזק טבע העננים כן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד כי גבר החומר מאד והיו האנשים עצומים וגבורי כח טבועים בתאות ובחמריות וישחיתו את דרכם על הארץ. אבל אחרי המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד כדרכו כמו עתה בכל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיכף על הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים וזכים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפרורים עד שיכסו כל כדור הארץ, וכ״ש עד שיהיו למבול לשחת כל בשר, וכן הוחלש כח הגופים ויתחזק כח הרוחני והנפשי כנ״ל, עד שאין טבע הארץ מוכן אל המבול, כי נשתנה טבע העננים. וכן אין סיבה לזה מפני החטא, כי גבר ענין הרוחני על החומרי, וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ״כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז״ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו.
את קשתי1: הזו שאתה רואה כעת2.
נתתי בענן: הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה3.
והיתה לאות ברית וגו׳: זהו בדרך כלל. ומפרש והולך איך יהיה הברית4.
1. מלת ״קשתי״ עם כינוי השייכות, בעייתית, די היה לומר ׳את הקשת׳. ועיין ברד״ק שני הסברים בענין זה. ועיין גם ברמב״ן.
2. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם, שכבר בדיבורו הראשון בפסוק הקודם ״זאת אות הברית״ הראה לו את צורת הקשת. וא״כ המשמעות היא – ״קשתי״ הזאת שעשיתי עתה...
3. התחבטות כל הראשונים בעקבות דעת חכמי המחקר (היונים) הטוענים שהופעת הקשת היא תופעה טבעית הקשורה למפגש שבין קרני השמש והאויר הלח. ועיין בזה ברמב״ן ׳ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים׳... והרמב״ן מסביר היטב ע״פ תפיסה זו את לשון הפסוק ״נתתי״ לשון עבר ׳כבר נתתי׳, כי היתה כבר מתחילה מבריאת העולם. אך רבינו דורך בדרכו של הראב״ע שמסביר ״נתתי״ = ׳נתתי עתה׳, ומסביר הראב״ע, וז״ל: אילו היינו מאמינים בדברי חכמי יון שמלהט השמש תולד הקשת, יש לומר כי השם חיזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין, עכ״ל, והסכים עמו הרד״ק. רבינו הולך בכיוון זה שעתה הטביע הקב״ה בטבע העולם שתופיע הקשת תמיד בעת זוהר החמה.
4. רבינו יסביר עתה את משמעות המשך הפסוקים, כשחלקם נראים כפולים ומיותרים, כפי שהתקשו גדולי הראשונים.
את קשתי נתתי. חז״ל הזכירו ברכה על הקשת והפלא שברכה זו נזכרת בס׳ חכמת בן סירא פ׳ מ״ג י״ב).
[השמטה: את קשתי נתתי. ידוע מ״ש רמב״ן על התורה פ׳ נח, ואנחנו בעל כרחנו נאמין לדברי היוני, זה כתב חכם ישראלי מקובל מכח האמת המדברת על לבו, ולהפך גאות ישמעאלי תשפילנו, הוא אבן סינא הביא דבריו אהובינו החכם שלמה מונק Melanges de phil. Juive et Arabe 317. וז״ל ״מה שכתב על זה אריסטו אינו מספיק כי הוא מלא שקר וסכלות״.]
את⁠־קשתי נתתי – יש מפרשים1 הסוברים, כי הקשת נתהוותה לראשונה אחר המבול, כתוצאה של שינויים אטמוספיריים שחלו אז. אך אין צורך בכך, כי אפשר בהחלט לפרש כרמב״ן ורלב״ג כי ״הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם״.⁠2 ובאשר לטעם האות הזה, הרי זו קשת הפוכה, ״כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאילו מן השמים מורים בו... אבל עשאו בהיפך מזה, להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים״ וכו׳.⁠3 אות היא, שאין עוד איבה בין ה׳ והאדם, ושהאור — החיבה — התגבר על העננים הקודרים.
1. עיין ראב״ע פסוק י״ג (המ׳).
2. רמב״ן לפסוק י״ב (המ׳).
3. רמב״ן לפסוק י״ב (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥יא עָנָ֖ן עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃
When I make clouds on the earth, the bow will be seen in the cloud,
א. בְּעַֽנְנִ֥י ל=בְּעַֽנְנִ֥י בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[פו] 1והיה בענני ענן על הארץ וגו׳, ר׳ יודן בר סימון לאחד שהיה בידו קלוב רותח, ביקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. (בראשית רבה ל״ה).
[פז] 2והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. מלמד שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. (פס״ז נח).
1. קולב רותח, קרדום רותח. ובמנח״י גורס סולת רותח וכ״ה בפי׳ הרמב״ן, ודורש והיה בענני ענן להביא מבול על הבריות אשיבנו על הארץ ולא על האדם (פי׳ ב״ר) ועי׳ ברקאנטי וציוני.
2. ב״ר פצ״א, ועי׳ ירושלמי שבח פ״ו ה״ו. (מהרש״ב) ומובא מאמר זה בפענח רזא מס׳ טוב, וצ״ל לקח טוב שהוא הפס״ז, וכ״ה בפי׳ הר״י מווינה סתמא. ונראה כוונת המאמר עפ״ד הב״ר לעיל מאמר פו. בענני ענן להביא מבול, ובפירש״י כאן להביא חשך. וזה הפי׳ בענני ענן שאז נקרא שעת סכנה והשטן מקטרג להביא מבול.
וִיהֵי בְּעַנָּנוּתִי עֲנָנָא עַל אַרְעָא וְתִתַּחְזֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא.
At a time when I bring a cloud over the earth, the [rain]bow will be seen in the cloud.
ויהי כד יהוון ענניא פרסין עלא ארעא ותתחמי קשתא בעננא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון ענניא פרסין על״) גם נוסח חילופי: ״יפרוס ענני על״.
ויהי כד אפרוס ענני יקרא עילוי ארעא ותתחמי קשתא ביממא עדלא יטמע שימשא בעננא.
And it shall be that when I spread forth My glorious cloud over the earth, the bow shall be seen in the day (time), while the sun is not sunk (or hidden) in a cloud.
וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן בַּר סִימוֹן לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קָלוּב רוֹתֵחַ, בִּקֵּשׁ לִתְּנוֹ עַל בְּנוֹ וּנְתָנוֹ עַל עַבְדּוֹ.
וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן – לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קָלוּב רוֹתֵחַ בִּקֵּשׁ לִתְּנוֹ עַל בְּנוֹ וּנְתָנוֹ עַל עַבְדוֹ.
מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי בַּעֲלֵי רָאתָן עַד אַרְבַּע אַמּוֹת רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי לָא הֲווּ אַכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהוּא מָבוֹי. רַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרִיךְ בְּהוּ וְעָסִיק בַּתּוֹרָה אָמַר: ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״, אִם מַעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ אֲגוּנֵי לָא מַגְנָא כִּי הֲוָה קָא שְׁכִיב אָמְרֵי לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, אָזִיל עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ אָזַל אִתְחַזֵּי לֵיהּ, אַמֲר לֵיהּ, אַחֲזֵי לִי דוּכְתָּאי אֲמַר לֵיהּ, לְחַיֵּי אַמֲר לֵיהּ, הַב לִי סַכִּינָךְ דְּלָא מִבַעֲתֵת לִי בְּאֹרְחָא יַהֲבֵיהּ נִיהַלֵיהּ, כִּי מָטָא לְהָתָם דַלְיֵיהּ וְקָא מַחְוֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ, דַּלְיִין טְפֵי פּוּרְתָּא, דַּלְיֵיא. שָׁוַאר נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיה אֲמַר לֵיהּ, שְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתִינָא אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי אִיתְּשׁוּל עַל שְׁבוּעֲתֵיה נִיהֲדַר, וְאִי לָא לָא נִיהֲדַר, אֲמַר לֵיהּ, הַב לִי סַכִּינָאי, לָא הֲוָה קָא יָהִיב לֵיהּ נַפְקַת בְּרַת קָלָא, אֲמַר, הָבִי נִיהַלֵיהּ דְּמִבָּעְיֵיה לִבְרִיָּיתָא מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ, פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוָאי, אָזַל אֶשְׁכַּח לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דַּהֲוָה יָתִיב עַל תְּלֵיסַר תַּכְתְּקֵי פִּיזָא אַמֲר לֵיהּ, אַנְתְּ הוּא בַּר לֵיוָאִי, אַמֲר לֵיהּ, אִין, נִרְאַתָה הַקֶּשֶׁת מִיָּמֶיךָ, אַמֲר לֵיהּ אִין, אַמֲר לֵיהּ, אִם כֵּן אֵין אַתְּ בַּר לֵיוָאי וְלָא הִיא וְלָא מִידִי וְהָא דְּאָמַר הָכִי סָבַר לָא אִחְזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשָׁאי.
ויכון אד׳א גימת גמאמא עלי אלארץ׳ ט׳הרת אלקוס פי אלגמאם.
ויהיה כאשר אעביר עננים על הארץ ונראתה הקשת בענן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אבענני ענן – כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם.
א. ד״ה ״בענני ענן״ מופיע לאחר פסוק ט״ז בכ״י ויימר 651, מינכן 5, ברלין 1221, פירנצה III.3, פריס 155, פריס 157. הוא מופיע לפניו בכ״י ליידן 1, פריס 156.
בענני ענן WHEN I BRING A CLOUD – When I have it in mind to bring darkness and destruction upon the world.
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן1מלמד שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
1. מלמד שאין השטן מקטרג. ב״ר פצ״א מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ועי׳ ירושלמי שבת פ״ב מ״ו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בענני – קל הנון הראשון. והיה ראוי להדגש בעבור שהוא מהבנין הכבד, כמו: בדברי עמךא (שמות י״ט:ט׳).
ונראתה הקשת – אלו היינו מאמינים בדברי חכמי יון: שמלהט השמש תיולד הקשת, יש לאמר: כי השם חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין.
א. בכ״י פריס 177: אתך.
WHEN I BRING CLOUDS OVER THE EARTH. The nun of be-aneni (when I bring clouds) does not have a dagesh even though it is a pi'el and therefore should have a dagesh in the middle radical of the root, as in when I speak (be-dabberi) with thee (Ex. 19:9).⁠1
AND THE BOW IS SEEN IN THE CLOUDS. If we would believe what the Greek scholars tell us, that the rainbow is produced by the sun's flames, then we must assume that after the flood God strengthened the sun's light.⁠2 This is the way that a person who understands the sciences will interpret this verse.
1. The bet of dabberi has a dagesh. Ibn Ezra reads, be-dabberi ittakh. However, Ex. 19:9 reads, be-dabberi immakh. According to Vat. Ebr. 38 the reference is to Ezek. 3:27. However, here, too, the quote is not exact. If not a scribal error, it shows that Ibn Ezra quoted verses from memory.
2. According to Ibn Ezra the rainbow was created after the flood. Hence he believes that God now strengthened the sun's power so that its rays would produce a rainbow.
בענני – רפה להתחברות שנים נו״נין, כמו: הללו את י״י (תהלים קי״ז:א׳).
והיה בענני ענן – אני אענן על ידי סבות אמצעיות שצויתי.
בענני – קל הנו״ן, ורבים מהדגוש יבאו קלים, ואמר ענן אחר בענני לחזק הפעולה כמו: מקרקר קיר (ישעיהו כ״ב:ה׳), ותשרש שרשיה (תהלים פ׳:י׳), ויצם דוד צום (שמואל ב י״ב:ט״ז), והדומים להם רבים.
ונראתה – לבני אדם.
והיה בענני ענן, I will place clouds for a variety of reasons.
בענני, this word, though without the dagesh in the letter נ is in the conjugation kal. It is not at all unusual that it appears without the dagesh. The reason why God repeats the word ענן having already said that He speaks of having provided clouds, is to underline the importance of that activity, just as the line מרקר קיר, “tumult and din” in Isaiah 22,5 or ותשרש שרשיה in Psalms 80,10 “and uprooted its roots.”
ונראתה, it will be seen by people.
ונראתה הקשת – בלא חצים ויתר להראות דרך שלום.⁠1
1. עיינו במקבילות בהערה בפסוק הקודם.
ונראתה הקשת, "when the rainbow becomes visible;⁠" the fact that the bow appears without arrows appearing at the same time, is to serve as reassurance to the beholder.
והיה בענני ענן כו׳ – מכאן (ירושלמי שבת ב:ו, רש״י בראשית מב:ד ד״ה פן יקראנו אסון, מד:כט ד״ה וקרהו אסון, דברים כג:י ד״ה כי תצא מחנה ונשמרת) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. טוב.
הקשת כו׳ – ג׳ פעמי׳ קשת בפרשה (ט:יג, ט:יד, ט:טז). נגד ג׳ מראות שבקשת. אדום ולבן וירוק. וכן בנר.
והי׳ בענני ענן וגו׳ – מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, טוב.
ג׳ פעמים קשת בפסוק נגד ג׳ מראות שבו אדום לבן ירוק וכן בנר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

והיה בענני ענן – מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:
והיה בענני ענן, "it will be whenever I wish to bring darkness and destruction etc.⁠" This proves that Satan goes into high gear whenever disaster is around.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ופירש הענין ואמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה כו׳ – ירצה בענני ענן קצתי על הארץ אשר אז נראתה הקשת בענן מה שא״א זה בהיות כל הארץ מעוננת.
בענני ענן כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם. דאי בענני מטר קמיירי מאי וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד מבול דקאמר דמשמע שלולא זה היה מביא מבול לעולם:
(יד-טו) והודיעו עוד שאותה מראה הקשת הנרשמת בענן והנה נראה ליושבי הארץ כי עין בעין יראו את הקשת ויבטחו בה׳ שהוא זוכר את בריתו והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת וגו׳ וזכרתי וגו׳ והנה מראה הקשת כמו שביארתי אינה כי אם תמונת הקשת הנרשמת בענן מפאת הנצוצות והנה נקראת קשת לפי שהתמונה ההיא הנראת היא חצי עגולת רושם השמש שלמעלה מן הארץ כי חציה האחר היא למטה מן הארץ כמו שהתבאר בטבעיות והיא נעשית כעין קשת גבורים ואפשר שהשמש תאר הכתוב בכאן בשם קשת כי הנה הקדמונים כלם היו קוראים לנצוצות השמש חצים ולשמש קשת האל לפי שהשמש יוצאים הנצוצות ממנו כיציאת החצים מקשת הגבור ובהם יפעל ההויה וההפסד בכל הארץ וגם בכתבי הקדש נקראו כן (חבקוק ג׳ י׳) לאור חציך יהלכו. ועל נצוץ השמש המזיק נאמר מחץ יעוף יומם מסכים למ״ש יומם השמש לא יככה כי בנצוצות השמש יכה השם בשפלים כגבור בחצי קשתו. ואפשר שעל השמש עצמו אמר הנביא עריה תעור קשתך כי השמש יגלה הדברים באורו ומזאת הבחינה יקרא קשת עם היות שבבחינת הש״י שהוא אדניו יקרא שמש כלומר משמש ועובד. והסתכל שבאו בענין הקשת ג׳ פסוקים הראשון את קשתי נתתי בענן ובזה הודיע כמו שביארתי שדקדק העננים בטבעם עד שיקבלו רושם תמונת השמש כי זה היה ענין הברית באמת שמשם והלאה תמיד יהיו מקבלים העננים הנכחיים לשמש התרשמות תמונתו בהם וזה היה חדוש גדול בברית והותרה בזה השאלה הט״ו.
והפסוק הב׳ באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וכמה מהחכמה כלל המאמר הזה שהודיעם שאותו התרשמות הנעשה בענן יראה לפעמים לעיני יושבי הארץ זה יהיה בעננו ענן על הארץ ר״ל כשיתעבה האויר הקרוב אל הארץ ויתענן שאז להיות מטבע הענן יתפשט התרשמות הקשת ההוא אשר בענן אליו עד הגיעו אל הארץ ואז לקורבתו ישלוט העין בו כי מראית הקשת הם כ״כ רוחניים ודקים שלא יתפוש בהם הראות בהיותם רחוקות מן הארץ במחוז העננים העליונים אשר בחלק הב׳ מהאויר כי הקשת הנרש׳ שם לא יראה ליושבי הארץ אלא בעננו ענן ר״ל כשהאויר יתענן ביד הגיעו לארץ שאז יתרשם הקשת בכלו וישלוט בו עין הרואים וכל זה כלל באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. וביאר עוד באמרו והיה בענני ענן שלא יהיו עוד עננים כוללים על כל הארץ כי אז א״א שיתרא׳ לנו הקשת אבל יהיה חלק מהארץ מעונן וחלק בלתי מעונן לפי שאז הנצוצות בו בנכחיות הענן ותתרשם בו תמונת השמש כמו שהתבאר בטבעיות והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ר״ל שתמיד יהיה הענן קצתי לא כולל וכמה היה האות הזה מתיחס לעניני בני אדם כי כמו שראה הש״י בחכמתו שמשם והלא׳ לא ישתתף מין האדם כלו בחטא א׳ כולל עם היות שיחטאו קצתם כסדום ובנותי׳ ככה יהיה ענשם קצתי בארץ זולת ארץ בענין המטר על חלקה אחת תמטר ועל חלקה לא ימטיר עליה לא כולל ומשותף לכל המין והוא אמרו ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וכבר אחז״ל (כתובות ע״ז) שבדורו של ר׳ שמעון בן יוחאי ור׳ יהושע בן לוי לא נראתה הקשת. ורצו בזה שהם היו מגינים על דורם ומצילים אותם מהעונש המסודר מפאת העננים ולכן לא היו מתפשטים העננים להראות הקשת בימיהם על הארץ לא שיכחשו היותו בעננים העליונים הבלתי נראה. הפסוק הג׳ הוא אמרו והית׳ הקשת בענן וראיתי׳ לזכור ברית עולם וענין הפסוק הזה אצלי הוא לבאר ענין הקשת בהיותו בלתי נראה מיושבי הארץ והוא כאומר אע״פ שלא תראו הקשת כמו שאמרתי ונראת׳ הקשת בענן לא תחשבו מפני זה שאינ׳ נרשמת בענן ושנעדר אות הברית אין הדבר כן כי ידוע תדעו שתמיד יהיה הקשת בענן ר״ל נרשמת אותה תמונ׳ בעננים העליונים השוכנים בחלק השני מהאויר הנכחיי׳ לשמש.
בענני ענן – כי לא תראה הקשת בזולת ענן עכור עב אחרי הזך והלח.
בענני ענן, a reminder that the rainbow will not be visible unless there are dark clouds in the sky after the atmosphere had been very moist.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כשתעלה מחשבתי וכו׳. דאין לפרש ״בענני ענן״ כמשמעו, דכמה פעמים יש ענן ואין הקשת נראה, אלא על כרחך פירוש ״בענני״ – כשתעלה במחשבתי להביא פורענות:
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן – בענין הקשת רבו הדיעות ונסתפקו בו מפרשים שלימים וכן רבים, כי לפום ריהטא משמע שהקשת נתחדש עתה ומורה על הברית החדשה אחר כרת ה׳ עם כל חי, ועינינו הרואות שהקשת דבר טבעי נולד מן השמש כשתכה באויר הלח. ומהרי״א פירש שגם קודם זה היה הקשת יוצא מן נצוצי השמש אך שלא היה נראה לבריות כלל לא בעננים ולא באויר כי מתחלת הבריאה היו האדים עולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ כמ״ש (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה. שאפילו אד אחד לבד העולה מן הארץ היה בו כדי להשקות את כל האדמה ולגודל ריבוי המים ההם שבאויר לא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בה עד שלא היה מתרשם הקשת לא בעננים ולא באויר וזה היה סבת המבול, ר״ל רבוי המים שבתוך האדים. וברחמי השם יתברך אחר המבול המעיט את האדים וזיכך את האויר עד שהיו נצוצי השמש יכולין לעבור את האויר, ואז נראתה הקשת בענן לבריות וזה להם לאות על מיעוט המים באויר באופן שלא יבא על ידם עוד מבול לשחת כל בשר ומה שנאמר וראיתיה לזכור ברית עולם. פירוש כמו והראיתיה, כמו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, פירש הרמב״ם כמו עתה הודעתי. ולדעה זו נטה גם הרמב״ן זולת שכתב שמתחלה נראה הקשת באויר ולא בענן ואחר המבול נראה גם בענן. וקשה על פירושם ממה שארז״ל (ירושלמי ברכות סה. בבלי כתובות עז:) שבימי ר״ש בן יוחאי וריב״ל לא נראה הקשת וא״כ חזר האויר לקדמותו ואחר מותם חזר להיות זך ודק כבראשונה ואלו הם דברים זרים אצל השכל לקבלם שישתנה האויר בכמה זמנים.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת ולא אמרו שלא היה קשת כלל אלא ודאי היה קשת ולא נראה לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו ולא השתדלו לראותו ע״כ לא נראה, כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה כי סר צלם ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת והיו מסתכלין אחריו אם לא נשתנו האדים בחטאם לחזור לכמות שהיו קודם המבול ותמיד היו עיניהם נשיאות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם אבל החסידים הללו רשב״י וריב״ל שהיו מגינים על בני דורם עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו שזכותם יעמוד להם להגין בעדם ע״כ לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה׳ לכל בשר אחר המבול.
וזש״ה והיה בענני ענן על הארץ – פירש״י כשאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם כו׳, מה ראה רש״י על ככה לפרש בענני ענן על חשך ואבדון שמא הוא ענן של מטר כפשוטו אלא ודאי שקשה לרש״י שאם פירושו ענן של מטר משמע בכל ענן של מטר יהיה הקשת נראה וזה אינו שהרי בדורן של צדיקים אין הקשת נראה. אלא כך פירושו בזמן שאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם וזה דווקא בזמן שאין צדיקים מצוין בעולם, אז ונראתה הקשת בענן שהבריות יסתכלו בקשת ויתלו עיניהם אל אות זה כי בו המה בטוחים שלא יביא מבול לעולם. וזש״ה וראיתיה לזכור ברית עולם. אני נותן עיני באות ברית אשר נתתי לכל בשר שלא להביא מבול אף בדור שכולו חייב הראויים להביא עליהם חשך ואבדון אבל בזמן שאין אני חושב להביא חשך ואבדון דהיינו בזמן שצדיקים מצויים בדור אז לא נראתה הקשת בענן כי לא יסתכלו הבריות אחריו גם אנכי רואה מעשה הצדיקים ומונע את מדת הדין מלהביא חשך ואבדון ואין אני צריך ליתן עיני באות ברית הקשת. ואולי שהוא ע״ד ארז״ל (חגיגה טז.) כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו שהיו זוכין ומזכין את בני דורם ומנעום מלהסתכל בקשת על כן לא נראה הקשת בימיהם כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם אע״פ שבאמת היה קשת בכל דור ודור כי הטבע לא ישתנה וגם פירוש זה נכון. וענין זכוך האדים שהזכרתי הוא קצת ראיה למה שכתבתי למעלה שע״י המבול נתרכך קישוי וחוזק הארץ. וזה סבה לרפיון האדים ומיעוטן.
בְעַֽנְֿנִי: בס״ס ובהללי הנו״ן בשוא לבד, ובזנבוקי בשוא ופתח, כ״כ א״ת. ונ״ל שזהו חילוק בספרי׳ בתיבות שיש שתי אותיות דומות, כמו שכתבתי1 בפ׳ לך לך, על פסוק ואברכה מברכיך, ע״ש. וכתב רד״ק2 כי הוא פועל הדגוש, והוקל שלא כמנהג. [בְּעַֽנְנִ֥י].
1. כמו שכתבתי: מ״ש בר׳ יב ג (׳ואברכה מברכיך׳).
2. רד״ק: ראה שרשים, ענ״ן, 271 ע״א.
להביא חשך כו׳. דעת רש״י לפרש דהאי בענני ענן לא עננים ממש קאמר כלום אם ראוים אתם למבול ותעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון בעולם ונראה הקשת בענן וזכרתי וגו׳ ולא יהי׳ עוד וגו׳ אבל אי פירוש עננים ממש למה אמר ולא יהיה עוד המבול למים וכי בשביל שיהי׳ עננים על הארץ ראוים הם למבול: נ״ל דיוקו דרש״י הוא מדכתיב ענן על הארץ שייחס ענן על הארץ וכי מה שייכות יש לענן על הארץ הל״ל בענני ענן בשמים ל״פ שאינו לשון ענן ממש אלא חושך וכו׳ על הארץ ר״ל על העולם. [מהרמ״ש]:
To bring darkness... Rashi holds that "When I bring clouds" does not means actual clouds, rather: "If you are deserving of a Flood, and it enters My mind to bring darkness and destruction to the world, then the rainbow will be seen in the 'clouds' [i.e., the darkness] and I shall remember My covenant.⁠" [And therefore,] "Never again will flood waters destroy all flesh.⁠" But if the verse meant actual clouds, why then would it say, "Never again will flood waters destroy all flesh,⁠" [implying that if not for the rainbow, they would be punished]? Why should they be deserving of a Flood just because there are clouds over the earth? [Alternatively,] it seems that Rashi knew this because it is written, "Clouds over the earth,⁠" connecting the clouds to the earth. But in fact, clouds are not connected to the earth! It should say, "When I bring clouds in the heavens.⁠" Thus Rashi explains that it is not actual clouds, rather "darkness and destruction" regarding the world. (R. Meir Stern)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הַקֶשֶׁת בענן – יאמר הַקֶשֶׁת שבענן שיהיה אות על קיום הברית, אל תחשוב שהוא דבר מכוסה ונסתר, לא תראנו עין רואי.⁠1 אבל בעתיד אמטיר גשם על הארץ, [ש]⁠לא כמו בימי המבול [שהיו] עננים רבים לאין מספר המכסים השמים, ואין אור השמש נראה בהן. אבל [בעתיד] בענני ענן על הארץ ביום הגשם ״ונראתה לכם הַקֶשֶׁת בענן״, ובעיניכם תראו הַקֶשֶׁת שאני מייעד אותו לכם לאות. והאות הזה מכוון לענין שהבטיח עליו, ומורה שאין הגשם היורד בא להשחית הארץ, אבל בא מדרך הרחמים להצמיח ולגדל. כי תמונת השמש וְאוֹרָהּ נראין בענן, והאור [הוא] טוב ומתוק2 לעיני הבריות.
1. מליצה על פי איוב ז, ח.
2. מליצה על פי קהלת יא, ז.
והיה – ובכן (אלזא מיטהין), וכן כל ״והיה״, עמד טעמו בו.⁠1 ויש שמשמעו אבל אם יארע (פאלס אבער) וכו׳, והיה כי יאמר אליך לא אצא וגו׳ (דברים ט״ו:ט״ז), והיה אם לא חפצת בה וגו׳ (דברים כ״א:י״ד). ובמעשה שהיה כבר, משמעו כל פעם ופעם, והיה כאשר ירים משה וגו׳ (שמות י״ז:י״א), והיה אם נשך הנחש וגו׳ (במדבר כ״א:ט׳), והיה בכל יחם וגו׳ (בראשית ל׳:מ״א). ומעתיק חדש דלג כל ״והיה״ כשפת יתר.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ח:י״א.
והיה בענני – בכל פעם שתראו הקשת בענן שאביא על הארץ ביום הגשם, תשכילו ותבינו כי אני השם זוכר הברית אשר ביני וביניכם, והמטר אשר אמטיר בעת ההיא לא ירבה כ״כ עד שיהיה המים למבול, אלא יהיה מעט לרוות את הארץ ואח״כ יחדל, וזה טעם שבחר השם בקשת להיות לאות ברית, ולא בחר בדבר אחר, כי הקשת יבא תמיד בזמן המטר כמאמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳ כ״ח), ואז לא יפחדו עוד בני אדם שהשם יביא שנית מבול לעולם, כי בראותם הקשת יזכרו הברית:
והיה בענני ענן על הארץ – ר״ל וזה יהיה בשני אופנים שמציין, אופן אחד ונראתה הקשת בענן. ואופן השני והיתה הקשת בענן, שבעת שיהיה הדור זכאי אז ירדו גשמים כדרכן, שתיכף שיעלו אדים כדי הצורך למקום, עבים יריקו את המטר על הארץ בעתו תיכף, ואז לא יתאספו עננים רבים עד שיכסו את כל כדור הארץ סביב, וירדו בכל מדינה ומדינה בעת הצורך, ואז יראה הקשת בענן. כי במקום שיכלו העננים והשמש תזרח כנגדם, יראה הקשת בהכרח במקום ההוא לבני אדם. ולפעמים כשאין הדור זכאי ועצר את השמים ולא יהיה מטר זמן רב, ואח״כ כשירדו גשמים השמים התקדרו עבים בכל כדור הארץ סביב, וכמו שהיה קודם המבול שלא ירד הגשם רק אחת לארבעים שנה, שבעת שירד היה הגשם בכל סביבות הכדור, שבזה יש התחלה למבול, בכ״ז אז והיתה הקשת בענן, ר״ל לא יהיו עבים גסים ושחורים עד שבעת יפיצו מימיהם הרבים יהיה מבול, רק יהיו עננים דקים שיתפלשו ניצוצי השמש בהם ויתהוה בהם הקשת, והגם שלא יתראה אז לבני אדם, בכ״ז יהיה לו מציאות בענן ויוחק הקשת בצד שלמעלה, ובזה יאמר והיתה הקשת בענן, וז״ש והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. ר״ל בעת שלא יהיה עצירת גשמים והענן יהיה רק על מדינה אחת, שאז יתראה הקשת לבני אדם בצד שיכלה הענן ויעמוד נוכח השמש, אז –
ונראתה הקשת בענן: לפירוש המפרשים כל המאמר כפול, וגם לשון המקרא בפסוק ט״ז ״בין אלהים״1 קשה, ועיין רמב״ן2. וגם לשון הברכה שקבעו חז״ל ׳זוכר הברית, ונאמן בבריתו וקיים במאמרו׳ מיותר3. אלא כך הענין, דמשמעות ״ונראתה הקשת״ היינו שנראתה כרגע ונתכסתה מיד4, וכדומה לזה להלן (מה,כח)5, ואמר הקב״ה אם יהיה6 בשעת הענן נראתה הקשת כרגע,
1. שלא אמר ׳ביני׳. ורש״י הביא שם בשם חז״ל ׳בין מדת הדין של מעלה׳...
2. שהאריך להסביר את דברי חז״ל אלו ׳בין מדת הדין של מעלה׳ על דרך האמת.
3. מספיק היה לומר ׳זוכר הברית׳.
4. לא זכינו להבין מאין שאב זאת רבינו, הרי כאן מדובר על שורש ׳ראה׳ מבנין נפעל המופיע בצורת עבר עם וי״ו ההיפוך, כאילו נכתב ״ותיראה הקשת״, והיכן יש כאן משמעות של היראות לזמן קצר. וראייתו מלהלן מה,כח כלל לא הכרחית – ״אלכה ואראנו בטרם אמות״, עיי״ש. האפשרות היחידה היא שרבינו הוציא את מסקנתו מההשוואה בין פסוקנו לפסוק הבא ״והיתה הקשת״ שמשמעותו עמידה לתמיד ולזמן רב, ועיין.
5. ״רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות״.
6. מצב, שבשעת...
את קשתי נתתי בענן – אף אם לא נניח שלא ירד מטר עד המבול (עיין מה שכתבתי בראשית ב׳:ה׳א), אין אנו צריכים לומר שהקשת נבראת עתה מחדש להיות לאות ברית בין ה׳ ובין הארץ, ואתן בענן אין כתיב כאן רק נתתי, כלומר בחוקקי חקי הטבע גזרתי שתבא לפעמים הקשת בענן, ומעתה היא תהיה לאות ברית, והיה בענני ענן ותֵראה הקשת וזכרתי את בריתי.
א. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״ב״.
בענני ענן – כלומר כאשר אני מענן (בנין פיעל), כאשר אעשה עננים.
ונראתה וגו׳ – כל זה שייך עוד למשפט הרישא, ואילו משפט הסיפא מתחיל במלה ״וזכרתי״, בפסוק הבא.
ונראתה ... וזכרתי... וראיתיה לזכר – ביטויים אלה הם לכאורה קשים, שכן משתמע מהם כאילו זקוק הוא ית׳ לסימני זכרון כדי לזכור בריתו. אולם התבוננות מה תבהיר את הענין לגמרי.
מצינו מעין זה גם בקשר למכת בכורות, שם נצטוו בני ישראל ״ולקחו מן⁠־הדם ונתנו על⁠־שתי המזוזת״ וגו׳, וזאת למען ״והיה הדם לכם לאות על הבתים... ופסחתי עליכם״ וגו׳.⁠1 והרי אין ה׳ זקוק לסימני זכרון, והרי הוא יכול לזכור בריתו בלעדיהם ויכול גם לחוס על בתיהם של ישראל בלעדיהם. והענין הוא שאות זה איננו מיועד לה׳ בלבד. אילו כך היה, לשם מה נחוץ שהקשת תיראה לו לאדם? אם אות היא לו ית׳ בלבד, למה לא תהא בלתי נראית לאדם?
מכאן שהכוונה היא, כי על האדם לדעת שעתה, בשעה זו, זוכר ה׳ את בריתו.
משום כך ביקש ה׳, שאות הנראה לעין האדם תזכיר לו ית׳ את בריתו, והוא יזכור בריתו רק עם הופעת אור זה, למען יכירו גם בני התמותה בהנהגתו את העולם וידעו, שעל קיומם עליהם להודות לחסדו בלבד. בדומה לכך בקש ה׳ במצרים מעשה מבני ישראל, עשיית אות אשר תניענו למנוע המשחית מבתיהם, למען ידעו שההצלה באה להם הודות לציותם למצוותיו. הווה אומר, אין הקב״ה צריך להזכרה, אך הוא רוצה בהזכרה זו ורוצה להעמיד להם לבני ישראל רוח והצלה רק בעקבותיה.
והיתה הקשת וגו׳ – הרי זו חזרה מודגשת על כי אכן רוצה ה׳ להיזכר בבריתו באמצעות הקשת.
בכל⁠־בשר – זוהי תמורה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת⁠־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל⁠־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל⁠־בָּשָֽׂר׃
and I will remember my covenant that is between me and you and all living creatures of all flesh, and the waters will not again become a flood to destroy all flesh.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[פח] 1ולא יהיה עוד המים למבול. מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל שירדו גשמים אמרו לו כשם שהתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהן וילכו להם, אמ׳ להם צאו וראו אם עמד אדם על קרן אפי׳ משקשק את רגליו בנחל קדרון אני מתפללין שלא ירדו גשמים, אבל בטוחין אנו שאין המקום מביא מבול לעולם שנא׳ ולא יהיה עוד המים למבול. (תוספתא תענית פ״ב).
[פט] 2כשנגלה הקב״ה ליתן תורה לישראל, הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר (תהלים כ״ט:ג׳) קול ה׳ על המים אל הכבוד הרעים. כששמעו בבליים את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו, כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו, אמר להם והלא כבר נאמר ולא יהיה עוד המים למבול, אמר לו אם כן ה׳ יברך את עמו בשלום. (ספרי דברים שמ״ג).
[צ] 3וזכרתי את בריתי אשר בני וביניכם, גדול הוא הברית שעומד לעולם, שעומד לאבות, שעומד לישראל, שעומד לדוד ולזרעו. (פס״ז נח).
[צא] 4וזכרתי את בריתי. שנעשה ענן על הארץ אזכור בריתי שכרתו עמכם, ואראה לכם הקשת בענן, ותדעו שאני זוכר הברית שלא יהא מבול לשחת כל בשר. (מדרש אגדה נח).
1. כ״ה הגי׳ ע״פ הנדפס מכתי״ע.
2. מובא בילק״ש ח״א רמז תתקנא. וח״ב רמז תש״ו בשינוים, ובילקוט המכירי תהלים כט, יד. מסיים אמרו לו ומה הקול הזה, א״ל ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום ואין עוז אלא תורה שנא׳ עמו עוז ותושיה, א״ל א״כ ה׳ יברך את עמו בשלום.
3. עי׳ לעיל מאמר עו.
4. עי׳ לעיל מאמר פז. ולק׳ מאמר צב. בבאור.
וּדְכִירְנָא יָת קְיָמִי דְּבֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּסְרָא וְלָא יְהֵי עוֹד מַיָּא לְטוֹפָנָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא.
I shall remember My covenant that is between My Word and you, and between every living soul in all flesh, that never again will flood waters destroy all flesh.
ואדכר ית קיימיא בין ממרי וביניכון ובין כל נפש חיה בכל בשרא ולא יהוי תוב מיא למבולא לחבלאב כל בשראג.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב מיא למבולא לחבלא״) גם נוסח חילופי: ״עוד מים למבול למחבלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בשרא״) גם נוסח חילופי: ״ארעא״.
ודכירנא ית קיימי דבין מימרי וביניכון ובין כל נפשת חיתא בכל ביסרא ולא יהי תוב מיא לטובענא לחבלא כל בישרא.
And I will remember My covenant which is between My Word and between you and every living soul of all flesh, that there shall not be the waters of a flood to destroy all flesh.
וזכרתי את בריתי – וכי יש שכחה לפניו שצריך לקשת לזכרון. אלא מפני שמדה״ד מקטרגת על רשעי עולם. ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר, כל בשר אינו משחית, הא קצת בשר משחית, וזו היא שאמרו מ׳ יום בכל שנה היו המים עושים רושם בעולם עד שעמד שלמה ובנה ביהמ״ק ופסקו אותם מ׳ יום שנאמר ובשנה האחת עשרה לירח בול (מלכים א ו׳ ל״ח) מהו בירח בול, מבול חסר מ׳ כנגד מ׳ יום שפסקו מן העולם.
וזכרתי את בריתי – שנעשה ענן על הארץ אזכור בריתי שכרתי עמכם, ואראה לכם הקשת בענן, ותדעו שאני זוכר הברית שלא יהא מבול לשחת כל בשר.
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל – אָמַר רַב אֶלְעָזָר, לַאו שְׁבוּעָה הֵן שְׁבוּעָה, בִּשְׁלָמָא לַאו שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל וּכְתִיב (ישעיהו נ״ד:ט׳) ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״, אֶלָּא הֵן שְׁבוּעָה הִיא מִנָּלָן, סְבָרָא הוּא מִדְלַאו שְׁבוּעָה הֵן נַמִּי שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא דְּאָמַר לַאו לַאו תְּרֵי זִמְנֵי, וְהוּא דַּאֲמַר הֵן הֵן תְּרֵי זִמְנֵי, דִּכְתִיב (לעיל פסוק יא) ״וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר״ ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל״ וּמִדְלַאו תְּרֵי זִמְנֵי, הֵן נַמֵּי תְּרֵי זִמְנֵי.
רַבִּי אוֹמֵר: מַבּוּל שֶׁל כָּל בָּשָׂר אֵין. אֲבָל מַבּוּל שֶׁל יְחִידִים יֵשׁ. כֵּיצַד, נָפַל לַיָּם וָמֵת טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּמֵת זֶהוּ מַבּוּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵין מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל אֵשׁ וְגָפְרִית מֵבִיא כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּבָא עַל סְדוֹמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אַבָל מַבּוּל שֶׁל דָּבָר מֵבִיא עַל עַכּוּ״ם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נוֹעַם וָאֶגְדַּע וְגוֹ׳ וְתּוּפַר (בְּרִית) בַּיּוֹם הַהוּא״.
אִי כְּתִיב וְלֹא יִהְיֶה מַיִם לְמַבּוּל וְשָׁתַק, הֲוָה אֲמִינָא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל שֶׁל מַבּוּל אֵשׁ מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בָאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט״, כְּתִיב לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר, לֹא מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ וְלֹא מַבּוּל שֶׁל מַיִם.
וד׳כרת עהדי אלד׳י ביני ובינכם ובין כל נפס חיה לכל בשרי ולא יציר אלמא איצ׳א טופאנא ליהלך כל בשרי.
וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה לכל בשר, ולא יהיו המים עוד למבול להשחית כל בשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם – גדול הוא הברית שעומד לעולם. שעומד לאבות. שעומד לישראל. שעומד לדוד ולזרעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

מלת יהיה עם המים – איננה ראיה כי המים לשון יחיד, וכן: ויהי אנשים (במדבר ט׳:ו׳).
[AND THE WATERS SHALL NO MORE BECOME.] The use of the singular yiheyeh (shall become) with mayim (waters) does not prove that mayim is singular.⁠1 We find the same word used with a plural in But there were (va-yehi)⁠2 certain men (Num. 9:6).
1. See Ibn Ezra's comment on Gen. 1:14.
2. Va-yehi is singular.
וזכרתי – דברה תורה כלשון בני אדם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, וכן: וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא כ״ו:מ״ב), לזכר ברית עולם (בראשית ט׳:ט״ז), ואת הארץ אזכר (ויקרא כ״ו:מ״ב), והדומים להם, הכל הוא דרך משל כלשון בני אדם.
ולא יהיה עוד המים – כמו: כי יותן מים (ויקרא י״א:ל״ח).
למבול – שיהיו לרוב עד שיקראו מבול. ומלת מבול – פרשנוה.
וזכרתי, the Torah again uses a formulation we as human are familiar with, although, as pointed out repeatedly, God does not need to remember, never having forgotten. The same formulation is found in Leviticus 26,42, and in numerous other verses throughout the Torah. They are inaccurate approximations, so that we can understand God’s reaction in terms familiar to us.
ולא יהי עוד המים, the meaning is similar to the formulation in Leviticus 11,38 כי יותן מים על זרע, “when water falls on plants (seed), etc.”
The meaning of the word למבול, is that there will not be so much rain that anyone will have reason to fear another deluge.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

וזכרתי את בריתי וכו׳ – חלילה שהשם ישכח עד שיצטרך להזכרה והִזָכרוּת, כל שכן מה שיאמר עוד ״וראיתיה לזכור ברית עולם״ (טז).⁠1 אמנם פשט הכתו׳ אין בו פלא יותר משאר ההעברות הכתובות על השם2, אשר ההיתר3 לכל הוא: ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳4 כמו שביארתי זה המאמר הנכבד בספר מזרק כסף. אולם מה שאמר בכאן ״והייתה לאות״ (בראשית ט׳:י״ג) וכן ״זאת אות הברית״ (בראשית ט׳:י״ז) הנה זהו בבחינת האדם, כי הקשת לא לשם.⁠5 והעד6 ״והיה הדם הזהא לכם לאות״ (שמות י״ב:י״ג), ואם קדם7 אמרו ״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״ (שמות י״ב:י״ג).⁠8 וזכור זה, והכל מבואר למשכילים ונעלם מן הסכלים.⁠9 ואולם ביאור יותר על זה ימצא בגביע.⁠10
1. אין ה׳ זקוק לראית הקשת כדי לזכור בריתו, שהרי ה׳ תמיד זוכר כל. לא ברור במה חמור פסוק ט״ז מפסוקנו.
2. העברות- euphemism, פסוק זה אינו יותר תמוה משאר פסוקים בהן קיימים העברות.
3. ההיתר – פירושו התרה, פתרון –תשובה לבעיה.
4. על פי ברכות לא, ע״ב, ועוד. הפסוק שלנו אינו חריג ביחס לכלל הלשונות המטאפוריים שהתורה נוקטת בהם על פי הכלל הפרשני, ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳.
5. אף על פי שאין בפסוק זה קושיה, שהרי כאמור, ניתן לפרשו באופן מטאפורי, מכל מקום יש לומר כאן שהאות הוא אות לבני האדם, ואין הקשת עבור ה׳.
6. הראיה כי האותות הן לא לה׳ אלא לבני האדם.
7. כדרכו ציטט כאן ריא״כ מזכרונו, והיא הטעתו לומר ׳קדם אמרו׳, שהרי בַפסוק – ״והיה הדם״ קודם ל״וראיתי״.
8. על דם הפסח אמרה התורה שיהיה אות ״לכם״, אף על פי שראיית הדם מתוארת כגורמת לפסיחת ה׳ עליהם. כך אף אצלנו פירוש התיאור של ראית ה׳ את הקשת הגורמת לזכירתו, הוא בעצם של אות לבני אדם כי ה׳ זוכר.
9. התורה נוקטת בלשונות סותרים או דו-משמעיים, כדי ליצור משמעות אחת למשכילים ואחרת לסכלים. כך כאן הסכלים מבינים את הקשת כגורם ממש לזכירת הקב״ה, והמשכילים מבינים שזהו אות עבור בני-האדם. השווה גביע כסף, פרק י׳.
10. בגביע כסף פרק י״ח הרחיב ריא״כ על שיטתו בענין ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳.
א. נסה״מ: ״והיה הדם לכם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כו׳ – [ד] כי לפי שיהיה הענין אצלכם על זה האופן. רצוני לבלתי הענן עליכם ענן חטאתיכם בעת תאשמו דרך כלל. הוא יהיה הברית אשר אזכור אתכם ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[א] ולא יהיה עוד המים למבול
[1] שבועות שם (שבועות לו.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וזכרתי את בריתי – לדעתי אינו שב על מקרא שלפניו, ואינו אומר שכשאראה הַקֶשֶׁת בענן ביום הגשם אזכור את בריתי. כי אין השם צריך לראיית הַקֶשֶׁת לזכור בריתו, כי אין שכחה לפני כסא כבודו חלילה. ואינו דומה למקרא ״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״,⁠1 שהוא על ראיית זכות המצוה, וכאמרו ״ולא יתן המשחית לבוא את בתיכם לנגוף״,⁠2 וראשית המקרא ״והיה הדם לכם לאות״. אבל הַקֶשֶׁת בענן שהוא מעשה ידי ה׳ ב״ה אין לו צורך שיזכרנו. אבל ״וזכרתי את בריתי״ שב על ענין שלמעלה, שאמר ״את קַשְׁתִּי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ״, שתהיה לכם לאות שכרתי בריתי עמכם. והבטיח עתה שלא יסתיר פנים מהם בשום זמן, אלא ״וזכרתי את בריתי״ וגו׳ שהיא ברית בלי תנאי.
ולא יהיה עוד המים למבול – שתוכלו לבטוח שלא יהיו המים היורדים מן הענן למבול, כלומר לרבוי גדול מאד לשחת כל בשר, כמו שהיו הגשמים שירדו בארבעים ימי המבול. והמקרא הזה עֵד לפרושנו כל מלת ״מבול״.
1. שמות יב, יג.
2. שם יב, כג.
ולא יהיה עוד – משמע לעולם, ולמדנו שלשון הזה בפי השם ית׳ הוא לשון שבועה, והנה טעם השבועה הזאת לפי שראתה החכמה העליונה, כי פלא המבול ירשום רושם גדול בלבב רוב בני האדם, לבל ימרדו עוד במלכות השם כאשר עשו הדורות שלפניהם, ואף אם קצתם ישחיתו דרכם, יהיו תמיד ביניהם אנשים צדיקים יגינו בזכותם בעד אנשי דורם, וכן מצינו שאחרי פלא המבול לקחו הדורות הבאים מוסר, והיה פחד אלהים בארץ, ועמים רבים תקנו בארצותם תקנות מועילות לקיבוץ המדיני, וגדרו עצמם מן התועבות הגדולות שעברו עליהם הדורות שלפני המבול, וכמו שאמר אברהם למלך פלשתים כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה (לקמן כ׳ י״א), שמענו שהיו אז ממלכות אחרות שנהגו בדרכי החיים, ועל זה נשבע ה׳ שלא תקום פעמים צרה כזאת שכללה כל יושבי תבל ושוכני ארץ, אלא מכאן ואילך ארץ כי תחטא לו, יענישנה כפי חטאה טרם ילמדו כל יושבי הארץ לעשות כמעשיה, כמו שעשה לבוני המגדל ולאנשי סדום:
המים למבול – המים לא יתהפכו למבול, כטעם כל היה ל..., כמו ויהי לנחש, ויהי למטה {שמות ד׳:ג׳-ד׳}, והיו לדם {שמות ד׳:ט׳} כלומר לא יהיו בשיעור שיהיה מהם המבול.
the water will become a flood (yihyeh… ha-mayim le-mabbul). This is an example of the idiom hayah li-, which means “to become.” Other examples are:
va-yehi le-naḥash, “And it became a serpent” (Exod. 4:3);
va-yehi le-matteh, “And it became a staff” (Exod. 4:4);
ve-hayu le-dam, “[That water] will become blood” (Exod. 4:9).
The meaning of the verses here is that the water will not be in such a quantity as to constitute a flood.
וזכרתי את בריתי וגו׳ – סופר לנו על האות ועל חשיבותו ומשמעותו, בכך אין מקום לספק. אך נותר לנו לתת את הדעת על הקשר שבין אות זה ובין משמעותו האמורה.
המפרשים נקטו כאן דרכים שונות. יש הרואים את הקשת בענן ככלי נשק הפוך, קשת שהמיתר שלה פונה אל הארץ. הווי אומר, הקשת היא אות של שלום הרומז שלא יִיָרו יותר חיצים מהשמים אל הארץ. אחרים רואים אותה כקשת המחברת שמים וארץ, והמהווה סימן לקשר שבין השמים והארץ. אחרים מציינים שהקשת ארוגה מאור וממים. האור מתגלה בתוך עננים מאיימים, ומורה על כך שאפילו כשמידת הדין גוברת, מתקיים העולם בחסד ה׳.
אך אולי יש קשר הדוק עוד יותר בין צבעי הקשת לבין כל האמור עד כה. מכאן ואילך תהיה הנהגת ה׳ באופן זה: לא חשוב מה יהיו האופנים של התפתחות עתיד האנושות, ה׳ לעולם לא יגזור עוד כלייה על המין האנושי; אלא שעל יסוד השוני הרב שיש בהוויה האנושית, הוא יחנך את האדם אל המטרה האלקית.
הקשת בענן, ביסודה היא קרן אור אחת אחידה ושלימה, בצורתה הטהורה, השבורה לשבעה צבעים; מהקרן האדומה שהיא קרובה אל האור, ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם החושך. אך כולם הם מיני אור, וביחד יוצרים קרן לבנה אחת הזוהרת במלוא טהרתה. דבר זה רומז שכל אינסוף פרטי ומיני היצורים החיים; מאדם – ה״אָדום״, (עיין פירוש לעיל א, כו) הקרוב ביותר לה׳, ועד לצורה הירודה ביותר של החיים – התולעת השפלה, ״כל נפש חיה בכל בשר״; ובמיוחד, קשת הצבעים הרחבה של הרוח האנושית, מהאדם בעל הרוחניות הגבוהה והמעודנת, ועד לאדם המגושם שקשה להבחין בו יותר מניצוץ קטן של אלקות – כולם מאוחדים על ידי ה׳ בקשר משותף של שלום. בכל אחד מהם נמצאת שבירת אור של קרן של רוח ה׳, ואף הירודים ביותר ברוחניות הרחוקים מן האור, ״בני האור״ הם.
לכן מדמים חז״ל את מדרגותיהם השונות של הצדיקים לגוונים שונים של האור: החל מהאור המבהיק של השמש ועד לאור החלש של המנורה בהיכל – הכל הוא אור, המתגלה בגוונים שונים. ״שבע כתות של צדיקים וכו׳ ופניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים ולמנורת בית המקדש״ (ילקוט שמעוני, אמור, תרנא).
וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וגו׳ – ולא יהיה עוד המים למבול. ר״ל שלא יהיה כלל מים שראוים למבול, כי הגשמים יהיו אז מועטים ולא יהיו מים מרובים שיצויר שיהיה מהם מבול לשחת כל בשר.
אז: וזכרתי את בריתי: תדע שמה שבא כרגע השמש נגד הענן המביא הקשת, מזה יהיה לסימן שהגשם אינו בא מתחילה לברכה, אלא לשטף מים רבים ולהיות מבול רחמנא ליצלן1, אבל הנני מקים בריתי ש״ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר״. מבואר שיהיה למבול אבל לא ״לשחת כל2 בשר״, אלא לעונש לשטוף כמה בני אדם ובהמה רבה3. ועל זה האופן4 בא נוסח5 ׳זוכר הברית׳, דבלא זה היה כח הדין לשטוף מכל וכל.
1. לולי הברית.
2. ״כל״ דייקא.
3. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק י״א על המילים ״ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול״.
4. כשהקשת מופיעה לרגע ונעלמת.
5. הברכה.
ולא יהיה עוד המים למבול. חז״ל אמרו שמא מבול של אש הוא מביא — ומכת פיטאגורא נודע אחד בשם פילולאו והוא היה מאמין כי העולם יחרב באש או במים, ובזה תבין, אומרם לבלעם שמא מבול של אש הוא מביא אחר שהובטחו שלא יביא מבול מים, וחז״ל לדעתם אמונת חכמי זמנם אולי יחסו לבלעם הקדמון דברים השגורים בפי הפילוסופים שבזמנם, כי גם בלעם פילוסוף נקרא אצלם, כאמרם לא עמדו פילוסופין לאו״הע כבלעם וכאבנימוס הגדרי (בספרים הגרדי והוא טעות) והיא דעת איראקליטוס ראש הקיניקים (כת פילוסופים נזכרו בגמ׳ ירושלמית) באומרו כי מהאש יצאו הנבראים והאש תאכלם — והסתויצי אשר אליהם נדמו חז״ל מאת יוסף הכהן לרומיים, כן חשבו, וכן תשבו חכמי הנוצרים בדור ראשון לחשבונם -. Gibbon History. ecc. XV. והקדמון ליונים אורפיאו (היום כמו ג׳ אלפים ושש מאות שנה) הורה לדעת כי סוף העולם לכלות באש Ott. Man. d' hist. anc. 408. ודעת זו היתה נלמדת בסוד כמסתרי אורפיאו מדור אל דור — והמשורר לוקאנו היה מנחם יוליוס קיסר על שלא נספדו כהלכה הנופלים במלחמת פארסאליא באומרו שהאש העתיד לשרוף העולם בקרוב, ישרוף ג״כ עצמות עבדיו — והעולם ומלואו יהיה קברם ומשרפותם (כמנהג משרפות המלכים הנזכרים בתלמוד) Luc. Fars. Lib. Vlll. אלא שאצלינו שורפים על המלכים ולא את המלכים, ואצל הגוים עובדי ע״ז היו שורפים גם גופם, ואם היה פה מקום ראוי להעריך אמונות גויי המערב יונים ורומיים לאמונות אנשי המזרח, עין בעין נראה כי האש הזה היה לבני המזרח למשל, וחזר להיות ליונים ורומיים לאש חומרי שלנו, עם היות שנשארו אצלם קצת רמזים יעוררונו על טבעו המשליי הקדמון, אין כאן מקומם, וזה כלל גדול יהיה בידיך כי הרבה דברים שנאמרו בארצות בני קדם ע״ד משל, חזרו להיות אצל גויי איאורופא מובנים בחומריותם הגמור.
ולא יהיה וגו׳ – א״ר אלעזר, לאו – שבועה, דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב (ישעיהו נ״ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, אמר רבא, והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דכתיב (פ׳ י״א) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול.⁠1 (שבועות ל״ו.)
1. ומפרש בגמרא דהוא הדין הן נמי שבועה, דסברא היא, מדלאו שבועה הן נמי שבועה, ולכן גם בהן צריך שיאמר תרי זימני. והב״ח הגיה כאן בהא שאמר והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דצ״ל דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב ולא יהי׳ עוד המים למבול, ולכאורה הג״ה זו תמוה מאד, דלפי״ז שלשה לאוין נאמרו בזה, אבל באמת טוב טעם בהג״ה זו, כי לכאורה קשה, דמקודם כשאמר לאו שבועה הביא הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול, שהוא פסוק ט״ו, ולמה לא הביא המוקדם בפסוק י״א ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, וצ״ל דהפסוק ולא יכרת כל בשר אינו מורה בהכרח שלא יהיה מבול רק שלא יכרת האדם מפני המבול (אם יהיה), ולכן הביא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול שלא יהיה כלל מבול, ולכן כשמביא הכרח דצ״ל שני לאוין אין ראי׳ עוד מן ולא יכרת כמש״כ, ועל כרחך הראי׳ מן ולא יהיה עוד מבול [והביא הפסוק ולא יכרת רק משום דהוא תחלת הפסוק הדרוש] ומן ולא יהיה עוד המים למבול, ועיין ברי״ף שגירסתו מכוונת להגהת הב״ח.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראתורה תמימההכל
 
(טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל⁠־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל⁠־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
And the bow will be in the cloud and I will see it to remember the everlasting covenant between God and all living creatures of all flesh that are on the earth.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[צב] 1והיתה הקשת בענן. כתיב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם וגו׳ בין אלהים, זו מדת הדין של מעלה, ובין כל נפש חיה, זו מדת הדין של מטה, מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה כו׳. (בראשית רבה ל״ה).
[צג] 2וכד יפקון ישראל מן גלותא זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי ככלה דא דמתקשטא לבעלה, א״ל ההוא יודאי כך אמר לי אבא כד הוה מסתלק מעלמא, לא תצפי לרגלידמשיחא עד דיתחזי האי קשת כו׳ מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא וכדין צפי ליה למשיח, מנלן, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין מתחזיא לדוכרנא דלא ייתי מבול, אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין ומתקשטא בתקונא, כו׳ וכדין לזכור ברית עולם וידכר קב״ה להאי ברית דאיהו בגלותא ויקים לה מעפרא כו׳. (זתל״א עב:).
1. במנח״י גורס ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ. ובפי׳ ב״ר כ״י מפרש טעם הדרש ללמדך שכ״ז שמדת הדין נעשית למטה אף מדת הדין נעשית למעלה שאין העולם אבד במים, ועי׳ בפירש״י, ומ״ש ביפה תואר. והרקאנטי - ובפס״ז איתא, והיתה הקשת בענן וראיתיה, כי דרכתי קשתי והבאתי עליה מבול, אבל מעתה ראיתיה שלא דרוכה, לזכור, שלא להשחית עוד העולם, ובין כל נפש חיה לכל בשר. משמע בין אדם בין בהמה וחיה. ובס׳ חסידים מכת״י סי׳ תתתשלד. כ׳ לבאר כתיב ונראתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם, ומה צורך לראייה כדי לזכור והלא אין שכחה לפני כסא כבודו כו׳ אם בעבור שלא יהא נשכח עניין המבול, נכתב בתורה ולא יהא שכוח מישראל, ואם תאמר בעבור האומות שאין להם תורה גם הם אינם מאמינים על התורה ואינם מאמינים שהיה המבול כו׳ ואם בעבור שלא יהיה מבול במקום אחד, הלא בלא ראיית קשת יזכור, אלא וראיתיה לזכור כדי שהצדיקים יזכרו ויברכו ברוך זוכר הברית כו׳ ונראתה הקשת וזכרתי ידעו העולם שאני זוכר, אבל הקב״ה אינו צריך כי אין שכחה לפניו אלא עושה שבני אדם יאמרו הוא זוכר ועי׳ לעיל מאמר פ.
2. ועי׳ מענין זה דגוונין נהירין בהקשת בזח״ב כז: קיח. זח״ג כז: רטו: ולעיל מאמר פב. בבאור.
וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאַחְזֵינַהּ לְדוּכְרַן קְיָם עָלַם בֵּין מֵימְרָא דַּייָ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא.
The [rain]bow shall be in the clouds, and I will see it to remember the eternal covenant between the Word of Hashem and between every living soul that is in all flesh that is on the earth.”

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ
וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאַחְזֵינַהּ לְדוּכְרַן קְיָם עָלַם בֵּין מֵימְרָא דַּה׳ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא
א. בחומש ״איש מצליח״ העיר שנוסח התאג׳ ״וּרְאִיתִיהָ״ – ״וְאַחְזֵינַהּ״ מיוסד על הניקוד הבבלי העילי שאינו מבחין בין סגול לפתח. אבל לפי הניקוד הטברני שבידנו נכון לתרגם וְאֶחֱזִינַהּ כבדפוס סביוניטה כי וְאַחְזֵינַהּ בפתח משמעו אראנה לאחרים.
המרת הפועל בשם
ב. לִזְכֹּר הנאמר אצל הבורא עלול להשמע כאילו רק בעתיד יזכור ה׳, לכן תחת פועל ״לִזְכֹּר״ תרגם בשם עצם ״לְדוּכְרַן״ (לזכרון). ומאותו הטעם תרגם בפסוק הקודם ״וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי״ – ״וּדְכִירְנָא״, וְזָכוּר אני, כזכירה מתמדת כמבואר לעיל ״ויזכר אלהים את נח״ (בראשית ח א) ״וּדְכִיר ה׳⁠ ⁠⁠״.
ותהוי קשתא בעננא ואחמי יתה למדכרה קייםא עלם בין מימרא די״י ובין כל נפש חיתהב בכל בשרא דיג על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למדכרה קיים״) גם נוסח חילופי: ״ואדכר קיים״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חיתה״) גם נוסח חילופי: ״דחיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ותהי קשתא בעננא ואחמינה למידכר קים עלם בין מימרא דאלקים ובין כל נפשת חיתא בכל ביסרא דעל ארעא.
And the bow shall be in the cloud, and I will look upon it, to remember the everlasting covenant between the Word of the Lord and every living soul of all flesh that is upon the earth.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים – זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה וגו׳, רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יוּדָן גִּיּוֹרֵי הָלְכוּ לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִית דְאָמְרֵי פָּרָשַׁת נְדָרִים, וְאִית דְּאָמְרֵי פָּרָשַׁת נְסָכִים, וְנָטְלוּ הֵימֶנּוּ רְשׁוּת וְהִמְתִּינוּ שָׁם עוֹד יוֹם אֶחָד, אָמְרוּ צְרִיכִים אָנוּ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת פַּעַם שֵׁנִית. חַד מִנְהוֹן דְּרַשׁ וַאֲמַר לְהוֹן כְּבָר כְּתִיב: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם (יהושע כ״ב:ו׳), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וְגַּם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרְכֵם (יהושע כ״ב:ז׳), אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְכַבְּשִׁים וּמְחַלְּקִים אֶת הָאָרֶץ הָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד עִמָּהֶם וְעָשׂוּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, נָטְלוּ רְשׁוּת מִן יְהוֹשֻׁעַ לָלֶכֶת לְאָהֳלֵיהֶם, וְשָׁהוּ שָׁם עוֹד יָמִים אֲחֵרִים וְחָזְרוּ וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּת עוֹד פַּעַם שְׁנִיָּה, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְגַם כִּי שִׁלְּחָם וגו׳.
אָמַר רַבִּי יוּדָן שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד בְּנֵי פָּמַלְיָא שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלִוָּה אוֹתָן עַד הַיַּרְדֵּן, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְמַעֲטָה פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ חָזְרוּ וְלִוּוּ אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ, הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה גְדוֹלָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְּקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם (יהושע כ״ב:ח׳). וְאוֹחֲרָנָא דְּרַשׁ כְּבָר כְּתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ (מלכים א ח׳:ס״ו), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם (דברי הימים ב ז׳:י׳), וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא נָטְלוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, וְהִמְתִּינוּ שָׁם יָמִים אֲחֵרִים וְחָזְרוּ וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּת פַּעַם שְׁנִיָּה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה שִׁלַּח אֶת הָעָם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּתִיב: כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים (דברי הימים ב ז׳:ט׳), וְאֵין לְךָ שִׁבְעָה לִפְנֵי הַחַג שֶׁאֵין בָּהֶם שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאוֹתָן שִׁבְעַת יָמִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת, וּבַסּוֹף חָזְרוּ וְנִצְטַעֲרוּ עַל הַדָּבָר, אָמְרוּ תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ עָווֹן שֶׁחִלַּלְנוּ שַׁבָּת וְלֹא הִתְעַנִּינוּ בְּיוֹם. הַכִּפּוּרִים, וּכְדֵי לְפַיֵּסָן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂיהֶם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן כֻּלְּכֶם מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהַבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה הָיְתָה גְדוֹלָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב (מלכים א ח׳:ס״ו), אָמַר רַבִּי יִצְחָק שְׂמֵחִים, שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם טְהוֹרוֹת, וְטוֹבֵי לֵב, שֶׁנִּתְעַבְּרוּ זְכָרִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם כֻּלְּכֶם מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹחֲרָנָא דְּרַשׁ כְּבָר כְּתִיב: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ (מלכים ב ד׳:ה׳), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים (מלכים ב ד׳:ז׳), אֶלָּא: וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן (מלכים ב ד׳:ו׳), שֶׁהֻקַּר הַשֶּׁמֶן, וּבָאת לִשְׁאֹל אִם תִּמְכֹּר אִם לֹא תִמְכֹּר. הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה גְדוֹלָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר (מלכים ב ד׳:ז׳), עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם שֶׁל יִשּׁוּב שָׁלַח עִמָּהֶם זוּג אֶחָד שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֵידַע מָה הֵם דּוֹרְשִׁין בַּדֶּרֶךְ, וְחַד מִנְּהוֹן דְּרַשׁ, כְּבָר כְּתִיב: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י״ט), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י״ט), אֶלָּא אוֹתוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁהָיְתָה מְתוּחָה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל הֲפָכָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְתָחָהּ כְּנֶגֶד הַמִּצְרִים. וְאוֹחֲרָנָא דְּרַשׁ, כְּתִיב: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה וגו׳, בֵּין אֱלֹהִים זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, זוֹ מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה, מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה קָשָׁה, וּמִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה רָפָה. וְחַד מִנְּהוֹן דְּרַשׁ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח׳:י״א), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ג׳:ט״ו), חֲפָצִים אֵלּוּ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, חֲפָצֶיךָ אֵלּוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר רַבִּי חִיָּא חֲפָצַי וַחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וגו׳ (ירמיהו ט׳:כ״ג), אַרְטְבָן שָׁלַח לְרַבֵּנוּ מַרְגָּלִית אֲטִימִיטוֹן, אֲמַר לֵיהּ שְׁלַח לִי מִילֵי טָבָא דְּטָבָא דִּכְוָתָהּ, שָׁלַח לֵיהּ חָדָא מְזוּזָה. שְׁלַח וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁלָחִית לָךְ מִלָּה דְּלֵית לֵיהּ טִימֵי, וְאַתְּ שְׁלַחְתְּ לִי מִילֵי דְטָבָא חַד פּוֹלָר. אֲמַר לֵיהּ חֲפָצַי וַחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שְׁלַחַתְּ מִלָּא דַּאֲנָא צָרִיךְ מִנְטַר לָהּ, וַאֲנָא שְׁלָחִית לָךְ מִלָּא דְּאַתְּ דָּמֵיךְ וְהִיא מִנְטְרָא לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ (משלי ו׳:כ״ב), בָּעוֹלָם הַזֶּה. בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בִּשְׁעַת הַמִּיתָה. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לֶעָתִיד לָבוֹא.
וראיתיה לזכור ברית עולם – ששה פעמים כתוב כאן ברית כנגד ו׳ ימי בראשית, שבת אינה צריכה ברית, שהיא אות ברית שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו׳ ברית עולם (שמות ל״א ט״ז), מהו ברית עולם שכל זמן שישראל משמרין את השבת העולם מיושב ואם לאו העולם חרב, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת [וגו׳] והצתי אש וגו׳ (ירמיה י״ז כ״ז). ומצינו ששבת נקראת אות שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות ל״א י״ז), ולכך נאמר זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ (בראשית ט׳ י״ז), שאין מקיימין לא שבת ולא תורה, אבל ביני ובין בני ישראל שבת ותורה הן אותות הברית.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן בֵּין אֱלֹהִים – זֶה מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה. וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, זֶה מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה. מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה קָשָׁה, וּמִדַּת הַדִּין שֶׁל מַטָּה רָפָה.
פתציר אלקוס פי אלגמאם אט׳הרהא ד׳כרא לאמאן אלדהר בין אללה ובין כל נפס חיה פי כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳.
ותהיה הקשת בענן, וְאַרְאֶה1 אותה לזכר ברית עולם בין ה׳ ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ.
1. בהקדמתו הארוכה לספר התהלות (פירושו לתהלים עמוד מה, ושם ב׳:ד׳) ובספר הצידוק (פירושו לספר איוב ז׳:כ״א, י״ד:ט״ו) כתב רס״ג שכל הנחת פועל אם היתה הסבתו כלפי ה׳ בלתי אפשרית, הרי שהשכל מחייב להסב אותה כלפי בני אדם. וכתב שם שלפי זה פירוש יושב בשמים ישחק (תהלים ב׳:ד׳) היינו שה׳ ישחיק בהם בני אדם, ולא שהוא עצמו ישחק, ע״ש שהביא לכך דוגמאות נוספות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בין אלהים ובין כל נפש חיהא – בין מדת הדין שלמעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב: ביני ובין בנפש חיה. אלא זהו מדרשו: כשתבוא מדת הדין לקטרג, אני רואה את האות ונזכר.
א. בכ״י פירנצה III.3: ״חייה״.
ב. כך בכ״י פירנצה III.3, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155 נוסף: ״כל״.
בין אלהים ובין כל נפש חיה BETWEEN GOD AND EVERY LIVING SOUL – Between Divine Justice and you; for otherwise it should have written "between Me and every living thing". But this is its explanation: when Justice will come to accuse and condemn you I will look upon the sign and remember the covenant (see Bereshit Rabbah 35:3).
והיתה הקשת בענן וראיתיה – כי דרכתי קשתי והבאתי עליה מבול. אבל מעתה ראיתיה שלא דרוכה.
לזכור – שלא להשחית עוד העולם.
ובין כל נפש חיה לכל בשר – משמע בין אדם בין בהמה וחיה.
וראיתיה לזכור ברית עולם – כשאראה דמות אש ומים הנראים בקשת ויש שלום ביניהם, כן אזכור בריתי אשר ביני וביניכם (בראשית ט׳:ט״ו) ולא [י]⁠היהא עוד המים למבול לשחת כל בשר (בראשית ט׳:ט״ו), וזהו אות ברית.⁠ב (גיליון כ״י וינה 23, כ״י סנקט פטרבורג 118.1. בשם ר׳ יוסף)⁠1
1. השוו חזקוני ט׳:י״ג.
א. כלשון הכתוב, אך גם בכ״י וינה 23 וגם בכ״י סנקט פטרבורג 118.1: ״אהיה״.
ב. בכ״י סנקט פטרבורג 118.1: ״הברית״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וטעם והיתה הקשת בענן – שהיא לעולם שם בסתר, והשם רואה אותה.
[AND THE BOW SHALL BE IN THE CLOUD.] The bow is always hidden in the cloud and there seen by God.⁠1
1. Even when man does not see the bow, God sees it and remembers his covenant. When man does not see the bow it is hidden in the clouds.
וטעם וראיתיה – לעולם הוא רואה אותה, רק כאשר תראו הקשת, אתם תדעו כי אני רואה אותה וזוכר את בריתי.
בין אלהים – כדרך: והיה יחזקאל לכם למופת (יחזקאל כ״ד:כ״ד).
ויחל נח – מפעלי הכפל, כמו: ויגל את האבן (בראשית כ״ט:י׳).
והיתה הקשת בענן – תהיה בה לאות.
וראיתיה לזכר – על דרך משל כמו שכתבנו.
והחכם ר׳ אברהם בן עזרא פרש שהיא תמיד בענן בכח שלא יראה אותה אלא האל קודם צאתה לפעל.
בין אלהים – כאלו אמר ביני, כמו שאמר למעלה, וכן: ואל משה אמר עלה אל י״י (שמות כ״ד:א׳) והדומים לו.
ואמר אלהים – שפירושו דיין ומנהיג ר״ל כי כשיהיה הדור רע שראוי לדונם כרשעים ולהשחיתם אזכור הברית ואחדל מלהשחיתם.
והיתה הקשת בענן, it will be there as a sign, וראיתיהו לזכור, a figure of speech, as already commented upon by us elsewhere. Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that actually, the rainbow is not a passing phenomenon but is in the clouds or sky at all times but at times is visible only to God.
בין אלוהים, as if the Torah had written this in the first person, i.e. ביני as earlier in verse 12. This formulation of God speaking of Himself in the third person is also found in Exodus 24,1 ואל משה אמר עלה אל ה', “and to Moses He had said: “ascend to God, etc.” The word אלוהים is used as God’s attribute when He wants to be perceived as judge and leader. It is usually found when the generation concerning whom this attribute is used was found wanting, was disobedient.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וחזר ואמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר כו׳ – לפרש טעם הברית נאמר. כי מה שתהיה הקשת בענן הקצתי על האופן הנזכר הוא מה שיראה לאות ולזכרון של זכות אשר זה יהיה ברית מלח עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ כי הוא הברית החזקה מאת השופט האמתי כמ״ש.
ועם היות שלא תראו אותה כשלא יתענן הענן על הארץ לרחק׳ הנה אנכי רואה אותה והיא תמיד לנגד עיני לזכור ברית עולם ר״ל מפני זכירת הברית התמידי שכרתי אתכם והוא אמרו וראיתי׳ לזכור ברית עולם וליחס הראי׳ והזכיר׳ לש״י דברה תורה כלשון בני אדם והכונ׳ כלה שתמיד תהיה הקשת בענן גלוי׳ ונראית אל הטבע עם היות׳ בלתי נראית אצלינו תמיד כדי שמזה ימשך קיום העול׳ מן המבול לעד ולא יסתור זה מ״ש הכתוב כמרא׳ הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם בלבד ולא תמידי כמו שפירש כי הנה הכתוב לא אמר ביום הגשם על מציאות הקשת בענן אלא על מראהו שהוא ראייתו ולזה אמר יהיה שהוא חוזר למרא׳ שהו׳ לשון זכר ולא אמר תהיה כמו שהיה ראוי לומר על הקשת שהוא לשון נקב׳ ומאמרו וראיתי׳ הוא ביום הגשם נראה שמציאות׳ בענן הוא תמידית אך אמנם תראה ביום הגשם וכשאין גשם לא תתרא׳ לנו וזה תוכן הענין הזה ואמתתו. ואפשר לפרש וראיתי׳ שהוא במקום יוצא כאלו אמר והראיתי׳ וכן פ׳ הרב המור׳ עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה עתה הודעתי ובמדרש פירשו כי יודע ה׳ דרך צדיקים שיודיע דרך צדיקים לעולם כדי שילמדו מעשיהם הטובים ויהיה למ״ד לזכור ברית עולם במקום בעבור כמו שזכרתי למעל׳ וענין הפירוש כך הוא שמפני שיעד בנתינ׳ הקשת בענן ותהי׳ נראית ויזכור הברית בא עתה לזכור שמציאות הקשת וראיית׳ אינו סבת הזכרון האלהי חליל׳ אבל בהפך שזכרון הברית לפניו תמיד הוא הסבה לשתהיה הקשת ותרא׳ בענן והוא אמרו והית׳ הקשת בענן שהוא מ״ש את קשתי נתתי בענן וראיתי׳ שהוא מ״ש ונראת׳ הקשת שני הדברים ר״ל היות הקשת בענן והיות׳ נראית סבתה באמת הוא לזכור ברית עולם כלומר בעבור שאני אזכור ברית עולם אדקדק ואחליש העננים כל כך באופן שתתרשם בהם תמונת השמש ויראו אותה בני עולם. ואולי שלזה ארז״ל (חגיגה ט״ז) במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא שלא בא לעולם כי זהו מפני שחושב כאלו הקב״ה מזדכר מהקשת הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האל׳ והותרו בזה השאלות הי״ו והי״ז.
וראיתיה לזכר ברית עולם – אשגיח במסובב ממנה, והוא תפלת הצדיקים ועמדם בפרץ למען אשיב חימה מהשחית, כמו זוכר ״ברית עולם״.
וראיתיה לזכור ברית עולם, I will take a close look at how the righteous of that time call the ordinary people to order, and whether their prayers are on behalf of their contemporaries. If they make their weight felt, I, in turn, will remember My covenant in their favour, and My wrath at them will be turned aside.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בֵין אלק֔ים: בזקף קטן. [אֱלֹהִ֔ים].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

והיתה הַקֶשֶׁת בענן – לפי שפעמים רבות לא תראה הַקֶשֶׁת בענן ביום הגשם בהיות השמים שממעל לנו מכוסים בעננים, או שתעמוד השמש בחצי השמים, וכסבורים אתם שֶׁעֵת צרה היא לכם, לפי שאמרתי ונראתה הַקֶשֶׁת בענן ואינה נראית. אבל ידוע תדעו כי תמיד תהיה הַקֶשֶׁת בענן, כאשר היתה מעת בראתי הרקיע בתוך המים, ואם איננה נראית לכם מסבות טבעיות, היא נראית לפני. ותדעו שאות הברית עומד לפני לעולם. גם ראב״ע ז״ל אמר ״וטעם והיתה הַקֶשֶׁת בענן, שהיא לעולם שם בסתר וה׳ רואה אותה״. וזהו שאמר ״וראיתיה לזכור ברית עולם״, לא שהַקֶשֶׁת תזכיר את הברית חלילה, אלא כמו שאמרנו למעלה. ומלת ״וראיתיה״ כמו ״וירא אלהים כי טוב״,⁠1 שיהיה האות הזה תמיד נחשב לפנַי לזכור ברית עולם אשר כרתי ביני וגו׳ לגמול עמהם הטובה, שלא אשוב לשחת כל בשר. אעפ״י שתרבו לחטוא לפני מאד, ותהיה מדת הדין פוגעת בכם, אראה (על) [את] האות אשר שמתי ביני וביניכם לבלתי שחת כל בשר. ולכן אמר למעלה ״ונראתה הַקֶשֶׁת בענן״, ולא אמר ״תראו הַקֶשֶׁת בענן״ כי כולל גם עמידת קשת שאיננה נראית לבני אדם, ועומדת בענן לפני ה׳.
לזכור ברית עולם – בפירוש ״ויזכור אלהים את נח״2 פרשנו לשון ״זכירה״ הסמוכה אל ה׳, שיבואו ימי הגמול לשלם לאיש טובותיו או רעותיו. ועד הזמן ההוא נראה ה׳ כמסתיר פנים, ונדמה כביכול לאדם ששכח מה שנעשה לו. וכבוא יום גמול הטובה או הרעה ימשילוהו ב״זכירה״. על כן אמר על אות הַקֶשֶׁת שישגיח עליה תמיד, לזכור כל רגע ברית עולם, הברית שכרת עד לעולם. ולא יהיה רגע שיסתר פניו לעולמו לענין זה, כמו שהאות קיים בענן תמיד.
בין אלהים ובין כל נפש חיה3כבר בארנו שם ״אלהים״ והוראתו בתחלת סדר בראשית, שהוא שם המשפט והגבורה. כי ה׳ דיין נורא לדון בצדק במשפט ובמישרים. וכשירבו העונות ותפגע בכם מדת הדין, על כל פנים תנצלו משטף מי מבול. כי כבר שמתי אות לטובה ובריתי עומדת לעד בין מדת משפטי ודיני, ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר נפש חיה. לפי שמדבר על עת שירבו המורדים והפושעים בארץ, שגם בעת ההיא יזכור ברית עולם בין אלהים ובינם. ואז דומים גם האדם כאילו אין בהם נשמת חיים הפועלת בצדק ובכשרון, רק ״נפש חיה״ ככל בשר. ועם זה עצמו הודיע למה יחשוך אותם מן ההשחת, לפי שבכלם נפש חיה, וגם הנשמה בהיותה בגוף תטה להיות כמו נפש חיה כדרך שאמר למעלה בטעם רחמיו על בריותיו, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״.⁠4 והוסיף מטעם זה ״אשר על הארץ״, כלומר שהן שוכני בתי חומר ונגד עיניהם כל היום מחמדי תבל ותאוותיו, וראוי לרחם עליהן בדבר הזה שלא להשחיתם עד כלה.
2. שם ח, א.
3. הרב בא לענות מדוע בני אדם כאן נקראו ״נפש חיה״, בדומה לבהמות.
4. בראשית ח, כא.
בין אלהים – ראוי לומר ביני כי אלהים הוא המדבר, אך הוא מצחות לשון המקרא, כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כ״ד א׳):
וראיתיה לזכור – פי׳ בחרתי בהוית הקשת בענן להיות זכרון לעיני הברואים, שבכל עת ראייתם אותם יזכרו בריתי אשר כרתי (איך האבע איהן אויסערזעהען דאמיט מאן דענקע), וראיתי׳: כמו אלהים יראה לו השה, ירא פרעה איש נבון, פן תעלה עולתיך בכ״מ אשר תראה שענינם לשון בחירה, וטעם וראיתי׳ בחרתי׳ והוא פעל עבר, ומלת לזכור מוסב על בני אדם הצריכים סימנים להזכירם ואינו מוסב עליו ית׳, כי אין שכחה לפני כסא כבודו ולא יצטרך סימן להזכירהו שום דבר, ובזה א״צ למ״ש המפרשים שיחסו בזה הראיה והזכירה אליו ית׳ ע״ד דיברה התורה כלב״א.
וראיתיה – הכוונה כשתראו אותה אל תדאגו שיבוא מבול, או אל תדאגו שמא תרמוז לשום דבר רע, אלא תהיה בעיניכם כאות ברית ותחשבו שגם אני בראותי אותה אזכור את בריתי.
and I will see it, etc. When you see it, do not worry that a flood will come; do not worry that it suggests any evil thing. Consider it instead as the signal of a promise, and consider that I, too, remember My promise when I see it.
והיתה – אבל בעת שלא יתראה הקשת לבני אדם בשום מקום. וזה יהיה בעת שיהיה ירידת הגשם אחרי שנים רבות שנעצרו השמים שאז יעמדו עננים בכל סביבות הכדור כמו שהיה קודם המבול, בכ״ז גם אז, הגם שלא יתראה הקשת בענן, בכ״ז והיתה הקשת בענן, יהיה לו הויה בענן, כי יהיו עננים קלים מקבלי אור השמש המתפלש בם, וימצא הקשת בצד שלמעלה, והגם שבני אדם לא יראוה, בכ״ז וראיתיה, אראה אותה אנכי לבדו, ויהיה לי לאות לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, בזה לא אמר בריתי אשר ביני וביניכם, כי בצד זה מדבר שבני אדם הפרו את הברית והרעו מעשיהם, בכ״ז יזכור ברית עולם שנכרת עם כל העולם, שבכללו הוא כל נפש חיה, שהגם שבני אדם חטאו לא חטאו כל נפש חיה וכל העולם והם לא הפרו ברית, ועז״א בין אלהים ששם אלהים מציין המנהיג הבריאה בכללה, שבריאת בראשית הי׳ כלה בשם אלהים כמ״ש בראש ספר בראשית, כי שם זה מציין האלהות המעמיד כל העולם, ותנצלו מן המבול מפני הברית הכללי שקוראהו בשם ברית עולם. ובמדרש (ב״ר פל״ה) אומר בין אלהים זו מדה״ד של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדה״ד של מטה, מדה״ד של מעלה קשה ומדה״ד של מטה רפה. ר״ל שיש הבדל במדת דינו בין אם ידון את האדם לפי ערך החוטא ובין אם ידון לפי ערך מי שחטאו כנגדו. שאם ישקיף על ערך מי שחטאו כנגדו (שזה קורא מדה״ד שלמעלה) א״כ כשם שה׳ בלתי בעל תכלית, כן ראוי שיהיה עונש החוטא כנגדו בלתי בעל תכלית ואף חטא קל גדול מנשוא, אבל אם נעריך את החטא לפי שפלת האדם החוטא (שזה קורא מדה״ד שלמטה) ראוי שיסלח לו חטאיו, כמ״ש כי הוא יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויזכור כי בשר המה וכדומה, ועז״א שבעת שהיתה הקשת בענן ולא נראתה בו שהוא בזמן שחוטאים, יזכור ברית עולם שמדה״ד שלמעלה שזה קורא בין אלהים, ישפיל לרדת ולעיין על מדה״ד שלמטה, שראוי להעביר פשעיהם מצד שהם נפש חיה אשר על הארץ, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי משכנו בארץ והוא בשר ועפר וחומרי.⁠1
1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.
ועוד לאלוה מלים במ״ש במדרש את קשתי נתתי, קשותי, דבר שהוא מוקש לי (פי׳ דומה לי) אפשר כן? אלא קשין דפרי. השכילו חז״ל שהקשת יש לו דמיון אל האלהות, ובאשר לא אפשר שיהיה דומה ממש, אומר שידמה כקש על פרי; וזה יובן במ״ש כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳, שהנוגה אינו אור עצמי רק אור החוזר, ושואר השמש הוא אור עצמי ואור הירח הוא אור חוזר מן כדור הירח מניצוצי אור השמש המכים עליו, וכמו שבארתי בפי׳ התנ״ך בכ״מ שנזכר שם נוגה, וכמו שאור השמש הוא אחד בעצמותו, וכשיתפלש על הענן הדק יתחלק לשבעה צבעים שהם גווני הקשת, (כי טיפות המים שבענן יחלקו את האור לצבעיו שהם שבעה, כמו שיתחלק האור לשבעה גוונים אלה בזכוכית המלוטש הנקרא פריזמא), כן אור ה׳ ואלהותו הזורח על העולמות כשיפגוש בענן, יתחלק לשבעה גוונים הידועים שהם שבעה ספירותיו, שהגם שהאור אחד במקורו יתחלק לפי הנהגת העולם לשבע מדות הידועים. וכבר אמרנו שאור השמש כשלא יפגוש דבר גשמי לא יוליד את הנוגה, וכן כשיפגוש בענן עב ושחור לא יוליד הקשת, רק כשיפגוש בענן דק אז יגיה אורו באור חוזר מן הענן ויתראה בשבעה צבעיו, וכן יעבור אור האלהות בעולם השכליים ולא יוליד הנוגה, ובמקום החומרי ומקשיי ביותר לא יתראו שבעה הגוונים שהם מדותיו, רק כשיתפלש אור האלהי ויפגוש בבתי הנפש והלחשים באדם אשר נפשו מטוהרה ונדמית כענן דק קל ההתכה, שהוא אשר נזדכך החומר ונפש הבהמיית, אז יתראה שם הקשת, שהאור הגדול האלהי המאיר בנפשו ישוב באור חוזר בשבעה גווני הקשת, ויתראו בו שבע מדותיו וההנהגה האלהית שינהיג על ידם לחסד ולרחמים, כמו שיעיר חסד ורחמים מכחות נפשו עפ״י מדותיו, וז״ש המדרש את קשתי נתתי דבר שהוא מוקש לי, שאור האלהי הזורח בענן, הנפש הנתונה בגויה, יש לו דוגמא אל הקשת, ומפרש שאינו דוגמא ממש כי אור הקשת וצבעיו הוא אור גשמי ואור ה׳ והנפש נעלה מכל גשמיות, רק שהם כקליפת הפרי, כי אור השמש נאצל ע״י כמה קליפות ומסכים מן האור השכלי כמ״ש בפסוק ויאמר אלהים יהי אור. ועפ״ז יתפרשו הכתובים בדרך אחר, שעל הקשת שיתראה בענן ע״י השמש אמר ונראתה הקשת בענן, כי הקשת המתראה בענן אין בו הויה ומציאות, רק שכן נראה לעין הרואה, ואח״כ והיתה הקשת בענן, שהקשת הנראה בענן הוא עדות שנזדכך חומר הארץ ועכירותה, וא״כ עי״ז נזדככו גם נפשות בני אדם כי חומרם אינו עכור כ״כ, ועי״כ יוכל האור האלהי הרוחני להתפלש בבתי הנפש ובענן הגויה, שנעשה ענן דק מקבל צבעי האור הרוחני, וחוזר באור חוזר עפ״י מדותיו השבעה שינהג ההנהגה העליונה לטובה ולחסד, כפי הכנת הנפשות וכפי האור החוזר מבתי הנפש במראה הנוגה הנפשי, ועז״א והיתה הקשת בענן, כי קשת הזה יש לו הויה ומציאות בענן שהוא בחגוי איש ולבו ורוחו ונפשו, ובזה יראה ה׳ לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, מה שתתחבר הנשמה האלהית ועל ידה האור האלהי עם נפש החיה אשר על הארץ שהוא הנפש הבהמיית שהיא מתולדות הארץ.
_
והיתה הקשת בענן: שתעמוד הקשת איזה משך זמן1, ע״י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים, אזי לא די שאינו בא למבול לשחת, אלא ״וראיתיה לזכור ברית עולם״, שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם, כמו שכתבתי לעיל (ו,יח)2. והיינו דכתיב ״בין אלהים״ ולא קאמר ׳ביני׳ אלא ״בין אלהים״, דכבר ביארנו ריש פרשת בראשית (א,א) דשתי משמעויות יש לשם ״אלהים״, היינו שהוא המנהיג את הטבע, והוא הנזכר בכל התורה, שנית, הוא הבורא את העולם ומלואו, והוא שם ״אלהים״ שנזכר בפרשת בראשית הבורא את העולם, כמו שכתבתי לעיל (ז,א). וזהו מאמר ״אלהים״ – ״וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים״ – המנהיג ומשגיח לטוב ולברכה יתירה. ואם כי הוא הוא יתברך ויתעלה אחד הוא ואין שני, מכל מקום כך דרך הלשון יפה.
והיינו שמברכין על הקשת ׳זוכר הברית ונאמן בבריתו׳, ׳זוכר הברית׳ הוא באופן הראשון, ׳ונאמן בבריתו׳ באופן השני. וידוע דמשמעות ׳נאמן׳ הוא לשלם שכר, כדאיתא בתורת כהנים כמה פעמים ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ – ׳נאמן לשלם שכר׳, ובתענית (יא,א) ״אל אמונה״ – ׳כשם שמשלמין שכר׳3 וכו׳. וכך ביאור הלשון ׳ונאמן בבריתו׳ שבהיות הקשת בענן במשך הענן4 הוא לסימן ברכה לארץ, כדאיתא בתענית (ג,ב) ׳שמשא דבתר מטרא מטרא׳5.
[הרחב דבר: והנה אמרו בכתובות ס״פ המדיר (עז,ב) ששאלו מריב״ל ׳נראתה הקשת בימיך׳, ומשמע שם דבזמן שיש זכות צדיקים אין הקשת נראה כלל6, וזה פלא7. ולפי דברינו ניחא, דמש״ה דייקו לשאול ׳נראתה הקשת׳, ולא שאלו ׳אם היתה הקשת׳. אלא אם נראה באופן הראשון שיהא נראה כרגע ונכסה, שבא לאות על שראוי להיות מבול לולי הברית. אבל הויות הקשת בענן אינו אלא סימן ברכה ג״כ.]
1. ולא תיעלם מיד.
2. הברית שכרתי על קיום העולם, ׳והיא הברכה שבירך ה׳ את אדם וחוה׳ (לשון רבינו לעיל שם).
3. כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעוה״ב אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמין שכר לרשעים בעוה״ז אפילו על מצוה קלה שעושין.
4. כלומר, שלא נעלמת מיד.
5. ז״ל הגמרא: זיקא (רוח) דבתר מטרא כמיטרא (כמעט שמועילות כמטר עצמו – רש״י), עיבא (ענן) דבתר מיטרא כמיטרא, שימשא דבתר מיטרא כתרי מיטרי.
6. וכן הביא רש״י בשם ב״ר בפסוק ״לדורות עולם״.
7. שהרי זו תופעה טבעית, וכנ״ל.
[השמטה: וראיתיה לזכור ברית עולם. נראה שמראה הקשת לרמוז כי העולם ראוי לעונש המבול, אבל הקב״ה חס על עולמו ואינו מביאו, וכן דעת רבותינו שהיו שואלים נראתה הקשת בימיך? רצונם אם היה העולם ראוי להביא את המבול — ובדבר זה מצאנו מעין מה שראינו במקומות אין מספר, והוא כי נשאר רושם הנכר באמונות ואגדות גויי קדם מכפורי התורה ומרמזיה, שכן הקשת היה לדעתם מורה על איזה פורענות או צרה המתרגשות לבוא לעולם. Dell' lride, Giove non si serviva se non quando voleva che losse annunciato ai mortali, guerra, peste, morte o qualche altro gran male.... e alle altre cose poi piu piacevoli mandava Mercurio ומי לא יפלא בראותו שגם דעת נותן התורה ב״ה, וגם דעת נכבדי האומות (כאשר יאמר רמב״ן) עולים בהסכמה עם חכמת האמת משליה ורמזיה, כי אצלם הקשת הוא כנוי למלכות והוא שליח ה׳ כאשר הקשת היתה שליח יוביס, שהוא אחוז בקדש במידת תפארת ששם הויה תלוי בו והוא שם Jovis בשנוי מועט כקוף בפני אדם. (כדברי המקובלים.)]
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קרמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״באם למקראהכל
 
(יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת⁠־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל⁠־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
God said to Noach, "This is the sign of the covenant that I have established between me and all flesh that is on the earth.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[צד] 1ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית. אות לעיני בני אדם, וברית על קיום האות. (פס״ז נח).
1. עי׳ לעיל מאמר צב. בבאור. ובפירש״י כאן. וברשב״ם שמות ל, לד.
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ דָּא אָת קְיָם דַּאֲקֵימִית בֵּין מֵימְרִי וּבֵין כָּל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא.
Hashem said to Noach, “This is the sign of the covenant that I have established between My Word and between all flesh that is on the earth.”
ואמר י״י לנח דן סימן קימא די קיימית בין ממרי ובין כל בשרא דיא על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ואמר אלקים לנח דא את קים דקיימית בין מימרי ובין מימר כל ביסרא דעל ארעא.
And the Lord said to Noah, This is the sign of the covenant that I have covenanted between My Word and between the word of all flesh that is upon the earth.
כד׳אך קאל אללה לנוח הד׳ה עלאמה אלאמאן אלתי ת׳בתהא ביני ובין כל בשרי אלד׳י עלי אלארץ׳.
כך אמר ה׳ לנח: זה אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

זאת אותא הברית – הראהו הקשת ואמר לו: הרי האות שאמרתי.
א. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״אות״.
זאת אות הברית THIS IS THE SIGN OF THE COVENANT – He pointed to the rainbow, and said to him, "This is the sign of which I have spoken.⁠"
ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית – אות לעיני בני אדם. וברית על קיום האות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית – שאמרתי לך, וזאת השבועה שהקימותי.
AND GOD SAID UNTO NOAH. This is the covenant that I disclosed to you and this is the oath which I have established.⁠1
1. According to Ibn Ezra which I have established does not refer to sign because a sign is not established. It is made. Hence he interprets established as referring to an oath not to bring a flood (Meijler).
וטעם זאת אות הברית – שהראה אותה לנח.
ויאמר אלהים – שלש עוד המאמר לנח לחזק לבו ולהבטיחו הבטחה גמורה בזה.
ובבראשית רבה: שש בריתות הכתובין כאן כנגד ששת ימי בראשית. ואם תאמר שבעה הן? הראשון צריך לגופו.
ויאמר אלוהים, God repeated His blessings a third time in order to reassure him beyond doubt. According to Bereshit Rabbah 38 our paragraph contains 6 covenants which were meant to correspond to the six days of the creation. If you were to question that actually there are 7, the answer is that the first one was needed in its own right, and cannot be used to relate to other matters.⁠1
1. what are meant by “6 covenants,” are the 6 (respectively 7) separate utterances reported by God in this paragraph, utterances which could have been considerably condensed by the use of longer sentences and conjunctive letters.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

ויאמר אלהים אל נח זאתא הברית – מזה למדו החכמים בספריהם שכאשר האריכו בספור מה, שיסיימו באחרית1 ״סוף דבר״ או ״כללו״ או ״העולה מכל מה שזכרנו״ וזה ענין נכבד.⁠2
1. בסוף דבריהם.
2. הואיל ופסוק זה לכאורה אינו אלא חזרה מיותרת על הנאמר בפסוק יב: ״זאת אות הברית…״, והואיל והוא פותח שוב ב״ויאמר״, אף על פי שלא היה שום הפסק מדיבורו הקודם, לכן מפרש ריא״כ שפסוק זה אינו אלא פסוק מסכם לכל הפיסקה. ולומד מכאן שבסוף סיפור ארוך יש לסיים ב׳סוף דבר׳, כלומר עניין המתאים לסיום או ב׳כללו׳, כלומר סיכום כולל, או במסקנת הדברים (׳העולה מכל מה שזכרנו׳).
א. נסה״מ: ״זאת אות הברית״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימתי כו׳ חזר והודיעו שאין הבטחת זאת הברית כי אם אל הכלל לא על הפרט דומה למ״ש למעלה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו׳.
זהו מה שנראה לי הטוב והישר בברית הנפלא הזה ביישוב הכתובים והתר כל הספיקות הנופלות בו. וכשתתבונן היטב הברית הזה אינו אלא חזוק וקיום הברית הראשונה שהיתה מתחלת הבריאה לעולם אלא שהיתה חלושה מצד האפשרות אשר היה להם להשחתת דרכם דרך כל. אמנם בהתחזק טבעם והתאמץ אנושותם עד שכבר היה להם זה בחק הנמנע נתחזק זה הברית ונתקיים קיום חזק א״א להבטל. ואולי שאל הערבות הזה נתכוונו חז״ל כשאמרו על המסתכל בקשת כל מי שלא חס על כבוד קונו נוח לו שלא נברא (חגיגה ט״ז.) כי מי שאינו עומד על טבע אנושותו למען היות מאותן שהבטיח הש״י עליהם שלא יהרסו עוד מצבם עד שכבר ישים לאל מלתו כנגד חלקו הנה הוא נוח לו שלא נברא והעדרו טוב ממציאותו. ולא תקשה עלינו מאומרם ז״ל (כתובות ע״ז:) כי בדורו של רשב״י ורבי יהושע בן לוי ושאר חסידים לא נראתה הקשת כי זה אפשר משני פנים:
האחד להורות כי בימיהם לא ניצל העולם מטעם התקון הכללי שאמרנו לבד כי אף שיהיו על רשעתם הראשונה היו ראויין להגין על דורם כלומר שזכו הם בדורם למה שלא זכה נח בדורו. ולהורות זה נעשה נס שלא נראתה כל ימותם.
והשני, כי אחר שאין מטבעה להראות כ״א כאשר יבאו הגשמים מהסבות הטבעיות לפי מה שהוכנו במקומות בחלוף מקומות כמו שאמרנו עד שכבר יהיה זה המקרה סימן למעוט ההשגחה כמו שעל זה אמר הנביא חלקה אחת תמטר (עמוס ד׳:ז׳) וחלקה לא תמטר ובימיהם היה העולם מתפרנס מכח ההשגחה האלהית הגמורה ובתורת חנינת האהבה הנה היו הגשמים בעתם כוללים כל הארץ ולא היה שום מבוא לשתראה אז הקשת כלל.
ואל יקל בעיניך ענין הברית הזאת ומעשה תקפו על האופן אשר הנחנוהו כי אין הבטחה גדולה ממנה והוא ענין יותר קוים ויותר חמור מכל שבועה ונדר שבעולם ועל זה עצמו ולא על זולת אנחנו סמוכים ובטוחים באל יתברך בכל מה שאנו מקוים ישועתו מהגליות והמשך הטובות וההצלחות הנצחיות אחרי כן. כמו ששני הענינים יחד ביארם ישעיה הנביא בפירוש באומרו באותה נבואה שמפטירין על זה הברית כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כו׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳). וזה כי לפי שהאשה שנתגרשה מבעלה פעמים ושלשה כשמבשרין אותה שעוד ישוב בעלה זה לקחתה לא תשמח שכבר היא מלומדה לסבול אחרי שמחה תוגה אבל תוסיף להתעצב בזכרה ימי עניה ומרודיה. ולזה כשאמר לאומה המדומה אליה רני עקרה כו׳ הרחיבי מקום אהלך כו׳ כי ימין ושמאל תפרוצי כו׳ (ישעיהו נ״ד:ג׳) שכל זה בשורת חזרתה אל אהבת בעלה ואל כבודה הראשון הוצרך לומר לה אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי ירצה להבטיחה שלא תעזב עוד לעד לעולם וירצה בבשת עלומיך בשת חטאת נעוריך ועם זה חרפת אלמנותיך כו׳. ודבר לה דברים טובים דברי ניחומים ופיוסים באומרו כי בועליך עושיך כו׳. כי כאשה עזובה כו׳. ברגע קטון כו׳. בשצף קצף כו׳ (ישעיהו נ״ד:ח׳) כמו שהוא ראוי לבארם יפה על הענין. אמנם כדי להבטיח אותה לגמרי ושלא תאמר עדין אעקרא דדינא פירכא. כי במה אדע שלא אשוב עוד לכסלה ושיתאמת מה שאמרת כי בשת עלומיך תשכחי כי הוא יתד שהכל תלוי עליו לזה הזכיר זה הענין עצמו מהבטחת העולם אחר המבול ואמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח כו׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳) ירצה שבכל הנחמות שזכר לה אין הכוונה בהם שיוותר אצלה האל ית׳ שום דבר מחטאתיה אך שיהיה הענין ההוא מהטוב מחוייב מאליו ומדין היושר חיוב גמור כעין החיוב עצמו שנמשך ממי נח. וזה כי מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ אין הכוונה שמחמת השבועה אני מוותר להם שום דבר רק שחוייב כן מצד ההכנעה והיראה שהוטבעה בלב תולדות האדם ואשר פתחה אזנם משם והלאה מקולות מים רבים ואדירים אזי שטפום עד כי תמנע עוד מהם הסבה המחייבת להביא המבול כי במקום שאין חטא אין עונש וזהו ענין השבועה ההיא ואין זולתה. וכן על הדרך הזה אהיה מושבע ועומד מקצוף עליך ומגער בך. וזה כי בימים ההם ובעת ההיא מצד ההכנעה העצומה וההרתעה הנפלאת אשר יתפעלו מהם מזרם שטף התלאות ואדירים משברי ימי הצרות אשר יעברו עליהם בכל הזמן הארוך הזה אשר הם קשים ממבול עם שנאמר עליהם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם כו׳ ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם כו׳ (יחזקאל ל״ו.) כי מכמה הרפתקי דעדו עלי דהני. וממראה עיניהם אשר יראו מהפלגת הנסים והנפלאות וחזרת השם ית׳ אור פניו אליהם אחרי הורישם מפניו לאורך ימים. יוטבע טבע אמונה ויראה בלבם בשיעור שלא ישאר להם שום אפשרות אל הכרעת רוע הבחירה וכאלו בטל מהם יצר הרע וכמו שאז״ל ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח (שבת קנ״א:) כפי מה שפי׳ הרמב״ן ז״ל אצל ומל י״י אלהיך את לבבך כו׳ (דברים ל׳:ו׳). תהיה אז ברית כרותה חזק׳ ועצומה לכל טובתם והצלחתם בכללם ופרטם כמו שהיתה ברית הקשת חזקה וקיימת אצל הדבר ההוא הכולל שהוא ענין הברית הראשונה לתקון העולם כמו שהונח. כי על שני מיני הבריתות האלה אמר יחזקאל וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך כו׳ (יחזקאל ט״ז:ס׳). ויתאמת לך היות זאת כוונתו במה שסמך וזכרת את דרכיך ונכלמת כו׳. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני י״י למען תזכרי כו׳ (יחזקאל ט״ז:ס״ג). יבאר היטב כי חוזק הברית ההוא ותקפו הוא מה שישיגה מהבושה וכלימה על מה שחטאה ושלא תחטא עוד והוא עצם הברית אשר זכר ירמיה באומרו וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית כו׳ (ירמיהו ל״א:ל״א). והנה על עוצם הבטחת הברית הזאת ועל תכלית מניעת האפשרות מהפכו אמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה כו׳ (ישעיהו נ״ד:י׳). יאמר כי זה החסד שעשה עמם בראשונה לתקן את מזגם בכלל על ידי המבול וברית שלומי אשר חדש וייחד להם בפרט על ידי הגליות כי הם ענינים קיימים וחזקים בטבעם שלא ימושו ולא יתמוטטו לעד לעולם. ועל זה הסמך הבטיחו הנביאים ההצלחה המתמדת לעד לעולם כמאמר יחזקאל וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא כו׳ (יחזקאל ל״ז:כ״ה). על הדרך עצמו שאמר בברית הקשת לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו׳. אלא שהאחד היה שלמות ראשון וזה שלמות אחרון שאין למעלה ממנו והכל שריר וקיים.
ועתה כאשר תשכיל תראה כל מה שאמרנו מזה הענין הנפלא במאמרים אשר זכרנו פתח השער וזה כי בדברי המדרש יורו כי מאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה הוא מלמד על הפשרה והמיצוע אשר נעשית על ידי המבול בין מדת הדין הקשה לפי יושר בית דין של מעלה אשר אין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ובין מדת הדין של מטה אשר תאות להיות רפה וחלושה לפי פחיתות טבעם עד שתצא ממדת הצדק באמת והיו מתחלה רחוקות מאד ואי אפשר להן להזדווג ומעכשיו כבר תהיה ביניהם פשרה והסכמת ברית שאפשר לעמוד יחד וכאלו אמר כי עכשיו בזה נגמרה הויית האדם כמו שאמרנו ראשונה באומרו ויאמר י״י אל לבו כו׳. אפשר כי מאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) הוא מפלש ובא עד כאן כלומר כי הויית האדם לא נגמרה עד עכשיו שנאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה.
ואולם מאמר התלמוד יורה מאד על זה כי הנה ריב״ל אמר שהרואה הקשת צריך ליפול על פניו כי המסתכל בו ובענינו מכיר גדולתו ית׳ ועומק חכמתו במעשה בריאת האדם שבו נגמרה ונשלמה מלאכתו כי בו תגלה ותראה מראה כבוד י״י באשר הוא הממציא והמהוה אותו בשלמותו המספקת להוציאו מכלל תוהו ולהעמידו במציאות שלם. אמנם לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. והכוונה כי למה שהיה בענין הנפיל׳ ההיא סיוע לשבוש הסברא ההמונית החושבים שהוא דבר נברא בפני עצמו על דרך הפלאים המתחדשים בזמן הגלותם ושיורה על זה הנפילה ההיא אל הדבר הנברא או אל הבורא אותה לשעתה אין ראוי ליפול. אבל שיאמרו ברוך זוכר הברית לומר כי ענין מציאותו לא נתחדש עתה אבל היא אות וזכרון של זכות כמו שאמרנו. אמנם ר׳ ישמעאל אמר נאמן בבריתו וקיים במאמרו כלומר זאת ועוד אחרת כי הוא יתברך זוכר זכות העולם אשר לא ירעו ולא ישחיתו בכלל הנרשם על ידי הקשת כפי שנזכר ועוד מה שהוא קיים במאמרו שאמר אל לבו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כי הוא דבר שתלוי ועומד במאמרו לבד ועל דרך שאמר המשורר כי ישר דבר י״י כו׳ אוהב צדקה ומשפט כו׳ כונס כנד מי הים כו׳ יראו את י״י כל הארץ כו׳ כי הוא אמר ויהי כו׳ (תהלים ל״ג:ט׳). ירצה שאחר שהמים הם תלויים ועומדיך חוץ ממקומם הטבעי במאמרו יתב׳ המכריחם לעמוד שם בל ישובון לכסות הארץ ואין לנו עליהם שום חוזק רק אמונתו יתברך הנה הוא ראוי לירוא ממנו בתכלית היראה וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם י״י אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו׳ (ירמיהו ה׳:כ״ב) רצוני שלא שם עליהם שום חיל וחומה רק חול שהוא מחיצה בלתי עומדת בפני רוח מצויה כמו שכתבנו בשער הקודם. אמנם להפליג אופן האמונה וצורך היראה אמר כי הוא אמר ויהי כו׳. וזה כי להמשך המציאות וקיומו צריך שיותמד מאמרו ית׳ שאמר יקוו המים אל מקום אחד ושיצוה עליו תמיד שיהיה על המצב ההוא. אמנם לאבד העולם ולבטלו אינו צריך לא פועל ולא דבור רק השתיקה מהמאמר לבד או העמידה מהצווי והוא מבואר כי השתיקה היא נקלה מאד מהדבור וזה ממה שיפליג הפחד והחלחלה התמידית בלי ספק וזאת היא היראה המחוייבת מאמונת החדוש הכתוב בראשית התורה כמו שכתבנו בשער הראשון ויבא עוד אצל מה י״י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו׳ שער צ״ב ב״ה. ולזה מה שאומר וקיים במאמרו שלא ישתוק מהמאמר ההוא אשר בו אמר ויהי ולא מהצווי אשר בו צוה ויעמד. ויותר נכון שכוון אל שתי הבריתות שזכרנו ראשונה מפי הנביאים. האחד, הברית ההוא אשר בימי נח. והשני, אשר יקויים לעתיד בסוף הימים. אז יעבור על נפשנו המים הזדונים כמו שביארנו.
עד כאן ראיתי לכתוב בזה הענין למה שראיתיו חדש ונפלא בעיני להוציא מלב החושבים כי מאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו׳. ולא אוסיף להכות את כל חי כו׳. שהוא ויתור וחפוז מדותיו חלילה לו יתב׳ שיעשה כן במדת החסידות וימנע אותו מהראשונים וגם כי להצדיק דינו אין ראוי לוותר כי כל דרכיו משפט ואף שיהיה הקשת במציאותו והראותו על האופן שחשבהו על כל פנים תהיה הסבה לקיומו והעמדתו כמה שכתבנו כי לא יחשד דיין האמת להיותו בעל ברית לעולם מלא רשעים וחטאים חלילה לאל מרשע אבל בעבור נסות אותם בא ובעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו עוד כמשפט הראשון ועל הכל צדיק הוא וצדיק דינו יתברך שמו אמן:
ואמנם אמרו בסוף הדברים ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית נלאו המפרשים לתת בו טעם. ונראה לי לפרשו בא׳ מב׳ פנים הא׳ שאמר הקב״ה לנח זאת אות הברית אשר הקימותי הוא ביני ובין כל בשר אשר על הארץ ר״ל לכללות המין שלא יבא עליהם עוד להם בכלל אבל אינו לארץ פרטית או מחוז פרטי שכבר בחטא ארץ פרטית ימטר על רשעים פחים. והאופן הב׳ הוא שהדבור הראשון אמר השם לנח ולבניו מקיום הברית וההבטחה והם נתפייסו בו כמו שפירשתי. ולכן לא בא אליהם הנבואה עוד כי לא היו מוכנים אליה. והאל ית׳ נתן אות הקשת בדבור נפרד בפני עצמו אל נח בלבד כי הוא היה המוכן לקבל הנבואה פעם אחר פעם לא בניו. ולפי שלמעלה אמר ויאמר אלהים זאת אות הברית ולא פירשה התורה למי נאמר אותו דבור אם לנח ובניו בראשון ואם לנח לבדו כי לא חששה התורה כ״א לספר ענין האות לכן אחרי חתימת הדברים וענין האות הודיע הכתוב הזה שאותו הדבור מאות הקשת נאמר לנח ר״ל לו לבדו ולא לבניו ולזה חזר לומר כאן ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית כאומר שהמאמר הנאמר מאות הברית לנח לבד היה. הנה התבארה הפרשה הזאת על בוריה מבלי ספק ולא כפל כלל והותר׳ השאלה הי״ח.
ובסוף אלה פקודי אזכור עוד דעתי בענן הנזכר כאן. והנה בא כל ספור המבול בשם אלהים לא לבד להיותו מדת הדין כדברי המפרשים כי הנה הכתוב אומר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וגומר וינחם ה׳ וגומר ויאמר ה׳ אמחה את האדם ובא אם כן יעוד ההפסד והמבול במדת הרחמים אבל היה זה לפי ששם אלהים מורה על היכולת המוחלט ובעבורו בא ספור הבריאה הראשונה בשם אלהים להוראתה על היכולת המוחלט ובאותו שם עצמו בא ספור הפסד המבול להודיע שמי שברא את העולם לא מדבר הוא אשר השחית והפסיד את העולם השפל במי המבול וכאמרו אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא.
ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית – זאת הקשת השניה היא ״אות הברית״, ועליך ועל כיוצא בך מוטל להתעורר בהראותה, ולהעיר בני הדור לשוב להשכיל להיטיב.
ויאמר אלוהים לנח זאת אות הברית, the word זאת refers to the “secondary” rainbow,⁠a which acts as the sign of the warning aspect of the covenant. When this rainbow appears it is high time to call people to order and to warn them of impending natural calamities unless they change their ways.
a. I mentioned earlier.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

אשר הֲקִמֹתִי: כתוב בהעתק מספר הללי, הקמתי, ירושלמי הקימתי, ע״כ. ובספרי׳ מדוייקי׳ הוא חס׳ דחס׳, וכן הוא במסורת1 פ׳ בחקתי. וכ״כ א״ת חס׳ גם היו״ד. ועיין ג״כ במסורת הרמ״ה2 שכתבתי3 בפ׳ לך לך. [הקמתי].
1. במסורת: מ״ג-ד וי׳ כו ט.
2. במסורת הרמ״ה: קו״ם.
3. שכתבתי: מ״ש בר׳ יז ז (׳והקמתי׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי – לדעתי אחר שדבר ה׳ עם נח, והבטיחו על קיום הברית, ונתן לו אות הַקֶשֶׁת, אז ירד גשם על הארץ. ונראה הַקֶשֶׁת בפעם הראשון בענן לעיני נח ולעיני בניו, ואז חזר הדבור אליו ואמר לו ״זאת אות הברית״. ומלת ״זאת״ על הַקֶשֶׁת שנראה בענן, שלא ראה אותה מקדם. והודיעוֹ כי זהו הַקֶשֶׁת שיעד עליו שתראה בענן, והיא האות שהקים בינו ובין כל בשר אשר על הארץ. ויפה פירש רש״י ״הראהו הַקֶשֶׁת ואמר לו הרי האות שמרתי״. זאת חשבתי למשפט בכל הפרשה הזאת, ואין כן דעת המפרשים ז״ל. כי רמב״ן1 ז״ל אחר שאמר שעל כרחנו נאמין שמלהט השמש באויר הלח יהיה הַקֶשֶׁת בתולדת. וחזר ואמר שכן דעת הכתוב שאמר ״את קֶשֶׁתי נתתי בענן״, ולא אמר ״אני נותן״, וכן אמר קֶשֶׁתי להורות שהיתה הַקֶשֶׁת מתחלה, וענין האות שהַקֶשֶׁת שהיתה מתחלת הבריאה בענן, תהיה לאות ברית ביני וביניכם. [עד כאן תוכן דבריו].
והנה גם אנחנו פרשנו כן. אבל לדבריו יקשה מה טעם בקֶשֶׁת להיות אות. והשיב הוא ״כטעם ׳עד הגל הזה ועדה המצבה׳,⁠2 וכן ׳כי את שבע כבשות תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה׳.⁠3 כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא ׳אות׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל]. ולא אבין ראיותיו. כי אין בשני הכתובים שהביא זכר [מלת] ״אות״. גם לא היו אותות, רק כמו עדות שקרה ענין זה ביניהם. ועוד שעשו מעשה שהקימו גל ומצבה, והציגו שבע כבשות לבדהן. ובקֶשֶׁת לא נעשה דבר, כי מאז היה נראה בענן. גם אין טעם למקרא ״והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הַקֶשֶׁת בענן״, מה הודיעו? ותמיד היה נראה בענן. וראב״ע אמר ״את קַשְּׁתִּי. הנה נתתי עתה בענן. ואין פרושו כאשר אמר [הרב סעדיה] הגאון, כי מתחלה היתה... ואם מלהט השמש תוולד הַקֶשֶׁת, יש לומר כי ה׳ חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין״ [עכ״ל]. ודבריו רחוקים. ור״ן ז״ל אמר שקודם המבול היתה הַקֶשֶׁת נרשמת באויר ואח״כ היתה לאות בענן. ור״י אברבנאל ז״ל אמר שקודם המבול היו העננים עבים ומכופלים, ועתה נזדקקו. והאריכו דברים, וכל דרך איש ישר בעיניו.
1. על בראשית ט, יב.
2. שם לא, נב.
3. שם כא, ל.
ויאמר אלהים אל נח – כבר אמרנו (בפסוק ט׳) שאז היה העולם צריך לגשם, והודיע לנח שלא יפחד מפני הגשם, כי כורת עמו הברית שלא יהיה מבול עוד ונתן לו אות הקשת, ואחר שכלה דבורו נראו עננים בשמים ובהם נראה הקשת בפעם ראשונה, ויאמר אלהים אל נח שא עיניך וראה את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית זה צורת הקשת ותארו.
ויאמר אלהים וגו׳: חזר ואמר בפני עצמו, שלא יפול ספק בלב נח אשר רק בהתראות הקשת יהיו בטוחים מהשחתת הארץ, משא״כ באם יהיה גשם שוטף בלי אותו אות הקשת אפשר חלילה יהיה חשש כליון. ואולי שאל נח או התפלל על זה. על כן חזר ובא המאמר – ״זאת אות הברית״, הקשת הלז שאני מראה אותו לבדו, הוא אות1 ״הברית אשר הקימותי ביני וגו׳״ גם2 בלי שום זכירה ואות הקשת. ולא בא הקשת בענני ענן להתראות כי אם להורות שהדור ראוי לכליון לולי הברית, אבל גם כאשר לא בא להתראות בקשת ג״כ העולם בטוח ע״פ מאמרי3 לבד.
וזהו שמברכין על הקשת עוד ׳וקיים במאמרו׳. ובשעת ראיית הקשת מברכין על כל אופנים שבא, כמו בשעה שמברכין על אשתו של לוט ׳זוכר את הצדיקים׳ על הצלת לוט.
1. הוא אות על כך שישנה ברית שהקימותי ביני וכו׳, כלומר, המושג ״אות הברית״ המופיע בפסוקים אלו משמעותו ׳אות על כך שישנה ברית׳, והברית היא עצם ההבטחה או השבועה של הקב״ה שלא יביא מבול.
2. והברית עצמה אינה מותנית בזכירה ואות הקשת.
3. שבועתי, הבטחתי – ״לא אוסיף לקלל עוד את האדמה״.
אל⁠־נח – אל נח בלבד דבר ה׳, ואילו אל בניו דבר רק באמצעותו, אך לא במישרין; עיין רמב״ן לפסוק ח.
זאת אות⁠־הברית – זוהי נוסחת סיום כפי שמצינו במקומות רבים, השווה להלן י׳:ל״ב ועוד; אך השווה רש״י.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קרמב״ןר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144