×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הַֽחַיָּה֙א וְאֶת⁠־כׇּל⁠־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל⁠־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃
God remembered1 Noach and all the wild animals and all the livestock that were with him in the ark, and God made a wind pass over the earth and the waters subsided.
1. remembered | וַיִּזְכֹּר – See Ibn Ezra and Radak that the verse does not mean to imply that there is forgetfulness (or any other emotion) by God; the text simply speaks "in the manner of humans".
א. כׇּל⁠־הַֽחַיָּה֙ ל=כׇּל⁠־הַֽחַיָּה֙ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויזכור אלהים את נח וגו׳. ארשב״ג כו׳ אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים, בכל מקום שנא׳ אלהים הוא מדת הדין כו׳ וכתיב כו׳ ויזכור אלהים את נח. מה זכירה נזכר לו שזן ופירנס אותם כל י״ב חודש בתיבה, ויזכור אלהים את נח. והדין נותן בזכות הטהורים שהכניס עמו בתיבה. (בראשית רבה ל״ג).
[ב] 2אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳), אדם בזכות בהמה תושיע ה׳ וכו׳ וכשזכרתי לו, לא לו לבדו הזכרתי, אלא לו ולכל שיש עמו בתיבה, הה״ד ויזכור אלהים את נח, ואת כל החיה וגו׳. (בראשית רבה ל״ג).
[ג] 3ויזכור אלהים את נח, אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה, אלא יתברך שמו של הקב״ה שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו, ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר כו׳ לפיכך נזכר להם הקב״ה עם נח, שנא׳ ויזכור אל׳ את נח. (תנ״י נח י״א).
[ד] 4ויזכור אלהים את נח, זש״ה (משלי י׳:ז׳) זכר צדיק לברכה זה נח שכתיב בו (בראשית ו׳:ט׳) איש צדיק. (תנחומא ישן נח א׳ ט׳).
[ה] 5התם תניא מצילין תיק הספר עם הספר, ללמדך אשרי הצדיקים ואשרי דבוקיהן כו׳ וכה״א ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וגו׳ כולן בזכות נח. (תנחומא וירא ט׳).
[ו] 6טוב ה׳ למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום א׳:ז׳) אין מדותיו של הקב״ה כמדת בו״ד כו׳ אלא אם כלם מכעיסין לפניו ואין שם אלא צדיק אחד הוא מצילו, שנא׳ ויזכור אלהים את נח. (תנחומא).
[ז] 7ומצא בה איש מסכן (קהלת ט׳:ט״ו) זה נח, וחכם, דהוה אמר להון חזרו בתשובה, כו׳ ואדם לא זכר וגו׳ אמר הקב״ה אתם לא זכרתם אותו אני אזכור אותו, הה״ד ויזכור אלהים את נח. (מדרש זוטא קהלת ט. יד.).
[ח] 8ה׳ למבול ישב (תהלים כ״ט:י׳), שישב בדין עם הרשעים, וישמע תפלתן של באי התיבה, שנאמר ויזכור אלהים את נח. (מדרש תהלים כ״ט).
[ט] 9ד״א ויזכור אלהים את נח, זש״ה (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו וגו׳ יודע צדיקו של עולם אפילו נפש בהמות אפילו בשעת כעסו. (תנחומא נח א״ז).
[י] 10ויזכור אלהים את נח, ומה זכירה היתה שם, ביאת ישראל להר סיני לקבל התורה, לפי שבסוף חדש אייר שלמו ארבעים יום של ירידת גשמים וק״נ של תגבורת המים, לפי שמרחשון וטבת ואדר היו חסרים. (מדרש אגדה נח).
[יא] 11ויזכור אלהים את נח. יום הפסח זכירת נח. (מדרש).
[יב] 12אמר ר״י נח כד הוה בתיבה דחיל הוה דלא ידכר ליה קכ״ה לעלמין, ויכון דאתעביד דינא ואתעברו חייבי עלמא כדין מה כתיב ויזכור אלהים את נח. (זח״א סט:).
[יג] 13וישכו המים. אמר ר׳ חסדא ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, ברותחין קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו כתיב הכא וישכו המים, וכתיב התם (אסתר ז׳:ו׳) וחמת המלך שככה. (ר״ה יב. סנהד׳ קח: זבחים קיג:).
[יד] 14א״ר ישמעאל אמר לו מטטרון מלאך שר הפנים, כמה רוחות מנשבות מתחת כנפי הכרובים כו׳ מנשבת רוח משכת מים, שנא׳ ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. (סדר רוחות).
[טו] 15וישכו המים, מלמד שנתמלאו המים חמה ובקשו לשבר התיבה, וזכר הקב״ה ביאת בניו לסיני לקבל התורה שנא׳ (שמות י״ט:א׳) ביום הזה באו מדבר סיני, ואיזה, זה יום שעשה הקב״ה נסים לנח, ואין לשון וישכו אלא שכיכת חמה, כדכתיב (אסתר ז׳:י׳) וחמת המלך שככה. (מדרש אגדה נח).
[טז] 16כיון שבקש הקב״ה להביא מבול לעולם כביכול הוריד שני כוכבים מכימה כו׳ וקרא למי הים וישפכם על פני הארץ. וכיון שבקש הקב״ה לסתמן ולהחזיר העולם ליישובו מהוא אומר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, החזיר אותן שני כוכבים למקומם ונתעלו כדי שיחזור העולם לטבעו. (מדרש הגדול נח י״א).
1. ב״ר פע״ג, עי׳ לעיל פ״ו מאמר קלו. ולקמן מאמר ב. בזכות הטהורים, שהקריב מהן קרבן, ועי׳ לקמן מאמר עט. ובחמדת הימים כאן, למה ויזכור אלהים שם דין שבדין שיזכור הצדיק דכ׳ זכר צדיק לברכה ובדין שיזכרנו המלך הדיין שלא עבר על דבריו, ועי׳ לקמן מאמר ד. ובזח״א ס״ד: ועי׳ בתרגום ירושלמי כאן ואדכר ברחמוי. ועי׳ ברב״ח דברים כח. כא. שכ׳ דמצינו שם אלהים מדת רחמים כמו ויזכור אלהים את נח, וירפא אלהים את אבימלך כי כל אחת מן המדות כלולות זו בזו.
2. ויק״ר פכ״ז, תנחומא אמור א״ה, פסקתא פ״ט, אגדת בראשית פ״ד א״ג. לפנינו בב״ר אינו מפורש דהדרשא קאי על פסוק זה, ובפס״ז כאן מבואר כן, אדם ובהמה תושיע ה׳, לא זכר הקב״ה את נח לבדו, אלא ויזכור וגו׳, וכן בפסקתא שם, ועי׳ תנחומא ישן נח א״ח ואחר הפורעניות הוי אדם ובהמה תושיע ה׳ אימתי ויזכור אלהים את נח, ועי׳ לפנינו מאמר ג. וברב״ח שכ׳ את את לרבות הבנים ונשים, וברקאנטי כאן שגם העוף והשרץ הוא בכלל זכירת החיה, ובאע״ז כאן. ובתנחומא ישן נח א״ז, איתא אדם עולה לספינה ועמו בהמה ואם עמד סער בים, מה הם עושין, משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם אבל הקב״ה אינו כן שכשם שהוא רחמן על האדם כך מרחם על הבהמה תדע לך שהוא כן שבשעה וכו׳ (סוף המאמר נדפס לעיל פ״ו מאמר צו.) ממה שקראנו בענין ויזכור אלהים וגו׳, ומובא בתנחומא הנדפס נח א״ו בקצור, ועי׳ בגנזי שכטר ח״א צד לח. בהקטע מילמדנו הקדמון בענין זה כשם שרחם על האדם כך רחם על הבהמה מנין ממה שקראנו בענין.
3. עי׳ לעיל מאמר ב.
4. אגדת בראשית פ״ד א״ב מוסיף ע״ז ומהו זכרונו שזכרו הקב״ה לברכה שנא׳ ויברך אלהים את נח. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קל.
5. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קצח. ומ״ש בבאור.
6. מאמר זה בשם התנחומא מובא בילקוט שמעוני ח״ב רמז אלף תקס. ובתנחומא שלפנינו נח א״ז מדת בו״ד כשמרדה מדינה למלך משלח לגיונותיו עליה והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו יודע מי מרד ומי כשר, והקב״ה אינו כן, אלא אפי׳ כל הדור מכעיסו ויש בו צדיק אחד מצילו, הוי אומר יודע צדיק נפש בהמתו, וכ״ה בתנ״י א״כ, ובאגדת בראשית פ״ד בשינוים. והקרא ויזכור וגו׳ לא הזכירו. וע״ע בילק״ש ח״ב רמז שט. מתנחומא וכן דור המבול וימח את כל היקום ובצדיקים ויזכור אלהים את נח.
7. מקור המאמר הוא בב״ר פל״ג א״ב דורש פסוק זה על דור המבול ונח, ואדם לא זכר כו׳ אמר הקב״ה אין לית אתון מנהרין ליה, אנא מנהיר ליה, ויזכור אלהים, ובקה״ר ט, ט״ו ״אתון״ לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה, ועי׳ תנ״י ויגש סא. אגד״ב פע״ח והבאתי בפנים דברי המדרש זוטא שהם בלה״ק. ועי׳ בערוך ע׳ נהר ד׳.
8. עי׳ בצרה״מ מה שכ׳ בפי׳ הפסוק ה׳ למבול ישב.
9. תנ״י נח א״י, אגדת בראשית פ״ד בשינוים.
10. מקצה חמשים ומאת יום כלו בא׳ בסיון עי׳ לקמן פ״ו מאמר יט. ובקרא שמות יט, א. ביום הזה באו מדבר סיני זה הי׳ ר״ח סיון. ועי׳ לקמן מאמר טו.
11. מובא בכת״י מדרש אור האפלה, מקור הדברים נראה דהמה בתיב״ע כאן פ״ד בירחא שביעאה הוא ירחא דניסן בשבסרי יומי לירחא. דהיינו בימי הפסח. ועי׳ ברמב״ן שמפרש ג״כ כדעת התיב״ע דק״ן יום הוא מי״ז חשון עייש״ה. ולא הביא דברי התיב״ע.
12. עי׳ זח״א קס. ז״ח כא.
13. ברותחין קלקלו, בשכבת זרע. ומקודם לזה מבואר שם בגמ׳ סנהדרין מימי המבול קשים כש״ז. עיי״ש ברש״י, ובד״ס ובמדרה״ג כש״ז רותחת. וראה רש״י במדבר יז. ד.
14. נדפס בבהמ״ד חדר ה׳ (ועי׳ לעיל פ״א מאמר שמא.) ומונה שם הפסוקים הכתובים בהם פעולות הרוח, וא׳ מהם דמצינו רוח אשר משכת המים. וברבעה״ת כאן איתא ויעבר א׳ רוח, אותו רוח שנאמר בו מרחפת, הולך על המים בשעת המבול, והחזיר המים לכשהיו בתחלה, ואותו רוח העביר עכשיו ונחו המים.
15. לעיל מאמר י. יג. ועי׳ ברע״ב כאן שכ׳ בשם מדרש דלכן תלה שביעי והוא סיון להפסקת גשמים, לפי שהוא חודש שבו עמדו ישראל על הר סיני לכך תלה בו הפסקת פורעניות, ותולה עשירי שהוא אב לירידה לפי שהוא חודש של פורעניות.
16. ברכות נח: נט. עיי״ש בד״ס ולעיל פ״ז מאמר מ. בבאור, ומסיים שם במדרה״ג ולא עוד אלא שקירב לה יותה והיא עיש, שהיא מחלק האש כדי להוליד חום בעולם, ונשב רוח לעולמו יותר על טבעו שלעולם ויבשו המים עד שחזר העולם כברייתו ועמד אח״כ כל אחד מהן לפי טבעו שמקודם.
וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דְּעִמֵּיהּ בְּתֵיבְתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא.
Hashem remembered Noach, and all the beasts and all the animals that were with him in the ark. Hashem caused a wind to blow over the earth and the water subsided.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם
וּדְכִיר ה׳ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דְּעִימֵיהּ בְּתֵיבוֹתָא וְאַעְבַּר ה׳ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא
היזכרות ה׳ – זכירה מתמדת
״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים״ – ״וּדְכִיר ה׳⁠ ⁠⁠״. זכירה הנאמרת בבורא מעמידה קושי כפול: היא מייחסת לה׳ פעילות הכרתית הנתפסת כהגשמה. בנוסף, מן העובדה שה׳ ״זוכר״ ניתן להסיק שהוא עלול גם לשכוח. פתרונו של אונקלוס לשני הקשיים הוא דיקדוקי; תרגום לשונות זכירה המיוחסים לה׳ בצורות סביל ובינוני פָּעוּל, כגון: ״והארץ אֶזְכֹּר״ (ויקרא כו מב) ״וְאַרְעָא אֲנָא דְּכִיר״ שמשמעה: זכירה מתמדת. וכן כאן: ״ויזכר אלהים את נח״ – ״וּדְכִיר ה׳ יָת נֹחַ״, אך בבני אדם נשמרת בתרגום הצורה הדקדוקית שבמקור העברי, כגון: ״וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת״ (בראשית מב ט) ״וְאִידְכַר [ח״נ: וּדְכַר] יוֹסֵף יָת חֶלְמַיָא״. לעומת יוסף שנִזְכַּר [או: זָכַר] – ה׳ ״זָכוּר״. באמצעות זָכוּר אונקלוס מלמד שאין שכחה לפני ה׳ וכמו כן מסלק מהבורא את תהליך הזכירה, שהרי זכירתו היא מתמדת. שני הטעמים הוזכרו ביא״ר לפסוקנו:
ובכל מקום שתמצא לשון זכירה או פקידה אצל ה׳ לא רצה לתרגם לא בלשון עתיד ולא בלשון עבר אלא כולם בלשון הויה... לפי שאין שכחה לפני כסא כבודו ותמיד הוא זוכר את הכל... וכל זה להרחיק הגשמות.⁠1
ויפה כתב על כך דב רפל המנוח:
ישנם מקראות שמשתמע מהם, שה׳ נזכר בענין מה. מידה, שהיא פגמו של בשר ודם לא תיתכן בקב״ה. אונקלוס הופך את ההיזכרות לזכירה מתמדת ומתרגם את ״ויזכר אלהים״ – ״וּדְכִיר״. לפי זה הו״ו של ״ויזכר״, היא ו״ו הניגוד ופירושו של הכתוב, שהמים אמנם גברו מאה וחמישים יום ואפשר היה לחשוב שה׳ שכח את נח. ואין זה נכון. ה׳ זכרו לא רק אחרי מאה וחמישים יום כי אם במשך כל ימי המבול.⁠2
פועל שָׁכַךְ
ב. פועל שָׁכַךְ משמעו שָׁקַט, נִרְגָּע וכן ברש״י: ״וַיָּשֹׁכּוּ – כמו כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ב א) לשון הנחת חמה״. מכאן תרגם ״וַיָּשֹׁכּוּ המים״ – ״וְנָחוּ מַיָּא״, וכמוהו: ״וַהֲשִׁכֹּתִי מעלי את תְּלֻנּוֹת בני ישראל״ (במדבר יז כ) ״וַאֲנִיחַ מִן קֳדָמַי״.⁠3
1. וראה הערת מסורה המציינת ״וּדְכִיר ג׳ באוריתא: נח, אברהם, נאקתם״ (קליין, מסורה, עמ׳ 40) שפירושה: מארבעה פסוקי ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים״, רק שלושה מתורגמים ״וּדְכִיר״: ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ״, ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם״ (בראשית יט כט), ״וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ״ (שמות ב כד). אבל בפסוק ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל״ (בראשית ל כב) תרגם ״וְעָל דּוּכְרָנַהּ דְרָחֵל קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (=ויבוא זכרון רחל לפני ה׳) בשינוי תחבירי: הנושא (ה׳) הופך למושא. וכן ״וראיתיה לזכר ברית עולם״ (בראשית ט טז) ״לדוכרן קים עלם״; צורת המקור ״לזכור״ מתורגמת כשם עצם ״דוכרן״ (זכרון). עיין שם בביאורנו.
2. והוא מוסיף:
בדורות הרבים של רדיפות נתעוררה לא אחת השאלה, אם ה׳ שכח את עמו ואם הוא יודע על מצוקתו. פשוטי הכתובים (כגון שמ׳ ב כד), מביאים לידי מחשבה שיש, כביכול, שכחה לפני הקב״ה ורק לאחר שנזכר ה׳ בעמו, הוא הגיב והושיע.

במקום לתת תשובה לשאלה, מתרגם אונקלוס כך, שהיא אינה מתעוררת כלל: בשמות ב כד הוא מתרגם את ״ויזכר אלהים״ – ״וּדְכִיר ה׳⁠ ⁠⁠״, כלומר ה׳ זכר תמיד את בריתו עם האבות ורק עתה נגש לגאלם. וכן בכל המקראות המדברים בגלות מצרים או בגלויות האחרות (שמות ג טז, ויק׳ כו מב), הזכירה היא מתמדת אלא שהגאולה מתמהמהת (ד׳ רפל, תרגום אונקלוס, תל אביב תשמ״ה, עמ׳ 33).

וראה גם ״אוהב גר״ עמ׳ 4; ״עוטה אור״ עמ׳ 93; ״חליפות שמלות״, ״באורי אונקלוס״, ו״נפש הגר״ לבר׳ ל כב, ובנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ז – ״זכר״.
3. והמיוחס ליונתן תרגם וְאִשְׁתַּדְכוּ מַיָא (ושקטו המים), השווה ת״א להלן נַחְשִׁירְכָן (אונקלוס בראשית כה כז) אבל בח״נ: נַחְשִׁידְכָן, וראה ״תרגומנא״. ו״אור החיים״ כתב שהמים התגברו במצוות הבורא ״עד שזכר ה׳ לנח ואז צוה למים להיות נחים מתגבורתם. והוא אמרו וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ חסד ורחמים ונתמתקו גבורות המים. והוא שתרגם אונקלוס וְנָחוּ מַיָּא, שלא התגברו עוד״.
ואדכר י״י ברחמוי טביא ית נח וית בנוהי וית כל חייתה וית כל בעירה דיא עמה בתיבותא ועבר י״י רוח דרחמין על ארעא ושדכוב מיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושדכו״) גם נוסח חילופי: ״ואשתדכו״.
ודכיר י״י במימריה ית נח וית כל חיתא וית כל בעירא דעימיה בתיבותא ואעבר אלקים רוח רחמין על ארעא ואשתדכו מיא.
And the Lord in His Word remembered Noah, and all the animals and the cattle which were with him in the ark; and the Lord caused the wind of mercies to pass over the earth, and the waters were dried.
ואדכר ברחמוי טבא דאית עמיה ית נח ואעבר יי רוחא דרחמין.
And He remembered in His mercies the good which was with Noah. And the Lord caused the wind of mercies.

פרשה לג

[א] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וגו׳ – וּכְתִיב: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳), רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מֵהַרְרֵי אֵל אַתְּ עוֹשֶׂה עִמָּהֶם צְדָקָה עַד כְּהַרְרֵי אֵל, אֲבָל רְשָׁעִים שֶׁלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מֵהַרְרֵי אֵל, אַתְּ מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה, מְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים וְגוֹבֶה מֵהֶם מִעוּט מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לָהֶם שַׁלְוָה, וְלִתֵּן לָהֶם שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא, מַשְׁפִּיעַ שַׁלְוָה לָרְשָׁעִים וְנוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר מִצְווֹת קַלּוֹת שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְהִפָּרַע מֵהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן וְאֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן, אֶת הַצַּדִּיקִים בְּדִירָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִרְעֶה טוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם (יחזקאל ל״ד:י״ד), וְאֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן: כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם (יחזקאל ל״א:ט״ו), רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אָמַר הוֹבַלְתִּי כְּתִיב. אֵין עוֹשִׂין כִּסּוּי לַגִּיגִית לֹא שֶׁל כֶּסֶף וְלֹא שֶׁל זָהָב וְלֹא שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא חֶרֶס לְאוֹתָם שֶׁהֵם מִמִּינָהּ, כָּךְ רְשָׁעִים חשֶׁךְ, גֵּיהִנֹּם חשֶׁךְ, תְּהוֹם חשֶׁךְ, הוֹבַלְתִּי רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם, וְכִסֵּתִי עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּהוֹם, חשֶׁךְ יְכַסֶּה חשֶׁךְ. רַבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רַבִּי יֹאשִׁיָה מְסָרֵס קְרָא צִדְקָתְךָ עַד מִשְׁפָּטֶיךָ, כְּהַרְרֵי אֵל עַד תְּהוֹם רַבָּה, מָה הָרִים הַלָּלוּ אֵין לָהֶם סוֹף, אַף הַצַּדִּיקִים אֵין לָהֶם סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרָן. מָה הָרִים הַלָּלוּ נִכְבָּשִׁים לַתְּהוֹם שֶׁלֹא יַעֲלֶה וְיַצִּיף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים נִכְבָּשִׁים עַל הַפֻּרְעָנוּת שֶׁלֹא יֵצְאוּ וְיִשְׂרְפוּ אֶת הָעוֹלָם. וּמָה הָרִים הַלָּלוּ נִזְרָעִים וְעוֹשִׂים פֵּרוֹת, כָּךְ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב וגו׳ (ישעיהו ג׳:י׳). וּמַה תְּהוֹם זֶה אֵין לוֹ חֵקֶר, כָּךְ אֵין לְפֻרְעָנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים חֵקֶר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אוֹי לְרָשָׁע רָע (ישעיהו ג׳:י״א), וּמַה הַתְּהוֹם הַזֶּה לֹא נִזְרָע וְלֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ אֵין מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים עוֹשִׂין פֵּרוֹת, שֶׁאִלּוּ הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת הָיוּ מַחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סְלֵיק לְרוֹמִי חָמָא תַּמָּן עַמּוּדִים מְכוּסִים בְּטַפִּיסִין, בַּצִּנָּה שֶׁלֹא יִקָּרְשׁוּ, וּבַשָּׁרָב שֶׁלֹא יִתְבַּקָּעוּ, וְכִי הֲוָה מְהַלֵּךְ בְּשׁוּקָא חָמָא חַד מִסְכֵּן מְכָרֵיךְ בְּחָדָא מַחְצְלָא, וְאִית דְּאָמְרִין פַּלְגָא מִרְדַּעַת דַּחֲמָרָא. עַל אוֹתָן הָעַמּוּדִים קָרָא צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, הָן דִּיהַבְתְּ אַשְׁפַּע, עַל אוֹתוֹ הֶעָנִי קָרָא מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה, הָן דִּמְחֵית גָּיַית. אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן אֲזַל לְגַבֵּי מַלְכָּא קַצְיָא לַאֲחוֹרֵי הָרֵי חשֶׁךְ, וּשְׁלַח לֵיהּ, נְפַק לֵיהּ וְהוּא טָעֵין גִּדּוּמֵי דִּדְהַב בְּגוֹ דִּסְקוּס דִּדְהַב, אֲמַר לֵיהּ לְמָמוֹנָךְ אֲנָא צְרִיךְ. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא הָיָה לְךָ מַה מֵּיכוֹל בְּאַרְעָךְ דַּאֲתֵית לָךְ לְהָדֵין, אֲמַר לֵיהּ לָא אָתֵית אֶלָּא בָּעְיָא לְמֵידַע הֵיךְ אַתּוּן דָּיְנִין, יְתִיב גַּבֵּיהּ, יוֹמָא חָדָא אָתָא חַד בַּר נָשׁ קֳבֵל עַל חַבְרֵיהּ, אֲמַר הָדֵין גַּבְרָא זַבַּן לִי חָדָא קִלְקַלְתָּא וְאַשְׁכָּחִית בְּגַוָּהּ סִימְתָא, הַהוּא דְּזָבִין אֲמַר קִלְקַלְתָּא זַבְּנִית סִימְתָא לָא זַבְּנִית, וְהַהוּא דְּזַבַּן אֲמַר קִלְקַלְתָּא וּמַה דִּבְגַּוָּהּ זַבֵּנִית. אֲמַר לְחַד מִנַּיְיהוּ אִית לָךְ בַּר דְּכַר, אֲמַר לֵיהּ הֵין. וַאֲמַר לְאוֹחֲרָנֵי אִית לָךְ בְּרַתָּא נֻקְבָא, אֲמַר לֵיהּ הֵין. אֲמַר לְהוֹן זִיל אַסֵּיב דֵּין לְדֵין וַהֲוֵי מָמוֹנָא לְתַרְוֵיהוֹן. חֲמָתֵיהּ יָתֵיב תָּמַהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה לָא דַיְינִית טַב, אֲמַר לֵיהּ אֵין. אֲמַר לֵיהּ אִלּוּ הָיָה גַּבֵּכוֹן הֵיךְ הֲוֵיתוּן דָּיְנִין, אֲמַר לֵיהּ קָטְלִין דֵּין וְדֵין וּמַלְכוּתָא נָסְבָא מָמוֹנָא דְּתַרְוֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ אִית גַּבְּכוֹן מָטָר נָחֵית, אֲמַר לֵיהּ הֵין: אֲמַר לֵיהּ אִית גַּבְּכוֹן שִׁמְשָׁא דָּנַח, אֲמַר לֵיהּ הֵין, אֲמַר לֵיהּ אִית גַּבְּכוֹן בְּעִיר דַּקִיק, אֲמַר לֵיהּ הֵן, אֲמַר לֵיהּ תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא לָא בִּזְכוּתְכוֹן נָחֵית מְטַר וְלָא בִּזְכוּתְכוֹן שִׁמְשָׁא דָּנְחָה עֲלֵיכוֹן, אֶלָּא בִּזְכוּתֵיהּ דִּבְעִירָא, דִּכְתִיב: אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳), אָדָם בִּזְכוּת בְּהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה׳. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פְּתַר קְרָיָה בְּנֹחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְדָקָה שֶׁעָשִׂיתִי עִם נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא עָשִׂיתִי עִמּוֹ אֶלָּא עִם הַרְרֵי אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו׳ (בראשית ח׳:ד׳). מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה (תהלים ל״ו:ז׳), יִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עַל דּוֹרוֹ לֹא הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִתְּהוֹם רַבָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: נִבְקְעוּ וגו׳ (בראשית ז׳:י״א), וּכְשֶׁזָּכַרְתִּי לוֹ, לֹא לוֹ לְבַדּוֹ הִזְכַּרְתִּי, אֶלָּא לוֹ וּלְכָל שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ בַּתֵּבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וגו׳.
[ב] דָבָר אַחֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל (קהלת ט׳:י״ד). עִיר קְטַנָּה, זֶה הָעוֹלָם. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, עִקְמָן וּכְמָנָן. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה נֹחַ. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (בראשית ח׳:כ׳). וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לֵית אַתּוּן מְנַהֲרִים לֵיהּ, אֲנָא מַנְהַר לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.
[ג] טוֹב ה׳ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמ״ה:ט׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי טוֹב ה׳ לַכֹּל, עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל טוֹב ה׳ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוֹב ה׳ לַכֹּל, וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר אָבִין בְּשֵׁם רַב אַחָא לְמָחָר שְׁנַת בַּצֹּרֶת בָּאָה וְהַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַעֲנִית, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי גְּזָר תַּעֲנִיתָא, גָּזַר תַּעֲנִיתָא יוֹם קַדְמָאי יוֹם ב׳ יוֹם ג׳ וְלָא נְחַת מִטְרָא, עָאל וְדָרַשׁ לְהוֹן אֲמַר לְהוֹן בָּנַי הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. עַד שֶׁהֵן מְחַלְּקִין צְדָקָה לַעֲנִיֵּיהֶם רָאוּ אָדָם אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ, רַבִּי מָה אֲנַן יָתְבִין הָכָא וַעֲבֵרְתָּא הָכָא. אֲמַר לָהֶן מָה רְאִיתֶם, אָמְרוּ לוֹ רָאִינוּ אָדָם פְּלוֹנִי נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, שְׁלַח בַּתְרֵיהוֹן וְאַיְיתִינוֹן לְגוֹ צִבּוּרָא. אָמַר לֵיהּ מָה הִיא לָךְ זוֹ, אָמַר לוֹ גְּרוּשָׁתִי הִיא. אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת, אָמַר לוֹ רַבִּי רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מָה אִם זֶה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים, אַתָּה שֶׁכָּתוּב בְּךָ: חַנּוּן וְרַחוּם (תהלים קמ״ה:ח׳), וְאָנוּ בְּנֵי יְדִידֶיךָ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים, מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוָּה הָעוֹלָם. רַבֵּנוּ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי כְּנִשְׁתָּא דְּבַבְלָאי בְּצִפּוֹרִין, עֲבַר חַד עֵגֶל קוֹדָמוֹי, אָזֵל לְמִתְנְכָסָה וְשָׁרֵי גָּעֵי כְּמֵימַר שֵׁיזִבְנִי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲנִי יָכוֹל לְמֶעְבַּד לָךְ לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, וְחָשַׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו, לֹא הִפִּילָה עֻבָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִצְטַעֲרוּ הַיּוֹלְדוֹת, בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא, אֲמַר לָהּ בְּרַתִּי שַׁבְקֵיהּ, דִּכְתִיב: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוָתָן סַגֵּי, וַהֲוָה אֲמַר כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נַשׁ אֲנָא עָבֵיד חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי, שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָן וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ, וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי, לָמָּה דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבְתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בַּחוּץ, נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו אָמַר לוֹ אֲרוֹנוֹ הוּא, אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא, נָפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ, וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלשִׁים יוֹם.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְאוֹרַיְתָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּלָלַיָיא דְאוֹרַיְתָא הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי. לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ וִיְהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי, כֵּיוָן דְּאָתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ אֲמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ, אֲמַר לֵיהּ מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת, אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא. כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא, וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגַאו.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְלִפְנִים מִמֶּנִּי, אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ. חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוַת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ חֲמִיתֵּיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנָּאי. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה לָא אִתְכְּנָעַת מִנֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים, כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה, דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב ה׳ לַכֹּל וגו׳, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו׳, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִין, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה׳, מִדַּת רַחֲמִים, ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות ל״ד:ו׳), וּכְתִיב: וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ (בראשית ו׳:ה׳), וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ו׳:ו׳), וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה וגו׳ (בראשית ו׳:ז׳), אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים הוּא מִדַּת הַדִּין: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כ״ב:כ״ז), עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם (שמות כ״ב:ח׳), וּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וגו׳ (שמות ב׳:כ״ד), וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳ (בראשית ל׳:כ״ב), וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, וְהַדִּין נוֹתֵן מִזְּכוּת הַטְּהוֹרִים שֶׁהִכְנִיס עִמּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח׳:כ״א). רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו׳ (בראשית ח׳:ד׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח׳:כ״ב), מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר.
[ו] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן מַה צָּרִיךְ לְבָרֵךְ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן, מְבָרֵךְ, בָּרוּךְ אַתָּה י״י אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית, נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ. הֲרֵי מִן הַמִּשְׁנָה. מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית. וְאֵין מַעֲשָׂיו כְּמַעֲשֵׂה בָשָׂר וָדָם. בָּשָׂר וָדָם כָּל זְמַן שֶׁאוֹהֲבוֹ חַי, אַהֲבָתוֹ קַיֶּמֶת עִמּוֹ. מֵת, בָּטְלָה הָאַהֲבָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. מֵת אַבְרָהָם, הָיְתָה אַהֲבָתוֹ קַיֶּמֶת לְיִצְחָק בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וְגוֹ׳ (בראשית כ״ה:י״א). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, הַמֶּלֶךְ מְכַבֵּד אוֹהֲבוֹ בְּכֶסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וּמְעַשְּׁרוֹ. נִכְנַס לַסְּפִינָה, עוֹמֵד עָלָיו סַעַר גָּדוֹל מְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ וּמָמוֹנוֹ, לְפִי שֶׁאֵין יָכוֹל הַמֶּלֶךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הַיָּם וּמִן הַלִּסְטִין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לְאוֹהֲבוֹ מַתָּנָה וּמְשַׁמְּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד). בֵּרַךְ לְאַבְרָהָם וּשְׁמָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כ״ד:א׳). וְכֵן לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. אָדָם נִכְנָס בַּסְּפִינָה עָמַד עָלָיו סַעַר, אִם יֵשׁ עִמּוֹ בְּהֵמָה וְכֵלִים, מְזָרְקָן לַיָּם וּמְקַיְּמִין אֶת הָאָדָם, שֶׁאֵין מְרַחֲמִין עַל הַבְּהֵמָה וְכֵלִים כְּשֵׁם שֶׁמְּרַחֲמִין עַל הָאָדָם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁרַחֲמָיו עַל הָאָדָם, כָּךְ רַחֲמָיו עַל הַבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמ״ה:ט׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּזְכּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגוֹ׳.
[ז] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ (משלי י״ב:י׳), יוֹדֵעַ צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲפִלּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁמָּרְדָה מְדִינָה לַמֶּלֶךְ, מְשַׁלֵּחַ לִגְיוֹנוֹתָיו עָלֶיהָ וְהוֹרֵג הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי מָרַד וּמִי הוּא כָּשֵׁר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָל הַדּוֹר מַכְעִיסוֹ וְיֵשׁ בּוֹ צַדִּיק אֶחָד, מַצִּילוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר, יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, טוֹב י״י לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ (נחום א׳:ז׳). וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי, אֵלּוּ דוֹר הַמַּבּוּל שֶׁהָיוּ אַכְזָרִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּהוֹמוֹת וְהָיוּ רוֹאִין אֶת הַמַּעְיָנוֹת עוֹלוֹת עֲלֵיהֶן, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין? הָיוּ לָהֶן בָּנִים הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם (איוב כ״א:ח׳), שֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר (שמות ל״ד:ב׳). וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם (איוב כ״א:ח׳), שֶׁהָיוּ רוֹאִין לְעַצְמָם בָּנִים וּבְנֵי בָנִים. הָיוּ בָהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין אֶת בְּנֵיהֶם וְנוֹתְנִין אוֹתָם עַל הַתְּהוֹם וְכוֹבְשִׁין עֲלֵיהֶם וְאֵינָן מְרַחֲמִין עֲלֵיהֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כֵּן, שֶׁכֵּן אִיּוֹב אוֹמֵר, יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה (איוב כ״ד:כ׳). עוֹד לֹא יִזָּכֵר הָרֶחֶם שֶׁלּוֹ שֶׁהָיוּ בָנָיו. מֶה עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹרִיד עֲלֵיהֶם מַבּוּל מִלְמַעְלָה וְשִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה. אָמַר רַבִּי בְּרַכְיָה, קָשִׁים הָיוּ מְאֹד וּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בָּהֶן, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים (בראשית ו׳:ד׳). וְאִלּוּלֵי שֶׁפָּרַע מֵהֶם בָּאֵשׁ מִלְמַעְלָן, אֵין בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶן, שֶׁכָּךְ אִיּוֹב אוֹמֵר, אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כ״ב:כ׳). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא נִשְׁטְפוּ קוֹמָתָן בִּתְהוֹמוֹת שֶׁלְּמַטָּן, הוֹרִיד עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָפַךְ עֲלֵיהֶם הָעוֹף וְהַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהֵן גִּוְּעוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ וְגוֹ׳, בַּמֶּה, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִין עַצְמָן שֶׁהֵן אוֹבְדִין, הָיוּ מְבַקְשִׁין לַהֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִקִּיף אֶת הַתֵּבָה אֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּסְגֹּר י״י בַּעֲדוֹ. וְאֵין וַיִּסְגֹּר אֶלָּא אֲרָיוֹת, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו׳:כ״ג).
[Siman 6]
And God remembered Noah (Gen. 8:1). May it please our master to teach us the benediction recited upon witnessing a rainbow. Thus did our masters teach us: Upon seeing a rainbow, one should recite the benediction: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who doth remember His covenant, is faithful in His covenant, and fulfills His word. This blessing is found in the Mishnah.⁠1 How do we know that it is also derived from the Torah? Because it is written: I have set My bow in the cloud, and it shall be as a sign of a covenant (Gen. 9:13).
God’s way is not man’s way. As long as a man’s friend lives, his friendship for him continues, but after his friend’s death, his concern for him ceases. The Holy One, blessed be He, however, does not act in that manner. When Abraham died, the Holy One, blessed be He, continued to love his son Isaac, as it is said: And it came to pass after the death of Abraham that God blessed Isaac, his son (ibid. 25:11). It may happen that a king bestows gifts of silver, gold, and raiment upon his friend, and the friend then sails away. These possessions may be lost when a storm arises, and the king is powerless to protect him from the sea or from pirates. However, when the Holy One, blessed be He, presents a gift to his beloved one He guards it, as it is said: The Lord bless thee and guard thee (Num. 6:24). He blessed Abraham and guarded him, as it is said: And the Lord blessed Abraham in all things (Gen. 24:1). He acted similarly toward Isaac and Jacob.
If a storm should arise after a man boards ship, they hurl the animals and all his possessions into the sea, only the man is saved. Those in charge of the vessel do not have the same concern for the man’s animals and possessions as they have for the man himself, but the Holy One, blessed be He, is as concerned for the beast as for the man, as is said: And His tender mercies are over all His works (Ps. 145:9). Hence, Scripture says: And God remembered Noah and every living thing (Gen. 8:1).
[Siman 7]
And God remembered Noah (Gen. 8:1). Scripture says elsewhere in reference to this verse: A righteous man regardeth the life of his beasts; but the tender mercies of the wicked are cruel (Prov. 12:10). The Righteous One of the world, however, regardeth the life even of a beast, even when He is angered, for His ways are not the ways of man.
Normally, if the inhabitants of a province rebel against a king, the king dispatches his legionaries to subdue them, and they destroy the wicked and innocent alike. After all, the king does not know who was rebellious and who was loyal. The Holy One, blessed be He, however, does not behave in that fashion. Though an entire generation should anger Him, He will save a single righteous man among them. Therefore, it is written: A righteous man regardeth the life of his beasts (ibid.). And it says elsewhere: the Lord is good, a stronghold in the day of trouble, and He knoweth those that take refuge in Him (Nahum 1:7).
But the tender mercies of the wicked are cruel (Prov. 12:10). This verse alludes to the men of the generation of the flood, who were extremely cruel. Our rabbis of blessed memory posed the query: What did they do when the Holy One, blessed be He, brought the waters of the deep upon them and they saw the waters beginning to gush over them? They had given birth to many children, as it is written: Their seed is established (nakhon) in their sight with them, and their offspring before their eyes (Job 21:8). In fact, this verse implies that the women would conceive at night and give birth (nakhon) the next morning, as it is said: And would be ready (nakhon) by morning (Exod. 34:2). And their offspring before their eyes (Job 21:8) indicates that they lived to see their great-grandchildren. Some of them took their children and stuffed them unmercifully into the crevices through which the waters gushed. Hence, it is said: The mercies of the wicked are cruel. How do we know that they actually did that? Job declared: The womb forgetteth him; the worm feedeth sweetly on him; he shall be no more remembered, unrighteousness is broken as a tree (ibid. 24:20). The womb forgetteth him … he shall be no more remembered signifies that they pressed their own offspring into these crevices. What did the Holy One, blessed be He, do to them after that? He brought the flood down upon them and destroyed them, as it is said: Unrighteousness is broken as a tree.⁠2
R. Berechiah said: The men of the generation of the flood were exceedingly strong and tall, as it is written: These same were the mighty men (Gen. 6:4), and if He had not punished them with fire that descended from above, nothing would have been able to destroy them. Hence Job said: Surely their substance is cut off, and their abundance the fire hath consumed (Job 22:20).
After the Holy One, blessed be He, realized that they would not be drowned by the waters that gushed forth from the deep because of their height, He sent the fire upon them from above, as it is said: And their abundance the fire hath consumed. Furthermore, He turned the birds, the wild beasts, and the animals against them to reduce their numbers, as it says: And all flesh perished that moved upon the earth, the birds, the animals, and the beasts, etc. (Gen. 7:21). How did they perish? It was through the birds, the beasts, and the animals. When at long last they realized that they were about to be destroyed, they attempted to overturn the ark. What did the Holy One, blessed be He, do? He surrounded the ark with lions, as it is said: The Lord shut them in (Gen. 7:16). The word shut in Scripture alludes to lions. How do we know this? We know it from the verse My God hath sent His angels and hath shut the lion’s mouth (Dan. 6:23).
1. Actually it is found in Berakhot 59b and not in the Mishnah.
2. Just as a tree is destroyed by a flood, so these unrighteous men were destroyed by the flood from above.
[ז] ויזכור אלהים את נח (בראשית ח׳:א׳). [ילמדנו רבינו מי שהוא ראה את הקשת בענן, מהו צריך לברך, כך] שנו רבותינו מי שהוא רואה הקשת בענן צריך לברך, מאי מברך ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, הרי מן המשנה, מן התורה מנין, תלמוד לומר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית (שם ט׳:י״ג) אין מעשה של הקב״ה כמעשה בשר ודם, כיצד בשר ודם כל ימים שאוהבו חי, אהבה במקומה, ואם מת אהבה מתבטלת, אבל הקב״ה אינו כן, מת אברהם והיתה אהבתו מתקיימת ליצחק בנו, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (שם כ״ה:י״א).
ד״א עני מבקש צדקה מן האדם והוא נותן לו יום או שנים או חודש או שנה, אבל הקב״ה נותן מזון לאדם כל הימים שהוא חי.
ד״א אדם שהמלך אוהבו מכבדו בכסף וזהב ובגדים (ומעש) [ומעשרו], והוא הולך בספינה, והרוח בא ומאבד הספינה, היכן מתנתו של מלך, הרי כבדו ועשרו, שמא יכול הצילו מן הים, ומן הליסטין, אבל הקב״ה אינו כן, אלא נותן מתנה לאדם ומשמרו, שנאמר יברכך ה׳ וישמרך (במדבר ז׳:כ״ד), ברך לאברהם ושמרו, שנאמר וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳). ברך ליצחק ושמרו, שנאמר ויברך אלהים את יצחק בנו (שם כ״ה:י״א), ברך ליעקב ושמרו, שנא׳ וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ ויברך אותו] (שם ל״ה:ט׳).
ד״א אדם עולה לספינה ועמו בהמה, ואם עמד סער בים, מה הם עושין, משליכין את הבהמה לים, ומקיימין את האדם, לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם, אבל הקב״ה אינו כן, שכשם שהוא רחמן על האדם, כך מרחם על הבהמה, תדע לך שהוא כן, שבשעה שבקש הקב״ה לאבד עולמו בדור המבול בשעה שחטאו, שקל את האדם כנגד הבהמה, שנא׳ ויאמר ה׳ אמחה [וגו׳ מאדם עד בהמה] (בראשית ו׳:ז׳), וכשבא להתרצות כשם שנתרצה לבני אדם וריחם עליהם, כך ריחם לבהמה, ממה שקראנו בענין ויזכור אלהים את נח.
[ח] [ויזכור אלהים את נח]. זש״ה צדקתך כהררי אל [וגו׳] (תהלים ל״ו:ז׳), משל את הצדיקים בדירתן, ומשל את הרשעים בדירתן, משל את הצדיקים [בדירתן], במרעה טוב ארעה אותם [ובהרי וגו׳] (יחזקאל ל״ד:י״ד), משל את הרשעים [בדירתן], כה אמר ה׳ [אלהים] ביום רדתו שאולה [האבלתי כסתי עליו את תהום] (שם ל״א:ט״ו). ר׳ יהודה בר חמא אמר במה מכסין את הגיגית ממינה, שמא מכלי אחר של כסף או של זהב, כך שאול חשכה, והתהום המכסה עליה חשך, והרשעים שבתוכה חשך, שנאמר (ויהי) [והיה] במחשך מעשיהם (ישעיהו כ״ט:ט״ו), יבא חשך ויכסה חשך.
ד״א צדקתך כהררי אל. מעשה בר׳ יהושע בר לוי שעלה לרומי, ונכנס בפלטין אחת, וראה שם עמודים של שיש מכוסין בטפיטאות, בשרב שלא יפקעו, ובצינה שלא יקרשו, יצא משם ומצא עני אחד מחצלת קנים מתחתיו, ומחצלת קנים על גביו, על העמודים קרא צדקתך כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), בכל מקום שאתה נותן משפיעו, על העני קרא ומשפטיך תהום רבה, ובכל מקום שאתה מכה אתה מדקדק.
ד״א צדקתך כהררי אל. אמר ר׳ עקיבא צדקה שאתה עושה לנו לעולם הבא, בשביל שאנו קבלנו משפטיך בעולם הזה.
ד״א צדקתך כהררי אל. אלו מעשיהם של צדיקים, מה ההרים גלוים, אף מעשיהם של צדיקים גלוים, שנאמר ייראוך עם שמש (תהלים ע״ב:ה׳), משפטיך תהום רבה, אלו מעשיהם של רשעים, מה התהום חשך, אף מעשיהם של רשעים חשך, שנאמר והיה במחשך מעשיהם (ישעיהו כ״ט:ט״ו).
ד״א צדקתך כהררי אל. מה ההרים נזרעים ועושים פירות, אף מעשיהם של צדיקים עושים פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב [כי פרי מעלליהם יאכלו] (שם ג׳:י׳). ומשפטיך תהום רבה, מה התהום לא נזרע ולא עושה פירות, אף מעשיהן של רשעים אינן עושין פירות, שנאמר אוי לרשע רע וגו׳ (שם שם:י״א).
ד״א צדקתך כהררי אל. אמר ר׳ שמעון בר יוחי כשם שההרים כובשין על התהום, כדי שלא יעלה ויציף את העולם, כך צדקה כובשת על מדת הדין ועל הפורענות, כדי שלא יבא לעולם, צדקתך על משפטיך, כהררי אל על תהום רבה.
ד״א צדקתך כהררי אל. אמר ר׳ יהודה בר סימון צדקה שעשית עם נח בתבה גרמה לו שתנח תבתו על ההרים, שנאמר ותנח התבה [וגו׳ על הרי אררט] (בראשית ח׳:ד׳), משפטיך שעשית עם דור המבול דקדקת עמהם עד תהום, שנאמר ביום הזה נבקעו [כל מעינות תהום רבה] (שם ז׳:י״א), ואחר הפורענות (הרי אומר) [הוי] אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳), אימתי ויזכור אלהים את נח.
[ט] ויזכור אלהים את נח. זש״ה זכר צדיק לברכה (משלי י׳:ז׳), זה נח שכתיב בו איש צדיק, ושם רשעים ירקב (שם), זה דור המבול שנרקבו מן העולם, שנאמר וימח (בראשית ז׳:כ״ג), מהו וימח, כענין שנאמר כי מחה אמחה (שמות י״ז:י״ד), לפיכך ושם רשעים ירקב.
[י] ד״א ויזכר אלהים את נח. כתיב ויודע צדיק נפש בהמתו (משלי י״ב:י׳), יודע צדיק של עולם אפילו נפש בהמתו, אפילו כשהוא כועס, אין מדותיו של הקב״ה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כשהמדינה מורדת עליו הוא משלח לגיונותיו ומחריבן, ומשוה טובים ורעים כאחת, ואין שם לומר איש פלוני כשר הוא, הניחו לו, אלא הכל הורגין, אבל הקב״ה אינו כן, אלא כל הדור מכעיסו, והוא כועס עליהן, ואין שם אלא צדיק אחד ומצילו, הוי אור יודע צדיק נפש בהמתו, וכן הוא אומר טוב ה׳ למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום א׳:ז׳). ורחמי רשעים אכזרי (משלי שם), אלו דור המבול שהיו אכזרים. אמרו רבותינו בשעה שהעלה הקב״ה את התהום, והיו רואים את המעינות עולות עליהם, מה היו עושין, היה להם בנים הרבה, והיה כל אחד ואחד נוטל את בנו, ונותנו על התהום, והיו המים מתגברים, הוי אומר ורחמי רשעים אכזרי, [ומנין שהיו עושין כן] שכן איוב אמר עליהם ישכחהו רחם מתקו רימה עוד (בל) [לא] יזכר (איוב כ״ד:כ׳), הרחם שלו שהיו בניו, ומה עשה להן הקב״ה, הוריד עליהן מבול של מעלה ושברן, שנאמר ותשבר כעץ עולה (שם שם). אמר ר׳ ברכיה קשים היו יתר מדאי, ובעלי קומה היו, ואילולי שפרע מהן מלמעלה, לא היו יכולין להם המים, שכן איוב אמר אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש (שם כ״ב:כ׳). מהו כך, כיון שראה הקב״ה שלא מתו בתהומות שלמטן, הוריד עליהן אש שלמעלה ושרפתן, שנאמר אם לא נכחד קימנו וגו׳, ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה, והן גועו אותן, שנאמר ויגוע כל בשר [וגו׳] (בראשית ז׳:כ״א), כיון שראו עצמן שהן אבודין, היו מבקשין להפוך את התבה, מה עשה הקב״ה, הקיף את התבה אריות, והיו אוכלין אותן, שנאמר ויסגור ה׳ בעדו (שם שם:ט״ז), מהו ויסגור, כענין שנאמר אלהא שלח מלאכא וסגר פום אריותא (דניאל ו׳:כ״ג).
[יא] ד״א ויזכר אלהים את נח. אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה, אלא יתברך שמו של הקב״ה שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו, ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר, וכל אנשי דור המבול ערבבו משפחותיהם, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה (בראשית ו׳:י״ב), לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו, כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף, ומנין שנפרע מהם, שנאמר ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ (שם ו׳:ז׳), וכל כך למה, ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם, והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו, וקרא הקב״ה לנח ויאמר לו בחר לך בהמה וחיה ועוף [מאותן] שלא ערבבו את משפחותיהן, שנאמר מכל הבהמה הטהורה (שם ז׳:ב׳), טהורה כשם שנבראת, וכיון שיצאו מן התבה העיד עליהן הקב״ה שלא ערבבו משפחותם, שנא׳ למשפחותיהם יצאו (שם ח׳:י״ט), לפיכך נזכר להם הקב״ה עם נח, שנא׳ ויזכר אלהים את נח.
[יב] ויעבר אלהים רוח. איזה רוח (עובר) [העביר] הקב״ה על (הרוח) [הארץ] ועל המים והחזירן כשם שהיו מתחילתן, שנא׳ ויעבר אלהים רוח על הארץ, [וישכו המים] וכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים (שם א׳:ב׳), אותו הרוח העביר עליהן ונחו מיד.
ד״א ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, וישכו שהפיג הקב״ה חמתו, [כשם] שנאמר וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳), וכן הוא עתיד לעשות, שהוא פורע מן הרשעים ומאבדן מן העולם, והוא בורא את הצדיקים בריה חדשה ונותן בהם רוח, כמה שנאמר ונתתי (בכם רוחי) [רוחי בכם] וחייתם (יחזקאל ל״ז:י״ד), אמר דוד תסתיר פניך (ה׳) יבהלון (תהלים ק״ד:כ״ט), אלו הרשעים, אבל הצדיקים תשלח רוחך יבראון (שם שם:ל׳). אמר הקב״ה בעולם הזה פרעתי מן הרשעים שמרדו עלי, ואבדתים מן העולם, ופעלתי פעולה טובה לנח ולבניו [ולניניו], ולעולם הבא אני פורע מן הרשעים, ופועל פעולה טובה לצדיקים, וכן אמר ישעיה הנה ה׳ אלהים בחזק יבא וגו׳ (ישעיהו מ׳:י׳), על אומות העולם אבל לצדיקים הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו (שם).
[7] (Gen. 8:1:) THEN GOD REMEMBERED NOAH. [Let our master instruct us: In the case of one who sees the bow in the clouds, what blessing must he say?⁠1 Thus] have our masters taught: One who sees a bow in the clouds must say a blessing. What blessing does he say? Blessed be the one who remembers the covenant, is trustworthy in his covenant, and has stood by his word. This is from the Mishnah,⁠2 but where is it shown from the Torah? The text reads (in Gen. 9:13): I HAVE SET MY BOW IN THE CLOUD, AND IT SHALL BE A SIGN OF A COVENANT < BETWEEN ME AND THE EARTH >. The conduct of the Holy One is not like the conduct of flesh and blood. In what respect? With flesh and blood, as long as one's close friend is alive, love has its place; and if one dies, love ceases. The Holy One, however, is not like that. When Abraham died, his (the Holy One's) love was preserved for his son Isaac, as stated (in Gen. 25:11): AND IT CAME TO PASS AFTER THE DEATH OF ABRAHAM THAT GOD BLESSED HIS SON ISAAC.
Another interpretation: When someone poor seeks alms from a human, he gives him < enough for > a day or two, a month, or a year; but the Holy One gives a person food for as long as he lives.
Another interpretation: When the king loves someone, he honors him with silver, gold, and garments so as to make [him wealthy]. Then, while he is traveling by ship, the wind comes and destroys the ship. Where < now > is the king's gift? Here he had honored him and enriched him. Could he possibly have saved him from the sea? Or from robbers?⁠3 But the Holy One is not like that. Rather, when he gives one a gift, he protects him, as stated (in Numb. 6:24): THE LORD BLESS YOU AND KEEP YOU. He blessed Abraham and preserved him, as stated (in Gen. 24:1): < NOW ABRAHAM WAS OLD, ADVANCED IN YEARS >, AND THE LORD HAD BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS. He blessed Isaac and preserved him, as stated (in Gen. 25:11): GOD BLESSED HIS SON ISAAC. He blessed Jacob and preserved him, as stated (in Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN [… AND BLESSED HIM].
Another interpretation: Someone boards a ship and there are cattle with him. Now, if a storm arose at sea, what would they do? They would cast the cattle into the sea and save the human, since they do not take pity on cattle as they would take pity on a human. But the Holy One is not like that. Just as he takes pity upon the human, so he takes pity upon the cattle. You know yourself that this is so. When the Holy One wanted to destroy his world in the generation of the flood, when they had sinned, he considered humanity as equal to the cattle, since it is stated (in Gen. 6:7): AND THE LORD SAID: I WILL BLOT OUT [… HUMANITY TOGETHER WITH CATTLE]. When he came to be reconciled, just as he was reconciled to the children of Adam and took pity upon them; so he showed pity to the cattle, according to what we have read on the matter (in Gen. 8:1): THEN GOD REMEMBERED NOAH < … AND ALL THE CATTLE >.
[8] [(Gen. 8:1:) THEN GOD REMEMBERED NOAH.] This text is related (to Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS (literally: MOUNTAINS OF GOD); < YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP; HUMAN AND BEAST YOU DELIVER, O LORD >.⁠4 < The passage> is speaking allegorically about the righteous in their dwelling and speaking allegorically about the wicked in their dwelling. It speaks allegorically about the righteous [in their dwelling]. (So in Ezek. 34:14:) I WILL FEED THEM IN A GOOD PASTURE, [AND UPON THE MOUNTAINS OF] < THE LOFTY ONE OF ISRAEL SHALL BE THEIR FOLD >. It speaks allegorically about the wicked [in their dwelling]. (So in Ezek. 31:15:) THUS SAYS THE LORD [GOD]: IN THE DAY THAT HE WENT DOWN TO SHEOL, I CAUSED HIM TO MOURN; [I COVERED HIM WITH THE DEEP]. R. Judah bar Hama said: With what does one cover a vat? With < a lid of > its own kind < of material >. Certainly not with another article of silver or gold! Thus Sheol is darkness, and the deep which covers it is darkness. The wicked also, who are in its midst, are darkness, as stated (in Is. 29:15): AND THEIR WORKS ARE IN DARKNESS. Darkness will come, and darkness will cover < them up >.
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS. There is a story about R. Joshua bar Levi. When he went up to Rome and entered a certain palace,⁠5 he saw marble columns there which were covered with carpets6 so that they would not crack in the heat and contract < and break > in the cold. He went out of there and found a certain poor person with a reed mat under him and a reed mat over him. Over the columns he cited (Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS (i.e., almsgiving) IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS. Wherever you give, < you > bestow in abundance. Over the poor person he cited (ibid.): AND YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. Wherever you afflict, you deal strictly.
Another interpretation: YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS. R. Aqiva said: The righteousness (i.e., mercy) which you have appointed for us is for the world to come because we have received your judgments in this world.
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS: These are the deeds of the righteous. As the mountains are < clearly > visible, so are the deeds of the righteous < clearly > visible, as stated (in Ps. 72:5): < BECAUSE > THEY FEAR YOU, THEY ARE IN THE SUN. (Ps 36:7 [6], cont.:) YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. These are the deeds of the wicked. As the deep is darkness, so are the works of the wicked, as stated (in Is. 29:15): AND THEIR WORKS ARE IN DARKNESS.
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS. As the mountains are sown and bear fruit, so also the works of the righteous bear fruit. Thus it is stated (in Is. 3:10): TELL THE RIGHTEOUS THAT < ALL IS > WELL, FOR THEY SHALL EAT THE FRUIT OF THEIR WORKS. (Ps. 36:7 [6], cont.:) YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP. As the deep neither is sown nor bears fruit, so also the works of the wicked do not bear fruit. Thus it is stated (in Is. 3:11): WOE TO THE WICKED; < ALL IS > ILL….⁠7
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS. R. Simeon bar Johay said:⁠8 Just as the mountains hold down the deep so that it does not rise and flood the world, so righteousness holds down divine justice and retribution so that they do not come into the world. YOUR RIGHTEOUSNESS is over your judgments as THE MIGHTY MOUNTAINS are over the great deep.
Another interpretation (of Ps. 36:7 [6]): YOUR RIGHTEOUSNESS IS LIKE THE MIGHTY MOUNTAINS; < YOUR JUDGMENTS ARE LIKE THE GREAT DEEP >. R. Judah bar Simon said: The righteousness (i.e., mercy) which you showed with Noah in the ark caused his ark to rest for him upon the mountains, as stated (in Gen. 8:4): AND THE ARK RESTED [… UPON THE MOUNTAINS OF ARARAT]. YOUR JUDGMENTS are those which you carried out with the generation of the flood. You dealt strictly with them < even > unto the deep, as stated (in Gen. 7:11): ON THAT DAY [ALL THE FOUNTAINS OF THE GREAT DEEP] BURST APART. Then after the retributions, behold {it says} (in Ps. 36:7 [6], end): HUMAN AND BEAST YOU DELIVER, O LORD. When? When (in Gen. 8:1) GOD REMEMBERED NOAH.
[9] (Gen. 8:1:) THEN GOD REMEMBERED NOAH. This text is related (to Prov. 10:7): THE REMEMBRANCE OF A RIGHTEOUS ONE IS FOR A BLESSING. This is Noah, concerning whom it is written (in Gen. 6:9): A RIGHTEOUS MAN. (Prov. 10:7, cont.:) BUT THE NAME OF THE WICKED SHALL ROT. This is the generation of the flood, which rotted from the world, as stated (in Gen. 7:23): AND HE BLOTTED OUT < ALL LIVING THINGS >. And what is the meaning of HE BLOTTED OUT? Compare what is stated (in Exod. 17:14): FOR I WILL UTTERLY BLOT OUT < THE REMEMBRANCE OF AMALEK >…. Ergo (in Prov. 10:7): BUT THE NAME OF THE WICKED SHALL ROT.
[10] Another interpretation (of Gen. 8:1): THEN GOD REMEMBERED NOAH. It is written (in Prov. 12:10): A RIGHTEOUS ONE KNOWS THE SOUL OF HIS CATTLE.⁠9 The righteous one of the world (i.e., God) even understands the soul of his cattle, even when he is angry. The characteristics the Holy One are not like flesh-and-blood character. In the case of flesh-and-blood character, when the province revolts against < the king >, he sends his legions10 and destroys it. So he treats the good and the evil equally as one, as there is no one present to say: Such and such a person is blameless. Leave him alone. Instead one kills them all. But the Holy One is not like that. Rather, when the whole generation was provoking him, so that he was angry with them, and when only a single righteous one was present, he saved him. Thus it says (in Prov. 12:10): A RIGHTEOUS ONE KNOWS THE SOUL OF HIS CATTLE. So also it says (in Nahum 1:7): THE LORD IS GOOD, A STRONGHOLD IN THE DAY OF TROUBLE; AND HE KNOWS THOSE SEEKING REFUGE IN HIM. (Prov. 12:10, cont.:) BUT THE COMPASSION OF THE WICKED IS CRUEL. These < wicked > are the generation of the flood, since they were cruel. Our masters have said: When the Holy One caused the deep to arise and they saw the fountains rising up over them, what did they do? They had a lot of children. So each and every one, taking his child, set him on the deep; but the waters prevailed. Thus it says: BUT THE COMPASSION OF THE WICKED IS CRUEL. [And where is it shown that they did this?] Where Job said so (in Job 24:20): COMPASSION FORSAKES HIM; THE WORM SWEETLY FEEDS ON HIM; IT SHALL NO LONGER BE REMEMBERED, < i.e., > the compassion of the one whose children they were.⁠11 What did the Holy One do to them? He brought a flood down upon them from above and destroyed them. Thus it is stated (ibid., cont.): AND UNRIGHTEOUSNESS IS DESTROYED AS A TREE. R. Berekhyah said: They were more than solid enough, and they had < physical > height (rt.: QWM). Thus, if he had not punished them from above, the waters would not have overcome them. Thus Job has said (in Job 22:20): SURELY OUR ADVERSARIES (rt.: QWM) WERE DESTROYED, AND FIRE HAS CONSUMED THEIR REMNANT. How so? When the Holy One saw that they had not died in the ocean depths below, he brought down fire upon them from above, which burned them up. Thus it is stated (ibid.): SURELY OUR ADVERSARIES WERE DESTROYED, < AND FIRE CONSUMED THEIR REMNANT >. Moreover, the fowl, the cattle, and the wild animals turned on them and they diminished their numbers, as stated (in Gen. 7:21): AND ALL FLESH WAS DIMINISHED IN NUMBER…. When they themselves saw that they were lost, they sought to overturn the ark. What did the Holy One do? He surrounded the ark with lionesses, which ate them, as stated (in Gen. 7:16): AND THE LORD SHUT < HIM > IN. What is the meaning of SHUT IN (rt.: SGR). < Its meaning is > like that used in the context (of Dan. 6:23 [22]): MY GOD SENT THE12 ANGEL WHO SHUT (rt.: SGR) THE LIONS' MOUTHS.
[11] Another interpretation (of Gen. 8:1): THEN GOD REMEMBERED NOAH, < ALL THE BEASTS, AND ALL THE CATTLE >. If he remembered Noah, why < also > the beasts and the cattle? May the name of the Holy One be blessed, who never deprives any creature of its reward. If even a mouse has preserved its family13 and not intermingled with another species, it deserves to receive a reward. But all the people from the generation of the flood did mingle their families, as stated (in Gen. 6:12): THEN GOD SAW THE WORLD; AND BEHOLD, IT WAS CORRUPT. Thus, just as he had exacted retribution from the humans who had sinned, so he exacted retribution from the cattle, the beasts, and the fowl. And where is it shown that retribution was exacted from them? Where it is stated (in Gen. 6:7): AND THE LORD SAID: I WILL BLOT OUT < THE HUMANITY WHICH I CREATED FROM UPON THE FACE OF THE GROUND, HUMANITY TOGETHER WITH CATTLE, CREEPING THINGS, AND THE FOWL OF THE HEAVENS >…. And why all those? In order to teach you that they also had mingled their families and were having intercourse with species that were not their own, each and every species with a species that was not its own. Then the Holy One called Noah and said to him: Choose for yourself cattle, beasts, and fowl [from those] who have not mingled their families, as stated (in Gen. 7:2): FROM EVERY CLEAN BEAST, < those > just as clean as when they were created. Then, when they went out from the ark, the Holy One testified concerning them that they had not mingled their families. Thus it is stated (in Gen. 8:19): THEY WENT OUT BY THEIR FAMILIES. The Holy One, therefore, remembered them along with Noah, as stated (in Gen. 8:1): THEN GOD REMEMBERED NOAH, < ALL THE BEASTS, AND ALL THE CATTLE >.
[12] (Gen. 8:1, cont.:) AND GOD CAUSED A WIND TO PASS < OVER THE EARTH >. {Which wind? The Holy One passes over the wind} [Which one? The Holy One caused a wind to pass over the earth] and over the waters. Thus he restored them just as they were at their beginning. It is so stated (ibid.): AND GOD CAUSED A WIND TO PASS OVER THE EARTH, [AND THE WATERS SUBSIDED]. It is also written (in Gen. 1:2): AND THE WIND OF GOD WAS HOVERING OVER FACE OF THE WATERS. That very wind he caused to pass over them, and immediately they settled down.
Another interpretation (of Gen. 8:1): AND GOD CAUSED A WIND TO PASS OVER THE EARTH, AND THE WATERS SUBSIDED. They SUBSIDED in that the Holy One cooled his anger, [in the same way] that it is stated (in Esth. 7:10): AND THE ANGER OF THE KING SUBSIDED. And so he is going to do when he exacts retribution from the wicked and eradicates them from the world; however, he is creating the righteous as a new creation and setting within them a spirit, of which it is stated (in Ezek. 37:14): AND I WILL PUT MY SPIRIT WITHIN YOU SO THAT YOU SHALL LIVE. David said (in Ps. 104:29): WHEN YOU HIDE YOUR FACE, {O LORD,} THEY ARE TERRIFIED; < WHEN YOU TAKE AWAY THEIR SPIRIT, THEY PERISH AND RETURN UNTO THEIR DUST >. These are the wicked; but in regard to the righteous (according to Ps. 104:30): WHEN YOU SEND FORTH YOUR SPIRIT, THEY ARE CREATED. The Holy One said: In this world I exacted retribution from the wicked because they rebelled against me and I eradicated them from the world; but for Noah, his children, [and his descendants] I have done a good deed. Also, in the world to come I am exacting retribution from the wicked and doing a good deed for the righteous, for so has Isaiah stated (in Is. 40:10): BEHOLD, THE LORD GOD COMES IN MIGHT…. These < words > concern the nations of the world. For the righteous, however, (these words of ibid., cont. apply): BEHOLD HIS REWARD IS WITH HIM AND HIS RECOMPENSE BEFORE HIM.
[13] [(Gen. 8:15:) AND GOD SPOKE UNTO NOAH, SAYING: GO FORTH FROM THE ARK.] {Our masters have taught} [Let our master instruct us]: Is it permitted < for one > to put tasteless spittle14 upon the eye on the Sabbath?⁠15 R. Hiyya bar Abba said: It is forbidden to put tasteless spittle upon the eye on the Sabbath because he would be like one who heals on the Sabbath.⁠16 Come and see that there is no affliction in the world for which there is no cure. Then what is the cure for the evil drive? Repentance. R. Judah bar Shallum said in the name of R. Eliezer: Three things nullify a harsh decree.⁠17 These are the following: prayer, repentance, and almsgiving. R. Huna b. R. Jose said: Also a change of name and good works. For that reason the Holy One was waiting for the generation of the flood, in case they should repent and he accept them. But since they did not repent, he blotted them out with water, as stated (in Gen. 7:23): AND HE BLOTTED OUT ALL LIVING THINGS. He left Noah and his sons as a remnant in the ark. When the waters came to rest, Noah had to go out of the ark. Noah said, however: I entered with authorization [from the Holy One], as stated (in Gen. 7:1): COME YOU < AND ALL YOUR HOUSE INTO THE ARK >. So shall I now go out without authorization? The Holy One said to him: Are you seeking permission? Here is permission for you, {as stated} [concerning which we have read on the matter] (in Gen. 8:16): GO FORTH FROM THE ARK.
[14] (Gen. 8:16:) GO FORTH FROM THE ARK. This text is related (to Ps. 142:8 [7]): BRING MY SOUL OUT OF PRISON.⁠18 < The verse > is speaking about Noah when he was in the ark. Noah said to the Holy One: BRING MY SOUL OUT OF PRISON; for he had been imprisoned there. R. Levi said: The whole twelve months that Noah was in the ark, neither he nor his children tasted a bit of sleep because they were responsible for feeding the cattle and the wild animals. R. Abba bar Kahana said:⁠19 He brought branches for the elephants and glass for the ostriches into the ark to feed the cattle and the wild animals. Now some of them ate in the second hour of the night, and some of them ate in the third hour of the day. Hence you yourself know that Noah did not taste a bit of sleep. R. Johanan said in the name of R. Eleazar b. R. Jose the Galilean: One time, when Noah was late in feeding the lion, the lion bit him; and he went away limping. Thus it is stated (in Gen. 7:23): AND NOAH ONLY [SURVIVED]. R. Huna said in the name of R. Jose: When Noah went forth from the ark, he gave a heartfelt groan. He therefore said (according to Ps. 142:8 [7]): BRING MY SOUL OUT OF PRISON…. THROUGH ME SHALL THE RIGHTEOUS WEAR A CROWN, < i.e., > through me shall the righteous take up a crown in the world. For they said: What! If in the case of Noah, who was righteous [but not completely righteous], the Holy One so performed miracles for him—Thus it is stated (in Job 22:30): HE SHALL DELIVER THE ONE THAT IS NOT INNOCENT, AND HE SHALL BE DELIVERED [THROUGH THE PURITY OF YOUR HANDS], since he was innocent and not innocent. R. Hanina b. R. Aha said: Uncia20 (i.e., a little) merit was in him.⁠21 < If God did miracles for Noah >, how much the more, in the case of one who { was } [is] completely righteous, would the Holy One perform miracles for him. Thus it says (in Ps. 142:8 [7]): THROUGH ME SHALL THE RIGHTEOUS WEAR A CROWN, FOR YOU SHALL REWARD ME.
R. Judah bar Il'ay said: If I had been there, I should have broken the ark to get myself out of there.
(Gen. 8:5:) IN THE TENTH MONTH ON THE FIRST DAY OF THE MONTH THE TOPS OF THE MOUNTAINS BECAME VISIBLE, but he did not go out from there. Instead he waited in the ark for him (i.e., for the Holy One) to give him permission. The Holy One said to him: Are you seeking permission? (Gen. 8:16:) GO FORTH FROM THE ARK.
[15] Another interpretation (of Gen. 8:16): GO FORTH FROM THE ARK. This text is related (to Eccl. 8:2-3): I < SAY >: KEEP THE KING'S COMMAND, AND BECAUSE OF THE OATH OF GOD, < DO NOT BE DISMAYED >.⁠22 The Holy Spirit said to them: I made you swear that if a kingdom makes decrees over you, you shall not rebel against it in respect to anything which it has commanded concerning you. Rather, I < SAY >: KEEP THE KING'S COMMAND. However, if it commands you to abolish the Torah, the commandments and the Sabbath, do not obey them. I < SAY > KEEP THE KING'S COMMAND, in respect to anything which is necessary, but BECAUSE OF THE OATH OF GOD, DO NOT BE DISMAYED. LEAVE HIS PRESENCE; [DO NOT REMAIN IN SOMETHING EVIL]. Why? Because they will not separate you from the commandments, unless you deny the Holy One. Ergo: BECAUSE OF THE OATH OF GOD. And thus did Hananiah, Mishael, and Azariah do when Nebuchadnezzar set up the image. They said to him: What do you think? That when you cast us into the midst of a fiery furnace, the Holy One will not save us? Whether he saves or does not save us, we will not bow down to the image. Thus it is stated (in Dan. 3:17): IF OUR GOD WHOM WE SERVE IS ABLE TO SAVE US, HE SHALL SAVE US FROM THE BURNING FIERY FURNACE AND FROM YOUR HAND. O KING. It is also written after this (in vs. 18): BUT IF NOT, BE IT KNOWN TO YOU, O KING, THAT WE SHALL NOT SERVE YOUR GODS NOR PAY HOMAGE TO THE IMAGE OF GOLD WHICH YOU HAVE SET UP. Nebuchadnezzar said to them: Are you telling the truth? It is so stated (in vs. 14): IS IT TRUE, SHADRACH, MESHACH, < AND ABEDNEGO >? They said to him: WE DO NOT {CARE} [NEED] TO ANSWER YOU IN THIS MATTER. They said to him: With respect to whatever you may decree for us, crop taxes,⁠23 imposts, poll taxes, we shall obey you; but with regard to denying the Holy One, we will not obey you. (Eccl. 8:2f.:) BECAUSE OF THE OATH OF GOD, DO NOT BE DISMAYED. LEAVE HIS PRESENCE. When he heard that from them, he began to be angry, as stated (in Dan. 3:19): THEN NEBUCHADNEZZAR WAS FILLED WITH RAGE. When they had heated the furnace, they threw them in bound. When they had descended into the midst of the furnace, they raised their eyes to the Holy One, Blessed Be He, and said: Sovereign of the Universe, you know that we have not trusted in our works but in your name. (Ps. 115:1:) NOT UNTO US, O LORD, NOT UNTO US, BUT UNTO YOUR NAME GIVE GLORY…. Behold now, this wicked man had assembled all the tongues, as stated (in Dan. 3:3): THEN WERE ASSEMBLED THE SATRAPS…. {(Ps. 115:2:) WHY SHOULD THE NATIONS SAY < WHERE NOW IS THEIR GOD > ?} Immediately the angels wanted to go down to free them. The Holy One said to them: Was it for your name that they descended (into the furnace)? For my name they descended, and I will descend to free them. Thus it is stated (in Ps. 146:7): [THE ONE WHO EXECUTES JUSTICE FOR THE OPPRESSED]…. THE LORD FREES THOSE WHO ARE BOUND. The Holy One freed them immediately, flooded the furnace, and raised them up.⁠24 Then he leveled it (the furnace) to the ground, since it was deep. When the angel saw that, he said to them: Come out of there; for behold, the Holy One has freed you, performed miracles for you, and leveled the furnace to the ground. Come forth! They said to him: We are not coming forth without Nebuchadnezzar lest they say: They fled from the furnace. (Eccl. 8:2:) I < SAY >: KEEP THE KING'S COMMAND: With his permission we entered into here, and with his permission we are going forth. When Nebuchadnezzar came and saw them, he was astonished. He began crying out to them, as stated (in Dan. 3:26): HE SPOKE AND SAID: SHADRACH, MESHACH, AND ABEDNEGO, SERVANTS OF THE GREAT GOD [GET OUT AND COME]. "Get out and come up" is not written here, but GET OUT AND COME. Hence < one may conclude > that the furnace was leveled to the ground. They immediately said to the king: Now we will leave. Thus it is stated (ibid., cont.): THEN SHADRACH, MESHACH, AND ABEDNEGO CAME OUT [FROM THE MIDST OF THE FIRE]. From whom had they learned < what to do >? From Noah, who had entered the ark with the permission of the Holy One. Now it is stated (in Gen. 8:15-16): AND GOD SPOKE UNTO NOAH < … > GO FORTH FROM THE ARK. For when the earth had dried out and the ark had come to rest, as stated (in Gen. 8:4): SO THE ARK CAME TO REST, his sons said to him: Let us go out. He said to them: Heaven forbid! With the permission of the Holy One we entered, and with the permission of the Holy One we will leave. When the Holy One heard that, he immediately gave them permission, as stated (in Gen. 8:15-16): AND GOD SPOKE UNTO NOAH < … > GO FORTH FROM THE ARK.
[16] [Another interpretation (of Gen. 8:16): GO FORTH FROM THE ARK.] This text is related (to Prov. 12:13): IN THE TRANSGRESSION OF THE LIPS LIES A SNARE FOR THE {WICKED} [EVIL], BUT A RIGHTEOUS ONE WENT FORTH FROM TROUBLE.⁠25 IN THE TRANSGRESSION OF THE LIPS LIES A SNARE FOR THE WICKED. These are the generation of the flood who had sinned through their mouths, as stated (in Job 21:14-15): [YET THEY SAID TO GOD, GET AWAY FROM US]…. WHAT IS THE ALMIGHTY THAT WE SHOULD SERVE HIM? Ergo (in Prov. 12:13): IN THE TRANSGRESSION OF THE LIPS LIES A SNARE FOR THE WICKED. It is also written (in Gen. 7:23): AND HE BLOTTED OUT EVERY LIVING CREATURE…. (Prov. 12:13:) BUT A RIGHTEOUS ONE WENT FORTH FROM TROUBLE. This one is Noah, of whom it is stated (in Gen. 6:9): NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN, PERFECT. It is therefore stated (in Gen. 8:16): GO FORTH FROM THE ARK.
[17] Another interpretation (Gen. 8:16): [GO FORTH FROM THE ARK]. David said to the Holy One (in Ps. 142:8 [7]): Sovereign of the World, BRING MY SOUL OUT OF PRISON.⁠26 When Noah was within the ark, he prayed constantly. Thus it is stated (in Ps. 32:6): THEREFORE, LET EVERY SAINT PRAY TO YOU IN A TIME WHEN YOU MAY BE FOUND, THAT WHEN THE GREAT WATERS OVERFLOW, THEY WILL NOT REACH HIM. And what did he pray? BRING MY SOUL OUT OF PRISON. The Holy One said to him: It is a decree from me that twelve months be fulfilled (in the ark). Unless they are fulfilled, you are not going forth. Even so Isaiah has stated (in Is. 49:8f.): IN AN ACCEPTABLE TIME I HAVE ANSWERED YOU … SAYING TO THOSE WHO ARE BOUND: GO FORTH. These (who were bound) are Noah and his sons, who were prohibited (literally: bound) from sexual intercourse.⁠27 Joseph also acted in this way when he saw the years of famine that were going to come.⁠28 He engaged in sexual intercourse for being fruitful and multiplying before they came, as stated (in Gen. 41:50): AND UNTO JOSEPH WERE BORN TWO SONS BEFORE THE YEAR OF FAMINE CAME. Likewise Noah and his sons, the cattle, the wild beasts, and the fowl acted in this way.⁠29 They did not engage in sexual intercourse for being fruitful and multiplying when they had entered the ark, for so had the Holy One commanded them when they had entered the ark. Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 7:7): AND THERE WENT INTO THE ARK NOAH AND HIS SONS, the males by themselves; ALSO HIS WIFE AND HIS SONS' WIVES, the females by themselves.⁠30 Thus all the days that Noah was in the ark, Noah, his sons, and all who were with him were prohibited (literally: bound) from sexual intercourse. The Holy One said to them: How can I be destroying the world in anger while you are building it up! When the flood passes on, however, you will engage in sexual intercourse for being fruitful and multiplying, as stated (in Is. 49:9): SAYING TO THOSE WHO ARE BOUND (i.e., PROHIBITED): GO FORTH. So, when the earth had become dry, the Holy One said to him (in Gen. 8:16): GO FORTH FROM THE ARK, [YOU AND YOUR WIFE] (with male and female mentioned together). Thus he released (i.e., permitted) them to be fruitful and multiply. And he also released the cattle, the wild beasts, and the fowl, as stated (in vs. 17): AND LET THEM ABOUND IN THE EARTH, BE FRUITFUL, AND MULTIPLY. Noah said to him: Sovereign of the World, might you possibly bring < another > flood to the world? He said to him: Thus have I sworn: I am not bringing another flood, as stated (in Gen. 8:21): THEN THE LORD SMELLED THE PLEASING ODOR; SO THE LORD SAID IN HIS HEART: I WILL NOT AGAIN CURSE THE GROUND ANY MORE…. How did he swear to him? Our masters say he swore to him by the covenant of Abraham, which is cited (in Neh. 9:7): AND YOU MADE A COVENANT WITH HIM (Abraham). So also Isaiah said (in Is. 54:9): FOR THIS IS LIKE THE WATERS OF NOAH TO ME: [AS I SWORE THAT THE WATERS OF NOAH WOULD NEVERMORE GO OVER THE EARTH]. You find, nevertheless, that forty days in every year these waters made a mark on the world until Solomon arose and built the Temple. Then those forty days ceased, as stated (in I Kings 6:38): AND IN THE ELEVENTH YEAR IN THE MONTH OF BUL … < THE HOUSE WAS FINISHED >. What is the meaning of IN THE MONTH OF BUL? In the month that the cattle are given mixed fodder (BLYM) from the house.⁠31 Another interpretation: IN THE MONTH OF BUL: In the time that the earth turns into clods (bulim bulim). Another interpretation: IN THE MONTH OF BUL: < BUL > is lacking the letter M to correspond with the forty days that were cut off from the world.⁠32 Now, if the Holy One has sworn to Noah by the covenant of our father Abraham and fulfilled < the oath >, he will certainly fulfill the three oaths he has sworn to Zion. These are the three oaths: {He swore by the covenant of our father Abraham, as stated (in Is. 54:9): FOR THIS IS LIKE THE WATERS OF NOAH TO ME.} He swore by his own soul, so to speak, as stated (in Amos 6:8): THE LORD GOD HAS SWORN BY HIS OWN SOUL. He has also sworn by the Sabbath (ShBT), as stated (in Exod. 31:17): < IT > (the Sabbath) IS A SIGN BETWEEN ME AND THE CHILDREN OF ISRAEL FOREVER; FOR IN SIX DAYS THE LORD MADE HEAVEN AND EARTH, AND ON THE SEVENTH DAY HE RESTED (ShBT) AND WAS REFRESHED. {And it is written} [And he has sworn by Torah, as stated] (in Is. 62:8): THE LORD HAS SWORN BY HIS RIGHT HAND. This is Torah, as stated (in Deut. 33:2): AT HIS RIGHT HAND A FIERY LAW (dat) FOR THEM.⁠33 And what did he swear to Jerusalem? That he would build it up. Thus it is stated (in Ps. 147:2): THE LORD BUILDS UP JERUSALEM. R. Samuel bar Nahmani said: It is an aggadic tradition that Jerusalem will not be built up until all the exiles are gathered. If someone says to you that all the exiles have been gathered but Jerusalem is not built up, do not believe < him >, since it is stated: THE LORD BUILDS UP JERUSALEM, and afterwards (ibid., cont.): HE GATHERS THE EXILED ONES OF ISRAEL. Israel said to the Holy One: Sovereign of the World, has not Jerusalem already been built up and destroyed? He said to them: It was destroyed and you went into exile from it because of your sins. Now, however, I will build it up and never destroy it, as stated (in Ps. 102:17 [16]): FOR THE LORD HAS BUILT UP ZION; HE HAS APPEARED IN HIS GLORY.
1. Tanh., Gen. 2:6.
2. Actually the blessing is found, not in the Mishnah, but in the gemara, Ber. 59a.
3. Gk.: lestai.
4. Tanh., Lev. 8:5; Gen. R. 33:1; Exod. R. 14:2; Lev. R. 27:1; Numb. R. 1:1; PRK 9:1.
5. Gk.: palation; Lat.: palatium.
6. Gk.: tapetes.
7. Cf. Matthew 7:16-20 // Luke 6:43-44; Matthew 12:33.
8. M. Pss. 36:5.
9. Tanh., Gen. 2:7.
10. Lat.: legiones.
11. The usual interpretation of the verse renders rhm as “womb” rather than “compassion” and understands “him” as what is no longer remembered, but this translation makes more sense in the present context.
12. The Masoretic Text reads HIS.
13. As in English, the Hebrew word for “family” can also mean “species.”
14. I.e., spittle of one who has not eaten. See Nid. 9:7.
15. Tanh., Gen. 2:8; Shab. 108b.
16. Cf. Mark 3:1-6 & //s.
17. ySanh. 10:2 (28c); Gen. R. 44:12; Eccl. R. 5:6:1; 7:14:1.
18. Tanh., Gen. 2:14; see Gen. R. 34:1.
19. Gen. R. 31:14.
20. Latin; cf. Gk.: ougkia.
21. Cf. Gen. R. 29:1.
22. Tanh., Gen. 2:10; Lev. R. 33:6.
23. Lat.: annona.
24. Cf. Sanh. 92b (bar.), according to which the furnace was raised.
25. Cf. Gen. R. 34:3.
26. Tanh., Gen. 2:11; cf. Gen. R. 34:1.
27. See Gen. R. 31:12; 34:7.
28. Ta‘an. 11a.
29. yTa‘an. 1:6 (64d).
30. See Sanh. 108b.
31. Cf. yRH 1:2 (56d).
32. The letter M (mem) in Hebrew also represents the number forty. When mem is prefixed to bul, the word for flood results.
33. Ber. 6a.
ויעבר אלהים רוח על הארץ – אי זה רוח העביר על הארץ ועל המים, אותו רוח שהיה מרחף עליהם מתחלתן, ורוח אלהים מרחפת (בראשית א׳ ב׳), וכיון שהעביר מיד נחו.
ויזכור אלהים את נח – ומה זכירה היתה שם, ביאת ישראל להר סיני לקבל התורה, לפי שבסוף חדש אייר שלמו ארבעים יום של ירידת גשמים וק״נ של תגבורת המים, לפי שמרחשון וטבת ואדר היו חסרים.
וישכו המים1מלמד שנתמלאו המים חמה ובקשו לשבר התיבה, וזכר הקב״ה ביאת בניו לסיני לקבל התורה, שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני ואיזה, זה יום שעשה הקב״ה נסים לנח ואין לשון וישכו אלא שכיכת חמה, כדכתיב וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳).
1. מלמד שנתמלא המים חמה. עיי׳ סנהדר׳ ק״ח ע״ב, ר״ה י״ב ע״א וע״ש ברש״י.
וַיִזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ל״ו:ז׳) ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״, צְדָקָה שֶׁעָשִׂיתָ עִם נֹחַ בַּתֵּבָה כְּהַרְרֵי אֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם פסוק ד) ״וַתָּנַח הַתֵּבָה״ וְגוֹ׳. ״מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה״ מִשְׁפָּטִים שֶׁעָשִׂיתָ עִם דּוֹרוֹ דִּקְדַקְתָּ עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ז׳:י״א) ״בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כְּשֶׁזְּכַרְתּוֹ לֹא לוֹ לְבַדּוֹ נִזְכֶּרֶת אֶלָּא לוֹ וְכָל מִי שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּתֵּבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.
אָדָם עוֹלֶה בִּסְפִינָה וְעִמּוֹ בְּהֵמָה אִם עָמַד סָעַר בַּיָּם מַה הֵן עוֹשִׂין מַשְׁלִיכִין אֶת הַבְּהֵמָה לַיָּם וּמְקַיְּמִין אֶת הָאָדָם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, כְּשֶׁרִיחֵם עַל נֹחַ רִיחֵם עַל הַבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל הַחַיָּה.
״יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ״, יוֹדֵעַ צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ (נחום א׳:ז׳) ״טוֹב ה׳ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ״.
אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה׳ זוֹ מִדַּת רַחֲמִים שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״ וּכְתִיב (בראשית ו׳:ה׳-ז׳) ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם, וַיִּנָּחֵם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן הוֹפְכִין מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים זוֹ מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ב:כ״ז) ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״ ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״ וּכְתִיב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ (בראשית ל׳:כ״ב) ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל״, (שמות ב׳:כ״ד) ״וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם״, מַה זְכִירָה נִזְכַּר לוֹ, שֶׁזָּן וּפִרְנֵס כָּל י״ב חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה. אֶת נֹחַ בִּזְכוּת הַטְּהוֹרִים שֶׁהָיוּ עִמּוֹ בַּתֵּבָה.
ד׳כר אללה נוחא וג׳מיע אלוחש ואלבהאים אלתי מעה פי אלתאבות פאמר אללה בריח עלי אלארץ׳ סכן בהא אלמא.
זכר ה׳ את נח ואת כל החיות והבהמות אשר איתו בתיבה, וציווה ה׳ ברוח על הארץ שהורגעו בה המים.
ויזכר אלהים – זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה לרחמים על ידי תפילת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים לדין:⁠א וירא י״י כי רבהב רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳), ויאמר י״י אמחה (בראשית ו׳:ז׳), והיא שלג מדת רחמים.
וישכוד – כמו: כשך חמתה (אסתר ב׳:א׳), לשון הנחת חימה.
ויזכר אלהים את נח וגו׳ – מה זכר להן לבהמות? זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה.
ויעברו רוח – רוח תנחומין והנחה עברה לפניוז על עסקי הארץ.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״שנאמר״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, וכן תוקן בין השיטין בכ״י לייפציג 1 מ״רבת״ ל״רבה״ (כלשון הפסוק). אולם, גרסת ״רבת״ מופיעה גם בכ״י ברלין 1221 כאן ובמקצת כ״י של המקרא, ועיין גם בפירוש ר״י קרא לבראשית ו׳:ה׳ המופיע בגיליון כ״י וינה 23.
ג. כך בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204: ״שם״.
ד. ד״ה ״וישכו״ קודם לד״ה ״ויזכור״, ״ויעבר״ (שלא כסדר הפסוק) בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, וכן בדפוסים הראשונים.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״המלך״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״אלהים״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״על הארץ״.
ויזכור אלהים AND GOD REMEMBERED – This Divine Name really signifies the God of Strict Justice but it is transformed into Divine Mercy through the prayers of the righteous, while the evil practiced by wicked people transforms Divine Mercy into Strict Justice, as it is said "And Hashem (י"י) saw that the wickedness of man was great" (Bereshit 6:5) and "And Hashem (י"י) said, "I will blot out etc.⁠" (Bereshit 6:7) – yet in these passages the Name (י"י) is מדת רחמים, that signifying Divine Mercy (Bereshit Rabbah 33:3).
וישכו AND THE WATERS ASSUAGED – The word occurs again, "when the wrath of the king was assuaged (כשוך)" (Esther 2:1), and it means there abatement of anger.
ויזכור אלהים את נח וגו'‏ AND GOD REMEMBERED NOAH etc. – What did He remember regarding the cattle? The merit that no perversion of their way had been seen among them previously to the Flood, and that they lived apart in the Ark.
ויעבר אלהים רוח AND GOD MADE A WIND (or SPIRIT) TO PASS – A spirit of consolation and relief passed before Him. על הארץ OVER THE EARTH – Because of what was happening on earth.
ויזכר אלהים את נח1זה שאמר הכתוב צדקתך כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳). צדקה שעשה הקב״ה עם נח. לא לו לבדו עשה. אלא להררי אל דכתיב נראו ראשי ההרים. ומשפטיך תהום רבה (שם שם). משפט שעשה הקב״ה בדור המבול לא עליהם בלבד. אלא גם על מי תהום רבה. שנא׳ נבקעו כל מעינות תהום רבה. אדם ובהמה תושיע ה׳ (שם). לא זכר הקב״ה את נח לבדו. אלא ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה.
וישוכו המים2מיכן שרותחין היו. כתיב הכא וישוכו. וכתיב התם וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳).
1. זש״ה צדקתך כהררי אל. ב״ר פל״ג. וי״ר פכ״ז. תנחומא אמור. ופסיקתא שור או כשב. וע״ש בהערה ג׳.
2. מיכן שרותחין היו. סנהדרין ק״ח ע״ב. ר״ה י״ב ע״א וע״ש ברש״י.
ויזכור אלהים את נח – גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר.
ואת כל החיה – כלל לחיתא השדה ולעוף וכל דק שורץ על הארץ.
וטעם ויזכור – השבועה שנשבע לנח.
ויעבר אלהים – העבירו תמיד.
וישכו המים – וינוחו ולא גברו, וכן: וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳). ודגשות הכ״ף לחסרון העי״ן, ושניהם מבנין הקל.
א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: חית.
AND GOD REMEMBERED NOAH. This includes his children and the women. Noah alone is mentioned because he was the most important of them.
AND EVERY LIVING THING. A general term for beasts of the field, fowl that fly, and for everything that swarms upon the earth.
And God remembered means God remembered the oath that he had sworn to Noah.⁠1
AND GOD MADE A WIND TO PASS OVER THE EARTH. The wind blew continuously.⁠2
AND THE WATERS ASSUAGED. They rested and no longer prevailed. Then was the king's wrath assuaged (Esther 7:10) is similar. Assuaged in our verse and in Esther is in the kal. However, in our verse the caf receives a dagesh to make up for the missing middle root letter.⁠3
1. See Ibn Ezra's comment on Gen. 6:18.
2. Until the earth dried. Cf. Weiser.
3. Its root is shin, caf, caf. One caf is missing in va-yashokku (assuaged) in our verse, unlike in the Book of Esther, where all three radicals are present in assuaged (shakhakhah).
ויזכור אלהים – חלילה להיות שכחה לקטון שבמלאכי השרת, אף כי ליוצר הכל, שאין שכחה נגדו, וככה אמר המשורר: הנוטע אזן הלא ישמע (תהלים צ״ד:ט׳). רק כאשר תראה טובת השם בארץ ידבר הכתוב, כי זכר אשר הטיב לו בא לפני השם.
ובדרך סוד: בגעת המערכת העליונה זה הוא הזכר, על דרך: ויכתב ספר זכרון לפניו (מלאכי ג׳:ט״ז).
והנה הרוח יבשה האדמה, כמו: ברוח קדים עזה כל הלילה (שמות י״ד:כ״א).
ויזכר – אין שכחה ואין זכרון לפניו יתעלה, כי לשון זכרון הוא אחר השכחה, אלא דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים, וכן: וזכרתי להם ברית ראשונים (ויקרא כ״ו:מ״ה), וזכרתי את בריתי יעקב (ויקרא כ״ו:מ״ב), והדומים להם. וראה כי די להם סבול הצער הגדול בתבה, וראה שלא יאריך להם עוד תגבורת המים אלא שיחסרוא מכאן ואילך כמו שגברו.
ויעבר אלהים רוח על הארץ – ר״ל על המים שעל פני הארץ העביר רוח, ועמד הרוח בפני המים ולא יכלו להתגבר למעלה ונחו המים מלהתגברב ולעלות וכן: וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳) נחה, הפך: אם תעלה חמת המלך (שמואל ב י״א:כ׳) וכאשר היא נחה היא כיורדת, וככה המים, וכאשר נחו ירדו בטבעם, זה הוא: וישכו המים.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י פריס 193: ״יחסרו״. בכ״י מוסקבה 495: ״שיחסור״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״למעלה ונחו המים מלהתגבר״.
ויזכר, there is no “remembering” as far as God is concerned, seeing that He could not have “forgotten” something. When the Torah, nonetheless, uses such terms as “He remembered” as applying to God, this is a figure of speech enabling the reader to employ his imagination and to realise that such wording introduces an activity by God now which had been latent for a while previously. We have numerous examples of such a term being used when a period of apparent inactivity by God had come to an end. Compare Leviticus 24,45 וזכרתי את בריתי, where the subject is that after a period of retribution, events occur which make it appear as if God had remembered His covenant only at that time. There are numerous other examples of this type. Here, it describes the fact that God concerned himself with the great discomfort experienced by all the people and creatures in the ark after such a long period of being cooped up.
ויעבר אלוהים רוח על הארץ וישכו המים, God made this wind blow over the surface of the globe in order to prevent the waters from rising any further. We find the word שככה used in a similar sense, i.e. suppressing turbulence of matter or mind in Esther 7,10, and in Samuel II 11,20.the words תעלה חמת describe the exact opposite. The King’s reaction to Haman’s hanging calmed him down, whereas anger, turbulent emotions coming to the surface are described as “rising”, תעלה. The word שככה is therefore aptly translated as something abating.
ויזכר אלהים את נח – שזן ופרנס כל שנים עשר חדש בתיבה.⁠1
וישוכו המים – מכאן שרותחין היו, כמו וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳).⁠2
1. שאוב מבראשית רבה ל״ג:ג׳.
ויזכור אלהים את נח, "God remembered Noach;⁠" God remembered that for a full year Noach had fed the entire animal kingdom that was with him in the ark, playing "waiter" for them.
וישכו המים, "the waters subsided.⁠" The wording proves that the waters were almost boiling hot. [Subsiding, meaning that they had bubbled previously. Ed.] The expression שככ is used also for King Ahasverus' angers subsiding in Esther 7,10. Compare Sanhedrin 108 on that verse.
ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה – הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים, וכרת לו ברית להצילו. ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו ניצלו. אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי הנפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו, אבל הזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו,⁠1 שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו, ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה. ולא הזכיר העוף והשרץ כי זכירת החיה שוה עמהם, ויגיד עליו רעו.
אוטעם: ויעבר אלהים רוח על הארץ – שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום, ומרחפת במים, ויסכרו בו מעיינות התהום. כי לא אמר הכתוב: ויעבר אלהים רוח על המים.
וישוכו המים – שהיו נובעין מן התהום וינוחו, מלשון: וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳) – שנחה. או הוא לשון הסתר הדבר והבלעו, ללמדב שנבלעו מי התהום במקומם. וכך אמרו זה בסדר עולם (סדר עולם רבה ד׳): המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח, והיורדין למטה נבלעו במקומן.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ק״ה:מ״ב.
א. הביאורים הקצרים על פסוקים א׳-ד׳ מופיעים לאחר הביאור הארוך על פסוק ד׳ בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כלומר״.
AND G-D REMEMBERED NOAH, AND EVERY LIVING THING, AND ALL THE CATTLE. The remembrance of Noah was because he was a perfectly righteous man, and He had made a covenant with him to save him. The word "Noah" here includes his children that were there with him. Scripture did not mention them specifically, though, for they were saved by his merit. However, the remembrance stated concerning beast and cattle was not on account of merit, for among living creatures there is no merit or guilt save in man alone. But the remembrance concerning them was Because He remembered His holy word1 which He had spoken, causing the world to come into existence, and the Will which was before Him at the creation of the world arose before Him and He desired the existence of the world with all the species that He created therein. Thus He now saw fit to bring them forth so that they should not perish in the ark. Scripture does not mention the fowl and the creeping things for the remembrance of the living thing is similar to their remembrance, and the companion thereof telleth concerning it.⁠2
AND G-D MADE A WIND TO PASS OVER THE EARTH.⁠3 This means that there was a great and powerful wind coming out from the bowels of the earth over the face of the deep and hovering over the waters, and the fountains of the deep were stopped thereby. This is so since Scripture does not say, "and G-d made a wind to pass over the waters.⁠"
AND THE WATERS ASSUAGED ('VAYASHOKU').⁠4 This means that the waters which were flowing from the deep subsided. It is the same expression as, Then the king's wrath 'shachachah' (assuaged),⁠5 meaning that his anger subsided. Or it may be that this is an expression of a thing being concealed and swallowed up. Thus the verse teaches that the waters of the deep were swallowed up in their place. And so did the Rabbis say in Seder Olam:⁠6 "The waters that went up were dried by the wind, and those that went down were swallowed in their place.⁠"
1. Psalms 105:42.
2. Job 36:33. That is, since the remembrance of the fowl and creeping things would be the same type of remembrance as that of all animals—i.e., the remembrance of His holy word—one implies the other.
3. (1).
4. (1).
5. Esther 7:10.
6. Chapter 4. The Seder Olam (Order of the World) is a historical record of events from the time of creation to the destruction of the Second Temple. It was authored by Rabbi Yosei, a disciple of Rabbi Akiba.
ויזכר אלהים את נח – היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן הוא שכתוב ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר רבוי את בא לרבות בניו שהיו מכחו, וכמו שדרשו רז״ל את יעקב, אלו הבאים מכחו של יעקב. וכיון שפירש הכתוב הזכרון הזה בכח ורמז על הבנים, אף הנשים היו בכלל. ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדו, להורות שכולן שוין בהשגחה כללית, והוא הדין שהיה הזכרון בכל העוף אע״פ שלא הזכירם כי כל בעלי חיים בכלל הזכרון הם. או אולי מה שהזכיר בהמה וחיה דוקא ולא הזכיר העוף, לפי שהבהמה והחיה נבראו עם האדם ביום ששי, הוא שכתוב ויעש אלהים את כל חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, וזהו שאמר אשר אתו שהם בתיבה עמו. ויכלול ג״כ אשר אתו שנבראו ביום אחד עמו.
ויזכר אלוהים את נח, "G-d remembered Noach, etc.⁠" It would have been more appropriate for the Torah to write that "G-d remembered Noach and his sons, etc.⁠" After all, we know that they too were beneficiaries of His presence since the Torah wrote in 9,8 "G-d spoke to Noach and to his sons, etc.⁠" Why then did the Torah here mention only Noach as the one to whom G-d spoke? It is possible to understand the word את in front of the word נח as a reference to his sons. This would certainly not be the first time that the word את is used as a רבוי, a word which alludes to something additional which the Torah had not spelled out in detail. Seeing that Noach's sons were extensions of his own self, the Torah did not see fit to mention them separately at this stage. We find a similar occurrence in Exodus 1,1 where the Torah mentions את יעקב, and Shemot Rabbah interprets the word את as a reference to all the people who descended to Egypt because they were "extensions" of Yaakov. This meant that sons and wives were automatically included in the people whose fate G-d had "remembered.⁠" As to the fact that the Torah specifically refers to the animals and all other creatures in the Ark with Noach, something which at first glance makes it appear as if their fates were of greater concern to G-d than that of Noach's wife, his sons and their wives, this is not so. We distinguish between השגחה כללית, and השגחה פרטית, G-d's general overall concern and supervision of their fate, and G-d's specific individual supervision of someone's fate. Whereas the animals, etc., qualified for G-d's general concern, Noach and his family qualified for G-d's specific concern. Hence the word את is an indication that G-d's specific concern extended also to the members of Noach's family.
Alternatively, the reason Torah chose to mention G-d's concern for the domestic beasts and the free-roaming animals was to draw our attention to the fact that He displayed no such concern for the birds; hence the birds are not mentioned in this verse. The reason may have been that seeing that the mammals were all created on the sixth day of creation, i.e. the same day as man, they shared special consideration by G-d with man; the birds which had been created already on the fifth day did not enjoy this distinction. This may also be reflected in the wording אשר אתו בתיבה "who were with him in the Ark.⁠" The Torah wanted to stress that there was something that man and the other mammals shared to the exclusion of other phenomena on earth, namely G-d's especial concern for their fates. It is noteworthy that the same word את occurs in the narrative of the Torah when it describes both man's and the mammal's creation on the sixth day. Please compare Genesis 1,24-25. The words אשר אתו in our verse here may be an allusion to that verse in 1,24.
ויעבר אלהים רוח – אותו רוח שנאמר בו מרחפת הולך על המים בשעת המבול והחזיר המים לכשהיו בתחלה ואותו רוח העביר עכשיו ונחו המים.
ויעבר אלוהים רוח על הארץ, "G–d made wind pass over the earth;⁠" this was the same wind of which the Torah in Genesis 1,2 had written that it was "hovering" over the surface of the waters. In other words, at this point the earth had basically reverted to what it had been before the creation of light. It was this "wind,⁠" G–d made use of now to repair the damage earth had sustained by making the waters subside.
ויזכור אלהים את נח – פירש״י זכר להם שדבקו במיניהם וכו׳. והרמב״ן כתב לנח זכר צדקתו וכרת לו ברית להצילו ונח יכלל זרעו עמו אבל הזכירה בחיה ובבהמה אינה בזכותם שאין להם לא זכות ולא עונש אלא שזכר להם את דבר קדשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיומם וזכר להוציאם שלא יכלו בתיבה.
וישכו המים – שנחו כמו וחמת המלך שככה או שהוא מלשון הסתר דבר והבלעו ללמד שנבלעו מי תהום במקומם והכי איתא בסדר עולם המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדין למטה נבלעו במקומם:
ויסוכו המים, "the waters subsided.⁠" The expression is parallel to the one in Esther 7,10 which describes the king's anger as subsiding with the words וחמת המלך שככה, the letters ס and ש being interchangeable letters on frequent occasions. Alternatively, the word is parallel to the root סתר as in הסתר, meaning "hiding, a form of receding.⁠" According to סדר עולם, the waters that had come forth from the bowels of the earth during the deluge, now receded back to their habitat within the bowels of the globe.
ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה – חלילה שיהיה זכירת השם לנח האיש וגם צדיק, וזכירתו יתברך לחיה ולבהמה על מדרגה אחת, וגם בזה צריכין אנו למודעי רוצה לומר ההיגיון,⁠1 ויותר נמרץ מזה אמרו עוד בחיה ובבהמה כריתת ברית,⁠2 וכל זה מבואר נגלה לבעלי העינים.⁠3
ויעבר אלהים רוח על הארץ – אין הבדל בין זה הלשון ובין שיאמר ויעבר רוח אלהים על הארץ.⁠4
וישוכו המים – מטעם ״וחמת המלך שככה״ (אסתר ז׳:י׳),⁠5 וכן כתו׳ ״ויעמד הים מזעפו״ (יונה א׳,טו).⁠6
1. על מנת להבין פסוק זה יש צורך להשתשמש במידות ההיגיון. שימוש בלשון חז״ל: ״ועדיין אנו צריכין למודעי״ (שבת נה, ע״ב).
3. בפירושו לבראשית ט׳, ח כתב ריא״כ: ״ומה גדול ההבדל בין בריתו ית׳ עם האדם המשכיל, ובין הבהמות. אבל על הכל נכון לומר לשון ברית בשתוף השם, וגם הוא על שאר בעלי החיים באמצעות האדם ובכונה שנית, וזה שוה לאבוד ולהצלה״.
4. אף ׳רוח אלהים׳ פירושו רוח שהעבירו אלהים. ברוב ההופעות של הביטוי בתנ״ך, המשמעות הברורה היא רוח נבואה. כוונת ריא״כ היא ללעיל א׳:ב׳, כפירושו שם וכפירוש רוב המפרשים שפירשו ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״ במובן של רוח מאת ה׳ המנשבת על פני המים, ובניגוד לפירוש רש״י שפירש שם שרוח האלהים היא כסא הכבוד.
5. שורש שככ הוא לשון רגיעה.
6. דוגמא לעניין רגיעה לגבי ים.
וַיָּשֹׁכּוּ – וינוחו, רצוני: שלא גברו.
(א-ו) [א] ואני טרם אענה אני שוגג ואומר כי סבת כל המבוכות והבלבולים שנפלו באלו החשבונות בפירושי הראשונים והאחרונים הוא מאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שהבינו כלם ממנו שהמים היו הולכים ומתגברים או עומדים בגבורתם הראשונה עד היום ההוא. ופירשו ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שאז התחילו לחסר. ומזה חשבו כי מה שאמר בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים על אותם ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שזכר ראשונה אמר. ולזה לא ראו למנות הק״נ ימים אלו מתחלת הירידה אחר שאי אפשר שתנוח התבה בחדש השביעי ליצירה בשבעה עשר בו שהוא יום ששלמו הק״נ יום כי הוא יום התגבורת עצמו וכבר כתבתי בספקות הספק הגדול שישיג להרמב״ן ז״ל במה שדחק עצמו להניח כן. וכבר היה אפשר להם לומר שההתגברות עצמו היה סבת מנוחת התבה להתרוממה בו על ההרים הגבוהים. כי הט״ו אמה שגברו המים עליהם הוצרכו להגביה מה שהיתה משוקעת במים כשליש קומתה כמו שאמרו חכמינו ז״ל (בראשית רבה ל״ב) ובזה יעלו אח״כ כל החשבונות יפה לבריאת עולם. אלא שראו שאי אפשר לומר כך שאם כן היה לו לכתוב מנוחת התבה אצל התגבורת ויגברו המים כו׳. על הרי אררט. המים גברו כו׳. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו׳. חמש עשרה אמה כו׳. ותרם התבה ותנח.
אבל הכתוב צווח ואומר כי לא מחמת תגבורת נחתה כי אם מחמת חסרון אמר ויזכור אלהים את נח כו׳ ויעבר אלהים כו׳ וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום ותנח התבה כו׳. ועוד אחרת כי מהידוע שלא נחה התבה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים רק על הרי אררט שהם קרובים לבבל העמוקה לכל הארצות כמו שהוא במפורסם. והקושיא הזאת עם שנראה שלא חשו אליה חכמינו ז״ל גדולה היא אלי ובעבורה נדחק הרמב״ן ז״ל אל קצת מה שנאמר אנחנו בו אלא שמיחה בו מה שקדם לו מהפירוש בכתוב כמו שנזכר. ומ״מ כבר נדחו מעל זה הפירוש לסבה שקדמה לפי מה שאחשוב. והנה לא ראו ג״כ למנות מחדש ירידת הגשמים ולומר שנשלמו הק״נ יום בי״ז לחדש ניסן ושנחה התבה בי״ז לחדש אייר שהוא ז׳ לירידה כמו שחשב הרמב״ן ז״ל לתקן שא״כ מיום שהתחיל החסרון עד שנראו ראשי ההרים בראשון לחדש אב שהוא עשירי לירידה היו ק״נ ימים ולא נשארו עד סוף השנה שנאמר בו בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ רק שני חדשים וזה לא יתכן בשום פנים כ״ש אם נחשוב המ׳ יום וכ״א יום של שליחות היונה מיום שנראו ראשי ההרים שכבר כלו בהם השני חדשים. ועוד מפני זה בחרו להם למנות החדש השביעי הזה מחדש ההפסקה הוא כסלו ולומר שנחה התבה בי״ז לסיון שהוא ז׳ להפסקה ולפי שכבר היו מתחלת הירידה עד היום ההוא ז׳ חדשים ואע״פ שיהיו א׳ מלא וא׳ חסר יעלו לר״ו ימים הוצרכו למנות מ׳ יום של גשמים לחוד וק״נ של תגבורת לחוד שהם ק״צ והיו העודפם הם מספר הימים שחסרו המים שנחה התבה ומכאן למדו כמה הית׳ משוקעת ואמרו שנראו ראשי ההרים יום א׳ לחדש אב שהוא עשירי לירידה. והנה עם זה לא היו מתחלת החסרון עד היום ההוא רק ס׳ יום ומשם ואילך היו הלוך וחסור בס׳ יום עד שחרבו פני האדמה והנה היה החסרון נערך בצד מה זהו תורף אלו הפירושים וענינם. והאמת אל המחוור שבהם ישיגהו הרודף בין המצרים [ב] ואולם אם נתכוין כראוי בכוונת הכתוב האומר ויגברו המים על הארץ ק״נ יום הנה יהי׳ לנו העקוב למישור והרכסים לבקעה. וזה שאין הכוונה בו לומר שהיו המים הולכים וגוברים ולא שעמדו בגבורתם הראשונה עד היום ההוא חלילה רק אמר שעד היום ההוא היו גוברים על הארץ בענין שלא יכול שום דבר המשוטט על פניהם לנוח ואין ספק שבסוף המ׳ היו גבוהה גבוהה הפלא ופלא יותר מיום ששלמו הק״נ יום דכתיב ויהי המבול מ׳ יום על הארץ וירבו המים כו׳. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והמים גברו מאד מאד על הארץ. ויכסו כל ההרים הגבוהים כו׳, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים ויגוע כל בשר כו׳. עד וישאר אך נח כו׳. כי מהידוע כי במ׳ יום נדונו כמו שאז״ל משפט ימי יצירת הולד (בראשית רבה ל״ב). ולמה תהי׳ כזאת מלפניו להעמיד המים בגבורתם ק״נ ימים אחרים ללא צורך כלל לא לשבט ולא לארצו. אלא ודאי יום מ׳ הוא היום שגברו בו המים ט״ו אמה על ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כדי לשטוף כל אשר על פני האדמה גאה ורם נשא ושפל [ג] ומיד התחילו לחסור מעט מעט בטבעם. ומ״מ עד שעברו יותר מק״נ יום מהחסרון עדין נקראו גוברים על הארץ כיון שעדין לא יכלה התבה לנוח באותו מחוז אשר היתה בו מחמת גבורתם ואם שכבר מקודם לכן הרבה נראו ראשי ההרים הגבוהים ההם שזכר. אמנם מהיום ההוא והלאה שכבר נחה שקטה על הרי אררט שהם בשפל הכדור כבר יאמר שאינם גוברים על הארץ אבל היא גברה עליהם. והנה עם זה יתישב הכל יפה יפה ולא יפלא פירוש הכתוב הזה רק בעיני הממאנים באמת ובלתי נושאים פניה. כי אין ספק שאם תאמר כך וכך ימים או שנים גברה ידו של פלוני על זולתו שאין הרצון שאותו פלוני הולך וגובר תמיד בכח ומעלה כי גם אם יעלה וירד אם עדין ידו תקפה עליו יאמר באמת גובר וכן בכאן בשלא אמר ויגברו המים ק״נ יום סתם רק ויגברו המים על הארץ וגם לא אמר מאד ולא מאד מאד כמ״ש בימי התגבורת. יראה שהם גוברים על הארץ עם שכבר חסרו מאיתנם הראשון. ויישוב הכתובים ופשוטן ושיעורם לפי זה כך הוא ויהי המבול כו׳ והמים גברו כו׳ ט״ו אמה כו׳ ויגוע כל בשר כו׳ וימח את כל היקום כו׳ עד וישאר אך נח ואשר אתו בתבה ויגברו המים על הארץ ק״נ יום והנה בזה השלים ספור ענשם ודינם ואמר עוד כי מכח תגבורת המים בארבעים היום נמשך שגברו על הארץ עוד ק״נ יום בענין שלא יכלה התבה לנוח במחוז מושבה ואם שחסרו מאיתנן כמ״ש.
ומכאן ואילך חוזר להזכיר מתחלה איך נכמרו רחמי הש״י על העולם ושב מחרון אפו להמציא לו פליטה ושארית ואמר ויזכור אלהים וכו׳ ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. וזה היה מיד כששלמו ימי הארבעים כי מאז נסכרו כל מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ומאז והלאה וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב עד שחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום באופן שביום ההוא יום י״ז לניסן שהוא חדש השביעי לתשרי שהיה להם ראשון לחדשי השנה נחה התבה על הרי אררט שהם שפלים הרבה מאותן שנזכרו ראשונה והמים היו הלוך וחסור תמיד כבתחלה עד שבאחד לחדש העשירי הוא תמוז שהוא עשירי לתשרי נראו גם ראשי ההרים ההם שזכר באומרו על הרי אררט שירא׳ שהיו הרים רבים והיא נחה על הגבוה שבהם ועתה נראו השפלים ממנו והנה נשארו שלשה חדשים שהם צ׳ יום כשתוציא מהם מ׳ יום שנאמר ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח כו׳ וא׳ ועשרים יום של שליחות היונה עדין נשארו קרוב משלשים יום. בהם חרוב נחרבו בטוב פני האדמה.
(הקדמה) [שער יד]
ועתה הנה מכל זה יצאו לנו שאלות חזקות במה שיכללהו זה החלק מהספור אשר אנו בביאורו מענין קרבן נח והריחו אותו וההבטחות הבאות בעבורו שלא להוסיף עוד לקלל את האדמה כאשר עשה ובברית הקשת הבא על זה לאות ברית כמו שאסדר אותם בזו אחר זו עם שאר הספקות אשר ראוי לעורר על הבנת הכתובים כדרכנו. האמנה כי מה שראוי שיאמר במאמר ומוראכם וחתכם עם הפסוקים הנמשכים אליו איחד אותו לשער מיוחד אחרי זה כמו שייעדתי אותו בשער הג׳ מאמר ח׳ כי הוא ענין נכבד מאד ראוי להחשב בפני עצמו:
א. אומרו וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל כו׳ – וכי החפץ לי״י בעולות ולריח ניחוחם נתעורר עכשיו לדעת את לבות האדם אשר יצרם רע מנעוריהם ושמעתה הוא ראוי לישא להם באופן שלא יאבדו כלה עוד ולמה לא חשב כזאת על עם ה׳ בתחלה ואם כדין הענישם למה לא יעניש כן בכל עת וזמן בלי שום ויתור כאומרם ז״ל כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו מעיו (תנחומא פ׳ כי תשא). ואם ראה להגין עליהם במדת חסידותו למה לא עמדה מדה זו לראשונים וחלילה לו ממנוע מהם טובו וחסידותו כמו שאמרנו.
ב. איזה זכות עמדה להם שהוזקק בעבורו לתת להם אות ברית הקשת הנפלא אשר ייעד וזכותו של נח לא הספיק להגין על דורו ואיך יספיק להגין על הדורות הבאים עד סוף העולם גם לא ראינו שהוחזק לו על זה שום טובה בפי האנשים כלל.
ג. מענין ברית הקשת הזאת כי חכמי הטבע צווחים ואומרים שהוא דבר טבעי מתהוה מהפוך ניצוץ השמש באויר הלח כמו שראינו אותו מתהוה כאשר הוא מזלוף המים על ניצוץ השמש כעגולו ומראיו כלם גם הנביא אמר בפי׳ כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כו׳ (יחזקאל א׳:כ״ח). הנה אם כן אין כאן חדוש ברית.
ד. אומרו וראיתיה לזכור ברית עולם חלילה שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר שהרי אין שכחה לפני כבודו. וכמה תמוהין דברי הרמב״ן ז״ל שכתב שהיה הקמת זאת הברית דומה לעד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית ל״א:נ״ב). וכמו את שבע כבשות תקח מידי (בראשית כ״א:ל׳) כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכיר דבר נדור ביניהם יקרא אות וכן במילה אמר והיה לאות ברית (בראשית י״ז:י״א) ע״כ. כי לפי הנראה ענין הקמת ברית בכל מקום אינו אלא שהיא מבטיח ומאמת לקיים דבר לא שיזכירנו הנשכח ועוד אפלא לשומו אות ברית מילה שוה לאותן שזכר כי הנה הברית בעצמו הוא הזכות העומד לנו לפניו והוא ענין הזכרון כמו שתקנו ז״ל על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כו׳ (שבת קל״ז:) ומ״ש הכתוב והיה הדם לכם לאות (שמות י״ב:י״ג) כבר אמרו שדם הפסח ודם המילה שהיו מתבוססים בהם (מכילתא פ״ב) הם הם הזכרון והזכות ולזה אמרו לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים (מכילתא בא ו) וכן הוא מאמר ותקעתם בחצוצרות כו׳ והיו לכם לזכרון כו׳ (במדבר י׳:י׳). כי זכרון המצות והעבודות הוא הזכות העומד להם בהם. והכא מאי זכות איכא.
ה. כי לפי זאת ההנחה הנה לא היה האות הזה נכון ולא בטוח כי אחר שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה בין שנים שכאשר ישכח הדבר מאחד מהם יד העדים תהיה בו להזכירו כלומר חזור בך א״כ הוא, היה מהמחוייב שיראה בעת וזמן שיהיה העולם ירא וחרד על הדבר אמנם מהידוע שהקשת אין מענינו להראות רק בזמנים שבני העולם בטוחים מאד מהיות מבול על הארץ והוא בהענין ענן על קצת הארץ ועל קצת יזרח השמש כמו שיבא וא״כ מה נעשה כשילבשו השמים קדרות בכללם ושק הושת כסותם ועל הארץ כלה תשכן עננם כי אז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו.
ו. טעם אומרו ויאמר י״י אל לבו לא אוסיף וכו׳ ולמה לא יוציאנו בדבור אל נח ואל בני והעומדים בבריתו והבוטחים בו.
ז. ממה שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיהו נ״ד:ט׳) ואנחנו ברית ראינו אבל שבועה לא מצינו. והנה חז״ל למדו מכאן דתרי זמני הן או תרי זמני לאו הוה שבועה (שבועת ל״ו.) והוא דרך חומרא.
אלו הן הספקות הנופלות בזה הענין...
(1) Though mountain peaks may have appeared prior to that, the turbulence prevented the ark from settling anywhere. At the end of one hundred and fifty days, on the seventeenth of Nissan, the turbulence subsided. The Arrarat mountain chain is rated as relatively low. After the initial forty days of God having completed His act of retribution, He activated a wind to accelerate the drying up process (God remembered Noach etc.). By the first day of Tammuz, the tenth month, surrounding mountain tops became visible. Forty days after that, about the tenth of Av, Noach sent out the first bird, a procedure repeated three times at seven day intervals. This brings us to the first day of Ellul. Between then and the first day of Tishrey, the gradual drying of the earth's surface continued. Another fifty-seven days later, the process had reached a stage enabling Noach and his passengers to leave the ark.
4) Because it had breached the sexual etiquette of the creatures in the ark (Sanhedrin 108), the raven was sent out as soon as Noach could be certain that he could survive outside the ark, not in order to determine the extent of the progress of the atmosphere's drying out. Since dogs and Cham could not survive outside the ark at that stage, they were not expelled from the ark, though they too had breached the sexual etiquette imposed on all passengers of the ark. With the dispatch of the dove, Noach's active search for resumption of a normal life on earth begins. The end of the paragraph illustrates God’s great Providence, in that not a single creature had failed to survive the long and arduous trip in the ark.
וישוכו כמו כשוך חמת המלך לשון הנחת חמה. שנחו מרתיחתן כדאיתא בזבחים פרק פרת חטאת ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ברותחין קלקלו בעבירה ברותחין נדונו כתיב הכא וישוכו וכתיב התם וחמת המלך שככה ומפני שפירש תחלה ויזכור אלהים זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים הוכרח לפרש מיד קודם ויזכור וישוכו לשון הנחת חימה כדי לחזק דבריו:
זכות שלא השחיתו דרכן. מהכא משמע ששאר הבהמות שהשחיתו פירושו שנזקקו מעצמם ולא ע״י המזקיקין דאל״כ מאי זכותן של אלו אם מפני שלא נעברה בהן עביר׳ אין זו זכות עד שיזכור אותן להטיב להן דנהי דלא נעברה בהן עביר׳ זכות מיהא ליכא וכן משמע נמי ממה שכתב אחריו ושלא שמשו בתיבה שזהו פועל של עצמן ויהיה זה לפי הלשון הראשון משתי הלשונות שכתב רש״י בסוף בראשית:
רוח תנחומין. לא רוח ממש כי אחריו וישוכו המים שנחו מרתיחתן שאין זה אלא מהרחמי׳ והתנחומין שעברו לפניו לא מהרוח הנושב כי פועל הרוח הוא לקרר המים לא לנוח מרתיחתן רק במקרה:
ויזכור אלהים את נח וגו׳ עד פרשת צא מן התיבה. ספר הכתוב שאחרי ק״נ יום זכר אלהים את נח ואת כל אשר אתו ובזכותו יצא לתת להם שם ושארית ויעבר אלהים רוח על הארץ ליבש אותה וישוכו המים ר״ל שנחו משטיפתם וחזקם.
ואמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה – לרמוז שהשם זכרם במדת הדין כי אף על פי שכלם חטאו בהמות וחיות ועופות וכן נח חטא בשלא התפלל על דורו. עם כל זה כבר נענשו בעונשים גדולים בהיותם נסגרים בתיבה שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. כן נענשו אלו בדיני גיהנם שהם קור וחום נור דליק וצנת שלג. כדכתיב תשלג בצלמון. וזהו ששה חדשים בשמן המור שהוא קר ולכן אינו מריח אלא כשמחממים אותו. כאומרם זכרונם לברכה צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור ראש לבשמים כך אברהם היה ראש לצדיקים ומה המור אינו מריח אלא מכח האש כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש דכתיב אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים. וששה חדשים בבשמים שהם חמים ובתמרוקי הנשים שחטאו בהם. ולכן נח והחיה והבהמה זכרם אלהים במדת הדין אחר שכבר קבלו עונשם ביסורים. ולכן ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים הזדונים מים המרים בורות נשברים הם בעלי מדות הדין. אבל בתחלה כתיב ויסגור ה׳ בעדו במדת רחמים כי לולי רחמי השם היו ראויים כלם לכלייה. ולכן אמר ה׳ למבול ישב כלומר לולי שהשם ישב על כסא רחמים בשם ה׳ שהוא רחמים וברחמיו הציל לדור המבול ראויים היו כלם ליענש. וזה כאומרו ויסגור ה׳ בעדו ולא אמר ויסגור אלהים בעדו. ובזה וישב ה׳ מלך לעולם כלומר כי אחר שדור המבול היו רשעים גמורים ועם כל זה רחם עליהם ונתן לעולם שארית. כן יעשה לעולם כי אף על פי שיהיו רשעים לא יגיעו לרשעת הראשונים ובהכרח הוא שירחם עליהם בשם ה׳ וזהו וישב ה׳ מלך לעולם. או יאמר וישב ה׳ מלך לעולם אחר שדור המבול כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא והשם נקם נקמתו מהם והשיב העולם תוהו ובוהו וחשך על פני תהום ואחר כך חזר לבראח עולם חדש. בזה יהיה מלך לעולם. כי ממנו יגורו כל יושבי תבל:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
[השגחה על בעלי חיים]:
אמר הגאון, אל תתמה אם חס על הבהמות והחיות, כי יש השגחת האל עליהם לקיום המין בכלל, אבל לא השגחה אישיית כמו במין האדם, וההשגחה בהם היא בעבור האדם, כדכתיב (תהלים קד יד) ׳מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם׳, שהזרעים הם בשביל הבעלי חיים, והבעלי חיים בשביל האדם1, נמצא שההשגחה עליהם במה שיתקיים המין. ולכן ציוה שיכניס עמו מכל בעל חי וזרע, וזהו אמרו ויזכור אלהים את נח – בפרט, שהיא השגחה פרטית, ואת כל החיה – בכלל.
וזהו מה שהיה אומר אותו חסיד2 (חולין סג.) כי הוה חזי נמלה, דהוה אמר ׳צדקתך כהררי אל׳, וכי הוה חזי שלך – הוה אמר ׳משפטיך תהום רבה׳, וכן אמרו (ע״ז ג:) ׳יושב הקב״ה וזן מקרני ראמים על ביצי כינים׳.
ואם תאמר, והלוא על נינוה כתיב (יונה ד יא) ׳ואני לא אחוס וגו׳ ובהמה רבה׳, נראה מזה שיש השגחה בבהמות בפרט, והלוא לא היה שם כל המין, שאילו נכרתו שם הבהמות ההם לא היה נכרת כל המין כמו פה במי המבול, ואפילו הכי אמר ׳ואני לא אחוס׳. יש לומר, שעל צד שהיו ריבוי גדול כמו שהעיד הכתוב (שם) ׳ובהמה רבה׳, אילו היה משחיתם – כמעט שכרת כל המין, שכל דבר נידון אחר רובו, ולריבוים הגדול היה היזק גדול לרוב האנשים אילו נשחתו, ועל זה הצד ריחם וחס עליהם3:
1. כן פירש בשיעורים לתהלים שם.
2. רבי יוחנן.
3. וראה בפירושו ליונה שם, ומש״כ בביאור שם.
[א] וישוכו המים
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יב ע״א (ראש השנה יב.)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״ב (סנהדרין קח:)
[3] זבחים פרק ארבעה עשר דף קיג ע״ב (זבחים קיג:)
זה השם מדת הדין ונהפך לרחמים והוא כמו כשוך חמת המלך. והפך הפירוש לפרש ״וישוכו״ ואחר כך ״ויזכור״, לפי שפירש למעלה שנהפך מדת הדין לרחמים – הביא ראיה לדבריו שהיה כעס לפניו ועתה נהפך לרחמים, שהרי כתיב ״וישוכו״ – שכה מרתיחתו (כ״ה ברא״ם):
זכות שלא השחיתו כו׳. וכתב הרא״ם שזהו לפי הלשון שהם השחיתו מעצמם (רש״י לעיל ו, ז), אבל אם לא השחיתו מעצמם אלא הם היו מרביעים מין על שאינו מינו – אם כן ממילא אותם שלא נעבד בהם העבירה לא היה להם זכות, אלא שלא נעבד בהם עבירה. וכבר התבאר (לעיל ו, יב, אות י) שאין זה נכון, דלהך לישנא שהאדם היה מרביע הכל – היינו בתחילה, אבל כשהרגילו לעשות – היו מעצמם באים על שאינן מינם, ומכל מקום לא נחשב להם לחטא כיון שהרגיל אותם האדם, והאדם הוא הגורם, ואלו שהיו בתיבה אף על גב שהרגילו אותן להיות נזקקין לשאינו מינן – לא קבלו הרגל, וזה זכותן:
רוח תנחומין. מפני שלא יתכן לפרש ״על הארץ״ כמשמעו, שהעברה רוצה לומר שעבר ממקום למקום בעלמא, וההעברה אינו פועל נגוב המים, והוי למכתב ׳וישב רוח׳, שכאשר הרוח נושב הוא מייבש המים, לא ההעברה ממקום למקום:
(כט) ולא ניכר בין יום ובין לילה. ואם תאמר הא כתיב (לעיל ו, טז) ״צוהר תעשה לתיבה״, ומאן דאמר שהוא חלון עשוי לאורה (רש״י שם), אם כן היה ניכר בין יום ובין לילה, ויראה לפרש שהיה אור, ולא היה האור בקביעות, ומה שאמר (ראו לעיל ח, י) ״ויחל נח שבעת ימים״, ומוכח שידע נח שיעור היום, היינו שידע זה כדאיתא במדרש ב״ר (לא, יא) שאבן טוב היה לנח, בשעה שהיה מאיר ידע שהוא יום, ובשעה שהוא מכהה ידע שהוא לילה:
מלהתנהג כסדרן. פירוש שהרי היום אינו תמיד, אלא פירושו שלא יפסקו מלהתנהג כסדרן; היום ואחר כך הלילה, וחוזר היום ואחר כך הלילה:
זכות שלא השחיתו כו׳. הכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא ע״י המזיקין דאל״כ מאי זכות של אלו וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה שזהו פי׳ על עצמן. [קיצור מזרחי]: והא דאיצטריך לשני מיני זכות י״ל דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה (ואע״ג דאמרינן במסכת מכות (כג:) כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה הא אמרינן בקדושין (לט:) דמיירי כשבא לידו עבירה וניצול הימנה) לכן אצטריך ג״כ לזכות שלא שמשו בתיבה שזהו פרישות סיגוף במותר להם. ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוי קצת כמי שאינו מצוה ועושה דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא. והא דכ׳ הרב (להלן פסוק יז) ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש י״ל דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש״י: מה שלא אמר הכתוב שזכר זכות בני נח והעופות נראה לפי שחטאו ושמשו בתיבה חם ועורב לכן לא זכר בניו והעופות. וכלב ספק הוא אע״ג דקמי שמיא גליא מ״מ כיון דחזינן דנחלקו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה ממילא חזינן דרצון הקב״ה שלא לגלות לכן לא השמיט לא חיה ולא בהמה. [נחלת יעקב]:
רוח תנחומין. דקשה לרש״י דאי הוה רוח ממש הא כתיב אח״כ וישוכו המים וזה אינו דהא כתיב (תהלים קמז יח) ישב רוחו יזלו מים. [דבק טוב]: א״נ הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ והרי היו המים על הארץ והיאך עבר הרוח על פני הארץ אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירוש על עסקי הארץ רצונו לומר דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני אדם שעל הארץ:
The merit that they did not corrupt... This implies that the other animals corrupted their ways on their own, not due to demons. Otherwise, what was the merit of these animals? The same is implied by, "They did not cohabit in the ark,⁠" meaning, on their own. (Kitzur Mizrachi) Both merits were needed, since "not corrupting their ways" was not an active mitzvah; it was merely refraining from sin. (Although it says in Makkos 23b that he who passively refrains from a sin is rewarded as if he did a mitzvah, but it says in Kiddushin 39b that this applies only when a chance to sin presented itself but he held back.) Therefore the animals needed also the merit of not cohabiting in the ark, which was self-imposed abstinence from permitted behavior. But this merit alone was insufficient, as it somewhat resembled doing a mitzvah without being commanded, [which is a lesser merit]. For we have no source to indicate that the animals were forbidden to cohabit in the ark. Hashem forbade only Noach and his sons. Although Rashi later says that, "Let them spread over the earth" (v. 17), teaches that the animals had a prohibition to propagate in the ark, they accepted this upon themselves without Hashem's command. Why does the verse not say that Hashem remembered also the birds and Noach's sons? It seems the answer is: Cham, and the raven, sinned by cohabiting in the ark. That is why Noach's sons and the birds are not mentioned. [If so, why are beasts and animals mentioned, when the dog cohabited in the ark (Bereishis Rabba 36:7)? The answer is:] There is an uncertainty about dogs. Perhaps they are in the category of "beasts"; perhaps in that of "animals.⁠" Although Heaven surely knows, still, the Sages disagreed about it. Thus we see that Hashem's will is not to resolve it, and therefore, Scripture does not omit either beasts or animals [although dogs are included in one of these two categories]. (Nachalas Yaakov)
A spirit of comforting. Rashi is answering the question: If it was an actual wind, why is written afterwards, "And the water subsided"? On the contrary, it is written (Tehillim 147:8), "He blows His wind; water runs.⁠" [I.e., wind does not calm the waters.] (Devek Tov) Alternatively, Rashi knows this because it says, "Over the earth.⁠" How could a wind blow over the earth's surface when the water covered the earth? But if it was "a spirit of comforting,⁠" it is understandable. "Over the earth" then means, "On account of the matters of the earth.⁠" In other words, for the sake of man who dwells on the earth.
ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה – ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם אתנו מבני ישראל {ד} אשר פחדו פחד לאמר שה׳ יתברך ישלח השגחתו על כל חי גם אשר לא מבני אדם המה. וראייתם לבד שלא יצוייר בשכלם שישפיל רוממותו להשגיח על זבוב ועל רמש כל צפור כל כנף ואם יפול עץ בדרום או בצפון. האמנם להגיד כמה מן התרעומת והגרעון בדעת הזה ראוי להתעכב אף בשכבר אין הכרח בטעמם אלא מכח שאין ראוי ואין לא ראיתי ראיה. אולם ידעתי נכונה שאלו יכולנו לצייר אמונתנו אשר אין ספק עליה ולא נעקור נטיעותיה בבירור כבר היינו מאמינים לגזור אומר שגם ממכון שבתו לא ישגיח על בני אדם הואיל ואין הפרש מרובה בינם לשאר בעלי חיים ואין מעלתנו נפלאת מאד ממעלתם עד שתכריח השגחת הי״ת לנוע עלינו ולא עליהם. אבל על זה המאמר היינו כופרים בתורה בפרסום. ועל השתדלותנו לפשר הדבר לאמר שבמין האנושי לבד ישגיח ולא בשאר הברואים אמרנו הדבר בעצמו בדרכים שונים ומי שיתן תפלה לאלהים בעבור זה כאלו יאמר שיש ליאות בכחו להשגיח ושלא תוכל ידיעתו להתפשט אלא על האדם או שאינו רוצה. בלתי אמרנו הטעם על הסרת רצונו זאת כי לא ימנע משני דרכים או שאינו רוצה להטריח רוחו ונבול יבול אם ישא כל משא הברואים עליו וזה חסרון ועמל בכחו העצום ואסור לחשבו. או שנאמין שאין ממנו לברואים צורך ויוכלו להתקיים מבלי השגחת ה׳ יתברך עליהם וגם זה שקר גמור שיהיה אם כן היתוש יותר שלם מהשמש כאשר זה לא יתנועע מעצמו והיתוש ירוץ ולא יכשל בתנועה אין עליו קצין שוטר ומושל ולא יצטרך למניע. ובמה שחשבו להנצל בעזבם הדברי׳ אל המקרה גם זה הבל ורעיון רוח.
{ה} כי איככה יתמידו הדברים לעולם בסגנון אחד ובסדר נכון והמקרה לא יתמיד וזה ידוע ומנוסה. מלבד כי לא ידענו טבעו ולא הכרנוהו אלא בשם {ו} יכנו בו בני אדם הדברים לא ידענו סבתם. כי לא ראיתם כל תמונה בו אלא דממה וקול אשמע ולא ידענו מי נתן לו בינה וממשלה על הדברים כאלו בחר ה׳ למשנה לו דבר נברא וזה שמו אשר יקראו בשם קרי. ויהיה מניע סכל עיקש ופתלתול לא ידע מה יעשה ויפעול מבלי השכלה פעם להרע ופעם להיטיב היתכן הדבר הזה הייטב בעיני ה׳? ובאמת ראה ראינו היות אמונת החוקרים שישגיח ה׳ על האדם לבדו לבעבור השכר והעונש הכתוב בתורה בפי׳. ואם לא היה זה באדם כבר היה נחשב שגם אליו לא יפנה ה׳ ולא יביט. ולפי שהאמינו שאין לברואים מלבד האדם שכר ועונש על מעשיהם על כן אמרו שאין ראויה השגחתו עליהם. ולא תמנע השאלה מדוע ירחיקו מהחיות השכר והעונש כדי לשלול מהם ההשגחה ולא יאמינו גם כן להם שכר ועונש שלא תפול גם ההשגחה מקרבם? וכשר בעיני הדבר שהי״ת המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים ועד ביצי כינים.
{ז} ויענישם אם יחטאו לו בחטאם המוגבל להם. ואם ייטיבו הנה שכרם אתם. ואם ארצה לקיים הדברים האלה בראיות חז״ל היה להג הרבה ויגיעת בשר כי רבו מארבה. לבד אתעכב בשנים או שלשה ספורי התורה כלם נכוחים למבין יודיעו אלינו בבירור אין להשיב. וראשונה דברי הפרשה הזאת שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וגו׳ יורה בגלוי כי ה׳ יתברך ראה וזכר גם החיות ובהשגחתו עליהם לטובה צוה וישוכו המים, ועל הרעה והעונש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו. אלו דברים ככתבם וכלשונם שה׳ יתברך יעניש החיה על הרציחה. וכתוב (תהלים ל״ו) אדם ובהמה תושיע ה׳ ואמרו עליו אדם בזכות בהמה. וגם בדור המבול נאמר כי השחית כל בשר שגם בהמה ועוף נזקקין לשאינם מינם וע״כ קץ כל בשר בא לפני ולא קץ האדם לבדו. ואין להשיב תשובת מהרי״א אשכנזי שזכר הי״ת הבהמה בעבור נח וראה עמלו ואת יגיע כפיו בהם וזה אמרו אשר אתו בתבה כלומר בשביל שהם אתו. כי אם כן היה די שיאמר ויזכור אלהים את נח ואת עמלו. אבל האריך לאמר ואת כל החיה ואת כל הבהמה שאותם זכר אלהים. ואם כתב אשר אתו כן דרך המקרא ככתוב וישלח את היונה מאתו ולא היה ראוי שיאמר אלא וישלח את היונה כמו שאמר אחר כך וכן בעורב. ובמראה הקשת בשבועתו שלא יביא המבול כתיב וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש החיה בכל בשר. גם בנינוה (יונה ד׳) כתוב ובהמה רבה כי גם המה ראו לרחם עליהם אם אינם ראויים לעונש. ואמנם אם אמרו חז״ל לפעמים אם אדם חטא בהמה מה חטאה? לפי שבאותה הפעולה אין פשע לבהמה שתענש מיתה כי עשתה באונס בהיותה תחת יד האדם. או שבפעולה ההיא אין חטא מוגבל לה מן השמים. שאין איכות הרע הנחשב באדם חטא בבהמה כאשר נאמר. והנה בהשגחה תמידית כתיב (תהלים ק״ד) כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו הכפירים שואגים לטרף וגו׳ וכל הנאמר בתורה לרוב. ופירוש הרב המורה בזה שהיא השגחת המין להכין לכללם מזונות לא יועיל לדעתי לתרץ מה שכתוב (שם) תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון הכוונה בהם מפורשת סתירה לדבריו שהי״ת בהסתיר השגחתו מהם יבהלון וכשירצה להמיתם יוסף ה׳ רוחם וכשיולדו ישלח רוחו לבראם ואלו כלם מפעלי ההשגחה כבבני אדם. ומה ישיב על מאמרי השכר והעונש אשר הבאנו למעלה. מלבד כי אם כדבריו נמצאת לנו מבוכה ובלבול גדול ממה שיחשוב בדעתנו שהי״ת ישגיח על כללם ולא על פרטם. כי נצטרך לומר שלא ישגיח בפרטיהם מבלתי יכולת או מכח שהוא גנאי לרוממותו כאשר אמרנו ושניהם כאחד כלימה ורוק אל גדולתו יתברך. כי אם גנאי לפנות אל פרטי הבהמות יהיה גם לעג וקלס שיפנה אל כללותיהם וגם שיפנה אל מחשבות האדם כי המה הבל עפר מן האדמה ומה אנוש כי יזכרנו לערכו יתברך? ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני אדם מה לעשות יקר יותר אם בבעלי חיים ישגיח האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מהחיות משובח יתר שאת מאישי האדם. ואם מכח הכתוב בתורה כבר נוכל גם שמה לפרשם במין האנושי ולא באישיו. אם לא בצדיק וישר שנתקרב בצדקו אל האלהים וראוי להפרישו ולהשגיח עליו. ואם יאמר האומר שבאדם ראוייה ההשגחה כדי לתת לו שכר או עונש על מעשיו זה אינו טעם להשגחה אלא לדבר הרשות הנתונה.
{ח} בשכבר יכול ה׳ יתברך לדון כל איש כמעשיו מבלי שישגיח עליו על בניו או ממונו. והיה נוח לומר שגם בני אדם עזב ה׳ אל הקרי ואינו משגיח בהם בדבר הפרנסה החיים והמות אמנם אחר מותם ישפוט אותם על מעשיהם אם טוב ואם רע. כי כבר גם על נפש כל חי לא יאמרו בעלי הדעת ההיא שהי״ת לא יראה מעשיהם אף אם לא היה משגיח בם מכל שכן באדם. ובזה יתיישב צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכל המאורעות אשר נלאו כל השכלים לשמוע ולהבין כראוי ולפי שאין דבר ההשגחה דבר הרשות אלא שני עניינים אין האחד נתלה בחבירו לכן ראוי לקבל שאם משגיח בחסדו על כל אישי האדם ישגיח גם על כל ברואיו. ואם אין למה ברא כמה בהמות חיות עופות ורמשים לאין חקר ומינים ממינים שונים והוא אינו צריך להם ואינו משגיח בענייניהם. האם לצורך האדם? זהו הבל ורעיון רוח שכמה חיות פרעושים ורוב הברואים להפך שונאים האדם והמה לרעתו וכמה אין לאדם בהם צורך כלל. ואם לא היה שקר לא היה ראוי מ״מ שיבראו לצרכו. כאשר לאיש השלם די והותר לחם צר ומים לחץ ולא להטריחו לצוד ציד להביא לתענוגות בני האדם שהוא הפך המכוון לנפשותינו. עוד אומר לך כי אלו הקב״ה לא ישגיח אלא על האדם אם כן לא ישגיח על השדות וכרמים לא ירד המטר על גז ודשא בהשגחתו ויהי׳ שובע ורעב ודבר במקנה צאן היחיד או יפרו וירבו כלם במקרה. ומלבד שאין לאמרו יארע אם כן טוב או רע לאדם בהזדמן כאשר בלי השגחה יתרבו עשתרות צאניו ותרבה תבואת שדהו או בהפך. אבל החרש ואאלפך במופת יריע אף יצריח כי עיני ה׳ פקוחות על דרכי כל נברא.
{ט} כי אמנם ידוע שכחות ה׳ יתברך כלם אחד ולא ישתנו מעצמותו רצוני שלא נאמר ה׳ יתברך רואה ד״מ וראייתו זאת היא נפרדת מעצמותו ומשאר כחותיו מהיותו רחום חנון ובעל היכולת ושאר מדותיו הואיל וכל אשר בו יתברך אינו נוסף עליו במקרה {י} ומה שהוא נפרד מעצם באיש הוא מקרה בו יוכל להפרד ממנו בלי הפסד הדבר שהוא מקרה בו. וכל אשר יאמר מול הי״ת הוא לשכך את האוזן לצורך ידיעתנו כמאמר המורה כי לא נדע מה שאינו בגדר ידיעתנו ואינו לנגד עינינו. הלא תראה כי לצייר לנו דמותו יתברך הוצרכו הנביאים ליקח בהשאלה דמות אדם זקן או גביר. והמלאכים בדמות אנשים. ומה דמות תערכו לו ולהם. אם לא כי אין בדמיונו צורה אחרת טובה הימנה. ואלו נשאל לבהמה או לחיה דמות וצלם בורא העולם היתה מציירתו בדמותה וצלמה בלי ספק כי אין לה מדה טובה ממנה בעיניה. וע״כ ידיעת הי״ת אינה נפרדת מהשגחתו וכאשר ישגיח בדבר בהכרח ידענו. כי זה כל האדם ג״כ אשר תואריו חוצה לו מכ״ש בו יתברך אי אפשר שידע אם לא ישגיח. ואם יעלה על הדעת שלא ישגיח בדבר מה בהכרח יהיה ראוי שלא ידענו. אך ידע ה׳ יתברך כל הברואים אין לערער בזה גם רוח החכמים ההם נוחה בדבר הדעת. כי איך יכין להם מזונם די ספוק׳ לא יחסר ולא יותיר אם לא ידע מניינם.
{יא} א״כ בהכרח ישגיח על פרטיהם. ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים להסתפק בידיעתו כי לא מחכמה שאלת על זה. כי אם לא ידע ה׳ הברואים כלם יצטרך שיהיה נברא פועל ועושה דבר לא ידעהו ה׳ ותטיל מום בידיעת הי״ת לומר שאין ידיעתו כוללת אלא פרטית. יש דברים שלא תתפשט אליהם ידיעתו. וטעם שאינו רוצה לידע כבר מבואר בטולו. ועוד שהיכול לידע נקרא יודע בדבר כאשר נאריך בג״ה בפרשת וילך. עוד אמת ויציב {יב} כי לכל חיות ובהמות דעת להבין בין טוב לרע כמונו ורבים מהם ישכילו בדבר פרטי יותר ממנו וע״ז נאמר (איוב ל״ה) מלפנו מבהמות ארץ וגו׳ והחוש לא יכחיש מפלאי הכלב והשועל ודומיהם וכלם כאחד ינוסו מן הסכנה ויבחרו בתועלת הנראה להם. אלא שכלי חושיהם נעדרי השלמות ויעכבום מונעים ולא ידברו ולא יוכלו לפעול פעולות מבלי הכנת החושים בהם כבבני אדם. גם כמוהם עיר פרא אדם יולד לפעמים כסיל ופתי כלב טוב ממנו בפעולות ובלמודים. וזה לסגירת ואטימת חושיו כידוע. וראה בפירוש הדבר הזה באתון בלעם בדברה אליו כתוב (במדבר כ״ב) ויפתח ה׳ את פי האתון. ולא נאמר ויתן ה׳ דעת באתון לדבר. כי לא היתה חסרה מדעת אלא מהכנת החושים עד שהוצרך ה׳ לפתוח פיה שתוכל להוציא בשפתיה מה שבדעתה. ועין בעין נראה חכמת הצרעה לבנות ביתה בחכמת בת ששה צלעות כידוע. וכל אחת תכיר את שלה ולא תשיג זאת גבול האחרת. וכן הנמלה. גם בארץ הודו המזרחית תעשינה קניהן על ראש הקנים לברוח משטיפת המים וכן יעשו העופות. והעוף קרפינטירו כשיסגרו קינו בברזל ילך למצוא עשב השוברתו. וכמה בהמות ועופות ידעו סגולות האבנים והעשבים מה שאין באדם. ואין לנו אלא מה שלמדנו מהם בעניינים אלו. ונראים מעשיהם כלם טובים ונכוחים וכבן דעת. כאשר נראה מפעולותיהם הנולדות מכח הקושיא. וכשהחתול יתפוש עכבר ויצחוק עמו ולא ימיתנו עד כי יאמין שיוכל לברוח זאת פעולת בעל דעת המשכיל מה שיעשה. ומה שכתבו מן הכלב הנושא אל אדוניו הבשר והמאכל ממקום למקום בקופה שבין שיניו כאשר אירע לו יום אחד שהכלבים עזי נפש סבבוהו מנוחה הדריכוהו לגזול ממנו הבשר והוא בהלחמו עמהם כלב אחד מרודפיו גנב לו מן הקופה חתיכה אחת כשהבין הכלב הדבר וחשב בדעתו שאדוניו יכנו וייסרנו על חסרון הבשר על בלי יכול להגיד לו האמת נמלך ואכל הנותר וברח לנפשו ולא שב אל אדוניו עוד. ומה יספרו מאהבתם פלאים ושבתם ולכתם. ואשר שמענו מספורי ארץ החדשה. כלב העובר ושט בנהר הארץ ההיא המגדל תנינים כיאור מצרים ויודע שיאכלוהו כי יערב להם בשר הכלב ילך בראשונה על שפתו במקום אחד ונובח להשמיע קולו שמה ואחר כך יעבור וישוט במקום אחר להונות התנין. ואין להאריך בזה כי כבר מפורסמים הדברים. וכן כל אלה מפעלות בעלי דיעה ומבינים דבר מתוך דבר. ומה נשיב אל מאמר ה׳ יתברך והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו׳ כי מלבד אשר הנחש בעינינו ידומה יותר נבזה יסכל מכל החיה. והעידה התורה כי בחכמה ידבר כבני אדם. שמעה אזנינו ותבן שכל החיות ערומים ואם במדרגה שפלה ממנו ומתבוננים אך לא כתבונתנו. כי לא נעריך דבר אל דבר שאינו בגדרו ולא לחכמה יחשב לאומר שראובן חכם מכל העצים והאבנים. גם יש מופת על הדבר הזה ללמד כי כל מעשיהם נגררים אחר הדבור ושקול הדעת ויש להם זכירה ודמיון. וכל אלו פעולות השכל כידוע. כי אמנם מה שיפעלו לא ימנעו משני דרכים או שיפעלו מרצונם ואין מכריח או יהי׳ מניע חוצה להם שיניע פעולותיהם. אם ברצון הנה הם בעלי בחירה ורצון לעשות או לא לעשות ומכל שכן שיש להם דבור פנימי. ואם מכח המניע לא ידענו מי יניעם לעשות את כל המעשים האלה. אם הטבע לא נכיר טבע אלא בשם הסבה הראשונה {יג} כי גם השם הזה המושאל אל הטבע הוא מנוס לסכלותנו המניע הראשון אשר קראנוהו בשם טבע כי לא בן אדם הוא ולא דבר שיצוייר אלא בשכל.
{יד} ואשר ברחו אל שפע הגרמים השמימיים וקראוהו טבע אין זה כ״א למען הרבות רשויות ולשלול ממנו יתברך המעשים לתתם ביד השניים. בסודם אל תבוא נפשי. ואם יתנועעו הבעלי חיים מכח הצורות המתרגשות לחושיהם הנה ראוי שהצורות ההנה יניעו עצמי שכלם ורוחם לבעבור יפעלו. כי כבר ידענו שהאדם כאשר יעשה דבר יניע ד״מ רגליו להלוך וידיו לקבל או להשליך לא יתנועעו מאליהם {טו} אלא השכל במרומים מושב ואוצר הרוחות יושב ודן הדבר הראוי לעשות. וכשגמר ד״מ ליקח הדבר בידו עצמיו ינסעו ויניעו הרוחות והעצמים שבדם. ויתהלכו אל הידים עד שיתפשטו ידיו ויקבלו מה שגזר לקבל. גם בחלום ידבר בו השכל ויפעול כאשר נאמר בפרשת וישב. כי העצמים שבשכל כאשר ינהגו להתחבר בדבר מאליהם יתחברו בצלם ההוא מבלי ראות תמונה לנגד עיניו ויסבבו החלום. ואם תגזור ככה בבהמות כי גם המה יחלמו חלומות וזה ידוע לא יגרע ערכם מערכת האדם. ואם לא יתנועעו מאליהם בהכרח הסבה הראשונה יניע רוחם. ואם יתנועעו מאליהם לא יגרע ערכם ואך נראה שיתעלה מערכת האדם אשר הוא לא יתנועע מעצמו. אלא בדבר הרשות נתן אלהים לבני אדם אמר ויהי ומרצונו צוה שלא להשתתף במעשיהם לשלם להם שכר או עונש. וגם בזה גמגמו חז״ל. וקצתם אמרו שה׳ יתברך מוכרח להתחבר בפשעיהם ומטריחים אותו לעשות כמעשיהם. אמנם זאת מחלוקת וריב ישן נושן בדעות המאמינים. ואאמין שה׳ יתברך מרצונו וחפצו עזב הרשות לברואים ואין חסרון בו אחר שככה תאותו ונדבר בזה בפרשת שלח לך. אבל אאמין באמונה שלמה שיש לבהמות כלנה ידיעה ורשות ויהי׳ להנה שכר ועונש על מעשיהם כבני אדם אלא במדרגה שפלה ממנו במצות הראויות לטבעם ובשכרם וענשם. כי כל ברואי מעלה ומטה כשלשלת קשורה ואין יתרון לזה על זה אלא במעוט ורבוי. כי כל העולה על חברו כלפי בוראו הוא נכבד בכל התארים מן השפל ממנו בתבונה בדעת ובהשכל וכן כל כיוצא בזה {יו} וכל העולם חי ויודע ומשכיל הסבה הראשונה במדרגות ובתנאים משונים.
{יז} והנה הבהמות לא לחנם הותר לשחטם אחר המבול לבד ולא ארחיב הדבור בזה ודי למבינים. וגם על פי הנראה לנו מי עמד בסוד קדושים לאמר על מה זה ועל מה זה אולי לטובתם. ואם לרעתם למה צוה ה׳ באנשי כנען לא תחיה כל נשמת? ואם לפי שנתחייבו כלייה למקום על פשעיהם אם כן כאשר ישראל עברו תורות חלפו חוק והורש לא הורישוהו לא נתקיים אם כן משפט ה׳ והמה רצו את עונם בלי עונש? ומה תאמר במלחמת הרשות כמה נופלים ביום קרב והותר הדבר? אלא עולם כמנהגו נוהג ואין להרהר אחר מצותיו. וכל שאינו עוסק ביישובו של עולם טוב ממנו הנפל והמיתה מן החיים כידוע לבעלי חכמה הנעלמת. וזהו סוד אצלם אין לפרסמו.
{יח} ולא תסתער בראותך הבעלי חיים לא ישכילו כל מעשה לכאורה ולא ידעו להבחין אם לא מכח הרגל ארוך. כי כל זה בא מאטימת כליהם. הלא תראה בילד הנולד חושיו עכובים יותר מן הבהמה ואע״פ כן נקרא מדבר ובעל בחירה ורצון. ויצר טוב ורע שניתן בו לפחות משעת יציאה כדברי חז״ל בפ׳ חלק. ומי שהוא בעל יצר יש לו רשות לפעול או שלא לפעול. ואם אנחנו חשבנוהו שאין בו כח מכחות השכל המחשבה והרצון תעינו בעינינו {יט} כי אין אנו יודעין לדון ולשפוט אלא למראית העין. ואם לא נוציא דבר מדבר. כגון שנראה הילד בוכה שוחק ומבקש להתנועע ולאכול וכיוצא מן הדברים הנאותים אליו לפי ערכו ככחו אז וכמדת שכלו באשר הוא שם {כ} נדע ביחוד שיש לו דבור פנימי באמת. כי מי שאין לו דבור פנימי לא יבקש דבר ויברח מדבר. אם לא מכח הקושיא. שיגמור בדעתו זה נאה לי וזה אינו נאה. וע״כ יש לו בחירה ורצון ואם אמת שאף לחיות ולבהמות ניתנה הבחירה והרצון ושיש להנה יצר הרע וטוב לדברי חז״ל בפ״ט דברכות שאמרו הכי נמי דלא שליט בה יצר הרע והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא. הנה אין ספק שיש להם שכר ועונש. כי מי שיש לו יצר יהיה לו בחירה ושכר או עונש על מעשיו. וזה דבר מבואר וכמה מעלות טובות בדברי אלה. והרי זה משובח ומפואר שנדע לענות ולהשיב למה יסורין ומיתה באים לילדים אם אינם בני עונש היה נראה על לא חמס ושופט כל הארץ לא יעשה משפט. כאשר נאמין {כא} כי לכל נברא ילד או זקן ולכל בהמה ועוף מדרגה לחטוא וליענש ולהצטדק ולקבל שכר כפי מדתם ומדרגתם. ואם לא נראה בהם דבר הוא לחסרון ידיעתנו וראייתנו. אמנם הקדוש ברוך הוא יודע לדקדק לשלם לכל כמעשיו. והנך יודע שילד האוכל תרטימר בשר יסקלוהו ואשר אינו רוצה לקרות ילקוהו ואם יהרוג את הנפש אין לו דמים? אבל אם גדול יאכל בשר לצבות בטן אינו ראוי לעונש ולא ילקוהו אם יברח מן הספר וכיוצא ואם ירצח יהרגוהו? הטעם כי כל נברא ניתנו לו מצות כפי ערכו ושכר עליהם ועונש על מריו לפי מדתו. ואשר הוא פשע בילד לפי שנותיו לפי רבות השנים יהיה זכות בנער ובזקן. וכן בכל חי בכל בשר. ואנחנו לא נדע להבין ולחוק חקה ותורות אלא באשר אנו לפי ערכנו. ונאמר שהילד והבהמות אינם בני עונשים. אך אולם האמת שאינם כמונו. אבל לפי מבין מחשבותיהם ויודע לשקול שנוי מדרגותיהם. ודי למבין בענין זה ודבר שפתים אך למחסור:
ויזכור אלהים את נח וגו׳ – טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר ואת כל החיה. אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו.
עוד ירצה על זה הדרך ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו׳ אשר אתו בתיבה וחמל עליו. גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתיבה לרוב תוספת טרדתו וכו׳. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח.
ויעבר אלהים רוח וגו׳ – הכוונה היא להודיע כי ה׳ צוה על המים להתגבר כאשר צוה עליהם בששת ימי בראשית (א׳ כ׳) ישרצו המים כמו כן צוה להם כאן לנהוג בתגבורת, ולזה תמצא שאחר שנמחה כל היקום אמר הכתוב ויגברו המים וגו׳ והוא ללא צורך כי כבר נמחה אפילו גולמי הנבראים, והטעם הוא כי המים היו עסוקים במצותם אשר גזר עליהם ה׳ ואין להם לדרוש דרשות למנוע התגבורת אחר שנמחה כל היקום עד שזכר ה׳ לנח ואז צוה למים להיות נחים מתגבורתם והוא אומרו ויעבר אלהים רוח חסד ורחמים ונמתקו גבורות המים, והוא שתרגם אונקלוס וישוכו המים ונחו מיא שלא התגברו עוד.
ויזכר אלוהים את נח. God remembered Noach. The reason the Torah was not content to mention that God remembered Noach but added that He remembered all the beasts that were in the ark with him may have been that the animals by themselves already warranted that God should remember them.
Another reason is that the Torah includes in that statement that God considered all the hard and menial work Noach was subjected to in looking after all the animals under his care. God had pity on Noach. The Torah wanted to emphasize that God's major concern was Noach and not the animals.
ויעבד אלוהים רוח על הארץ וישבו המים. God made a wind pass over the earth and the waters subsided. The Torah here wishes to tell us that God had commanded the waters to become tumultuous just as He had commanded the waters during the six days of creation to swarm with fish, etc. Here God commanded the waters to conduct themselves with their full power; as a result of that the remains of the creatures which had died disintegrated completely. Had it not been for this fact there would have been no point in verse 24 telling us that the waters swelled on earth for 150 days. After all, the remains of all creatures had already disintegrated previously. Until God remembered Noach (our verse) the waters had no reason to act differently than the instructions they had received from God.
ויזכר אלהים את נח – השומע סבור שמקצה חמשים ומאת יום זכר אלהים את נח ואשר אתו בתיבה, והעביר רוח ושכך תגבורת המים ואז נסגרו מעיינות תהום, וכלה הגשם מן השמים, וכמו שהבין הראב״ע ז״ל. גם רמב״ן1 ז״ל כתב הסדר בענין הזה ״כי ביום רדת הגשם נבקעו מעיינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה. ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד, וכל הארץ מלאה מים ולא נגרים במורד. ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק״ן יום לירידת הגשם, ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ, ויסכרו מעינות תהום, כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם, עד אשר נתמלא התהום כאשר היה בתחלה, וארובות השמים נסגרו. וייבש האויר מאד מרוח המייבש, והמים אשר בארץ לחכה״. אלה הם דבריו.
ויפה אמר כי חמשים ומאת יום כוללים ארבעים ימי הגשם, וק״י יום שלאחריהם. גם נכונים דבריו שאמר שרבוי המים שגברו ט״ו אמה מלמעלה, היה הכל בארבעים יום הראשונים ושמקץ ארבעים יום לא ירד עוד הגשם. גם ישרו דבריו שאמר שעמדו בגבורתם עד מלאות ק״ן יום לירידת הגשם, וכמו שבארנו כל זה למעלה. אבל מה שאמר שבכל מאה ועשר יום היה האויר לח, ומקצה ק״ן יום נסגרו מעינות וארובות השמים, אין דעתי נוחה בו. כי אם נבקעו מעינות תהום וארובות השמים נפתחו יורה על המים הנובעים מתחת ועל הגשם היורד מלמעלה, כן סגירת המעינות וארובות השמים צריך שיורה שלא נבעו עוד מתחת ולא יספו להוריד עוד ממעל, וזה כבר היה מקץ ארבעים יום הראשונים. ומה ענין להזכירו אחר ק״ן יום? ומה שרצה לתקן באמרו שהיה האויר לח, אין בו טעם לכנות זה בפתיחת ארובות השמים ומעינות תהום. וכן אמרוֹ שהרוח הזה הוביש האויר ולחך המים שבארץ, הכתוב לא אמר כן, רק ״וַיָשֹׁכּוּ המים״,⁠2 ואין זה יבשות ולא לחוך. והעד [לזה] הכתוב שלאחריו ״ויסכרו מעינות תהום״ וכו׳ וזה פירוש [של] ״וישכו המים״, כי הרוח סגר ארובות השמים ומעינות תהום שלא יוסיפו לתת מימיהן, לא לייבש וללחך מה שנתנו כבר. והאמת הברור בעינַי לסדר המקראות איננו כן, אלא אמר3 שחתם בספור המבול ועד כמה גברו המים, כמה ימים עמדו בגבורתן, לספר על הסדר הצלת נח ואשר אתו בתיבה, ואיך נמשכו הדברים שפסק המבול וחסרו המים עד שיבשה הארץ. והחל ״ויזכור אלהים את נח״, וזה היה מקץ ארבעים יום שירד הגשם. ושגברו המים ט״ו אמה מלמעלה לכל ההרים הגבוהים, שבאמצעות זה מחה את כל היקום ולא נשאר כי אם נח ואשר אתו. אז זכר4 את דבר קדשו והברית שהקים עם נח, לעשות קץ למטרות עוזו המפחיד והמבהיל, ולא חפץ שיגברו וירבו המים עוד על הארץ יותר להשחיתה יותר מדאי. ואז ויעבר אלהים רוח על הארץ, והרוח הזה טהר את השמים והפיץ העננים, גם סגר בעד המעיינות שלא יזובו מים. וע״י הרוח הזה וישכו המים, הן זעף מי הגשם ממעל, הן זעף מי המעינות שמתחת. ודומה לו כתוב על ענני הגשם שתחת השמים ״בהיר הוא בשחקים, ורוח עברה ותטהרם״,⁠5 שנראים בהרות בשחקים, שהן ענני הגשם המכסים טהר השחקים, ורוח עברה להפיץ אותם ותטהר השחקים, וכמו שאפרש בעז״ה על הסדר.
ויזכר אלהים את נח – אין שכחה לפני כסא כבודו, והוא זוכר הכל [ב]⁠רֶגַע. אבל לשון ״זכירה״ שבכתבי הקדש נופל תמיד על זכרון טובה או רעה שבדבר, או באיש מן האנשים, או באומה מן האומות להשיב גמול טוב או רע. כמו ״ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו״.⁠6 ובלי ספק נזכר פעמים רבות ענין יוסף והחלומות שפתר. אבל לא זכר צדקתו וטוב טעמו, ושהטיב לבבו בדברו אליו ובפתרון שפתר לו לגמול לו טובה בעבור זה. וכן ״ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא״,⁠7 שאם הוא גר עמהם בעיר איך אפשר שלא יזכרנו אדם? אבל לא זכר מעלתו וצדקתו להטיב עמו. וכן כל זכירה הסמוכה אל ה׳ מענין זה הוא, כי צדקת הצדיק כתובה במרום. אבל בארח משפט יש ״צדיק ורע לו״ וכיוצא, וליום הגמול יזכירו מעשיו וצדקותיו להטיב עמו. כמו ״וזכרתני ולא תשכח את אמתך״8 כלומר תזכור צדקותי לתת לי גמול לזכותני בבן. וכן ״זכרתי לך חסד נעוריך״9 וגו׳, כלומר להשיב לך גמול. והנה חנה התפללה כן ולא הודיע הכתוב שנענית, עד שאמר ״וידע אלקנה את חנה אשתו וַיִזְכְּרֶהָ ה׳ ״, שזאת היא הַזְּכִירָה הגמורה לעת הגמול. וכן ״ויזכור אלהים את בריתו את אברהם״10 וגו׳, שהיה עת הגמול להוציאם ממצרים, ואל דרך זה הולכים כלם. וכן כאן ״ויזכר אלהים את נח״, שזכר צדקתו ותמימותו לגמול לו טובה, לבלתי הרבות המים עוד לשחת הארץ, ופסק הגשם ונסגרו מעינות תהום.
ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה – אילו אמר ״ויזכר אלהים את נח ואת כל אשר אתו בתיבה״ כדרך שאמר ״וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה״, הייתי אומר שהזכירה שוה בכלן. ואין הדבר כן, כי את נח זכר בעבור צדקתו לגמול לו טובה, ואין לחיה ולבהמה זכות וצדקה. על כן הפסיק בנח לבדו, שזכר לו צדקתו ולא פרט את בניו, ללמדנו שהזכירה הזאת היא כמו ״זכרתי לך חסד נעוריך״,⁠11 ובניו ונשותיהן נצולו בזכותו. וידענו בקל וחומר כי זכירת החיה והבהמה, היא זכירת ברית עולם שכרת עם כל הבעלי-חיים למיניהן שלא יכרת אחד מהן מן הארץ, כמו ״והקימותי את בריתי אתך״, וכמו ״וזכרתי את בריתי את אברהם״ וגו׳, וזאת הזכירה גם היא לגמול להם טובה שיפסקו מי המבול. גם רמב״ן ז״ל אמר ש״הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים, וכרת לו ברית להצילו, ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו נצולו, אבל הזכירה בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי הנפש זכות או חובה זולתי האדם לבדו. אבל זכר את דבר קדשו שרצה בבריאת העולם ולקיים המינים שברא. והנה ראה עתה להוציאם שלא יוכלו להשאר בתיבה. ולא הזכיר העוף והשרץ כי זכירת החיה שוה עמהם ויגיד עליו רעו״. [עכ״ל]. ועיקר הדברים דומים למה שבארנו.
ויעבר אלהים רוח על הארץ – עד קץ ארבעים יום לא היה רוח, שלא יתפזרו העננים, והיה תמיד עב וענן על פני הארץ מורידים גשם רב, שבא אליהם מארובות השמים בהפלגה גדולה, שעליהן אמר ״וארובות השמים נפתחו״. ומקץ מ׳ יום העביר אלהים רוח על הארץ, ולא זכר שהיה רוח חזק או רוח עזה. אולי לפי שנלמד מענינו שאם סגר בכחו הארובות והמעינות ידענו שהיה עז וחזק מאד. ומלת ״הארץ״ כוללת האויר והמים והיבשה, שבכלן פעל הרוח לעצור את השמים, ולחתום מעינות תהום רבה ולשכך המים. וכן את השמים ואת הארץ. אבל אין מדרך הכתוב לסתום, ובכל מקום שנזכר פעולת הרוח שלא כדרך הטבע סמוך אליו תאר, כמו ״ויהפוך י״י רוח ים חזק מאד״,⁠12 ״ברוח קדים עזה כל הלילה״,⁠13 ״וי״י הטיל רוח גדולה אל הים״.⁠14 כל שכן רוח נפלא כזה שבו סגר כרגע השמים והתהומות. גם אין טעם לצורך הרוח הזה, כי בהיות פתיחת הארובות ובקיעת המעינות הפך טבעיהן ״כי הוא אמר ויהי״,⁠15 הנה לקץ זעם ישובו הדברים לאיתנם מאליהן. ואולי הפסק המבול ונוח המים לא היה ברוח, כי אם בחפץ ה׳. אבל לפי שכל מ׳ ימי המבול לא נשבה הרוח שלא לפזר העננים, גם שלא תוליך התיבה ממקומה, כבוא מועד קץ המבול העביר ה׳ רוח על הארץ לפזר העננים ולטהר האויר. והשמש האיר, כי מ׳ ימי המבול היה חשך, ורק ידע שעברו מ׳ יום כתום הגשם, שכן אמר לו ״אנכי ממטיר על הארץ מ׳ יום ומ׳ לילה״. וכשעבר הרוח וטהר האויר ידע בין יום ללילה ואז החלה התיבה ללכת על פני המים. או אחשוב כי ״ויעבר אלהים רוח על הארץ״ כמו ויאמר ״אני אעביר כל טובי על פניך״.⁠16 וכן כאן לפי שהסתיר פניו מן הארץ והשחיתה באלה מ׳ יום, כשזכר את נח ואת בריתו עם הארץ, השגיח עליה וחמל על ארצו. והנה הוא רוח רחמים ורצון שהעביר על הארץ להצילה ולמלטה מזעף המים המכלה אותה. ואז וישכו המים בגזרת ה׳, וכמו שיפרש בפסוק הסמוך. וזה דעת רש״י ז״ל שפירש ״רוח תנחומין והנחה עברה לפניו על עסקי הארץ״, ומדברינו נתבאר הענין יפה.
אבל רמב״ן17 ז״ל אמר ״שהיה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני התהום ומרחפת במים, ויסכרו בו מעינות תהום, כי לא אמר הכתוב ׳ויעבר אלהים רוח על המים׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל]. ואלה דברי נבואה,⁠18 ואיפה מצינו רוח יוצא מבטן הארץ? ומה צורך שיצא משם? וכמו שרוח קדים עזה העמיד כמו נד נוזלים,⁠19 כל שכן שיסגור מעינות תהום. גם מה שדקדק ממלות ״על הארץ״, הנה גם המים והאויר בכלל ארץ, ונאמר שהשם הטיל רוח גדולה על פני המים, והוא נושב באויר ובמים עד התהום וסותם מעינות. ונראה כפירושנו עיקר.
וַיָשֹׁכּוּ המים – כאשר רחם ה׳ על הארץ, חפזון20 המים שככה, ופסק מהיות עוד מבול. ומלת ״וישכו״ כמו ״כשך חמת המלך״,⁠21 ״וחמת המלך שככה״.⁠22 ודמה החימה הפורצת לנקום נקם למים לשטוף ולכלות, וכְלות החמה לשכיכת המים כמו שאמר כאן על המים היורדים בשטף מלמעלה, ועל המים העולים בשטף מלמטה ״וישוכו״ שנחו מפעולתם לא בסבה טבעית אלא ברצון ה׳.
1. על בראשית ח, ד.
2. שם ח, א.
3. ענינו של סדר המקרא הוא...
4. הזכיר המקרא.
5. איוב לז, כא.
6. בראשית מ, כג.
7. קהלת ט, טו.
8. שמו״א א, יא.
10. שמות ב, כד.
11. ירמיה ב, ב.
12. שמות י, יט.
13. שמות יד, כא.
14. יונה א, ד.
16. שמות לג, יט.
17. על בראשית ח, ד.
18. כלומר רבינו טוען שאין מקור לדברים אלו של רמב״ן.
19. שמות טו, ח.
20. מליצה על פי ״פחז כמים״ (בראשית מט, ד).
21. אסתר ב, א.
22. שם ז, י.
וישכו – לפי שהמים באו בזעף אמר וישכו, שמשמעו הנחת חמה.
ויזכר – אין שכחה לפניו יתברך, כי הוא זוכר כל הנשכחות, אבל לשון זכירה אצל הבורא יתברך יורה תמיד על יום הגמול, כי כל עוד שמאחר לתת שכר טוב לצדיקים, נראה לנו כביכול כאילו הוא ית׳ שוכח לתת לאיש כדרכיו, וכשבא יום הגמול אז נגלה לעין כל שהשם זוכר להשיב לכל איש גמולו. והנה הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים, אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכותם, שאין בבע״ח זכות וחובה זולתי באדם לבדו, והזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה לקיימו במינים אשר ברא בו:
ויעבר אלהים רוח על הארץ – עתה התחיל לספר מה שקרה אחרי ארבעים ימי הגשם והרבוי, שמיד התחיל החיסור, וכמו שזכר גבולי תגבורת המים כן זכר גבולי חסרונם מתחלה ועד סוף, וההתחלה היתה שהעביר השם רוח, ועל הארץ שאמר היינו על הכדור הארצי שהיה כלו מכוסה במים:
וישכו המים – לשון מנוחה, שנחו משטיפתם וחזקם וקול שאונם:
רוח על הארץ – לא אמר על המים רק על הארץ שהי׳ רוח גדולה וחזק יוצא מבטן הארץ על פני התהום ומנשבת במים ויסכרו בו מעינות התהום, וטעם וישכו וינוחו מלהתגבר ולעלות, או לשון הסתר הדבר והבלעו, ללמוד שנבלעו מי התהום במקומם, וכן אמרו בסדר עולם המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדים למטה נבלעו במקומם.
ויזכור – מיד אחר ארבעים יום ועיין בפסוק שאחר זה.
וישכו – קל משרש שכך, כמו וחמת המלך שככה {אסתר ז׳:י׳}.
mindful of. Immediately after the forty days; see at the following verse.
were calmed (va-yashokku). The Hebrew is in the kal conjugation of the root shakhakh, as in, “Then the king’s wrath was pacified [shakhakhah]” (Esther 7:10).
ויזכר – ״זכר״, הקרוב ל״סכר״ (= ״סגר״), פירושו: לשמור ולאחוז חזק בזכרון.
אלקים – לדעת חז״ל, הם זכו בדין בהצלה זו לפי משפט ה׳. העולם ניצל וחזר למעמדו הקודם בזכות, ולא רק מתוך דאגת ה׳ לעתיד האנושות. משום כך חוזר שם ״אלקים״ בפרשה זו (ראה בראשית רבה לג, ג).
וישכו נגזר משורש ״שכך״. לשון זו רומזת, שמי המבול, לא רק שהרסו את צורת הארץ, אלא גם השחיתו את חומר הארץ. על פי הנאמר בחז״ל (סנהדרין קח:) המים היו רותחים; ו״שכך״ הוא הניגוד לרתיחה וסערה: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״ (אסתר ז, י). מבחינה זו, קרוב ״שכך״ ל״שגג״ – ניגודו של ״מזיד״, הנגזר משורש ״זוד״ – לרתוח [עיין להלן כה, כט].
״שגג״ שונה מ״שגה״. ה״שוגג״ טועה מפאת חוסר זהירותו. חטאו נובע מהיותו שָלֵו ושאנן ושווה⁠־נפש, במקום שלא היה לו להיות כך. דומה לכך ״שַׁל״ ו״שֶׁלִי״ המורים על דבר הנעשה בשגגה [עיין שמואל ב׳ ו, ז], משורש ״שלה״, ״שלו״, שפירושו גם כן שָלֵו ושאנן ושווה⁠־נפש. ביחס לגורלנו ומזלנו, עלינו להיות בטוחים ושלווים; אך ביחס למעשינו, אסור לנו להיות רגועים מדי בשאננות. לעניין גורלנו ומזלנו נאמר: ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים״ (ישעיהו לג, יד); ואילו לעניין מעשינו נאמר: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד״ (משלי כח, יד).
כנגד זה, ה״שוגה״ בא לידי טעותו מתוך שהיה שקוע בריכוז עמוק ברעיוניו. הוא היה טרוד עד כדי כך ברעיון או בדמות מסויימים, עד שהסיח דעתו מכל שאר הדברים. מכאן: ״בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד״ (שם ה, יט); ״בַּיַּיִן שָׁגוּ״ (ישעיהו כח, ז). והשוה פרשת הקרבנות, שם נזכרת ״שגגה״ בשגגת מעשה של הציבור (ויקרא ד, כז, על פי הוריות ב:), ו״שגיה״ בהעלם דבר של הסנהדרין (ויקרא ד, יג).
(על פי דברינו תובן הקירבה שבין ״שגה״ ל״שגח״ [ו״שגע״]. ״השגיח״: לתת את הדעת על דבר מסויים. ״שגע״: להיות שבוי בידי רעיון אחד, להיות מטורף. זו גם משמעות ״שכח״ לעומת ״נשה״. אדם ״שוכח״ אם לבו טרוד במחשבה אחרת, אך הוא ״נושה״ מתוך שאינו מחשיב את הדבר ואינו זהיר לשומרו. ״צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך״ [דברים לב, יח], פירושו: ״לאחר שהוליד אותך הצור, הוא יישמט לגמרי מזכרונך; שכן גם כשה׳ היה עדיין יוצר אותך, כבר הסחת את דעתך ממנו!⁠״. קשר זה בין ״שכח״ ל״שגה״, יסביר גם את משמעות ״אשכח״ בארמית – למצוא. ״אשכח״ פירושו ״לרכז את הדעת על דבר מה״, הווי אומר: ״לחפש״. גם ל״מצא״ בעברית יש שתי משמעויות: ״למצוא״ כמשמעו, ובנוסף ״לחפש״.)
שאלות:
בחשבונות אלה יש שני דעות רש״י והרמב״ן והרי״א הרבה להפליא על שניהם עיין בספרו. מ״ש מקץ ארבעים יום פתח החלון הלא בהכרח פתחו תחלה שאל״כ מאין ידע חסרון המים.
ויזכר – עתה יספר מה שנעשה במשך הק״ן יום שהתמיד תגבורת המים על יסוד העפר מה שכסו אותו סביב, שבסוף ארבעים יום מעת התחלת הגשם זכר אלהים את נח וראה שאם יארך עוד ירידת הגשם ועלית התהום יארך ג״כ זמן יבושת המים וימי עמידתם בתיבה וימותו ברעב, כי לא הכינו מזון רק לי״ב חודש, שהוא המשפט היותר גדול, כמ״ש משפט רשעים בגיהנם י״ב חודש, וע״כ העביר אלהים רוח על הארץ שהוא שינוי אויר, וישכו המים פי׳ שהפסיקו מלרדת וחמתם שככה.
ואת כל החיה: יפה פירש האבן עזרא שכאן משמעות ״חיה״ – אשר בו רוח חיים, וכלל בזה העוף והרמש. אבל א״כ יש לפרש ״ואת כל הבהמה״ בזכירה בפני עצמה. ונתן המקרא טעם1 – ״אשר אתו״ שמשמשים אותו, שבשבילו נברא העולם.
וישכו המים: לא הרסו לעלות עוד2 כי אם עמדו במקומם.
{וישכו המים: נחו ולא הרסו עוד, אלא עמדו במנוחה.}
1. מדוע זכר את הבהמות בזכירה בפני עצמה.
2. וכעין זה בראב״ע ורד״ק, ועיין ברש״י.
הכתוב חוזר ומתאר בפרוטרוט את מהלך המאורעות מאז תום ארבעים ימי הגשם. מכיוון שכוחות הטבע נשתחררו, היה צורך בפעולה מיוחדת מצד ההשגחה האלהית כדי להחזיר את הסדר הישן על כנו. והנה, התערבות כזאת של ההשגחה בדרך הטבע איננה באה אלא בשל האדם. משום כך מזכיר הכתוב שה׳ זכר את נח ושהשיב מנוח לעולם — בגללו.
וישכו – מלשון שכך = להרגע. כוחות הטבע הזועמים, אשר גם הוליכו את התיבה על פני המים, שככו⁠־נחו, וכך נצלה התיבה מסכנת ההתנפצות עקב סערות.
וישבו המים – אמר רב חסדא, דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ברותחין קלקלו – בעבירה, וברותחין נדונו, כתיב הכא וישבו המים וכתיב התם (אסתר ז׳) וחמת המלך שככה.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
1. וסתם חמה רותחת היא וכדכתיב וחמתו בערה בו, ואף כאן דכתיב וישכו משמע שהיו רותחין. ובירושלמי פ׳ חלק ובמ״ר ילפי שהיו המים רותחים מפסוק דאיוב ו׳ בעת יזרבו נצמתו בחמו נדעכו ממקומם, אל תקרא בחומו אלא בחמימו [וכל הפרשה ההיא נדרשת על ענין המבול יעו״ש], ומה דלא ניחא להו לילף מפסוק שלפנינו כמו בבבלי, י״ל שלשיטתם אזלי, דס״ל דהמים היורדין מלמעלה היו רותחין ולא מי התהום, וזה מוכח רק מפסוק דאיוב דכתיב בי׳ נדעכו ממקומם, אבל בבבלי ס״ל דהמים התחתונים נעשו רותתין, וזה נלמד מפסוק שלפנינו, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖תא הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן⁠־הַשָּׁמָֽיִם׃
The wellsprings of the deep and the windows of the heavens were closed1 and the rain from the heavens was restrained.
1. were closed | וַיִּסָּכְרוּ – Or, similarly: "dammed". See Radak that the root "סכר" is a variation of the root "סגר" (close) with the "כ" replacing the more common "ג". The root appears in only two more verses, Yeshayahu 19:4 and Tehillim 63:12, and in both cases can similarly sustain the meaning "סגר". See Ibn Ezra who, instead, connects the word to the noun "שכר" found in Yeshayahu 19:10, which means dam, as per the modern Hebrew "סכר".
א. וַֽאֲרֻבֹּ֖ת ל=וַֽאֲרֻבֹּ֖ת בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[יז] 1ויסכרו מעינות תהום. כתיב כל מעיינות תהום רבה (בראשית ז׳:י״א), וכתיב ויסכרו מעיינות תהום ולא כתיב כל, א״ר יוחנן שלשה נשתיירו מהם, בלועה דגדר, וחמי טבריא, ועינא רבתי דבירם. (ש״ס כת״י סנהדרין קח.).
[יח] 2בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים ע״ח:ע׳) ויקחהו ממכלאות צאן מהו ממכלאות צאן כמו ויכלא הגשם. היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך. (שמות רבה ב׳ ב׳).
1. בגמ׳ שלפנינו התחלת המאמר הוא אר״י והלמודים מהפסוקים ליתא ונמצא בגליון בש״ס כת״י הנדפס בד״ס, ומביא שם דגם באגדת התלמוד איתא כן, וליתא שם התיבות ״ולא כתיב כל״ ופי׳ דלא כתיב רבה. וכן בע״י ובילקוט רמז כ״ו משמע דהיה להם גירסא זאת. ונמצא דרש זה גם בב״ר פל״ג. ויסכרו מעיינות תהום א״ר אלעזר לרעה ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו׳ אבל לטובה ויסכרו מעינות תהום אבל לא כל מעינות חוץ ממעין טבריה, ואבלוניס, ומערת פמייס: ובמנח״י מביא גי׳ אחרת חוץ מעיין טובה, ואיבלועה, ומערת פמייס, ובבאורו האריך לפרש השמות. ובמדרש הגדול כאן מביא כגי׳ הנ״ל בגמ׳ סנהדרין ומוסיף מלמד שנשתיירו מהן שלשה מקומות כדי להראות בהן דוגמא לדורות, ועי׳ פירש״י כאן, ובחזקוני הקשה למ״ד דלא ירד מבול לא״י מהיכן באו חמי טבריה ותי׳ כיון דכתיב נבקעו ״כל״ מעינות תהום אף בא״י ומשם נשתיירו חמי טבריה. ועי׳ בריב״א, ובפער״ז. - ובפס״ז ויסכרו מלשון ויסגרו כ״ף וגימ״ל משמשים [מתחלפין] ועי׳ אע״ז כ׳ להיפך. וכ״ה ברד״ק, ועי׳ רש״י תהלים סג. יב. יסכר פי דוברי שקר, יסתם, כמו ויסכרו כל מעינות תהום רבה. [לפנינו בקרא איתא ויסכרו מעינות תהום ולעיל ז. יא. נבקעו כל מעינות תהום רבה עי׳ רש״י כאן, ובוודאי ט״ס הוא ונמצא כעי״ז בהרבה מקומות בחז״ל וראשונים ובמקא״ה. ולוא ידע מזה בעל מ״ש וההולכים בשיטתו היו מביאים זאת בספריהם, ועליהם אני קורא אותו פסוק יסכר] ועי׳ רש״י ישעיה יט, י. משלי כו, י. זח״א רטז.
2. מפרש ויכלא לשון מניעה. כפירש״י כאן ועי׳ רש״י תהלים מ. י. וברמב״ם בפי׳ המשנה כלים פכ״ג מ״ה ומצודת הסכרים, ובפי׳ מעין גנים איוב צד פז. ועי׳ זח״ג קנח:
וְאִסְתְּכַרוּ מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָּא וְאִתְכְּלִי מִטְרָא מִן שְׁמַיָּא.
The wellsprings of the deep were closed, and [so were] the windows of the heavens, and the downpour from the heavens was withheld.

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם
וְאִסְתְכַּרוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָּא וְאִתְכְּלִי מִטְרָא מִן שְׁמַיָּא
וַיִּכָּלֵא – וְאִתְכְּלִי, וּפְסַק
״וַיִּכָּלֵא הגשם״ – ״וְאִתְכְּלִי מִטְרָא״, ואם כן מדוע תרגם ״וַיִּכָּלֵא העם מהביא״ (שמות לו ו) ״וּפְסַק עַמָּא מִלְּאֵיתָאָה״? השיב ״נתינה לגר״: העם חדל להביא את תרומת המשכן בבחירתו ובהחלטתו, לכן תרגם ״וַיִּכָּלֵא״ מבניין סביל (נפעל) – ״וּפְסַק״ בבנין פעיל, שפסק מדעתו. אבל בגשם שפסק ברצון הבורא תרגם ״וְאִתְכְּלִי מִטְרָא״ בבניין סביל. וכמוהו ״והמגפה נֶעֱצָרָה״ (במדבר יז טו) ״וּמוֹתָנָא אִתְכְּלִי״, שנעצרה ברצון הבורא ולא מעצמה.⁠1
1. ולא כ״נפש הגר״ (לבמדבר שם): רק בגשם ומגפה שלא חדלו מלהתקיים בעולם תרגם אִתְכְּלִי, אבל בתרומת המשכן תרגם וּפְסַק, שפסקו לגמרי. ורחוק. ורש״י כאן שכתב: ״וַיִּכָּלֵא – וימנע, כמו לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ (תהלים מ יב), לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ (בראשית כג ו)״, כי אינו מבחין בין כל״ה לכל״א, ראה לכך להלן ״לא יכלה״ (בראשית כג ו).
ואסתתמו מבועי תהומא וכווי שמיא ואיתמנע מטרא דמבולא מן תחות שמיא.⁠א
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואסתתמו ... תחות שמיא״) נוסח אחר: ״ואסתכרו עינות תהומא וחרכי שמיא וכל אמטרא מן שמיא״.
ואיסתגרו מבועי תהומא וחרכי שמיא ואיתמנע מיטרא מלימיחת מן שמיא.
And the fountains of the deep were shut up, and the windows of heaven, and the rain was forbidden to descend from heaven.
[ד] וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְרָעָה: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וגו׳ (בראשית ז׳:י״א), אֲבָל לְטוֹבָה וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, אֲבָל לֹא כָּל מַעְיְנֹת, חוּץ מִמַּעְיַן טְבֶרְיָה וְאַבְּלוֹנִיס וּמְעָרַת פַּמְיַיס. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר וגו׳, עַל טוּרֵי קַרְדּוֹנְיָיא.
וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם – לְטוֹבָה, אֲבָל לֹא כָּל מַעְיְנוֹת, חוּץ מִמַּעְיַן טְבֶרְיָא וְאַבְּלוֹנִים וּמְעָרַת פַּמְיָיס, לְרָעָה (בראשית ז׳:י״א) ״בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם״.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלשָׁה נִשְׁתַּיְּירוּ מֵהֶן בְּלוֹעָא דְּגַרְדִּי וְחַמֵּי טְבֶרְיָא וְעֵינָא רַבָּתִי דְתוֹרָם.

רמז נח

תָּנוּ רַבָּנָן, דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ, כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְטִיפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, יֵשׁ לָנוּ נְהָרוֹת וּמַעְיְנוֹת שֶׁאָנוּ מִסְתַּפְּקִין מֵהֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָהֶם מַכְעִיסִין אוֹתִי, בָּהּ אֲנִי דָּן אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרַבָּה קִלְקְלוּ (שם ה) ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם״, בְּרַבָּה נִדּוֹנוּ, ״כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה״.
ואנסדת עיון אלגמר ורואזן אלסמא ואחתבס אלמטר מן אלסמא.
ונסתמו מעיינות התהום וארובות השמים, ונעצר הגשם מן השמים.
ויסכרו מעיינות – כשנפתחו כתיב: כל מעיינות (בראשית ז׳:י״א), וכאן אין כתיב: כל, שנשתיירו מהןא צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהן.
ויכלא – וימַנַע, כמו: לא תכלהב רחמיך (תהלים מ׳:י״ב), לא יכלה ממך (בראשית כ״ג:ו׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״אותן שיש בהם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, ויימר 651 כאן, וכן בכ״י לייפציג 1 בראשית כ״ג:ו׳, וכן במקצת כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917, ברלין 1221, פריס 155, פרמא 3204, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״תכלא״. בכ״י מינכן 5: ״כלו״ (כמו בנוסח ברכת הודאה בעמידה).
ויסכרו מעינות AND THE FOUNTAINS … WERE STOPPED –– When they were opened, it was stated that all fountains were opened (Bereshit 7:11), while here the word all is omitted: the reason is that such of them as were essential to the world were left unstopped, such as the hot springs of Tiberias and their like (Sanhedrin 108a).
ויכלא – means was restrained, withheld, as "You will not withhold (תכלא) your mercies" (Tehillim 40:12) and "None of us will withhold (יכלה) from you" (Bereshit 23:6).
ויסכרו – מלשון ויסגרו. 1כ״ף וגימ״ל משמשים 2כמו על גנתו. על כנתו.
וארובות השמים3מדה טובה מרובה ממדת פורענות. שלהלן הוא אומר ודלתי שמים פתח (תהלים ע״ח:כ״ג). וכאן נאמר וארובות השמים נפתחו.
1. כ״ף וגימ״ל משמשים. ר״ל שהם מתחלפים זה בזה לפי שהם ממוצא אחד.
2. כמו על גנתו על כנתו. אולי הכוונה ללשון הכתוב (איוב ח ט״ז) ועל גנתו יונקתו תצא. ומפרש גנתו כמו כנתו. מלשון כן ובסיס.
3. מדה טובה מרובה. יומא ע״ו ע״א. עי״ש בפירש״י כוונת המאמר.
ויסכרו – כמו: ויסגרו. ואין הכ״ף מתחלפת בגימ״ל, רק הן שתי מלות והטעם אחד. כי לאא יתחלפו, חוץ מאותיות יהו״א, וסמ״ך בשי״ן. [וכן: כי יסכר פי דוברי שקר (תהלים ס״ג:י״ב).]⁠ב
ויכלא הגשם – נכלאג בתוך האוצר.
א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: שלא.
ב. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 177, פריס 176: ככלא.
WERE STOPPED. Va-yissakheru (were stopped) is synonymous with va-yissageru (were closed). Although both of these words mean the same, they come from different roots.⁠1 They do not come from one root with the caf and gimel interchanging, for these two letters do not interchange. The only letters that interchange are the yod, heh, vav and alef, and the sin and shin.
AND THE RAIN FROM HEAVEN WAS RESTRAINED. It was restrained in the storehouse of rain.⁠2
1. Va-yissakheru comes from the root samekh, caf, resh; va-yissageru comes from the root samekh, gimel, resh.
2. See Ibn Ezra's comment on Gen. 7:11.
ויסכרו – כמו: כל עושי שכר (ישעיהו י״ט:י׳), כי הסמ״ך והשי״ן שוים, כי הם קרובים במבטא, כמו: בשורי מהם (הושע ט׳:י״ב), ורבים ככה. והוא כמו: ויסגרו, רק לא יתחלף הכ״ף בגמ״ל. אין אות מתחלף רק אהו״י לבדם, וטי״ת בתי״ו בבנין התפעל, וה״א בתי״ו בסוף המלה, בעבור כי יש להם דמות אחד.
והשוקל ארבה עם כבֻדָה (יחזקאל כ״ג:מ״א), ועבֻדה רבה מאד (איוב א׳:ג׳), איננו נכון, כי ארֻבָה שם,⁠א ואין השנים כי אם תואר. רק הוא כמו: גדלה (אסתר ו׳:ג׳), המלה (יחזקאל א׳:כ״ד).
א. בכ״י לונדון נוספה כאן מלת: מאד.
ויסכרו – נסגרו מלהתגבר ולעלות, והארץ שבה להתיבש מפני הרוח ועמדה בפני המים המתגברים אבל לא נסגרו מכל וכל שהרי שבו המים אל התהום שיצאו ממנו באותם הדרכים שיצאו ובמנין הימים שיצאו. ואף על פי שביציאתם מצאו יותר פתחים, כי התמסמסה הארץ ועתה החלה להתקבץ ולהתיבש מעט מעט מפני הרוח שהעביר האל על הארץ ומעטו פתחיה והיה להם להאריך ימי שובם מימי צאתם. אף על פי כן הטבע עזרם, כי בשובם ירדו.
וארבות השמים – וכבר נסגרו בסוף ארבעים. והנה פסקו המים בין מלמעלה בין מלמטה.
ויכלא הגשם – שאפילו גשם מועט לא ירד.
ויסכרו – בכ״ף כמו בגימ״ל, וכן: כי יסכר פי דוברי שקר (תהלים ס״ג:י״ב).
ויסכרו, they were shut, i.e. prevented from adding further turbulence on the surface of the waters which had flooded the globe. As a result of the wind blowing, the earth gradually began to dry out, the moisture being blown away, gradually. However, these subterranean wells were not all of them shut off. This enabled some of the waters on the surface of the globe to flow back gradually into the bowels of the earth from which they had come forth. While it is true that at the time these waters had risen to the surface they had found many more apertures through which to rise, and their appearance on the surface had been rapid, now it seeped back at a much slower pace.
וארבות השמים, those “windows” of the heavens had already closed after the forty days of rainfall. Now no more water inundated the earth either from above or from below.
ויכלא הגשם, the Torah mentions this to tell us that not even normal rainfall still occurred during this period when the earth returned to normal.
ויסכרו, the word is spelled with the letter כ, which in this instance is used instead of the customary letter ג, in the root סגר. The construction is not unique, as we also find it in Psalms 63,12 כי יסכר פי דובר שקר, “when the mouth of liars is stopped.”
ויסכרו מעיינות תהום – פר״ש: נשתיירו מהם לצורך העולםא כגגון חמי טבריא. ואם תאמר: למאן דאמר לא ירד מבול לארץ ישראל מהיכן באו חמי טבריה לשם, הרי טבריא מארץ ישראל היא.
אלא יש לומר: יש מעיינות תהוםב בכל העולם, וכתיב: נבקעו כל מעיינות תהום (בראשית ז׳:י״א) ואף בארץ ישראל נמי משמע, ומשם נשארו חמי טבריא.
ויסכרו מעיינות וכו׳ – אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא אחר ויהי המבול ארבעים וגומ׳ (בראשית ז׳:י״ז), היה לו לכתוב: ויסכרו מעיינות תהום וגומ׳ ואחריו ויגברו המים וגומ׳ (בראשית ז׳:י״ח). אלא רצה הכתוב לסדר ולחבר כל ענייני גרמת חסרון המים.⁠1
1. השוו חזקוני בראשית ח׳:ד׳ לגבי מיקום ״נראו ראשי ההרים״.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״צורך לעולם״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״תהום״.
ויסכרו מעינות תהום רבה, "The subterranean sluices of the earth were shut down;⁠" Rashi points out that the absence here of the word: כל, "all,⁠" i.e. all these sluices, is proof that some of these springs were left open for healing purposes so that man could enjoy them in the future. [Spas such as Marienbad, Karlsbad, Leukerbad, etc. Ed.] The hot springs of Tiberias are quoted by Rashi as an example. If you were to ask that according to the opinion quoted in the Midrash that the deluge did not affect the land of Israel, whence did the hot springs in Tiberias originate? 1) There are similar hot mineral springs all over the world, Tiberias just happens to be the only such in the Holy Land. 2) When the Torah first wrote about these springs having been opened at the time of the deluge, (7,11) when the Torah there spoke about "all the springs,⁠" it clearly included the hot springs of Tiberias, although rain may not have fallen in the Holy Land during that period. When the springs closed, the ones in Tiberias were one of the several that remained open.
ויסכרו מעיינות תהום, this is not really the logical place where we would have expected to find this verse. Rather, we would have expected it after 7,17, before continuing with that the waters continued to rise further. The reason it was inserted here is that the Torah wished to mention together all the causes that contributed to the termination of the deluge.
ויסכרו מעיינות תהום – פר״ש (ד״ה ויסכרו מעיינות) שאין כאן כתו׳ כל לפי שנשתיירו כגון חמי טבריא וכיוצא בהן. ותימ׳ דלמאן דאמ׳ (זבחים קיג.) לא ירד מבול בארץ ישראל מאין באו חמי טיבריא. ותו קשי׳ דלמ״ד בזבחי׳ (זבחים קיג:) דמבני ארץ ישראל מתו בהבלא. היאך נמלט עוג.
ויסכרו מעינות תהום – פירש״י דלא כתיב כאן כל לפי שנשתיירו חמי טברי׳ וכיוצא בו, וקשה למ״ד שלא ירד המבול בא״י א״כ מהיכן באו חמי טברי׳ ומ״ד בזבחים דבא״י מתו בהבלא א״כ איך נמלט עוג על התיבה כפירש״י ממדרש רבה על ויבא הפליט בפרשת לך לך.
אוטעם ויכלא הגשם מן השמים – שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התבה, כי היו השמים ברוח הזה כברזל ולא הורידו טל ומטר כלל, וייבש האויר, וחרבו המים, כי גשם המבול כבר כלא מיום הארבעים.
א. הביאורים הקצרים על פסוקים א׳-ג׳ מופיעים לאחר הביאור הארוך על פסוק ד׳ בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון.
AND THE RAINS FROM THE HEAVENS WERE WITHHELD.⁠1 This means that no more rain came down until they [Noah and his family and all living creatures] went out of the ark for by this wind [which G-d made to pass over the earth] the heavens became as iron.⁠2 Neither dew nor rain came down, the air lost its moisture, and the waters dried up for the rain of the flood completely stopped after the fortieth day.
1. (2).
2. See Leviticus 26:19.
ויסכרו מעיינות תהום – פרש״י נשתיירו מהם לצורך העולם כגון חמי טבריא וכיוצא בהם וא״ת למאן דאמ׳ לא ירד מבול לארץ ישראל מהיכן באו חמי טבריא לארץ ישראל כי מסתברא חמימות המים מחמימו׳ הקרקע ובעודן באותו מקום הם חמים. וי״ל דאע״ג שלא ירד מבול לארץ ישראל מ״מ אי אפשר שלא נבקע מעין ממים חיים דוגמת חמי טבריא נגד קרקעות של ארץ ישראל שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ואף בארץ ישראל נמי במשמע ומשם נשארו חמי טבריא כך פי׳ חזקו׳. והקש׳ ר״ת מאורליינאס למאן דאמ׳ דבני ארץ ישראל מתו בהבלא היאך נמלט עוג. ושמעתי כי עוג לפי גדלו היה רב כחו והיה בו כח לסבול המים. ועוד כי היה מזרע המלאכים אשר ירדו למטה ונעשו ענקים בפר׳ בראשית והיו מתולדה חזקה כתולדת המלאכים.
ויכלא הגשם – לא בגשם של מבול איירי שאותו פסק לסוף מ׳ לירידתו אלא שלא ירד גשם עד צאתם מן התיבה וחזרו השמים ברוח החזק כברזל ולא הוריד טל ומטר כלל ויבש האויר:
ויכלא הגשם, "the rain ceased.⁠" Here the Torah cannot refer to the rain that descended as part of the deluge, seeing that this rain had stopped already on the 27th of Kislev, after 40 days. The Torah reports here that during this period of over 200 days after the first of Sivan and the family of Noach and the animals leaving the ark, no normal rainfall occurred. The strong prevailing winds at this time prevented any rain clouds from forming and descending. The purpose of the wind was to gradually restore the atmosphere to its traditional dryness.
ויכלא הגשם – ב׳ במסורה הכא ואידך ויכלא העם מהביא. לומר לך שבזכות ישראל כלה הגשם.
אויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים – על אלה נופל לשון ׳סכר׳1 כי הפך זה ״נבקעו״ (בראשית ז׳:י״א) ״נפתחו״ (בראשית ז׳:י״א). אמנםב על הגשם נופל לשון ׳כלא׳ הפך ׳ממטיר׳.⁠2
1. לשון סכירה במובן סגירה מתאים למעיינות תהום ולארובות השמים.
2. ״ויכלא הגשם״ (כאן) מקביל (במשמעות הפוכה) להמטרת גשם. אמנם פועל משורש מטר לא מופיע יחד עם שם העצם ׳גשם׳ בכל הפרשה (אלא רק כל אחד לחוד), ולכן הקבלה טקסטואלית בין ׳כלא׳ לבין ׳ממטיר׳ אינה מדויקת.
א. בכה״י מופיע הפרוש לפסוק ד לפני הפרוש לפסוק ב.
ב. בכה״י: המילה ׳אמנם׳ נכפלה.
וַיִּכָּלֵא – וַיִּמָּנַע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כמו לא יכל⁠(א)[ה] ממך. אינו ר״ל שהוא מגזרתו שהרי זה מבעלי האל״ף והוא מבעלי הה״א אלא שהוא מעניינו והם שני שרשים מעניין אחד גם יתכן לומר שהרב סובר שגם הוא מבעלי האל״ף ונכתב בה״א תמורת האל״ף וכמוהו רבים:
וכמו שזכר הכתוב גבולי תגבורת המים כן זכר גבולי חסרונם מתחלה ועד סוף. כי הנה אמר בראשונה ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם וגו׳. והיה זה כלו בסוף המ׳ יום כי כמו שבתחלה נבקעו ונפתחו כך בסופם נסכרו.
לא יכלה ממך. אף על גב שזה בה״א, ״יכלא״ בא׳, אין חילוק בלשון בין א׳ לה״א:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

הַגֶּשֶם: הגימ״ל דגושה. [הַגֶּשֶׁם].
שיש בהם צורך לעולם. ואם תאמר כיון דצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית וי״ל דקודם המבול לא היה צריך לעולם לפי שהיו הבריות בריאים וחזקים אבל אחר המבול נעשו חלשים וק״ל:
For which the world had need. You might ask: If the world has need of them, why were they not created at the time of Creation? The answer is: Before the Flood they were not needed, as people were healthy and robust. After the Flood, people became weak [and there was a need for them].
ויסכרו מעיינות וגו׳ – רמז הכתוב דרך הגשמים ותגבורתם כי כשהמים יורדים למטה בהכרח המים התחתונים עולים כנגדם ולא ימצא זה בלא זה והוא שאמר הכתוב ויסכרו וגו׳ ויכלא הגשם כי ב׳ מימות אלו משמשים כאחד, וכן הוא בדבריהם ז״ל (תענית כה:) אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים כנגדה מלמטה וכו׳.
ויסכדו מעינות תהום. The wells of the deep closed up. The Torah here hints that the waters beneath the earth had risen in proportion to the rain descending from the heavens. These two phenomena go hand in hand. Our verse alludes to this fact by mentioning the withdrawal of the waters beneath the earth as occurring simultaneously with the cessation of the rain from the heavens. We have pointed out previously that these two types of waters complement each other, enabling growth to occur (Taanit 28).
ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים – במצות השם נסכרו המעינות שהיו פתוחות בפלא להוציא מימיהן, והן אלה שזכר למעלה שנבקעו ביום בוא המבול על דרך פלא. וכן נסכרו ארובות השמים שנפתחו ביום ההוא על דרך פלא להוריד גשם רב. וזהו פירוש של ״וַיָשֹׁכּוּ המים״ שנאמר לפניו, שכאשר לא ירד עוד גשם משמים ולא נבעו עוד המעינות מתחת, הנה שככו המים. ועל כן לא אמר ״כל מעינות תהום״ כמו שאמר ״נבקעו כל מעינות תהום רבה״, כי יתכן לומר כן על הפתיחה שחדשים עם ישנים נפתחו, כי תמיד יש מעינות פתוחות בארץ וכאמרו ״בדעתו תהומות נבקעו״.⁠1 לא על הסגירה, כי לא סוגרו כלן, כי הצריכים לעולם נשארו פתוחות כמקדם. על כן אמר ״מעינות תהום״, והם אותם חדשים שנבקעו ביום המבול. ולפי שכך נפרש גם על ״וארובות השמים״ שלא נסגרו רק הארובות, שהוא משל להפלגת רדת המים, אבל נשארו השמים פתוחים להוריד גשמים בעתם כמנהגו של עולם, על כן הוסיף לומר ״ויכלא הגשם מן השמים״, שגם הגשם הנהוג לא ירד כל ימי היות התיבה על פני המים, וגם זמן מה אחרי המבול לא ירד גשם על הארץ, וכנראה מדבר השם על אות הקשת. וכמו שיתבאר שם.
ולשון ״ויכלא״ נופל על עצירת גשמים הנהוגים, כמו ״כלאו שמים מטל״,⁠2 ״ויכלאו מים רבים״.⁠3 ויאמר ראב״ע ז״ל ״נכלא בתוך האוצר״, ויפה דִבֶּר שהוא לשון ״כלא״. ועשה ה׳ כן ברחמיו על נח וביתו, כי לא ידע עד הנה ענין הגשם, ושיצטרך אליו העולם, ואם היו יורדים גשמים אחרי כן היה יוצא לבו מפחד, פן יוסיף השם להביא מבול גם עליו. על כן כלאו השמים מגשם עד שהודיעו ענין הגשם, ונתן לו אות ברית שלא יבא עוד מבול לעולם. וגם רמב״ן ז״ל אמר ״ויכלא הגשם מן השמים, שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה. כי היו הגשמים ברוח4 הזה כברזל ולא הורידו טל ומטל כלל וייבש האויר וחרבו המים, כי גשם המבול כבר כלה מיום ארבעים״. [עכ״ל]. אבל לדעתו שסגירת המעינות וארובות השמים היו מקץ ק״ן יום, וא״כ מאותו היום ואילך נכלא הגשם. וצריך לומר שבכל הק״ן יום היו גשמים, אבל יבדיל בין גשם מבול לגשם הנהוג, וכל זה רחוק מן הסברא הישרה. גם כבר אמרנו שהרוח לא פעל כלום לסגירת המעינות והארובות, גם לא להוביש המים. והאמת שהמקרא הזה עֵד נאמן על פירושנו שהכתובים הולכים על סדר לספר הצלת נח ואשר אתו בתיבה, והחל בהצלה הראשונה מקץ מ׳ ימי המבול שזכר אלהים אותו והעביר רוח על הארץ ומיד ״וישכו המים״. כי ביום הזה נסכרו המעינות והארובות, ומאותו היום כלאו השמים מתת [גשם] (גם) עד אחר המבול. וזה דרך נכון בכתוב.
1. משלי ג, כ.
2. חגי א, י.
4. הרוח המוזכרת בפסוק א׳.
ויסכרו – לשון סגירה, והכ״ף והגימ״ל מתחלפים, והכתוב הולך ומונה סדר חסרון המים, תחילה שקטו מהמייתם, אח״כ חדל התהום מלהעלות מים ונעצר המטר, ונמשך מזה שהמים היו הלוך וחסור:
ויכלא – לשון מניעה:
ויסכרו וגו׳ – זה היה מיד אחר ארבעים ימי הגשם, אז נעצר הגשם, והחלו המים לשוב והטעם שהזכיר זה כאן, הוא כי תחילה רצה לסיים ספור ההשחתה שגרם המבול, ואמר וימח את כל היקום וגו׳ ואמר שנשארה הארץ מכוסה במים ק״ן יום, ואח״כ התחיל ספור שביתת ההשחתה, ואמר ויזכור אלהים וגו׳ ואמר שחדל הגשם וכו׳ וכו׳.
The fountains, etc. This was immediately after the forty days of rain; the waters then began to diminish. The reason this is mentioned here is that [the Torah] wanted to finish the account of the destruction caused by the flood, saying, “[The flood] destroyed every living being,” etc., and that the land remained covered with water for one hundred and fifty days. The account of the cessation of the destruction is then begun, with mention of God’s mindfulness and the stopping of the rain.
ויסכרו – ״סכר״ קרוב ל״סגר״ [עיין פירוש לעיל פסוק א]. ובהרחבה: ״שכר״, שכן תשלום שכר סותם את הרווח שנפתח ונותן מה שמגיע.
ויסכרו – מפרש שזה היה ע״י שנסתמו מעינות תהום וארובות השמים. ומוסיף ויכלא הגשם. כי אחר שכל העולם היה מלא מים יחוייב מדרך הטבע שהמים יעלו אדים ויתהפכו לגשם שנית, רק שהרוח פזר העננים עד שלא ירד גשם עוד, וזה גדר פעל כלא שנעצר הגשם ביד חזקה ע״י הרוח.
ויסכרו וגו׳ – זה שלב שני, בו הופסקה זרימת המים שהלכו ונתווספו עד כה ללא הרף למי השטפון הגדול, אך עדיין לא הורגשה ירידת המים.
ויכלא – לכלא = לעכב, לעצור, להכלא = להעצר, לחדול.
מן השמים – הם המקום שממנו באו הגשמים, ומשם נעצרו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(ג) וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃
The waters gradually receded1 from the earth and the waters diminished at the end of one hundred and fifty days.⁠2
1. gradually receded | וַיָּשֻׁבוּ... הָלוֹךְ וָשׁוֹב – See Radak and Ramban. When the word "הָלוֹךְ" precedes a verb in the infinitive absolute, it generally denotes a continuous action. Literally: "the waters returned... going and returning".
2. One hundred and fifty days | חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם – According to most commentators, this is not a second set of 150 days, but identical to the set mentioned previously, and the verse refers to the beginning of the drying process. [Otherwise it would be difficult to fit all the events of the Flood into the year and ten days allotted by the text.] For discussion of the dating of the various events in the narrative, see Chronology of the Flood.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[יט] 1ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום [מן אחד בסיון התחילו המים לחסור שנא׳] והמים היה הלוך וחסר וגו׳. (סדר עולם פ״ד).
1. ב״ר פל״ג ועי׳ פירש״י ובפי׳ הרמב״ן.
וְתָבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא אָזְלִין וְתָיְיבִין וַחֲסַרוּ מַיָּא מִסּוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין.
The water receded from the earth continually, and the waters diminished at the end of one hundred and fifty days.
וחזרו מי׳ מעילוי ארעא אזלין וחסקין וחסרו מיא לסוף מאה וחמשין יומין.
ותאיבו מיא מעילוי ארעא אזלין ותייבין וחסרו מיא מסוף מאה וחמשין יומין.
And the waters returned from being on the earth, going and returning. And the waters were minished at the end of a hundred and fifty days.
וישובו המים וגו׳ הלוך ושוב – מהו וישובו המים, אלא שהיתה מדה״ד מקטרגת על נח שידון במים לפי שלא היה צדיק גמור. כיון ששמעו המים כן שבו מלדון הרשעים ונתקבצו כלם אל מקום התבה ורצו לשוברה הה״ד וישובו המים וגו׳, עד שגער בהם הב״ה ואמר מי שכתוב בו מדות גדולות, נח איש צדיק תמים וגו׳ (בראשית ו׳ ט׳) ימות מיתה משונה, ועוד כתוב בתורה וצדקה תציל ממות (משלי י׳ ב׳) ממיתה משונה, ונח עושה צדקה עם כל הבריות ראוי הוא להנצל. כיון ששמעו המים כן, מיד שבו לדון הרשעים והניחו את נח הה״ד וישובו. ויחסרו המים מקץ חמשים ומאת יום, זה היה א׳ בסיון, לפי שבא׳ בסיון באו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה שנאמר בחדש השלישי וגו׳ (שמות י״ט א׳) מהו ביום הזה, ר״ח היה, וכיון שהגיע אותו יום ראה הב״ה שבאותו יום ישראל עתידין לבא לפני הר סיני לקבל התורה, מיד נתקררה דעתו ורמז למים שיהיו הולכים וחסרים הה״ד ויחסרו המים.
ותראג׳ע אלמא ען אלארץ׳ כלמא מר רג׳ע ונקץ אלמא בעד מאיה וכ׳מסין יומא.
ונסוגו המים מעל הארץ, ככל שחלף הזמן נסוגו, וחסרו המים אחרי מאה וחמישים יום.
מקצה חמשים ומאתא – התחילו לחסור, והוא אחד בסיון. כיצד: בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים, הרי ג׳ מכסליו, וכ״ט מטבת, הרי שלשים ושנים,⁠ב ושבט, ואדר, וניסן, ואייר, מאה ושמנה עשר,⁠ג הרי מאה וחמשים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף: ״יום״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, וכן נוסף בגיליון בכ״י ליידן 1. בכ״י אוקספורד 34: ״הרי כאן שלשים ושנים״. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״שלשים ושנים״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״הרי שלשים ושנים״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5 (שם: ״ושמונה״), אוקספורד 34 (שם: ״עשרה״), לונדון 26917 (שם: ״קי״ח״). בכ״י לייפציג 1 חסר: ״מאה ושמנה עשר״.
מקצה חמשים ומאת יום AFTER THE END OF ONE HUNDRED AND FIFTY – they began to decrease: that was on the first day of Sivan. How so? The rains ceased to fall on the twenty-seventh day of Kislev. You have three days left in Kislev, and the 29 days of Tebet make 32, and Shebat, Adar, Nisan and Eyar have together 118, making altogether 150.
וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב – עד מאה וחמשים יום 1מטבת ועד סיון.
1. מטבת ועד סיון. עיין ב״ר וסדר עולם רבא פ״ד. ורש״י עה״ת.
וישובו המים – למטה מן הארץ כמשפטם, בסוף חמשים ומאת יום. גם זה החשבון, בדרך נבואה ידעו.
והאומרים, כי הנה מצאנו: מאה וחמישים יום, ה׳ חדשים, וזה לנו אות שהם חודשי החמה. והנה לא דברו נכונה על דבריהם, גם שנים ימים יחסרו.
גם האומרים: כי בחשבון העיבור היה עושה, וישים בחודש השני מרחשון, ותהיה השנה שלימה. ולמה כל זה, ואפילו יהיה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה, או תחלת השנה מתשרי, לא נתנו המועדים על יד נח. גם יתכן על מנוח התיבה, לדבר דברים ארוכים, לכן לא יועילו ולא יצילו, כי תהו המה.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א י״ב:כ״א.
AND THE WATERS RETURNED. The waters returned at the end of one hundred and fifty days to their reservoirs beneath the earth where they are normally stored. Noah knew that it took one hundred and fifty days for this to happen, for he was a prophet.⁠1 They err who maintain that since Scripture speaks of one hundred and fifty days making up five months,⁠2 it must be referring to solar months, for five solar months come to one hundred and fifty-two days.⁠3 Also anyone who maintains that Noah followed a calendar of intercalated4 lunar months, with Cheshvan being the second month5 and the year full, misses the mark.⁠6 Why go to all this trouble? Even if the Bible explicitly stated that Noah employed solar months or that he counted the months from Tishri7 this would have no effect on Jewish law, for the laws governing the establishment of the seasons were not given by Noah.⁠8 It is also possible to say many things concerning the ark's coming to rest.⁠9 However, such speculations "cannot profit nor deliver, for they are vain" (I Sam. 12:21).
1. There was no way of telling day from night during the flood. Cf. Ibn Ezra's comments on Gen. 7:11.
2. The 150 days commenced on the 17th of the second month (when the flood started) and lasted till the 17th of the seventh month, a period of five months.
3. Solar months alternate between 30 and 31 days. In a five-month period there must be at least two months of 31 days.
4. That is, lunar months alternating between months of 29 and 30 days. (Cheshvan and Kislev can each have 29 or 30 days. See note 36.)
5. This is the opinion of this commentator. Ibn Ezra maintains that Iyyar was the second month. Cf. verse 5.
6. Even if Cheshvan and Kislev had 30 days each, the year being full (shelemah), the number of days in the five lunar months comes to 148. The flood started on the 17th of Cheshvan, the five months end on the 17th of Nisan. They include 13 days in Cheshvan, 30 days in Kislev, 29 days in Tevet, 30 in Shevat, 29 in Adar and 17 in Nisan: a total of 148 days (Krinsky).
7. Making Chesvan the second month as the previously quoted second opinion held.
8. But by Moses. He established the Jewish calendar and taught the Jews to use a lunar calendar and count the months from Nisan.
9. Contra Rashi, verse 4 (Krinsky). Rashi calculates by exactly how much the waters receded each day until the ark finally rested on terra firma. For other interpretations see Weiser, Cherez and Netter.
ויחסרו {המים} מקצ⁠{ה} חמשים ומאת יום – שאז ניכר חסרונם, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית ז׳:כ״ד). וכן דרך ההווה.
והגשמים פסקו בכ״ח בסיון, שמשבעה עשר באייר עד כ״ח בסיון ארבעים יום, כי יום י״ז באייר אינו מן המניין. ומכ״ח בסיון עד אחד בטבת שנראו ראשי ההרים, קפ״ב ימים. ומעטו בקפ״ב ימים חמש עשרה אמה, והם אמה אחת לי״ב ימים, כי ט״ו פעמים י״ב הם ק״פ ימים. וב׳ ימים היתירים אין לדקדק, כי אינם עולים לא לאמה, ולא לחצי אמה, לא לשליש, ולא לרביע. וחשוב משנחה התיבה בשבעה עשר בתשרי עד אחד בטבת שנראו ראשי ההרים, הם ע״ב ימים, והם ו׳ פעמים י״ב. נמצאת התיבה שקועה במים, לפי הפשט, ו׳ אמות ולא יותר.
ומזה נודע כי חמש עשרה אמה היו על ההרים, כי ניכר מקום שקיעת התיבה. כי יכול אדם להבין בדבר ששרה במים ימים רבים, אף על פי שיבש, עד היכן הגיעו המים. וכיון שראו כי חסרו ו׳ אמות בע״ב ימים, נודע להם כי בי״ב ימים היו מחסרין אמה. ומנו משנראו ראשי ההרים למפרע עד שכלו הגשמים, ומצאו קפ״ב ימים. ונתנו לכל י״ב ימים אמה, ומצאו כי חמש עשרה אמה היו המים על ההרים.
ויחסרו... מקץ חמישים ומאת יום THE WATERS RECEDED…AT THE END OF ONE HUNDRED AND FIFTY DAYS: I.e. after 150 days the recession could be perceived, as I explained [commentary to 7:24].⁠1 That is the natural way [that things work].⁠2
The rain stopped on the 28th of Sivan, since 40 days (7:12) after the 18th of Iyar (7:11)—not counting the 18th of Iyar itself—[bring us to] the 28th of Sivan. [Another] 182 days elapsed from the 28th of Sivan until the first of Tevet, when (8:5) the mountaintops became visible. During those 182 days the waters receded 15 cubits.⁠3 This comes to a cubit [of recession] each 12 days—for 12 times 15 [days] comes to 180 days. (The two extra days are not a matter of concern; they do not amount to an extra cubit or a half, a third or a quarter of a cubit.) Consider further that from the 17th of Tishre, when (8:4) the ark came to a rest on the ground, until the 1st of Tevet, when (8:5) the mountaintops became visible, another 72 days elapsed. 72 is 6 times 12. This shows that, according to the plain meaning of Scripture, [while the ark was floating,] the [bottom of the] ark was submerged 6 cubits under water, no more than that.⁠4
And that is how they [later] knew that the waters had risen to the height of fifteen cubits above the mountaintops,⁠5 because they were able to see [after the flood was over and they left the ark] how much of the ark had been submerged under the water. People can tell when they look at an item that was [partially] submerged in water for many days—even if it is now dry—how much of that item had been under water. Once they saw [that six cubits of the ark had been submerged under the water,⁠6 and because they knew that 72 days had elapsed while the water receded those six cubits,⁠7 they could calculate that] the waters had receded six cubits in 72 days, and then they knew that the water receded at the rate of 12 cubits a day. Then they were able to count back from the point that the mountaintops became visible to the point that the rains stopped and they knew that 182 days had elapsed then. And since they knew that the recession rate of the water was 12 cubits per day, they then knew that the water had risen [before] to a height of fifteen cubits above the mountains.
1. See notes 16, 17 and 21 there.
2. In other words, it makes sense to say that the waters receded for a while without the recession being seen. When there is no visible frame of reference, how would the recession of the waters be noticed?
3. This statement is based on the assumption that 7:20 means that the water, when it was at its highest point, was 15 cubits above the height of the mountains. So if it the tops of the mountains became visible 182 days after the rain stopped, the waters had receded 15 cubits in 182 days.
4. R. Yosef Bekhor Shor is disagreeing with Rashi who calculated (commentary to 8:4; following BR 33) that the ark was submerged 11 cubits under the water. R. Yosef Bekhor Shor pointedly writes that it was 6 cubits, and no more. The difference in calculation results from Rashi’s insistence that the “seventh month” (in 8:4) is not the seventh month of the year but the seventh month after the rain stopped, and the “tenth month” (in 8:5) is not the tenth month of the year, but the tenth month after the rain began. (See note 16 to commentary to 7:24.)
Cf. Nahmanides (commentary to 8:4) who rejects the assumption made by BR, Rashi and R. Yosef Bekhor Shor that water will recede at a fixed and consistent rate. Furthermore Nahmanides claims (commentary to 8:5) that there is no reason to assume that the text provides us with any information either about how much the ark was submerged under the water or about the rate of recession of the water (לא הוצרך הכתוב להודיע השקוע ולא החסרון).
5. This paragraph of R. Yosef Bekhor Shor’s commentary attempts to explain how it is that Noah and his family later realized—after they had left the ark—that the waters had risen to a height of fifteen cubits above the mountains.
The premise of the discussion is difficult to understand. The text does not require assuming that Noah ever knew the information provided to us, the readers, (in 7:20) that the waters had reached the height of fifteen cubits above the mountaintops. There is no reason to assume that Noah had any idea of how high the water level had reached. The omniscient author provides us readers with this information but his source can be seen to be, as Ibn Ezra writes (commentary to 8:3), prophecy, not measurement and calculation. See also Nahmanides (commentary to 8:5) who writes that “according to the commentators” all the dates and time periods mentioned in this chapter were not known to Noah but are known to the readers of the Bible (הכתוב מודיע אותנו כן, אבל נח לא ידע).
6. Note that according to Rashi, we, the readers of the Bible, can calculate the amount that the ark was submerged under water from our knowledge of how high the flood waters had reached. According to R. Yosef Bekhor Shor, the calculation goes in the opposite direction. The amount that the ark was submerged was the given; Noah could tell how much of the ark had been submerged just by looking at it after the flood was over. Then, according to R. Yosef Bekhor Shor, Noah used this information to calculate how high the flood waters had reached.
7. As explained in the previous paragraph of the commentary.
וישבו המים הלוך ושוב – מעט מעט, עד שחסרו לסוף חמשים ומאת יום כנגד התגברותם שהיוא חמשים ומאת יום וארבעים יום, שהיה הגשם, הרי ש״מ. וכ״א יום של שליחות עורב ויונה הרי שס״א יום, הרי שנים עשר חדש שהיה נח בתיבה. ותחלת חסרונם בשנים בסיון כי בו שלם התגבורתם, וכיון שנחו החלו לחסור.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 נכפלה כאן: ״שהיו״.
וישבו המים..הלוך ושוב, this formulation described the gradual nature of the waters abating and the water level on the globe falling. The period this took corresponded to the 40+150 days described during which the waters rose, giving us a total of 340 days. When you add the 3 times 7 days which elapsed for the 3 missions of the raven and the pigeon respectively, you have a total of 361 days, very close to the 365 days described in the Torah as the period which elapsed from the onset of the rain until Noach left the ark. The beginning of the return to normal commenced on the second day of Sivan. As soon as the waters had peaked, they began to recede.
ויחסרו המים – מכיון שחסרו ולא גברו עוד נחה התיבה שהיתה משוקעת ט״ו אמה אבל כל זמן שהיו סוערין לא היתה נחה התיבה שהיתה מתנענעת אילך ואילך.
ויחסרוא המים וגומ׳ – פר״ש: מקצה חמשים ומאת יום – התחילו המים לחסור והוא באחד בסיון. כיצד? בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסליו וכו׳. אלמא סבירא ליה האידנא לפר״ש דיום כ״ח בכסליו אינו ממניין הארבעים יום של ירידת גשמים, אלא הרי הוא ממניין החמשים ומאת יום של תגבורת המים, ולמעלה גבי ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום (בראשית ז׳:י״ב) סבירא ליה לפר״ש דיום כ״ח דכסליו הרי הוא ממניין הארבעים יום של ירידת גשמים, שפירש ר״ש: אין יום ראשון מן המניין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב: בחדש השיני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו וגומ׳ (בראשית ז׳:י״א) נמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו. לפיכך נכון לשקול דעתו של פר״ש הכי: אין יום ראשון מן המניין, אין עניין יום ראשון של ארבעים יום של ירידת גשמים שהוא י״ז במרחשון מן עניין מניינם של אחרים, שהרי האחרים לילותיהם עמהן וזה אין לילו עמו, ומכל מקום הרי הוא ממניין הארבעים יום של ירידת גשמים.
ובסדר זה תמצא ליישב פר״ש: יום י״ז במרחשון היה ראשון לארבעים יום של ירידת גשמים ואין לילו עמו, וי״ב שנשארו ממרחשון וכ״ז מכסליו שלילותיהן היו עמהם וליל כ״ח בכסליו להשלים יום י״ז במרחשון שלא היה לילו עמו, הרי לך ארבעים יום שלימים מעלות השחר של י״ז במרחשון עד עלות השחר של כ״ח בכסליו, וכן כתיב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (בראשית ז׳:י״ב).
אבל החמשים ומאת יום של תגבורת המים אין צורך למנותם שלמים הלילות עם הימים, שהרי כתיב: מקצה חמשים ומאת יום, כלומר מעלות השחר של כ״ח בכסליו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון. ואם תרצה למנות החמשים ומאת יום שלמים, הלילות עם הימים, תמנה אותם מעלות השחר של כ״ח בכסליו עד עלות השחר של אחד בסיון, ויהיו חמשים ומאת יום וחמשים ומאת לילה שלימים.
ואם לחשך אדם על פר״ש מי הזקיקו למנות ליל כ״ח בכסליו מן הארבעים יום של ירידת גשמים, והיום מן החמשים ומאת יום, דמאי איכפת ליה אם היום נמנה עם לילו מן הארבעים יום, אכתי יהא סיון שביעי להפסקה. אלא היינו טעמא: אם תמנהו מן הארבעים יום לא תמצא ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר {יום} לחדש (בראשית ח׳:ד׳) אלא בי״ח לחדש. כיצד תצטרך למנות חמשים ומאת יום לאחר שכלו כ״ח בכסליו, ונשארו שני ימים מכסליו וקמ״ז מטבת שבט אדר ניסן אייר ואחד מסיון, הרי ק״נ יום כלים לסוף יום אחד בסיון, ולמחר התחילו המים לחסור ד׳ אמות בי״ו יום וכשכלו הי״ו יום משהתחילו המים לחסור נחה התיבה. אם כן נחה התיבה בי״ח לחדש, וכתיב ותנח התיבה (בראשית ח׳:ד׳) בשבעה עשר לחדש.
גם לא תמצא בראשון באחד לחדש חרבו המים (בראשית ח׳:י״ג). כיצד? בשניב בסיון התחילו המים לחסור, ומשם תמנה ששים יום לחסרון החמש עשרה אמה של המים לכשנראו ראשי ההרים, ומשם ששים יום עוד עד שלוח אחרון של היונה, ותמצא שהם כלים בשלשה בתשרי וכתיב: בראשוןג באחד לחדש חרבו המים (בראשית ח׳:י״ג).
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ויסכרו״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״בשני״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״בראשונה״.
ויחסרו המים, "the waters diminished;⁠" according to Rashi, this process began 150 days after the outbreak of the deluge, on the first day of the month of Sivan. Rashi arrives at this calculation from the Torah's report that the deluge (rains) began on the 17th day of the second month (Cheshvan) the rains which lasted for 40 days having stopped falling on the 27th day of Kislev. It is reasonable to assume that according to Rashi's calculation no rain fell on the 28th of Kislev, so that day was already one of the 150 days during which the water level on the earth kept rising without additional rainfall. On the other hand, when the Torah had written in verse 12 of chapter 7 that the rainfall persisted for 40 days, the impression given is that the twenty eighth day of Kislev was still a rainy day, as Rashi specifically states that the first day mentioned in the Torah did not count, as the rain had started during the daylight hours, i.e. long after the day had already commenced. The Torah describes the sky as breaking open during the daylight hours. According to this calculation the rains would only have stopped during the 28th of Kislev. We are forced therefore to understand Rashi's words as follows: "the first day of rainfall mentioned is the Torah is not to be considered as a "day" in the same sense as all the other days, seeing that all the other "days" mentioned included the preceding night; this day did not include the preceding night.⁠"When you follow this approach you can understand Rashi's saying that the 17th of Cheshvan was the first day on which rain fell and continued falling for 40 days. There were 12 days left in that month, followed by 27 days in the month of Kislev, all of which included the preceding nights until daybreak on the 28th day of Kislev. This tallies with what the Torah wrote: "The rain (came down) onto the earth for 40 days and forty nights.⁠" (7,12) When the Torah referred to 150 days, these days do not need to include the preceding nights, as the Torah itself states: "it was at the end of 150 days.⁠" (8,3). In other words: from daybreak on the 28th of Kislev until nightfall on the first day of Sivan. If you wish to count the 150 days as whole days including the preceding nights, you would have to count from the morning of the 28th of Kislev until the morning until the morning of the first day of Sivan, giving you a total of 150 days and 150 nights. Even if you were to deduct the night of the 28th of Kislev according to Rashi, something irrelevant to the descent of rain for 40 days, the first of Sivan as the seventh month the first of Sivan, as stated in the Torah, would still be the beginning of the seventh month after the beginning of the deluge. [The significance of the number "seven" as a number signaling beneficial developments is most important in Judaism, Ed.] The reason why the manner in which the Torah reported these details is significant is because if we were to start the count of the deluge (40 days of rainfall) from Cheshvan, the ark would not have come to rest on Mount Arrarat on the seventeenth of the seventh month (Sivan) from the daylight period of the seventeenth, but on the eighteenth. Our author demonstrates how this would have contradicted other dates mentioned later in the account of the gradual abating of the waters. The most important date mentioned is that on which the ark came to rest on solid ground, the first day of the first month of the 601st year of Noach's life, i.e. on New Year's day according to the Jewish calendar. It signaled a new and more propitious beginning in the history of mankind. On that day the waters had dried from the surface of the earth. [as distinct from "dry" as opposed to "muddy.⁠" Ed.]
(ג-ד) אוישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב – יאמר שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה. ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום דבק עם: ותנח התבה, לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התבה כאשר פירשתי.
א. הביאורים הקצרים על פסוקים א׳-ג׳ מופיעים לאחר הביאור הארוך על פסוק ד׳ בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון.
(3-4) AND THE WATERS RETURNED FROM OFF THE EARTH CONTINUALLY.⁠1 The verse states that the waters decreased gradually until the face of the ground was dried up.⁠2
And after the end of a hundred and fifty days the waters decreased.⁠3 This is connected with the following verse, And the ark rested,⁠4 thus stating that on that day there was a great decrease in the waters which enabled the ark to rest [on the mountains of Ararat], as I have explained.
1. (3).
2. (13).
3. (3).
4. (4).
מקצה חמשים ומאת יום – והיינו בא׳ בסיון שהרי התחילו לירד בתחלת יום של י״ז במרחשון אלא שאין לילו עמו א״כ יש י״ג ימים ממרחשון חסר ליל י״ז שהרי מרחשון חסר. וכ״ז מכסלו וליל של כ״ח הרי מ׳ יום ומ׳ לילה שכלים בכ״ח בכסלו בתחלת היום חשוב ק״נ יום תמצא שכלים בא׳ בסיון. כיצד קי״ח מטבת שבט אדר וניסן אחד מלא וא׳ חסר. וכ״ט מאייר וג׳ שהיה בכסלו מפסיקת הגשמים ואע״פ שחסר הלילה כ״ח גבי הק״ן יום לא כתיב אלא יום אבל גבי המ׳ של ירידה כתיב יום ולילה.
(ג-ה) ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום – היינו באחד בסיון.
ותנח התיבה בחדש השביעי – הוא סיון שהוא שביעי ז׳ לכסליו שפסק בו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה שביעי אייר שהרי עם כל זה חשוב ארבעים ימים ומירידה ק״נ יום מתגבורת לא תמצא שהיו כלין עד אחד בסיון וא״כ לא נחה התיבה מאייר עד יום שבעה בסיון ונחה בי״ו ימים לאחר שפסק תגבורת.
בעשירי וגו׳ – זהו אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פירש״י ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח וגו׳ מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. וא״כ לפירושו ולפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב ח׳ יום אחרי כן תמצאם כלים באחד במרחשון. וכן בראשון באחד לחדש נראו וגו׳ חרבו פני המים מכאן מאן דס״ל שהוא מרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב ובאחד בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ששים יום תמצאם כלים בא׳ בתשרי שהוא ראשון לר׳ אליעזר מכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א״כ מהפסקת התגבורת דהיינו א׳ בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו אחד באב יש ששים יום וט״ו למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבששים יום חסרו המים ט״ו אמות דהיינו אמה בד׳ ימים. וא״כ בט״ז ימים חסרו ארבע אמות בט״ז ימים משהתחילו לחסר נחה על ההרים וא״כ תמצא שהיתה משוקעת במים אחד עשר אמות כל זה פירש״י. וק׳ הא דפרי׳ מקץ ארבעים יום ויפתח נח דהיינו משנראו ראשי ההרים דא״כ היונה אשר שלח ז׳ יום לאחר אותם ארבעים יום מדוע לא מצאה מנוח והלא היתה יכולה להיות נחה על ההרים לכך פירש״י ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור ולפי עניות דעתי צ״ל שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר בסיון וארבעים יום אחר שהתחילו המים לחסר ויפתח נח חלון התיבה הוא בי׳ בתמוז וישלח את העורב מיד ולא עשה שליחותו והוא המתין ז׳ ימים וישלח את היונה והיה שבעה עשר בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני שגם רמז לתחלת החרבן שהיה בשבעה עשר בתמוז שהובקעה העיר ולא מצאו ישראל מנוח בו שנקראו יונה והמתין עוד שבעה ימים ומצאה זית כדכתיב והנה עלה זית טרף בפיה ואותו היום צ״ל שנראו ראשי האילנות והמתין עוד שבעה ימים וישלח עוד והוא חדש אב שהוא י׳ לירידה באחד לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ששים יום מפסיקת תגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו לפי׳ רש״י מאחד באב שנראו עד אחד בתשרי שיש ששים יום ביניהם חרבו המים כדכתי׳ בראשון באחד לחדש חרבו המים וכו׳ חשוב ותמצא משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים ששים יום כמו לפירש״י וכן מצאתי בסדר עולם כמו שפירשתי. אמנם אין זה לשונו. אבל קשה לי דמאחר שצ״ל שהיו אילנות על ההרים ונתראו קודם שנראו ההרים כדפי׳ רש״י מדוע לא כתב יום ראיית האילנות כמו שכתב יום ראיית ההרים וכי תימא שלא נשאר שום אילן כי אם זית כדכתיב וימח וגו׳ כי כן משתמע לפרש דגבי ויטע כרם שכשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראית אילן אחד לא כתב יום ראיתו. מ״מ ק״ל מפני מה נשאר זית משאר אילנות. וא״ת שנשאר בזכות שעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור גם כרם עתידין לעשות מפירותיו נסכים. ומיהו י״ל שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות לתבה אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה זו כי תתיבש בשנת המבול יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם.
(3-5) ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום, "the waters decreased at the end of one hundred and fifty days.⁠" This date was identical with the first day of the month of Sivan. The ark came to rest in the seventh month, the month of Sivan, counting from the month of Kislev which was the month during which the rains had ceased descending. The "seventh" month here could not have been the seventh month after the rains began to descend, as that would have been Iyar, seeing that it had commenced during the second month of the year, i.e. during Marcheshvan. If we were to assume that the Torah referred to the seventh month after the rains had begun, a count of 40 days of rain falling, plus 150 days of the waters continuing to rise, this would bring us only to the 17th day in Iyar. Clearly, we must allow for days during which the waters had begun to recede, else how could the ark come to rest anywhere, seeing that the Torah told us that at its highest, the waters were 15 cubits above the highest peaks on earth? If we accept our interpretation the ark would have come to rest on Arrarat on the sixteenth day after having risen to its highest level. That date had been in the tenth Av, not Ellul. When the Torah, in verse 5, speaks of the tenth month, on the tenth of which the highest peaks became visible once more. According to Rashi's calculation forty days elapsed (verse 6) elapsed before Noach for the first time lifted the window at the top of the ark to dispatch the raven on its mission, which it did not really carry out. Apparently sixty days passed between the time when the highest peaks became visible until the surface of the earth was no longer covered with water. If we were to assume that the highest peaks had not become visible until the month of Ellul (the tenth month when commencing with Marcheshvan when the rains first descended) we would therefore have to conclude that the waters subsided at a rate of one cubit per four days, 15 cubits during the 60 days commencing with the highest peaks having become visible again. According to this calculation, the bottom of the ark had been in eleven cubits of water at one stage at least.
According to Rashi's calculation we face the following problem: if as the Torah writes, (verse 6) Noach opened the window of the ark after forty days of it having come to rest on Arrarat and he sent the pigeon out more that 40 days after the ark had come to rest, how come that the pigeon did not find any place to park on? It surely should have been able to rest on some mountains slightly lower than Arrarat which was near there? Rashi was aware of this problem, and this is why he wrote on verse 6 that the highest peaks had become visible. According to my understanding we must assume that the mountain range of Arrarat at the time was not above the tree line, and that the tops of these trees were visible even earlier that the peaks themselves. Accordingly, we must understand the whole period as follows: the water level on earth began to recede after having constantly risen for 150 days. These days had come to an end on the first day of Sivan. On the seventeenth of that month the ark ran aground. Forty days after continuing receding of the water levels, Noach opened the window of the ark, i.e. on the tenth day of Tammuz. He immediately dispatched the raven. When after seven days the raven had not performed his mission, he sent out a pigeon. This was on the 17th day of Tammuz. The pigeon returned not having a place where to rest its feet. I venture to add on my own that we see an allusion to the dates of the beginning of the eventual destruction of the Temple which began on the seventeenth of Tammuz when the wall of Jerusalem was breached by the Romans. Israel- also known lovingly as יונה, pigeon, (Song of Songs 2,14) has never again found rest historically since that date when Noach's pigeon could not find rest. Noach then waited another seven days to send out the pigeon again, and on that occasion it returned with a torn olive leaf in its beak, signaling that the earth was on the way to becoming normal again. This occurred in the month of Av, on the first of the month when the receding of the waters had come to an end. The next time the pigeon never returned having found it possible to live in freedom outside the confinements of the ark, seeing that the tops of the trees had become visible. This completed the 60 days it took from when the tips of the mountains to become visible as Rashi had stated. The month of Av was the tenth month, counting from when the rains first stated descending. All this is in accordance with what the Torah reported when it wrote that on the first day of the first month of the following year, the surface of the earth had become dry1 I have found that Seder Olam, chapter 4 agrees with my explanation though it is worded differently. However, I find it difficult to understand that if as Rashi assumes the tops of the trees became visible before the peaks themselves had become visible why did the Torah write about the tops of the peaks being visible, instead of writing about the tops of the trees on them becoming visible? Even if we were to assume that only olive trees survived the deluge until that time as a result of what is written in verse 23, something that might be understood as the result of Rashi's comment on that verse,⁠2 our author, bases himself on the tradition that Noach must have taken branches of fruit trees into the ark, else how could he have planted a vineyard, this was as he did not assume that any trees would survive. If indeed a single tree survived, the day on which this became evident was hardly worth a special mention. Regardless of all this, why would only the olive tree be the one surviving the deluge? If you were to answer that this was because in the future this tree and its fruit would be a basic necessity for the Jewish people in the Temple service, the same argument would be true also of the vines in the vineyard, whose fruit featured equally in the Temple service; so why did Noach have to take a branch with him into the ark instead of relying on some vines to survive the deluge? We would have to answer that the fruit of the vine was sufficient for Noach as a sample with which to start a vineyard, whereas a branch of an olive tree would dry out during the year in the ark so that it could not be revived when Noach came out of the ark.
1. [though too soft to walk on without sinking into the ground. Ed.]
2. [I fail to see how; Ed.]
וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב – פי׳ שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה:
ויחסרו המים מקצה ק״ן – דבק עם ותנח התיבה לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה:
{See Hebrew}
ושוב – ג׳ הכא ואידך ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים. והחיות רצוא ושוב. זה הוא שאמרו שמזיעת החיות יוצא נהר דינור כמו ושוב דהכא איירי בנהר אף התם נמי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור. לא שכלו לחסור כפי המובן ממלת ויחסרו דא״כ בקצה ק״נ יום מיבעי ליה ועוד איך אפשר לומר שבסוף ק״נ כלו לחסור הרי המים היו הלוך וחסור עד כ״ז לחודש השני שבו יבשה הארץ:
בכ״ז בכסלו פסקו הגשמים. אין זה סותר מה שכתב גבי מ׳ יום ומ׳ לילה אין יום ראשון מן המנין ונמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסלו דאיכא למימר הכי קאמר אין יום ראשון ממנין הימים השלמים של מ׳ יום שכל א׳ מהם יומו ולילו עמו אבל יומו בלבד בלא לילו מן המנין הו׳ שיצטרף עם ליל כ״ח לתשלום המ׳ יום ומ׳ לילה ונמצא שהמ׳ יום וארבעים לילה הם כלים בבקרו של יום כ״ח ומה שאמר כאן בכ״ז בכסלו פסקו הגשמים פירוש בתשלום כ״ז ימים שלמים ומה שאמר שם ונמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסלו פירוש בבקרו של כ״ח ומה שאמר הרי ג׳ מכסלו פי׳ השנים מהם יומם ולילה אבל יום כ״ח אינו אלא יומו בלבד מפני שלילו כבר נכנס בחשבון המ׳ יום ומ׳ לילה ומה שאמר הרי ל״ב פי׳ ל״ב פחות לילה וכן מה שאמר הרי ק״נ פי׳ ק״נ פחות לילה א׳ ועם ליל ר״ח סיון הם ק״נ יום שלמים:
ומשם ואילך וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ר״ל וישובו מהארץ אל התהום כאשר בראשונה.
ואמרו ויחסרו המים מקצה ק״נ יום. אין הכוונה שמאותו יום התחילו לחסור מכמות׳ הרב כמו שחשבו המפרשים כי כבר היה יותר ממאה יום שהתחילו לחסור אבל ענין הכתוב הוא שמקצה הק״נ יום חסרו המים כ״כ עד שנחה התיבה בחדש השביעי בי״ז לחדש על הרי אררט ובזה היה גבול רב מהחסרון לא מהתחלתו.
התחילו לחסור. לא שהיה סוף החסרון, שהרי סוף החסרון היה באחד לחדש הראשון (פסוק יג), שיבשה הארץ:
בכ״ז כסליו. עיין למעלה (ז, יב, אות יד) שאינו סותר מה שכתוב (שם ברש״י) בכ״ח כסליו פסקו הגשמים:
הרי ג׳ מכסליו. שאין לפרש שהק״ן יום התחילו בי״ז במרחשון, ויהיה לפי זה הארבעים יום (לעיל ז, יב) נכללים עם הק״ן יום של תגבורת המים (שם שם כד), אלא שהמ׳ יום היו המים מתגברים וגם גשם מלמעלה, ואחר כך לא היה גשם תמיד אלא תגבורת המים בלבד, דאחר שהכתוב מחלק ביניהם במספר הימים, שהרי הכתוב אומר (שם שם יז) ״ויהי המבול ארבעים יום״, אם כן איך חוזר ויכלול הכתוב הכל יחד, אין זה דרך הכתוב כלל אחר שחילק ביניהם, וכי לא הוי מצי למכתב ׳ויגברו עוד המים ק״י יום׳ דהשתא הוי שפיר מ׳ יום של מבול וק״י יום של תגבורת המים, אבל לכלול יחד שני מנינים שהם מחולקים – אין זה מדרך הכתוב, ולכך דעת רז״ל (ב״ר לג, ב) הוא נכון ואמיתי. והרמב״ן (בפסוק ד) שפירש כי הק״ן יום מתחילין מן י״ז במרחשון – אינו כך, ולא שייך לומר ״ויגברו המים״ (לעיל ז, כד) בארבעים יום שהיה עיקר המבול, שאין ספק כי באלו מ׳ יום היה הגשם מלמעלה ולא נחשב אצלם תגבורות המים שהיו גוברים מאליהם, ואף לשון ״ויגברו״ לא שייך רק כאשר כבר שם מים והם גוברים, אבל לומר ״ויגברו המים״ על התחלת ביאת המים אינו נכון, ודעת רז״ל הוא ברור:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

התחילו לחסור. דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק״נ יום כלו לחסור שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ״ז לחדש השני שבו יבשה הארץ אלא התחילו לחסור:
בכ״ז בכסליו פסקו. ואם תאמר והא לעיל (בראשית ז׳:י״ב) פירש רש״י בכ״ח בכסליו פסקו גשמים וי״ל דמה שפירש לעיל בכ״ח בכסליו לפי שאין יום ראשון מן המנין היינו לא חשבו כיום שלם לפי שאין לילו עמו דכתיב (לעיל ז׳:י״א) ביום הזה נבקעו וגו׳ ביום ולא בלילה אבל מ״מ יום אחד הוא נחשב א״כ נשאר ממרחשון י״ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ״ז ימים ולילה כי לא פסק הגשם עד לבקרו של כ״ח יום ותצטרף אותה לילה ליום ראשון הרי ארבעים יום לכך קרוי כ״ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ״ח וקרוי כ״ז לפי שפסקו ביום כ״ח.
הרי ג׳ מכסליו. ר״ל עם לילה של אחריו וכן כ״ט מטבת עם לילה של אחריו.
They began to diminish. We cannot say they were completely diminished on Sivan 1, as the waters continued diminishing until the 27th of the second month, when the earth became dry (v. 14). Rather, they now began to diminish.
On Kislev 27 the rains ceased. You might ask: Did Rashi not say before (7:12) that they ceased on Kislev 28? The answer is: There, Rashi explained that they ceased on Kislev 28 because the first day did not count in the forty days of rain. It did not count because its [preceding] night did not have rain. For it says (7:11), "On that day, all the wellsprings... burst open.⁠" This means at daytime, not at night. Nevertheless, it was considered a [half] day. Thus, Marcheshvan counted for twelve full days and one [half] day, and Kislev counted for twenty-seven full days. And the rain did not cease until the morning of the 28th. So the last night, when added to the first day, completed the forty full days. Thus it could be said that the rains ceased on Kislev 28, as they still fell on its [preceding] night. And it could be said that the rains ceased on Kislev 27, because in the daytime of the 28th there was no rain.
Which accounts for three days in Kislev. This counts the following night. Also the 29 days of Teves counts the following night.
וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב – היא התנועה המתמדת במים בימים. שש שעות ורביע בקרוב בהליכתן ושש שעות ורביע בחזרתן. זאת היא העצה היעוצה מאת האדון הבוראם {כב} והשגחה פרטית לשמרם מהעיפוש. כי המים המכונסים אשר לא יחוגו וינועו לא ימלטו מהסרחון ויבאישו כידוע. כי אולם כאשר הצענו במקום אחר כל הגשמים במלחמה תדירית וכל אחד יבקש להחריב חברו ולהכריחו להתנועע בדמותו בצלמו ויעשה וגם יוכל כאשר יתחזק עליו באיכות או ברבוי. לדמיון המים יחריבו ארץ ומלואה לרבויים אלו לא שם הי״ת בתחתיהם החול שאינו מקבל תנועה כמו שאמרנו למעלה, ככה האויר יניע אף יסריח המים שתחתיו כי ירבה וכן יפרוש כנפיו עליהם. והתחכם אדון העולם {כג} לתת למים תנועה תמידית. ובאופן זה לא תעמוד חלקת המים להתעכב תחת חלקת אויר אחת אלא תמיד תשנה מקומה ולא תניח האויר שעליה לפעול כדרכו. כי בכל רגע יכנס אויר חדש תחת הישן ולא יעצור כח להניע המים כרצונו. בצלם ובדמות הרוצה לקבל קור בנשיבת האויר והרוח על כי יגרש האויר הראשון ויקבל אויר חדש תמיד שעדיין לא נתאזר להניע ולחמם. וככה אם נושיט אצבע בלבת אש ונשהה אותה שמה זמן מה יבעירנה האש. ואם יניע אדם ידו בלהבה אחת הנה ואחת הנה כי תלך במו אש לא תכוה אף אם תתעכב בתנועה ההיא כל היום. אמנם סבת תנועתן זאת מסודרת בטבע. נסכלו בה רוב הקדמונים וגם האחרונים לא גלו טעמה כראוי. לבד מעט מי שיאמין תנועת הארץ בסבוב על קטביה ממערב למזרח כתנועת כוכבי לכת כאשר כתב החכם גאליליאו״ש. ולא נצטרך בסבובה זה לסבוב גלגל היומי. אבל לא יוכלו להציל אלא תנועת המים דרך כלל. ועדיין צריכים אנו לבקש מדוע ככה יתנועעו עד שבכל יום תתאחר עלייתם שעה אחת בקירוב. גם קארטיזיאו״ש בשכלו הנפלא השתדל למצוא טעם לקירוב וריחוק הירח מן הארץ בגלגלה הארוך. ואם כי מסופק הדבר מאד שיהיו כל הגלגלים עגולים מלבד גלגל הירח שיהיה ארוך לא תתיישבנה בזה כל התנועות שהבאנו. ואני אפרשנו לך בדרכיהם ואוסיפה דעתי בזה כאשר עם לבבי. הנה ידענו {כד} מהלך המים בימים כפי מראית העין רודפים תנועת הירח. כי אולם לא יתחילו להתרבות ולעלות אם לא בעליית הלבנה על האופק ובבואה ונסתרת תחתיו ויתחילו לירד המים הלוך וחסור בהיותה בחצי השמים ובנקודה שכנגדו מתחת לארץ. והואיל והירח תתעכב לצאת כל לילה שעה אחת בקירוב יותר מן הלילה שעבר. ככה בכיוון תתעכב עליית המים. גם נביט העלייה והירידה בהם אך למחסור או לתגבורת בשני רביעי הירח מן המולד והניגוד כידוע {כה} על כן גם כשנניח תנועת הארץ היומיית לא נדע להשיב על כל המראות האלה.
{כו} אולם אם נאמין אל הארץ תנועה הירחית כפי מה שחשבתי למשפט בספר המחקר יסורו כל המבוכות. ולפחות נשתדל להציל מראות הדברים לנגד עינינו. ואם אין האמת ככה לא עלינו על במתי עב. ועל כן כשתצייר השמש בגלגל השלישי ממרכז העולם והירח בשני וכדור הארץ בראשון והשפל וכלם יתנועעו ממערב למזרח בתנועתם המיוחדת השמש בשס״ה ימים והלבנה בכ״ז על גלגליהם המצויירים בשכל והארץ בכ״ד שעות על מרכזה. ותוסיף עוד לה תנועה לא על מרכזה אלא בגלגל המצוייר בריוח הסגור סביב בל״ב ימים בקירוב. יוצלו ויתיישבו שאר התנועות אשר לא נתבארו עד הנה כראוי.
{כז} והנה ציירתי לך תבנית אשר עלה במחשבה לפני בצורה ח׳:
בה השמש יהיה במושב א׳ הירח במושב ב׳ והארץ במקום ג׳. ונניח שמלבד תנועת הארץ היומיית בהתגלגלה בכל יום בעצמה על אלכסונה עוד תהיה לה תנועה אחרת כאשר נאמר. שבהתנועע הירח ממקום ב׳ אל מושב ד׳ למקום ריבועה הראשון הארץ בהפך תתנועע ממושב ג׳ אל מקום ה׳ וכשתגיע הירח אל מקום ו׳ שהוא בעת מילואה תתנועע הארץ ממקום ה׳ אל ז׳ וכשהירח במקום ה׳ הארץ תגיע למושב ט׳ עד שתשוב הלבנה אל ב׳ והארץ אל ג׳. ולפי שבזמן חדש אחד השמש בתנועתו הפרטית בשס״ה ימים כבר חלף הלך לו ממושב א׳ אל ב׳ והלבנה בהתנועעה ב׳ ד׳ ו׳ ח׳ ב׳ בכ״ז יום בקירוב לא תמצא שמה עוד החמה ותצטרך ללכת למסעיה עד ל׳ להתחדש כידוע והארץ בהיות תנועתה ג׳ ה׳ ז׳ ט׳ היתה פוגשת החמה טרם הירח על כן ראוי שתהיה תנועתה מאוחרת מתנועת הירח קרוב לשני ימים כי כן ימלאו המרחקים ותפגוש בכ״ט ימים וחצי בקרוב לסבובה הירח במושב ל׳ באופן שסבוב הארץ השלם עד שתשוב אל ג׳ מקומה הראשון יעלה קרוב לל״ב ימים. בדברים האלה נתכנו עלילות מצעדי המים.
{כח} כי אמנם הים אוקיינוס מכונס בשתי חפירות המזרחי והמערבי כאשר אמרנו בפרשה בראשית. ובהתגלגל הארץ על קטביה גלגול יומיי לא ירדפו המים תנועתה להיותם נוזלים בלתי שומרים תמונתם. אלא בהכותם מכח תנועת הארץ על שפתיה יוכרחו להתנועע תנועה הפכית לתנועת הארץ. ועוד יכו בשפת היבשה שכנגדה וישובו לאחור. וכן בארבע שפתי הימים. ולזה תסובב תנועת המים אחת הנה ואחת הנה כל תנועה רביע היום. וכאשר נשים ליבשה גם תנועה הירחית כאשר הצענו. תנועה זאת {כט} תבלבל ותכריח התנועה המסודרת בכל ו׳ שעות להטות ולהתעוות קצת לתנועה השנית על כן בכל יום יתאחרו המים בתנועתם שעה אחת בקירוב לדמיון תנועה הירחית שבארץ המתאחרת שעה אחת בקירוב בכל יום. ואל תתמה שכן טבע המים המכונסים כאשר תוכל לנסות עין בעין במים שבתוך הספינה אם יניעו אותה בחוזק ד״מ לצד מזרח ישובו המים שבתוכה ויתנועעו לרוץ לצד מערב. ואם באמצע התנועה ההיא יכו בספינה לצד דרום תבלבל התנועה הראשונה ויתמצעו התנועות עד שישובו לתנועה אמצעית, וזה ידוע. לזה לא תאונה תנועה כזאת אלא באוקיינוס ובימים הפתוחים אליו ועל כן רודפים תנועותיו לקטנותם ולא בנהרות ובימים הסגורים הנה נתקנו באלה שתי תנועות המים למה יתנועעו כל ו׳ שעות בהליכה וחזרה ולמה כל יום תתחיל תנועתם שעה אחת אחר יום הקודם נשאר לנו לתקן שאר התנועות והם עוד שתים. אחת שנראה בכל מוליד וניגוד הלבנה תנועות המים מתגברות והולכות וחסרות בתנועתם עד רביעים. באופן שבשני הרביעים המים מתנועעים לאט. ובמולדה ומלואה מתנועעים בגבורה. והשנית שנראה ג״כ בזה שנוי בתקופות השנה רצוני שבתקופת ניסן ותשרי הימים מתגברים וההפך בתקופות טבת ותמוז. ולדעת ולבור את כל זה ראוי לשים לב {ל} שיש הפרש רב בין התחדש התנועה להתפעל איכותה בין רב למעט. כי אולם סבת חדוש הדבר הוא דבר בעצם אליו וההוספה או המיעוט בדבר הוא אליו במקרה. והנה שתי התנועות הראשונות שפירשנו למעלה הם דבר נתחדש בעצם במים. והאחרונות הם הוספה או מיעוט הדבר בהם. ועל כן באלה אפשר הסבה מכח דבר חיצוני ולא מן הארץ עצמה ומתנועותיה.
{לא} כי אי אפשר שנייחס לארץ כל התנועות וגם תנועת החמה באשר לא בכל הזמנים נוכל למצוא עליה ועל תנועות המים אופן הילוך החמה לבד בתקופות. והיה ראוי שבכל ימי השנה כפי השתנות מהלך השמש יראה בהם שנוי והפרש מה וזאת לא מצאנו.
{לב} גם אי אפשר שכל אלו התנועות תהיה סבתם הירח. כי השתנות התנועה בתקופות אינו מיכולת הלבנה. לכן ישר בעיני לתת הבדל בין התנועות בעצם ובין הבאות במקרה ומדבר חיצוני. ואלו האחרונות הם תגבורת וחלישת המים בימים נזכרים. וראוי להודות שיתפעלו מאד הדברים השפלים מתקרובת או מהרחקת הכוכב.
{לג} ויותר אם יהיה הכוכב הקרוב לנו כלבנה אשר בהיותה בכמותה כמעט ככמות כדור הארץ בהכרח תביא התפעלות מה אל האויר והמים שתחתיה בהתקרבה מאד אליהם ממה שתביא אם היא גבוהה הרבה. ותדע זה מטבע הדבר בעצמו. כי אמנם כאשר יתקרבו שני גופים גדולים זה לזה בהכרח הגוף שביניהם ראוי שיתעצם או שיברח ויפנה להם מקום ומכל שכן כאשר הגוף האמצעי לח ובלתי שומר תמונתו ומפני זה קל להתנועע ולשנות מקומו.
{לד} אם כן כאשר הארץ והירח בכדוריהם יתקרבו זה לזה יותר מדאי וזה יארע במולד ובניגוד כאשר הבאנו. בהכרח האויר והמים שתחתיהם ראוי שירוצון בבהלה לפנות להם מקום ולמלאות מקום הפנוי אשר עזבוהו הירח והארץ אחד הנה ואחד הנה. וזה ההתנועעות יותר מדאי יביא המים לרוץ יותר ממנהגם. וכאשר הירח והארץ הולכים ומתרחקים זה מזה תתמעט תנועת המים עד הריבוע ששמה המרחק הגדול שביניהם. ומשם והלאה חוזרים ומתקרבי׳ זה לזה והמים מתגברים בתנועתם ויחזרו חלילה בזה האופן ד׳ פעמים בחודש.
{לה} אולם שנוי תגבורת ומחסור המי׳ בתקופות השנה אינו מסובב מתנועת המאורות ולא מן הארץ אלא משנוי השבת הרוחות שעל הרוב בתקופות משתנים. וראינו בעינינו אף בשאר ימות השנה רוח דרומי באיקלים שלנו יגביר המים למעלה למעלה ותהפך הצפוני. כי הראשון ימנע ירידת המים מן הים שאצלנו הנושב במקום הפתחו והשני יגרשם ויוליכם בחפזה. וזה מבואר לכל הבקי מעט בחכמת דרך אניה בלב ים. והביאני להאמין זה בראותינו כי לא כל השנים שוות לאמר שבזמן אחד תמיד יתמעט והמים או יתגברו ולא יעברו בסדר נכון וישר. כאשר ישמרו הסדר ברבועי הירח. אלא לפעמים יתגברו בחדש אחד ובשנה אחרת בחדש אחר. וזה טעם מבואר. כי יסובב בהם השנוי כאשר תבוא השבת הרוחות בהם ולא ישמרו הרוחות הסדר הראוי אלא כפי מזג השנה אם לחום ואם ליובש וכיוצא. הנה בדברי אלה תוכל לצייר בשכלך טעם תנועות המים ולמה ישנו את תפקידם אם בסדר ואם שלא בסדר {לו} גם תבין מדוע בשני רביעי הלבנה תתראה גבוהה למראית העין מן הארץ יותר מעת מולדה ומילואה. כי במולד ובניגוד הלבנה בתכלית הקורבה שאפשר אל הארץ וברביעיה בתכלית המרחק כאשר תעיין בצורה. מבלי שתסתכל למצוא אל הירח גלגל ארוך בעל שני מרכזים ולא כן בשאר הכוכבים כאשר הוכרחו להציל מראותיה. וברוך היודע:
וישובו המים וגו׳ – פירוש נמשכים ושבים המים שהיו בנמצא לים אוקיינוס, ואומרו ויחסרו המים פירוש שהיו נחסרים מעצמן כדרך מים בולעים מים (ב״ר י״ג) ואומרו מקצה חמשים וגו׳ פירוש ענין זה ששבו המים וחסרו היה בסוף ק״נ יום לירידת המבול.
וישובו המים מעל הארץ. The waters retreated from the earth's surface. The waters which had flooded the earth kept retreating towards the oceans. They decreased naturally, starting 150 days after the onset of the deluge.
וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב – אחר שהזכיר ראשית דבר שביום הארבעים לרדת הגשם נסגרו מעינות תהום וארובות השמים, ומאז לא רבו המים עוד, הודיע עתה שגם המים הרבים שעלו מן התהום ושירדו מן השמים בארבעים ימי המבול שכסו ארץ ומלואה, גם המה שבו למקומם הראשון. לא שנגבה אותן הרוח, כי לא נזכר שיבשו המים, אבל שבו מעל הארץ למקומם שבאו משם, כי כאשר סוגרו המעינות וסר כח המים שמתחת לארץ להרתיח ולעלות, חזרו המים מדרך ים אל תחת הארץ למלאות החללים הריקים שבתהומות הארץ. והמים שעל הארץ הלכו כדרכם אל היַמִּים למלאות מחסוריהם. וכאשר סוגרו ארובות השמים וסר כח המים העליונים לרדת בשטף למעלה, חזרו המים דרך האויר לעלות אל הרקיע ונזדככו באויר העליון ושבו אל הים העליון למקומם הראשון, כדרך שעלו ביום השני במאמר ״יהי רקיע בתוך המים״. ועל שתי אלה אמר הכתוב ״הלוך ושוב״. ״הלוך אל הימים, כמו ״כל הנחלים הולכים אל הים״1 וגו׳. והכתוב הזה יורה הענין שאמרנו. ומלת ״ושוב״ על המים שירדו ממעל, כמו ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״,⁠2 ובזה הודיע ההצלה כלה בכלל. ואח״כ פרט מתי התחילו ימי הליכת המים ושיבתן, ומתי נגמר הדבר.
ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום – עתה יפרש מתי התחילו לחסור, שאל תחשוב שביום סוגרו המעינות וארובות השמים מיד שבו המים למקומם, ויהיה סותר למה שאמר ״ויגברו המים על הארץ ק״ן יום״. אלא אעפ״י שלא ירד עוד גשם ולא נבעו עוד מים מתחת, המים שהיו על הארץ עמדו בגבורתם עד ק״ן יום מעת בוא המבול, והם מ׳ ימי הגשם, ועוד מאה ועשרה ימים אחרי כן, ולא החלו לחסור עד מקצה ק״ן יום. וגם זה פלא גדול, כי לפי הטבע מיד שסכר השם המעינות היה ראוי שיזלו מי הים אל התהומות, ומקצת מן המים שעל הארץ ילכו אל הימים. וכן מִטֶבַע המים לעלות דרך האויר למעלה כמו שנראה מן האדים העולים. אבל מי המבול בדרך נס עמדו בגבורתם ולא חסרו מאומה עד קץ ק״ן יום, כי כן גזר ה׳. ואנחנו בל ידענו טעמי הדברים, ואם עינינו רואות שהקפידה התורה בחשבונות הללו להגיד הכל בפרטות גדולה להודיענו שהאריכו ימי נח בתיבה שנה תמימה של שס״ה ימים. ואולי תוך הזמן שעמדו המים בגבורתן נשתנו ע״י כן סדרי היסודות באויר ושמים ובארץ, עד שהיתה תולדת העולם כמו שהוא עתה, שהוא שנוי גדול מאד ממה שהיה קודם המבול וכמו שרמזנו בפרשת בראשית, וכמו שיתבאר עוד בעז״ה.
1. קהלת א, ז.
2. שם יב, ז.
וישבו המים – מהארץ אל התהום כאשר בראשונה:
ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום – אין פירושו שאחר ק״ן יום התחילו לחסור, כי קודם לזה כבר אמר ששבו המים הלוך ושוב, והדעת נותנת שמשפסקו הגשמים התחיל החסרון, אבל ענין הכתוב שמקצה הק״ן יום חסרו המים כ״כ עד שנחה התיבה בו ביום על הרי אררט:
ויחסרו המים – שרש חסר אין ענינו גרעון, אלא ענין העדר, והוא פעמים פועל עומד כמו כאן, וכן דֵי מחסרו אשר יחסר לו (דברים ט״ו:ח׳), ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט׳:ח׳), ופעמים פועל יוצא, כמו לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳) לא יחסרו כל טוב {תהלים ל״ד:י״א}, וכן חסר לב {משלי ט׳:ט״ז}, נעדר שכל – וכאן הכוונה שנשארו קצת מקומות בלי מים, כלומר ההרים היותר גבוהים אבל שיתחילו לחסור אחר חמישה חדשים מירידת המטר (כפירוש רש״י) ושלא נתמעטו המים כלל במשך כל הזמן ההוא שפסקו הגשמים, זה נגד הטבע, ואין לקבלו אחרי שלא נזכר בתורה.
were lacking (va-yaḥseru). The root ḥasar does not denote “to diminish” but rather “to be lacking.” Sometimes it is intransitive, as here and as in, “As much as is required for the need in which he finds himself [asher yeḥsar lo]” (Deut. 15:8), and “Let oil be not lacking [lo yeḥsar] on your head” (Eccl. 9:8). Sometimes it is transitive, as in “And you lacked [ḥasarta] nothing” (Deut. 2:7), and, “[The seekers of the Lord] will lack [yaḥseru] no good” (Ps. 34:11). So also the expression ḥasar lev, “lacking in intelligence” [see Prov. 9:16].
Here the meaning is that some places were left without water, i.e., the tallest mountains. To say as Rashi does, however, that the waters [merely] began to disappear five months after the rainfall without having diminished at all throughout the time in which the rains had ceased, is against nature, and this is not to be accepted, since there is no mention of it in the Torah.
וישבו – הם חזרו למעמקי התהום שמשם באו.
וישובו המים – ומאז התחילו המים לשוב מעל הארץ ולרדת אל הימים ואל עמקי תהומות, והיה הלוך ושוב ר״ל ששיבת המים מן הארץ היה מתמיד מאין הפוגות (שזה הוראת פעל הלוך במקור לפני פעל אחר שמורה על ההתמדה, כמו הלוך וחסור הלוך וגדול הלוך ורב), ובכ״ז לא נכר חסרון המים, ונח לא ידע אם יחסרון או יתרבון. שע״ז אמר ויגברו המים על הארץ ק״ן יום כנ״ל. רק מקצה חמשים ומאת יום. אז ידע נח כי חסרו המים. וז״ש ויחסרו המים וכו׳ היינו שנכר חסרון המים וזה היה ע״י כי,
ויחסרו המים: חשבון שהביא רש״י1 בשם רבותינו ז״ל שחסרה אמה לד׳ ימים, אינו בטבע, וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל שאינו דומה חסרון המים בשעה שהם מרובים כמו שחסרין בשעה שהן מועטין, ולא היה אלא בדרך נס. אלא שהוכיחו זה מהמקראות, למאי כתיב החשבון אחר שאין מזה שום הוכחה וידיעה איך חסרו, אלא על כרחך נחסרו לפי חשבון. וכבר ביארנו (ז,יט) שמזה מוכח שהרי אררט היו אז ההרים הגבוהים שבעולם, ומה שנמצא כהיום גבוהים מהם זה נעשה בשעת מבול.
1. פסוק ד׳ ד״ה בשבעה עשר יום, מכאן אתה למד שהיתה התיבה...
וישבו... ויחסרו – לכאורה יש גם כאן משום שני שלבים, שכן הגם שאמנם החלו המים לשוב מיד עם הפסקת הגשמים, הרי הם חסרו רק כעבור מאה וחמישים יום. אך מכיוון שלא תיתכן שיבת המים ללא חיסור, כלומר בלי שיתמעטו, בהכרח יש ליחס את הביטוי ״ויחסרו״ אל תושבי התיבה — בשבילם היתה התמעטות המים מורגשת רק ביום המאה וחמישים להפסקת הגשמים.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דחזקונירמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה⁠־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃
The ark rested on the mountains of Ararat in the seventh month on the seventeenth day of the month.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[כ] 1ותנח התיבה בחדש השביעי, בשבעה עשר יום, זה סיון, וכשאתה מתחיל למנות משפסקו הגשמים מלירד, נמצאת נחה לששה עשר יום, הא כמה היתה גבוהה מן הארץ, ד׳ אמות, וכמה היתה משוקעת בתוך המים י״א אמה. (סדר עולם פ״ד).
[כא] 2ותנח התיבה בחודש השביעי וגו׳ על הרי אררט. על טורי קרדונייא. (בראשית רבה ל״ג).
[כב] 3ד״א צדקתך כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), אמר ר׳ יהודה בר סימון צדקה שעשית עם נח בתבה גרמה לו שתנוח תבתו על ההרים, שנא׳ ותנח התבה וגו׳ על הרי אררט. (תנחומא ישן נח ח׳).
1. ב״ר פל״ג ופירש״י כאן, ועי׳ לעיל מאמר יא. ומ״ש בבאור, וראה מ״ש בחזקוני, ורבעה״ת ובפי׳ הרא״ש ור״י מווינה, בענין זה.
2. הרי מדינת קרדוניא, ובת״א טורי קרדו, ועי׳ בתיב״ע שהיא בארמיניא, וכן לפי תרגום השבעים הוא אוררטו מקום בארמיניא וביוסיפוס מביא כי התבה נחה על הר של הקורדיים, (והיא ארץ קורדוסטאן) ובמדרש כת״י אור האפלה אותו הרי אררט זו ארץ ישראל ואררט הי׳ וכו׳ מן ירט הדרך לנגדי ות״א ארי גלי, ותרגום הרי אררט טורא קרדו מן קור, (וצ״ע). עי׳ לקמן מאמר פד.
3. לעיל מאמר ב. ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
וְנַחַת תֵּיבְתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּשִׁבְעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא עַל טוּרֵי קַרְדּוֹ.
The ark rested in the seventh month, on the seventeenth day of the month, upon the mountains of Kardu.

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט
וְנַחַת תֵּיבוֹתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּשִׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא עַל טוּרֵי קַרְדּוּ
נוּחַ – חנָיה או מנוחה?
א. אונקלוס מפרש ״וַתָּנַח הַתֵּבָה״ כלשון מנוחה, על כן תרגם ״וְנַחַת תֵּיבוֹתָא״. אבל ״וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ״ (במדבר יא כו) פירש כלשון חניה, לכן תרגם ״וּשְׁרָת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה״.⁠1 אבל בעל הטורים פירש שניהם מעניין חניה.⁠2
זיהוי אררט
ב. אֲרָרָט היא ממלכה בתחום ארמניה וכורדיסטן של ימינו. מכאן ת״א ״הרי אֲרָרָט״ – ״טוּרֵי קַרְדּוּ״, הרי כורדיסטן [ובמיוחס ליונתן: ״טורי קַרְדוֹן״]. השם מופיע גם בגמרא: ״עשר שנים נחבש אברהם אבינו, שלש בכותא ושבע בקרדו״ (בבא בתרא צא ע״א), ״המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא [רש״י: הצומחים בהרי אררט] אין חוששין לקידושין״ (פסחים ז ע״א).⁠3
1. אונקלוס מבחין בשורש נו״ח מבניין פָּעַל, בין הוראת שקט, מצא מנוחה המתורגם ״נח״ להוראת חנה המתורגם ״שרא״, השווה: ״וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (שמות כ י) ״וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״ – מנוחה; ״וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם״ (שמות י יד) ״וּשְׁרָא בְּכֹל תְּחוּם מִצְרָיִם״ – חניה. וכן הבחין בבניין הפעיל: הֵנִיחַ (נו״ן רפויה) שהוראתו נתן מנוחה מתורגם ״נח״, כגון ״וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם״ (דברים יב י) ״וִינִיחַ לְכוֹן״. אבל הִנִּיחַ (נו״ן דגושה) ומשמעו שָׂם, הִשְׁאִיר, מתורגם ״אצנע״, ״אשרי״, ״שבק״ וגם ״נחת״ או ״אסר״ על פי העניין כמבואר בפסוק ״וַיַּנִּחֵהוּ בגן עדן״ (בראשית ב טו). ועיין שו״ע הלכות תפילין או״ח סימן כה סעיף ז: ״יברך להניח בקמץ תחת הה״א ולא בפתח ובדגש״, ובמשנה ברורה שם: ״להָניח בקמץ שהוא לשון הנחה כמש״כ לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד ל) ולא בפת״ח (לְהַנִּיח) שהוא לשון עזיבה כמש״כ אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי (בראשית מב לג)״ [ות״א: שְׁבוּקוּ לְוָתִי].
2. בעל הטורים: ״ותנח. ב׳ במסורת: ותנח התיבה, ותנח עליהם הרוח. לומר שרוח הקדש נחה על אותם אשר נשארו בתיבה וזה הוא ותנח התיבה ותנח עליהם הרוח״.
3. אבל בלטינית המונח קארדו מציין ציר מרכזי (כבמילה קרדינל) שחצה ערים ומחנות צבא באימפריה הרומית מצפון לדרום, כרחוב הקרדו בעיר העתיקה בירושלים [וסמוך לו רחוב אררט כי הוא גובל ברובע הארמני וארמניה = קרדו]. וראה להלן ״בין קָדֵשׁ ובין בָּרֶד״ (בראשית טז יד) ״בֵּין רְקַם וּבֵין חַגְרָא״, על שיטת ת״א בתרגומי שמות גאוגרפיים.
ושתדכתא תיבותה בירחא שביעיא בשבעת עשר יומין לירחא על טורי קרדוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושתדכת״) גם נוסח חילופי: ״ואתניחת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לירחא על טורי קרדון״) גם נוסח חילופי: ״בירחא על טורי קוורדום״.
ונחת תיבותא בירחא שביעאה הוא ירחא דניסן בשבסרי יומין לירחא על טוורי דקרדון שום טוורא חד קרדוניא ושום טוורא חד ארמניא ותמן מתבניא קרתא דארמניא בארע מדינחא.
And the ark rested in the seventh month, which is the month of Nisan, in the seventeenth day of the month, upon the mountains of Qadron; the name of the one mountain is Qardania,⁠a and the name of the other mountain Irmenia; and there was built the city of Armenia in the land of the east.
a. Or, "Kurdania.⁠"
ותנח התיבה1זה סיון שהיה ששי לכסליו שבו פסקו הגשמים מלירד.
1. זה סיון שהי׳ ששי לכסליו. צ״ל שביעי לכסליו, וז״ל רש״י בחדש השביעי. סיון והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים.
ואסתקרת אלתאבות פי אלשהר אלסאבע פי אליום אלסאבע עשר מנה עלי ג׳באל קרדא.
ונחה התיבה בחודש השביעי ביום השבעה עשר בו על הרי קרדו.
בחדש השביעי – סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו גשמים.
בשבעה עשר יום – מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה, שהרי כתיב: בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳), והוא אב שהוא עשירי לירידת גשמים. והן היו גבוהים על ההרים ט״ו אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב ט״ו אמה לס׳ ימים, הרי אמה לד׳ ימים. נמצא שבי״ו של סיון לא חסרו אלא ד׳ אמות, ונחה התיבה ליום המחרת. למדת שהיתה שוקעת י״א אמה במים שעל ראשי ההרים.
בחדש השביעי IN THE SEVENTH MONTH – viz., Sivan, which is the seventh from Kislev in which the rains stopped falling.
בשבעה עשר יום ON THE SEVENTEENTH DAY – From here you may infer that the Ark was submerged in the water to a depth of eleven cubits. For it is written "In the tenth month on the first day of the month the tops of the mountains were seen" (next verse) and this was Ab which is the tenth month after Cheshvan – after the rain began to fall. Now the waters were 15 cubits high above the mountains so that they subsided from the first of Sivan to the first of Ab 15 cubits for those 60 intervening days, which is one cubit each four days. Consequently by the sixteenth of Sivan they had subsided only 4 cubits, and since the Ark rested on Ararat on the next day, you may learn that it was submerged eleven cubits in the waters which were then still above the mountain tops (Bereshit Rabbah 33:7).
ותנח התבה בחדש השביעי – הוא סיון שהוא שביעי לירידת גשמים שהיו בכסלו. ואף על פי שהחלו במרחשון, מנה לכסליו שבו ירדו ובו פסקו.
ונחה התבה בי״ז בו על הרי אררט – אולי הם ההרים הגבוהים או היתה התיבה אז באותו הגבול, ואף על פי כן מההרים הגבוהים הם, ואפשר שיהיו גבוהים מהם ועל כל פנים יש שפלים מהם שהרי לא נראו כלם עד החדש העשירי (בראשית ח׳:ה׳).
ותנח התבה בחדש השביעי, this is the month of Sivan being the seventh month counting from the end of the rain descending which occurred in Kislev. Even though, as we know, the rains had begun to fall in the month of Marcheshvan, the Torah speaks here of a count beginning in Kislev seeing that the end of the rains and the end of the ark floating around have something in common in terms of stages of the deluge ending.
על הרי אררט, perhaps those were the tallest mountain range, or it happened that the ark was in that region on the day in question. At any event, the mountain range of Ararat is one of the highest mountain ranges that we know of. What is clear is that lower mountain ranges on earth did not become visible to people in the ark until the tenth month. The meaning of the line is that the process of the waters diminishing continued progressively until at the beginning of the tenth month the tops of the mountains became visible. These “mountains” were actually only hills. The process continued unabated. The “tenth” month mentioned here was the month of Av, seeing it was the tenth month counting from the month during which the rains had started, Marcheshvan.
בחדש השביעי – ז׳ לתשרי והוא ניסן בחדש העשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים עשירי לתשרי והוא תמוז ויהי מקץ מ׳ יום שנחה התיבה ויפתח נח את חלון התיבה הנעשית לצוהר. וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב. כי עדין לא נראו ראשי ההרים ואי אפשר שלא שהה בשליחות העורב שהרי כתיב יצוא ושוב עד יבושת המים אלמא היה משלחו וחוזר ומשלחו. שהה עוד ז׳ ימים וישלח את היונה. יש לנו מיום שנחה התיבה עד חדש עשירי שנראו ראשי ההרי׳ ע״א יום מ׳ יום שהה ולא שלח העורב וכ״א יום בשליחות היונה הרי ס״א נשארו עשרה ימים לשליחות העורב. ונשארו ב׳ חדשים מחדש עשירי הוא תמוז עד בראשון באחד לחדש באותן ב׳ חדשים חרבו פני האדמה. ועתה לפי זה הפירוש יבא כל המנין בין שני בין שביעי בין עשירי מתשרי. והמורה נדחק מאד ופירש כי ז׳ להפסקה ועשירי לירידה ודוחק גדול בין ז׳ לעשירי. ועוד אמר כי מקץ ימים שנראו ראשי ההרים והוא אב ולא יתכן זה חדא שאם כן לא שהה בשליחות העורב כלל ועיקר שאינן כ״א יום בצמצום ועוד כיון שנראו ראשי ההרים למה לא מצא מנוח.
(ד-ו) בחדש השביעי – הוא סיון והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים. בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחיל בו הגשם, כך פר״ש. ואם תאמר: הרי שנת המבול מעוברת הייתה. כיצד קים לן מבריאת עולם עד המבול אלף ותרנ״ו שנה. וצא וחשוב שנות המחזורים ותמצא שנת אלף ותרנ״ו שלישית למחזור אם כן סיון שמיני לכסליו ואב עשתי עשר למרחשון. לפיכך יש מפרשים: שהמבול התחיל אחר אלף ותרנ״ו.
דבר אחר: מניין אלף ותרנ״ו התחיל למנות משנת תוהו ואז הייתה שנת המבול פשוטה.
דבר אחר: שנת המבול לא עלתה במניין שאר השנים, זו דברי ר׳ יהודה. אמר ליה ר׳ נחמיה: אף על פי שאינה עולה מן המניין, עולה היא בתקופות ובחשבונות.
ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום – פר״ש: מכאן אתה למד כמה הייתה התבה משוקעת במים וכו׳. ואם תאמר: הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון, כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ (בראשית ח׳:י״ג), הרי שחסרו בששים יום הללו כל גובה ההרים, ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מחמש עשרה אמה, הרי שחסרו יותר מאמה לארבעה ימים. ואין לתרץ: כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה, אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה.
אלא יש לומר: שההרים ממעטין הרבה מחללו של עולם, לפיכך חסרו כל גבהותן של הרים בששים יום. אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה, ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ארבעה ימים כמו שפר״ש. וראייה לדבר שלא מצינו לשון חסרון כתיב, משנראו ראשי ההרים, ללמדך שאינו חשוב חסרון פשוט.
ועוד פר״ש: ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון, כלומר סיון לא יהא שביעי אלא אייר, ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר החדש השביעי לירידה בשבעה עשר יום לחדש, הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו, שלא כלו הארבעים יום של גשמים ומאה וחמשים של תגבורת עד אחד בסיון.
וזהו הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת פר״ש נ״ע:⁠א
• בחדש השני – הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ראש השנה ובסדר עולם: חכמים אומרים כדברי ר׳ אליעזר למבול וכדברי ר׳ יהושע לתקופה.
• בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות וגומ׳, ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (בראשית ז׳:י״א-י״ב) – מעלות השחר של י״ז במרחשון עד עלות השחר של כ״ח בכסליו, ויהי המבול ארבעים יום וגומ׳ (בראשית ז׳:י״ז).
• ויסכרו מעיינות תהום וגומ׳ (בראשית ח׳:ב׳), ויגברו המים ותלך התיבה על פני המים (בראשית ז׳:י״ח). חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים (בראשית ז׳:כ׳). ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום (בראשית ז׳:כ״ד) – מעלות השחר של כ״ח בכסליו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון. מיד ויזכור אלהים את נח (בראשית ח׳:א׳).⁠ב
• ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום (בראשית ח׳:ג׳) – כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון.
• ותנח התבה – בסיון בחדש השביעי – לפסיקת הגשמים, בי״ז יום לחדש.
והמים היו הלוך וחסור – מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים.
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב, לארבעת ימים חסרו אמה.
ויהי מקץ ארבעים יום – משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול, באותו יום ויפתח נח את חלון התיבה, וישלח את הערב וגומ׳ (בראשית ח׳:ז׳), ויחל שבעת ימים כמו שפר״ש, וישלח את היונה (בראשית ח׳:ח׳), ולא מצאה היונהג מנוח לכף רגלהד ותשב אליו (בראשית ח׳:ט׳), ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה (בראשית ח׳:י׳) מאיתו, ה ותבא אליו היונהו לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח׳:י״א) שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. ויש אומרים: מהר המשחה הביאתו דלא טפא ארעא דישראל במבולא, כדכתיב: לאז גושמה ביום זעם (יחזקאל כ״ב:כ״ד).
• וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד (בראשית ח׳:י״ב), מיד ויהי באחת ושש מאות שנה – בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגומר, (בראשית ח׳:י״ג) ובמרחשון בחדש השיני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (בראשית ח׳:י״ד).
יש תוהים על פר״ש: מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום – דהיינו משנראו ראשי ההרים, אם כן אמאי לא מצאה היונה מנוח לכף רגלהח (בראשית ח׳:ט׳), הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה, והיתה יכולה לנוח על כמה הרים.
ויש דוחים זה בקש ואומרים: מאחר שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח.
ומשקול הדעת יש לומר: שדעתו של פר״ש היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה, ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד (בראשית ח׳:י״ב) כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים.
יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי״ז במרחשון, וכוללים בהם הארבעים יום של ירידת גשמים, ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים החדש העשירי לירידה. והכי קאמר: ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום (בראשית ז׳:כ״ד), שיש מי״ז במרחשון עד עשרים בניסן, ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום (בראשית ח׳:ג׳) שכלו בעשרים בניסן, ובאותו יום התחילו לחסור. ותנח התבה באייר בחדשט השביעי לירידה בי״ז לחודש. והמים הלכו הלוך וחסור עד אב החודש העשירי – לירידהי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, וחסרו החמש עשרה אמה שעל ראשי ההרים בתשעים ושמונה ימים שיש מעשרים בניסן עד א׳ באב, אמה לששה ימים וחצי. כיצד? הארבע אמות מים שהיו בין התיבה ובין ראשי ההרים חסרו בעשרים וששה ימים שיש מעשרים בניסן עד י״ז באייר, והי״א אמות מים שהתיבה משוקעת בהן חסרו בשבעים ושנים יום שיש מי״ז באייר עד א׳ באב, אמה לששה ימים וחצי.⁠יא
ויש מפרשים סוף פרשה זו אחר שיטת סדר עולם: ויהי מקץ ארבעים יום – שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז, מיד ויפתח נח את חלון התבה, וישלח את העורב וגומ׳ (בראשית ח׳:ז׳), ויחל עודיב שבעת ימים וישלח אתיג היונהיד (בראשית ח׳:ח׳), וייחל עוד שבעת ימים {אחרים} וישלח את היונה ולא יספה שוב (בראשית ח׳:י״ב) – הלכה לה וישבה על ההרים. אותו היום ראש חדש אב היה, כדכתיב: בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – זהו אב דהוא עשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו.
אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסליו שבו פסקו הגשמים, דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד (בראשית ח׳:י״ב), להיכן הלכה? הרי רוצה אתה לומר לא נראו ראשי ההרים עד באחד באלול.
ואל תתמה על מקרא זה של והמים היוטו הלוך וחסור וגומ׳ – לומר איך נקבע קודם שליחות ופירושו אחר שליחות היונה. אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים.⁠1 ומבאחד באב עד אחד בתשרי נבלעו המים, וכן כתיב: ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים (בראשית ח׳:י״ג), ובחדש השיני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (בראשית ח׳:י״ד).
1. השוו חזקוני בראשית ח׳:ב׳ לגבי מיקום ״ויסכרו...⁠״.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״נ״ע״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 (במקום ״את נח״): ״וכו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״היונה״.
ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 נוסף כאן: ״וגומ׳⁠ ⁠⁠״.
ה. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״מאיתו״.
ו. כן בפסוק ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״היונה״.
ז. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ולא״.
ח. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״לכף רגלה״.
ט. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״החדש״.
י. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224. ״בי״ז לחודש... לירידה״ הושמט על ידי הדומות בדפוסים.
יא. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224. ״כיצד הד׳ אמות... לששה ימים וחצי״ הושמט על ידי הדומות בדפוסים.
יב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״עוד״.
יג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
יד. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224. ״ויחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה״ הושמט על ידי הדומות בדפוסים.
טו. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״הלכו״.
(4-6) בחודש השביעי, "in the seventh month.⁠" The "seventh" month mentioned here is the month of Sivan starting with Kislev, the month during which the rains had ceased. On the tenth of the first month (verse 5) the first mountain tops became visible to Noach. This was the month of Av in our calendar, which is the tenth month of the year starting with Cheshvan the month during which the rain started falling. This is how Rashi understands the text of the Torah. If you were to argue that the year of the deluge could have been a year which had 13 months, something easily computed, the whole calculation is erroneous. From the data in the Torah, 1656 years had elapsed since the creation of Adam. We observe a cycle of 19 years during which 7 years are leap years, i.e. years of 13 months. A calculation would reveal that the year of the deluge would have been the third leap year during such a cycle. The result would be that the month of Sivan would not be the seventh but the eighth month of that particular year. According to this calculation the deluge would have commenced instead of in the 1656th year, in the year following. A different interpretation of the data provided by the Torah: The calculation of the year of the deluge is based on the year of tohu, the period preceding the creation of Adam. If so the year of the deluge was not a leap year. A third possible approach to the data provided by the Torah on the timing of the deluge: the year of the deluge was not included in calendar calculations of world history, according to Rabbi Yochanan in B'reshit Rabbah 33,3, as the planets in heaven did not describe their regular orbits during that period. Rabbi Yonathan responded to that statement by Rabbi Yochanan, that while the planets did not perform their function during that year, this does not mean that the year is to be considered as not having occurred.
ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום, "the ark came to rest on the seventeenth day of the seventh month.⁠" According to Rashi, we learn from this verse that the ark was deep in the water to a depth of 11 cubits. If you were to counter that the Torah reported that the tops of the mountains had become visible on the first day of Av, and that by the first day of Tishrey nature had resumed to function as usual, as we know from verse 13, this would suggest that during the preceding 60 days the water level had dropped precipitously, and there are certainly many mountains that are higher than 15 cubits, so that the water level must have receded by a whole cubit every four days, how could the ark still have been in eleven cubits of water?We would have to answer that the (air surrounding mountains is measured by different yardsticks than the earth upon which they rise, so that all of the mountains and the waters surrounding them receded totally during those 60 days. The waters in the airspace above the level of the mountains receded at a different rate of speed. Once the waters had dropped below the mountainous regions, they retreated at the rate of one cubit per day. The proof that this interpretation is true is the fact that we do not encounter the expression חסרון, diminution, reduction, when the Torah speaks of the mountain tops having become visible again. This teaches that a minor abatement of the waters was not deemed worthy of comment. Rashi also comments: "if you were to interpret the word שביעי, "seventh month,⁠" as referring to the month of Sivan, as referring to the period during which the waters abated, how could you understand the line: "the ark came to rest in the seventh month of the cumulative abatement of the waters as occurring on the seventeenth of the month?⁠" At that time the waters had not yet even stopped increasing in their inundation of the surface of the earth? We had already proved that the waters inundated progressively more parts of the earth commencing with the cessation of the rain for 150 days! This day only concluded on the first day of Sivan! This was the day when the deluge reached its crest! Every day thereafter was part of the recovery from the deluge. According to Rashi, the relevant dates of the story of the deluge are as follows: "in the second month of the year. i.e. the month of Cheshvan, which according to the Talmud in Rosh Hashanah 12 is the second month of the year, the deluge commenced. According to the compilation of a well known historical text relied upon by our sages, known as seder olam, the sages accepted the view of Rabbi Eliezer concerning the Torah report of the deluge, whereas they accepted the view expressed by Rabbi Joshua, concerning the calculations of the seasons of the year. According to this view both the rains and the opening of subterranean wells commenced on the 17th day of the month of Cheshvan, on the morning of that day. Both events continued until the morning of the 28th day of Kislev. At that point both rain and waters from subterranean parts of the globe ceased, but the inundation was felt as increasing until the ark's bottom was 15 cubits above the top of the highest mountain. As a result the ark kept on moving. The process of waters rising continued from the morning of the 28th of Kislev until sundown on the first day of Sivan. This was followed immediately by the verse: ויזכור אלוהים את נח, that God remembered Noach, etc. (8,1) revealing that as from that day on the waters receded at the end of 150 days. (verse 3) The ark running aground occurred 7 days later on the 17th day of the seventh month, i.e. the 17th of Sivan.(verse 3). It was the seventh month after the rains had commenced to fall. The waters kept receding after the rains had ceased (verse 5) from the first of Sivan until the month of Av, the tenth month after the rains had commenced descending on the earth. On the first day of the tenth month the tops of the highest mountains became visible. 40 days later on the tenth day of Ellul, Noach opened the window of the ark and sent out the raven. The raven not having returned, Noach sent out the pigeon after having waited for seven days. (according to Rashi). The pigeon returned to the ark not having found a foothold outside of it. Noach waited another seven days before sending out the pigeon again. This time the pigeon returned on the evening of the same day carrying part of an olive leaf in its beak. Some commentators believe that this leaf came from Mount Olives in the land of Israel. (Rabbi Levi in B'reshit Rabbah 33,6 according to the view that the rains did not flood the soil of the Land of Israel) The Scriptural basis for this view is found in Ezekiel 22,24: לא גושמה ביום זעם, "which was not rained upon on the day of anger.⁠" Noach then waited for another seven days before dispatching a pigeon a third time. That time the pigeon did not return to the ark. Immediately after this, the Torah reports, (8,13) that the waters on earth had dried as of the first day of the month of Tishrey in the 601st year of Noach's life. Finally, on the 27th day of Cheshvan, (57 days later) the soil was dry enough for man and beast to walk on without sinking into mud. Some commentators wonder what forced Rashi to state that the words: "it was at the end of forty days,⁠" in 8,6 refer to 40 days after the tops of the mountains had become visible. If correct, why would the pigeon not have found a foothold on earth then? After all, 47 days had elapsed since that time before Noach sent out the pigeon. Some commentators dismiss this argument saying that since no actual land surfaces were visible, the pigeon did not find a suitable place to rest. We may assume that Rashi accepted the report of the Torah as following events chronologically so that the date on which the pigeon finally decided to remain outside the ark was on the first of Tishrey when the surface of the earth appeared dry, [capable of supporting the weight of a little bird. Ed.] Some commentators begin the count of 150 days from the first day the rains had commenced, i.e. from the 17th day of Cheshvan. Those days accordingly would include the 40 days of incessant rainfall. They consider the seventh month, Iyar as already a month during which the waters receded, just as we consider the tenth month as the month during which the waters receded. Their interpretation of the Torah's report, commencing with 8,18: "the waters grew more powerful,⁠" is thus: starting with the 17th of Cheshvan the water level on earth kept rising for a continuous 150 days culminating on the 20th day of Nissan. On that day the tide was turned and the waters began to recede. The ark came to rest on Mount Arrarat in the month of Iyar, i.e. the seventh month during which the waters were receding, on the 17th of that month. The waters continued to recede until the tenth month continuously, and during the tenth month of their retreat on the on the first of that month the tops of the tallest mountains became visible. The 15 cubits of water which had covered the tallest mountains for 95 days, between the 20th of Nissan until the 1st day of Av, had retreated at the rate of 1 cubit every 6 and a half days between the 20th of Nissan and the 16th day of Iyar, whereas the 11 cubits of the ark which were beneath the water level, retreated during the 7 days between the 17th of Iyar and the 1st day of Av, at the rate of one cubit every 6 and a half days. Some commentators explain the conclusion of this section in accordance with what we have learned in Seder Olam, which addresses the meaning of the paragraph commencing with: "it was at the end of 40 days (8,6)" as referring to 40 days which commenced with the first day in Sivan and concluded on the 10th day of Tammuz. According to that calculation, Noach immediately opened the window of the ark on that day and dispatched the raven. He then waited for seven days before dispatching the pigeon. He waited another seven days before dispatching the pigeon again. The reason why the pigeon on that occasion did not return was that it had found room on a top of a mountain that had been revealed in the meantime. The day under discussion was the first day of the month of Av, as already mentioned, seeing that the Torah had written that the tops of the mountains became visible on the first of the tenth month (8,5). Av is the tenth month of the year if the month during which the deluge started is considered as the "first month.⁠" According to this method of counting, any part of a month is considered as if it were a full month. On the other hand, the month of Elul is never considered as the tenth month following Kislev during which the rains ceased, for if so, why when Noach dispatched a bird a third time would the pigeon not have returned to the ark seeing that according the calculation the tops of the mountains had not yet reappeared until the first of the month of Elul?Do not query the verse commencing with the words: והמים הלוך וחסור, "and the waters continued to diminish,⁠" (8,5) by asking by what yardstick Noach decided on when to dispatch another bird, this is no problem for once the process of waters receding had commenced until the ark had come to rest on Mount Arrarat, Noach could confidently expect that with the passage of another week the chances of land appearing had increased. Between the first day of Av and the until the first day of Tishrey all the waters remaining from the deluge had been absorbed by the earth, and by the 27th of the month of Cheshvan the earth had become dry enough to walk on and to build on.
על הרי אררט – בזכות בית המקדש שעמד ארר״ט שנים.
בחדש השביעי – הקש׳ אביו של הגן בשם ה״ר יוסף בן בנו של רבי׳ שמואל כל מקראות שבפרש׳ מעורבבין ואין להעמידן ולומר אי זה שביעי ואי זה עשירי. ותדע דקימ׳ לן שירד מבול בשנת אלף ותרנ״ו לבריאת עולם כדאמ׳ בבראשי׳ רבא (לח:א) גבי דור הפלגה אמרי׳ אחר אלף ותרנ״ו הרקיע מתמוטט כשם שעשה בדור המבול. ובסוף אלף ותרנ״ו השנה מתעברת והיו בו שני אדר. תדע שהרי באלף שנה יש נ׳ שנים יתרים אחר שנות העבור לכל מאה שנה ה׳ שנים על המחזורים. ותשים נ׳ על תרנ״ו הרי ז׳ מאות וו׳. ותסיר אותם י״ט י״ט. הרי לק׳ ה׳ שנים. נמצא ג׳ יתרים וג׳ במחזור לעולם עיבור. והחסיד הגדול ה״ר שלמה השיב כי הכל הבל הקושיות. כי מה שאמר דלאלף ותרנ״ו היה המבול זו היה שנה שהשלימו בשנה שלאחריה. והגן פי׳ דבפי׳ מוכחי קראי דמניין השנים מאדם עד המבול דבשנת שש מאות שנה לחיי נח (בראשית ז:יא) היה המבול אותה שנה היתה תחילה אחר א׳תרנ״ו. ואין לפקפק. גן.
ותנח התיבה בחודש השביעי וגו׳ – מוכיח רש״י שבס׳ יום חסרו המים ט״ו אמה, אמה לד׳ יום, וקשה שמאז שנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים לא היו כי אם ס׳ או ס״א יום כנזכר דהיינו מא׳ באב עד א׳ בתשרי לר״א וכי לא הי׳ שום הר גבוה יותר מט״ו אמה עד שיכלו כל המים לגמרי מראשי ההרים ולמטה בתוך ס׳ יום, וי״ל שהיו הרים גבוהים יותר ויותר אלא שמראשי ההרים ולמטה אין כ״כ מים מפני עובי ההרים המפסיקים וממעטים בהם וחסרו אז ביום א׳ יותר מאשר קודם לכן בד׳ ימים או יותר, ממהור״ר משה בהר״י.
ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש – כתב רבינו שלמה: מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י״א אמה כפי החשבון הכתוב בפירושיו, והוא כן בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ג:ז׳).
אבל כיון שרבינו שלמה מדקדק במקומות אחר מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פניםא לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי חכמים. ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב, כי אם נסבול לפרש: ותנח התבה בחדש השביעי ליום הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך (בראשית ח׳:ג׳) וחסור, שלא כמנין החדש השני הנזכר בתחלת הפרשה (בראשית ז׳:י״א), וכמנין האמור בסוף הפרשה (בראשית ח׳:י״ד), איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר: עד החדש העשירי (בראשית ח׳:ה׳) למנין אחר, שיהיה העשירי לירידת הגשמים. והראיה מן התבה שתהיה משוקעת במים, מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים, אמה לד׳ ימים, והידועב בחסרון המים כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לארבעה ימים, יחסר בסופו ד׳ אמות ביום אחד. והרי לפי החשבון הזה, באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳), ובאחד בתשרי חרבו המים, והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים, שהם כמה אלפים אמה. ועוד, כי שלח היונה בשבעה עשר יום לאלול, ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים, והנה חרבו כולם בי״ב ימים. ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת י״א אמה, והוא יותר משליש קומתה, תטבע בעבור היותהג רחבה מלמטה וכלה אל אמה, כי היא הפך הספינות ויש בה כבדות גדולה.
והנראה מדרך הפשט: כי חמשים ומאת יום האמורים בתגבורת המים (בראשית ז׳:כ״ד) יכללו ארבעים יום של ירידת גשמים, כי בהם עיקר הרבוי והתגבורת. והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן, ותנח התבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר, הוא החדש השביעי לירידת גשמים, ואחרי ע״ג ימים באחד לחדש אב, הוא החדש העשירי לירידה, נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳). והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב.
והנכון בעיני: כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני, הוא חדש מרחשון, עד שבעה עשר יום לחדש השביעי, הוא חדש ניסן, והוא יום מנוח התבה. כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה, וישם את המים לחרבה,⁠1 שחסרו מאד, ותנח התבה. והראיה, כי לא אמר הכתוב בכאן: ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני, והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התבה וגו׳, כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים. כי ביום החסרון נחה התבה.
והסדר בענין הזה: כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים, וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה (בראשית ז׳:כ׳), ונפסק הגשם בסוף הארבעים. ונשארו מעינות התהום וארובות השמים פתוחים, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם נגרים במורד ולא ייבשו לעולם, ועמדו כן בגבורתם עד מלאת חמשים ומאת יום לירידת הגשם. ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ, ויסכרו מעיינות תהום (בראשית ח׳:ב׳), כי חזרו המים הנובעים מהם אל מקומם עד אשר נתמלא התהום כמו שהיה בתחלה, ונסגרו פתחי מעיינותיו, וארובות השמים נסגרו, וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והמים אשר בארץ לחכה. והנה חסרו המים הרבה ביום ההוא, ותנח התבה שהיתה משוקעת מעט כשתים ושלש אמות. ואחר ע״ג יום, באחד לחדש העשירי, הוא חדש תמוז, נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳). ומקץ ארבעים יום, בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש, פתח נח חלון התבה. ואחרי שלש שבועות הלכה היונה מאתו. ואחר שלשים יום הסיר מכסה התבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

1. השוו ללשון הפסוק בשמות י״ד:כ״א.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״יש״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון ועוד הרבה עדי נוסח. בדפוסים מאוחרים: ״אינה ראיה, כי מן הידוע״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״היות״.
AND THE ARK RESTED IN THE SEVENTH MONTH, ON THE SEVENTEENTH DAY OF THE MONTH. Rashi wrote: "From here you may infer that the ark was submerged in the water to a depth of eleven cubits.⁠" This he wrote on the basis of the calculation written in his commentaries, and it is so found in Bereshith Rabbah.⁠1 But since in certain places Rashi minutely examines Midrashic traditions and for the same verses also takes the trouble to explain the simple meanings of Scripture, he has thus given us permission to do likewise for there are seventy ways of interpreting the Torah,⁠2 and there are many differing Midrashim among the words of the Sages. And so I say that this calculation which they have mentioned does not fit into the language of Scripture unless we bear with that which explains And the ark rested in the seventh month as referring to that day mentioned above [in Verses 2-3] when the rain was withheld and the waters receded from the earth and decreased continually. [This interpretation of the seventh month is] unlike the counting of the second month3 mentioned in the beginning of the section, [which Rashi explains there as being "the second month" of the creation calendar], and unlike the counting stated at the end of the section [in (13): in the first month, which Rashi similarly explains as being "the first month" of the creation calendar]! And how is it possible that in the second verse Scripture should immediately retract [from using the withholding of the rain as a reference point for counting] and state, until the tenth month,⁠4 and proceed to another reference point, counting it, as Rashi explains, as the tenth month with reference to the coming of the rains!
The evidence Rashi brings from the submergence of the ark in the waters is no proof for he attributes an equal decrease of water to each of the days — namely, a cubit every four days — and it is known in nature concerning the decrease of water that a great river which decreases at first a cubit every four days will at the end decrease four cubits in a day. Thus according to this calculation of Rashi, on the first day of the month of Ab the tops of the mountains were seen,⁠5 and on the first day of Tishri the earth dried.⁠6 Thus in sixty days the waters decreased the entire height of the high mountains consisting of many thousands of cubits, [surely a greater rate than four cubits a day, as Rashi would have it]! Besides, when Noah sent forth the dove on the seventeenth day of the month of Ellul,⁠7 the waters were yet on the face of the entire earth,⁠8 and the trees were covered, and in a matter of twelve days9 the whole earth dried! And by way of reason, if the ark was submerged in the waters eleven cubits, that being more than a third of its height [which was thirty cubits],⁠10 it would have sunk because it was wide at the bottom and finished to a cubit at the top,⁠11 contrary to the structure of ships, and there was also in it great weight!
From the simple interpretation of Scripture it appears that the hundred and fifty days mentioned in connection with the prevailing of the waters12 include the forty days of the coming down of the rains13 since the main increase and prevailing of the waters took place during these days. Thus the waters began decreasing on the seventeenth day of Nisan,⁠14 and thirty days later — the seventeenth day of the month Iyar,⁠15 which was the seventh month from the time the rain began to fall16 — the ark rested upon the mountains of Ararat. Seventy-three days later, on the first of Ab, which was the tenth month from the time the rain began to fall, the tops of the mountains were seen. We have thus made a small correction in the interpretation of the language of Scripture, [namely, that all counting begins from the time the rain began to fall].
But the correct interpretation appears to me to be that the hundred and fifty days17 were from the seventeenth day of the second month, namely, the month of Marcheshvan, to the seventeenth day of the seventh month, namely, the month of Nisan, and that was the day when the ark rested on the mountains of Ararat.⁠18 For then G-d caused a strong east wind to pass all the night and made the waters dry land,⁠19 meaning that they decreased very much, and the ark rested. The proof for this is that Scripture does not say here, "and the waters decreased on such a month and on such a day and the waters decreased continually until the seventh month, and the ark rested, etc.,⁠" as it said concerning the other decrease when the tops of the mountains were seen, for on the very day the waters began decreasing, the ark rested. The order of events in this matter was thus: on the day the rain began to fall all the fountains of the great deep were broken up,⁠20 and the windows of the heavens were opened and the rain came down for forty days. During that time the waters prevailed fifteen cubits above21 [the summits of all the mountains]. The rain stopped at the end of forty days, but "the fountains of the deep" and "the windows of the heavens" remained open. The atmosphere was very damp, and the whole earth was full of water, not like waters poured down a precipice,⁠22 nor ever to become dried. And they stood thus in their power until one hundred and fifty days from the day the rain began were completed. Then G-d caused a very powerful wind to pass through the heavens and over the earth, and the fountains of the deep were stopped23 for the water that flowed from them returned to its place until the deep filled up as it was before the flood, and the openings of its fountains were locked, as were "the windows of the heavens.⁠" And the air was dried very much by a drying wind, and the water on the earth was licked up.⁠24 Thus the waters decreased exceedingly on that day, and the ark, which was submerged in the waters about two to three cubits, rested. Seventy-three days after that — on the first day of the tenth month, namely, the month of Tammuz — the tops of the mountains were seen. At the end of forty additional days — on the tenth day of the eleventh month, Ab — Noah opened the window of the ark, and three weeks later the dove left him; thirty days later, he removed the covering of the ark.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

1. 33:10.
2. Midrash Othiyoth d'Rabbi Akiba.
3. Above, 7:11.
4. (5).
5. Rashi, ibid.
6. Rashi, (13).
7. The raven was sent by Noah forty days after the tops of the mountains were seen on the first day of Ab. (See Verses 5-6). This brings us to the tenth of Ellul. Seven days later, on the seventeenth day of Ellul, he sent forth the dove.
8. (9).
9. From the eighteenth of Ellul to the first of Tishri is a period of twelve days.
10. Above, 6:15.
11. Ibid., (16).
12. Above, 7:24.
13. Ibid., (12).
14. From the seventeenth day of Cheshvan (the beginning of the rains) to the seventeenth day of Nisan there are 150 days. This is contrary to Rashi, who said that the decrease of the waters began forty days later on the first of Sivan.
15. According to Rashi this was on the seventeenth of Sivan.
16. According to Rashi, "the seventh month,⁠" mentioned in connection with the resting of the ark upon the Ararat mountains, was the seventh month after the rains stopped, as explained above.
17. Above, 7:24.
18. This is unlike his opinion above that the ark rested thirty days after the seventeenth of Nisan.
19. Exodus 14:21. Also see (1) here in Chapter 8.
20. Above, 7:11.
21. Above, 7:19.
22. See Micah 1:4.
23. Verses 1-2.
24. See I Kings 18:38.
ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט – יום מנוחת התיבה היה בשבעה עשר בניסן. ומה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, התגבורת הזה התחיל בשבעה עשר במרחשון, הוא שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו׳. משבעה עשר במרחשון עד שבעה עשר בניסן תמצא ק״נ יום.
וכתב הרמב״ן ז״ל היה הסדר בענין זה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים ט״ו אמה מלמעלה ונפסק הגשם לסוף ארבעים ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד ק״נ יום לירידת הגשם, ואז העביר הש״י רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעינות תהום כי חזרו המים הטבעיים אל מקומם עד שנתמלא התהום כמו שהיה מתחלה ונסגרו פתחי מעינות וארבות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והנה חסרו המים הרבה ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות, ואחר ע״ג ימים באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום שהמתין אחר שנראו לו ראשי ההרים וזה נופל בעשרה באב פתח חלון התיבה ואחר ג׳ שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים הסיר מכסה התיבה ע״כ.
ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט, "The Ark came to rest on the mountain range of Arrarat on the seventeenth day of the seventh month.⁠" The day on which the Ark "landed" on that mountain range was the seventeenth day of the month of Nissan. [This is based on the view of Nachmanides that whenever the Torah here speaks of the seventh or the tenth month, this is calculated from the day the universe was created and not from the date the deluge began.]
When the Torah wrote that the waters kept increasing for one hundred and fifty days (7,24), this describes a process which had commenced on the seventeenth day of Marcheshvan, i.e. the day on which the deluge began. It refers back to where the Torah reported (7,11) that in the sixth hundredth year of Noach's life on the seventeenth of the second month, the fountains of the deep broke open, etc.⁠" You will note that there are 150 days between the seventeenth of Marcheshvan and the seventeenth of Nissan.
According to Nachmanides the timetable of the deluge ran as follows: Rain descended on earth for forty days continuously from the date the fountains of the deep broke open. During those forty days the waters on earth rose to a level of fifteen cubits above the highest peaks. At the end of the forty days the rain stopped but the fountains of the deep remained open and the "windows" of the heavens also remained open so that the atmosphere was extremely moist. The entire globe was full of water none of which dried off during that period. This condition continued until the end of 150 days after the rain had started falling. At that point G-d made a strong wind blow in the atmosphere and on earth and the fountains of the deep closed. The waters which had flooded earth from below returned to the interior of the earth where they had been before the deluge started. At that point the "windows" of the heavens were closed also and the air of the atmosphere began to dry up. As a result, the level of water on earth became drastically reduced so that the Ark which had previously been about two or three cubits deep in water managed to "land" on the mountain range of Ararat. Some 73 days later the tops of the mountains became visible on the first day of the tenth month, i.e. on the first of the month of Tamuz. Another forty days later, on the tenth of the month of Av, the dove left the Ark for good. Another thirty days later Noach removed the cover of the ark.
ותנח התיבה בחדש השביעי – צ״ל דשביעי קאי אהפסקה וא״כ היינו סיון דלא מצי למימר דקאי אירידה ויהיה אייר. דהתגבורת היה עד א׳ בסיון והיכי נחה התיבה באייר. וא״ת אמאי לא נקט קרא בחדש ונימא דקאי אירידה כמו בעשירי בא׳ לחדש. וי״ל משום דכתיב לעיל ותרם התיבה והכא כתיב ותנח נקט חדש של ז׳ להרמת התיבה בעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים דקאי אירידה והיינו א׳ באב. ואין לומר דקאי אהפסקה ותהיה א׳ באלול שהרי חרבו פני האדמה בא׳ בתשרי כדכתיב בראשון בא׳ לחדש וכו׳ ואם חדש עשירי קאי אהפסקה לא חרבו המים עד בא׳ במרחשון שהרי אחר ס׳ של חסרון המים דנראו ראשי ההרים עדיין איכא מ׳ יום עד שפתח נח התיבה וכ״א ימים משליחות הרי ב׳ חדשים וכלים בא׳ במרחשון אבל כי קאי אירידה כלים בא׳ בתשרי כדפי׳.
ותנח התיבה וכו׳ על הרי אררט – וצ״ל שהתיבה היתה שקועה במים י״א אמות שהרי המים גברו ט״ו אמות למעלה מכל ההרים בא׳ בסיון ובא׳ באב נראו ראשי ההרים. נמצא דבס׳ יום חסרו המים מגובהם ט״ו אמות דהיינו אמה לד׳ ימים ד׳ אמות לי״ו ימים וכשנחה בי״ז נמצא דשקועה י״א אמות במים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

ותנח התיבה בחדש השביעי – הוא חדש סיון שהוא ז׳ לכסלו שבו פסקו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה חדש שביעי חדש אייר שהרי ע״כ חשוב ארבעים מירידת גשמים וק״ן מתגבורת לא תמצא שיהיו כלים עד א׳ בסיון וא״כ לא נחה התיבה מאייר עד י״ז בסיון ונחה באחד לאחר שפסק התגבורת בעשירי בא׳ לחדש זה אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פיר״שי מקץ מ׳ יום שנראו ראשי ההרים וא״ך לפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב אחרי כן תמצא כלים בא׳ במרחשון וכתיב בראשון בא׳ לחדש וליכא מאן דסבירא ליה שמרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב בא׳ בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ס׳ יום אח״ך תמצא כלים בא׳ בתשרי שהוא ראשון לר׳ אליעזר ומכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א״כ מפסיקת התגבורת דהיינו א׳ בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו א׳ באב יש ס׳ יום וטו׳ אמות למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבס׳ יום חסרו המים ט״ו אמות והיינו אמה בד׳ ימים וא״ך בי״ו יום חסרו ד׳ אמות והתיבה נחה בא׳ יום משהתחילו לחסור נחה על ההרים וא״כ תמצא שהיתה משוקעת במים י״א אמות כל זה פירש״י וקשיא הא דפירש רש״י מקץ מ׳ יום ויפתח נח דהיינו מקץ מ׳ יום משנראו ראשי ההרים דא״כ היונה שלח ז׳ ימים אחר אותם מ׳ יום מדוע לא מצאה היונה מנוח והלא היתה יכולה לנוח על ההרים לפי פי׳ ר״ת.
ותנח התיבה בחדש השביעי – פירש״י הוא סיון והוא שביעי להפסקה וממנו אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה. וכתב הרמב״ן כך הוא בב״ר כאשר כתב רש״י אבל כיון שמדקדק במקראות אחר מדרשי אגדה לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן כי בשבעים פנים התורה נדרשת ומדרשים רבים חלוקים בדברי רבותינו. והקשה הוא ז״ל על פירש״י דותנח התיבה מונה שביעי להפסקת הגשמים ובקרא דבתרי׳ כתיב והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי מונה לירידת גשמים. ועוד היכי מוכח שהיתה משוקעת במים י״א אמה מתוך שרוצה להשוות חסרון המים לכל הימי׳ ונותן לד׳ ימים חסרון אמה בשביל שחסרון ט״ו אמה שהוא גובה המים שעל ההרים בס׳ יום שמא׳ בסיון עד א׳ באב והרי לפי חשבון זה בא׳ באב נראו ראשי ההרים ובא׳ בתשרי חרבה הארץ והנה בס׳ יום חסרו כל גובה ההרים שהם כמה אלפים אמה. ועוד כי שלח היונה בי״ו באלול ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים והנה חרבו כולם בי״ג ימים. ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת במי׳ י״א אמה הוא יותר משליש קומתם תטבע בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה מלמעלה אל אמה הפך שאר הספינות ויש בה כבדות גדולה. ופי׳ הוא כי ק״ן ימים של תגבורת המים בכלל מ׳ יום של ירידת הגשמים כי הם עיקר הרבוי והתגבורת והחלו לחסור בי״ז בניסן שמי״ז במרחשוון עד י״ז בניסן ק״ן ימים ונחה התיבה שלשים יום אחר שחסרו על הרי אררט והוא י״ז לחדש אייר שהוא שביעי לירידת גשמים. ואחרי ע״ג יום דהיינו בא׳ לחדש אב והוא י׳ לירידת גשמים נראו ראשי ההרים. א״נ כתב והוא הנכון כי ק״ן ימים ודאי מתחילין מחדש השני והוא חדש מרחשוון וכלו בט״ז לחדש ניסן ובו ביום נחה התיב׳ כי אז העביר השם רוח קדים עזה וישם המים לחרב׳ שחסרו מאוד ותנח התיבה וקורא אותו שביעי שהוא שביעי לתשרי שהוא ראש השנה שממנו היו מונין שנים וראשי חדשים עד יציאת מצרים שצוה הב״ה שיהא ניסן ראש לחדשים אבל מתחלה היה תשרי ראש לחדשים כמו לשנים והראי׳ כי לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה בו כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים כי ביום החסרון נחה התיבה. והסדר בענין הזה כי ביום רדות הגשמים נבקעו מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו והיה האויר לח מאוד וכל הארץ מלאה מים ועמדו כן בגבורתם ק״ן יום לירידת הגשם ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים נסגרו ויבש האויר מאוד ברוח המייבש וחסרו הרבה ביום ההוא ותנח התיבה שהיתה משוקעת בשתים או שלש אמות ואחר ע״ג יום באחד לחדש העשירי והוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ מ׳ יום בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש פתח חלון התיבה ואחר ג׳ שבועות הלכה היונה מאתו ולאחר מ׳ יום הסיר מכסה התיבה. ופי׳ ויעבר אלהים רוח על הארץ שהיתה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני תהום ומרחפת על פני המים ויסכרו בו מעיינות תהום כי לא אמר הכתוב ויעבר אלהים רוח על המים:
ותנח התבה בחודש השביעי, "the ark came to rest in the seventh month.⁠" According to Rashi this was the month of Sivan, and we would learn from this information that the keel of the ark was submerged in the water by 11 cubits (approx 6.6 meters)
Nachmanides confirms that Rashi's explanation follows Bereshit Rabbah He adds that seeing that Rashi himself frequently takes issue with such Midrashim in light of the dictum that on the one hand there are 70 facets to the written Torah, whereas at the same time we must establish the plain meaning of the text, (a major concern of Rashi), we too may also be permitted to emphasize another aspect of our verse. The difficulty with Rashi's explanation is that he counts the words "in the seventh month,⁠" as referring to a date, as the seventh month after the original rains had stopped at which time the waters had already begun to recede; how can the Torah immediately afterwards refer to the first of the month of the 601st year of Noach's life (8,13) where clearly the reference must be to the first month of the calendar year, i.e. the first of Tishrey? How could the Torah switch its terms of reference and confuse its readers?
Besides, whence do we have proof that the keel of the ark was submerged by 11 cubits? This calculation appears based on Rashi's assumption that the waters receded at a constant speed of 1 cubit every four days, seeing that the keel of the ark had been reported as above the highest mountain by 15 cubits (7,20). From the 1st of Sivan till the first of Av there are 60 days. If the ark, as reported, ran aground on the 17th of the seventh month, and the summits of the highest mountains became visible once more, how could the surface of the earth become dry by the first of Tishrey according to Rashi's calculation, seeing that many mountains were thousands of cubits high? According to the calculation of Rashi all this took place within 13 days (from the 17th of the seventh month counting from Kislev, as interpreted verse 4)
Furthermore, from a mariner's point of view, a vessel which is more than one third submerged in water (the ark's total height being 30 cubits), is not really capable of navigating waters, too much of its weight being under the water's surface.
In view of the problems of Rashi's interpretation, Nachmanides understands that the 150 days which the Torah describes the waters as being turbulent and rising, commence by including the 40 days of rain, so that these days concluded on the 17th of Iyar, seeing that the major flooding took place during the 40 days of incessant rainfall. 73 days after the 17th of Iyar on the first of the tenth month, i.e. the first of Av. This was the tenth month after the beginning of the rainfall, the tops of the mountains becoming visible.
Another approach to the report of the dates in the Torah, and this is the correct approach according to Nachmanides, is that the 150 days certainly commenced with the 17th of the second month (Marcheshvan) the day the deluge began, and ended on the 17th day in Nissan (which is the seventh month after Tishrey, which is the first month of the year.) On this day the ark came to rest on Mount Arrarat, for then God made a strong easterly wind blow (verse 1). This wind dried out the surface of the earth.(The wind accelerated the lowering of the water level dramatically.) Until the Exodus from Egypt all of mankind considered the first of Tishrey as New Year. Only immediately prior the Exodus from Egypt did God command the Jewish people to henceforth count "their" years from the first of the month of Nissan. [concerning matters which they did not have in common with mankind as a whole, Ed.] Proof that this approach is correct is the fact that the Torah does not mention that the waters decreased by a certain amount on a certain day during a specific month. Such details were reserved for the second stage of the recovery after the waters had peaked, such as when the Torah mentions the date on which the highest mountain peaks once again became visible.
The sequence in which the various stages occurred was as follows: on the day the rain started falling on earth, the fountains of the earth below also opened and added huge amounts of water which flooded the surface of the earth. The atmosphere became extremely saturated with moisture. The flooding of the earth continued at this level for 150 days. At that point God made a strong wind sweep over the earth that accounted for a sudden and substantial drop of the water level on earth as well as a drying of the atmosphere. The water level dropped so much on that day as a result of that wind that the ark landed on top of Mount Arrarat on that same day. Prior to that the ark's keel had been submerged by 2-3 cubits. 73 days later, on the first of the month of Tamuz, the tenth month of the year, the tops of various mountains became visible. 40 days later, on the tenth of Av, Noach opened the window of the ark for the first time and three weeks later on the first day of Ellul he dispatched the dove for the first time. 40 days later he decided to remove the roof of the ark.
The meaning of the words (verse 1) "God made a wind sweep the earth so that the waters calmed,⁠" is something that occurred simultaneously with the retreat of the subterranean waters into the bowels of the earth. You will note that the Torah speaks of a wind sweeping over the earth, not over the water.
ותנח – ב׳ במסורה ותנח התיבה. ותנח עליהם הרוח. לומר שרוח הקודש נחה על אותם אשר נשארו בתיבה וזה הוא ותנח עליהם הרוח.
אררט – ג׳ במסורה הכא ושנים גבי סנחריב ויהי וגו׳ בית נסרוך אלהיו וגו׳ והמה נמלטו ארץ אררט. ואחז״ל לקח נסר אחד מן התיבה אמר דין אלהא דשיזביה לנח מטופנא. נסרוך לשון נסר.
אררט – זה ביאר ישעיה (ישעיהו ל״ז:ל״ח) כי הוא בגבול שנער ובבל.⁠1
1. בפירושו לישעיה ל״ז, לח כתב: ״ארץ אררט – מבואר מזה אמרו ״ותנח התיבה״ ״על הרי אררט״, ובאור יותר ׳אוצר י״י׳ יבא, אך כן הוא האמת, חי ה׳⁠ ⁠⁠״. בפירושו למלכים ב י״ט, לז כתב: ״ארץ אררט – מבואר מזה כי הרי אררט הכתובים בתורה הוא מתחום מחוז בבל ושנער אשר שם היה דור הפלגה״.ועיין לקמן בהערה לפירוש על י״א, א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בחדש השביעי סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. לא אייר שהוא שביעי לחשון שבו ירדו הגשמים שהרי הק״נ יום של תגבורת הן חוץ מהמ׳ יום של מבול כי פי׳ ויגברו המים על הארץ הוא מאליהן שהרי הגשם לא היה רק ארבעים יום וארבעי׳ לילה ואין סברא שיהי׳ הפי׳ של ויגברו במ׳ יום מהגשם וק״י יום מאליהן אלא או כלן מאליהן או כלן מהגשם ואחר שאי אפשר שיהיו כלן מהגשם יחוייב שיהיו כלן מאליהן ופי׳ ויכלא הגשם בסוף הארבעים יום לא בסוף הק״נ יום רק שהמתין לחבר שני מיני ההפסק׳ הפסק הגשם שבסוף המ׳ יום וסכירת המעיינות שבסוף הק״נ יום והוא אמרו ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים המעיינות מלמטה וארובות השמים מלמעלה ומאמר ויכלא הגשם אארובות השמים קאי ויסכרו ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וליכא למימר שבתוך הק״י יום היה הגשם יורד יום ופוסק יום ובמ׳ יום היה הגשם יורד תמיד בלי הפסק כמו שפירש רבי אברהם ן׳ עזרא ויהיה פי׳ ויכלא הגשם בסוף הק״נ יום שכולל גם הגשם היורד יום ופוסק יום ויהיו בין הכל ק״נ יום כי אם יהיה פי׳ ויכלא הגשם בסוף הק״נ יום יהיה גם סכירת ארובות השמי׳ בסוף הק״נ יום כי כן כתוב ויסכרו ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ואי אפשר שיהיו ארובות השמים פתוחות בכל הק״נ יום ויהי׳ הגשם בק״י יום מהם יורד יום ופוסק יום כי פתיחת הארובות מורה על הפלגת הגשמי׳ וירידתן בכל יום ואם כן יחוייב מזה בהכרח שלא היתה פתיחת הארובו׳ רק באותן הארבעי׳ יום שהיה הגשם יורד בכל יום בלי הפסק ויחוייב מזה שהיתה סגירתן בסוף הארבעי׳ יום ואחר שבו ביום נכלא הגשם מן השמים כדכתיב ויסכרו ארובות השמי׳ ויכלא הגשם יחוייב בהכרח לומר שפי׳ ויכלא הגשם בסוף הארבעי׳ יום לכן דעת הרב היא הנכונה ומאחר שהק״נ יום הם חוץ מהמ׳ יום של מבול שוב אי אפשר לפרש השביעי אלא להפסקת הגשמי׳ שהרי אי אפשר לומר שהוא שביעי לירידת גשמי׳ כדלקמי׳ ולא שביעי לדין מזה הטעם עצמו ואף אם יהיו הק״נ יום יחד עם המ׳ יום של מבול עדיין יחוייב שתהי׳ מנוחת התיבה בתוך ימי התגבורת כל שכן אם יהיו הק״נ יום חוץ מהמ׳ יום וזה בטל ולא שביעי לחדשים שהוא חדש תשרי ויהי׳ הראשון שבו חרבו המים ג״כ ראשון לחדשי׳ שהוא חדש ניסן ויהי׳ משפט דור המבול י״ח חדשי׳ דא״כ הל״ל ותנח התיב׳ בשנת תר״א בחדש השביעי כמ״ש אותו גבי בחדש הראשון שחרבו המים:
והנה המבול התחיל בחדש השני שהוא מרחשון בי״ז לחדש ותנח התיבה בי״ז לחדש הז׳ שהוא ניסן הרי ביניהם ה׳ חדשים שלמים שהם הק״נ יום שזכרה התורה. וזה ממה שיורה הראות מבואר אמתת מה שפירשתי שהיו המ׳ יום נכללים בק״נ יום שעמהם נשלמו ה׳ חדשים מיום שהתחיל המבול עד יום שנחה התיבה שהיה בסוף הק״נ יום. ויהי׳ לפי זה החדש הז׳ לתחלת השנה כמו החדש השני שזכר בתחלת הפרשה.
ואמר ותנח התיבה בחדש השביעי לפי שכבר נחו המים הזדונים. ובכאן רמזו במדרש הנעלם על מעלת החדש השביעי הוא חדש תשרי שבו נברא העולם ובו תקנת המועדות ובו כפרת יום הכיפורים שהוא בחדש השביעי ואז ישב השם על כסא קדשו לשפוט תבל בצדק. וזהו ותנח התיבה שהוא כדוגמת כסא הכבוד כדכתיב בכסא ליום חגינו בחדש השביעי הוא חדש תשרי. על הרי אררט הם כל מיני מדות הדין שיצאו מכח נחש הקדמוני שנתקלל בארור אתה מכל הבהמה ותרגומו ליט את וזהו דוגמת לוט ההולך את אברם. ולולי זה מה לנו שיכתוב בתורה שנחה התיבה בחדש השביעי או בחדש העשירי וכן על הרי אררט או על הרי חשך. אלא להודיענו רמיזה גדולה מרחמי השם שנהג עם בריותיו ורחם עליהם לתת לעולם שארית כמו שהוא מרחם ביום הכפורים ואולי על זה נרמז בכאן ויהי מקץ ארבעים יום רמז לארבעים יום של יום הכיפורים שירד משה מן ההר דכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שנתקבל ברצון ונפתחו שערי שמים לכל בעלי תשובה וזהו ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. וכן רמזו גם כן כל זאת הפרשה על העתיד בענין העורב והיונה עד שאמרו עד יבשת המים זה אליהו התשבי שהוא מתושבי גלעד וזהו יבשת כמו תשבי וכתוב באליהו והעורבים מביאים לו לחם ובשר. וכן אמרו במדרש הנעלם כי בענין היונה רמוזים הגליות וכנסת ישראל היא משולה ליונה דכתיב יונתי בחגוי הסלע. ובעונה נשתלחה ונתגרשה כדכתיב שלח מעל פני. וזהו וישלח את היונה מאתו בגלות בבל ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה שהכביד מלך בבל עולו עליהם וכתיב שם ובטרם יתנגפון רגליכם על הרי נשף:
והוא ז׳ לכסלו שבו פסקו הגשמים. כי לירידת הגשמים אי אפשר לומר, שאם כן תהיה מנוחת התיבה בי״ז באייר, ואי אפשר לומר, שהרי היו תגבורת המים עד ר״ח סיון (רש״י פסוק ג), ולא תהא נחה תוך ימי התגבורת (כ״ה ברא״ם):
למדת שהיתה משוקעת וכו׳. ואם תאמר ואיך יתכן זה דלא היה חסר רק ארבע אמות לט״ז ימים, דהא באב נראו ראשי ההרים (פסוק ה), ובראש חודש תשרי חרבו המים (פסוק יג), ולפי זה לא חסרו המים רק ט״ו אמה לס׳ יום, ולא יהיה אם כן שום הר בעולם רק ט״ו אמה, ויש לומר בודאי מתחלת חסרון המים לא נחסרו המים רק מעט מעט, כי אין כח באויר ליבש ולחסר, אבל כאשר כבר התחילו לחסור הרבה, בסוף יתוסף מאד לחסור. והא דקאמר שהיתה משוקעת י״א אמה, אף על גב דהשתא יש לומר דהרבה מזה היתה משוקעת, ותהיה חסרון המים בי״ו יום עד י״ז יום בסיון רק אמה, ואחר כך עד ר״ח אב י״ד אמה, ויהיה התיבה משוקעת במים י״ד אמה, אלא מה שאמרו ז״ל (ב״ר לג, ז) שהתיבה משוקעת במים י״א אמה רוצה לומר דפחות מזה אי אפשר, אבל יותר מזה לא ידענו, דאפשר דהיתה יותר משוקעת, אבל ׳תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת׳ (ר״ה ד ע״ב), לכך נקט י״א אמה. ועוד כי קודם שהיו ההרים מגולים אין חילוק, והיו המים נחסרים בכל יום בשוה, רק שאחר שנראה ראשי ההרים אז היה היובש קצת גובר, והיה תמיד מוסיף והולך בשביל ההרים הגבוהים שלא היה שם מים, ובכל מקום שאין מים החורב גובר שם, ולכך עד שנראו ראשי ההרים שלא היה שום חורב בעולם – היה חסרון המים בשוה, עד שהיו נראים ראשי ההרים, והתחיל להיות יובש בעולם, מאז כל יום ויום היה מוסיף היובש:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

והוא ז׳ לכסליו שבו פסקו גשמים. דאי אפשר לומר לירידה שהרי לא כלו ארבעים יום של גשמים וק״נ יום של תגבורת עד אחד בסיון דאין סברא שהק״נ יום היו מ׳ של ירידה וק״י של תגבורת אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת ואי אפשר שיהיו של גשם א״כ יחוייב שיהיו כולן תגבורת א״כ ארבעים יום לחוד וק״נ יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון:
משוקעת במים י״א אמה. פי׳ י״א אמה היתה עכ״פ משוקעת ואפשר יותר כי שמא יש הרים גבוהים יותר מהרי אררט ומה שלא עמדה התיבה איזה יום קודם שם שלא הגיע אצל אותן הרים וק״ל [נלי״ט]:
Which is the seventh month from Kislev, in which the rain stopped. The counting cannot start from the rainfall, as it is not logical that the count of 150 days includes forty of rain and [110] of powerful waters. It must be either rain alone or powerful waters alone. Since it cannot be rain alone [see 7:17], it must be powerful waters alone. Thus they were two separate periods and did not finish until Sivan 1.
Immersed eleven amohs in the water. Meaning: at least eleven amohs were immersed, maybe more. For there might be mountains higher than those of Ararat, and the ark did not come to a rest earlier because it did not reach those mountains. (R. Yaakov Taryosh)
ותנח התיבה בחדש בשביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט – זה הכתוב בארוהו המפרשים ז״ל בדרכים שונים. רש״י ז״ל תפס שיטת המדרש ואמר כי ק״ן יום הם מלבד מ׳ ימי הגשם, וכלים באחד בסיון, ויהיה בחדש השביעי שבכתוב זה שביעי לכסלו שבו פסקו מ׳ ימי הגשם, ושביעי שלו הוא סיון. שאם תאמר ז׳ למרחשון שבו החל המבול, עדיין חסר מן מאה ותשעים יום. והכתוב שאחרי כן ״בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים״, שב על מרחשון שבו ירדו הגשמים, ועשירי שלו אב. שאם תאמר עשירי לחדש שנפסקו בו הגשמים ויהיה עשירי אלול, הנה כשתצרף אליהן מ׳ יום שלאחריו טרם ששלח את העורב וכ״א יום שהוחיל בין שליחות לשליחות שהן ס׳ ימים, נמצא שיבשה האדמה במרחשון. והכתוב אומר בראשון באחד לחדש חרבו המים וזהו תשרי שהוא ראשון לבריאת העולם. ומזה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה כי באחד לחדש העשירי שהוא אב נראו ראשי ההרים. וא״כ חסרו ט״ו אמה שגברו המים על ההרים הגבוהים מיום א׳ לסיון עד א׳ באב שהן ס׳ יום, הרי אמה לד׳ ימים. נמצא שביום לפני מנוח התיבה והוא ששה עשר בסיון חסרו ד׳ אמות, ולמחרתו נחה התיבה. הנה י״א אמות הנשארים היתה משוקעת במים, וכן הוא בבראשית רבה.⁠1
ורמב״ן ז״ל כתב על זה ״כיון שרש״י מדקדק במקומות אחרים מדרשי ההגדות, וטורח לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן, כי ׳שבעים פנים לתורה׳,⁠2 ומדרשים רבים חלוקים בדברי חכמים. ואומר אני שאין החשבון הזה נאות בלשון הכתוב, כי איך נסבול לפרש [כדברי רש״י] ׳ותנח התיבה בחדש בשביעי׳ ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור, שלא כמנין החדש השני שבהתחלת הפרשה3 וכמנין האמור בסוף הפרשה.⁠4 ואיך יתכן שיחזיר מיד בפסוק השני ויאמר ׳עד החדש העשירי׳5 למנין אחר שיהיה העשירי לירידת הגשמים? וגו׳. ועוד לפי חשבון באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים, ובאחד בתשרי חרבו המים מעל הארץ. ואם כן בששים יום חסרו מכל גובה ההרים הגדולים שהם כמה אלפים אמה. ועוד בי״ז לחדש אלול שלח את היונה, ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים, והנה חרבו כלם בשנים עשר ימים״ [עד כאן מקצת רמב״ן, שהביא עוד שאלות]. ושאלותיו נכונות.
והתשובה שהשיב רא״ם ז״ל על החסרון הגדול שבששים יום הפך החשבון מן אמה אחת לד׳ ימים אין הדעת נוחה הימנה. והנראה לרמב״ן6 ז״ל בדרך הפשט כי ק״ן יום האמורים בתגבורת כוללים ארבעים הראשונים של ירידת הגשם שהוא עיקר הרבוי והתגברות. והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן, ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט, והוא י״ז אייר, [החודש ה]⁠שביעי לחדש שירדו בו הגשמים שהוא מרחשון. ואחר ע״ג ימים שהוא בא׳ לחדש אב שהוא החדש העשירי למרחשון שירדו בו הגשמים נראו ראשי ההרים. [עד כאן מהרמב״ן]. ולא ידעתי מה תקן בפירושו? וצריך גם הוא לפרש החדש השביעי והעשירי שבכתוב על דרך אחר מחדש השני שבתחלת ובסוף הפרשה, שהן שני לתשרי, ואלה שביעי ועשירי למרחשון. ואם לנוח שנגבו ממנו המים רק ט״ו אמה הוצרכו שלשים יום, איך בששים יום מאב ועד א׳ תשרי חסרו כל גובה ההרים שהן כמה אלפים אמה? ובאמת הרב ז״ל עצמו אמר והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב, אבל לא תקן כלם.
ויאמר הרב [רמב״ן] ז״ל עוד: ״והנכון בעיני כי ק״ן יום היה מי״ז למרחשון החדש השני עד י״ז בניסן שהוא החודש השביעי, והוא יום מנוח התיבה, כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה וחסרו מאד. ותנח התיבה [שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות],⁠7 ואחר ע״ג יום באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים״. [עכ״ל].
ולפירושו זה תקן מנין החדשים שבכתוב, שנמנו כלם לתשרי כמו ״שני״ שבתחלת וסוף הפרשה, אבל לא תקן הסדר של חסרון המים. ונתבלבל הענין יותר, כי אם בי״ז בניסן חסרו המים ביום אחד י״ב או י״ג אמות ונחה התיבה שהיתה משוקעת כשתים או שלש אמות, ומי״ז בניסן עד אחד לחדש תמוז לא חסרו כי אם שלש או ארבע אמות עד שנראו ראשי ההרים, והן ע״ג ימים, איך חסרו אח״כ מא׳ בתמוז עד א׳ תשרי שהן צ׳ יום כמה אלפים אמות? ועוד מלבו דִבֶּר שבי״ג בניסן העביר ה׳ רוח קדים עזה ופתאום שקעה התיבה ביום ההוא י״א אמה, ובששים יום שלאחריו לא חסרו כי אם שלש אמות? ואין מכל זה דבר בכתוב. גם לא נזכר רוח עזה וכמו שבארנו בפירוש ״ויעבר אלהים רוח על הארץ״. ועוד לכל הפירושים הללו יהיה הרי אררט מן ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שהיו המים עליהם [רק] ט״ו אמה, ועל זה הקשה הרב ז״ל עצמו ואמר כי ידוע שהר היונים גבוה מהם הרבה מאד. וארץ אררט בשפל הכדור הקרוב לבבל. ועוד אני תמה לאיזו צורך הודיעה התורה שנחה התיבה בי״ז לחדש השביעי על הרי אררט? ואם ללמדנו כמה היתה משוקעת במים כדברי רש״י ז״ל, מה צורך לנו לדעת זה?
ולדעתי פשוטן של דברים כך הוא. שכל המנינים שבפרשה הולכים על דרך אחד ומתחילים מתשרי. והחדש השני שבראש וסוף הענין הוא מרחשון, והחדש השביעי הוא ניסן, והחדש העשירי הוא אב, ובאחד לחדש הראשון הוא תשרי. וכן חסרון המים היה בכל הימים שוה, לא תתלה אמה לד׳ ימים, ולבסוף מאתים אמה ליום אחד, אלא הכל בערך אחד. וכן בי״ז לחדש השביעי לא ירדו המים פתאום ביום אחד יותר ממה שירדו אח״כ בע״ג ימים כמו שחשב רמב״ן ז״ל, אלא יום הראשון שוה לכל הימים. וכל מה שהכביד על אנשי תבונות הללו נִמָלֵט ממנו בפתרון הכתוב הזה ״ותנח התיבה״. כי כלם חשבו שביום הזה נחה התיבה על הרי אררט ממש,⁠8 כי נגעה בראש ההר ע״י חסרון המים, ומצאה מנוח לה, ובעבור כן הוצרכו לומר מה שאמרו. ולדעתי אין הדבר כן, אלא כמו שבמ׳ יום הראשונים שרָבּו המים מיום ליום לא זזה התיבה ממקומה, כעדות הכתוב ״וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ״9 וכמו שבארנו בטעמו. ורק אחר שגברו המים מאד נאמר ״ותלך התיבה על פני המים״. כי אילו הלכה קודם לכן היתה נשברת בהרים ובסלעים, על כן לא זזה עד שגברו המים ט״ו אמה על ההרים הגבוהים. כן מקצה חמשים ומאת יום שהחלו המים לחסור, הוצרכה שנית לעמוד במקומה עד יבושת המים מן הארץ, שאילו הלכה היתה פוגעת בהרים ובסלעים. כי ביום ראשון שהחלו לחסור כבר נראו ראשי ההרים הגבוהים, שהרי ידוע שההרים הגבוהים גבהם יותר מי״ב אלפי אמה והמים לא גברו עליהן רק ט״ו אמה. והם חסרו מי״ז בניסן עד א׳ לחדש הראשון שהוא תשרי, שהן קס״ג ימים. צא וחשוב חסרו בכל יום ע״ג אמה, וא״כ בבקר יום ראשון כבר נראו ראשי ההרים הגבוהים. על כן הפליא ה׳ עם נח כמו שהפליא לעשות עמו בארבעים ימי המבול, וסגר בעדו שלא תלך התיבה עוד הנה והנה. ולכן אחר שאמר ״ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום״, אמר ״ותנח בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש״, שהם קצה חמשים ומאת יום מיום רדת הגשם בי״ז לחדש השני. לא שנגעה בראש ההר, אבל נחה על המים ולא הלכה עוד.
אח״כ פירש הכתוב באיזו מקום מן הישוב היתה מונחת התיבה, ואמר ״על הרי אררט״. והיא ארץ שיש בה הרים רבים סמוכים וממעל להם נחה, אולי נוכח שפולי ההר. וכמו שחסרו המים כן ירדה מיום ליום עד יבושת המים, ואז עמדה על הארץ בארץ אררט. ועל כן נכתב ענין זה בתורה עם החדש והיום להודיע חסד ה׳ שעשה עם תמים בדורו, ואיך גנן עליו כל ימי היותו בסכנה. שמיום שחסרו המים נחה התיבה10 ולא הלכה עוד על פני המים. וְיֵרָאֶה שכל ק״ן ימים שגברו המים, אעפ״י שמקץ מ׳ יום הראשונים לא רבו עוד, המו גליהם והניעו התיבה. וכשעברו ימי גבורתם שקטו נחו בגזרת ה׳, ואז נחה התיבה במקום שהיתה אז על הרי אררט; כי המים שוקטים, ואין רוח ואין סער. ואין הרי אררט מן ההרים הגבוהים, וכמו שיעיד הכתוב הסמוך וכמו שיתבאר. וכבר בארנו בפתיחתנו הראשונה לספרנו ״גן נעול״11 שכל לשון ״מנוחה״ נופל על ההשקט אחר הטלטול, לא על המנוחה מהעיפות. ולכן גם על דבר שאין בו רוח חיים, כמו התיבה שכל מאה ועשרה יום היתה מטולטלת על המים, וכשנחה שקטה מהתטלטל עוד נאמר ״ותנח התיבה״, וכמו שרמזנו בפירוש ״וינחהו בגן עדן״.⁠12 ואם תתבונן היטב בלשון הכתוב תראה בפירושו כמו שאמרנו, שאם היתה כונת הכתוב שבחסרון המים ישבה על ההר ונחה שם, היה ראוי לומר ״ותנח התיבה על הרי אררט בשבעה עשר לחדש השביעי״. גם לא היה ראוי להיות [טעם נגינה] אתנחתא בכתוב כי הכל מאמר אחד. עכשיו שאמר ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר לחדש״ והפסיק בנגינה, הרי זה מאמר שלם הודיע בו שביום הזה שהוא קצה ק״ן יום, נחה התיבה ולא הלכה עוד על פני המים כדרכה. ובא מאמר שני ״על הרי אררט״, להודיענו איפה עמדה בפעם ההיא. והוצרך להודיענו גם זה כמו שיתבאר בפסוק הסמוך בעז״ה.
ודע כי מלת ״על״ יש לה שמושים רבים בלשון הקדש. ומלבד שמושו הקרוב ויורה שנחה התיבה מעל להרי אררט, תשמש כמו ״עם״, כמו ״ויבאו האנשים על הנשים״,⁠13 עם הנשים. ״נחה ארם על אפרים״,⁠14 עם אפרים. ״ולא שתם על צאן לבן״,⁠15 וכדומה להן. ותשמש כמו אצלו וסמוך לו, כמו ״והוא עומד עליהם תחת העץ״,⁠16 אצלו. ״וזבחת עליו את עולותיך״,⁠17 אצלו. ״ויסך על ארון העדות״,⁠18 אצלו וסמוך לו, כי הפרכת לא היתה עליו, אלא מסך בינו לבין העדות. ״ונתת על המערכת לבונה זכה״,⁠19 סמוך למערכת, ועוד שמושים אחרים שזכר החכם בעל השרשים20 זצ״ל, וכן כאן תוכל לפרש ״על הרי אררט״, עם הרי אררט, או אצל הרי אררט. וזה הפתרון נראה יותר בעבור [מלת] ״הָרֵי״, כי אי אפשר שנחה על הרים רבים. רק נכון לומר שנחה אצל הרי אררט וסמוך להן. וזה פירש מחוור מאד בפשט הכתוב המצילנו מכל המבוכות שבענין.
בשבעה עשר לחדש – ביום21 שהחל המבול בחדש השני, והן חמשה חדשים מצומצמים. ואם נחשוב חדש מלא וחדש חסר חסרים עדיין ב׳ או ג׳ ימים מק״ן יום. ואולי שהיה מנוח התיבה שני ימים קודם שהחלו המים לחסור, ואין בזה כלום.⁠22
הרי אררט – ארץ אררט היתה ידועה בימי משה וגם אחרי כן כל ימי היותנו בארץ, כי לא היה נעלם מאבותינו גלילות המדינות כלם, וידעו באמת מקום המדינות שפרשה תורה. ומצאנו שזכר יחזקאל ״אררט מני ואשכנז״.⁠23 ואחרי כן נשכח ממנו כמו ששכחנו הכל. וחכמי האומות נחלקו, יש אומרים שהם בארץ ארמיני״יא,⁠24 ויש אומרים שהן צפונית מזרחית סמוך למלכות סינים.
1. בראשית רבה, סוף פרשה ל״ג, שם ענין תאריך סיון, וחיסור אמה בכל ארבעה ימים. ועוד פרטים שהביא רש״י הם בסדר עולם, פרק ד.
2. כך אמרו במדרש ״אותיות דרבי עקיבא״.
3. ז, יא.
4. ח, יג. ״בראשון (תשרי) באחד לחדש״.
5. פסוק ה.
6. בהמשך דבריו שם.
7. מלים אלו שבסוגריים הם של רבינו, והקפנו אותן כדי להודיע שאינן של רמב״ן. וגם המלים להלאה ״ואחר ע״ג יום״ וכו׳ הם של רמב״ן אבל הם נאמרו בתחילה, עוד לפני הציטט הנ״ל, אבל כנראה רבינו העתיק מדברי הרמב״ן על שני ניירות, ובעת ההעתקה לספרו טעה בסדר הדברים.
8. שתחתית התיבה נגעה בגוף הרי אררט.
9. בראשית ז, יז.
10. במקומה, אבל עדיין על פני המים.
11. מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ו, עמ׳ 61-62.
12. בראשית ב, טו.
13. שמות לה, כב.
14. ישעיה ז, ב.
16. שם יח, ח.
17. שמות כ, כא.
18. שם מ, כא.
20. רד״ק.
21. כמו שבעה עשר לחודש השני.
22. כי דרך המקרא לעגל את הסכומים. כמו ״בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה״ (דברים י, כב), אבל בפרטן הם רק ששים וששה (פרשת ויגש). וכן ״ארבעים יכנו״ (דברים כה, ג) והם רק ל״ט הלקאות. ועוד דוגמאות.
24. תרגום יונתן, וכן יוסיפון. אונקלס וכן בראשית רבה תרגמו ״הרי קרדו״ (קורדיסטן) שהוא מקום ידוע בטורקיה. הקרטוגרפים מציינים שההר לא רחוק מנהר פרת (הערותיו של הרב אריה קפלן, לתרגומו של התורה The Living Torah).
בחדש השביעי בשבעה עשר יום – בי״ז לניסן שהוא שביעי לתשרי, והנה המבול התחיל בי״ז לחשון, וממנו עד י״ז בניסן ה׳ חדשים שלמים, שהם הק״ן יום שזכרה התורה, ומזה ראיה שמ׳ ימי הגשם נכללים בק״ן ימים:
על הרי אררט – לא מפני שהם יותר גבוהים משאר ההרים, כי יש אחרים גבוהים מהם, אלא בהיות התיבה נעה ומטולטלת על פני המים קרה מקרה בחודש השביעי בארץ אררט ותנח על ראשי ההרים ההם:
על הרי – על אחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים י״ב:ז׳) ועד היום הפרסיים קוראים להר Macy (י״ב מיל למזרח Erivan {אריואן}) הַר נֹחַ (Cuh Nuh) – והנה בעצם היום ההוא שנשארו מגולים המקומות היותר גבוהים, נחה התבה על הרי אררט, שאינם ההרים היותר גבוהים. (וכן היא דעת הרמב״ן) והיו עדיין מכוסים במים כל אותו שיעור שהיתה התיבה משוקעת במים, אבל בעל סדר עולם ואחריו רש״י האמינו כי הרי אררט הם היותר גבוהים, והוקשה להם כי בהכרה היתה התבה משוקעת במים שיעור מה, והיתה צריכה לנוח קודם שיהיה ראש ההר מגולה, לפיכך פירשו ויחסרו התחילו לחסור ולהתמעט, ולא שנעדרו המים; ומתוך כך הוצרכו למנות החדשים האמורים בפרשה הזאת באופן שאין הדעת סובלתו (בחודש השביעי הוא סיון שהוא ז׳ לכסלו, בעשירי זה אב שהוא י׳ למרחשון) – ולפירושי הכל על מקומו יבוא בשלום.
on the mountains of. On one of them; cf. “[Jephthah] was buried in one of the cities of [be-arei, lit. “in the cities of”] Gilead” (Judges 12:7). To this day, the Persians call Mount Macy [Massis] (12 miles east of the city of Erivan) “the mountain of Noah” (Cuh Nuh) [Kuh-i-Nuh].⁠1
This verse means that on the very day that the highest places were exposed, the ark rested on the mountains of Ararat, which are not the tallest mountains. According to Nachmanides, these mountains were still submerged to the height of the ark’s water line. However, the author of Seder Olam, and later Rashi, believed that the mountains of Ararat were the tallest, and thus they encountered a difficulty; for the ark must necessarily have been under water to some degree, and it must have rested before the peak was exposed. For this reason, they interpreted va-yaḥseru (previous v.) as “began to disappear and diminish,” not that the water actually disappeared. As a consequence they were forced to count the months recorded in this section in an illogical manner (the “seventh month” meaning Sivan, which is seven months after Kislev; the “tenth month” meaning Av, which is ten months after Marḥeshvan). According to my interpretation, however, everything is successfully reconciled.
1. {Translator's note: Massis is the Armenian name of the mountain (elevation ca. 16,900 ft.) known today as “Mount Ararat” (Turkish Agri Dagi) and located in present-day Turkey. It is actually about 35 miles southwest of Erivan (Yerevan), the capital of Armenia. As for the name Kuh-i-Nuh, compare “Kohinoor,” the diamond whose name is Persian for “mountain of light.”}
ותנח התבה בחדש השביעי – שבי״ז לחודש השביעי שהוא בי״ז ניסן שבאותו יום שלמו הק״ן יום [שהתחילו בי״ז לחודש השני, שהם חמשה חדשים כ״א שלשים יום הם ק״ן יום] אז נחה התבה על הרי אררט שלא היו מן ההרים הגבוהים, אז ידע נח כי חסרו המים שעור רב, אחר שעמדה התיבה על הר קטן סמוך לבבל ששם הארץ שפלה.
הרי אררט. ת״א בטורי קרדו, ובירוזו עצמו הסופר הקדמון לכשדים, כתב שעל הרים אלו נשארו לוחות התיבה, וקורא להרים אלו הרים קורדיים (Cordiani) ולא אכחד תחת לשוני שמצאתי גלוי יקר לאמת דברי חז״ל אפילו בדרשותיהם שעליהם יאמר האומר שלא הוצרכו ליכתב בכל הדקדוק האפשרי, והנסיון יוכיח שנזהרו אפי׳ בדבורם הקל לכוון אל האמת, והוא שמצינו בפ׳ י״א דסנהדרין אזל (סנחריב) אשכח דפא מתיבותא דנח, אמר היינו אלהא רבא דשיזביה. לנח מטופנא ופירש״י נסרוך אלהיו לשון נסר שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה — ועתה הט אזנך ושמע דברי בירוזו הקדמונים שלא ידע את חז״ל — אומרים שבארץ ארמינייא על הרי קרדו נמצא עד היום הזה שרידי אניה אחת, ורבים יודעים כי מהכופר והעטרן אשר בה נשתמשו בני אדם לכפר על נפשותם ע״כ בירוזו, ומבאר דבריו Martinetti כתב וז״ל ״אולי נסר הנשאר מהתיבה הגדולה של נח, או שארית פליטת החומר והזפת שנכנסו בבנינה לקחו אותם בני אדם לתכלית עבודה ולשרידי קדש (Reliquie) והבוערים בעם חשבו שאותם הענינים גם מבלי עבודת האל האמתי יועילו לכפר עון או למצוא חן ושכל טוב בעיני האלהים, — ולא בירוזו בלבד מעיד על הדבר, אבל גם קדמון אחר Abideno הובא אצל הכותב הנזכר Tes. di ant. Sacra vol. l. 229 יתן עדיו בז״הל, האני של סִיסוּטְרִי (שם האיש הנמלט מהמבול) אחר שנדחף מהמים השוטפים על הרי ארמינייא יושבי המקומות ההם לקחו מעציו לעשות להם טלסמאות וקמיעין שהיו תולים בצווארם, — גם קדמון אחר לא נופל מאלו Aless. Polistore (אצל הכותב הנזכר ח״ב קע״ג) עד ממהר על הענין הזה — וכל זה ממה שיורה שקבלת אמת ביד חז״ל: רק שם נסרוך אולי פירשוהו על נסר בדרך אסמכתא כי רבים מיודעי לשונות חשבו שנסרוך אלהי סנחריב הוא אשר בא זכר ממנו בהרבה שמות הבבליים, כמו נבו-כד-נצר שלמנ-נאסר ותגלת-פי-לאסר (בחלוף נו״ן בלמ״ד כלשכה ונשכה) וכבר מצינו מזמן קדמון בבבל שמות כאלו אריוך שדומה בסופו לנסרוך, ואלסר שדומה ללאסר, שבשם תיגלת פילאסר, וממנו לנסרוך — ואיך שיהיה מזה, ראיתי לחכם מפורסם לנוצרים (Kirker) שכנראה נתקבל אצלו פי׳ חז״ל על נסרוך וקנה אותו בשנוי מועט, שהרי כתב שנסרוך היתה לבבליים כמין תיבה קטנה עשויה כדמות ארון הקדש ומשוכללת מלוחות התיבה של נח Tes. d' ant. Sac. vol. 2.36.) — ואחר ששיערתי התחלק שמות נבוכדנצר, ושלמנאסר, לחלקים כמ״ש למעלה מצאתי שקדמני חכם גדול ומפורסם בידיעת הלשון ובחכמת הדקדוק והוא החכם אבן ג׳נאח בס׳ הרקמה 161 וז״ל כשד שלמן (הושע י׳ י״ד) נאמר שעקרו שלמנאצר (הרי שהניח ששלמן מתחלק מן-נאצר או אצר) וכן נאמר בנצרים (ירמיה ד׳ י״ו) שהם מתיחסים אל נבוכד-נאצר.
אררט. לדעת גיזיניוס היא הארמינייא ומני ואשכנז שני מדינות בארמינייא — ויש מי שכתב שארמינייא כמו הר-מני.
ותנח התבה – מכאן ראיה לנכונות ביאורנו. נחיתת התיבה בהרי אררט היא שסימנה לתושבי התיבה את התמעטות המים.
בחדש השביעי וגו׳ – הוא שבעה עשר בניסן.
על הרי אררט – כלומר על אחד מהרי אררט; השווה שופטים י״ב:ו׳ — ״ויקבר בערי גלעד״.
אררט – אונקלוס מתרגם קרדו ויונתן מתרגם קדרון (וכן הוא בפשיטא), כלומר קורדאנה או קרדוכין העתיקה שבשפתו השמאלית של החדקל העליון, וכן גם אצל יוסף בן מתתיהו (עתיקות א׳ ג׳:ו׳). אך בדרך כלל חשבו שזהו אזור במזרח ארמניה, שהנהר ארט (ארקסס) חוצה אותו. אף חשבו, שההר אשר בו נחתה התיבה, הוא ההר הגבוה ביותר שבאזור זה (גובהו 16,254 רגל).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירד״קרי״דחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ה) וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑יא בָּֽעֲשִׂירִי֙ב בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃
And the waters continued to diminish until the tenth month; in the tenth,⁠1 on the first of the month, the tops of the mountains were seen.
1. in the tenth | בָּעֲשִׂירִי – In other words, "in the tenth month". [The word "month" is assumed by the text.]
א. הָֽעֲשִׂירִ֑י ל=הָֽעֲשִׂירִ֑י בגעיה ימנית
ב. בָּֽעֲשִׂירִי֙ ל=בָּֽעֲשִׂירִי֙ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳רד״קחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[כג] 1עד החודש העשירי בעשירי באחד לחודש, עשירי לירידת גשמים זה שמקצת החודש ככולו, המים היו גבוהין מן הארץ ט״ו אמה וכלו לששים יום אמה לד׳ ימים טפח ומחצה בכל יום. (סדר עולם מכתי״א פ״ד).
[כד] 2א״ר יהודה בר אליעאי אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לו משם, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ולא יצא משם, אלא המתין ללו בתבה כדי ליתן לו רשות, א״ל הקב״ה רשות אתה מבקש צא מן התבה. (תנחומא ישן נח יד.).
1. ב״ר פל״ג ועי׳ בפירש״י ובפי׳ התוס׳ הד״ז ובפס״ז עד החדש העשירי, באחד באב נראו ראשי ההרים שהם מ״ד יום, מותנח התבה עד נראו וחסרו י״א אמות ל׳ יום.
2. עי׳ לעיל פ״ז מאמר ז. ולקמן מאמר סד.
וּמַיָּא הֲווֹ אָזְלִין וְחָסְרִין עַד יַרְחָא עֲסִירָאָה בַּעֲסִירָאָה בְּחַד לְיַרְחָא אִתַּחְזִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָּא.
The waters continued to diminish until the tenth month. In the tenth [month], on the first of the month, the mountaintops became visible.

וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים
וּמַיָּא הֲווֹ אָזְלִין וְחַסְרִין עַד יַרְחָא עֲשִׂירָאָה בַּעֲשִׂירָאָה בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲזִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָּא
תרגום בהתאם לדקדוק
אונקלוס מתרגם בהתאם לדקדוק. מכיוון שהנושא מַיִם הוא לשון רבים, תרגם ״וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר״ – ״אָזְלִין וְחַסְרִין״ ברבים. וכן לעיל ״וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב״ (ג) ״אָזְלִין וְתָיְבִין״. אבל ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ״ (בראשית יב ט) ״אָזֵיל וְנָטֵיל״, ביחיד.
ומיא הוון אזלין וחסרין עד ירחא עשיריא בעשיריא בחד לירחא אתגלון רישי טוריאא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בחד לירחא אתגלון רישי טוריא״) גם נוסח חילופי: ״בחד יום לירחא אתחמין ראשי טוריא״.
ומיא הוו אזלין וחסרין עד ירח עשיריי ירח תמוז בתמוז בחד לירחא איתחמיו רישי טווריא.
And the waters went and diminished until the tenth month, the month Tammuz. In Tammuz, in the first of the month, the heads of the mountains were seen.
עד החדש העשירי1זה היה אב שהיה עשירי לירידת גשמים.
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – הגבוהים 2שהיו המים עליהם חמש עשרה אמה מיום שהתחילו המים הלוך וחסור היו ס׳ יום נמצא המים שהיו על ראשי ההרים חסרו כל ד׳ ימים אמה אחד מן המים.
1. זה היה אב. ז״ל רש״י זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם כו׳ ע״ש.
2. שהיו המים עליהם חמש עשרה אמה כו׳. עיי׳ ב״ר. ועיי׳ רש״י עה״ת בראשית ה׳ ד׳.
וכאן אלמא כלמא מר נקץ אלי אלשהר אלעאשר ופי אליום אלאול מנה ט׳הרת רווס אלג׳באל.
והמים היו חסרים ככל שחלף הזמן עד החודש העשירי, וביום הראשון ממנו נראו ראשי ההרים.
בעשירי {וגו׳} נראו ראשי ההרים – זה אב שהוא עשירי למרחשוון שהתחיל הגשם. (ואם תאמר: הוא אלול, ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר: בחדש השביעי – סיון, והוא שביעי להפסקה, אי איפשר לומר כן. על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים של גשמים וק״נ של תגבורת המים עד א׳ בסיון, ואם אתה אומר ז׳ לירידה, אין זה סיון. והעשירי אי איפשר לימנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא: בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ (בראשית ח׳:י״ג), שהרי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ״א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ס׳ ימים משנראו ההרים עד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצאו שחרבו פני האדמה במרחשוון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם לר׳ אליעזר, ולר׳ יהושע הוא ניסן (בבלי ר״ה י׳:-י״א.).)⁠א
[וכן מצאה היונה מנוח שישבה לה על גבי ההרים, כדתניא בהדיא בסדר עולם: ולא יספה שוב אליו עוד (בראשית ח׳:י״ב) – הלכה וישבה לה על ראשי ההרים בעשירי באחד לחדש שבו נראו ראשי ההרים, שבו ביום כלו כ״א יום של ג׳ שליחיות. שהרי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור בעשרה בתמוז, שכן מאחד בסיון התחילו לחסור כמו שמפורש למעלה, אז וישלח את היונה,⁠ב מקץ אותן ארבעים, נמצאו כלים כ״א באחד באב. ואם תאמר הוא אלול, ועשירי לכסלו שפסקו הגשמים, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי איפשר לומר כן, שהרי על כורחך מצאה היונה מנוח באחד באב כמו שפירשתי, ושוב המתין אב ואלול עד שחרבו המים בראשון באחד לחדש.]⁠ג
א. בכ״י לייפציג 1, הסופר העביר קולמוס על כל הקטע מ״על כרחך... הוא ניסן״, וגם על הביאור על ח׳:ו׳: ״ויהי מקץ ארבעים יום – משנראו ראשי ההרים״. שם גם צויין שבכ״י של ר׳ שמעיה נמחק כבר מן המלים: ״ואם תאמר הוא אלול״. אולם בכ״י לייפציג 1, הסופר העביר קולמוס רק מהמלים ״על כרחך״, אולי בגלל שהמלים ״ואם תאמר״ מופיעות גם בנוסח החילופי, המופיע בסוגריים להלן. לפי הנוסח המקורי ברש״י, שהוא גם הנוסח המופיע בכמעט כל כתבי היד (ביניהם: כ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, פריס 155, פרמא 3204, וינה 23, ברלין 1222, ברלין 121, פריס 157, וטיקן 94, פרנקפורט 19, פריס 48, וינה 24, ברסלאו 10, פריס 158) והדפוסים, ״בעשירי באחד לחדש״ התחילו הארבעים יום הנזכרים בפסוק בח׳:ו׳, כשלאחריהם עשרים ואחד יום של שליחת הציפורים שהסתיימו ״בראשון באחד לחדש״ (ח׳:י״ג). בעלי התוספות (בכ״י בתוספות השלם ח׳:ד׳:ח׳ מובאת הקושיה הראשונה בשם ר״ת, ועיין שם בכל הפסוקים מח׳:ד׳-ט׳) הקשו על פירוש זה: שאם נשלחה היונה רק זמן רב לאחר שכבר נראה ראשי ההרים למה לא מצאה מנוח, אין שהות בין שילוח העורב ושילוח היונה, ואין שישים ואחד יום בין ״בעשירי באחד לחדש״ ו״בראשון באחד לחדש״.
בגלל קושיות אלה נמחק הפירוש המקורי בעותק הפירוש של ר׳ שמעיה שממנו העתיק סופר כ״י לייפציג 1 והוצע במקומו פירוש חילופי התואם את שיטת סדר עולם רבה ד׳ שהארבעים יום התחילו בי׳ תמוז והכ״א יום הסתיימו ״בעשירי באחד לחדש״. אולם, לא ברור האם רש״י עצמו מחק והציע במקומו את הפירוש החילופי או ר׳ שמעיה עשה כן מדעת עצמו.
בכ״י ויימר 651 מופיעים שני הפירושים זה אחר זה מבלי לציין שהם פירושים סותרים. בכ״י ויימר מופיע גם סוף מהדורה בתרא (שחסר בכ״י לייפציג 1): ״ויהי מקץ ארבעים יום – שהתחילו המים לחסור כך מצינו בסדר עולם״. בכ״י פרמא 3256, פרקנפורט 152 ופריס 159 (וכן בכ״י ברסלאו 102 וירושלים 2009 לאחר הפירוש לח׳:י״ט, ועיין גם בהגהה שבגיליון שם) מופיע לאחר הפירוש המקורי: ״הגה״ה מה שבקונטרס אינו נראה ואינו כן בסדר עולם״ ואז מופיעה שאלה על הפירוש המקורי והצעת השחזור הכרונולוגי החילופי של סדר עולם עם חתימת ״כך פירש מורי ר׳ עזריאל והוא עיקר״. אולם, בדעת זקנים ח׳:ה׳ מובא הפירוש החילופי בשם רש״י עצמו: ״לכך פירש״י ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור״. ועיינו גם בהגהות בגיליון בכ״י אוקספורד 34.
ב. כן בכ״י לייפציג 1 ובכ״י ויימר 651, והכוונה לשליחויות של העורב והיונים.
ג. קטע זה מופיע בכ״י לייפציג 1 ובסופו כתוב: ״בפירוש שכת׳ רבנו שמעי׳ מצא׳ כל זה הפיר׳ מהכתי׳ גסה {כלומר: הפירוש המופיע בטקסט בכתב היותר גדול ויותר כהה (ובניגוד לכתב הקטן יותר של הקטע בצידו)}. מואם תאמר הוא אלול עד ולר׳ יהושע הוא ניסן, כת׳ בפנים ונמחק, ומוגה מכת׳ מ״וכן מצא׳ היונה עד ושוב המתין וכו׳, ועו׳ מצ׳ אני מכיר העברת קולמוס מויהי מקץ עד ההרים אך היה אותו הפירוש נקרע ולא ידעתי אם היה בגליון שום הגהה תחתיו.⁠״ ועיין בדיון הנרחב בהערה לעיל.
בעשירי וגו' נראו ראשי ההרים IN THE TENTH MONTH … WERE THE TOPS OF THE MOUNTAINS SEEN – This was Ab which is the tenth from Marcheshvan when the rain began. If, however, you say that it means Elul, the tenth month from Kislev in which the rain stopped, just as you said (see Rashi on verse 4) that "in the seventh month" means Sivan which was the seventh month after the rain stopped, then I reply that it is impossible to argue so. For you must needs admit that the "seventh" month when the Ark rested can only be counted from the time when the rain stopped, since the 40 days during which the rain fell and the 150 days during which the waters prevailed did not terminate until the first day of Sivan, and if you say that it means the seventh after the rain began to fall, this would not be Sivan. The "tenth month", however, when the tops of the mountains became visible cannot possibly be counted except from the time the rain began to fall, for if you say that it must be calculated from the time when it stopped, which would be Elul, you would not then find that "in the first month, on the first day of the month the waters dried up from off the earth" (Bereshit 8:13). For it was only at the end of 40 days after the tops of the mountains were visible that he sent forth the raven (Bereshit 8:6), and he waited periods amounting altogether to 21 days during which he was sending forth the dove, making altogether 60 days from when the tops of the mountains became visible until when the face of the earth became dry; if, therefore, you say that it was in Elul that they were seen, it would follow that the earth became dry in Marcheshvan (60 days after Elul). But it (Scripture) calls it (the month when the waters were dried up; Bereshit 5:13) the first month, and that can only be Tishrei which is the first month reckoning according to the creation of the world – or according to R. Yehoshua, it would be Nisan (Bereshit Rabbah 30:6).
{See Hebrew text.}
והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי – באחד באב נראו ראשי ההרים שהם ארבעה וארבעים יום. מותנח התבה עד נראו וחסרו אחד עשר אמות ל׳ יום.
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – והנה נח קבע אחד לחדש ולא ראה הלבנה, כי עוד לא פתח חלון התיבה.
IN THE TENTH MONTH, ON THE FIRST DAY OF THE MONTH, WERE THE TOPS OF THE MOUNTAINS SEEN. Noah established the first day of the month even though he did not see the new moon, for he had not as yet opened the window of the ark.⁠1
1. Hence he could not see the new moon. Kimchi suggests that Noah had instruments by which he determined the date.
והמים היו הלוך וחסור – היו חוסרים הלוך וחסור, וכן: והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א׳:י״ד).
עד החדש העשירי – לא אמר שבחדש העשירי חסרו כלם שלא חסרו כלם עד שנראתה הארץ ובחדש העשירי לא נראו אלא ראשי ההרים, אלא פירושו היו הלוך וחסור.
עד שבחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – ומכאן ואילך גם כן היו הלוך וחסור עד שנראתה הארץ. וראשי ההרים הם גבנינות ההרים שהוא המקום הגבוה שבהרים. והחדש העשירי הוא אב שהוא עשירי למרחשון שבו החלו הגשמים לרדת.
והמים היו הלוך וחסור, the waters kept receding. This construction is not unique, as we encounter it in Ezekiel 1,34 והחיות רצוא ושוב.
עד החודש העשירי, this does not mean that during this month the waters had already receded completely; what happened was that the waters receded progressively until relatively low mountain tops became visible. The process continued further. The “tenth” month described was the month of Av, seeing it was the tenth, counting from the month of Marcheshvan when the rains had started falling.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי – טעמו כמו מסורס: שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי, הוא חדש תמוז. והודיענו הכתוב שחסרו בע״ג יום חמש עשרה אמה, אבל החסרון אשר מתחלה למנוח התיבה לא ידענו כמה היה, כי לא הוצרך הכתוב להודיע השקוע, ולא החסרון.
והנראה לדעתי בשוט התבה, כי היה מפני היות המים נובעים מן התהומות, והיותם עוד רותחים כדברי רבותינו, כי בעבור כן תלך על פני המים, ואם לא מפני זה היתה נטבעתא בכבדותה, כי רבים אשר בתוכה, והמאכל והמשקה היה הרבה מאד. וכאשר שככו המים מנביעתם או מרתיחתם גם כן וחסרו ברוח, מיד נכנסה התבה אל תוך המים בכובד משאה, ותנח על ההר. ועל דעת המפרשים (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ח׳:ג׳, רד״ק בראשית ז׳:כ״ד) המספר בתגבורת המים חמשים ומאת יום, ומנוח התיבה וראית ראשי ההרים וארבעים יום אחרי כן, הכל ידענו בדרך הנבואה כי הכתוב מודיע אותנו כן, אבל נח לא ידע רק שהרגיש כי נחה התיבה, והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים (בראשית ח׳:י״א).
והנה גם לדברינו גם לדברי רבותינו ז״ל וכל המפרשים, יהיו הרי אררט מן ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים (בראשית ז׳:י״ט) שהיו המים עליהם ט״ו אמה, ולכן יקשה זה, כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד, וארץ אררט בשפל הכידור קרוב לבבל. ואולי נאמר כי היה החסרון בי״ז לחדש השביעי גדול מאד מט״ו אמה, וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים, לא הרי אררט, ויקר מקרה התבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי ותנח על ראשי ההרים ההם. והנה נח מעת שכלא הגשם היה פותח החלון וסוגר אותו כרצונו, ואחרי ע״ג יום ממנוח התיבה, השגיח מן החלון ונראו אליו ראשי הרי אררט, וחזר וסגר אותו. והגיד הכתוב כי אחר ארבעים יום שלח העורב, ולא אמר הכתוב: ויהי בחדש פלוני וביום פלוניב ויפתח נח, ואמר: ויהי מקץ ארבעים יום (בראשית ח׳:ו׳) – להגיד כי מעת שנראו לנח ראשי ההרים המתין ארבעים יום, כי חשב בלבו שבזמן הזה נראו המגדלים ונגלו האילנות, וימצאו העופות להם מנוח באשר תקנינה, ופתח החלון לשלוח העורב. ובחדש הראשון הוא חדש תשרי, חרבו המים, ובחדש השני הוא מרחשון, בשבעה ועשרים בו, יבשה הארץ, ובו ביוםג יצאו מן התבה. והנה כל מנין הפרשה כפשוטו ומשמעו.
ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון (ראש השנה כ״ז.), וכן הוא סדר הזמנים: זרע וקציר (בראשית ח׳:כ״ב), יהיה ראש השנים מתשרי, וכן החדשים ממנו הם נמנין, עד שהגענו ליציאת מצרים ואז צוה הקב״ה למנות בחדשים מנין אחר, שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות י״ב:ב׳). ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי. ועדין נשאר בשנים החשבון ממנו, דכתיב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב). וכך תרגם יונתן בן עזיאל: בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי (מלכים א ח׳:ב׳) – אמר בירחא דעתיקין קרן ליה ירחא קדמאה, וכען הוא ירחא שביעאה. ובמכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל י״ב:ב׳): החדש הזה לכם (שמות י״ב:ב׳) – ולא מנה בו אדם הראשון.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נטבעה״.
ב. כן בדפוס רומא. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״ויהי בחדש פלוני״. בכ״י פרמא 3255, רומא 44: ״ויהי ביום פלוני״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ביום״.
AND THE WATERS DECREASED CONTINUALLY UNTIL THE TENTH MONTH. This verse is to be interpreted by transposition: the waters decreased continually until the tops of the mountains were seen in the tenth month, which is the month of Tammuz. Scripture thus informs us that during seventy-three days1 the waters decreased fifteen cubits.⁠2 But we do not know the amount of the original decrease which enabled the ark to rest since Scripture did not find it necessary to inform us either of the number of cubits that the ark was submerged in the waters or of the amount of the decrease.
In the matter of the floating of the ark, it appears to me that because the waters flowed from the deeps and were hot, as our Rabbis have said,⁠3 the ark therefore floated upon the face of the waters. Were it not for that, it would have sunk on account of its weight for there were many living things in it, as well as a great deal of food and drink. But as soon as the waters subsided from their flowing or from their heat and they decreased on account of the wind, the ark at once entered into the midst of the waters due to the weight of its load, and it rested on the mountain.
In the opinion of the commentators,⁠4 the Scriptural accounts concerning the total of one hundred and fifty days during which the waters prevailed, the resting of the ark, the visibility of the tops of the mountains and the succeeding forty days — all these events we know by way of prophecy for Scripture so informs us, but Noah knew only that he felt that the ark had rested, and he waited a period of time which, in his opinion, was sufficient for the waters to abate.
Now according to our words, as well as those of our Rabbis and all commentators, the mountains of Ararat, which are among the highest mountains under the heavens, had fifteen cubits of water above their summit.⁠5 Therefore this difficulty is to be posed: it is known that the Greek mountain Olympus is very much higher than they, and the land of Ararat, which is near Babylon,⁠6 lies in the lower part of the globe! Perhaps we should then say that the decrease of waters which took place on the seventeenth day of the seventh month7 was very much more than fifteen cubits, and at first the tops of the high mountains were seen, not the mountains of Ararat, and it just happened that the ark was in the land of Ararat during the seventh month and it rested on the tops of those mountains.
Now Noah, from the time the rains ceased, would open and close the window at his will. Seventy-three days8 after the resting of the ark he looked forth from the window and the tops of the mountains of Ararat were visible to him, and he again closed the window. Scripture then relates that forty days later he sent forth the raven. Scripture does not say, "and it was in such-a-month and on such-a-day that Noah opened the window,⁠" but instead it says, And it came to pass at the end of forty days,⁠9 in order to declare that from the time the tops of the mountains were seen by Noah, he waited forty days for he thought that by then the towers would be seen and the trees would become visible and the fowls would thus find in them a place to nest, and so he opened the window in order to send forth the raven. In the first month, which is the month of Tishri, the waters were dried up,⁠10 and in the second month, which is the month of Marcheshvan, on the twenty-seventh day thereof, was the earth dry,⁠11 and on that day they went out of the ark. Thus all calculations of the section are in accordance with the simple explanation of Scripture and its usual sense.
Know that after the Sages agreed that it was in the month of Tishri that the world was created12 — as [is evidenced by the text of the prayer for the New Year which] they formulated, i.e., "This day, on which was the beginning of Thy work, is a memorial of the first day,⁠" and by the fact that the Scriptural order of the seasons is seedtime and harvest, and cold and heat13 — that the beginning of the year is reckoned from Tishri. And so also were the months reckoned from Tishri until we reached the exodus from Egypt. Then the Holy One, blessed be He, commanded us to reckon the months according to another count, [namely, from the going forth from Egypt, which occurred in the month of Nisan], as it is said, This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you.⁠14 Thenceforth in all of Scripture, Tishri is reckoned as the seventh month. But as far as the years are concerned, the reckoning from Tishri was still retained, as it is written, And the feast of ingathering at the turn of the year.⁠15 And so did Jonathan the son of Uziel16 translate the verse, In the month of Eithanim which is the seventh month,⁠17 saying, "in the month which the ancients called the first month and which is now the seventh month.⁠" And in the Mechilta we also find:⁠18 "This month [Nisan] shall be unto you. But the first man did not reckon by it; [he reckoned Tishri as the first month].⁠"
1. From the seventeenth of Nisan, which marked the end of the 150 days during which the waters prevailed, as explained above in (4), to the first day of Tammuz.
2. See above, 7:20.
3. Sanhedrin 108b.
4. Ibn Ezra and Radak. See my Hebrew commentary, p. 59.
5. Above, 7:20.
6. See Ramban further 11:2.
7. That is, the seventeenth day of Nisan, on which date the ark rested.
8. From the seventeenth of Nisan, which marked the end of the 150 days during which the waters prevailed, as explained above in (4), to the first day of Tammuz.
9. (6).
10. (13).
11. (14).
12. In Tractate Rosh Hashana, 11a, it is recorded that there was a difference of opinion on this matter. Rabbi Eliezer maintained that the world was created in Tishri while Rabbi Yehoshua taught that the world was created in the month of Nisan. The consensus of the Sages conformed with Rabbi Eliezer's view (ibid., 27a). This is the intent of Ramban's saying here: "Know that after the sages agreed, etc.⁠" See also Ramban further, 17:26.
13. Further, (22). Thus the winter precedes the summer.
14. Exodus 12:2.
15. Ibid., 34:22.
16. A disciple of Rabbi Yochanan ben Zakkai and one of the early Tannaitic sages. He wrote a Targum or Aramaic version of the books of the Prophets. It is similar in scope to that of Onkelos on the Five Books of Moses.
17. I Kings 8:2.
18. Mechilta, Exodus 12:2.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

והמים היו הלוך וחסור – וה״פ דקרא ולהכי נקוד תיבת העשירי באתנחתא ויחסרו המים בא׳ בסיון.
והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי – כמו מקרא מסורס הוא ופי׳ שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי והשמיענו שבע״ג חסרו ט״ו אמה אבל בחסרון הראשון למנוח התיבה לא ידענו כמה היה כי לא הוצרך הכתוב להודיע לא השיקוע ולא החסרון. והנראה לדעתי משוט התיבה מפני היות המים נובעין מן התהומות והיו רותחין כדברי רבותינו ז״ל ע״כ הלכה על פני המים שאל״כ היתה נשקעת לרוב כובד שבה מרוב המאכל ושאר העניינים שבתוכה וכאשר נחו המים מנביעתם ומרתיחת׳ וחסרו ג״כ ברוח מיד נכנסה התיבה בתוך המים בכובד משאה ותנח על ההר. והנה גם לדברינו וגם לדברי רבותינו ז״ל ולדברי כל המפרשים יהיה הרי אררט מן ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שהיו המים עליהם ט״ו אמה וזה קשה כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאוד וארץ אררט בשפל הכדור קרוב לבבל ואולי נאמר כי היה החסרון בי״ז לחדש השביעי גדול מאוד מט״ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים מהרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בחדש השביעי על הרי אררט ונחה על ראשי ההרים ההם ומעת שכלה הגשם הי׳ פותח החלון וסוגר כרצונו ואחר ע״ג ממנוח התיבה השגיח מן החלון ונראו אליו ראשי הרי אררט וחזר וסגר אותו ואחר מ׳ יום שלח העורב ולא אמר הכתוב ויהי בחדש פלו׳ ויפתח נח אלא אמר ויהי מקץ מ׳ יום להגיד כי מעת שנראו לו ראשי ההרים המתין מ׳ יום כי חשב שבזמן הזה נראו ראשי המגדלים ונגלו האילנות וימצאו להם העופות מנוח ופתח החלון לשלח העורב ובחדש הראשון הוא חדש תשרי חרבו המים ובחדש השני הוא מרחשוון כ״ז בו יבשה הארץ ויצאו מן התיבה ע״כ. וקצת קשה מה שאמר מה שנראו ראשי ההרים קודם לעשירי בא׳ לחדש דהא כתיב באחד לחדש נראו ראשי ההרים ולא אמר נראו לו ראשי ההרים אלמא דקודם לכן לא נראו כלל וגם מה שאמר נראו ראשי ההרים חוזר אהרי אררט דוקא קשה:
והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי בעשירי וגו', "and the waters had been in a steady retreat until the tenth month; on the tenth day of that month, etc.⁠" This verse sounds like the kind of verse our sages describe as מסורס, "truncated,⁠" and its meaning is that the waters had kept receding until the time when the tops of the mountains had become visible in the tenth month; the Torah informs us that during these 73 days the level of the water fell by 15 cubits. This contrasts with the first period during which the water level fell, as a result of which there occurred the landing of the ark on top of Mount Arrarat. We do not know how many cubits the water level had fallen then, nor do we know how deeply the ark had sat beneath the surface of the waters. It was of no concern to us.
Personally, I believe that the fact that the ark was floating was due to the current created by the subterranean wells which had opened up. Had it not been for this, the extreme weight of the ark, caused by both the great number of passengers and the tremendous amount of food stored within it, would have resulted in the ark sitting pretty much in the same spot during all this time. As soon as the current of the subterranean wells subsided, and these waters had returned to their former habitat, and the wind which God had sent ceased, the ark, in accordance with the laws of physics, settled more deeply in the water and struck solid rock (foundered) on Mount Arrarat.
Note that both according to our understanding and according to the understanding of our sages in the Midrash, as well as in accordance with the various commentators who have laboured over our chapter, Arrarat is one of the tallest mountains in the region, and the waters of the deluge covered its peak to a depth of at least 15 cubits. This "axiom" is difficult to comprehend, as according to general agreement Mount Olympus is considerably higher than Mount Arrarat. The Arrarat mountain range is located close to the valley within which Bagdad is situated. [modern cartographers give the height of Mount Olympus as 2917 meters, and that of Arrarat as 5122 meters. Ed.] Perhaps the Torah meant to tell us that prior to the 17th of the seventh month the ark was far more than 15 cubits above the tallest mountain, and that other higher mountain tops had been visible already before then but that by that time the waters had receded so much that even Mount Arrarat, though far lower, was already capable of arresting the movement of the ark. Noach had opened the window of the ark ever since the rains had stopped (after the first 40 days) closing it at will from time to time.
After the 73 days when the ark had become stationary, Noach used the window to look out and observe what was happening around him. When he perceived the tops of high mountains all around him, he closed the window and waited for another 40 days before checking on his surroundings again. 40 days later he dispatched the raven. You will note that the Torah did not write "Noach opened the window, etc.,⁠" but merely that this event occurred at the end of a period of 40 days. This is to tell us that the raven was dispatched 40 days after the tops of other mountains had become visible. Noach had hoped that enough time had elapsed to reveal the tops of the trees, (on mountains below the tree line) If correct, he thought to release the birds, as there would be a habitat available for them once more. The raven was released on the first of Tishrey when for the first time חרבה הארץ, the surface of the earth was earth instead of water, although the earth dried out sufficiently only in the second month. At that time (17th of Marcheshvan) Noach and his passengers left the ark at God's command.
There is a minor difficulty with Nachmanides' description, in that he perceives the tops of the mountains having become visible before the first of the tenth month, seeing that the Torah writes specifically that these mountain tops became visible on the first of the month. Nachmanides' saying that these words refer once more to Mount Arrarat is difficult to accept.
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים – ועשירי הוא עשירי לירידה שהוא אב, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו, שהרי מקץ מ׳ יום ויפתח נח וישלח העורב, וכ״א יום הוחל בשליחות היונה, הרי משנראו ראשי ההרים נמצא שחרבו במרחשון, ואין ראשון אלא תשרי, אליבא דר׳ אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם, ולר׳ יהושוע דאמר בניסן זה ניסן. וקשה למ״ד [עשירי] עשירי לירידה ושביעי שביעי להפסקה, והלא העיבור הי׳ בשנת המבול, בא וחשוב מבריאת העולם עד המבול ותמצא לפי עיבור שלנו, גו״ח י״א י״ד י״ז י״ט שעיבור היה א״כ היה עשירי תמוז ושביעי אייר, ותי׳ הר׳ ר׳ שלמה המבול היה לאחר שנת העיבור, והא דאמר לסוף אלף ותרנ״ו והיינו דכתיב בשנת ת״ר לחיי נח והמבול היה מים על הארץ, ה״ק בשנה שכלו שש מאות. והיינו דכתי׳ ויהי באחת ות״ר בראשון לשנה אחרת חרבו המים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

זה אב שהוא עשירי לירידת הגשמי׳. כדמפרש לקמי׳:
וא״ת הוא אלול ועשירי לכסליו שפסקו בו הגשמי׳. ונפקא מינ׳ שיהי׳ שקוע התיב׳ י״ב אמה ושליש שהרי מא׳ לסיון שהתחילו המי׳ לחסור עד א׳ לאלול שנראו ראשי ההרי׳ חסרו ט״ו אמה לצ׳ יום שהם ו׳ יום לאמה נמצא שעד ט״ז לסיון לא חסרו אלא שתי אמות וב׳ שלישיות האמה ואז נחה התיב׳ למדת שהית׳ משוקעת י״ב אמות ושליש במים שעל ראשי ההרי׳:
ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם. אבל א״א לומר שראשון הוא ניסן שהוא ראשון לחדשי׳ ויהי׳ משפט דור המבול י״ח חדשים מפני שא״א שיעברו בין זמן הראות ראשי האילנות ובין הזמן שחרבו המים מעל הארץ שהוא עומק מועט ה׳ חדשים אחר שמהזמן שהתחילו לחסור עד הזמן שנראו ראשי האילנות שעומקן כמה אלפים אמות לא עברו רק ד׳ חדשים וא״ת נימא כל המספרים כלם אינם אלא לחשבון החדשים השביעי שביעי לחדשים והעשירי עשירי לחדשים והראשון שבו חרבו המים ראשון לחדשים שבזה יהיה משפט דור המבול י״ח חדשים ושקוע התיבה ה׳ אמות ושביעית י״ל א״כ הל״ל ותנח התיבה בשנת תר״א בחדש השביעי בעשירי בא׳ לחדש בשנת תר״א נראו ראשי ההרים כמו שאמר גבי חרבו המים גם א״א לומר שיהיו כל המספרים לדין דומיא דשני שהוא שני לדין אף שביעי שביעי לדין והעשירי עשירי לדין והראשון שבו חרבו המים ראשון לדין שבזה יהיה שקוע התיב׳ ב׳ אמות וד׳ חומשי האמה בקרוב מפני שעל כרחינו לומר שניסן שהו׳ שביעי לדין אינו הניסן הראשון הבא אחר ירידת הגשמים אלא הניסן הבא אחר הניסן הראשון מפני שבניסן הראשון יהיו הימים שבין ירידת הגשמי׳ ובין מנוחת התיבה שהוא בי״ז לניסן הראשון פחות מק״נ יום שהיה בהם תגבורת המים והוא בטל לפיכך על כרחין לומר שהוא הניסן השני לירידת הגשמים ויחויב מזה שיהיה תמוז שהוא עשירי לדין התמוז השני לירידת הגשמים והראשון שבו חרבו המים התשרי השני לירידת הגשמים וא״כ היה לו לכתוב ותנח התיבה בשנת תר״א בחדש השביעי בעשירי באחד לחדש בשנת תר״א נראו ראשי ההרים ויהי בשתים ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ. והרמב״ן ז״ל טען ואמר שאף על פי שדבריו אלה הן מהאגדות של ב״ר מכל מקום כיון שהוא עצמו מדקדק במקומו׳ אחרי המדרשות וטורח לבאר פשטי המקרא הנה הרשה אותנו לעשות כן כי שבעים פנים לתורה ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המי׳ מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני הנז׳ בתחלת הפרשה וכמנין האמור בסוף הפרשה איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה עשירי לירידת הגשמים והראיה מן התיבה שתהיה משוקעת במים י״א אמה מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים אמה לד׳ ימים אינה ראיה כי מן הידוע בחסרון המים שהנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד׳ ימים יחסר בסופו ד׳ אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים ובאחד בתשרי חרבו המים והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמות ועוד כי שלח היונה בשבעה עשר לאלול ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסין והנה חרבו כלם בשנים עשר יום עכ״ד: ונראה לי שהטענה הראשונה אינה טענה כי כמו שהוכרח הוא להורות בדרך הפשט שאין מנין השביעי כמנין השני שהשני שני לדין והשביעי שביעי לירידת הגשמים מפני שלא יתכן להיות שביעי לדין כי יתחייב מזה שתהיה מנוחת התיבה בתוך הק״נ יום של תגבורת המים ולא יתכן שתנוח התיבה קודם החסרון כן הוכרחו חז״ל לומר שאין מנין העשירי להפסקת הגשמים כמנין השביעי שהוא להפסקת הגשמים מפני שיחוייב מזה שלא יהיה החדש שבו חרבו המי׳ מעל הארץ החדש הראשון שהוא תשרי והכתוב אמר בראשון באחד לחדש חרבו המים. והטענה השנית גם כן אינה טענה מפני שאינו דומה החסרון הבא למים בהיות כל הארץ מכוסה לחסרון הבא להם כשאין כל הארץ מכוסה כי בהיות כל הארץ מכוסה לא יחסרו מהם רק חלקים שוים בכל יום מפני שהסבה הגורמת החסרון בכל הימים אינה אלא מצד בלוע המים בחלקי הארץ ועליית האדים מהם מהכאת השמש בם שזאת הסבה אינה גורמת חלוף ושנוי כלל בכל הימים בהיות הארץ כולה מכוסה אך כשאין כל הארץ מכוסה שהחסרון ההוה למים אז הוא משתי סבות האחת מצד הסבה הנז׳ והשנית מצד נגוב האויר לחלקי הארץ הנגלים המקיפים בה והכאת השמש בם שהוא סבה לחסרון המים המוקפים מהם הנה זאת הסבה יש לה חילוף ושינוי בהכרח בין הימים קצתם לקצת לחילוף חלקי הארץ הנגלים שאין החסרון המגיע להם מנגוב חלקיה הנגלים ביום הראשון שהם מועטין שוה לחסרון המגיע להם מנגוב חלקיה ביום השני שהם רבים כי החלקי׳ הנגלים הולכים ומתרבים כפי רבוי הימים ולכן בששים יום הקודמים שהם מאחד לסיון עד א׳ לאב שהיו כל חלקי הארץ מכוסי׳ צריך שיהיה החסרון שוה בכל יום ובשאר הימי׳ שמאחד לאב עד אחד לתשרי שחרבו המי׳ מעל הארץ יהיה החסרון בהכרח הולך ומתרב׳ בכל יום כפי רבוי חלקי הארץ הנגלים ולהיות שהחסרון שבתוך הששים יום הראשונים היה מסבה אחת והחסרון שבתוך הששים יום האחרוני׳ שמאחד לאב עד א׳ לתשרי היה משתי סבות חסרו בששי׳ יום הראשוני׳ ט״ו אמה ובששי׳ יום השניים שמאחד לאב עד אחד תשרי כמה אלפים אמות:
הרי ס׳ יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה. כי פירוש ויהי מקץ ארבעים יום תחלת המ׳ שהם ל״ט יום שלמים וכשתצרפם עם הכ״א יום שהואיל בשליחות היונה יעלו ס׳ יום ומפני שאב ואלול אינם כי אם כ״ט יום צריך לומר בהכרח שראש חדש תשרי הוא ממנין הכ״א יום:
עוד נתנה התורה גבול אחר לחסרון המים באמרו (בראשית ח׳ ה׳) והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי שהוא תמוז שאז נראו ראשי ההרים שעם היות שנחה התיבה על הרי אררט בחדש הז׳ ולא יכלה להתנועע עוד למעוט המים הנה עדין לא נגלו ראשי ההרים כי תמיד היו מכוסים ממים עד החדש העשירי באחד לחדש שאז נראו ראשי ההרים וזה נכון שנפרש אותם על ההרים הגבוהים או על הרי אררט עצמם שעם היות שהתיבה נחה על א׳ מהם לא נראו ראשי ההרים ההם. וגם החדש ההוא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כמו השני והג׳ שזכר מבלי חלוף כללי א״כ באו שמות החדשים האלה כלם נמנים בסדר ראוי והגון. והותרה עם זה השאלה הט׳.
וא״ת הוא אלול. ונפקא מיניה שהיתה התיבה משוקעת י״ב אמה ושליש, שהרי מאחד בסיון עד ר״ח אלול שהם צ׳ יום חסרו – ט״ו אמה (ראה לעיל ז, כ), אמה לששה ימים, ומר״ח סיון שהתחילו לחסור (רש״י פסוק ג) עד י״ז בו נחה התיבה (פסוק ד), והם י״ו יום, ונחסרו ג׳ אמות פחות שליש, נמצא שחסרו המים מט״ו אמה שהיו המים על ראשי ההרים (לעיל ז, כ), ג׳ אמות פחות שליש, נשאר י״ב אמה ושליש, והוא שקוע התיבה:
אין זה אלא תשרי. ואין לומר שהוא ניסן – ראשון לחדשים, ויהיה מן ״ותנח התיבה בחודש השביעי״ (פסוק ד) שהוא ראש חודש סיון (רש״י שם) עד שחרבו המים עשרה חדשים, שהרי נאמר כאן (פסוק יד) ״בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ״, ונאמר גם כן למעלה (ז, יא) ״בחדש השני״, מה ״חדש השני״ האמור למעלה הוא שני לתשרי (רש״י שם), אף ״שני״ האמור כאן – שני לתשרי, וממילא ה״ראשון״ שלפניו (פסוק יג) – הוא לתשרי. גם אין סברא לומר כלל שיהיה הכתוב מונה בענין אחד בשני ענינים מתחלפין, פעם (לעיל ז, יא) יהיה פירוש ״שני״ – לתשרי, ופעם (פסוק יד) לאייר. אבל אין להקשות דבפרשה הזאת מונה שלא לתשרי, דהא ״ותנח התיבה בחדש השביעי״ (פסוק ד) לאו לתשרי הוא, דהתם הוי טעמא שמונה למנין הפסקת הגשמים – מפני שעיקר הדבר תליא בזה דפסקו גשמים, והיו המים ממעטים עד חדש השביעי, אז ״ותנח התיבה״, אבל שיהיה מונה למנין החדשים – דהיינו מניסן – אחר שהכתוב כבר שם מונה לתשרי, זה לא יתכן:
ומה שהקשה הרמב״ן (פסוק ד) איך יהיה סובל זה לשון הכתוב, שיהיה ״בחדש השני״ (לעיל ז, יא) – ׳שני לדין׳, ו״בחדש השביעי״ (פסוק ד) יהיה לחשבון הפסקת הגשם, וב״חודש העשירי״ (פסוקנו) יהיה לחשבון ירידת הגשמים, לא כחשבון ״שני״ ולא כחשבון ״שביעי״, ואחר כך ״בראשון באחד לחדש חרבו המים״ (פסוק יג) יחזור למספר הראשון – ׳ראשון לדין׳ וכו׳, זה לא קשיא מידי, כי חשבון ״שני״ (לעיל ז, יא) ראוי למנות לדין, שכך פירוש הכתוב כי בחדש השני שנגזר עליהם הדין – הוריד הקב״ה המבול עליהם, וראוי למנות לדין. ו״חדש השביעי״ (פסוק ד) ראוי למנות להפסקת הגשמים, מפני שהכתוב מדבר במנוחת התיבה, שהיה התחלת הילוכה מסוף מ׳ יום, שכן כתב (לעיל ז, יז) ״וירבו המים וגו׳⁠ ⁠⁠״ כדכתיב למעלה, וכתב לך כי ב״חדש השביעי״ חזרה התיבה לנוח, ולפיכך מונה הכתוב להפסקת הגשמים. ואמנם לקמן (פסוקנו) שהוא מונה שנראה ראשי ההרים, שרוצה לומר שהתחילה הארץ להתגלות אחר שהיתה מכוסה, מונה הכתוב לתחלת כסויה, והוא מיום שבא הגשם על הארץ, והשתא אתי שפיר הכל. וכן שחרבה האדמה (פסוק יג), שהוא תכלית לגמרי מן המבול, ראוי למנות לדין, כמו שמונה הכתוב תחילת ביאת המבול לדין (לעיל ז, יא), והשתא אתי שפיר החשבון כך. אבל חשבון הרמב״ן בנוי הוא על שאלו ק״ן יום (פסוק ג) היו נכללים בהם מ׳ יום של גשמים, ואין הענין כן כמו שאמרנו למעלה (אות ז), שהק״ן יום מתחילין אחר המ׳ יום:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וא״ת הוא אלול. וא״כ לא תוכל ג״כ ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י״א אמות כיון דבעשירי באחד לחדש הוא אלול א״כ מא׳ בסיון עד א׳ באלול צ׳ יום הרי אמה לה׳ או ו׳ ימים וא״כ לפי זה היתה משוקעת י״ב אמות ושליש:
והעשירי אי אפשר למנות כו׳. והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה ארבעים יום של גשמים וק״נ יום של תגבורת המים וזה היה בסיון ולא באייר.
הרי ס׳ יום משנראו ראשי ההרים וכו׳. שהרי פירושו מקץ ארבעים יום תחלת ארבעים יום שהם שלשים ותשעה שלמים ובצרופם עם אחד ועשרים שהוחיל בשליחות יונה יעלו ששים ומפני שאב ואלול אינם כ״א חמשים ותשעה יום הוכרח שר״ח תשרי ממנין הא׳ ועשרים יום:
If you might say... Elul. Furthermore, we could not learn that the ark was immersed eleven amohs if "In the tenth, on the first of the month" means Elul. For from Sivan 1 until Elul 1 there are ninety days, thus the water receded one amoh every five or six days. Accordingly, the ark would have been immersed twelve and a third amohs.
"The tenth" can only be counted... For the ark did not come to rest until after the 40 days of rain and the 150 days of powerful waters were finished. And this was in Sivan, not in Iyar.
A total of sixty days from when the mountain peaks appeared... [You might ask: Why does it not total sixty-one? The answer is] that the forty days after [the mountains appeared] is counted from the very beginning of the forty days, producing thirty-nine full days [since one night is missing. See entries on v. 3]. With the twenty-one days of sending the dove, it makes sixty. Since Av and Elul together are only fifty-nine days, Rosh Chodesh Tishrei must be counted in the twenty-one days [of sending the dove.]
והמים היו הלוך וחסור – פירוש חלק מהם הלוך וחלק מהם חסור עד וגו׳, ועיין מה שכתבתי בפסוק שלפני זה.
והמים הלוך וחסור. The waters kept ebbing away. Part of the water retreated whereas part still flooded the earth until the tenth month.
והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי – עתה יפרש שמיום החלו לחסור היו יום יום הולכים וחסור עד שהגיע יום אחד לחדש העשירי, ובו כבר חסרו הרבה עד שנראו ראשי ההרים. ומיום שהחלו לחסור עד אחד בתמוז שהוא עשירי לתשרי הם ע״ג יום, ואם תחשוב חדש מלא וחדש חסר הם ע״א. ומחדש העשירי ואילך היו ג״כ הלוך וחסור עד יבושת המים בא׳ לחדש תשרי. ועל אמרו ״עד החדש העשירי״ כבר פירש רמב״ן שטעמו כמו מסורס, שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי. ואפשר לתקן ההפך מזה, אם ״הלוך״ על שוב מי המעינות לתהום רבה, שרמז שבא׳ לחדש תמוז הלכו כלם למקומם. והמים שהיו עוד על הארץ כולם מי המבול היו.
נראו ראשי ההרים – כמו שבארנו שביום ראשון בבקר בי״ז ניסן כבר נגלו ראשי ההרים הגבוהים, כי לפי החשבון חסרו ט״ו אמה שגברו המים עליהן בשש שעות. על כן לא אמר ״נגלו ראשי ההרים״,⁠1 כי ראשי ההרים כולל ההרים כלם, גם הגבוהים שתחת השמים, וראשיהן היו מגולים כבר ביום ראשון. אבל ״נראו ראשי ההרים״ שב על הרואים שנראו מהן. ועין רואה אין, לבד נח ואשר אתו בתיבה. וידענו ששב על נח שהוא ראה ראשי ההרים בפעם הראשון בא׳ לחדש העשירי, והם הרי אררט הסמוכים אליו, שעליהן אמר ״ותנח התיבה וגו׳ על הרי אררט״ סמוך אליהם, והיו נמוכים מאד מן ההרים הגבוהים שבארץ. ואלה לא יוכל לראות, כי מיום שחסרו המים נחה התיבה במקומה אצל הרי אררט. וההרים הגבוהים מהן שנגלו ראשיהן מקודם היו רחוקים ממקום התיבה כמה מאות פרסאות. על כן לא נראו ראשי ההרים לנח קודם יום א׳ לחדש העשירי, ועל כן הודיעה התורה המקום שנחה התיבה מיום שהחלו המים לחסור, להודיענו למה לא נראה סימן יבשה לנח עד א׳ בתמוז, וגובה המים מעל ראשי ההרים הגבוהים לא היו כי אם ט״ו אמה, לפי שנחה התיבה על הרי אררט הנמוכים, ועברו ימים רבים עד שנראו לו ראשי ההרים האלה. ועוד ללמדנו גובה מי המבול על הארץ, כי הרי אררט ידועים כמו שבארנו בפסוק הקודם, ונקל עתה לחשב גובה המים. שאם עברו ע״ג ימים עד שנראו ראשיהן, ומיום נראו עד שחרבה הארץ בא׳ לחדש הראשון שהוא תשרי הם צ׳ יום, ויהיה גובה הרי אררט לדוגמא שמנת אלפים אמה, נחשוב אם בצ׳ יום חסרו ח׳ אלפים, חסרו בע״ג ימים ו׳ אלפים תפ״ח אמה, והיה הגובה כלו י״ד אלפים תפ״ח אמה. והענין נאות מאד.
1. רבינו מדייק שכתוב ״נראו״ (מוסב על הרי אררט) ולא ״נגלו״, כי ההרים הגבוהים ביותר שהיו כמה פרסאות רחוקים מתיבת נח, הם נגלו עוד מקוֹדם.
היו הלוך וחסור – שיעורו היו הולכים הלוך וחוסרים חסור:
בעשירי באחד לחדש – בראשון לתמוז שהוא עשירי לתשרי, כי התורה מנתה תמיד החדשים בסדר אחד, וקראה לתשרי ראשון ולחשון שני ולכסליו שלישי וכו׳:
נראו ראשי ההרים – הכונה שנראו לנח, כי הוא לבדו היה הרואה, ובמקומות הסמוכים לארץ אררט לא ראה ראשי ההרים עד ביום א׳ בתמוז, אבל במדינות הרחוקות מאד, מקום שאין עינו מגעת, אפשר שנתגלו ראשי ההרים קודם לכן, כי יש הרים גבוהים עד מאד בשאר חלקי היישוב כנודע:
הלוך וחסור – היו חסרים יום יום משאר מקומות השפלים מהרי אררט.
ראשי ההרים – ראשי שאר הרים השפלים מהרי אררט.
continued to decrease. They were decreasing day by day from other places lower than the mountains of Ararat.
the peaks of the mountains. The peaks of other mountains lower than Ararat.
והמים – ומאז היו יכולים למדוד בכל יום מדת חסרון המים ע״י התיבה שעמדה עשר אמות משוקעת במים שהוא שליש קומתה כמ״ש חז״ל וראו בכל יום כמה ירדו המים מן התיבה. וראו שהוא הולך וחסר. עד שבחודש העשירי שהוא חודש תמוז נראו ראשי ההרים היינו הרי אררט.
הלוך וחסור – כמו הלוך ושוב, כלומר הולך ופוחת באופן מתמיד.⁠1 בהתמעטות מתמדת זו של המים היה אפשר להבחין בתיבה, כשהמים שבירכתיה הלכו וירדו.
בעשירי באחד לחדש – הוא ראש חודש תמוז.
ראשי ההרים – מסתבר שהכוונה להרים הגבוהים שבאזור.
1. השווה איוולד § 280; גזניוס 3, 131 הערה 3.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳רד״קחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַיְהִ֕יא מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת⁠־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
At the end1 of forty days, Noach opened the window of the ark that he had made.
1. At the end | וַיְהִי מִקֵּץ – Literally: "it was at the end".
א. וַיְהִ֕י =ק3,ו,ל-מ (לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (אין געיה ב"ויהי" ודומותיה המוטעמת בטעם זקף) וכמו כן בתיגאן בכתב⁠־יד וב-ש2.
• ל=וַֽיְהִ֕י (בגעיה ימנית) וכמו כן ברוב כתבי⁠־היד הספרדים ובדפוס הראשון של התאג'.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כה] 1ויהי מקץ ארבעים יום, לקץ שהתחילו המים לחסור, בעשרה בתמוז, ויפתח נח את חלון התבה. (סדר עולם פ״ד).
[כו] 2ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח. הדא מסייעא לההיא דא״ר אבא ב״כ חלון. (בראשית רבה ל״ג).
[כז] 3רבנן אמרי אין לך דבר בעולם שאין לו קץ דכתי׳ לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי״ט:צ״ו), כו׳ ליציאת נח מן התבה יש קץ דכתי׳ ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח וגו׳. (מדרש).
1. ראה פירש״י כאן ופי׳ הרא״ש, פער״ז, ר״י מווינה.
2. לעיל פ״ו מאמר קפא. קפג. ובפער״ז ופי׳ הר״י מווינה תמה למ״ד צהר אבן טובה היה א״כ לא היה חלון בתבה כלל ומה פתח, ולפמ״ש שם בבאור ניחא.
3. מובא במדרש הגדול ריש פ׳ מקץ. ועי׳ לעיל מאמר ו.
וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּיבְתָא דַּעֲבַד.
At the end of forty days, Noach opened the window of the ark which he had made.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה
וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּיבוֹתָא דַּעֲבַד
חַלּוֹן – כַּוָּא, חֲרַכָּא
״חַלּוֹן הַתֵּבָה״ – ״כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״. אבל ״וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ... בְּעַד הַחַלּוֹן״ (בראשית כו ח) ״מִן חֲרַכָּא״, עיין שם בטעם ההבדל.
והוה לסוף ארבעין יומין ופתח נח ית תרעאא דתיבותא די עבד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרעא״) גם נוסח חילופי: ״חרכא״.
והוה מסוף ארבעין יומין ופתח נח ית כוות תיבותא דעבד.
And it was at the end of forty days, and Noah opened the aperture of the ark which he had made.
[ה] וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ – הֲדָא מְסַיְעָא לְהַהוּא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, חַלּוֹן.
ויהי מקץ ארבעים יום – לראיית ראשי ההרים.
וישלח את העורב ויצא יצא ושוב – שלא רצה לילך, 1לפי שהוא היה מן השלשה ששמשו בתיבה, חם וכלב ועורב 2אמר העורב לנח עינך נתת על זוגתי, אמר לו נח במותרת לי אני אסור לשמש, באסורה לי לא כל שכן, וביקש נח שלא יכניסנו אל התיבה לפי שהיה רשע, אמר לו הקב״ה שיקבלנו, 3לפי שיהיה עתיד לעשות שליחות לאליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו׳ (מלכים א י״ז:ו׳), לכך אמר עד יבושת המים, זה שהיה בימי אליהו, שנאמר חי ה׳ אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א י״ז:א׳), וכיון שראה נח שלא רצה העורב לילך מיד השיבו אל התיבה, ושלח את היונה, שבה נמשלו ישראל שקבלו את התורה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים ס״ח:י״ד). אמר נח אחר שנמשלו ישראל ליונה ראויה היא לילך לראות הקלו המים.
1. לפי שהוא היה מן השלשה ששמשו בתיבה. סנהדר׳ ק״ח ע״ב. תנחומא נח וע״ע ירושלמי תעני׳ ספ״א.
2. אמר העורב לנח עיניך נתת על זוגתי. עיי׳ סנהדרי׳ ק״ח ע״ב וז״ל רש״י יצא ושוב הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו כמו ששנינו באגדת חלק.
3. לפי שהיה עתיד לעשות שליחות לאליהו. ב״ר פל״ג אות ה׳ ומובא ברש״י בשם מדרש אגדה.
וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן – הֲדָא מְסַיַיעְתָּא לְהַהוּא דְּאָמַר רַב אַבָּא בַּר כַּהֲנָא חַלּוֹן.
ולמא כאן בעד ארבעין יומא פתח נוח כוה אלתאבות אלד׳י צנעה.
וכאשר היה אחרי ארבעים יום פתח נח את חלון התיבה אשר עשה.
(ויהי מקץ ארבעים יום – משנראו ראשי ההרים.)
[ויהי מקץ ארבעים יום – שהתחילו המים לחסור כך מצינו בסדר עולם (סדר עולם רבה ד׳).]⁠א
את חלון התבה אשר עשה – לצהר. ולא זהו פתח התיבה העשוי לביאה וליציאה.
א. עיינו בהערות לעיל על פסוק ה׳ שהביאור בסוגריים המרובעים הוא פירוש חילופי שהוצע ע״י רש״י או ע״י תלמידיו.
מקץ ארבעים יום AT THE END OF FORTY DAYS – from when the tops of the mountains were seen.
{See Hebrew text.}
את חלון התבה אשר עשה THE WINDOW OF THE ARK WHICH HE HAD MADE – for the light; it does not mean the door of the Ark intended for entry and exit.
ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה – זה היה בעשרה באלול. לפי שכלה הגשם מלמעלה פתח את החלון 1לפיכך יש דורשים צוהר חלון.
1. לפיכך יש דורשין צוהר חלון. ב״ר פל״ג. והוא מאמר ר״א בר כהנא בב״ר פל״א על הכתוב צהר תעשה לתבה.
ויהי מקץ ארבעים יום – שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז, מיד ויפתח נח את חלון התבה (בראשית ח׳:ו׳), וישלח את העורב וגומ׳ (בראשית ח׳:ז׳), ויחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה (בראשית ח׳:ח׳), וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב (בראשית ח׳:י״ב) – הלכה לה וישבה על ההרים. אותו היום ראש חדש אב היה, כדכתיב: בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳) – זהו אב דהוא עשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו. ולכך לא יספה שוב אליו (בראשית ח׳:י״ב). וגם בשליחות ראשון של יונה עלה זית טרף בפיה, שהיו הזיתים מגולים העומדים על ההרים.
אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים, דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד, להיכן הלכה? הרי רוצה אתה לומר לא נראו ראשי ההרים עד באחד באלול.
ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגומ׳ (בראשית ח׳:ה׳) – לומר איך נקבע קודם שליחות, ופירושו אחר שליחות היונה. אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מאחד בסיון עד שנחה התבה, הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים. ומאחד באב עד אחד בתשרי נבלעו המים, וכן כתיב: ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים (בראשית ח׳:י״ג), ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (בראשית ח׳:י״ד).⁠1
1. שוחזר מכ״י אוקספורד 225/4 בשם רשב״ם וחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 202 ואילך.
(ו-ז) ובעשור לחדש שבט1 שלח את העורב. ותמיד היה הולך ושב עד שיצא נח מן התיבה,⁠א כי כן אמר עד יבשת המים מעל הארץ (בראשית ח׳:ז׳), וביום שיבשה הארץ יצא נח וכל אשר אתו.
1. כלומר: לאחר ארבעים יום מא׳ טבת.
א. המלים ״מן התיבה״ מופיעות בכ״י פריס 177, אך חסרות בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
(6-7) Noah sent out the raven on the tenth day of Shevat. From that day on the raven continuously went to and fro until Noah left the ark, for Scripture states that it went forth to and fro, until the waters were dried up from off the earth. On the day that the earth dried, Noah and all that were with him left the ark.
את חלון התבה – יתכן שעשה חלונות בכל צד, ועתה פתח אחד מהם, והוא הצהר.
ויהי מקץ ארבעים יום – שנראו ראשי ההרים.
ויפתח {נח} את חלון התיבה – ושילח העורב בו ביום, שהוא בי״א לשבט, לאחר שכלו הארבעים.
ויהי מקץ ארבעים יום AND IT CAME TO PASS AFTER FORTY DAYS: I.e. forty days after the mountaintops could be seen.⁠1
HE OPENED THE WINDOW OF THE ARK: and on that very day, the 11th of Shevat2 which was after the forty days had elapsed, he (7) released the raven.
1. So also Rashi and Nahmanides See also note 14 below.
The dates given throughout chapters 7 and 8, and the lengthy description of the way that the waters gradually receded over time, rule out the possibility that the forty days mentioned here are the same forty days mentioned before (e.g. 7:4 and 7:12) as the duration of the flood.
2. Very similar to Ibn Ezra who writes here that the date was the 10th of Shevat. Forty days after the 1st of Tevet is either the 10th or the eleventh of Shevat, depending on whether Tevet had 29 or 30 days.
ויהי מקץ ארבעים יום – משהתחילו לחסור המים. והנכון בעיני כי פירושו משנחה התבה על הרי אררט (בראשית ח׳:ד׳) כי היאך ידע נח כשהחלו המים לחסור אבל כשנחה על הרי אררט ידע, שהרגיש שהתבה נחה על דבר קשה והמתין עוד ארבעים יום למען יחסרו עוד המים וישלח אחד מן העופות לראות אם ימצא אילן מגלה עדין.
את חלון התיבה אשר עשה – הוא הצהר שאמר: צהר תעשה לתיבה (בראשית ו׳:ט״ז), ושלח משם את העורב.
יש לשאול: אם נחא ידע יום שפסקו הגשמים כמו שכתבנו, למה לא פתח את חלון התיבה מיד אחר שאין גשם יורד? ויש לפרש: כי עדין פחד נח כי בהתרומם גלי המים ושאונם יגיעו המים למעלה ויכנסו בתיבה דרך החלון, לפיכך לא פתחו עד שנחה התבה על ההרים, והמתין עוד ארבעים יום, ואז ידע כי חסרו המים מלהתרומם ולא פחד שיכנסו בתיבה, ופתח החלון להאירב ולשלח העורב.⁠ג
א. כן בכ״י פריס 193, פריס 194. בכ״י מינכן 28: ״נחה״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״לראות״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט (אולי ע״י הדומות): ״יש לשאול אם נח... ולשלח העורב״.
ויהי מקץ ארבעים יום, these words refer to the end of forty days after the waters had begun to recede; personally, I feel that the period described dates back to the day when the ark had come to rest on Mount Ararat. How else would Noach have been able to determine that the waters had begun to recede, seeing that all around him there was only water? Once the ark had come to rest on Mount Ararat Noach could measure how much more of the mountain was becoming visible beneath the ark. Noach knew that the ark had come to rest on something solid. He then waited another 40 days to give the waters a chance to recede still further, before he saw any point in sending out a bird (raven) to determine if that bird could locate a tree which was exposed above the water.
את חלון התבה, the window of the ark which he had made before departure. The window described here as חלון is identical with what had been described by God as צוהר in 6,16. He sent the raven out from this widow. We may legitimately ask that if Noach knew the day on which the rains had stopped as we stated earlier, why did he not open the window of the ark immediately, seeing that no more rain was falling? We may answer that Noach was still worried that the turbulent waves surrounding the ark would come crashing through such an open window. This is why he waited another 40 days until such waves were much below the lower decks of the ark and posed no threat.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

ויהי מקץ ארבעים יום – פר״ש (ד״ה ויהי מקץ ארבעים יום) משנראו ראשי ההרים שלח את העורב כו׳. ותימ׳ שהרי נראו כבר ראשי ההרים בעשירי באחד לחדש והוא אב דעשירי לירידת גשמים (בראשית ח:ו). והיאך יכול להיות שלאחר מ׳ יום שנראו ראשי ההרים לא מצאה היונה מנוח. לכך נראה כמו שמפורש בסדר עולם (פ״ג) (ד) מקץ מ׳ יום שהתחילו המים לחסור בא׳ בסיון. והכל יתיב שפיר. שמתחילת מחסור המים עד שנראו ראשי ההרים ב׳ חדשים. סיון ותמוז. ומשנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים ב׳ חדשים. אב ואלול. ובא׳ בתשרי חרבו פני האדמה. והשתא לאחר מז׳ יום לאחר תחילת מחסור המים שבה היונה כי מים על פני כל הארץ (בראשית ח:ט). ולאחר ז׳. דהיינו כ״ה בתמוז מעט קודם שנראו ראשי ההרים. היה עלה זית טרף בפיה שלקחה מן הזיתים שבראש אחד מן ההרים הרמים.
ויפתח נח את חלון התיבה – תימ׳ למ״ד (סנהדרין קח:, בראשית רבה לא:יא, פרקי דרבי אליעזר כג) צוהר ממש אם כן לא היה לתיבה חלון ומה פתח.
ויהי מקץ ארבעים יום וגו׳ וישלח את העורב וגו׳ – פירש״י מ׳ יום משנראו ראשי ההרים, ותימה הלא ז׳ ימים אחר שמיאן העורב בשליחותו שלח את היונה ראשונה, ובשליחות ראשונה שלה כתיב ולא מצאה היונה וגו׳ ואיך אפשר שבארבעים ושבעה ימים אחר התראות ראשי ההרים בא׳ באב עד שחרבו המים בתחלת תשרי לא הי׳ כי אם ס״א יום כפירש״י, לכן נראה כמו שמפורש בסדר עולם פ״ד מקץ מ׳ יום משהתחילו המים לחסור שהוא בא׳ בסיון כפירש״י בחשבונו אשר מאז עד א׳ באב שבו נראו ראשי ההרים יש ס׳ יום, הנה כלו מהם מ״ז עד שילוח ראשון של יונה אשר אז בודאי עדיין לא מצאה מנוח כי מים על פני וגו׳ שהרי הי׳ זה י״ג או י״ד יום קודם שנראו ראשי ההרים שוב המתין עוד ז׳ ימים עד שלחו היונה שנית נמצא זה הי׳ ו׳ או ז׳ ימים קודם שנראו ראשי ההרים אשר על נכון יתכן אז והנה עלה זית וגו׳ כי לא גבהו אז המים למעלה מכל ההרים כי אם בערך אמה וחצי כי חסרו בד׳ ימים אמה אחת כפירש״י וא״כ ודאי היו אז גלוים הרבה והרבה אילנות אף אם נודה לדברי הרמב״ן שאין נמצאים בראשי ההרים עצמן כי אם בשיפועיהן וזהו וידע נח כי קלו המים קלות בעלמא אבל עכ״פ גבהו עוד למעלה מן ההרים כנזכר רק שקלו קצת.
ויפתח נח את חלון התיבה – תימה למ״ד צהר אבן טובה הי׳ א״כ לא הי׳ כתיב החלון כלל ומה פתח.
וישלח ידו ויקחה – תימה למה לא הניחה ליכנס בעצמו, ופי׳ רבינו בכור שור שרצה לבדוק במשמוש ידו אם קלו המים בהיות טיט ולכלוך בכנפי׳ או ברגלי׳.
ויהי מקץ ארבעים יום – פרש״י משנראו ראשי ההרים ויש מקשים על זה והלא כתוב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולמה לא מצאה מנוח והלא כבר עברו מ״ז יום שנראו ראשי ההרים ואח״כ שלח העורב וכ״א יום הוחיל בשליחות היונה הרי ס״א יום ועל כרחך אותו יום שנראו ראשי ההרים הוא ממנין ס׳ יום של מחסור המים שהתחיל באחד בסיון הרי מחדש אב כ״ט יום וכ״ט יום מאלול שהוא חסר הרי כ״ח ימים וכשתוסיף עליהם ג׳ ימים להשלים הרי הם כלים בג׳ בתשרי והכתו׳ אומר באחד לחדש חרבו המים לכך נראה להם לפרש מקץ מ׳ יום משהתחילו המים לחסור שזהו עשרים ואחד יום בסיון. וכן יש בסדר עולם והארבעים יום כלים בעשרה בתמוז לאחר שבעת ימים שהוא שבעה עשר בתמוז שלח היונה מאתו והיא עכבה עוד שבעת ימים נמצא לפי החשבון שבעשרים וחמשה ימים בתמוז שלח נח את היונה מהתבה ואז והנה עלה זית טרף בפיה. כי אולי לקחתו בראש עץ זית אשר על ההרים הרמים כי ד׳ ימים אחר כן נראו ראשי ההרים רק אמה אחת ולאחר ז׳ ימים שזה הוא ג׳ באב שלח עוד היונה ואז לא יספה שוב אליו עוד כי מצאה מנוח על ההרים שכבר עברו ב׳ ימים משנראו ראשי ההרים. ומיהו יש לקיים פרש״י כי מה שהקשו למה לא מצאה היונה מנוח אחרי שנראו ראשי ההרים כבר תירץ הר״ר אליקים שיונה דרכה להיות בעמקים ולא בהרים ולכך שלח נח את היונה יותר משאר עופות. ומה שהקשו על פרש״י שאי אפשר לומר אלא בג׳ לחדש יש לתרץ שמאחר שאין לנו צורך לצרף חצי החשבונו׳ לאחד ולומ׳ שיש ד׳ פעמים ס׳ יום מאחד בניסן עד א׳ לתשרי שחרבו בו המים מעל הארץ אין לנו שום הפסד בדבר אם נאמר שיום שנראו בו ראשי ההרים עולה לכאן ולכאן והוא גם ממנין כ״א יום של שליחות היונה. ועוד יתישב מה שכתו׳ באחד לחדש חרבו המים וגו׳. שהרי פרש״י ס׳ יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים מעל פני הארץ וזה לך החשבון ל׳ יום מאב שהוא מלא וכ״ט יום מאלול שהוא חסר ויום א׳ של תשרי שחרבו המים הרי ס׳ יום. ועוד יש לתרץ קשיא אחרונה שודאי באחד באלול חרבו המים אכן לא נודע לנח עד ג׳ בתשרי. ונמצא בשם הר״ר יוסף מקיירון שהיה מוכיח ששנת המבול היתה מעוברת. כדאית׳ התם בב״ר שאמרו אנשי דור הפלגה אח׳ לאלף תרנ״ו הרקיע מתמוטט כשם שעשה בדור המבול ועתה צא ועשה מהם מחזורים ותמצא ג׳ ימים יתרים על המחזורים ושנת ג׳ למחזור לעולם עבור וא״כ כל המקראות שבפר׳ מעורבבין ואין אדם יכול להעמידם ולומ׳ מהו שביעי מהו עשירי. והשיב ר״ש מטורויי״ש שהשנה של אחר אלף תרנ״ו ירד בה המבול ושנת ה׳ למחזור היתה ולא נתעברה.
ויהי מקץ מ׳ יום – פ״ה מקץ שנראו ראשי ההרים.
ויהי מקץ ארבעים יום – שהתחילו לחסור ויפתח נח ולפי זה צריך לומר שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה ק״ן יום והוא א׳ בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בא׳ בסיון אחר שהתחילו המים לחסור ויפתח נח והוא בעשרה בתמוז. וישלח את העורב י״ז בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני מכאן רמז לתחלת החורבן שהתחיל בי״ז בתמוז שהובקעה העיר שלא מצאו בו ישראל מנוח שנקראו יונה כד״א יונתי בחגוי הסלע והמתין ז׳ ימים ובאותן ז׳ ימים שלח עוד את היונה והוא חדש אב שהוא עשירי לירידה בא׳ לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה היונה מנוח בראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ן׳ יום מפסיקת הגשמים של התגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו שפירש״י ומא׳ באב שנראו ראשי ההרים עד א׳ בתשרי שיש ס׳ יום ביניהם חרבו המים מ׳ יום כמו לפרש״י אמנם קשה לי מאד מאחר שצריך לו׳ שהיו אילנות על ההרים ונראו קודם שנראו ראשי ההרים כדמפרש מדוע לא כתיב ראיית ראשי אילנות כמו מן ההרים וי״ל שלא נשאר אילן כ״א זית מדכתיב וימח את כל היקום כי כן נמי משמע לפרש״י גבי ויטע כרם כשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראיית אילן א׳ לא כתיב יום ראייתו מכל מקום ק״ל מפני מה נשאר זית יותר משאר אילנות וא״ת שנשאר מפני דעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור א״כ ה״נ ישאר כרם בזכות שעתידין לעשות ממנו נסכים ומיהו י״ל מזה שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה שהיה מתייבש בשנת המבול שהרי הוא קל להתייבש יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם.
ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח – פרש״י משנראו ראשי ההרים וישלח את היונה ולא נהירא שמאחר שכבר כלו מ׳ יום משנראו ראשי ההרים עדיין לא מצאה היונה מנוח ולא היתה יכולה לעמוד על ראשי ההרים לכן נר׳ לי כדמפרש בסדר עולם ויהי מקץ מ׳ יום שהתחילו לחסור ואימת היה בא׳ בסיון כדמפרש רש״י בפרשה ועתה תמנה מ׳ יום בא׳ בסיון ותמצא שהם כלים בי׳ בתמוז וא״כ עדיין לא יכלה למצוא מנוח ולסוף הג׳ שליחייות שהם לסוף כ״א יום שהוא בא׳ לחדש אב נראו ראשי ההרים אז מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולא יספה שוב אליו עוד ונכון.
ויהי מקץ מ׳ יום ויפתח נח – פירש״י מקץ מ׳ יום משנראו ראשי ההרים וקשה א״כ אמאי לא מצאה היונה מנוח. ומיהו הרמב״ן כתב בזה שאין מנהג העופות לנוח על ראשי ההרים הגבוהים במקום שאין אילן לקנן עליו ולכן לא מצאה היונה מנוח עד שנראו האילנות. ומיהו קשה שהרי כ״א יום עשה בשליחות היונה ומ׳ יום מא׳ באב משנראו ראשי ההרים והיה ב׳ בתשרי וקרא קאמר דבא׳ בתשרי חרבו המים. ובערוך פי׳ מקץ מ׳ יום משפסק תגבורת המים והוא א׳ בסיון ולסוף מ׳ יום שהוא י׳ בתמוז פתח חלון התיבה ולבסוף י״ז בתמוז שלח היונה ולא מצאה מנוח לכף רגלה ולסוף ז׳ ימים עוד שלחה ותשב אליו ועלה זית בפיה שהיה קרוב לראיית ראשי ההרים ומצאה מנוח לכף רגלה:
ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה, "it was at the end of 40 days that Noach opened the window of the ark.⁠" According to Rashi the meaning of the line is that this was 40 days after the tops of the mountains had become visible. If that were correct, we are hard pressed to understand why the dove did not find a resting place. Nachmanides writes concerning this that it is not the nature of the birds to seek out resting places in lofty mountains.
ויהי מקץ מ׳ יום – פ״ה משנראו ראשי ההרים, באחד עו׳ כדפי׳ וכתיב וישלח את היונה באתו פ״ה לאחר (לאחר) ז׳ אחרים ויוסף שלח את היונה מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחל ז׳. וקשה מאחר שעברו מ׳ יום משנראו כו׳ ועוד ז׳ ימים משליחות העורב, הרי מ״ז (משליחות היונה) [משנראו ראשי ההרים ומדוע] לא מצאה היונה כו׳, עוד תימה היאך מנה י״ד שהרי כתיב בראשון בא׳ לחדש חרבו ופ״ה שהוא תשרי. וע״ק היאך חרבו באחד לחדש שהרי מא׳ באב אתה מונה מ׳ וכ״א יום של שליחות הרי ס״א יום, וההרים נרא׳ בי׳ בא׳ לחדש והרי אב, והרי נשארו מחדש אב כ״ט שהוא מלא, וכ״ט מאלול שהוא חסר הרי נ״ח וכשתוסיף עליה ג׳ ימים למלאת ס״א יום תמצא שהם כלים בג׳ בתשרי, והפסוק אומר באחד לחדש. לכן נ״ל דעיקר השטה היא כמו ששנוייה בסדר עולם דמ׳ יום קאי אתחלת מחסור המים שהוא בא׳ בסיון, ומא׳ בסיון עד א׳ באב ב׳ חדשים, ואז נראו ראשי ההרים, ומשנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים ב׳ חדשים [אב] ואלול ובא׳ לחדש הראשון שהא תשרי חרבו פני האדמה והשתא לאחר מ״ז מתחיל המחסור שנגמר בי״א בתמוז, ואז שבה אליו היונה כי מים על פני כל הארץ, ולאחר ז׳ ימים י״ח בתמוז אז קלו מעט קודם שנראה ראשי ההרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. שאם תאמר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהי׳ שקוע התיבה י״ב אמות ושליש שוב לא יתכן לומר ולא יספה שוב אליו עוד מפני שאחר הס׳ יום משנחה התיבה עדיין לא נראו ראשי ההרי׳ ולא היה לה מנוח לכף רגלה וליכא למימ׳ לעולם משנחה התיב׳ ומאי עשירי עשירי ליריד׳ הגשמי׳ דמאחר שאין מנין העשירי כמנין השביעי אלא הא׳ להפסקה והב׳ לירידה גם אין שום נפקותא בשקוע התיבה שבין כך ובין כך שקועה י״א אמה מי הביאנו לומר שהוא שב למעלה אל ותנח התיבה ולא אל נראו ראשי ההרים הסמוך לו שהוא על פי סדר המקראות. אך קשה מאחר ששלוח היונה בפעם הראשונה היה אחר מ״ז יום משנראו ראשי ההרים מדוע לא מצאה מנוח לכף רגלה הרי לא נשארו עד שחרבו המים רק ארבעה עשר יום מסתמא נראו כל ההרים הגבוהים והשפלים גם קצת מהאילנות הגבוהי׳ והרי אררט עצמם שנחה בהם התיבה מסתמא כבר היו רובם מגולים אחר מ״ז יום משנראו ראשיהם ולמה לא מצאה מנוח לכף רגלה ועוד מאחר ששלוח היונה בפעם השלישית היה אחר ס׳ יום מראש חדש אב שבו נראו ראשי ההרים א״כ זה המעשה היה בראשון באחד לחדש שבו חרבו המים ומהו זה שכתב ולא יספה שוב אליו עוד ואחר כך ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים דמשמע שעבר זמן מה בין שלוח היונה ובין הראשון שבו חרבו המים ואם כן יותר נכון היה לפרש מקץ ארבעים יום משנח׳ התיבה ומאי עשירי עשירי ליריד׳ שלפי זה לא עברו משנראו ראשי ההרים עד סוף השבעה וארבעים יום של שלוח היונה בפעם הראשונה משנחה התיבה רק ד׳ ימים ומסתמא כל העולם כולו היה מכוסה במים ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגם הזמן של שלוח היונה בפעם הג׳ היה אחר ארבעים יום משנחה התיבה שהוא בשמנה עשר לאב ויש הפרש בין זה ובין הראשון שבו חרבו המים מ״ב יום מלפרש מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים ומאי עשירי עשירי לירידה. והרמב״ן ז״ל נתעורר בזה ואמר אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם ואם הוא אמת בהיות כל הארץ מלאה אילנות לא יתכן זה בהיותם בלתי אילנות שכלם מכוסים במים כי כאשר לא ימצאו אילנות ינוחו על ראשי ההרים ואם לא ימצאו לא זה ולא זה כגון במדבר וכיוצא בה ינוחו על המישור ועל הצמחים הגבוהים:
אשר עשה לצהר. פי׳ שב לצוהר הנזכר לעיל ואף על פי ששם פירש אותו כמסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה מהאי קרא משמע שהוא חלון וכך אמרו בבראשית רבה הדא מסייע לההוא דרבי אבא דאמר חלון. ויש מפרשים שפירוש לצהר לאורה מגזרת צהרים כאילו אמר אשר עשה לאורה כלומר לא לביאה ויציאה שהעשוי לזה פתח שמה וזהו מה שסיים ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה ואם תאמר אי הכי למה הוצרך לאורו של אבן יש לומר בעבור הימים שלא שמשו בהן המאורות ובעבור הלילות גם בעבור הימים שהיה בהם החלון סגור כדמשמע מויפתח נח את חלון התיב׳ מכלל דעד השתא הוה סגור:
וזכר הכתוב שכאשר ראה נח ראשי ההרים אז פתח את חלון התיבה והוא הצוהר שעשה לאור ושלח בו את העורב. ואל תחשוב שבא הכתוב הזה להודיענו שאז פתח את חלון התיבה ולא קודם לכן כי הוא מאותו חלון ראה ראשי ההרים. אבל אמר הכתוב שאז פתח נח את החלון ההוא כדי להוציא את העורב ואולי שהיה באותו חלון אבן מאירה כענין הזכוכית הנהוג אצלינו לשום בחלונות שבו די להכנס האור לבית ולראות מהבית לחוץ והוא סתום אין יוצא ואין בא. וכבר חלקו בב״ר על ענין הצוהר אם היה חלון או אבן טובה ומאירה וכפי האמת שניהם דברו נכונה שהיה שם חלון וראה שם נח ההרים מבלי פתיחה אבל הוצרך לפתחו כדי לשלח ולהוציא בו את העורב.
(ו-יב) 1ונשאר עתה לבאר מדוע נתאחר נח ארבעים יום משפתח התיבה עד ששלח העורב. ולמה אחר כך בין שליחות העורב ליונה ובין שליחות היונה בין זה לזה נתאחר שבעה ימים ואומר בסבתו שנח כשראה ראשי ההרים המתין עוד ארבעים יום כפי חכמתו יען היו ההנהגות כלם בארבעה מחנות קדושי עליונים והגלגל הסובב עלינו ומתגלגל לד׳ רבעים ומשם נמשכו הד׳ יסודות וכן בסוגי המורכבים ד׳ הדומם והצומח והמרגיש והמדבר והיו ימי יצירת הולד ארבעים יום ושאר הרביעיות ומספר הארבעים הנמשך מהם זה יסודו ושרשו ולכן ישב מרע״ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה כל אותם הפעמים שישב שמה והלכו המרגלים בארץ ישראל ארבעים יום וישראל ארבעים שנה במדבר והימים האלה נזכרים ונעשים עד היום הזה מדי שנה בשנה ורצון האלהים. ובעבור שראה נח שבמ׳ יום השחית הקדוש ברוך הוא עולמו במבול ובסוף מ׳ יום רחם ה׳ על הארץ נתאחר אותו המספר של מ׳ יום בחשבו שבסופם יראו המגדלים והאילנות וימצאו העופות מנוח אשר ייטב להם באשר יקננו לכן פתח החלון ומאשר לא ראה דבר ממה שחשב שלח את העורב וכאשר לא ראה ממנו דבר שלח את היונה פעם אחר פעם מז׳ לז׳ ימים והיה זה לפי שזה המספר מהימים הוא מרובע הלבנה שהיא פועלת בתגבורת המים ובחסרונם עד שהיה נח מרגיש בטוב השערתו העבר בנגיבו וחסרון לחותו וכפי מה שהיה מרגיש היה שולח שליחותו ואתה תראה שד׳ רביעיות מהגלגל הקיף בשליחיותו שהוא חדש שלם.
1. בקטע זה עונה אברבנאל על השאלה הי״ב.
משנראו ראשי ההרים. ולא משעה שנחה התיבה (קושית הרא״ם), דהא אי אפשר לומר כן, שהרי לא היה רק כ״א יום משפתח חלון התיבה עד שלא יספה היונה לשוב (רש״י פסוק ה), ואם היה ״מקץ ארבעים יום״ משעה שנחה התיבה, יהיה מה שלא יספה היונה לשוב (פסוק יב) וראיות ההרים בפעם אחד, שהרי לאחר ב׳ חדשים משנחה התיבה היו נראים ראשי ההרים, וארבעים יום וכ״א יום ששלח העורב והיונה הוא גם כן שני חדשים, ואיך לא תשוב אליו מאחר שלא נראה רק ראשי ההרים, ומכל שכן שקודם ז׳ ימים הביאה אליו עלי זית טרף בפיה (פסוק יא), ועדיין לא נראה ראשי ההרים כלל:
אשר עשה לצוהר. פירוש מה שהוצרך לכתוב ״אשר עשה״, ולא סגי לומר ״ויפתח נח חלון התיבה״, שאם כן הייתי אומר שהוא הפתח, ולפיכך כתב ״ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה״, ואילו היה הפתח לא היה לומר ״אשר עשה״, דאי אפשר לכנוס בלא פתח, אבל אפשר בלא צוהר על ידי אבן טובה (ראה רש״י לעיל ו, טז). ויש להקשות למאן דאמר ״צוהר תעשה לתיבה״ (לעיל ו, טז) ׳אבן טובה המאירה להם׳ (רש״י שם), למה צריך, הרי היה לו (חלון) [אבן טובה], ולעיל פירשנו דהיה צריך לחלון לשלוח עורב כשירצה. ולפי זה מה שפירש רש״י כאן ״אשר עשה״ – ׳לצוהר׳ היינו למאן דאמר ״צוהר״ הוא חלון, אבל למאן דאמר ״צוהר״ – אבן טובה, צריך לפרש ״אשר עשה״ – לשלוח העורב ממנו:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

משנראו ראשי ההרים. שאין לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיה דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י״ב אמות ושליש א״כ היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך אל נראו ראשי ההרים. כתב הרא״ם אך קשה מאחר ששילוח יונה היה אחר מ״ז יום משנראו ראשי ההרים מדוע לא מצאה יונה מנוח לכף רגלה הרי לא נשארו עד שחרבו המים רק י״ד יום ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו׳ ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו במי המבול כדמשמע במדרש ודו״ק נ״ל:
לצהר. ר״ל דחלון זו עשויה כדי להאיר:
ולא זה פתח כו׳. רצונו לתרץ למה כתיב לעיל פתח וכאן חלון ומתרץ ולא זהו פתח וכו׳: ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה מהאי קרא משמע שהוא חלון ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים כאילו אמר אשר עשה לאורה כלומר לא לביאה וכו׳ ואם תאמר א״ה למה הוצרך לאורה של אבן טוב ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור כדמשמע ויפתח וגו׳. [קיצור מזרחי]:
From when the mountain peaks appeared. We cannot count from when the ark rested, and say that "the tenth" means the tenth month from the rain's ceasing, just as "the seventh" is the seventh month from when they ceased — and accordingly, the ark would be immersed twelve and a third amohs. [Because] if so, this verse should come earlier, rather than following: "The mountaintops became visible.⁠" The Re'm asks: Why did the dove not find a place to rest, if it was sent forty-seven days after the mountain peaks appeared? This was only fourteen days before the water began to dry, and assumedly, all the high and low mountain peaks had appeared, as well as some tall trees, etc. It seems the answer is: Although the mountain peaks had appeared, the dove could not rest on the ground because the water had not begun to dry. And the high trees were uprooted and wiped out by the flood waters, as the Midrash implies.
To the window. Meaning, this window was their light source.
And not the door... Rashi is answering the question: Why did it say before (6:16) "opening,⁠" and here, "window?⁠" He answers: "This is not the door...⁠" Although Rashi on 6:16 brought two meanings for צוהר — "window" and "precious stone" — as he was in doubt, this verse implies it was a window. Some say that לצוהר means "for illumination,⁠" similar to צהרים. Thus, Rashi is explaining that Noach opened the window which he had made for light, and not for entry and exit. You might ask: If so, [that the window provided light], why did he need the light of the precious stone? The answer is: It was needed for nights, and for the days when the window was closed. For it says, "Noach opened the window...⁠" [implying that some days the window was closed]. (Kitzur Mizrachi)
ויהי מקץ וגו׳ – צריך לדעת מנין ידע זמן שיכול לפתוח חלון התיבה ולא חש לטביעה במים פן יקראנו אסון. ואולי שהובטח שאין יותר משנים עשר חדש. עוד ממה שהכין צורכי אכילה ומן הסתם הכין לזמן מוגבל ומזה ידע שיעור אשר יהיה שמור בתיבה.
ויהי מקץ ארבעים יום. It was at the end of a period of forty days. How did Noach know when the time had come to safely open the window? Was he not scared the surrounding waters would flood the ark? Perhaps God had told him that the deluge would not last longer than twelve months and he had prepared a food supply to last for that period of time.
ויהי מקץ ארבעים יום – שנראו ראשי אררט לנח, וכלו ארבעים יום הללו בי׳ או בי״א לחדש אחד עשר שהוא אב.
ויפתח נח את חלון התיבה – וטרם נראו לו ראשי ההרים לא ידע נח מתי יגלה סימן יבשה בעולם, כי לא ידע כמה פרסאות גברו המים על הארץ. כי משה כתב בנבואה מפי השם שהיו ט״ו אמה על ראשי ההרים הגבוהים, אבל נח שראה זעף הגשם המבהיל מ׳ יום ומ׳ לילה, ותיבתו הלכה מאה ועשרה יום על המים, ולא ראה שום יבשה, אולי חשב גבהו כפלי כפלים ממה שהיה באמת. או להפך שנסתפק לו אם יש מקומות והרים גבוהים בעולם שלא כסום המים, כי השם לא אמר שיכסה המבול כל ההרים הגבוהים, רק שיגוע כל בשר וימח כל היקום. ואילו הלכה התיבה כמלפנים על המים, ויקר מקרה אל המקום שיראה ראשי הרים, לא יֵדַע שחסרו המים, כי יחשוב שהם הרים גבוהים שלא נכסו ממי המבול. גם לא ידע איפה מקום חנות התיבה, שגם זה הודיע לנו משה בתורה. וגם נודע לנח אחרי צאתו מן התיבה, לא בעת שראה ראשי ההרים. ואולי ראשי ההרים שרואה הם ההרים הגבוהים שתחת כל השמים, גם נעלם ממנו כמה יחסרון המים מדי יום ביומו, אם רב ואם מעט; כי תיבתו נחה במקומה ולא זזה רק מֵרוּם לתחתית. ואולי שלא הרגיש בחסרון1 כלל. אבל כשנראו לו ראשי ההרים, אז ידע שחסרו המים, כי לא ראה אותם מתמול שלשום, ואם2 לא זז ממקומו. על כן דן בלבו שגם אם יום זה החלו לחסור, ויהיו ראשי ההרים שהוא רואה מן ההרים היותר גבוהים, יהיה החסרון שוה אל הרבוי, וכמו שבארבעים יום גברו המים עד שכסו כל הארץ, ככה בארבעים יום יחסרון ותראה היבשה כלה. לכן המתין ארבעים יום. וכשכלו וראה שעדיין מים על הארץ מקץ ארבעים פתח חלון התיבה. ואם פירוש ״ותנח התיבה״ שנגעה בראש ההר, א״כ ידע כי בתוך ע״ג ימים לא חסרו המים כי אם אמות מעוטות. כל גובה התיבה רק שלשים אמה, איך עלה על דעתו לשלח את העורב מקץ ארבעים יום? ומעט יהיה החסרון בזמן הזה לפי הערך. או נאמר שראה עומק ההר שנגלה הרבה במ׳ יום הללו, וכל זה רחוק. גם תראה איך פרשנו הזמנים מכוונים, כי מסוף מ׳ ימי המבול שהחלה התיבה ללכת על המים עד נוח התיבה בי״ז לחדש ניסן הם ק״י יום. ומיום מנוח התיבה עד קץ ארבעים יום לראיית ראשי ההרים הם ג״כ ק״י יום. ואז דן נח שימי מנוחת התיבה ישוו לימי לכתה, ושלח את העורב.
ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה – לצהר, כן פירש רש״י ז״ל. ולפירושנו3 במלת ״צהר״ הוא גדול על פני כל גובה התיבה, ולא נראה שהיה עשוי להפתח ולהסגר רק לאורה. אבל ממליצת [המלים] ״אשר עשה״ משמע שעשהו לכך להוציא ולהכניס, ושלא נזכר עדיין [שימוש זה]. ובמדרש רבה4 אמרו הדא מסייעא להדא דאמר ר׳ אבא בר כהנא חלון, וא״כ ר׳ לוי דאמר מרגליות יסבור שמלבד הצהר לאורה היה עוד חלון, ואותו זכר הכתוב כאן שעשהו נח.
1. שמֵי המבול הלכו ונתחסרו.
2. ואמנם.
3. על בראשית ו, טז.
4. בראשית רבה לא, יא.
מקץ ארבעים יום – מיום שראה ראשי ההרים, והיה זה בעשירי לחדש אב, ואז שלח את העורב:
את חלון התבה – הוא הצהר שעשה לתיבה, וכל עוד שהוא סתום ע״י הגשם הספירי אשר הושם בתוך החלל נקרא צהר, שאז איננו כ״א לאורה, וכאשר יפתח הסתום יקרא חלון, ומאמר ויפתח את חלון הוא על דרך ובגדי ערומים תפשיט (איוב כ״ב ו׳):
את חלון התבה אשר עשה – חלון משרש חלל ומלת חלל להוראת מקום פנוי נשמרה בלשון חכמים וממנה ג״כ מחלות עפר (ישעיהו ב׳:י״ט) והחלון הזה היה סגור עד עכשו, ופתחו נח אחר שהרגיש שהיתה התבה נחה, ונראה שהיה החלון צר מאוד, שלא היה נח יכול להוציא בו ראשו, ולראות פני האדמה, אלא להוציא בו עורב ויונה.
window (ḥallon). The Hebrew is derived from the root ḥalal; the word ḥalal, denoting an open space, was preserved in Rabbinic Hebrew. The term meḥillot afar (“the caves of the earth,” Isa. 2:19) is also derived from this root.
This window had been closed until now; Noah opened it when he perceived that the ark had come to rest. Apparently the window was very narrow, because Noah could not put his head through it to see the face of the earth, but could only put the raven and the dove through it.
ויהי מקץ ארבעים יום – שהוא בעשור לחודש אב, ויפתח נח שמאז נשאר החלון פתוח ולא סגרו בכל פעם כמו עד עתה.
את חלון התבה: הוא חלק מהצוהר הגדול, שנעשה באופן שיוכל לפתוח ולסגור, ועשה נח זה מדעתו משום הכי כתיב ״אשר עשה״1.
1. בענין זה יש דיון בכל מפרשי רש״י, שהביא לעיל (ו,טז) שתי דעות בפירוש ״צוהר תעשה לתיבה״ – י״א חלון, וי״א אבן טובה. והרי ברור שהיה חלון כפי שמוזכר בפסוקנו, אלא הדיון האם הצטוה לעשותו, או הצטוה על אבן טובה ואת החלון עשה מדעתו. רבינו כאן נוקט לא כדעה זו ולא כזו, אלא ש״צוהר״ = החלל, ו״חלון״ = דלתות החלל ואותם עשה מדעתו, ומסביר רבינו שזו סיבת המילים ״אשר עשה״ הנראים כמיותרים. אך בב״ר (לג,ה) אמרו: הדא (פסוקנו) מסייעא לההוא דרבי אבא דאמר ׳חלון׳. ועיין ברש״י בפסוקנו שכתב ״את חלון התיבה אשר עשה״ – ׳לצוהר׳, ובהתחבטות בין מפרשי רש״י בכוונתו.
מקץ ארבעים יום – ארבעים יום אלה נמנים מראש חודש תמוז. שליחת העורב היתה איפוא ביום עשרה באב.
חלון – מלשון חלל, המקום החלול שבקיר;⁠1 ודאי זהה חלון זה עם הצהר המוזכר לעיל, ו׳:ט״ז, שנקרא כאן כך משום שהוא פתוח.
אשר עשה – מוסב על החלון.
1. השווה הביאור של הרמבמ״ן (ר״ש דובנו).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת⁠־הָֽעֹרֵ֑בא וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד⁠־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
He sent forth the raven and it went back and forth until the waters had dried up from upon the earth.
א. אֶת⁠־הָֽעֹרֵ֑ב ל=אֶת⁠־הָֽעֹרֵ֑ב בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כח] 1וישלח את העורב, אמר ר״ל תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו רבך שונאני, ואתה שנאתני, רבך שונאני, מן הטהורים שבעה, מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה, או שר צנה, לא נמצא עולם חסר כריה אחת, או שמא לאשתו אתה צריך, אמר לו רשע, במותר לו נאסר לי בנאסר לו לא כל שכן. (סנהדרין קח:).
[כט] 2וישלח את העורב וגו׳, הה״ד שלח חשך ויחשיך (תהלים ק״ה:כ״ח). (בראשית רבה ל״ג).
[ל] 3ויצא יצא ושוב, ר׳ יודן בשם ריבר״ם התחיל משיבו תשובות, אמר לו מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משל אלא לו, אמר לו מה צורך לעולם בך לא לאכילה ולא לקרבן, כו׳ אמר לו הקב״ה קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי, אמר לו עד יבושת המים מעל הארץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הה״ד (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב. (בראשית רבה ל״ג).
[לא] 4רבי איבו אמר נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם, וכשהיה בתיבה אמר יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מינה סימנא בעלמא, מיד וישלח את העורב, כו׳ אלא א״ר חייא למה שלח את העורב דא״ר חייא מצטער הוה נח טפי על אובדא דעלמא, אמר רבש״ע ידעתי כי אתה רחום כו׳ אתה לא רחמת על בניך יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי, ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דקא רמז. (מדהנ״ע בז״ח כב:).
1. לקמן מאמר ל. פרקא דרבינו הקדוש ה״ש לב. בסגנון אחר ומסיים שם דנח קללו שישמש בפיו, וענין זה מבואר באריכות באלפא ביתא דבן סירא עי״ש, ובמדרש הגדול מביא מאמר הגמ׳ וגורס אחר תיבת כ״ש א״ל העורב אינני זז עד שאבוא אל אשתי. ועי׳ במדרש אגדה כאן מאמר הנ״ל בשם ר״ש.
2. שלח חשך ויחשיך, שלח העורב ששחור כחשך תארו, ויחשיך ולא נוגה לו שהעורב יצא יצוא ושוב ושליחתו נשארה מעל. ועי׳ לק׳ מאמר מה.
3. לעיל מאמר כח. ובכת״י מדרש אור האפלה איתא וישלח את העורב למה עורב לפי שחטא בתיבה (לקמן מאמר עא.) שלח אותו כדכתיב גרש לץ. ובמדרש אגדה כאן וישלח כו׳ לפי שהוא היה מן השלשה ששמשו בתיבה. ועי׳ בפער״ז כ׳ כן מדעת עצמו. והראשונים כתבו עוד טעם ששלח את העורב לפי שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא מתי המבול יביא מבשרם בפיו. יבשת המים בפי׳ הרא״ש והרב״ח כ׳ דמרומז כאן ביבשת אותיות תשבי שאליהו יצטרך לו עוד. ועי׳ מענין זה בחולין ה. ויק״ר פי״ט ושם נסמן. ומובא בפס״ז כאן.
4. מבין לחישת, כדברים אלו מבואר בפי׳ הרמ״ה סנהדרין קח: והני מילי כולהו דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח כולהו הני בהמות וחיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי ולא דיבור ממש אלא סימנא בעלמא כעין שיחת דקלים, ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו כדאמרינן ב״ב קלד. גבי רבן יוחנן כן זכאי דהוה ידע שיחת דקלים וכ״ש נח דהוה חכם ונביא. וכן מבואר בס׳ חמדת הימים וכמה ידע נח שהעורב הלשין עליו א״ת נביא היה (לעיל פ״ו מאמר קכב.) אין נבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה אלא יתכן שהיה יודע צפצוף החיות והעופות. כו׳ כשיצא לשלום שמח ושרת עליו נבואה, ועי׳ לעיל פ״א מאמר תקסד.
וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וּנְפַק מִפָּק וְתָאֵיב עַד דִּיבִישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא.
He sent out the raven, and it went out, going to and fro until the water on the land dried up.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ
וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וְנָפֵיק מִיפַּק וְתָאֵיב עַד דִּיבִישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא
יָצוֹא וָשׁוֹב, בתדירות
על פי צורת העבר ״וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב״ גרסו רבים ״וּנְפַק מִיפַּק וְתִיב״, בעבר. אבל ב״מרפא לשון״ קיים נוסחאות ישנות מתימן שתרגמו ״וְנָפֵיק מִיפַּק וְתָאֵיב״ כהווה תדירי, ״שכן היה עושה תמיד עד יבושת המים״.⁠1
1. וכן כתב ״באורי אונקלוס״ ולא כ״אוהב גר״ שגרס ״ונפק נפיק ותאיב״.
ושלח ית עורבא והוה נפק וחזר נפק וחזר עד דיא יבשו מיא מעלוי ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפק וחזר נפק וחזר עד די״) גם נוסח חילופי: ״אזל וחזר עד זמן די״.
ושדר ית עורבא ונפק מיפוך ותאיב עד דיביאישו מיא מעילוי ארעא.
And he sent out a raven; and it went forth, going forth and returning, until the waters had dried from the earth.
וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁלַח חשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ (תהלים ק״ה:כ״ח). וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן הִתְחִיל מְשִׁיבוֹ תְּשׁוּבוֹת, אָמַר לוֹ מִכָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ כָּאן אֵין אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי, אָמַר לוֹ מַה צֹּרֶךְ לָעוֹלָם בָּךְ, לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַבְּלוֹ, שֶׁעָתִיד הָעוֹלָם לְהִצְטָרֵךְ לוֹ, אָמַר לוֹ אֵימָתַי, אָמַר לוֹ עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, עָתִיד צַדִּיק אֶחָד לַעֲמֹד וּלְיַבֵּשׁ אֶת הָעוֹלָם, וַאֲנִי מַצְרִיכוֹ לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב (מלכים א י״ז:ו׳). רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִיר הִיא בִּתְחוּם בֵּית שְׁאָן וּשְׁמָהּ עַרָבִי, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עוֹרְבִים מַמָּשׁ הָיוּ, וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִים לוֹ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל יְהוֹשָׁפָט.
דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא מַעֲשֵׂה דּוֹר הַמַּבּוּל בְּגִנְזָק שֶׁל מָדַי וְלֹא בָכוּ, וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר לָהֶם מַעֲשֶׂה אִיּוֹב מִיָּד בָּכוּ, וְקָרָא עֲלֵיהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה: יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה (איוב כ״ד:כ׳). יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם, הֵן שִׁכְּחוּ רַחֲמַי מִן הַבְּרִיּוֹת, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁכַּח רַחֲמָיו מֵהֶם. מְתָקוֹ רִמָּה, שֶׁמִּתְּקוּ רִמָּה מֵהֶן. עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ תֵּעָקֵר אֵין כְּתִיב, אֶלָּא תִּשָּׁבֵר, כְּדָבָר שֶׁנִּשְׁבַּר וְאֵינוֹ מַעֲלֶה חֲלִיפִין, וְאֵיזֶה זֶה דּוֹר הַפְלָגָה.
(ח-ט)
[ו] וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וגו׳ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ וגו׳ – יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם ר״ש אָמַר אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת, וְדִכְוָתָהּ: הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ (איכה א׳:ג׳), אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים. וּדְכַוָּתָהּ: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ וגו׳ (דברים כ״ח:ס״ה), הָא אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים.
וַיְּשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב – הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ק״ה:כ״ז) ״שָׁלַח חשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ״.
וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב – הִתְחִיל מְשִׁיבוֹ תְּשׁוּבָה מִכָּל בְּהֵמָה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ כָּאן אִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי, אָמַר לֵיהּ, מַה צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בְּךָ לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קַבְּלֵהוּ, שֶׁעָתִיד הָעוֹלָם לִיצְטָרֵךְ לוֹ, אָמַר לֵיהּ אֵימָתַי, אָמַר לֵיהּ עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם, עָתִיד צַדִּיק אֶחָד לַעֲמוֹד וּלְיַבֵּשׁ אֶת הָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א י״ז:ו׳) ״וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם״.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֵשִׁיבָהוּ עוֹרֵב לְנֹחַ, אָמַר לֵיהּ, רַבְּךָ שְׂנָאַנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי, רַבְּךָ שְׂנָאַנִי ״מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה״, וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי, הִנַּחְתָּ מִין שִׁבְעָה וְשִׁגַּרְתָּ מִין שְׁנַיִם, אִלְמָלֵי פּוֹגֵעַ בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה לֹא נִמְצָא הָעוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת, אוֹ שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ. אָמַר לֵיהּ, רָשָׁע בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי בַּנֶּאֱסַר לִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מִנָּלָן דְנֶאֱסַר לוֹ, דִּכְתִיב (בראשית ו׳:י״ח) ״וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ״ מִכָּאן שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
תָּנוּ רַבָּנָן, שְׁלשָׁה שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה, וְכֻלָּן לָקוּ. וְאֵלּוּ הֵן, חָם וְכֶלֶב וְעוֹרֵב, כֶּלֶב נִקְשַׁר, עוֹרֵב רָק חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ וְיָצָא מִמֶּנּוּ כּוּשׁ, דִּכְתִיב (בראשית י׳:ו׳) ״וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם״.
וַיְשַׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב – לֵידַע מַה בָּעוֹלָם וְהָלַךְ וּמָצָא נִבְלַת אָדָם מֻשְׁלֶכֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים וְיָשַׁב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ, וְשִׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְהֵשִׁיבָה אֶת שְׁלִיחוּתוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ, הַשּׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָמֵא כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד כְּסִיל, וְהַשּׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָהוֹר (משלי ז׳:י״ג) ״כְּצִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו״.
ואטלק אלגראב פאקאם יכ׳רג וירג׳ע אלי אן יבס אלמא ען אלארץ׳.
ושילח את העורב, והיה יוצא וחוזר עד שיבשו המים מעל הארץ.
יצוא ושוב – הולך ומקיף, סביבות התיבה. ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדוא על בת זוגו, כמו שמצינו באגדת חלק (בבלי סנהדרין ק״ח:).
עד יבשת המים – כמשמעו לפשוטו. אבל מדרש אגדה (בראשית רבה ל״ג:ה׳): מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו: והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מלכים א י״ז:ו׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, לונדון 26917, פרנקפורט 94, וטיקן 8, פירנצה III.8, ובדפוסים ראשונים. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155, וינה 23, ברלין 1222, וינה 24, פריס 157, וטיקן 94, פריס 48 נוסף כאן: ״לנח״, וכן נוסף בין השיטין בכ״י ליידן 1.
יצא ושוב WENT FORTH TO AND FRO – It (the raven) flew in circles round and round the Ark and did not go on its errand for it suspected that he (Noah) intended to injure its mate, just as we learn in the Aggadah of Chelek (Sanhedrin 108b).
עד יבשת המים UNTIL THE WATERS WERE DRIED UP – The real sense of the verse is what it plainly implies (until the waters of the Flood were dried up); but the Midrashic explanation (Bereshit Rabbah 33:5) is: The raven went to and fro in the world being kept in readiness for another errand during the time when the rain was withheld and the waters dried up in the days of Elijah, as it is said, "And the ravens brought him bread and flesh" (Melakhim I 17:6).
וישלח את העורב1אמרו רבותינו אמר לו עורב לנח רבך שנאני. ועתה שנאתני. רבך שנאני. 2שנא׳ מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה ומן הבהמה הטמאה שנים שנים. ואתה שנאתני שאם פוגע בי הצינה לא נמצאתי מת והעולם חסר בריה אחת. 3א״ל נח מה צורך לעולם בך. לא לאכילה ולא לקרבן. א״ל הקב״ה קבלהו עד יבושת המים 4עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש העולם ואני מצריכו אליו. הה״ד והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו׳ (מלכים א י״ז:ו׳). 5אמר רב מבי טבחא דאחאב. היינו דכתיב ויצא יצוא ושוב 6בתשובתו.
1. אמרו רבותינו. סנהדרין ק״ח ע״ב.
2. שנאמר מן הבהמה וגו׳. וכן מובא בכ״י פלארענץ. ואין זה לשון הכתוב. ובגמרא שם מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים.
3. א״ל נח מה צורך לעולם בך. ב״ר פל״ג.
4. עתיד צדיק. ב״ר שם. והוא אליהו שעצר את השמים עד שיבשה הארץ. וכן מובא ברש״י עה״ת בשם מדרש אגדה.
5. אמר רב מבי טבחי דאחאב. סנהדרין קי״ג ע״א. חולין ה׳ ע״א. ושם הגי׳ אמר רב יהודה אמר רב.
6. בתשובותיו. דריש ושוב לשון תשובה.
וישלח – פטרו לדרכו, ולפיכך הוא דגש, וכל שליחות לחזור רפי.⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 332 ואילך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ויצא יצוא ושוב – כי עדיין המים גדולים מאד, והיה ירא לעוף למרחוק, פן ייעף ויפל למים. אבל היה יוצא לאכול נבילות האדם והבהמות והחיות והעופות שראה צפים על המים, ושב אל קנו אל התיבה. וכן עשה עד יבושת המים, שיצאו כולם.
The raven WENT TO AND FRO. Because there was still so much water, the raven was afraid to fly far away, lest it would tire and fall into the water.⁠1 So the raven just flew out, ate some of the corpses of the people,⁠2 the animals, the beasts or the birds that were floating on top of the water, and then returned to its nest in the ark. The raven kept doing that3 UNTIL THE WATERS DRIED UP.
1. R. Yosef Bekhor Shor is disputing Rashi’s midrashic explanation (following Sanh. 108b) that the reason that the raven stayed near the ark was because it did not trust Noah to be alone with its mate.
2. See commentary to verse 9 below and footnote 19.
3. So also Ibn Ezra.
וישלח – למה שלח את העורב? אמר העורב אוכל בשר וימצא נבלות האדם והבהמה ואם חסרו כל כך המים שימצא נבלות שהם מושלכות בארץ יביא בפיו שום בשר ונדע כי חסרו המים, ושלחו ולא הביא דבר בפיו, וראהו יצא יצוא ושוב, ולא הכיר ממנו דבר כי היה נכנס בקנו, ויוצא לראות אם ימצא מקום לשכנו ושב אל קנו וזה עשה עד יבשת המים.
ואמרו בדרש (בראשית רבה ל״ג:ז׳) על דרך המליצה: שלח חשך ויחשיך (תהלים ק״ה:כ״ח).
וישלח, why did Noach send out the raven? He had said to himself that the raven is a flesh eating bird and will most likely find remains of dead animals to feed on.⁠1 If the bird would return with such remains in its beak, Noach would know that the waters had receded somewhat. The raven returned without anything in its beak, so that Noach did not learn anything new about the state of the waters. The raven returned to its nest, leaving from time to time to see if the situation outside the ark enabled it to survive on the outside. It carried on in this fashion until the surface of the earth had dried out. In Bereshit Rabbah 33,5 the sages view the fact that the raven was chosen as the experiment by Noach in a different light. The blackness of that bird is paraphrased in Psalms 105,28 where the psalmist writes שלח חשך ויחשיך, “he sent darkness and it became dark.”2
1. our author understands the word עורב as referring to what is better known as the “black raven,” a type of vulture (corvus cornix) which feeds on carcasses.
2. a figure of speech, meaning that if one pins one’s hopes on something black, one is likely to receive darkness in return, i.e. not achieve one’s objective.
וישלח את הערב – לפי שדרכו לאכול נבלות, ואם קלו המים ימצא מתי מבול מושלכים על פניא שפת המים.⁠1
אין לפרך: היאך שלחו, הרי אין אורה בעולם? הא ליתא, דאף על גב שלא שימשו המזלות דהיינו חמה ולבנה וכוכבים, ולא ניכר בין יום ובין לילה, מיהו אורה הוה. וראיה לדבר: נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳). ועוד איכא דאמרי בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ג:ג׳) ששימשו, אלא שלא היה רישומן ניכר.
מכל מקום חז״ק: היאך היה יודע נח להבחין במבול בין יום ובין לילה.
ויצא יצוא ושוב – אמר ריש לקיש (בבלי סנהדרין ק״ח:): תשובה ניצחת השיבו העורבב לנח. אמר לו:⁠ג רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני שציוה לקחת מן הטהורים שבעה שבעה ומן הטמאים שנים שנים,⁠ד ואתה שנאתני שהנחת את השבעה ושיגרת משנינו. ולפיכך: ויצא יצוא ושוב.
וישלח – פטרו לדרכו, ולפיכךה הוא דגש, וכל שליחות לחזור רפי.⁠2
1. בדומה בר״י בכור שור.
2. ביאור זה שאוב כנראה מרשב״ם, ועיין בהערות על רשב״ם.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״פני״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״עורב״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אמר לו״.
ד. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 הושמטה מלת: ״שנים״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״ולכך״.
וישלח את העורב, "he dispatched the raven;⁠" the reason Noach chose one of the impure birds for this mission, [although he could have chosen a pigeon of which he had seven pairs, Ed.] was that since that bird feeds on carcasses, the chances that it would find something to eat were far greater than if he had sent a pigeon which is more circumspect in what it chooses as its food. Do not question how Noach could have dispatched any creature from the ark seeing that at that time it was totally dark outside? While it is true that there was no sunshine or moonlight, and the light of the stars is insufficient to know thereby whether it is day or night, there was some light, as we know from when the Torah wrote in verse 5 that the mountain tops had become visible at the beginning of the tenth month. Furthermore, there is an opinion cited in B'reshit Rabbah 33,5, according to which light of sun and moon was usable, but was not usable by Noach for astronomical calculations. Unless this was so, how would Noach have been able to tell day from night?
ויצא יצוא ושוב, "it kept going back and forth;⁠" Rabbi Shimon ben Lakish in Sanhedrin 108 claims that the raven accused Noach with an ironclad argument of hating it, else he would have used a bird of which there were seven species rather than endanger the species of the raven of which he had only a single pair. As a result, the raven did not fly far away from the ark to ensure it would find its way back, and could protect its mate if need be.
וישלח, "he sent it off on a one way trip;⁠" the dot in the letter ל is the proof that this is the correct interpretation. When someone is dispatched in order to report back, that letter never appears with such a dot.
(ז-ח) וישלח את העורב ואת היונה – פי׳ רי״ח לכך שלח אותם לראות לפי שנח רחמני היה והיה נותן לאכול בצמצום לבהמות ולחיות כי לא ידע מתי יפסוק המים ויראה הקרקע.
(ז) יצ⁠[ו]⁠א ושוב – בגימ׳ שבה בימי אליהו שנ׳ והעורבים כלכלוהו כו׳ (על שם מלכים א יז:ד).
יצ⁠[ו]⁠א׳ ושוב׳ עד׳ יבושת׳ – ס״ת א׳ב׳ד׳ת׳. א״ל אבדת בריא אחת אם יפגעני שר של צינה (סנהדרין קח:).
ד״א כלומ׳ ישראל שנמשלו ליונה (שיר השירים רבה ד:ב) יצא ושוב בגלות. עד יבש״ת. אותיות תשב״י דהיינו אליהו ז״ל1.
1. לפענ״ד ר״ת ז׳כור ל׳טוב.
וישלח את העורב וגו׳ את היונה וגו׳ – פי׳ רי״ח שאע״פ שלא הי״ל לשלוח כי אם לבטוח שיבא אליו מאמרו ית׳ ליציאה כמו שבא לביאה אלא ששלח כדי לידע מקודם מתי יפסוק הפורעניות ושיוכל לראות הקרקע כי נח רחמני הי׳ ועל אפו הי׳ מוכרח להתנהג קצת באכזריות עם הבע״ח ולפרנסם בצמצום בדוחק בשלא ידע עד מתי קץ הפלאות ושמא לא יספיק לו המאכל שאסף.
יצו״א ושו״ב – בגימט׳ שיב״א בימ״י אלי״ה בעבור שלשליחות זה היו מוכנים כאשר הביא רש״י ממ״ש ואת העורבים צויתי לכלכלך לכן לא נסתגל לשליחות נח.
יצוא״ ושוב״ עד״ יבושת״ – ס״ת אבד״ת כדאיתא בפ׳ חלק הנזכר תשובה וכו׳ אלמלא פוגע וכו׳ אבדת ברי׳ אחת.
וישלח את העורב – דרשו רז״ל תשובה נצחת השיב עורב לנח א״ל רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מן הבהמה הטהורה שבעה ומן הטמאה שנים ואתה שנאתני כי שלחת אותי יותר מזולתי אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אסור בנאסר לא כ״ש ולא רצה לקבלו, אמר לו אינך ראוי לא לאכילה ולא לקרבן אמר לו הקב״ה קבלהו עד יבשת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העלם ואני מצריכו אליו הה״ד (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו׳ מבי טבחי דאחאב והיינו דכתיב ויצא יצוא ושוב בתשובתו ע״כ במדרש, ומלת יבשת רמז לתשב״י.
וישלח את העורב, "he sent out the raven, etc.⁠" Our sages in Sanhedrin 108 claim that the raven had an incontrovertible argument against Noach, claiming that both G-d and Noach hated it. G-d hated the impure creatures, seeing that He had commanded Noach to save only a single pair of each. Noach hated the raven seeing that he was prepared to endanger its survival as a species by sending it on a dangerous mission when he could have sent out a dove or another pure bird of which there were seven pairs. It therefore taunted Noach by accusing him of having sexual designs on its mate. Noach retorted by telling the raven that it was being deliberately vicious seeing it was well aware that he had refrained from indulging in sexual relations in the Ark even with his own wife, someone with whom he was permitted to have relations. Why then would the raven suspect him of having designs on a species which was forbidden to him, i.e the raven's mate? The raven was not willing to accept Noach's argument. As a result, Noach told the raven that it would neither be fit to eat nor to be offered as a sacrifice to G-d. At that point G-d intervened and told Noach to take the raven back into the Ark at least until the waters on the earth had dried off. G-d explained that in the future a certain righteous individual (the prophet Elijah) would dry out the world (decree drought) and at that time G-d would need the raven who would carry food to Elijah who would be in hiding at that time. (compare Kings I 17,8). The word יבשת, "dry land,⁠" is closely related to the word תשבי, a favourite description of the prophet Elijah whose home town appears to have been Tishbi or something similar.
וישלח את העורב – תימה למה שלח נח העורב יותר משאר עופות. וי״ל שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא ממיתי המבול יביא מבשרם בפיו אל התיבה ואז ידע נח כי קלו המים.
ויצא יצא ושוב – אמר העורב הלא לא לקח נח מעופות הרבה כמו מן הכשרים שבעה ז׳ ומין שלי לא לקח אלא שנים לא נתכוון נח אלא להמיתני ע״י קור או ע״י דבר אחר ויקח אשתי ומשו״ה היה הולך ושוב א״ל במותר לי אני נאסר באסור לי לכ״ש. ד״א יצא ושוב עד יבשת המים שלא עשה שליחות עד שני אליהו כשנסתר בנחל כרית ואליהו נרמז בכאן. יבש״ת תשב״י הרי למפרע.
עד יבושת המים – מדרש שהמתין העורב לבוא עד שליחות אליהו דכתיב והעורבים מביאין לו לחם ובשר יבש״ת הוא תשבי כלו׳ אליהו התשבי.
ויצא יצא ושוב – שאמר אולי יפגע בו צנה ונמצא העולם חסר מין אחד מוטב יקח מן הטהורים שהן שבעה שבעה שאפי׳ אם יקרנו מקרה לא יכלה המין:
ויצא יצא ושוב, "it kept coming back;⁠" Noach concluded at that point not to endanger the species of which only one pair was in the ark, and to dispatch birds of the "pure" species of which he had seven pairs each at his disposal.
וישלח את העורב – וא״ת מה ראה נח לשלוח את העורב יותר משאר עופות, וי״ל שכך אמר נח בלבו שמא (מים) עדיין מים על כל פני הארץ, ואין שום מזון לשום בריה אשלח את העורב שהקב״ה מזמן לו מזונותיו כל שעה, שנ׳ (תהלים קמ״ז ט׳) לבני עורב אשר יקראו. ולמה מרחם עליו יותר משאר עופות לפי שכתוב בהב״ה (שיר השירים ה׳ י״א) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. ואחר [כך] שלח את היונה, אמר בלבו אשלח את היונה ויזכור את זכות כנסת ישראל שנמשלה ליונה, שנ׳ (שם ב׳ י״ד) יונתי בחגוי הסלע.
עד יבשת המים – ידוע בעברי ובהיגיון מִטֶבַע תחת-ההפכיות, כי הַגְבִּילוֹנוּ ענין מה בלשון ׳עד׳ אינו מחייב ולא מונע דבר מן הגבול והלאה.⁠1 ויפורש כל אחד לפי מקומו, והכל תלוי בבורר,⁠2 זה פורש לחיים וזה פורש למיתה.⁠3
1. המשפט ״ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים״ אינו סותר את האפשרות שיצא גם אחרי יבושת המים, אלא היחס בין משפט זה לבין משפט אפשרי כמו ׳הוא יצא גם אחרי יבושת המים׳ הוא של ׳תחת-הפכיוּת׳, כלומר, אי-סתירה. ראה מלות ההגיון שער ד׳.
2. אין השמוש במילה ׳עד׳ מלמד האם הפעולה נפסקה בזמן המצויין או המשיכה אף אחריה, והכל תלוי בהקשר, המברר את המשמעות.
3. היות הלשון פתוח לאפשרויות פרשניות שונות גורם לכך שפרשנים שונים מפרשים אותו באופנים שונים. יש מי שמפרש באופן נכון, כפי הכוונה המקורית של הכתוב (׳פורש לחיים׳), ויש מי שמפרש לא נכון (׳פורש למיתה׳). ריא״כ משתמש כאן במטאפורה קיצונית בהקשר של פרשנות המנוגדת לכוונה המקורית, וייתכן שיש כאן גם משחק מילים – ׳מפרש׳-׳פורש׳.
[ד] ולדעתי כי שלוח העורב לא היה לראות הקלו המים שלא זכר הכתוב כן אלא שלפי שהיו עסקיו רעים כאז״ל ת״ר ג׳ שמשו בתיבה חם ועורב והכלב וכלן לקו (סנהדרין ק״ח:) הנה כשפתח חלון התבה מקצה ארבעים יום שנראו ראשי ההרים וראה שכבר היה אפשר לעורב לחיות על פני ההרים שלח אותו החוצה להפרידו מזוגתו ושמא זכר ונקבה שלחם וקרא שמם עורב כמו מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א) ואת כל עורב למינו (דברים י״ד:י״ד).
[ד] ואמר כי היה יוצא ושב ולא קבלו והתמיד כן עד יבושת המים מעל הארץ. אמנם לחם ולכלב לא היה להם עדין מעמד על פני חוץ ולא יוכל לשלחם.
הולך ומקיף סביבות התיבה. אבל בפרק חלק ובב״ר לא אמרו אלא שהיה משיב לו תשובה נוצחת ונראה מדבריהם שפירוש יצא ושוב שהיה יוצא ומשיב תשובות נוצחות ומפני זה לא שלח אותו אלא את היונה ולא יצא מן התיבה כלל והכתוב צווח יצא ושוב לפיכך הוצרך הרב לתקן דבריהם ואמר שהיה יוצא מן התיבה עד שהיה מקיף סביבות התיבה בלבד ואח״כ היה שב וטוען עליו תשובה נוצחת והם אמת ודבריהם אמת שאם נאמר שהיה הולך ושב עד שיצא נח כמו שכתוב עד יבושת המים כפי׳ רבי אברהם ז״ל יהיה שליחות היונה לבטלה ואם ישיב מפני שראה נח שלא יספיק לו העורב לדעת ממנו אם קלו המים מפני שאין מדרכו להביא בפיו מעלי האילנות כיונה אם כן מה צורך לעורב ביצא ושוב עד יבושת המים:
מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים כו׳. בבראשית רבה אליבא דרבי ברכיה בשם רבי אבא אבל רבי יהודה אומר עיר יש בתחום בית שאון ושמה עורב ועל שם מקומן נקראו כן ופרק קמא דחולין הכריעו כרבי ברכיה ואמרו אי כרבי יהודה עורביי׳ מיבעי ליה דלא למיטעי בעורבים ממש:
והנה לא אמר הכתוב ששלח את העורב לראות הקלו המים לפי שלא שלחו לזה התכלית אלא לראות אם נשארו בתים מגדלים וארמוניות כי שם יקנן העורב והיא מצא כל הארץ חריבה אין בית ולא קיום שום דבר בעולם לקנן בו חזר כנגד התיבה והיה יוצא ושב עד יבושת המים מעל הארץ כי תמיד היה קרוב לתיבה עד שיצא נח ממנה. הנה א״כ לא נשאר העורב מחוץ לפי שלא מצא מנוח אשר ייטב לו. וכבר אמרו מטבע העורב שדירתו אצל בני אדם ולא נכנס לתיבה לפי שהעורב כפי מה שארז״ל (סנהדרין ק״ח) נתחבר לבת זוגו בתיבה וכבר כתבו הטבעיים וזכרוהו חז״ל שבני העורב כשילדו יוצאים לבנים והעורב חושב מפני זה שאינם בניו ויברח מהם ולא יבקש ולא יתן להם מזון ושעל זה נאמר לבני עורב אשר יקראו. ואמר (איוב ל״ט ג׳) מי הכין לעורב צידו. הנה מפני זה לא חזר העורב אל התיבה ולא נתאמץ נח ללקחו מפני שלא נתקרב אל התיבה אבל היה הולך תמיד סביבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וישלח את הערב – לראות אם יבש האויר אחר שנראו ראשי ההרים באופן שיוכל העורב לסבלו.
ויצא יצוא ושוב – שלא יכול לסבלו.
וישלח את העורב, to find out if the atmosphere had dried out after the tops of the mountains had become visible. Noach wanted to know if the atmosphere in the meanwhile was such that the raven could tolerate it.
ויצא יצוא ושוב, this proved that the atmosphere was not yet dry enough for the raven to tolerate it for any extended period of time.
[א] וישלח את העורב
[1] סנהדרין שם (סנהדרין קח:)
הולך ומקיף וכו׳. שאין לומר שהיה העורב בא אליו אל התיבה ויצא מן התיבה וחזר אליו, אם כן יקשה לך אחר שבא אל התיבה למה יצא ממנה, אלא שהיה מקיף התיבה, וזה נקרא ״יצוא ושוב״, כי מה שהיה חוזר מן חלון התיבה להקיף נקרא – ״יצוא״, ושובו אל חלון התיבה הוא נקרא ביאה, שהרי הוא חוזר אל חלון התיבה. ומה שלא פירש ״יצוא ושוב״ שהיה יצא מן החלון ושב אל החלון וחזר לצאת, ולא שהיה מקיף התיבה יצוא ושוב, מפני שאם היה העורב יוצא קצת בשליחותו מסברא היה הולך לגמרי בשליחותו, ולמה היה הולך במקצת, אמנם אם היה רק מקיף סביב התיבה – לא הלך מידי, שכל היקיפו הוא חזרה אל החלון, שכל היקף הוא חזרה:
שהיה חושדו על בת זוגו. במדרש בגמרא של חלק (סנהדרין קח ע״ב). והכי איתא התם ׳שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אני אסור, באסור לי לא כל שכן׳ עד כאן לשונו. ויראה לי לפרש דבריהם כי העורב מפני אהבת בת זוגו, ושהיה מתירא שיהיו לוקחים זוגתו – לא היה רוצה לילך ממנו, וזה בטבע העוף שכך דרכו לעשות, ומכל מקום הוא טבע ומזג רע מן העוף בזמן הזה, שאילו היה לו מזג ישר לא היה לו טבע זאת בזמן המבול, שהרי תראה כי השם יתברך נתן בטבע כל בעלי חיים כאשר היו בתיבה שלא היו משמשים בתיבה (רש״י פסוק א), ולכך לא היה ראוי להיות חושד את נח – כלומר להיות מתירא שיהיו לוקחין את בת זוגו, ולפיכך קרא אותו נח ׳רשע׳, כלומר שאינו ממזג ישר, וקאמר ׳במותר לי וכו׳⁠ ⁠׳, כלומר ראה כמה מזג רע ובלתי ישר בעורב, שהרי אפילו בעת שהוא אסור בתשמיש אפילו בהמה וחיה ועוף (אפילו הכי) חושדו, כי היה משמש העורב בתיבה (סנהדרין קח ע״ב) משונה מכל החי, וכמו שנתבאר למעלה:
אבל מדרש אגדה וכו׳. וקשה על מדרש זה (ב״ר לג, ה) למה לא היה מוכן העורב לשליחות נח, והיה מוכן לשליחות אחרת בעצירת הגשמים, ויראה לי שהעורב הזה הוא אכזרי, כמו שדרשו רז״ל (עירובין ריש כב.) ״שחורות כעורב״ (שה״ש ה, יא) ׳אין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה׳, והכתוב אומר (תהלים קמז, ט) ״נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו״, אם כן אכזרי הוא, ומפני שרצה נח לשלוח העורב לדבר טוב, להגיד לו כי קלו המים, והוא ישוב הארץ, ואין העורב מוכן לשליחות טוב כזה לבשר טובה בעולם, ולא היה מוכן אלא לשליחות אחרת לפרנס את אליהו, שהיה אליהו מביא פורענות לעולם והוא הרעב, ואל זה היה מוכן, לפי שהוא אכזרי גם כן, ואילו לא היה לאליהו מי שיפרנס אותו לא היה מביא הרעב לעולם, ואלו העורבים היו עושין שליחותו של מקום כדי שיהיה רעב בעולם. ומצאנו כי לעולם איש טוב מבשר טוב, שכן אמר דוד ״איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא״ (ש״ב יח, כז):
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

יְבֹשֶת: הבי״ת בחולם. [יְבֹשֶׁת].
שהי׳ חושדו על ב״ז. הכי פירושו על בת זוג של נח רצונו לומר שתשמש בתיבה לפי שהעורב שימש בתיבה וכל הפוסל במומו פוסל לכן לא רצה להיות פרוש גם הוא מזיווגו וכן הפי׳ בגמרא (סנהדרין קח:) ודו״ק. [נלי״ט]:
בימי אליהו. רמז לזה שהרי מלת יבשת כתיב חסר לפי שיש בו אותיות תשבי דהוא אליהו. ועוד מדכתיב יבשת המים ולא כתיב יבשת הארץ אלא יבשת המים רצונו לומר שבימי אליהו. [מהרש״ל]:
Because it suspected him concerning his mate. Meaning: [Its suspicion was] concerning Noach's mate — that [Noach and] his wife were having marital relations in the ark. This is because the raven cohabited in the ark, and one accuses another of his own flaw (Kiddushin 70b). Thus the raven, too, did not want to be separated from its mate. And this is the explanation in Sanhedrin 108b as well. (R. Yaakov Taryosh)
During the time of Eliyahu. A hint to this [Midrashic explanation] is that the word יבֹשת is written without the ו, yielding the letters תשבי — a hint to אליהו התשבי. Furthermore, it is written "the water dried up" rather than "the earth dried up,⁠" alluding to [the drought in] Eliyahu's days. (Maharshal)
(ז-ח) וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ. וישלח את היונה וגו׳ – הטעם ששלח בראשונה העורב ואחריו היונה. וכתב ביונה לראות הקלו המים ולא נתן טעם בעורב. לפי שהעורב עוף עצל כדכתיב (תהלים קמ״ז) לבני עורב אשר יקראו שלא יפרנס לעצלותו בניו. אמנם יגביה עוף יותר מהיונה. וכאשר נראו ראשי ההרים חשב נח להקל מעליו טורח העופות והתחיל לשלוח העורב מן התיבה כי הוא בהתעופפותו יוכל להגיע עד ראשי ההרים ולא ישוב אליו עוד. ודמה לשלוח אחריו שאר העופות להנצל מטרחם וממשאם. לכן לא כתב בו לראות הקלו המים כי שלחו לחלוטין על מנת שלא ישוב. אבל לעצלותו יצא יצוא ושוב ולא נתנו לבו לעוף למרחוק עד שיראה הארץ יבשה. על כן הוכרח נח להחליף שלוחיו. ושלח היונה עוף חרוץ לראות הקלו המים שבודאי אם תוכל לנוח כף רגלה הצג על הארץ לא תשוב אליו עוד ויוכל לשלוח שאר העופות אחריה. והיא שבה אליו שלא ברצונה עד שהוצרך לשלוח ידו לקחתה. ופעם שנית לא שבה עד הערב ובשלישית לא חזרה עוד. ולהודיענו זה האריך הכתוב בסיפורים אלו:
וישלח את העורב וגו׳ – צריך לדעת למה שלחו. ואם לראות הקלו המים היה לו לומר הכתוב הקלו המים כמו שאמר בשליחות היונה. ואם לא הוצרך לומר למה הוצרך לומר בשליחות היונה. עוד מה היא כוונת אומרו יצוא ושוב עד יבושת וגו׳ אם הכוונה היא שלא מצא לנוח חוצה והיה חוזר חלילה אם כן למה הוצרך נח לשלוח היונה ולא היה לו העורב לאות ולמופת שעדיין לא קלו המים. עוד מה היא כוונתו בהודעת עד יבושת. עוד למה הוצרך לצאת עד יבושת כיון שיצתה היונה בה היה מספיק לדעת. עוד למה לא אמר הכתוב וישלח ידו ויקחה כאמור ביונה.
אכן כוונת הכתוב הוא על פי מאמר רז״ל (סנהדרין קח:) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תיכף ומיד והוא אומרו וישלח את העורב ולא הזכיר לראות הקלו המים כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב פירוש נח מגרשו והוא חוזר ונשאר בדרך זה עד יבושת המים. ולענין שליחות לראות הקלו שלח היונה והוא אומרו וישלח את היונה מאתו פירוש בשליחות לו לראות הקלו המים, ודבר זה לא יכול לידענו מהעורב להיות שהיה מגורש ולא בשליחות, מה שאין כן היונה שהלכה בשליחות והשיבה אותו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה, ותכף שלח ידו ולקחה והביאה אל התיבה כאומרו וישלח ידו ויקחה ויביאה אליו אל התיבה פירוש אל מקום המיוחד לה לשמירתה מה שאין כן העורב שמשולחת נשארת וכשהיה חוזר היה נח משלחו פעם אחרת.
ועוד יתבאר על דרך אומרם ז״ל (שם) וזה לשונם אמר ר״ל תשובה ניצחת השיבתו עורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מכל הבהמה הטהורה וגו׳ ז׳ ז׳ ואתה שנאתני הנחת מין ז׳ ושלחת ממין ב׳ אלמלא פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך אמר לו רשע במותר נאסר לי בנאסר לי על אחת כמה וכמה עכ״ל. הנה לפי מדרש זה לא רצה הרשע ללכת בשליחות שמא יפגענו שר של צינה וכו׳ או לצד שחשדו לנח בזוגתו ולזה הוצרך נח לשלח היונה. וזה שיעור הכתוב וישלח את העורב ולא רצה ללכת אלא היה יוצא ושוב ומזה ידע נח כי עדיין המים על פני כל הארץ אבל לא ידע אם קלו או לא שאין ראיה מעורב כי אינו זז ממקומו לזה שלח את היונה לדעת פרט זה הקלו המים, ולזה הוצרך לומר הקלו המים בשליחות היונה לומר כי לפרט זה הוצרך לשולחה והבן.
ופירוש דברי המאמר הוא על זה הדרך כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא (תהלים סט) את אשר הכית רדפו פירוש כי מן הראוי לרחם על המוכה ומעונה והם הוסיפו לרדוף, וזה הוא טענת העורב באומרו רבך שנאני שהמעיט לקיחת מיני ואתה הוספת לשנאה שאם היה פוגע וכו׳ נמצא העולם וכו׳ והרי אתה מתנהג באכזריות, או לכשנאמר כי לא באכזריות עשית יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו׳ פירוש הגם שהיא פחותה במדרגה שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והוצרכת לנקבתי ואין קושיא מה נשתנית אשתו מכלן כי בכל אחת ישנה לשאלה זו.
או על דרך אומרם ז״ל (סנהדרין קח:) עורב שמש בתיבה וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו ואמרו ז״ל (ע״ז כ:) ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר. והשיבו נח על מה שאמר רבך ולא רבו קראו רשע, ועל מה שדיין כי לאשתו הוא צריך כי קל וחומר הוא במותר לי נאסר באסור מכל שכן אם כן אם יצטרך לנקביו וירצה ב״מ לעבור על האיסור הנה אשתו לפניו שאין בה אלא איסור אחד מלכת אחר העורב שיש לו בה ב׳ איסורין.
עוד נתכוין לומר לו רשע על דרך אומרם ז״ל (קידושין ע:) שכל הפוסל במומו הוא פוסל ולהיותו רשע חשדו לנח, אבל לטענת אלו פגע בי שר וכו׳ לא השיבו דבר ולזה אמרו ז״ל טענה ניצחת השיבו וכו׳.
עוד אפשר לומר שרמז לו באומרו רשע, תשובה לאם יפגע בי שר של צינה, כי כבר ידע ברשעותו והגם שיפגע בו שר של וכו׳ אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו מה שאין כן שאר עופות שלא שמשו בתיבה.
וישלח את העורב. He sent away the raven. Why did Noach sent away the raven? If it was to examine if the waters had receded sufficiently, why does the Torah not mention this? If the Torah assumed that we could figure this out for ourseleves, why did the Torah mention the reason for Noach sending out the dove? What exactly is the meaning of: "it went to and fro until the water on the earth dried out?⁠" If the meaning is that the raven could not find a place to rest outside the ark and that therefore it kept re-entering the ark and leaving anew, why was there a need to send out a dove altogether? Did not the raven's behaviour indicate that the waters had not yet eased sufficiently? What exactly does the Torah mean by the words עד יבשת המים? Furthermore, did Noach not have sufficient information once he sent out the dove? Why does the Torah not mention that Noach extended his hand to bring the raven back, just as it does in connection with the dove in verse 9?
The entire verse must be understood in light of the aggadah (Sanhedrin 108) that the raven mated while in the ark and that Noach knew about it. This is why he expelled the raven from the ark as soon as he opened its window. This is why the Torah does not mention that the raven was despatched in order to examine the extent to which the waters had receded. The raven was forced to remain outside the ark though it tried to return to it. This situation continued until the waters on the earth had dried out. When Noach wanted to know how far the waters had receded he sent out the dove. He had not been able to find this out from the raven which he had expelled. The dove was willing to undertake the mission of relaying information to Noach. Initially, the dove reported that it had not been able to find a place to rest. As soon as Noach heard this he took the dove back into the ark with him. The detailed wording of verse 9 suggests that Noach made a special place in the ark for the dove. Later on Noach sent out the same dove a second time.
Our sages derived another lesson from the wording of this verse when they stated (Sanhedrin 108) that the raven used an ironclad argument when it accused both God and Noach of hating it. It said: "God hates me because only a single pair of my species has been allowed into the ark whereas the "pure" birds are represented by seven pairs. You hate me because you endangered me instead of one of the birds of which there are seven pairs.⁠" The raven went on to suspect Noach of personal motives in sending it on a mission so that Noach could have relations with its mate. Noach was very angry, telling the raven that since he refrained from having inter-course with is own wife in the ark he most certainly would not dream of mating with a species that was forbidden to him. According to this aggadah the raven refused to undertake the mission Noach wanted to assign to it for fear of its species becoming extinct should anything happen to it outside the ark. As a result, Noach had to send the dove on the mission originally planned for the raven. The raven's very fear and constant circling of the ark told Noach that the waters were still covering most of the earth. What Noach did not know was whether the water level on earth was already substantially lower. He sent out the dove to find out this information.
The deeper meaning of the aggadah depicting the raven's confrontation with Noach can be understood in terms of Psalms 69,27: "For they persecute those whom You have struck.⁠" Normally, those who have been persecuted can expect to encounter mercy and pity. The people who persecute Jews in exile heap more suffering on those already in unfortunate circumstances. This was basically the raven's argument against Noach when it said: "is it not enough that Your Master hates me, must you hate me also?⁠" The raven continued: "if you are not motivated by hatred of me, do you have designs on my mate and wish me out of the way?⁠" The raven implied that precisely because Noach was not allowed to have sexual relations with his wife in the ark, he might have reasoned that he could have relations with other species. There is no reason to question why the raven's mate should be different from any other female animal. The raven's argument applied to all female animals, but seeing the others remained under their mates' supervision Noach would not be able to carry out such a design unseen. Only the female raven would be unprotected during its mate's absence from the ark.
The raven may also have extrapolated from the very fact that it had been guilty of mating in the ark. It reasoned that the fact that Noach had seen this take place had aroused his instincts. Our sages have always claimed that watching something arouses one's greed and lust to possess the object one has watched. This is why the sages have been so careful to forbid looking at parts of the body. Noach was angry at the raven for having referred to God only as Noach's "Master,⁠" not it's own. This is why he called the raven "wicked.⁠" Concerning the suspicion that Noach had designs on the raven's mate, Noach retorted that seeing he had been able to restrain himself from sleeping with his own wife, something which was only a simple prohibition, he could certainly restrain himself from sleeping with the raven's mate, something that involved violating two prohibitions.
Another reason that prompted Noach to call the raven "wicked" in that aggadah is that Noach applied the principle כל הפוסל במומו פוסל, that "when someone accuses others of moral shortcomings, he usually accuses the outsider of a moral defect that he himself is guilty of" (Kidushin 70). Noach told the raven it could never have suspected him of what it did unless it was guilty of such misdemeanours itself. The reason the Talmud describes the raven's argument as ניצחת, ironclad, is that Noach could not answer why he had picked for this mission a bird of which there was only a single pair.
Another reason why Noach called the raven wicked could be that seeing it had impregnated its mate already, the species would not die out even if some accident were to befall the male raven on its mission. Its very wickedness therefore had made the raven the only expendable bird.
וַיְשַׁלַּח את העורב – בשליחות היונה1 פירש רש״י ז״ל ״אין זה לשון שליחות2 אלא לשון שילוח,⁠3 שלחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו״ [עכ״ל]. וטעם שלא פירש כן על שליחות העורב הוא בעבור אגדת חכמים4 שלא הלך העורב בשליחותו, וכמו שאמר רא״ם ז״ל. ועם כל דבריו5 הכתוב אומר ״וישלח את העורב״. ואם הוא סרב, דעת נח היתה לשלחו. ויתכן לומר שהוא לשון ״שילוח לדרכו״. אבל רש״י ז״ל פירש כן אצל היונה לפי שאמר ״לראות הקלו המים״ שהלשון במשמע כמי ששולח איש לשמוע דבר מפיו, וזה לא יאות בבעלי-חיים, על כן אמר שהוא ״שלוח לדרכה״, ואם לא תשוב היונה ידע כי קלו המים. וכן טעם ״וישלח את העורב״ שאם לא ישוב ידע כי קלו המים. ויפה פירש לפי הענין. גם הוא כמשפט הלשון שכל המתפרשים ״שליחות להשיב דבר״ הן [נטיית] הקל כמו ״וישלחהו מעמק חברון״6 שישיבהו דבר, ״שלח נא ביד תשלח״,⁠7 ״ואשלחך אל פרעה״8 וכיוצא בהן. וכל שהן בבנין הכבד9 הן לשון שילוח, כמו ״וְשִׁלְּחָהּ מביתו״10 שתלך לדרכה, ״וְשִׁלַּח את בני ישראל״,⁠11 שילכו לדרכם. ״שַׁלַּח מעל פני״,⁠12 ״וַיְשַׁלְּחֵהוּ י״י אלהים מגן עדן״13 שילך לדרכו ויעשה מלאכתו בשדה, וכן ״וַיְשַׁלַּח את העורב״, ״וַיְשַׁלַּח את היונה״, אינן מענין שליחות.
ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ – דרך הדרשה ידועה.⁠14 וראב״ע ז״ל פירש כפשוטו שיצא מן התיבה והיה תמיד הולך ושב עד שיצא נח מן התיבה, שנאמר ״עד יבשת המים מעל הארץ״. [עכ״ל]. וזהו באמת פשוטו של מקרא. ומה שטען רא״ם ז״ל אם כן היתה שליחות היונה לבטלה אני אשיב בפסוק הסמוך בעז״ה.
1. בפסוק ח׳
2. פירש ספר ״דבק טוב״ כי אין לשון שליחות אצל בעל חי, אלא באדם שיכול להשיב דבר אל שולחו. וכן כתב רבינו להלן.
3. להוציאה מרשותו של המשלח.
4. בראשית רבה, לג.
5. של הרא״ם.
7. שמות ד, יג.
8. שם ג, י.
9. פיעל.
11. שמות ז, ב.
13. בראשית ג, כג.
14. מדרש רבה בראשית (לג, ה): ״⁠ ⁠׳ויצא יצא ושוב׳. ר׳ יודן בשם ר׳ יודה ב״ר סימון התחיל משיבו תשובות. א״ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי? א״ל [נח] ׳מה צורך לעולם בך? לא לאכילה לא לקרבן׳. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: אמר לו הקב״ה: ׳קבלוֹ, שעתיד העולם להצטרך לו׳. אמר לו: אימתי? אמר לו: ׳עד יבושת המים מעל הארץ׳. עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו. הה״ד (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב״ [עכ״ל].
וישלח את העורב – פעמים רבות שלחו וחזר, ומקץ ימים המתין בין שלוח לשלוח זי״ן ימים. וכשחזר עוד, שלח היונה, לכך נאמר בה ויחל עוד שבעת ימים אחרים (בראשית ח׳:י׳).
וישלח את הערב – לא זכר הכתוב טעם שליחתו, גם לא אמר כמו ביונה לראות הקלו המים, כי העורב חזק בטבעו ויוכל לעוף למרחוק עד שינוח בראשי ההרים שכבר נגלו, וא״כ אין ממנו ראיה על חסרון המים במישור ובעמקים, ואפשר ששילחו לנפשו כדי שיזון עצמו מאיזה שארית הפגרים באשר ימצא, והוא הלך אנה ואנה פעמים על ההרים ופעמים על גג התיבה כרצונו עד יבושת המים, וחכמינו ז״ל אמרו ששילחו לפי שנתחבר לבת זוגו בתיבה:
יצוא ושוב – יצא וחזר ונכנס, וחזר ויצא וחזר ונכנס כי לא רצה להישאר בחוץ עד שיבשו המים והיה חוזר אל התבה, כי לא היה מנוח לכף רגלו – והמתרגם האלכסנדרי וכן הוולגאטה תרגמו ויצא יצוא ולא שב והוא שבוש, כי מה טעם ולא שב עד יבשת המים? כאלו כשיבשו המים אז שב, והדעת נותנת ההפך.
went out and returned several times (va-yeitsei yatso va-shov). The raven did so because it did not want to remain outside until the waters were dried and there was a place for it to rest its foot. The Alexandrian translator, and also the Vulgate, translated this phrase [as if it read] va-yeitsei yatso ve-lo shav, “went out and did not return…,” but this is an error, for what would it mean to say “and did not return until the waters were dried”? It would be as if to say that when the waters dried, then the raven returned; but logic dictates the opposite.
(ז-ט) יבשת המים – השלב האחרון היה ״יבשה הארץ״ (להלן פסוק יד); והשלב הראשון היה ״יבשת המים״ – פה ושם נראתה אדמה יבשה. ואלה היו שלבי התייבשות המים: ״ויחסרו המים״ (פסוק ג), ״קלו המים״ (פסוקים ח, יא), ״חרבו פני האדמה״ (פסוק יג), ו״יבשה הארץ״ (פסוק יד). בתחילה חסרו המים ונראו ראשי ההרים. לאחר מכן נותרה רק שכבת מים מועטה על פני האדמה. מאוחר יותר חרבו פני האדמה, ולא נראו עוד מים. לבסוף ״יבשה הארץ״ וחזרה להיות ״יַבָּשָׁה״ – קרקע קשה כבתחילה.
תחילה שלח נח את העורב, עוף שאין דרכו לבקש את קרבת האדם, ומקום מושבו ב״ערבה״ – מקום שומם מבני אדם; ואם יחזור העורב לתיבה, סימן הוא שההרס עדיין רב מאד. לכן לא נאמר בעורב ״מאתו״, כדרך שנאמר ביונה (פסוק ח), שכן היונה רגילה לקרבת האדם. לכן גם אומר הפסוק בשובה של היונה (פסוק ט): ״ויקחה ויבא אותה ׳אליו׳⁠ ⁠⁠״. אם היונה לא תשוב, סימן הוא שהארץ חזרה לאיתנה.
שאלות:
למה לא נזכר לאיזה תכלית שלח העורב כמ״ש ביונה. ולמה יצוא ושוב ולא כתב וישב אליו כמ״ש בהיונה ולמה שלח גם היונה.
וישלח את העורב – לא שלח אותו לראות הקלו המים שא״כ היל״ל פה כמו אצל היונה לראות הקלו המים, רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות, והיו מיחדים לו בתים מיוחדים שעל ידו קסמו כהניהם את העתיד לבא, לפי מעופו לימין או לשמאל, מעלה או מטה, בקול או בדממה, וכהנה אותות רבים (כמ״ש חז״ל על כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב ובזהר האריך בסימנים אלה) ולכן שלחו חפשי לנפשו (שזה גדר פעל שלח בפועל כמו ושלחתה לנפשה) כדי שיראה עפ״י מעופו מצב האויר והמים, והוא יצא יצוא ושוב תמיד. והיו לו לנח סימנים ממעופו. וחז״ל אמרו שהעורב שמש בתיבה כי נפלא בעיניהם איך שלחו נח לנפשו טרם בא דבר ה׳ שיצא מן התיבה והלא עדיין יש סכנה ופן יקראנו אסון ויחסר מין אחד מן העולם, וכמ״ש ע״ז במליצתם א״ל עורב לנח רבך שנאני ואתה שנאתני פן יפגעו בי שר של חמה או של צנה ונמצא העולם חסר בריה. מזה הכריחו ששמש בתיבה, ר״ל שכל הבע״ח בודאי לא שמשו בתיבה שא״כ לא תכיל התיבה אותם והיה בזה השגחה מיוחדת שלא יולידו בשנה זאת, וכן כל העופות הגם שכבר עבר מועד האביב שאז הוא מועד התחברם שמטילים ביציהם ומולידים, לא הטילו ביצים, רק העורב הטיל ביצים, וכבר היו בני עורב ואם הוא יאבד במים לא יחסר עוד מין העורב ולכן שלח אותו, אולם זה עצמו מה שהטיל ביצים היה בהשגחה כדי שיוכל נח לשלח אותו, ועוף אחר אם היה מטיל ביצים לא היה יכול לשלחו, כי העופות היושבים על קניהם לא יעזבו קניהם בשום אופן, רק העורב הוא אכזרי על בניו, ולכן שלחו חפשי והוא הלוך ושוב.
את העורב: יש להתבונן, למה שלח שני עופות הללו דוקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם1. ותו, מאין היה רשות לנח להוציאם מן התיבה2 לפני זמן היציאה לכולם.
על כן היה נראה לפי הפשט, דעורב ויונה הללו לא היו מן הזוגות שנכנסו להחיות זרע בדבר ה׳3, אלא בשביל שהיה נח לפני מי המבול כאחד מן השרים שמנהגם היה גם אז לגדל עורבים ויונים, כדאיתא בפרק מפנין (שבת קכח,א).
ונכנסו4 גם המה בכלל ״וכל ביתך״ כמו שכתבתי לעיל (ז,א)5. והיה מנהג העורב הגדל בבית שלא לשלחו במרחקים, משא״כ יונה היא מלומדת לכך לשאת מכתבים למרחוק ולהביא איזה דבר בפיה. על כן כששלח נח את העורב ובראותו מים סביב התיבה לא הלך למרחוק אלא ״יצא ושוב״ כמה פעמים סמוך לתיבה, אבל היונה המלומדת להביא דבר שליחות גם מרחוק משום הכי כתיב בה ״וישלח את היונה מאתו וגו׳⁠ ⁠⁠״ {ד״מאתו״ משמעו שתתרחק מחברתו}, כי תעוף גם למרחוק.
[הרחב דבר: ונראה, הא דאיתא בב״ב (ח,א) בעובדא דרבי יונתן בן עמרם שהתחפש לפני רבי כעם הארץ שלא קרא ולא שנה, ואמר לו ׳פרנסני ככלב וכעורב׳, ופרנסו, ואח״כ הצטער רבי שנתן פתו לעם הארץ. ופירש רש״י ׳ככלב וכעורב׳ עניני דרוש ואגדה6, עיי״ש. ולכאורה תמוה, וכי זה דרך עם הארץ שלא קרא ולא שנה7. ותו, למה נצטער רבי אח״כ, מעיקרא מאי סבר שנתן ולבסוף מאי סבר.
אלא ודאי פירוש ׳ככלב וכעורב׳ – שהיו בחצר רבי לשמור החצר ולנקות משרצים כדרך העורב, ואמר רבי יונתן בן עמרם שיהיה גם הוא עושה מלאכת הכלב ועורב, ופרנסו. ואח״כ חלף הלך לו רבי יונתן ללימודו, משום הכי נצטער רבי שפרנסו בחנם8. ורש״י יישב דברי רבי יונתן איך הוציא שקר מפיו ח״ו9, משום הכי פירש שכיוון לאגדה, אבל רבי הבין כמשמעו10.]
1. עיין ברד״ק ובחזקוני הדנים בנקודה זו.
2. עיין היטב במלבי״ם.
3. וממילא היה אסור להוציאם עד זמן היציאה לכולם. ועיין גם במלבי״ם היטב.
4. אך באיזו רשות הכניסם כלל לתיבה, אלא נכנסו גם המה...
5. שמשמעותו ׳עבדיו ובהמותיו שהיו לצרכי ביתו ותשמישו ולא לקיום העולם׳ – רבינו שם.
6. ז״ל רש״י: שחס הקב״ה עליהם, שנאמר ״יודע צדיק דין דלים״ (משלי כט,ז), לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים. וגבי עורב כתיב ״לבני עורב אשר יקראו״ (תהילים קמז,ט), לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב״ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין.
7. לדעת דבר מורכב כזה כפי שפירש רש״י באריכות.
8. כי חשבו לעם הארץ אשר רק כדי להשתמט מעבודתו הולך הוא לבית המדרש לקרוא מעט וכדו׳.
9. שהוא מעוניין לעשות מלאכת כלב ועורב, כשלא התכוון לבצע זאת.
10. עיין דברי רבינו באריכות בספרו מרומי שדה בבא בתרא שם.
וישלח – כלומר שחרר, הניח לו לעוף דרך החלון.
הערב – הוא שלח את העורב משום שזה אוכל נבלות, ואי⁠־שובו לתיבה ישמש סימן שפגרים מושלכים על הקרקע והם נראים בגלוי, כלומר סימן לכך שהמים ירדו במידה ניכרת.
ויצא יצוא ושוב – העורב עף מן התיבה ואליה מבלי לחזור לתוכה.
יבשת – שם הפועל; השווה ״מבלתי יכלת״ (במדבר י״ד:ט״ז).
וישלח את העורב – אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני – שאמר מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים (בראשית ז׳:ב׳), ואתה שנאתני, שאתה מניח [לשלוח] מבין שבעה ושולח ממין שנים, ואם יפגע בי שר חמה או שר צנה נמצא חסר בעולם בריה אחת.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
1. לא נתבאר בכלל מאין דרש זה, ויתכן דדריש הלשון יצוא ושוב מלשון תשובה, וכ״מ במדרשים, וע׳ מש״כ בסמוך פסוק י״א בדרשא עלה זית.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ח) וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת⁠־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽהא׃
He sent forth the dove from him to see if the waters had abated from the face of the earth.
א. הָֽאֲדָמָֽה ל=הָֽאֲדָמָֽה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קפענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[לב] 1וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים. א״ר ירמיה מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים. (סנהדרין קח:).
[לג] 2אמר נח אין בכל העופות דיסבול מיתתה בלא סרבנות כיונה, ולפיכך נמשלו ישראל כיונה, אמר נח כך יאות לנא למסבל כלא בלא סרבנותא ולפיכך וישלח את היונה. (ז״ח כב:).
1. פירש״י גבי עורב לא כתיב מאתו, ומבואר דדריש מלשון מאתו, ובמדה״ג גורס א״ר אליעזר מלמד שכל עופות [טהורים] במדור של צדיקים דרו דכתיב הכא [ותבא אליו היונה מכי״ק]. וכן מבואר בפס״ז וישלח ידו ויקחה, מיכן שהעופות היו במדור העליון עם הצדיק. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קפט. ועי׳ בפירש״י בגמ׳ מ״ש מכאן שדירתם כו׳ כלומר הנאה הוא שדרים אצלם שמכירים בצדיקים כדאמרינן בדוכתא אחריתא (עי׳ ב״ק צב.) ומהנ״ל מבואר דמיירי רק מהתיבה. ועי׳ במהרש״א כאן. ובכת״י מדרש אור האפלה וישלח את היונה מאתו, היתה היונה עמו בדיוטה העליונה, ולמה שלח היונה מפני שהוא דומה לאדם, שתייתו כשל אדם וצנועים בתשמיש כשל אדם, ואינה אוכלת נבלות. (עי׳ עירובין ק:)
2. עי׳ שבת קל. גיטין מה.
וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה מִלְּוָתֵיהּ לְמִחְזֵי אִם קַלּוּ מַיָּא מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא.
He [then] sent the dove to see if the water had subsided from the surface of the ground.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה מִלְּוָתֵיהּ לְמִחְזֵי אִם קַלּוּ (ח״נ: הֲקַלּוּ, אִם הֲקַלִיאוּ) מַיָּא מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא
השמטה ברש״י?
א. בפסוקנו ״וַיְשַׁלַּח את היונה״ העיר רש״י: ״וַיְשַׁלַּח – אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח, שִׁלְּחָהּ ללכת לדרכה״. והטעם שלא העיר כבר בפסוק הקודם ״וַיְשַׁלַּח את הָעֹרֵב״, יתבאר בפסוק ״וְשִׁלַּח לכם את אחיכם אחר״ (בראשית מג יד) בתרגומי לשון שילוח.
ה״א השאלה
ב. אונקלוס מתרגם ה״א השאלה כצורתה כגון ״וּמָה הָאָרֶץ... הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה״ (במדבר יג יט) ״הֲטָבָא הִיא אִם בִּישָׁא״. לכן תרגמו במקצת נוסחים ״לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם״ – ״לְמִחְזֵי הֲקַלּוּ מַיָּא״ [או: הֲקַלִיאוּ מַיָּא]. אבל הנוסח אינו מחוור, כי משמעותו שהיונה תראה הקלו המים והיא תגיד לנח מה שראתה. ומכיוון שיונה אינה יכולה לדבר, יש לקיים נוסח ״לְמִחְזֵי אִם קַלּוּ מַיָּא״ שמשמעו, על ידי מעשיה נח יֵדע אם קלו המים.⁠1
1. על פי ״באורי אונקלוס״, שהוסיף: ״גרסת קַלּוּ עיקר שהוא משורש קְלַל שעניינו התמעטות והתחסרות. אבל קַלִיאוּ הוא משורש קל״י שהוראתו מניעת כבוד או בזיון״. לכן גם ״וידע נח כי קלו המים״ (פסוק יא) תרגומו ״אֲרֵי קַלּוּ מַיָּא״ [ולא: קַלִיאוּ]. וראה גם להלן ״אתה זה בני עשו״ (בראשית כז כד), על דרכו בהעדר ה״א השאלה.
ושלח ית יוונה מן לוותה למחמי הא אוקלוא מיא מעילוי אפיה דארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הא אוקלו״) גם נוסח חילופי: ״אין אתקלילו״.
ושדר ית יונתא דכייתא מלותיה למיחמיה אין איתקוללו מיא מעילוי אנפי ארעא.
And he sent forth a house-dove from being with him, to see whether the waters were lightened from off the faces of the earth.
(ח-יא) וַיְּשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ – מִכָּאן שֶׁדִירָתָן שֶׁל עוֹפוֹת טְהוֹרוֹת אֵצֶל צַדִּיקִים.
וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ – אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כַּזַּיִת וּמְסוּרִין בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד אָדָם, וּמַאי מַשְׁמָע דְּהַאי טָרָף לִישְׁנָא דִמְזוֹנֵי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי״.

רמז נט

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ – אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת. וְדִכְוָותֵהּ (איכה א׳:ג׳) ״הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ״, אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִין. וְדִכִוָותֵהּ ״וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיַע וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ״ אִלּוּ מָצְאוּ מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִין.
וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים – שְׁלשָׁה שְׁבוּעַיִם יָמִים.
וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ – מַהוּ טָרָף, קָטִיל כְּהָאֵיךְ דְּאַתְּ אַמְרֵת (בראשית ל״ז:ל״ג) ״טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף״. אָמַר לָהּ, אִלּוּ לֹא קְטַלְתֵּיהּ, אִילָן רַב הֲוָה מִתְעָבִיד מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: מִשַׁבְּשׁוּשִׁין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵבִיאָה אוֹתוֹ, הִיא דִּבְרַיְיתָא אָמְרִין אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא טָפַת בְּמַיָּא דְמַבּוּלָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כ״ב:כ״ד) ״אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה [הִיא] (וְ)⁠לֹא גֻּשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״. רַב בִּיבִּי אָמַר: שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֵבִיאָה אוֹתוֹ. וְלֹא הָיָה לְהָבִיא דָּבָר מְעוּלֶּה כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַּלְסְמוֹן אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לוֹ, אָמְרָה לֵיהּ, מָרִי מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ.
ת׳ם אטלק אלחמאמה מן ענדה לינט׳ר הל כ׳ף אלמא ען וג׳ה אלארץ׳.
אחר כך שילח את היונה מאיתו לראות האם פחתו המים מעל פני האדמה.
וישלח את היונה – לסוף ז׳ ימים, שהרי כתיב: וייחלא עוד ז׳ ימים אחרים (בראשית ח׳:י״ב), מכלל זה אתה למד, שאף בראשנה הוחיל ז׳ ימים.
וישַלח – אין זה לשון שליחות, אלא לשון שילוח, שלחה ללכת לדרכה. ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, פריס 155. בכ״י לונדון 26917, ברלין 514: ויחל (בראשית ח׳:י׳).
וישלח את היונה AND HE SENT FORTH A DOVE – at the end of seven days, for it is written, "And he stayed yet other seven days" (Bereshit 8:10) – from this statement you may infer that after the first occasion, also, he waited seven days.
וישלח And HE SENT FORTH – This does not mean merely "sending on an errand", but "sending away", "letting go" – he freed her to go where she liked, and thus he could see whether the waters abated, because if she could find a resting place she would not return to him.
(ח-ט) וישלח את היונה וגו׳ ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה1יהודה ב״ר נחמן בשם ר׳ שמעון בן לקיש אמר אילו מצאה היונה מנוח לא היתה חוזרת.
וישלח ידו ויקחה2מיכן שהעופות היו במדור העליון עם הצדיק.
1. יהודה בר נחמן. ב״ר. פל״ג. וילקוט רמז נ״ט. והשמיט שם האומר. ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״בר נחמן״.
2. מיכן שהעופות. סנהדרין ק״ח ע״ב. וע״ש בפירש״י.
ואחר שבעת ימים ששלח את העורב,⁠א שלח את היונה וזה היה ביום שבעה עשר לשבט, שהוא החודש העשירי ליום המבול. והנה הוא על המבטב המרובע. והעד, שאמר: ויחל עוד שבעת ימים אחרים (בראשית ח׳:י׳).
א. ״ששלח את העורב״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177, והושלם מכ״י פריס 176.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: המבנן.
Seven days after sending the raven, Noah sent the dove. The latter event took place on the seventeenth day of Shevat, which was the tenth month from the start of the flood. Noah observed the quarterly watch.⁠1 And he stayed yet other seven days; and again he sent forth the dove (v. 10) is proof of the above.⁠2
1. The month is divided into quarters (watches). At the end of each watch, that day signifies a change in nature and fate (Weiser). Hence Noah waited seven days (a watch) between the raven and the dove; similarly with the dove itself.
2. That Noah waited seven days before sending the dove the first time (Krinsky).
ושלח את היונה – לאחר ז׳ ימים ששלח העורב. מדכתיב בשילוח היונה השני: ויחל עוד שבעת ימים אחרים (בראשית ח׳:י׳), מכלל שאיחר בין שילוח העורב לשלוח היונה שבעת ימים.
Then Noah, seven days after first releasing the raven, released the dove. [We know that it was seven days later,] because the second time the dove was released the text says (verse 10) “He waited for another seven days.” This teaches us that seven days passed also between the release of the raven and the [first] release of the dove.⁠1
1. In other words, the dove was released for the first time on the 18th of Shevat, as R. Yosef Bekhor Shor writes in his commentary to verse 10.
This last point—that a week elapsed between the release of the raven and the first release of the dove—is made already by Rashi, commentary to verse 8.
וכראות נח כי לא למד מהעורב דבר, שלח את היונה – כי היונה יש בה כח הדמיון להשיב שולחה דבר, אחר שמוליכין אותה באותו הדרך פעם או שתים, גם יש בה טבע תשוקה,⁠א לשוב אל קנה,⁠ב וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם ולשלחה במקומות הרחוקים וקושרים כתב בכנפיה והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושרין אותו בכנפיה גם כן מי שנשתלחה להם, ולכך פירשו הגאונים מה שנאמר בתלמוד (שבת מ״ט): מה יונה זו כנפיה מגינות עליה כלומר שאין שוחטין אותה, כי בעבור שליחותה מגדלים ומחיים אותה ושולחים אותה והיא שבה אל שולחה וזה תעשה כל הפעמים ששולחים אותה, ושלח נח אותה כי ידע שתביא לו שום דבר לסימן אם תמצא עלה או גרגיר זרע.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״תשובה״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״גם יש בה טבע... אל קנה״.
Seeing that this mission of the raven had proved totally unproductive, after waiting seven days, Noach sent out a pigeon. A pigeon is known to have a well developed sense of imagination and direction, finding its way back after having flown over a route only once or twice. It knows that it was dispatched for a purpose, i.e. to receive some information in return for having been dispatched1 Moreover, it is in the character of pigeons to be attached to their home base, so that they can be depended on to return to their nest. When we have been told in Shabbat 49 that the wings of the pigeon protect it, the meaning is that seeing that the pigeons are being raised as carrier pigeons, transporting messages attached to its wings, the fact that their owners need them alive is their insurance against being slaughtered prematurely. Noach, in sending out the pigeon, was therefore convinced that the bird would return to the ark even if there were places on earth in the meantime where it could make its nest.
1. we know of carrier pigeons in our time, but if there had been such already in the days of Noach is highly speculative.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וישלח את היונה מאתו – ובעורב לא נאמר מאתו למדך שדירתן של עופות טהורות אצל הצדיקים.
וישלח היונה מאתו, "he sent out the dove away from him.⁠" When the Torah describes Noach as sending out the raven the word מאתו, "away from being with him,⁠" was missing. This teaches that the habitat of the pure birds is close to the righteous people.
וישלח את היונה מאתו – פרש״י אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח ששלחה ללכת לדרכה. ואומ׳ הר״ר אליקים דרש״י פי׳ כן מדכתי׳ וישלח בשבא תחת היו״ד ולא כתוב וישלח בחירק תחת היו״ד ויש שמפרשי׳ כן מדכתי׳ מאתו.
אמנם כשעברו שבעה ימים שלח את היונה והית׳ כעין שליח מאתו לדעת הקלו המים מעל פני האדמה. כי שם היתה מקננת ושוכנת עם בני האדם ולה נתן משפט הבחינה בזה. וכל זה השתדלות וחריצות מחוייב לכל בעל דעת לפקח על צרכיו כי בזה יעורר עצמו אל קבלת שפע ההישרה בהם מפאת מעלה כי האדם הנואש מהדברים לא יפקד ולא יזכר וכמה העירו חז״ל על זה באמרם על יעקב איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים עכבוהו כו׳ כי יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא (חולין צ״א:). והוא ענין נכבד יתקיים בידך מכמה צדדים אם תשים אליהם לב ועכשיו אין להאריך.
אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח. מפני שאין שליחות נופל על הבלתי בעל שכל שאינו מכיר בשליחות אלא לשון שלוח שעל ידי השלוח ידע אם קלו המים שאם קלו המים וימצא מנוח לכף רגלו לא ישוב אליו עוד וכל זה אינו אלא בשליחות היונה אבל בשליחות העורב כבר אמרו בפרק חלק תשובה נוצחת השיבו עורב לנח אמר לו רבך שנאני שגזר מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ואתה שנאתני שהנחת מין שבעה ושגרת מין שנים והרב עצמו הביא מקצת האגדה הזאת באמרו שהיה חושדו על בת זוגו ולפיכך לא פירש כלום בשליחות העורב אלא בשליחות היונה:
(ח-ט) אמנם היונה שלחה נח לראות הקלו המים לפי שהיא תנוח על ראשי האילנות ובעבור שלא היה דרכה לנוח על ראשי ההרים הגבוהים כיון שאין אילן שם לכן בפעם הראשונה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה כיונה פותה אין לב שמהתענג ומרוך לא תוכל לשבת על פני המים ומפני רכותה הוצרך נח ללקחה ויבא אותה אל התיבה. אבל העורב להיותי מקשיי הבשר חזק החיים ארוך הימים הניחו ללכת מפה אל פה כרצונו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וישלח את היונה – כל מין היונה שהיו שבעה שבעה.
לראות הקלו – שאם הקלו, תקנן בהרים ובמגדלים כמנהגה.
וישלח את היונה, all of the seven pairs of pigeonsa
לראות הקלו, if the atmosphere had improved they would build their nests in the mountains and high structures as is their custom.
a. based on the latter ה in front of the word יונה.
[א] וישלח את היונה
[1] סנהדרין שם (סנהדרין קח:)
אין זה לשון שליחות וכו׳. דאם היה לשון שליחות הוי למכתב ׳וישלח׳ ומדכתיב ״וישלח״, אם כן אינו לשון שליחות, אלא שלחה ללכת לדרכה ובזה יידע אם קלו המים. [ו] מה שלא כתב ״וישלח״, מפני שלא יתכן לשון שליחות אלא בבעלי דעת, אבל במי שאינו בני דעת לא יתכן לשון שליחות. ומה שלא פירש זה על ״וישלח״ הראשון, משום דשם אין צריך לפרש, דפשיטא פירשו ששלחה ללכת לדרכו, שכן משמע ״וישלח״, אבל ביונה כתיב ״וישלח היונה לראות הקלו המים״, משמע שהיונה תראה אם קלו המים, ומה יועיל אם תראה היונה שקלו המים, אלא בודאי שתחזור היונה אליו ויראה בה אם קלו המים, ולפי זה היה משמע שהוא לשון שליחות, לכן הוצרך לומר שפירושו ששלחה ללכת לדרכה, ובזה ידע אם קלו המים אם לאו:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

הֲקַ֣לו המים: מלעיל, הגלגל בקו״ף בספרי׳ כ״י, וכ״כ א״ת. [הֲקַ֣לּוּ].
אין זה לשון שליחות אלא כו׳. דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת ולעיל (פסוק ז) לא רצה רש״י לפרש זה שהרי כתיב בהדיא דלאו שליחות היה שהרי כתיב יצא ושוב ופירש רש״י הולך ומקיף וכו׳: לכך לא פירש כלום בשליחת העורב דק״ל למה לא אמר בשליחת העורב לראות הקלו המים כמ״ש בשליחת היונה לכך אמר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה לפי שהיו מים על פני כל הארץ ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז׳ ימים עד ששלח היונה הי׳ לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחותו כלל. אלא שלא היה בדעתו לשלחו לראות ולפי זה יהי׳ פירושו וישלח כמו וישלח משה את חותנו (שמות י״ח:כ״ז) ודומיהם שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות וכו׳. [קיצור מזרחי]: מדכתיב מאתו משמע שלא תהיה עוד אתו. [דברי דוד]:
This does not refer to sending it on an errand... For שליחות is only [sending] someone with intelligence. Earlier (v. 7), [regarding the raven,] Rashi saw no need to explain this. For there it is written, "Going to and fro,⁠" on which Rashi comments, "It flew around, circling the ark.⁠" Clearly, this is not שליחות, therefore Rashi did not comment when Noach sent the raven. [The Kitzur Mizrachi explains differently:] Rashi did not [make this] comment regarding the raven because Rashi had the following question: Why did it not say about sending the raven, "To see if the water had subsided,⁠" as it says about sending the dove? Apparently, because Noach did not send the raven to see if the water subsided! Rather, he drove it out to seek its own place because it [sinned and] cohabited in the ark. But Noach did not do this right after its misdeed, since the water still covered the earth, and driving it out then would make its species extinct. This also explains why Noach waited seven days before sending the dove. He should have sent it immediately, if the raven did not fulfill its errand! Perforce, Noach did not send the raven "to see" [if there still was water]. Accordingly, "He sent out the raven" is similar in meaning to, "Moshe sent his father-in-law off" (Shemos 18:27), and other verses, which do not mean sending to bring back a response. That is why Rashi did not make this comment [regarding the raven]. But with sending the dove, which Noach indeed sent "to see" [if there still was water], it appeared like a שליחות. [Thus, Rashi needed to comment.] (Kitzur Mizrachi) [Rashi knows that Noach sent the dove on its way] because it says מאתו, implying that it will no longer be "with him.⁠" (Divrei Dovid)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וישלח את היונה מאתו – זכרנו טענת רא״ם ז״ל אם העורב יצא ושב תמיד לאיזו צורך שלח גם את היונה? וידע נח משיבת1 העורב יום יום שלא קלו המים. ועוד יקשה בעיני שלא אמר בשליחות העורב ״לראות הקלו המים״. ומה שהשיב ר״יאברבנאל ז״ל כי לא שְׁלָחוֹ בעבור זה אלא לראות אם נשארו בתים ומגדלים וארמנות שבהם יקנן העורב, א״כ יאמר ״לראות אם בית וארמון בארץ״. ומה לו לנח בזה? ומאין ידענו, אם לא ישוב ויקונן באחד ההרים. ובעיני יקשה הנה נח ראה שהתיבה צפה על פני המים, והרגיש יום יום רדת המים ע״י ההרים שסביב לו שנגלו מהן יותר. וידע כי עוד מים על פני הארץ, ולא היה צריך לנסות בעורב וביונה. והאמת כמו שאמרנו בפירוש ״ותנח התיבה״ שלא ישבה בראש ההר אבל נחה על פני המים אצל הרי אררט. והוא לא ידע אז איפה הוא חונה, וחשב כי אפשר שקרה מקרה התיבה לנוח על פני ארץ עמוקה בין ההרים. ולכן אעפ״י שעד המקום שעיניו רואות היה מכוסה במים, המדינות שהן ארץ מישור קלו המים מהן ויבשה הארץ וצמחה יבולה ושבה לאיתנה, להיות מכלכלת ומכילה את יושביה. וקרוב עתו לצאת מן התיבה לפי שהיה סוף ארבעים יום לראיית ראשי ההרים וכמו שפירשנו, על כן הוצרך לנסות. ״ובעל הכנפים יגיד דבר״2 כי הוא פורח באויר לארצות רחוקות. ובחר בעורב שהוא חזק המזג מאד, ויוכל להרחיק נדוד. וכל זמן שישוב [העורב] אל התיבה יהיה אות שהארץ (חרבה)⁠3 ושוממה מכוסה במים, ואין דבר מִחְיָה בעולם עד שיצטרך לשוב [אל התיבה] בעבור המאכל. והעורב עשה שליחותו כעדות הכתוב, שיום יום יצא מן התיבה לשוט בארץ, ויום יום שב אל התיבה באֵין מחיה ונמשך הדבר כן ״עד יבושת המים מעל הארץ״, והוא בכ״ז לחדש השני שבו יבשה הארץ והוציאה דשאיה וכמו שנבאר.
והנה כל זמן ששב ידע [נח] שהאדמה שואה ומשואה וצריך עדיין להתמהמה בתיבה. אבל מצאתו ושובו לא הבין אם קלו המים מעל הארץ, כי אולי קלו המים ואעפי״כ שב מאין מִחְיָה. על כן בחר לשלוח גם את היונה, וזה הפירוש [הוא] תשובה על שאלת רא״ם ז״ל. ואף הוא תשובה למה לא אמר בעורב ״לראות הקלו המים״, ואיך לא ידע מעצמו שקַלו המים? גם איך חשב שלא ישוב העורב וימות ברעב? ועתה נדבר על שליחות היונה למה בחר ביונה ואיך קִוָה לדעת על ידה אם קלו המים, והיא שאלה קשה כמו שאגיד בעז״ה.
מאתו – בעורב לא אמר ״מאתו״. ולדעתי רָמַז כי העופות והבהמות הטהורות בעבור שהיו מוכנות מהן לקרבן והוצרכו להיות תמים לרצון שִׁכֵּן אותם בתיבה אצלו וסמוך לו להשגיח עליהן ביותר. וזה טעם ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה״, שענינו שיקחם לו ועמו בתיבה; לא שהוא יצוד אותם כמו שחשב רמב״ן ז״ל. על כן אמר אצל היונה ״מאתו״ לא בעורב שאינו מעוף הטהור. ובפרק חלק4 אמרו על זה ״מכאן שדירתם של עופות טהורים עם הצדיקים״. ואיננו רחוק ממה שאמרנו בפשט המלה.
לראות הַקַלּוּ הַמַּיִם מעל פני האדמה – הנה גם אם תשוב [היונה], אפשר שקלו המים אבל מֵאֵין מִחְיָה הוצרכה לשוב. גם בכתוב ״ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה״5 יש לתמוה כי מקצה ק״ן יום החלו המים לחסור. וכפי הסברא חסרו כל יום ע״ג אמה, וכבר בא׳ לחדש תמוז נראו ראשי הרי אררט הסמוכים. וארבעים יום שלאחריו ששלח את העורב ואת היונה כבר נגלו הרים רבים. כי חמשים יום אחרי כן כבר חרבו פני האדמה. ואיך לא מצאה מנוח לכף רגלה? והרב בעל ספר ״מעשה ה׳ ״6 ז״ל כתב כי העורב לא ידע הדרך לשוב אל התיבה על כן לא התרחק ממנה. אבל היונה ידוע ממנה7 שהיא שָׁבָה אל מקומה, כמו שהמנהג מקדם בארצות המזרח לשלוח אגרות קשורות בכנפי8 היונה שיש לה קן בעיר אחרת והיא תעוף מעיר אל עיר אל קִנָהּ שלוקחה משם. אבל אין בעורב דעת,⁠9 שיירא להתרחק מן התיבה ובכל מקום יקונן, ומאין ידע? שאם יאבד דרך [חזרה אל] התיבה ימות. ועוד, א״כ למה שלח נח את העורב ולא שלח מיד את היונה היודעת לשוב? גם אם חשב נח שהעורב ילך לדרכו מה הועיל אם לא ידע לשוב? אך אמת הדבר שהעיד על היונים שמדרכם לעוף אל עיר רחוקה שלוקחו משמה ועל כן בחר בה נח לשלחה, ועל דרך שאגיד לך. אם תתבונן שכתוב זה אמר ״הקלו המים מעל פני האדמה״, ולא אמר ״מעל הארץ״ כמו בכתוב שלאחריו. וכבר אמרנו שאין השיבה אל התיבה אות שלא קלו המים, אבל ״האדמה״ היא אדמת נח ובניו שגרו שם קודם המבול. ותבינהו מפירוש [המקרא] ״הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה״.⁠10 ומשם11 היונים, על כן שלח אותה לפי שמדרכה לשוב אל מקום הקן שלוקחה משם, ובאדמה ההיא בנה נח את התיבה ושם עמדו כל ארבעים ימי המבול, כמו שפרשנו בפסוק ״וישאו את התיבה״. וסביבות התיבה לא ירדו מי המבול, גם לא נבקעו מעינות במקום ההוא, על כן לא נעקרו האילנות וכל מעשה מלאכת נח ובניו, רק המים גברו עליהם וכִסוּ אותם. וכשחסרו המים ונסה נח לשלוח את היונה, כי ידע שתלך אל המקום ההוא, ואם קלו המים תמצא האילנות מגולים ותשוב אליו. ואין כן העורב שיעוף הנה והנה ולא ימצא מאומה עד שתשוב הארץ להוציא זרועיה, כי בכל הארץ נמחה כל היקום, בתים וארמנות ועצים. ויהיה העורב סימן כל ימי שובו שלא יבשה הארץ. והיונה תתן אות אם קלו המים, ועל כן היה צריך לשלוח שתיהן ובכתוב הסמוך אפרש עוד.
הַקַלּו – כמו ״וְהָקֵל מעליך״,⁠12 שבסור הכובד מן הדבר, הנשאר קל הוא. ולהפך ״כי כבד ממך הדבר״,⁠13 שמכביד עליו. וזה חפץ נח לדעת אם סר כובד המים והנשאר קל הוא, ואז יראו האילנות הגבוהים על פני השדה. לא שחפץ לדעת אם חרבה האדמה כי על זה שלח את העורב.
1. הולך ושב מעל לתיבה.
2. מליצה על פי קהלת י, כ.
3. לכאורה מלה זו היא פליטת הקולמוס, כי ״חרבה״ היא יבשה, אבל כאן מדובר שעוד הארץ מכוסה מים. ורבינו התכוון לומר לשון חורבן.
6. הספר של ר׳ אליעזר אשכנזי (דפוס ראשון ויניציאה, שנת שמ״ג) חלק ״מעשי בראשית״, פרק כ״ו.
7. מגדלי היונים יודעים את מנהגה לחזור למקום שילוחה.
8. צריך לומר ברגלי היונה, כי אם בכנפיה לא תוכל לעוף בהם.
9. אין לו האנסטינקט וכושר ההתמצאות למצוא את דרכו חזרה למקום המוצא שלו.
10. בראשית ד, יד. אמירתו של קין שנתגרש ממקום מושבו. שהרי לא נגרש מללכת על פני כדור הארץ.
11. מקום מגוריו של נח מלפני בוא המבול.
12. שמות יח, כב.
13. שם יח, יח.
וישלח את היונה – נראה שעברו שבעת ימים בין שליחת העורב לשליחת היונה, כי לקמן (פסוק י׳) אמר ויחל עוד שבעת ימים אחרים, וא״כ ג׳ שליחיות היונה היו בי״ז ובכ״ד לחדש אב ובא׳ באלול, ואח״כ המתין ל׳ יום דהיינו כל חדש אלול, ובא׳ בתשרי הסיר את מכסה התיבה:
הקלו – שרשו קלל, וביאורו מעטו, כי הדבר המועט הוא קל מהמרובה, וכן המרובה יקרא כבד, לפי שכבד מהמועט:
וישלח – עי׳ למעלה ג׳:כ״ג, ומה שכתב כאן רש״י אין זה ל׳ שליחות וכו׳ היה יכול לאמרו בפסוק הקודם, והטעם שכתבו בפסוק זה הוא מפני שכתוב כאן לראות הקלו המים שנראה כעין שליחות ששלח אותה לראות, לפיכך פירש כאן שלחה ללכת לדרכה כדי שעי״כ יראה ויבין הוא, אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו.
He sent forth (va-yeshallaḥ). See above at Gen. 3:23. Rashi’s comment here, “This does not signify an errand [sheliḥut],” could have been said at the previous verse [where va-yeshallaḥ has been translated, “he let go”]. The reason he wrote this here is because the verse goes on to say “to see if the waters had diminished,” which appears to be a kind of errand in that he sent the dove “to see.” Therefore Rashi comments here, “He sent it forth on its way, so that he could see and know whether the waters had diminished, for if the dove found rest, it would not return to him.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וישלח את היונה מאתו – ר״ל כי היונה היא עוף בייתי וטהורה היא, והי׳ בתיבה היונה המדבריית שבאה עם בת זוגה לצורך קיום העולם, וגם היה אצלו שבעה זוגות יונים שהיו מבית נח וקנין כספו, ושלח יונה אחת מן היונים שלו, ועז״א מאתו, שהיא מבני ביתו (ולא היה חשש שיחסר מין זה שהי״ל שבעה זוגות) ותכלית השליחות הזאת היה לראות הקלו המים. ונראה שהיא היתה המין הנקראת יונת האגרת אשר ישרתו בה בארצות המזרח לשלוח ע״י אגרות, והיא ממהרת לעוף בזמן קצר מרחק רב (כי מיני היונה הם כשבעים) ועל מין זה אמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה, ובירושלמי מה יונה פורחת באחת ונייחת באחת כמ״ש תוספות ועל ידה יודע לו אם קלו המים בשום מקום.
לאחר שהראה העורב על ידי אי⁠־שובו לתיבה, כי כבר נראים פגרים על פני הקרקע (פסוק ז׳), שלח נח גם את היונה, כדי לראות⁠־להוודע, אם המים פחתו עוד יותר או לאו. לפי הנתונים שבמקרא לא ניתן לקבוע, אימתי נשלחה היונה בפעם הראשונה. לפי המדרש1 מסתבר שהיה זה שבוע אחר שיגור העורב, והראיה מפסוק י׳ — ״ויחל עוד שבעת ימים אחרים״.
הקלו – קל — להיות מעט, כשם שכבד בא במובן של להיות הרבה — ״יכבדו בניו ולא ידע״ (איוב י״ד:כ״א); והשווה ישעיהו ח׳:כ״ג.
1. בראשית רבה ל״ג:ט׳ (המ׳).
היונה מאתו – א״ר ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים [היא] עם הצדיקים.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
1. דריש מדכתיב מאתו, וזה המאמר הוא בהמשך על המאמר המובא לעיל בפסוק תחתים שנים ושלישים, תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם, ומוסיף בזה דהיונה היתה אתו, ואולי הוא משום שכן דרך הארץ.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קפענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ט) וְלֹֽא⁠־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף⁠־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שׇׁב אֵלָיו֙ אֶל⁠־הַתֵּבָ֔ה כִּי⁠־מַ֖יִם עַל⁠־פְּנֵ֣י כׇל⁠־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל⁠־הַתֵּבָֽה׃
But the dove could not find a resting place for the sole of its foot and she returned to Noach, to the ark, because water was on the face of all the earth; he sent out his hand and took her and brought her to him, to the ark.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לד] 1ולא מצאה היונה מנוח. יהודה בר נחמן בשם ר״ש אמר אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. (בראשית רבה ל״ג ח׳).
[לה] 2בכל זמנא דשכינתא איהו בגלותא אתמר בה ולא מצאה היונה מנוח דלא אשכחה צדיקא דיהב לה נייחא ביה. (ז״ח לג.).
[לו] 3ד״א היתה היא סימן לישראל, כשם שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כך ישראל לא יהי׳ להם מנוח בגלות, שנאמר (דברים כ״ח:ס״ה) ולא יהי׳ מנוח לכף רגליך וגו׳ וכשם שהיונה שבה אל התיבה, כך ישראל עתידים לשוב מן הגלות לארצם מפני עול הגוים שנמשלו למים, שנא׳ (ישעיהו י״ז:י״ב) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. (מדרש אגדה נח).
[לז] 4וישלח ידו וגו׳, עתיד הקב״ה לשלוח יד ולהביאם אליו, כמה דהוא אמר (ישעיהו י״א:י״א) והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ וגו׳ וכשם שנח החל שבעה ימים והוסיף שלח את היונה מן התיבה, כך יעשו ישראל שבע עבירות ויגאלו, שנאמר (ויקרא כ״ו:כ״ח) ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם, וכשם שנח החל כך ישראל מיחלים לבורא יתברך שמו, שנא׳ (תהלים ק״ל:ז׳) יחל ישראל אל ה׳, וכשם שהיונה באה בעת ערב כך ישראל, שנא׳ (זכריה י״ד:ז׳) והיה לעת ערב יהי׳ אור. (מדרש אגדה נח).
1. איכ״ר א. ג.
2. תק״ז כב: ולקמן מאמר לו, לז. ממדרש אגדה, ושם בז״ח דורש באופנים שונים כל הפרשה הזאת של שליחת העורב והיונה על עם ישראל בגלותא, ועי׳ בס׳ צרה״מ כאן, ובס׳ חמדה״י.
3. לעיל מאמר לה. ודרשת אבן שועיב כאן.
4. לקמן מאמר לט. בבאור.
וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנָה מְנָח לְפַרְסַת רַגְלַהּ וְתַבַת לְוָתֵיהּ לְתֵיבְתָא אֲרֵי מַיָּא עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא וְאוֹשֵׁיט יְדֵיהּ וְנַסְבַּהּ וְאַעֵיל יָתַהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבְתָא.
The dove found no [place to] rest the sole of her foot. She returned to him into the ark, for the water was upon the surface of the whole earth. He put out his hand and took her and brought her to him, into the ark.

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה
וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנָה מְנָח לְפַרְסַת רַגְלַהּ וְתַבַת לְוָתֵיהּ לְתֵיבוֹתָא אֲרֵי מַיָּא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאוֹשֵׁיט יְדֵיהּ וְנַסְבַּהּ וְאַעֵיל יָתַהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבוֹתָא
כף רגל – פרסה
השם פַּרְסָה שנתייחד במקרא לטלף הבהמה מתורגם כך גם בארמית: ״מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה״ (ויקרא יא ד) ״וּמִסְּדִיקֵי פַרְסְתַהּ״.⁠1 אבל בארמית ובלשון חז״ל משמש ״פרסה״ גם למִדרך רגל כגון ״מְלֹא רֹחַב הפרסה״ (כלאים ג ג). מטעם זה כל צירופי ״כף רגל״ מתורגמים פַּרְסָה, בין בבעלי חיים כבפסוקנו: ״וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ״ – ״לְפַרְסַת רַגְלַהּ״, וגם בבני אדם כגון: ״אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ״ (דברים כח סה) ״פַּרְסַת רַגְלַהּ״, ״כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם״ (דברים יא כד) ֹ״פַּרְסַת רַגְלְכוֹן״. כנגד זאת כַּף חיה מתורגמת יָד: ״וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה״ (ויקרא יא כז) ״עַל יְדוֹהִי״, עיין שם הטעם.
1. פַּרְסָה הורחב לבהמה ומקנה כבפסוק ״לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה״ (שמות י כו) ותרגומו ״לָא נַשְׁאַר מִנֵּיהּ מִדָּעַם״, עיין שם הטעם.
ולא אשכחת יוונה נייח לכף רגלה וחזרת לוותה לתיבותה ארום מיא הוון על אפיה דכל ארע׳ ופשט ידה ונסב יתה ואעל יתה לוותה לתיבותה.
ולא השכחת יונתא נייחא לפרסת ריגלא ותבת לוותיה לתיבותא ואודעת ארום מוי על אנפי כל ארעא ואושיט ידיה ונסבהא ואעיל יתה לותיה לתיבותא.
And the dove found no rest for the sole of the foot, and returned unto him to the ark; and he knew that the waters were (yet) upon the face of all the earth. And he reached out his hand, and took and brought her unto him into the ark.
וישלח ידו וגו׳ – עתיד הקב״ה לשלוח יד ולהביאם אליו, כמה דהוא אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א). וכשם שנח החל שבעה ימים והוסיף שלח את היונה מן התיבה, כך יעשו ישראל שבע עברות ויגאלו, שנאמר ויסרתי אתכם אף אני שבע (כחטאתיכם) [על חטאתיכם] (ויקרא כ״ו:כ״ח). וכשם שנח החל כך ישראל מיחלים לבורא יתברך שמו, שנאמר יחל ישראל אל ה׳ (תהלים ק״ל:ז׳). וכשם שהיונה באה בעת ערב כך ישראל, שנאמר והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ז׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פלם תג׳ד מסתקרא לרג׳לה פרג׳עת אליה אלי אלתאבות אד׳ כאן אלמא עלי ג׳מיע וג׳ה אלארץ׳ פמד ידה ואכ׳ד׳הא ואדכ׳להא אליה אלי אלתאבות.
ולא מצאה מקום מנוח לרגלה, וחזרה אליו אל התיבה כי היו המים על כל פני הארץ, ושלח ידו ולקח אותה והכניס אותה אליו אל התיבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה – מכאן שהרי אררט גבוהים משאר הרים, שהם כבר נראו זה מז׳ יום, והיונה לא מצאה שאר הרים מגולים לנוח עליהם.
והיונה לא היתה יריאה לעוף למרחק כמו העורב, כי מדרש אומר (בראשית רבה ל״ט:ח׳): כי היונה אינה טורחת לעוף כי אם בכנף אחת, וכשהיא עייפה באותו כנף, חוזרת ועפה בשני. ולכך כתב: ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, אבל בכנפיה היתה נחה. וזהו שאמרו רבותינו (בבלי שבת מ״ט.): מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וכו׳. אבל העורב אינו כן, וירא להרחיק. אי נמי: כיון שראה הנבילות, ירד עליהם ולא הרחיק.
וישלח ידו ויקחיה – לבדוק רגליה וכנפיה אם מצא בהם טיט או עפר, או בפיה שום עלה, שיוכל להבין בו אם קלו המים. וכיון שלא מצא, ויבא אותה אליו אל התיבה.
ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה BUT THE DOVE FOUND NO RESTING PLACE FOR ITS FOOT: From this we learn that the mountains of Ararat are higher than other mountains. Their mountaintops had already been visible for forty-seven days1 [and the water had continued to recede for those forty-seven days]. And yet the dove was not able to find any other exposed mountains on which to land.⁠2
Unlike the raven, the dove was not afraid to fly far away.⁠3 For there is a midrash that says that doves do not bother to use more than one wing when flying; when [the one wing of] the dove gets tired, it uses the other wing.⁠4 That is why the text says that “the dove found no resting place for its foot”; but its wings were well rested. And so the rabbis wrote (Shabbat 49a): “Just as a dove has wings that protect her….”5 The raven, on the other hand, was afraid to fly far away. Or perhaps the raven, as soon as it saw the dead bodies [floating on the surface of the flood waters,] flew down to [eat] them and did not fly to a distance.⁠6
NOAH PUT OUT HIS HAND AND TOOK [the dove]: [He wanted to touch the dove] so that he could check its feet and its wings to see if there was any mud or dirt on them. 7 Then he would be able to conclude that the waters had subsided. But when he found that that was not the case, HE BROUGHT IT INTO THE ARK WITH HIM.⁠8
1. I have translated the reading נראו זה מ-ז' יום found in Nevo. The reading in Cohen and Gellis (נראו זה משבעת ימים) makes no sense.
2. Cf. Sefer Ha-Gan who, on the basis of this difficulty (why could the dove not find a place to land if the water had been receding 47 days beyond the date when the mountaintops became visible?) concludes that the “forty days” mentioned in verse 6 must have begun before the mountains became visible.
3. This paragraph of R. Yosef Bekhor Shor’s commentary explains why the dove ultimately fulfilled the mission assigned to it by Noah better than the raven did. See footnote 10 above.
4. See BR 49.
5. See Tosafot there, s.v. כנפיה מגינות עליה, where that saying of the rabbis is connected to the aforementioned midrash that a dove flies with only one wing.
6. This explanation is first found in PDRE 23.
7. See similarly NJPSC: “When it returned, Noah took it in his hand to see if there was clay on its feet.
8. R. Yosef Bekhor Shor’s explanation opposes that of Rashi. According to Rashi, the dove did not want to re-enter the ark. That is the text has to say that Noah stuck out his arm in order to bring the dive back in. R. Yosef Bekhor Shor says that Noah stuck out his arm to check the dove and thus get a sense of how much progress had been made. Only after finding out that there had been no significant progress did Noah decide to bring the dove back in.
וְלֹאותשב אליו אל התבה – אמר אליו ואמר אל התבה: אליו – להשיב שולחה דבר כי לא מצאה שום דבר שתביא בפיה לסימן, ואמר: אל התבה – שנחה על גבי התבה כי לא רצתה להכנס לפי שלא היתה מביאה שום דבר לסימן ולא נכנסה תוך התיבה כמו העורב. וכיון שראה נח כן שלח ידו בעד החלון ולקחה והביאה אליו.
ולא..ותשב אליו אל התבה, the Torah describes the return of the pigeon both as a return to Noach, i.e. אליו, and as a return to the ark, i.e. אל התבה. Why was the return of the pigeon described in such detail? It is first described as a return to Noach, seeing that the fact that it did not bring back any bit of vegetation indicated that it had been unable to find any, i.e. had not performed its mission and brought Noach information. Secondly, it did not reenter the ark as the raven had done. It remained perched on the roof of the ark. It was unhappy at not having brought back some kind of message to Noach. This is why Noach stretched out his hand and brought it back into the ark. The amount of time that elapsed between the dispatch of the raven, and the dispatch of the pigeon, was seven days. How did we arrive at this information?
ולא מצאה היונה מנוח – ובארץ ישראל לא מצאה אע״פ שלא ירד שם מבול משום הבלא (עי׳ זבחים קיג:). ועוג נמלט על התיבה אע״פ שירדו עליה מים מי ברכה היו. מה״ר משה.
ד״א לא מצאה – אע״פ שנראו ראשי ההרים לפי׳ רש״י (בראשית ח:ו ד״ה מקץ ארבעים יום) נוכל לומ׳ דאין זה מנוח לה כי אינינה אוכלת עשבים ולא נבילות כמו העורב.
וישלח ידו ויקחה – תימ׳ למה לא הניחה ליכנס מעצמה. ופי׳ רבי׳ בכור שור שרצה לבדוק בידו אם קלו המים ואם יש טיט בכנפיה.
ולא מצאה היונה מנוח – פי׳ כי בא״י אפי׳ למ״ד שלא ירד שם מבול לא מצאה מנוח בעבור הבלא שהרי אף להאי מ״ד נמלט עוג מא״י מטעם זה וכנזכר, ומה שנמלט על התיבה אע״פ שירדו עליה גשמים גשמי ברכה היו, מהור״ר משה.
ד״א ולא מצאה היונה מנוח – אפי׳ לפירש״י אשר כבר נראו ראשי ההרים נוכל לומר דאין זה מנוח לה שאינה אוכלת כ״א עשבים הנמצאים בארץ למטה ובאילנות לא נבילות המושלכים בראשי ההרים כמו העורב.
ולא מצאה היונה מנוח – אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ, ואין אילן שם, אף כי בהיות המים על פני כל הארץ, ולכן לא מצאה היונה מנוח אשר ייטב לה, ובעת הראות האילנות הלכה לנפשה כי בדליותיהם תקנינה.
AND THE DOVE FOUND NO REST. It is not customary for fowl to rest on the tops of the high mountains on the earth which are bare of trees and surely not when the waters were on the face of the whole earth. Therefore, the dove found no rest suitable for her. But as soon as she saw the trees she went her own way1 for in their branches she would build her nest.
1. (12).
ולא מצאה היונה מנוח וכו׳ – וא״ת אמאי לא מצאה מנוח הלא כבר עבר מ׳ יום שנראו ראשי ההרים. לכך נראה לפרש כדאיתא בסדר עולם דויהי מקץ מ׳ יום קאי אמחסור וה״ק ויהי מקץ וכו׳ שחסרו המים ויפתח נח את חלון התיבה וישלח את היונה ולא מצאה מנוח שעדיין לא נראו ראשי ההרים ולאחר שבעה שלח את היונה והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים שהרי זית שפל מכל האילנות וכשהביא מן העלה מידע הוה ידע שקלו המים דכיון שהעלה טרוף וקרוע בפיה ודאי לקחה באילן דאין לומר לקחה במים דא״כ היתה שלימה בפיה. טרף לשון זכר ואע״ג דיונה לשון נקבה לפעמים קורהו לשון זכר ופעמים לשון נקבה משום דיונה של נח זכר היה אותו ששלח לפיכך אמר טרף.
ולא מצאה היונה מנוח – אע״ג דאיכא מ״ד לא ירד מבול לארץ ישראל לא נחה שם משום הבלא. ועוג נפלט סביב התיבה שנצטננה סביבותיה. והנכון כמו שכ׳ הרמב״ן אע״פ שלא ירד שם מבול מ״מ משאר המקומות באו שם המים שלא היה גדר סביב למנוע משם המים דקרא לא קאמר אלא ארץ לא גושמה ביום זעם שלא נפתחו בה מעיינות תהום וארובות השמים:
ולא מצאה היונה מנוח, "but the dove did not find a place to rest the ball of its foot on.⁠" Even though one of our sages holds that the deluge left the Land of Israel unaffected, the dove did not descend there on account of the heat. The giant Og took refuge in the vicinity of the ark as the immediate area around the ark was cooler than the atmosphere at large. The truth is that –as Nachmanides writes- that even though the deluge did not flood the Holy Land directly and the rains did not fall there, water from the surrounding countries flooded the Holy Land also, seeing that the Holy Land was not enclosed by a water-proof fence which could keep out the waters. The Biblical verse supporting the view that the waters of the deluge did not descend on the Holy Land, only speaks of ארץ מטוהרה לא גושמה ביום זעם, "a land which remained pure and did not experience destructive rain on the day of (God's) anger.⁠" (Ezekiel 22,24) The verse did not mention that no water penetrated the Holy Land during the deluge, only that it did not endure the rain, and that the subterranean wells did not gush forth from underneath it.
ולא מצאה היונה – קשה לפר״ש שפי׳ ויהי מקץ מ׳ יום משנראו ראשי ההרים היה שליחות היונה אחר ז׳ ימים שהוחל אחר העורב, אחר ראיית ההרים, למה לא מצאה היונה מנוח בראשי ההרים, וי״ל דההרים היו רחוקים משם. ור״ת פי׳ ויהי מקץ מ׳ יום משהתחילו המים לחסור באחד בסיון ושלח את העורב והמתין ז׳ ימים ושלח את היונה ולא מצאה מנוח שעדיין לא נראו ראשי ההרים עד ס׳ יום שהיה א׳ באב, ועדיין היה צריך לבא י״ד יום לתשלום ס׳ יום עם אותם ז׳ ימים שכתוב ויחל עוד ז׳ ימים אחרים ושלחה בז׳ ובו ביום נראו ראשי ההרים, ושוב לא שבה אליו.
ד״א ולא מצאה היונה מנוח – הקשה ר״ת ולמה לא מצאה מנוח, והלא לאחר שנחה התיבה נראו ראשי ההרים, ואז שלחה, ולמה לא ישבה על הר אחד, ותי׳ כי עדיין היו ראשי ההרים כמו טיט עליהם ולא היתה (רשאה) [יכולה] לשבת עליהם.
וישלח ידו ויקחה – תימה למה לא הניחה ליכנס בעצמה, ופי׳ הר׳ בכור שור שרצה לבדוק בידו, אם קלו המים אם יש בכנפיה טיט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ותשב אליו אל התיבה שחזרה בתשובה וקבלה. וזהו וישלח ידו ויקחה כדכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם. חזרה לחטוא כבראשונה ויוסף שלח את היונה בגלות יון. ותבא אליו היונה לעת ערב שחזרה בתשובה. ולפי שגלות יון החשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. אמר לעת ערב לפי שחשך עליהם היום וערבה כל שמחה. והנה עלה זית טרף בפיה לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית שהם חשמונאי ובניו כמעט אבדה שארית ישראל. וממה שכתב בכאן בגלות יון לעת ערב אני סבור כי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד נתקן על חנוכת הבית של חשמונאי כדתנן בחמשה ועשרים בכסליו ותמניא ימי חנוכה אלין. כי בשביל הנס שעשה עמהם בשמן קבעום ימי חנוכה להדליק בהם נרות לפי שהוא נס גדול מושפע משפע החכמה הקדומה ומשם יורד לזקן אהרן שהוא גדולה כדכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. ולפי שזה נס גדול ובמקום קדוש מושבו תמצא שכתב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כי בכד הקמח כתיב לא כלתה אבל חסר. לפי שכד הקמח היא למטה בספירת מלכות. אבל צפחת השמן לא חסר לפי שהיא למעלה במקום חכמה עליונה. ולכן נעשה נס בשמן והדליקו ממנה שמנה ימים. ועל זה סדר מזמור שיר חנוכת הבית כמו שאמרו שאמר הקב״ה לחנוכה אחרת אתה שמור וכמו שפירש הרמב״ן ז״ל. ולזה אמר ארוממך ה׳ כמו שרוממתני והעליתני מבור היון ולא שמחת אויבי לי הם היונים. ולפי שכל זה היה מצד העונות אמר שועתי אליך ותרפאני רפואת נפש כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. ובכפרת העונות העלית משאול נפשי וכו׳ ואם כן זמרו לה׳ חסידיו הם הכהנים הנקראים חסידים כדכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך וכן אמר כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. ולוייך ירננו מיבעי ליה. אלא לפי שדוד אמר קומה ה׳ למנוחתך. ואמרו בזוהר שהיה בדיחא דמלכא ואמר שהיה רוצה לעשות משתה גדול ושיבא השם לשמוח עמו. ולפי שידוע כי מלך אחד שמזמין מלך אחר לביתו ראוי לו שיעשה רצון המלך ולא ישתמש בכליו (ובמי ניגוניו) אלא שיעזוב הכל לכבוד המלך שהוא מזומן אצלו. ולכן אמר דוד אחר שאתה מזומן לשולחני יש לך לעשות כרצוני ואף על פי שמן הדין הלויים הם המשוררים שלך. אני רוצה להעבירם ושישוררו החסידים וזהו וחסידיך ירננו ואף על פי שאין זה ראוי בעבור דוד עבדך אל תשב וכו׳. ולא די שהורה לו זה אלא שנתן לו מתנות רבות וזהו נשבע ה׳ לדוד מפרי בטנך וכו׳. ואם כן זמרו לה׳ חסידיו בכאן הם הכהנים שנעשה הנס על ידם. ולפי שמי יוכל להודות למי שאינו מכיר וכן השם לפי גודלו מי יוכל להללו. לזה אמר והודו לזכר קדשו רוצה לומר לזכרון הנסים והנפלאות והוא מצד מעשיו כי רגע באפו חיים ברצונו. בכאן רמז איך הגיעו לדכדוכה של נפש ולא נשארו אלא חשמונאי ובניו אבל הוא נתן להם חיים ברצונו אף על פי שישראל לא היו ראויים. בערב ילין בכי זהו מה שאמר בגלות יון ותבא אליו היונה לעת ערב שהיו בצרה ובחשך גדול. וזהו בערב ילין בכי ולבקר רינה כי פתע פתאום היתה תשועתם של חשמונים. ואני אמרתי בשלויבל אמוט לעולם זה אמר כנגד ישראל שהיו אומרים כשהיו בשלום שבהמ״ק קיים. בל אמוט לעולם אחר שבהמ״ק של מטה מכוון כנגד בה״מ של מעלה וכמו שאי אפשר למקדש של מעלה ליחרב כך אי אפשר למקדש של מטה. וזהו מה שאמר הנביא אל תבטחו לבם אל דברי שקר לאמר היכל ה׳ היכל ה׳ המה שהיו אומרים כי היכל של מטה והיכל של מעלה הכל דבר אחד. וזהו היכל ה׳ המה זה שקר כי הכל תלוי ברצון השם. וזהו ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וזה שקר לפי שהכל תלוי ברצונו. וזהו ה׳ ברצונך העמדת להררי עוז שהוא ירושלם כדכתיב הרים סביב לה אבל כשהסתרת פניך ממני הייתי נבהל ומיד נחרב בית המקדש. ולא נצטרך לדעת המפרשים שאומרים להררי לשכלי ולכן אליך ה׳ אקרא אחר שהכל תלוי בך. מה בצע בדמי זהו בחרבן בית שני היודך עפר שהם ישראל שנמשלים לעפר הארץ ורמוסים כעפר. וכן היודך עפר הבית כשהיא נחרבת עד היסוד בה לכן שמע ה׳ וחנני מבנין בית שלישי ואז הפכת מספדי למחול לי ותאזרני שמחה כדכתיב כי בשמחה תצאו ואז יזמרו כבוד כדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ולא אמר השני. ולא ידום כמו שהיה בשאר בתים אלו ישראל. אלהי לעולם אודך דכתיב לקרוא כלם בשם ה׳ וזהו לעולם אודך בלי הפסק לא כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן בגלות יון ותשב אליו היונה לעת ערב וזהו בערב ילין בכי כמו שכתבתי. אח״כ חזרה לחטוא כבראשונה וגלתה גלות רביעי הוא גלות אדום וזהו וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה בגלות אדום ולא יספה שוב אליו עוד היא מעצמה אלא שהקדוש ברוך הוא יעורר אותה ויקימה מעפרה כדכתיב אקים את סכת דוד הנופלת. וזהו נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל שפירושו לא תוסיף קום מעצמה אלא שהקדוש ברוך הוא יסייעה ויתן לה יד. וזהו אקים את סוכת דוד וזהו ולא יספה שוב אליו עוד מעצמה לפי כובד הגלות והשעבוד עד שהשם יסייעה:
אחר כך אמר שיצא נח מהתיבה ובנה מזבח לה׳ על טובות גמלתהו ושהצילהו מהמבול ומצער הבהמות. ויעל עולות במזבח לכפר על הרהור הלב ועל חטאתו אשר חטא לפי שלא התפלל על דורו אף על פי שהיו רשעים. כמאמרם ז״ל כל מי שיכול לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר חלילה לי מחטוא לה׳ מחדול להתפלל בעדכם. ולכן אמר וירח ה׳ את ריח הניחוח ברחמים ולא אמר את ריח ניחוחו כמו שאמר בהבל וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו. לומר שלא היה ראוי אלא מצד הקרבן וזהו וירח ה׳ את ריח הניחוח. ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. הרמז בזה כי אחר שיצר לב האדם רע מנעוריו והם חוטאים תמיד אין ראוי לתת להם מקום לחטוא כי הם אינם טובים כי אם מיראת העונש ואם הם יודעים שהשם נשבע ואמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי בכל יום יוסיפו לחטוא. ולכן אמר שזה לא אמרו אלא כמדבר עם לבו ועם עצמו ודברים שבלב אינם דברים. וכן רמז בזה כי השם אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ונראה שע״כ קלל האדמה בעבור האדם. ולזה חס ושלום נראה עול בחוקו יתברך כי לא יומתו אבות על בנים מפורש בתורה ואם האדם חטא אדמה מה חטאה וזה משל הדיוט בשביל עון הנפח הרגו החייט. וזה דבר שאין צריך פרסום בשביל הפתאים כי ליודעים אין זה עול אבל הוא משפט צדק. אחר שהכל נברא בעבור האדם אם אדם חוטא כל הדברים ראוי שיחסרו שכמותם שניתן להם בעבור האדם אם אדם חוטא. ולכן אמר שזה לא אמרו בהקהל כי הדברים הנאמרים בהקהל המון העם ימירו הדברים או יבינו הפך המכוון. ולכן אמר ויאמר ה׳ אל לבו כי כן צריך לדבר כזה כבוד אלהים הסתר דבר. וכל זה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו כל היום התאוה תאוה וחשב מחשבות רעות עד שכמעט האדם מחוייב לחטוא. וזהו חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך וכו׳ שאני מורכב הדברים הפכיים ומטעמי האומר לרעהו שרשי רתמים. וז״ש בברכות אלולי שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל כשיבואו לדין דכתיב כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי לסייע אתכם ולא לסור מכם הבחירה. וכן מה שאמר אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הרעותי שפירושו אני גרמתי לכם שבראתי יצר הרע בכם. ומכאן אמרו עלובה עיסה וכו׳. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי במבול. אבל לא תטעו בזה לומר אף ע״פ שנחטא לא יענישנו כי אף על פי שלא אעניש אתכם במים עונשים אחרים נשארו בידי. וזהו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום ובידי הזרע והקציר לתת הגשם בזמנו או שלא בזמנו. וכן בידי קור וחום שהם מיני חלאים כמו שכתוב יככה ה׳ בשחפת ובקדחת וכו׳. וכן קיץ וחורף כי בהתעות סדריהם יוסיפו סרה וחלאים חדשים גם ישנים גדולים מנשוא. ולא תאמר כי זה יהיה מזמן לזמן או משנה לשנה אלא אפי׳ מיום ליום אני יכול לחדש גזירות וזהו ויום ולילה לא ישבותו כאומרם ז״ל ואדם נדון בכל יום. ואם יהיה פי׳ ויאמר ה׳ אל לבו כמו צור לבבי וחלקי פירושו ידוע ליודעים:
אחר כך ספר שבירך השם את נח ואת בניו והשליטם על החיות והתיר להם הבהמות והחיות לאכול כירק עשב שהתיר לאדם הראשון לפי שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקדוש ב״ה. ולפי דקות שכלו ורוח בינתו לא היה ראוי שיטמטם שכלו במאכל הבהמות לפי שחייו היו חיים ארוכים וכל הנמשכים ממנו היו חזקים ויכולים לקיים עצמם בירק עשב. ואולי היה עונש מאתו יתברך בעבור חטאתו שנמשל כבהמות וכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך אבל עכשיו לנח ובניו התיר להם הבשר לפי חולשת הבאים מכחו וקוצר ימיהם. וכן לפי ששלטו בעצמם ולא נמשכו אחר הבהמות רצה לתת להם מעלה במאכלם מבהמות ואסר להם בשר בנפשו דמו כי רצה להתיר גופם ולא נפשם כי הדם הוא הנפש ואע״פ שהתרתי לכם הבהמות אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ואמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך לאסור הרציחה וזהו שופך דם האדם באדם אחר דמו ישפך. וכן שופך דם האדם באדם אע״פ שלא יצא דמו לחוץ דמו ישפך. וכן שופך דם האדם באדם אחר שהוא הגורם והמצוה דמו ישפך. כי עונש הגורם כעונש העושה. וכן שופך דם האדם באדם הידוע שהוא הצדיק באדם דמו ישפך. אבל הרשע הותר דמו לכל אדם. אבל הצדיק אינו כן כי בצלם אלהים עשה את האדם הידוע אבל הרשעים אינם בצלמו. וכן שופך דם האדם באדם אחר שהוא בנו או קרובו דמו ישפך כדכתיב גואל הדם הוא ימית את הרוצח. ולכן סמך ואתם פרו ורבו בענין שיהיה לכם גואל לדרוש דמכם. ולכן אמרו ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות כי הוא שופך דמו אחר שאין לו בן לדרוש דמו. וזהו ומבטל את הדמות כי האדם מוליד בדמותו ואחר שאין לו בן מבטל את הדמות כלומר מבטל דמותו. רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות לפי שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של הקב״ה ואחר שאין לו בנים כביכול הוא ממעט את הדמות אבל לא מבטל. ואחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה עליכם אין זרעך אחריך שכינה על מי שורה על העצים או על אבנים. אחרים לא באו לחלוק כי כולם אמרו דבר אחד אבל הוא מפרש דברי רבי עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות וכי מי יוכל למעט את הדמות. לזה אמר תדע היאך ממעט את הדמות שגורם לשכינה שתסתלק מישראל ובזמן שהשכינה בקרבנו יש לנו צלם ודמות ובצלו נחיה בגוים. אבל כשהשכינה מסתלקת כביכול כאלו ממעט את הדמות שבקרבנו. ולכן סמך אצל שופך דם האדם ואתם פרו ורבו:
אחר כך אמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם – לפי שלמעלה אמר לא אוסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. ומכאן אמרו שא״ה אשר נשבעתי מעבור מי נח לפי שכפל דבריו בין שיהיה הכפל מלא אוסף לא אוסף שני פעמים בין שיהיה מכפל ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וחזר לומר ולא יהיה עוד המים למבול זהו כמו שבועה. ונראה שאין אנו צריכין לכל זה אחר שהשבועה מפורשת לפי שבראשונה אמר לא אוסף עוד להכות את כל חי ונראה שאלו היו דברים בעלמא. לזה חזר לומר ואני הנני מקים את בריתי לרמוז שהיה רוצה להקים דברו בשבועה ולכרות עליו ברית. וזהו הנני מקים דברי בברית חדשה שלא תופר. ולפי שלמעלה לא אמר אלא ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי סתם. בא לפרש שזה משמע גם כן על הבהמה והחיה ולזה אמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולפי שזה משמע ולא יכרת להזיק אבל יהיה מבול ולא יזיק לזר חזר לומר ולא יהיה עוד מבול. ורצה לתת אות לזה הברית וזה שאמר זאת אות הברית אשר אני נותן ביניכם את קשתי נתתי בענן בענין שכשיהיה חרון אף בעולם כי זהו בענני ענן על הארץ. באותה שעה נראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כי זאת היא השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח באופן שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וחזר לומר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם. לרמוז כי לפי שלמעלה אמר ונראתה הקשת בענן ואחר כך וזכרתי את בריתי ונראה שהקשת דבר אחד והברית דבר אחר. לזה חזר לומר שאינו כן כי הכל דבר אחד וזה שאמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם באופן שהקשת והברית הוא דבר אחד אין הבדל ביניהם. ולחזק זה חזר לומר בסוף זאת אות הברית אשר הקימותי כי אות הברית והקשת הכל דבר אחד כי כשנראה הקשת הוא הברית שכרת השם כאלו הוא נמצא בברית כאומרו העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. ובאברהם נאמר והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. וכן בכאן הקשת שנראה הוא אות הברית שלוחו של שכינה ולכן אמרו המסתכל בקשת עיניו כהות לפי שנסתכל בשכינה ואין ראוי לעשות כן אלא כמו שעשה משה דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא וכו׳. ולכן המסתכל בקשת לא חס על כבוד קונו כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואפילו הנביא כתיב בו כמראה הקשת אשר יהיה בענן הוא מראה דמות כבוד ה׳ ואפול על פני. לפי שהוא מראה השכינה הנקראת זאת אות הברית וזהו וראיתיה לזכור ברית עולם. ולפי שנח היה צדיק זכה לאות הקשת כי אין להפריד ביניהם בין המלך והכלה. ולכן תמצא שיש בה סימני אבות הם אברהם יצחק ויעקב בסוד לבן ואדום וירוק. לבן הוא חסד לאברהם. אדום הוא פחד יצחק. ירוק הוא יעקב באמצע המראות. כדכתיב יושב אהלים. והרי אמרו האבות הם הם המרכבה ואם כן בסוד הקשת סוד המרכבה. ולכן אמרו שאיו להסתכל בקשת. ולכן כתב הקדוש רשב״י ז״ל לא תצפה לרגלוי דמלכא משיחא עד דתחזי גוונוי דקשת נהירין. כי כן האמת כי עכשיו בעונותינו השכינה עמנו בגלות שחורה ונאוה וכשיאירו פניה וגווניה אז החשך יכסה ארץ ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה פנים בפנים. לא כמו עכשיו כי כבוד אלהים הסתר דבר:
אחר כך אמר ויחל נח איש האדמה – שהתחיל להיות עובד אדמה ונטע כרס. והרמז שחלל עצמו מהדיבוק האלהי ונטע אחר עבודת האדמה והנאותיה. וזהו ויטע כרס ושתה מפריו ונתגל בתוך אהלו. ולברר זה דק ככפור רמז כי בראשונה נקרא איש צדיק תמים מוכן לכל טובה וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא צדיק לבד. ועכשיו אחר שנחרב העולם לא נקרא צדיק ולא תמיס אלא איש אדמה שפירושו איש שבעבורו נאבדה האדמה. וזהו ויחל שנעשה מקדש חול. ומצדיק תמים ירד לאיש אדמה עד ששתה מן היין ונתגל בתוך אהלו. וזה דבר סתר בעומקי התורה. ולכן נכתב אהלה בה״א אהל ה״א כמו שכתב באברהם ויט אהלה אהל ה״א. וכבר רמזתי בחטא אדם הראשון שהוא היה הראשון מאותם שנכנסו לפרדס החכמה ולא עמדו בהם. ונח הי׳ שני מהנכנסים לפרדס ולא עמד בו. וזהו וישכר ויתגל שנטרף דעתו עליו ולא יכול להשיג הדברים על אמתתם. ואברהם נכנס לפרדס גם כן ועמד טעמו בו וריחו לא נמר וזהו ויעל אברהם ממצרים. ובני אהרן ג״כ נכנסו לפרדס החכמה ולא השיגו השגה שלימה ונשרפו. והם כנגד ארבע שנכנסו לפרדס וכו׳. וכבר פירשתי זו במשנת בן זומא ועוד אפרש זה בעז״ה:
כי מים על פני כל הארץ – גם בראשי ההרים הנראים היה לחות רב באופן שגם שם ״לא מצאה מנוח לכף רגלה״.
כי מים על פני כל הארץ, even on the tops of the mountains which had become visible, everything was still thoroughly wet so that even there לא מצא מנוח לכף רגלו, it could not find a resting place for its foot.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וישלח ידו וגו׳ – פירוש להיותה עייפה ויגיעה כי לא מצאה מנוח וגו׳ ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה.
וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אל התבה. He extended his hand, took her (the dove) and brought her to him into the ark. The verse tells us that the dove was exhausted from its mission, not having found a place to land. Noach was worried that the dove did not have strength enough to enter the ark on her own and would fall into the water and drown.
ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה – הודיע שכבוא היונה אל האדמה ההיא לא מצאה מנוח לכף רגלה, כי לא היו שם הרים גבוהים לנוח עליהם. ובכל הדרך גם כן לא מצאה הר מגולה לנוח עליו, ״וַתָּשָׁב אליו אל התיבה, כי מים על פני כל הארץ״. והיה לו לומר ״ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי מים על פני כל הארץ ותשב אליו אל התיבה״. ולדברינו הדבר נכון, כי ״לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה״ שב על האדמה שבאה אליה. אחר כן אמר ״ותשב״ וגו׳ להודיע שלא הלכה משם למקום אחר, לפי שֶׁמַיִם על פני כל הארץ. גם בכל הדרך שהלכה ושבה לא מצאה הר לנוח עליו והוצרכה לשוב אל התיבה בלי מנוחה. וזה תשובה לשאלתנו איך לא מצאה מנוח, ו⁠[יש] הרים רבים מגולים? גם הרי אררט מגולים? לפי שהלכה בדרך ישר אל האדמה שהיתה משם,⁠1 וכן שבה בדרך ישר אל התיבה. ובדרך שהלכה ובאדמה שבאה אליה לא מצאה הר גבוה עליה. גם הרב רא״ם ז״ל תמה מאד, שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה בהיות הרים רבים מגולים. והביא דברי רמב״ן ז״ל שאמר אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים מן הארץ (ואין) [אם אין] אילן שם. ויפה השיב עליו [הרא״ם] [שאמנם נכונים דברי רמב״ן] שאם בהיות הארץ מלאה אילנות לא יתכן זה. [אבל] אם אין אילן ינוחו על ראשי ההרים, ואם אין גם שניהם ינוחו במישור. ומלבד מה שפירשנו יש להשיב גם לשיטתם, שאעפ״י שהיו ההרים מגולים לא מצאה היונה מנוח עליהם כי לא חרבו פניהן, והיו מטושטשים ורכים, ובהצג היונה רגלה נטבעה בבוץ. על כן אמר ״לכף רגלה״, כי לא יכלה רגלה לנוח עליהן ולא חרבו פני האדמה עד א׳ בתשרי.
וישלח ידו וַיִקָּחֶהָ – ראה נח שהיא עיפה מטורח הדרך כעדות התורה שלא מצאה מנוח לכף רגלה בכל הדרך. על כן שלח ידו להביאה דרך החלון אל התיבה להיות עמו, וכאמרו ״וישלח את היונה מאתו״. לא כן העורב שהוא רב הכח ממנה, גם לא הלך מהלך רב כמו היונה שעפפה אל האדמה שממנה לוקחה.
1. מלפני המבול.
ולא מצאה היונה מנוח – אין בכח היונה לעוף למרחוק עד ראשי ההרים, ולכן שבה אל התיבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ולא מצאה היונה מנוח – וידע שהסבה הוא מפני כי מים על פני כל הארץ. וזה לא נתברר לו משליחות העורב שאין טבעו לעוף למרחקים. וישלח ידו ויקחה כי היתה למודה לחזור בעת השליחות אל כף ידו.
אל התבה1: פירש הכתוב שלא שבה אליו ממש, אלא ״אל התבה״ סמוך לתיבה2, והיינו משום שלא היה מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת3, כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבו ריקם, על כן עמדה בצידי התיבה ולא שבה למקומה, עד ״וישלח ידו ויקחה... אליו״ – חמל עליה ואחזה ביד להחימה4 עד שתנוח מעייפותה. ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה, שמכל מקום ראוי לחמול עליו, כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים (ועיין ב״ק קטז,ב). ואח״כ ״אל התבה״ – היתה בתיבה כמו שהיתה קודם שליחותה.
1. ״אל התיבה״ מהוה לכאורה כפילות, כי לאחר שכתוב ״ותשב אליו״ בודאי שבה איליו לתיבה. ועוד קשה, בהמשך כתוב ״וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה״ הרי כבר שבה אליו אל התיבה.
2. כך ברד״ק, עיי״ש היטב.
3. כך ברד״ק, עיי״ש היטב.
4. לחממה.
מנוח – אף על פי שכבר יבשו ההרים הרי הם לא היו מנוח, מקום מנוחה מתאים, ליונה המעדיפה לשהות בעמקים, כדברי הנביא (יחזקאל ז׳:ט״ז) ״כיוני הגאיות״.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוררד״קפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(י) וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־הַיּוֹנָ֖ה מִן⁠־הַתֵּבָֽה׃
He waited yet another seven days and he again sent forth the dove from the ark.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותאברבנאלגור אריהר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לח] 1ויחל עוד שבעת ימים. כו׳ ג׳ שבועות ימים (בראשית רבה ל״ג).
[לט] 2ויחל עוד שבעת ימים, הי׳ נח עומד בתפלה ואומר רבון כל העולמים הוציאני מן המסגר הזה כי עיפה נפשי. (מדרש).
1. ג׳ שבועות ימים. שבוע בין שליחת העורב לשליחת היונה ושבוע בין שילוח ראשון לשילוח שני ושבוע לשילוח שלישי. עי׳ רש״י כאן. ולקמן מאמר מו. מסדר עולם.
2. בכת״י מדרש אור האפלה, ונראה דדורש ויחל לשון תפלה. ובפס״ז ויחל עוד, ויאחר עוד, וכן הוא אומר בשמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א, יח) ועי׳ ת״א ובאע״ז ורד״ק כאן. ורשב״ם במדבר ל, ג. לא יחל דברו, וז״ח כג:
וְאוֹרֵיךְ עוֹד שִׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְאוֹסֵיף שַׁלַּח יָת יוֹנָה מִן תֵּיבְתָא.
He waited another seven days, and once again sent the dove out of the ark.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה
וְאוֹרֵיךְ עוֹד שִׁבְעָה יוֹמִין אוֹחְרָנִין וְאוֹסֵיף שַׁלַּח יָת יוֹנָה מִן תֵּיבוֹתָא
וַיָּחֶל – לשון תחילה ותוחלת
המסורה הקטנה לפסוקנו העירה ״ויחל ט״ וכוונתה: תיבת וַיָּחֶל מופיעה תשע פעמים במקרא, מהן שלוש בתורה. הואיל ואין הם משורש אחד אונקלוס מבחין ביניהן: כאן שנאמר ״וַיָּחֶל עוד שבעת ימים״ הוא לשון תוחלת וצפיה משורש יח״ל, לכן תרגומו ״וְאוֹרֵיךְ״, המתין.⁠1 אבל ״וַיָּחֶל נח... ויטע כרם״ (בראשית ט כ), ״וַיָּחֶל העם לזנות אל בנות מואב״ (במדבר כה א) הם משורש חל״ל לשון תחילה ובאלה תרגם ״וְשָׁרִי נֹחַ״, ״וְשָׁרִי עַמָּא״.
1. וכן תרגם ״וַיִּיָּחֶל עוד״ (פסוק יב) ״וְאוֹרֵיךְ עוֹד״. וכן ברש״י שם: ״וַיִּיָּחֶל – הוא לשון וַיָחֶל אלא שזה וַיִפְעַל וזה לשון וַיִתְפַּעֵל. וַיָחֶל – וימתן, וַיִּיָּחֶל – ויתמתן״. אמנם לדעת ריב״ג וַיִּיָּחֶל הוא מבניין נפעל (״רקמה״, עמ׳ קפט). ויש מהחדשים שגזרו וַיָּחֶל כהִפעיל משורש חי״ל.
ושרי תוב לממני שבעהא יומין אחרינין ואוסף למשלחה ית [י]⁠וונה מן ת⁠[י](ת)⁠בותא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב לממני שבעה״) גם נוסח חילופי: ״לממני עוד שב׳⁠ ⁠⁠״.
ואוריך תוב שובעא יומין ואוסיף לשדרא ית יונתא מן תיבותא.
And he prolonged (waited) yet seven days, and again he sent the dove from the ark.
ושרי למימני.
And he began to number,
וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים – רַבִּי יוֹסֵי אָמַר שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת יָמִים. וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה וגו׳ טָרָף בְּפִיהָ וגו׳, מַהוּ טָרָף, קְטִיל, הֵאיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר: טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית ל״ז:ל״ג), אָמַר לָהּ אִלּוּ שְׁבַקְתֵּיהּ אִילָן רַב הֲוָה מִתְעֲבֵד. מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר מִשַּׁבְשׁוּשִׁין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵבִיאָה אוֹתוֹ. רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵהַר הַמִּשְׁחָה הֵבִיאָה אוֹתוֹ, דְּלָא טְפָת אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּמַבּוּלָא, וְהוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לִיחֶזְקֵאל: אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם (יחזקאל כ״ב:כ״ד). רַב בֵּיבַי אָמַר נִפְתְּחוּ לָהּ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן וְהֵבִיאָה אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ, לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָּבָר מְעֻלֶּה אוֹ קִנָּמוֹן אוֹ פָּלְסָמוֹן, אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לוֹ, אָמְרָה לוֹ לְנֹחַ מוּטָב מַר מִזֶּה וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וצבר איצ׳א סבעה איאם אכ׳ר ועאוד אטלקהא מן אלתאבות.
וחיכה עוד שבעה ימים אחרים ושב לשלח אותה מן התיבה.
ויחל עוד – פועל עתיד מעניין... זאת... מסוג גער בים ויבשהו (נחום א׳:ד׳), אבל החי״ת אינה נדגשת, והטעם נסוג לתחילתה בגלל עוד, שהיא מלה קטנה, לפי מנהג הלשון בכגון זה, כדבריו כמוץ עבר יום (צפניה ב׳:ב׳), חלף הלך לו (שיר השירים ב׳:י״א). ואילו וייחל עוד (בראשית ח׳:י״ב) הרי הוא נפעל, כמו ויכרת; וישאר אך נח (בראשית ז׳:כ״ג). זאת דעת אבו זכריא1 בשתיהן. וכאשר התחקה אבו אלוליד2 אחר הפעלים הללו, לא מצא בשום מקום פ״א פועל קמוצה בפועל שעי״נו חי״ת, ואחת היא אם מלעיל הוא או מלרע. האינך רואה, כי וישחק לנו (שופטים ט״ז:כ״ה) פתח, והוא מלעיל, ואיחלה לאור (איוב ל׳:כ״ו) פתח גם כן, והוא מלרע. ומכיוון שהפ״א של ויחל עוד קמוצה, הוציא אותו מסוג ויבשהו אל היותו עלול העי״ן מן ויחילו עד בוש (שופטים ג׳:כ״ה), או היותו נפעלא כמו ׳וייחל עוד׳ (בראשית ח׳:י״ב) השני, ויהיה מושמט היו״ד;⁠3 ואני מכריע4 שהוא מנחי העי״ן, כי בכך הוא שלם ללא פגמים.⁠5 ודע, כי הלשון הזאת6 מתקשרת ללמ״ד, כמו ׳יחלנו לך׳ (תהלים ל״ג:כ״ב), וגם מתקשרת ל׳אל׳, כמו ״יחל ישראל אל ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים ק״ל:ז׳, קל״א:ג׳), והוא ציווי מפועל כבד,⁠7 על משקל ׳גרש את האמה הזאת ואת בנה׳ (בראשית כ״א:י׳). ובאשר ל׳על אשר יחלתני׳ (תהלים קי״ט:מ״ט), הרי הוא יוצא לשני מושאים, ושיעורו: ׳אשר יחלתני לו׳ או ׳אליו׳,⁠8 ונשמטה מלת היחס כדי להקל, כמו ׳אל הארץ אשר שלחתנו (אליה)׳ (במדבר י״ג:כ״ז),⁠9 ותרגומו: נתת לי לקוות לו, כלומר, הבטיח לו את הנצחון ואת הזכייה.⁠10
1. ר׳ יהודה אבן חיוג׳.
2. ר׳ יונה אבן ג׳נאח.
3. כאמור (ראה את המבוא לעיל), פירוש זה הוא המשך לסוף הקטע אשר פורסם על ידי בקר, פירוש המתייחס ל׳ויחל׳ שב⁠־ח׳:י׳. בתחילת דבריו מביא אבן בלעם את דעתו של חיוג׳, שעל פיה ׳ויחל׳ הוא פיעל של השורש ׳יחל׳, על משקל ׳ויבשהו׳ (נחום א׳:ד׳), בעור שריב״ג מאפשר שתי דרכים: האחת, ש׳ויחל׳ הוא משורש ׳חול׳ בבנין הפעיל, כמו ׳ויחילו עד בוש (שופטים ג׳:כ״ה), והשניה, שהוא משורש ׳יחל׳ בבנין נפעל, ואחת היו״דין נשמטה, כהשמטת הנו״ן של ׳ונבל׳ (ישעיהו ס״ד:ה׳). הש׳ לכך ריב״ג, מחברות, ערך ׳יחל׳ (עמ׳ 27), ערך ׳חול׳ (עמ׳ 77), וכן דבריו ב׳כתאב אלתסויה׳, שם, עמ׳ 365, ובאצול ערך ׳חול׳ וערך ׳יחל׳. המלים ״כמו... מושמט היו״ד״ הן בעצם השלמת ציטוט דעתו של ריב״ג, שם, ש׳ויחל׳ (בראשית ח׳:י׳) היא צורת נפעל, כמו ׳וייחל׳ (בראשית ח׳:י״ב).
4. במלה הזאת, ׳מכריע׳ (שמקבילתה במקור הערבי היא ״ארג׳ח״), מזכיר לנו אבן בלעם כי ב׳ספר ההכרעה׳ (= כתאב אלתרג׳יח) עסקינן.
5. כלומר, כדעה הראשונה של ריב״ג (ראה הערה 56, לעיל), ולא כדעה השניה המצריכה את ההנחה של השמטת אחת היו״דין, וגם לא כדעתו של חיוג׳, שחסרונה הוא בניקוד פ״א הפועל לפני חי״ת בתנועת קמץ, שלא כנהוג. וכבר הצביע בקר במאמרו עמ׳ 171 ועמ׳ 182, הערה 93, שאכן כך סבר פרשננו גם בפירושו לשופטים ג׳:כ״ה (מהדורת ש״א פוזננסקי, פרנקפורט תרס״ו, עמ׳ 11-10). כך סבר גם רד״ק בפירושו על אתר ובספר השרשים ערך ׳חול׳, אף על פי שבמכלול (מהדורת י׳ ריטטנברג, ליק תר״ב — ר״צ, ירושלים תשכ״ו) צב ע״א ובספר השרשים ערך ׳יחל׳ הוא נותן מקום גם לאפשרויות אחרות, וראה גם את התלבטותו של ראב״ע בפירושו על אתר.
6. כלומר, השורש ׳יחל׳. דברי אבן בלעם מכאן ואילך מטפלים בשימוש של ׳יחל׳, ובכך הוא רומז, שבכל מה שנוגע למשמעות המובאת כאן, ׳חול׳ ו׳יחל׳ הם היינו הך.
7. כך ריב״ג באצול ערך ׳יחל׳, ראב״ע ורד״ק על אתר; אך רס״ג, על פי תרגומו, רואה אותה כצורת עתיד.
8. בדרך דומה מפרש ריב״ג באצול שם וכן ראב״ע על אתר: גם רד״ק (בספר השרשים ערך ׳יחל׳ וגם בפירושו על אתר) אומר שהוא ״עובר לשלישי״, אך הוא במשמעות של ״אמרת לי שאיחל לך״, ובדרך דומה לזאת פירש גם רס״ג על אתר.
9. המלה ׳אליה׳ אינה מצויה, כמובן, בפסוק, והיא נכתבה כאן כדי להראות על חסרונה ועל הצורך להשלימה. הש׳ רס״ג על אתר וריב״ג באללמע עמ׳ 272 (רקמה עמ׳ רפז), וראה גם רמב״ע (ראה הערה 46, לעיל), עמ׳ 45-44, ונראה שהוא מצטט את אבן בלעם בדבריו כאן.
10. בדומה לזה ריב״ג באצול ערך ׳יחל׳ וראב״ע על אתר.
א. עד כאן ההדיר פרופ׳ דן בקר, ומכאן ואילך ההדיר פרופ׳ מערבי פרץ.
ויחל – לשון המתנה, וכן: ליא שמעו ויחלו (איוב כ״ט:כ״א), והרבה יש במקרא.
א. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204: ״לי״ כלשון הפסוק באיוב כ״ט:כ״א. בכ״י לייפציג 1: ״לא״.
ויחל AND HE STAYED – The word means waiting, as "Unto me they gave ear and waited (ויחלו)" (Iyyov 29:21), and it occurs frequently in the Scriptures.
ויחל עוד שבעת ימים1ויאחר עוד. וכן הוא אומר בשמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳). 2מיכן ששבעת ימים עשה בין שליחות העורב לשליחות היונה. מדכתיב עוד. מכלל דכזה שהות היה קודם שליחות היונה.
1. ויאחר עוד. ר״ל ויחל הוא לשון המתנה. וכן הביא רש״י עה״ת.
2. מיכן ששבעת ימים עשה בין שליחות העורב. עיין ב״ר ר׳ יוסי אומר ג׳ שבועים ימים ודייק לה מדכתיב ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז׳ ימים אחרי שליחות העורב. ותו כתיב בשליחות הג׳ ויחל עוד שבעת ימים אחרים. הרי מנין ג׳ שבועות של ימי השליחות. ועיין רש״י עה״ת:
ומלת ויחל עוד – לפי דעתי: מתחלה.⁠1 כי אילו היה מגזרת: תוחלת, היה: וייחל, כמו: וייקץ (בראשית ט׳:כ״ד).
או: ויחל, כמשקל: וישב יעקב (בראשית ל״ז:א׳). ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק.
ויוסף שלח את היונה – בעשרים וארבעה לשבט.
1. כלומר: מגזרת ״תחלה״.
[AND HE STAYED.] Va-yachel (and he stayed) is, I believe, derived from the word techillah (beginning).⁠1 For if it came from the same root as tochelet (hope),⁠2 it should have been vocalized va-yichel, as is the case with va-yiketz3 (and he awoke), or vocalized va-yechel, as in the case of va-yeshev (and he dwelt).⁠4 However, it is possible it is an irregular verb.⁠5
AND AGAIN HE SENT FORTH THE DOVE OUT OF THE ARK. On the twenty-fourth day of Shevat.
1. From the root chet, lamed, lamed. Cf. Targum Yerushalmi, And he began to count.
2. From the root yod, chet, lamed. This root connotes waiting with hope, as in la-meyachalim le-chasdo (toward them that wait for His mercy) (Ps. 33:18).
3. Gen. 9:24.
4. The point is, if va-yachel is a peh yod then it would be vocalized like a word of this classification, i.e., like va-yiketz or va-yeshev, both of which are peh yods. The vocalization va-yachel shows that it belongs to the kefulim, those roots whose second and third radicals are identical.
5. It comes from the root yod, chet, lamed, meaning to stay, wait with hope, but is vocalized as if it came from the root chet, lamed, lamed (Krinsky).
ויחל – מפעלי הכפל, כמו: ויסך בדלתים ים (איוב ל״ח:ח׳), ויגל את האבן (בראשית כ״ט:י׳), כן דעת מדקדק גדול. ואיננו נכון בעיני, כי לא נמצא זה הטעם בפעלי הכפל ולא בשניים, כאשר אמר מדקדק אחר, רק הוא מגזרת: הוחילי לאלהים (תהלים מ״ב:ו׳), וכן דקדוקו. הנה ראוי להיות ויחל מלרע, רק בעבור מלת עוד שבה מלעיל, כמו: עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז). והח״ת היה ראוי להדגש לולא שהוא מאותיות הגרון, והוא על דרך ויצב אברהם (בראשית כ״א:כ״ח) שהוא מן ויתיצב (שמות ל״ד:ה׳). והדגש הראוי להיות להתבלע היו״ד, כדרך: בטרם אצרך מבטן (ירמיהו א׳:ה׳) שהוא מן יצר, כי אצק מים (ישעיהו מ״ד:ג׳) מן יצק, כן דעת כל המדקדקים החכמים. והנה ראוי להיות וַיִיְחֵל, כדרך: יישירו נגדך (משלי ד׳:כ״ה).
ויחל עוד שבעת ימים {אחרים} ויוסף שלח את היונה – שילוח ראשון של יונה היה בי״ח בשבט, ושני בכ״ה בו, והשלישי בג׳ באדר. ועמד כ״ז יום עד אחד בניסן, והסיר מכסה התיבה, כדכתיב: בראשון באחד לחודש {חרבו המים מעל הארץ} ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה (בראשית ח׳:י״ג). כי לפי הפשט: כל חודש שני שבתורה אייר, וכל שביעי תשרי, וכל עשירי טבת, וכל ראשון ניסן.
ולאחר שהסיר המכסה וחרבו פני האדמה, והיתה טיט ולא היתה ראויה לדריסת בני אדם, ועמד נ״ו יום, ל׳ מניסן וכ״ו מאייר. ואז יבשה הארץ, ונתן לו הקב״ה רשות לצאת ויצא. ועמד שם י׳ ימים יותר משנת הלבנה, כי בשבעה עשר באייר נכנס, ובשבעה ועשרים באייר יצא, והם י׳ ימים שיתירה שנת חמה על שנת לבנה. והם י׳ ימים מי׳ {ימים} כ״א {שעות} ר״ד {חלקים},⁠1 כי בשעות והחלקים לא דיקדק הכתוב.
ומה שהיה ממתין בין שילוח לשילוח ז׳ ימים, לפי שבז׳ ימים יש היכירא בתוספות וגרוע. כדאשכחן גבי נגעים, דכתיב: והסגיר הכהן {את הנגע} שבעת ימים (ויקרא י״ג:ד׳), ואז: וראה והנה פשה (ויקרא י״ג:ל״ו), והנה נרפא (ויקרא י״ד:ג׳). כי בז׳ מכירין בין תוספות בין חסרון, ולכך היה: וייחל עוד שבעת ימים. זהו פתרונו של מבול וחשבונו לפי עניינו.
ורבותינו פירשו בסדר עולם (סדר עולם רבה ד׳): כי י״א אמה התיבה שקועה, ושביעי ועשירי – יש לירידת הגשמים ויש להפסקה, והוא כתוב בפירוש רש״י (רש״י בראשית ח׳:ד׳).
1. כלומר ה״י׳ ימים״ הם רובו של ״י׳ {ימים} כ״א {שעות} ר״ד {חלקים}״.
ויחל עוד שבעת ימים HE WAITED ANOTHER SEVEN DAYS AND THEN HE AGAIN SENT OUT THE DOVE: The dove was sent out for the first time (verse 8) on the 18th of Shevat,⁠1 the second time (verse 10) on the 25th of that month, and the third time (verse 12) on the 3rd of Adar. [As verse 12 reports, the dove did not return that third time.] Noah waited another 27 days until the first of Nisan and then removed the covering of the ark, as it is written (8:13) “On the first day of the first month… Noah removed the covering of the ark.” [This chronology is the correct one, and not the one offered by Rashi,⁠2] since according to the plain meaning of Scripture,⁠3 whenever the Torah says “the second month,” (e.g. 7:11) it means Iyyar; “the seventh month” (e.g. 8:4) it means Tishre; “the tenth month” (e.g. 8:5) it means Tevet; “the first month” (e.g. 8:13) means Nisan.
After removing the cover of the ark when (8:13) “the ground was drying,” it was still so muddy that it was not fit for humans to walk on it. So Noah waited another 56 days—the 30 days of the month of Nisan and 26 days of Iyyar—and then (8:14) “the earth was dry.”4 Then God gave him permission to leave the ark (8:16), so he left (8:17). He had been on the ark for ten days more than one lunar year. For he had entered the ark on the 17th of Iyyar (7:11) and left the ark [a year later] on the 27th of Iyyar (8:14–17). These extra ten days are [equivalent to] the difference between a solar year and a lunar year.⁠5 These ten days are part of the [actual difference between a solar year and a lunar year, which is] “ten [days], twenty-one [hours] and 204 [parts6 of an hour],”7 but the verse did not concern itself about the hours and the parts of hours.
The reason why Noah waited for seven days between each release [of the raven and of the dove] is because once seven days pass, it is easier to perceive a growth or shrinkage. So we find concerning [leprous] lesions, as it is written (Lev 13:4) “the priest shall confine the person with the lesion for seven days.” Then he can see whether the lesion has spread or has been healed, since either growth or shrinkage can be perceived after seven days. That is why it was that “He waited another seven days.” The above is my own explanation, based on context, of the flood and its chronology.
However the rabbis in Seder ‘olam (4) wrote that the ark was actually submerged 11 cubits8 below the surface of the water. They also explained the terms “seventh [month” and “tenth [month]” as referring either to [a count of months that starts] when the rains began or when the rains finished.⁠9 That explanation may be found in Rashi’s commentary.
1. See commentary to 8:6–8, and note 13 there.
2. See note 16 on 7:24 above.
3. See commentary to 7:24 and notes 16, 17 and 18 there.
4. Here R. Yosef Bekhor Shor is explaining the difference between the ostensibly synonymous phrases—חרבו פני האדמה, in 8:13, and יבשה הארץ, in 8:14. So similarly Rashi.
5. In other words, it works out that the flood lasted for one solar year.
So also Rashi, commentary to verse 14. (See also Mishna Eduyot 2:10 and commentaries there.) Rashi however writes about the “eleven” days, not ten, that a solar year is longer than a lunar year. The difference is probably not significant; see the continuation of R. Yosef Bekhor Shor’s comment.
6. In this system of calculation, each hour can be divided into 1080 “parts.”
7. R. Yosef Bekhor Shor uses the acronym or mnemonic device יכ"א ר"ד. This same acronym is used before R. Yosef Bekhor Shor by LT (commentary to Gen. 1:14). The calculation “ten days, 21 hours, and 204 parts” can be found (after R. Yosef Bekhor Shor) in Maimonides, Qiddush ha-ḥodesh 6:4.
8. See commentary above to 8:3 and note 4 there.
9. See note 16 to the commentary on 7:24 above.
וזמן שליחות העורב ושליחות היונה בפעם הראשונה היו שבעת ימים. והיאך נדע זה? לפי שאמר ויחל עוד שבעת ימים אחרים – כיון שאמר אחרים ידענו שהראשונים היו גם כן שבעה.
וַיַחֶל – שרשו חיל,⁠א מבנין הפעיל, וכן משרשו ומבנינו: ויחילו עד בוש (שופטים ג׳:כ״ה).
א. כן בכ״י מוסקבה 495, פריס 134H, מינכן 28, פריס 193, פריס 194, והשוו רד״ק בספר השרשים ״יחל״, ״חול״.
ויחל עוד שבעת ימים אחרים, the addition of the word אחרים, “others,” proves that there had already been a waiting period of seven days
ויחל, the root of this word is חול, it is used in the transitive mode, הפעיל, similar to Judges 3,25 ויחולו עד בוש, “they waited a long time.”
ויחל עוד שבעת ימים אחרים – תימה למה המתין בין שלוח לשלוח ז׳ ימים, ופיר׳ הר׳ בכור שור לפי שבז׳ ימים ניכר בין גירוע לתוספת כדאמר גבי נגעים דכתיב (ויקרא י״ג) והסגיר⁠[ו] (אותו) הכהן ז׳ ימים וניכר בין תוספת לגירוע.
ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה – רבים מכאובים לאשר אינם בקיאים בלשוננו לשון הקודש ובמלאכת ההיגיון המישרת כל לשון. וזה כי כבר הודעתיך1 כי רבים מן הקודמים נטו נטייה גדולה, לפי שרצו לחבר הלשונות, הפך רצון י״י שהיה לחלקם. לכן הם חולקים בגזירת ׳שיבה׳2 ובענין ׳עוד׳3 ובענין ׳אחרים׳, וכן ׳ויוסף׳. וכל זה הטורח לריק, כי רובם אנו לועזים בטעות, כי נבין הענין בטעות, כמו שקדם לנו4 בלשון ׳שיבה׳ ובכלל כי ׳וַיָשָב׳, ׳וַתָשָב׳ וכל מה שהוא משמוש זה נכון ואפשר בכל התחלת תנועה.⁠5 וכן אומר כי אינו מחוייב לפי ייחוד לשון העברי וכפיא כללות ההיגיון שנח הוחיל קודם זה, כענין זה שבעת ימים כי די אם הוחיל קודם זה שבעת ימים לשכב עם אשתו או זולת זה, וכן אם היו שנים או שלשה ימים או עשרה ועשרים [וכן אם לא]⁠ב הוחיל לימים כלל, אבל הוחיל לסעוד או לישן ויותר מופלג מזה, אע״פ שלא הוחיל לדבר מעולם.⁠6 וכן הענין באמרו ״ויסף שלח את היונה״ כי נכון זה אע״פ שלא שלח מעולם יונה גם אם לא שלח מעולם דבר. ובכלל אלו עניניםג גלויים7 ליודעי העברי וההגיון. וכל אלו ענינים מתיחסים אל הדומה והוא הוא, שהתבאר ענינם במה שאחר הטבע.⁠8 וזכור זה והקש על זה.
1. לעיל על ב׳:ה׳ ד״ה ואמרו טרם, וכן על ו׳, יג ד״ה והנני משחיתם את הארץ.
2. נזכרו לעיל על ג׳:י״ט ולקמן על כ״ד, ה.
3. אולי בפירושו ל-ז׳, ד בא לחלוק עליהם.
4. לעיל על ג׳:י״ט.
5. קודמים אלו הניחו הקבלה חד-חד ערכית בין המילים בשפות שונות, ולכן כאשר תרגמו מלה עברית מסויימת למלה לועזית מסויימת, נשארו עם אותו התרגום גם במקום שזה לא מתאים. כך ׳שיבה׳ בדרך כלל משמעותה שיבה אל מקום בו כבר היה השב, אך לעיתים משמעותה תנועה סתם. והמלה הלועזית אשר שמשמה תרגום למלה ׳שיבה׳, אין במשמעותה כלל תנועה סתם שלא אל מקום מקורי, ולכן הנחת ההתאמה בין העברית לתרגום גורם לחשוב שבכל מקום ׳שיבה׳ משמעותה חזרה אל מקום מקורי.
6. הקודמים כנראה תרגמו ׳עוד׳ כמו ׳שוּב׳, ׳שנית׳, ולפי זה פירשו ׳ויחל עוד׳ שהוחיל שוב שבעת ימים, בנוסף על כך שהוחיל קודם לכן שבעת ימים. ריא״כ לעומת זאת מפרש שניתן לנקוט בלשון זה גם אם מה שהוחיל קודם לכן לא היה שבעת ימים אלא פחות או יותר; גם אם הוחיל קודם לכן לדבר אחר ולא לימים; וגם אם לא הוחיל כלל קודם לכן.
7. בעלי משמעויות שונות ומתפרשים לפי ההקשר.
8. בספר המטפיסיקה של אריסטו, בספר החמישי, אשר את כותרתו ניתן לתרגם ׳על המתיחסים׳, בפרק השישי (ואריסטו חוזר לעניין זה בתחילת הספר העשירי), מבואר שיש סוגים שונים של ׳אחדות׳, אשר אחד מהם הוא דמיון במאפיין מסויים (מקרי או מהותי). המונח הערבי (כגון באבן רושד) ל׳אחדות׳ זו הוא בתרגום עברי ׳הוא הוא׳. כוונת ריא״כ כאן היא כנראה לומר שכיוון שיש דמיון יסודי בין תנועה חזרה או נוספת לבין תנועה ראשונית, לכן שני סוגי תנועה אלו הם בעצם אחד, וזהו הבסיס לשימוש הלשוני הנדון כאן.
א. בכה״י: נמחק ׳לפי׳ ותוקן בשוליים ׳וכפי׳.
ב. בכה״י: ׳וכל אם אם׳.
ג. בכה״י: המילה העיניינים נמחקה ותוקנה לעינינים.
וַיָּחֶל – מענין תוחלת, וכן ׳וַיִּיָּחֶל׳ (יב).
ומאשר אמר הכתוב ויחל עוד שבעת ימים אחרים למדנו שבין שליחות העורב לשליחות היונה בראשונה עברו שבעה ימים כי לכן נאמר בפעם השנית שבעת ימים אחרים. הנה נתבאר מזה למה שלח נח בראשונה את העורב ולמה נאמר בו לראות הקלו המים שהוא לפי שלא שלח אותו אלא לראות אם נשארו הערים מאין יושב ובתים מאין אדם ששם יקנן העורב ולמה זה לא חזר אל התיבה והותרה השאלה הי׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַיָּחֶל עוד שבעת ימים אחרים – למדנו מכתוב זה שבין שליחות העורב לשליחות היונה עברו ז׳ ימים. כי תחלה חשב לבד לשלוח את העורב וכל זמן שישוב אליו ידע כי אין דשא ואין צמח בארץ ולא בא מועד לצאת מן התיבה. ואחרי עבור שבעת ימים והעורב יוצא, ושבחפץ לדעת על כל פנים כמה חסרו המים ואם קלו מעל הארץ, ושלח את היונה וכששבה ולא מצאה מנוח, הוחיל והתעכב עוד ז׳ ימים וּשְׁלָחָהּ פעם שנית. ומלת ״ויחל״ הנכון כדברי רד״ק1 ז״ל שהוא מהכבד הנוסף, ושרשו ״חול״. [עכ״ל.] כמו ״ויקם את העמודים״,⁠2 ״וישב משה את דברי העם״,⁠3 ודומה לו ״ויחילו עד בוש״,⁠4 שהוא לשון עכבה. ואותן שהן ״תוחלת״ שרשן ״יחל״ מנחי הפ״א, כמו ״הוחילי לאלהים״,⁠5 ״למשפטיך יחלתי״,⁠6 והם לדעתי שני שרשים קרובים בטעמם. כי כל מיחל מתעכב ומצפה לזמן העתיד. ויש מתעכב ואינו מיחל, כמי שמתעכב בבית רעהו ומאריך מִשׁוּב לביתו. אבל יראה לי שלא הניחו מלת ״חול״ על העכבה זולתי כשיש בענין ההוא ג״כ תוחלת, שמיחל להשיג חפצו. ולכן ״ויוחילו עד בוש״ שהיו מצפים שיפתח המלך את החדר. וכן ״ויחל עוד שבעת ימים אחרים״ שהיה מצפה שבזמן ההוא יקלו המים. אבל אותן שמשרש ״יחל״ על המצפה לעזרת השם או לעזרת אדם ומבקשים עזרה, ולפי שהמתעכב בעבור תוחלת שישתנה העת בינתיים, הנה נבדל בזה מלשון ״מהמה״ ו״אחַר״ ו״בושש״ שבארנום בפתיחתנו הראשונה לספר ״גן נעול״.⁠7
מן התיבה – כי שבעת הימים היתה בתיבה כי אין דרכה לצאת ולשוב כמו העורב, ואם תצא העוף אל מקומה ואל ארובתה. וכן המשיל צאת ישראל מארצות שוביהם אחרי זמן רב לשוב לארצם ליונים השבים אחר זמן רב אל קניהם שלוקחו משם, וכאמרו ״מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם״.⁠8
1. בביאורו על התורה.
2. מל״א ז, כא.
4. שופטים ג, כה.
5. תהלים מב, יב.
6. שם קיט, מג.
7. מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ו, עמ׳ 67-82, 149.
ויחל – וימתן בלשון חכמים. תוחלת היא לזמן, ולכך נאמרה בצדיקים יותר מתקוה, שהיא בלא זמן, שהצדיק אינו אלא כממתין לדבר שיהיה למחר או ליום אחר והיום יבא ולא יחדל, כן נכון לבו בטוח1 בתשועת ה׳. אבל תקוה אינה לזמן. ומה שנאמר זה היום שקוינוהו (איכה ב׳:ט״ז) פירושו קוינו לצרתם, וזה הוא היום שבאה תקותנו.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קי״ב:ז׳.
ויחל – י״א לשון המתנה, וי״א לשון תוחלת, אבל שתיהם קרובים בענין, כי הממתין הוא מיחל ומקוה, ומי שאבדה תוחלתו ותקותו לא ימתין עוד:
ויחל – קל משרש חיל, כמו ויחילו עד בוש (שופטים ג׳:כ״ה), טוב ויחיל ודומם (איכה ג׳:כ״ו), והנה וַיָחֶל בפלס וַיָרֶב מן ריב, וחיל ויחל שני שרשים בענין אחד, ענין תוחלת וְהַמְתָנָה.
He waited (va-yaḥel). The Hebrew is kal conjugation of the root חיל, as in, “And they waited [va-yaḥilu] until it was late” (Judges 3:25); “It is good that a man should quietly hope [ve-yaḥil ve-dumam]” (Lam. 3:26). The form va-yaḥel [with the yod of the root omitted] is analogous to va-yarev, from the root ריב. The two roots חיל and יחל alike denote expectation and waiting.
ויחל – היה אפשר לפרש ש״ויחל״ הוא מלשון המתנה – צורה מקוצרת של ״וַיִּיָּחֶל״, או במובן של ״וַיָּחִילוּ עַד⁠־בּוֹשׁ״ (שופטים ג, כה; אך שם המובן הבסיסי של ״וַיָּחִילוּ״ הוא ״ציפייה״). אולם, על פי פירוש זה לא יתיישב האמור כאן ״עוד שבעת ימים אחרים״, שכן הכתוב לא אמר לנו שכבר בתחילה המתין שבעה ימים.
אולי ״וַיָּחֶל״ הוא צורת הִפעיל של שורש ״חלל״ (במשמעות התחיל), או של שורש ״חול״ (במשמעות לבוא אחרי, או לבוא לכלל מציאות). ועל פי זה יתכן לפרש הפסוק כך:
נח רצה שיעברו שבעת ימים אחרים לפני שישלח שנית את היונה מן התיבה. אכן, גם ההשמדה באה בתקופות כאלה, תחילה שבעה ימים ולאחר מכן ארבעים יום (לעיל ז, י,יב). שבעה ימים עברו בין הקץ שנגזר על הדור המקולל לבין תחילת המבול. בימים אלה דבר לא השתנה, אך בהם הקיץ הקץ על הדור שנידון לכליה. אולי היו נחוצות עתה תקופות זמן דומות, לציין את המעבר אל העתיד המתחדש. נח ראה שה׳ לא עזב אותו, התיבה נחה, וראשי ההרים נראו; אך עדיין לא פתח את התיבה מכיון שסבר שהמים ייתמו כדרך שבאו. לכן המתין ארבעים יום עד ששלח את העורב, אך נתברר לו שעדיין אין מקום ראוי ליישוב על הארץ. לפיכך שיער, שכפי שאירע בתחילת המבול, גם כעת יעברו שבעת ימים בין גמר ההשמדה לבין התחלת התקופה החדשה. משום כך ״ויחל עוד שבעת ימים אחרים״.
אנו עתידים למצוא תופעה דומה בהמשך, בקשר לדיני טומאה וטהרה וכדומה; שתקופה של שבעה ימים מציינת את הפסקתו הגמורה של מצב אחד, לפני תחילתו של מצב חדש.
אחרים: כבר פירש רש״י בפסוק ח׳ שבא ללמד שגם בין שליחות העורב לשליחות היונה המתין ז׳ ימים. וראוי להתבונן על מה כתיב זה בכאן ולא במקומו1. ונראה, דכאן וכן בשליחות השלישית היתה המתנה שבעת ימים לפי השערתו2, דבזה המשך יש שינוי הניכר3, מה שלא היה אפשר לקוות בפחות מז׳ ימים. משא״כ לאחר ששב העורב לא היה טעם להוחיל שבעת ימים אחר שלא הבין ממנו מאומה4, ומה שהחל5 שבעת ימים לא היה בהשערתו אלא כך קרה שהמתין שבעת ימים6.
1. שאלת ה׳מדוע׳ המפורסמת בפרשנות התורה אצל רבים מהמפרשים. כלומר, אמנם את התשובה על שאלת ה׳כיצד׳ אנו יודעים, ׳כיצד׳ אנו יודעים שגם בין שליחות העורב ליונה המתין ז׳ ימים, אך ׳מדוע׳ הדבר לא נכתב בפירוש בתורה, דבר זה יש לברר.
2. כלומר, היתה סיבה לכך, ע״פ חישובו והגיונו של נח.
3. שינוי במצב האדמה, בין מצבה כשחזרה היונה בפעם הראשונה (כשאז חזרה ללא כל תוצאות) למצב העכשוי כשעברו שבעה ימים.
4. הואיל והוא לא התרחק כלל מהתיבה.
5. המתין.
6. והואיל והמתנה זו לא היתה עם סיבה והגיון אלא כך קרה, אין צורך להזכירה בפירוש.
ויחל עוד – מן המלה ״עוד״ הסיק המדרש,⁠1 שגם אחר שיגור העורב המתין נח שבעה ימים.
ויחל – ״שרשו חול, מבנין הפעול, וכן משרשו ומבנינו: ויחילו עד בוש (שופטים ג׳:כ״ה)״.⁠2 ״וייחל״ — בנין נפעל של יחל, ראה להלן פסוק יב; בדומה אל ״ונבל״ (ישעיהו ס״ד:ה׳) מוננבל. לפי אחרים הרי זה הפעיל מן השורש חול. אך נכונה יותר היא דעתו של הרוו״ה שהוא בנין קל מחיל, כמו וילן מלין, ואל נכון הוא קובע הבדל מהותי בין ״ויחל״ לבין ״ויוחל״ (הפעיל מן וחל). בעוד שהראשון פירושו המתנה רגילה, ומכאן הוראתו בפועל — השהיה (השווה ״לא יחל דברו״,⁠3 ופירושו של הרשב״ם שם), הרי האחרון משמעותו לדחות מעשה עד למועד מסויים (השווה שמואל א י׳:ח׳ וי״ג:ח׳).
1. בראשית רבה ל״ג:ט׳ (המ׳).
2. הרד״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותאברבנאלגור אריהר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה⁠־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי⁠־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
The dove came to him towards evening1 and, behold, there was a freshly plucked2 olive leaf in her mouth; and Noach knew that the waters had abated from upon the earth.
1. towards evening | לְעֵת עֶרֶב – Literally: "towards evening time".
2. freshly plucked... | טָרָף בְּפִיהָ – See Radak and R. D"Z Hoffmann. Cf. Rashi who thinks the word "טָרָף" is a verb rather than an adjective, rendering the phrase as: "plucked with her mouth". This, though, must assume that the word "dove" can take both male and female forms (as the verb is conjugated in the masculine, while the dove is referred to as "her").
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מ] 1והנה עלה זית טרף בפיה. א״ר ירמיה בן אלעזר מאי דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב״ה רבש״ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם, כתיב הכא טרף, וכתיב התם (משלי ל׳:ח׳) הטריפני לחם חוקי. (עירובין יח:, סנהדרין קח:)
[מא] 2ד״א והנה עלה זית טרף בפיה וגו׳, אותם הגוים שהם עליונים עליהם, שנא׳ (דברים כחי ג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, והיו ישראל מרים כזית עתידים להיותם טרופים בפיהם, שנא׳ (זכריה י״ד:א׳) הנה יום בא לה׳ וחלק שללך בקרבך. (מדרש אגדה נח).
[מב] 3וידע נח כי קלו המים וגו׳, ידע נח כי באחרית הימים יותן לישראל מנוחה, הקלו המים ממשא האומות, וזהו ענין גלות בבל. (מדרש אגדה שם).
[מג] 4ותבא אליו היונה וגו׳ טרף בפיה וגו׳. מהו טרף קטילה מד״א (בראשית ל״ז:ל״ג) טרוף טורף יוסף, א״ל אילו שבקתה אילן רב הוה מתעביד, מהיכן הביאה אותו ר׳ אבא ב״כ אמר משבשושין שבא״י הביאה אותו, ר׳ לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דישראל במכולא, כו׳ רב ביבי אמר נפתחו לה שערי ג״ע והביאה אותו. (בראשית רבה ל״ג).
[מד] 5ד״א עיניך יונים (שיר השירים א׳:ט״ו) א״ר יצחק אמר להם הקב״ה דוגמא שלך דומה ליונה כיצד כשהיה נח בתבה מה כתיב, וישלח את היונה וגו׳ (בראשית ח׳:ח׳) ותבא אליו היונה לעת ערב, אמר להן הקב״ה מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה הביאו שמן זית והדליקו לפני. (תנ״י תצוה א׳).
[מה] 6שלח נח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו לשולחיו, שלח את היונה והשיבה שליחותו, שנאמר ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עתה זית טרף בפיה כו׳, מכאן אמרו שולח דברים ביד רע כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור, כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו. (פרד״א פכ״ג).
1. ב״ר פל״ג, מדרש משלי פל״א, פרדר״א פכ״ג, בכת״י מדרש אור האפלה סיים ושמע הקב״ה תפלתה והושיבה בראשי פלטורין של מלאכים. עי׳ באע״ז (תהלים נה, ז.) והזכיר היונה שהוא עם בני אדם ועמה ישגרו ״המלכים״ ספריהם, ועי׳ ברד״ק פסוק ט, אמנם צ״ב איך אמר ע״ז דנתקבלה תפלתה כיון שמוסרין אותה לפלטורין של מלאכים, וצ״ל דהפי׳ דאפי׳ בראשי פלטורין של מלכים נותנים לה רשות לעשות לה קן אבל אין מזונותיה מסורין בידי אדם. ובדרשות אב״ן שועיב כ׳ ודרשו במלת פיה רמז רמזה לו מוטב שיהיו מזונותי מרים והם בידי שמים ולא מתוקים והם בידי בו״ד, ועוד כי מלת טרף רמז לנו כי חזר החידוש והטריף מלשון טרף נתן ליריאיו ופיה רמז לפי השם הידוע. - ועי׳ בפירש״י עירובין יח: - ובפי׳ מלת טרף, עי׳ מ״ש בס׳ מחברת הערוך לר״ש פרחון בערך טרף שכ׳ טרף בפיה יש בו סימן שיבור ששיברתו מן האילן בפיה ואילולי שראה בו סימן זה לא היה יודע כי קלו המים, פי׳ ב׳ חטוף בפיה כמו מהררי טרף מקום חיות שטורפין, עי׳ בפי׳ הר״י מווינה טרף בפיה לשון תלושה ובשר בשדה טרפה מתרגם דתלש מן חויא. ועי׳ לקמן מאמר מג. ובזח״ג קסה. טרף ולא טרפה. ובחצי מנשה מביא טרף קמוץ כולו כי פירושו טרוף וכן תרגום תביר מחית, ועי׳ באוה״ג כי מלת מחת תרגום של טרף, ומלת תביר תוספות, ובבאורי אנקלוס דחה דבריו, גם בחזקוני מביא ראי׳ לפי׳ זה דטרוף אינו שלם מלשון התרגום תביר מחת בפומה. ועי׳ בתשובת דונש צד י. מה שהשיב על פי׳ רס״ג שמפרש כן טרף חתוך והוא מפרש דעלה וטרף שני שמות לדבר אחד, והר״ש פרחון שם מביא פי׳ זה. ועי׳ רש״י תענית כד: ד״ה ואמרי לה, זיתים שכבשן בטרפיהן, כתרגומו כאן עלה טרפא, ובפי׳ הרא״ש, ובפי׳ הריב״א מביא עוד פי׳ לרשב״א דבלשון ערבי טרף הוא חדש ולכן כשראוהו חדש ידע כי לקחתו מעל הארץ ולא מעל המים שא״כ לא היה קמוץ, ועי׳ תק״ז מה: ולקמן מאמר מג. - ועי׳ בתוס׳ עירובין יח: ופסחים לו. דרק העץ והעלים של זית מרים אבל לא הפרי עצמה ועי׳ שו״ת משיב דבר סי׳ כד.
2. לעיל מאמר לו. לז. ובבאור.
3. ז״ח כג:
4. ויק״ר פל״א, שי״ר א, טו. ד, א. לעיל מאמר מ. בבאור. ומענין זה אם ירד מבול לא״י עי׳ זבחים קיג. פרדר״א פכ״ג. משבשושין, במנח״י גורם מישבוטוטין. וס״א משמטוטין, ומפרשים שנשמט ענף אחד מא״י וצפה על פני המים ומצאה אותו. - ובחמדת הימים כאן כ׳ דלא ירדו עליה גשמים מן השמים אבל נתכנסו לתוכה משאר ארצות שנא׳ ויכסו כל ההרים הרמים. וכ״כ רב״ח כאן ועי׳ בזבחים שם. ובפי׳ הרמב״ן כאן.
5. תנחומא תצוה ס״ה ועי׳ רב״ח שמות נט. וז״ח כג:
6. לעיל מאמר כט. וראה משלי כה, יג. כו, ו.
וַאֲתָת לְוָתֵיהּ יוֹנָה לְעִדָּן רַמְשָׁא וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מַחַת בְּפוּמַּהּ וִידַע נֹחַ אֲרֵי קַלּוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא.
The dove came to him toward evening, and behold, lying in her mouth was a torn off olive leaf. Noach knew then that the water had subsided from the earth.

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ
וַאֲתָת (ח״נ: וְעָלַת) לְוָתֵיהּ יוֹנָה לְעִידָּן רַמְשָׁא וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מַחַת בְּפוּמַהּ וִידַע נֹחַ אֲרֵי קַלּוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא
האם נכנסה היונה לתיבה?
א. ״וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב״ – ״וַאֲתָת״ אבל במקצת נוסחים: ״וְעָלַת״. יתכן שנחלקו בשאלה האם לעת ערב היונה נכנסה לתוך התיבה או התעופפה בחוץ. לנוסחי ״וַאֲתָת לְוָתֵיהּ יוֹנָה לְעִידָּן רַמְשָׁא״, היונה הגיעה עד התיבה אך לא נכנסה פנימה. והפסוק ״וישלח ידו וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אליו אל התבה״ (ט) מסייע להם: מכיוון ששם הוטעם ״וַיָּבֵא אֹתָהּ אליו אֶל הַתֵּבָה״, תרגם ״וְאַעֵיל יָתַהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבוֹתָא״, שהִכניסה פנימה. אבל כאן שנאמר ״וַתָּבֹא אליו היונה״ ולא נכתב אֶל הַתֵּבָה, תרגם ״וַאֲתָת לְוָתֵיהּ״; היונה הגיעה עד התיבה ולא נכנסה. אבל לנוסחי ״וְעָלַת לְוָתֵיהּ״ לשון כניסה, אונקלוס מפרש שבפעם הזאת היונה נכנסה מעצמה.
עֲלֵה זַיִת טָרָף – שבור
ב. לפי הפשט ״עֲלֵה זַיִת טָרָף״ משמעו עלה זית רענן. השווה: ״כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָש״ (יחזקאל יז ט), כל עליה הרעננים יתיבשו.⁠1 לפי זה טָרָף הוא תואר ומשמעו רַעֲנָן. גם לדעת אונקלוס טָרָף הוא תואר, אלא שמשמעו הוא שָׁבוּר. לכן כמו ״הַטְּרֵפָה לא ישלם״ (שמות כב יב) ״דִּתְבִיר לָא יְשַׁלֵּים״ תרגם ״טָרָף בפיה״ – ״תְּבִיר מַחַת בְּפוּמַהּ״.⁠2 וכן כתב רד״ק (״שרשים״, טרף): ״וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, שם תואר מפני שהוא קמוץ והוא תואר לעלה. כלומר עלה זית היה טָרוּף בפי היונה. וכן דעת אונקלוס שתרגם תְּבִיר״.
ומה שתרגם ״בְּפִיהָ״ בתוספת פועל ״מַחַת בְּפוּמַהּ״, לפרש שהיונה לא מצאה את העלה במים אלא שברה אותו מן האילן והניחה אותו בפיה וכן פירש הטור.⁠3 וכל זה אינו כדעת רש״י שפירש טָרָף כפועל, מוסב על היונה.⁠4
1. מלבי״ם: ״עֲלֵה זַיִת טָרָף – כבר הזכרתי בפירוש ״כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ״ (יחזקאל יז ט) ההבדל בין עָלֶה ובין טָרָף, שטָרָף הם העלים הלחים שהם טרף לתולעים ולזבובים... ובאר שהיה עלה לחה שזה סימן שלא קלטתו מן המים רק מן העץ הרענן״ וקרוב לכך גם רד״צ הופמן. וכן פירש רש״י תענית כד ע״ב ד״ה ואמרי לה את לשון המשנה ״זיתים שכבשן בטרפיהן (עוקצין ב א) כתרגומו עלה – טרפא. עלין שלהן דהיינו ידות״.
2. ולעומת טָרָף העברי שמשמעו שָׁבוּר, טָרָף הארמי זהו עָלֶה ומכאן ״עֲלֵה זַיִת״ ״טְרַף זֵיתָא״ כמו ״עלה תאנה״ (בראשית ג ז) ״טַרְפֵי תֵינִין״.
3. פירוש הטור: ״ויש מפרשים לשון שבירה כתרגומו תְּבִיר שהיה ניכר בו שקרעה אותו מן האילן... שאם לא כן שמא מצאה אותו צף על פני המים״. ומכיוון שבהערת מסורה נכתב: ״מַחַת. אית דמתרגמי מְחַת״ (קליין, מסורה, עמ׳ 40). נחלקו מפרשי ת״א אם מַחַת משורש נחת (=ירד) או משורש נוח (=שִׂים), כלומר האם היונה הורידה עלה בפיה או הניחה אותו בפיה. וראה ״נפש הגר״, ״אור התרגום״ ו״באורי אונקלוס״.
4. ואף על פי שראוי היה להנקד טָרַף, מצינו כמותו כגון ״כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ״ (הושע ו א). אבל אם הוא פועל מוסב ליונה צריך היה להיות טָרְפָה בְּפִיהָ בנקבה, על כן כתב רש״י ״טרף בפיה – אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה... טרף – חטף״ (״ספר זכרון״). גם ראב״ע מסכים עם רש״י שהוא פועל ועל כן כתב: ״והנכון בעיני שיהיה הבי״ת נוסף כבי״ת בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה (איוב כו יג)״. כלומר, כמו ששם בי״ת נוספת בתיבת בְּרוּחוֹ ומשמעו רוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה, גם כאן טָרָף בְּפִיהָ כאילו נאמר טָרָף פִּיהָ.
ותבא לותה יונה לעדוני רמשא והא עלה דזי׳ קטים בפומהבג וידע נח ארום קלוד מיא מעלוי ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותב״) גם נוסח חילופי: ״ואתת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלה דזי׳ קטים בפומה״) גם נוסח חילופי: ״טרף דזית לקיט בפי׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 נוסף מנוסח אחר: ״דאייתייאת יתיה מטור משחא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קלו״) גם נוסח חילופי: ״אתקלילו״.
ואתת לותיה יונתא לעידוני רמשא והא טרפא דזיתא לקיט תביר ומחית בפומא דנסבתיה מן טוור מישחא וידע נח ארום איתקוללו מיא מעילוי ארעא.
And the dove came to him at the evening time, and, behold, a leaf of olive gathered, broken off, she brought in her mouth, and which she had taken from the Mount of the Meshiha.⁠a And Noah understood that the waters had lightened from being on the earth.
a. The Mount of Olives.
ותבא אליו היונה לעת ערב – רמזה מזה לישראל שיהיו נגאלין לעת ערב שנאמר והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד ז).
והנה עלה זית טרף בפיה וגו׳ – 1אמרה יונה לפני הקב״ה: רבונו של עולם יהיו מזונותי מרים כזית ויהיו מסורים בידיך, ואל יהיו כדבש ויהיו מסורים ביד בשר ודם.
דבר אחר: היתה היא סימן לישראל, כשם שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כך ישראל לא יהיה להם מנוח בגלות, שנאמר ולא יהיה מנוח לכף רגליך וגו׳ (דברים כ״ח:ס״ה), וכשם שהיונה שבה אל התיבה, כך ישראל עתידים לשוב מן הגלות לארצם מפני עול הגוים שנמשלו למים, שנאמר הוי המון [עמים] רבים כהמות ימים יהמיון (ישעיהו י״ז:י״ב).
דבר אחר: והנה עלה זית טרף בפיה וגו׳ – אותם הגוים שהם עליונים עליהם, שנאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (דברים כ״ח:מ״ג) והיו ישראל מרים כזית עתידים להיותם טרופים בפיהם, שנאמר (היום) [הנה יום] בא לה׳ וחלק שללך בקרבך (זכריה י״ד:א׳).
וידע נח כי קלו המים וגו׳ – ידע נח כי באחרית הימים יותן לישראל מנוחה, הקלו המים ממשא האומות, וזהו ענין גלות בבל.
1. אמרה יונה לפני הקב״ה. סנהדר׳ ק״ח ע״ב. ועיי׳ ב״ר פל״ג אות ו׳ מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידך. ורש״י הביא בשם מדרש אגדה אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב״ה ולא מתוקין כדבש ביד בשר ודם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פג׳אתה וקת עשא ואד׳א בורקה זיתון מקטועה פי פיהא פעלם נוח אן אלמא קד׳ כ׳ף ען אלארץ׳.
ובאה אליו לעת חשיכה והנה עלה זית קטוף בפיה, ואז ידע נח שפחתו המים מעל הארץ.
עלה זית טרף בפיה – יתכן שיהיה טרף תואר לעלה, וכאילו טרפתו, והוא דעת התרגום בו. ויתכן לפרש בו כרותה (תלוש).⁠1 ויתכן גם כן לפרש טרף בפיה, שהיונה לקחה בפיה2, והוא מדברי רבותינו ז״ל: מוכרת למזונותיה מהו שתטרוף לכתובתה (בבלי כתובות צ״ז.). (ספר השרשים ״טרף״)
1. וכן דעת הרס״ג, עיין שפת יתר ל׳ (א. ז. רבינוביץ)
2. ומפני שהפה הוא שם זכר וגם עלה הוא שם זכר, על כן בא טרף בזכר (א. ז. רבינוביץ)
טרף בפיה – אומר אני: שזכר היה, לכך הוא קורהו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה. לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו:⁠א כיוני הגאיות כולם הומותב (יחזקאל ז׳:ט״ז), וכן כיונה פותה (הושע ז׳:י״א).
טרף – חטף.
ומדרש אגדה: לשון מזון. ודרשו בפיה – לשון מאמר. אמרה: יהי מזונותיי מרורים כזית זו ובידו של הקב״ה, ולא יהו מתוקים כדבש וביד בשר ודם.
א. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917 נוסף כאן: ״כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב (שיר השירים ה׳:י״ב)״. פסוק זה אינו מופיע בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ברלין 514, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״הם״.
טרף בפיה PLUCKED IN HER MOUTH – I am of opinion that it (the dove) was a male and that therefore it (the text) speaks of it sometimes as masculine and sometimes as feminine, because really wherever יונה "dove" occurs in the Scriptures it is spoken of as feminine, as "[His eyes] are like those of doves beside the water brooks that are washing themselves (רוחצות fem.) in milk" (Shir HaShirim 5:12); "Like the doves of the valleys, all of them moaning" (Yechezkel 7:16) and as "Like a silly (פותה fem.) dove" (Hoshea 7:11)
טרף means IT HAD PLUCKED OFF.
The Midrashic explanation takes it as meaning "food", and interprets בפיה as "speaking" – viz., she said. "Rather that my food be bitter as an olive but from the hand of God, than as sweet as honey and from the hand of mortal men" (Eiruvin 18b; Bereshit Rabbah 33).
ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה – מאי שנא עלה זית. 1אלא אמרה היונה לפני הקב״ה רבש״ע יהי מזונותי מרורין כזית ומסורין בידיך. ואל יהי מתוקין כדבש ומסורין ביד בשר ודם. 2לפיכך צריך לבקש רחמים מלפני בוראו שלא יצריכו לידי בני אדם.
3טרף – לשון מזונות. וכן הוא אומר הטריפני לחם חוקי (משלי ל׳:ח׳).
ומאין הביאה היונה את העלה הזה4ר׳ לוי אמר מארץ ישראל הביאה 5שלא נשטפה במבול. שכן הוא אומר ביחזקאל (יחזקאל כ״ב:כ״ד) בן אדם אמור לה את ארץ לא מטהורה היא. לא גושמה ביום זעם. 6ולא חיישינן לקבר התהום.
7טרף – לשון זכר. לפי שהעלה לשון זכר. וכה״א קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו). אבל יונה לשון נקבה. 8טרף שב אל העלה. כלומר העלה טרף שתחב העלה בפיה של יונה. 9ר׳ קיראי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה העלה. ולמה זית. אמרה לו מוטב לי מר מזה. ולא מתוק מידך לפי שנלאו בתבה.
1. אלא אמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא. סנהדרין ק״ח ע״ב. פדר״א פכ״ז. וברש״י עה״ת. ועיין ב״ר פל״ג רמז רמזה לו מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך.
2. לפיכך. הם דברי רבינו מדנפשי׳.
3. טרף לשון מזונות. בסנהדרין שם מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני היא. הטריפני לחם חקי. וכן מובא ברש״י עה״ת בשם מדרש אגדה.
4. ר׳ לוי אמר מארץ ישראל הביאה. בב״ר פל״ג הוא מאמר ר׳ אבא בר כהנא. ובשם ר׳ לוי מובא מהר המשחא הביאה אותו.
5. שלא נשתפה במבול. עיין פדר״א פכ״ג חוץ מא״י שלא ירדה עליה גשמים. והובא לראי׳ הכתוב מיחזקאל. ועיין זבחים קי״ג ע״א וע״ב. ובתוס׳ שם ד״ה לא ירד מבול לא״י. ועיין ברמב״ן עה״ת.
6. ולא חיישינן לקבר התהום. בכ״י פלארענץ כתוב: וכן מפורש במס׳ זבחים אתמוהי קא מתמה בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם. ולא נפלו בתוכה פגרי דור המבול. ולא חיישינן לקבר התהום ע״כ. וזה נשמט בכ״י שלפנינו. והמאמר הוא בזבחים דף קי״ג ע״א ע״ש.
7. טרף לשון זכר אבל יונה לשון נקבה. וכן הביא רש״י עה״ת ע״ש שמביא ראיות שכל יונה שבמקרא לשון נקבה.
8. טרף שב אל העלה. עיין בבאור לנתה״ש:
9. ר׳ קיראי אמר. בב״ר הגי׳ רב ביבי אמר.
טרף בפיה – תביר מחית,⁠א טרוף ושבור, שנשאר חציו בפיו כשעקרו מן האילן והכיר קריעתו חדשה, ואז הכריזב כי קלו המים. אבל עלין שלמים נופלין מן האילן וצפין על פני המים. טָרָף שם דבר הוא ולכך כולו קמץ.⁠ג (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)⁠1
1. בכ״י סנקט פטרבורג 118.1 מופיע החלק הראשון עד ״כ⁠(!)⁠לו המים״. השוו לפירוש המובא בכ״י מינכן 252, חזקוני, ומנחת יהודה. לשון חזקוני השאובה מר״י קרא: ״אלא יש לומר: ניכר היה שלא הביאתו ממקום רחוק, שהרי טרף כתיב – לשון חטיפה שחטפתו מן האילן, וחטיפתו מעידה עליו, שאילו מצאתו על פני המים כדרך שאר עלין שנושרין מן האילנות על ידי רוח, לא היה טרוף אלא שלם. וכן התרגום מוכיח: תביר מחית בפומה.⁠״
א. כלשון אונקלוס, ומובא גם בחזקוני.
ב. כך בוינה 23. בכ״י סנקט פטרבורג 118.1: ״הבחין״.
ג. כלומר עם ב׳ קמצים תחת אותיות ט׳ ור׳, והשוו גם ראב״ע ורד״ק.
[טרף – כלו קמוץ כי שם דבר הוא, ובלשון ערבי טרף חדש הוא, ולכן כשראהו חדש, ידע כי לקחתו מן האילן ולא מעל המים, שאם כן היה כמוש.
טרף – קמץ הוא כמו שפל חכם וחזק, כלומר טרף בפיה וקרוע היה העלה בפיה, שתלשה אותה היונה מן האילן בפיה. שאם היה בפיה שלם לא היה יודע אם קלו המים, כי יש לומר שמצאה היונה צף על פני המים.]⁠1
1. שוחזר ממנחת יהודה, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 206 ואילך. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.
טרף בפיה – יש אומרים: שהיא מלה מוכפלת בטעם כמו: אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳), ויפרש טרף כמו: עלה זית, מגזרת: כל טרפי צמחה (יחזקאל י״ז:ט׳). והראיה שיש תחת הרי״ש קמץ גדול כמו: זהב ועשן.
והנכון בעיני: שיהיה הבי״ת נוסף, כבי״ת ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג), והוא באחד (איוב כ״ג:י״ג).
ונקמץ כי הוא טרף (הושע ו׳:א׳), אריה שאג (עמוס ג׳:ח׳) וחבריהם.
או: יהיה טרף קמוץ, בעבור שהוא תואר השם, כמו: חכם, והטעם כמו: טרוף. כי יש תואר דומה לפועל, ויש דומה לפעול.
וטעם בפיה – שהיה לח.
IN HER MOUTH AN OLIVE-LEAF FRESHLY PLUCKED. Some say that Scripture employs two words with one meaning,⁠1 as it does in the dust of the earth (Dan. 12:2). They interpret taraf (freshly plucked) as leaf. All its sprouting leaves (tarpe tzimchah) (Ezek. 17:9) is similar. That taraf is a noun is evident from the long kamatz beneath the resh. It is like zahav (gold) and ashan (smoke). However, in my opinion the bet of be-fihah (mouth) is superfluous.⁠2 It is like the bet of be-rucho (by his breath) in By His breath the heavens are serene (Job 26:13)3 and the bet of ve-echad (at one with Himself) (Job 23:13).⁠4 In this case taraf is a verb meaning plucked and is vocalized with a kamatz beneath the second radical like taraf (torn) in For He hath torn (taraf) (Hos. 6:1)5 and sha'ag (hath roared) in The lion hath roared (sha'ag) (Amos 3:8)6 and other similar cases. It is also possible that taraf (freshly plucked) is vocalized with a kamatz because it is an adjective like chacham (wise). It means the same as taruf (torn), for an adjective may resemble an active or passive participle.⁠7
1. Aleh (leaf) and taraf (freshly plucked) mean the same. The verse thus reads, an olive-leaf, a frond in its mouth. Similarly in Daniel adamah (earth) and afar (dust) mean the same and the Bible could have employed only one word.
2. Ibn Ezra says that the phrase should read taraf-pihah (its mouth had plucked). He thus insists that the bet is superfluous. According to this interpretation taraf is a verb.
3. The bet (by) is superfluous.
4. This should be read echad.
5. Taraf (torn) has a kamatz beneath the second radical. A third person kal perfect usually has a pattach beneath the second radical. Hence Ibn Ezra points out that there are instances where it has a kamatz beneath the second radical.
6. Sha'ag has a kamatz under the second radical.
7. Taraf resembles the active, taruf the passive (Krinsky). According to this interpretation taraf is an adjective meaning plucked.
וטעם טרף בפיה – שראה כי פיה טרף העלה, ונראה הטרף לח.
יש מדקדק שאמר: כי בי״ת בפיה נוסף, וטרף פועל עבר, ואם הוא קמץ, כמו: כי הוא טרף וירפאנו (הושע ו׳:א׳), אריה שאג (עמוס ג׳:ח׳), על דרך: ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג).
טרף בפיה – שנכר היה בה שטרפה ונתקה מן העץ, ולא מצאה על פני המים. כי טרף לשון תלישה, כמו: ובשר בשדה טריפה (שמות כ״ב:ל׳), דמתרגמינן: ובשר תליש מן חייא חיתא.
טרף בפיה A PLUCKED OFF [OLIVE LEAF] IN ITS MOUTH: In other words, an olive leaf that one could tell had been plucked off and separated from a tree, and had not been found floating on the surface of the water, for the word טרף connotes “tearing.” So we translate the phrase (Exod 22:30) “flesh טריפה in the fields” into the Aramaic “ובשר תליש מן חיוא חיתא—flesh torn (תליש) from a living animal.”1
1. So also Sefer Ha-Gan. Cf. the midrashic explanation found in Rashi (following Eruvin 18b) that connected the word טָרָף to the word טֶרֶף (food).
ותבא לעת ערב – בו ביום שבה אליו לעת ערב.
טָרָף – כלו קמוץ, והוא תאר במקום פעול כמו טרוף, כלומר שטרפה אותו היונה מאילן הזית בפיה להביאו אל נח, ולפיכך אמר לשון טרף כי הכיר בו נח כי טרפתו ושברתו מהזית לא שמצאתו על פני המים.
כי קלו המים – מעטו, כי הדבר המועט הוא קל מהמרובה והמרובה יקרא כבד, כמו: יכבדו בניו (איוב י״ד:כ״א), מקנה כבד (שמות י״ב:ל״ח), חיל כבד (מלכים א י׳:ב׳), והדומים להם.
ולמה הביאה מין זית? אולי מצאתו ראשון למקום התיבה, או לפי שהזית נמצא בעליו כל השנה.
ובדרש (בראשית רבה ל״ג): אמרה יונה יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים ביד האל ולא מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם.
ותבא...לעת ערב, it came (back) at evening time of the same day it had been dispatched.
טרף, both vowels in this word are kametz, indicating that the word is an adjective similar to having been spelled טרוף, as a participle. The word implies that the pigeon had torn this leaf off an olive tree with its beak in order to bring it back to Noach. This is the reason why the Torah used the word טרף, to show that Noach realised that it had torn it off the tree and broken it from the olive.⁠1 This was not a leaf which had been found floating on the surface of the water.
כי קלו המים, that they had decreased in quantity. When something is in short supply it is often referred to as being קל, whereas when something is in ample supply it is called כבד. Examples of this are found in Job 14,21 יכבדו בניו,”his sons become ‘heavyweights’ (important, of consequence) We have the expression מקנה כבד, a great deal of cattle (Exodus 12,38) or חיל כבד, an army of numerous soldiers (Kings II 18,17). Why did the pigeon choose a leaf from an olive tree? Perhaps it was the first tree it encountered after flying away from the ark. Or, seeing that the leaves of the olive tree stay on the tree all year round it was the most likely leaf available. According to Sanhedrin 108 the pigeon reasoned that even a bitter tasting leaf eaten in freedom was preferable to being cooped up in luxurious surroundings. In the final analysis, the pigeon preferred to entrust its future to God rather than to man.
1. not just from a branch.
וידע נח כי קלו המים – על ששהתה לבא עד הערב.
ולמאן דאמר: לא ירד מבול לארץ ישראל, היאך ידע נח בהבאת העלה שקלו המים, היה לו לספק שמא מארץ ישראל הביאתו, או שמא צפה על פני המים לקחתו.
אלא יש לומר: ניכר היה שלא הביאתו ממקום רחוק, שהרי טרף כתיב – לשון חטיפה שחטפתו מן האילן, וחטיפתו מעידה עליו, שאילו מצאתו על פני המים כדרך שאר עלין שנושרין מן האילנות על ידי רוח, לא היה טרוף אלא שלם. וכן התרגום מוכיח: תביר מחית בפומה.⁠1
1. השוו לביאורים המיוחסים לר״י קרא ורשב״ם.
וידע נח כי קלו המים, "then Noach knew that the waters had subsided substantially. The fact that the pigeon stayed out all day long convinced Noach that there was what to look at other than mere water. According to the view that the deluge did not affect the land of Israel (Zevachim 113) how could Noach have known from the torn olive leaf that the waters had indeed subsided so much? He could have deduced that this leaf had originated in the Holy Land, or it had been picked up floating on the surface of the waters? The word חטף used by the Torah here, always is used in connection with something that has been plucked from a tree. If it had been picked up floating, it would have been a whole leaf, and would not have shown signs of having been picked from its branch. The translation by Yonathan ben Uzziel is further proof of this. He translates: נחית, i.e. plucked by mouth or beak. [The Hebrew equivalent of when Yaakov mourned his son Joseph as having been torn to shreds by a wild beast, טרף טרף יוסף, Genesis 37,33.]
עלה זית – פרש״י (ד״ה טרף) וכן בפ׳ עושין (ערובין יח:, סנהדרין קח:) אמרה יונה יהו מזונותי מרורין כזית בידי הק׳ ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם. א״כ משמע דזיתים מרורים. ותימ׳ והלא אמ׳ (???) תלמידי חכמי׳ שבארץ ישראל מתוקים כזיתים. וי״ל שהפרי מתוק אבל האילן עצמו וגם העלין מרורין. ותדע שגם האילן נקרא זית כדאמ׳ (שמות רבה נ:ג) ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים (שמות טו:כה). זה זית שאין לך באילן מר יותר מזית. וי״מ שהזית מר כלומ׳ הפרי אבל השמן מתוק.
טרף בפיה – לפי הפשט טרף. לשון תלישא כמו ובשר בשדה טריפה (שמות כב:ל). מתרגמי׳ ובשר תליש מן חיות ברא. טרף. שם דבר. גן.
עלה זית – פירש״י וכן איתא בפ׳ עושין פסין אמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית וכו׳ משמע שהזיתים מרורין, וקשה הלא אחז״ל ת״ח שבא״י מתוקין כזית, וי״ל דהפרי מתוק והאילן והעלים שנקראו ג״כ זית הם מרורין מאד, וי״מ שגם הפרי מר אבל השמן מתוק ובו נמשלו ת״ח שבא״י מכח טוב שם משמן טוב.
טרף בפיה – לפי הפשט טרף לשון תלישה ועקירה מחיבורו הוא כלשון ובשר בשדה טריפה דמתרגמינן ובשר תליש מן חיוא חייא טרף שם דבר, ג״ן.
והנה עלה זית טרף בפיה – מפשוטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות, ולא נמוחו במבול, כי לא היה שם נחל שוטף בעבור שנתמלא כל העולם מים. אבל בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ג:ו׳) אמרו: מהיכן הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא, הוא שהקב״ה אמר ליחזקאל: בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם (יחזקאל כ״ב:כ״ד). רבי ביירי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו.
והנה כונתם שנעקרו האילנות ונמוחו במקומות המבול, ואף כי יהיהא העלה נבל, וכך אמרו (בראשית רבה ל׳:ח׳): אפילו איצטרובילין של ריחים נימוחו במבול, ודרשו בו: אבנים שחקו מים (איוב י״ד:י״ט). ומאמרם: דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא – שלא היה עליה גשם המבול, כדכתיב: לא גושמה (יחזקאל כ״ב:כ״ד), ולא נפתחו בה מעיינות תהוםב רבה. אבל המים נתפשטו בכל העולם וכסו כל ההרים אשר תחת כל השמים (בראשית ז׳:י״ט), כאשר כתוב מפורש, ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה. וכך אמרו בפירקי רבי אליעזר (פרקי דרבי אליעזר כ״ג): ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים, אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה, שנאמר: בן אדם אמר לה וגו׳ (יחזקאל כ״ב:כ״ד). והנה לדעת רבי לוי מפני שלא ירד בארץ ההיא הגשם השוטף, ולא נפתחו עליה ארבות השמים, נשארו בה האילנות, ובכל העולם נשברו ונעקרו במבול ומטרות עוזו.
ואני תמה על מאמרם: מגן עדן. אם כן, לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ, כי שם לא נכנסו מי המבול, ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים, וכאשר קלו המים נפתחו. ומדעתם זו אמרו שם (בראשית רבה ל״ו:ג׳): ויטע כרם (בראשית ט׳:כ׳) – ומהיכן היה לו, אמר רבי אבא בר כהנא: נח בכניסתו לתבה הכניס עמו זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים גרופיות לזתים.
טרף בפיה – כתב רבינו שלמה: אומר אני: שזכר היה, לכך קורא אותו פעמים לשון זכר פעמים לשון נקבה. לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה הוא. טרף – חטף. ומדרש אגדה לשון: מזון. ודרשו בפיה – לשון מאמר, אמרה: יהיו מזונותי מרורין כזית, ובידו של הקב״ה, ואל יהו מתוקים כדבש ביד בשר ודם.
ואין כל זה נכון בעיני, כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מכל הפרשה אין בו טעם, ואם הלשון לקראֹתם כלם בשם הנקבות למה שינה בכאן. וכן מדרשם בהגדה, לא שיעשו: בפיה לשון מאמר כלל, אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה, כי אם נאמר שאירעג כן, לא על חנם פירש אותו הכתוב, כי היה לו לומר: והנה עלהד טרף בפיה, והזית איננו מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לאורך דליותיו, ולכך אמרו כי היה בזה רמז, שהעופות נוח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב״ה, ולא שיהיו טובים בידי אדם, וכל שכן בני אדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה. ולשון בראשית רבה (בראשית רבה ל״ג:ו׳): אמר רבי אבהו: אלו מגן עדן הביאה אותו, לא היה לה להביא דבר מעולה, או קנמון או פפולסמון, אלא רמז רמזה לו, אמרה לו: נח, מר מזה מתחת ידו של הקב״ה, ולא מתוק מתחת ידיך. אבל בגמרא הוסיפו (בבלי סנהדרין ק״ח.): מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא, דכתיב: הטריפני לחם חקי (משלי ל׳:ח׳). כי מפני הטעם שאמרנו, יעשו לזה סמך מלשון: הטריפני, ירמוז כאלו אמר: והנה עלה זית טרף בפיה.
ופשוטו של מקרא, פירשו בו (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ח׳:י״א, רד״ק בראשית ח׳:י״א) שהוא תאר לעלה: והנה עלה זית טרוף בפיה. וסמך לדבר, שהוא קמוץ, כי כן משפטו. אבל נמצאו מהם בזרות: כי הוא טרף וירפאנו (הושע ו׳:א׳), כגון והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה׳:כ״ג), על שגגתו אשר שגג (ויקרא ה׳:י״ח), וזולתם רבים.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״היה״.
ב. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״תהום״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיארע״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 נוסף כאן: ״זית״.
AND LO AN OLIVE LEAF. From the plain meaning of this verse it would appear that the trees were not uprooted or blotted out in the flood because there was there no flooding stream since the whole world became full of water. But in Bereshith Rabbah the Rabbis have said,⁠1 "From where did the dove bring the olive leaf? Rabbi Levi said, 'She brought it from the Mount of Olives since the land of Israel was not inundated by the waters of the flood. This is as the Holy One, blessed be He, said to the prophet Ezekiel: Son of man, say unto her: Thou art a land that is not cleansed, nor rained upon in the day of indignation.'2 Rabbi Biryei said, 'The gates of the garden of Eden were opened for the dove and from there she brought the leaf.'" Thus the intent of the Rabbis is that the trees were uprooted and blotted out in those places where the flood was, and surely the leaf faded.⁠3 Similarly the Rabbis said,⁠4 "Even the [solid substance of the] lower stationery millstone was blotted out in the flood,⁠" and [to substantiate this statement] they expounded the verse, The waters wore the stones,⁠5 [as referring to the waters of the flood which wore down stones]. And their saying that "the Land of Israel was not inundated by the flood" is to be understood as meaning that the rain of the flood was not there, as it is written, nor rained upon;6 the fountains of the great deep7 were not therein. But the waters did spread over the whole world, and all the high mountains that were under the whole heaven were covered,⁠8 as it is clearly written, and there is no partition around the Land of Israel to prevent the waters from entering. And so did the Sages say in Pirkei d'Rabbi Eliezer:⁠9 "The waters of the flood did not come down from heaven upon the land of Israel, but they rolled in from other lands and came there, as it is said, Son of man, say unto her, etc.⁠"10 Now according to the opinion of Rabbi Levi, [mentioned above, that the dove brought the olive leaf from the Mount of Olives], it was because the torrential rain did not come down upon the land of Israel and the windows of heaven11 were not opened there that the trees remained there while in the rest of the world they were broken and uprooted by the flood and His mighty rain.⁠12
But I wonder about their saying that [the olive leaf was brought by the dove] from the garden of Eden. If it were so, then Noah did not know that the waters abated from off the earth for there [in Eden] the waters of the flood did not enter. But perhaps its gates were closed so that the waters did not enter there, but when the waters abated they were opened. [Thus the olive leaf indicated the opening of the gates which in turn indicated that the waters had abated.]
It is on the basis of this opinion of theirs [—that the trees were broken and uprooted in the entire world during the flood — that the Rabbis] have said there in Bereshith Rabbah,⁠13 "And he [Noah] planted a vineyard.⁠14 And from where did he have a branch? Said Rabbi Abba bar Kahana, 'When he went into the ark he had taken with him branches of the vine, shoots of fig trees, and stumps of olive trees.'"
'TARAPH' (PLUCKED) IN HER MOUTH. Rashi wrote: "I am of the opinion that the dove was a male and that therefore Scripture sometimes speaks of it as masculine15 and sometimes as feminine16 because where the word yonah (dove) occurs in Scripture it is spoken of as feminine. Taraph however means 'he plucked.' But a Midrashic explanation takes it [taraph] as meaning 'food,' and the word b'phiha (in her mouth) it explains as meaning 'speaking.' Thus she said: 'Rather that my food be bitter as an olive and come by the hand of the Holy One, blessed be He, than as sweet as honey and from the hand of mortal man.'"
All this does not appear to me to be correct for there is no reason why Scripture should change its reference to doves from feminine to masculine in one place in the same section. And if it is proper language to always speak of yonah in Scripture as feminine, why did it change here? Similarly, their Midrashic explanation does not at all make the word b'phiha to mean "speaking.⁠" Instead, their Midrash is based on the fact that she brought this kind of leaf for if we should say that it just happened [that she brought an olive leaf], it cannot be in vain that Scripture mentioned it since it should have said, "And, lo, in her mouth a leaf freshly plucked.⁠" Besides, the olive does not come from the very high trees that the fowl should nest there on account of its long branches. It was for this reason that the Sages said that there was in this a hint that it is more pleasing to the fowl to have their food bitter as wormwood from the hand of the Holy One, blessed be He, and not have it be good and sweet as honey from the hand of mortal man, and surely, all the more, people do not wish to be dependent for their livehood upon one another. In the words of Bereshith Rabbah:⁠17 "Rabbi Abahu said, 'If the dove brought the olive leaf from the garden of Eden, could she not have brought something exceptional such as either cinnamon or balsam? But it was a hint which she gave to Noah: rather something even more bitter than this from the hand of the Holy One, blessed be He, than something sweet from your hand.'" But in the Gemara18 they [the Sages] added: "What evidence is there that the word taraph means food? It is written, 'Hatripheni' (Feed me) with mine allotted bread.⁠"19 It is due to the reason we have stated, [namely, that Scripture mentioned the name of the tree in order to indicate this hint] for which the Rabbis found support in the word hatripheni, implying that it is as if Scripture said, "And, lo, an olive-leaf of tereph (food)⁠20 in her mouth.⁠"
As for the plain meaning of Scripture, the commentators21 have explained that the word taraph modifies the word "leaf,⁠" thus stating, "And, lo, a plucked olive leaf was in her mouth.⁠" Proof for this [i.e., that taraph modifies "leaf" rather than acting as a verb] is that taraph is wholly vocalized with the kamatz, as is the rule.⁠22 It is, however, found in irregular forms: For 'taraph' (He hath torn), and He will heal us;23 And he shall restore that which 'gazal' (he took by robbery);24 The error which 'shagag' (he committed);25 and many other additional verses.
1. 33:9.
2. Ezekiel 22:24.
3. See Jeremiah 8:13.
4. Bereshith Rabbah 28:3.
5. Job 14:19.
6. Ezekiel 22:24.
7. Above, 7:11.
8. Ibid., 19.
9. Chapter 23.
10. Ezekiel 22:24.
11. Above, 7:11.
12. Job 37:6.
13. 36:4.
14. Genesis 9:20.
15. It is indicated by taraph (he plucked) rather than tarpha (she plucked).
16. It is indicated by the word b'phiha (in her mouth).
17. 33:9.
18. Erubin 18b. See my Hebrew commentary, p. 61, Note 28.
19. Proverbs 30:8.
20. And not taraph (he plucked), as it is actually vocalized.
21. Ibn Ezra and Radak.
22. If it were a verb, it would have been vocalized with a kamatz followed by a patach.
23. Hosea 6:1. Here the word is vocalized wholly with the kamatz, and yet it is a verb rather than an adjective.
24. Leviticus 5:23. Similar to the above.
25. Ibid., (18). This too is similar to the above.
והנה עלה זית טרף בפיה – כיון שנגזר אבדן ומחייה על האדם ועל כל מה שבארץ אין צריך לומר שנעקרו האילנות ונמחו לגמרי עד שהוצרכו רבותינו ז״ל לומר שאפילו אצטרובולין של רחים נמחו במבול ודרשו בזה (איוב י״ד:י״ט) אבנים שחקו מים, ואין צ״ל כי העלה נבל וא״כ מהיכן הביאה אותו, אמרו במדרש ר׳ לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דארץ ישראל במיא דמבולא שכך אמר הקב״ה ליחזקאל (יחזקאל כ״ב:כ״ד) בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא ולא גשמה ביום זעם, לא מטהרה פירוש שלא נבקעו מעינות תהום, ולא גושמה שלא ירד עליה מטר מן השמים מגשם המבול, אבל בודאי מי המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה שהרי הכתוב מעיד בכאן ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ולפי שלא ירד מן השמים הגשם השוטף שהיה משבר כל האילנות לכך לא נעקרו האילנות משם מפני המים הבאים שם משאר ארצות, ולפיכך לקחתו מהר המשחה הוא הר הזיתים, וזהו שאמר וידע נח כי קלו המים וגו׳.
ועוד דרשו מג״ע הביאה אותו, ויש לתמוה בזה מהיכן היה יודע נח כי קלו המים כיון שמי המבול לא נכנסו בגן עדן, וכתב הרמב״ן ז״ל אולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו בו המים וכאשר קלו המים נפתחו ע״כ.
ומלת טרף היה ראוי שיאמר טרפה בפיה אבל הוא שם התואר כמו טרוף וע״כ הוא קמוץ, והיה הכתוב ראוי לומר והנה עלה טרף בפיה והיה מספיק זה לידיעת נח כי קלו המים כי מאחר שלקחה עלה מן האילן איזה אילן שיהיה בידוע כי קלו המים ולמה הוצרך להכיר שם האילן שהיה זית, וע״ז התעורר רבותינו ז״ל במדרשם ואמרו רמז רמזה לו אמרה מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב״ה ואל יהוי מתוקים כדבש ביד ב״ו, עשו חכמים בפיה לשון מאמר.
ועוד דרשו במדרש אמר ר׳ אבהו מאילן ג״ע הביאה אותו ולא היה לה להביא דבר מעולה או קנמון או פולסמין אלא רמז רמזה לומר מר מזה תחת ידי הקב״ה ולא מתוק מתחת ידיך, ויהיה טרף מלשון מזונות כענין שכתוב הטריפני לחם חקי, והנה יש בזה ק״ו לבריות שאם העופות נוח להם זה עאכ״ו בני אדם שהם בעלי שכל וידיעה ומדת הבשת פרושה על פניהם שאינם רוצים להתפרנס זה מזה.
והנה עלה זית טרף בפיה, "and here it had torn off an olive leaf with its beak.⁠" Seeing that destruction had been decreed on man and beast there was no need for the Torah to have reported that the trees too had been doomed by the deluge. In fact, the destruction of vegetation on earth had been so thorough that our sages in Bereshit Rabbah 28,3 claim that even the lower millstones had been thoroughly destroyed. This may be based on Job 14,19 אבנים שחקו מים, "the waters wear away even stones.⁠" There was no need for the Torah to add that the leaf which the dove carried in its beak must have been one that had withered already a long time previously. The question is: where did the dove find even such a leaf? The Midrash offers several explanations. Rabbi Levi claims that the leaf came from Mount Olives (Jerusalem), seeing the deluge had not touched the Holy Land. He claims that G-d had said to Ezekiel (Ezekiel 22, 24) בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם, "Ben Adam, say to her: "You are a land that has not been cleansed; she had not been rained upon on the day of fury.⁠" The words לא מטהרה refer to the fountains of the deep beneath the Holy Land not having opened at the time of the deluge, whereas the words ולא גושמה mean that no destructive rain fell on the Holy Land during the period of the deluge. Nonetheless, it is fair to assume that the waters of the deluge which had flooded neighboring countries also spilled over into the Holy Land. After all, the Torah testifies that the waters of the deluge "covered all the high mountains beneath the whole sky (7,19).⁠" Seeing that no rain had fallen on the Holy Land which would have uprooted and broken the trees in that land, the waters which spilled over into that land did not have such a destructive effect. It is quite plausible therefore that the dove took the leaf from Mount Olives.
This explains what is meant when the Torah wrote ((8,11) וידע נח כי קלו המים מעל הארץ, "Noach realised that the waters had subsided from upon the earth.⁠"
Another view expressed in Bereshit Rabbah 33,6 is that the dove brought this olive leaf from Gan Eden. This appears very puzzling. If that were true whence did Noach know that the waters on the surface of the earth had subsided? After all, the waters of the deluge had most certainly not penetrated into Gan Eden! Nachmanides addressed this problem and wrote that possibly the gates of Gan Eden were locked so that the waters could not enter there, and as soon as the waters on earth subsided the gates to Gan Eden reopened.
The word טרף, "it had torn (it)" in our verse is puzzling. We would have expected the Torah to describe what happened to the leaf, i.e. the feminine form טרפה seeing that the bird יונה always appears in the feminine form. The answer is that it is not a form of a verb but an adjective and the word טרף has to be understood as if the Torah had written טרוף, "torn off.⁠" This is the reason for the vowel kametz under the letter ר in the word טרף, when actually we would have expected to find the vowel patach. The Torah could have merely written והנה עלה טרף בפיה, "and here a torn leaf was in its beak.⁠" This alone would have provided Noach with the information that the waters on earth had subsided. The addition of the word זית, i.e. that this leaf had been torn from an olive tree, caused our sages to derive the lesson that it is better to subsist on one's own efforts (relying directly on G-d's bounty), even if one has to eat something bitter such as olive leaves, than to be fed delicious morsels by one's (human) host in the Ark, i.e. by Noach (compare Rashi on our verse).
Our sages in Bereshit Rabbah 33,6 comment further in the name of Rabbi Avuhu: "if the dove entered Gan Eden and brought a leaf from there why did it not at least bring a leaf from a cinnamon tree or something sweet ?⁠" It wanted to hint to Noach "better something bitter which originates in Gan Eden than something sweet which originates from you.⁠"
According to these homiletical comments by the Midrash, the word טרף, must have a connotation of "food.⁠" We do indeed find this meaning for the word טרף in Proverbs 30,8 where Solomon, having spurned riches turns to G-d and exclaims: הטריפני לחם חקי, "feed me with the bread allotted to me.⁠" All creatures may draw some logical conclusions from this paragraph. If even birds prefer freedom and a relatively difficult mode of subsistence, how much more so must we human beings who have been equipped with a brain and the power to reason adopt such an attitude in life! Would that intelligent people were aware of the demeaning aspect of relying on fellow human beings for their subsistence.
והנה עלה זית טרף בפיה – פרש״י חטף ולכך ידע נח כי קלו המים לפי שזית שפל מכל האילנות וכשראה העלה טרוף וקרוע ידע שלקחה מן האילן כי אלו לקחה על המים היה העלה שלם. ד״א טרף כלו קמץ כי שם דבר הוא ובלשון ערבי טרף הוא חדש ולכן כשראוהו חדש ידע כי לקחתו מעל הארץ ולא מעל המים שא״כ לא היה קמוץ לרשב״א. ומ״ש ויהי באחת ושש מאות אמ׳ ר״ת מאורלינ״ש הא דלא כתו׳ לחיי נח כדכתי׳ לעיל לפי שכל ימי המבול לא היו ימי נח חיים.
והנה עלה זית טרף בפיה – מלשון כל טרפי צמחה יבש שהוא מתפרש סמדר ולכך ידע נח כי קלו המים. שאם לא כן אלא על הגדול מנא ידע והלא שמא על המים מצאו אלא לפי שראהו סמדר ידע כי מאילן נטלו.
והנה עלי זית טרף בפיה, "and behold, it had a sprouting olive leaf in its beak.⁠" The word טרף in this sense also occurs in Ezekiel 17,9 i.e. כל טרפי צמחה תיבש, "all its sprouting leaves may wither.⁠"1 Seeing the sprouting leaf, Noach knew that the waters had receded significantly. It was also clear to him that the pigeon had not found that leaf floating on top of the water. He was certain that it had been plucked from a tree that was in good condition.
1. [The normal translation of the word טרף is familiar to us from Genesis 37,33, where Yaakov used it when confronted with the bloodied shreds of his son Joseph, is "torn.⁠" Presumably, the author felt that if that was the meaning of the word here, it would have been unnecessary, as how else could the pigeon have gotten hold of it. Ed.]
והנה עלה זית טרף בפיה – ומקשים העולם איך ידע נח שקלו המים והלא יכול להיות שמצאה היונה אותו עלה זית תלוש על המים כי כן דרך העלין להיות תלושין הולכים על פני המים וי״ל שלשון טרף משמע מן המחובר מברייתו וכן לשון רז״ל טורף ואוכל ואינו ממתין עד שימות משמע מחיים וממקום גידולו ולכך ידע שתלש העלה מן האילן וכי קלו המים.
והנה עלה זית טרף בפיה – כתב הרמב״ן מפשט זה הכתוב יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמוחו במבול מפני שלא היה נחל שוטף שהרי נתמלא כל העול׳ כולו מים אבל בב״ר קאמר שנימוחו דפריך התם מהיכן הביאה אותו איכא מ״ד שהביאה אותו מארץ ישראל ואע״פ שהיה גם שם מים כדפי׳ לעיל מ״מ כיון שלא ירד בה גשם שוטף ולא נפתחו עליה ארובות השמים נשארו בה האילנות ובשאר מקומות נשברו ונעקרו במבול ומטרות עוזו ואיכא מ״ד התם מג״ע הביאתו. ותמה הרמב״ן למ״ד מג״ע הביאתו היכן ידע נח כי קלו המים והלא לא נכנסו שם מי המבול וכתב אולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים וכאשר קלו המים נפתחו שעריו:
והנה עלה זית טרף בפיה – דרז״ל שיהיה טרף שלה בבקשה במאמר פיה וי״מ לשון תלישה כמו ובשר בשדה טרפה דמתרגמינן דתליש מן חיות ברות.
וי״מ: לשון שבירה כתרגומו תביר שהיה ניכר בו שקרעה אותו מן האילן כמו נטרפה אני׳ שאל״כ שמא מצאה אותו צף על פני המים.
וי״מ: כמו כל טרפי צמחה שהן העלים והם כפל מלה:
והנה עלה זית בפיה, "and here she had torn off an olive leaf with its beak.⁠" According to Nachmanides, the plain meaning of the words indicate that the trees in that region had not been uprooted, the reason being that the deluge was not like a raging river which sweeps everything ahead of it. However, according to Bereshit Rabbah, the wording supports the view that the trees themselves had disintegrated, There is a discussion in the Midrash according to which the dove brought this leaf from the Holy Land, proving to Noach that in that region there had not been a deluge. True, that the waters had flooded the earth also in that region, as we pointed out already, however, seeing that no torrential rain had descended on that region and no hot geysers had gushed forth in that region from below, the trunks of the trees had survived, whereas elsewhere all the trees had been completely destroyed. There is another opinion in the Midrash according to which the dove found the leaf in Gan Eden. Nachmanides questions how, according to the view that the olive leaf came from Gan Eden, did Noach know that the waters outside the ark had subsided? Surely, the waters had never penetrated into Gan Eden in the first place? He answers that possibly the gates of Gan Eden had been shut to prevent the waters from getting inside, and as soon as the waters subsided these gates were reopened.
והנה עלה זית טרף בפיה. Our sages explain that the word טרף here means "booty,⁠" as it does many times in the Bible, and that the dove had prayed to find such booty, i.e. it succeeded בפיה, thanks to the pleading with her mouth. Still other commentators understand the word טרף as meaning "torn off,⁠" as in Exodus 22,30 ובשר בשדה טרפה, "flesh of an animal in the field which has been torn apart, etc.⁠" This corresponds to Onkelos who renders the word there as תליש, meaning שבור, broken, damaged, ripped off. [a reference to tissue ripped from a live beast. Ed.] If that were not so, perhaps the dove had simply scooped up a torn leaf that was floating on top of the water.
טרף – ב׳ במסורה הכא ואידך כי הוא טרף וירפאנו. מה התם לשון שבירה אף הכא נמי שהיא שברתו מן האילן ולא מצאה אותו צף על המים ובזה הכיר כי קלו המים.
והנה עלה זית טרף בפיה – וא״ת והאי עלה מהיכן נמצא והא כתיב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, דמשמע שהמים השחיתו את האילנות, דלשון יקום משמע כל דבר אשר יש לו קומה ואי אמרת שהאילנות לא נשחתו א״כ למה (לא) הכניס נח עמו זמורות, והרי נח נביא היה, וי״ל שהאילנות שהיו נשרשים מאד לא השחית המים כגון עץ זית ושאר אילנות, שהרי המים לא נכנסו לארץ, כ״א ג׳ טפחים והני אילנות לא היו נשרשים אלא מעט, ומפני זה השחיתם המים, ולהכי הכניס עמו זמורות ולאחר שיצא נח נטע מהן כרם. וכת׳ ר׳ דוד קמחי הדבר ידוע כי הוא לא החל לנטוע הגפנים, אבל היו הגפנים מתחלה נפרדים כשאר העצים לאכול פרייהן ולא לעשות מהן יין.
וידע נח כי קלו המים – תימה במה [ידע] כי קלו המים, והלא יכול להיות שמצאה היונה עלה זית טרוף על המים, כי המבול שיבר את האילנות, ומשם נפלו העלין, וכן דרך שהעלים טרופים ותלושים הולכים על פני המים. וי״ל בזה הכיר שהיה העלה לח כאילו מיד נתלש שאם היה נמצא על פני המים אז היה יבש ובלה, והו טרף לשון שבירה, כמו (הושע ו׳ א׳) הוא טרף וירפאנו שהיא שברתו מן האילן ולכן הכיר שקלו המים. א״נ י״ל שמזה הבין כי קלו המים, לפי שבתחלה חזרה מיד, מפני שלא מצאה מנוח, ולבסוף כששלחה חזרה לעת ערב מכלל ששלחה בבקר אז ידע שמצאה מנוח באחת מן האילנות שאם לא כן היאך היתה יכולה לשוט על פני המים כל היום מן הבקר ועד הערב.
טרף – שם נגזר כמו טורף.⁠1
1. נראה שכוונתו לפרש ש׳טרף׳ הוא שֵם תואר המוסב על עלה הזית, וששם תואר זה נגזר מפועל. כך פירש ראב״ע בפירוש השלישי, וכן רמב״ן ורד״ק. אלא שהם פירשו שהתואר נגזר מצורת סביל של בניין קל ׳טָרוּף׳, בעוד ריא״כ מפרש שהתואר נגזר מבניין פֻעַל ׳טֹרַף׳.
טרף בפיה – הנה תאר היונה בשם זכר ונקבה יחד, כמו ׳ורוח גדולה וחזק׳ (מלכים א יט, יא). וענינו: שזה הבעל⁠־חיים, והוא היונה, טרף בפיהו עלה זית. או תהיה הבי״ת נוספת, כמו שזכר החכם ר׳ אברהם אבן עזרא ז״ל, ויהיה הרצון בו שפיה טרף עלה זית.
לכן קורהו פעמים לשון זכר פעמים לשון נקבה. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואין זה נכון בעיני כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום א׳ מן הפרשה אין בו טעם ואם הלשון לקראתם כולה בשם נקבות למה שינה בכאן. ולא הבינותי דבריו כלל כי על הטענה הראשונה הנה כמוהו עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה לשון זכר על הבגד ולשון נקבה על השלמה ושניהם במקום אחד מן הפרשה וכן והיתה צעקה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה לשון זכר על הקול ולשון נקבה על הצעקה ושניהם במקום אחד מן הפרשה ורבים כמוהם ועל הטענה השנית הנה המקום מנהג הכתוב לקרותו בכל מקום בלשון זכר ושינהו במקום אחד לא תשורנו עוד מקומו וכן הבית מנהג הלשון לקרותו בכל מקום בלשון זכר ושינהו במקום אחד בלשון נקבה כי שחה אל מות ביתה מפני שכל אלו השמות שנופל עליהם לשון זכר ולשון נקבה אינם מורים לא על גופים זכרים ולא על גופים נקבות רק ע״פ הנחתם בלבד אבל הגוף הנושא השם ההוא מצד עצמו אינו לא זכר ולא נקבה ולכן פעם יניחוהו בלשון זכר בלבד ר״ל שלא יפול עליו רק לשון זכר ופעם יניחוהו בלשון נקבה ופעם יניחוהו זכר ונקבה כמחנה ובית ופעם יקראוהו בשני שמות האחד בלשון זכר והאחר בלשון נקבה כשלמה ובגד שהבגד הוא השלמה והשלמה הוא הבגד רק שהבגד יפול עליו לשון זכר לעולם והשלמה יפול עליה לשון נקבה לעולם אבל כשהגוף הנושא השם המורה עליו הוא גוף זכר מצד עצמו הנה השם המורה עליו בהכרח לא יתכן שיפול עליו לשון נקבה ואם הוא גוף נקבה מצד עצמו הנה השם המורה עליו בהכרח לא יתכן שיפול עליו לשון זכר ולכן שם היונה אשר הונח על מין העוף ההוא בכללו אשר אין הנושא ההו׳ מורה לא על זכר ולא על נקבה אילו היו מניחים אותו בלשון זכר בלבד שלא יפול עליו לשון נקבה בשום מקום הרשות בידם וכן אילו היו מניחים אותו בלשון נקבה בלבד שלא יפול עליו לשון זכר בשום מקום הרשות בידם ואילו היו מניחים אותו בלשון זכר ולשון נקבה רוצה לומר שיפול עליו פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה הרשות בידם והיה עניינו כבית ומקום ואין טענה מדברי הרמב״ן ז״ל כלל כל שכן כשנאמר שלא נפל עליה לשון זכר בשום מקום ומלת טרף לא על שם היונה אלא על הגוף הזכר אשר לא יפול עליו לעולם רק לשון זכר מאחר שהוא זכר בטבע ולא בהנחה והנה ותבא גם בפיה שהם לשון נקבה נופלים על שם היונה כמשפט ומלת טרף שהוא לשון זכר נופל על גופה שהוא זכר ואף על פי שהם בפסוק אחד כמו ותהי צעקה גדולה וכמוהו לא נהיתה והוא הדין נמי שהיה יכול לומר שטרף בלשון זכר נופל על שם היונה ששם היונה הוא כשם בית ומקום ומחנה וכיוצא בהם שנופל בם לשון זכר ולשון נקבה אלא שבחר זה יותר:
טרף חטף לא מלשון הריגה כמו זאב יטרף אם טרף יטרף אך מפני שכל טורף חוטף נקרא גם החוטף טורף:
ודרשו בפיה לשון מאמר אמרה יהי מזונותי כו׳ בעירובין פרק עושין פסין אמרו אמרה יונה כו׳ ויהיה פירוש בפיה כמו אשר ימרה את פיך מאמרך כאילו אמר והנה עלה זית מזונותי במאמרה והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואין זה נכון כי מדרשם באגדה אינו שיעשו פיה לשון מאמר כלל אבל מדרשם הוא מפני שהביאה העלה הזה כי אם נאמר שאירע כן לא על חנם פירש אותו הכתוב שהיה לו לומר והנה עלה טרף בפיה והזית אינה מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לאורך דליותיו ולכך אמרו כי היה בזה רמז שהעופות נח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב״ה ולא שיהיו טובים בידי אדם ולשון בראשית רבה אמר רבי אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא אלא דבר מעולה או קנמון או אפרסמון אלא רמז רמזה לו אמרה לו נח מר מזה מתחת ידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אבל בגמ׳ הוסיפו מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני לחם חוקי כי מפני הטעם שאמרנו יעשו לזה סמך מלשון הטריפני ירמוז כאלו אמר והנה עלה זית היה טרף בפיה עכ״ד: ואני תמה מאד איך לא השגיח לראות ההבדל שבין המדרש של ב״ר ובין המדרש של עירובין וסנהדרין אבל חשב שאין ביניהם הבדל כלל ולקח האגדה של בראשית רבה לפרש האגדה של עירובין וסנהדרין לחשבו ששתיהן אחת והן ברמז בלבד והלא הדברים מבוארים שאין האגדה של בראשית רבה מסכמת עם האגד׳ של עירובין וסנהדרין כלל שבב״ר אמרו רמז רמזה לו אמרה לו נח מוטב מר זה מתחת יד הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אלמא לנח אמרה זה ולא להקדוש ברוך הוא ואלו באגדה של עירובין וסנהדרין אמרו אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי מזונותי מרין כזית ומסורין בידך ואל יהו מתוקין כדבש ומסורין ביד בשר ודם אלמא להקדוש ברוך הוא אמרה זה ולא לנח ואם כן גבי נח שייך רמיזא דבלא רמיזא לא ידע מה שבלבה וגבי הקדוש ברוך הוא שייך אמירה שמחשבתה היא אמירתה ולכן בבראשית רבה אמרו רמזה ובגמ׳ אמרו אמרה ועוד הא דקאמר בגמרא מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני שפירושו שהיה העלה זית הזה למזון בפיה אם לא יפורש בפיה במאמרה כדפירש״י יהיה פירושו שלא הביאה העלה ההוא בפיה אלא למזון ולא לשום רמז אבל הרמב״ן ז״ל חשב שלשון הב״ר הוא לשון הגמרא בעינו ולכך טען מה שטען:
(יא-יב) והנה היונה בפעם הראשונה כאשר לא מצאה לה אילן ולא עשב למזונותיה ולא בית ופנת גג לשבת בה שהוא המניח לכף רגלה שבה אל התיבה והנה עליא זית טרף בפיה כאומר שני דברים בקשתי המדור והמזון ומצאתי המזון רע ומר והמדור איננו לכן שבה אל התיבה. ורבותינו ז״ל חלקו בדבר בב״ר (פרשה ל״ג) מהיכן הביאה מהם אמרו מהר המשחה הביאה שלא ירדו גשמים על ארץ ישראל וכמו שכתוב בדברי יחזקאל הנביא בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. וכן אמרו בפרקי ר׳ אליעזר ארץ ישראל לא ירדו עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו מן הארצות ונכנסו בתוכה. ר׳ בירי אומר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה וב׳ הדעות האלו בלתי מספיקים. אם הא׳ לפי שאף שנודה שלא ירדו גשמי המבול בארץ ישראל אין ספק שברוב המימות שנתגלגלו עליה משאר ארצות היו נעקרים ונשברים האילנות.
ואמנם מגן עדן הוא דרך דרש ולכן הנראה לי מדרך הפשט שמעת שנראו ראשי ההרים נמצאו שמה ענפי זית הרבה שהיו צפים על פני המים וכשיבשו ראשי ההרים בהיות שם הארץ לחה ורעננה מאותם הענפים שנכנסו בבטן האדמה בארבעים או בחמשים יום שורשו וצמחו ויציצו ציץ ומשם לקחה היונה העלה זית שהביאה בפיה.
ואמנם בפעם השלישית ששלחה כבר מצאה ארץ בפועל לנוח כף רגלה למזונות הרבה מעשבים ולכן לא שבה עוד אל התיבה. הנה התבאר שהיו שלחיות היונה בסדר ראוי והגון והותרה השאלה הי״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

א. בפסוק: ״עלה״, ופסוק זה מופיע רק בשליחות השנייה של היונה.
[א] והנה עלה זית טרף בפיה
[1] ערובין פרק שני דף יח ע״ב (ערובין יח:)
אומר אני שזכר היה וכו׳. ואם תאמר אם כן לכתוב הכל לשון זכר או הכל לשון נקיבה, מאי שנא דבכל הפרשה (פסוקים ט, יא, יב) כתב לשון נקיבה, ובמלת ״טרף״ כתיב לשון זכר, ויראה לי שנח לכך שלח הזכר לפי שהזכר מביא פרנסה לנקיבה, ואמר אם ישלח נקיבה – הנה אם תמצא דבר מה מן המאכל לא תביא אל הזכר לאכול, והזכר מביא לפרנס הנקיבה, לכך כתיב ״והנה עלה זית טרף״ – ולא אכל, כמו שדרך הזכר לטרוף ולהביא לנקיבה, ולאפוקי הנקיבה דדרכה לאכול. וכן כתיב שהזכר דרך לטרוף בשביל הנקיבה, כדכתיב (נחום ב, יג) ״אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו״, ובמסכת בבא קמא (טז ע״ב) אמרינן ארי דורס ואוכל ברשות הרבים פטור, משום דהוי אורחיה, ושן ברשות הרבים פטור. טורף ואוכל חייב, דהוי קרן. ופריך מדכתיב ״טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו״, ומתרץ ׳בשביל גורותיו בשביל לבאותיו׳, שמע מינה שדרך הזכר להביא לנקיבה. לפיכך שלח את הזכר ולא את הנקיבה. וכן בעורב שלח את הזכר ולא הנקיבה משום האי טעמא, והשתא יתורץ קושית הרמב״ן:
יהיו מזונותי מרורין וכו׳. דרשו כן מדכתיב ״והנה עלה זית״, דלמה לי למכתב שהיה עלה זית, יהיה עלה מה שיהיה. והרמב״ן הקשה על פירוש רש״י שרז״ל (סנהדרין קח ע״ב) לא פירשו שיהיה ״בפיה״ לשון מאמר, אלא הוא כמשמעו, שהביא עלה זית טרף בפיה, ומפני שאין דרך היונה לאכול עלה זית לפי שהוא מר, מכל שכן שלא היה נח מאחר מזונותיה בתיבה, והיתה אוכלת בתיבה מזונות מתוקים, והיא הביאה עלה זית לתיבה, אלא שאמרה ׳יהיו מזונותי וכו׳⁠ ⁠׳, והנהגת טבעו יקרא ׳אמירה׳, לפי שהחכמים אומרים שהטבע הוא חכם להנהיג הנמצא, ולפיכך על פי טבעו של יונה זאת בחרה יותר בדבר שהוא כזית, ולא רצתה בדבר המתוק ביד בשר ודם, וזה שאמרו רז״ל ׳אמרה יונה׳. ובמסכת ערובין פרק ב׳ (יח ע״ב) אמרו שכך ׳אמרה היונה לפני הקב״ה׳, ובמדרש ב״ר (לג, ו) אמרו שכך ׳רמזה אל נח׳, ושתיהן אמת, שבודאי כך אמרה לפני הקב״ה – וזהו הנהגת טבע היונה, שאומרת כך לפני הקב״ה, והוא גם כן רמזה לנח, ויפה תפש הרמב״ן ז״ל על דברי רש״י. והרא״ם תירץ דבריו של רש״י, ולא נראה לי:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ותבא אליו היונה לעת ערב וגו׳ – מה איכפת לנו בזה אם בערב היא באה ובבקר היא שבה או להפך, וכפי הנראה שהביאה אליו עלה זית להוציא מהם אורה אשר לעת ערב דווקא צריכין אליו, כי למ״ד צהר היינו חלון, קשה בלילה מה יאיר לו, ע״כ פירש בחזקוני צהר לשון יצהר שהיה מדליק שמן בתיבה בלילה וביום נכנס האור דרך חלון התיבה כמ״ש ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וראיה לדברי אלה מה שמסיק במדרש תנחומא (ה) ובילקוט פרשת תצוה על פסוק עיניך יונים (שיר השירים ד׳:א׳) מה היונה הביאה אורה לעולם כך אתם הביאו שמן זית והדליקו נרות לפניו כו׳ וקשה מנא ליה לבעל מדרש זה שהיונה הביאה אורה לעולם ואיך למד זה מפסוק והנה עלה זית טרף בפיה. אלא ודאי שלמד זה ממה שנאמר לעת ערב כאמור.
ומה שפי׳ רש״י, אמרה היונה יהיו מזונותי מרורים כזית כו׳ אין הפירוש שאמרה כך בפיה כי היונה לא בעלת דברים היא מתמול שלשום אלא שאנו מבינים ממה שהביאה למאכלה עלה זית מאכל מר מאד וכי לא ידעה היונה שיש לה ארוחת תמיד על שלחנו של נח דבר יום ביומו אלא ודאי שלכך בחרה במאכל מר זה לפי שהיה בידי שמים ולא בידי בשר ודם.
טָרָף בפיה: כולו קמוץ, לפי שהוא שם תואר לעלה, כלומ׳ עלה זית היה טרוף בפי היונה, כ״כ רד״ק במכלול1 ושרשים2, שלא כדעת רש״י3 ז״ל בפי׳ הפסוק. [טָרָף].
כי קַ֥לו המים: כתב בעל המסורת4, ד׳, וסי׳ המים5, מנשרי׳6 קַ֔לו (שמואל ב׳ א׳), ימי7 קַ֭לוּ מני ארג (איוב ז׳), וימי8 קַ֭לוּ מני רץ (איוב ט׳), וחד וְקַלו מנמרים9 סוסיו (חבקוק א׳), והוא מלרע, כמ״ש המכלול10 (דף קע״ה). ועל פסוק מנשרי׳ קַלו נמס׳11 ד׳ בטעם הקו״ף, משמע שד׳ אלו כולם מלעיל. וכן בספר פתח דברי12 (דף פ״ו) הביא וימי קַלו מני רץ עם הדומים שהם מלעיל. [קַ֥לּוּ].
1. במכלול: ג ע״ב.
2. ושרשים: טר״ף, 130 ע״ב.
3. רש״י: על אתר, ד״ה טרף (׳חטף׳).
4. בעל המסורת: מ״ג-ד על אתר.
5. המים: פסוקנו.
6. מנשרי׳: שמ״ב א כג.
7. ימי: איוב ז ו.
8. וימי: איוב ט כה.
9. וְקַלו מנמרים: חב׳ א ח.
10. המכלול: קכז ע״ב.
11. נמס׳: מ״ג-ד שמ״ב א כג.
12. פתח דברי: בנין פעל קל מפעלי הכפל, פו ע״ב.
לפי שכל יונה כו׳. כלומר וגם אי הוה כתיב טריפה בפיה מכל מקום היה הלשון משמע גם על זכר והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר:
חטף. לא מלשון הריגה כזאב יטרוף אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף. והא דשלח את הזכר והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב וי״ל כל הפוסל במומו פוסל והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו שישמש גם כן אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשלוחתו מפני שהיונה גם כן לא שימשה בתיבה מ״ה לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו. [מהרש״ל]:
אמרה יהיו מזונותי כו׳. וכך משמע הלשון של קרא וה״פ עלה זית רוצה לומר מרורים כזית טרף מזונותי בפיה כך אמרה בפיה:
This is because wherever יונה... Meaning: Even had the verse said טריפה בפיה [the more standard form], it still would apply to a male dove. But since the dove was indeed male, Scripture preferred the masculine form, טרף.
Means: "he seized.⁠" As opposed to meaning "he killed,⁠" as in, "Like a wolf that preys (יטרוף)" (49:27). Since every preying animal seizes [its victim], one who seizes is called טורף. [You might ask:] Why did Noach send the male [dove]? Was he not concerned that it would suspect him, as the raven did? The answer is: A person accuses another of his own flaw (Kiddushin 70b). Therefore, because the raven cohabited in the ark, it suspected Noach, too, of marital relations. And Noach intended to bring this out into the open: for the dove was also male, yet it went on its errand. Why? Because the dove [unlike the raven] did not cohabit in the ark. Thus he did not suspect that Noach will have relations with his mate. (Maharshal)
She said, "Better that my food be...⁠" And the verse reads as follows: עלה זית — "bitter as an olive.⁠" טרף — "my food.⁠" בפיה — "she said.⁠"
ותבא אליו היונה לעת ערב – כאשר שבה פעם שנית אל אדמת נח, אֵחַרָה שם יותר שכבר מצאה אילנות מגולים קצת, ונחה שם. גם שטטה לבקש ארובתה הראשונה, על כן לא שבה אל נח עד לעת ערב. אבל לא נשארה שם, כי עדיין מים מכסים את האדמה והבתים והאהלים וְקִנֵי העופות מכוסים במים.
והנה עֲלֵה זית טרף בפיה – פירש רש״י ז״ל חטף, ולפי שהוא לשון זכר אמר הרב ז״ל ״אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר פעמים לשון נקבה. לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה״. ואמר רמב״ן ז״ל ש״אין כל זה נכון. כי חזרת [לשון] זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מן הפרשה אין בו טעם. ואם הלשון לקרא כלם בשם נקבה למה שינה בכאן״ [עכ״ל]. ויפה שאל. ותשובת רא״ם ז״ל חלושה. ויאמר ראב״ע ז״ל ״יש אומרים שהיא מלה מוכפלת בטעם כמו ׳אדמת עפר׳.⁠1 ויפרשו ׳טרף׳ כמו ׳עלה זית׳2 וכן ׳כל טרפי צמחה׳,⁠3 והראיה שיש תחת הרי״ש קמץ גדול כמו ׳זהב׳ ו׳עשן׳⁠ ⁠⁠״.⁠4 והוא ז״ל [הוסיף ו]⁠אמר שבי״ת ׳בפיה׳ נוסף כמו ׳והוא באחד׳,⁠5 והרי״ש6 קמץ כמו ׳כי הוא טרף׳,⁠7 ׳אריה שאג׳.⁠״8 [עכ״ל]. כלומר טרף״ שב על [מלת] ״פיה״, ופה לעולם זכר. או הוא שם טרוף בפיה.
גם רמב״ן ז״ל אמר9 שפירושו ״טרף״ תאר ל״עלה זית״. ולדעתי10 האמת כי ״טרף״ [שם עצם] הנפרד מ״טרפי צמחה״. כי מה צורך לומר שהיונה טרף וחטף בפיה? ועוד שהוא זכר עם נקבה במאמר אחד. ומה טעם לעשותו שם11 לומר טרוף, ומלת בפיה לבד יורה שהיה טרוף. ואם שמצאה אותו צף על המים גם על זה יאמר ״טרוף״, כמו שיאמר על הארי שטרף שה מהעדר, ואיננו לשון שבירה מהאילן. ועוד שמא מצאה ענף עץ זית על המים וטרפה עלה ממנו. וא״כ מה שתרגם אונקלוס ז״ל ״טרף זיתא תביר מחת בפומה״, לא הצילנו מן הספק. ומאין ידע נח כי קלו המים ונגלו האילנות? אבל כמו שפתרנוהו ״טרף״ מטרפי צמחה יתברר פשט הכתוב. ונדע טעם שזכרה תורה שהיה עלה זית. גם רמב״ן ז״ל תמה ואמר ״אם אירע כן לא לחנם פירש אותו הכתוב. ושעל כן דרשו עליו חכמים12 שכאילו אמרה שיהיו מזונותיו מרורות כזית ומסורין בידו של הקב״ה [ולא מתוקין כדבש ומסורין בידי בני אדם]. [עכ״ל רמב״ן].
אבל לפי הפשט אני אומר שאם ״עֲלֵה״ ו״טָרָף״ שמות נרדפים, נבדלים הם זה מזה. כי ״עֲלֵה״ שם יונח גם על עלה נובלת או עלה רענן שנפל מן העץ. אבל ״טָרָף״ שם לעלה רענן שהוא על העץ הצומח. ועל כן אמר במשל ״כל טרפי צמחה תיבש״,⁠13 שהם העלים הרעננים עם גבעוליהן שקבועין בהן על האילן ויבשו. ועוד לדעתי שמטעם זה נקרא המזון ״טרף״ כמו ״הטריפני לחם חֻקי״,⁠14 ״טֶרֶף נתן ליראיו״,⁠15 שהמלה על הדבר הרענן עומד בלחותו. ולפי שהאילנות כלם בעבור הזמן יבולו עָלֵיהֶן, זולתי עלי הזית שעומדים רעננים כל השנה על העץ,⁠16 גם אחר כלות הפרי. וכאמרו ״ויהי כזית הודו״,⁠17 ופירש עליו רד״ק ז״ל שיהא כח לַחוּתוֹ כמו הזית שעליו לחים כל השנה. ומתוקן הכתוב היטב שהודיעה תורה אעפ״י שהאילנות כלם ממי המבול שעמדו עליהן, נתקלקלו פרייהן ונבלו עָלֵיהֶן, הקרה ה׳ לה זית בְּעָלֵהוּ, לא יִבּוֹל, ועומד רענן כדרכו על העץ. וראה נח שהיה טרף רענן וטוב, וזה אות שלא מצאה אותו במים אבל קטפה אותו מן העץ ששרשו בארץ. ומזה ידע כי קלו המים מן הארץ שקננה על העץ הנגלה.
והנה רמב״ן ז״ל אמר מפשוטו של כתוב זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו כי לא היה שם נחל שוטף בעבור כי נתמלא כל העולם מים. אבל בבראשית רבה18 אמרו ״מהיכן הביאה אותו? ר׳ לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במי דמבולא וכו׳. ר׳ בירי אומר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו״. והנה כוונתם שנעקרו האילנות ונמחו במקומות המבול, ואף כי19 יהיה הֶעָלֶה נָבֵל. וכן אמרו ״אפילו אצטרובלין של ריחיים נמוחו במי המבול״. ואומר אני שהאמת כדברי רבותינו ז״ל שבמי המבול נתקלקל הכל, ועליו אמר ״וימח את כל היקום״20 ואמר ״וימחו מן הארץ״.⁠21 וכמו שביארנו כי הגשם השוטף והמעיינות שעלו פתאום מן הארץ והיו לנחלים שוטפים עקרו הכל. אבל לדרכנו הביאה היונה העלה הזאת מאדמת נח שעמדה עליה התיבה ארבעים יום. שאעפ״י שגם אותה כסו המים שנשאו את התיבה, לפי שלא שטפו עליה גשמים ולא נבקעו בה מעיינות, [לכן] לא נעקר מה שמחובר לארץ. לכן פירש גם הרב ז״ל לדעת ר׳ לוי שאמר לא ירד מבול על א״י שכוונתו שלא היה עליה הגשם ולא נבקעו בה מעינות תהום רבה. אבל המים שמכל הארצות כסו גם אותה וכל הָרֶיהָ, כי אין סביב א״י גדר לעכב המים שלא יבואו בה. ולפי שלא בא עליה גשם שוטף ומעינות בוקעות נשארו בה האילנות; ובכל העולם נעקרו. וכן אני אומר על האדמה שמשם הביאה היונה העלה אל נח. והפירוש נפלא מאד.
2. ביטוי שהמלה השניה מפרשת את הראשונה.
3. יחזקאל יז, ט. המלה השניה מבארת את הראשונה.
4. כלומר שהם שמות עצם, ולא פעלים.
5. איוב כג, יג.
6. של מלת ״טרף״.
7. הושע ו, א.
8. עמוס ג, ח.
9. בסוף ביאורו למקרא זה.
10. כאן רבינו מציע פירוש שלו.
11. שם תואר.
14. משלי ל, ח.
17. הושע יד, ז.
18. לג, ו.
19. כל שכן.
20. בראשית ז, כג.
21. שם.
לעת ערב – להודיע שכל היום היתה חוץ לתיבה, כי מצאה איזה מנוח לכף רגלה:
עלה זית טרף בפיה – מלת טרף הוא שם כי הוא כלו קמץ, וענינו עלה כמו כל טרפי צמחה תיבש (יחזקאל י״ז ט׳), אלא ששם עלה הוא אפילו כמושה או נובלת אבל טרף תואר לעלים רעננים בעודם על העץ. ולפי שעלי עץ הזית לא יבולו כל השנה כל זמן שהן על העץ, לכן הודיע הכתוב שהיה העלה טרף בפיה, כלומר שהיתה ירוקה ולחה, ולפי שא״א שיהיה זה אם לא שלקחתה היונה מעץ הזית העומד בארץ, ידע נח מזה כי באמת קלו המים. ומפשוטו של מקרא יראה שלא נעקרו ולא נמחו כל האילנות במבול:
טרף בפיה – ערש״י ובמכדרשב״י (זהר שלח לך קס״ה א׳) טרף ולא טרפה, כדכורא דא דעביד חילא ונצח, דומה לזה ויאמר אלי׳ עמוד פתח האהל (שופטים ד׳) לזרוזי נפשה כעמידת הזכר, עמ״ש בויצא כ״ח כ״ב יהיה בית. ותו איתא התם, יונה דכר הוה, ומגו דאקרי יונה כתיב בנוקבא וכתיב כדכורא, ע״ש דבר נפלא בזה.
והנה עלה זית טרף בפיה – טרף תרגום של עָלֶה, אלא שֶעָלֶה שם כולל, וטרף שם לכול אחד ואחד בפרט ומקבל ריבוי כמו כל טרפי צמחה תיבש (יחזקאל י״ז:ט׳) ורנ״ה וייזל (ואחריו ידידי החכם יש״ר {ריגייו}) {אמר} כי עלה יקרא גם אחרי נפלו מן העץ אבל טרף הוא בעודו על העץ או אחר שנתלש ועודנו רענן, והנה ראה נח כי העלה ההוא היה רענן (כי עץ הזית לא יבול עלהו כל השנה) והבין כי לא מצאתו צף על פני המים, אך היא תלשה אותו מן העץ, א״כ בהכרח היו האילנות בלתי מכוסים במים, ומזה ידע כי קלו המים; ומלת טרף היא לדעתי כעין מאמר מוסגר – והנה עלה זית (כלומר עלה לח ורענן) בפיה, ודעת בעל הטעמים איננה כן.
olive foliage, a fresh leaf (aleh zayit taraf be-fiha). The [Aramaic] teraf is the Targum’s translation of aleh, but aleh is a collective noun while [the Heb.] taraf refers to a single leaf and takes a plural form, as in, “It shall wither in all its sprouting leaves [tarpei tsimhah]” (Ezek. 17:9). Wessely (followed by my friend, the scholar Reggio) said that the term aleh is used even after the leaves fall from the tree, but that taraf is used only when the leaf is still on the tree, or after it is plucked but is still fresh. Noah saw that the leaf was fresh (for the olive tree is an evergreen), and realized that the dove had not found it floating on the water but rather had plucked it from the tree. Thus, the trees could not have been covered by water, and he knew from this that the waters had diminished.
The word taraf in this verse is, in my opinion, a kind of parenthetical phrase: “He saw an olive leaf (that is, a fresh, green leaf) in its mouth.” This, however, was not the understanding of the accentuator [who, in connecting the words taraf be-fiha with a conjunctive, would seem to have favored the translation “an olive leaf torn off in its mouth”].
לעת ערב – היונה שהתה בחוץ יום שלם, ומכאן שכבר ניכר בארץ שינוי גדול.
טָרָף אינו פועַל, אלא שם עצם כמו ״טֶרֶף״. ישנה חשיבות רבה לבחירת מילה זו בפסוק זה. ״טרף״ הוא מזון שבעל חי בן חורין תופס בעצמו. מכאן בהרחבה: ״טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו״ (תהלים קיא, ה); היינו, שאנשים אחרים ניזונים מ״טרף״ וגזל, בעוד שה״יראים״ מקבלים את ״טרפם״ מידי ה׳. גם כאן, היונה ניזונה שנה תמימה בידי אדם ולא זכתה ל״טרף״ – למזון שלקחה בכחות עצמה.
וידע נח כי קלו המים – בפעם הזאת שהתה היונה בחוץ יום תמים, והיה זה סימן מובהק שכבר קלו המים ושהיונה מצאה מנוח לכף רגלה.
אולם, גם רעב היה יכול להחזיר את היונה לתיבה. אך הנה היא חוזרת לתיבה ובפיה טרף: עלה זית, שבדרך כלל אינו מאכלה הרגיל של היונה. לדעת חז״ל, עלה הזית המר שבפי היונה מביע אמת גדולה: ״יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב״ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם״ (עירובין יח:). טוב מאכל מר הבא לאדם בדרך חירות ועצמאות, ממאכל מתוק הנאכל במצב של תלות באחר.
מכאן, שלגבינו עלה זית אינו סמל לשלום, אלא סמל של עצמאות וחירות, ושל הסתפקות במועט בתוך תוכה של החירות.
והנה עלה זית – כבר בארו חוקרי הטבע כי יונת הבית לא תכנע היטב כמו האווז והשכוי, כי עוד נשאר אצלה אהבת החפשיות, ובקיץ יבקשו אכלם בשדות רק בחורף שהשלג יכסה ארץ ישאו עיניהם אל יד אדוניהם, ובזה בחן היטב אם תביא איזה דבר מן החוץ כי כן דרכה וטבעה, וכשמצאה עלה זית הביאה אותו. וכבר הזכרתי בפי׳ יחזקאל ההבדל בין עלה ובין טרף, שטרף הם העלים הלחים שהם טרף לתולעים ולזבובים כמ״ש הרש״ף, ובאר שהיה עלה לחה שזה סימן שלא קלטתו מן המים רק מן העץ הרענן ובזה ידע שקלו המים. ואמרו חז״ל במליצתם אמרה יונה יהיו מזונותי מרורים כזית מיד הקב״ה וכו׳, ר״ל שזה טבעה שתבקש מזונות אשר תמצא בחפשיותה אף הגרועים והמרים משתכנע אל מזונות אדוניה הטובים, כי כן טבע החפשי שיבקש מזונותיו בעמלו ובזעת אפו.
ותבא אליו1: שבה מיד לנח ממש, באשר הזמין ה׳ עלה בפיה אשר זהו דבר תשובה2.
1. לעומת ״ותשב אליו אל התיבה״ (פסוק ט׳) שהכוונה ע״פ רבינו ששבה רק סמוך לתיבה.
2. וא״כ סיימה שליחותה וראויה לשוב אליו בכבוד.
לעת ערב – היונה באה מאוחר, בערב, שכן מצאה לה גם מקום מנוח וגם אוכל; אך עדיין לא יכלה להשאר מחוץ לתיבה במשך הלילה, ולכן היא שבה עם רדתו.
זית – עץ הזית מתקיים גם כשהוא מוצף מים.
טרף – פירושו טרי, דבר שנקטף זה עתה, והוא שייך איפוא, כלואי, אל המלה ״עלה״; וכן התרגומים והרד״ק. לדעת רש״י, לעומת זאת, הרי זה פועל, והוא מוסב על יונה; צורת הזכר תתפרש בכך שנח שלח את הזכר, את היון; ואילו הרי״ש הקמוצה — שכיחה (השווה ויקרא ה׳:י״ח ושם כ״ג). העובדה שהעלה נקטף זה עתה הוכיחה לו לנח, כי גם בגיאיות כבר ירדו המים, שכן אין הזית גדל בהרים. ואכן, אחר שבעה ימים נוספים כבר יכלה היונה לבנות את קנה והיא לא הוסיפה לשוב עוד אל התיבה.
עלה זית וגו׳ – א״ר ירמיה, מאי דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב״ה, רבש״ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך ואל יהיו מתוקין בדבש ותלויין ביד בשר ודם.⁠1 (עירובין י״ח:)
1. וטרף הוא לשון מזונות כדכתיב (משלי ל׳) הטריפני לחם חקי. וכתבו התוס׳ דקאי על האילן של זית שהוא מר, אבל לא הזית עצמו, והש״ך ליו״ד סי׳ צ״ו ס״ק כ׳ הבין המאמר כפשטי׳ דקאי על הזית עצמו, ולפלא שכתב היפך דברי התוס׳ במקומם ולא הזכירם כלל. –
ומה שראו חז״ל לדרוש ככה, פשוט הוא דסמכו על מ״ש במ״ר מהיכן הביאה העלה הזה [כיון דהכל נשטף במבול], ר׳ לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו, ר׳ ביבי אמר, שערי גן עדן נפתחו לה והביאה אותו, א״ר אבהו, אלו מגן עדן הביאה אותו לא הי׳ לה להביא דבר מעולה או קנמון או פלסמן, אלא רמז רמזה לו, א״ל לנח מוטב מר זה מתחת ידו של הקב״ה ולא מתוק מתחת ידך, והיא היא כונת הגמרא.
אמנם מה שתמהו בכלל מאין לקחה העלה של זית אחרי דהכל נשטף במבול – לכאורה אפשר ליישב בפשיטות ע״פ התוספתא שהביאו התוס׳ בגיטין כ״א ב׳ גבי הא דתנן שם כותבין גט על עלה של זית ועל כל דבר שהוא של קיימא, איתא על זה בתוספתא בזה״ל, דוקא עלה של זית שמתקיים, אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות פסול, ע״כ, מבואר מזה שלעלה של זית יש תכונה מיוחדת שאינה נפסדת, וא״כ הלא אפשר כאן לומר שלא נשטפה במבול, אך עם כ״ז קשה לומר כן לפי מ״ד במדרשים שגם אילנות נעקרו ממקומן ואצטרובלין של רחים נמוחו במבול ואבנים נמקו והיו למים וכדומה, וא״כ אין סברא שכל כך תהי׳ עזה וקשה תכונתה של עלה זית שתתקיים גם במקום שנחרבו כל הדברים האלה וא״כ שפיר מקשה המ״ר מאין לקחה העלה של זית.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת⁠־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא⁠־יָסְפָ֥ה שׁוּב⁠־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃
He waited yet another seven days and he sent forth the dove, and she did not return to him again.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מו] 1וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד וישלח את העורב וגו׳ שהה ז׳ ימים וישלח את היונה וגו׳ שהה (עוד) ז׳ ימים ויוסף שלח את היונה וגו׳ ותבוא אליו היונה וגו׳ שהה עוד ז׳ ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד הלכה וישבה לה על ראשי ההרים. (סדר עולם פ״ד).
[מז] וייחל שני יודין, כי כבדו עליו ז׳ ימים אחרים כאלו כפליים. ד״א שבעת ימים אחרים כנגדן נתענה דניאל שלש שבועים ימים. (פס״ז נח).
[מח] 2וייחל עוד שבעת ימים, מלמד שחלה נח באותו הימים. (מדרש).
[מט] 3וייחל עוד שבעת ימים אחרים. אלו שבעה אומות שנמסרו ביד ישראל ואלו הן: מצרים, וסנחריב, ובבל, ומדי, ויון, ואדום, וישמעאל, וגוג: וישלח את היונה שנשתלחו ישראל מביניהם, שנאמר (ירמיהו ט״ו:א׳) שלח מעל פני ויצאו. (מדרש אגדה נח).
[נ] 4ולא יספה שוב אליו עוד, אחר שינצלו ישראל ממלחמת גוג לא יוסיפו לגלות עוד, שנאמר (ירמיהו ל״א:י״א) לא יוסיפו לדאבה עוד. (מדרש אגדה נח).
1. לעיל מאמר לח. ובב״ר פליג וייחל עוד ז׳ ימים אחרים הדא מסייעא להא דאמר ריב״ח שלשה שבועות ימים וישלח את היונה וגו׳ ובפי׳ מנח״י מפרש דהפסוק המבואר בב״ר שם ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש זה המשך הראי׳ לדברי ריב״ח עיי״ש.
2. מובא בכת״י מדרש אור האפלה, דורש וייחל לשון חולי, ועי׳ לעיל מאמר לט.
3. עי׳ ז״ח כג:
4. עי׳ לעיל מאמר לה.
וְאוֹרֵיךְ עוֹד שִׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה וְלָא אוֹסֵיפַת לִמְתָּב לְוָתֵיהּ עוֹד.
He waited yet another seven days and sent out the dove; it did not return to him again.
ושרי תוב לממני שבעהא יומין חריניןב ושלח ית יוונה ולא אוספת למחזר לוותה תובג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב לממני שבעה״) גם נוסח חילופי: ״לממני עוד שב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חרינין״) גם נוסח חילופי: ״אחרנין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למחזר לוותה תוב״) גם נוסח חילופי: ״למחזור לוותה עוד״.
ואוריך תוב שובעא יומין חורנין ושדר ית יונתא ולא אוסיפת למיתב לותיה תוב.
And he prolonged yet seven days, and added to send forth the dove; but she added not to return to him again.
וַיִּיָחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים – הֲדָא מְסַיְּעָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת יָמִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.
וייחל עוד שבעת ימים אחרים – אלו שבעה אומות שנמסרו ביד ישראל ואלו הן.
מצרים – וסנחרב. ובבל. ומדי. ויון. ואדום. וישמעאל. וגוג.
וישלח את היונה – שנשתלחו ישראל מביניהם, שנאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיהו ט״ו:א׳).
ולא יספה שוב אליו עוד – אחר שינצלו ישראל ממלחמת גוג לא יוסיפו לגלות עוד, שנאמר לא יוסיפו (עוד לדאבה) [לדאבה עוד] (ירמיהו ל״א:י״א).
וַיִּיָּחֶל עוֹד – מְסַיֵּעַ לָאוֹמֵר שָׁלֹשׁ שַׁבְעִין.
וצבר איצ׳א סבעה איאם אכ׳ר ת׳ם אטלקהא ולם תעאוד אלרג׳וע אליה בעד ד׳לך.
וחיכה עוד שבעה ימים אחרים ואז שילח אותה ולא שבה לחזור אליו אחרי כן1.
1. לנוסח שמואל בן יעקב מתרגם רס״ג ״עוד״ - אחרי כן.
וייחל – הוא ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל: ויחל (בראשית ח׳:י׳) – וימתן, וייחל – ויתמתן.
וייחל AND HE STAYED – This has the same meaning as ויחל (Bereshit 8:10), only that the latter is the Kal, whereas the word here is the Hithpael: ויחל means "he waited" וייחל "he had patience".
וייחל1שני יודי״ן. כי כבדו עליו ז׳ ימים אחרים כאלו כפליים.
2ד״א: שבעת ימים אחרים – הכל שלשה שבועים ימים. 3כנגדן נתענה דניאל שלשה שבועים ימים. 4י״ב חודש היה בתבה. דכתיב בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש. וכתיב ויהי הגשם על הארץ 5זה מרחשוון וכסליו. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. 6טבת שבט אדר ניסן ואייר. ותנח התבה בחדש השביעי. 7זה סיון שהוא שביעי למבול. 8חסרו המים טפח ומחצה בכל יום אמה ל״ד ימים. 9מכאן שהתבה שקועה במים אחת עשרה אמה. 10וכולם ל׳ יום חסרו הלוך וחסור עד חודש העשירי. 11זה אב שהוא עשירי לגשמים. 12והוא עיקר.
1. שני יודי״ן כו׳. לא מצאתי במדרש. ועיין רש״י שכתב הוא לשון ויחל אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל. ויחל וימתין. וייחל ויתמתן.
2. ד״א שבעת ימים. הוא בב״ר בשם ר׳ יוסי עיין לעיל הערה ט״ז.
3. כנגדן נתענה דניאל. כמ״ש בדניאל י׳ ב׳ בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבועים ימים.
4. י״ב חודש היה בתבה. ב״ר פל״ג. תנינן משפט דור המבול י״ב חודש. וכ״ה במשנה עדיות סוף פ״ב. ובסדר עולם רבה פ״ד. וילקוט נח רמז נ״ט.
5. זה נירחשון וכסליו. ב״ר שם. וכן מובא ביב״ע עה״ת. ורש״י עה״ת.
6. טבת ושבט. ב״ר שם.
7. זה סיון. ב״ר שם ורש״י עה״ת.
8. חסרו המים. ב״ר שם.
9. מכאן. ב״ר שם ומובא ברש״י עה״ת.
10. וכולם ל׳ יום חסרו. וכ״ה גם בכ״י פלארענץ. וצ״ל לששים יום חסרו עיין ב״ר שם.
11. זה אב. ב״ר שם. ומובא ברש״י עה״ת.
12. והוא עיקר. עיין ברש״י עה״ת.
וייחל – מבנין נפעל, ובא מלעיל כמו: וילחם (במדבר כ״א:א׳), ויצמד (במדבר כ״ה:ג׳). ויש מזה הבנין שהם מלרע, כמו: ויפקד מקום דוד (שמואל א כ׳:כ״ז). ובא יו״ד וייחל כשרשו השלם, כיו״ד או ירה יירה (שמות י״ט:י״ג).
ובאחד באדר שלח היונה ולא יספה – כמשפטה.⁠א
[שוב אליו – ומלת שוב שם הפועל, וכן: יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳), ומלך אלקום (משלי ל׳:ל״א). והטעם:]⁠ב לשוב אליו.
מלת עוד – לעולם. וכן: עוד טומאתו בו (במדבר י״ט:י״ג), עוד כל ימי הארץ (בראשית ח׳:כ״ב).
א. כן בכ״י פריס 176. בפריס 177: כמשפט.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177 ובגיליון בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND HE STAYED. Va-yiyyachel (and he stayed) is a nifal and is penultimately accented1 like va-yillachem (and he fought) (Num. 21:1) and va-yitzamed (and he was joined) (Num. 25:3).⁠2 However, there are instances when corresponding nifals are accented on the last syllable,⁠3 as in va-yippaked (was empty) in that David's place was empty (I Sam. 20:27). The entire root appears in And he stayed,⁠4 as it does in shot through (yiyyareh) (Ex. 19:13).⁠5
[AND SENT FORTH THE DOVE.] Noah sent out the dove on the first day of Adar. This time it no longer returned to him as it was wont to.
ANY MORE. Od (anymore) means forever. Od in his uncleanness is yet (od) upon him (Num. 19:13) and While the earth remaineth (od kol yeme ha-aretz) (Gen. 8:22) is similar.
1. Because of the vav conversive (Weiser).
2. Both are nifal forms and are penultimately accented because of the vav conversive.
3. That is, nifals with the vav conversive.
4. There are two yods in va-yiyyachel (and he stayed); one is the first letter of the root yod, chet, lamed, the other is the sign of the third person future. In such cases the root yod usually changes into a vav, hence Ibn Ezra's comment (Cherez).
5. Yiyyareh from the root yod, resh, heh.
וייחל עוד – בנין נפעל, כמו: ירה יירה (שמות י״ט:י״ג).
טרף בפיה – לפי דעתי: תואר, על כן הוא קמץ הרי״ש, כאילו אמר טרוף בפיה.
ורבי יהודה בן בלעם אמר כי: הוא שם, כמו: כל טרפי צמחה (יחזקאל י״ז:ט׳), והטעם כפול, כמו: אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳).
ומדקדק אמר שנהיה לטרף בפיה, ואמר כי: טרף שם, כמו: דבר. והזכיר עמו זכר, והוא תואר על משקל חכם.
וייחל עוד – מבנין נפעל שרשו יחל ואלו היה מבנין התפעל היתה היו״ד שהוא פ״א הפועל פתוחה והיא קמוצה.
ולא יספה שוב אליו – אז ידע נח כי חרבו פני האדמה (בראשית ח׳:י״ג) והיונה מצאה מנוח בארץ ובעצים הרבה לפיכך לא שבה אליו.
וייחל עוד, the word is in a passive mode, the root being יחל. If it had been in a hitpael mode, the letter י should have the vowel patach underneath it, but the fact is that it has the vowel kametz.
ולא יספה שוב אליו עוד, this is when Noach realised that the surface of the earth had dried sufficiently and that the pigeon had found a resting place on earth as well as on many trees so that it did not bother to come back to him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וייחל ויתמתן. רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואין צריך עיון על זה מאחר שיבשו בשבעת ימים שימתין עוד שבעת ימים וייבשו יותר. [מהרש״ל]:
וייחל [means] he had forbearance. Rashi is saying that [the reflexive form וייחל was used because] the point was easy to understand without analysis: if the waters dried up in seven days, they will dry up more if Noach will wait another seven days. (Maharshal)
וייחל עוד שבעת ימים אחרים – עד שני באלול.
ולא יספה שוב אליו עוד – אם לא יהיה הנכון כפירושנו יקשה מאד. כי בכ״ז לחדש השני יבשה הארץ. וקודם לכן אין זרע ואין צומח בארץ. ושילוח היונה היה לפני כן כמו פ״ז ימים, ואיך לא שבה אליו? ואין לה מאכל לחיותה. ואם תאמר שהיה מצוי דבר מה, א״כ למה שב העורב תמיד עד יבושת המים מעל הארץ שהוא כ״ז לחדש השני? ולדברינו הענין מתוקן כי בפעם הזאת מצאה היונה את אדמת נח ריקה ממים, ואפשר שהיתה קצת גבוהה, וגבעותיה ברכה, ונראו בתים וְקִנִים שקננה שם בתחלת השנה, ומצאה בהן זרעונים שמורים שלא נשחתו מכל-וכל מן המים, והתכלכלה עצמה שם יותר בנחת ובהרחבה מִשִׁכּוּן בתיבה על פני המים. על כן ״לא יספה שוב אליו עוד״ כי טוב לה עתה מאז. אבל העורב שלא ידע מקומו הראשון היה יוצא והולך בארץ באשר ילך וראה הכל חרב, הוצרך לשוב יום יום עד יבושת המים מעל הארץ. ואולי עד ״יבושת המים״ אינו דומה ל״יבשה הארץ״. אבל אח״כ אף העורב לא יסף שוב אליו עוד.
וייחל – זהו משרש ״יחל״, ולדעת רד״ק ז״ל הוא מבנין נפעל1 כי היו״ד קמוצה כמשפט האית״ן2 מבנין זה, כמו ״פן יִוָּדַע״. ולא נהפכה היו״ד לוי״ו. ואביו ר׳ יוסף זצ״ל אמר3 שהוא התפעל ומשפטו ״ויתיחל״. שאילו היה מהנפעל יתהפך לוי״ו בעתידים לעולם, ואין כן בהתפעל. ובנו ז״ל השיב4 שהיה טוב אם היו״ד היתה פתוחה, אבל מצאנוה [כאן] קמוצה כמשפט האית״ן בנפעל. ולא הבנתי דקדוקו זה, כי הוצרכה הקמ״ץ לתשלום דגש החי״ת, עי״ן הפעל כמו ״מתיָרֵא״. על כן הנכון כדברי אביו ז״ל. ובאה המלה בהתפעל5 כי התאמץ [נח] להוחיל עוד שבעת ימים שלמים. כי לפי חשבון החסרון אחר שמצאה אילנות מגולים, יום או יומים שלאחריו תהיה אדמת הארץ ההיא כולה מגולה. אלא שהתאפק בתוחלתו שבעת ימים ועל זה גזרת ההתפעל, וכמו שבארהו המדקדקים ז״ל.⁠6
וַיְשַׁלַּח את היונה – בפעם הזאת לא אמר ״ויוסף שלח״,⁠7 כי אינו דומה לשלוחין הראשונים שלא ידע אם תשוב או לא ונסה הדבר. ועתה שלח אותה לחלוטין כי ידע כי תמצא בית וקן לה, ולא תוסף לשוב עוד.
1. כתב כאן רד״ק: ואילו היה מבנין התפעל היתה היו״ד שהיא פ״א הפועל פתוחה, אבל היא כאן קמוצה.
2. אותיות אלו סימן לארבע אותיות השימוש לפני השורש בזמן העתיד: אכתוב, יכתוב, תכתוב, נכתוב וכו׳.
3. רד״ק הביא דברי אביו ב״ספר השרשים״, ערך: יחל.
4. כאן בביאורו על התורה, כנ״ל.
5. כשימוש ההתפעל במלכים-א יב, יח.
6. לדוגמא, פירוש המאירי על משלי כ, ז ״מתהלך בתומו צדיק״.
7. כמו בבראשית ח, י.
וייחל – נפעל משרש יחל, והיה משפטו בוי״ו כמו יִוָדַע, יִוָעֵד, יִוָעֵץ, ובא ביו״ד כמו או ירה יִיָרֶה {שמות י״ט:י״ג}, אמנם לפי הענין אין כאן מקום לנפעל; ואני לא אדע למה לא נקדו וַיִיחֶל כמו וַיִיצֶר וַיִיקֶץ, ויהיה מן הקל, או וַיְיַחֶל ויהיה פעל, כמו ולא יְיַחֵל לבני אדם {מיכה ה׳:ו׳}.
He waited (va-yiyyaḥel). The Hebrew וַיִּיָּחֶל is in the nif’al conjugation of the root יחל. Its proper form would have been with a vav [i.e., va-yivvaḥel], as in yivvada, yivva’ed, yivva’ets, but the yod is inserted instead, as in yiyyareh (“will be shot with an arrow”) (Exod. 19:13). The use of the nif’al, however, does not fit the context; I do not know why the word was not vocalized וַיִיחֶל, on the model of וַיִיצֶר and וַיִיקֶץ, in the kal conjugation, or else וַיְיַחֶל in the pi’el conjugation, as in “[The dew which] does not await (יְיַחֵל) the sons of men” (Micah 5:6).
וַיִּיָּחֶל הוא לשון נפעל של שורש ״יחל״ – לחכות לדבר. פירושו המילולי: לצפות מראש לתחילתו של דבר. יש הבדל בין ״יחל״ ל״קוה״, שכן ה״מייחל״ בטוח שיבוא הדבר שהוא מצפה לו, ואילו ה״מקוה״ איננו מביע דעה על כך.
בדרך כלל, מוצאים את שורש ״יחל״ בבניינים פעל והפעיל, ואילו כאן הוא בבניין נפעל. מצאנו אמנם מקום דומה: ״וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ״ (יחזקאל יט, ה), אלא ששם ההוראה כמעט הפוכה: היא ראתה בעצמה שתוחלתה נכזבה. השפעת הנפעל באה לבטל מה שפעל הקל. דוגמא נוספת להשפעה זו של הנפעל תהיה: ״נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי״ (דניאל ח, כז), היינו: אירעה תקלה לקיומי ולהווייתי. וכן ״תַּאֲוָה נִהְיָה״ (משלי יג, יט): תאוה שאדם התגבר עליה. וכן גם כאן: נח קיוה שיוכל לצאת מהתיבה כעבור שבעה ימים, אך תקוותיו התנפצו. במצב זה של תקוה שנכזבה המתין עד שיעברו שבעת ימים אחרים.
ולא יספה שוב אליו עוד – גם זה הזכירו חכמי הטבע שהיונים טרם יורגלו בקנם יצטרך לשמור אותם מאד בל יברחו, אם לא מקום אשר המליטו את ביציהם פעם אחת שאז לא תסור משם. וזו לא המליטה ביצים עדיין כנ״ל ולכן עזבה אותו הגם שהיתה בייתית. וסדר החשבון לפ״ז, המבול התחיל י״ז מרחשון וכלו הק״נ יום בי״ז ניסן (כי קודם יצ״מ חשבו החדשים מתשרי) והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי שהוא תמוז, ובא׳ לתמוז נראו ראשי ההרים, ומקץ ארבעים יום שהוא יו״ד אב פתח חלון התיבה ושלח את העורב והמתין ז׳ ימים (כן דייק המדרש ממ״ש שבעה ימים אחרים) ושלח את היונה והמתין ז׳ ושלחה שנית והמתין ז׳ ושלחה שלישית ולא שבה וזה היה בא׳ אלול, ובא׳ בתשרי חרבו המים, וחרבו פני האדמה ועדיין לא נתיבשו לגמרי שזה ההבדל בין חרב ובין יבש כמ״ש בכ״מ, ובכ״ז חשון יבשה הארץ לגמרי, נמצא שהיו בתיבה י״ב חודש ואחד עשר יום ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה.
ולא יספה שוב אליו עוד1: משום שאז לא הזדמן מה בפיה להשיב2 והיתה יראה גם עתה לשוב ריקם כלימודה, ובאשר היה לה מקום לנוח על כן לא שבה עוד. ולדברינו מיושב מדוע לא שבה לבן זוגה וכדרך העופות, ומכל שכן יונה המצוינת בזה3, אלא כמו שכתבתי שהיתה יונה מלומדת לשליחות4 ולא היה לה בן זוג.
{שוב אליו עוד5: אל התיבה בשעה שלא היה לה מה להשיב. אבל אח״כ כשהשיגה דבר שבה אליו6.}
1. מדוע לא יספה לשוב אליו, הרי היתה יונה מיוחדת כדרך השרים שדרכה לעשות שליחויות ולשוב לבעליה, כפי שביאר רבינו בפסוק ז׳. ועיין ברד״ק.
2. כמו בפעם הקודמת שה׳ הזמין לה עלה זית בפיה.
3. כדאיתא בעירובין ק,ב ׳אלמלא ניתנה התורה היינו למדים עריות מיונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה׳.
4. ולא היתה מכלל ה״שבעה שבעה״ שהוכנסו לתיבה ונצטוה על כך.
5. ״ולא יספה״ ״עוד״ – כפילות. אלא ״עוד״ כפי ששבה עד עתה, ודו״ק.
6. חידוש הוא.
יספה – בעבר שכיח בנין קל, ואילו בעתיד בנין הפעיל (ראה פסוק י׳).
אם נמנה שלושה שבועות מיום י׳ באב, הרי ששיגורה השני של היונה היה באחד באלול.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וַ֠יְהִ֠יא בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ⁠־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ב בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת⁠־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּג פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽהד׃
In the six hundred and first year,⁠1 in the first, on the first of the month, the waters dried from upon the earth; Noach removed the covering from the ark and he saw, and, behold, the surface of the ground had dried.
1. In the six hundred and first year | וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה – Literally: "it was in the six hundred and first year" (referring to the life of Noach).
א. וַ֠יְהִ֠י =ק3,ו,ל-מ (לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (אין געיה ב"ויהי" ודומותיה המוטעמת בטעם תלישא), וכמו כן בתיגאן וברוב כתבי⁠־היד הספדרים.
• ל,ש2=וַֽ֠יְהִי (געיה [ימנית בכתי"ל])
ב. בָּֽרִאשׁוֹן֙ ל=בָּֽרִאשׁוֹן֙ בגעיה ימנית
ג. חָֽרְב֖וּ ל=חָֽרְב֖וּ בגעיה ימנית
ד. הָֽאֲדָמָֽה ל=הָֽאֲדָמָֽה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נא] 1ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון וגו׳. מקצת החדש ככולו, למדנו שכיון שנכנס יום אחד בחדש, מונין אותו חדש שלם, וחדש אחד נכנס בשנה מונין אותה שנה שלמה, שמקצת החדש ככולו ומקצת השנה ככולה. (סדר עולם פ״ד).
[נב] 2התיב ר׳ יצחא והכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש ותני עלה שנת המבול אינו עולה מן המנין, תיפתר כרבי אליעזר דר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם. (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א).
[נג] 3א״ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש, ר׳ מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי לה שנה, שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה, ואידך, אי כתיב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת, השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה, שנה אשש מאות קאי, ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר, ור״א מ״ט, דכתיב בראשון באחד לחדש מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש, וקא קרי ליה חדש, ש״מ יום אחד בחדש חשוב חדש, ומדיום אחד בחדש חשוב חדש, ל׳ יום בשנה חשובין שנה, וחדש למנוייו ושנה למנוייה. (ר״ה י:).
[נד] 4חרבו המים מעל הארץ, המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח, והעולים מלמטה נבלעו במקומן ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה, המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים, שמימי המבול סימן קללה היו ואין בכלל קללה ברכה. (סדר עולם פ״ד).
[נה] 5ומלאך הממונה על חרבה חרבה שמו, ולמה נקרא שמו חרבה ששואבת ומחרבת כל מימות שבעולם, שנא׳ ויראה והנה חרבו פני האדמה. (ברייתא דמעשה בראשית).
1. ויהי באחת, מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש, והוא כדברי ר״א לקמן מאמר נג.
2. אינה עולה מן המנין, לפי שהיו ימי צער וצרה, ואס״ד מניסן מנינן למה אינו עולה מן המנין הרי לא התחיל המבול לירד עד חדש השני דהיינו אייר וכו׳ אלא ודאי דמתשרי מנינן וכיון דבר״ה היה המבול לא קחשבינן לשנת המבול ממנין השנים. (ק״ע). והפנ״מ פי׳ בא״א והאריכו בזה נו״כ הירושלמי ועי׳ תוס׳ ר״ה ג: י: ד״ה מדאכתי. ואכמ״ל.
3. לעיל מאמר נא. נב. ושניהם, ר״מ ור״א דפליגי אי יום א׳ בשנה חשיב שנה או חדש בשנה חשיב שנה.
4. ב״ר פל״ג, כמקפה, מרק. ובב״ר איתא נעשת כמטפח ומפרשים כמין טפיח שהיה כאלו הארץ שרויה במים עדיין.
5. בס׳ רזיאל יא. הגירסא חרביאל שמו.
וַהֲוָה בְּשֵׁית מְאָה וּחְדַּא שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעְדִּי נֹחַ יָת חוּפָאָה דְּתֵיבְתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא.
It was in the six hundredth and first year, in the first [month], on the first of the month, that the water on earth [began] to dry. Noach removed the covering of the ark. He looked, and behold, the surface of the ground had dried.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה
וַהֲוָה בְּשֵׁית מְאָה וַחֲדָא שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעֲדִי נֹחַ יָת חוּפָאָה דְּתֵיבוֹתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ (ח״נ: נְגִיבוּ) אַפֵּי אַרְעָא
ת״א כר׳ אליעזר?
א. ר׳ מאיר סובר שיום אחד בשנה נחשב כשנה אבל ר׳ אליעזר חולק: רק שלושים יום בשנה נחשבים לשנה. בגמרא מבואר שנחלקו בדרשת פסוקנו ״ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש״: לדעת ר׳ מאיר הפסוק מדבר על היום הראשון של שנת השש מאות ואחת. ומכיוון שגם הוא נקרא ״שנה״, מוכח שיום אחד בשנה נחשב לשנה. אבל ר׳ אליעזר דחה: אילו נכתב ״בשש מאות ואחת שנה בראשון באחד לחדש״ ניתן היה לדרוש כך. מכיוון שנכתב ״באחת ושש מאות שנה״, פירושו, התחילה שנת השש מאות ואחת.⁠1
לכאורה ת״א מסייע לר׳ מאיר שהרי ״באחת ושש מאות שנה״ מתורגם בהיפוך: ״בְּשֵׁית מְאָה וַחֲדָא שְׁנִין״. אבל אין זו ראיה כי מדרך הארמית למנות מספרים בסדר יורד: מאות ולאחריהן עשרות ויחידות דוגמת ״וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה״ (בראשית ה כ) ״וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי יֶרֶד תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין״.⁠2
ב. לתרגום ״חָרְבוּ״ – ״נְגוּבוּ״ עיין לעיל ״מכל אשר בֶּחָרָבָה״ (בראשית ז כב). ורש״י גרס נְגִיבוּ.⁠3
1. ראש השנה י ע״ב: ״אמר רבי יוחנן: ושניהן מקרא אחד דרשו וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. רבי מאיר סבר: מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי לה שנה – שמע מינה: יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך: אי כתיב בשש מאות ואחת שנה – כדקאמרת, השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה – שנה אשש מאות קאי, ומאי אחת – אתחלתא דאחת קאמר״. רש״י: ״ויהי באחת ושש מאות שנה –... ובין למר ובין למר תחלת שנת שש מאות ואחת לא נכנסו בה אלא יום אחד, דכתיב באחד לחדש וקרי ליה שנה, כדכתיב באחת ושש מאות שנה״.
2. לסדר המספרים בארמית ראה ביאורנו לבר׳ ה ה ובמ׳ א כא.
3. ״אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי״ (יהושע טו יט) וברש״י: ״חרבה, כמו חָרְבוּ פני האדמה ומתרגם נְגִיבוּ״.
והוה לסוף שית מאה וחדה שנין בירחא קדמיאא בחד לירחא נגבו מיא מעלוי ארעאב ועברג נח ית חפייה דתיבותא וחמא והא נגבוד אפיה דארעא.
א. בגיליון בכ״י ניאופיטי 1 מובא גם נוסח אחר: ״בניסן״, וכן מובא גם נוסח אחר: ״בתשרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בחד לירחא ... מעלוי ארעא״) נוסח אחר: ״בחד יום לירחא יבשו מיא מן עלוי אר׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועבר״) גם נוסח חילופי: ״ואעבר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נגבו״) גם נוסח חילופי: ״יבשו״.
והות בשית מאה וחדא שנין בתשרי בחד לירחא בריש שתא נגובו מיא מעל ארעא ואעדי נח ית חופאה דתיבותא וחמא נגובו אנפי ארעא.
And it was in the six hundred and first year, in Tishri, in the first of the month, in the beginning of the year, that the waters were dried from upon the earth. And Noah removed the covering of the ark, and saw the faces of the ground to be dried.
[ז] וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ – תְּנִינַן מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הָא כֵיצַד: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ (בראשית ז׳:י״א), וּכְתִיב: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (בראשית ז׳:י״ב), זֶה מַרְחֶשְׁוָן וְכִסְלֵו, וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם (בראשית ז׳:כ״ד), הֲרֵי טֵבֵת וּשְׁבָט, אֲדָר וְנִיסָן וְאִיָּר, וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט (בראשית ח׳:ד׳), זֶה סִיוָן שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לְהַפְסָקַת גְּשָׁמִים, לְשִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם חָסְרוּ אַמָּה לְאַרְבַּעַת יָמִים, טֶפַח וּמֶחֱצָה בְּכָל יוֹם, וְנִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְכֻלָּהַם לְשִׁשִּׁים יוֹם חָסְרוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (בראשית ח׳:ה׳), זֶה אָב, שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לִירִידַת גְּשָׁמִים.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ – נַעֲשֵׂית כְּמִין טָפִיחַ. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ, נַעֲשֵׂית כַּגָּרִיד, זָרְעוּ אוֹתָהּ וְלֹא צָמְחָה, לָמָּה שֶׁהָיָה סִימָן קְלָלָה וְאֵין סִימָן קְלָלָה הָוֵי לִבְרָכָה, וְהִמְתִּינוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים וְזָרְעוּ. לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי יָבְשָׁה הָאָרֶץ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי יָבְשָׁה הָאָרֶץ, אֶלָּא אֵלּוּ אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁיְמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִים עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לֵידַע שֶׁיְמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִים עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם, יִסְרֹט לוֹ סְרִיטָה בַּכֹּתֶל בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, וְלַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן אֵין הַשֶּׁמֶשׁ מַגַּעַת לְשָׁם עַד אַחַד עָשָׂר יוֹם, וּמִכָּאן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיְמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִים עַל יְמוֹת הַלְבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם.
(טו-טז)

פרשה לד

[א] וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה – הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי (תהלים קמ״ב:ח׳) – הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, זֶה נֹחַ שֶׁהָיָה סָגוּר בַּתֵּבָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ, לָתֵת הוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ. בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים, יִתְכַּלְלוּן בִּי צַדִּיקַיָּא. כִּי תִגְמֹל עָלָי, שֶׁגָּמַלְתָּ עָלַי וְאָמַרְתָּ לִי: צֵא מִן הַתֵּבָה.
[ב] ה׳ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים י״א:ה׳), אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַקִּישׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּמַה הוּא בּוֹדֵק קַנְקַנִים יָפִים, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא מַקִּישׁ עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ נִשְׁבָּר, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ יָפֶה, כָּל שֶׁהוּא כּוֹתְשָׁהּ הִיא מִשְׁתַּבַּחַת, וְכָל שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁפִּשְׁתָּנוֹ רָעָה, אֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָקִישׁ עָלֶיהָ עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת, אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן הָעֹל לֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָא הַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן.
דָּבָר אַחֵר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה.
[ג] רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ פָּתַח: בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק (משלי י״ב:י״ג), מִמֶּרֶד שֶׁמָּרְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאת לָהֶם תַּקָּלָה. וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק, זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה (בראשית ח׳:ט״ז).
[ד] דָּבָר אַחֵר: צֵא מִן הַתֵּבָה – כְּתִיב: אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח (קהלת י׳:ד׳), מְדַבֵּר בְּנֹחַ, אָמַר נֹחַ כְּשֵׁם שֶׁלֹא נִכְנַסְתִּי בַּתֵּבָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת כָּךְ אֵין אֲנִי יוֹצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּת: בֹּא אֶל הַתֵּבָה (בראשית ז׳:א׳), וַיָּבֹא נֹחַ (בראשית ז׳:ז׳), צֵא מִן הַתֵּבָה (בראשית ח׳:ט״ז), וַיֵּצֵא נֹחַ (בראשית ח׳:י״ח).
[ה] דָּבָר אַחֵר: צֵא מִן הַתֵּבָה – כְּתִיב: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז׳:י״ט). הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, זֶה נֹחַ. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, וּמִכֻּלָּם לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא עִמָּךְ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ.
[ו] דָּבָר אַחֵר: כְּתִיב: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג׳:א׳), זְמַן הָיָה לְנֹחַ לִכָּנֵס לַתֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (בראשית ז׳:א׳), וּזְמַן הָיָה לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה, מָשָׁל לְפַרְנָס שֶׁיָּצָא מִן הַמָּקוֹם וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא, אָמַר לוֹ צֵא מִמְּקוֹמֶךָ. מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם אַחֵר וְהוֹשִׁיב אַחַר תַּחְתָּיו כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ צֵא מִמְקוֹמֶךָ, כָּךְ נֹחַ, צֵא מִן הַתֵּבָה, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו לָצֵאת, אָמַר אֵצֵא וְאֶהְיֶה פָּרֶה וְרָבֶה לִמְאֵרָה, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ (ישעיהו נ״ד:ט׳).
(יג-יד) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה – תָּנִינָן, מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הָא כֵּיצַד, בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ״ וְגוֹ׳ וּכְתִיב (שם יב) ״וַיְהִי הַגֶּשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה״, זֶה מַרְחֶשְׁוָן וְכִסְלֵיו (שם כד) ״וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם״ וְגוֹ׳, הֲרֵי טֵבֵת וּשְׁבַט וְאָדָר וְנִיסָן וְאִיָּיר (ח, ד) ״וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ זֶה סִיוָן שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לִירִידַת גְּשָׁמִים, לְשִׁשָׁה עָשָׂר יָמִים חָסְרוּ אַרְבַּע אַמּוֹת לְאַרְבָּעָה יָמִים אַמָּה, טֶפַח וּמֶחֱצָה בְּכָל יוֹם נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשׁוּקַּעַת בַּמַּיִם י״א אַמָּה וְכוּלְהוֹן לְשִׁשִׁים יוֹם חָסְרוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי״, זֶה אָב שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לִירִידַת גְּשָׁמִים וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְגוֹ׳ נַעֲשֵׂית כְּמִקְפָה וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ, נַעֲשָׂה כִּגְרִיד וְזָרְעוּ אוֹתָהּ וְלֹא צָמְחָה, לָמָּה, שֶׁהָיָה סִימַן קְלָלָה וְאֵין סִימַן קְלָלָה חוֹזֵר לִבְרָכָה, וְהִמְתִּינוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים וְזָרְעוּ. וְלֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימָר אֶלָּא שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, אֶלָּא אֶחָד עָשָׂר יוֹם שֶׁיְּמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִין עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָרוֹצֶה לֵידַע שֶׁיְּמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִין [י״א יוֹם], יִשְׂרוֹט שְׁרִיטָה אַחַת בְּכֹתֶל בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וּלְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן אֵין חַמָּה נוֹגַעַת לְשָׁם עַד י״א יוֹם.
ולמא כאן פי סנה אחדי וסת מאיה פי אליום אלאול מן אלשהר אלאול נצ׳ב אלמא ען אלארץ׳ פנזע נוח גטא אלתאבות פנט׳ר פאד׳א קד׳ ג׳ף וג׳ה אלארץ׳.
וכאשר היה בשנת שש מאות ואחת, ביום הראשון מן החודש הראשון, נספגו1 המים מעל הארץ, והסיר נח את כיסוי התיבה והביט והנה כבר התייבשו2 פני האדמה.
1. המילה ״נצ׳ב״ (نضب) בערבית, בשונה מסתם ״יבשו״, משמעותה המדויקת היא ״התייבש לגמרי״ או ״נספג״, ובמובן של נוזל שנספג או התייבש לגמרי, היא מתארת תהליך של היעלמות נוזל על ידי ספיגה או התייבשות מוחלטת. רס״ג משתמש בה כאן (לנוסח התפסיר המדויק של שמואל בן יעקב) כדי לבדל בין ״יבשת המים״ בפסוק זה, שהיתה הרבה לפני כן, ולא היתה התייבשות גמורה. לכן, תרגום מדויק יותר של ״נצ׳ב אלמא ען אלארץ׳⁠ ⁠⁠״ יהיה:
2. כאן ובפסוק הבא השתמש רס״ג במילה ״ג׳ף״ (جفّ) שמשמעותה המדויקת היא ״התייבש״ במובן של התייבשות טבעית - כמו בגד שמתייבש בשמש.
בראשון – לר׳ אליעזר הוא תשרי, לר׳ יהושע הוא ניסן (בבלי ר״ה י׳:-י״א.).
חרבו – נעשית כמין טיט, שקרמו פניה מלמעלה.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בדפוס רומא: ״של מעלה״.
בראשׂון IN THE FIRST MONTH – According to R. Eliezer this would be Tishrei, and according to R. Yehoshua Nisan (Rosh Hashanah 11b).
חרבו [THE WATERS] DRIED UP – It (the earth) had become like clay, for now its surface had become somewhat hardened.
ויהי באחת ושש מאות1מיכן שיום א׳ בשנה חשוב שנה. שעדיין לא נכנסו בשנה אלא יום אחד. דכתיב בראשון באחד לחדש. הוא תשרי וקראו הכתוב שנה. שהרי המבול היה בתחלת שנה עד אחד בתשרי. ומה שאמר בראשון ראשון למעשה המבול שאין מונין למבול אלא מתשרי. ובחודש השני 2זה מרחשוון.
שש מאות – דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. והכא כתיב באחת ושש מאות. מכלל דיום א׳ חשוב שנה.
1. מיכן שיום א׳ בשנה. סדר עולם רבה פ״ד ועי׳ ר״ה י׳ ע״ב.
2. זה מרחשון. הוספתי ע״פ כ״י פלארענץ.
(יג-יד) חרבו המים – לכן לא תוכל הרגל לדרוך את הארץ, בעבור שהיא רכה, כי פניה חרבו לבדם, ואחר כן: יבשה הארץ. והאומרים על שנת הלבנה נשען בעבור עשרה ימים שהם נוספים בעבור שנת החמה, צריכין להיות שנתם שלימה. ועוד: מי מלל להם ששנה עמד נח בתיבה. רק עמד שנת החמה, ועוד עשרה ימים.
(13-14) THE WATERS WERE DRIED UP FROM OFF THE EARTH. Only the surface of the earth dried; the soil itself was swampy and hence not yet firm enough to walk upon. The earth did not fully dry until later. Those who insist that Noah used a lunar calendar because Scripture tells us that he spent a year and ten days in the ark and the ten days refer to the excess of the solar year over a lunar year are pressing a point.⁠1 First of all, for this to be so the year had to be "full.⁠"2 Furthermore, there is no reason to assume that Noah spent a year in the ark.⁠3 He could equally have been in it for a solar year plus ten days.⁠4
1. A lunar year plus 10 days equals a solar year. Cf. Bereshit Rabbah, Chap. 33:7, and Rashi's commentary, which states that the flood and its aftermath lasted a solar year. Noah entered the ark on the 17th day of the second month and left it on the 27th day of the second month of the following year.
2. A solar year has 365 days; a lunar year may have 353, 354 or 355 days, called, respectively, shanah chasera (defective year), shanah ki-sidra (regular year), and shenah shelemah (a full year). In the first instance Cheshvan and Kislev have 29 days each; in the second Cheshvan has 29 days and Kislev 30; in the third both Cheshvan and Kislev have 30 days each. To make the lunar year equal the solar year, the lunar year had to be "full" plus 10 days.
3. Why say that the year and 10 days that Noah spent in the ark was the equivalent of a solar year and Noah employed a lunar calendar, when it could just as well have been a solar year plus 10 days?
4. The point is that we do not know what sort of calendar Noah used. Elsewhere Ibn Ezra comments that Noah could have employed Egyptian or Persian calendars. As to Jewish law, the calendar to be followed is the one legislated by Moses.
חרבו פני האדמה – ולא כהוגן.
וזה היה באחת ושש מאות שנה – לנח, כמו שאומר ויהיבראשון באחד לחדש. והנה נכנסה שנת אחת ושש מאות לנח כיון שנכנס תשרי שהוא ראשון, כי שנת שש מאות שלמה לו בשלשים באלול ובאחד לתשרי נכנס בשנת אחת ושש מאות, ובשבעה עשר יום לחדש השני שלמה לו שנה שהיה בתבה. ואף על פי שחרבו פני האדמה היה טיט עדין, כי הפנים חרבו ותחתיהם טיט ואינה ראויה ללכת עליה לפיכך לא צוהו האל לצאת עד שבעה ועשרים לחדש השני שיבשה הארץ לגמרי ונח לא רצה לצאת עד שצוהו האל לצאת,⁠א כי ידע שהאל יצוהו לצאת כמו שצוהו להכנס.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״עד שצוהו האל לצאת״.
This happened in the 601st year of Noach’s life, seeing that the Torah mentions that it was on the first of the first month of that year. (verse 13) Noach’s 600th year had been completed on the 30th of Ellul, and he had entered the 601st year of his life on the first of Tishrey, which is the first month of the year. On the 17th day of the second month he had completed a full year’s stay in the ark. Even though the surface of the earth was “dry” in the sense that it was no longer covered by water, it was still too muddy, and the surface was misleading, seeing that beneath the immediate surface it was soft, spongy. It was not yet ready for walking on without risking that one would break through a very thin veneer of dry earth. This is why God had not yet commanded him to leave the ark (until the 27th of that month) At that time, as testified by the word יבשה, the earth had dried sufficiently to make using it as one’s habitat a safe endeavour. Noach did not want to leave the ark until he had been commanded to do so by God. He knew that God would issue such a command, just as He had at the time commanded him to enter the ark.
ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש – מכאן דיום אחד בשנה חשוב שנה.⁠1
א
א. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 מופיעים כאן הביאורים שהובאו לעיל על בראשית ז׳:י״א-י״ב,כ׳,כ״ד.
ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש. It was inthe 601st year (of Noach's life) on the first day of the first month; even a single day of a new year is referred to as the year just commencing.⁠" (Compare Talmud Rosh Hashanah 10) A different explanation of the significance of this statement: in the 600th year of Noach's life in the month of Iyar on the 17th of the month the deluge had commenced, and the rain lasted for 40 days and 40 nights, so that the rains ceased by the 28th day of Sivan. According to this interpretation the first month of the year is the month of Nissan. All the other months follow the same patterns according to the solar calendar. Each month is considered as having thirty days.
ויהי באחת ושש מאות בראשון בא׳ לחדש חרבו וכו׳ – העולם מקשים מ״ש דבס׳ ימים הראשונים לא חסרו המים אלא ט״ו אמות שגברו המים למעלה מן ההרים ובס׳ ימים שניות חסרו המים אשר על פני כל הארץ ואע״פ שיש הרים גבוהים יותר מת״ק אמות. וי״ל דמקום הרים מחזיקים הרבה ותדע דאם יש לך כלי גבוה ג׳ טפחים או ד׳ והוא מלא בשר עד ב׳ אצבעות על שפתו צריך מן הבשר עד שפתו טפי שצריך מן השולים עד גבי הבשר. הרי פי׳ לפ״ה דבעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים ר״ל עשירי של ירידה וכן צ״ל לענין סדר עולם. דלא מצינו למימר דהפסקה דא״כ הוי בא׳ באלול שנראו ראשי ההרים והשליחות של יונה דלא יספה שוב אליו יהיה ביום ס׳ אחר פסיקת התגבורת ואמאי לא חזרה הרי לא נראו ראשי ההרים עד בא׳ באלול. אלא ש״מ מא׳ באב היה ומשו״ה לא חזרה שהיה לה נוח לכף רגלה כדפי׳.
חרבו המים, חרבו פני האדמה – הכל אמת ויציב.⁠1
1. לשון חריבה יכול להיות מוסב על הדבר המסתלק (המים) או על הדבר המתרוקן (האדמה).
חרבו – מענין יובש.
(יג-יד) וסיפר שבשש מאות ואחת לנח, בשבעה ועשרים יום לחודש השני יבשה הארץ; הנה אם כן היה מהתחלת המבול עד יבושת הארץ שנה שמשית, שהיא שנים עשר חודש מחודשי הלבנה וקרוב מאחד עשר יום, כמו שנזכר בבראשית רבה (כח, ט; לג, ז).
בראשון לרבי אליעזר הוא תשרי. ופירוש ראשון ראשון לשנות עולם כדלעיל אבל אין לומ׳ גבי בחדש השני מאי שני שני לשנות עולם דאם כן הא דפריך בגמרא בשלמא לרבי יהושע מאי שני שני לחדשים אלא לרבי אליעזר מאי שני ומשני שני לדין ה״ל למימר ה״נ שני לשנות עולם אלא עכ״ל דדוקא בחדש תשרי שייך לומר ראשון מפני שהוא ראשון לשנות עולם ולשנות נח כדלעיל אבל שאר חדשי׳ לא שייך בהו שני לבריאת עולם או שני לראש שנות עולם או שני לראש שנות נח משום דנהי דלענין השני׳ ראוי למנות מתשרי מפני שהוא ראש למנין שנות עולם ולשנות הדורות ולשנות נח מכל מקום לענין מנין החדשים אין מונין ממנו לקרא למרחשון שני ולכסלו שלישי דלחדשים לאו מנינן אלא מניסן שהוא ראש לחדשי׳ כדכתבו התוס׳ בפ״ק דר״ה אבל ממה שאמרו בגמ׳ אליבא דרבי אליעזר מאי שני שני לדין שהיא הגזרה שנגזרה בר״ה על המבול שבאותה שנה וכן שביעי להפסקת הגשמים שבאותה שנה וכן עשירי לירידת הגשמים שבאותה שנה לא קשיא דשאני הכא דמנין החדשים היא נסמכת על הפעולה שנהיית באותה שנה אבל להסמיך החדשים מתשרי שלא נעשית בו שום פעולה באות׳ שנה אלא מפני שהוא ראש למנין שנות עולם ולמנין שנות הדורות ולשנות נח אין הראשיות ההוא נוהג אלא באותו חדש בלבד אבל לשאר החדשים לא כדכתבו התוספות ולכן בשנה ראשונה של בריאת העולם אפשר שיהיו נמנין כל החדשים מתשרי עד שיקרא חשון שני לו כסלו שלישי לו מפני פועל הבריאה שנעשית בו באותה שנה אבל בשאר השני׳ שאחר שנת הבריאה לא נוכל לקרא למרחשון שני ולא לכסלו שלישי מאחר שאין שם שני לבריאה ושלישי לבריאה אלא שני לחדש תשרי שהיתה בו הבריאה בשנה ראשונה של בריאה ושלישי לתשרי שהיתה בו הבריאה בשנה ראשונה של בריאה וזה אי אפשר מפני שיחוייב מזה שיהיה תשרי ראשון לחדשים ואין זה כי אם לחדש ניסן לבדו והצדוקי האחרון נשתבש בדברי הגמרא וכתב שבעלי הקבלה חולקי׳ ביניה׳ מהם אומרי׳ שהחדשי׳ היו נמנים מתשרי ומהם אומרים שהיו נמנים מניסן ואלו ראה מה שהקשו בגמרא בשלמא לרבי יהושע מאי שני שני לחדשים אלא לר׳ אליעזר מאי שני ותרצו שני לדין לא היה אומר מה שאמר:
(יג-יד) והעיד הכתוב שכאשר שערו הצדיק כן היה שבשנת שש מאות וא׳ שנה לחיי נח בחדש האחד באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ונתגלתה האדמה. ולכן כשהרגיש בנגוב האויר יותר הסיר את מכסה התיבה וירא והנה חרבו. ואין פירושו אצלי שחרבו המים אלא איך חרבו פני האדמה ושהיתה כלה שממה וחרבה מבלי ב״ח ולא צמחים ולא מגדל גבוה ולא חומה בצורה כי זהו החרבן אשר ראה באמת על פני האדמה וחשב נח שעם היות הארץ מגולה הנה תהיה לחה מאד ברפש וטיט לא ישענו ולכן התמהמה עוד חדש ימים אחרים בחדש השני בכ״ז בו שאז יבשה הארץ והוסר ממנה כל לחות המים מבית ומחוץ ונשארה ביבשותה הטבעי ואז צוהו השם לצאת מן התיבה והיה אם כן מיום שנכנס עד צאתו ממנה שנה שמשיית תמימה ועשרה ימים. הנה התבאר הספור הזה כלו והותרו הספקות הנופלות בו.
(סיום) והנה למדנו מהספור הזה מדעים יקרים מאד:
האחד: שכמו אשר מספורי מעשה בראשית למדנו דעות אמתיות במציאות ממציאו ית׳ בחכמה ובתבונה עצומה ויכולת מוחלט אשר הוא היסוד שעליו יבנה שלמות האדם והצלחתו. ככה מספור המבול הזה למדנו ידיעתו במעשה בני אדם והשגחתו בהם בשכר ובעונש ושהוא אל אמונה צדיק וישר. והתבאר גם כן היותו ית׳ מנבא בני אדם ומדבר עמהם ומודיעם מה שיהיה.
הב׳: שכמו שמספור מעשה בראשית בהויות העולם למדנו יכלתו להפסיד את העולם בשובו אל האין כשהיה. ככה מהספור הזה שהחזיר הקב״ה לאפס שלישי של עולם כל בני עולם השפל הזה הוא לנו עדות ברורה כי הוא אשר עשאו וכי הכל מעשה ידיו כי ההויה תעיד על ההפסד וההפסד על ההויה. והנה הפסד העולם וכלותו הוא דבר מקובל באומה. וכבר כתב הראב״ע שעל כן נאמר (בראשית ח׳ כ״ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר מכלל שיהיה לה עת תפסד בו. וחשב הרלב״ג שאין הטענה הזאת מוכרחת מפני שכתוב כימי השמים על הארץ. ואני משיבו שעל שניהם יבא ההפסד וכמ״ש (תהלים ק״ב כ״ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד.
הג׳: היא בדעות שא״א על המנהג הטבעי שיתהוה מין מהמינים הנולדים ממינם מזולת מינו כמו שהיה חושב בן סירא שכתב שהיה אפשר שיהיה המבול בחלק הנגלה מן הארץ ואחרי כן יחרבו המים ובאורך הזמן יתחדשו מערוב היסודות מה שהתהוה ממנו מין מין מהב״ח מבלי הולדת זכר ונקבה. והוא שקר מבואר כי הטבע לא יספיק לזה. ולכן רצה ית׳ כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים ממינם שיושם מהם זכר ונקבה בתיבה.
הד׳: שלמדנו בספור הזה שהשנים שנזכרו במעשה בראשית ובפרשיות האלו כלם הם באמת שנים שמשיים בן י״ב חדשים כל השנה והיה ג״כ כל חדש שלשים יום. תראה זה מבואר מהי״ב חדשים שהתמיד זמן המבול משנכנס נח בתיבה עד צאתו ממנה שהיה שנה תמימה.
ויסר נח את מכסה התבה – חשב שכבר יבש לחות האויר המותריי.
והנה חרבו פני האדמה – אבל לא יבשו באופן שיוכל לצאת.
ויסר נח את מכסה התבה, he had thought that the earth had already dried out completely only to find
והנה חרבה פני האדמה, that whereas there was a thin layer of earth above the water, the earth had not yet dried out thoroughly.
[א] ויהי באחת ושש מאות שנה
[1] ראש השנה פרק ראשון דף י ע״ב (ראש השנה י:)
לר׳ אליעזר הוא תשרי וכו׳. ואם תאמר למה נקרא ״ראשון״, שהרי כתיב על חדש ניסן (ראו שמות יב, ב) ״החודש הזה לכם ראשון לחדשי השנה״, ואין לומר לרבי אליעזר שבתשרי נברא העולם (ר״ה י ע״ב) מקרי גם כן תשרי ראשון, שהרי בגמרא (שם יא ע״ב) פריך אליבא דרבי אליעזר ״בחדש השני״ (לעיל ז, יא), והוצרך לתרץ (שם יב.) ׳מאי שני – שני לדין׳, וכתבו בתוספות (ד״ה אלא) הא דלא משני שני לבריאת עולם, משום דלא יתכן לומר שני לבריאת עולם, לפי שלא נברא העולם בתשרי שלפניו, ולא יקרא ׳ראשון׳ או ׳שני׳ סתם אלא ניסן, שהוא ראשון לחדשים, ואייר ׳שני׳, ויראה לתרץ כיון שכתב ׳שני לדין׳ כתב נמי ״ראשון״, ורוצה לומר ראשון לתשלום השנה של דין וכו׳, וכן ״שני״ (פסוק יד) רוצה לומר שני לתשלום השנה של דין, דכיון שהתורה קבעה המנין לתשרי, שוב כל המנינים לתשרי, ואין למנות עוד לניסן, כמו שאמרנו למעלה (אות יא). והא דלא משני התם (ר״ה יא ע״ב) כדפריך לרבי אליעזר ׳מאי שני׳, ולא משני ׳מאי שני שני שבו נשלם כך וכך שנה לבריאת עולם׳, דאם כן יקשה לך למה ליה לממני כך – ולא מנה לניסן שהוא ראשון לחדשים, כמו שהוא דרך למנות לחדשים, לכך משני ׳שני לדין׳, ומפני שהמבול בא בשביל הדין שנגזר עליהם בראש השנה (רש״י שם ד״ה שני לדין) – מנה הכתוב לדין, ולא לניסן. ולפיכך יראה לי שלא הוצרכו התוספות לתרץ הא דלא משני שני לבריאה מפני שלא נברא באותה שנה העולם, שהרי אין זה מספיק, דאכתי איכא למימר שני לשנה שנשלם כך וכך שנים לבריאת עולם, אלא שלא רוצה לומר כלל לבריאת עולם, דלמה ימנה לבריאת עולם כאן יותר משהוא מונה במקום אחר:
והרא״ם פירש מה שקרא כאן ״בראשון״ תשרי משום שהחודש תשרי ראוי לקרותו ראשון, לפי שהוא ראש השנה למנין השנים (ר״ה ב.), ושאר חדשים לא יתכן לקרותו ׳שני׳ ו׳שלישי׳. ולא יתכן דבריו, שהרי כתיב (ראו פסוק יד) ״ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש השני יבשה הארץ״, אם כן גם חדש מרחשון יקרא ״חדש השני״:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַֽ֠יְהִי בְּאַחַת: במקצת ספרי׳ התלשא במלת וַיְהִי שהוא טעם מפסיק, ובי״ת בְּאַחַת דגושה, ובמקצת ספרי׳ בתרסא, והבי״ת רפה. [וַֽ֠יְהִי בְּאַחַת].
וַיָסַר נֹח֙: במקצת ספרי׳ נח בשני פשטין, ובס״ס בפשט א׳ לבד, כי אינם נוהגים שני פשטין, רק כשיהיה ביניהם אות אחד או יותר. [נֹחַ֙].
ויהי באחת ושש מאות שנה – לדעתי זכרה התורה בספור זה מספר שנים וחדשים וימים ללמדנו קביעות שנות החמה עם חדשי הלבנה, ושהשנים מתחילים מתשרי. או תאמר מתשרי לר׳ אליעזר ומניסן לר׳ יהושע, ובו מתחילין שני הדורות ושנות בני אדם. ועל כן אמר בתחלת הספור ״ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ״1 להודיע שֶׁבְּעֵת שאמר אליו ״כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר״ שהיה בי׳ לחדש השני, נכנס נח בשנת שש מאות שלו כי בחדש זה נולד. וכשהגיע תשרי שלאחריו עדיין היה בתוך שנת שש מאות שלו. ועל כן אמר ״ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחד לחדש״ שלמספר הדורות כבר נכנס שנת אחת ושש מאות. ועל כן לא אמר ״לחיי נח״ כי לא שָׁלְמָה עדיין שנת שש מאות שלו לחייו. ובפסוק הסמוך יתבאר עוד בעז״ה.
חרבו המים מעל הארץ – מן הבאת עלי זית עד חרבו המים היו מ״ב יום. וזה תימה, שאם היו לפני מ״ב יום האילנות מגולים מה צורך לכל הזמן הזה שיחרבו המים? וכפי החשבון חסרו המים בכל יום לערך ע״ג אמות. וראיה [לזה] כי ז׳ ימים אחרי שמצאה הֶעָלֶה לא יספה לשוב לפי שהיתה הארץ והבית חרבים ממים. ובלי ספק גם אם באה יום אחד או יומים אחרי כן לא היתה צריכה לשוב. ואם כן מה טעם ל״ראשון באחד לחדש חרבו המים״? והאמת לדעתי שאעפ״י שהיו המים הלוך ושוב וחסרו בכל יום מספר אמות ידועים, אין שטח הארץ שוה בכל מקום. ולכן במקומות רבות עמוקות שהיו המים נאספים בהם, ולא יכלו [המים] לשוב אל היַמִּים והנהרות, האריכו ימים טרם חרבו מעל פני הארץ. והאדמה שבאה היונה שם היתה ארץ גבוהה מקצת הרים וגבעות. גם הזית שלקחה ממנה הנגלה אולי עמד על גבעה גבוהה שקַלּוּ ממנה המים ימים רבים קודם שחרבו מפני הארצות העמוקות. והתיבה נחה על פני בקעה עמוקה, ויום יום כשראה נח בעד החלון ראה מים סביבותיה, והיתה נעה במים כדרך תיבת עץ צפה. ולכן אעפ״י שידע כי קלו המים מן האדמה לא הוחיל לצאת מן התיבה כי המים סביבותיה, עד באחד לחדש הראשון שחרבו המים מעל הארץ; גם במקומות שהיו מכוסים ואז חרב גם המקום שעמדה עליו התיבה, והרגיש נח שהיא נוגעת בארץ ואינה נעה עוד. גם ראה בעד החלון או מתוך הצהר כי חרבה הארץ שהתיבה עומדת עליו.
ויסר נח את מכסה התיבה – לא מצינו כשנבנתה שצוה ה׳ לכסותה מלמעלה, כמו שלא מצינו שצוהו לעשות בה חלון. כי כן דרך התורה לקצר בפרטים כאלו ולהזכירם בספור המאורע. כי הדעת נותנת שהיה מכסה על התיבה ואעפ״י שבמקומה לא ירדו מי המבול. הנה כשהיא מגולה מלמעלה יכנס הקור והרוח, וחום היום. ואיני חושב שהסיר המכסה כלה שלש מאות אורך וחמשים רוחב, כי היא מלאכה ועמל גדול. גם עוד היה צריך להיות בה נ״ז יום; ועוד הוא לא ידע זאת ואולי יצטרך לשבת בה עוד זמן רב מזה. אבל גם במכסה היה מקום ארובה לפתוח לעת הצורך, ועתה הוצרך להסירו. כי אם עמדה התיבה על הארץ, גם יכול לראות מתוך החלון הנמוך צד אחד של התיבה שאזלו מים מצדה ועומדת בחרבה. אולי היא יושבת בשפולי הר, וארץ בקעות שסביבותיה עוד מלאות מים? על כן הסיר המכסה ונגלה מראש התיבה לארבע רוחותיה עד כל מקום שיוכל לראות. ״וירא והנה חרבו פני האדמה״. אז ראה שהיא עומדת על פני האדמה, לא על הר גבוה; ושהאדמה כולה מכל רוח חרבו פניה, ויתבאר בכתוב הסמוך בעז״ה.
באחת ושש מאות שנה – לחיי נח, כי נמשך למה שאמר למעלה בשנת שש מאות שנה לחיי נח:
ויסר נח את מכסה התבה – זו ראיה לפירושנו על תמונת התיבה, שאמרנו (לעיל ז׳ ט״ו) שהיו דפנות התיבה נצבות ועליהן התחיל הגג, כי אם היו הדפנות בשיפוע כדברי המפרשים, היה יכול לראות דרך החלון אם חרבו פני האדמה, אבל כפי דרכנו שהיו הכתלים נצבים, והחלון היה בגג התיבה שהוא המכסה, כי שם היתה דירתו, כמו שאחז״ל עליונים לאדם, א״א לראות פני האדמה דרך החלון, אם לא בהסיר המכסה, שאז יביט הרואה על פני הכתלים מבחוץ עד מקום שתחתית התיבה מונח עליו:
חרבו – קרמו, כי הפנים לבדם חרבו ולא כל הארץ, ועדיין לא תוכל הרגל לדרוך בה לפי שהיא רכה:
בראשון באחד לחדש – אחר ששלח את היונה המתין כשלשים יום קודם שיסיר את מכסה התבה, וכן היא דעת הרמב״ן, ובזה נשלמו השלשה חודשים שמאחד בטבת (למעלה פסוק ה׳) עד אחד בניסן, ואין אנו צריכים לומר כדברי רש״י (למעלה ד׳) הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ולא לפרש החודש הי׳ והז׳ בדרך בלתי טבעי.
in the first month, etc. After he sent out the dove, he waited about thirty days before removing the covering of the ark, as Nachmanides said, and thus were completed the three months from 1 Tevet (see above, v. 5) until 1 Nisan. We need not say, as did Rashi (above at Gen. v. 4) that it was sixty days from the time the peaks were seen until the surface of the ground was dry, nor need we interpret the “tenth” month and “seventh” month in an unnatural way.
והנה חרבו פני האדמה1: ה״ארץ״ כוללת יותר2 מ״אדמה״3, כדמוכח להלן (מז,כ)4. והודיע הכתוב כי באמת חרבו המים מעל הארץ כולה5, אבל נח לא ראה כי אם אשר ״חרבו פני האדמה״ אשר סביבות התיבה6, ובאמת לא חרבה עוד פני הארץ כולה כי אם ״מעל הארץ״7 שלא היו ניכרים מים על הארץ, אבל עדיין היה פני הארץ לח ומים בו, רק ״פני האדמה״ סביביו היו חורב שהוא יבש ממש8, כמשמעות לשון ׳חורב׳, כמובן בספר שופטים (ו,לז)9. ללמדנו שהיתה ההשגחה לטובה סביב לנח קודם מכל הארץ.
1. רבינו מבין ש״חרבו״ מלשון חורב (לא כדעת רש״י ׳נעשה כמין טיט׳) שמשמעותו יובש מוחלט, א״כ מה ההבדל בין המצב בפסוקנו למצב בפסוק הבא ״יבשה הארץ״. ועוד, מדוע ״האדמה״ ולא ׳הארץ׳, כפי שמוזכר בפסוק הבא ״יבשה הארץ״.
2. יותר שטח.
3. עיין ברבינו לעיל א,כה.
4. עה״פ ״ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה... ותהי הארץ לפרעה״.
5. רישא דפסוקנו ״חרבו המים מעל הארץ״, כלומר, יבשו המים מעל הארץ.
6. ושם אכן היה יבש.
7. רישא דפסוקנו ״חרבו המים מעל הארץ״, כלומר, יבשו המים מעל הארץ.
8. וגם זה רק למראית העין, אבל בעומק האדמה היה עוד לח – רבינו בפסוק הבא.
9. ״אם הטל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ חורב״...
אחר שיגורה האחרון של היונה המתין נח חודש ימים, ורק אחר כך הסיר את מכסה התיבה, פעולה שכתוצאה ממנה ניתן לו להשקיף על סביבתו. והנה ראה כי פסקו המים וממילא גם נעלמו מפני האדמה, אולם האדמה עצמה היתה עדיין רטובה ורכה.
חרבו – כלומר פסקו המים ונעלמו, אינו בא אלא לומר שלא נראו עוד.
יבשה הארץ – רק אחרי כחדשיים נוספים אמנם היו פני האדמה יבשים (השווה ״ונהר יחרב ויבש״, ישעיהו י״ט:ה׳).
בראשון באחד לחדש – מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש וקא קרי לי׳ חודש, ש״מ יום אחד בחודש חשיב חודש ומדיום אחד בחודש חשיב חודש, שלשים יום בשנה חשיב שנה.⁠1 (ר״ה י׳:)
1. ונ״מ בזה לענין חשבון שנות ערלה ורבעי, ולפי מה דקיי״ל באחד בתשרי ר״ה לערלה ולרבעי ומונין להם משעת נטיעה, אין מונין מר״ה לר״ה אלא ל׳ יום בשנה חשוב שנה, ויתבאר אי״ה ענין זה לפנינו במקומו בפ׳ קדושים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יד) וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃
And in the second month, on the twenty-seventh of the month, the earth was dry.⁠1
1. dry | יָבְשָׁה – The difference in connotation between the synonymous roots "חרב" of the previous verse and "יבש" of this one is not clear. R. D"Z Hoffmann suggests that they might refer to two distinct stages, the former to the initial removal of water and the latter to the resulting dryness. See also Rashi who notes that verse 13 highlights that just the surface of the ground was dry, implying that underneath it was still wet and muddy, while verse 14 speaks of the entire earth being dry.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלגור אריהר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בעודהכל
[נו] 1ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש, זה מרחשון, יבשה הארץ ונעשית גריד, הרי י״ב חודש שלמים, וי״א יום היתירין מה טיבן, מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י״א יום. (סדר עולם פ״ד).
1. גריד, כארץ יבשה שאינה צומחת זרעים, פי׳ ב״ר.
וּבְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּעַסְרִין וְשִׁבְעָא יוֹמָא לְיַרְחָא יְבֵישַׁת אַרְעָא.
In the second month, on the twenty seventh day of the month, the earth was [completely] dry.

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ
וּבְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְעַסְרִין וְשִׁבְעָה יוֹמִין (ח״נ: יוֹמָא) לְיַרְחָא יְבֵישַׁת אַרְעָא
מספר מונה ומספר סודר
לדעת ״באורי אונקלוס״ תיבת יוֹם שלאחר מספר סידורי מתורגמת יוֹמָא כגון ״בשבעה עשר יום לחדש״ (פסוק ח) ״בְּשִׁבְעַת עַסְרָה יוֹמָא״. אבל לאחר מספר מונה מתורגמת יוֹמִין כגון ״ביום שנים עשר יום״ (במדבר ז עח) ״בְּיוֹם תְּרֵי עֲסַר יוֹמִין״. לכן הקשה מדוע כאן ״בשבעה ועשרים יום לחדש״ שגם הוא מספר מונה, תרגם ״בְעַסְרִין וְשִׁבְעָה יוֹמָא לְיַרְחָא״, ולא יוֹמִין? אכן ברוב הנוסחים מתורגם כאן יוֹמִין וסרה קושייתו.⁠1
1. בהרחבת העניין ראה לעיל ״ויהי המבול ארבעים יום״ (בראשית ז יז). אבל ב״פרשה מפורשה״ לרב צובירי, החזיק בנוסח ״בְעַסְרִין וְשִׁבְעָה יוֹמָא״.
בירחא תניינאא בעשרין ושבעה לירחא יבשת ארעאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תניינא״) גם נוסח חילופי: ״דמרחשון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושבעה לירחא יבשת ארעא״) גם נוסח חילופי: ״ושובעה יומין בירחא יבשה אר׳⁠ ⁠⁠״.
ובירח מרחשון בעשרין ושובעא יומין לירחא איתבשת ארעא.
And in the month Marchesvan, in the twenty-seventh day of the month, the earth was dry.
ובחדש השני בשבעה ועשרים וגו׳ – מכאן ראיה שעמד נח בתיבה שנים עשר חדשים, ואותן אחד עשר יום שבין ירידת הגשמים ליבושת המים על הארץ הם י״א יום, 1ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה.
1. ששנת החמה. ב״ר סוף פל״ג וסדר עולם רבה פ״ד ומובא בלקח טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ופי אלשהר אלת׳אני פי אליום אלסאבע ועשרין מנה ג׳פת אלארץ׳.
ובחודש השני ביום העשרים ושבעה בו התייבשה הארץ.
יבשה – נעשה גריד כהילכתה בשבעה ועשרים, וירידתן בחדש השני בשבעה עשר (בראשית ז׳:י״א). אילו י״א יום שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה.
יבשה WAS DRIED – It became hard as is its normal condition בשבעה ועשרים ON THE TWENTY-SEVENTH [OF THE MONTH] – The rain had begun to fall in the second month on the seventeenth day (Bereshit 7:11): the ten days are those by which the solar year exceeds the lunar year; for the punishment of the generation of the Flood lasted a full (i.e. a solar) year (Bereshit Rabbah 33:17).
ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ – זה מרחשוון. אין צריך לומר אלא בששה עשר יום לחדש יבשה הארץ להשלמת שנים עשר חודש כי משבעה עשר לחדש השני לששה עשר לחודש השני שנה. אלא הוסיף הכתוב אחד עשר יום. 1אלו אחד עשר יום שיתירה שנת החמה על שנת הלבנה סימן יכ״א ר״ד. כמו שפירשנו למעלה בוהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. 2אמר רשב״ג מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתירה על שנת הלבנה אחד עשר יום. יעשה סירטוט בכותל בתקופת תמוז. ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגיע לשם עד אחד עשר יום.
1. אלו אחד עשר יום. ב״ר וסדר עולם רבה פ״ד.
2. ארשב״ג. ב״ר שם וסדר עולם רבה שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ובעבור שמצאו המעברים תוספת עשרה ימים על שנה, אמרו: זאת שנת השמש. ואלו היה כן, היה ראוי להיותה אחד עשר, כי מעט יחסר מהיום. ועוד, מי הודיעם כי שנת הלבנה ראויה להיותה שנים עשר חדש, שתהיה קרובה משנת השמש, אם לא על ידי משה אדוננו. ועוד, מי הגיד להם כי שנה תמימה ולא יותר עמד נח בתבה. ואין ראיה מחשבון בשנת שש מאות (בראשית ז׳:י״א), כאשר אפרש עוד בפרשה הזאת.
ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדשהשני – הוא מרחשון. ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״ג): אלו עשרה ימים היתירים הם עשרה ימים שיתרה שנת החמה על שנת הלבנה.
ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש, this is the month of Marcheshvan Our sages (at the end of section 33 of Bereshit Rabbah say that these 10 days represent the 10 days which the solar year is longer than the lunar year.
בשבעה ועשרים יום לחדש – הוא חדש מרחשון. למעלה אמר בשבעה עשר יום נבקעו, וכאן אלו אמר בי״ז יום לחדש יבשה הארץ, היה במשמע שעמד המבול שנה תמימה מיום ליום, שהוא שנ״ד יום שהיא שנת הלבנה, וע״כ הוסיף י״א, ואמר בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, להורות ששנת חמה היתה של שס״ה יום, שכן שנת חמה יתרה על שנת לבנה י״א יום. וע״ז אמרו רז״ל משפט דור המבול י״ב חדש משפט מצריים במצרים י״ב חדש משפט איוב י״ב חדש משפט רשעים בגיהנם י״ב חדש משפט גוג ומגוג י״ב חדש.
יבשה הארץ – ואעפ״כ לא יצא עד שהורשה לצאת ואמר לו הקב״ה צא מן התיבה כי מפני שבא לתוכה מפני מצות ה׳ יתעלה לא רצה לצאת משם כי אם במצותו.
ואמרו במדרש כי מכאן למדו חנניה מישאל ועזריה שלא רצו לצאת מתוך כבשן האש עד שצוה להם המלך, הוא שכתוב (דניאל ג׳:י״ג) באדין נבוכדנצר וגו׳ פוקו ואתו, ולמעלה אמר סקו, לפי שמתחלה היה הכבשן עמוק והוצרך לומר סקו ועכשו גבה הכבשן בדרך הנס והושוה לקרקע והוצרך לומר פוקו ולא רצו לצאת עד שצוה להם המלך.
בשבעה ועשרים יום לחודש "on the twenty-seventh day of that month.⁠" This was the month of Marcheshvan. Earlier the Torah had spoken of "on the seventeenth of the month the fountains of the "deep" broke open (7,11),⁠" whereas now the Torah says that on the twenty-seventh day of that month the earth had dried out completely. This teaches that the deluge lasted exactly one full solar year (365 days). We know that ordinarily the solar year is 11 days longer than the lunar year, i.e. 12 months. This is why our sages in Ediyot 2,10 stated that the period during which the people of that generation were judged lasted for 12 months. (According to Rabbi Shlomoh ben Aderet we have to add the eleven days of the difference between the solar and the lunar year so as to avoid the Mishnah in Ediyot being in conflict with the Torah). We are also told in that same Mishnah that the judgment of the Egyptians in Egypt (the ten plagues) lasted 12 months and that Job's afflictions lasted for 12 months. Also the judgment of the wicked in Gehinom lasts for 12 months. Finally, the Mishnah states that the judgment experienced by the nations taking part in the final assault on the Jewish people under the kingdoms of Gog and Magog will last for 12 months.
יבשה הארץ, "the earth had dried up.⁠" Although the earth had completely dried up Noach did not leave the Ark until G-d had given him express permission to do so and had commanded him: "leave the Ark, etc.⁠" (8,16). Seeing that he had only entered the Ark at the direct command of G-d he did not want to leave it until G-d commanded him to do so.
Basing themselves on Noach's example the sages in Tanchuma Noach 7 concluded that Chananyah, Mishael, and Azaryah did not want to leave the furnace of Nevuchadnezzar (Daniel 3,26) until bidden to do so [the wording is that Nevuchadnezzar said to them; "step out and come here!⁠" They had not wanted to come out until bidden to do so although the bottom of the furnace had risen miraculously to be level with the ground around them and this would have been a clear indication that their ordeal was over.]
בחדש השני בשבעה ועשרים יום וגו׳ – איתא בירושלמי אלו אחד עשר יום שימות החמה יתרים על ימות הלבנה. אמר רשב״ג כל מי שרוצה לידע שימות החמה יתרים על הלבנה י״א יום יסרו׳ לו סריט׳ בכותל באחד בתקופת תמוז ולשנה הבאה באותו זמן אין השמש מגעת לשם עד י״א יום ואז ידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה י״א יום עכ״ל.
יבשה הארץ – יותר חזק מחרבו.⁠1
1. לשון יבישה הוא מתאר התיבשות חזקה יותר מאשר לשון חריבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ – למדנו שהיה נח בתיבה מי״ז לחדש השני שנת שש מאות עד כ״ז לחדש השני שנת שש מאות ואחת, שהן י״ב חדשים וי״א יום. ואמרו במדרש אלו י״א יום שיְתֵרָה שנת החמה על י״ב חדשי לבנה. וזה נראה נכון מאד, שהיתה בין הכל שנה תמימה של שנות החמה, שיעברו באותו הזמן כל עתי השנה התלויים בחמה, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף, שנשתנה העולם בכולן בימי המבול. כי אם בעבור למחות את כל היקום, היו כלים בארבעים ימים הראשונים ממי המבול, כמו שפירשנו. ומאז ואילך לא נעשה עמהם דבר, והיה [יכולת] ביד ה׳ שכמו שרָבּוּ המים בארבעים יום, כן יחסרו מיד לכל היותר במ׳ יום. אבל הענין כמו שאמרנו, שגזר ה׳ להעביר על הארץ שואה ומשואה שנה תמימה, וקודם שכלו העתים כלם לא הרשה לנח ואשר אתו לצאת מן התיבה. כדרך ״לך עמי בוא בחדריך, וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם״.⁠1 ועל זה שנינו2 ״הוא היה אומר משפט דור המבול שנים עשר חדש״. וידענו שנמחו כלם בארבעים יום, אבל בכל השנה ההיא היה משפט הדור ההוא; ועליו אמר ״והנני משחיתם את הארץ״.⁠3 ומזה למדנו עוד שמימי קדם הכין ה׳ תקופות השנים ומניניהן על מהלך שתי המאורות. ואם נוסיף הגדול על הקטן י״א יום, ישובו וישוו על פי סוד העיבור במחזור של י״ט שנה, שהרי מנה התורה כאן לחדשים ואין חדש אלא ללבנה. והוצרכה להוסיף כ״ז לחדש השני למלאות הימים החסרים עוד משנת החמה שבה נחלוק העתים. ואעפ״י כן אמרה ״ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש״, שהוא לשנות דורות כמו שבארנו בפסוק הקודם, לפי שהיתה שנה פשוטה, שכלתה בי״ב חדשי לבנה. ודע כי שש מאות לחיי נח שנולד במרחשון כשתחשוב עד בריאת האדם הם אלף תרכ״ז שנה לבריאת העולם, שכבר נכנסה שנת נ״ז כשנולד. וכשתחשוב השנים האלו למחזורים של י״ט שנה היתה שנת המבול בשנה הרביעית למחזור. וכפי קביעות השנים שנה שלפניה מעוברת, והרביעית פשוטה של שנ״ד ימים. ועל כן בא׳ לחדש הראשון נכנסה שנה אחרת, והוצרך להוסיף י״א יום. ותוכל לומר שגם לאדם לשת ולנח נגלה סוד העיבור, והיו מחשבין בו השנים. וכן אמרו במדרש חכמים.⁠4 ואם אינו כן, הוא חשבון התורה שספרה לנו ענין המבול על דרך החשבון הזה.
ודברי ראב״ע5 אין להם טעם, שאמר שעמד נח בתיבה שנת החמה ועוד י׳ ימים. [עכ״ל]. והתורה אמרה י״ב חדשים ועשרה ימים, ואם יאמר חדשי חמה של שלשים יום יחסרון חמשה ימים ועוד, או יאמר שהן ל׳ וחצי יום. אבל תמוה, שהוא עצמו אמר ״אין שנה ללבנה, ואין חדשים לחמה״.⁠6 והאמת כדברי רבותינו ז״ל.
יבשה הארץ – תחלה חרבו המים, ועוד הארץ רכה ומטושטשת ולא תוכל הרגל לדרוך עליה. ועתה יבשה ונעשית ראויה לזריעה ולהוציא צמחים, כמו שפירשנו על ״ותראה היבשה״, וכן ״וישם את הים לחרבה״,⁠7 ואח״כ ״ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה״,⁠8 ושם אפרשנו בעז״ה. ועל כן לא אמר ״חרבה הארץ״ כמו ״יבשה הארץ״, אלא ״חרבו המים מעל הארץ״. כי אם חרבה הארץ יש ללכת עליה רק אין צמח ואין דשא. אבל ״חרבו המים״ שהלכו להן ונעשו חרבה, כי נבלעו בארץ, והארץ רכה מהן.⁠9 ״ויבשה הארץ״ הוא שהארץ שָׁבָה לאיתנה להיות יבשה, וכמו שפרשנו. וכן ״ונהר יחרב ויבש״,⁠10 תחלה ינוסון המים ממנו ואח״כ תיבש האדמה שתחתיהן.
2. עדיות ב, י.
3. בראשית ו, יג.
4. פרקי דרבי אליעזר, פרק שביעי.
5. על פסוק י״ג.
6. ראב״ע על שמות יב, ב.
7. שמות יד, כא.
8. שם יד, כב.
9. הארץ מלאה בוץ, וקשה ההילוך בה.
בשבעה ועשרים יום לחדש – בכ״ז לחשון, והנה כל המספרים האלה לתגבורת המים ומנוח התיבה וראיית ראשי ההרים וארבעים יום אחרי כן, הכל ידענו בדרך הנבואה, כי הכתוב מודיע אותנו כן, אבל נח לא ידע רק שהרגיש כי נחה התיבה והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים, ושלח את העורב ואת היונה לדעת האמת:
יבשה – נעשית גריד כהלכתה:
יבשה – שרש יבש מוסיף ביובש על שרש חרב, ולפיכך למעלה שאמר פני האדמה ולא פנימיותה אמר חרבו, וכאן שאמר הארץ אמר יבשה.
had become dry (yaveshah). The root yavash denotes a greater degree of dryness than the root harav, and so the verse above, which referred to the “surface of the ground” and not its inner depths, used the words harevu [for “were dried”], while in this verse, which refers to the “earth,” the word yaveshah is used.
יבשה הארץ1: שני שינוים לטובה, א׳, שכל הארץ נשתווה2. שנית, שיבשה3. דבראשון באחד לחדש עוד לא היה אפילו סביבות התיבה אלא חורב על פני האדמה למראית העין4, אבל בעומק האדמה היה עוד לח, עתה יבשה לגמרי.
1. מה בין ״יבשה״ לבין ״חרבו פני״ שבפסוק הקודם.
2. כלומר, לא יבשה (חרבה) פני האדמה שסביב לתיבה בלבד, אלא יבשה פני הארץ כולה.
3. לגמרי.
4. ״חרבו פני האדמה״, ולא ׳חרבה האדמה׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קר׳ בחיימנחת יהודהר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלגור אריהר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בהכל
 
(טו) {רביעי} וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃
God spoke with Noach saying,⁠1
1. spoke...saying | וַיְדַבֵּר... לֵאמֹר – Two main verbs are used to express speech in Biblical Hebrew, "לדבר" (to speak) and "לאמר" (to say). The former need not be followed by the content of the speech (see, for instance, Bereshit 24:15, 27:5, and 29:9), whereas the latter is almost always followed by a direct quote. [Bereshit 4:8 is a notable exception and therefore much discussed.] In fact, here and in many other verses in which the root "דבר" is used, the verse also includes the root "אמר" before the speech begins.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳חזקונימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ נ״ה וויזלנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נז] 1וידבר אלהים אל נח. כתיב (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, החכמה תעוז לחכם זה נח, מי׳ שליטים מי׳ דורות מאדם ועד נח, ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך, וידבר אלהים אל נח. (בראשית רבה ל״ד).
[נח] 2וידבר ה׳ אליו (ויקרא א׳:א׳) ועם נח לא דבר והלא כבר נאמר וידבר אלהים אל נח, אלא אין גנאי מלך לדבר עם נקדודו. (ויק״ר א׳).
[נט] 3וידבר אלהים אל נח לאמור, לך אמור לבניו ולאשתו ולכלותיו. (פס״ז נח).
1. קה״ר ז. יט. לקמן מאמר נז.
2. נקדודו, בעל מקנה נקרא כן כו׳ וכן נח הכניס כל חיה ובהמה ופרנסן בצווי של הקב״ה (מת״כ) ועי׳ לעיל פ״ג מאמר נד.
3. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קכח.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם נֹחַ לְמֵימַר.
Hashem spoke with Noach, saying,

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם נֹחַ לְמֵימַר
דיבור אֶל ודיבור עִם
רק אצל משה אונקלוס מתרגם ״וידבר ה׳ אל משה״ – ״עִם מֹשֶׁה״ להפלגת מעלת נבואתו שהיא ״פה אל פה״, אבל באהרן מתורגם ״וידבר ה׳ אל אהרן״ (ויקרא י ח; במ׳ יח ח) ״לְאַהֲרֹן״ [ולא: עִם], כי הוא שומע בלבד אך אינו מסוגל להשיב.⁠1 ואם כך, מדוע כאן בדיבור ״אל נח״ תרגם ״עִם נֹחַ״? השיב יא״ר (בסוף פרשת לך לך):
כל דבור דנח ודאברהם ״עם״, ודבור דאהרן בלמ״ד ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן כדי להפריש בין משה לאהרן.
ודמי למאי דאמרינן (מגילה יד ע״א): ״עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה״.
וכוונתו: רק מתחילת ספר שמות כשהדיבור נגלה ״אל״ משה, אונקלוס מבחין בין דיבור ה׳ ״אל״ משה לדיבור ״אל״ אהרן וזאת כדי לציין את מעלת משה. ואולם בחומש בראשית שבו עדיין אין משה קיים אין צורך בהבחנה זו. לכן תרגם בפסוקנו ״וידבר אלהים אל נח״ – ״עִם נֹחַ״, וכן עוד ״וילך אברם כאשר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית יב ד) ״כְּמָא דְּמַלֵּיל עִמֵּיה ה׳⁠ ⁠⁠״, ״וַיֵּלֶךְ ה׳ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם״ (בראשית יח לג) ״עם אברהם״, וכן תרגם בהגר ״ותקרא שם ה׳ הַדֹּבֵר אליה״ (בראשית טז יג) ״דְּאִתְמַלַּל עִימַהּ״.
1. ראה לכך בהרחבה בביאורנו לשמ׳ ו יג ולבמ׳ א א.
ומליל י״י עם נח למימר.
ומליל י״י עם נח למימר.
And the Lord spoke with Noah, saying:
(טו-טז) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה – כְּתִיב (קהלת י׳:ד׳) ״אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח״, אָמַר נֹחַ, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתִּי לַתֵּבָה בִּרְשׁוּת כָּךְ אֵינִי יוֹצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּת. אָמַר רַבִּי יוּדָן, אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם הָיִיתִי שׁוֹבְרָהּ וְיוֹצֵא לִי, אֶלָּא אָמַר נֹחַ כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי אֶלָּא בִּרְשׁוּת כָּךְ אֵינִי יוֹצֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא בִּרְשׁוּת.
צֵא מִן הַתֵּבָה – מָשָׁל לְפַרְנָס שֶׁיָּצָא מִן הַמָּקוֹם וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ צֵא מִמְּקוֹמְךָ מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם אֶחָד וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ צֵא מִמְּקוֹמְךָ, כָּךְ נֹחַ.
צֵא מִן הַתֵּבָה – וְלֹא קִבֵּל עָלָיו לָצֵאת, אָמַר: אֵצֵא וְאֶהְיֶה פְּרֵה וּרְבֵה לִמְאֵרָה, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי״ וְגוֹ׳.
וקאל אללה לנוח קאילא.
ואמר ה׳ לנח לאמור.
ואחר כך אמר {כאן מופיע תרגום ח׳:ט״ו-כ׳}. השאלה הראשונה בענין זה היא: מה טיב החכמה בכך שעיכב אלהים את נח {בתבה} חמשים ושבעה ימים אחרי שחרבו המים?
ת׳ם קאל [וידבר]. וקאל אללה לנוח קאילא.
וידבר אלהים אל נח לאמר – לך אמור לבניו ולאשתו ולכלותיו.
וידבר א-להים אל נח לאמר – כלומר דבר א-להים אל נח לאמר לו, כפל לשון הוא בכל מקום שנאמר דבור ואמירה. כאשר משמע דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא א׳:ב׳) – לישראל, כן: וידבר י״י אל משה לאמר – לו למשה. והמפרש: לאמר – לישראל, טועה הוא, שהרי לנח לא צוה שיאמר דבר לאחרים, אלא לנח אמר: צא מן התיבה (בראשית ח׳:ט״ז). וזה מוכיח בפרשת ויהי ביום השמיני: וידבר י״י אל משה ואל אהרן לאמר אליהם (ויקרא י״א:א׳) – למשה ולאהרן. ומה יאמר אליהם: דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו וגו׳ (ויקרא י״א:ב׳).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 98 ואילך.
ולא רצה נח לצאת חוץ מהתבה עד שצוהו השם, אף על פי שראה שיבשה הארץ.
וידבר אלהים אל נח לאמר – דבר אל נח כדי לאמר לו, כֵפֶל לשון הוא בכל מקום, וכן: וידבר י״י אל משה לאמר. ואחד שבפרשת שמיני מוכיח: וידבר {י״י} אל משה ואל אהרן לאמר אליהם (ויקרא י״א:א׳) – לאמר למשה ולאהרן. ומה יאמר אליהם: דברו אלא בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו וגומ׳ (ויקרא י״א:ב׳).⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 נוספה כאן מלת: ״כל״.
וידבר אלוהים אל נח לאמור, "God spoke to Noach to tell him as follows;⁠" this apparently repetitive statement (וידבר... לאמר) is customary in the Torah. The similar case in Leviticus 11,1 proves this [that לאמר refers to the content which follows, rather than to tell others, as there the verse reads:] Hashem spoke to Moshe and Aharon telling them – i.e. telling Moshe and Aharon. And what did he say to them? [This is clarified in the following verse:] Tell the Children of Israel these are the animals which you may eat etc. (Vayikra 11:2).
וידבר אלהים וכו׳ צא מן התיבה אתה ואשתך – פי׳ [ר״ש] כאן התיר⁠(ם) להם תשמיש המטה. ותימה לילף מכאן דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שהרי לעיל נאמר בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת וכו׳ דמשמע שנאסרו בתשמיש המטה. וא״כ נילף מהכא, ולמה לי למילף (בביצה ה׳ ב׳) מלך אמור להם שובו [לכם] לאהליכם שהוא מאוחר. וי״ל דמהכא ליכא למילף דהכא ליכא זמן. והא ליתא דגבי כרם רבעי היה לו לר׳ אליעזר בפ״ק דביצה (שם) ואמר כבר נמנו חבירך והתירוהו וכרם רבעי אין בו זמן, ולולא פר״ש הייתי אומר לא להתיר להם תשמיש המטה נכתב אלא לזרזם בפרייה ורבייה.
(טו-יט) וכאשר יבשה הארץ ציוה ה׳ יתעלה לנח שיצא מן התיבה הוא ובניו ונשיהם וכל מיני הבעלי חיים, ויפרו וירבו על הארץ, ולא יצטרכו עוד לפרות ולרבות בתיבה. אמרו בבראשית רבה (לד, ח): ״⁠ ⁠׳על הארץ׳ - ולא בתיבה״. ומן הנראה שהבעלי חיים שימשו בתיבה, כי זה הוא טבעי להם, ואינם בעלי שכל שיִּשְׁלַם להם ציווי שלא ישמשו בתיבה. ולזה יִדְמֶה שאמר שהם יצאו למשפחותיהם, לפי שהם לא נתחברו בתיבה עם זולת מינם, ולזה הולידו תולדות ממינם. ועשה נח מה שציוהו ה׳ יתעלה, לא הפיל דבר. והנה כל מה שעשה - עשה בדבר ה׳, ועד שציוהו ה׳ יתעלה שיֵּצֵא לא התעורר לצאת, אף על פי שכבר ראה שיבשה הארץ.
(טו-כ) וכן בכאן מיד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך כו׳ כל החיה אשר אתך כו׳. ויצא נח ובניו כו׳ כל החיה כל הרמש כו׳ ויבן נח – הגיד הכתוב כל זה להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך ואמונתו וחסדו בבריתו שלא נפקד מהם איש באדם ובבהמה ומכל החי מכל בשר אשר באו בתבה בשנה אחת תמימה ושכבר עלתה בדעתו של נח מחשבה נכונה להעלות עולות לאלהים לזבוח זבח תודה על כל הטובה אשר עשה עמהם להפליא. וירא ה׳ וייטב בעיניו. זהו שיעור מה שיאמר בזה החלק ודרך חשבונותיו אשר זכרנו הוא הישר בעיני ולא מצאתי בו חסרון רק בלתי הסכימי אל דברי הראשונים זצ״ל. אמנם הם אמרו (סנהדרין ל״ד.) דברי תורה נדרשים לכמה טעמים. והדרשה תדרש והמקרא יתישב על פשוטו. ותהלה לאל אמן.
(טו-כב) וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו׳. עד ויהיו בני נח וראיתי לשאול בפרשה הזאת כפי פשוטי הכתובים שאלות:
השאלה הא׳: באמרו וירח ה׳ את ריח הנחח כאלו התפעל מהקרבנות ומפני אותו נחת רוח שעשו לפניו הגדיל ה׳ לעשות עם אלה והוא זר מאד. וכמאמר חז״ל (עירובין ס״ה ע״א) כל המתפתה מיינו של חבירו יש בו מדעת קונו שנא׳ וירח ה׳ את ריח הנחח וגו׳. אם לא כן אשאלך והודיעני איזה זכות עמד להם שבעבורו נתן להם אית ברית הקשת והנה זכותו של נח לא הספיק להגין על בני דורו ואיך עתה הספיק להגין על הבאים אחריו עד סוף העולם אלא אם היה משוחד הקרבנות.
השאלה הב׳: באמרו ויאמר ה׳ אל לבו ומה ענין אל לבו ואם ענינו שלא גלהו לנח ולבניו כדי שלא יוסיפו לחטא בבטחונם שלא יבא עוד מבול לעולם כדברי המפרשים יקשה כי מה הועיל בהעלם הזה והנה מיד הודיעו להם וכרת עליו הברית ואות הקשת.
השאלה הג׳: באמרו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי הנה לא ימלט מהיות הטענה הזאת צודקת או לא ואם היא צודקת למה לא חשב כזאת בתחלה עד דור המבול ולא יענישם בהשחתה כוללת כיון שיצרם רע מנעוריו ואם אינה צודקת ובדין ובמשפט הענישם למה לא יענשו גם כן בכל עת ובכל זמן בהיות אנשי הדור רעים וחטאים לה׳ מאד.
השאלה הד׳: למה נתן טעם לשלא יקלל בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו אדרבא שהיא הנותנת שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם והנה בסוף סדר בראשית אמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וגו׳ ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ הרי לך ששם עשה רוע היצר סבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סבה לשלא יקלל ואיך יהיה דבר אחד סבה לב׳ הפכים מצד אחד.
השאלה הה׳: שאמרו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי והיא היא הקללה אשר כבר זכר ורש״י הוצרך לומר שההכפל הזה הוא השבועה שנשבע מעבור מי נח עוד על הארץ אבל איני רואה בו לשון שבועה. והראב״ע כתב שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כנגד קללת האדמה מפני אדם הראשון ושאמר לא אוסיף לשחת כל בשרא כנגד השחתת המבול. ויפה פירש אם לא שיצטרך לפרש לב האדם בכללו ובעבור האדם על אדם הראשון הפרטי ואינו נכון שבפסוק אחד יבא שם א׳ בהבנות מתחלפות.
השאלה הו׳: מה ענין עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳ כי הפסוק הזה יראה שאין ענין לו בכאן הלא ידענו שהתקופות תמידיות בכל שנה ושנה. ומ״ש המפרשים שהמבול לא היה זרע וקציר ושנוי קור וחום והבדל יום ולילה ושהבטיח שלא יהיה עוד אינו נכון כי כמה פעמים יבוטל מהשנה החריש והקציר והשתנות התקופות מחום אל קור.
השאלה הז׳: בברכות שברך השם את נח ואת בניו כי הנה מצאנו כי ברך את אדם בהם לכל המין ולמה חזר וברך את נח ואת בניו וזה אם בפרו ורבו ואם במוראכם וחתכם. והמפרשים אמרו שאחרי שחטא אדם פרקו הב״ח מעליהם פחד האדם ומוראו ולכן הוצרך נח לברכה זו. ואין לנו עדות על זה שאמרו אבל ענין התיבה מורה ההפך שהיו נכבשים לנח בשובה ונחת ולא נזכר בתורה שהיה זה בדרך נס. והר״ן כתב שעשה השם לנח כמו שעשה לאדם בהיותו בריה חדשה בערכו ואינו נכון כי לא עשה כן לאברהם.
השאלה הח׳: למה הרשה השם לנח באכילת הבשר ולא עשה כן לאדם הראשון ולא לשאר הדורות שבאו אחריו. ואין ראוי להתפתות עם מה שכתב הרמב״ן שנפסדו הצמחים במי המבול ולכן הוצרכו לאכול בשר כי הנה כאשר ארכו הימים שבו להויתן לאיתנם אף כי האדמה היתה שבעה מהמים והצמחים אשר תוליד היו יותר טובים ממה שהיו קודם המבול.
השאלה הט׳: באמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כי הנה הנפש היא נשואה בדם לא הדם בנפש.
ואמנם מה שפירש הרמב״ן אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו שהוא נמשך שהדם הוא הנפש לדעתו והוא באמת דעת נפסד אין ראוי להעלותו על לב.
השאלה הי׳: באמרו אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש שופך דם האדם וגו׳ כי הצווי הזה שלא יהרגו איש את אחיו לא היה מיוחס לאותו זמן ומקום ביציאתם מן התיבה ולא נאמר שהיה זה בעבור שהתיר להם הריגת הב״ח להזהירם שלא יעשו כן איש לאחיו כי הנה הב״ח יהרגו לצורך האכילה לא האדם. ויקשה עם זה אמרו מיד איש אחיו שהוא מאמר ללא צורך לא נזהר הקב״ה בזה מדברי התקועית כמו שחשב הרלב״ג. גם יקשה כפל שופך דם האדם וכן מלת לנפשותיכם עד שבא הרמב״ן ופירשה לגופותיהם והוא זר מאד.
השאלה הי״א: בפסוק ואתם פרו ורבו כי כבר צוה השם למעלה על הפריה ורביה. והמפרשים כתבו שאחד לברכה ואחד לצווי וכבר הקשה הר״ן על זה כי שניהם לברכה.
השאלה הי״ב: ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי אם היו המאמרים האלו כלם דברי השם למה בא במאמר הזה תחלת פרשה והתחלת דבור ויאמר אלהים וכלם היו מאמריו ויקשה ג״כ למה בא הדבור הזה בפרט לנח ולבניו ושאר הדבורים כלם באו אל נח לבד. ולדברי המפרשים שנא׳ זה לבנים ע״י אביהם מה צורך ואל בניו כי הנה כל שאר הצווים היו כן ר״ל שנאמרו לנח לבדו והוא אמר אותם לבניו.
השאלה הי״ג: בהכפל הדברים שבאו בדבור הזה אם בקיום הברית שאמר ואני הנני מקים וגו׳ וחזר לומר והקימותי את בריתי וגו׳ אם במ״ש מלת אתכם פעמים רבות הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל {נפש} החיה אשר אתכם. מכל יוצאי התיבה והקימותי את בריתי אתכם. הרי לך ד׳ פעמים מלת אתכם. וכתב הראב״ע שבא הכפל לביאור ועליו נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע כי מה שנתבאר יפה בפעם אחת אין צריך לכפול אותו.
השאלה הי״ד באמרו באמצע הדברים ויאמר אלהים זאת אות הברית ואם היה תמיד המדבר הוא האל יתברך ומאמרים מדובקים ומקושרים בענין מה צורך אם כן שיאמר באמצע הדברים ויאמר אלהים וידוע שהוא אמרם.
השאלה הט״ו בענין אות הקשת שנתן הקב״ה לנח ולבניו להבטיחם שלא יבא עוד מבול והוא כי הקשת הוא דבר טבעי יתילד מנכחיות השמש והכאת נצוציו בדבר הלח כמו שראינו אותו מתהוה מהכאת ניצוץ השמש על כלי המים שיתרשם שם השמש בעגולו ובמראיו והוא ענין הקשת ועליו אמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם עד שאז״ל שהקשת הוא א׳ מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות ומה א״כ אות הברית הזה שנעשה לנח ולבניו להבטחה והראב״ע כתב שאולי נתחזק אז נצוץ השמש ואורו. ומי יתן ואדע והיה לבבו זה כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שיתחדש דבר אחר הבריאה לא בגרם השממיי ולא בנצוצו שהוא מקרה דבק בו. והרמב״ן כתב ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יתילד הקשת כי בכלי המים כשישימו נגד השמש יתחדש כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין שהענין כך כי אמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אתן ומלת קשתי תורה שכבר היה לו קשת וכו׳. והיה דעת הרב בזה שלא נתחדש שם דבר אבל שלקח השם לאות ענין הקשת שכבר היה מתחלת הבריאה ושהוא כמו עד הגל הזה ועדה המצבה ושבע הכבשות אשר היו לעדה וכן הוא דעת הגאון רבינו סעדיה וכבר הרחיקו הראב״ע וראוי להרחיקו כי הנה הברית והאות שנתן עליו בכל מקום א״א שיהיה כי אם בהתחדש שום דבר יהיה משם והלאה לאות ומה שהיה כבר היה ואיך יהיה אות.
ואמנם העדים שהביא הרב לנגד זה המה יעמדו נגדו לפי שהגל והמצבה אז נעשתה לשעתה להיותה אות בדבר וכן השבע כבשות שהציב לבדנה להיותן לאות ועד כי מבלי חדוש דבר מה א״א שיפול שם אות ואיך לא יהיה הקשת כן.
השאלה הט״ז כי לפי דרך הכתובים לא היה זה נכון ולא בטוח כי אחרי שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה הנה היה מחוייב שיראה הקשת בעתו בזמן שיהיה העולם ירא וחרד יותר מהמבול אמנם מהידוע הוא שהקשת אין ענינו להראות רק בזמנים שבני אדם בטוחים שלא יהיה מבול על הארץ לפי שבהיות ענן על קצת הארץ ועל קצתה יזרח השמש שאז נראה הקשת כמו שביארו הפלוסופים א״א שיהיה גשם שוטף ומבול אבל על חלקה אחת ימטיר ועל חלקה אחת לא ימטיר אבל כשיתכסו כל השמים עננים א״א שלא יראה שם קשת כלל בהלביש שמים קדרות ועל כל הארץ תשכון עננה ואז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו שהוא הקשת כי הנה לא יראה בהיות העננים כוללים על כל הארץ ומה יועיל אם כן האות הבלתי נראה ומהו הברית וההבטחה הזו.
השאלה הי״ז: באמרו וראיתיה לזכור ברית עולם והוא כי חלילה לאל שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר כי אין שכחה לפני כסא כבודו והכתוב הזה מורה כאלו לא היה האות הזה אלא תקון מפני השכחה שלא תפול בדבר המובטח. ויקשה עם זה הכפל הנמצא בענין הקשת שאמר את קשתי נתתי בענן, ונראתה הקשת בענן, והיתה הקשת בענן ולפי האמת כח שלשתם אחד הוא ופסוק והיתה הקשת הוא היותר מוכפל ובלתי צריך.
השאלה הי״ח: באמרו בסוף הפרשה ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית כי אם אמר זה על אות הקשת כבר נזכר ונאמר למעלה זאת אות הברית ומה צורך בהשנות הזה ואם אמרו על אות אחר ומה הוא מי יתן ואדע כי הכתוב לא זכר אחר זה דבר ויש מי שפירש שנא׳ זה לפי שהראה לו הקב״ה את הקשת באצבע אבל ג״כ נוכל לדרוש זה ממה שאמר למעלה זאת אות הברית ומה הועיל הכפל הזה א״כ. אלה הן השאלות הנופלות בספור הזה והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כלם.
(טו-יח) וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו׳. עד ויברך אלהים את נח. ספר הכתוב שעם היות שראה נח אחרי שהסיר את מכסה התיבה שחרבו המים מעל הארץ ונשארה יבשה כפי טבעה הנה א״כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה עד שצוהו השם צא מן התיבה כי כמו שקדמו צווי לבא בה כך צווהו לצאת ממנה. וכמו שנח היה ראשון לבאים לתיבה ואחריו כל אדם ימשוך והב״ח ג״כ אחריהם. ככה היה ביציאה הוא ראשון ובניו אחריו והב״ח אחריהם וחז״ל אמרו שהותרה להם ביציאתם תשמיש המטה והוא כמו שכתב הר״ן שנא׳ בצווי אתה ואשתך ובניך ונשי בניך מעורבים האנשים עם הנשים ולא כסדר הכנסתם לתיבה להתיר להם התשמיש אחרי צאתם משם האמנם לפי שהיתה מחשבת נח ובניו שלא להזדווג עוד עם נשותיהם מיראתם שילדו לבהלה וימותו במבול אחר לכן יצאו כמו שנכנסו נח ובניו בפני עצמם והנשים בפני עצמם ולא כמו שצוו איש ואשתו.
א. בפסוק: ״ולא אסף עוד להכות״.
(טו-כ) [אחר כך בא] הציווי אל נח שיצא מן התיבה הוא וכל אשר אתו, ויצאו, ותיכף בנה מזבח ויעל עולות באותו המזבח:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וידבר אלהים אל נח לאמר – כל ימי היותו בתיבה לא בא אליו הדבור, שלא היה צריך לו. וכלל תדע, כי דבר ה׳ יקר מאד,⁠1 ואפילו אל הנביאים. יש מהם שהתנבאו נבואה אחת, ויש שתים, ויש הרבה,⁠2 אבל כולם לצורך גדול. והיו הנביאים עצמן במעשיהם על הרוב דואגים כשאר בני אדם. כי ה׳ העלים מהם3 ולא הגיד להם מה יעשו, וכמו שקרה לנח בתיבה שהוצרך לשליחות עורב והיונה, גם לא ידע מקום חנותו, וכן כל כיוצא בזה. ועתה בא אליו הדבור שֶׁיֵצֵא מן התיבה.
1. מליצה ע״פ שמו״א ג, א.
2. מדרש ויקרא רבה טו, ב. וכן הזכיר זאת ״מורה נבוכים״, פתיחה (מהד׳ הגר״י קאפח, עמ׳ ז).
3. מל״ב ד, כז.
אלהים: כבר ביארנו (ז,א) דזה השם כתיב בכל הענין1, שהוא בורא הטבע והוא יתברך המקיימה.
1. של המבול.
רק אחר שהארץ יבשה לגמרי, נצטווה נח על ידי ה׳ לצאת את התיבה.
אתה ואשתך – ואלו בכניסה כתיב (ו׳ י״ח) ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך, מלמד שביציאתו הותרה לו תשמיש המטה.⁠1 (ירושלמי תענית פ״א ה״ו)
1. ומה דכתיב ביציאה בסמוך פ׳ י״ח ויצא נח ובניו ואשתו, ולא כמו שאמר לו הקב״ה צא וגו׳ אתה ואשתך, י״ל דהקב״ה לא הגיד לו זה בדרך חיוב רק בדרך היתר ורשות, כלפי האיסור שאסר לו בכניסתו לתיבה לעסוק בפו״ר, כמבואר לעיל (ו׳ י״ח), וכמו כונת הלשון בפ׳ יתרו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כפי הדרשא שם שהתיר להם דרך ארץ, אמנם נח לא רצה עדיין להתעסק בפו״ר, כי הי׳ ירא מחורבן העולם עד שהבטיח לו הקב״ה על קיום העולם וכמש״כ רש״י בפרשה זו בסמוך (ט׳ ט׳). –
וגם יש ראי׳ דמאמר זה של הקב״ה צא וגו׳ אתה ואשתך הוא בדרך רשות ולא בדרך צווי, כי לפי המבואר לקמן בפרשה אמר לו הקב״ה לנח שתי פעמים אחר המבול פרו ורבו (פרשה ט׳, א׳ וז׳), ומבואר שם, דפעם אחת הי׳ לברכה והשני׳ לצווי [עי״ש בפירש״י], ואי ס״ד דלשון זה שלפנינו צא אתה ואשתך הוא לצווי על חיוב פו״ר לא הו״ל לצוות על זה עוד הפעם, אלא ודאי דכאן הי׳ תכלית המאמר רק לביטול האיסור הקודם, והשני לברכה והשלישי לצווי.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא ב׳חזקונימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהר׳ נ״ה וויזלנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טז) צֵ֖א מִן⁠־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי⁠־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃
"Go out of the ark, you, together with your wife, your sons, and your son's wives.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקראור החייםר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״בעודהכל
[ס] 1צא מן התבה וגו׳, הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך וגו׳ (תהלים קמ״ב:ח׳), הוציאה ממסגר נפשי זה נח שהיה סגור בתיבה י״ב חדש, להודות את שמך לתת הודיה לשמך, בי יכתירו צדיקים יתכללון בי צדיקיא, כי תגמול לעי, שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה. (בראשית רבה ל״ד).
[סא] 2ה׳ צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳) זה נח שנא׳ צא מן התיבה, ר׳ יודן בשם ר׳ אייבו פתח (משלי י״ב:י״ג) בפשע שפתים מוקש רשע ויצא מצרה צדיק, ממרד שמרדו דור המבול בהקב״ה באת להם תקלה, ויצא מצרה צדיק זה נח, שנא׳ צא מן התיבה. (בראשית רבה שם).
[סב] 3צא מן התבה. כך נח צא מן התיבה ולא קבל עליו לצאת אמר אצא ואהי׳ פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם שנא׳ (ויקרא א׳:א׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח. (בראשית רבה ל״ד).
[סג] 4אתה ואשתך ובניך ונשי בניך, נח כיון שנכנס לתיבה נאסרה לו פרי׳ ורביה הה״ד (בראשית ו׳:י״ח) ובאת אל התיבה אתה ובניך לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמם, וכיון שיצא התירו, הה״ד צא מן התיבה אתה ואשתך. (בראשית רבה ל״ד).
[סד] 5צא מן התיבה. זשה״כ (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור וגו׳ ממי למדו מנח כשנכנס לתיבה ברשותו של הקב״ה נכנס, שנא׳ (בראשית ז׳:א׳) ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך וגו׳ כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה שנא׳ (בראשית ח׳:ד׳) ותנח התיבה וגו׳ אמרו לו בניו נצא מכאן אמר להם חס ושלום ברשותו של הקב״ה נכנסנו, וברשותו אנו יוצאין, וכיון ששמע הקב״ה כך, מיד וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה. (אגד״ב פ״ז).
[סה] 6קוה אל ה׳ ושמור דרכו (תהלים ל״ז:ל״ד) זה נח, ששמר דרכיו של הקב״ה (בראשית ו׳:ט׳) את האלהים התהלך נח, וירוממך לרשת ארץ שכל דורו היו אבודים והתיבה מתרוממות. (ראה לעיל יז) ותרם התיבה מעל הארץ, ולבסוף ירש את הארץ שנא׳ צא מן התיבה. (ילמדנו).
[סו] 7[צא מן התבה אתה ואשתך]. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ר׳ יהודה אמר לפי שעבר על הצווי לפיכך נתבזה. ר׳ נחמיה אמר הוסיף על הצווי, ונהג בקדושה לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור (בראשית ט׳:ח׳) ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. (בראשית רבה ל״ה).
1. תנחומא ישן נח סי״ד סי״ז, תנחומא שם ס״ט סי״א, אגדת בראשית פ״ז, פרדר״א פכ״ג, בתנ״י שם סי״ז כשהיה נח בתוך התבה היה תדיר מתפלל שנא׳ על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ושם סי״ד בי יכתירו צדיקים בי נוטלים הצדיקים כתר בעולם שיהו אומרים מה אם נח שהיה צדיק ולא צדיק שלם כך עשה לו הקב״ה נסים כו׳ עאכו״כ מי שהוא צדיק שלם שיעשה לו הקב״ה נסים ובפרדר״א שם ר׳ צדוק אומר י״ב חדש עשו כל הבריות בתיבה והיה נח עומד ומתפלל לפני הקב״ה כו׳ הוציאני מן המסגר הזה.
2. בפס״ז, ויצא נח, יודע הקב״ה את מי בוחן מי שיכול לעמוד בנסיון, שנא׳ ה׳ צדיק יבחן - תנחומא ישן נח ט״ז, תנחומא שם ס״י, אגד״ב פ״ז, בתנ״י שם בפשע שפתים מוקש רשע אלו דור המבול שחטאו בפיהם שנא׳ מה שדי כי נעבדנו.
3. תנ״י נח סי״ז, תנחומא שם סי״א, בתנ״י שם א״ל נח רבונו של עולם שמא אתה מביא מבול לעולם א״ל אל׳ כך נשבעתי שאיני מביא עוד מבול וכו׳ ועיי״ש במנח״י.
4. לעיל פ״ו מאמר ר. ומה שסמנתי בבאור וצרף לכאן, ובס׳ גנזי שכטר ח״א צד לט. מביא מכת״י ילמדנו הקדמון דרשת ילמדנו על פסוק שלפנינו שאינה בשני המהדורות של התנחומא שלפנינו וז״ל. [צא מן התבה] הלכה אדן [אדם] שהיה עובר בדרך וראה חמורו של שונאו רובץ לפניו מהו שיהא מותר לעבור [כך שנו רבותינו אסור לישראל שהיה עובר בדרך וראה שונאו בהמתו רובצת לפניו אסור לו לעבור שאמרה התורה וג׳ עזב תעזב אמר הק׳ לא מפני ששונאך תהא שמח עליו בנפל אויבך אל תשמח כו׳ וכן אתה מוצא בנח כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול היה כל העולם בצרה גדולה א׳ הק׳ [כל העולם] בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתבה ומתמלטין ממנה ישתתפו עם העולם בצרת הצבור] עם שהן נכנסים אסר תשמיש המטה, לא עשה, אלא כיון שיצאו מן התבה אמר הק׳ אינו מן הדין שאתיר את אשר אסרתי לו תשמיש המטה מיד קפץ עליו הדיבור כו׳ צא מן התבה אתה ואשתך ובניך. ועי׳ לעיל בהבאור פ״ז מאמר לא. עי״ש, ועי׳ בס׳ חמדת הימים מ״ש טעם חדש באיסור התשמיש בתיבה משום דהמשמש [בשעת המבול שהיה רתיחת האויר] בא לידי חולי ומת ואין דעת הקב״ה בנח ובניו ואשר אתו בתבה אלא לקיום דכתיב להחיות אתך ולפי ששמש חם בתבה בא לידי חולי שחריי ונהפך עורו שחור ונרשמה אותה טפה בזרעו לדורות ע״כ [ומביא שם בתו״ד דכ״כ הרמב״ם בהל׳ דעות וזה נדפס בטעות שלא במקומו וצריך להיות שם שתי שורות מקודם והכוונה לפ״ג ה״ב מהל׳ דעות] - והראשונים הקשו דנילף מכאן דדבר שנאסר מנין צריך מנין אחר להתירו ואנן למידין ממ״ת דכתיב שובו לכם לאהליכם עי׳ ביצה ה. ותי׳ הריב״א דלא נלמד מדבר שהיה קודם למתן תורה (עי׳ ירושלמי מוע״ק פ״ג ה״ה לקמן נ, י.) ובפער״ז והר״י מווינא תי׳ דלא בא להתיר להם אלא לזרזם בפו״ר, ומדברי חז״ל משמע להיפך, ואכמ״ל, ועי׳ לעיל מאמר סב.
5. לעיל פ״ז מאמר ז. תנ״י נח סי״ג סט״ו, תנחומא נח סי׳ ח׳ י׳, אגד״ב פ״ז, ובתנחומא שם ס״ח, ותנ״י סי״ג קודם מאמר הנ״ל איתא וידבר אלהים אל נח צא מן התבה ילמדנו רבינו מהו ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת כו׳ אסור ליתן כו׳ מפני שהוא כמרפא בשבת בא וראה שאין מכה בעולם שאין לה רפואה ומה היא רפואתו של יצה״ר תשובה כו׳ לפיכך הקב״ה מקוה לדור המבול שמא יעשה תשובה. כיון שלא עשו תשובה וימח את כל היקום וגו׳ ושייר לנח בתבה כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התבה וכו׳ כנ״ל וכיון שאין קשר לההלכה עצמה עם הפסוק לא העתקתי בפנים ועי׳ לעיל מאמר סג.
6. מאמר זה מובא בילקוט שמעוני ח״ב רמז תשלב.
7. בפירש המיוחס לרש״י לפי שעבר על הציווי שנאמר לו צא מן התיבה אתה ואשתך והזהרתיו על פו״ר כו׳ והוא לא עשה כן אלא ויצא נח ובניו, והמתין לשמש עד שנטע כרם כו׳ לפיכך נתבזה בתשמיש, ורנ״א הוסיף על הציווי שנהג בקדושה לכוף יצרו ולא למהר בתשמיש, לפיכך זכו, ובב״ר איתא מאמר זה לקמן ט, ח. ובחזקוני הביאו כאן. - והריב״א בפי״ח ויצא נח ובניו הקשה היה לו לומר ויצא נח ואשתו כיון שהותרו בתשמיש המטה, וי״ל שבתוכה היו הזכרים בחדר אחד והנקבות בחדר אחד ולכך כתוב ויצא נח כלומר שיצאו מחדרם. וקושיתו תמוה דהרי מבואר לעיל מאמר סג. דאחרי שיצא התירו ולא קודם א״כ שפיר כתיב ויצא וגו׳, אמנם במאמר שלפנינו מבואר דהוקשה להם לחז״ל ג״כ דבר זה וצ״ל דדייקו מלשון זה דגם אחרי היציאה הוסיפו על הציווי, ועי׳ לעיל מאמר סב.
פּוֹק מִן תֵּיבְתָא אַתְּ וְאִתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ.
“Depart from the ark, yourself and your wife, your sons, and your son’s wives with you.

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ
פּוֹק מִן תֵּיבְתָא אַתְּ וְאִתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ
צֵא – פּוֹק או פּוּק?
בכל נוסחי התאג׳ ״צֵא מִן הַתֵּבָה״ מתורגם ״פּוֹק מִן תֵּיבְתָא״ כבשאר מקומות: ״קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ״ (בראשית לא יג), ״צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ״ (שמות יא ח) – ״פּוֹק״. אבל ביא״ר נרשם: ״צֵא מִן הַתֵּבָה, מסורת עליו פּוּק בשורוק, ודאיק״ ולא התברר הטעם. ואולי המסורה רומזת לדרשת חז״ל שלא רצה לצאת.⁠1
1. ב״ר לד ו: ״לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים״ (קהלת ג א) זמן היה לנח שיכנס לתיבה, שנאמר: ״בא אתה וכל ביתך אל התיבה״ (בראשית ז א). וזמן היה לו לצאת ממנה, שנאמר: ״צא מן התיבה״. צא מן התבה: משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא, אמר לו: ״צא ממקומך״... כך נח ״צא מן התיבה״ ולא קיבל עליו לצאת״.
פוק מן תבותא את ואתתך ובניך ונשי בניך אתך.
פוק מן תיבותא את ואינתתך ובנך ונשי בנך עימך.
Go forth from the ark, you, and thy wife, and thy sons, and the wives of thy sons, with thee.
[ז] אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ – רַבִּי יוּדָן בּ״ר סִימוֹן, וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן רַבִּי יִצְחָק, נֹחַ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לַתֵּבָה נֶאֶסְרָה לוֹ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ (בראשית ו׳:י״ח) לְעַצְמְךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ לְעַצְמָן, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא הִתִּירוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ: בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד (איוב ל׳:ג׳), אִם רָאִיתָ חוֹסֶר בָּא לָעוֹלָם וְכָפָן בָּא לָעוֹלָם, גַּלְמוּד, הֱוֵי רוֹאֶה אֶת אִשְׁתְּךָ כְּאִלּוּ גַּלְמוּדָה.
אָמַר רַב הוּנָא כְּתִיב: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים (בראשית מ״א:נ׳), אֵימָתַי, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב.
[ח] וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ לִתֵּן רֹק תָּפֵל עַל גַּבֵּי הָעַיִן בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אָסוּר לִתֵּן רֹק עַל גַּבֵּי הָעַיִן בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְרַפֵּא בַשַּׁבָּת. בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁאֵין מַכָּה בָעוֹלָם שֶׁאֵין לָהּ רְפוּאָה. וּמַה הִיא רְפוּאָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, תְּשׁוּבָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְבַטְּלִין גְּזֵרָה קָשָׁה, אֵלּוּ הֵן, תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, אַף שִׁנּוּי הַשֵּׁם וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַוֶּה לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם וְגוֹ׳, וְשִׁיֵּר לְנֹחַ בַּתֵּבָה. כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ הַמַּיִם, הָיָה צָרִיךְ נֹחַ לָצֵאת מִן הַתֵּבָה. אֶלָּא אָמַר, בִּרְשׁוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנַסְתִּי, שֶׁאָמַר לִי, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, וְעַכְשָׁו אֵינִי יוֹצֵא אֶלָּא בִרְשׁוּתוֹ. נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ.
[ט] צֵא מִן הַתֵּבָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי (תהלים קמ״ב:ח׳). הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, שֶׁהָיָה נֹחַ סָגוּר בַּתֵּבָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי, כָּל אוֹתָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא נֹחַ וְלֹא בָנָיו, שֶׁהָיוּ זְקוּקִין לָזוּן אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁבִשְׁתִּין לְפִילִין וּזְכוּכִיּוֹת לְנַעֲמִיּוֹת הִכְנִיסוּ בְיָדָן לָזוּן אוֹתָן. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁאוֹכֶלֶת לִשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, וְיֵשׁ אוֹכֶלֶת לִשְׁלֹשָׁה. תֵּדַע לְךָ, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם שֵׁנָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, פַּעַם אַחַת שֶׁהָיָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי, הִכִּישׁוֹ הָאֲרִי וְיָצָא צוֹלֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ. אַךְ, שֶׁלֹּא הָיָה שָׁלֵם וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב קָרְבָּן וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְעָלָיו נֶאֱמַר, הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי י״א:ל״א). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי אָמַר, יָצָא גוֹנֵחַ וְכוֹהֶה דָם מִן הַצִּנָּה. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי וְגוֹ׳ בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים. שֶׁבִּי נוֹטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֶּתֶר, שֶׁאוֹמֵר, וּמָה, נֹחַ שֶׁהָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיָה צַדִּיק שָׁלֵם, כָּךְ עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יְמַלֵּט אִי נָקִי (איוב כ״ב:ל׳), וְלֹא נָקִי. אִם הָיָה צַדִּיק גָּמוּר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[י] צֵא מִן הַתֵּבָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים (קהלת ח׳:ב׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאִם תִּגְזֹר עֲלֵיכֶם מַלְכוּת גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, אַל תִּמְרְדוּ עָלֶיהָ בְּכָל דָּבָר שֶׁהִיא גוֹזֶרֶת עֲלֵכֶם, אֶלָּא פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר. אֲבָל אִם תִּגְזֹר עֲלֵיכֶם לְבַטֵּל הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְוֹת, אַל תִּשְׁמַע לָהּ, אֶלָּא אֱמֹר לָהּ, אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר, בְּכָל מַה שֶּׁאַתְּ צְרִיכָה. אֲבָל עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ (קהלת ח׳:ג׳), לְפִי שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אֶתְכֶם מִן הַמִּצְוֹת, אֶלָּא שֶׁתִּכְפְּרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים. וְכֵן עָשׂוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱמִיד נְבוּכַדְנֶצַר אֶת הַצֶּלֶם, אָמְרוּ לוֹ מָה אַתָּה סָבוּר, שֶׁאִם תַּשְׁלִיךְ אוֹתָנוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ, יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל לְהַצִּיל אוֹתָנוּ, אֶלָּא בֵּין מַצִּיל וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל, אֵין אָנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לַצֶּלֶם, דִּכְתִיב: הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתָנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁזִיב, וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתָנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵמְתְּ לָא נִסְגֻּד (דניאל ג׳:י״ז-י״ח). אָמַר לָהֶם נְבוּכַדְנֶצַר, הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ (דניאל ג׳:י״ד). מַהוּ הַצְדָּא? אָמַר לָהֶם: הַאֱמֶת אַתֶּם אוֹמְרִים כָּךְ. עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאַמְרִין לְמַלְכָּא, נְבוּכַדְנֶצַר לָא חַשְׁחִין וְגוֹ׳ (דניאל ג׳:ט״ז), וְלֹא אָמְרוּ לוֹ מַלְכָּא, אֶלָּא אָמְרוּ לוֹ: נְבוּכַדְנֶצַר לָא חָשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָה פִּתְגָּם לַהֳתָהוּתָךְ. אִם לְמִסִּים אִם לְאַרְנוֹנִיּוֹת וּלְכָל מַה שֶּׁאַתָּה גוֹזֵר, אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר, וְאַתָּה מֶלֶךְ עָלֵינוּ. אֲבָל לִכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נְבוּכַדְנֶצַר, לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא וְגוֹ׳, שֶׁכֵּן אָנוּ מְצֻוִּין עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע (קהלת ח׳:ג׳). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֵהֶן כָּךְ, בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִי עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ (דניאל ג׳:י״ט). כֵּיוָן שֶׁהִסִּיקוּ אֶת הַכִּבְשָׁן, בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתּוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא (דניאל ג׳:כ״א). מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה אַל יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן כְּבוֹדוֹ, שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ אֵלּוּ לִשָּׂרֵף וְקִשְּׁטוּ עַצְמָן. וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין (דניאל ג׳:כ״ג). כֵּיוָן שֶׁיָּרְדוּ לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן, תָּלוּ עֵינֵיהֶם וְאָמְרוּ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא בָטַחְנוּ בְמַעֲשֵׂינוּ אֶלָּא בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לֹא לָנוּ י״י לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד וְגוֹ׳, לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם וְגוֹ׳ (תהלים קט״ו:א׳-ב׳), כָּל אוֹתוֹ עִנְיָן. וַהֲרֵי כָּנַס הָרָשָׁע הַזֶּה אֶת כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפָּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטוֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵם נְבוּכַדְנֶצַר (דניאל ג׳:ג׳). שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לַצַּדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, צָף הַכִּבְשָׁן, וְנִפְרָץ הַכִּבְשָׁן, וְנָמַק יְסוֹדוֹ, וְנֶהְפַּךְ הַצֶּלֶם עַל פָּנָיו, וְנִשְׂרְפוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, וְהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל אֶת הַמֵּתִים. וְכֻלָּן מִן הַמִּשְׁנָה. אֶלָּא הַלָּלוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מְפֹרָשׁ מִן הַפָּסוּק, דִּכְתִיב: גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא (דניאל ג׳:כ״ב). וּמִנַּיִן שֶׁנִּשְׂרְפוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, דִּכְתִיב: וּמִתְכַנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא (דניאל ג׳:כ״ז). וְהֵיכָן אֲדַרְגָּזְיָא גְדָבְרַיָּא וַחֲבֵרָיו, אֶלָּא קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לֵירֵד לְהַצִּיל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְלִשְׁמִי יָרְדוּ, אֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן וּמַתִּירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים י״י מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמ״ו:ז׳). מִשֶׁהִתִּירָן וְהֵצִיף לָהֶם אֶת הַכִּבְשָׁן, וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ וְהִשְׁוָה אוֹתוֹ לָאָרֶץ, שֶׁהָיָה עָמֹק. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמַּלְאָךְ, אָמַר לָהֶן, צְאוּ לָכֶם מִכָּאן שֶׁהֲרֵי כְּבָר הִתִּיר אֶתְכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָשָׂה לָכֶם נִסִּים וְהִשְׁוָהוּ לָאָרֶץ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹצְאִין אֶלָּא בִרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ, שֶׁלֹּא יֹאמַר בָּרְחוּ לָהֶן מִן הַכִּבְשָׁן, אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר, בִּרְשׁוּתוֹ הֻשְׁלַכְנוּ, בִּרְשׁוּתוֹ נֵצֵא. כְּשֶׁבָּא נְבוּכַדְנֶאצַר וְרָאָה אוֹתָן, הִתְחִיל תָּמֵהַּ. עָנָה וְאָמַר, שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוֹ וֶאֱתוֹ, בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן גּוֹא נוּרָא (דניאל ג׳:כ״ו). פֻּקוּ וּסְקוּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא פֻּקוּ וֶאֱתוֹ. מִכָּאן, שֶׁנַּעֲשָׂה הַכִּבְשָׁן שָׁוֶה לָאָרֶץ. בֵּאדַיִן נַפְקִין, בִּרְשׁוּתוֹ הֻשְׁלְכוּ וּבִרְשׁוּתוֹ יָצָאוּ. מִמִּי לָמְדוּ, מִנֹּחַ שֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ. וּלְבַסּוֹף נֶאֱמַר לוֹ צֵא מִן הַתֵּבָה. בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק (משלי י״ב:י״ג). בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, אֵלּוּ דוֹר הַמַּבּוּל שֶׁאָמְרוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ (איוב כ״א:ט״ו). וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ (איוב כ״א:י״ג). יֵשׁ גֵּר וְתוֹשָׁב אוֹמֵר לְבַעַל הַבַּיִת פַּנֵּה אֶת כֵּלֶיךָ וַיֵצֵא מִצָּרָה צַדִּיק, זֶה נֹחַ שֶׁאָמַר לוֹ צֵא מִן הַתֵּבָה.
[יא] דָּבָר אַחֵר: צֵא מִן הַתֵּבָה – אָמַר דָּוִד, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי (תהלים קמ״ב:ח׳). כְּשֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה, הָיָה מִתְפַּלֵּל תָּמִיד הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ (תהלים ל״ב:ו׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נֹחַ, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁלֹּא תֵצֵא מִן הַמַּסְגֵּר הַזֶּה עַד שֶׁתַּשְׁלִימוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכֵן יְשַׁעְיָה אָמַר, כֹּה אָמַר י״י בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וְגוֹ׳, לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ (ישעיהו מ״ט:ח׳-ט׳). לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. לָמָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם נָתוּן בְּצָרָה וּבְחֻרְבָּן אָסוּר לָאָדָם לְהִזָּקֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁלֹּא יְהֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹסֵק בְּחֻרְבַּן הָעוֹלָם וְהוּא בּוֹנֶה. וְכֵן עָשָׂה יוֹסֵף, עַד שֶׁלֹּא בָאוּ שְׁנֵי בַצֹּרֶת נִזְקַק לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים (בראשית מ״א:נ׳). אֵימָתַי, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָה (בראשית מ״א:נ׳). וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר, בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד (איוב ל׳:ג׳). כְּשֶׁהַחֶסֶר וְהַכָּפָן בָּא לָעוֹלָם, גַּלְמוּד, גְּלֵה מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְכֵן עָשָׂה נֹחַ, כְּשֶׁנִּכְנַס בַּתֵּבָה, כְּתִיב בּוֹ, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו, אַחַר כָּךְ וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו. וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וְגוֹ׳. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁנֶּאֶסְרוּ נֹחַ וּבָנָיו מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, צְאוּ מִן הַתֵּבָה. לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ, אֵלּוּ הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹף. מִיָּד אָמַר לָהֶן, וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ. אָמַר לוֹ נֹחַ, רִבּוֹן הָעוֹלָם, שֶׁמָּא אַתָּה חוֹזֵר וּמֵבִיא מַבּוּל. אָמַר לוֹ: לָאו, נִשְׁבַּע אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵבִיא מַבּוּל עוֹד לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרַח י״י אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר י״י וְגוֹ׳ (בראשית ח׳:כ״א). וְאוֹמֵר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳). וְאַתָּה מוֹצֵא מִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַרְבָּעִים יוֹם הָיוּ עוֹשִׂין גְּשָׁמִים כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה לְשׁוּם מֵי הַמַּבּוּל שֶׁהָיוּ אַרְבָּעִים יוֹם. וּכְשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וּפָסְקוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל (מלכים א ו׳:ל״ח). מַהוּ יֶרַח בּוּל, יֶרַח שֶׁבּוֹלְלִין לַבְּהֵמוֹת מִתּוֹךְ הַבָּיִת. דָּבָר אַחֵר, בְּיֶרַח בּוּל, בִּזְמַן שֶׁהָאָרֶץ עוֹשָׂה בּוּלִין בּוּלִין. דָּבָר אַחֵר, בְּיֶרַח בּוּל, יֶרַח שֶׁבָּחֲרוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל מַבּוּל. וּמָצִינוּ שֶׁאָמַר לְנֹחַ, לֹא יִהְיֶה עוֹד מַיִם לַמַּבּוּל. וּבָא יְשַׁעְיָה וּפֵרַשׁ שֶׁנִּשְׁבַּע, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי (ישעיהו נ״ד:ט׳), וְקַיָּם דְּבָרִי לָעוֹלָם. שָׁלֹש שְׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבַּע בְּפֵרוּשׁ לְיִשְׂרָאֵל, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵלּוּ הֵן, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳), זֶה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁנִיָּה, נִשְׁבַּע אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּקָדְשׁוֹ וְגוֹ׳ (עמוס ד׳:ב׳). וְהַשְּׁלִישִׁית, נִשְׁבַּע י״י בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (ישעיהו ס״ב:ח׳). בִּימִינוֹ, זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, אֵלּוּ תְפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כ״ט:י״א). אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְגוֹ׳ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי (ישעיהו ס״ב:ח׳-ט׳), זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה נִּשְׁבַּע? שֶׁהוּא בִּכְבוֹדוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם י״י נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמ״ז:ב׳). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא, שֶׁאֵין יְרוּשָׁלַיִם נִבְנֵית עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ הַגָּלֻיּוֹת. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, שֶׁכְּבָר נִתְקַבְּצוּ הַגָּלֻיּוֹת וְלֹא נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם, אַל תַּאֲמִין. לָמָּה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם י״י, וְאַחַר כָּךְ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כְבָר נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם וְחָרְבָה? אָמַר לָהֶם: עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתֵיכֶם חָרְבָה וּגְלִיתֶם מִתּוֹכָהּ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי בּוֹנֶה אוֹתָהּ וְאֵינִי הוֹרֵס אוֹתָהּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָנָה י״י צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהלים ק״ב:י״ז).
[Siman 8]
And God spoke to Noah, saying: “Go forth from the ark” (Gen. 8:15). May our master instruct us whether one is permitted to place saliva upon an ailing eye on the Sabbath. R. Hiyya the son of Abba stated in the name of R. Levi: It is forbidden to place saliva on an ailing eye on the Sabbath, for that would be equivalent to healing on the Sabbath.⁠1 Come and see that there is no ailment in all the world for which there is no cure. What is the cure for an act resulting from the evil inclination? Repentance.
R. Judah the son of R. Shalum explained in the name of R. Eleazar that three things abrogate a harsh decree: repentance, prayer, and charity. R. Yosé added: Changing one’s name and the performance of good deeds. The Holy One, blessed be He, had hoped that the generation of the flood would repent, but when they failed to do so, He exterminated all living beings. Only Noah survived in the ark. When the waters ceased to flow, and the time arrived for Noah to leave the ark, he declared: I entered at the bidding of the Holy One, blessed be He, when He told me, “Come, you and your household, into the ark,” and I shall not depart except at His bidding. Thereupon God revealed Himself unto Noah, as it is said: And God spoke to Noah, saying, “Go forth from the ark.”
[Siman 9]
Go forth from the ark (Gen. 8:16). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: Bring my soul out of prison, that I may give thanks to Thy name; the righteous shall crown themselves because of me; for Thou wilt deal bountifully with me (Ps. 142:8). Bring my soul out of prison refers to Noah, who was imprisoned in the ark. R. Levi said: Neither Noah nor his sons were able to sleep during the entire twelve months (in the ark) because they were obliged to feed the animals, the beasts, and the birds. R. Akiba stated that they even brought into the ark tree branches for the elephants and glass beads for the ostriches. Some of the animals had to be fed at the second hour in the night and others at the third hour of the night.
Further proof that they did not sleep is presented to us by R. Yohanan. He tells us in the name of R. Eliezer the son of R. Yosé the Galilean that because Noah once delayed feeding a lion, the lion bit him so severely that he left the ark crippled, as it is said: And only Noah was left (Gen. 7:23). The word ah (“only,” also “to be afflicted”) indicates that his body was no longer whole. He became, thereby, unfit to bring sacrifices to the altar,⁠2 and his son Shem had to do it in his stead. Concerning him it is said: Behold, the righteous shall be made whole in the earth (Prov. 11:31).
R. Huna said in the name of R. Yosé: He left the ark coughing and spitting blood because of a cold he had contracted, and it is for this reason that Scripture states: Bring out of prison my soul … the righteous shall crown themselves because of Me (Ps. 142:8), that is, through me the Holy One blessed be He took a crown. They shall reason: Though Noah was righteous, he was not wholly righteous. The Holy One, blessed be He, nevertheless performed miracles in his behalf, as it is said: He delivereth him that is innocent (Job 22:30). In this verse i-naki (“innocent”) should be interpreted as velo naki, that is, he was not wholly righteous. How many more miracles would He have performed in his behalf if he had been wholly righteous!
[Siman 10]
Go forth from the ark (Gen. 8:16). Scripture says elsewhere in reference to this verse: I counsel thee: keep the king’s command, and that in regard of the oath of God. Be not hasty to go out of His presence (Eccles. 8:2–3). The Holy One, blessed be He, said to Israel: If a government imposes harsh decrees upon you, I adjure you not to rebel against that government but rather to keep the king’s command. However, if the government should decree that you must violate the Torah and its commandments, do not hearken unto it. Say to that government: “I will keep the king’s command in whatever you desire, but with regard to an oath to God, Scripture states: Be not hasty to go out of His presence.” They want you to violate the commandments so that you will ultimately repudiate the Holy One, blessed be He. Hence, it says: In regard of the oath of God, be not hasty to go forth from His presence (ibid.).
Hananiah, Mishael, and Azariah behaved in that fashion at the time Nebuchadnezzar erected his statue. They said to him: Do you believe that even if you should cast us into the midst of a fiery furnace, the Holy One, blessed be He, will not save us? We know that the Holy One, blessed be He, is able to save us, but whether we are saved or not, we shall not prostrate ourselves before your image, for it is written: If our God whom we serve is able to deliver us, He will deliver us from the burning fiery furnace, and out of thy hand, O king. But if not, be it known unto thee, O king, that we will not serve thy gods, nor worship the golden image which thou hast set up (Dan. 3:17–18). Then Nebuchadnezzar replied: Is it true, O Shadrach, Meshach, and Abed-nego, that you serve not my gods, nor worship the golden image which I have set up? (ibid., v. 14). What is the meaning of Is it true? It means that he said to them: “Is it true what you say?” Then Shadrach, Meshach, and Abed-nego answered and said to the king: “O Nebuchadnezzar, we have no need to answer thee in this manner” (ibid., v. 16). They did not address him as king but simply as Nebuchadnezzar. “We have no need to obey you in this demand. If you had issued a decree concerning taxes or levies upon our crops or upon anything else, we would say, ‘I keep the king’s command,’ and you would be obeyed as a king, but when you command us to deny our God, then you are merely Nebuchadnezzar. We have no need to respond to you in any demand, for we have been commanded in regard to the oath of God: Be not hasty to go out of his presence, stand not in an evil thing (Eccles. 8:3).” Upon hearing this, Nebuchadnezzar was filled with fury, and the form of his visage was changed, against Shadrach, Meshach, and Abed-nego; he spoke, and commanded that they should heat the furnace seven times more than it was wont to be heated…. Then these men were bound in their cloaks, their tunics, and their robes … and were cast into the midst of the burning fiery furnace (Dan. 3:19–21).
You learn from this verse that a man must not lose his sense of dignity even though he is in mortal danger. All three adorned themselves in their best garments even though they might be consumed in the furnace.
And these three men, Shadrach, Meshach, and Abed-nego, fell down bound into the midst of a fiery burning furnace (ibid. 3:23). After they were cast into the furnace, they looked upward and exclaimed: “O Master, Lord of the universe, it is revealed to Thee, and Thou dost certainly know, that we rely not upon our own deeds (to be saved) but upon Thine exalted name, which must not be desecrated in the sight of the nations. Not unto us, 0, Lord, not unto us, but unto Thy name give glory…. Wherefore should the nations exclaim: “Where is now their God?” (Ps. 115:1–2).” The wicked man, Nebuchadnezzar, had brought together people from all over the Empire, as it is said: And the satraps, the prefects, the governors, judges, treasurers, counsellors, sheriffs, and all the rulers of the provinces, to come to the dedication of the image (Dan. 3:3).
Six miracles were performed on that day in behalf of these righteous men. The furnace rose to the surface, it fell asunder, its foundation crumbled, the golden image fell headlong, the leaders of four governments were burned to death, and Ezekiel revived the dead. All but one of these miracles are mentioned in the Mishnah.⁠3 The miracle of the fiery death of four officers is mentioned in the scriptural verse The flame of the fire slew those men that took up Shadrach, Meshach, and Abed-nego (ibid., v. 22). How do we know that four officers were consumed? It says further on: And the satraps, the prefects, and the governors, and the king’s ministers, being gathered together (ibid. v. 27). What happened to the sheriff, the treasurer, the counsellor, and the judge referred to in the previous verse? These were the four who were consumed by the flames of the furnace.
The ministering angels were about to descend from heaven to rescue Shadrach, Meshach, and Abed-nego when the Holy One, blessed be He, said to them: “They descended for the sake of My Name, therefore I shall descend to rescue them and release them,” as it is said: Who executeth justice for the oppressed, the Lord looseth the prisoners (Ps. 146:7). Forthwith, He released them by raising the furnace, which was extremely deep, until it was level with the ground. When the angel beheld what had transpired, he said to them: “Depart from this place, for the Holy One, blessed be He, has already released you. He performed miracles in your behalf and has raised the furnace level with the ground.” They replied: “We shall not depart from this place without the king’s permission lest he say we escaped from the furnace. I keep the king’s command; that is, by his command we were cast into the furnace, and only at his command shall we depart.” When Nebuchadnezzar approached and saw what had taken place he was astounded, and he spoke, saying: Shadrach, Meshach, and Abed-nego, ye servants of God Most High, come forth, and come hither (Dan. 3:26). The verse does not say “Come up” but merely Come forth, and come hither, thereby indicating that the furnace had been raised level with the ground. Inasmuch as they had been cast into the furnace at his command, they would come forth only at his command. Where did they learn this? They learned it from Noah, who entered the ark at the command of the Holy Omnipotent One, blessed be He, as it is said: Come, thou and all thy house (Gen. 7:1), and finally he left it at His command when He said to him: Go forth from the ark (ibid. 8:16).
The transgression of the lips is a snare to the evil man (Prov. 12:13). The evil men referred to in this verse are the men of the generation of the flood, who said: What is the Almighty, that we should serve Him? And what profit shall we have if we pray unto Him? (Job 21:15)? Furthermore, they said unto God: Depart from us (ibid., v. 14). Who ever heard of a guest, seated at his host’s table, telling his host: “Pack your things and depart”?
The righteous cometh out of trouble (Prov. 12:13). This verse alludes to Noah, to whom the Holy One, blessed be He, said: Go forth from the ark.
[Siman 11]
Another explanation of go forth from the ark. David said: Bring my soul out of prison (Ps. 142:8). Noah, while in the ark, prayed continually: Bring my soul out of prison, and it is said elsewhere: For this let everyone that is godly pray unto Thee in a time when Thou mayest be found; surely, when the great waters overflow, they will not reach unto him (ibid. 32:6).
The Holy One, blessed be He, said to him: Noah, I have decreed that you are not to depart from this ark until twelve months have elapsed. And thus Isaiah declared: Thus said the Lord: In an acceptable time have I answered thee; and in a day of salvation have I helped thee … saying to the prisoners: “Go forth”; to them that are in darkness, “Show yourselves” (Isa. 49:8–9).
To say to the prisoners go forth implies that they were enjoined from sexual intercourse. Why was that? When the world is overwhelmed by suffering and destruction, men are forbidden to (fulfill the command to) increase and multiply (Gen. 6:28) Surely, while the Holy One, blessed be He, is engaged in destroying the world, men should not strive to populate it. Joseph behaved accordingly. He indulged in intercourse with his wife only prior to the years of hardship, as it is said: And unto Joseph were born two sons (Gen. 41:50). When were they born? In the years preceding the famine.
That is why Job declared: They are lonely in want and famine (Job 30:3). That is, when want and famine come into the world, be lonely; abstain from sexual intercourse. Noah acted accordingly. When he entered the ark, it is said: And Noah and his sons came, and after that is written: His wife and his sons’ wives (Gen. 7:7). However, when he was about to depart from the ark, the Holy One, blessed be he, told him: Go forth from the ark, you and your wife and your sons and your sons’ wives (Gen. 8:16). Thus we learn that Noah and his sons were forbidden to indulge in sexual intercourse while in the ark.
Scripture states in reference to Noah, that thou mayest say to the prisoners “Go forth,” and to them that are in darkness, “Show yourselves” (Isa. 49:9). Say to the prisoners; that is, say to those who are forbidden to have sexual intercourse, Go forth from the ark. To them that are in darkness, show yourselves. Show yourselves refers to the beasts, the animals, and the birds. Thereupon, He told them: And you, be ye fruitful and multiply; swarm in the earth, and multiply therein (Gen. 9:7).
Forthwith, Noah said: Master of the universe, will you retract the promise you made, and bring another flood? He replied: I promise that I shall not bring another flood. As it is said: And the Lord smelled the sweet savor, and the Lord said in his heart: “I will not again curse the ground,” etc. (Gen. 8:21); and it says elsewhere: For this is as the waters of Noah unto me; for as I have sworn that the waters of Noah shall no more go forth over the earth, so have I sworn that I would not be wroth with thee (Isa. 54:9).
You find that from that time until Solomon erected the Temple, it rained continuously for forty days each year as a reminder of the waters of the flood that lasted forty days. After Solomon completed the Temple, he pleaded for mercy in behalf of them (Israel), and the continuous rains ceased, as it says: And in the eleventh year, in the month of Bul (I Kings 6:38). What is the meaning of the words In the month of Bul? It refers to the month when the cattle are given mixed fodder which was stored inside the house (because of the rains).⁠4
Another comment upon In the month of Bul. It was named Bul because He selected it as the month for the forty days of the flood (mabul).
We find that the Holy One, blessed be He, said to Noah: Neither shall there anymore be a flood (Gen. 8:11). Isaiah later explained that this was an oath, as it is said: For as I have sworn that the waters of Noah shall no more go over the earth (Isa. 54:9), and that this promise will be fulfilled everlastingly. How much more so, then, will He keep the three oaths that He explicitly swore to Israel. The first oath was: So have I sworn that I would not be wroth with thee nor rebuke thee (ibid.); the second was: The Lord God has sworn by His holiness (Amos 4:2); and the third was: The Lord God has sworn by His right hand, and by the arm of His strength: Surely I will no more give thy corn to be food for thine enemies (Isa. 62:8).
The Lord has sworn by His right hand and by the arm of His strength (Isa. 62:8). By his right hand refers to the Torah, as it is said: His right hand was a fiery law unto them (Deut. 33:2). And by the strength of His arms alludes to the tefillin (phylacteries), as it is said: The Lord will give strength unto His people (Ps. 29:11). Surely I will no more give thy corn to be food for thine enemies … in the courts of My sanctuary (Isa. 68:8–9) refers to Jerusalem. What oath did He proclaim in reference to Jerusalem? He vowed that He Himself would build it, as it is said: The Lord doth build up Jerusalem; He gathered together the dispersed of Israel (Ps. 147:2).
R. Samuel the son of Nahmani stated: There is an aggadic tradition which states that Jerusalem will not be rebuilt until the dispersed of Israel are gathered together. However, if one should tell you: The exiles are already gathered together and Jerusalem still hath not been rebuilt, believe him not, for it is written: The Lord doth build up Jerusalem, and after that Scripture says: He gathered together the dispersed of Israel (ibid. 147:2).
Israel said to the Holy One, blessed be He: Master of the universe, has not Jerusalem already been rebuilt and destroyed?⁠5 And He replied: It was destroyed and you were exiled from it, because of your sins, but in the future I will rebuild it and it will never be destroyed again, as it is said: When the Lord hath built up Zion … He hath appeared in His glory (Ps. 102:17).
1. Cf. Shabbat 10b, Buber Tanhuma, Noah 13.
2. No person with a blemish on his body was permitted to bring a sacrifice to the altar.
3. Cf. Sanhedrin 92b.
4. The biblical name for the eighth month is Mar Heshvan. The name Bul is derived from the word bullalin, the month when cattle are given mixed fodder that is stored in the house; Pesikta Rabbati 7. Jastrow.
5. Cf. Bava Batra 49a.
[יג] וידבר אלהים אל נח [לאמר], צא מן התבה (בראשית ח׳:ט״ו-ט״ז), (שנו רבותינו) [ילמדנו רבינו] מהו ליתן רוק תפל על העין בשבת, אמר ר׳ חייא בר אבא אסור ליתן רוק תפל על גב העין בשבת, שהוא כמרפא בשבת, בוא וראה שאין מכה בעולם שאין לה רפואה, ומה רפואתו של יצר הרע, תשובה, אמר ר׳ יהודה בר שלום בשם ר׳ אליעזר שלשה דברים מבטלין גזירה קשה, אלו הן, תפלה תשובה וצדקה, אמר ר׳ הונא בר׳ יוסי אף שינוי השם, ומעשים טובים, לפיכך היה הקב״ה מקוה לדור המבול שמא יעשו תשובה ויקבלם, וכיון שלא עשו תשובה, מיחה אותם במים, שנאמר וימח את כל היקום (שם ז׳:כ״ג), שייר נח ובניו בתבה, כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח ברשות [הקב״ה] נכנסתי, שנאמר בא אתה וגו׳ (שם שם:א׳), ועכשיו אצא שלא ברשות, א״ל הקב״ה רשות אתה מבקש, הרי לך רשות, (שנאמר) [ממה שקרינו בענין] צא מן התבה.
[יד] צא מן התבה. זש״ה הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמ״ב:ח׳), מדבר בנח כשהיה נח בתבה, אמר נח לפני הקב״ה, הוציאה ממסגר נפשי, שהיה סגור שם. אמר ר׳ לוי כל שנים עשר חודש שהיה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה והחיה, ר׳ אבא בר כהנא אמר (שבישכין) [שבישתין] לפילין, וזכוכית לנעמיות, הכניס בתבה לזון את הבהמה ואת החיה, שיש מהן שאוכלת בשתי שעות בלילה, ויש מהן שאוכלת ב׳ שעות ביום, מכאן תדע לך שלא טעם נח טעם שינה. ר׳ יוחנן אמר בשם ר׳ אלעזר ב״ר יוסי הגלילי, פעם אחת שהה נח לזון את הארי והכישו הארי ויצא צולע, שנא׳ [וישאר] אך נח (בראשית ז׳:כ״ג). אמר ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי יצא נח מן התבה גונח מלבו, לכך אמר הוציאה ממסגר נפשי. בי יכתירו צדיקים (תהלים קמ״ב:ח׳), בי נוטלים הצדיקים כתב בעולם, שיהו אומרים מה אם נח שהיה צדיק [ולא צדיק שלם], כך עשה לו הקב״ה נסים, שנאמר ימלט אי נקי ונמלט [בבור כפיך] של זכות היה בו, עאכו״כ מי (שהיה) [שהוא] צדיק שלם שיעשה לו הקב״ה נסים, הוי אומר בי יכתירו צדיקים כי תגמל עלי.
אמר ר׳ יהודה בר אילעאי אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם.
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳) ולא יצא משם אלא המתין לו בתבה, כדי ליתן לו רשות, א״ל הקב״ה רשות אתה מבקש, צא מן התבה.
[טו] ד״א צא מן התבה. זש״ה אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח׳:ב׳), אמר להם רוח הקדש משביע אני עליכם שאם תגזור עליכם מלכות גזרות אל תמרדו עליה, בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אלא אני פי מלך שמור, אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה ואת המצות ואת השבת אל תשמעו להם, אני פי מלך שמור, בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך, [אל תעמוד בדבר רע] (קהלת ח׳:ג׳), למה שאין מבטלין אתכם מן המצות, אלא שתכפרו בהקב״ה, לפיכך על דברת שבועת אלהים, וכן עשו חנניה מישאל ועזריה, בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו מה אתה סבור שאתה משליך אותנו לתוך כבשן האש ואין הקב״ה מציל אותנו, בין מציל בין שאינו מציל אין אנו משתחוים לצלם, שנאמר הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב (דניאל ג׳:י״ז), וכתיב בתריה והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהיך לא (אנחנא) [איתנא] פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (שם שם:י״ח), אמר להם נבוכדנצר אמת אתם אומרים, שנאמר הצדא שדרך מישך (שם שם:י״ד), אמרו לו (לא הששין אנא על דנא פתגם לאתבותך) [לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך] (שם שם:ט״ז), אמרו לו כל מה שתגזור עלינו ארנוניות ומסין וגוגליות אנו שומעין לך, אבל לכפור בהקב״ה אין אנו שומעין לך, על דברת שבועת אלהים, אל תבהל מפניו תלך. כיון ששמע מהם כך, התחיל קוצף, שנאמר באדין נבוכדנצר התמלי חימה (שם שם:י״ט), כיון שהסיקו את הכבשן, השליכו אותן אסורין, כיון שירדו לתוך הכבשן תללוי עיניהם להקדוש ברוך הוא ואמרו רבון העולמים אתה יודע שלא בטחנו במעשינו אלא בשמך, לא לנו ה׳ לא לנו, כי לשמך תן כבוד וגו׳ (תהלים קט״ו:א׳), והרי הרשע הזה כינס כל הלשונות, שנאמר באדין מתכנשין אחשדרפניא וגו׳ (דניאל ג׳:ג׳), (למה יאמרו הגוים), מיד בקשו המלאכים לירד ולהתירן, אמר להם הקב״ה וכי על שמכם ירדו, על שמי ירדו, ואני ארד ואתיהן, שנאמר [עושה משפט לעשוקים וגו׳ ה׳] מתיר אסורים (תהלים קמ״ו:ז׳), מיד התירן הקב״ה והציף את הכבשן והעלה אותן, והשווהו לארץ שהיה עמוק, וכיון שראה המלאך כך, אמר להם צאו לכם מיכן, שהרי התיר לכם הקב״ה ועשה לכם נסים והשוה את הכבשן לארץ, צאו לכם, אמרו לו אין אנו יוצאין מבלעדי נבוכדנצר, שלא יאמרו ברחו מן הכבשן, אני פי מלך שמור, ברשותו נכנסנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין, כיון שבא נבוכדנצר ראה אותם ותמה, התחיל צווח להם, שנאמר ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדי אלהא רבא [פוקו ואתו] (דניאל ג׳:כ״ו), פוקו וסוקו אין כתיב כאן, אלא פוקו ואתו, מכאן שהכבשן נשוה לארץ, מיד אמרו למלאך עכשיו נצא, שנאמר באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו [מן גוא נורא] (שם שם) ממי למדו מנח שנכנס בתבה ברשותו של הקב״ה, שנאמר וידבר אלהים אל נח [צא מן התבה], וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר ותנח התבה (בראשית ח׳:ד׳), אמרו לו בניו נצא לנו, אמר להם חס ושלום ברשותו של הקב״ה נכנסנו וברשותו של הקב״ה נצא, וכיון ששמע הקב״ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה.
[טז] [ד״א צא מן התבה]. זש״ה בפשע שפתים מוקש (רשע) [רע] ויצא מצרה צדיק (משלי י״ב:י״ג), בפשע שפתים מוקש רשע אלו דור המבול שחטאו בפיהם, שנאמר [ויאמרו לאל סור ממנו וגו׳] מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:י״ד-ט״ו), הוי בפשע שפתים מוקש רשע, וכתיב וימח את כל היקום וגו׳ (בראשית ז׳:כ״ג). ויצא מצרה צדיק, זה נח, שנאמר בו איש צדיק תמים (שם ו׳:ט׳), לכך נאמר צא מן התבה.
[יז] ד״א [צא מן התבה]. אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמ״ב:ח׳), כשהיה נח בתוך התבה היה תדיר מתפלל, שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (שם ל״ב:ו׳), ומה היה מתפלל, הוציאה ממסגר נפשי, א״ל הקב״ה גזירה היא מלפני שישתלמו שנים עשר חודש, אם אינן משתלמין אין אתה יוצא, וכן אמר ישעיה בעת רצון עניתיך [וגו׳] לאמר לאסורים צאו (ישעיהו מ״ט:ח׳-ט׳), זה נח ובניו שהיו אסורים בתשמיש המטה, וכן עשה יוסף כשראה שני רעבון עתידות לבוא, נזקק לפריה ורביה עד שלא באו, שנא׳ וליוסף ילד שני בנים [בטרם תבא שנת הרעב] (בראשית מ״א:נ׳) וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף לא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתבה, שכן צוה להם הקב״ה כשנכנסו לתבה, מנין ויבא נח ובניו (בראשית ז׳:ז׳), הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו (שם) הנקבות לעצמן, כך כל הימים שהיה נח בתבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה, אמר להם הקב״ה אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה, אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנא׳ לאמר לאסורים צאו (ישעיהו מ״ט:ט׳) וכיון שיבשה הארץ אמר לו הקב״ה צא מן התבה [אתה ואשתך] (בראשית ח׳:ט״ז), והתיר להם פריה ורביה, ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר, שנאמר ושרצו בארץ ופרו ורבו (שם שם:י״ז), א״ל נח רבונו של עולם שמא אתה מביא מבול לעולם, א״ל כך נשבעתי שאיני מביא עוד מבול, שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחח [ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו׳ (שם שם:כ״א)] היאך נשבע לו, רבותינו אומרים בברית אברהם נשבע לו, שנאמר וכרות עמו הברית (נחמיה ט׳:ח׳), וכן ישעיה אמר כי מי נח זאת לי [אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ] (ישעיהו נ״ד:ט׳), אתה מוצא אע״פ כן ארבעים יום בכל שנה היו עושין אותן המים רושם בעולם, עד שעמד שלמה, ובנה את בית המקדש, ופסקו אותן מ׳ יום, שנא׳ (ובשנת אחת) [ובשנה האחת] עשרה בירח בול (מלכים א ו׳:ל״ח), מהו בירח בול, בירח שבלים לבהמה מן הבית. ד״א בירח בול, בזמן שהארץ עושה בולים בולים. ד״א בירח בול, חסר מ׳, כנגד ארבעים יום שנפסקו מן העולם, ומה אם לנח נשבע הקב״ה בבריתו של אברהם אבינו וקיים, ולציון נשבע שלש שבועות, על אחת כמה וכמה שיקיים, ואלו הן שלש שבועות (נשבע בבריתו של אברהם אבינו שנאמר כי מי נח זאת לי). בנפשו נשבע כביכול, שנאמר נשבע ה׳ אלהים בנפשו (עמוס ו׳:ח׳), ובשבת נשבע, שנאמר וביום השביעי שבת וינפש (שמות ל״א:י״ז), (וכתיב) [ובתורה נשבע, שנאמר] נשבע ה׳ בימינו (ישעיהו ס״ב:ח׳), זה תורה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳), ומה נשבע לירושלים שיבנה אותה, שנאמר בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמ״ז:ב׳). אמר ר׳ שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות, אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגליות ואין ירושלים נבנית, אל תאמן, שנאמר בונה ירושלים ה׳, ואחר כך נדחי ישראל יכנס (שם), אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם לא כבר נבנית ירושלים וחרבה, אמר להם על ידי עונות חרבה וגליתם מתוכה, אבל עתה אני בונה אותה, ואיני מחריבה לעולם, שנאמר כי בנה ה׳ ציון נראה בכבודו (שם ק״ב:י״ז).
צא מן התיבה1לאחר שהותרו לצאת מן התיבה התירן לשוב אל נשותיהם.
1. לאחר שהותרו לצאת מן התיבה התירן לשוב אל נשותיהן. כי בכניסה כתיב אתה ובניך אשתך ונשי בניך (בראשית ו׳:י״ח) וביציאה כתיב אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. ב״ר פל״ד אות ז׳ תנחומא נח, ומובא בלקח טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אכ׳רג׳ מן אלתאבותא אנת וזוג׳תך ובנוך ונסא בניך מעך.
א. אלתאבות] ב אלפלך א.
צא מן התיבה1 אתה ואשתך ובניך ונשות בניך איתך.
1. בתפסיר שמואל בן יעקב מופיע (רק כאן) אלפלך״ (الفلك) בערבית, שמשמעותו ״ספינה״ או ״כלי שיט״, להבדיל מ״תאבות״ (تابوت) המופיע בכל הפרשה, ובנוסח שאר התפסירים גם כאן, שהוא מונח ספציפי יותר המתייחס לתיבה או ארגז. בכך מתוארת הפונקציונליות של הכלי כספינה. יוער שמונח זה מופיע גם בקוראן בהקשר של סיפור נח (סורת הוד (11) פסוק 37: ״واصنع الفلك بأعيننا ووحينا״, סורת אלמומנון (23) פסוקים 27-28: ״فأوحينا إليه أن اصنع الفلك بأعيننا ووحينا فإذا جاء أمرنا وفار التنور فاسلك فيها من كل زوجين اثنين״), מה שעשוי להסביר את הופעתו כחילוף נוסח כאן.
ונאמר {המתין} עד שתוכשר הארץ לקבל גשם וזרע, ובקשר לזה אמר: צא מן התבה.
(טז-יז) צא. אכ׳רג׳ מן אלתאבות אנת וזוג׳תך [ובנוך ונסא בניך מעך וג׳מיע אלוחוש אלד׳ין מעך מן כל בשרי ומן אלטאיר] וסאיר אלבהימהֵ וסאיר אלחשראת [אלסאעי] עלי אלארץ׳ [ליתולדו פי אלארץ׳] וית׳מרון ויכת׳רון עליהא.
הבדיל בין משפט הכניסה לתבה וביו משפט היציאה ממנה: בכניסה הוא אמר: ׳אתה ובניך ואשתך׳ (בראשית ו׳:י״ח), וביציאה הוא אמר: ׳אתה ואשתך ובניך׳. ואחד הפרשנים1 נימק את הדבר באומרו, כי הוא אסר עליהם להזדווג בתקופת הימצאותם ב׳תיבה׳, והתיר להם זאת בשעת יציאתם. אולם כוונתו אינה אלא קביעת סדר: בכניסה — הגברים הקדימו לעלות כדי להקל את הדבר על הנשים, ואז הן תעזנה לכך, וביציאה — נח ואשתו צעדו ראשונים מפאת כבודם.⁠2
1. כך חז״ל בסנהדרין קח ע״ב ובראשית רבה ל״א:י״ז, וכן רס״ג בפירושו לבראשית ו׳:י״ח (צוקר, פירוש רס״ג לבראשית, עמ׳ 104-103 בערבית ועמ׳ 339 בעברית), רשב״ח עמ׳ קנ״ו, ורד״ק על אתר.
2. לא מצאנו מקור לזה, ויתכן שזהו הסבר מקורי של אבן בלעם.
אתה ואשתך וגו׳ – איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה מעתה.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו. בכ״י המבורג 13, דפוס סביונטה חסר כאן: ״מעתה״.
אתה ואשתך וגו'‏ YOU AND YOUR WIFE etc. – Husband and wife are mentioned together – now He allowed them to resume family life (Bereshit Rabbah 34:8).
צא מן התבה1ברשות נכנס ברשות יצא. בא אל התבה. ויבא נח. צא מן התבה. ויצא נח. 2יודע הקב״ה את מי בוחן. מי שיכול לעמוד בנסיון. שנאמר ה׳ צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳).
וידבר אלהים אל נח3ולא עם אחד מעשרה דורות שלפניו.
אתה ואשתך ובניך ונשי בניך – בכניסה כתיב אתה ובניך ואשתך ונשי בניך (בראשית ו׳:י״ח), וביציאה כתיב אתה ואשתך ובניך ונשי בניך, 4הוא שאמר ר׳ שמואל בר רב יצחק נח משנכנס נאסר בתשמיש המטה.
1. ברשות נכנס. ב״ר פל״ד. וילקוט רמז נ״ט.
2. יודע הקדוש ברוך הוא. עיין ב״ר פל״ד.
3. ולא עם אחד. ב״ר שם.
4. ר׳ שמואל בר רב יצחק. ב״ר פל״ד ותנחומא נח. ועיין ירושלמי תענית ספ״א.
וידברצא מן התבה אתה ואשתך – חבר הנשים עם הזכרים להתירם בתשמיש המטה, כמו שסמכו רבותינו ז״ל, כמו שכתבנו למעלה.
וידבר ...צא מן התבה אתה ואשתך, in this verse, as opposed to the phraseology used when he was bidden to enter the ark, Noach and his wife were mentioned together, i.e. an indication that henceforth the mating of man and wife was once again permitted.
צא מן התבה אתה ואשתך – והוא לא עשה כן, אלא: ויצא נח ובניו (בראשית ח׳:י״ח). פליגי ביה ר׳ יהודה ור׳ נחמיה (בראשית רבה ל״ה:א׳): חד אמר – לפי שעבר על ציוי תשמיש נתבזה ונסתרס מדה כנגד מדה, וחד אמר – לפי שהוסיף על ציווי זכה הוא ובניו לדיבר, כדכתיב: ויאמר אלהים אל נח ואל בניו לאמר (בראשית ט׳:ח׳).
צא מן התיבה אתה ואשתך, "leave the ark, you and your wife, etc;⁠" when you check the text you will find that Noach did not follow God's instructions precisely, as in verse 18 the Torah reports that Noach did not leave the ark at the same time as his wife, but he left in the company of his sons. According to an argument between Rabbi Nechemyah and Rabbi Yehudah, according to one Noach was punished for not taking advantage of living with his wife again immediately and siring more children by being debased and castrated in his wife's tent. (B'reshit Rabbah 35,1) The other Rabbi disagrees, claiming that he was rewarded, seeing that he proved more chaste than even commanded, by not immediately indulging in sex with his wife so that God spoke to both him and his children in 9,1.
צא מן התיבה – להגיד שבחו של נח שלא רצה לצאת שלא ברשות.
צא מן התיבה אתה ואשתך – פר״ש (ד״ה אתה ואשתך) כאן התיר להם תשמיש המיטה. תימ׳ לילף מכאן כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (ביצה ה.-ה:, סנהדרין נט:). וי״ל דמהכא ליכא למילף דהכא ליכא זמן. והא ליתא דגבי כרם רבעי היה לו לר׳ אליעזר בפ״ק דביצה (ה.-ה:) ואמ׳ כבר נמנו חבירים והתירוהו. וכרם רבעי אין בו זמן. ולולי פר״ש היתי אומ׳ כי לא התיר להם תשמיש המיטה ולא נכתב אלא לזרזם בפריה ורביה.
צא מן התיבה וגו׳ – להגיד שבחו של נח שלא רצה לצאת בלי רשות.
אתה ואשתך וגו׳ – פירש״י כאן התיר להם תשמיש המטה וקשה לילף מכאן שדבר שנאסר במנין לזמן מה צריך מנין אחר להתירו אף לאחר הזמן, וי״ל דמהכא ליכא למילף דלא הקציב זמן לאיסורו, ועוד דלולי פירש״י הו״א שלא להתיר תשמיש נכתב אלא לזרזם בפו״ר כי כבר נתרשל נח וחשש להוליד לבהלה ולריק.
צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך – כאן הותר להם התשמיש שנאסר להם בתיבה, שהרי כתוב בכניסתם לתיבה ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, האנשים לבד והנשים לבד.
ובמדרש שלשה שמשו בתיבה, ואלו הן עורב כלב חם, ושלשתם נענשו עורב רק (מזריע מן הפה, סנהדרין ק״ח), כלב נקשר, חם לקה בעורו.
צא מן התבה, אתה ואשתך ובניך, "Leave the Ark, you and your wife, your sons and the wives of your sons.⁠" This was a sign that permission had been granted to once again conduct regular married life with one's spouse, something which had been forbidden while they were inside the Ark. We know this as at the time Noach and his family entered the Ark the Torah prescribed the sequence "you and your sons, your wife and the wives of your sons" (6,18). At this point the sequence mentioned by the Torah is: "you and your wife, your sons and the wives of your sons.⁠" Clearly, the difference points to separation of the sexes while they were inside the Ark.
Talmud Sanhedrin 108 states that only three creatures engaged in sex inside the Ark; they were the raven, the dog, and Cham. All three of them were punished. The raven was condemned to ejaculate its semen via its beak, the dog is kept on a leash; Cham was punished by becoming black-skinned.
צא מן התיבה – פרש״י כאן הותר להם תשמיש המטה. וא״ת למה לא נלמד מכאן על דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו. וי״ל לזה לא נלמד מדבר שהיה קודם מתן תורה.
צא מן התיבה – שלא רצה לצאת בלא רשות:
צא מן התבה, "leave the ark!⁠" Noach was not willing to leave the ark without specific instructions from God.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[א] צא מן התבה אתה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״ב (סנהדרין קח:)
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

צא מן התיבה אתה ואשתך – ובכניסתם הזכיר הזכרים לבד והנקבות לבד היינו כדי שלא יפרו וירבו בתיבה, דאל״כ יש לחוש שיראו מהם כל שאר הבעלי חיים ויפרו וירבו בתיבה ואז לא תכיל אותם התיבה כי לא נעשית כ״א בשעור לכל הנכנסים בה, ואת״ל שגם הנכנסים שמה עמדו בנס מ״מ למה יעשה הקב״ה נס ללא צורך בפרט לאותם שאין מצטערים בזמן שכל העולם שרוי בצער.
ומה שנאמר גם ביציאה, ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אע״פ שהתיר הקב״ה לנח המשגל מ״מ לא קבל עליו כי אמר פן יוסיפו לחטוא ויבואו מי המבול וישטפום ולמה זה יוליד לריק ולבהלה, עד אשר נשבע ה׳ שלא להביא עוד מי המבול אז נאמר פרו ורבו וגו׳ ורצה נח להקריב תחלה קרבן קודם שיתעסק בפריה ורביה וכפי הפשט נוכל לומר שבביאת נח אל התיבה נאסר לו אפילו היחוד עם אשתו כי לכך נאמר ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו׳. וביציאה לא התיר לו עדיין המשגל כ״א היחוד לבד הותר לו כי זה המובן ממאמר צא מן התיבה אתה ואשתך ואחר שלא הותר לו המשגל כ״א היחוד לבד ע״כ הוסיף נח משלו ואסר על עצמו גם היחוד ויצא מן התיבה נח ובניו עד שנאמר לו בפירוש פרו ורבו אז הותרה לו הכל.
צא מן התיבה אתה ואשתך וגו׳ – נתכוון להתיר לו דבר שאסר לו בעת כניסתו לתיבה, וגם בשאר מיני נבראים צוה ה׳ להם ושרצו ורבו. ודקדק לומר צא וגו׳ ואחר כך הזכיר יחוד הזכרים והנקבות לומר שכל עוד שהם בתיבה הגם ששלמו ימי הצרה הם באיסור הזיווג עד אחר יציאה. וכן תמצא שאמר הכתוב אחר זה ויצא נח ובניו ואשתו וגו׳ זכרים לבד ונקבות לבד עד זמן היציאה שדייק דברי ה׳ כמו שדייקנו. גם ממוצא דבר אתה יודע כי שמרו מצות ה׳ והיו פרושים מנשותיהם כדבר מלך כל זמן היותם בתיבה עד שיצאו והוא אומרו ויצא נח ובניו הרי זה מורה באצבע שעד זמן היציאה הם פרושים, ועיין מה שכתבנו בפסוק (ט׳ ז׳) ואתם פרו ורבו.
צא מן התבה אתה ואשתך. Leave the ark, you and your wife, etc. The wording was intended to permit Noach what had been forbidden to him while he was in the ark, namely normal relations with his wife. God also commanded all the other species to resume multiplying. God made this resumption of sexual relations dependent on Noach and the other species having left the ark. Even though the deluge was over, normalcy returned only after they all left the ark. All of this is indicated again by the report in the next verse that the males and the females exited from the ark separately. There was no point in telling us this except to teach us that the ark was not a home, but only a refuge.
צא מן התיבה – אעפ״י שראה שחרבה וגם יבשה הארץ, לא הרשה לעצמו לצאת עד שיתן לו הקב״ה רשות לצאת, כי מי יודע מחשבותיו של הקב״ה וטעמי משפטיו? וכן אמרו חכמים במדרשם,⁠1 ״⁠ ⁠׳אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח׳2 מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות״. ואמרו עוד3 ״⁠ ⁠׳לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים׳.⁠4 זמן היה לנח ליכנס לתיבה וכו׳ וזמן היה לו שיצא ממנה. אתה ואשתך ובניך ונשי בניך״. [עכ״ל] מלת ״צא״ שב על כולם, כי הם בעלי דעת, ויצאו ברצון לקיים מצות ה׳. אבל החיות והבהמות שאינן בעלי דעת, אמר עליהן ״הַיצֵא״5 בעל כרחם. ואמרו במדרש6 ״נח כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה שנאמר ׳ובאת אל התיבה אתה ובניך׳ לעצמך, ׳ואשתך ונשי בניך׳ לעצמן. כיון שיצא התירו שנאמר ׳מן התיבה אתה ואשתך׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳.
1. בראשית רבה לד, ד.
2. קהלת י, ד.
3. בראשית רבה לד, ו.
4. קהלת ג, א.
5. בראשית ח, יז.
6. בראשית רבה, לד.
צא מן התבה – ספר שנח לא יצא מעצמו אע״פ שראה שיבשה הארץ, וזה מפני שכניסתו אל התיבה לא היתה הצלה טבעיית, שבדרך הטבע היתה התיבה נשברת בהליכתה על גלים ומשברים סוערים בזעף בלא נס ותורן ומשוטים, רק שנשמרה בנס, והלא היה יכול להצילו בדרך יותר קרוב לטבע שיושיבהו על אי מיוחד ששם לא ירד המבול וכדומה, וע״כ שהיה זה אחד ממחשבות השם הכמוסים. שאחר שהי׳ הגזרה לשחת כל הארץ ויושביה ונח בכלל, הוצרך לשומו על פני המים שעליהם לא נגזר גזרה, ולכן צוה לו שיכנס עם ביתו ז׳ ימים קודם כדי שיקבע שם דירת קבע קודם התחלת המבול ולא יחשב מיושבי הארץ עוד רק מהחיים על המים שלא נגזרה גזרה על דגי הים, ובאשר לא ידע נח הזמן שנקבע להארץ שתהיה שממה לא יכול לצאת אל הארץ עד שהודיעהו ה׳ ששם קץ לחושך והארץ נתן לבני אדם בל תהי עוד שממה. וז״ש במדרש הה״ד אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח מדבר בנח אמר כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך לא אצא אלא ברשות. ד״א כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ זמן היה לו לנח שיכנס בתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה. מ״ש זמן היה לו וכו׳ מכוון לדברינו שע״י שהיה לו זמן מתי יכנס שהיה שבעה ימים קודם, ידע שהוכרח להתפרד מיושבי היבשה שאם היה ביבשה היה הגזירה גם עליו, ולכן הוצרך להמתין עד שהודיע לו שנבטלה הגזרה. וכבר אמרו שמשפט רשעים י״ב חדש והיה מוכרח להיות בתיבה לכלא פשעו ולהתם חטאתו מה שלא הוכיח את בני דורו. ומ״ש כשם שלא נכנסתי אלא ברשות ר״ל שכן בכל מצות ה׳ יאריך זמן המצוה עד שיאמר לו צווי בהפך, כמ״ש על מ״ש שובו לכם לאהליכם להתיר תשמיש, שאל״כ היה האיסור חל לעולם, ולכן אמר לו ג״כ אתה ואשתך להתיר לו להיות ביחד עם אשתו שנאסר לו תחלה כמ״ש אתה ובניך כמ״ש חז״ל.
אתך: וכן בסמוך ״היצא אתך״, ללמדו שיעכבם אצלו איזה שעות, והיינו משום דנדרשו לברכה, ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה, כמו שכתבתי להלן (ט,י).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקראור החייםר׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״בהכל
 
(יז) כׇּל⁠־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר⁠־אִתְּךָ֜ מִכׇּל⁠־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכׇל⁠־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל⁠־הָאָ֖רֶץ [הַיְצֵ֣א] (הוצא) אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּא בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
Bring out with you all the living creatures1 that are with you of all flesh, from the birds, the animals, and all the creeping things that creep on the earth, and they will swarm2 through the earth and be fruitful and multiply on the earth.
1. living creatures | כׇּל הַחַיָּה – See Radak that here the word "חיה" should be understood literally as a general term for all living creatures and does not refer specifically to wild animals (which are included later in the verse under the general term "בהמה").
2. swarm | וְשָׁרְצוּ – See Shadal who suggests that the word refers to movement and spreading throughout the earth. Cf. Rashi, Ibn Ezra, and Radak who suggest that it denotes abundant procreation.
א. וְשָֽׁרְצ֣וּ ל=וְשָֽׁרְצ֣וּ בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[סז] 1כל החיה אשר אתך וגו׳. הוצא וגו׳, א״ר יודן הוצא כתיב היצא קרי. (בראשית רבה ל״ד ז׳).
[סח] 2ושרצו בארץ ולא בתיבה ופרו בארץ ולא בתיבה. (בראשית רבה ל״ד).
[סט] 3ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר [פריה ורביה] שנאמר ושרצו בארץ ופרו ורבו. (תנחומא ישן נח י״ז).
[ע] 4כל החיה אשר אתך. ר׳ לויטס איש יבנה אומר כל הבריות הבאים לתיבה כשנכנסו הפריש זכרים מן הנקבות, וכשיצאו הצמיד זכרים לנקבות, שנא׳ היצא אתך ושרצו בארץ. (מדרה״ג נח).
1. עי׳ בפירש״י מה שמפרש. וכן במדרש אגדה היצא אתך שיאמר להם שיצאו. ובפס״ז הוצא כתיב היצא קרי, ברשותך היצא אותם. ובפי׳ ב״ר המיוחס לרש״י היצא קרי עשה להם שיהא פרים ורבים.
2. לקמן מאמר סט. ולעיל פ״ו מאמר רט. וברש״י כאן, ועי׳ בפי׳ הרלב״ג שכ׳ דהבע״ח שמשו בתבה, וכאן מבואר להיפך וכן לקמן מאמר סט.
3. לעיל מאמר סח. ומ״ש בבאור. ולקמן פ״ח מאמר סז.
4. מאמר זה הוא בפרדר״א פכ״ג בשינוי לשון וכשיצאו ״העמיד״ זכרים בצד נקבות שנא׳ ״צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך״ הרי איש ואשתו ועי׳ לעיל מאמר סז. בבאור.
כָּל חַיְתָא דְּעִמָּךְ מִכָּל בִּסְרָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא אַפֵּיק עִמָּךְ וְיִתְיַלְּדוּן בְּאַרְעָא וְיִפְּשׁוּן וְיִסְגּוֹן עַל אַרְעָא.
Every living thing that is with you, of all flesh, [including] birds, animals, every creeping creature that creeps on the earth, let them depart with you. Let them spread over the earth, and be fruitful and multiply on the earth.”

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא [קרי: הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ
כָּל חַיְתָא דְּעִמָּךְ מִכָּל בִּסְרָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא
אַפֵּיק (ח״נ: תַּפֵּיק) עִמָּךְ
וְיִתְיַלְדוּן בְּאַרְעָא וְיִפְּשׁוּן וְיִסְגּוֹן עַל אַרְעָא
הַיְצֵא – אַפֵּיק, ציווי
א. לפי הכתיב ״הוֹצֵא אִתָּךְ״ וגם לקרי ״הַיְצֵא אִתָּךְ״ זהו לשון ציווי ותרגומו ״אַפֵּיק עִמָּךְ״. [ולא: תַּפֵּיק כבמספר נוסחים, שהוא תרגום תּוֹצִיא].
וְשָׁרְצוּ – וְיִתְיַלְדוּן
ב. בפסוק ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ״ (בראשית א כ) התבאר שפועל ״שרץ״ הוא דו-משמעי: ריבוי התנועה וגם ריבוי ההולדה. מטעם זה בשרצים מתורגם ״רחש״ על שם התנועה והרחישה וכתרגומו שם ״יִרְחֲשׁוּן מַיָּא״. כנגד זאת בבני אדם מתורגם ״ילד״ כגון ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ״ (שמות א ח) ״נְפִישׁוּ וְאִתְיַלַּדוּ״, וכן להלן בברכה לנח: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ״ (בראשית ט ז) ״אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא״. לפי זה בפסוקנו המדבר על ״כָּל הַחַיָּה... וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ... וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ״ מתבקש לתרגם בלשון רחישה, מדוע תרגם ״וְשָׁרְצוּ בארץ״ – ״וְיִתְיַלְדוּן בְּאַרְעָא״? אפשר שאונקלוס רמז לדרשת חז״ל ״אף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש״ (ב״ר לג ז ורש״י) ועתה הותרו.⁠1
1. ״באורי אונקלוס״. ומה שתרגם וְיִתְיַלְדוּן בהתפעל ולא וְיוֹלְדוּן, יתבאר להלן ״שִׁרְצוּ בָאָרֶץ״ (בראשית ט ז) ״אִתְיַלַּדוּ בְּאַרְעָא״.
כל חיתה דעמךא מן כל בשרא בעופא ובבעירא ובכל רחשא דרחשב על ארעא אפק עמך ויתלדוןג בארעא ויתקפון ויסגוןד על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעמך״) גם נוסח חילופי: ״דאית עמך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רחשא דרחש״) גם נוסח חילופי: ״רמסא דרמס״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתלדון״) גם נוסח חילופי: ״ושרצון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתקפון ויסגון״) גם נוסח חילופי: ״ויסגון ויתסגון״.
כל חיתא דעימך מכל בישרא בעופא ובבעירא ובכל ריחשא דרחיש על ארעא הנפק עימך ויתילדון בארעא ויפשון ויסגון על ארעא.
Every living animal that is with thee of all flesh, of fowl, of cattle, and of every reptile that creeps on the earth, bring forth with thee, that they may produce in the earth, and spread abroad and multiply on the earth.
[ח] וְכָל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ וגו׳ – אָמַר רַבִּי יוּדָן הַוְצֵא כְּתִיב הַיְצֵא קְרִי. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וְלֹא בַתֵּבָה. וּפָרוּ בָאָרֶץ, וְלֹא בַתֵּבָה.
היצא אתך1שיאמר להם שיצאו.
1. שיאמר להם שיצאו. בב״ר פל״ד אות ח׳ א״ר יודן הוצא כתיב היצא קרי. ולא נמצא דרש כלל. רק רש״י בפי׳ עה״ת הביא וז״ל הוציא כתיב היצא קרי, היצא אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה.
כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ – אָמַר רַבִּי יוּדָן, הוֹצֵא כְּתִיב הַיְצֵא קְרִי וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וְלֹא בַּתֵּבָה, וּפָרוּ וְרָבוּ (בָּאָרֶץ) [עַל הָאָרֶץ] וְלֹא בַּתֵּבָה.
וג׳מיע אלוחוש אלד׳י מעך מן כל בשרי ומן אלטאיר ואלבהאים וסאיר אלסאעי עלי אלארץ׳ אכ׳רג׳הם מעך יתואלדון פי אלארץ׳ וית׳מרוןא ויכת׳רו עליהא.
א. וית׳מרון] ב ליתא א נ״א ויתמרו ויכתרו א2
וכל החיות אשר איתך מכל בשר, ומן העוף והבהמות וכל הזוחל על הארץ, הוצא אותם איתך, שיולידו בארץ ויפרו וירבו עליה.
ואופן אחר, כדי להכין מכרות ומשכנות בשביל בעלי החיים ולזה אמר אחריו: כל החיה אשר אתך וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

היצא אתך – זה בא בהתאם לשורש, מבלי להפוך את היו״ד לו״ו כרגיל; וכמוהו ׳הישר לפני דרכך׳ (תהלים ה׳:ט׳), ואין כמותם שלישי במקרא1 [...] על [...] בפועל הנפרד, שאינו קשור לכינויים:⁠2 אך באשר לזה הקשור לו״ו הריבוי, הרי הוא בשלש דרכים: הראשונה, זה שנהפכת בו היו״ד לו״ו, והוא המפורסם והידוע יותר, כמו ׳הוציאו׳, ׳הולידו׳, ואחרים; והשניה, שיהיה עם יו״ד, בהתאם לשורשו, כמו ׳היטיבו אשר דברו׳ (דברים י״ח:י״ז), ובציווי: ׳היטיבו דרכיכם׳ (ירמיהו ז, ג; כ״ו:י״ג); ׳הילילו הה ליום׳ (יחזקאל ל׳:ב׳): והשלישית, שהיו״ד, אשר היא פ״א הפועל, נבלעת בעי״ן הפועל, כמו ׳הציבו משחית׳ (ירמיהו ה׳:כ״ו), ואחרים.⁠3
1. פרשננו לא הזכיר כאן את ׳מימינים׳ (דברי הימים א י״ב:ב׳), כנראה משום שלדעתו הפועל הזה הוא דינומינטיבי מ׳ימין׳, וכך נתבאר על ידו ב׳ספר הפעלים שהם מגזרת השמות׳ [ראו: ש׳ אברמסון (מהדיר), שלשה ספרים של רב יהודה אבן בלעם, ירושלים 1975], ערך ׳ימן׳ (שם, עמ׳ 167).
2. שלש המלים האחרונות באות, כנראה, להוציא את ׳איסירם׳ (הושע ז׳:י״ב) מכלל זה, שהרי היא עם כינוי חבור, ועליה הוא אומר בפירושו על אתר [ראו: S. Poznanski (ed.), The Arabic Commentary of Ibn Bal'am on the Twelve Minor Prophets, Philadelphia 1924, p. 18] כך: ״פעל מסתקבל מן אלת׳קיל אלמזיד לם תנקלב פיה אליא ואו עלי אלעאדה פי אצחאבה״ — ״פועל בעתיד, בבנין כבד נוסף; לא נהפכה בו היו״ד לו״ו כרגיל ברעיו. לעצם ההערה, הש׳ חיוג׳ [ראו: M. Jastrow (ed.), The Weak and Geminative Verbs in Hebrew by Abu Zakariyya Yahya known as Hayyug, Leide 1897], עמ׳ 41.
3. זהו למעשה סיכום מה שנאמר על ידי חיוג׳(ראו בהערה הקודמת), שם, וכן בערכים ׳ילל׳, ׳יטב׳, ׳יצא׳ ו׳יצב׳.
הוצא כתיב, היצא קרי, הייצא – אמור להם שיצאו, הוצא – אם אין רוצים, הוצא אתה.⁠א
ושרצו בארץ – ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״אפילו אין רוצים הוציאם ממנה״. בכ״י מינכן 5: ״אם אין רוצים לצאת הוציאם אתה״. בכ״י אוקספורד 34: ״ואם אינם רוצים הוציאם על כורחם״.
הוצא BRING FORTH – The Ketib is הוצא and the Keri היצא – ;היצא means, "tell them to go forth", הוצא means, "if they do not wish (if they refuse) to go forth, you make them go out".
ושרצו בארץ THAT THEY MAY BRING FORTH ABUNDANTLY IN THE EARTH – but not in the Ark: this teaches that cattle and fowls also were separated, male and female, in the Ark (Bereshit Rabbah 34:8).
כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה וגו׳ הוצא אתך1הוצא כתיב היצא קרי, ברשותך היצא אותם.
2ושרצו בארץ. ולא בתבה.
ופרו ורבו על הארץ – ולא בתבה.
1. הוציא כתיב. בב״ר פל״ד הוא בשם ר׳ יודן. ומובא ברש״י עה״ת. וכן בילקוט רמז נ״ט. היצא אמור להם שיצאו. הוציא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה.
2. ושרצו בארץ ולא בתבה. ב״ר שם.
הייצא – אמור אליהם שיצאו מעצמן, אבל הוצא (בראשית י״ט:י״ב) – משמע שיוציאם בידים. הייצא – פייאשיר בלעז.⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 287 ואילך.
היצא – כמו: השלם (עזרא ז׳:י״ט). וכן: הישר לפני דרכך (תהלים ה׳:ט׳).
ושרצו – יולידו.
BRING FORTH. Haytze (bring forth) is written as if it came from a root whose radicals remain unchanged in conjugation.⁠1 Hayshar (make straight) in Make Thy way straight before my face (Ps. 5:9) is similar.
THAT THEY MAY SWARM. Reproduce.
1. In reality it is a peh yod, and in hifil the yod should change to a vav (Filwarg).
היצא אתך – כמו: הישר לפני דרכך (תהלים ה׳:ט׳).
כל החיה – כלל ואחר כך פרט.
ופירש כל החיה – כל נפש החיה כמו שפרש מכל בשר, וכן אומר למטה ואת כל נפש החיה אשר אתכם (בראשית ט׳:י׳), וכן אמר בעוף, וכלם אמר בבי״ת לפי שדבר על הנפש ובבהמה וחית השדה בכללה.
הוצא – כתב ו״ו בחלוף היו״ד פ״א והפעל בו״ו נסתרת כמנהג ברוב, וקרי ביו״ד נראת כמשפט, וכן: הישר לפני דרכך (תהלים ה׳:ט׳), יישירו נגדך (משלי ד׳:כ״ה), היצא אותם אתך כמו שהכנסתם אתך.
ושרצו בארץ – כמו בתחילת הבריאה, ואמר לשון שריצה שהוא רבוי התולדה מה שלא אמר כן בתחלת הבריאה אלא בדגים לפי שהם רבים מחיות היבשה.
אמר הנה: ושרצו, ופרו ורבו – לפי שהיו מעטים היוצאים מן התבה אמר האל שישרצו ויפרו וירבו לרב, וכבר פירשנו כל אלה הלשונות במקומם.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״ד): ושרצו בארץ – ולא בתבה, כלומר שלא שמשו בתבה.
כל החיה, a general clause followed by a specific clause. The meaning of the expression כל החיה is “all the living creatures,” as in מכל בשר on a previous occasion, whereas the meaning of the words later on in 9,10 is the same. The verse speaks about the life-force {abstract, i.e. נפש החיה, often equated in the Torah with the life-blood, hence the prefixes ב before the words עוף, בהמה כל הרמש.
הוצא, the letter ו in the middle instead of the letter י is not unusual in verbs whose first root letter is supplanted by the letter ו. Nonetheless the ו is read as if it were a י. We have a similar construction in Psalms 5,9 הישר לפני דרכך, which is spelled הושר, “make Your way straight before me.” Proverbs 4,25 יישירו נגדך is another such example. The meaning of the instruction is: “take them out just as you have brought them in!”
ושרצו בארץ, a duplication of the blessing/command after the living creatures had been created (Genesis 1,22. The reason why this time God uses the word שרץ previously applied to the multiple births by fish, (1,20) is because this time only a very few of each species left the ark so that they needed the encouragement by being told they would once more be very numerous.
ושרצו ופרו ורבו, this is a most unusual sequence, beginning with the word שרצו, implying the very least individuality, switching to relative individuality by the use of the word פרו, implying single births, and ending with the word רבו implying single births at frequent intervals (compare our comments in chapter 1 20 and 28 on the meaning of these terms. In Bereshit Rabbah 34,8 the emphasis in this verse is on the word בארץ, meaning that whereas it had been forbidden to engage in reproduction while in the ark, now this could all be made up for.
הוצא אתך כתיב, היצא קרי.
הוצא אתך, this word is to be read as if it had been spelled: "היצא!⁠" "Take out!⁠"
היצא אתך – הוצא כת׳. אפי׳ נחש. ולפי שו׳ קללות נתן לו (בראשית ג:יד-טו).
היצא אתך – הוצא כתיב בוי״ו להורות אפי׳ נחש שנתקללה בוי״ו קללות.
ופרו ורבו – לשון עתיד.⁠1 ונכון זה כמו שנכון מה שבא עליהם בלשון צווי במעשה בראשית,⁠2 וכן נכון מה שיאמר עוד בכאן ״ויברך אלהים את נח וכו׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ט׳:א׳).⁠3 ו״משפטא י״י אמת צדקו יחדיו״.⁠4 (תהלים י״ט:ו׳).
1. צורת עבר עם ו׳ ההיפוך
2. בראשית א׳:כ״ב: ״פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ… פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה…״.
3. לא ברור האם כוונת ריא״כ היא שמשמעות הציווים בפרק א׳ ובפרק ט׳ אינן אלא ביטוי לרצון ה׳ לתכלית ומטרה של פריה ורביה, או שמא כוונתו היא שאף לשון עתיד כאן משמש במשמעות ציווי.
4. על פי תהלים י״ט, י: ״משפטי י״י אמת צדקו יחדו״.
א. נסה״מ: משפטי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

היצא אמור להם שיצאו הוצא אם אינם רוצים הוציאם אתה. נראה שדעת הרב בזה שאע״פ שהיצא והוצא שניהם מבנין הפעיל אלא שבהוצא נח פ״א הפועל ובהיצא נראה בו כמו השלם בהיות הפ״א נראה יתרבו תוצאותיו בהתרבות תנועותיו ויהיה יוצא לשלישי ובהיות הפ״א נח יתמעטו תוצאותיו בהתמעט תנועותיו ולא יהיה יוצא אלא לשני ואף על פי שדעתו בזה משונה מדעת שאר כל המדקדקים שלא מצינו שום אחד מהם לחלק רק בין בנין לבנין שכשבנין הקל עומד בנין הפעיל ממנו יוצא לשני וכשהקל יוצא לשני בנין הפעיל ממנו יוצא לשלישי אבל בבנין אחד בעצמו לא מצאנו שום אחד מהם שישים הפרש בין היות הפ״א נח או נראה מכל מקום יש כדמות סברא לדבריו שהרי המדקדקים עצמם אמרו שבריבוי תוצאות הבנין הדגוש והנוסף על תוצאות בנין הקל נתרבו האותיות שבבנין הדגוש והנוסף יותר מאותיות בנין הקל ואמרו לפי שרבו אותיותיהן על הג׳ אותיו׳ היסודיות רבו תוצאותיהם והה״נ י״ל שגם בבנין א׳ בעצמו ראוי להיות הפרש בין רב התנועות למעט התנועות ברבוי התוצאות ומעוטן אלא שיש לאומר שיאמר שאין הנדון דומיה לראיה שהם לא אמרו אלא ברבוי האותיות על האותיות היסודיות ורבוי אותיות היצא על אותיות הוצא אינם כן כי תוספת האותיות של כל א׳ מהם על האותיות היסודיות אחד הוא רק שבמלת הוצא פ״א הפועל שלו נח ובמלת היצא פ״א הפועל שלו נראה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

היצא אמור להם שיצאו אם אינם רוצים לצאת הוציאם בעל כרחם. פירוש כי ״הייצא״ הוא מורכב מן הקל והכבד, כי ׳יצא׳ ביו״ד הוא קל, ו׳הוצא׳ בה״א הוא כבד, וכאן (שכתב) [שקרינן] ״הייצא״ כאילו פירושו שהוא יפעיל שיצאו מעצמם, והיינו שיאמר להם שיצאו – ויצאו הם מעצמם, (וקרינן) [וכתיב] ״הוצא״ שאם לא יצאו מעצמם – הוציאם בעל כרחם. ואף על גב ש״הייצא״ הוא בנין כבד שבא על משקל השלימים, כמו ״הפקד את הלוים״ (במדבר א, נ), מכל מקום כיון דנשתנה כאן, שבכל מקום (כתב) [קרי] ׳הוצא׳, וכאן ״הייצא״, פירושו כאילו הוא מורכב מן ׳הוצא׳ שהוא רוצה לומר הוציאם, ומן ׳יצא׳ שפירושו שיצאו מעצמם. והיינו שפירש שיאמר להם שיצאו, והם יצאו מעצמם, ׳הוצא׳ (קרי) [כתיב] שאם לא יצאו – יוציאם בעל כרחם. וקשה למה לא יצאו מעצמם, הרי היונה אמרה ׳יהיו מזונותי מרורין וביד הקב״ה׳ (רש״י פסוק יא) ולא רצתה שיהיו מזונותיה ביד בשר ודם, ויש לתרץ דדוקא יונה שיש לה מזוג ישר, והוא מן העופות הטהורים (ב״ק צג.), אבל עופות הטמאים הדורסים, וכן אריות ודובים, אין טבעם כך, כי מזונותם אינם על ידי הקב״ה, שטורפים ודורסים ואוכלים, ואין זה מזוג ישר לטרוף, והכי נמי בהא מלתא גם כן אין חוששין שיהא מזונותן ביד הקב״ה:
מגיד שאף הבהמה וכו׳. וקשיא דלא מצינו למילף רק שלא היו פרין ורבין בתיבה, ולא שנאסרו בתשמיש, ויש לתרץ דקרא יתירה הוא, דלא לכתוב כלל ״ושרצו בארץ״, והשתא ליכא למימר דקרא אתא לומר שבתיבה לא היו פרים ורבים, דאכתי קשה מאי בא הכתוב לומר לנח, שהמקרא הזה לנח נאמר ״וידבר אלקים אל נח״ (פסוק טו), ואין כאן לא ברכה ולא ציווי כמו שפירשנו למעלה, ומאי בא להודיע לנח שלא היו פרים ורבים בתיבה, נח גם כן היה ידע זה, דקחזי ליה, אלא שכך רוצה לומר ״ושרצו בארץ״ והתיר להם תשמיש, שהיו אסורין קודם לכן, וזה לא ידע נח אם היו משמשים בתיבה או לא, דודאי אסור לראות חיה ועוף המזדווגים יחד, והרבה שמושן בלילה ולא חזי ליה, ואמר לנח שלא היו משמשים. ועוד כי בא להגיד לנח שחוץ לתיבה מותר להרביע אותם, ולפיכך אמר ״ושרצו בארץ״ שמתיר להם תשמיש, ומותר להרביע את הבהמות, ופשוט:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

בּשר: הבי״ת דגושה. [בָּשָׂר].
הַוְצֵא אתך: היצא ק׳. ועיין הטעם בפי׳ רש״י בחומש1. ובב״ר2 פ׳ ל״ד פירש עשה להם שיהיו פרי׳ ורבי׳, פי׳ היה כופה אותם מלשון גט מעושה שכל זמן ששהו בתיבה נאסרו בתשמיש המטה. ועיין מה שפי׳ הרב המזרחי3, ובעל גור אריה4. [הוצא כ׳, הַיְצֵא ק׳].
1. רש״י בחומש: על אתר, ד״ה הוצא.
2. ובב״ר: המיוחס לרש״י על ב״ר פרשה לד ח.
3. המזרחי: על אתר, ד״ה היצא.
4. גור אריה: על אתר, ד״ה היצא.
היצא קרי. פי׳ כי גם בלא ו׳ הוא הוצא והוי הוי״ו פועל נח לכך אמר שיקרא אותו ביו״ד כי וי״ו ויו״ד מתחלפים והוי היוצא. [מהרש״ל]: כי פירוש היצא שיעשה שיצאו מעצמם אבל הוצא פירוש שיוציאם בעצמו. [קיצור מזרחי]:
But it is read היצא. Meaning, even without the ו it may be read הוצא. For the ו is the [sometimes] absent first letter of the three letter root (in place of the י of יצא). Thus, Rashi says it is read with a י, because the י and ו are interchangeable, yielding היוצא. (Maharshal) [Rashi knows this because] היצא means Noach should cause them to leave by themselves, whereas הוצא means he should remove them himself. (Kitzur Mizrachi)
כל החיה אשר אתך מכל בשר – כל נפש חיה אשר אתך מכל מיני בשר, וכולל בעלי חיים כלם. ויגיד ופירש [גם בעוף], נפש חיה שבעוף ושבבהמה. ובכלל בהמה החיה. וכן בכל הרמש הרומש על הארץ, שהן הזוחלים שרמיסתן אינן להועיל לאדם, וכמו שאמרנו שבהזכר בהמה ועוף, יקרא לזוחלים ולשרצים רומסים.
היצא אתך – כמו ״הישר לפני דרכך״,⁠1 על דרך השלמים, וכתוב בוי״ו.⁠2 וכתב רש״י ז״ל ״היצא אמור להם שיצאו, הוצא. אם אינן רוצים לצאת הוציאם אתה״. אבל לפי משפט הלשון הוצא והיצא שוין בעניניהן, ששניהן מן הכבד הנוסף, כמו שהרגיש רא״ם ז״ל, ותירוצו שתירץ אין בו ממש. והאמת שרש״י דורש הקרי והכתיב, הקרי היצא ביו״ד מבנין הפעיל, שיאמר להם שיצאו. והכתיב הוצא נדרש כמו מקור מבנין נפעל כמו ״הִוָּדַע״, וכמו ״אם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בידו הגנבה״.⁠3 או נקרא ״הוצא״ מן ההפעל שיהיו מוצאים בעל כרחן, שכל נפעל והפעל הכרח. ודעתנו כתבנו למעלה.
ושָׁרצו בארץ – כבר פירשנו בפירוש ״ישרצו המים״4 שלשון ״שריצה״ הונח על הנבזים שבמיני העוף, ושבמיני החיה והרמש, כמו שרץ העוף, שרץ המים. ולכן לא נאמר במעשה בראשית על החיה והבהמה לשון ״שריצה״, זולתי על הדגים. אבל כצאתם מן התיבה קללת האדמה במלואה, ונפלו הבהמה והחיה כולם ממעלתן הראשונה, עד שנתנו להיות מאכל לאדם, ולמאכל זה לזה; אמר ״ושרצו בארץ״ שאין בהם דבר נחשב רק השריצה שהיא התנועה שיש לחיים, ובשאר הענינים נדמו לדומם ולצומח.
ופרו ורבו על הארץ – השריצה וההפָרות וְהַהַרְבּוֹת יעשו בכל הארץ, כי מעתה ילכו לדרכן, ואיננו5 צריך עוד לקיימם אתו לכלכלם ולהחיותם כמו בתיבה. כי בצאתם מן התיבה כבר יבשה הארץ והוציאה דשא וצמח מחדש הראוי למאכל החיה והבהמה. ולפי הסברא נשאר עוד מן המאכל שהביא עמו אל התיבה לו ולביתו עד שיצמח התבואה החדשה, או עד בואם אל האדמה שישבו בה קודם המבול, ומצאו ביתם וכמה מיני מאכל שמורים באוצרות תחת הארץ, שלא כילו אותם המים, כמו שאמרנו שלא ירדו על נחלתם מֵי המבול, ולא נבקעו בו מעינות תהום, והיו מסתפקים מהם עד שזרעו וקצרו מחדש.
2. כלומר יש כאן קרי וכתיב.
5. אין נח צריך.
הוצא – איני יודע למה אמרו היצא קרי.
ושרצו בארץ – נ״ל לשון תנועה יתנועעו ויתפזרו בארץ.
bring out (pronounced הַיְצֵא, but written הוצא). I do not know why the Masoretes emended the reading [from hotsei] to haitsei.
so that they may spread (ve-sharetsu). In my opinion, the Hebrew denotes movement, i.e., “so that they may move about and spread throughout the earth.”
היצא – יש הבדל בין ״הַיְצֵא״ ל״הוֹצֵא״: ״הוֹצֵא״ פירושו: להוליך אותם חוצה, ו״הַיְצֵא״ פירושו: לתת להם רשות לצאת. ב״הוֹצֵא״, אלה שיוצאים החוצה הם נפעלים, ופעילותם טפלה לעומת פעילותם של אלה שמוציאים אותם. אולם ב״הַיְצֵא״, הפעילות של היוצאים היא עצמאית, נותנים להם רשות לצאת והם יוצאים מעצמם. וכן כאן, הכל נשמו לרווחה כשהשתחררו מהסגרם הבלתי⁠־טבעי בתיבה. זהו הרמז בצורת ״הַיְצֵא״.
כל החיה אשר אתך – כי הצלת הבע״ח היה מצד שהם אתך שבזכותו נכנסו לתיבה ובזכותו יצאו כמ״ש היצא אתך, וגם רמז בזה באשר האדם כולל בנפשו כל כחות מעשה בראשית, וכל כח וכח המיוחד בנפש כל בע״ח נתכללו בנפש האדם, זריזות הנמלה וצניעות החתול וגבורת האריה ועזות הנמר, וכשהאדם מתקן כחות נפשו לטוב כן יתוקנו כחות הבע״ח, ובדור המבול שהשחיתו מדותיהם יצאה ההשחתה אל הכלל כולו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ורק נח היה האחד שהשלים כחות נפשו, ונמצא נגדו זוג אחד מכל בע״ח שלא דבקו בשאינו מינם ונצולו בזכות נח כי היו כלולים בנפשו, כמ״ש מכל החי מכל בשר, ר״ל אלה שנשארו בחיי נפשם הבהמיית ולא קלקלו טבע חיותם, תביא אל התיבה להחיות אתך שהם כלולים בנפשך, חוץ מהבהמה והעוף שהיו בביתו שלא קלקלו כי היו מבני ביתו, וז״ש כל החיה אשר אתך, היצא אתך, ושרצו בארץ, נגד המשריצים ביצים, ופרו ורבו, נגד אלה המולידים חיים.
בעוף ובבהמה ובכל הרמש: וחיה1 בכלל בהמה2, מהטעם שכתבנו לעיל (ז,יד) דבמקום שנשתנה טבע החיה לבהמה נכללו יחד3, וכאן ג״כ אחר שיצאו מן התיבה וסר פחד המים, מכל מקום היו בשעה זו בטבע בהמה להיות עומדים סמוך לנח ובניו.
היצא: לא שיפתח הדלת ויצאו אלא הוא יוציאם4, כדי שישגיח עליהם שלא יזיקו זה את זה כמבואר בקרא הסמוך.
ושרצו בארץ: יהיו מהלכים ברחבי הארץ5 ובזה ״ופרו ורבו על הארץ״ דפירוד גורם פריה ורביה יותר משהם במקום אחד.} וכן יבואר להלן (ט,ז) עיי״ש.
1. כך ברד״ק.
2. ואף שנזכר בתחילת הפסוק ״כל החיה״, ברור שאין הכוונה שם לחיה אלא שם כולל לכל נפש חיה, ופירוש הפסוק הוא ״כל (נפש) חיה אשר אתך מכל בשר״ – כלל, ״בעוף ובבהמה״ וכו׳ – פרט. כך פירש הרד״ק.
3. חידוש של רבינו, שהכלל של ׳חיה בכלל בהמה׳ איננו בכל התורה, אלא כשיש סיבה מיוחדת לכך.
4. כך ברש״י.
5. לא ״ושרצו בארץ״ מלשון ילודה (ראב״ע), וכן אונקלוס ״ויתילדון״, או ׳ריבוי התולדה׳ (רד״ק).
כל החיה – הרי זה כלל שפרטיו באים אחריו, ״מכל בשר״ וגו׳.
ובבהמה – כאן החיה בכלל בהמה, ואילו בפסוק י״ט הדבר הפוך, בהמה בכלל חיה.
הוצא – זהו הכתיב, ואילו הקרי הוא היצא, ביו״ד שוואית; השווה ״הישר״ (תהלים ה׳:ט׳); וראה גם ״איסירם״ (הושע ז׳:י״ב). לא ברור מדוע בא הבדל זה בין קרי וכתיב. לדברי רש״י הרי ״היצא״ פירושו — לומר להם לצאת, ואילו ״הוצא״ — הוצא אותם אם אינם רוצים לצאת. אולם, מכיוון שהצורה ״היצא״ אינה באה עוד פעם במקרא, קשה לבסס הבחנתו זו.
ופרו ורבו – כמו בתחילת הבריאה,⁠1 כן מעניק ה׳ גם כאן לעולם החי את הכח ואת הברכה לפרות ולרבות. ובמקביל ניתנת גם לאדם ברכה בענין זה, אך באופן נפרד, להלן ט׳:א׳,ט׳.
1. לעיל א׳:כ״ב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) וַיֵּ֖צֵא⁠־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי⁠־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃
Noach came out together with his sons, his wife, and son's wives.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרד״קחזקונימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהשד״למלבי״םמשך חכמהעודהכל
[עא] 1ויצא נח ובניו. מגיד הכתוב שאע״פ שהתיר להן התשמיש, לא נזקקו זה לזה עד שנגלה עליהן הקב״ה ובירכן פעם שנייה, שנא׳ (בראשית ט׳:א׳) ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו. (מדרש הגדול נח).
1. לעיל מאמר סב. סו, ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
וּנְפַק נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּיהּ.
Noach departed [from the ark together with] his sons, his wife, and son’s wives.
ונפק נח ובנוי ואתתיה ונשי בנוי עמיה.
ונפק נח ובנוי ואינתתיה ונשי בנוי עימיה.
And Noah went forth, and his sons, and his wife, and the wives of his sons, with him.
ויצא נח – ולא קבל עליו לשוב אל אשתו ולהתעסק בפריה ורביה, מפני שהיה מתיירא שמא יחריב הקב״ה את עולמו פעם אחרת.
פכ׳רג׳ נוח ובנוה וזוג׳תה ונסא בניה מעה.
וְיָצָא נח ובניו ואשתו ונשות בניו איתו.
ויצא. [פכ׳רג׳ נוח] ובניה וזוג׳תה ונסא בניה מעה.
ויצא נח – מה שהפרידם בספור יציאתם הזכרים מהנקבות, אפשר שהנקבות יראו לצאת עד שיצאו תחלה הזכרים כי עדין פחד המבול עליהם והן רכות לבב יותר מהזכרים.
ויצא נח, the fact that the Torah, in this verse, separates the females from the males, may hint that the females were afraid to leave the ark until after the males had left and assured themselves and them that it was possible again to live outside the ark.
ויצא נח ובניו – יש מפרשים: אף על פי שהותרו בתשמיש, מכל מקום כשיצאו מונה אותם על הסדר שהיו שם.
תנו רבנן (בבלי סנהדרין ק״ח:): שלשה שימשו בתיבה: כלב ועורב וחם, וכולן לקו. כלב – נקשר, עורב – רק, חם – לקה בעורו.
ויצא נח ובניו, "Noach and his sons left the ark, etc.⁠" Some commentators claim that although marital relations between the sexes had been permitted again, the manner in which the Torah writes the males exiting from the ark as if in a group is revealing. On the other hand, the Talmud in Sanhedrin 108 states that there were three creatures which violated the prohibition of sexual relations during their stay in the ark: the dog, the raven and Noach's son Cham. All of them were punished for their misconduct. The dog is tied by a chain or leash to its owner. The raven is forced to spit after indulging in mating, and Cham's skin, or that of his offspring, turned black.
ויצא נח ובניו – היה לו לומ׳ ויצא נח ואשתו כיון שהותרו בתשמיש המטה. וי״ל שבתוכה היו הזכרים בחדר אחד והנקבות בחדר אחר ולכך כתוב ויצא נח ובניו כלומ׳ שיצאו מחדרם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַיֵ֖צֵא⁠־נֹח: בצירי הצד״י אף שהמלה מלעיל (מכלול1 דף קל״ב), ובנ׳ כ״י ראיתיו בסגול. ובמקצת ספרי׳ בלא מקף. וא״ת כתב במקף. [וַיֵּ֖צֵא⁠־נֹחַ].
1. מכלול: צז ע״ב.
ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו – כמו שאמר ״צא מן התיבה״1 כן הפסיק הנגינה תחת [מלת] נח, כי הוא העיקר, וכולם הלכו אתו. ולפי שזכר הזכרים לבד והנקבות לבד, לא כמו שנאמר בצווי, יש לפרשו כדרשת רבותינו שהיה נח ובניו חפצים להתרחק מנשים, שלא יֵלְדוּ לבהלה אם ישוב חרון אף ה׳ לאבד זרעם מן העולם; עד שנשבע לו הקב״ה ונתן לא אות. ורבותינו דרשו2 צא מן התיבה, שלא קבל עליו לצאת, אמר אצא ואהי פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם.
1. לשון יחיד.
2. בראשית רבה לד, ו.
נח ובניו – הפריד ביציאתם הזכרים מהנקבות, כבביאתם אל התבה שנאמר (ו׳ י״ט) אתה ובניך, האנשים לבד והנשים לבד לאסרם בתשה״מ, היפך הצווי שחברם יחד צא אתה ואשתך להתירם בתשה״מ, מזה אמרו בב״ר, אמר נח איך אצא ואהי׳ פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם. וערש״י ואני הנני מקים.
ויצא נח ובניו – יצאו כסדר שנכנסו, אבל הצווי לא היה שווה בכניסה וביציאה, ורז״ל אמרו {סנהדרין ק״ח:} כי בהיותם בתבה נאסרו בתשמיש והותרו בצאתם, וכן אתה מוצא שכתוב על הבהמות (בפסוק שלמעלה) ופרו ורבו על הארץ וגם לנח ובניו אמר אח״כ פרו ורבו, ואיגל אומר כי מה שלא יצאו כסדר שאמר ה׳ לנח, אלא כסדר שנכנסו אל התבה, הוא ראיה כי נח ובניו הבינו כי המכוון הוא לא שיצאו באותו סדר, אלא שיתחברו איש לאשתו ויפרו וירבו.
Noah… and his sons, etc. They came out in the order in which they had entered, but the Divine command was not identical with respect to the entering and the leaving [see above, v. 16]. The Rabbis said that while in the ark, they were forbidden to have marital relations, and that the prohibition was lifted when they left [Sanhedrin 108b]. Thus we find it written concerning the animals, in the preceding verse, “… that they may… proliferate and multiply upon the earth,” and God later told Noah and his sons, “Proliferate and multiply.” Igel says that the fact that they did not leave in the order which God had told Noah, but in the order in which they entered the ark, shows that Noah and his sons understood that [God’s actual] intention was not for them to leave in that order, but rather for each husband and wife to join together, proliferate, and multiply.
ויצא נח ובניו – פי׳ חז״ל שלא רצה להזדווג לאשתו פן יבא מבול שנית וילד לבהלה, לבד כל החיה שהם יצאו למשפחותיהם ע״מ להדבק במינם, וגם ר״ל כי בתיבה היו כל הבע״ח ביחד ולא הזיקו זה את זה, אבל בצאתם נפרדו זה מזה וכל אחד התחבר עם משפחתו, הטורפים בפ״ע, והאוכלים עשב בפ״ע, כי קודם המבול לא טרפו טרף, כמ״ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה, שלא אכלו בשר, ואחר המבול התחילו הטורפים לאכול בשר, ונפרדו הבע״ח זה מזה כ״א למשפחתו ולסוגו ומינו.
ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו כו׳ – אע״ג דהשי״ת אמר לו צא מן כו׳ אתה ואשתך והתיר לו בתשמיש מ״מ נהג כמו יולדות דמבואר במדרש אגדת בראשית פרק מ״א דכל זמן שלא הביאה קרבנה ומחוסרת כפרה טמאה היא לבעלה יעוי״ש. לכן שהוא הבין להביא קרבן נהג איסור כל זמן שלא הביא קרבנו ואולי איסור זה נהגו בעצמם או מד״ק כמו דדריש אשר ישכבון יעוי״ש היטב ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרד״קחזקונימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שיר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהשד״למלבי״םמשך חכמההכל
 
(יט) כׇּל⁠־הַֽחַיָּ֗הא כׇּל⁠־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל⁠־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל⁠־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן⁠־הַתֵּבָֽה׃
All the living creatures,⁠1 all the creeping things, all the birds, all that creeps on earth,⁠2 came out of the ark by families.
1. the living creatures | הַחַיָּה – See Radak. Alternatively: "animals", both domesticated and wild (R. D"Z Hoffmann).
2. all that creeps on earth | כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ – Here, this phrase likely refers to all animals and not specifically to smaller creeping things, which have already been mentioned (Radak). Alternatively, the word "הַחַיָּה" in the beginning of the verse refers to both domesticated and wild animals, while this phrase is a general, summary term for all forms of life, "anything that moves" (R. D"Z Hoffman).
א. כׇּל⁠־הַֽחַיָּ֗ה ל=כׇּל⁠־הַֽחַיָּ֗ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[עב] 1א״ר חייה בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התבה, ע״י ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה, תדע לך שהוא כן דתנינן חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן, חם יצא מפוחם כלב יצא מפורצם בתשמישו, עורב יצא משונה מן הבריות. (ירושלמי תענית פ״א הלכה ו׳).
[עב] 2כל רומש וגו׳. א״ר אייבו רומש מלא פרט לכלאים, למשפחותיהם פרט לסירוס. (בראשית רבה ל״ד).
[עג] 3למשפחתיהם יצאו מן התיבה, א״ר יוחנן למשפחותם ולא הם. (סנהדרין קח:).
[עד] 4א״ר חנא בר ביזנא, א״ל אליעזר לשם רבא, כתיב למשפחתיהם יצאו מן התיבה, אתון היכן הויתן, א״ל צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה. (סנהדרין קח:).
[עה] 5א״ר פנחס הכהן בר חמא כשם שלא נכנסו לתבה אלא צדיקים, כך הבהמה והחיה והעוף שהיו עמהם היו צדיקים, שנא׳ למשפחותיהם וכי יש לבהמה משפחה, אלא אותה הבהמה שלא נדבקה במין אחר נכנסה לתבה לפיכך יחסם הקב״ה. (תנחומא ישן נח י״ח.).
1. לעיל פ״ו מאמר ר. מבואר התחלת המאמר מהירושלמי, ששימרו יחסיהן, זרעם שלא שמשו בתיבה (פנ״מ) ופי׳ הק״ע דוחק. דתנינן, סנהדרין קח. תנחומא נח י״ב, ובב״ר פל״ו א״ז איתא חם וכלב שמשו בתיבה ולא חושב עורב, ועי׳ בערוך ע׳ פחם. והרבנו בחיי סו״פ חוקת מביא בשם מדרש ששמש חם בתיבה וז״ל. וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה וסיחון נולד בתיבה ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו, וכן הוא בס׳ חמדת הימים בסגנון אחר ולמה שימש חם בתיבה אמרו לפי שהיתה אשתו מעוברת של זנות מדור המבול ושימש עמה שלא תתבייש בעוברה ונרשמה טיפת זנות בזרעו לדורות ע״כ והדברים אינם מבוררים מה שייך ״לחפות״ או ״שלא תתבייש״ כיון שהיו נשיהם מקודם, וי״ל לפי המבואר בספר הישר לעיל מאמר ריד. דנח בחר שלש נערות לבניו קודם כניסתו לתבה ועפ״ז י״ל וא״ל.
2. רומש מלא, ומקודם כתיב הרמש חסר, ובמנח״י כת״י גורס כל רומש מלא למשפחותיהם פרט לכלאים פרט לסירוס, ולגי׳ זו הפי׳ דמלמשפחותיהם ממעטינן כלאים וסירוס עי׳ רש״י כאן ולעיל מאמר עא. ולקמן מאמר עה. ומהא דמלא לא דורש כלל, ובפער״ז כאן איתא רומש מלא, כולם תמימים, למשפחותיהם, פרט לכלאים, ומבואר דגורס כמו שלפנינו דדרשינן מרומש מלא ובמקום סירוס גורס תמימים, וי״ל דגם סירוס נתמעט דלא הוי בכלל תמימים ועי׳ לעיל פ״ז מאמר סז.
3. בגליון הש״ס איתא על מאמר זה כתב הבאר שבע לא ידענא פירושו כו׳ ויתכן לפרש ע״פ האמור בחולין נח. כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש והבן. ומה שנדפס בפירש״י שלפנינו יפה כ׳ בפי׳ הרי״ף על הע״י דזה שייך לקמן לפנינו מאמר עד. והמרש״א כ׳ לפרש דמדלא כתיב הם יצאו, לאשמעינן דהותרו בתשמיש וכתב למשפחותיהם כל א׳ עם בת זוגו. וז״ד דהיתר תשמיש לבהמות וחיות למדו לעיל מאמר סט. ונחזי אנן מה דקאמרי עלה בספרי הראשונים. א) במדרש הגדול מעתיק למשפחותיהם יצאו מן התבה אמר רב חנין למשפחותיהם יצאו הן לא יצאו, וכנראה היה גם לפני בעל חמדת הימים גי׳ זאת שכ׳ אמר ר׳ חנין למשפחותיהם יצאו ר״ל בשביל משפחותיהם יצאו שאפילו הן היו ראוין לישטף. והנה פי׳ זה הוא נגד כל הדרשות לעיל מאמר עא. ולפנינו מאמר עה. דמבואר שניצולו רק הבהמות וחיות שלא נתערבו שלא במינם ובזכות זה ניצולו. ב) במדרש אגדה למשפחותיהם ולא הם, כי כל האנשים והנשים יצאו, והבהמה וחיה יצאו בניהם ולא הם והיינו דכתיב למשפחותיהם. והנה פי׳ זה תמוה ונסתר מכמה דרשות חז״ל, והדבר פשוט בכ״מ שאותם שנכנסו יצאו, (ועי׳ לעיל פ״ז מאמר יח. שהכניס אותן שהיו מעוברות.) לכן נראה דיש לפרש זאת עפ״ד גהש״ס הנ״ל דאנשים ונשים יצאו כולם משא״כ בהמות וחיות היה ביניהם מין כזה שיצאו רק בניהם והיינו אותן שאין בהם עצם. ג) בפי׳ הרא״ש בהדר זקנים מביא דברי הגמ׳ וכותב והדבר צריך תלמוד ומפרש למשפחותיהם יצאו שהבהמות קבלו עליהם לדבק במינם, אבל לא הם היינו שהאנשים לא רצו לקבל עליהם להדבק בתשמיש המטה כי אמרו כולנו מתים עד שהבטיחם הקב״ה בשבועה כלעיל מאמר סב. וכפי׳ זה כ׳ בפענח רזא פ׳ נח ובפי׳ הר״י מוינא, [ותמוה מ״ש שם למשפחותיהם פירש״י ולא הם, כי זה מבואר בגמ׳ ולא ברש״י, וכן בפי׳ הטור מביא מאמר זה בשם הב״ר ולפנינו ליתא]. ד) הרמ״ה בפי׳ לסנהדרין כ׳ למשפחותיהם יצאו שלא חסר מהם אפי׳ אחד, ולא הם כלומר שלא יצאו בריאים כמו שהיו לפי שצער גדול היה להן בתיבה כשהיו מזונותיהן מסורין בידי בו״ד כמבואר במאמר שלפנינו עיי״ש בבאור. ה) בפי׳ הטור עה״ת כ׳ וי״מ למשפחותיהם פי׳ להוליד תולדות ולעשות משפחות ולא הם שמתו מיד מחמת טורח שהיה להם בתיבה. ובהגהות הש״ס וע״י דחקו לפרש באופנים שונים. ול״נ דאולי י״ל דבדברי ר״י נכלל בקיצור מה דמבואר בירושלמי לעיל מאמר עא. דשם בסנהדרין קח. מבואר מאמר זה דשלשה שמשו בתיבה וע״ז הוא דקאי ר״י למשפחותיהם ולא הם היינו אותן שלשה ששמשו בתבה המה לא היו בכלל משפחותיהם, והשאר כולם ששמרו יחוסיהן שלא שמשו בתבה ועליהם נאמר למשפחותיהם, ומה שנלקו רק אלו השלשה ראיה שכלם שמרו יחוסיהם כמבואר בירושלמי שם תדע כו׳. עוי״ל דאולי צ״ל ״ולא חם״ וכנ״ל לפרש הא שלא נאמר למשפחותיהם גבי נח ובנו מפני שחם לא שמר יחוסו, (וגבי בהמות וחיות לא נחשב מה ששנים לא שמרו כיון דהשאר שמרו משא״כ חם ואשתו).
4. למשפחותיהם יצאו מן התיבה, אלמא כל חד וחד בפני עצמו היה ולא היו אוכלין כלם באבוס אחד אלא משפחות משפחות היו שרוין: היכן הויתון, היאך הייתם יכולין להבין עניניהם בכך לעשות לכל בריה ובריה חפצה (רש״י) והמרש״א כ׳ דפרש״י דחוק, והמעין רואה שגם פי׳ דחוק, והרמ״ה כ׳ לפרש ע״פ דרכו לעיל מאמר עג. וקאי אדרשא דלעיל אתון היכי נפקיתו כלום הייתם בריאים וטובים כמו שנכנסתם. ול״נ לפרש עפ״מ דמבואר במדרש תהלים פל״ז. שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ, ואימתי קנא שאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה, אמר ליה בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה, אמר ליה על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה, אותה שעה אמר אברהם ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע אכילה שתייה לוויה. ע״כ. ומבואר כאן אותו הענין המבואר בנח והשאלה אתון ״היכי״ [לפנינו הגי׳ היכן אבל בדפוסים הישנים ובד״ס מש״ס כת״י הגירסא ״היכי״ וזה נכון] הויתון, ורמ״ה גורס ״נפקיתו״ כלומר כיצד יצאת מן התבה (ומה דמבואר בגמ׳ דאליעזר שאל לשם, איתא במדרש דאברהם בעצמו שאל זאת לשם) באיזה זכות יצאתם, וע״ז השיב לו כמבואר בגמ׳. ומה דתלי בקרא י״ל דמפרש כדעת הירושלמי לעיל מאמר עא, דקרא למשפחותיהם קאי גם על נח ובניו וע״ז הוא דשואל כיצד כו׳ אמנם גירסא יותר נכונה הוא בש״ס כת״י המובא בד״ס דלא גריס כלל קרא דלמשפחותיהם כאן, ושם גורס אליעזר [עבד אברהם].
5. לעיל מאמר עא.
כָּל חַיְתָא כָּל רִחְשָׁא וְכָל עוֹפָא כֹּל דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא לְזַרְעֲיָתְהוֹן נְפַקוּ מִן תֵּיבְתָא.
Every living thing, every creeping creature, every bird, everything that creeps on the earth, departed from the ark according to their families.

כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה
כָּל חַיְתָא כָּל רִחֲשָׁא וְכָל עוֹפָא כֹּל דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא לְזַרְעֲיָתְהוֹן נְפַקוּ מִן תֵּיבוֹתָא
דלות הלשון הארמית
בכל התורה נכתב לְמִשְׁפְּחֹתָם זולת פסוקנו בו נכתב לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם.⁠1 אבל מחמת דלות הלשון הארמית, אונקלוס מתרגמם בשווה: כמו שתרגם ״לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם״ (בראשית י ה) ״לְזַרְעֲיָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן״, גם כאן ״לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ״ – ״לְזַרְעֲיָתְהוֹן נְפַקוּ״.
1. ״הכתב והקבלה״ שהוסיף: ״לכן היטב דקדקו רבותינו כאן, על מנת לדבק במינם״.
כל חייתה כל רחשאא וכל עופה וכל דרחשב על ארעא לזרעיתהוןג נפקו מן תבותא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רחשא״) גם נוסח חילופי: ״וכל רמסא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרחש״) גם נוסח חילופי: ״וכל דרמס״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעיתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעיוותהון״.
כל חיתא כל ריחשא וכל עופא דרחיש על ארעא לזרעייתהון נפקו מן תיבותא.
Every animal, every reptile, and every bird, which moveth upon the earth, according to its seed, went forth from the ark.
כָּל הַחַיָּה [ו]⁠כָל הָרֶמֶשׂ וגו׳ – כֹּל רוֹמֵשׁ, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ רוֹמֵשׂ מָלֵא פְּרַט לְכִלְאָיִם. לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, פְּרַט לְסִירוּס. עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל הַדִּין, וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל אֵבָר מִן הֶחָי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף עַל הַדָּם מִן הֶחָי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף עַל הַכִּלְאָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אַף עַל הַכְּשָׁפִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר אַף עַל הַסֵּרוּס.
אָמַר רַבִּי אַסֵּי עַל כָּל הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ וגו׳ (דברים י״ח:י׳), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: כִּי תוֹעֲבַת ה׳ כָּל עוֹשֵׂה אֵלֶּה (דברים י״ח:י״ב).
למשפחותיהם1ולא הם כי כל האנשים והנשים יצאו ובהמה וחיה יצאו בניהם ולא הם, והיינו דכתיב למשפחותיהם.
יצאו מן התיבה – על מנת כן יצאו שלא יערבו זרעם במין שאינם שלהם.
1. ולא הם כו׳. עיי׳ סנהדר׳ ק״ח ע״ב.
כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְגוֹ׳ כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ – אָמַר רַבִּי זֵירָא, רוֹמֵשׂ מָלֵא כְּתִיב, פְּרָט לַכִּלְאַיִם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, פְּרָט לְסָרִיס.
אָמַר רַבִּי יִרְמִיָּה בֶּן אֶלְעָזָר, לְמִּשְׁפְּחוֹתֵיהֶם וְלֹא הֵם אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם רַבָּה כְּתִיב לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה אַתּוּן הֵיכִי הֲוֵיתוּן אָמַר לֵיהּ, צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּבָה, בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלַּיְלָה. הַאי זִקִּיתָא לָא הֲוָה יָדַע אַבָּא מַאי אָכְלָהּ, יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב וְקָא פָּלִי רוּמָנָא נָפַל תּוֹלַעְתָּא מִנֵּיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲוָה גָּבִיל לֵהּ חִיזְרָא כִּי מִתְלָע וְאָכְלָה. אַרְיָא אִישִׁתָא זָנִיתֵיהּ דְּאָמַר רָב, הַאי אַרְיֵה לָא פָּחוֹת מִשִּׁיתָא ולֹא טְפֵי מִתְרֵיסָר זַיְינֵיהּ אִישִׁתָא אוֹרְשִינָא אַשְכְּחִינֵיהּ אַבָּא דַּהֲוָה גָּנִּי בְּסַפְנָא דְתֵיבוּתָא אָמַר לֵיהּ, מַאי טַעְמָא לָא בָּעִית מְזוֹנֵי, אָמַר לֵיהּ, חֲזִיתִךְ דַּהֲוַת טְרִידָא, אֲמִינָא, לָא אֶצְטָרֵךְ אָמַר לֵיהּ, חָיַישְׁתְ מִצַּעֲרִי, יְהִי רַעֲוָא דְּלָא תָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ״ט:י״ח) ״וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים״.
וגמיע אלוחוש ואלטיר וסאיר אלדביב אלדאב עלי אלארץ׳ לאג׳נאסהם כ׳רג׳ו מן אלתאבות.
וכל החיות והעוף וכל הרמש הרומש על הארץ למיניהם יצאו מן התיבה.
ואמר שמשפחותיהם יצאו מן התבה כי כמו שנכנסו כך יצאו ולא היה צורך להכניס כל בעל חיים למקום מגוריו ולהעמידו על מזונו.
כל. וג׳מיע [אלוחוש] ואלחשראת ואלטאיר וכל דאב עלי אלארץ׳ [לאג׳נ] אסהם כ׳רג׳ו מן אלתאבות. אול מא נסל מא וג׳ה אלחכמהֵ פי תאכ׳יר אללה לנוח נ״ז יומא בעד נצוב אלמא. פנקול לתצלח אלארץ׳ לקבול אלמטר ואלזרע ולד׳לך קאל צא מן התבה. ווג׳ה אכ׳ר לתסתוי אוטאן ג׳מיע אלבהאים ומסאכנהם ולד׳לך אתבעה בקול כל החיה אשר אתך מכל בשר.
וקו׳ למשפחותיהם יצאו מן התבה יעני בה כמא דכ׳לו כד׳אך כ׳רג׳ו לם יחתג׳ונה אן ידכ׳ל כל חיואן אלי וטנה ויוקפה עלי גד׳איה.
למשפחותיהם – קיבלו עליהם על מנת לידבק במינן.
למשפחתיהם AFTER THEIR FAMILIES – They took upon themselves to keep to their specie.
1רומש. מלא, כולם תמימים.
2למשפחותיהם. פרט לכלאים.
1. רומש מלא כולם תמימים. בב״ר פל״ד רומש מלא פרט לכלאים. ועיין במ״כ. והרד״ל רצה להפך הגי׳ רומש ולא פרט לסירוס והוא כמו שהביא רבינו. וגי׳ זו נכונה מאד. ועיין בסמוך. והתימה שהרב בעל מנחת שי לא הביא זה.
2. למשפחותיהם פרט לכלאים. הוא כמו שהביא הרד״ל וזה נכון כי ממשפחותיהם שפיר נוכל להוציא כלאים. ולפנינו הגי׳ למשפחותיהם פרט לסירוס.
למשפחותיהםא – כמו: למינם.
יש אומרים: שהולידו בתיבה, וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת, וזה איננו רחוק.
א. בכ״י פריס 177: למשפחותם.
AFTER THEIR FAMILIES. After their kind. Some say that the animals bred in the ark.⁠1 Each family then left the ark by itself and did not intermingle with any other. This interpretation is not farfetched.
1. In contradistinction to the rabbis who said that the animals did not engage in intercourse in the ark. Therefore they had "families,⁠" each of which left the ark by itself. According to the first interpretation they did not breed in the ark. Hence they had no "families.⁠" Thus they interpret "families" as kinds.
וטעם למשפחותיהם – שפרו ורבו בתבה.
כל החיה – כמו שפירשנו (רד״ק בראשית ח׳:י״ז) כל נפש החיה.
ואחר כך פרט כל הרמש וכל העוף.
ואמר אחר כן כל רומש על הארץ – כלל בו הבהמה והחיה.
למשפחותיהם – למיניהם, כל מין ומין בפני עצמו.
כל החיה, as we explained on verse 17. הרמש וכל העוף, followed by כל הרומש על הארץ, including both the domesticated animals and the free-roaming beasts.
למשפחותיהם, according to their species, every species separately.
למשפחותיהם – פר״ש (???, סנהדרין קח:) למשפחותיהם ולא הם. ה״פ הבהמות החיות והעופות למשפחותיהם יצאו כאשר צוה ה׳. אבל נח לא קיים דברו של מקום. אלא הוא ובניו והנקבות ביחד לפי שהיה ירא עוד ממבול. וזהו ולא הם.
ד״א למשפחותיהם יצאו מן התיבה – מכאן נהגו משפחות משפחות לצאת מבית הכנסת.
למשפחותיהם – בחלק אמרו למשפחותיהם ולא הם, וביאור הדבר הוא שכל החי׳ ובהמה ורמש שמרו ציווי הש״י בזה ויצאו למשפחותיהם, כלומר לעסוק בהעמיד משפחות משפחות בפו״ר לאפוקי נח וב״ב חששו מלהוליד כנזכר פן יביא עוד מבול עד שנשבע הקב״ה וכדאיתא במדרש רבה.
ד״א מכאן נהגו לצאת משפחות משפחות מבית הכנסת.
למשפחותיהם יצאו מן התיבה – וכי יש משפחה לבהמה אלא אותן שדבקו במינן זכו ליכנס וליצא מן התיבה.
למשפחותיהם יצאו מן התבה, "they left the ark as families.⁠" On the face of it this sounds incredible; the Torah wishes to tell us that the animals which prior to the deluge had mated only with members of their own species were rewarded by being able to continue to do so. This was also why these pairs had seen fit to enter the ark together in the first place.
למשפחותיהם יצאו מן התיבה – פירש״י קבלו עליהם על מנת לידבק במינם ואיתא בפ׳ חלק למשפחותיהם ולא הם והדבר צריך תלמוד פי׳ הבהמות קבלו עליהם לידבק במינם אבל האנשים היוצאים מן התיבה לא רצו לקבל עליהם להדבק בתשמיש המטה כלל כי אמרו כולנו מתים ומה לנו לעסוק בפריה ורביה היום או למחר יביא הקב״ה מבול על הארץ לשחת כל בשר כאשר עשה כבר עד שהבטיחם הקב״ה בשבועה על כך וכן תמצא בפרשה שאמ׳ ולא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וכן נראה מתוך פירש״י גבי ואני הנני מסכים עמך שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב״ה שלא לשחת את העולם.
למשפחותיהם יצאו מן התיבה – בב״ר דורש למשפחותיהם ולא הם. י״מ שחוזר על חי׳ ורמש דלעיל מיני׳ שהם יצאו למשפחותיהם פי׳ זכר ונקבה אבל לא הם נח ובניו שהם יראים עוד מן המבול ולא רצו לשמש עם נשותיהם עד שהבטיחם הקב״ה שלא יביא עוד מבול.
וי״מ: למשפחותיהם פי׳ להוליד תולדות ולעשות משפחות ולא הם שמתו מיד מחמת טורח שהיה להם בתיבה:
למשפחותיהם יצאו מן התבה, "they left the ark according to their respective families.⁠" In Sanhedin 108 this is understood as למשפחותיהם ולא הם. This statement is not elaborated on there. [The simplest interpretation is that only those animals capable of reproducing left the ark; any animal which was sterile did not live on after the deluge for any length of time. Some commentators believe that whereas the animals left the ark without awaiting instructions from either Noach or God, Noach and family awaited such instructions. Noach demanded a promise from God that He would not again bring a flood upon the earth. Still other commentators view the word למשפחותיהם here as a hint that the animals undertook henceforth to mate only with their own species.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

למשפחותיהם קבלו עליהם על מנת לדבק במינן. לפי הלשון הראשון משתי הלשונות שבסוף פרשת בראשית צ״ל שקבלו עליהם שלא ישחיתו דרכם כמו שהשחיתו בראשונה שאפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקין לשאינן מינן ולפי הלשון האחרון משתי הלשונות צ״ל שקבלו עליהם שאם יזקיקום לשאינן מינן שלא יקבלום אבל זה אינו אמת דהא קא חזינן שמזקיקין היום מין עם שאינו מינו והן מקבלין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יט) וספר הכתוב שהב״ח יצאו למשפחותיהם ואין פירושו שפרו ורבו בתיבה ולא שיצאו איש ואשתו כלם חיים כדברי המפרשים כי אם להודיע שלא נתערבו אלו ואלו ביציאתם אבל יצאו למשפחותיהם משפחה ומשפחה ומין ומין בפני עצמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[א] למשפחתיהם יצאו מן התבה
[1] סנהדרין שם1
1. ציטוט זה מופיע בגמ׳ פעמיים: ׳ ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה״, אמר רבי יוחנן למשפחותם ולא הם. אמר רב חנא בר ביזנא, אמר ליה אליעזר לשם רבא, כתיב ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה״, אתון היכן הויתון? אמרו ליה צער גדול היה לנו בתיבה...׳. מכל מקום רבנו לא ציין זאת כדרכו באות ב ליד סימון העמוד. כדי להבין מדוע לא ציין את הציטוט השני, יש צורך להבין את הנאמר בקטע זה. רבי יוחנן דרש ׳למשפחותם׳ ולא הם, כלומר בהיותם בתיבה חיו משפחות בעלי החיים כל אחד במדור שלו ולא בעירבוביה וכך קיבלו את מזונם, ולא באבוס אחד אכלו כולם (ע״פ רש״י). אח״כ מובאת שאלתו של אליעזר עבד אברהם לשם בן נח, כיצד יכולתם להכין את האוכל לכל אחד את מזונו המיוחד לו, במדורו שלו ובזמן המיוחד לו? תשובת שם, אכן היה לנו צער גדול בתיבה. א״כ מובן מדוע רבנו לא ציין את הפעם הנוספת של ׳למשפחותם׳, כי אין מדובר בדרשה חדשה מהציטוט אלא דרשת רבי יוחנן משמשת רקע לדברי רב חנא בר ביזנא לשאלה ששאל אליעזר עבד אברהם את שם בן נח.
קבלו עליהם וכו׳. ולמאן דאמר (ריו״ח, סנהדרין קח.) שלא היו נזקקים לשאינן מינם, רק שבני אדם היו מזקיקין את הבהמה והעוף לשאינן מינן, פרשנו למעלה כיון שהורגלו – הורגלו אף מאליהן. ולא יתכן פירוש הרא״ם כמו שנתבאר למעלה (ו, יב, אות כד):
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

קבלו עליהם כו׳. דקשה הלא לא נשאר בעולם חיה או עוף ואיך שייך שילכו אליהם ל״פ קבלו וכו׳ רצונו לומר שיהיו למשפחה וזו כוונת רבי יוחנן למשפחותיהם ולא הם עצמן ודו״ק. [נלי״ט]:
They accepted... Rashi is answering the question: No beast or bird remained in the world. How could they go to their families? Thus Rashi explains that they accepted to keep to their own species, i.e., to be a family. And this is what R. Yochanan meant when he said (Sanhedrin 108b), "According to their families, but not they themselves.⁠" (R. Yaakov Taryosh)
כל החיה – זהו כולל כל אשר בו נפש חיה. כמו ״כל החיה אשר אתך מכל בשר״,⁠1 ללמדנו שכל בעלי נפש חיה שברא ה׳ בימי בראשית יצאו כולם מן התיבה, לא חסר גם אחד. ואחרי כן פרט ״כל הרמש וכל העוף״, כל דור ברגליו והולך על הארץ, וכן החיות והבהמות וכן כל בעל כנף המעופף באויר. ואמר עוד ״כל רומש על הארץ״ למעט את הדגים ונפש החיה אשר במים שלא היו בתיבה, ולא גועו במי המבול. וקראם כולם ״רומשים״ מאותו הטעם שקראם ושרצו בארץ.
למשפחותיהם יצאו מן התיבה – כמו למינם. ויפה פי׳ ראב״ע ז״ל. ולדעתי המינים נבדלים בעצם, ועליהן אמר ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״,⁠2 וכן תמיד, כמו מין השור ומין החמור ומין הסוס, והמשפחות נבדלין ג״כ, אבל לא בעצם,⁠3 כמו ״כל עורב למינו״.⁠4 ויש כמה מיני עורב כמו שאמרו בשחיטת חולין5 ״⁠ ⁠׳ואת כל עורב למינו׳, ר׳ אליעזר אומר להביא את הזרזיר, להביא את סנונית לבנה. ותניא עורב זה עורב השחור, ועורב עמקי שהוא לבן, והבא בראש יונים שראשו דומה ליונה״. ואמרו ״מאה ועשרים מיני עופות יש במזרח וכלם מין איה הם״, ואין אלו נבדלים בעצם, כי נפשות כלם נפש עורב הם. ומאה ועשרים עופות טמאים שבמזרח כלם בעלי נפש איה הם, אבל ההבדל הנמצא בהם יחלק אותם למשפחות. ולא לבד שהמינים היו בתיבה, אבל גם המשפחות; וכשיצאו יצאו למשפחותיהן. ולכן אעפ״י שאין חלוקי מינין באדם, כי כל בני אדם בעלי נשמת חיים הן, חלוקים הם במשפחות, בעבור ההבדל שבין הנפשות ברב או במעט. יש משפחות מלכים, משפחות כהנים, משפחות לויים, וכן כמה הבדלים בענין המשפחות. אבל מסופקני אם בבריאה הראשונה נבראו מכל משפחה ומשפחה זכר ונקבה מאין, על דרך משל כל משפחות העורב וכל משפחות הדַיָּה. וכן נמצאו משפחות בסוסים ובחמורים כידוע, או לא. ואשר תכריע הסברה לא נברא רק עורב זכר ונקבה, ונטע השם בכחו להוליד תולדות, ותולדותיו הולידו תולדות אחרות עד שיצאו המשפחות כלן. וכמו שהיה באדם שנברא יחידי, ויצאו משפחות משפחות נבדלות בכחות נפשותיהן. וכן בתיבת נח לא היה רק שנים מכל מין ומין ששלח ה׳ אל התיבה, ומהן יצאו אחר כן כל המשפחות שלהן הנודעות בעולם. וכמו שיצאו מבני נח כל המשפחות. וזהו ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה״, להוליד כל משפחותיהן. אבל המשפחות עצמן לא היו בתיבה. ואפשר שזהו פי׳ המאמר בחלק6 האומר ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה, ולא הם״. וכתב ראב״ע ז״ל ״ויש אומרים שהולידו בתיבה וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת. וזה אינו רחוק״ [עכ״ל]. והוא מדעת קדמונינו7 ז״ל, ועוד יאמר למיניהם יצאו מן התיבה.
1. בראשית ח, יז.
2. שם א, כד.
3. יש מין כללי, ובתוכם משפחות שונות של סוגים שונים בתוך אותו המין.
4. ויקרא יא, טו.
7. שמא כוונת רבינו לרלב״ג.
למשפחותיהם – כל משפחה ומשפחה שבתיבה. וכן לשבטיך (דברים ט״ז:י״ח) – כל שבט ושבט שלך, לצבאותם (במדבר א׳:ג׳) – כל צבא וצבא שלהם.
למשפחתיהם – קודם המבול לא זכר שם משפחה אצל הבהמות ולא אצל האדם, אלא אמר תמיד לשון מין, את הבהמה למינה, והעוף למינהו, וכן כלם. ויש הפרש בין מין ומשפחה, כי מין הוא יותר כללי ממשפחה ובכל מין יש משפחות רבות, דרך משל מין הסוסים הוא מין אחד, אבל משונים סוסי מדינה זו מסוסי מדינה אחרת, והדומים ממש נקראים משפחה אחת, וכן הדבר בבני אדם, המין האנושי הוא אחד, אבל יש בו משפחות הרבה, הן בשינוי הגוף והצבע כגון הכושים הלבנים והאדומים, הן בטבע נפשותיהם, קצתם בעלי חכמה, בעלי גבורה, וכמו משפחות הכהנים והלויים וכן כלם. ולפי שהנולדים מזרע אחד על הרוב דומים זה לזה, לכן האב והאם ובני ביתם וקרוביהם נקראים משפחה אחת. והנה בתחילת הבריאה היו כל אישי מין אחד שוין זה לזה, ולכן לא ברא השם כי אם אחד מכל מין ומין זכר ונקבה, ואמר נפש חיה למינה, עוף כנף למינהו, וכן נעשה אדם, ומטעם זה לא נכנסו בתיבה כ״א זוג אחד מכל מין, ואילו לא חטא אדם הראשון, והיה העולם נשאר בתבניתו הראשון בלי חילוף מזג האויר ושינוי היסודות, היו גם המינים שומרים מתכונתם בלי חילוף המשפחות. אבל לפי שבמבול נתקיים דבר ה׳ שקלל את האדמה בעבור האדם, לזה אמר כאן שיצאו כל הבהמות והחיות מן התיבה למשפחותיהם, כי בהיות שנשתנית עתה תכונת האדמה והתחדשו בה חילופים רבים באויר ובמאכלים וכיוצא, גם הבהמות יולידו מעתה משפחות רבות משונות זו מזו, כפי מקום מושבם וכפי שינוי מאכלם, וגם במין האנושי נתחדשו אח״כ שינויים כאלה, כמו שנכתוב בסיפור בנין המגדל:
למשפחותיהם – קבלו עליהם ע״מ לדבק במינם (רש״י מרבותינו), דבריהם אלה מיוסדים על דרכי הלשון, כי יש הרבה תיבות במקרא מורכבות מיחיד ורבים (כמ״ש הרוו״ה) כי יש בה סי׳ ל״י ול״ר כמו תלונותם (במדבר י״ז). ורש״י קראו שם מפעל יחיד בלשון נקבה ר״ל שהוא שם דבר של הפעולה על מתכונת לשון נקבה, ויש חילוק בין תלונתם לתלונותם כי תלונתם הוא שם דבר יחיד ומשמעו תלונה אחת (איין מוררען), אבל תלונותם איננו שם דבר יחיד אלא שם דבר בל״י ואפי׳ הם תלונות הרבה (איין געמורר), וכן מדרך כל לשון לקבץ פרטים לאחד ולהמליץ עליהם בשם דבר בל״י מצד שהוא חבור אחד של אחדים רבים מחולקים, ודוגמת זה והפלה ה׳ את מכותך (דברים כ״ח) כי בל״י הוא מכתך ובל״ר מכותך לכן הוא מפעל יחיד בל״נ ואפי׳ הם מכות הרבה (ע״ש ראב״ע), וכן ועדותי זו אלמדם (תהלים קל״ב) גם הוא מורכב כי בל״י הי׳ ראוי עדותי הדל״ת במלאפום ובל״ר עדותי חול״ם ופת״ח, והכא שהוא בחול״ם וחיר״ק הוא מורכב, והנה בכל התורה כולה כתוב למשפחותם ע״ד החיבור חוץ מפה שנכתב למשפחותיהם ע״ד החילוק לכן היטב דקדקו רבותינו כאן על מנת לדבק במינם.
כל רומש על הארץ – כולל כל בעלי חיים, כמו ז׳:כ״א.
למשפחותיהם – משפחות משפחות, חלוקים למשפחותם, כל אחד עם בני מינו.
every being that creeps (kol ha-romes). This includes all living creatures, as in 7:21.
divided into families (le-mishpeḥoteihem, lit. “according to their families”). Family by family, each one with its own kind.
למשפחתיהם – בשעת היציאה מן התיבה חוזר הכתוב עוד פעם על מצוות ״למיניהם״ [עיין פירוש לעיל א, יא]. מצווה זו תלווה עתה את כל בעלי החיים.
״משפחה״ נגזר משורש ״שפח״, שקרוב ל״שפע״, ״שׁבע״, ״שׂבע״, ״ספח״, ״ספה״, ״שׁפה״, ״סבא״, ״צבא״ וכו׳. כל אלה מציינים שפע, אסיפת רבים וכינוסם להמון אחד. (במאמר המוסגר יש להעיר, שבתפיסה הלא יהודית, ה״שפחה״ נמצאת בשכבה התחתונה של החברה; לעומת התפיסה היהודית, שבה ה״שפחה״, כפי שרמוז בשמה, נכללת בין בני ה״משפחה״.)
כל החיה וגו׳ למשפחותיהם: ולא נזכר בהמה1. דמשמעות ״למשפחותיהם״ בא ללמד שהיה נח נזהר להוציאם בסדר נכון, שלא יהיו מעורבים ולא יזיקו זה את זה2. אבל זה החשש לא היה אלא בחיה ובעוף וברמש, שהגדול והחזק מזיק לקטן ממנו, משא״כ בבהמה שאין דרכו להזיק לשאינו מינו.
1. שאלת רבינו בפסוק. אך עיין ברד״ק שהסביר ש״כל החיה״ הכוונה – ״נפש חיה״, והוא כלל, ובמילים ״כל רומש על הארץ״ כלל בו הבהמה והחיה.
2. לא במשמעות של ׳למיניהם׳ כפי פרשנות הרד״ק והראב״ע, או בהקשר של ׳קבלו עליהם על מנת לידבק במינן׳ שכתב רש״י בעקבות חז״ל.
למשפחתיהם – הכוונה למינים השונים, בדומה ל״למינהו״ שבבריאת העולם.⁠1
יצאו – הם יצאו מן התיבה מאליהם, כשם שגם נכנסו בתוכה מאליהם.
1. שם כ״א, כ״ד וכ״ה.
כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה – ובמדרש רומש מלא פרט לכלאים למשפחתיהם פרט לסירוס פירוש שכלאים ומסורס פסולים לקרבן, לכן מסיק דב״נ נצטוו על הכלאים ועל הסירוס א״כ הנך שהן כלאים ומסורסים הלא נעבדו בהן עבירה, ולכן היו פסולים לקרבן ב״נ ובירושלמי מגילה דבני נח מותרין להקריב בבמה דידהו בעלי מומין ומכל מינים הטהורים א״כ דחזינא דשנעבדה בהן עבירה בגופן פסולים לבני נח ע״כ דגם לישראל אסור דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעו״ג אסור א״כ הא דפליגי בסרוס בבצים בבכורות אם הוי מומא היינו בכה״ג דלא נעבדה בהן עבירה כמו ביד״ש ויש בזה להאריך ואכ״מ וראב״י סבר שם במדרש דלא נצטוו בני נח ע״ז רק לפי שהקריבן על המזבח הגדול שבירושלים לכן לא הקריב לאילו שיהיו פסולים לישראל ודו״ק.
ובגמרא פרק חלק למשפחותיהם יצאו אמר ר׳ יוחנן ולא הם והענין דהמבול היה שוהה שנים עשר חודש (עיין עדיות משפט דור המבול י״ב חודש) אף שכל ענין המבול היה שלא ע״ד הסדור הטבעי, וקיום נח והבעלי חיים היו בענין השגחה מיוחדת להתקיים באויר כזה אשר היה משחית ומכלה ולזה אמר ויזכור אלהים את נח ואת כל אשר אתו בתבה פירוש בעוד היותם בתבה זכר אותם בהשגחה מדויקת וכן דרשו בב״ר מה זכירה נזכר לו שזן ופרנס אותם כל י״ב חודש שבתבה וא״כ היה ביכולת ההשגחה למחות כל היקום כרגע אולם כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ [לבד מה שלא השחיתו במקרה] ונשחת תכונת הבע״ח לגמרי וטבעם היה לאהוב הרע והחמס ולזה היה צריך חנוך י״ב חודש ולהיות נעצרים מתשמיש ומורגלים בצמצום מזונותיהן, להיות ניזונין מידו של אדם. ויהיה מוראו עליהם ולא יטרפו טרף ואחרי שיהיו מגודלים בחנוך טוב וישר כזה אז יצאו לאויר העולם ויחיו הנהגה מיושרה וכמו שאמרו ז״ל שמן המבול ואילך גדרו עו״ג מן העריות וכמו שאיתא במדרש פ׳ ויצא פ׳ ע׳ יעו״ש ולהתהפך הטבע ולהעשות ע״י הפחד וההרגל טבע שנית שערה החכמה העליונה שצריך י״ב חודש לכן אמר שלמשפחותיהם יצאו מן התבה כי קבלו עליהן להדבק במינן (רש״י) וכמו שא״ר יוחנן וכולן חזרו חוץ מתושלמי והוא מפני שנשתנה טבעיהן ומזגן מהחינוך והפחד האלהי הבלתי טבעי ולזה אמר ר׳ יוחנן ולא הם כי נעשו כבריה אחרת והרואה אותם בתקופה הקודמת למבול וראה אותם אחר המבול יאמר כי המה ברואים אחרים כי מה הוא צורת הבע״ח אם לא טבעו ותכונתו וזה נתחלף בחילוף גמור והבן.
למשפחותיהם יצאו – למשפחותיהם ולא הם1 (סנהדרין ק״ח:)
למשפחותיהם יצאו – אמר לי׳ אליעזר לשם רבה, כתיב, למשפחותיהם יצאו; אתון היכן הויתון, אמר ליה, צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום ושדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה.⁠2 (שם שם)
למשפחותיהם יצאו – א״ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה, על ידי ששמרו יחוסיהם זכו להנצל מן התיבה.⁠3 (ירושלמי תענית פ״א ה״ו)
1. לא נתבאר ענין זה, ויפה העיר הגר״ב דיש לכוין כונת הדרשא הזאת למאמר חז״ל בחולין נ״ח א׳ כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י״ב חודש, ואחרי שהמבול הי׳ שוהה י״ב חודש כפי שמורה החשבון שבפרשה, א״כ היו בריות כאלה שרק תולדותיהם יצאו ולא הם.
2. לפי מה שפרשו המפרשים הוי באור הענין שאמר אליעזר עבד אברהם לשם בן נח, רבי, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה, כלומר שכולם יצאו איש ואשתו, אתון היכן הויתון, כלומר למה לא יצאתם אתם כל אחד עם בת זוגו, רק הגברים עם הגברים והנשים עם הנשים, כדכתיב ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו, והשיב לו כי היו טרודים מאד בתיבה בכלכלת החיות השונות ולא היו מספיקים לסדר יציאתם. ובילקוט ישן דפוס שאלוניקי הגירסא במקום אתון היכן הויתון – היכן נפקיתו, והיא גירסא יותר מכוונת לענין הנתבאר, אבל לדעתי אין דרשא זו פשוטה כל כך, ואולי נלקחה בשבושים וחסרון דברים.
3. נראה הכונה ששמרו יחוסיהן – ששמרו מצות הקב״ה שלא לעסוק בדרך ארץ בתיבה, וראי׳ לפי׳ זה ממה שהביאו ראי׳ לדרשא זו מאלה ששמשו בתיבה וכולם נענשו, חם יצא מפוחם [שחור], כלב – מפורסם בתשמישו, עורב – משונה משאר הבריות, משמע דזכות כולם היתה מה שלא שמשו בתיבה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑הא וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗הב וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹרג וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃
Noach built an altar for Hashem, and he took from all the pure animals and all the pure birds and offered burnt offerings on the altar.
א. לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה ל=לַֽיהוָ֑הי⁠־⁠הוָ֑ה בגעיה ימנית
ב. הַטְּהֹרָ֗ה =ק3,ו,ה,ש2 ומסורת-ל ורמ"ה וספרי תימן וכך בכל ספרי התורה
• ל!=הַטְּהוֹרָ֗ה (כתיב מלא וי"ו)
• הערת ברויאר
ג. הַטָּה֔וֹר =ק3,ו,ה,ש2 ומסורת-ל וטברניות ומ"ש ובספרי תימן וכך בכל ספרי התורה
• ל!=הַטָּהֹ֔ר (כתיב חסר וי"ו)
• הערת ברויאר
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[עו] 1ויבן נח מזבח לה׳, רי״א כו׳ ואינו חייב [משום שחוטי חוץ] עד שיעלה לראש המזבח, רש״א אפי׳ העלה על הסלע או על האבן חייב, גמ׳ א״ר הונא מ״ט דר׳ יוסי דכתיב ויבן נח מזבח לה׳ וכו׳ ואידך נמי והכתיב ויבן מזבח לה׳, ההוא גובהה בעלמא. (זבחים קח:).
[עז] 2עד שלא הוקם המשכן כו׳ והכל כשירין להקריב [ליקרב] בהמה חי׳ ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורין אבל לא טמאים כו׳ מנה״מ א״ר הונא דאמר קרא ויבן נח מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה, ומכל העוף הטהור, בהמה [ועוף] כמשמעו, חיה בכלל בהמה, כו׳. (זבחים קטו:).
[עח] 3מזבח אמר ר׳ אלעזר מזבח, מזיח, ומזין, מחבב, מכפר, היינו מכפר היינו מזיח, מזיח גזרות, ומכפר עונות. (כתובות י׳:).
[עט] 4ויבן נח מזבח לה׳. ויבן כתיב נתבונן, אמר מפני מה צווני הקב״ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳. (בראשית רבה ל״ד).
[פ] 5ויעל עלת במזבח. ראבי״א על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר (תהלים ס״ט:ל״ד) ותיטב לה׳ משום פר מקרין מפריס. (בראשית רבה ל״ד).
[פא] 6ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים, אדם העלה שור על גבי המזבח כו׳, נח קיים מה שכתוב בתורה שנא׳ ויבן נח מזבח לה׳ וכו׳ עד שלא נתנה תורה להם, והם עשו אותן מאליהן, לפיכך אהבם הקב״ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול. (ויק״ר ב׳).
[פב] 7אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקירב קרבנו כו׳ לבש בגדי כהונה גדולה כו׳ כיון שמת אדם מסרן לשת שת מסרן למתושלח כיון שמת מתושלח מסרן לנח עמד נח והקריב קרבן, שנא׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳ מת נח ומסרן לשם. (במדב״ר ד.).
[פג] 8למה הקריבו [הנשיאים] משלשה מיני, עולה, כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות, שנא׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. (במדב״ר י״ד כ״ד).
[פד] 9ישב נח ודרש בלבו ואמר הקב״ה הצילני ממי המבול, והוציאני מן המסגר ההוא ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות, מיד הביא נח ממין בהמה טהורה, שור וכבש ועז, וממין עוף טהור תורים ובני יונה, ובנה את המזבח הראשון שהקריב עליו עולות קין והבל, והקריב עולות ארבע, שנא׳ ויבן נח מזבח לה׳, ויקח אין כתיב אלא ויעל עולות במזבח, ועלה ריח ניחוח לפני הקב״ה ויעל עולות במזבח וערב לו שנא׳ (בראשית ח׳:כ״א) וירח ה׳ את ריח הניחוח. (פרדר״א פכ״ג).
[פה] 10עד שלא בא אברהם אבינו כל מי שהקריב לשם הקב״ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו שכן מצינו בפ׳ (בראשית ד׳:ד׳) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ועוד כתיב ויבן נח מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור (מדרש תדשא פי״ב).
1. ויבן נח מזבח, אלמא אפי׳ במת יחיד שהוא בחוץ אינו העלאה בלא מזבח, (רש״י). והרמב״ם פי״ט ממעה״ק כ׳ שאין קרוי קרבן אלא על המזבח ואע״פ שהוא בחוץ שנאמר ויבן נח מזבח גובהה בעלמא, כדרך כל הארץ שיהא נח להשתמש ולא לחובת מזבח. (רש״י) וצ״ל לתי׳ זה דיפלוג על הדרשות לקמן במאמר פ. ולעיל פ״ד מאמר לב. ואולי מטעם זה קאמר שם בגמ׳ ואב״ע ה״ט דר״ש וכו׳ וחוזר מהתירוץ גובהה בעלמא רק דיש לו מיעוט דאין דין מזבח בבמה.
2. ראה לעיל פ״ז מאמר עד.
3. מזין, בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה. מחבב, את ישראל אל אביהם, מזיח גזירות רעות מעל ישראל (רש״י), ובשטמ״ק כ׳ דדורש כאן כמו נוטריקון, אבל מכפר אין בתיבת מזבח כי אם המ״ם לבד אבל מזיח מחבב הרי במזבח שלש תיבות ומזין ב׳ תיבות והוי כמו נוטריקון. וכאן הוא הפעם הראשון בתורה תיבת מזבח לכן הבאתי פה המאמר אע״פ שבגמ׳ לא דרשו זאת על פסוק שלפנינו.
4. תנחומא ויקהל ס״ו, תנ״י שם ס״ח, שמו״ר פ״נ, מדרש תהלים פ״א סי״ב, מדרש חסרות ויתירות (פליטת סופרים מג). לעיל פ״ב מאמר רפה. ובתנחומא שם וכשיצא מן התבה מה כתיב ויקח וגו׳ מה שלא נצטווה אמר נח לא צוה לי הקב״ה להרבות מן הטהורות כו׳ ועי׳ לקמן מאמר פד. ולק׳ ט. ג. ובמדרש הגדול איתא אל תקרא ויבן אלא ויבן (בקמץ) שהבין מדעתו ישב ודן בלבו ואמר הקב״ה הצילנו מן המבול כהדרשא לקמן מאמר פד. מפרדר״א ונראה דמפרש כן לשון הפרדר״א ישב נח ודרש בלבו. עיי״ש ברד״ל.
5. לעיל פ״ב מאמר לד. מה שציינתי בבאור וצרף לכאן, ועי׳ בתרגום יוב״ע וירושלמי. ועי׳ ע״ז ח, ולעיל מאמר עו. ובכת״י מדרש אור האפלה ויבן נח מזבח הוא המזבח שנברא אדה״ר ממקומו (עי׳ לעיל פ״ב מאמר קלב.) והקריב עליו פר כו׳ והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, והוא שהקריב עליו נח, והוא שנעקד עליו יצחק אבינו והוא ראש הר המוריה והוא גורן ארונה היבוסי. ובזח״א סט: ע. ויבן נח מזבח לה׳ ההוא מזבח דאקריב אדה״ר הוה, אי הכי אמאי ויבן אלא בגין דחייבו עלמא גרמו דלא קיימא בדוכתא כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן, ובס׳ ציוני כאן לאחר שהביא דברי הב״ר, כ׳ ואת״ל ויבן, שנהרס במבול. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א צד טו. מכת״י עה״ת מ״ש דנח היה הראשון שבנה מזבח לה׳ שנאמר ויבן, ועי׳ פס״ז פ׳ בלק (קכז:) דחושב בין ז׳ מזבחות של אדה״ר, הבל, נח, ועי׳ מ״ש בילק״ר בשם הבחיי, ובס׳ הרקאנטי כאן מביא בשם פרקי ר׳ אליעזר הגדול ר׳ ישמעאל אומר באצבע הראה לו הקב״ה לאברהם אבינו ע״ה אמר לו בזה המזבח הוא שהקריבו בו הראשונים קין והבל, הוא המזבח שהקריב בו נח שנאמר ויעל עולות במזבח ולפנינו ליתא, עי׳ ילק״ש ח״ב רמז קיז.
6. מאמר זה הוא בסדר אליהו רבה פ״ו. קיים מה שכתוב בתורה וכו׳ נראה דהכוונה לסוף הפסוק וכמבואר לעיל מאמר עט. וי״ל גם על עצם דין ההקרבה כמבואר לקמן מאמר פד. שהקריב קרבן תודה.
7. לעיל פ״ג מאמר קפא. ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
8. בס׳ חמדת הימים ויעל עולות למה עולת כתיב חסר וא״ו לפי שלא הקריב אלא עולה, ועי׳ זהר ח״א סט: ובפי׳ הרד״ק כאן כ׳ ויש מחלוקת בדרז״ל אם הקריב עולות לבד או גם שלמים עם העולות. וזה תמוה כי בזבחים קטו. פליגי רק לענין אם ב״נ מקריבין בבמה שלהם אבל לא לענין נח בעצמו דמבואר להדיא בקרא דהקריב עולות. ועי׳ לקמן מאמר פד. ובב״ר פל״ד הביאו על פסוק זה הפלוגתא הנ״ל ואולי כוון לזה, וצ״ע.
9. עי׳ לעיל מאמר עט. ובמדרש הגדול מביא דברי הפרדר״א בשינוי לשון, ישב ודן בלבו ואמר הקב״ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה ואני חייב להקריב לפניו קרבן לכך לקח מכל הבהמה הטהורה שור וכבש ומכל העוף הטהור תור ובן יונה, ועמד ובנה מזבח והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל והקריב עליו ארבע עולות שנאמר ויעל עולות עולה לא נאמר אלא עולות, ע״כ. והלשון המבואר לפנינו אין לו באור, והרד״ל נדחק מאוד לפרשו, ולהמבואר במדרה״ג מיושב. ונראה דדורש עולות מכל מין שני עולות, וכדברים אלו מבואר גם בתיב״ע כאן ואסיק ארבע על ההוא מדבחא, ובכ״י ארבע עלוון. ונראה דגם לפני בעל הרקאנטי היה גירסת המדה״ג שכ׳ ולקח מן הבהמה הטהורה שנים, ומן העופות שנים. ועי׳ לעיל מאמר עז. פא. ולק׳ מאמר פה. ובפרדר״א רפ״ט רפי״א, ובלקוטים מכת״י חמאת החמדה בגנזי ירושלם ח״ג איתא ויקח מכל הבהמה, מכל ולא הכל, ותורת קרבן עולה מסורה היה בידי נח מאדם וקין, ואדם וקין מהקב״ה. [ועי׳ ברד״ל בפרדר״א שתמה מהא דהתיבה נחה בהרי אררט ואיך הקריב על המזבח שבירושלם כנ״ל מאמר פ. ועי׳ לעיל מאמר כא. וכבר עמד ע״ז גם הרד״ק ותי׳ כפשוטו דצ״ל שהלך לשם ובנה מזבח וז״פ.]
10. לעיל מאמר פד. ועי׳ לעיל פ״ד מאמר לג. לח.
וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּנְסֵיב מִכֹּל בְּעִירָא דָּכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דְּכֵי וְאַסֵּיק עֲלָוָון עַל מַדְבְּחָא.
Noach built an altar before Hashem, and took of every [ritually] clean animal and of every [ritually] clean bird, and brought up burnt-offerings on the altar.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ
וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם ה׳ וּנְסֵיב מִכֹּל בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דַּכְיָא וְאַסֵּיק עֲלָוָן עַל מַדְבְּחָא (ח״נ: בְּמַדְבְּחָא)
לַה׳ – לפניו ולא לצורכו
א. לכבוד שמים תרגם ״מִזְבֵּחַ לַה׳״ – ״מַדְבְּחָא קֳדָם ה׳״, ״כי רוב הוראת הלמ״ד לצורך המקבל ולהנאתו ולתועלתו, ואונקלוס פירש המכוון״.⁠1
לקח – נְסֵיב, דְּבַר
ב. ״וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״ – ״וּנְסֵיב״, שלקחם בידים לשחיטה. וכמוהו ״וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה״ (בראשית כב יג) ״וּנְסֵיב״. אבל ״וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ״ (בראשית כא כז) תרגם ״וּדְבַר אַבְרָהָם״, שהוליכם מביתו לאבימלך.⁠2
בְּ – עַל
ג. ברוב המקרים אונקלוס מעתיק את בי״ת היחס כצורתה, כגון ״ויעבד יעקב בְּרחל״ (בראשית כט כ) ״וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל״ [ולא: בְּדִיל רָחֵל]. אבל כדי לשלול מטעות כאילו ״בַּמִּזְבֵּחַ״ היא בי״ת הכלי, בתוך המזבח, תרגם כאן ״עַל מַדְבְּחָא״. וכן בבלעם ״ויעל בלק ובלעם פר ואיל בַּמִּזְבֵּחַ״ (במדבר כג ב) ״עַל כָּל מַדְבַּח״.⁠3
1. ״אוהב גר״, נתיב יט. וראה בהרחבה בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״.
2. יא״ר. לכללי תרגום לק״ח עיין להלן ״ומשנה כסף לקחו בידם״ (בראשית מב טו).
3. אבל במקצת נוסחים גרסו בשניהם ״בְּמַדְבְּחָא״. לכללי תרגום בי״ת היחס ראה ״וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם״ (ויקרא כו לג) ״בֵּינֵי עַמְמַיָּא״.
ובנה נח מדבח לשם ממרה די״י ונסב מן כל בעירה דוכי׳א ומן כל עופא דיכיהב וסדר עלון על גבי מדבחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דוכי׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״דכייה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיכיה״) גם נוסח חילופי: ״דכייה״.
ובנא נח מדבחא קדם י״י הוא מדבחא דבנא אדם בעידן דאיטרד מן גינתא דעדן ואקריב ע⁠(י)⁠לוי קרבנא ועילוי אקריבו קין והבל ית קרבנהון וכד נחתו מוי דטובענא איתצד ובנייה נח ונסב מכל בעירא דכיא ומן כל עוף דכי ואסיק ארבע עלוון על ההוא מדבחא.
And Noah built the altar before the Lord; that altar which Adam had built in the time when he was cast forth from the garden of Eden, and had offered an oblation upon it; and upon it had Kain and Habel offered their oblations. But when the waters of the deluge descended, it was destroyed, and Noah rebuilt it; and he took of all clean cattle, and of all clean fowl, and sacrificed four upon that altar.
[ט] וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ – וַיִּבֶן כְּתִיב, נִתְבּוֹנֵן, אָמַר מִפְּנֵי מָה צִוַּנִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרִבָּה בַּטְּהוֹרִים יוֹתֵר מִן הַטְּמֵאִים, אֶלָּא לְהַקְרִיב מֵהֶן קָרְבָּן, מִיָּד וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וגו׳. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, עַל מִזְבֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁשָּׁם הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס (תהלים ס״ט:ל״ב).
ויבן נח מזבח – בנה מזבח והעלה עולות, כדי שיכרית ברית עמו שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה, ומנין שנשבע, שאמר שני פעמים לא אוסיף, 1וכן אמרו חכמינו ז״ל ב׳ פעמים לאו או הין הם שבועה, ולפי שאמר הקב״ה שני פעמים לא, נקראו שבועה, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳).
1. וכן אמרו חז״ל. שבועו׳ ל״ו ע״א. וז״ל רש״י בפי׳ עה״ת לא אוסיף ולא אוסיף כפל הדבר לשבועה הוא שכתב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והוא שבועה. וכן דרשו חז״ל במס׳ שבועו׳ עכ״ל. וכן בעל לקח טוב הביא לא אוסיף ולא אוסיף מיכן אמרו חז״ל לאו לאו שבועה הן הן שבועה בשלמא לאו לאו דכתיב ולא יהיו עוד המים למבול וכתיב ולא יהי׳ עוד מבול. אלא הן הן מנלן מדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה. וע״ש בהערה נ״ז שהעירותי בגמרא שבועו׳ שם לא נמצא זה על הכתוב לא אוסיף רק ברש״י עה״ת הביא כן. ויפה העיר ידידי הרב החכם הגדול מהר״א בערלינר בזכור לאברהם בתלמוד מפיק הלימוד מפסוקי ולא יהי׳ עוד המים למבול או מולא יכרת כל בשר ועיי׳ בדברי הרא״ש שביאר שם בפירש״י שמוכיח מולא אוסיף. וכן נראה מפירוש הרד״ק ועיי׳ במהרש״א בח״א.
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ – הִתְבּוֹנֵן נֹחַ מַה טַעַם רִיבָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּטְּהוֹרָה יוֹתֵר מִן הַטְּמֵאָה, אֶלָּא שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַקְרִיב מֵהֶן, מִיָּד וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ, עַל מִזְבֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁשָּׁם הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ט:ל״ב) ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר״.
עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, וְהַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהִקָּרֵב, בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין, טְהוֹרִים אֲבָל לֹא טְמֵאִים, וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת, וְעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ, וְגוֹיִם בַּזְּמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן מִנָּא הַנֵי מִילֵי, אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וְגוֹ׳ בְּהֵמָה וָעוֹף כְּמַשְׁמָעָן, חַיָּה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל בְּהֵמָה, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין, תַּמּוּת וְזִכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזִכְרוּת בָּעוֹפוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין לְאַפּוּקֵי מְחֻסַּר אֵבָר דְּלָא. דְּאָמַר רַב אֶלְעָזָר, מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁנֶּאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ, דִּכְתִיב ״וּמִכָּל הַחַי וְכוּ׳⁠ ⁠⁠״ כִּדְכָתוּב לְעֵיל (בְּרֶמֶז נ״ד) טְהוֹרָה אֲבָל לֹא טְמֵאָה, טְהוֹרָה וּטֻמְאָה בְּהַהִיא שַׁעֲתָא מִי הֲוֵי אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַב יוֹנָתָן, מֵאוֹתָן שֶׁעֲתִידִין לִיטָּהֵר מִנָּא יָדַע, אָמַר רַב חִסְדָּא, הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי הַתֵּבָה, כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלְטָתוֹ טָהוֹר רַבִּי [אַבָּהוּ] אָמַר: הַבָּאִים מֵאֲלֵיהֶן הַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת, כְּמָאן דְּאָמַר לֹא קָרְבוּ שְׁלָמִים לִבְנֵי נֹחַ. וְגוֹיִם בַּזְּמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן, דְתָנוּ רַבָּנָן (ויקרא י״ז:ב׳) ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצוּוִּין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ, וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִּין לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּבוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ, וּמַקְרִיב עָלֶיהָ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְאָסוּר לְסַיְּיעָן, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן, וְאוֹרוּיֵי לְהוּ שָׁרֵי.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמַּעֲלֶה בַּחוּץ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן חַיָּיב. אָמַר רַב הוּנָא, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּכְתִיב וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעֲמָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּכְתִיב (שופטים י״ג:י״ט) ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וַיַּעַל⁠(הוּ) עַל הַצּוּר לַה׳⁠ ⁠⁠״ וְאִידָךְ נַמִּי הָכְתִיב וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, הַהוּא גוֹבְהָה בְּעָלְמָא וְאִידָךְ נַמִּי הַכְּתִיב ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ״, הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, וְאִיתֵּימָא הַיְינוּ טַעֲמָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּדִכְתִיב ״מִזְבַּח... פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, וְאֵין מִזְבֵּחַ בְּבָמָה.
ובנא נוח מד׳בחא ללה ואכ׳ד׳ מן בעץ׳ אלבהאים אלטאהרה ובעץ׳ אלטאיר אלטאהר וקרב צואעדא עלי אלמד׳בח.
ובנה נח מזבח לה׳ ולקח מקצת הבהמות הטהורות ומקצת העוף הטהור והעלה עולות על המזבח.
(כ-כב) ואחר כך אמר {כאן מופיע תרגום ח׳:כ׳-כ״ב}. וכמו שהיה ידוע מאז ומעולם... וכמו שבארנו. ומה שסידר ויבן נח... סביב ענין הקרבנות... ואשר למלת וירח היתה לה הוכחה מן השכל... מקרה על כל האופנים ואיזה שהוא מהם... לקח אותה הכתוב מן הראייה... ואינו רוצה בדבור זה אלא [הידיעה]... [כדי] שנדע שהוא ידע בזה... ולפיכך חידש לנו בזה מקרה... בכל צורך.
ומצד הלשון תרגמתי וירח קבל כעין מה שכתוב:
א. כאשר [ינתק פתיל] הנעורת בהריחו אש.
ב. ואומר מריח מים יפריח.
ג. ועוד כתוב והריחו ביראת י״י,
הכל לשון קיבול, או כדומה לזה.
ותרגמתי ויאמר י״י אל לבו – מן ד׳אתה, מאליו, כי מלת לב בעברית מורה על עצם הדבר ותמציתו, כגון: ״קפאו תהומות בלב ים״, ״וההר בוער באש עד לב השמים״, וכדרך שאמר: ״עודנו חי בלב האלה״, ונאמר: ״ואל לב שקוציהם ותועבותיהם [לבם הולך]״ וכיוצא באלה. והכוונה בזה היא שלא ביקשו ממנו דבר זה אלא התחיל בזה מאליו.
ומפני מה לא ביקש נח דבר זה, והרי דרך מקריבי קרבנות לשאול את צרכיהם? נאמר, לא הקריב נח אלא כמודה על מה שהטיב {לו} ולנלוים אליו בעבר. והיות והקריב כמודה על שעבר לא צרף עמו דבר {בקשה} לעתיד.
ואפשר שנאמר... אלהים לנח כי ראה... לקרבן... היה מוחלט... אם ביקש לא ביקש על אחרים בו כמו המבול... אמנם קיבל את קרבנו... תוך עמידה על קבלת [הקרבן]... ומה נכלל עמו.
[ונאמר האם אפשר] שנדע מה [הסיבה שבגללה]... [ונאמר בזה] ח׳ אופנים:
א׳ ... שבאותו... [מקרה יהיה] מוסר [לדורות הבאים].
והב׳ מפני שידע שיסדיר את יתר האנשים על סדר כגון זה... מה שקיימו.
והג׳ מפני שהראשונים ה... נתן את היכולת לטפל בכל בעלי החיים ולתת להם אספקה, אבל לא לאחרים.
והד׳ מפני שימי חייהן היו ארוכים וזה איפשר להם ל⁠[שת]⁠ול ולנטוע מה שיספיק... לצמחים ולבעלי החיים...
הה׳ מפני שהמשק בימים ההם היה במצב כזה שהארץ יכלה להיות מוזנחת לשנים עשר חדשים מבלי שיינזק, ואילו עכשו לא היה מי שינהל את משק הארץ באופן כזה.
והו׳ מפני שהמזג {של בעלי החיים} בימים ההם היה חזק ולא ניזק, אם נמנע ממנו הקור והחום {לזמן מסוים}.
[והז׳] כי המזג של בעלי החיים זקוק לקור [שירד עליו] בחורף ויאוזן על ידי החום שבקיץ,
[והח׳] וזקוק לחום שיגיעו בקיץ [ויאוזן על ידי] הקור [שבחורף].
(כ-כב) ת׳ם קאל ויבן נח. ובנא נוח מד׳בחא ללה ואכ׳ד׳ מן בעץ׳ אלבהאים אלטאהרהֵ ומן בעץ׳ אלטאיר אלטאהר וקרב עליה צואעדה. וירח. פקבל אללה קרבאנה. וקאל אללה מן ד׳אתה לא אעוד לען אלארץ׳ בסבב אלאנסאן (אד׳ כ׳אטר אנסאן) אד׳ כ׳אטר קלבה רדי [מן צגר ולא אעוד] אהלאך כל חי כמא צנעת. [עוד]. אבדא טול עמר אלארץ׳ [אלזרע ואלחצאד ואלקר] ואלחמא ואלקיט ואלחריף ואלנה⁠[אר ואללילהֵ לא י]⁠עטלון. אמא צפהֵ ויבן נח [……] חואל אלקראבי⁠[ן] מא לם יזל מעלומא [……] כמא שרחנא. ואמא לפט׳הֵ וירח [……] א⁠[…] כאן חג׳ה להא מן אלמעקול [……] ערץ׳ עלי ג׳מיע אלוג׳וה [פ]⁠אי ואחדהֵ [……] ד׳כרהא לה אלכתאב מן בצר [……] אלכ׳מס פאנמא יריד בד׳לך אלקול [……] [אלעלם] נעלם בה אנה קד עלם כד׳לך [……] פלד׳לך אחדת׳ לנא הד׳א אלחאדת׳ [……] פי כל חאג׳הֵ. [ואמא] מן [אללגהֵ] פאנא [פסרת] [ויר]⁠ח קב⁠[ל] נט׳יר קו׳ כאשר [ינתק פתיל] הנעורת בהריחו אש. וקאל איצ׳א מ⁠[ריח] מ⁠[ים יפריח]. וקאל איצ׳א והריחו ביראת ייי פאלכל קבול א⁠[ו] שאכלה.
ופסרת ויאמר ייי אל לבו מן ד׳אתה לאן לב פי אללגהֵ יקע עלי ד׳את אלשי וכ׳אלצה מת׳ל קו׳ קפאו תהמת בלב ים ומת׳ל קו׳ וההר בוער באש עד לב השמים. ונח⁠[ו] קו׳ עודנו חי בלב האלה. וקאל איצ׳א ואל לב [שקו]⁠ציהם ותועבותיהם [לבם] הולך ומא שאכל ד׳לך. ומעני אנה קאל מן ד׳אתה אי אנה לם יסלה אחד [ען ד׳לך] אלא הו אבתדי בה מן ד׳אתה עלי אלתקריב. ולם לם יסלה נוח ד׳לך ומן שאן אלמקרבין אן יסלו חואיג׳הם, פנקול אן נוח אנמא קרב שאכרא ללה ע⁠[לי] מא רזקה סלאמה ורזק [ג׳מי]⁠ע מן מעה. פלמא כאן ע⁠[נה] שכרא למא מ⁠[צ׳י לם ישר]⁠ך מעה שיא למא יס⁠[תקבל] וימכן אן נקול [……] נח לאנה שאהד ק⁠[…] פיה [……] ללק⁠[…] כאן חתמא [……] אן סאל לם ישפע [……] פיה מת׳ל אלמבול [……] קד קבל קרבאנה [……] וקוף עלי קבול [……] ומא אנטוי מע⁠[ה] [……] [ונקול הל ימכן] אן נעלם מא אלס⁠[בב] לאהל ד׳לך אל⁠[עצר] [……] [ונקול פי ד׳לך] ח׳ וג׳וה. וח⁠[…] אן פי תלך [……] כ׳לק עלי טול [אלזמאן] [……] אעתבאר [……] ומן אלמע⁠[ג׳זאת] אוג׳ב אלאמר ואלמקדאר וג׳וב אלאנצלאח. ואלב׳ לעלמה אנה [סי]⁠טבק סאיר אלנאס מת׳ל ד׳לך אלאטבאק מן [……] אקאמו. ואלג׳ לאן אלסב⁠[ק]⁠איין חיניד׳ כאנו […]⁠ברה ימכנהם אן יסוסו וימונו ג׳מיע אלחיואן מא [לם] ימכן אלאכ׳רין. ואלד׳ לאנהם כאנו טוילי אל⁠[א]⁠עמאר בחית׳ ימכן אן י⁠[עמ]⁠לו (?) ויגרסו מא יפי ב⁠[…]⁠רה [אלנ]⁠באת ואלחיואן כמא ב⁠[יינ]⁠א. ואלה׳ לאן אלארץ׳ חיניד׳ אחתמלת בתדבי⁠[ר]⁠הם אן תקום י״ב שהרא מסתבחהֵ ת׳ם תזרע [ותנ]⁠בת ולא יצ׳רהא ד׳לך שיא. [וא]⁠לאן פליס מן יד׳כרהא כ⁠[ד׳אך]. ואלו׳ לאן מזאג׳הם [חי]⁠ניד׳ אחת⁠[מ]⁠ל לקותהם אן ימתנע ענה אלברד ואלחר פלם [יצ׳]⁠רה שיא. וד׳לך אן אמזג׳הֵ אלחיואן אן [תח]⁠תאג׳ אלברד [י]⁠רד עליהא [פי אל]⁠שתי יודעהא [ת׳ם] תעאדל [אלחר אלד׳י] ד⁠[כ׳ל עליה]⁠א פי אלציף ותחתאג׳ [אל]⁠חר ינאלהא פי אלצ⁠[יף] [……] תקאום אלברד [……] ד׳לך אלקול עלי בעיד (?)[……] לאן אלחבוב ובעץ׳ [……] תדבירהם אן תקים [……] עליהא אלהוא [……] בעד ד׳לך פליס [……] [יח]⁠תמלו אן יקומו מ׳ [……] ותסמע ד׳לך [……] ד׳לך. ואד׳ קד שרחנא [……] ותכון […]⁠ה אלחכם [……] בל תעליל [……] [אע]⁠ני בה סאיר [……] ואנמא עג׳ז.
ויקח מכל הבהמה הטהורה – טענו אברהים הבגדאדי1 ואחרים, מאלה המאמינים בהקדמת המצוות השמעיות,⁠2 כי נח נצטווה במצות ׳בהמה טהורה וטמאה׳ ובמצות ׳עוף טהור וטמא׳; אולם אין הדבר כך, כי המצוה אשר ניתנה לאדם ולנח מצאנו את בניהם דבקים בה ומשתדלים לקיימה, ובמיוחד זרע אברהם אבינו; ואילו היתה מצות הבהמות והעופות קדומה, מדוע זה התחיל משה עליו השלום בחקיקתה, באומרו: ׳זאת החיה אשר תאכלו׳ (ויקרא י״א:ב׳), ׳ואת אלה תשקצו מן העוף׳ (ויקרא י״א:י״ג)? ובוודאי הוא היה נמנע מביאורה,⁠3 כמו שהוא עשה לגבי המילה,⁠4 שאמנם הוא הזכיר אותה מפאת החשיבות, ולא מפאת היותה תחילת החקיקה, ואני מתכוון למשפט: ׳וביום השמיני ימול בשר ערלתו׳ (ויקרא י״ב:ג׳). ואולם אמר כאן ׳ויקח מכל הבהמה הטהורה׳, מפני שלקיחתו ממנה היתה בתוקף הצורך.⁠5
1. לפי צוקר, על תרגום רס״ג, עמ׳ 449, הערה 6, נזכר חכם זה על ידי ההסטוריון מסעודי, בספרו ׳כתאב אלתנביה׳ (עמ׳ 113), כאחד מחכמי ישראל שהיו בדורו של רס״ג. חכם זה נזכר גם על ידי אבן חזם, בספרו ׳כתאב אלפצל פי אלמלל׳, קהיר 1317, כרך 3, עמ׳ 171, יחד עם חכמים אחרים. לפי מאמרו של ב׳ לואיס, ׳המדע היהודי לפי סופר ערבי במאה הי״א׳, סיני ז (ת״ש-תש״א), עמ׳ כט, אברהם אלבגדאדי נזכר על ידי הסופר הערבי אבו אלקאסם צאעז בתוך רשימת המלומדים בדיני ישראל המפורסמים ביותר במזרח. א׳ נויבאור בעבודתו Abraham Hababli — Appendice a la ‘Notice sur la lexicographie hebraique’, Journal Asiatique, II Paris 1863, עמ׳ 216, שבה הוא פרסם חלק ממלונו ׳ספר השרשים׳, טוען, כי אברהם הבבלי, על פי מלונו, הוא בעצם אברהם בן דוד אלפסי, בעל ״ג׳אמע אלאלפאט׳⁠ ⁠⁠״, אך הטענה הזאת הופרכה בתוך Geiger's Judische Zeitschrift, III (1864/5), pp. 241-242, והש׳ מאמרו של ח״י גורלאנד, ׳ר׳ אברהם הבבלי וחקירותיו בשפת עבר, המגיד, ט (1865), חוברת 7, עמ׳ 55-54; חוברת 8, עמ׳ 63; חוברת 9, מ׳ 71; חוברת 10, עמ׳ 103-102. אברהם הבבלי נזכר על ידי ר״ת בהכרעותיו (בתוך; ספר תשובות דונש עם הכרעות ר״ת לספר מחברת מנחם, מהדורת צ׳ פיליפאווסקי, לונדון ואדינבורג 1854), עמ׳ 36 (על ׳שריתיך׳), עמ׳ 57 (על ׳נגזרתי׳) ועמ׳ 82 (על ׳היעזב׳), ועל ידי ראב״ע בפירושו לבראשית א, יד, בשיטה האחרת (ראו: M. Friedlander, Essays on the Writings of Abraham Ibn Ezra, London 1877: 29.
2. הנושא הזה, נתינת מצוות לבני האדם לפני מתן תורה, נדון הרבה בספרות ימי הביניים, גם בהקשר של הפולמוס שבין היהדות לאיסלאם. עיין על הדעות השונות אצל צוקר, על תרגום רס״ג, עמ׳ 110, הערה 463, ועמ׳ 448 ואילך, וכן רשב״ח, עמ׳ 74-66, ועמ׳ נב-נח.
3. ועצם העובדה שמשה פירט אותה, שלא כבמילה, כבהמשך הדברים, זה מראה כי הדבר לא היה ידוע לפני כן.
4. שהרי היא כבר ניתנה לאברהם (בראשית י״ז:ט׳-י״ד).
5. נראה, שהוא מתכוון לומר, כי קרבנות נוח היו ענין של ״הוראת שעה״, והש׳ ראב״ע לבראשית ז׳:ב׳-ג׳. בדרכים אחרות, על רקע של אי⁠־ידיעת נח את מצוות הקרבנות, ראו גם זבחים קטז ע״א ובראשית רבה ל״ד:ט׳.
מכל הבהמה הטהורה – אמר: לא ציוה לי הקב״ה להכניס מאילו שבעה שבעה אלא כדי להקריב קרבן מהם.
מכל הבהמה הטהרה OF ALL CLEAN CATTLE – He said: "The Holy One, blessed be He, ordered me to take in seven pairs of these only in order that I might offer a sacrifice of them" (Bereshit Rabbah 34:9).
ויבן נח מזבח לה׳1הבין מדעתו, אמר מה טעם רבה הקדוש ברוך הוא בטהורים שבעה שבעה, ובשאינם טהורים שנים שנים, אלא להקריב מהם קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה. 2ר׳ אליעזר אומר על מזבח גדול שבירושלים הקריבן ששם הקריב אדם הראשון. דכתיב ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס (תהלים ס״ט:ל״ב).
1. ויבן נח הבין מדעתו. בב״ר פל״ד ושמ״ר פ״י. שו״ט מזמור א׳. וילקוט רמז נ״ט *ויזבן* כתיב נתבונן ואמר מה טעם כו׳. כי׳ אע״ג דקרינן היו״ד בתירי״ק דריש לי׳ כאלו הוא בקמ״ץ דיש אם למסורת והיכי דאיכא למדרש דרשינן. וכן על הכתוב ויבן ה׳ דרשו בב״ר פי״ח נותן בה בינה כאלו כתיב *ויבן*.
2. ר׳ אליעזר אומר. בב״ר פל״ד ר׳ אליעזר בן יעקב אומר.
הבהמה הטהורה – עשרה.⁠1 לא נדע מספר העוף הטהור, כי הוא רב מהטמא.
והנה המזבח בנהו באחד הרי אררט.
1. כלומר: עשרה מינים של בהמה טהורה.
EVERY CLEAN BEAST. There are ten kinds of clean beasts.⁠1 We do not know the number of clean fowl because the Bible lists only the unclean ones since the clean fowl are more numerous than the unclean. Noah built the altar on one of the mountains of Ararat.⁠2
1. The 10 are mentioned in Deut. 14:4,5.
2. He brought an offering of each of the clean animals and fowl before they dispersed (Weiser).
נח החל לבנות מזבח לשם.
עולות – שהכל עולה על גבי מזבח, כאשר הוא מפורש זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳).
ויבן נח – באותו מקום שיצא בו. ואפשר שיצא בהרי אררט מקום שנחה התיבה, ואיפשר שנשתרבבה התיבה מעל הרי אררט אל מקום שתחת ההרים והלכה על פני המים למקום אחר, או אפילו יצא שם נח, ביבוש הארץ הלך לו למקום אחר לשבת שם ובנה שם מזבח. ומדרש (בראשית רבה ל״ד): כי על מזבח הגדול שבירושלם אמר, ושם הקריב אדם הראשון קרבנו, שנאמר: ותיטב לי״י משור פר מקרין מפריס (תהלים ס״ט:ל״ב).
ויקח מכל הבהמה הטהורה – וחיה טהורה בכלל, כי מכל הטהורים הקריב, וזה כטעם הודאה לאל שהצילם שלא מתו במבול, אבל הטמאה אינה ראויה לקרבן כי אף למאכל אדם אינה ראויה אלא מתוך הדחק כמו שפרשנו כל שכן לקרבן האל.
ויעל עלת במזבח – ויש מחלקת בדברי רבותינו ז״ל (זבחים ט״ז) אם הקריב עולות לבד או גם שלמים עם העולות.
ויבן נח, at the very site where he had come out of the ark. It is possible that he left the ark on Mount Ararat, where the ark had been reported as coming to rest (7,2), or that the ark had moved away from there after having come to rest there temporarily. Or, Noach, after exiting from the ark walked a distance before he found a suitable site or cave to establish a temporary residence. As soon as he found a place to start farming, he built an altar to thank God for his and his family’s deliverance. According to Bereshit Rabbah 34,9 this was the great altar in Jerusalem where Adam had brought his offering, and this is what Psalms 69,32 refers to when David speaks of ותיטיב לה' משור פר מקרין מפריס, “which will please the Lord more than oxen, bulls with horns, and hooves.”
ויקח מכל הבהמה הטהורה, the free roaming beasts which chewed the cud and had split hooves were included in the expression מכל הבהמה הטהורה as an expression of gratitude for his survival. He did not take any of the ritually impure beasts as they were not fit for him to eat from except if there would not be any other meat available. (compare our comments on 7,2) If they were not fit for human consumption, how could one offer them for consumption by God on His altar?
ויעל עולות במזבח, there is a disagreement among our sages if Noach only offered burnt-offerings or if he also offered peace-offerings, i.e. offerings part of which may be eaten by the owners. (Zevachim 116)
ויעל עולות – כדרך יורדי הים באניות, כדכתיב: ויזבחו זבחיא תודה (תהלים ק״ז:כ״ב-כ״ג). גם זה שעמד בסער גדול והעולם אבד והוא נמלט.
במזבח – המבורר, הוא שהקריבו עליו אדם קין והבלב.⁠1
1. בדומה בבראשית רבה ל״ד:ט׳.
א. כן בפסוק. בכ״י אוקספורד 568: ״זבח״. בכ״י מינכן 224: ״זיבחי״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״הבל״.
ויעל עולות, "he offered burnt offerings.⁠" He acted similar to the sailors in the story of Jonah, who after having been saved from a great storm and returned to dry land, immediately offered offerings to God for their deliverance. (Jonah 2,16). We learn from here that anyone who has been miraculously saved from dangers beyond his control is expected to offer tangible thanksgiving offerings.
במזבח, "on the altar.⁠" This is a reference to the altar on which Kayin and Hevel had presented their respective offerings.
ויבן נח מזבח לה׳ – כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים, זהו שאמר לה׳, ומן הרחמים מתעלה ומתיחס הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות יתברך, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח, עלת כתיב. וכן אמר הנביא (ישעיהו ס׳:ז׳) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח, והזכיר תחלה מעל המזבח ואח״כ השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהיא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב, וממנו לעליונים ולתחתונים. וזהו שאמר וירח ה׳ את ריח הניחח, כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות, ואז אמר אל לבו לא אוסיף כלומר לא אתן תוספת למדת הדין לקלל את האדמה בעבור האדם, והבן זה.
ויבן נח מזבח לה', "Noach built an altar for the Lord, etc.⁠" Noach's thinking when offering sacrifices was in an ascending manner. First, he built an altar on earth, addressing himself to G-d as the attribute of Mercy, hence the word לה'. From this attribute of Mercy, he proceeded to ויעל עלת, "he raised total-offerings on top of that altar.⁠" Although the word עולות for total-offerings is read as a plural, it is spelled without the letters ו, i.e. as if it were a singular. This indicated his intent to elevate himself spiritually by means of the sacrifices. The animal was to take his place symbolically when the smoke of its flesh rose heavenwards. Isaiah 60,7 where the prophet, quoting G-d, exclaims יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, "they will ascend on high achieving goodwill associated with My altar and I will glorify even further My glorious House,⁠" is similar. [We would have expected the prophet to write יעלו לרצון על מזבחי, "they will ascend on My altar to achieve goodwill, etc.⁠" The change in the wording indicates that the person offering the sacrifice wanted to achieve a spiritual union with Him [Who is "above,⁠" Ed.]. We find such a concept even with Manoach in Judges. He had not even bothered to build an altar [it was forbidden at that time to build private altars, Ed.], but the prophet described the ascent of his sacrifice from a spiritual point located as higher than the altar i.e. מעל המזבח, "from above the altar" (Judges 13,20). Subsequently, that same sacrifice is described as reaching heaven. At that point the angel is depicted as "taking a ride in the flame and ascending" (to heaven? also). The word להב in Judges may be understood as connected to לב, heart. In other words, the heart was the medium which enabled the sacrifice and what it stood for to reach heaven. This explains G-d's reaction which is described here in the words וירח את ריח הניחח, "G-d's bounty which originates in the celestial regions was drawn "downwards". At that point G-d said אל לבו, to the attribute of Justice, "I will not continue ever to allow My attribute of Justice to curse the earth because of man, i.e. "because I have discovered something positive in man.⁠"
(כ-כא) ויבן נח מזבח לי״יוירח י״י את ריח הניחח – ידוע מדברי רבותינו הקדושים, כי משה כתב ספרו וספר איוב (בבא בתרא יד, ע״ב), והוא כתב אם כן באיוב כי העלה עולות1 (איוב א׳:ה׳), וגם לפנים כתב כן בקין והבל (בראשית ד׳:ג׳-ד׳).⁠2 אמנם אחרי התודע השם לאיוב וחרה אפו באליפז וברעיו, ציוה להם שיעלו עולות. הם עולות, לא הוא, ואמנם הוא יעשה תפילה (איוב מ״ב:ח׳). כל שכן שלא נכתב בתורה שאדם וגם בנו שת עשו זבח, גם לא אבותינו הקדושים, גם לא משה בתחילה, רק בנו מזבח על דרך בני גד ובני ראובןא, ״לא לעולה ולא לזבח״ (יהושע כ״ב:כ״ו), והמזבח הראשון שבנה גדעון (שופטים ו׳:כ״ד).⁠3 וכבר הודיענו המורה (מורה נבוכים ג׳:ל״ב) כי בנין ההיכל ועשות התפלה, דברים יותר ראויים מן הזבח,⁠4 אבל היה הזבח לכלל עמינו מן המוכרח. ולפי זה היה ראוי לנותן תורתנו שיספר לעם כי קצת הקודמים ובפרט נח שהיה צדיק ותמים עשה עולות והיו לריח ניחוח לי״י הנכבד וכן נעשה אנחנו.⁠5 ונשמיט זכירת זה ליותר טובים מנח להעיר הטובים מכלל העם.⁠6 ובמקום אחר7 אכתוב על זה בארוכה ואביא ראיות גמורות מן הנמשך לזה לאַמֵת במופתים גמורים דעת המורה.⁠8
ויאמר י״י אל לבו – הנה כן כתו׳ במעשה בראשית (בראשית ו׳:ו׳).⁠9 וכל זה על דרך ׳דברה תורה בלשון בני אדם׳,⁠10 כי כתו׳ באברהם ״ויאמר בלבו״ (בראשית י״ז:י״ז). וכן באליעזר אף על פי שכתו׳ בסתם11 ״ויאמר י״י אלהי אדני אברםב״ (בראשית כ״ד:י״ב), הנה היה זה בלבו כמו שכתו׳ בכאן, והעד על זה מה שפירש הוא ״טרם אכלה לדבר אל לבי״ (בראשית כ״ד:מ״ה). אמנם איך נופל זה בשם ית׳ להדמות להמון על דרך דבורם הנה זה ביאר המורה12 בפנים מה, ואני מצורף לזה כתבתי כונה ותכלית אחרת, ויעויין בספר טירת כסף.⁠13
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – נכון אצלי שיהיה נתינת טעם אל ״לא אֹוסיף״.⁠14
1. משה, שכתב את ספר איוב, תיאר שם בתחילת הסיפור שאיוב העלה עולות. וכן לאחר שה׳ כעס על רעי איוב, דרש ה׳ מרעיו שהם יקריבו עולות, אבל שאיוב יתפלל. המסקנה היא שהקרבת קורבנות היא דרך להמונים, ואינו רצוי לכתחילה. עבודת ה׳ היותר טובה היא התפילה.
2. ראה גביע כסף פרק ו׳.
3. אף מזבח גדעון לא נעשה לשם קרבן.
4. אמנם שם במורה בניין ההיכל כלול עם הקרבנות ולא עם התפלה.
5. כדי לעודד את המון העם בהקרבת קורבנות, היה צורך לצייר את הקרבת הקרבנות כבעלת ערך עצמאי, ׳לכתחילה׳, ולכן נכתב כי צדיק ותמים כנח הקריב קרבנות. בטירת כסף, עמ׳ 160 כתב ריא״כ: ״…שאריכות הלשון נמצא ברוב בספר תורתנו במה שהוא נתלה בענין שכונתו הראשונה הוא להמון העם ולא ליחידים השרידים…״. יש לציין כי ריא״כ סובר כאן שסיפורי התורה אינם תמיד מספרים אמת הסטורית אלא תכניהם נכתבו בכדי להעביר מסרים שונים.
6. הקרבת קורבנות אינה מיוחסת בתורה לאנשים גדולים מנח, כאדם וכאבות, כדי להעיר ליחידים כי באופן עקרוני אין הקרבנות רצויים לפני הקב״ה.
7. גביע הכסף פרק ו׳.
8. ראה גם דבריו בטירת כסף, עמ׳ 160, ובמצרף לכסף לויקרא א,א.
9. ״וינחם ה׳… ויתעצב אל לבו״. ריא״כ מכנה את כל פרשת בראשית ׳מעשה בראשית׳ (ראה גביע כסף פרק ח׳).
10. על פי ברכות לא, ע״ב ועוד.
11. ללא ׳בלבו׳ או ׳אל לבו׳.
12. מורה הנבוכים א׳:כ״ו; א׳:ל״ט.
13. טירת כסף, עמ׳ 19.
14. אין לפרש שהיות לב האדם רע מנעוריו הוא נימוק למלה ״לקלל״, כלומר, שמה שלא יוסיף ה׳ לעשות הוא: לקלל את האדמה בעבור האדם על שיצר האדם רע מנעוריו, אלא יש לפרש שהיות לב האדם רע מנעוריו הוא נימוק ל״לא אסיף׳, כלומר, זו הסיבה שלא יקללנו. וכן פירשו המפרשים.
א. בכה״י: גד (קפיצת עין).
ב. נסה״מ: אברהם.
ואחר כן בנה נח מזבח לכבוד ה׳, להורות כי הוא לבדו ראוי שיֵעָבֵד, לא עבודה זרה כמו שעשו הדורות הקודמים, ולזה העלה עולות במזבח מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור, כי הם המינים היותר נבחרים, כמו שיתבאר במקומו בגזרת ה׳ (פרשת שמיני, יא, א-כח); או עשה זה כדי שתגיעהו הנבואה, כמו שנבאר אחר השלימנו דברי הסיפור הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אמר לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה אלא כדי להקריב מהם קרבן. בב״ר דאם לא כן מנא ידע להקריב מאלו בלבד ולא מאי זה מין שיהיה הא ליכא למימר הכא כדלעיל למדנו שלמד נח תורה דמן התורה אינם ראויים להקרבה אלא תורין ובני יונה ונח הקריב מכל העופות הטהורות אך קשה ולמה לא אמר שהרי לא הכניס בתיבה מהטמאים רק זוג אחד זכר ונקבה ואם יקח מהם לקרבן יבטל המין ההוא הפך כונת התורה שצותה להכניס שנים מכל מין לקיום המין לפיכך על כרחנו לומר שלא כוון רש״י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן והלא לא מצינו שצווה נח על זה והשיב שהסברא מוכחת שלא צוה לו הב״ה להכניס מהטהורים שבעה אלא כדי להקריב מהם וישארו גם כן לקיום המין דאם לא כן די בשנים לקיום המין כמו שצוה בטמאים אלא שהיה ראוי לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות במזבח המורים על הקרבן לא על מכל הבהמה הטהורה אבל בב״ר על ויבן נח מזבח דרשו זה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(כ) ונח כשיצא וראה את העולם חרב ושגמלו השם ברחמיו וכרוב חסדיו בהצלתו בנה מזבח והעלה עליו עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור להיותם באמת היותר משובחים כפי טבעם ונכון הוא שמרע״ה בכתבו את התורה קראם כן טהורים אבל נח לא בחר בהם כי אם בהיותם יותר מובחרים בטבעם והיה תכלית הקרבן ההוא להודות לה׳ על כל אשר עשה עמהם להפליא. כאומר ממך הכל ומשלך יתנו לך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[א] ויבן נח מזבח לה
[1] זבחים פרק שלושה עשר דף קח ע״ב (זבחים קח:) ב
[ב] ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור
[2] זבחים פרק ארבעה עשר דף קטו ע״ב (זבחים קטו:)
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַיִבֶן נח מזבח: ב״ר1 פ׳ ל״ד ושמו׳ רבה2 פ׳ נ׳, ויבן נח מזבח, וַיָבֶן כתי׳, נתבונן ואמר מפני מה צוני הקב״ה וריבה בטהורי׳ יותר מן הטמאי׳, אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳, פי׳ דאע״ג דקרינן היו״ד בחירק דריש ליה כאילו היא בקמץ, כמו וַיָבֶן דוד3, דיש אם למסורת, והיכא דאיכא למידרש דרשינן. וכן דרשו ויבן ה׳ אלק׳4 את הצלע (בב״ר5 פ׳ י״ח) מלשון התבוננות <וכן וירא אהרן6 ויבן מזבח בבמדבר רבה7 פ׳ ט״ו>. ועיין עו׳ בב״ר8 פ׳ פ׳ סי׳ ד׳. [וַיִּבֶן].
ומכל העוף הַטָהוֹר: בהללי9 יש חילוק על מלת הטהור אם חס׳ או מלא. והרמ״ה10 ז״ל כת׳ ומכל העוף הַטָהוֹר11 מל׳, וכל אורית׳ בליש׳ דכותי׳ מלאי׳, בר מן ה׳ דמסי׳ עליהון חמשא חסרי׳ בליש׳ וכו׳. עיין הסימן במ״ג12 סוף שמיני. [הטהור].
עֹלֹת: חס׳ דחס׳, וכן הוא בהעתק הללי. גם הרמ״ה13 ז״ל כתב ויעל עֹלֹת14 במזבח חס׳ דחס׳ כתי׳, וכל אורית׳ בענין דקרבנות דכותיה חס׳ דחס׳, בר מן א׳ מל׳ וי״ו קדמא׳ וחס׳ וי״ו תנין, וסי׳ אבני׳ שלמות15 תבנה וגו׳, והעלית עליו עוֹלֹת. <ועיין בס' הזוהר16 דף ע׳ ע״א ובחיי17.> [עלת].
1. ב״ר: פרשה לד ט.
2. ושמו׳ רבה: פרשה נ ב.
3. וַיָבֶן דוד: שמ״ב יב יט.
4. ויבן ה׳ אלק׳: בר׳ ב כב.
5. בב״ר: פרשה יח א.
6. וירא אהרן: שמ׳ לב ה.
7. בבמדבר רבה: פרשה טו כא.
8. בב״ר: פרשה פ ה.
9. בהללי: הכוונה ל׳העתק הללי׳.
10. והרמ״ה: טה״ר.
11. ומכל העוף הַטָהוֹר: פסוקנו.
12. במ״ג: מ״ג-ד וי׳ יא מז.
13. הרמ״ה: על״ה, נ ע״ב.
14. ויעל עֹלֹת: פסוקנו.
15. אבני׳ שלמות: דב׳ כז ו.
16. בס׳ הזוהר: בראשית, ע ע״א.
17. ובחיי: על אתר.
כדי להקריב כו׳. כתב הרא״ם שלא כיון רש״י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן והלא לא מצינו שצוה הקב״ה לנח ועל זה פירש רש״י שהסברא מוכחת על זה שלא צוה הקב״ה להכניס וכו׳ אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש על ויבן מזבח או על ויעל עולות ונראה לי לפרש דודאי יודע היה נח להקריב קרבן לה׳ כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת ה׳ יתברך וכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות אך קשה לרש״י מה שכתב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו ולמה הביא מכל המינים ועל זה תירץ אמר צוה וכו׳ ובזה יתורצו קושיות הרא״ם וק״ל:
To sacrifice... The Re'm writes that Rashi is explaining how Noach knew he should bring sacrifices, although there was no such command from Hashem. Rashi explains that Noach reasoned: "Hashem would not have commanded me to take in seven of each...⁠" But if it is as the Re'm explained, Rashi should have explained this on, "Noach built an altar,⁠" or on, "And brought up burnt-offerings on the altar.⁠" Thus it seems to me [to explain differently.] Noach knew on his own to bring offerings to Hashem, just as Hevel brought offerings for the goodness he received from Hashem. Surely Noach should bring offerings as thanksgiving, since he was saved from the Flood, and "four people need to offer thanks: Seafarers...⁠" (Berachos 54b) Rather, Rashi is answering the question: Why did Noach bring a burntoffering from each and every clean animal and bird? Was it not enough to bring for himself, his wife, his sons and their wives? Why did he bring from all the species? Rashi answers: "He thought: Hashem would not have commanded me to take in seven of each...⁠" This answers the difficulties raised by the Re'm.
ויבן נח מזבח לה׳ – לפי הפשט היה מקובל אצלו מאבותיו שהמקריב לה׳ צריך שיבנה מזבח לשמו הגדול להעלות עליו עולה וזבח. וכמו שבאה המצוה לישראל במשכן, לא שיעשה בכל מקום על הר או סלע שיראה, וכדוגמתו באליהו.⁠1 ונלמד מזה שגם בני נח המקריבים בכל מקום צריכין לבנות מזבח מיוחד לקרבנותיהם. אבל בפרק השוחט והמעלה2 יש בזה מחלוקת לענין שחוטי חוץ לר׳ יוסי אומר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח, ר׳ שמעון אומר אפילו העלה על סלע או על האבן חייב. ולמדו בגמרא טעמו של ר׳ יוסי דכתיב ׳ויבן נח מזבח לה׳ ׳, וטעמו של ר׳ שמעון לפי שנאמר אצל מנוח ׳ויעל על הצור לה׳ ׳.⁠3 ולדעת ר׳ יוסי אמרו שהיתה הוראת שעה אצל מנוח, ולדעת ר׳ שמעון תרצו ויבן נח גובהה בעלמא. ופירש רש״י ז״ל: לא לחובת מזבח אלא שיהא נוח להשתמש עליו. ולא ידעתי א״כ לאיזו צורך נכתב בתורה? ולמה לא תרצו שלפנים משורת הדין, לכבוד השם עשה נח כן, ונכתב בתורה לפרסם צדקתו. ואולי זהו פירוש ״גובהה בעלמא״ שעשה מקום גבוה להעלות עליו לכבוד השם כדרך כל הארץ לכבד את השרים במקום גבוה ונכבד לא לחובה. גם אם גבהה בעלמא פרושו שיהא נוח לו להשתמש עליו יקשה מלת ״לה׳ ״.
ויקח מכל הבהמה הטהורה – [פירש ראב״ע] ״עשר.⁠4 ולא נדע מספר העוף הטהור כי הוא יותר מהטמא״. מפירוש ראב״ע ז״ל. ויפה פירש, וחיה בכלל בהמה.⁠5 לא בקר וצאן ותורים ובני יונה לבד,⁠6 כי מצוה זו נתחדשה לישראל. אבל בני נח מקריבים מכל הטהור לאכילה. וכן אמרו בברייתא פרק פרת חטאת7 ״עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשרין להקריב, בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים. ואמרו מנא הני מילי? אמר רב הונא דאמר קרא ׳ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור׳. בהמה כמשמעו, וחיה בכלל בהמה״.
ויעל עולות במזבח – לפי הפשט היו כלם עולות כליל לגבוה לכפר על נפשו ועל נפשות ביתו, אולי חטאו בלבבם, כמו שמצינו באיוב ״והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני״8 וגו׳. אך ממלת ״עולות״ אין הכרע, שאעפ״י שהעולה שם לקרבן כליל, ו״זבחים״ שם לשלמים ולקרבנות הנאכלין; מלת ״עולָה״ כולל גם כל העולֶה על המזבח להקרבה. כמו ״זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה״,⁠9 הכולל כל העולין על גבי המזבח. ואם כן יש לנו לומר שקצתן היו זבחי תודה להודות לה׳ על חסדו שהצילוֹ מכל בני דורו, גם זבחי שלמים לבקש רצון ושלום לעולם שלא יקצוף השם עוד ולא יגער בעולמו כמו שעשה במבול. רק התודה והשלמים נאכל בשרם לבעלים, ועדיין לא הותר הבשר לבני נח. ואולי לא התיר ה׳ בשר תאוה לאדם הראשון להרוג בריה לאכול בשרה. אבל היה רשאי לאכול מבשר הבהמה הַקְרֵבָה לגבוה. ואם כן הבל שהיה רועה צאן היה אוכל מבשרם מכל אשר יקריב לה׳, ועליו אמר ״מבכורות צאנו ומחלביהן״.⁠10 ובברייתא בפרק פרת חטאת11 אמרו ״והכל קרבו עולות ושלמים״. ובגמרא פריך ״והתניא עולות ולא שלמים?⁠״ והעמידו הדבר במחלוקת. חד אמר קרבו וחד אמר לא קרבו. ואמרו ״מאי טעמא דמאן דאמר קרבו שלמים בני נח? דכתיב ׳והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן׳. איזהו דבר שחלבו קרב על גבי מזבח, ואין כלו קרב לגבי המזבח? הוי אומר זה שלמים. והחולק דחה ואמר ״מחלבהן משמנוניהן״. ושאל תלמודא מקרא ״גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות״.⁠12 ודחה ״זבחים לאכילה, ועולות להקרבה״. ושאל עוד מקרא ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים״,⁠13 ותירץ שהאומר לא קרבו שלמים סבר שיתרו לאחר מתן תורה בא״. אבל לפשט הכתובים האלו הקריבו הבל ונח ויתרו גם עולות גם שלמים.
במזבח – בכל המקרא14 מצינו ״על המזבח״, לבד כאן ״במזבח״ ו⁠[עוד] ד׳ פעמים ״ואעל פר ואיל במזבח״15 בדברי בלק לבלעם. ויש בזה דבר. ולדעתי כי קודם מתן תורה היה המנהג שבנו אנשי שם בית זבח לשמים, והקימו מצבות והיכלות להתפלל בהן ולדרוש בהן דברי אמונות ותוכחות לבני אדם כמו ״אז הוחל לקרוא בשם ה׳ ״16. ובאותן ההיכלות לפעמים הקריבו קרבנות, וזה ההיכל נקרא ״מזבח״ על שם הזבחים והתקרובות שנעשים בו. וזהו שכתוב ״ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו״,⁠17 שבנה שם היכל ובית לזבוח לשמים לכבוד השם, ובו התאספו בני אדם והודיעום והגידו להם חכמה ומוסר. וזהו ״אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ 18 לא אמר שהקריב קרבן, אבל קרא בו בשם ה׳. וכן כשבא לאילוני ממרא כתיב ״ויבן שם מזבח לה׳ ״.⁠19 וכן כתוב ״ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שָׁם בשֵׁם ה׳ אל עולם״;⁠20 כי במקום האילנות ההם התאספו לשמוע חכמתו ותורתו. ומזה נמשך המנהג כשהחלו למרוד ועבדו לגילולים שבנו היכלות ובתי זבח כידוע בספרי דברי הימים, מעניני המצרים והאשורים והכלדיים והיוָנים בארצותם לגוייהם. על כן כשניתנה תורה אסר לישראל כל המעשים האלו, ואמר ״ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך״,⁠21 שהן ההיכלות ומצבת אבנים שעשו הגוים לגלוליהם. וכן אסר נטיעת האילנות לענין זה, ואמר ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה׳ אלהיך אשר תעשה לך״.⁠22 ומאז ואילך נאסר לישראל לבנות היכל ומזבח לעבודת ה׳, זולתי המשכן והמקדש המיוחד לבד לה׳ ועליו צוה בתורתו. והבמות כשהיו מותרים לא היו היכלות של אבן ובו מזבח, אלא מזבח לבד מעפר האדמה לשחוט ולעבוד עליו. ועליו כתוב ״מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו״,⁠23 לבד במקדש השם היה מזבח אבנים, ועליו אמר ״ואם מזבח אבנים תעשה לי״24 וגו׳. ולפי שבני נח בנו היכלות והיה שמם ״מזבח״ על כן אמר ״ויבן נח מזבח לה׳ ״, שבנה היכל לכבוד השם ולעבודתו. ואמר ״ויעל עולות במזבח״, בהיכל זה העלה העולה והשלמים באחד [מ]⁠מקומותיו שייחד למקום ההקרבה. וכן בבלק שבנה היכלות כתוב ״בְּנֵה לי בזה שבעה מזבחות״.⁠25 ואמר ״ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח״,⁠26 כלומר בהיכלות שבנה העלה פר ואיל במקום המיוחד שבו להקרבה. וכן בכל הפרשה זכר שבנה מזבחות והעלה במזבח פר ואיל. אבל ממתן תורה ואילך שלא נבנו עוד היכלות, ולא נקרא עוד ההיכל בשם ״מזבח״ אלא מקום ההקרבה לבד קרוי מזבח, לא יתכן לומר בשום מקום שהעלה הקרבן ״במזבח״ אלא ״על המזבח״, שהוא מזבח אדמה או מזבח המקדש שעליו זרקו הדם והקטירו האימורים, וצריך לעיין עוד.
1. מל״א יח, לא-לב.
4. בפירוש ״דעת מקרא״ העירו שזה נגד עשרה מינים: בקר, כבש, עז, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר.
6. בלי אפשרות להקריב מן החיות.
8. איוב א, ה.
12. שמות י, כה.
13. שמות יח, יב.
14. 58 פעם בתורה.
15. במדבר כג, פסוקים ב, ד, יד, ל.
16. בראשית ד, כו.
17. שם יב, ז [אצל אברהם אבינו].
18. שם יג, ד.
19. שם יג, יח.
20. שם כא, לג.
21. דברים טז, כב.
22. שם טז, כא.
23. שמות כ, כא.
24. שם כ, כב.
26. שם כג, ב.
ויבן נח – כשראה את העולם חרב ושגמלו השם ברחמיו להצילו, נדבה רוחו אותו להקריב קרבן לה׳ להודות לו על כל אשר עשה עמו:
ויעל – הפעיל משרש עלה, כטעם בהעלותך את הנרות {במדבר ה׳:א׳] ע״ש שהאש עולה למעלה והגופות הנשרפים עולים כעשן.
and made burnt offerings (va-ya’al olot). The word va-ya’al [lit. “and he raised”] is the hif ’il form of the root alah, as in, “When you light [be-ha’alotekha, lit. ‘when you raise’] the lamps” (Num. 8:2), so said because the fire rises upward and the burnt carcasses go up in smoke.
ויבן נח מזבח לה׳ וגו׳ ויעל עלת במזבח – פסוק זה, המזכיר לראשונה מזבח ועולות, מראה בבירור את מעלת הקרבנות; ויש בו כדי להפריך את דוברי השקר, המסלפים את דמות הקרבנות ומעידים שקר נגדם.
במשך שנה שלמה היה על נח להקדיש את כל כחו להצלת בעלי החיים; ועתה, מיד ברגע תשועתם, הוא מקריב אותם לקרבן! יש להעיר בנוסף, שלקרבן זה ישנה חשיבות בהסטוריה העולמית; שכן הפסוקים הבאים אומרים במפורש, שכל התפתחות הארץ והאנושות עד עצם היום הזה היא תוצאה מקרבנות אלה; כאילו שהתפתחות זו היא תשובה או היענות לקרבנות: ״וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו״ וגו׳.
וצריכים אנו להבין, מה הייתה כוונתו של נח בבניית המזבח ובהעלאת העולות? מה ביקש להביע על ידי המזבח והקרבן, עד שמשום כך ציוה הקב״ה על קיומו של העולם והתפתחותו העתידית?
מבואר מפסוקים רבים ש״מזבח״ הוא מבנה הנעשה בידי אדם, שעל ידו הארץ כביכול עולה השמימה. כך מצאנו ביחזקאל (מג, טו) שהמזבח נקרא בפשטות ״הראל״ – ההר של האל. ואכן, מתקבל מאד על הדעת, שהמזבח בבית המקדש הוא סמל להר סיני, ושאש המערכה שבראש המזבח מקבילה ל״אש אוכלת בראש ההר״ (שמות כד, יז). וכן הוא אומר בתהלים (סח, יח): ״אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ״. הווי אומר: ה׳ ירד משמי השמים אל תוך תחומו הצר של אדם, ה׳ הוא בתוך עמו, והר סיני בתוך המקדש. ומסתבר שכך הוא גם פירוש הביטוי בפרשת התמיד: ״עולת תמיד העשויה בהר סיני״ (במדבר כח, ו; ראה פירוש שם ובשמות כז, ח).
אופייני הוא, שתפיסת המקדש של בני ישראל שונה מזו של בני נח. אנו רשאים להקריב רק על גבי מזבח שנבנה מכמה אבנים, ואסור לנו להקריב על מצֵבָה העשויה אבן אחת בצורתה הטבעית. אנו מצוּוים לבנות את המזבח. גם אין להעמידו על גבי כיפים ועמודים (מכילתא, שמות כ, כא); שכן הוא נקרא ״מזבח אדמה״ (שם) – עליו להיות מחובר לאדמה (זבחים נח.), כהמשך לאדמה, כביכול. זה משום שהמזבח מסמל את התרוממות האדמה אל ה׳ על ידי מעשי האדם. לקחת אבן אחת ולהקריב על גבה – פירושו להשאר במדרגת הטבע. לעומת זאת, המזבח הבנוי, מסמל אדם המעלה עצמו מעל הטבע, ומרומם את עצמו על ידי יצירתו העצמית לדרגת אדם חפשי, כדי לעלות משם אל ה׳.
ובכן, על ידי בניית מזבח לה׳ על הארץ, בעת שהושבה אליו מאת ה׳, הקדיש נח את כל הארץ ועשאה למקדש. ומעשי האדם יוסיפו לחבר שם אבן על אבן, עד שהארץ כולה תיהפך ל״הר⁠־אל״ מקודש.
כשאומות אחרות מבקשות להתקרב לה׳, הן עוזבות את תחום האדם, כסבורות שה׳ יימצא רק בטבע. בודאי שה׳ יימצא גם בטבע, אך עיקר מקום שכינתו הוא בתחום חיי האדם. שם, בעולם הטבע, מתגלה גבורת ה׳; ואילו כאן מתגלה אהבתו. משום כך, קדושת המזבח עולה על קדושת המצבה אשר היא מתנה מהטבע. רעיון זה הוא עיקר גדול במקדש. נאסר לנטוע עץ בכל גבול המזבח, ולא נראתה כל קורת עץ בבנין המקיף את המזבח (דברים טז, כא; עיין ספרי שם).
״מזבח״ נגזר משורש ״זבח״, המציין הריגה או שחיטה, שמטרתה אינה להשמדה אלא לספק מזון. בהרחבה מציין ״זבח״ – סעודה. ״זבח״ קרוב ל״שבע״, ״סבא״ וכו׳, המורים כולם על שפע ושובע. ואכן, הקרבן נידון גם כ״סעודה״, שכן הוא קרוי ״לחם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ [ויקרא ג, יא] – הוא מפרנס את אש הקודש על הארץ. מקריב הקרבן מוסר את נפשו, כדי להאיר את הארץ באור ה׳.
והנה, בכל מקום שהכתוב דיבר על קרבנות, נקרא ה׳ בשם הוי״ה, ולא בשם ״אלקים״. ביארו חז״ל (ר׳ יוסי בתורת כהנים ויקרא א, ב) טעמו של דבר: ״שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות״, הווי אומר: לבטל כל שמץ דמיון לקרבנות לעבודה זרה הקרבים לכחות הטבע העוורים. זאת ועוד, שם הוי״ה גם בא להוציא מלב הכופרים המטיחים דברים כלפי מעלה. הללו אומרים שהקרבנות אין בהם אלא הריגה והשמדה, הבאה לפייס אל נוקם וצמא דם. בקוצר דעתם הם שמחים בביטול הקרבנות, באמרם שעתה השכלנו לדעת שדם קרבן אינו עבודה לה׳. כנגדם, נזכר שם הוי״ה בכל הקרבנות. גם נח בנה את מזבחו לשם הוי״ה. ומטעם זה נשא הכהן הגדול שם הוי״ה על מצחו, להוציא מלבם של כל מסלפי דמות הקרבנות.
לה׳ – קרבנותינו מכוּונים לאותה בחינה של הנהגת ה׳, שאיננה חפצה בחורבן אלא בחיים. ה׳ הוא המקור של כל החיים ושל כל ההוויה העתידית, והוא מוכן בכל עת להעניק חיים חדשים כח חדש ועתיד חדש. האדם, באופן סמלי, מקריב את חייו לה׳, כדי לזכות מאתו לחיים חדשים; הוא מקריב את עצמו לה׳, כדי להתקדש על ידי ה׳ ולהתעלות לחיי קודש עלי אדמות.
אין אדם מקריב קרבן לאל נוקם, בעל חימה וצמא דם; אלא מקריב הקרבן מקדיש לרצון ה׳ כל כח, כל תנועה וכל זיז שבו. להקריב קרבן פירושו: לזכות מידי ה׳ בחיי נצח. אדם אינו מקריב בהמה, אלא הוא מקריב את עצמו על ידי הבהמה. כשאדם מקריב בהמה לפני ה׳ וסומך את ידיו עליה, כשהוא שוחט אותה, מקבל את דמה וזורק אותו על המזבח, ומוסר לאש את ראשה, כרעיה, חזָהּ וכל שאר איבריה; על ידי זה הוא מקריב לה׳ את דמו, את ראשו ואת כח שריריו, ומתמסר לגמרי לאש רצון ה׳, כפי שנאמר לישראל בתורה.
נח הקריב עולות, ואילו קין והבל הביאו מנחות. ה״מנחה״ היא קרבן הודיה [עיין פירוש לעיל ד, ג]. ואילו העולה מסמלת את הַקְדָשַת המעשה. ״עלה״ מציין התפתחות ועליה, ומכאן ״עָלֶה״ האילן. העולה מכפרת על מצוות עשה. היא מעוררת את כח המעשה ומזהירה מבטָלָה. היא מזרזת את האדם ״לעלות״, להתקדם, ולשאוף אל פסגת ייעודו. החטאת, מורה לאדם לדבוק במדרגה המוסרית שאליה הגיע כבר, אלא שאבדה בפשיעתו. אצבע הכהן מביאה את הדם אל ראש המזבח, ושם נותנת אותו על קרנותיו. לא כן בעולה, שם הכהן עומד מרחוק וזורק את הדם על חציו התחתון של המזבח; ובכך הוא רומז למקריב: עדיין עומד אתה מרחוק, ואפילו לא בתחתית ההר, ובודאי שלא הגעת לפסגת ייעודך. תפקידך הוא לאסוף את כל כח החיים שבך, להקריבו, ולהעלותו אל רום פסגת ייעודך.
כל הדברים האלה יתבארו אי״ה ביתר פירוט בפרשת הקרבנות. הבאנו כאן רק את הנצרך להבנת קרבנו של נח.
על ידי בניית מזבח לה׳ בארץ שהושבה אליו עתה, ובהקרבת עולות על המזבח, קידש נח את כל הארץ ועשאה למקדש ה׳. שם יבנה האדם לבסוף היכל השואף והמתרומם ומגיע השמימה; שם יחבר אבן לאבן עד שתהיה כל הארץ ״הר⁠־אל״. ושם יקדיש האדם את כל כחותיו כדי לעלות ולהתקדם בעבודת ה׳.
לקרבן זה, לקח נח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. כבר הערנו לעיל (ז, ב) שגם בני נח הורשו להקריב רק בעלי חיים טהורים, והצענו טעם לכך, משום שרק בעלי חיים טהורים ראויים על פי טבעם לייצג את אישיות האדם. וכך מצאנו גם מאוחר יותר בהלכות הקרבנות, שסוגו של הקרבן, והיותו זכר או נקבה, תלויים באישיות המיוצגת על ידו: כהן גדול וסנהדרין מביאים פר, הנשיא מביא שעיר, ההדיוט מביא שעירה או כשבה וכן הלאה. ובכן, קרבן זה שהוקרב למען עתיד האנושות, כולל את כל המינים הטהורים. והרי לנו כאן רעיון נוסף: במהלך התפתחות הדורות, אישיות האנשים תהיה שונה זה מזה, אך כולם יהיו ״עולות במזבח״, על הארץ המרוממת את עצמה כמזבח ה׳.
שאלות:
למה נתרצה כ״כ ע״י הקרבן. ומ״ש שלא יוסיף לקלל וכו׳ כי יצר לב האדם רע. הלא בעת גזרת המבול היה זה סבה שיבא המבול כמ״ש וירא ה׳ כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע ויאמר אמחה את האדם. ולמה כפל ולא אוסיף להכות כל חי. הלא זה הוא הקללה. ומ״ש עוד כל ימי הארץ זרע וכו׳, הלא כן היה גם קודם המבול.
ויבן נח – כמו שאדה״ר הקריב קרבן להודות לה׳ חסדו על בריאת העולם כן הקריב נח על קיום העולם ועל הצלתו, ובאשר לא התיר לו עדיין אכילת בשר, התבונן ממה שריבה ה׳ בטהורים שברשותו שיקח ז׳ זוגות שזה לקרבן, ויעל עולות במזבח. הפת״ח מורה הידוע, ודרשו חז״ל המזבח שבירושלים שעליו הקריב אדה״ר.
ויבן נח: משום שהיה נדרש לברכה1, על כן הקריב קרבן שמוכשר לברכה, כידוע2.
מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור: מבואר לעיל (ז,ב)3 דלפי הפשט נכלל בזה הדיוק לאפוקי טמאה לאכילה וטמאה לקרבן4, היינו בעלי מום בבהמה ומחוסרי אבר בעוף. דאע״ג דבן נח כשר להקריב בעל מום מכל מקום נח הקריב דוקא תמימים שיהיו לרצון ולריח ניחוח, מה שאין זה בבן נח כלל.
1. עיין לעיל פסוק ט״ז בדברי רבינו.
2. אך רש״י בעקבות חז״ל כתב שבנה מזבח כי כך הבין ממספר הטהורים שהצטווה להכניס לתיבה.
3. ועיי״ש בהרחב דבר.
4. כלומר, לא טמאה לאכילה גרידא, אלא גם לאכילה וגם לקרבן, והיינו בעלי מום...
זוהי הפעם הראשונה שהאדם בונה מזבח לה׳. מזבח זה הוא מקום מוגבה, והעליה אליו או העלאת הקרבן עליו מראה על שאיפתו של האדם כלפי השמים. האדם מבקש להתקרב אל בוראו ולכן הוא שואף אל מקום יותר גבוה. לפיכך נקרא גם קרבנו של נח — עולה. קין והבל רק מנחה הביאו, קרבן שבא לסמל את הכרתם בו ית׳. נח, לעומתם, מביא עולה, קרבן העולה בלהבות אש לשמים. סמלו של המקריב הוא, והוא צריך להראות את השאיפה להקדיש את החיים לו ית׳ ולטהר עצמו ולצרף עצמו על ידי האש האלהית. (וראה בהרחבה בפירושנו לספר ויקרא, הפרק על ערכם של הקרבנות ומשמעותם, ע׳ סה).
הבהמה ... העוף – בעלי חיים אלה חשב נח למתאימים לסמל את האדם. בהמה היא הקרבן הרגיל, ואילו מן העופות הותרו לצורך קרבן אחר מתן תורה רק בני יונה ותור. אך אז, כך דומה, הקריב נח צפורים טהורות ממינים שונים. ואולי התכוון לסמל באמצעות הצפור, הנודדת, את האדם שנטלטל על גלי מי המבול ואחר ניצל על ידי בוראו בצורה מופלאה כל כך.
מזבח לה׳ – בקשר עם קרבנות בא תמיד השם הוי״ה ולא השם אלהים, שהרי בקרבן מבקש האדם את קרבתו ית׳ והאיחוד עמו, ואת אלה אין להשיג אלא אצל ה׳, האל המושיע את האדם והמחנכו, אשר רק משום שה׳ הוא, אפשר להקריב קרבנות לו.
ויבן נח מזבח – אמרו במ״ר במזבח הגדול בירושלים יתכן לפ״ז דכאן היה דין קדושת בהמ״ק. ומשום זה אע״ג דאין מזבח בבמה ואין ריח ניחוח בבמה. היה כאן מזבח וריח ניחוח. ונח היה כהן ורק העלאה היה עושה דלזה בעי כהן לכן כתיב ויעל עלת במזבח ומה שהקריב מכל החיה והעוף הוא כמדרשם לא הטרחתי עליך להביא מן המדבר רק בקר וצאן שהם ברשותך. וזה הטעם שנאסר חיה ועוף להקרבה כדי שלא ימסור אדם נפשו לצוד ציד להביא לקרבן ממדבר ומן הרודפים. לזה בנח שהיו כולם אצלו ותחת ידו היה מקריב מכולם ונכון.
ויבן נח מזבח – שחוטי חוץ אין חייבים עליהם עד שיעלום לראש מזבח, דכתיב ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח.⁠1 (זבחים ק״ח:)
מזבח – א״ר אלעזר, מזבח – מזיח, מזין, מחבב ומכפר.⁠2 (כתובות י׳ ב׳], מכל הבהמה וגו׳ עד שלא הוקם המשכן הכל כשרים להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומים, טהורים ולא טמאים, דאמר קרא ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, בהמה כמשמעו, חיה בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין.⁠3 (זבחים קט״ו:)
1. אלמא דאפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח, וע״ע לפנינו בפ׳ אחרי בענין זה.
2. מזיח גזירות רעות מעל ישראל, מזין שהעולם ניזון בזכות קרבנות שבאים מן המזון וגורמים לו ברכה, ומחבב את ישראל לאביהם שבשמים ומכפר עונותיהם, וכל זה דריש בדרך נוטריקו״ן. והנה קבענו דרשא זו כאן יען כי פה הוא המקום הראשון שכתוב שם מזבח בתורה. אמנם בהמשך חבורנו הראנו לדעת כ״פ כי בדרשות כאלו שבגמרא על הרוב יש להם לחז״ל איזה דיוק והערה באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשוטו, משום דאל״ה מה מכריחו לדרוש, וכאן לא נתבאר מה קשה להו לחז״ל בשם מזבח אשר שרשו משם זבח ונקרא כן ע״ש הזבחים שמעלים עליו, והוא כמו השם מקדש, משכן וכדומה.
ולכן נראה דעיקר הדרשא באה על שם מזבח הזהב והוא מזבח הקטורת, וידוע שמזבח זה אין מעלין עליו כל דבר זולת קטורת, וא״כ קשה למה נקרא הוא בשם מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, והו״ל לקראו בשם מקטר, לכן דריש אותו בנוטריקו״ן ע״ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש.
3. הא דחיה בכלל בהמה מבואר לפנינו בפ׳ שמיני בפסוק זאת החיה, ומכל מרבה זכרים ונקבות תמימים ובע״מ, ויש עוד גרסות בענין זה, והעתקנו ע״פ גירסת רש״י.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ אֶת⁠־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־לִבּ֗וֹ לֹֽא⁠־אֹ֠סִ֠ףא לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת⁠־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔םב כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא⁠־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥רג עָשִֽׂיתִי׃
Hashem smelled the soothing fragrance1 and Hashem said to Himself,⁠2 "I will never again curse the ground on account of man for the designs of man's heart are evil from his youth and I will never again smite all life as I have done.
1. soothing fragrance | רֵיחַ הַנִּיחֹחַ – The phrase appears only in the context of sacrifices. It might relate to the verb "נוח", meaning to rest, or in the more active form, to relieve. See Ibn Ezra that the smell of the sacrifices serves to soothe God's anger (in Biblical Hebrew, anger is associated with the nose, "חֲרוֹן אַף", so its antidote, too, is associated with the nose). Alternatively: "pleasing fragrance".
2. said to Himself | וַיֹּאמֶר... אֶל לִבּוֹ – Literally: "said to His heart". See Chizkuni that the verse echoes 6:6, where God was "grieved to His Heart" due to man's evil thoughts, leading to the decision to destroy the world. Here, recognition of human nature and man's evil designs leads to the promise to never again destroy the world.
א. לֹֽא⁠־אֹ֠סִ֠ף =ל,ל1,ק3,ו ("לא" מוקפת ובגעיה) וכמו כן בתיגאן ובחלק מכתבי⁠־היד הספרדים (כגון כתר שם טוב [ש2] ופריז 25)
• דפוסים=לֹ֣א אֹ֠סִ֠ף ("לא" בטעם מונח ובלתי-מוקפת) וכמו כן בחלק מכתבי⁠־היד הספרדים (כגון היללי [ה] ותנ"ך ליסבון)
ב. הָֽאָדָ֔ם ל=הָֽאָדָ֔ם בגעיה ימנית
ג. כַּֽאֲשֶׁ֥ר ל=כַּֽאֲשֶׁ֥ר בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פו] 1וירח ה׳ את ריח הניחח. ואף להם ולא יריחון (תהלים קטו ו) אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא (תהלים קטו ו) אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא (ויקרא א׳:ט׳) אשה ריח ניחוח לה׳, ואומר וירח ה׳ את ריח הניחוח. (מכלתא דרשב״י ט״ו י״א).
[פז] 2א״ר חנינא כל המתפתה ביינו, יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח וגו׳. (עירובין סה.).
[פח] 3הקריב נח קרבן והיה ערב להקב״ה שנא׳ וירח ה׳ את ריח הניחוח, הקריבו ישראל והיה ערב להקב״ה, ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם (במדבר כ״ח:ב׳) ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי, אנו יודעים ששל ישראל הוא ערב ביותר הה״ד (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם כו׳ רבי אומר, כימי עולם כימי נח כו׳. (ויק״ר ז׳ ד׳).
[פט] 4וירח ה׳ את ריח הניחוח, הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, כו׳ הריח ריח דורו של שמד. (בראשית רבה ל״ד, במדב״ר י״ג).
[צ] 5ויאמר ה׳ אל לבו. הרשעים חן ברשות לבן (תהלים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו כו׳ אבל הצדיקים לבן ברשותן, והנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג) ויאמר דוד אל לבו כו׳ (שמואל א כ״ז:א׳) ויאמר ה׳ אל לבו כו׳. (בראשית רבה ל״ד).
[צא] 6כך לשעבר היה הקב״ה מקבל הקרבנות מלמעלה דכתיב וירח ה׳ את ריח הניחוח וגו׳ עכשיו מקבל מלמטה כו׳: (שי״ר ה׳ א׳).
[צב] 7וישב ה׳ מלך לעולם (תהלים כ״ט:ו׳) שנתיישבה דעתו בקרבנו של נח, וריחם על כל העולם שנא׳ וירח ה׳ את ריח הניחוח. (מדרש תהלים כ״ט ב׳).
[צג] 8הזבחים מוכיחים בין רשע לצדיק, כו׳ קרבנו של נח קבל ברצון שנא׳ וירח ה׳ את ריח הניחוח, אבל קרבנו של בלעם לא רצה לקבל וכו׳. (מדרש תדשא פי״ג).
[צד] 9לא אוסיף לא אוסיף, לסגי ליסגי, ורבנן אמרין לא אוסיף לבני נח, לא אוסיף לדורות. (בראשית רבה ל״ד).
[צה] 10א״ר אלעזר לאו שבועה, הן שבועה, בשלמא לאו שבועה דכתיב (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול [לא אוסיף לקלל עוד את האדמה ס״א] וכתיב (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, אלא הן שבועה מנא לן, סברא הוא מדלאו שבועה, הן נמי שבועה, אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, והוא דאמר הן הן תרי זימני, דכתיב (בראשית ט׳:י״א) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול, [ולא אוסיף עוד לקלל, ולא אוסיף עוד להכות, ס״א] ומדלאו תרי זימני, הן נמי תרי זימני. (שבועות לו.).
[צו] 11למה [הקריבו הנשיאים] שעיר לחטאת, לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ, כמה דתימא וירח וגו׳ לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו׳. (במדב״ר י״ד כ״ד).
[צז] 12א״ל נח רבש״ע שמא אתה מביא מבול לעולם, א״ל כך נשבעתי שאיני מביא עוד מבול, שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. (תנחומא ישן נח י״ז).
[צח] 13לא אוסיף לקלל עוד, לפי שבתחלה חטא אדם נתקללה הארץ, שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך, חטא קין נתקללה הארץ שנא׳ (בראשית ד׳:י״א) ארור אתה מן האדמה, חטא דור המבול נתקללה הארץ שנא׳ (בראשית ו׳:י״ג) והנני משחיתם את הארץ, יכול אף לדורות כן ת״ל לא אוסיף עוד לקלל. (מדרש הגדול נח).
[צט] 14כי יצר לב האדם רע מנעוריו. בעון קומי רבי אבוה מפני מה פורשים מצואתו [של קטן שיכול לאכול כזית דגן] וממימי רגליו ארבע אמות, אמר לון מפני שמחשבותיו רעות, אמרין ליה ולא קטן הוא, אמר לון ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו, א״ר יודן מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם. (ירושלמי ברכות פ״ג הלכה ה׳).
[ק] 15דרש ר׳ עוירא ואיתימא ר׳ יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע, הקב״ה קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. (סוכה נב.).
[קא] 16ת״ר קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. (קידושין ל:).
[קב] 17כך הם ישראל עתידין לומר לפני הקב״ה, רבש״ע, אתה יודע יצר הרע שזרקת בנו, שנאמר כי יצר האדם רע מנעוריו, וכן הוא אומר (תהלים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. (אבדר״נ נו״ב פ״ל).
[קג] 18כי יצר לב האדם רע מנעוריו, א״ר חייא רבה עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, כו׳ אבא יוסי התורתי אומר עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנא׳ (תהלים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, רבנן אמרי עלובה הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה שנא׳ (ירמיהו י״א:י״ז) וה׳ צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. (בראשית רבה ל״ד).
[קד] 19שאל אנטונינוס את רבינו, א״ל מאימתי יצר הרע נתון באדם משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו, א״ל עד שלא יצא ממעי אמו, א״ל לאו, שאילו הי׳ נתון בו עד שהוא במעי אמו היה חוטט את בני מעיה ויוצא, והודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא, שנא׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ר׳ יודן אמר מנעוריו כתיב משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו. (בראשית רבה ל״ד).
[קה] 20למה כתוב אלהים כאן על כל דבר ודבר, אלא שהבריות שטופים ביצה״ר שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אם בלאו הקב״ה ליצה״ר הרי הכל באין לתחת כניו, והקב״ה המיתהו. (שמות רבה ל׳ י״ז).
[קו] 21אף הקב״ה יתברך שמו עד שלא ברא את האדם התקין לו יסורין, לפי שהוא יודע כי יצר לב האדם רע מנעוריו, לפיכך התקין לו את כל אלו, שנא׳ (משלי י״ט:כ״ט) נכונו ללצים שפטים. (תנ״י מצורע כ״ו).
[קז] 22רבי פתח וירח את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כשיצא נח מן התיבה פתח עיניו וראה את כל העולם כלו חרב, התחיל בוכה על העולם, אומר רבש״ע אם בשביל חטאת או בשביל השוטים תאבד עולמך למה בראתן, או האי או האי אית לך למעבד, או דלא תברי אינש, או דלא תברי עלמא, העלה עולות וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב״ה וערב לו. א״ר ג׳ ריחות עלו לפניו ריח עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו, ולא הי׳ ריח בעולם דניחא קמי׳ כאותו הריח, ולפיכך צוה ואמר (במדבר כ״ח:ב׳) ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, כלומר ריח שהקריב נח לפני תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים. (מדרש הנעלם נח כב:).
1. במדרש איכה פ״א (ה״ש מב:) במעשה דמרים ושבעה בניה איתא וכי יש אף לאלהיכם, א״ל בע״ז שלכם כתיב אף להם ולא יריחון, אבל באלהינו כתיב וירח ה׳ את ריח הניחוח. וכ״ה בסדא״ר פ״ל א״ל וכי יש אף לאלהיכם א״ל והרי כבר נאמר וירח ה׳ את ריח הניחח. ומאמר הנ״ל ממכלתא נדפס מכת״י בגנזי שכטר ח״א צד ש״ס. עיי״ש, ובכד הקמח יא. ועי׳ במו״נ ח״א פט״ז.
2. המתפתה ביין, שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין. ריח הניחוח, ואמרן לעיל דריח דומיא דמשתייא הוא וכתיב ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף וגו׳ דאירצי. (רש״י) והמרש״א כ׳ ע״ז דפי׳ דחוק, וגם פי׳ המרש״א דחוק, והריטב״א פי׳ יש בו מדעת קונו שמתרצה לבני אדם ע״י דבר שמתרצין לפניו שנא׳ וירח, ובס׳ המאירי כאן כ׳ כל המתפתה ביינו כו׳ רוצים בו שמקבל ממנו מעט לא לכונת עצמו ולא לכונת הנאה רק לכוונה טובה [לשמח עצמו כדי להיות דעתו צלולה] והוא שדמהו לפעולת קונו כאמרו וירח ה׳ כו׳ שאין הכוונה בו אלא לצרף כליות ולב המקריבים. ועי׳ בזהר כאן.
3. פס״ר פט״ז, ופסקתא דר״כ פ״ו, ועי׳ לעיל פ״ד מאמר מ. ובמדרש פטירת משה בהמ״ד ח״ו נו״ב איתא מאמר, נח ומשה למה הם דומים לשני בני אדם שהביאו דורן למלך נכנס הראשון ונטל המלך מידו והריח לו ולא נתקבל עליו, נכנס השני וכיון שנטל המלך מידו, א״ל הוי יודע שנסעוד אצלך בכל יום שתי פעמים ערבית ושחרית, כך היה נח כשהיה מקריב קרבן לפני הקב״ה כתיב וירח את ריח הניחוח וגו׳ אבל משה כשהקריב קרבן א״ל הקב״ה הוי יודע שנסעוד אצלך בכל יום שתי פעמים, שנא׳ את הכבש האחד תעשה בבקר וגו׳ הרי משה גדול מנח, - וזה תמוה מ״ש ולא נתקבל עליו דהרי מביא הקרא וירח וגו׳ וצ״ל דהכוונה כמבואר במדרש לפנינו דאף שקבל את הקרבן, מ״מ כיון שלא צוה אותו להקריב עוד מוכח שלא ״נתקבל עליו״ עבודה זאת, משא״כ בקרבן ישראל. ועי׳ במדרש איכה ה, כג. כימי עולם כימי נח שנא׳ כי מי נח זאת לי, וכשנים קדמוניות כשנות הבל שלא היתה ע״ז עדיין בעולם.
4. בפס״ז כאן וירח כו׳ רצה הקב״ה בקרבנותיו, מדרש, ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, הריח שעתידין הצדיקים לצאת ממנו, וכן הצדיקים בכל דור ודור אותו הריח. וי״ל דרוצה המדרש בדברים אלה לפרש את ענין הקרבת הקרבנות (כמ״ש הרמב״ן בפי׳ ריש ויקרא והאריכו בזה בספרי הראשונים ועי׳ מ״ש הרמ״א בתורת העולה), כמו שהם מסרו את נפשם על קדושת השם כן צריך להיות כוונת המקריב ששב בתשובה להראות שהוא מוכן למסור את נפשו על קדושת השם. ועי׳ במדרש איכה בסופו ה, כג. כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כשנות הבל שלא היתה ע״ז עדיין בעולם, הביאו הרמ״א שם דהכוונה בזה לפי שיטת הרמב״ם במורה וכמבואר בויק״ר פכ״ב דענין הקרבנות היה להרחיק מקרבנות לע״ז והאריכו בזה, דזה לא היה שייך בקרבן הבל וכן בקרבן נח, עיי״ש ברמב״ן ורב״ח ועי׳ בכוזרי מ״ב אכ״ו ואכמ״ל, ובמדרה״ג כאן וירח מלמד שריח זה נחת רוח למי שאמר והיה העולם כדי שיתעסקו כל העולם בעבודתו, ולא בעבודת תהו ובהו אשר לא יעילו ולא יצילו כי תהו המה, ונ״ל דזה הוא לשונו של בעל מדרה״ג ורצה לרמז בזה שיטת הרמב״ם בקרבנות דהרצון בהקרבן הוא רק בדרך שלילי שלא יתעסקו בעבודת תהו ובהו.
5. ב״ר ס״ז סי״ז אסת״ר ו׳ ו׳. אמר נבל בלבו. כלומר נתון בלבו שמסור בלבו לעשות בעל כרחו כל אשר יצונו לבו (פ׳ ב״ר כ״י) אבל הצדיקים מושלין על לבן. ובפס״ז נראה דהיה לפניו גי׳ אחרת, ויאמר ה׳ אל לבו אל כבודו. מדרש אחר, אלו צדיקים שהצדיקים נאמר בהן אל לבו דכתיב בדוד ויאמר דוד אל לבו כו׳ אבל הרשעים כו׳ ואולי מפרש כן דברי הב״ר שלפנינו. ובציוני כאן ויאמר ה׳ אל לבו הן נשמות של צדיקים כדאמרינן בגמ׳ (סנהדרין צט.) לאברי לא גליתי ללבי גליתי, וכן נאמר בצדיקים אל לבו על לב וכו׳ והרשעים נאמר בהן בלבו כו׳ ועי׳ פתיחתא איכ״ר. ובמדרה״ג כתב ויאמר ה׳ אל לבו, מגיד הכתוב שלא גלה דבר זה לא לנביא ולא לשרף אלא בדעתו וחפצו, ודברים אלו לקוחים ממו״נ ח״א פכ״ט ועי׳ לעיל פ״ו מאמר פב. וכ״כ הרמב״ן כאן, אל לבו, לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לרצון ועי׳ בציוני כאן מ״ש ע״ז.
6. במדב״ר י״ג ס״ד מסיים שם הה״ד באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, זה קטרת הסמים וקטרת הלבנה. וכו׳ פי׳ דעכשיו השכינה שורה בבהמ״ק ובב״ר שם מסיים יבוא דודי לגנו זו השכינה, ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות.
7. עי׳ לעיל מאמר פט.
8. לעיל פ״ד מאמר לה.
9. ב״ר פכ״ו, לסגי לסגי, די, די, כלומר כפל לשון לא אוסיף שדי בגזרה זו ולא אוסיף עוד (ע״י).
10. בדפוסים שלפנינו נדפסו הפסוקים כנ״ל, והרא״ש בפי׳ הביא גירסת הרי״ף לאו תרי זימני דכתיב לא אוסיף עוד להכות ולא יהיה עוד המים למבול, [לפנינו ברי״ף איתא פסוק ט, יא, ולא יהיה עוד מבול, ט, טו. ולא יהיה עוד המים למבול] וכתב ע״ז ואין נראה לי לא כגי׳ הספרים ולא כגי׳ רב אלפס אלא הני תרי קראי שאמר הקב״ה לנח כו׳ לא אוסיף עוד לקלל וגו׳ ולא אוסיף עוד להכות כו׳, והנך תרי לאוין אמר הקב״ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפו״ר עד שנשבע כלעיל מאמר סב. אבל הנך קראי לא יכרת ולא יהיה, לא לשם שבועה נאמרו אלא לסיפור דברים, תדע לך דתלתא לאוי כתיבי, ולא יכרת, ולא יהיה עוד מבול, ולא יהיה עוד המים, כו׳ ואי מצטרפו להו ליבעי חמשה לאוי עכת״ד. והנה כגי׳ הרא״ש בגמ׳ דהכוונה להני תרי לא אוסיף דכתיב בקרא, מבואר דהיה לו גם לרש״י בפי׳ החומש כאן, וכן במדרש אגדה ומנין שנשבע, שאמר שני פעמים לא אוסף, וכן אמרו חז״ל ב׳ פעמים לאו או הין הם שבועה ולפי שאמר הקב״ה שני פעמים לא נקראו שבועה, שנאמר כי מי נח זאת לי, וכ״ה בזח״ג רטו. ועי׳ שם רצד. תרי זימני לא לא, לא אוסיף לקלל ולא אוסיף עוד כו׳ דא איהו אומאה, וכ״ה בפי׳ הרד״ק כאן, ובס׳ דרשת אבן שועיב כ׳ וחז״ל למדו במס׳ שבועות שבועה זו מדכתיב לאו לאו תרי זימני דכתיב לא אוסיף ולא אוסיף, וכתיב לא יכרת, ולא יהיה עוד מבול, ואמרו מכלל דלאו לאו שבועה, וצ״ע שהזכיר ארבע פסוקים. ובזח״ג רט. מבואר כן דעביד תרין שבועות דכתיב תרין זמנין לא לא עיי״ש בנצוצי אורות. ובפס״ז איתא לא אוסיף, וכתיב בישעיה כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, מיכאן ארז״ל לאו לאו שבועה הן הן שבועה, בשלמא לאו לאו דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב ולא יהיה עוד מבול, אלא הן מנלן, מדלאו שבועה הן נמי שבועה. ולשונו אינו מבורר דהתחיל מקרא שלפנינו וסיים בקראי דלקמן. ועי׳ בפי׳ הרע״ב מה שהקשה על פירש״י כאן דבגמ׳ מבואר דלא ילפינן מקרא שלפנינו, ונדחק לתרץ ולא הביא מהנ״ל דיש גי׳ אחרת בגמ׳. ובעיקר דין זה דעת הרמב״ן בחי׳ דאפילו לא הזכיר שם רק צריך שיהא דעתו ללאו לאו של הקב״ה שהוא שבועה או שנתכון לשבועה והוציא לאו לאו בפיו, וכ״כ הרשב״א, והרא״ש, והריטב״א. אמנם הרמב״ם פ״ב מהל׳ שבועות ה״ו כ׳ וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה או הן והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע. עיי״ש בנו״כ. ובס׳ האגודה כ׳ בשם הרמז״ל דווקא היכא דהזכיר תחילה בדבריו לשון ברית או נדר, והתוס׳ כ׳ דאפי׳ אמר לאו לאו, לאו שבועה ממש היא אלא יש לזהר וקצת יש עונש בדבר - עו״כ הרא״ש שם דדוקא בלא הפסק מאמר בין לאו ללאו, כמו בלא אוסיף וכ״כ בהגהת סמ״ק סי׳ פ״א עיי״ש ובני היקר מר יעקב שמעון שיחי׳, הראה לי התוספתא פ״ח דשבת ה״ד האומר לאו לאו [ה״ז] מדרכי האמורי אע״פ שאין ראי׳ לדבר זכר לדבר שנאמר ויאמר [לאל סור ממני וגו׳] והגר״א גורס [אינו] ע״ז שנאמר לא אוסיף ולא אקלל. וכוונתו להגמ׳ שלפנינו, אבל ז״ד לשבש גרסת הספרים ובפרט דבירושלמי פ״ו דשבת ה״ט איתא לאו לאו משום דרכי האמורי ר׳ יהודה אומר משום ע״ז ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. וכאן א״א לשבש, והמפרשים נדחקו בפי׳ הדברים, ול״נ פי׳ חדש ע״פ גי׳ התוס׳ כתי״ע, לא לא, ה״ז מדרכי האמורי, כו׳, והכוונה הוא דאם אומר ביחד לא לא, נראה כאלו אומר לאל לא וכיון דמצינו לשון זה בפסוק גבי ע״ז ויאמרו ״לאל״ וגו׳ ״לא״ חפצנו, ס״ל דיש בזה משום גידוף והוי דרכי האמורי ור״י ס״ל משום ע״ז וז״נ, וי״ל דבגמ׳ בדיוק נקטי לאו, לאו, ולא לא לא מטעם זה, ועוד דבגמ׳ אינו מבואר דמותר להגיד כן רק אם אמר הוי שבועה וכנ״ל וא״ל.
11. לעיל פ״ה מאמר לח. התחלת המאמר.
12. לאחר שנאמר לו צא אתה וגו׳ והתיר להם פו״ר א״ל נח וכו׳ עי׳ לעיל מאמר סב. בבאור.
13. עי׳ לעיל פ״ג מאמר קלט.
14. בבבלי סוכה מב: מבואר הדין דיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו, משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת. (רש״י) והנה טעמו של הירושלמי מפני שמחשבותיו רעות, אינו מובן כלל, דהרי קטן אין לו מחשבה, ובפרט מחשבה רעה, ומה דאמרו (עי׳ לקמן מאמר קד) משעה שננער לצאת, זה הוא לענין הטבעים הרעים שבאדם מיירי, אבל לא ממחשבה, ועוד מה שייכות דמחשבותיו רעות להצואה, והמה״פ מפרש מפני שמחשבותיו רעות, ומתוך כך מימיו נסרחים, אבל אין זה אלא דברי נביאות, ועי׳ בפי׳ החרדים. ונ״ל פי׳ חדש דהנה בגמ׳ ברכות מ. איתא אין התינוק יודע לקרות אבא אמא עד שיטעום טעם דגן, ולפ״ז י״ל דשיעורו חז״ל דבשעה שאוכל כזית דגן כבר נתבשל שכלו למדרגה ידועה שיש לו מחשבה ורצון משלו, והנה מבואר בספרים דהמעכב נקביו גורם למחשבות רעות, וכן כ׳ ספרי הטבע דעי״ז עולים אדים רעים להראש והמוח ומביאים לידי חולי, ועפ״ז י״ל הכוונה שאמרו שמחשבותיו רעות היינו מכיון שאוכל כזית דגן כבר הצואה מסרחת וכפירש״י לעיל, ואז כשמתעכבים נקביו זה גורם למחשבות רעות ונקטו בלשון קצרה ונקיה שמחשבותיו רעות, והיינו שיש לו כבר דין צואת אדם, וע״ז פריך ולאו קטן הוא ואין לו מחשבה כלל, וע״ז תי׳ מקרא יצר לב האדם, ודחי ר״י דא״כ צריך להיות משעה שננער ויוצא וע״כ דקרא זה מיירי מטבעים רעים שנבראים תיכף ולא מדין צואה ומחשבות רעות. כנ״ל לפי חומר הנושא, ועי׳ מ״ש בהערות ומלואים.
15. פרקי דרה״ק ה״ש לז: חופת אליהו. ועי׳ לעיל מאמר פז. עח. ויש בענין זה כמה מאמרים בחז״ל. א) בספרי עקב סי׳ מ״ה אם רעב שונאך וגו׳ רע הוא יצר הרע מי שבראו מעיד עליו שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ועי׳ במדרש תנאים עקב יא. יח. בשינוים. ב) חגיגה טז. אל תאמינו ברע, אם יאמר לך יצה״ר חטוא והקב״ה מוחל אל תאמן, שנאמר אל תאמן ברע ואין רע אלא יצה״ר שנאמר כי יצר לב האדם רע. ג) מדרש תהלים פ״ט ס״ה ממלך זקן וכסיל [קהלת ד, יג,] זה יצר הרע ולמה צווחין ליה מלך דכל איברים שמעין לי׳, ולמה צווחין לי׳ זקן דהוא מזדווג לבר נש מן טליותי׳ עד סיבותי׳ שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משננער ממעי אמו. ועי׳ במדר׳ זוטא קהלת ד׳ יג. ד) מדרש תהלים פל״ג א״ב אם רעב שונאך האכילהו לחם. [משלי כה. כא.] זה יצר הרע אדם מהלך עם חבירו שעה אחת נעשה אוהבו, ויצה״ר נולד עם האדם וגידל עמו כל ימיו, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואם מצא להפילו בן ארבעים בן חמשים בן ששים הרי מפילו, יש לך שונא גדול מזה, ועי׳ בילקוט המכירי בשינוים. ה) באותיות דרע״ק, אח״כ נכנס יו״ד ועמדה לפני הקב״ה ואמרה רבש״ע רצונך שתברא בי את עולמך וגו׳ א״ל לאו, א״ל למה א״ל מפני שבך אני עתיד לברא יצר הרע שהוא מטעה את הבריות באי עולם שנא׳ כי יצר לב האדם רע. ו) שם באודר״ע אות ל׳, ומהו לא יגורך רע מלמד שכך אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע אל יהי במגורך רע, ואין רע אלא שטן ויצר הרע שנא׳ כי יצר לב האדם רע, ועי׳ בספר הבהיר אנ״ג, ובז״ח לך כד. ובמו״נ ח״ג פכ״ב, ולקמן מאמר קא. – קו.
16. לעיל מאמר ק, בבאור.
17. עי׳ אדר״נ נו״א סוף פט״ז, ובשמו״ר פמ״ו כך אמרו ישראל לפני הקב״ה רבון העולם בראת בנו יצה״ר מנעורנו שנא׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא גורם לחטוא לפניך ואין אתה מסלק ממנו את החטייא, אלא בבקשה ממך העבירוהו ממנו כדי שנהא עושים רצונך, א״ל כך אני עושה לע״ל שנא׳ מיכה ד׳ ביום ההוא וגו׳ ואשר הרעותי זה יצה״ר שנא׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ועי׳ סוכה נב: ארבעה מתחרט עליהן הקב״ה שבראן וא׳ מהן יצה״ר.
18. במדב״ר פי״ג ט״ז, מדרש תהלים פק״ג סי״ד, לעיל מאמר ק, קב. ומ״ש בבאור.
19. לעיל פ״ד מאמר נז. מגמ׳ סנהדרין צא: ועי׳ לעיל מאמר צט. ובבאור. וצרף לכאן. ומובא במדרה״ג ובפס״ז כאן. ועי׳ פסקי תוס׳ נדרים אות סב.
20. כתיב הרבה פעמים אלהים בפרשה להורות משום שיצר לב האדם רע מנעוריו צריך לפחוד תמיד מן הדין, הקב״ה המיתהו, פי׳ שהיה מיתת האדם ע״י הקב״ה ולא ע״י יצה״ר ומחבלים כדאיתא במדב״ר פ״א. (ע״י) והרד״ל גורס הקב״ה ממיתהו, ועי׳ לעיל מאמר קב. בבאור וצרף לכאן.
21. בתנחומא הנדפס סיים שאם סרח יהא רודה אותו בהן.
22. עי׳ לעיל מאמר פח. פט. ולעיל פ״ז מאמר יא. ובילק״ר כאן מה שהביא מס׳ סודי רזא.
וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלָט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דַּאֲנָשָׁא בִּישׁ מִזְּעוּרֵיהּ וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דַּעֲבַדִית.
Hashem accepted his offering with favor and Hashem said with His Word, “Never again will I curse the ground because of the sins of man, for the inclination of man’s heart is evil from [the time of] his youth. I will never again smite every living thing as I have done.

וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי
וְקַבֵּיל ה׳ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵיהּ וַאֲמַר ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסֵיף לִמְלָט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דַּאֲנָשָׁא בִּישׁ מִיזְעוּרֵיהּ (ח״נ: מֵעוּלֵימוֹהִי) לָא (ח״נ: וְלָא) אוֹסֵיף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי (ח״נ: חיא) כְּמָא דַּעֲבַדִּית
[וקבל ה׳ ברצון את קרבנו ואמר ה׳ במאמרו: לא אוסיף לקלל עוד את הארץ בעבור חטאי האדם כי יצר לב האדם רע מקטנותו (ח״נ: מנעוריו) ולא אוסיף עוד להכות את כל אשר חי (ח״נ: החי) כמו שעשיתי]
סילוק ההגשמה
א. במשפט ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ״ הצטרפו שני ביטויי הגשמה: ״לִבּוֹ״, וחמור ממנו הפועל ״וַיָּרַח״. בעוד שמ״לִבּוֹ״ נרמזת מציאות של חומר (אבר גוף), מ״וַיָּרַח״ משתמעת גם פעילות פיזיולוגית של אותו חומר, שכביכול מְתַפקד כגוף אדם ובהמה.
אונקלוס מסלק את ביטויי ההגשמה על ידי הֲמָרָתָם לביטויים מופשטים. תחת ״לִבּוֹ״ – מֵימְרָא: ״ויאמר ה׳ אל לבו״ – ״וַאֲמַר ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״. ובמקום ״וַיָּרַח״ מופיע ״וְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא״, שגם הוא פועל מופשט.⁠1 ואילו ״רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״ המתורגם ״יָת קוּרְבָּנֵיהּ״ הוא על פי ההקבלה ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי״ (במדבר כח ב).
הוספת נסמך
ב. ״בַּעֲבוּר הָאָדָם״ – ״בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא״, בגלל חטאי האדם. הבהרת הכוונה על ידי הוספת נסמך לשם העצם.⁠2
נעורי איש ונעורי אשה
ג. ״מִנְּעֻרָיו״ – ״מִיזְעוּרֵיהּ״. בתרגום נְעוּרִים אונקלוס מבחין בין נעורי האיש לנעורי האשה. לנעורי האשה משמש ״רַבְיוּתַהּ״ [משורש רב=גדל], ובכך מוטעם כי נעוריה הוא הזמן שבו היא גדֵלה והולכת, כגון: ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״ (ויקרא כב יג) ״כְּרַבְיוּתַהּ״, ״וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ״ (במדבר ל ד) ״בְּרַבְיוּתַהּ״. כנגד זאת בנעורי האיש מודגש ההפך; היותו עדיין קטן, השווה: ״אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ״ (בראשית מו לד) ״מִזְּעוּרַנָא״, וכן בפסוקנו ״יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״ – ״בִּישׁ מִיזְעוּרֵיהּ״.
הטעם לשינוי הוא פרשני: נְעוּרִים הוא מונח כללי לציון התקופה שבין הילדות ובין הבחרות. כזהו משמעו ברוב פסוקי המקרא כגון, ״זכרתי לך חסד נְעוּרַיִךְ״ (ירמיהו ב ב) ״ועבדך ירא את ה׳ מִנְּעֻרָי״, (מלכים א יח יב) ועוד. בכל אלה נְעוּרִים מציין את ימי הנוער. ואולם נְעוּרֶיהָ המוזכר אצל נדרי הבת וכן נְעוּרֶיהָ האמור בבת כהן שנתאלמנה – השבה לאכול בתרומת בית אביה – מוגבל לתקופה שמגיל 12 עד 12 וחצי, כלומר לסוף ימי הנוער. בהתאם לכך תרגם נְעוּרֶיהָ ״רַבְיוּתַהּ״, כדי לציין שהיא מתקרבת לגדלותה.⁠3 כנגד זאת אצל בני יעקב המספרים על היותם אנשי מקנה מנעוריהם, תרגם ״מנעורינו״ – ״מִזְּעוּרַנָא״ בהתאם לעניין: כוונתם להטעים כי כבר מקטנותם, בתחילת ימי הנוער, עסקו במקנה. כיוצא בזה תרגם ״יצר לב האדם רע מִנְּעֻרָיו״ – ״בִּישׁ מִיזְעוּרֵיהּ״ [ולא: בִּישׁ מִרַבְיוּתֵיהּ] כי לבו רע מסיבת קטנותו ולא מחמת גדלותו.⁠4
טעות סופר?
ד. חילופי הנוסחים בתרגום ״מִנְּעֻרָיו״ משקפים מסורות שונות בכתיב ובדקדוק שכמותן מצויות לאלפים.⁠5 כנגד זאת נוסח ״מִנְּעֻרָיו״ – ״מֵעוּלֵימוֹהִי״ משקף אולי טעות סופר: מכיוון שספרי התורה אינם מנוקדים התחלף לסופר ״מִנְּעֻרָיו״ עם ״מִנְּעָרָיו״, השווה: ״ויקח את שני נעריו אתו״ (בראשית כב ג) ״וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּיהּ״. אבל אפשר שתרגם ״מִנְּעֻרָיו״ – מֵעֲלוּמָיו, וזהו ״מֵעוּלֵימוֹהִי״.
כַּאֲשֶׁר – כַּד, כְּמָא
ה. מלת הזיקה כַּאֲשֶׁר משמשת במקרא לשני סוגי קישור: קשר של אופן (כמו ש-) וקשר של זמן (בשעה ש-). הסוג הראשון מתורגם כְּמָא (כמו) כבפסוקנו ״כַּאֲשֶׁר עשיתי״ – ״כְּמָא דַּעֲבַדִּית״. וכן גם:
כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יח ה) כְּמָא דְּמַלֵּילְתָּא
כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי (בראשית מג יד) כְּמָא דִּתְכוֹלִית תְּכוֹלִית
אבל כַּאֲשֶׁר בהוראת בַּזְּמַן שֶׁ-, מתורגמת כַּד, כגון:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה (בראשית יב יא) וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמֵיעַל לְמִצְרָיִם
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד (בראשית כז מ) וִיהֵי כַּד יִעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא6
ומצינו פעם יחידה כַּאֲשֶׁר במשמע כְּכָל שֶׁ- או בְּכָל שֶׁ- ואף זו נתרגמה כְּמָא:
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה (שמות א יב) וּכְמָא דִּמְעַנַּן לְהוֹן כֵּין סְגַן
ועיין שם בביאורנו. וראה גם ״כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם״ (במדבר כז יד) ״כְּמָא דְּסָרֵיבְתּוּן״.⁠7
1. והעירה המסורה לתרגום: ״אל לבו דויתעצב – כרעותיה תרגום. אל לבו דוירח – במימריה תרגום״ (קליין, מסורה, עמ׳ 38). כלומר בפעם הנוספת בה מיוחס ״לב״ לבורא, העקיפה היא באמצעות רַעֲוָא (רצון): ״ויתעצב אל לבו״ (בראשית ו ו) ״וַאֲמַר לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ״, אבל אצלנו ״ויאמר ה׳ אל לבו״ – ״וַאֲמַר ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״, מן הסתם שינה כאן כדי לא לכפול רַעֲוָא בפסוק אחד.
2. לדוגמאות נוספות עיין לעיל ז ד ״כי לימים״.
3. רמב״ם הלכות אישות פרק ב הלכה א-ב: ״הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת... מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה... עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד״.
4. על פי ״מרפא לשון״. ההבחנה אינה קיימת במיוחס ליונתן המתרגם בשווה ״מנעורינו״ (בראשית מו לד) ״מטלייותנא״ כמו ״בנעֻריה״ (במדבר ל ד) ״מטליותיה״. לעומתו יוב״ע לנביאים מתרגם בחוסר עקיבות, השווה: ״ועבדך ירא את ה׳ מִנְּעֻרָי״ (מלכים א יח יב) ״מִזְעוּרִי״, ״סוחריך מִנְעוּרַיִךְ״ (ישעיהו מז טו) ״מִיַנְקוּתִיךְ״.
5. תאג׳: מִזְּעוּרֵיהּ, בכתיב חסר. ובכמה כת״י מִזְּעַרוֹהִי, מִזְּעוּרוֹהִי – מיגוון הטיות דקדוקיות לתיבת מִנְּעֻרָיו.
6. על כַּד כתרגום אִם ראה הערת מסורה להלן ״וְהָיָה אִם בָּא״ (בראשית לח ט).
7. על אֲשֶׁר המתורגמת אֲתַר ראה ״בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״ (בראשית כא יז) ״בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן״, ולמתורגמת אִם ראה ״אֲשֶׁר נשיא יחטא״ (ויקרא ד כב) ״אִם רַבָּא יְחוּב״. על השמטת אֲשֶׁר ראה ״אשר אני נֹתֵן״ (בראשית ט יב).
וקבל י״י ברעווה ית קרבניהא דנח ואמר י״י במחשבת לבהב לא אוסף למלט תובג ית ארעא בגללד בר נשא ארום יצר לבהון דבני אנשא לה⁠(ו)⁠ון הגיין ביש מן טליותיהון ולא אוסף תוב למשיציא ית כל חייא היך מה די עבדתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניה״) גם נוסח חילופי: ״קרבנייה״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״טובה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוב״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגלל״) גם נוסח חילופי: ״מן {בגלל}״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״היך מה די עבדת״) גם נוסח חילופי: ״ית מה די ברית״.
וקבל י״י ברעוא קורבניה ואמר י״י במימריה לא אוסיף למילט תוב ית ארעא בגין חובי בני אינשא ארום יצרא דליבא דאינשא ביש מטליותיה ולא אוסיף תוב למימחי ית כל דחי היכמא דעבדית.
And the Lord accepted his oblation with favor: and the Lord said in His Word, I will not add again to curse the earth on account of the sin of the children of men; for the imagination of the heart of man is evil from his youth; neither will I add to destroy whatever liveth as I have done.
וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. אֲתֵיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא וְהָא כְתִיב: וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן (בראשית ד׳:ד׳), מִדָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, מִן שַׁמְנֵיהוֹן. אֲתֵיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, וְהָא כְתִיב: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים וגו׳ (שמות כ״ד:ה׳), מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, שְׁלֵמִים בְּעוֹרָן, בְּלֹא הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. אֲתֵיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, וְהָא כְתִיב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים (שמות י״ח:י״ב), מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ.
אָמַר רַב הוּנָא אִתְפַּלְגּוּן רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה, רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְלָא פְּלִיגֵי, מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים, וּמַאן דְּאָמַר אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. וְדָא מְסַיֵּעַ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דִּכְתִיב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן (שיר השירים ד׳:ט״ז). עוּרִי צָפוֹן, זֶה הָעוֹלָה שֶׁהָיְתָה נִשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן, וּמָה הוּא עוּרִי, דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ הַשְּׁלָמִים שֶׁהָיוּ נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם, וּמַהוּ בּוֹאִי, דָּבָר שֶׁל חִדּוּשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר קְרָא מְסַיְּעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ויקרא ו׳:ב׳), שֶׁהָיוּ בְּנֵי נֹחַ מַקְרִיבִין, וְכִי אַתְיָא לִשְׁלָמִים כְּתִיב: זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז׳:י״א), אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִיכָּן וּלְהַבָּא. וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, הֵרִיחַ רֵיחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עוֹלֶה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וַיָּרַח רֵיחַ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה עוֹלִין מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכִּבְּדוֹ וְשָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן נָאֶה, דִּסְקוֹס נָאֶה, וְעָמַד בְּנוֹ וְלֹא כִבְּדוֹ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְכִבְּדוֹ, אֲמַר לֵיהּ מַה דָּמֵי דוֹרוֹן דִּידָךְ לְדוֹרוֹן דְּסָבָךְ. וַיָּרַח ה׳, הֵרִיחַ רֵיחַ דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, רַב שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחְמָא בַּר זְעִירָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת לוֹ פָּלָטִין עַל הַיָּם, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן לִבְנוֹתָהּ, וּמָצָא צְלוֹחִית שֶׁל פָּפוֹלְסָמוֹן, וְהָלַךְ וֶהֱרִיחָהּ וּבָנָה אוֹתָהּ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ (תהלים כ״ד:ב׳), בְּאֵיזֶה זְכוּת, בִּזְכוּת: דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְּשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה (תהלים כ״ד:ו׳).
[י] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ – הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ (תהלים י״ד:א׳), וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ (בראשית כ״ז:מ״א), וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ (מלכים א י״ב:כ״ו), וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ (אסתר ו׳:ו׳). אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א א׳:י״ג), וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ (שמואל א כ״ז:א׳), וַיָּשֶׂם דָּנִּיֵּאל עַל לִבּוֹ (דניאל א׳:ח׳).
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף – לֹא אֹסִף לִסְגֵי לִסְגֵי. וְרַבָּנָן אָמְרִין לֹא אֹסִף לִבְנֵי נֹחַ, לֹא אֹסִף לַדּוֹרוֹת.
אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה עֲלוּבָה הִיא הָעִסָּה שֶׁנַּחְתּוֹמָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה.
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו – אַבָּא יוֹסֵי הַתּוֹרְתִי אוֹמֵר עָלוּב הוּא הַשְּׂאוֹר, שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ (תהלים ק״ג:י״ד). רַבָּנָן אָמְרֵי עֲלוּבָה הַנְּטִיעָה שֶׁמִּי שֶׁנְּטָעָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה (ירמיהו י״א:י״ז). שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע נָתוּן בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, שֶׁאִלּוּ הָיָה נָתוּן בּוֹ עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה חוֹטֵט אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ וְיוֹצֵא, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. רַבִּי יוּדָן אָמַר מִנְּעֻרָיו כְּתִיב, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ. וְעוֹד שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי נְשָׁמָה נִתְּנָה בָּאָדָם מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי (איוב י׳:י״ב), מֵאֵימָתַי נָתַתָּ בִּי אֶת הַנְּשָׁמָה מִשֶּׁהִפְקַדְתַּנִּי.
לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם – לשעבר חטא אדם ונתקללה האדמה בעבורו, חטאו דור המבול לקתה הארץ ועליהם נאמר ובן כסיל תוגת אמו (משלי י׳ א׳) מכאן ואילך הואיל ונהניתי מגדוליה לא אוסיף עוד לקללה, ראויה היא שתעמוד בזכות צדיקים שבה.

רמז ס

וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ – אָמַר רַב חֲנִינָא, כָּל הַמִתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ יֵשׁ בּוֹ מִדַעַת קוֹנוֹ, דִּכְתִיב וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ אָמַר רַב, כֹּל שֶׁדַּעְתּוֹ מִיֻּשֶּׁבֶת עָלָיו בְּיֵינוֹ יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים, יַיִן נָתַן בְּשִׁבְעִים וְסוֹד נָתַן בְּשִׁבְעִים נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד, וְזֶה הוֹאִיל וְלֹא יָצָא סוֹדוֹ שָׁקוּל הוּא כְּסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּבֵיתוֹ כַּמַּיִם אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ג:כ״ה) ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״, מַה לֶּחֶם נִקַּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אַף הֲנָךְ דְנִקְחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְקָא קָרֵי לֵהּ מַיִם, אִי לָא נִשְׁפָּךְ בְּבֵיתוֹ כַּמַּיִם אֵינָהּ בְּרָכָה.
וַיָּרַח ה׳ – הֵרִיחַ רֵיחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עוֹלֶה מִכִּבְשָׁן הָאֵשׁ, הִרִיחַ רֵיחָן שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה עוֹלִין מִכִּבְשָׁן הָאֵשׁ, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכִּבְּדוֹ בְּדוֹרוֹן נָאֶה בְּדִיסְקוּס נָאֶה עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְכִבְּדוֹ, אָמַר: דָּמִי דּוֹרוֹן דִּידָךְ לְדוֹרוֹן דְּסָבָךְ כָּךְ הֵרִיחַ רֵיחַ שֶׁל שְׁמָד.

רמז סא

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ – הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן, ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ״, (בראשית כ״ז:מ״א) ״וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ״, (מלכים א י״ב:כ״ו) ״וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ״. ״וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ״, אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (שמואל א א׳:י״ג) ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ (שמואל א כ״ז:א׳) ״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ״ (דניאל א׳:ח׳) ״וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ״, דּוֹמִין לְבוֹרְאָן.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לֹא אֹסִף – לִיסְגִי לִיסְגִי לֹא אוֹסִיף לְנֹחַ לֹא אוֹסִיף לְדוֹרוֹת.
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע – עֲלוּבָה הִיא הָעִסָּה שֶׁנַּחְתּוֹמָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, עָלוּב הוּא הַשְּׂאוֹר שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רָע, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ״, עֲלוּבָה הִיא הַנְּטִיעָה שֶׁמִּי שֶׁנְּטָעָה מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״א:י״ז) ״וַה׳ צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיךְ רָעָה״. שָׁאַל אַנְטוֹנִינוּס אֶת רַבֵּינוּ, אָמַר לֵיהּ, מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע נִתָּן בָּאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַד שֶלֹּא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לֵיהּ לָאו, שֶׁאִלוּ כֵּן הָיָה חוֹטֵט אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ וְיוֹצֵא, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי שְׁהִשְׁוָה לְדַעַת הַמִּקְרָא, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו כְּתִיב בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִינְעַר לָעוֹלָם. וְעוֹד שְׁאָלוֹ, מֵאֵימָתַי נִתְּנָה נְשָׁמָה בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹּא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לֵיהּ מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לֵיהּ לָאו, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי שֶׁהִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקוּדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי״, מֵאֵימָתַי נִתְּנָה נְשָׁמָה בִּי מִשָּׁעָה שֶפְּקַדְתָּנִי.
תָּנוּ רַבָּנָן, קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע שֶׁאֲפִילוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רָע, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע.
שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרָע. {א} הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ רָע, {ב} משֶׁה קְרָאוֹ עָרֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י׳:ט״ז) ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״. {ג} דָּוִד קְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ״א:י״ב) ״לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא. {ד} שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם רָעֵב שֹׂנַאֲך הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם״ {ה} יְשַׁעְיָה קְרָאוֹ מִכְשׁוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ז:י״ד) ״הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״. {ו} יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל י״א:י״ט) ״וַהֲסִירֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם״. {ז} יוֹאֵל קְרָאוֹ צְפוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב׳:כ׳) ״וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם״.
פקבל אללה אלקרבאן אלמרצ׳יא וקאל אללה מן ד׳אתה לא אעידא לען אלארץ׳ איצ׳א בסבב אלאנסאן עלי אן כ׳אטר קלב אלאנסאן רדי מן צגרה ולא אעיד איצ׳א קתל כל חי כמא צנעת.
א. אעיד] + אבדא א2
וקיבל ה׳ את הקרבן המרצה ואמר ה׳ בינו לבין עצמו1: לא אשוב2 לקלל את האדמה עוד בעבור האדם למרות3 שיצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להרוג כל חי כמו שעשיתי.
1. רס״ג מתרגם ״בלבו״ - בינו לבין עצמו, משום הרחקת ההגשמה, וביאר הרמב״ם במורה נבוכים א, כט: ואמנם אמרו אל לבו, וכן אמרו בענין נח ויאמר ה׳ אל לבו, שמע ענינו. והוא כי הענין אשר יאמר בעבורו באדם שהוא אמר בלבו, או אמר אל לבו, הוא הענין אשר יהגה ולא יאמרהו לזולתו. וכן כל ענין שרצהו השם ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, יאמר עליו ויאמר ה׳ אל לבו, להדמות בענין ההוא האנושי, על המשך דברה תורה כלשון בני אדם, וזה מבואר נגלה, ומפני שמרי דור המבול לא התבאר בתורה שליחות שלוח להם בעת ההיא ולא הזהירם, ואל יעדם במות, נאמר בעבורם כי ה׳ כעס עליהם בלבו. וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד מבול, לא אמר לנביא לך והגד להם זה. ולזה נאמר אל לבו.
2. בגליון כ״י שמואל בן יעקב נוסף: אבדא - לעולם.
3. רס״ג מתרגם ״כי״ בהוראת ״למרות ש-״, באופן שה׳ אמר שלא יקלל עוד את האדמה למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, ולא בגלל זאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

כי יצר לב האדם רע מנעֻריו – כלומר: אף על פי שיצר לב האדם רע מנעוריו – לא אֹסִף עוד להכות כל חי. (ספר השרשים ״כי״)
מנעוריו – מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע.
ולא אסיף, לא אסיףא – כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב: אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיהו נ״ד:ט׳), ולא מצינו בה שבועה אלא זו, שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן בדרשו חכמים במסכת שבועות (בבלי שבועות ל״ו.).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34: ״לא אוסיף, לא אוסיף״.
ב. מכאן עד בראשית י״א:ה׳ חסר בכ״י לייפציג 1 והושלם ע״פ כ״י אוקספורד 165 עם שינויי נוסחאות מכ״י אחרים.
מנעריו FROM HIS YOUTH – This word is written without a Vav after the ע so that it may be read as מנעריו which would imply that from the moment the embryo bestirs itself to have an independent existence the evil inclination is given to it (Bereshit Rabbah 34:10).
לא אסף… ולא אסף I WILL NEVER AGAIN … NEITHER WILL I EVER AGAIN – He repeated the expression that it might serve as a solemn oath, and it is to this that the text (Yeshayahu 54:9) refers: "For as I have sworn that the waters of Noah [will never again pass over the earth]". We, however, do not find any explicit oath regarding this, but this passage in which He repeated these words, which may be regarded as an oath. Thus do our Sages explain in Treatise Shevuot 36a.
וירח ה׳ את ריח הניחוח – רצה הקב״ה בקרבנותיו. 1מדרש ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש 2וריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש הריח 3שעתידין הצדיקים לצאת ממנו. וכן הצדיקים שבכל דור ודור אותו הריח.
ויאמר ה׳ אל לבו – אל כבודו.
4מדרש אחר 5אלו צדיקין שהצדיקים נאמר בהם אל לבו. דכתיב בדוד ויאמר דוד אל לבו (שמואל א כ״ז:א׳). וכתיב וישם דניאל אל לבו (דניאל א׳:ח׳). וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג). אבל הרשעים הן ברשות לבן. דכתיב ויאמר עשו בלבו (בראשית כ״ז:מ״א). ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א י״ב:כ״ו). ויאמר המן בלבו (אסתר ו׳:ו׳).
לא אוסיף ולא אוסיף – וכתיב בישעי׳ כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיה נ״ד:ט׳). 6מיכן ארז״ל לאו לאו שבועה. הן הן שבועה. בשלמא לאו לאו דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול. וכתיב ולא יהיה עוד מבול. אלא הן מנלן. מדלאו שבועה הן נמי שבועה.
7לא אוסיף – לנח. ולא אוסיף. לדורות.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו8עלובה עיסה שהנחתומה מעיד עליה שהיא רעה.
רע מנעוריו – משעה שהוא ננער בעולם. 9וכן אמר לו אנטונינוס לרבי יצר הרע מאימת נתון באדם. משעת יצירה או משעת יציאה. אע״פ שרבי אמר משעת יצירה אמר לו אנטונינוס משעת יציאה. אמר דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו. 10מנעוריו. משעה שננער לעולם. דכתיב לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳).
1. מדרש. הוא בב״ר פל״ד. וילקוט רמז ס׳.
2. וריחו של חנניא כו׳. עיין מדרש חזית פ״ז פ׳ אמרתי אעלה בתמר וריח אפך כתפוחים. א״ר אלעזר מאחר שכתב וריח נור לא עדת בהון. ואת אמר וריח אפך כתפוחים. ולמה היה דומה ריחן. לריח שדה של תפוחים.
3. שעתידין כו׳. זה ליתא במדרש.
4. מדרש אחר. הוא בב״ר פל״ד.
5. אלו צדיקין. בב״ר שם הצדיקים לבם ברשותם.
6. מיכן אמרו רז״ל לאו לאו שבועה. שבועות ל״ו ע״א וע״ש. ובגמרא שם לא נמצא זה על הכתוב לא אוסיף. רק ברש״י עה״ת ראיתי הביא וז״ל לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה. אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה. וכן דרשו חכמים במס׳ שבועות עכ״ל. ויפה העיר שם ידידי הרב החכם הגדול מהר״א בערלינר בזכור אברהם. בתלמוד מפיק הלמוד מפסוקי ולא יהיה עוד המים למבול. או מולא יכרת כל בשר. ועיין בדברי הרא״ש בפסקיו שביאר שם כפירש״י שמוכית מלא אוסיף. וכן נראה מפירוש הרד״ק. ועיין במהרש״א.
7. לא אוסיף לנח. ולא אוסיף לדורות. ב״ר שם.
8. עלובה עיסה. ב״ר פל״ד. קדושין ל׳ ע״ב.
9. וכן אמר לו אנטונינוס. ב״ר פל״ד. סנהדרין צ״א ע״ב.
10. משעה שננער לעולם. ב״ר שם. מנעריו כתיב. ר״ל מדכתיב חסר משמע משננער לצאת.
נח שהקריב קרבן, הותר לו בשר לאכול, ונאסר לו אבר מן החי ודם. אדם שלא הקריב קרבן,⁠1 לא הותר לו בשר לאכול. (כ״י סנקט פטרבורג 118.1 בשם ר׳ יוסף)
1. הפירוש מנוגד למדרש בבבלי חולין ס׳. שאדם הראשון הקריב קרבן.
וירח – על משקל: [וירע העם {וגו׳} תרועה גדולה (יהושע ו׳:כ׳), וכן:]⁠א וינח בכל גבול מצרים (שמות י׳:י״ד). ונפתח הרי״ש בעבור החי״ת שהיא מהגרון, כמשפט לשון הקודש.
וחלילה חלילה להיות השם מריח, ולא אוכל, שכן כתוב: אשר חלבב זבחימו יאכלו (דברים ל״ב:ל״ח). רק הטעם: שקיבל העולה, וישרה לפניו, כאדם מריח ריחג טוב, והוא רעב.⁠ד
הניחוח – מלשון מנוחה, והחי״ת כפול כהכפל פ״א ונאפופיהה (הושע ב׳:ד׳). והטעם: שהניח הריח מהזעף, או שיניח כחו עליון.
אל לבו – כמו: עם לבו, ואחרי כן גלה סודו אל1 נח, שנביא היה.
וטעם לא אסף לקלל עוד אתז האדמה – כאשר קללהח על יד אדם, וכן כתוב: ארורה האדמה (בראשית ג׳:י״ז).
יצר – היא התולדת שנוצרה לו.
ולא אסף עוד – על המבול.
ומלת עוד – לעולם.
או: פעם שנית, וכן: ויבך על צואריו עוד (בראשית מ״ו:כ״ט).
1. השוו ללשון הפסוק בעמוס ג׳:ז׳.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: חלב.
ג. מלת ״ריח״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176.
ד. כן בכ״י פריס 177, פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י ס״פ I.24: ערב. וכן תוקן בין השיטין בכ״י לוצקי 827 ובגיליון בכ״י פרנקפורט 150.
ה. בכ״י פריס 177: נאפופיה.
ו. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: רוח.
ז. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: את.
ח. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: קללה.
SMELLED. Va-yarach (smelled) follows the paradigm of va-yanach (rested) in and rested (va-yanach) in all the borders of Egypt (Ex. 10:14). The resh is vocalized with a pattach because the chet which follows it is a guttural. This is in keeping with the rules of Hebrew grammar. Heaven forbid that one conclude from our verse that God smells. Neither does He eat, as Who did eat the fat of their sacrifices (Deut. 32:38)1 states. The meaning of our verse is that God accepted the burnt offering and it pleased Him. It may be compared to a human being who smells a pleasant scent and enjoys it.
THE SWEET SAVOUR. Nicho'ach (sweet savour) comes from the same root as menuchah (rest).⁠2 The chet is doubled in nicho'ach as the final peh of the root of ve-na'afufe'ah (and her adulteries) is doubled (Hos. 2:4). Its meaning is that the sweet odor assuaged God's anger, or that it caused a power from on high to rest on man.⁠3
IN HIS HEART. El libbo means in His heart.⁠4 He then revealed His secret to Noah who was a prophet.
[I WILL NOT AGAIN CURSE THE GROUND.] As I did on account of Adam, as it is written, cursed is the ground for thy sake (Gen. 3:17).
THE IMAGINATION. Yetzer (the imagination) refers to the nature that man was created with.
NEITHER WILL I AGAIN SMITE. Via a flood.
[AGAIN.] Od means forever,⁠5 or again. And wept on his neck a good while (od) (Gen. 46:29) is similar.⁠6
1. The verse is not to be taken literally, for the Torah employed human language (Kaputa).
2. From the root nun, vav, chet.
3. Compare, to cause a blessing to rest (le-hani'ach) on thy house (Ezek. 44:30).
4. The Hebrew literally reads, to his heart, hence Ibn Ezra's comment.
5. See Ibn Ezra's comment on verse 12.
6. Which should be rendered, according to Ibn Ezra, "And wept on his neck a second time.⁠"
וטעם הניחוח – שהניח הכעס. והנה בזכות נח סרה הקללה מהאדמה.
להכות את כל חי – הכלל.
וירח ה׳ – בעבור אות הגרון נפתח הרי״ש, כמו: וינע לבבו (ישעיהו ז׳:ב׳).
ניחוח – כפול האחרון, כמו: ופועלו לניצוץ (ישעיהו א׳:ל״א).
(כא-כב) לא אוסיף לקלל עודא את האדמה – שאשחית את עשב הארץ והבהמות והחיות, רק החטאין אביא עליהן דבר או חרב. והעולם ינהג את מנהגו, כמו שהוא אומר: זרע וקציר וגו׳.
א. בכ״י מינכן 52 בחילוף הסדר: עוד לקלל.
(21-22) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה NEVER AGAIN WILL I DOOM THE WORLD: I.e. [never again] will I destroy the vegetation and animals and the beasts. I will simply bring pestilence or sword on those who sinned, but the [rest of the world] will continue to function as normal, as it is written (verse 22) “seed time and harvest …[shall not cease].”1
1. R. Yosef Bekhor Shor interprets the word האדמה here as meaning “the world.” Cf. Ibn Ezra who sees the curse of the אדמה as a reference to the way the land had been cursed in the days of Adam. See similarly NJPS which translates the curse of the אדמה in Gen 3:17 “Cursed be the ground because of you” but translates our verse “Never again will I doom the earth.”
וירח י״י – דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא כמו שאמר: האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה (תהלים נ׳:י״ג) ר״ל שקבלה ברצון וערבה לו, וטעם הקבלה שהוריד אש מן השמים ואכלה להודיע כי רצה בבריאות הנותרים מן המבול ושמח בהם, כמו שכתוב: ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א) הפך מה שאמר בדור המבול ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳), כי ידע כי לא יהיה בעולם עוד כמו אותו הדור.
את ריח הניחוח – שם בשקל ניצוץ, וטעמו שהניח כעס האל בעולם.
ויאמר י״י אל לבו – ראה בשכלו שלא ישחית עוד את האדמה כי לא יהיו עוד רֻבם רעים, כי יוסרו מדור המבול שיהיה קבלה בידם דור אחר דור, ולא יהיו עוד רובם רעים,⁠א ולא ישחית הכלל בעבור הפרט, ואם יהיה הפרט רע כלו, ישחיתנו כמו שעשה בסדום.
בעבור האדם – כי יסופו הרעים בבני אדם ותעמד האדמה לטובים ואם תשחת קצת האדמה עם הרעים כמו ארץ סדום שנשחתה עם אנשיה, אין זה השחתת האדמה אם מעט האדמה תשחת כמו ערי הככר, ויחשבו כמו מקומות הנשקעים הם ואנשיהם.
כי יצר לב האדם רע מנעריו – נקרא יצר לפי שנוצר עמו, ואמר מנעוריו, כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב, כי אין בו יצר הטוב בפועל עד שיגדל ויקנהו מעט מעט כמו שאמר: ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) – פרושו: וכעיר פרא, הוא האדם כשנולד והוא נבוב בלא לב כלומר בלא שכל ואחר כן ילבב כלומר קונה לב מעט מעט, וכיון שיצר לב האדם רע, כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו עמו, כי כן צריך לפי טבע המציאות הוא חוטא ברוב אם לא אחד מני אלף (איוב ל״ג:כ״ג).
לפיכך לא אוסיף עוד להכות את כל חי – בעבורו כאשר עשיתי.
ובדברי רבותינו ז״ל (נדה ל׳): שאל אנטונינוס את רבי יצר הרע מאימתי נתן באדם משעת יצירה או משעת יציאה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: לאו שאם כן היה בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. א״ר: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסיעהו שנאמר: לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳) ואומר: כי יצר לב האדם רע מנעריו. אמר ר׳ יודן: מנעריו כתיב – משעה שהוא ננער לעולם. ובפסוק זה לא אוסיף שני פעמים, וסמכו רבותינו ז״ל (שבועות ל״ו): כי לאו לאו שבועה, שהרי כתוב: אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיהו נ״ד:ט׳).
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״כי יוסרו מדור המבול... רובם רעים״.
'וירח ה, the Torah uses a figure of speech to facilitate our understanding of God’s reaction, seeing that God has no nose and therefore cannot smell in the accepted sense of the word. When in Psalms 50,13 the psalmist speaks of God asking if He would “eat the flesh of bulls, or drink the blood of he goats,” this is also a figure of speech, of course. David most certainly did not suggest that such a thing were possible in the literal meaning of the words. The meaning of such phrases is that the offerings were pleasing to God as if, if we had been speaking of human beings, they smelled good and tasted good. The proof that God had accepted the offering and was well disposed toward all His creatures was the fire which descended from heaven and consumed the offerings. This is what David referred to in Psalms 104,31 when he described God as ישמח ה' במעשיו, “that the Lord took pleasure in His creatures,” as opposed to Genesis 6,7 when we were told ויתעצב ה' אל לבו, “that the Lord was saddened in His heart.”
את ריח הניחוח, a noun belonging to the same category as ניצוץ in Isaiah 1,31 meaning that Noach had succeeded in calming down God’s anger at the world, (His creatures).
ויאמר ה' אל לבו, He foresaw in His mind that He would not again have to wreak wholesale destruction on earth seeing that it would not happen again that the majority of the human species would be as depraved as those before the deluge. The report of what happened during the generation of the deluge was handed down from generation to generation and served as a warning against man again becoming as corrupt as at that time. God would not again punish the community at large on account of depraved individuals, but He would punish all the individuals who are wicked, as He demonstrated when He destroyed Sodom and its satellites.
בעבור האדם, on account of the wicked people among mankind; rather those will be killed so that the earth will be at the disposal of the good people. If small parts of the earth would indeed be destroyed as happened in the case of Sodom and that part of the Jordan valley, this cannot be considered as a destruction of the earth. Such destructions will be understood as the destruction of that particular population including the earth they had dwelled on.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו, this urge is called יצר as it was formed at the same time as the fetus. The reason why the Torah writes
מנעוריו, literally “from his youth,” is that the evil urge is with man from an earlier age than the יצר הטוב, the impulse to do good. The latter urge becomes active in man only with the advent of maturity, at age of 13, as we know from Job 11,12 ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, “a hollow man will get understanding, when a wild ass is born a man.” The meaning of that line is that man is like wild ass from the time of birth, without restraining influences, following his instinct rather than being guided by his intelligence. As he grows older, becomes more mature, forces known as the יצר טוב begin to assert themselves Seeing that man had been formed without the benefit of the impulse to do what is good, useful, rather than what is designed to gratify his baser urges, as God decided in His wisdom to do, seeing that man was part of the overall scheme of nature, he will become guilty of sin again and again, with the exception of an infinitely small percentage of people. Therefore, God would not continue to punish mankind at large on account of most people acting out their natural inclinations. According to Sanhedrin 91 the Roman governor Antoninus asked Rabbi Yehudah hanassi, his frequent companion, at what point the “evil urge” entered the human being. He wanted to know if this occurred at the moment of birth or at the moment when the fetus assumed a certain shape, say 40 days after fertilisation of the ovum. Rabbi Yehudah answered that this occurred already at the earlier of these two points in time. Antoninus found it difficult to accept this, saying that if it were so the fetus would keep hitting out at his mother while in her womb, and as a result, she would give birth prematurely. Rabbi Yehudah quoted as his source Genesis 7,7 where God told Kayin that the evil urge was lying already at the entrance of the birth canal, מפתח חטאת רובץ. Antoninus countered that from our verse here it seems that the evil urge commences his activity only after the child can be called נער, a lad. Rabbi Yehudah drew Antoninus’ attention to the defective spelling in the word נעריו, which if Antoninus were correct, should have had the letter ו after the letter ע, i.e. making נעוריו, after he had attained the status of a human being. Seeing that this letter is missing, this is a clear hint that this רע within the human being predates his birth. Rabbi Yudan, enlarging on this unusual spelling, plus the fact that the words לא אסיף are repeated twice in this verse, stated that such repetition, when reported in God’s name, is always an equivalent to an oath by God, i.e. something that He will not change for any reason This is why the prophet Isaiah correctly quoted God in Isaiah 54,9 as saying “I have sworn to Myself not to bring on another deluge of water such as in the days of Noach.”
ויאמר {י״י} אל לבו – בתחילה נתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳), מעכשיו שקיבל הקרבנות אמר אל לבו: לא אוסיף.
לפי הפשט: חד קאי אהאדמה ואידך קאי אבעלי חיים. וראיה לדבר שהרי כנגדו מצינו בברית הבטחון: ולא יכרת כל בשר, ולא יהיה עוד מבול לשחתא (בראשית ט׳:י״א).
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מחמת נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע, ואין לי מעתה להנקם ממנו כאשר עשיתי.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ולא היה לשחת הארץ״
ויאמר ה' אל לבו, "the Lord said to Himself, etc.,⁠" Prior to the deluge (Genesis 6,6) the Lord had seen fit to feel saddened in His heart; now He felt greatly encouraged about the human species He had created. [Noach could have drawn comparisons between the chaos he faced in spite of having lived a blameless life for 600 years, with the Gan Eden into which Adam had been placed without his having done anything to merit this. Instead, he was grateful. Ed.] לא אוסיף, "I will not continue, etc;⁠" according to the plain meaning of the text, i.e. the additional, apparently superfluous word: עוד, again, further, the first word refers to the earth, whereas the second word refers to the living creatures on it. If we needed proof of this, it can be found in Genesis 9,12).
כי יצר לב האדם רע מנעוריו, "because the tendencies of man's heart are evil from his youth already.⁠" Man's immaturity in his younger years is the reason for these evil inclinations. God therefore had decided not to visit punishments on man promptly as a result this consideration as He used to do.
ויאמר י״י אל לבו – לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא, רק ביום צותו את משה רבינו בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו לפניו עלה לרצון, וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי. וכבר כתבתי בזה (רמב״ן בראשית ו׳:ו׳) סוד נרמז לרבותינו.
וטעם בעבור האדם – כי בעבורו נענשו, ואם אדם לא חטא היו נצלים אף על פי שהשחיתו גם הם דרכם.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה. ואם כן, אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה. וטעם המ״ם: כי מתחלת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו (בראשית רבה ל״ד:י״ב): משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע, או יאמר: כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו.
ויש אומרים שהוא כמו: בנעוריו, וכמוהו: מטרם שום אבן אל אבן בהיכל י״י (חגי ב׳:ט״ו), וכן: זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מ״ח:כ״ט).
AND THE ETERNAL SAID IN HIS HEART. He did not reveal the matter to a prophet at that time, but on the day He commanded Moses concerning the writing of the Torah He revealed to him that as Noah brought his sacrifice it mounted pleasingly, and He decreed that He will no more smite every living thing. In this regard, I have already written of a secret1 hinted at by our Rabbis.
The sense of the expression, I will not again curse the ground any more for man's sake is that they were punished because of him for if man had not sinned, they have been spared even though they had also corrupted their ways.
FOR THE IMAGINATION OF MAN's HEART IS EVIL FROM HIS YOUTH. He ascribes merit to men because by their very creation they have an evil nature in their youthful days but not in their mature years. If so, for these two reasons,⁠2 it is not proper to smite every living thing. The reason for the prefix mem [which signifies "from" in the word] min'urav (from his youth) is to indicate that the evil imagination is with men from the very beginning of their youth, just as the Rabbis have said:⁠3 "From the moment he awakes to go forth from his mother's womb the evil impulse is placed in him.⁠" It is possible that the verse is saying that it is from youth — meaning, on account of youth — that the evil inclination is in man, for youth causes him to sin. And some say4 that it is as if it said "in his youth,⁠" [min'urav being interpreted as if it were bin'urav]. Similarly we find 'Miterem' (Before) a stone was laid upon a stone in the temple of the Eternal,⁠5 [where the word miterem is interpreted as beterem]; so too, This is the land which ye shall divide 'minachlah' (by lot) unto the tribes of Israel,⁠6 [where minachlah is interpreted as benachlah].
1. See Ramban above, 6:6.
2. First, that by his very creation, man's heart is evil, and second, that this evil persists only when he is young but not when he matures. Therefore, for these two reasons it is not proper that every living thing be smitten on account of man.
3. Bereshith Rabbah 34:12.
4. I have not identified the source of this opinion.
5. Haggai 2:15.
6. Ezekiel 48:29.
מנעוריו אמרו רז״ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י״ג שנה, וזהו שדרשו רז״ל יצה״ר גדול מיצר הטוב י״ג שנה. וכן אמר שלמה ע״ה (קהלת ד׳:י״ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל״ף פירשוהו מל׳ תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.
מנעוריו, "from the time he is youthful.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 34,10 say that the meaning of this expression is that the word מנעוריו, refers to "the moment the baby is born.⁠" It accompanies man from the time he is born and that this is why he does not have to observe the Torah's commandments until he attains the age of puberty (13) as only then does the יצר הטוב, the urge to be good, become part of him. (based on Kohelet Rabbah 9,22 and on Kohelet 4,14 כי מבית הסורים יצא למלך, "for from the time he is a prisoner he (the evil urge) rules.⁠") The evil urge had considered itself imprisoned in the fetus which is inside the mother's womb and it wants to "celebrate its freedom" as soon as the baby is born. Seeing that the word הסורים is spelled defective with the letter א missing, this is an allusion to the evil urge which ignores the א, the One and Only G-d and His wishes. Alternatively, the defective spelling makes the word the equivalent of the aramaic סרי, meaning ויבאש, "it became foul.⁠"
ויאמר י״י אל לבו – פי׳ הרמב״ן שלא גילה הדבר לנביא בזמן ההוא עד שבא מרע״ה ונתן לו את התורה וגילה לו שבשביל שהקריב נח קרבן עלה הרצון לפניו וגזר שלא להוסיף:
בעבור האדם – כי בעבורו נענשו שאם לא חטא היו הם נצולים ואע״פ שהשחיתו את דרכם.
ולא אסף עוד להכות את כל חי – אבל עיר או מדינה יכול להכות:
ויאמר ה' אל לבו, "The Lord said to Himself, etc.⁠" According to Nachmanides this strange formulation simply means that God did not reveal His thoughts to anyone at that time. Only when Moses received the Torah, did God reveal what His thoughts had been at the time. He had not revealed to Noach what precisely His reaction had been to Noach's sacrifice, i.e. that on account of it He would not again use the deluge as a means to punish mankind.
בעבור האדם, "because of man.⁠" The earth had only been cursed on account of original man. Had Adam not sinned, his descendants, despite their corruption, would not have had to endure a deluge.
ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, "and I will not again smite all living creatures simultaneously. However, I reserve the right to decree collective punishment on a city or a country.
וירח – ב׳ במסורה הכא ואידך וירח את ריח בגריו. וזה שדרשו רז״ל אפי׳ פושעי ישראל עתידין שיתנו ריח וזה הוא וירח את ריח בגדיו א״ת בגדיו אלא בוגדיו וירח ה׳ את ריח הניחוח שעתידין ליתן ריח ניחוח. ד״א רמז שנכנס עמו ריח ג״ע כשהריח ריח בגדיו אז וירח ה׳.
מנעריו – ג׳ במסורה הכא ואידך איש מלחמה מנעוריו. שאנן מואב מנעוריו. שמנעוריו צריך אדם להלחם עם יצה״ר ואם יגבר עליו ונצחו שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וירח ה׳ את ריח הניחֹח – הוא על דרך משל, לדבר כלשון בני האדם, כי לא יתפעל ה׳ יתעלה בהִפָּעֲלוּת החושים.
ויאמר ה׳ אל לבו – הרצון בו שלא גלה ה׳ יתעלה זה הסוד לנביא, כמו שידבר האדם אל לבו ולא ישמע אחֵר דבריו. וזה הענין היה שהוא גזר שלא ישחית עוד הארץ בעבור האדם כמו שעשה בענין המבול, ולא יוסיף גם כן להכות כל חי. או ירצה בזה שלא יקלל עוד את האדמה בעון האדם כמו שקלל אותה בעון קין. והביאור הראשון יותר נאות.
(כא-כב) וסיפר שכבר קיבל ה׳ יתעלה קרבנו ושעה אליו, ואמר שלא יוסיף עוד להשחית האדמה בעון האדם, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, ויִטה האדם מפני זה אל התאוות הגופיות, והנה יקשה צאתו מזאת התכונה הרעה אם לא יקבל המוסר בזה מזולתו. וזה היה סיבה לדורות הקודמים - אשר נשחתו במי המבול - לנטות אל מה שנטו אליו מהתאוות, כי עדין לא נתפשטה בדורות ההם ידיעת האמת בזה ואיך ראוי שיתנהגו בענין הטובות והרעות. ואולם עתה שלא נשאר רק נח וביתו, וכבר השיג נח האמת בזה, הנה יקבלו המוסר ממנו הנמשכים אליו מזרעו. ולזה לא יתכן שיִּמָּצֵא לְעולם המין האנושי בכמו זה האופן מרוע ההנהגה אשר היה בו זה הדור הנשחת במי המבול. ובהיות הענין כן, הנה לא יצטרך ה׳ יתעלה אל כמו זה האופן מהגעת העונש לאנשים במה שיבוא, ולזה גזר ה׳ יתעלה שלא יוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה במי המבול, ושכל ימי הארץ יימשך בה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, עד שיִּשְׁלַם בזה מה שיצטרך להוית הצמחים ההווים בה ולבעלי חיים, ויום ולילה לא ישבותו — שלא ימשך מהם בחלק הנגלה מהארץ התועלת אשר בעבורו נמצאו, כמו שקדם בפרשת בראשית, וזה כולו להורות שלא יִפָּסֵד זה החלק הנגלה מהארץ לעולם.
(כא-כב) התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא שאי אפשר שיִּפָּסֵד זה החלק הנגלה מהארץ, אבל יִמָּצְאוּ בו תמיד אלו ההויות אשר יתהוו בו. ואין ראוי שתחשוב שיחוייב ממה שאמר ׳עֹד כל ימי הארץ׳ (ח, כב), שיהיה לה עת תִּפָּסֵד בו, שאם היה כן יהיה גם כן אומרו ׳כימי השמים על הארץ׳ (דברים יא, כא) מורה על שיש לשמים עת יִפָּסְדוּ בו, וזה בטל לפי מה שביארנוהו בספר מלחמות ה׳ (מאמר ששי, חלק א, פרק טז) מהעיון והתורה. ואולם אמר ׳עֹד כל ימי הארץ׳ להורות על קיום זה הברית ונצחיותו בְּדרך מה שאמר ׳עַד בלתי שמים לא יקיצו׳ (איוב יד, יב), שהרצון בו שלעולם לא יקיצו.
וירח י״י את ריח הניחח וכו׳ – עתה אתה המעיין ברוך י״י תראה נפלאות בקיום כל מה שכתבנו עד הנה מענין בריאת האדם ותדע ותשכיל כי בכל מה שסיפר עד הנה לא השיב ידו מספר ממלאכת יצירתו והוא מעיד שלא שלמה ולא עלתה בידו עד הנה. וזה כי בהביא המבול על העולם לעיני אלו האנשים הרואים נתקן ונגמר טבע המין האנושי ויצא מההפסד השלוח שהיה בו מתחלה משני פנים זולת מה שכתבנוהו בשער הקודם מטבע הנערות:
האחד מצד הרושם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנשים מהפורענות הקשה והנורא אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו אשר בו הוקבעה יראה והכנעה והרתעה טבעית בהם ובתולדותיהם לדורי דורות לדעת כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה׳ מפניו.
והשני מצד היות הדורות והמשפחות מכאן ולהבא מסתעפות מג׳ ראשים אלו השוים במראה הגדול ההוא אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד ההתחלפות והעדר ההסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה מהנמנע שיתיחדו כלם להיות על השיעור ההוא מהרוע שהיו עליו בני האדם כי אב אחד היה לכלם ושרש פורה ראש אחת להם.
[א] והנה באמת התקון הזה המוטבע בהם מצורף אל הקודם הוא הריח ניחח אשר בא לפניו ית׳ ובעבורו אמר אל לבו לא אוסיף לקללם כי גלוי וידוע לפניו טבע תכונות האדם ומה שקבלו בזה מההכנעה וההרתעה הטבעית והמוסר המוטבע ביצירתם עד שיספיק זה לשלא יבאו עוד להפסד כולל כמו הראשונים אשר אחזו מעשי אבותיהם בידיהם ונמחו מעל פני האדמה. ולזה ידע כי לא יקלל עוד את האדמה בכלל בעבור האדם ונתן הטעם ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה כי יצר לב האדם הכולל לסבת חטאו של אדם הראשון היה רע ומר בתחלת העולם ובנעוריו כמו שקדם. ומעתה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי שכבר נתחדש להם מזג חדש ורוח נכון בלתי מקבל ההפסד הכולל. ויתכן שירצה כי ידע יצר לב האדם מכאן ולהבא לא יהיה רע רק מה שיחוייב לו מנעוריו רצוני להעדר השלמות בו לפי שניו ושלא יתחבר אליו עון אבותיו ורוע טבעם ומזגם הנטפלים עמו עד עכשיו עד יום מותם אבל כשיושלם האדם בזמן הראוי לו יתקן עצמו לחיות חיים אנושיים על הרוב הפך ממה שנאמר על הדורות הראשונים וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳).
[ז] ואין ברית של שבועה גדולה מזו וראה כי כנגד מה שאמר ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳) לפי שלא הגיע עדין מעשה יצירה זו אל שלמותו ואמר אמחה את האדם כנגד זה אמר עכשיו ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף עוד כו׳.
[ז] כי אין זה דבר שראוי שיאמר לזולתו שאין הכוונה לו רק לומר שכבר נתקררה דעתו במלאכה ההיא ועלתה בידו כמו שהיה בלבו לעשותה וכמ״ש בלבו נמלך (בראשית רבה ח׳) וכאשר פירשנו שם וגם מפני שהגזירה הזאת היא לקוחה מטבע דעות האנשים ויצר מחשבות לבבם שהוא ענין בלתי גלוי וידוע רק לו לבדו ית׳ הנותן נשמות לפגרים כמאמר המשורר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים ל״ג:ט״ו). כי זהו מ״ש הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה׳ חוקר לב כו׳ (ירמיהו י״ז:י׳). ירצה כי אחר שמחשבות האדם ותחבולותיו יש להם התחלות הפכיות כי מצד חמרו הוא עקוב מכל על דרך שנאמר והנחש היה ערום מכל (בראשית ג׳:א׳) ומזה הצד כל עניניו הם נשחתים אמנם מצד שכלו הוא אנוש וחזק ההכרה ויהיו עניניו מתוקנים מגזרת אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נ״ו:ב׳). והבחירה היא בידו להכריע לאחד מהנה מי ידענו זולתי שאני חוקר כו׳. וכן אמר המשורר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר כו׳ (תהלים מ״ד:כ״ב) ירצה כי כאשר היה נגלה האדם ענין אחד ונסתרו דבר אחר אין מי שידע זה זולתו והוא מה שידע שלא שכחנו שמו בלבנו עם היות שבנגלה פירשנו כפינו לאל זר וכמ״ש לא נסוג אחור לבנו כו׳ (תהלים מ״ד:י״ט) שהכוונה עם שנטתה אשורנו מני ארחך בפועל. ושלמה ביאר זה בתכלית הביאור כשאמר בתפלתו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מלכים א ח׳:ל״ט) והנה להיות ההנהגה ההשגחיית נמשכת אל הכרה זו בלי ספק יוחדה לו יתברך גם כן כמו שהוא מבואר בכל מקום כמו שבאלו המקומות כלל שני הענינים יחד אני ה׳ חוקר לב כו׳ לתת לאיש כדרכיו כו׳ ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וירמיהו גם הוא אמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם כו׳ (ירמיהו ל״ב:י״ט). סוף דבר יש הנה שתי סבות למה שנאמר בכאן ויאמר ה׳ אל לבו כו׳. מצד שהיא גזרה לא יסבול ענינה לשתף בה זולתו, כולל רק הענין, לומר שעתה נגמר תקון עיסתם באופן שלא יקבלו עוד בטבעם הפסד כולל והוא אומרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי.

Gate 14

Some serious problems in our Parshah:
1) If the kind of offerings brought by Noach results in an apparent change of God’s attitude towards man, so much so that a promise never to bring another deluge, i.e. all encompassing collective punishment is elicited, why had such information been withheld from man until that time?
2) If, on the other hand, the punishment had been just and fair, why did God decide to change His strategy in the future? If chessed, kindness i.e. a system making allowance for man's weakness was to be employed from now on, why had it not been employed previously?
3) What special merit existed from now on which prompted God to conclude a covenant to make no more deluge? If Noach's merit had been inadequate to protect his own generation from destruction, how could it be adequate to protect all future generations? Besides, we do not find that mankind holds Noach in high esteem for this accomplishment!
4) The fact that, scientifically speaking, the rainbow is a perfectly natural phenomenon surely does not make it something that reminds God of a special relationship with mankind.
5) When God refers to "when I see it... I will remember,⁠" this is strange. Surely He does not require these memory joggers in all His perfection.
6) If the rainbow does indeed serve as a warning of impending doom, and reminds either party of the covenant that this doom must not be allowed to occur, the frequent appearance of the rainbow surely is psychologically counter productive? Man will not believe that he is in any immediate danger when the rainbow appears too often!
7) Why does the Torah say "God said in His heart"? Why did He not communicate this thought to Noach audibly?
8) The prophet Isaiah 54,10 refers to an oath by God rather than to a covenant. What is the difference, and why are different terms used for the same event? We also have a number of questions in connection with the building of the tower of Babel that require clarification:
1) On the one hand, it seems inconceivable that people could be foolish enough to try and conquer heaven, as implied in Sanhedrin 109. On the other hand, if their entire purpose had been to "let us make a name for ourselves,⁠" as reported in the text, why would God mind all that much? The desire to avoid being dispersed all over the globe seems a harmless enough objective!
2) Why does the Torah need to tell us in Genesis 11,3 for what purpose the clay that was fired would be used?
3) God appears almost reluctant when He says "now that they are one people and one language, must We not prevent them from carrying out all their designs?⁠"
4) The actual interference with the people's plans seems far more radical than the original intent indicated in verse 6!
5) If these people sinned against their Creator, as our sages understand this, why were they not punished in a manner similar to the people of Sodom?
1+2) The survivors of the deluge and their descendants were chastened by the occurrence of the deluge, and it was impressed upon them for many generations that corruption in man does not go unpunished. Also, henceforth, man would no longer have a common origin, but would be descended from one of the three sons of Noach, thus making complete unanimity of purpose and lifestyle among the various tribes almost impossible.
3) When God refers to having smelled the fragrance of Noach's sacrifice, this very improvement in man's potential is what He means. Complete agreement amongst all of mankind to act against their Creator has become genetically and environmentally almost impossible. This in turn guarantees that there will never again be a need for a deluge, i.e. simultaneous destruction of the species.
2) The reason given "that the heart of man is evil, stems from its youthfulness" (Genesis 8,21) means that the nature of man prior to the deluge was different, could all be traced to a single cause, his common ancestor. This cause had been changed dramatically. From now on, only his personal immaturity could account for man's wickedness, but he would not be weighed down by the collective wickedness of earlier generations and its hereditary impact. In other words, the burden of "the original sin" had now been removed from the post Noachide generations. Inasmuch as the creation of man as a species was not really complete until this change had occurred, we understand that God felt "sad" before the deluge that He had to proceed in this manner to bring about the transformation of man.
7) It is not appropriate for the Creator to "voice" that sentiment to someone else, therefore He is described as having said it "in His heart.⁠" Moreover, since God had referred to the inner thoughts of man, i.e. "the images produced in the heart of man,⁠" His response also would not be revealed openly. The principle of midah keneged midah, measure for measure, is at work here. Creator and creature each do their own separate planning. In order that the promise not to destroy mankind (earth) again, would not be misinterpreted to mean that there would no longer be a destruction of man, the Torah continues by saying that the seasons, planetary orbits, etc. would continue to function regularly, i.e. the laws of nature would not be suspended as such, but local destructions such as the destruction of the wicked society of Sodom etc. will continue to be possible. God proceeds to tell Noach and his sons the positive aspects of the new world order, implying that the deluge had been worthwhile, in view of this new development. (Chapter 9,9-17) The fact God addressed all of them, supports our view that each one of them represented the source of the future of mankind. He includes in the covenant the animals to make it clear that they too will not again be subject to mass destruction as had been experienced during the deluge.
4-5) God re-interprets the meaning of the midat hadin, the attribute of justice, to mean that collective punishment from now on is applicable only when the wicked have acted collectively rather than individually, separately. Since such conduct from now on is practically impossible due to the diversity of man's ancestry, He can reassure man by a visible sign of this state of affairs. The reference "I have given My bow in the cloud,⁠" indicates that the rainbow is not a new phenomenon. The fact that it refracts light into different colors, is parallel to the fact that from now on man, though descended from Noach, refracts into different types through the simultaneous experiences of Noach's three sons during the deluge. Each one of them will bequeathe a slightly different outlook to his respective offspring. To explain the significance of the rainbow, we must appreciate three facts.
1) Every polished object reflects the image of another object nearby.
2) If such object happens to be transparent, it does not reflect anything.
3) Generally speaking, a person with normal vision sees better than a person whose eyesight is impaired. Yet there are certain types of diseases of the eye which cause the person afflicted to see shapes and images not visible to people with normal eyesight. These shapes and images are, of course, not real, and therefore not true, yet the owner of the diseased eye is not aware that his eyes are deceiving him.
Rabbi Yitzchak proceeds to illustrate that the phenomenon we call eyesight, vision, at certain times and at certain angles, creates an image which, while known to us empirically, defies our ability to analyze and explain its cause. It therefore ranks with those phenomena which were created after sunset but before nightfall of the sixth day of creation (Avot 5,6). Scientists have concluded that the appearance of the rainbow after a downpour signifies immediate dispersal of rainclouds, clearing skies. This would be in line with the significance of the rainbow as described in the Torah. It also demonstrates that the concentration of disastrous rain was limited to a section of the earth, not its entire surface. Similarly, a rainbow over a relatively clear area of sky would signal approaching rainfall in other areas of the globe.
6) The whole ot brit, sign of the covenant would correspond to the moral lessons absorbed during the great flood. This in turn would make it unlikely that all of mankind would once more deserve terminal punishment at the same time. It is therefore the very naturalness of the rainbow's appearance that will recall to God the changed nature of man on earth. The Talmud in Ketuvot 77 states that in the generation of Rabbi Joshua ben Levi no rainbow was ever seen. This was due to two causes.
1) Reminders to God were not necessary, due to the righteousness of the leaders of that generation, a fact which was brought home to the people of that era by the absence of rainbows and the continued existence of the earth in spite of such absence.
2) Since the normal appearance of the phenomenon signifies rainfall due to God’s general Providence, in the generation of Rabbi Joshua ben Levi people were under God’s particular Providence, the proof of which was the absence of the rainbow. Rainfall in those days occurred simultaneously all over the earth at times which did not conflict with normal human outdoor activities. The verse in Isaiah 54,10 quoted earlier about no more deluges in the future does not constitute a promise which negates the attribute of justice, i.e. no undeserved preferential treatment was promised, rather it is a reference to the changed nature of man which makes the need for any future deluge obsolete. In the fullness of time and in accordance with prophetic visions, in the messianic age, all desire to deviate from the ways of the Lord will cease, and man observing God’s will in full will become a natural phenomenon at all times. This is what the Talmud (Shabbat 151) has in mind when it interprets "the days when I have no more desire" (Kohelet 12,1) as referring to the messianic age. One may then view the perfect state of man as something that existed or will exist at three distinct points in time.
1) At creation; at that time man was perfect, but that perfection was of an extremely fragile nature.
2) Immediately after the deluge, at that time, perfection was due to the personal experience that perfection was the only way to avoid disaster recurring.
3) In messianic times, when perfection will no longer be so fragile since it is the result of personality growth.
Upon further reflection it will be seen that the Midrash quoted at the outset views the rainbow as constituting a compromise between the attribute of justice as applied in heaven and vis a vis celestial beings on the one hand, and between the attribute of justice as applied on earth. The latter is weak and somewhat flexible, so that there is really no way of pairing the two naturally. Above, in the celestial regions, there is no forgetting, no favoritism etc. Down here on earth however, things are different. We now witness the completion of man's creation, so to speak, when these two qualities of justice are being merged by means of the rainbow, which serves as the outward symbol of this merger.
Rabbi Joshua ben Levi demands that he who sees the rainbow prostrate himself since he now acknowledges the profound wisdom of his Creator and the various stages in which He created man. In the land of Israel however, they scoffed at this idea, since the onlooker who did not know why such a person prostrates himself would think that the act of prostrating oneself was a way of worshipping the rainbow. However, there is agreement on the need for reciting an appropriate benediction. The formula for such benediction-- regardless of the various wordings suggested by different sages-- testifies to our being aware that the phenomenon is not new, but a reminder of man's merit. Describing examples of faith, David says in Psam 33,4, "For the word of the Lord is upright and all His work is performed in faithfulness.” “He stores up floods in treasure chambers" (verse 7). As a result of "who loves righteousness and faith” (verse 5), the potential destructive powers of water have been suspended (verse 7). "He who gathers the waters of the sea as a wall.⁠" The only force which keeps these walls suspended is emunah, His dependable faith,(verse 9). "For He spoke, and it came into being, He commanded and it endured.⁠" The word of God’s covenant decreed for things to remain the way they were (va-yehi). To allow waters on their destructive path, no word would have been needed, silence would have sufficed.
8) The prophet Isaiah has God not only take Israel back as a wife after He divorced her for cause, but offers additional assurance that no future divorce would occur. This is the meaning of God’s oath. Similarly, the rainbow is that "oath" that there will not again occur a complete break between God and mankind as had been the case when the deluge was decreed.
1) The story of the tower of Babel is the corollary of this newly established covenant. On the one hand, the episode of Noach getting drunk illustrated that the attitudes of his three sons had indeed not remained identical. On the other hand, the Torah seems to stress their unity of purpose which resulted in the enterprise of building the tower of Babel. Mankind believed that their goal must be a unified one, and that all of them should reside close together. Observing the order prevailing in the heavenly constellations and the fact that they all seemed arranged around a central figure, i.e. the sun, they decided to build their civilization by emulating that system. They did this once they had moved into the valley out of their mountain caves, having learned to use rainproof bricks for building.d, in His wisdom, did not intend for mankind to remain closely bunched together. Man erred in believing that their concentration was an end in itself, rather than a means to an end. When urbanization is the means to achieve moral perfection of man, then it is laudatory.
2) Granted that stones and rocks are more enduring building materials than fired bricks, the fact that they were prepared to abandon the former in favor of the latter showed that their primary objective was the policy of clustering together, as stated in Genesis 11,5, "Lest we be scattered on the face of the earth.⁠" Having thus traded a higher moral purpose for the lower political purpose of togetherness, God decided to interfere before further unwelcome negative manifestations had a chance to develop. Man's collective thinking had become dangerously close to the thinking of Cain, who had excelled at being a "builder of cities" (Genesis 4,17) and who also believed that this would bring him closer to heaven.
4) God decided that some physical dispersal, while preserving the spiritual ideal of striving towards moral perfection intact, was preferable to mere physical togetherness. In this way, parallel to the advent of the deluge, a further step was taken towards making man concentrate on the attainment of higher objectives.
5) When God "descended,⁠" He examined their basic reasoning. When He found that their actions were rooted in their being united, i.e. like a regiment, single-minded and of identical modes of expression, He decided to change the course of their actions and disperse them. Thus, He caused linguistic changes due to change of habitat. Unity henceforth ought to prevail in their striving to become servants of the Lord etc., not in matters pertaining to boundaries etc. Thus, their error was of a kind that did not require further corrective action (punishment). One of the basic lessons we learn is that man must employ his speculative faculties and not remain content with remaining static.
מנעריו כתיב משננער לצאת בב״ר ובירושלמי פרק מי שמתו פירשו לא קודם שיצא ממעי אמו ולא אחר שיצא ממעי אמו אלא משעה שננער לצאת ממעי אמו כר׳ יודן שדרשו מנעוריו מנעריו כתיב משעה שננער ולא מנעוריו ממש שמורה לאחר שנולד אלא מנעריו בחסרון וי״ו שמורה ענין התנערות ונפוץ מלשון וינערו רשעים ממנה דהיינו משננער לצאת ממעי אמו:
לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה. בשבועות פרק שבועת העדות שפי׳ לקלל את האדמה להשחיתה כמו שעשיתי בראשונה שאף ג׳ טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו והוא המבול גם פי׳ ולא אוסיף להכות את כל חי הוא המבול אלא שכפל אותו לשבועה דאמר ר׳ אלעזר לאו שבועה הין שבועה ואמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני הין הין תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ומדלאו תרי זמני שבועה הין נמי תרי זמני שבועה ופרש״י מפני שהכפל הוא לחזוק דבריו דא״א לומר דקרא דלא אוסיף עוד לקלל את האדמה מיירי בקללת ארור׳ האדמה כמו שפירשו קצת מהפשטני׳ מפני קושיי׳ ההכפל דמה ענין זה לכאן ואם יאמרו דאגב לא אוסף עוד להכות את כל חי נתגלגלו הדברים וכתב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה אף על פי שאין כאן מקומו הוה ליה למימר ברישא דקרא דלא אוסיף עוד להכות את כל חי שהוא העיקר ואח״כ ולא אוסיף עוד לקלל ועוד מאי כי יצר לב האדם והלא לא נתקללה האדמה רק מפני ששנתה צוויה ולא הוציאה רק עץ עושה פרי ולא עץ פרי כדלעיל אבל יש לתמוה מנא להו לרז״ל לומר דלא אוסיף לא אוסיף תרי זמני הוא לשבועה אי משום דכ׳ אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בשום מקום הרי כבר כתיב אחר זה ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ופרש״י ז״ל הנני מסכי׳ לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי שהבטיחו הקב״ה לנח שלא לשחת העולם עוד.
ושמא יש לומר דמהנני מסכי׳ לעשות קיום וחזוק ברית לא משתמע אלא שמסכי׳ לעשות חזוק של ברית אבל עשיית השבועה בפועל הוא הכפל של לא אוסיף לא אוסיף שעשה בלבו ונכתב קודם להסמיכה אל וירא ה׳ להודיע סבת הסכמתו בשבועה הזאת. וא״ת למה לא הביאו הראיה על שהכפל לשבועה מקרא דוהקימותי את בריתי דהכ׳ דמשמע שכבר כרת ברית ורוצה לקיימו אבל הוכרחו להבי׳ הראיה מדברי קבלה דאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו׳ וצ״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(כא-כב) ואמנם אמרו וירח ה׳ את ריח הנחוח ויאמר ה׳ אל לבו אינו סמוך ומדובק שכאשר הריח את ריח הניחוח אמר כן ושבעבור הקרבן התעורר לעשות אותו נדר שלא יביא מבול עוד לעולם. אבל וירח ה׳ את ריח הניחוח הוא תשלום ספור ענין הקרבן שזכר כלומר שהריח ה׳ ריח ניחח קרבן נח וקבלו ברצון ויעתר לו האלהים. ואחר זה ביאר ענין אחר בפני עצמו במה שהתחיל ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף עוד לקלל וכמ״ש חז״ל כל המתפתה ביינו של חבירו וכו׳ הוא דרך צחות ומליצה לא כפי פשט הכתובים כי הנה לא עשה ית׳ ההבטחה שלא יבא מבול לא בזכותו של נח ולא בעבור קרבנו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הא׳.
וענין הכתוב הזה יש לי לפרשו באחד מב׳ פנים. הא׳ שכאשר ראה ית׳ המזבח ההוא שהיה מזבח אדמה והב״ח שהעלה עליו נח קרבן רחם השם על האדמה ועל הב״ח בכלל ואמר בלבו שהוא רמז לחכמתו העליונה שהנה בענין המבול קבלה הארץ בעצמה השחתה גדולה וכמ״ש חז״ל (ב״ר כ״ח) שאף הארץ ג׳ טפחים של מחרישה נימוחו וקבלו ג״כ השחתה רבה הב״ח שמתו במבול ולכן נח כאשר שפך את רוחו לפני ה׳ ומזבחו רחם הקב״ה על הארץ ועל הב״ח והסכים בלבו ועצתו העליונה לגבות את חובו כשיחטאו לפניו בני אדם בדרך אחרת מהעונשים. ומעט מעט כפי חטאתם לא בדרך כליה כוללת כאשר עשה במבול והוא אמרו ויאמר ה׳ אל לבו ודברה תורה כלשון בני אדם כי כמו שבני אדם גם בני איש במחשבותיהם ועצתם יסכימו בלבם לעשות דבר זולת דבר כן הקב״ה נתיעץ בלבו ובעצמו וכמ״ש חז״ל בענין הבריאה במי נמלך בלבו נמלך. והיתה עצתו והסכמתו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שהיה בענין המבול שנמוחה ונתרבה ונתקללה בפירותיה בעבורו לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ר״ל מתחלת בריאתו כי הוא חוטא מפאת חמרו ואם על כל דבר פשע אפקוד עונה במי המבול על הצד שפקדתי עתה הנה יצטרך להביא בכל שנה וגם מדי חדש בחדשו מבול על הארץ לשחתה ואם יאמר אומר שאין בזה בטול לפי שאין הארץ מרגשת בהשחתה כי היא גשם מת ומה נאמר בב״ח שהם מרגישים בצערם שימותו על לא חמס בכפם ואין ראוי להכות את כל חי כאשר עשיתי בפעם הזאת ולכן היותר טוב הוא לפקוד עונותיהם קימעא קימעא בדרכים אחרים מהעונש כדי שלא יתחייבו כלייה כוללת כדור המבול על כן אפקוד עליהם את כל עונותיהם אם בזרע ואם בקציר שיתבטלו ועל חלקה אמטיר ועל חלקה לא אמטיר וכן בחום ובקור בהתגברותם יותר מדאי ובקיץ ובחורף וביציאת התקופות מגבולם הטבעי עוד יוסיפו סרה ויחדשו קדחות ומגפות וחלאים רעים ונאמנים וכן יום ולילה לא ישבותו שהוא רמז למקרים המתחדשים מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים שהדברים האלה כלם לא ישבותו והם שלוחי ההשגח׳ להנקם מהם מאויבי ה׳. הנה התבאר מזה שלא אמר יתברך שבעבור היות יצר לב האדם רע מנעוריו יסלח לעונו ולא שיכפר למי שיחטא לו. אלא שיענישהו באופן אחר מבלי שיביא מבול על הארץ. וזהו האופן הא׳ בפירוש הפסוקים האלה והותרו שאלותיהם כי לא אמר אל לבו להודיעו שהעלימו והסתירו ולא אמר לא אוסיף לקלל עוד ושיכפר בעד חטאתם אלא שיענישם באופן אחר כי בראשונה כשראה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום היה ראוי למחותו מעל פני האדמה לפי שלא נענשו מעט מעט ונעשה החוב גדול מאד אבל מכאן ואילך היתה העצה נכונה לגבות את חובם מעט מעט בנעוריו ובזקוניו כיון שיצר לב האדם רע מנעוריו ולזה לא יתחייבו כליית המבול הכולל וכן התבאר שאין כפל באמרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי שכיון לשתי הרעות שנמשכו במבול שהם קללת הארץ בעצמה וצמחיה ומיתת הב״ח. ושפסוק עוד כל ימי הארץ בא לצורך להודיע אופני העונשים האחרים שיענישם בהם.
והאופן הב׳ מהפי׳ הוא שהנה קרה לעולם בכללו כמו שיקרה לאדם הפרטי יען היה העולם כלו כאיש אחד עד שנקרא האדם עולם קטן והעולם עולם גדול ולכן היו ימי שנותינו בהם שבעים שנה כנגד שבעה ימי בראשית ומה שקבלו חז״ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב. והנה האדם הפרט יודע מעניני שהעשור בראשון שבימיו וגם רוב השני הם שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית כי כלם יעברו בשעשוע הגדול והילדות ובתעתוע הנערות אשר א״א להמלט מהם בתחלת ימיו אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והאיש משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש מחרפת נעוריו. וכן היה באמת בעולם הכללי כי הנה האלף הראשון ורוב האלף השני היה נעור וריק מחוסר השכל וכן קראום חז״ל שני אלפים תהו ולחסרון האנשים בהם נתחייבו בתכלית המבול והשחתתו. אמנם אח״כ בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו שכלות בלי ספק באופן שלא יפשע עוד כבראשונה וזה ענין הברית שכרת השם לבלתי הביא עוד מבול על הארץ כי לא היה זה דרך חסד בזכות נח אלא בדרך ספור העתירו כי בראשונה כשראה ית׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום אמר אמחה את האדם ר״ל אשחית ואמחה כל הדור הזה להיותו מושחת בכללו ולא יצלח לכל דבר אבל אחרי עבור ענין המבול שער הקב״ה בחכמתו ואמר אין צורך לקלל עוד את האדמה בעבור האדם במבול אחר לפי שזה שנעשה היה בסבת נערות העולם והתחלתו ובלי ספק לא ישחיתו בני אדם עוד השחתה כוללת כזו לכל המין אם מצד המוסר הגדול שראו מהמבול וישיתו כל בני העולם אליו לב ואל ישובו לכסלה ואם לפי שמכאן והלאה יהיו הדורות והמשפחות מסתעפות מג׳ ראשים שם וחם ויפת אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד התחלפות והעדר הסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה בלתי אפשר שיסכימו כלם על דעת השחתה כוללת משותפת כמו שעשו אנשי המבול ולכן לא יתחייבו הפסד כללי כמוהם. הנה התבאר שבדרך הגדת העתיד אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי הנה מה שעבר במבול היה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו ר״ל מנעוריו בעולם והתחלת זמניו ולכן לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי כי נעורי העולם והתחלתו כבר עברו ולא יהיה אחר זה יצר לב האדם רע בעולם כאשר היה בראשונה ולפי שהיתה הידיעה הזאת מהעתיד מיוחדת אליו יתברך כמאמר הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות לכן יחס הכתוב זה אל לבו ואמר ויאמר ה׳ אל לבו.
ואפשר עוד אצלי לפרש ויאמר ה׳ אל לבו על הדרך שפירשתי ויתעצב אל לבו בסדר בראשית שלא אמר אל לבו כנגד הקדוש ברוך הוא אלא כנגד האדם ויאמר הכתוב בזה ויאמר ה׳ אל לבו ועל לבו של אדם כי עם היות שלא נזכר שם אדם בפסוק הזה הנה הדברים עליו היו יגיד שאמר השם על לבו של אדם שלא יצטרך לקלל עוד את האדמה בעבור שיצר אותו לב של אדם היה עד עתה רע מפאת נעוריו כמו שפירשתי ולא יהיה כן אחר זה.
ואמרו עוד כל ימי הארץ וגו׳ הוא להגיד שבמבול נשתנו סדרי בראשית ולא היה חריש וקציר ולא הבדל חום וקור וקיץ וחורף כי לא נראה השמש על הארץ וגם לא היה שם הבדל יום ולילה כי יגאלוהו חשך וצלמות תשכון עליו עננה. אבל מכאן והלאה לא יהיה כן כי עוד כל ימי הארץ יהיו עליה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו להיותם דברים כוללים למין ולא יענש עוד המין כלו בעונש כולל וכן דרשו חז״ל ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בימי המבול שלא שמשו המזלות הנה התבארו בזה האופן ג׳ פסוקים אלו והותרו בכל א׳ מהדרכים השאלות שנית וג׳ וד׳ וו׳ ודוק ותשכח. ובמסכת שבועות (דף ל״ז) דרשו שכפל לא אוסיף עוד להכות את כל חי הוא לשבועה ושעליו נאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ולא מצינו בו שבועה אלא זו שכפל דבריו הוא שבועה ומכאן לקחו רש״י.
את ריח הניחח – שהיה אז ראוי להקרבה.
ויאמר ה׳ אל לבו – שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית.
כי יצר לב האדם רע – כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריהם כבראשונה, באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו.
את ריח הניחוח, proving that at that time all these species of ritually pure animals were fit as sacrifices.
ויאמר ה' אל לבו, what God said to Himself at this time He did not reveal to Noach and his sons until they had accepted His commandments and He had established a covenant with them.
כי יצר לב האדם רע, seeing that after the deluge the climatic conditions on the earth became considerably less favourable, people did not develop as much intellectually and at such an early age as prior to the deluge. Before the deluge, the evil urge, and the urge to act wisely and not self-destructively, had been in balance, now the evil urge was active already in their earliest youth and was not balanced by the presence of an active יצר טוב.⁠a
a. This helps us understand why God appeared to be more indulgent of human weakness after the deluge instead of the reverse.
(כא-כב) וירח ה׳ את ריח הניחוח. שקרבנו היה לרצון לפניו מצד הקרבן ומצד שהיה נח המקריב, היפך קין דכתיב (לעיל ד ה) ׳ואל קין ואל מנחתו לא שעה׳, לא מצד שהוא קין ולא מצד מנחתו, כמו שאמרנו לעיל במקומו1.
ובזכות זה הצדיק, וגם שכבר נתמעטו המזגים וכוחות האדם מפני מי המבול, ואין ספק שהשכל עודנו מוטבע בזה החומר יצטרך לכלי הגשמיים בהשכילו כמו שאמר הפילוסוף בשלישי מהנפש2 וזה לשונו ׳יתחייב למשכיל שיסתכל בצורות המדומות׳, אם כן בהתמעט אלו הכוחות המשרתות אותו – אין ספק שהשכלתו תתמעט גם היא, ובהתמעט השכלתו – לא יהיה לו כח להתקומם נגד החטא בהשכלת העתידות כאשר בראשונה. ולכן, לזאת הסיבה שנתמעט התקוממותו נגד החטא ועם זכות נח גם כן, נשבע שלא לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, וזאת היא הסיבה – לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, שאפילו ׳מנעוריו׳ הוא ׳רע׳, במה שאין יכולת לשכל להתקומם ולהתגבר עליו, ודין הוא שלא אוסיף לקללו.
ואמר ויאמר אל לבו, שלא גילהו לנביא, כמו שאמר הרמב״ם ז״ל בספר המורה (ח״א פכ״ט).
1. וכן בנדפס לויקרא (א א-ב).
2. אריסטו בספר ׳הנפש׳.
[א] וירח ה׳ את ריח הניחוח
[1] ערובין פרק שישי דף סה ע״א (ערובין סה.)
[2] זבחים פרק רביעי דף מו ע״ב (זבחים מו:)1
[ב] כי יצר לב האדם רע מנעוריו
[1] סוכה פרק חמישי דף נב ע״א (סוכה נב.)
[2] חגיגה פרק שני דף יו ע״א (חגיגה טז.)
[3] קידושין פרק ראשון דף ל ע״ב (קידושין ל:)
1. ציטוט זה לא מופיע בגמ׳ שם, ואולי כוונתו לביטוי ריח הניחוח כחלק מהציטוט הנזכר במשנה שם: ׳לשם ששה דברים הזבח נזבח... לשם ריח, לשם ניחוח׳. אך מהכתוב במשנה משמע שביטוי זה מחולק לשניים לשם ריח, ולשם ניחוח. אולם בדפוס וינציאה הראשון הגירסה במשנה שונה: ׳לשם ששה דברים הזבח נזבח... לשם ריח ניחוח, לשם ניחוח׳, ומשמע במשנה שאחת הפעולות הנדרשות מצד האדם בעת הקרבת הקרבן היא מחשבה לשם ׳ריח ניחוח׳, וכך משמע גם מהפסוק כאן ׳וירח ה׳ את ריח הניחוח׳ כלומר הקרבת הקרבן של נח בצורה הזאת המתבקשת הייתה רצויה אצל הקב״ה. ייתכן אם כן שרבנו התכוון בציטוט זה לגירסה שבדפוס זה.
כבר נכתב בהקדמה עמ׳ 3** שעל אף כינוי הספר ׳מראה מקום הפסוקים׳, לא בכל ציטוט והפניה יִמַצא הפסוק או הציטוט ממנו. וכגון בראשית מ, יא שבמקום ההפניה נמצא הנושא עליו מדובר בפסוק.
משננער לצאת ממעי אמו. וטעם הדבר הוא ידוע למבינים, שאין יצר אלא לדבר השלם והנגמר, אבל דבר שהוא מתנועע אל השלמה – אין לו יצר הרע, וזה כי אין יצר הרע רק לדבר חסר ומבקש למלאות חסרון תאותו, ולא שייך ׳מבקש למלאות חסרון׳ רק באשר הוא שלם במה, ויש באותן שלימות חסרון, אבל דבר שאין לו מציאות בשלימות, כמו כאשר הוא בבטן אמו והיה מתנועע עתה אל שיהיה נשלם, הרי כיון שהוא מתנועע אל השלם מאין לו יצר הרע למלאות חסרון שהוא חסר. ועוד, כיון שהוא בבטן אמו הוא חסר, וכך הוא טבעו ראוי להיות, ולא שייך חסרון בדבר שראוי שיהיה בלתי שלם, אבל כאשר יוצא מבטן אמו והוא נשלם בדבר של מה, מבקש למלאות חסרון. והיצר הרע גם כן מתגרה בדבר שהוא שלם מה, ודבר זה ידוע, ורמזו אותו חכמים ז״ל (סוכה סוף נב.) ׳כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו׳. וכל אלו דברים ברורים ונאמנים מדברי חכמה:
ומה שאמרו במסכת יומא (ריש פג.) ״זורו רשעים מרחם״ (תהלים נח, ד), שאפילו בבטן אמו נעשר זר, כדמוכח התם, לא דמי, דהכא רוצה לומר שיצר הרע נכנס בו, דהיינו יצרו הרע, ובבטן אמו אפשר לו לעשות מעשה רע ואין לו יצר הרע, רק שהוא פועל כך בטבעו לפי שהוא רשע מבטן. וכן בצדיק הוא אומר (ראו ירמיהו א, ה) ״בטרם תצא מבטן ידעתיך״ ואינו רוצה לומר שהוא עושה דבר בכוונה וברצון, שהרי אמרו (קה״ר ד, יג) שיצר טוב לא נכנס באדם רק עד י״ג שנה, אלא על כרחך יצר טוב ויצר הרע נקרא המחשבה שהוא נכסף לרע, והמחשבה שהוא נכסף לטוב, והמחשבה שהוא נכסף לרע לא יכנס בו קודם שיצא לאויר העולם. ומה שהוא עושה בבטן אמו – אין זה יצר הרע, אלא שהוא נמשך כטבע הרשע אל הרשעות והצדיק אל הדבר הטוב, וזהו לא יקרא ׳יצר טוב׳ ו׳יצר הרע׳:
לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה. וטעמא של דבר כי כפל הדבר הוא לחזק הדבר שיהיה כך, וזהו ענין השבועה, שהרי תרגום ׳שבועה׳ – ׳קיימא׳ (להלן כו, ג), ולפיכך כל כפל לשון – הוא שבועה. ובמסכת שבועות (לו.) אמרינן ׳לאו לאו׳ שבועה הוא, דכתיב (ישעיהו נד, ט) ״אשר נשבעתי מעבור מי נח״, ולא מצאנו שנשבע שלא להביא מבול אלא ממה שכתוב כפל לשון ״ולא אוסיף ולא אוסיף״, אם כן מוכח בהדיא שכפל לשון הוא שבועה. והקשה הרא״ם שלמה לא הביא ראיה ממה שכתוב (להלן ט, יא) ״והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת וגומר״, ולמה הוצרכו להביא ראיה מן ״אשר נשבעתי מעבור מי נח״, ויראה דחילוק יש בין ברית לסתם שבועה, כי כריתות ברית הוא בין שני אוהבים, ואם האוהב האחד מפיר הברית והאהבה – הברית בטל, ואם היו חוטאים בעלי הברית לא היה הברית מועיל, רק אם היה צדיק אחד בעולם לא היה מביא המבול, ולפיכך נשבע, כי דווקא הברית שהוא בין שני אוהבים אם האחד אינו עושה כמו האוהב ונעשה שונאו – הברית בטל, ויכול השני לעבור הברית, אבל השבועה היא על כל פנים, ולא תליא בשום אהבה, רק שכך נשבע שלא יביא מבול:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם – וכן נאמר לאדם (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות כמ״ש (ויקרא כ״ה:כ״ה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז׳ אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע״פ שצבר הקב״ה עפרו מכל ד׳ רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ״מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול שג׳ טפחים של מחרישה נתקלקלו ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא״י נאמר ביחזקאל (כ״ב:כ״ד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול א״כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז׳ אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו׳ כי בזה מיושב מה שיש להקשות הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו׳ וכמעשה ארץ כנען וגו׳ הושוו זה לזה וא״כ למה לא תקיא הארץ את יושביה ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי, אלא לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם ואין לתלות עוד פשעם בארץ א״כ למה תקיא כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם, אבל א״י לא גושמה עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כ״ט:כ״א) וראו את מכות הארץ וגו׳. כמו שיתבאר במקומו בע״ה לכך נאמר אחר מבול זה, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ כ״א ביצרו הרע המושך כחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו, זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.
והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר״ל הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כח השכלי שבאדם כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב י״ב:י״ב) ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים אמנם אם החומר לבד סבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה לכך לא נאמר כל היום כי אם מנעוריו לבד אמנם כי יבא לי״ג שנה ובא גם רעהו וחקרו והוא היצ״ט והוא סיבת קיומם.
וַיָרַח: בכל הספרי׳ היו״ד בקמץ, ובנ׳ כ״י נכתב בגליון בשם הללי1 כולו פתח, וכ״כ א״ת שבהללי כולו פתח. [וַיָּרַח].
רע מִנְעֻרָיו: ר׳ יודן אמר מנעריו כתי׳, משעה שהוא נעור לצאת ממעי אמו (ב״ר2 פ׳ ל״ד, וירושלמי3 פ׳ מי שמתו). <עיין יפ' תואר4 שם סי׳ י״ב, ויפה מראה5 סי׳ ג׳, ומזרחי6 וגור אריה7, ושוחר טוב8 מזמור ט׳.> [מנעריו].
1. בגליון בשם הללי: בכ״י טולדו (ראה עליו במבוא, סעיף ב) יש הערת מסורה קטנה: ׳בהללי וַיַרַח׳. אפשר שזהו כתב-היד שנורצי מדבר עליו.
2. ב״ר: פרשה לד י.
3. וירושלמי: ברכות פ״ג ה״ה, ו ע״ד.
4. יפ׳ תואר: על ב״ר פרשה לד יב, רטו ע״ב.
5. ויפה מראה: על ברכות פרק ג, סימן ג, טו ע״ג.
6. ומזרחי: על אתר, ד״ה מנעריו.
7. וגור אריה: על אתר, ד״ה משננער.
8. ושוחר טוב: מזמור ט, ד״ה אודה ה׳, יד ע״ב.
כפל הדבר לשבועה. דא״ל דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית שלשה טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והיה לו לכתוב לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל החי אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי ודלא כהרא״ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג׳ טפחים של מחרישה וגם משמע להכות כל חי אלא כופלו לשבועה:
הוא שכתוב אשר נשבעתי כו׳. כתב הרא״ם ואם תאמר ולמה לא הביאו ראייה על שכפל השבועה מקרא דוהקמותי את בריתי דהכא דמשמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו ולמה הוכרחו להביא ראיה מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו׳ וצריך עיון. ושמא יש לומר דמלשון ברית לא משמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא ומשום הכי הוכרחו להביא ראייה מקרא דאשר נשבעתי דשפיר משמע דלאו לאו תרי זימנא הוא שבועה וק״ל נ״ל:
The expression is repeated, as an oath. We cannot say that one expression of "Never again" refers to the destroying of three handbreadths' depth of the ground, and the other expression of "Never again" refers to the smiting of every living thing. For both could be included in one phrase: "Never again will I curse the ground or smite every living thing.⁠" Perforce, "Never again" is repeated to serve as an oath. This seems preferable to Re'm's explanation, that [one expression of] "Never again will I curse" refers to destroying the three handbreadths' depth of the ground as well as the smiting of every living thing — and perforce, the expression is repeated to serve as an oath.
That is... the verse: "That I have sworn ... The Re'm asks: Why does Rashi not bring the verse written in this passage as his proof that it was repeated as an oath? For it says (9:11): "I will keep My ברית with you", implying that Hashem already made a ברית, and now wishes to establish it. Why did Rashi need a verse from the Prophets, "That I have sworn...,⁠" to prove this? The Re'm left this unanswered, but perhaps the answer is: The term ברית implies only a promise, not an oath. Thus, Rashi had to prove it from, "That I have sworn...,⁠" which clearly implies that the repetition constitutes an oath.
לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו וגו׳ – יקשה מאד מדוע לא יקלל האדמה מפני שיצר לב האדם רע ואין זה בנותן טעם אדרבה טעם לסתור? ועוד למה יקלל האדמה בעבור האדם טוביה חטא וכו׳? ומה שהוסיף שבועה אחרת לאין צורך באמרו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי? ואמרו מנעוריו מבואר הביטול בו כי אם הוא רע ראוי הוא לעונשים יהיה נער או זקן אולם יתכן כפי מה שכתבו חז״ל שיצר הרע ניתן באדם משעת הולדתו שנאמר מנעוריו משעה שננער לצאת. וכתבו עוד שהאדמה פשעה על דבר ה׳ ביום צוותו לה שתוציא עץ פרי עץ שפריו ועצו טובים למאכל והיא עשתה שלא כהוגן. וידוע כי אם הארץ היתה מוציאה פירותיה בנקל בלי עמל וטורח לא היה יצרו של אדם תוקפו ללכת אחר מזונותיו לגנוב וללסטם את הבריות.
{לז} הואיל וכל עמל האדם לפיהו וקשים מזונותיו של אדם להביא טרף לביתו. על כן איש אחרי בצעו יטו איש את רעהו חיים יבלעו להשיג תאות נפשו ודי מחייתו בזיעת אפו לצוד ציד להביא. ואלו היתה הארץ מוציאה מזונות לרוחה לא היה אדם גוזל חבירו מה שזוכה בו מן ההפקר. באופן שהיא סבה לכל הרעות שבעולם בין איש ובין אחיו ובין גרו. גם במבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל כמו שכתוב (לעיל ו׳) ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. כי יפלא אמרו לפני האלהים לאין צורך. ועוד שהפסיק בנתים ולא אמר כאחד ותשחת הארץ ותמלא חמס לפני האלהים. ולפי מה שאמרנו יתיישב כי הואיל והארץ מקדמת דנא נשחתה לפני האלהים רצוני בהיות ה׳ יחידי בעולמו ביום ההוא השחיתה התעיבה עלילה בעשותה פרי למלחה ולא עץ פרי כאשר צוה ה׳. זה היה נסבה שבני ארם הוכרחו לרדוף אחר מזונותיהם ותמלא חמס. והנה הקב״ה בקללו האדמה שתצמיח קוץ ודרדר הוסיף הרוה על הצמאה ופתח עוד פתח לחוטא ולפושעים יפגיע לגזול ולחמוס לבלע ולהשחית למצוא פת לאכול. ואם היה נכנס יצר הרע באדם משעת יצירה כדאיתא למאן דאמר בפ׳ חלק לא יחשב כל כך העון לארץ באשר חומר האדם כן הוא ובכך נוצר לרדוף אחר יצרו ותאותו. אמנם כאשר ניתן משעת יציאה אם כן אין יצרו תוקפו כ״כ מסבת חמרו אלא כשבא לאויר העולם ושואג לטרף. והארץ ההיא תשא את עונה שלא זימנה פירותיה בנקל. ז״ש ה׳ יתברך לא אוסיף לקלל עוד האדמה כלומר הטעם שלא אוסיף לקלל הוא לסבת האדם ויהיה האדם טעם שלא יקללנה לפי שאם יוסיף על אלה מכה רבה לא תוציא גלוסקאות וכלי מלת והאדם יצטרך להיות להוט אחר הממון והגזל. והביא ראייתו כי יצר לב האדם רע מנעוריו משעה שננער לצאת מן הבטן אל פני חוץ והאדמה תהיה סבה לחטאו ולכן אין מן הדין לקללה עוד. הנה כשיסורו אלה המונעים ותשוב הארץ כבראשונה עץ פרי יצא מזה שלא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי. על כי קללתי את הארץ והוצרכו לגזול זה מזה וידיהם דמים מלאו:
וירח ה׳ וגו׳ – כוונת ההודעה לומר שהגם שהקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה׳ בעולמו אף על פי כן נתרצה בהם ובאמצעות הקרבתם נדב להטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו אלא כביכול מעצמו נתרצה כאילו מה שקבל הוא של המקריב ואינו שלו. ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ״ל מאמר אחד (עירובין סה.) וזה לשונם כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח ע״כ פירש הוא ז״ל כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית ובאמצעותו יעשה לו מבוקשו ממנו מעצמו יש בו מדעת קונו כי כן עשה ה׳ כמו שפיר׳ בסמוך. ודקדק לומר מתפתה לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו דבר וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו. גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ריח ניחוח, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו.
ויאמר ה׳ וגו׳ לא אוסיף וגו׳ – צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש״י ז״ל פירש כפל הדבר לשבועה וכו׳ וכן דרשו במסכת שבועות (לו:) ע״כ. וקשה כי דברי רז״ל לא כך הם וזה לשונם אר״א לאו לאו שבועה וכו׳ אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה וגו׳ וכתיב (ט׳ ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול ע״כ. והם ב׳ כתובים הבאים בדברי ה׳ לנח בסמוך ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש״י.
וטעם הש״ס שלא הוכיחו השבועה מכפל לא אוסיף ולא אוסיף האמורים בפסוק ראשון שאמר ה׳ אל לבו, יש טעם נכון בדבר כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול כי לא אוסיף ראשונה היה על פרטי האדמה ולהיות שלקתה ב׳ או ג׳ פעמים לסיבת בני אדם, חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה, לזה בתחילת רצונו יתברך אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואפילו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה׳ בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל, וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה. לזה דרש רבא מב׳ פסוקים והם לא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. ועיין כונת הכתוב ודרשתם ז״ל במקומו בע״ה. ומעתה עלו דברי רש״י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גירסא אחרת בש״ס וכמו שכתב הרא״ש שם בשבועות. ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא יכרת וגו׳.
ונשאר לנו לתת טעם למה שינה הכתוב במאמריו פעם הקדים לקלל קודם אומרו תיבת עוד ופעם הקדים תיבת עוד לתיבת לקלל ולא השוה שיעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם מה שאין כן קללת כל חי המתים כבר מתו והיו כלא היו והחיים אין הכר בהם למה שעבר, לזה דייק ה׳ בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תיבת עוד אחר שאמר לקלל לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים עוד להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה ודו״ק.
כי יצר לב וגו׳ – פירוש על דרך אומרם ז״ל במסכת בבא קמא (לט.) שור האצטדין שנגח פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו ע״כ. והן האדם מנעוריו קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע משננער ממעי אמו והרע מדריכו בבחינתו והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין. וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב, והועיל טענת רע מנעוריו שלא יתכעס ה׳ עליו כל כך שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סיבה להרשיע לצד לימודו מנעוריו.
ויאמר השם אל לבו לא אוסיף עוד לקלל God said to His heart: "I will not continue to curse, etc.⁠" Why does God use the words לא אוסיף twice in the same verse? Rashi claims that the repetition makes the statement equivalent to an oath. He bases himself on Shavuot 36. This poses a problem, seeing that the sages do not really say this. This is the text of the Talmud: Rabbi Eliezer said the word לא is a term used as an oath; the word הן is also a term used as an oath; Rabbi Eliezer quotes some verse as proof. Rava corrects his statement by saying that only when these words are used twice do they constitute an oath. Rava quotes Genesis 9,11 ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול, all flesh will not again be annihilated by the waters of the deluge, nor will there ever be another flood, as proof for his rule. The fact that Rava quotes this verse and not 8,21 shows that he means two separate verses or statements are needed. The single verse in 8,21 does not constitute an oath according to the Talmud.
The Talmud is quite correct in not using the repeated words לא אוסיף as an oath where God is reported as saying this "to His heart.⁠" In that verse the words לא אוסיף were applied to two different undertakings by God. He promised not to curse the earth, and He promised not to curse all the living creatures. It would not be proper to speak of a repetition then. What God undertook in this verse was not to punish the earth again on account of man's deeds as He had done when Adam sinned and when Cain sinned. Not even a part of the earth would henceforth be cursed on account of man's actions or inactions. In addition God expressed His satisfaction with Noach's sacrifice and promised not to smite whole categories of creatures even when this did not involve destroying their habitat. It is clear then that there is no oath here since God did not repeat anything. That is why Rava in the Talmud uses the verse in 9,11 as an example of an oath. We will explain that verse in detail in its proper place. Perhaps Rashi had a different version of the Talmud as suggested by the commentary of the רא'ש on that folio.
We still need to supply a reason why the verse once mentions the curse before the word עוד, i.e. לא אוסיף לקלל עוד, whereas in the second half of the verse the sequence is ולא אוסיף עוד להכות, the word עוד already appearing before the predicate of the sentence. The reason is that a curse directed at the earth already has a past history, i.e. earth has been cursed before and the effects of that curse still existed. When God curses living creatures there is no noticeable effect of any previous curse as any living creatures that had been cursed or smitten prior to the present curse were already dead and as if they had never existed. Our verse incorporates this nuance. It reminds us that the earth was still suffering from the effect of previous curses.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו, for the inclination of man's heart is evil from its youth. This statement is best understood as similar to the Talmud Baba Kama 39. The Talmud discusses an incidence in which a bull trained to perform in an arena has gored someone. Such an animal is not subject to the death penalty as it only did what it was expected to do. The reason cited in that Mishnah is that the Torah uses the future tense יגח in Exodus 21,28 when providing the death penalty for oxen which gore a human being. Animals which have been trained to do just that are not culpable for doing what comes naturally. Similarly, man, equipped as he is with an evil instinct from birth, is not culpable until he has learned to distinguish right from wrong. This rule applies to minors not being subject to the judiciary process. They are, however, punishable by God for not having heeded His call. In that respect man is not like the bull we mentioned. Man's advantage over the beasts is his knowledge of good and evil. He is charged with despising evil and choosing what is good. The fact that man was born with the יצר הרע only, acts like an extenuating circumstance protecting him against God's anger.
וירח ה׳ את ריח הנחוח – לדעתי מלות ״ריח״ ו״רוח״ מענין אחד ושניהם מנחי העי״ן. כי אין בכל החושים שצריכין לרוח בפעולותיהן זולתי הריח. כי אי אפשר שיריח אדם אם לא ישאף רוח בנחיריו. גם האש לא יתבער למרחוק בלי רוח, וכמו שאמרו ״מה לאש שכח אחר מעורב בו״.⁠1 על כן נאמר ״כאשר יִנָּתֵק פתיל הנעורת בהריחו אש״,⁠2 כי לא תִקָּרֵא3 האש אליו באֵין רוח המביאה אותה אליו; ובקבלו הרוח יקבל גם חום האש מרחוק וינתק. וכל זה משל אצל ה׳, כי לא יריח חלילה. כמו שאמר ראב״ע ז״ל ״וחלילה חלילה להיות ה׳ מריח ולא אוֹכֵל, כי כן כתוב ׳אשר חלב זבחימו יאכלו׳,⁠4 רק הטעם5 שקבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב״. [עכ״ל] וכן אמר ״אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים?⁠״6 וגו׳, וככה לענין הריח.
וראה שנזכר [ריח ניחוח] תמיד אצל הקטרת הבשר והעצמות, והחלב או קומץ המנחה, ואיננו ריח ערב לאדם, רק ריח קטרת סמים, ובו לא אמר ״ריח נחוח לה׳ ״. והנה בשר הקרבן נאכל לאישים, והעשן עולה למעלה ונותן ריח והוא דוגמא אל מעשה הצדק והיושר. שאם האדם שומר מצות ה׳ אז טוב לו. אבל ה׳ אינו צריך למעשיו ולצדקותיו, כדברי אליהוא ״אם חטאת מה תפעל בו? וגו׳ אם צָדַקְתָּ מה תתן לו?⁠״.⁠7 רק ה׳ חפץ צדק ואוהב צדק, וכביכול נחת רוח לפניו שיש צדק וכשרון בעולם, כאדם שנהנה מֵרֵיחַ מאכל חברו, שהריח דבר שאין בו ממש. וכאמרם ״קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה״.⁠8 לכן כשיביא האדם ביראת ה׳ ומאהבתו אותו נדר או נדבה או מנחה, נחת רוח הוא לפניו כביכול שיש בעולם עושי רצונו. על כן איננו כתוב על החטאות ועל האשם כי הם חובה ובאים על חטא שחטא האדם. ואעפ״י (שריחם) [שֶׁהֵרִיחָם] אחד, לא יתכן לומר ״ריח נחוח לה׳⁠ ⁠⁠״ מטעם שאמרנו, כי אין ריח ניחוח לו מעשן הקרבן. אבל דוגמא הוא לריח הלב-טוב, שריח האדם (מעלה) [עולה] למעלה וקורת רוח לפניו בצדקתו.
הניחוח – משורש ״נוח״ ולשון מנוחה, והוא כפול במשקל ״ניצוץ״. וכתב ראב״ע ז״ל ״הטעם שהניח הריח מהזעף, או שיניח כח עליון״.⁠9 [עכ״ל]. אבל לדעתי לפי שהוא משורש מנוחה יתורגם בלוע״ז צופרידנהיי״ט10 כביכול מנוחה במעשיו.
ויאמר ה׳ אל לבו – פירש ראב״ע ז״ל ״כמו עם לבו, ואח״כ גלה סודו לנח כי נביא היה״. [עכ״ל]. ואין טעם לפירושו, שבכל הדברים שדבר עם הנביאים דבר תחלה עם לבו, ולאיזו צורך נכתב? והאמת כי ״אל לבו״ יורה על גזרה בלי תנאי. כי הלב כשופט וגוזר, ופעמים רבות יאמר ה׳ דרך וְיִנָחֵם עליו, בהשתנות המעשים מטוב לרע או מרע לטוב. ולפי ששני המאמרים שבכתוב זה הם הבטחות לכל דורות עולם, כל ימי הארץ, שלא נחשוב שנאמרו על תנאי, על כן נכתב בתורה שאמר ה׳ כן אל לבו ולא ינחם עליהם לעולם. וכן כל ״לבו״ הסמוך אל ה׳ במקרא ענינו על צאת הגזרה לפועל, יהיה טוב או רע. וכן ״ויתעצב אל לבו״,⁠11 להודיע שהתעצב בעבור משפט לבו, והגזרה שתצא לפועל. כמו שסמך ״ויאמר ה׳ אמחה את האדם״,⁠12 שלא היתה על תנאי. וכן אמר ״לא צויתי ולא עלתה על לבי״.⁠13 שלא צוה לשרוף הבנים ולהקריבם. ואם אמר לאברהם שיעלה את בנו, לא הסכים לבו עליו להיות גזרה מוחלטת: וכן כלם. ובסדר בראשית14 כתבנו על זה.
לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם – בסדר בראשית פרשנו הקללה שקלל ה׳ את האדמה בחטא אדם הראשון שאכל מן העץ וידע טוב ורע, וממנו החל ידיעת הרע לבוא בלב האדם. ומדור לדור גדלו החטאים יותר עד דור המבול שנתמלא סאתם, ונשפטו באף ובקצף גדול נמחו כל החיים מן הארץ. והארץ אף היא נשחתה במי המבול, לא תוכל תת כחה כמלפנים, נתקלקל האויר והמים והיבשה. ומזה נמשך אח״כ קוצר ימי חיי האדם ושאר היגונות והצרות שרעתם גורמת חולשת האדם, ומארת האדמה שהוא שוכן בה. וכל זה בכלל ״ארורה האדמה בעבורך״,⁠15 כמו שאמרנו שם שלא נתקיימה הקללה פתע פתאום אלא מקצת, שגורש מגן עדן והוצרך לעבוד את האדמה. אבל נתלו לו ולזרעו עשרה דורות עד המבול, ובו לקחו מיד ה׳ ככל חטאותיהם. ולולי שהודיעה תורה מאמר ה׳ אל לבו ״לא אוסיף עוד לקלל״ וגו׳, היה אפשר לחשוב שבדורות הבאים תתקלקל האדמה יותר בחטאת בני האדם, והכל בכלל ״ארורה האדמה בעבורך״, שכמו שבחטאתו נתאררה, כן בכל חטאות בני אדם בדורות הבאים תחול המארה. על כן הודיעה תורה שבמי המבול שָׁלְמָה מארת האדמה, ומאותו זמן ואילך לא שִׁנְתָה האדמה עוד מדרכה, כי כמו שצמחה אחר המבול, כן מִדַרְכָּה לצמוח עתה ועד סוף כל הדורות. וככה בשאר מנהגי האדמה ככחה אז כחה עתה. וכן לענין מנהגי היושבים עליה, האדם וכל נפש חיה כמו שנהיה בימי נח, כן הם עד עתה, וכן יהיו עוד כל ימי הארץ. זולתי הדורות הראשונים אחר המבול שהן בני נח שנולדו קודם המבול עדיין לחלוחית הדור הראשון בהם האריכו ימים כדרכם. ובניהם שנולדו מאבות הבריאים וחזקים האלו גם המה הרבו ימים. וכן מדור לדור יעיד הענין כאשר נתגברה החולשה בהם בעבור מארת האדמה ושנוי האויר שנהיו לה מגזרת המבול שהשחית את הארץ. וה׳ ידע זאת, ולפניו היה גלוי מה שפעל המבול בארץ, ואיך תגדל המהומה בארץ מדור דור, על כן אמר ״לא אוסיף עוד לקלל את האדמה״, כי די הקללה שנתקללה עתה והסיבות שיסתבבו מקללה זו.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – לא אמר ״לב האדם רע״, ולא ״יצר נפש האדם״, גם לא ״נפש האדם רעה״. חלילה לחשוב כן, כי נשמת האדם עליונה וטובה, ונטועים בה כל הכחות, והן צריכין לה לתשמישי החכמה. ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. לדעתי כי גם ידיעת הטוב והרע החל רק מיום חטא אדם הראשון והתגבר בטבע האדם מזמן לזמן, ובתחלה לא היו מרגישים התאוות החזקות בשנות נעוריהם, כנראה מזמני נשואיהם וכן שאר התאוות. והיה להם זמן בחייהם להתישב בדעתם ללמוד מעשה הצדק, ולהכין עצמם לעמוד על נפשם להנצל מיצר הקשה כשיגדלו. והם לא עשו כן, אבל ״השחית כל בשר את דרכו״,⁠16 עד שנמחו מן העולם. ואחר המבול שנתקלקלה האדמה, גם בנין גוף האדם יותר, והלב מרגיש יצרו הרע מתחלת נעוריו, טרם ישכיל ויבין מה רע ומה מר ללכת בעצת היצר, וכשיגיע לכלל דעת כבר חזקה ממשלת התאוה. על כן ה׳ מרחם על הנפש האדם, מוחל וסולח ומקרב בימין צדקו לְשָׁבִים, ונותן להם מצוות לזכות בהם את נפשותיהם. וראה ואין נכון לקלל את האדמה עוד בעבור חטאותיו, וכדרך שאמר דוד ״כרחוק מזרח ממערב, הרחיק ממנו את פשעינו״.⁠17 ואמר הטעם ״כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו״.⁠18
ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי – זוהי הבטחה שניה שלא יגיע עוד כזאת בעולם שֶׁיֵהָרְגוּ כל חי, ולא יחמול מאדם עד בהמה, כאשר עשה במבול; לא במים ולא באש ולא בדֶבֶר ולא באחד משאר דברים המשחיתים והמכלים את הכל. ועל ההבטחה הזאת לא כתב טעם, לפי שבאה בקל וחומר מהבטחה הראשונה. שאם לקלל את האדמה לא יוסיף בעבור שיצר לב האדם רע מנעוריו, כל שכן שלא תצא חמתו כאש עליהן להשחית כל החיים יחדו בעת אחד. כן נראה בעיני פי׳ המקרא לפי פשוטו. גם ראב״ע ז״ל פירש טעם ״לא אוסיף״ הראשון19 כמו שקלל אותה על ידי אדם, ״ולא אוסיף״ השני20 על המבול.
אבל רש״י ז״ל אמר ״לא אוסיף, ולא אוסיף. כפול הדבר לשבועה, הוא שכתוב ׳אשר נשבעתי מעבור מי נח׳,⁠21 ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה. וכן דרשו חכמים במסכת שבועות״.⁠22 ודבריו תמוהים. שאין לשון הכתוב סובל לפרש שתיהן על המבול. ומה טעם להזכיר כפל זה פעמים? כי בדבר הקשה חזר ואמר ״ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ״,⁠23 וכתוב עוד ״ולא יהיה עוד המבול לשחת הארץ״.⁠24 גם לפירושנו ״אל לבו״ היא השבועה שאינו חוזר ממנה. אבל לשון התלמוד אינו כן. אלא25 אמר רבי אלעזר לאו שבועה הן שבועה, ומסיק ״והוא דאמר לאו לאו תרי זימני. והוא דאמר הן הן תרי זימני״, וּמַנִי26 דכתיב ו׳לא יכרת כל בשר, ולא יהיה עוד המבול׳, והן הכתובים בפרשת הקֶשֶׁת שנאמרה לנח, ונשבע לו שלא יביא עוד מבול מים לשחת כל בשר או לשחת הארץ. ולמדו השבועה מכפל ״לא״ ״לא״. אבל [המלים] ״לא אוסיף״ ״ולא אוסיף״ הן שני דברים אחרים ולא נאמרו לנח, אבל כתבה תורה זאת לישראל והודיעם מה יעץ ה׳ מימי נח עד סוף הימים, ושאמר זאת ״אל לבו״ להיות קיימת לדור דור. ומצאתי להרב רש״א27 ז״ל בחדושיו שהרא״ש ז״ל מחק הגירסא, וגרס ״לא אוסיף״ ״ולא אוסיף״,⁠28 כי הכתובים בפרשת הקֶשֶׁת הם ספור דברים לא לשבועה. וחולק עליו [מהרש״א] ואומר להפך, כי הכתובים תחלה הם במחשבה דכתיב ״ויאמר ה׳ אל לבו״, ואותן שבפרשת קֶשֶׁת הן עיקר השבועה, שנאמר ״ויאמר ה׳ לנח וגו׳ והקימותי את בריתי״29 וגו׳ דהיינו ברית היינו שבועה, ויפה דבר. ומדברנו מתברר כהוגן.
3. כביכול להיות נקרא לבוא אליו.
4. דברים לב, לח.
5. ביאור הענין.
6. תהלים נ, יא-יב.
7. איוב לה, ו-ז.
9. במהד׳ ספר ראב״ע לתורה, עם הערותיו של אשר וייזר, ביאר כי לפועל ״נוח״ יש מובן של מנוחה, ויש גם מובן של נתינה [להניח על השולחן].
10. שביעות רצון.
12. שם ו, ז.
13. ירמיה ז, לא.
15. שם ג, יז.
16. בראשית ו, יב.
17. תהלים קג, יב.
18. שם קג, יד.
19. פסוק כא.
20. פסוק כב.
22. לו, א.
24. סוף המקרא הנ״ל.
26. הגמרא מונה והולך.
27. מהרש״א.
28. וכדברי רש״י הנ״ל, ולא למדו בגמרא מהחזרה של ״לא״ ״ולא״.
29. בראשית ט, יא.
וירח ה׳ – חלילה שיתפעל השם על ידי הריח, אבל טעם המליצה כך הוא, הריח הוא רושם הדבר אחר הסתרו והעלמו מיתר החושים, וכן מי שזוכר שומר רשמי הדברים אחר העלמם מן החושים, לכן יכונה הריח בלש״הק בשם זכר ואזכרה, וחוש הריח הוא כנגד הזכרון, כמו שאמר מזכיר לבונה במקום מקטיר לבונה, מעתה מה שאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח, ענינו שעלה לפניו זכרון ההקרבה ופקודת המקריב לטובה:
הניחח – לשון מנוחה, ולקמן (שמות כ״ט י״ח) אפרש:
אל לבו – לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא, רק ביום צותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לרצון וגזר שלא להכות עוד את כל חי:
לא אסף לקלל עוד את האדמה – אין זו ההבטחה שלא יביא עוד מבול לעולם, כי דבר זה נאמר בסמוך ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, אבל כאן דבר כנגד האדמה, כי מאחר שנשתלם עונשה במה שנשתנו יסודותיה והתחדשו הרעות בעולם, שכל זה נתקיים במבול, הנה לא אוסיף עוד לקללנה בעבור חטאות בני אדם, אלא אף אם יוסיפו לחטוא ולהרבות אשמה תתמיד האדמה מכאן ולהבא להיות באותו מצב שהיא בו עתה:
כי יצר לב האדם רע מנעריו – אין זה דומה למה שאמר למעלה וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי שם בא להודיע רשעתם, וכאן מדבר על טבע יצר האדם שמנעוריו הוא נוטה לרעה, כי ציורי הלב המובלים אל האדם בימי הנערות ע״י החושים טרם יוכל השכל לשלוט עליהם ולהנהיגם כפי החכמה, הם תמיד נוטים אל הרע, כדרך הכתוב אולת קשורה בלב נער (משלי כ״ב ט״ו), ובזה היה נבדל אד״הר מכל הבאים אחריו, כי לא עברו עליו ימי הנערות והאולת, ואמר הכתוב שבעבור היות יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא ינהג כפי החכמה רק בכבוש את יצרו כשיגדל, לכן גם אם יחטא וירד עוד ממעלתו, ראוי לחמול עליו בעבור חולשתו, ולכן לא אוסיף לקלל את האדמה בכל פעם שיחטא האדם, כדי שתהיה נערכת למדריגתו, אלא תשאר כמו שהיא עתה:
ולא אסף עוד להכות את כל חי – זה ענין אחר, וכולל ההבטחה שלא יהיה עוד מבול על הארץ להכות את כל חי, ועל הבטחה זו נשבע אח״כ לנח באות הקשת, כמו שיתבאר שם:
וירח ה׳ – פי׳ נתרצה ה׳ ומצא חן לפניו החפץ והרצון האהוב (דער אללהערר ווילליגטע איין דען ליעבעפאָללען וויללען), שמחשבת המקריב הי׳ לרצון לפני ה׳ וכפי חפץ העליון ית׳. כי תכלית המכוון בכל הקרבנות ע״ד הפשט הוא החפץ והרצון ככתוב לרצונו לפני ה׳: כלומר שיקריב האדם א״ע רצונו וחפצו לפני ה׳, כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו ושכל מאויי נפשו וחפצו לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו הקרבן על מזבח מקדשו בארץ, (וכ״א במכדרשב״י פנחס רכ״ד) ודאי כך הוא יאות הוא וברירא דמלה ורזא וסתרין דקרבן הכי הוא וכו׳ וכדין קריב כלא לגבי לב ולב ולא נטיל מכלא אלא וודוי דאתעביד בי׳ וסליק בההוא תננא וצלותא דאתעביד עלי׳ דקרבנא וכו׳. וברע״מ שם לשיזבא קב״ה גופיהון דישראל ונפשיהון מני לקרבא קרבנין דבעירן וכו׳ אבל קב״ה לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דלי׳ הה״ד זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכא). הנה האהבה הגדולה הזאת המתילדת במחשבת המקריב ודבקות האלוה המתחדשת בחפצו ורצונו בעת הקרבת קרבנו הוא הנקרא לדעתי ריח נחוח, כי הכתובים יכנו מעשי האדם ופעולתיו בשם פרי כמו פרי מעלליהם יאכלו, מפרי פי איש ישבע טוב, וכן שם טעם שהוראתו על בחינת המר והמתוק ישמשו בו להוראת הבחנת הדעת כמו טעמו וראו כי טוב ה׳, כי כמו שהחיך יבחין בטעימת המאכל ככה ישכיל השכל בהשכלת המחשבה, והחפץ והרצון מכונה בשם ריח, כי התיחסות רצון אדם וחפצו אל מעשיו ופעולותיו כהתיחסות הריח אל הפרי, מזה אמר (ישעיהו י״א) והריחו ביראת ה׳ כלומר כל חפצו ורצונו יהיה בענין יראת ה׳ (ע״ש רש״י), ומענין זה אמר (עמוס ה׳) שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרתיכם כלומר אין רצוני וחפצי בהתאספכם להתפלל וכדומה (ובזה סיפא דקרא דומיא דרישא ואין צורך לתוספת מלת קרבן) ומלת ניחח הוא כמורגל ברבותינו רוח חכמים נוחה הימנו, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, לא ניחא דעתאי, נחת רוח לפני, וכלשון המקרא והנחותי לך (שמות), והמכוון במלת ריח ניחח, הרצון האהוב (דען ליעבעפאָללען וויללען) מזה אמר (יחזקאל כ׳) בריח ניחח ארצה אתכם כלומר אתרצה אליכם ברצון אהבה (והמפרשים נדחקו שם), וכן וירח ה׳ ענינו חפץ ורצון, וטעם וירח ויתרצה (ווילליגטע איין, ער וויללפאהרטע), וממה שאמרו (זבחים מ״ז) על ריח ניחח לשון נחת רוח (ערש״י תצוה כ״ט י״ח) יראה שהבינו ג״כ ריח לענין רוח החפץ והרצון. ובמכדרשב״י (זהר לך לך פ״ט ב׳ בס״ת) נחת רוח דעביד כהנא ברעותא דשמא קדישא וליואי ברעותא דשיר ושבחא, ואפשר שזהו כונת אונקלוס שתרגם וקבל ה׳ ברעוא ית קרבני׳, כי חלילה שיתפעל הוא ית׳ ע״י הריח. ולדברינו ההגשמה מרוחקת בלשון המקרא עצמו ע״ד הפשט, ועמ״ש מזה ריש פ׳ ויקרא ברחבה יותר, וסמוכים לדברי מצאתי כעת ברע״מ בהר ד׳ ק״י א׳ אית נבואה דנבואתי׳ מריחא דחוטמא הה״ד ותבא בי הרוח.
ויאמר ה׳ אל לבו – אחר שבנה נח את המזבח, וערבה מנחתו לה׳ הבטיחו שלא ישחית עוד עולמו, ויאמר אליו לא אסף עוד לקלל וגו׳ ולא אסף עוד להכות וגו׳, והנך תרי לאוין אמר ה׳ לנח לשם שבועה, כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע לו ה׳ דכתיב וידבר א׳ אל נח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך, וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמ״ש בבואם אל התבה ויבא נח ובניו ונשי בניו שאסרם בתשמיש המטה כל ימי היותם בתבה, והתירם הקב״ה בצאתם, ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם (הרא״ש בס״פ שבועות העדות, ורש״י שכתב כאן כפל הדבר לשבועה היא כגי׳ הרא״ש בזה, וזה הי׳ נעלם מעיני הרב בעל מעשה ה׳ ולכן הרבה עליו טענות מגירסת התלמוד שלפנינו, ודע דבמכדרשב״י (זהר פנחס ד׳ רט״ו) איתא כגרסת הרא״ש, וז״ל כתיב תרי לא לא, לא אסף עוד לקלל ולא אסף להכות, דא איהו אומאה, כמ״ד אשר נשבעתי מעבור מי נח). אמנם במדהנ״ע (וירא קי״ד ב׳) איתא כגרסת תלמודא דידן דפ׳ שבועת העדות ל״ו א׳. ולפירוש זה לשון ויאמר ה׳ אל לבו, כמו וידבר על לב הנערה, וכמו דבר על לב ירושלים, שענינם דברי רצוי המיישבין את הלב (טראֶסטענדע וואָרטע) אף כאן ויאמר ה׳ אל לבו, דיבר אל נח דברי רצוי ופיוס, על אשר הצטער בחורבן העולם, וישב דעתו במה שהבטיחו בהבטחה גמורה שלא יחרב עוד העולם ע״י מבול מים. ופי׳ זה יותר מתיישב על הלב להסב אל לבו של נח, מלהסב אותו אל המקום ב״ה המרוחק מכל תוארים ואברים גשמיים. במכדרשב״י (זהר שמות י״ז א׳ ויאמר אל עמו, ממנא רבא דמצראי הכניס בלבהון מילתא דא, כד״א כי ה׳ אמר לו לך קלל את דוד, מחשבת הלב בלבד, וכן ויאמר המן בלבו וכן ויאמר בלבו, הלבן מאה שנה יולד, אף הכא נמי אכניס מחשבתא בלבהון.
וירח – קל או הפעיל משרש ריח, ואמרתי או הפעיל, כי נמצא והריחו ביראת ה׳ (ישעיהו י״א ג).
הניחוח – משרש נוח מענין והניחותי חמתי בך וסרה קנאתי ממך (יחזקאל ט״ז:מ״ב) קרבן העשוי לשכך חמת האל (Coccejus). והנה המליצה הזאת הדבר ידוע שאינה אלא על דרך דברה תורה כלשון בני אדם לפי מצב בינת אנשי הדור שהנביא עומד בו; וכאן ראוי להתבונן כי שמואל הנביא אמר לשאול {שמואל א ט״ו:כ״ב} החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳ הנה שמוע מזבח טוב, ומשם ואילך מצאנו הידיעה הזאת מפורסמת בישראל, דוד אמר {תהלים נ״א:י״ח} כי לא תחפוץ זבח וגו׳ אם ארעב לא אמר לך {תהלים נ׳:י״ב}, עולה וחטאה לא שאלת {תהלים מ׳:ז׳}, וכל הנביאים אשר בימי המלכים כלם הרחיבו פה על זה: מעתה הנה הדבר ברור כשמש כי לא יתכן שיהיה ס׳ התורה נכתב בימי המלכים, או משמואל ולמטה, כי התורה דברה כלשון בני אדם אשר שכלם עומד במצב שפל מאוד ממצב ישראל בימי המלכים.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – אין ראוי שאשחית כל בשר כל זמן שישחית האדם את דרכו, כי האדם קרוב לחטוא; כי יצר לבו רע מנעוריו, ואם הייתי בא להכות את כל חי בעבור האדם הייתי צריך להביא מבול בכל דור (וכיוצא בזה מצאתי אח״כ לדון יצחק).
מנעריו – כבר מזמן נעוריו ואילך לבו חורש ויוצר מחשבות רע (עיין למעלה ו׳:ה׳); והנה לא אמר כי לב האדם רע בטבעו, אלא כי מחשבותיו רעות מאז בימי נעוריו בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם.
having approved (va-yaraḥ, lit. “and He smelled”). The Hebrew is either the kal or the hif ’il form of the root riaḥ. I say “or the hif ’il” because we find [a use of that form in the verse], “And his delight [va-hariḥo, lit. “his smelling” (of satisfaction)] shall be in the fear of the Lord” (Isa. 11:3).
propitiatory (ha-niḥoaḥ). The Hebrew is from the root noaḥ similar in meaning to, “So I will relieve [va-ḥaniḥoti] My fury upon you, and My jealousy shall depart from you” (Ezek. 16:42). It signifies a sacrifice brought to make God forget His anger (Coccejus). This expression, of course, is merely an anthropomorphism suited to the popular understanding of the generation in which the Prophet lived.
At this point it is well to consider that the prophet Samuel told Saul, “Has the lord as great delight in burnt offerings and sacrifices, as in obeying the voice of the Lord? Behold, to obey is better than sacrifice…” (1 Sam. 15:22). From then on, we find this concept widespread in Israel; David said:
• “For You delight not in sacrifice” (Ps. 51:18);
• “If I were hungry [for sacrifices], I would not tell you” (Ps. 50:12);
• “Burnt offering and sin offerings have You not required” (Ps. 40:7).
All the prophets of the Monarchic period, moreover, expatiated at length on this subject. Hence it should be clear as day that the Torah could not have been written during the Monarchic period, or from the time of Samuel onward, for the Torah speaks the language of people who were on a far lower intellectual plane than that of the Israelites of the Monarchic period.
for the conceits of the heart of man, etc. “It is not right for Me to destroy all flesh every time man corrupts his ways, for man is always close to sinning; for the conceits of his heart are evil from his youth. If I were to strike every living creature on account of man, I would have to cause a Flood in every generation.” (I have since found a similar explanation by Abravanel.)
from his youth. Even as early as his youth, and afterwards, his heart crafts and designs evil thoughts (see above at Gen. 6:5). Now God did not say, “Man’s heart [i.e. his mind] is evil by nature,” but only that his thoughts are evil from his youth, though this is not inevitable and natural of man.
ריח הניחח – ״ניחח״ הוא שם עצם הנגזר משורש ״נוח״ (כדוגמת ״ניצוץ״ משורש ״נוץ״), והוא מצוי רק בביטוי זה. ״נח״ הוא תנועה שהגיעה אל המנוחה. ״הָנִיחַ״ פירושו להביא אל המנוחה או לתת מנוחה, ובהרחבה: למלא בקשה, להשביע רצון. כך: ״יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ״ (משלי כט, יז); ״פני ילכו והנחתי לך״ (שמות לג, יד). אך שורש ״נוח״ לא מציין בשום מקום את סיפוק הנאת החושים; ומכאן, ש״ריח ניחוח״ אין פירושו ריח נעים וערב. רק במקום אחד מצאנו: ״וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן״ (איוב לו, טז). אך נראה שגם שם, ודווקא שם, ״נוח״ מציין סיפוק רוחני; וכך נאמר: ״וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי⁠־צָר רַחַב לֹא⁠־מוּצָק תַּחְתֶּיהָ וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן. וְדִין⁠־רָשָׁע מָלֵאתָ דִּין וּמִשְׁפָּט יִתְמֹכוּ״ (שם לו, טז⁠־יז). פירוש: ואפילו הצילך ה׳ מכל צרה, עדיין חסר יסוד מוצק לעשרך. ואפילו מצאת קורת רוח בשולחנך, ולבך שמח בשפע כל טוב; משעה שדין רשע מלאת, הרי דין ומשפט יתמכו זה בזה.
נמצא שזוהי הוראת ״ניחוח״: סיפוק בקשה או מילוי שאיפה של אחר. ו״ריח ניחוח״ פירושו: ״ריח של סיפוק ומילוי בקשה״, ולא ״ריח משביע ומהנה״.
״ריח״ נגזר משורש ״רוח״. אם ניתן את דעתנו ש״רֵיחַיִים״ הם כלי שטוחן, ניווכח ש״ריח״ מציין בעיקר, לא את פעולת חוש הריח, אלא את תכונת החומר המפיץ את ריחו. הריחיים מבטלים את צורת הדבר והופכים אותו לחלקיקים זעירים ביותר. ומכאן הפועַל ״הֵרִיחַ״: החלקיקים הדקים של הדבר נקלטים על ידי הגוף דרך חוש הריח. ריחו של דבר נודף אם חלקיקיו הדקים מתפזרים.
חוש הריח פועל בעיקרו כך: חלקיקים דקים של חומרים רחוקים, באים במגע ישיר עם אברי הריח. בעוד שחושי הטעם והמישוש חשים בדברים על ידי מגע ישיר, וחושי הראיה והשמיעה קולטים רשמים מרחוק, הרי שחוש הריח הוא ממוּצע ביניהם. הדברים המורגשים יכולים להיות רחוקים כמו בחוש הראייה והשמיעה, אך חלקיקיהם הדקים באים במגע עם אברי הריח כמו בחושי המישוש והטעם. משום כך אומרים ״ריח״ גם על הרשמים העדינים ביותר: ״מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ״ (איוב יד, ט), מהריח של המים יחזור ויפרח הפרח הנובל; ״מֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה״ (שם לט, כה), הסוס מריח מלחמה מרחוק. נמצא ש״ריח״ פירושו הרגשת רושם קלוש ועדין מאד של דבר.
הקרבנות הם ״ריח ניחוח״. הם רק ביטוי קלוש ורומז – לכניעה לרצון ה׳. הם מסמלים ברמז גרידא שרצוננו לעשות רצון ה׳. הקרבן עצמו עדיין איננו ״ניחוח״, אך הוא ״ריח ניחוח״, הוא רומז לנחת הרוח שימצא ה׳ בחיינו. הוא מציין שרצוננו לעשות רצונו. ומוכח מהגמרא ש״ריח״ ו״ניחוח״ אינם מושג אחד, שנאמר בזבחים (דף מו:) ״לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח כו׳ לשם ריח לשם ניחוח״ (דהיינו לשם הנחת רוח). הרי לנו ״לשם ריח״ לחוד ו״לשם ניחוח״ לחוד.
נאמר כאן ״ריח הַניחוח״, בה״א הידיעה, בפעם היחידה בכל התנ״ך. כל שאר הקרבנות מבטאים רק נחת רוח במקצת. אין אף אדם יחיד או תקופה יחידה שיוכלו לקיים את כל רצון ה׳ בשלמותו, לכן אינם אלא ״ריח ניחוח״ ללא ה״א הידיעה. אך נח עמד בראש כל האנושות העתידה, קרבנו נתן ביטוי לכל מה שעתיד להשיג המין האנושי בכל הדורות הבאים. מעשים אלה יקיימו את רצון ה׳, ויביאו נחת רוח שלמה. משום כך היה קרבן נח ״ריח הניחוח״, רמז לכניעה לרצון ה׳ בשלמות שתשיג האנושות בעתיד. וכך אמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה לד, ט): ״⁠ ⁠׳וירח ה׳ את ריח הניחוח׳, הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש, ריח דורו של שמד״. בכל המאורעות האלה, הקריבו בני אדם את חייהם כדי לעשות את רצון ה׳. אלה הם כולם דוגמאות ל״ניחוח״ שעתיד לבוא בהסטוריה האנושית.
ויאמר ה׳ אל לבו – כבר פירשנו (לעיל ו, ו) את חשיבות לשונות ההאנשה במקרא ביחס לה׳. הסכנה שמושג האל ייעשה פחות ופחות בהיר וברור לנו, גדולה מסכנת ההגשמה. נקל לפילוסופים לעַרְפֵּל את מושג האל, ולהפכו למושג שמיימי עליון בלתי נתפס. אך חובתו של האדם להאמין באמונה שלמה באישיות האל וביחסיו הקרובים לכל אדם. אמונה זו היא חשובה יותר מכל השערה על מושגים שמיימיים גבוהים כנצחיות ה׳ וכחוסר גשמיותו, שכן מושגים אלה הם רחוקים מחיינו המוסריים לא פחות מחכמת האלגברה.
והנה כל מה שקושר את האדם אל סביבותיו, ובייחוד אל יצורים הקרובים לו, כלול כאן ביחס אל ה׳ בשם ״לב״. כדרך שאנו אומרים על ה׳ שהוא ״רחום״, ״חנון״ וכן הלאה, כן יכולות כל המידות האלה להיות כלולות ומובעות במילה ״לב״. יש כאן דמיון גמור לנאמר לעיל (ו, ו) ״ויתעצב אל לבו״. שם הצטער ה׳ בנוגע ל״לבו״, הווי אומר: הוא ויתר בצער על כל הטובה שרחמיו ואהבתו ביקשו שתזכה בה האנושות. וכן גם כאן, כל מידות הרחמים והאהבה התחננו שיש לקיים את העולם והאדם.
חז״ל עמדו (בראשית רבה לד, י) על הנאמר כאן ״אל לבו״, ולא ״בלבו״. ה׳ מהווה דוגמא לאדם החפשי והמוסרי שאיננו ״ברשות לבו״, ואיננו עבד לרגשותיו. כך מצאנו בכל גדולי עולם, אשר בדרכיהם אנו הולכים, שבכולם נאמר ״אל לבו״: ״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל⁠־לִבּוֹ״ (שמואל א כז, א), ״וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל⁠־לִבּוֹ״ (דניאל א, ח), ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל⁠־לִבָּה״ (שמואל א א, יג), כדרך שנאמר כאן: ״ויאמר ה׳ אל לבו״. וכנגד זה: ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ״ (תהלים יד, א; נג, ב), ״ויאמר עשו בלבו״ (להלן כז, מא), ״וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ״ (מלכים א יב, כו), ״וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ״ (אסתר ו, ו).
ובכן, ״ויאמר ה׳ אל לבו״: כל מידות הרחמים עמדו לפני כסא כבודו והתחננו על קיום העולם והאדם. ואף שהארץ הייתה רחוקה עדיין ממטרתה, ה׳ ראה את המטרה, שהייתה פועל יוצא מקרבנו של נח. משום כך אמר: ״לא אוסיף עוד״ וגו׳.
לקלל – ״קלל״ נגזר משורש ״קל״, היפוכו של ״כבד״, וגם היפוכה של ״ברכה״. ״ברכה״ היא התפתחות וצמיחה. יצור שנתברך גדל ומתפשט וקולט כל הזמן עוד חומר, והוא מביע את עצמו בריבוי החומרים השונים שבו. כך היא ברכת הפרייה והרבייה באדם, בבעלי החיים, בצמח האדמה וכו׳. היפוכה של ״ברכה״ היא ״קללה״. יצור שנתקלל הולך ופוחת בחומר, והתפתחותו החמרית נעצרת.
עד כה, עיכב ה׳ את התפתחות האדמה. הוא עשה את זאת ״בעבור האדם״, לטובת האדם ולהצלתו המוסרית והרוחנית. כך היה בימי אדם, קין וכו׳. מעתה ואילך, לא יעצור ה׳ עוד את כח האדמה. הוא לא יגביל עוד את פריונה כדי לחנך את האדם.
כי יצר לב האדם רע מנעריו – נראה שיש קושיות גדולות להקשות על ביאור המפרשים בהמשך הפסוק: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. הם פירשו שה׳ גמר בדעתו דבר חדש משום ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. אך, פירוש זה צריך עיון. האם נתכוונו לפרש: ״לא אסף לקלל את האדמה, מפני שאין כל תועלת בדבר, שכן יצר לב האדם רע מנעוריו״? אין זה ראוי לכבודו ומלכותו של ה׳ להעיד כן על עצמו ועל בריאתו. זאת ועוד, אל נשכח שמילים אלו מופיעות כבר לעיל (ו, ה), ושם הן טעם לעונש. האם יעלה על הדעת שכאן הן טעם לחנינה? ה׳ הביא את המבול משום ש״כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״, האם כאן הוא מבטיח חנינה מתוך התחשבות באותו יצר הרע? גם סדר הפסוק סותר לפירוש זה. אילו היה זה הפירוש הנכון, היה ראוי לאחר את המילים ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ עד לבסוף, כדי לשים את הדגש עליהם; והיה ראוי לכתוב: ״לא אסף עוד לקלל את האדמה ולא אסף עוד להכות את כל חי כי יצר לב האדם רע מנעוריו״. אמנם הפסוק כצורתו שם את הדגש על תיבות ״לא אסף״ הנאמרות פעמיים, ואילו תיבות ״כי יצר״ הם במאמר המוסגר. אשר על כן כך הוא פירוש הפסוק: אף אם יצר לב האדם ישוב להיות רע, ואף רע מנעוריו, עד שהשמדת הדור תהיה הדרך היחידה להצלה, אף על פי כן לא אסף לקלל עוד כדרך שעשיתי כבר.
כבר הוכחנו לעיל (ו, ה) ש״יֵצֶר״, אינו בצורת פעיל אלא בצורת פעול; אין הוא מציין את היוצר אלא את היציר. היצר הוא יציר לבו של האדם; הוא החזון שהלב שואף אליו.
ומהי משמעות ״מנעוריו״, ״נעורים״? המובן המקורי של ״נער״ הוא לנער או להשליך מעליו דבר מה. כך אצל שמשון: ״אִנָּעֵר״ (שופטים טז, כ), ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ (ישעיהו לג, טו) וכן הלאה. ובהרחבה: ״נעורת״ – פסולת המושלכת מהפשתן. וזו גם משמעות ימי ה״נעורים״: האדם בצעירותו רוצה לגדול ולהתפתח מתוך עצמו, על פי דרכו. הרשמים הבאים אליו מבחוץ, בין טובים בין רעים, אינם נקלטים בו דרך קבע. טבע הנער עודנו במצבו המקורי, הוא עדיין לא התעטף בטלית של חנופה. עודנו ״מנער״ מעליו רשמים, טובים וגם רעים.
צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסובר שילד מן השורה הוא רשע מטבעו! מי שבאמת מבחין בילדים יודה שדבר זה אינו נכון. בני הנעורים אינם מושחתים, ויצר לב האדם איננו רע מנעוריו. האדם אינו שואף אל הרע מנעוריו. בדרך כלל, מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. נכון אמנם, שצעירים יעשו את הרע בהרבה דברים; אך זאת משום שעדיין לא למדו לשעבד את עצמם לעול מצוות. שליטה עצמית ומילוי חובותיהם דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות הם מבקשים ״לנער״ עול זה מעליהם. קשה באמת להתגבר על עצמאות זו של הרצון. חוסר הבגרות השכלית נותן בו שמץ של עקשנות. אך דווקא בעצמאות זו נטוע שורש אישיותו המוסרית של הבוגר העתידי.
ה׳ בחר בעם ישראל, לא מפני שהם נכנעים בנקל, אלא מפני שהם עם קשה עורף. גלוי וידוע היה לפניו שעתידים הם להתגבר על עקשנותם ולבחור בדרך הנכונה, ואז ישתמשו בקשיות ערפם ובעצמאותם למטרות טובות. וכך נטע ה׳ בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות, כדי שלבסוף ישקוד ויתמיד בעשיית הטוב. עצמאות זאת מתגלה תחילה כ״נעורים״, הצעיר משתדל לשלח כל רסן, ל״נער״ ולפרוק את העול. אך כשהוא מגיע להכרה שהתכלית הסופית של התורה היא חירות ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא בהתלהבות נעורים, ומחליט למסור עצמו לכל רעיון ומטרה נעלים.
המבוגרים, ולא הצעירים, הם הם הפקחים והחכמים בעיניהם, המכורים אל התאווה והבצע, ולועגים לשאיפות הנעלות ולאידיאלים, באומרם שהם ״חלומות נעורים״. משאדם מתבגר ואינו עוד נער, הרי הוא לומד להתאים עצמו למקובל בחברה, אך נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות. בזמנים רגילים, עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. בתקופה שבה אפילו הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, כ״יצר לבם״ וכמשאת נפשם, יידרש מבול שני. אך מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט.
לכן נאמר כאן: אם תגיע תקופה שיצר לב האדם יהיה רע מנעוריו – בניגוד למצב הטבעי; אם תגיע תקופה שאף הצעירים רואים את הרע כמשאת נפשם; הרי שבמצב כזה אפסה כל תקווה מהדור ההוא, שכן תקוות הדור תלויה בצעירים ולא במבוגרים ובזקנים. ואם כתוצאה מכך יהיה צורך לקלל בשנית את האדמה ״בעבור האדם״ ולטובתו – אף על פי כן, ה׳ לא יעשה זאת, שכן:
וירח ה׳ את ריח הניחוח – ענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבע״ח לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע״י האש המפריד בין הדבקים. ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם ע״י רשפי אש שלהבת אהבת ה׳, שמעלה רוחניות נפשו ע״י מחשבתו וכוונתו הטובה לה׳ וה׳ מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן ר״ל רוחניות שבו, ופי׳ וירח ה׳ שה׳ מקבל הרוחניות העולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב א״ע לקרבן, וע״ז אמר במדרש הריח ריח של א״א עולה מכבשן האש, הריח ריח של חמו״ע, ר״ל כי רושם של השורש נשאר בענפים שעי״כ היו מבניו צדיקים שמסרו נפשם על קדוש השם, כמו שהשרש הוא נח מסר נפשו במחשבה לעלות על מוקדה לשם ה׳, ועי״כ ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור״ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה׳ את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג״כ לטובתו, שע״י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי״כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע״י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריית היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע״כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע״ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע״ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז״ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע״י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו, וזה נודע מענין קרבן נח שהכניע את הגוף ומסר אותו לקרבן במחשבתו שיעלה כליל על מזבח אהבת ה׳ וריח הרוחניות עלה לרצון עד שידע ה׳ שמעתה לא יצטרך עוד לקלל את האדמה לטובת האדם הרוחניות שהוא נשמתו. כי כבר הוחלש כח האדמה והחומריות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר״ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה׳ ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ״ש בדרושי אה״ש דרוש ב׳, וא״כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר״ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע״י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע״ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי.
אל לבו: כינוי למזלות של הברואים, שמהם תוצאות חיי הברואים, כמו הלב, ולב העולם מכונה ׳לב הקב״ה׳ כביכול, כמו שכתבתי לעיל (ו,ו) בפסוק ״ויתעצב אל לבו״.
לא אסף לקלל עוד וגו׳: המשך הדברים וגם טעם ״כי יצר וגו׳⁠ ⁠⁠״, הוא הענין שכתבנו לעיל (ו,יא) דזנות משחית תבואת הארץ ומביא רעב, וזה היה לפני המבול, והרעב הביא חמס והחמס הביא המבול. ואמר ה׳ כי ״לא אוסיף לקלל עוד וגו׳⁠ ⁠⁠״, ותיבת ״עוד״ נראה מיותר1, ופירשו חז״ל שלהי סנהדרין (קיג,א) על כיוצא בזה ״לא תבנה עוד״ (דברים יג,יז) – לכמו שהיתה2, ועיין מה שכתבתי בספר דברים (יז,טז)3. וכן כאן הפירוש, דאע״ג דודאי המדה כך היא לדורות לקלל את האדמה בעבור האדם4, אבל ״לא אוסיף לקלל עוד״5 כמו שהיה רעב של כליה בכל העולם6. כי משפטי ה׳ תכליתן להגיע למוסר וטובת האדם7 {בעבור האדם: כדי להיטיב דרכו, כמו שכתבתי לעיל (ג,יז) ד״בעבור״ בכל מקום משמעו – לטובתו8.}
אבל לא כן הדבר9.
כי יצר וגו׳: ויבואו מזה אך לידי גזל וחמס10.
ולא אוסיף עוד וגו׳: וזה לא יהיה בשום פנים הכאה של כליה כמו שהיה, וא״כ אי אפשר לקלל בזה האופן שהיה, כי אם במקום אחד11 שיוכל להביא מזה מוסר למדינה אחרת, אבל להיות קללת הארץ באופן שהיה, אי אפשר.
{ולא אסף עוד להכות: כאן הקדים ״עוד״ לפני ״להכות״ ולעיל הקדים ״לקלל״ לפני ״עוד״12. דכאן העיקר הוא תיבת ״עוד״, לומר דוקא כמו שהיה לא יכה, אבל בודאי יהיו עונשין, משא״כ לעיל13 העיקר הוא לקלל, שלא יקלל האדמה לטובת14 האדם, ולפעמים באה קללה, וע״ז כתיב ״עוד״, כמו שכתבתי. אבל ע״פ רוב לא באה קללה לאדמה לטובת האדם.}
וא״כ יש לראות עצה אחרת שלא יגיעו לזנות בכל הארץ כמו שהיה,
1. ובראב״ע: ״עוד״ – לעולם.
2. משנה (קיא,ב): ״והיתה תל עולם לא תבנה עוד״, לא תעשה אפילו גנות ופרדסים, דברי ריה״ג. ר״ע אומר, ״לא תבנה עוד״, לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. גמרא (קיג,א): בהא קמיפלגי, מר סבר ״עוד״ – לגמרי משמע, ומר סבר ״עוד״ – לכמות שהיתה.
3. עיין בדברי רבינו להלן יז,ה. כט,כז.
4. כפי שראינו במהפכת סדום ועמורה, וכך שואל האברבנאל.
5. ״עוד״ דייקא.
6. אך סדום ועמורה היתה קללה מקומית.
7. ״בעבור האדם״ – לטובתו.
8. עיין שם הערה 97 היטב.
9. כלומר, מדוע ״לא אוסיף לקלל עוד״ בכל העולם.
10. הגורר אחריו מבול בהכרח.
11. כמו סדום ועמורה.
12. וכך העיר ה׳אור החיים׳.
13. בתחילת הפסוק ״לא אוסיף לקלל עוד״.
14. כפי שביאר רבינו ״בעבור״ – לטובתו.
מנעוריו – אחד מתלמידי רצה לפרש מליצה זו לא על ימי נעורי איש ואיש, רק דרך כללית על כל האדם, כלומר בני האדם בשני בראשית שלא השכילו עדין ותבל היתה בנערותה היה יצרם רע; והשיבותי שהיל״ל בנעוריו בבי״ת, ואיש מלחמה מנעוריו (שמואל א י״ז:ל״ג) יוכיח.
את ריח הניחח. הח׳ שד״ל במשתדל (ד״ג ע״ב) כתב שהתורה דברה בזה כפי מצב שכל אנשי הדור — ושמואל ודוד והנביאים שהפחיתו מעלת הקרבנות ג״כ כפי דעת אנשי דורם דברו, ורצה מזה להוכיח קדמות ספר התורה יעו״ש. ולדעתי לא דקדק כל הצורך, כי הן לו יהי כדבריו שרוח אחרת בפי הנזכרים מהרוח המדברת במליצות התורה ומשפטיה, לא נוכל להוציא מזה שדעת אנשי דורם נשתנה, ונהפוך הוא כי בין ממליצות התורה המפארת ערך הקרבנות, בין ממליצות הנביאים המורידות אותם ממעלתם כדעת הח׳ שד״ל, הנכון ללמוד הוא שדעת אנשי דורם שוה היה, והעד כי נתאמצו הנביאים לעוקרה, ונהפוך הוא כי מזה יתבאר כי הרבה יותר מדאי היו מחזיקים בקרבנות בימי הנביאים מדורו של משה — ואם איזה דבר נשתנה הוא דעת מורי התורה לפי הנחות הלוצאטו — ולדעתי הלך בזה אחרי ההבל שהמציאו הכופרים בתורה מן השמים, והמאמינים שכל חקיה ומשפטיה אות הזמן נושאים על מצחם, ואם באנו ללקט מספרי הנביאים כל מה שיצא מפיהם לפאר ולרומם הקרבנות, תכבד עלינו המלאכה- ואם כנגד זה לא מצינו בתורה מליצות על הקרבנות אשר תאר להן כתאר מליצות הנביאים, זאת היתה, כי בזמן הנחת הדת עדיין לא היה באפשר להרגיש במה שיטעו בני אדם, בהגדיל מצוה אחת על זולתה ולהחזיק בחלק ממנה יותר מן השיעור, מבלי משים לב על שאר חלקיה כאשר קרה בימי הנביאים, והם ע״ה בראותם כי נטו העם אל קצה האחרון בתועלת הקרבנות וחשבו כי די בהם למצוא חן בעיני אלהים, תפסו במנהגי רופאי הנפש, גם הגופות, שיחתרו להשיב המזג אל הקצה האחר, לבעבור משתי הנטיות ההופכיות תעמוד הנפש או הגוף על מצבה הראוי, וכל זה לא יתכן בעת נתינת התורה.
וירח וגו׳ – אונקלוס מתרגם ״וקבלה ברעוא״, אולם משמעות זו מובעת בתורה בלשון ״נרצה״.⁠1 לכן יהיה נכון יותר להסביר ״וירח״ במובן ויחוש.⁠2 כי כשם שהכתוב משתמש בביטויים וירא, וישמע וכיו״ב אצל ה׳ כדי לציין חישה שהאדם תופש באמצעות חוש הראיה או השמיעה, כך גם מציין ״וירח״ את החישה שנתפשת אצל האדם באמצעות חוש הריח. הביטוי ״וירח״ לגבי הריח אינו איפוא סביר פחות — ביחס לה׳ — מאשר הביטוי וישמע לגבי הקול.
הניחח – מן השורש נוחח או נוח, ופירושו — לעשות רצון, להיות נעים. הריח העולה כלפי מעלה, תפקידו להודיע על רצונו הטוב של האדם להנעים לו לה׳, להרצות לו ולעשות רצונו.
ויאמר ה׳ אל⁠־לבו – והנה כאשר ״חש״ ה׳ ריח זה, שבאמצעותו הראה נח שרצונו הוא לעשות תמיד את רצון קונו, אמר⁠־החליט ה׳ ״אל לבו״, אצל עצמו (אל לבו, ולא אל לב נח; השווה להלן ל״ד:ג׳) שלא לקלל עוד את האדמה.
לא אסף לקלל עוד וגו׳ – מסתבר ש״עוד״ זה מוסב על קללת האדמה שלאחר חטאו של אדם (לעיל ג׳:י״ז); פירושה של החלטה זו הוא איפוא, שאפילו את מידת פוריותה של האדמה לא יפחית עוד ה׳ בשל חטא האדם.
כי יצר – משום שהאדם חושב רעות מנעוריו, בתקופה שבה אין הוא אחראי למעשיו, הרי כשיגדל, יקשה עליו להגמל מן ההרגל הרע הזה3). ביסודו חפץ האדם לעשות רצון קונו — ״גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב — שאור שבעיסה״ וכו׳.⁠4 ריח הניחוח הוא העד לרצונו הטוב של האדם.
ולא⁠־אסף – עוד מחליט ה׳, שלא להביא עוד מבול בעולם.
2. .er nahm wahr
3. השווה אור החיים ד״ה כי יצר (המ׳).
4. תפילת ר׳ אלכסנדרי, ברכות י״ז. (המ׳).
וירח ה׳ וגו׳ – א״ר חנינא, כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר וגו׳ לא אוסיף לקלל עוד.⁠1 (עירובין ס״ה:)
כי יצר וגו׳ – שבעה שמות ליצה״ר, והקב״ה קראו רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע.⁠2 (סוכה נ״ב.)
כי יצר וגו׳ – תנו רבנן, קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר ויאמר ה׳ וגו׳ לא אוסיף לקלל עוד וגו׳ כי יצר לב האדם רע.⁠3 (קדושין ל׳:)
רע מנעריו – א״ר יודן, מנעריו חסר כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם, מכאן אמרו, קטן שיכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד׳ אמות לק״ש, מפני שמחשבותיו רעות.⁠4 (ירושלמי ברכות פ״ג ה״ה)
1. ומבואר לעיל בסוגיא דריחא דומיא דמשתיא היא, ור״ל מדה טובה היא שיהא האדם נוח להתרצות למי שהקניטו כשמבקשין ממנו, ויען כי ע״פ רוב הנהוג לפייס את חבירו על כוס יין, לכן אמר המתפתה ביינו.
2. ובסוגיא חשיב יתר השמות, משה קראו ערל, כמו שאמר ומלתם את ערלת לבבכם, דוד קראו טמא, כמ״ש (תהלים נ״א) לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא לטמא, שלמה קראו שונא, כמ״ש (משלי כ״ה) אם רעב שונאך, ישעי׳ קראו מכשול, כמ״ש (נ״ז) הרימו מכשול, יחזקאל קראו אבן, כמ״ש (ל״ו) והסירותי את לב האבן, יואל קראו צפוני, כמ״ש (ב׳) ואת הצפוני ארחיק מעליכם. והנה צ״ע למה לא חשיב גם שנקרא רשע כמש״כ צופה רשע לצדיק (תהלים ל״ז) ודרשו על זה בסוגיא כאן (ע״ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, וצ״ל דשם זה כלול בשם רע שקראו הקב״ה, כמבואר לפנינו, וא״כ לא חידש דוד שם זה ולכן לא חשבוהו. ולפי המתבאר חשבום חז״ל לשם אחד, ובעלי הלשון השתדלו למצוא הבדל בין שני השמות האלה, ואין להאריך.
3. נ״ל אע״פ שהנהוג הוא שכל יצור חביב על יוצרו, ובכ״ז קראו רע, ש״מ שקשה הוא מאד, וע״ע לפנינו לעיל ס״פ בראשית בפ׳ וכל יצר מחשבות לבו וגו׳.
4. ואע״פ דלפי ענין הדרשא שייך ענין פרישות זאת מיד כשנולד, אך גמירי דלא שליט בי׳ עד שיעור שיכול לאכול כזית דגן, והלשון מנעריו הוא ע״ד הלשון בש״ב ב׳ והנער נער, והוא כאשר גמלתו אמו, וכן כאן בהחלו להגמל, וע׳ מדין זה באו״ח סי׳ פ״א ס״א, וע״ל בפ׳ בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ מסנהדרין צ״א ב׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כב) עֹ֖ד כׇּל⁠־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
For all the rest of the days of the earth1 sowing and harvest, cold and heat, summer and winter, day and night will not cease.⁠"
1. All the rest of the days... | עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ – In other words: "While the earth endures".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קח] 1עוד כל ימי הארץ. שמא תאמרו מפני מה גויים עובדי ע״ז עובדים לאלילים ומשתחוים לעצבים חיים, בזכותו של נח שנאמר עוד כל ימי הארץ וגו׳ אימתי תהא הברית הזאת בטלה, משישבות יום ולילה שנא׳ עוד כל ימי הארץ, והיה יום אחד הוא יודע לה׳ (זכריה י״ד:ז׳). (מדרש תנאים לדברים מכת״י).
[קט] 2עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו׳, רבי יודן משם רבי שמואל מה סבורים בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד, אלא כל זמן שהשמים והארץ קיימין בריתן קיימת, לכשיבא אותו יום שכתוב בו (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, באותה שעה (זכריה י״א:י״א) ותופר ביום ההוא. (בראשית רבה ל״ד).
[קי] 3רשב״ג משום ר׳ מאיר אומר כו׳ ר׳ שמעון בן מנסיא אומר כדבריו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת חצי שבט חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חום, רבי יהודה מונה מתשרי, ר״ש מונה ממרחשון. (ב״מ קו:).
[קיא] 4אר״י למה הי׳ מורדין שהי׳ זורעין שנה אחת ועושין מזון לארבעים שנה. א״ל הקב״ה וכך אתם עושין עוד כל ימי הארץ זרע וקציר. (תנחומא בראשית י״ב).
[קיב] 5ר׳ שמואל בר אבא אמר למה היו מורדין שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים חמשה וששה דורות ולא הי׳ מתין, אמר הקב״ה וכך אתם מורדין, מכאן ואילך עוד כל ימי הארץ זרע וקציר שתהיו מולידין וקוברין, וקור וחום שתהיו מתיסרין בשחפת ובקדחת, וקיץ וחורף שתהיו מתקייצין ופניכם מתחרפין, והיסורין אינן פוסקין, ותהיו מצטערין בגופיהם, אין אתם שובתין יומם ולילה, ותהיו נדונין באש ובשלג. (תנח׳ ברא׳ י״ב).
[קיג] 6א״ר יוחנן לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש, א״ל ר׳ יונתן שמשו אלא שלא היו רשומן ניכר, ר׳ אליעזר אומר לא ישבותו לא שבתו, רבי יהושע אומר לא ישבותו מכלל ששבתו. (בראשית רבה ל״ד).
[קיד] 7אמר ר״ל עכו״ם ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו, ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתלן, אמר רבינא אפי׳ שני בשבת. (סנהדרין נח:).
[קטו] 8ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות ט״ו:כ״ט) כו׳ ומהו נתן לכם, לכם ניתנה ולא לאו״ה, מכאן אמרו אם יבואו מבני נח וישמרו את השבת, לא דיים שאין מקבלים שכר, אלא שחייבים מיתה, שנא׳ ויום ולילה לא ישבותו ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן, וכן הוא אומר (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל וגו׳ משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהן חייב מיתה כו׳. (שמות רבה כ״ה).
[קטז] 9וחנוך מסר לנח סוד העיבור ועיבר את השנה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, זרע זה תקופת תשרי, קציר זו תקופת ניסן, קור זה תקופת טבת, וחום זו תקופת תמוז, וקיץ בעתו, וחורף בעתו, מנין חמה ביום, ומנין הלבנה בלילה, לא ישבותו. (פרדר״א פ״ח).
1. מאמר זה נדפס מכת״י מהגניזה שבמצרים ע״י מהרש״ז שעכטער ונדפס שנית במדרש תנאים צד סב. ומהרד״צ האפפמאן מיחסו למכלתא דברים. ועי׳ לפנינו מאמר קט, ובב״ר פל״ד סי״א.
2. לעיל מאמר קח. ובפס״ז אין ברית כרותה לב״נ, אלא כל ימי הארץ, כלתה הארץ כלתה הברית.
3. תוספתא תענית פ״א, ב״ר פל״ד. ועי׳ לקמן מאמר קטז. ועי׳ פירש״י בגמ׳ ב״מ, ופירש״י כאן חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור וכו׳ ובפי׳ הריב״א הביא דהחזקוני תמה ע״ז ולפנינו בחזקוני מביא בשם רש״י אותו לשון ובמקום קור ״חורף״ כמבואר בגמ׳ וכנראה תקן סופרים הוא. והריב״א הביא פירש״י חצי כסליו טבת וחצי שבט קור והקשה חזקו׳ הא דאמרינן במס׳ ב״מ כו׳ חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף כו׳ והוא תי׳ כי הסופרים טעו כי ראו בפירושם כתי׳ חצי כסלו טבת וחצי שבט חור [חור׳] נקודה אחת על הרי״ש כדי להשלים התיבה להיות חורף והיו סבורים שהוא קור, וכתבו מהיום ההיא והלאה חצי כסלו כו׳ קור. ולפלא כי גם במדרש אגדה איתא כן חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור וחושב גם אידך, גם חצי סיון תמוז וחצי אב חום, חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ ובגמ׳ להיפך, ומכאן נראה ג״כ דהמדרש אגדה כבר היה לפני רש״י, ובמבוא הגדול לספרי כ׳ עד״ז, ובמנח״י הביא דבכתי״ח הני׳ בב״ר הוא כמו ברש״י, ובפס״ז, ורד״ק הביאו כמו שלפנינו. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז הקשה אמאי לא נקט בקרא חרף קודם קיץ כמו קור וחום, ותי׳ כיון דקיץ בתר חום נקטי׳ ברישא.
4. תנחומא ישן בראשית ס״מ בשינוים, ובב״ר פל״ד אר״י מי גרם להם שימרדו בי לא ע״י שזורעין ולא קוצרין, דאר״י אחת למ׳ שנה היו זורעין ומהלכים מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלשים ארזי הלבנון בהליכתן והיו אריות ונמרים חשובים עליהם ככלימתא של בשרן. (ככינה בבשרן). ועי׳ מדרש אגדה מכאן ואילך כל שנה ושנה צריכים לזרע ולקצור, כדי שיהא צריכים לי למטר ויקראו לפני.
5. תנ״י בראשית א״מ. וב״ר פל״ד בשינוים, קור וחום, חמה חכאכית וי״ג ואבבית. קיץ וחורף מקייץ אני עליהם את העוף כמד״א וקץ עליו וכל בהמת הארץ עליו תחרף, במדרש אגדה כאן קור וחום אלו יסורים שפעמים יהיה להם יסורים, והקור הוא ממיני היסורים, ופעמים יהיה להם חום והוא ממיני היסורים. ועי׳ מדרש הנעלם בז״ח טו:
6. ב״ר פכ״ה ס״ב, פל״ג ס״ג, עי׳ פירש״י כאן ובפס״ז, והרד״ק כ׳ ואפשר כי במ׳ יום ומ׳ לילה שהיה הגשם לא היה השמש והירח והכוכבים מאירים כי היו מעננים כל אותן הימים, וזהו הפי׳ במ״ש שלא היה רשומן ניכר.
7. ששבת, ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא׳ יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות. שני בשבת, לא תימא שביתה דקאמר ר״ל לשום חובה קאמר דלכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו (הנוצרים) אלא מנוחה בעלמא קאסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי׳ יום שאינו בר שביתה, שני בשבת, יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה״ה דהוה מצי למנקט שלישי ורביעי (רש״י) וחייב מיתה דקאמר כאן פי׳ הרמב״ם (ועי׳ במאירי בכת״י מובא בס׳ חמרא וחיי) דהיינו מיתה בידי שמים. והנה מדברי רש״י מוכח דמפרש דב״נ ששבת אפי׳ לשם מנוחה בעלמא ג״כ ח״מ. אמנם ברמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ט כ׳ דעכו״ם ששבת אפי׳ ביום מימות החול אם עשהו לעצמו כמו שבת ח״מ ואצ״ל אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו אלא או יהי׳ גר צדק ומקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. וכ״כ הרמ״ה בפי׳ בשם הרמב״ם, ומביא הגירסא דפריך בגמ׳ פשיטא, דקס״ד דבשביתה שהוא לשם חובה קמיירי כגון אלו הערביים ששובתים ביום ו׳ לשם ע״ז ואפי׳ היכא דשובתין בשבת לשם שמים כיון דלא אפקיד עלה הוי כגזל, ומתרץ רבינא לא נצרכה כו׳ ונראה דמ״ש דהוי כגזל הוא כדברי השמ״ר לפנינו מאמר קטו. שהביא המשל דמלך ומטרנותא, וכמ״ש בסנהדרין נט. דגוי שעוסק בתורה דהוי מטעם גזל עי״ש ומ״ש בחמרא וחיי בשם המאירי ואכמ״ל. ועי׳ בפי׳ הרדב״ז כנראה רוצה להתאים פי׳ הרמב״ם עם פירש״י וז״ד וצ״ל לשיטת הרמב״ם הא דהביא מקרא ולא ישבותו זה לאסמכתא בעלמא לא כפירש״י דס״ל דר״ל מפרש דקרא קאי גם על בני אדם עי׳ לק׳ מאמר קטז. דהרי בקרא איתא סתמא לא ישבותו, משמע אפי׳ שלא לשם שבת. וילה״ר מלשון השמו״ר לקמן מאמר קטו. עיי״ש בבאור דהביא ג״כ מקרא אף שנראה מלשונם דס״ל דדין ב״נ ששבת הוא רק בשבת, ומזה ראי׳ לדברי הרמב״ם. ועי׳ רש״י יבמות מח: דגר תושב מוזהר על השבת והתוס׳ תמהו עליו מגמ׳ ב״נ ששבת חייב מיתה, (ובירחון ״דגל התורה״ שהו״ל סי׳ ק״ח הבאתי ראיה לרש״י מלשון הירושלמי מובא בראבי״ה ברכות סי׳ ס״ב עיי״ש). והתוס׳ ישנים שם כ׳ כיון שדעתו להתגייר מצי לשבות. וכן משמע מלשון הדב״ר לקמן מאמר קטו. בבאור. עד שלא קבל עליו את המילה, והאחרונים חקרו בגר שמל ולא טבל, אם מותר לשבות ולא הביאו מהנ״ל.
8. בדב״ר פ״א איתא כך שנו חכמים מי שהחשיך לו בדרך נותן כסו לנכרי, ולמה מותר לו שיתן אותו לנכרי, א״ר לוי כשנצטוו בני נח לא נצטוו אלא על ז׳ דברים ואין השבת מהן לכך התירו שיתן אותו לנכרי, וא״ר יוסי בר חנינא גוי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוו עליה, ומה ראית לומר גוי ששבת חייב מיתה בנוהג שבעולם מלך ומטרונה כו׳ כך השבת הזה בין ישראל ובין הקב״ה שנא׳ ביני ובין בני ישראל (שמות לא) לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול חייב מיתה, רבנן אמרי אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע לפי שלא נצטוו גוים על השבת תאמר אם הם עושים אותה אתה נותן להם פנים, א״ל הקב״ה מן הדבר הזה אתה מתיירא, חייך אפי׳ הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילו מפניכם. ומשמע מלשון זה דרבנן פליגי על ת״ק, בעיקר הדין. עוד משמע מלשון המדרש כאן ודב״ר שם דרק אם שמרו את השבת חייבים, ולעיל מאמר קיד. מבואר אפי׳ בשני בשבת, וכן משמע מהמשל שהביאו ממלך ומטרנותא, דאם עושה שבת ביום אחר כדמות יום השבת של ישראל לא יתכן הלשון העובר ביניהם, (ועי׳ שבת סט. ההולך במדבר) ומוכח נמי מדברי המדרשים כשיטת הרמב״ם שהבאתי לעיל בבאור מאמר קיד. ואכמ״ל.
9. לעיל מאמר קו. ולעיל פ״ה מאמר טו. נו. מנין חמה ביום, ס״ל כמ״ד דשמשו מזלות בימי המבול כלעיל מאמר קיג. לכן מפרש דיום ולילה לא ישבותו הכוונה למנין לחשוב לחמה ביום וללבנה בלילה זה לא ישבותו. עי׳ פרדר״א פ״ז, ובפי׳ הרד״ל. ובכת״י מדרש אור האפלה איתא ויום ולילה מנין ימות החמה ומנין ימות הלבנה לא ישבותו מלחדש מעשה בראשית. ועפ״ד אלו יש להסביר פירש״י בסנהדרין נח. לעיל מאמר קיד. שכ׳ דר״ל ס״ל דקרא קאי אבני אדם נמי, וזה תמוה לכאורה עי׳ במרש״א שם, דאיך אפשר לפרש כן, ולפי המבואר כאן הרי מפרש כן הפרדר״א דקרא לילה ויום לא ישבתו קאי על המנין,שבני אדם לא ישבתו לעולם למנות להחמה והלבנה א״כ סיפא דקרא קאי על בני אדם נמי וכמ״ש רש״י וע״ז מסמך ר״ל האיסור דב״נ ששבת. [ואולי י״ל דמדבר זה שפירשו דמנין ימות החמה והלבנה לא ישבותו מסתעף איסור שביתה לב״נ, דמבואר במכלתא ביתרו בקרא זכור את יום השבת לא תהיה מונה כדרך שאחרים מונים ובפי׳ הרמב״ן דישראל מונים כל הימים לשם שבת עי׳ מ״ש לעיל פרשה א׳ מאמר תצג. ונמצא דמלבד חשבון החמה והלבנה יש גם חשבון הימים לשבועות וחשבון השבועות עצמם. וזה רק בישראל כמבואר בקרא ביני ובין בנ״י אבל בב״נ אם יקבע לעצמו יום שבת כישראל וימנה אליו כל הימים, א״כ קובע לעצמו חשבון אחר ועובר על לא ישבותו. וראיתי במל״מ פ״י מהל׳ מלכים שהביא בשם מהר״ש יפה שכ׳ דמי שמצווה שלא ישבות בשבת מצווה ג״כ שלא יזכירוהו בפה, ונשאר עליו בתימה ולפמ״ש י״ל שפיר, ואף שאין ללמוד מזה עיקר הדין בכל פרטיו, דב״נ ששבת חייב מיתה, מ״מ י״ל מכאן רמז לשורש הדבר בפירוש הקרא. ואכמ״ל].
עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוּעָא וּחְצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקֵיטָא וְסִתְוָא וְיֵימָם וְלֵילֵי לָא יִבְטְלוּן.
So long as the earth exists, seed-time and harvest, cold and heat, summer and winter, day and night, will never be suspended.”

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ
עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוּעָא וּחְצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקֵיטָא וְסִתְוָא וְיֵמָם (ח״נ: ויומי) וְלֵילְיָּא לָא יִבְטְלוּן
א. ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ״ – ״עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא״ אבל ״עוד יוסף חי״ – ״עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּים״, עיין שם הטעם.
חֹרֶף – סְתָו
ב. בלשון ימינו סְתָו היא עונת השנה שלאחר הקיץ טרם בוא החורף. ואולם בלשון הארמית סְתָו היא עונת הגשמים, החורף עצמו, כתרגומו כאן: ״וָחֹרֶף״ – ״וְסִתְוָא״. וכן בלשון הארמית של חז״ל: הניגוד לקֵיטָא (קיץ) הוא סִתְוָא (חורף).⁠1 גם במקרא סְתָו הוא זמן הגשמים: ״כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ״ (שיר השירים ב יא) וברש״י שם: ״סתו – חורף. תרגום חרף – סתוא״.
יוֹמָם, יֵימָם – תואר הפועל
ג. ״וְיוֹם וָלַיְלָה״ מתורגם בלשון רבים ״וְיֵמָם וְלֵילְיָּא״ כדרכו בשמות קיבוציים.⁠2 אבל צורת יֵמָם (יֵימָם) צריכה ביאור. זו מופיעה מלבד בפסוקנו עוד שתי פעמים בתורה: ״וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה״ (ויקרא ח לה) ״תִּתְּבוּן יֵימָם וְלֵילֵי״; ״וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״ (במדבר ט כא) ״וְנָטְלִין... יֵימָם וְלֵילֵי״. בשני האחרונים מובן הטעם לתרגום כי ״תֵּשְׁבוּ יוֹמָם״ וגם ״וְנָסָעוּ... יוֹמָם״ הם תואר הפועל שתרגומו יֵימָם.⁠3 כנגד זאת בפסוקנו ״וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״ הם שמות עצם ולכאורה אין מקום לתרגום יֵמָם. מטעם זה עדיפה גרסת מקצת נוסחים ״וְיוֹמֵי וְלֵילְיָּא לָא יִבְטְלוּן״ – הימים עצמם לא יבטלו.⁠4
ד. ״לא יִשְׁבֹּתוּ״ – ״לָא יִבְטְלוּן״, אבל לעיל ״כִּי בוֹ שָׁבַת״ (בראשית ב ג) ״אֲרֵי בֵיהּ נָח״, עיין שם הטעם.
1. כגון בבא מציעא פו ע״א: איכא חד גברא ביהודאי דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא. אבל רש״י בבא מציעא קו ע״ב ד״ה קציר כתב: ״וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה, לשון כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי (איוב כט ד) – חוזקי ועיקרי״. הרי שסתיו חלוק מחורף.
2. כמבואר בפסוק ״ויהי לי שור וחמור״ (בראשית לב ו) ״וַהֲווֹ לִי תּוֹרִין וּחְמָרִין״, עיין שם.
3. יוֹמָם היא צורת תואר הפועל כמו ״רֵיקָם שלחתני״ (בראשית לא מב).
4. אבל יא״ר (על ״ליל שמורים״ (שמות יב מב) ״לֵילֵי נְטִיר״), החליט שצורת יֵמָם בפסוקנו מלמדת שהוא תואר הפועל. וכנראה שהבין את ת״א כראב״ע: ״זרע וקציר – חילק השנה לשנים ואחר כן לארבעה. קור, כנגד החום וקיץ, כנגד החורף. והם כנגד ד׳ תקופות בשנה. וכולם יום ולילה יחלקו״. כלומר, שלושת הזוגות בפסוקנו – זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף – מונים שתי חלוקות: מחצית שנה – ״זרע״ ומחצית – ״קציר״. כל אחת מהן נחלקת פעם נוספת: ״זרע״ – כוללת שתי תקופות שהן קור וחורף, ו״קציר״ כוללת חום וקיץ וכל אלה לא ישבותו במשך היום והלילה. ואולם לדרך זו קשה להלום את הוי״ו ״וְיֵמָם וְלֵילְיָּא לָא יִבְטְלוּן״, ומשמעה כי בדומה לחורף וקיץ, גם היום והלילה לא יבטלו.
מן כדוןא כל יומי דארעא זרעין וחצדין וקרירב וחמים וקיט ו⁠(תס){סת}⁠ב ואיממא ולילי לא יפסקון.⁠ג
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדון״) גם נוסח חילופי: ״עוד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקריר״) גם נוסח חילופי: ״וצנתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וחמים ... יפסקון״) נוסח אחר: ״ושורבא וקייטא וסתווה ויממא ויילילייה לא פסקין״.
עוד כל יומי ארעא דרועא בתקופת תשרי וחצדא בתקופת ניסן וקורא בתקופת טבת וחומא בתקופת תמוז וקיטא וסיתוא ויממי ולילי לא יתבטלון.
Until all the days of the earth, sowing in the seasona of Tishri, and harvest in the season of Nisan, and coldness in the season of Tebeth, and warmth in the season of Tammuz, and summer and winter, and days and nights shall not fail.
a. Tequpha, "course, revolution of nature, season.⁠" Vide Castel, col. 3305.
עוד כל יומי ארעא מן כדון זרעין וחצדין וצינתא ושורבא וימם ולילא לא פסקין.
Until all the days of the earth from now, sowing and reaping, and cold and heat, and days and nights shall not cease.
[יא] עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וגו׳ – רַבִּי יוּדָן מִשֵּׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל, מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה עוֹמֶדֶת לָעַד, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, לִכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ יוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נ״א:ו׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וגו׳ (זכריה י״א:י״א).
אָמַר רַבִּי אַחָא, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִי לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין, יוֹלְדִין וְלֹא קוֹבְרִין, מִיכָּן וָאֵילָךְ זֶרַע וְקָצִיר, יוֹלְדִין וְקוֹבְרִין. קֹר וָחֹם, חַמָּה חַכְּאָבִית. קַיִץ וָחֹרֶף, מְקַיֵּץ אֲנִי עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹף, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף (ישעיהו י״ח:ו׳). מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן הָיָה אוֹמֵר חֲמֵי מָה עָבַד לָן דָּרָא דְמַבּוּלָא.
דָּבָר אַחֵר: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה וְעוֹמֶדֶת לָעַד, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וגו׳, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיּוֹם וְהַלַּיְלָה קַיָּמִין, בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, וּכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה׳ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה (זכריה י״ד:ז׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא (זכריה י״א:י״א), אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִי לֹא עַל שֶׁהֵן זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ זוֹרְעִים וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׁעָה קַלָּה וּמַתְּלִישִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כְּנִימָה בִּבְשָׂרוֹ, הָא כֵיצַד הָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן פֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו, חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִּסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט חֹרֶף, חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן קֹר, חֲצִי נִיסָן וְאִיָּיר וַחֲצִי סִיוָן קָצִיר, חֲצִי סִיוָן וְתַמּוּז וַחֲצִי אָב קַיִץ, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי חֹם. רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִמַּרְחֶשְׁוָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתְחִיל מִתִּשְׁרֵי.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, שִׁמְשׁוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, לֹא שָׁבָתוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ.
זרע וקציר – הם ששה דברים האמורים בפרשה וכל אחד ואחד הוא [שני] חדשים, 1וכן אמרו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע, 2חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור, חצי שבט ואדר וחצי ניסן חורף, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, 3חצי סיון ותמוז וחצי אב חום, חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ.
4דבר אחר: זרע וקציר – אמר הקב״ה מי גרם להם שימרדו בי על שלא היו מתים בנים להם, ולא היו יסורים באים עליהם, מיכאן ואילך מה שהם זורעים קוצרים, אלו בניהם שימותו. 5קור וחום אלו יסורים שפעמים יהיה להם יסורים והקור הוא ממיני היסורים, ופעמים יהיה להם חום והוא ממיני היסורים.
6דבר אחר: זרע וקציר – אמר הקב״ה מי גרם להם שימרדו בי, על שהיו זורעים וקוצרים אחת לארבעים שנה, מיכאן ואילך כל שנה ושנה צריכים לזרוע ולקצור, כדי שיהיו צריכים לי למטר ויקראו לפני.
1. וכן אמרו. תוספתא תעני׳ פ״א, ב״ר פל״ד אות י״א, ומובא בילקוט רמז ס״א, ב״מ ק״ו ע״ב, וכן מובא בלקח טוב.
2. חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור חצי שבט ואדר וחצי ניסן חורף. צ״ל להיפך בתחלה חורף ואח״כ קור כמו שהוא בכל המקומות שרשמתי. וגם ברש״י על התורה הביא כמו שהביא המחבר.
3. חצי סיון ותמוז וחצי אב חום חצי אב ואלול וחצי תשרי קיץ. צ״ל להיפך בתחלה קיץ ואח״כ חום כמו שהוא בכל המקומות. ומובא ג״כ לנכון ברש״י.
4. דבר אחר: זרע וקציר כו׳ מה שהם זורעים קוצרים אלו בניהם שימותו. ב״ר שם שם בשם ר׳ אחא.
5. קור וחום אלו יסורים. ב״ר שם קור וחום חמה חכאבית. צ״ל אבבית או חכאכית. עיי׳ ערוך השלם ערך אבבית, וחמה פי׳ קור בל״י. ועיי׳ גם בערך חם ו׳.
6. דבר אחר: זרע וקציר ב״ר שם.
עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וְגוֹ׳ – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל מַה סְבוּרִין בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה עוֹמֶדֶת לָעַד, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁשָׁמַיִם וָאָרֶץ קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, כְּשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (ראה זכריה י״א:י״א) וְתוּפַר בַּיּוֹם הַהוּא.
אָמַר רַב אָחָא, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁמָּרְדוּ בִּי, לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין יוֹלְדִין וְלֹא קוֹבְרִין מִכָּאן וְאֵילָךְ זֶרַע וְקָצִיר וְקוֹר וָחֹם, חַמָּה חַכְּאַכִית קַיִץ וָחֹרֶף מֵקִץ אֲנִי עֲלֵיהֶן אֶת הָעוֹף כְּהַאֵיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת ״וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף״, מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ, אָמַר: חָמוּן מָה עֲבַד לָן דָּרָא דְּמַבּוּלָא.
דָּבָר אַחֵר: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אָחָא מַה סְבוּרִין בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה וְעוֹמֶדֶת לָעַד, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וְגוֹ׳, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיּוֹם וָלַיְלָה קַיָּמִין בְּרִיתָם קַיֶּמֶת, לִכְשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (זכריה י״ד:ז׳) ״וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה׳ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה״ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (ראה זכריה י״א:י״א) ״וְתוּפַר בַּיּוֹם הַהוּא״.
אָמַר רַב יִצְחָק, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁמָּרְדוּ בִּי, לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִים וְלֹא קוֹצְרִין דְּאָמַר רַב יִצְחָק אֶחָד לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ זוֹרְעִין וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׁעָה קַלָּה, וּמְתַלְּשִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִין עֲלֵיהֶן כִּכְלִמִתָא בִּבְשָרָן, הָא כֵּיצַד הָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, דִּכְתִיב יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו, חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִּסְלֵו טֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט חֹרֶף, חֲצִי שְׁבָט אֲדָר וַחֲצִי נִיסָן קוֹר, חֲצִי נִיסָן אִיָּר וַחֲצִי סִיוָן קָצִיר, חֲצִי סִיוָן תַּמּוּז וַחֲצִי אָב קַיִץ חֲצִי אָב אֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי חוֹם. רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִתִּשְׁרֵי. רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹנֶה מִמַּרְחֶשְׁוָן נֹחַ עִבֵּר אֶת הַשָּׁנָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כּוּתִי שֶׁשָׁבַת חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, וְאָמַר מַר אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן. פְּשִׁיטָא אָמַר רַב הוּנָא, וַאֲפִילּוּ בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וְלֵיחְשְׁבֵיהּ גַּבֵּי ז׳ מִצְוֹת, כִּי קָא חָשִׁיב שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה לָא קָא חָשִׁיב, וַהֲרֵי דִּינִין דְּקוּם עֲשֵׂה וְקָא חָשִׁיב, קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ.
ואבדא טול עמר אלארץ׳ אלזרע ואלחצאד ואלקר ואלחמא ואלקיט׳ ואלכ׳ריף ואלנהאר ואלליל לא תעטל.
ומעתה ולעולם כל ימי הארץ, הזריעה והקציר והקור והחום והקיץ והסתיו והיום והלילה לא יישבתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

עוד כל ימי הארץ, לא ישבתוא – ששה עתים הללו שני חדשים לכל אחד, כמו ששנינו: חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט – קורב כו׳, בבבא מציעא (בבלי בבא מציעא ק״ו:).
קור – קשה מחורף.
חורף – עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר, והוא חצי שבט, אדר, וחצי ניסן.
גקיץ – הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשין אותם בשדות, ושמוד קיץ, כמו: הלחםה והקיץ לאכול הנעריםו (שמואל ב ט״ז:ב׳).
חום – הוא סוף ימות החמה, חצי אב, אלול, וחצי תשרי, שהעולם חם יותר,⁠ז כמו שמצינו במסכת יומא (בבלי יומא כ״ט.): שלהי קייטא קשה מקייטא.
ויום ולילה לא ישבתוח – מכלל ששבתו כל שנת המבול, שלא שמשו המזלות,⁠ט ולא ניכר בין יום ללילה.⁠י
לא ישבתויא – לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן.
א. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, וכן גם להלן, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, פירנצה III.3: ״ישבותו״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא, ושאר עדי נוסח שבדקנו (והוא תואם את המשך דברי רש״י). חזקוני הקשה שבנוסחאות שלפנינו בבבלי ב״מ ק״ו: כתוב ״חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור״, אך אפשר שהגרסה שעמדה בפני רש״י הייתה הפוכה (למרות שמרש״י ב״מ ק״ו: ״קציר״ לא משתמע כן), ואף מדרש אגדה בובר בראשית ח׳:כ״ב גרס כרש״י כאן (בנוסח במדרש אגדה, אף חום קודם לקיץ, וכסדר בפסוק). חזקוני הציע (בתוספת לפירושו) שהסופרים טעו כאן בפיענוח דברי רש״י, והשוו ר״א מזרחי וגור אריה. אולם אין הצעתם מתאימה להמשך דבריו של רש״י כאן, בהם הוא אומר שקור קשה מחורף וחורף הוא עת זריעת השעורים בשבט-אדר-ניסן.
ג. בכ״י פרנקפורט 19, פרנקפורט 152, ודפוס רומא נוסף כאן: ״חצי ניסן, ואייר, וחצי סיון – קציר. חצי סיון, תמוז, וחצי אב – ״. הדברים אינם מופיעים בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157.
ד. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״ושמן״.
ה. כך בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3, ויימר 651, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י לונדון 26917, וכן בפסוק: ״והלחם״.
ו. כך בפסוק ובכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3, ויימר 651: ״לנערים״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, בדפוס רומא: ״ביותר״.
ח. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, וכן גם לעיל, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י אוקספורד 165, פירנצה III.3: ״ישבותו״.
ט. כך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157. בכ״י פירנצה III.3 מופיעות המלים ״מכלל ששבתו כל שנת המבול שלא שמשו המזלות״ בסוף הפסוק (אחרי ״כסדרן״). בכ״י פרנקפורט יש שילוב של שתי הנוסחאות והועבר קו על הנוסח של כ״י פירנצה.
י. כך בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ויימר 651, פריס 155. בכ״י פירנצה III.3 חסר: ״ולא ניכר בין יום ובין לילה״.
יא. כך נכפל ד״ה ״לא ישבתו״ בכ״י אוקספורד 165 (שם: ״ישבותו״), מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, פריס 156, פריס 157. בכ״י פירנצה III.3 שני הביאורים צורפו לביאור אחד. בכ״י ליידן 1 מופיע רק הביאור הראשון.
עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו WHILE THE EARTH REMAINS … SHALL NOT CEASE – Of these six seasons each consists of two months, as we have learned (Bava Metzia 106b): Half of Tishrei, Marcheshvan and half of Kislev is seedtime; half of Kislev, Tebet and half of Shebat is the cold-season.
קור COLD-SEASON – is more severe than חורף winter.
חורף WINTER – is the time of sowing barley and pulse which are quick (חריף) to ripen. It is half of Shebat, Adar and half of Nisan.
aקיץ SUMMER – Half of Sivan, Tammuz and half of Ab. This is the time of fig-gathering, the time when they lay them out to dry in the fields and its name is קיץ "summer-fruit time", as "And the bread and the summer-fruit (קיץ) for the young men to eat" (Shemuel II 16:2).
חום HEAT – This is the end of the hot season, half of Ab, Elul and half of Tishrei, when the world is excessively hot, as we have learned in Treatise Yoma 29a: "The end of the summer is worse than the summer itself".
ויום ולילה לא ישבתו DAY AND NIGHT SHALL NOT CEASE – From this we may infer that they (day and night) ceased during the period of the Flood, for the planetary system did not function, so that there was no distinction between day and night (Bereshit Rabbah 34:11).
לא ישבתו SHALL NOT CEASE – None of these shall cease to take their natural course.
a. Some textual witnesses add: "קציר HARVEST – Half of Nisan, Eyar, and half of Sivan.⁠"
עוד כל ימי הארץ1אין ברית כרותה לבני נח. אלא כל ימי הארץ. כלתה הארץ כלתה הברית. דכתיב והארץ כבגד תבלה (ישעיה נ״א:ו׳).
זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו2ר׳ מאיר ור׳ שמעון אומרים חצי תשרי מרחשוון חצי כסליו זרע. חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר. חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ. חצי אב אלול וחצי תשרי חום.
ויום ולילה לא ישבותו3מכאן ששבתו ארבעים יום של גשם.
1. אין ברית כרותה. ב״ר פל״ד בשם ר׳ יודן. ומובא בילקוט רמז ס״א.
2. ר׳ מאיר ור׳ שמעון אומרים. וכ״ה בכ״י פלארענץ. בב״ר פל״ד רשב״ג אומר משום ר׳ מאיר. ובילקוט רמז ס״א ר׳ שמעון בן אלעזר משום ר׳ מאיר. וכן הביא הרד״ק בפירושו עה״ת. ובגמרא ב״מ ק״ו ע״ב הגי׳ ג״כ רשב״ג משום ר״מ. רק בגמרא שם וכן היה ר׳ שמעון בן מנסיא אומר כדבריו. ובב״ר הגי׳ וכן היה ר׳ דוסא אומר כדבריו. והנה בכל המקומות וכן בתוספתא תענית פ״ק דרש לכולהו בששה עתים של ב׳ ב׳ חדשים. אבל בפדר״א פ״ח דרש להני בד׳ תקופות של שלשה שלשה חדשים. ע״ש בהרד״ל אות י״ב.
3. מיכן ששבתו ארבעים יום של גשם. עיין ב״ר פל״ד ר׳ יהושע אומר לא ישבותו מכלל ששבתו ור״ל כל ימי המבול. וגם רש״י עה״ת כתב לא ישבותו מכלל ששבתו כל ימי המבול שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה.
עוד כל ימי הארץ – לאות כי יש לה קץ קצוץ. ומה נכבד דרש (בבלי סנהדרין צ״ז:) סביב שמונה עשר אלף (יחזקאל מ״ח:ל״ה), רק לא ידענו אחד מיני אלף.⁠1
זרע וקציר – חלק השנהא לשנים.
ואחר כן לארבעה: קור כנגד חום, וקיץ כנגד החורף, והם ארבעה תקופות השנה.
וכולם יום ולילה יחלקו, כי מה שיחסר מזה יוסיף בזה, ואחר כן ישוב העודף ויחסר, ויוסיף על החסר עד היותם בשוה.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:כ״ג.
א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: לשנה.
WHILE THE EARTH REMAINETH. This indicates that an end has been fixed for the earth. The Rabbinic interpretation of It shall be eighteen thousand reeds round about (Ezek. 48:38) is very precious. However, even one in a thousand does not know what it means.⁠1
SEED TIME AND HARVEST. The year is divided into two periods2 and then into four: cold, the antithesis of heat, and summer, the antithesis of winter, corresponding to the four seasons of the year.⁠3 The four periods are all divided into day and night, for when the days are short the nights are long, and as the nights get shorter the days get longer until both are equal.⁠4
1. According to the sage Rava, it shall be eighteen thousand reeds round about indicates that the world will come to an end after 18,000 generations. Cf. Sanhedrin 97b; Sukkah 45b.
2. From an agricultural point of view, they are planting time and harvest time.
3. The Bible does not list the four seasons in order because it wants to stress their antithetical nature (Cherez).
4. Hence the natural cycles do not cease.
ועוד כל ימי הארץ – יש אומרים: כי לעולם היא עומדת. ויש אומרים: כי יש לה סוף ועת, והעד: המה יאבדו ואתה תעמוד (תהלים ק״ב:כ״ז). וכבר רמזתי לך האמת בפרשת בראשית (ראב״ע בראשית פירוש שני א׳:א׳).
זרע – הקדים להזכיר מחית האדם, כי כל שנה יזרעו ויקצרו, לא בשנת המבול.
וקור – רביעית השנה, ותחלתה בהיות השמש במזל גדי, כי מאז יחלו הימים להאריך.
וחם – בזמן עלות השמש בפאת צפון.
וחרף – הרביעית הנשארה, והחל מעלות השמש לדרום, בעבור כי לדרום בני הגלגל הגדול, והוא סוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

עד כל ימי הארץ – כתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא: באמרו כל ימי הארץ – לאות כי יש לה קץ קצוץ.
זרע וקציר – חלק השנה לשני חלקים זרע וקציר ואחר כן לארבע תקופות, קר וחם, קיץ וחרף.
ואמר יום ולילה – כי בארבע תקופות יחלקו היום והלילה בשעורם בתוספת היום וחסרונו ובתוספת הלילה וחסרונו, ובהשואתם הכל לפי התקופות הארבע, ובכלם בין היום והלילה עשרים וארבע שעות והחסרון והתוספת לפי שנוי המקומות והתקופות.
ואמר לא ישבתו – מלמד ששבתו בשנת המבול ואמת כי זרע וקציר שבתו וכן קר וחם וקיץ וחרף שבתו למקבלים. וכן יום ולילה, כי לא הבדילו בין יום ולילה בתבה, ואיפשר כי בארבעים יום וארבעים לילה שהיה הגשם לא היו השמש והירח והכוכבים מאירים, כי היו מעננים כל אותם הימים.
ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״ד:י״א): אמר ר׳ יוחנן לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש, אמר לו ר׳ יונתן שמשו, אלא שלא היה רשומן נכר. רבי אליעזר ור׳ יהושע: ר׳ אליעזר אומר: לא ישבתו – לא שבתו, ר׳ יהושע אומר: לא ישבתו – מכןא ששבתו.
ועוד בדבריהם ז״ל (בראשית רבה ל״ד:י״א): ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום ר׳ מאיר וכן היה ר׳ דוסא אומר כדבריו, חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חרף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קר, חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי חם. ר׳ יהודה היה מונה מתשרי ור׳ שמעון היה מונה ממרחשון.
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״מכאן״. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״מהן״.
עוד כל ימי הארץ, Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that the formulation of כל ימי הארץ here is proof that the duration of this earth is finite, in fact that God had already set a time limit to its existence.
זרע וקציר, the year is divided into basically 2 periods, the time to plant and the time to harvest. In the immediately following words the year is divided into 4 seasons. Still later the Torah speaks of the alternating periods of day and night. The meaning of all this is that during the four seasons the relative length of day and night constantly change, summer and winter being indicated by the relative longer periods of daylight and darkness, depending on the part of earth on which one lives, whereas even in higher latitudes when there is no true summer or in the equatorial zones when there is no true cold season, the relative length of days and nights are a guide to the season, i.e. whether it is time to sow, etc. Regardless of which season, the combined total of darkness and daylight always amounts to the same number of hours, minutes, etc, i.e. a day has 24 hours of 60 minutes each..
לא ישבתו, the fact that God promises that such regularity will not cease in the future, is proof that during the deluge the pattern of day and night and seasonal change had not been as it is now. Noach may not even have been able to tell if it was day or night while he was in the ark, or at least while the rain was still descending during the first 40 days. According to Bereshit Rabbah 34,11 in the view of Rabbi Yochanan, none of the celestial bodies performed their normal functions during the entire year that Noach was in the ark. Rabbi Yonathan said to Rabbi Yochanan that the celestial bodies did perform their functions, but that Noach was unable to derive any advantage from this, as he could not be guided by what he could not see. Rabbi Eliezer and Rabbi Yehushua, disagreed on another aspect of the meaning of our verse, Rabbi Eliezer claiming that the word לא ישבתו have to be understood as being in the past tense, i.e. the functions of the celestial bodies had not been suspended at all, whereas Rabbi Yehoshua understood the words לא ישבתו as referring only to the future. Rabbi Shimon ben Eleazar, specifying further, claimed that the second half of the month of Tishrey, the whole month of Marcheshvan, and the first half of the month of Kislev are devoted to sowing and planting, whereas the second half of Kislev, the whole month of Tevet and half the month of Shevat are considered winter. The second half of the month of Shevat, the whole month of Adar, and the first half of Nissan are called “cold.”1 This is followed by two months of spring, by two months of summer, and two months of “heat.” referred to in our verse as חם.
1. i.e. what the Torah described as קר.
עד כל ימי הארץ – ברית אינה כרותה אלא עד: שמים כעשן נמלחו והארץא כבגד תבלה (ישעיהו נ״א:ו׳).⁠1
זרע וקציר וקור – כך פר״ש: חצי כסליו טבת וחצי שבט – קרב כול׳ בבא מציעא (בבלי ב״מ ק״ו:). ואם תאמר:⁠ג הא אמרינן בבבא מציעא פרק המקבל (בבלי ב״מ ק״ו:): חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור, חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר, חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ, חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.
[אלא יש לומר: הסופרים הטעו פ⁠{ירוש} ר״ש, שמתחילה מצאו בפ⁠{ירוש} ר״ש: חצי כסליו טבת וחצי שבט חי״ת וי״ו רי״ש, כעניין זה: חור, ונקודה אחת על הרי״ש כדי להשלים התיבה להיותה: חורף. והיו סבורים שהיא: ׳קור׳, וכתבו מיום ההוא והלאה בפ⁠{ירוש} ר״ש: וחצי שבט קור. כמו שטעו כמה סופרים בפר׳ דברים גבי ואשימם בראשיכם (דברים א׳:י״ג). ומה שפ⁠{ירש} ר״ש: חורף – עת שעורים וקטניות, פירושו: עת זריעת שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר, והוא חצי שבט, אדר, וחצי ניסן, שהשעורים מתבשלים בהם בבכיר.]⁠ד
1. שאוב מבראשית רבה ל״ד:י״א.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 נוספה כאן (בהשפעת ישעיהו נ״א:ח׳) מלת: ״עש״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224.
ג. כן הוגה על ידי חזקוני עצמו (לאחר שהגיה והוסיף את תירוצו המובא להלן בסוף הביאור שמדובר בטעות סופרים בדברי רש״י), וכמתועד בכ״י אוקספורד 568. במהדורה קמא של חזקוני (לפני שהוסיף את תירוצו) וכן מתועד בכ״י מינכן 224: ״חז״ק״. על ענין זה, עיין במהדורת של שעוועל (ובמבוא שם, עמ׳ 38), ובמאמרו של י׳ עופר, ״פירוש החזקוני לתורה וגלגוליו״, מגדים ח׳ (תשמ״ט): 73-72.
ד. התירוץ בסוגריים המרובעים הוא תוספת של חזקוני עצמו, המתועד בגיליון בכ״י אוקספורד 568. הדברים הובאו בשם חזקוני גם במנחת יהודה (בשינויים קלים). במנחת יהודה נוספו המלים ״ושם אפרש בענין״ לאחר המלים ״ואשימם בראשיכם״, והדברים אכן הובאו בחזקוני דברים א׳:י״ג, וצ״ע האם מלים אלה מקורם בחזקוני. [הנוסח בגן א-להים (כ״י לונדון 22092) תואם את הגיליון בחזקוני, ולא את הנוסח שבמנחת יהודה.]
עוד כל ימי הארץ, "as long as earth exists, etc;⁠" our author understands these words as parallel to Isaiah 51,6: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, "for the heavens should melt way like smoke and the earth wear out like a garment.⁠" In other words, the covenant now concluded with mankind is not eternal, but subject to the same conditions as the duration of the material universe as we know it.
Rashi understands the whole verse as describing the seasons of the year which will repeat regularly, [limited, of course to our northern hemisphere. Ed.] two months for each season, but they do not coincide with the beginning of the lunar months but run from the middle of the month approximately. This subject is dwelt on in Baba Metzia, 106. If you were to counter that in the Talmud Baba Metzia the Talmud does not appear to match what is written here, as the year is described as the seasons being described as contrasting each other, i.e. cold season versus hot season, etc; it is possible that the version of Rashi that we have is faulty.
זרע וקציר – הרי ח׳ עיתים. כנגד ח׳ עיתים בפסוקים בקהלת (קהלת ג:ב-ח) כנגד ח׳ ימי מילה כו׳.
עוד כל ימי הארץ – לשון זה יורה שיש לעולם תכלית זמן קצוב. ואע״פ שהוא חסר וא״ו, עד כתיב, ויכלול ההפך, הקריאה עקר. זרע וקציר, אלו נולדים ואלו מתים, וע״י מה ע״י קור וחום. וטעם הכתוב יבאר ששה ענינים שהם סדרי עולם, שאינן שובתין ביום ובלילה.
עוד כל ימי הארץ, "Furthermore, as long as the earth will continue to exist, etc.⁠" The wording of this verse [Rabbi Chavel sees in the word כל an allusion to כלה, "something finite"] indicates that there will come a time when the earth will no longer exist. Even though the word עוד is spelled defective without the letter ו, and this would allude to the very reverse, i.e. the infinite existence of earth based on the word עד being similar to ועד, "forever,⁠" we must give precedence to the reading of the word over its spelling.
זרע וקציר, "seedtime and harvest;⁠" the ones (being seeded) are going to be born, whereas the others are going to die (harvested). The verse goes on to explain the cause of such birth and death respectively, i.e. קר וחם, "cold and heat.⁠" Basically, this verse intends to acquaint us with six regular phenomena which will recur at regular intervals as do day and night.
עוד כל ימי הארץ – פרש״י חצי כסלו טבת וחצי שבט קור. והקש׳ חזקו׳ הא דאמרי׳ במס׳ בבא מציעא (פרק) חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע. חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף. חצי שבט אדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר. חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ. חצי אב אלול וחצי תשרי חום. והוא תירץ כי הסופרים טעו כי ראו בפירושים כתו׳ חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף ונקודה אחת על הרי״ש כדי להשלי׳ התיבה להיות חורף והיו סבורים שהוא קור. וכתבו מיום ההוא והלאה חצי כסלו וכו׳ קור. כמו שטעו כמה סופרים בפר׳ דברים גבי ואשימם בראשיכם ושם אפרש בענין בע״ה.
יום ולילה לא ישבותו – פרש״י לא נכר בין יום ובין לילה מ״מ היה אורה בעולם וראי׳ לדבר כדכתי׳ נראו ראשי ההרים.
קיץ וחרף – היה לו להזכיר חורף קודם כסדר האחרים שנקט קור ואח״כ חום אלא משום דקיץ בתר חום נקטיה ברישא.
עוד כל ימי הארץ – אקרא דלעיל קאי דלא אוסיף להכות את כל חי וגו׳ עד הנה דרכי להאריך עד שבעתים או עד שבעים ושבעה כדאשכח גבי קין כי עוד כל ימי הארץ וגו׳.
עוד כל ימי הארץ, "as long as earth will continue in existence, etc.;⁠" this verse refers to what we read in the previous verse, where G–d promised never again to bring on a deluge. He added now that from that time on, nature will prove more or less predictable, each part of the earth experiences regular cycles of seasons and crops which ripen during those seasons will provide mankind with it needs.⁠1
1. [The Torah states –after the Exodus and the giving to the Jewish people of the Torah- that as far as the Jewish people will be concerned, the earth producing its yield would depend on their keeping the terms of the covenant they had entered into with G–d at the revelation on Mount Sinai. Ed.]
וקציר – ב׳ במסורה הכא ואידך בפרשת ויגש ועיין שם.
עוד כל ימי הארץ – אין זה מחייב לא לפי העברי ולא לפי ההגיון שיש לה קץ כמו שאמר א״ע.⁠1 ואולם דעת המורה (מורה נבוכים ב׳:כ״ח) והוא האמת שהארץ בכללה לעולם עומדת ובכלל כי העולם נצחי בזמן העתיד כי נודה לארסטו בחצי מדעתו.⁠2
ויום ולילה לא ישבותו – להעירנו כי קודם זה ר״ל בעת המבול שבתו יום ולילה כי לא שלטו המאורות באויר הנקרא רקיע לעובי ולחשך האדים.⁠3 וכן היה הענין במכת מצרים בחשך.⁠4 וכן לא היה אז בזאת השנה הבדל איכות ארבע תקופות באויר זה מה שהמציא השם כל זה ביום הרביעי.⁠5
1. ׳עוד כל׳ פירושו כמו ׳כל עוד׳, ולדעת ראב״ע משמע שהעולם מוגבל בזמן, וז״ל: ״עוד כל ימי הארץ – לאות כי יש לה קץ קצוב״.
2. אריסטו ׳על השמים׳ ספר א׳ פרק 3, סבר שהעולם הוא קדמון (בעבר) וגם בלתי מוגבל (בעתיד). ׳נודה לו בחצי דעתו׳ פרווש שאנו מסכימים רק לתפיסה שהעולם בלתי מוגבל, ולא לקביעה שהעולם קדמון.
3. בזמן המבול אור המאורות לא הגיע עד האויר הנמוך (המכונה ׳רקיע׳; ראה לעיל על א׳:ו׳), מחמת התעבות האויר הגבוה יותר, הנוזלי יותר (ראה לעיל על ז׳, יא ד״ה וארובות השמים).
4. ראה לקמן בפירוש על שמות י׳, כא ד״ה וימש.
5. ההבדלים שבין ארבע עונות השנה, אותם סידר ה׳ בהשלטת המאורות ביום הרביעי של הבריאה, לא התקיימו בזמן המבול. לכן רק מעתה אף ״זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף״ לא ישבתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו – ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:ט׳) וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב.
ששה עתים הללו שני חדשים לכל אחד כו׳ כמו ששנינו במציעא פ׳ המקבל ובב״ר לא שהקור והחום הם הקיץ והחורף או הזרע והקציר דא״כ בחד מינייהו סגי ומ״ש חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור שבוש נפל בספרי׳ וצריך לגרוס חורף במקום קור שכך שנינו בברייתא דפרק המקבל ובב״ר חצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור ופרש״י קור הוא סופו של סתיו וכן חום סופו של קיץ וגם כתב גם פה אחר זה חום הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי שהעולם חם ביותר ומאחר שהחום הוא כנגד הקור צריך להיות גם הקור בסוף ימות הסתו שהוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן לא חצי כסלו וטבת וחצי שבט הילכך על כרחינו לומר משבשתא היא אבל מ״ש כאן קור קשה מחורף חורף עת זרע שעורי׳ וקטניות החריפי׳ להתבשל מהר ובפרק המקבל כתב שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צנה מלשון כאשר הייתי בימי חרפי חזקי ועקרי אפשר לישבם שמצד א׳ החורף הוא חוזקו של סתיו מפני שאמצעו׳ הדבר הוא עקרו ותקפו והחורף הוא חצי כסלו וטבת וחצי שבט שהוא אמצעו של סתיו ומצד אחר הקור הוא קשה מהחורף מפני שחוזק הקור אז הוא ביותר דשילהי סיתוא קשה מסיתוא כי היכי דשילהי קייטא קשה מקייטא:
יום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בו ולא ניכר בין יום ולילה. אבל בששה עתים לא הוצרך לומר מכלל ששבתו אע״ג דלא ישבותו אכולהו קאי מפני שבהיות הארץ מכוסה במים אין מדרכה שיהיה בה לא זרע וקציר ולא קיץ וחורף ולא קור וחום ואין צורך להוציא מכח הדוקיא דלא ישבותו ומכלל ששבתו כל ימות המבול ואף החום והקור אין סבת מציאתם אלא התהפכות הניצוץ ההווה בזמן הקיץ יותר מן החורף ובהיות הארץ מכוסה במים שאין שם הפוך הניצוץ אין שם אחד מכל אלו אבל היום והלילה שאינם תלויים בגלוי הארץ שהרי ביום ראשון וביום שני מו׳ ימי בראשית כבר שמש בם האור והבדיל בין היום ובין הלילה אע״פ שהיתה אז הארץ מכוסה במים שעדיין לא נקוו עד היום הג׳ והיה עולה על הדעת שלא שבתו הוצרך לומ׳ דמדקאמר ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שמשו המזלות אע״פ שהיו סובבים סביב הארץ כמנהגם ואע״פ שגדר היום הוא עליית השמש על הארץ והלילה הוא שקיעתו תחתיה ה״מ בהיותו מאיר אבל כשאינו מאיר הרי הוא כשאר חלקי הגלגל ולא יהיה אז לא יום ולא לילה אעפ״י שבשאר ימות הגשמים איכא היכר בין היום והלילה:
כל ימות המבול. פי׳ כל הי״ב חדש כמו שאמרו בב״ר אמר ר׳ יוחנן לא שמשו המזלות כל הי״ב חדש שנ׳ לא ישבותו מכלל ששבתו אבל לא ידעתי מה יעשו בפסוק ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה שאם שבתו המאורות כל הי״ב חדש של מבול א״כ לא בא עדיין האור עד אחר י״ז יום למרחשון שנשלמו בו הי״ב חדשים וא״כ איך היה יכול לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך הי״ב חדש של ימי המבול ומאין ידע מספר הימים עד שאמר ויהי מקץ מ׳ יום ויפתח נח את חלון התיבה ויחל עוד ז׳ ימים אחרים ויוסף שלח את היונה ויחל עוד ז׳ ימים אחרים וישלח את היונה בשלמא גבי ויהי המבול מ׳ יום וארבעים לילה וגבי ויגברו המים חמשים ומאת יום וגבי ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום וגבי ותנח התיבה בחדש השביעי בי״ז יום לחדש וגבי בעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים איכא למימר שהשם הודיעם לו למשה מאחר שכל אלה הם ספור התורה אלא הני שהם מה שידע נח עצמו היאך ידע זה ועוד הא דכתיב וישלח את היונה ולא מצאה מנוח ותשב אליו איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח בו ואיך ראתה העלה לטרוף אותו ומה תועלת לחלון התיבה אם לא היה אור בכל יום מימי המבול ורש״י פי׳ גבי ויפתח נח את חלון התיבה לצהר כלומר שעשה אותו לאורה:
לא ישביתו לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן. הוכרח לפרש לא ישבותו מלשון הפסקה מפני שהשביתה בכל מקום היא מנוחת הפועל ממלאכתו לא מנוחת הפעולה והחום והקור והקיץ והחורף והזרע והקציר והיו׳ והלילה הם פעולות המזלות והמאורות ולא תפול שביתה בהן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף, ויום ולילה, לא ישבתו – ״לא ישבתו״ מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום, ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תקון כללי ליסודות וצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם.
ואמר שיהיה זה ״כל ימי הארץ״ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו ״הארץ החדשה אשר אני עשה״ (ישעיהו ס״ו:כ״ב), כי אז ישוב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז, ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם, כמו שהיה קודם המבול, כאמרו ״כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקלל״ (ישעיהו ס״ה:כ׳). וזה רצה באמרו ״מוצאי בקר וערב תרנין״ (תהלים ס״ה:ט׳).
עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה, לא ישבתו; nature will not cease to function dependably as it had prior to the deluge. The sun will orbit predictably, its orbit will be subject to calculation in advance, so will be its position relative to other phenomena in the sky. All the time periods mentioned in this verse will somehow be related to the position of the sun at different times during the year. It would be different from before the deluge. Whereas prior to the deluge the sun had remained at a fixed distance relative to the earth all year round, its orbit being circular, resulting in eternal spring in the populated parts of the earth, now there would be all these changes, though at predetermined intervals, resulting in alternating seasons of relative warmth and cold due to the elliptical nature of the sun’s orbita
כל ימי הארץ, until such time as God would correct this deterioration in living conditions on earth due to the effect of the deluge. This “correction” is what the prophet Isaiah 66,22 had in mind when he spoke of the הארץ החדשה אשר אני עושה, “the new earth which I am going to make.” In that future foreseen by the prophet, the sun will once more orbit like a circle instead of like an ellipsis, a configuration responsible for the uneven temperatures on earth during different parts of the year. At that time, the whole vegetation on earth will undergo an upgrading, the curse earth experienced both after Adam’s sin and after Kayin’s murder of his brother Hevel being lifted. Conditions of length of human life will revert to what they had been before the deluge, as the prophet said that a נער, a youth, if he dies at a hundred years old will be considered as having died in his adolescence and more verses there describing this future. This is also what David referred to in Psalms 65,9 מוצאי בוקר וערב תרנין, “You make the lands of sunrise and sunset shout for joy.”
a. Although the author lived approximately at the time of Copernicus having determined that the earth moves around the sun instead of being the center of our galaxy, the basic concept even according to the ancient world view does not invalidate the author’s description of antediluvian and post-diluvian climatic conditions.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[א] ויום ולילה לא ישבותו
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נח ע״ב (סנהדרין נח:)
ששה עתים הללו וכו׳. פירוש הא דכתיב ״זרע וקציר וגו׳⁠ ⁠⁠״ ששה עתים הם, ולא שמונה, אף על גב שכתב ח׳ זמנים ״זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה״ אין כאן יותר מששה זמנים, שהרי ה׳יום והלילה׳ שייך עם ״זרע וקציר״ ועם כל הששה זמנים. וגם אין לפרש פחות מששה זמנים, ולומר כי ה׳זרע והקציר׳ שייך נמי ב׳קור וחום׳ או ב׳קיץ ובחורף׳ כאשר האדם זורע או קוצר, ובאדם תליא, ואינו זמן בפני עצמו, דהא על כרחך אין רוצה לומר ״זרע וקציר״ מה שהאדם זורע וקוצר, דזה לא שייך לומר ״לא ישבותו״ על מילתא דאיתא באדם, אלא רוצה לומר ״זרע וקציר״ עת זרע ועת קציר, ואם כן עת זרע ועת קציר לחוד, וכן עת קור ועת חום, וכאילו כתוב עת זרע ועת קציר ועת קור ועת חום, וכן כל חדא בפני עצמו:
כך צריך להיות הגרסא חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור. ובספרים שלנו בבא שלימה חסירה, שהרי החום הוא בסוף ימי החמה (רש״י כאן), וכן ימי הקור סוף ימי הקור, וכן איתא בברייתא (ב״מ קו ע״ב):
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור. הכי גרסינן חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף. [ר׳ אליהו מזרחי]: ולי נראה דאין לשבש הספרים אלא כמו שפירש הרב. [נחלת יעקב] וע״ש:
קור הוא חצי שבט כו׳. הכי גרסינן קור והיא חצי כסליו טבת וחצי שבט:
שלהי קיטא קשי מקיטא. לפי שכל הקיץ הבריות עדין קרין הן מחמת קור של חורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך דהא בפ׳ המקבל (ב״מ קו:) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף אלא שתפרש גם כן על זה הדרך וכן משמע מדברי הרא״ם:
כל ימות המבול. פירוש כל הי״ב חדש וכו׳: כתב הרא״ם אבל ל״י מה יעשו וכו׳ ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י״ב חדש ועוד מהיכן הוא ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ ארבעים יום וגו׳ ועוד וישלח את היונה וגו׳ איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו׳ והניח הדבר בקושיא:
שלא שמשו המזלות. הא דנקט רש״י דוקא שלא שמשו המזלות ולא נקט בכלל שלא נזרע ולא נקצר שהרי קאי על כל ו׳ עתים משום דמילתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלוין בארץ והרי המים היו על כל פני הארץ אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלוין בארץ לא הוי לפי שלא שמשו וכו׳. ולי נראה דמה שאמרו שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועות הגלגלים אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י״ב חדש ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י״ב שעות יום וי״ב שעות לילה אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י״ב חדש כמו שהיה מתחלת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלם ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב בעצם היום הזה וגו׳ וכן דייקו לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות אלא ודאי המאורות האירו אך יום ולילה לא היו כשאר ימים וזה שנקט רש״י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש אף שהיה בתוך י״ב חדש ובזה יתורצו כל קושיות הרא״ם. אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו׳ אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן כמו שפירש בעל העקדה פרשת בראשית או על ידי כלי שיעור שקורין בל״א [זונן זייגר] שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ״ד צהר היינו חלון או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו׳ או על ידי עורבים ותרנגולים כמ״ד הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה או ע״י סגולת אבן טוב או ד״א וכמו שאמר גבי משה רבינו ע״ה מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו׳ ודוק וה׳ יראנו נפלאות מתורתו:
לא יפסקו. דעת רש״י שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו אלא פועל שלהן דהיינו הקדוש ברוך הוא אלא פי׳ לשון הפסקה:
Half of Kislev, Teves, and half of Shevat is the cold season. Rashi's text should read: Half of Kislev, Teves, and half of Shevat is חורף, winter. (Re'm) But the Nachalas Yaakov writes that he sees no need to alter the text; it is indeed as Rashi explained [in the extant text].
קור is half of Shevat, Adar, and half of Nissan. [This version follows the alteration of the Re'm. But] the correct version is: קור is half of Kislev, Teves, and half of Shevat.
The end of the summer is more severe than the summer. This is because people are still cool all summer, due to the winter's cold. But at the end of summer they heat up. That is why summer's end is more severe than its middle. [And according to the Re'm, we can say that] the cold season is more severe than winter for a similar reason. Rashi writes in Bava Metzia 106b that winter is "the most chilly part of the fall season; the days of cold.⁠" If so, how could Rashi say here that the cold season is more severe than winter? Perforce, it is the way we explained. And so it is implied by the Re'm as well.
...During all the days of the Flood. I.e., all twelve months of the Flood. The Re'm asks: But how will we explain [verse (8:13), "...He looked, and behold the surface of the ground had dried"]? How could Noach see on the first of Tishrei that the water had dried, if this was during the twelve months [when there was no light]? Furthermore, how could he count the days? For it says (v. 6): "At the end of forty days, Noach opened the window of the ark.⁠" Also (v. 8), "[After 7 days] he sent the dove...⁠" Furthermore, how did the dove fly without light, and how could it see if there was a place to rest? Furthermore, how did the window benefit the ark, if there was no light? The Re'm left the issue unresolved.
The constellations did not function. Although the verse speaks of the six seasons as well, Rashi explains specifically that the constellations ceased functioning — rather than that the seasons ceased — since the seasons obviously depend on the earth's existence, but the water covered the surface of the earth, [so the seasons obviously ceased]. Thus Rashi explained that even day and night ceased, although they do not depend on the earth's existence. This was due to the constellations not functioning. It seems the answer is: The constellations "not functioning" means the heavenly spheres did not move. There were no normal daily twelve hours of daylight and twelve hours of darkness. Rather, during all twelve months, one half of the globe had light while the other had darkness — as at the beginning of Creation, before the luminaries were placed in their orbits. And when Noach entered the ark, the sun was shining, as it is written (7:13), "On that very day...⁠" This is why the Midrash says, "The constellations did not function,⁠" rather than saying, "The constellations did not give light.⁠" They gave light, but they did not alternate in their normal daily manner of day and night. And when Rashi says, "Night and day were indistinguishable,⁠" it means that in one place it was always daytime, and in another, darkness. And the earth's surface dried up from the sun's heat since it shone on the earth even during these twelve months. This resolves [almost] all the Re'm's questions. As for his question, "How could he count the days?⁠" perhaps Noach knew the days by measuring the passage of time, as the Akeidah explains in Parshas Bereishis, or through a sun dial. For the sun would shine through the ark's window. Noach made the window for a purpose, so he would not dwell in darkness, according to the opinion that צהר means window. Or, [Noach counted the days] by observing the animals, as it says in Berachos 3a: "In the first watch the donkey brays...⁠" Or, by observing the ravens or roosters, according the opinion that הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה [refers to the rooster]. Or, by observing a special stone or by some other means. Similarly it was asked about Moshe Rabbeinu, "How did he know when it was day and night [when he was in heaven for forty days]?⁠" May Hashem show us the wonders of His Torah.
None of them shall cease. Rashi is saying that we should not understand ישבותו to mean resting. For "rest" can be said only about the performer of the activity, not about the activity itself. Thus for the seasons, we cannot say that they "rested.⁠" We could say only that Hashem rested, as He performs the activity. That is why Rashi explains ישבותו to mean cessation.
עוד כל ימי הארץ – מעתה כל זמן העולם לא ישתנה עוד, ויהיה הכל בעתו זרע וקציר וגו׳. ויאמר ראב״ע ז״ל ״לאות כי יש לה קץ קצוב״.⁠1 ויפה דִבֶּר, כי אם דִבֵּר על מנהגי העולם שלא יכלו לעולם ועד, היה לו לומר ״כי זרע וקציר״ וכו׳. אבל ״עוד כל ימי הארץ״ ענינו כל הזמנים שנגזרו על הארץ לעמוד ככה, והם ימי העולם הזה. אבל כשיחדש השם את עולמו לעולם הבא, ישתנו העתים והמועדים, ויהיה אורך ימים, גם ישכחו הצרות הראשונות,⁠2 ויהיה הכל כמו שהיה בששת ימי המעשה קודם החטא ועוד יותר טוב. והן ממעשה הנפלאות שאין כח ברעיון האדם לעמוד עליהן. ועל העולמים כלם ואורך הזמנים צפה השם מראשית, וגזר כמה זמן ינהג העולם בטבעו, ואיך יהיה אחרי כן. כי אין הטבע הנהוג לנו מוכרח, אבל ה׳ יסד אותו ברצונו וכמו שפירשנו בתחלת סדר בראשית.
ובמשנת ״הוא היה אומר הילודים למות״3 הבאתי4 דברי ידידיה האלכסנדרוני מה שהוסיף בביאור הכתוב הזה כדרך המשוררים, דומה לדברינו. וזה דעת חז״ל שאמרו במדרש5 עוד כל ימי הארץ וגו׳. רבי יודן בשם ר׳ שמואל מה סבורים בני נח וכו׳ ע״ש.
זרע וקציר – פירש ראב״ע ז״ל ״חלק השנה לשנים ואח״כ לארבעה.⁠6 קור כנגד החום, וקיץ כנגד החורף, והם כנגד ד׳ תקופות השנה. וכלם יום ולילה יחלקו, כי מה שחסר מזה נוסף בזה״. [עכ״ל]. ולא נראה [לי] פירוש זה, כי מה טעם לחלק השנה על שתי דרכים?⁠7 אבל האמת כדברי רז״ל8 שהם ששה עתים, שני חדשים לכל אחד ואחד וכמו שהביא רש״י ז״ל בפירושו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף, חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ, חצי אב ואלול וחצי תשרי חום, וזה נכון כי אלה הששה עתים הם בכל המחוזות אלא שמשתנין בחדשים לפי רוחב המחוז מן המשוה. ולדעתי רָמַז הכתוב על שני דברים, ושב על הכתוב שלפניו שהבטיח בו ״לא אוסיף עוד לקלל את האדמה״, ושלא יוסיף להכות את כל חי. והחל כדרך הכתובים מן האחרון. ואמר ״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר״, שיהיה חיים בעולם זורעין וקוצרין מדי שנה בשנה, לא כמו בשנת המבול שנמחו כל החיים ואין זרע וקציר. ואח״כ אמר ״קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו״, שהן מנהגי הטבע שינהגו מדי שנה בשנה כמנהגם עתה. כי לא יקלל עוד את האדמה לשנות מנהגיה, כמו ששִׁנָה בימי אדם הראשון ואח״כ במי המבול. כי על כל פנים כל ימי הארץ יהיו דברים אלו במועדיהן.
והסתכל שהוא כענין הבטחה, לפי שראינו איך (נאררה) [נתאררה] האדמה וירדה ממעלתה מאד ממה שהיתה קודם החטא. ואחרי כן קודם המבול והיה אפשר לירוא שאם יוסיפו דור מן הדורות לחטוא יותר, שישוב העולם לתהו ובהו וחשך, כמו שהיה קודם התקון. על כן אמר ״זרע וקציר״ נגד התהו, שלא יבוא עת שיהיה העולם תהו מבני אדם. ואחריו ״קור וחום וקיץ וחרף״ נגד הבהו, כי העתים הללו לא יהיו בארץ אם ישובו המים לכסות את היבשה כמו שהיתה ביום ראשון ושני, וכמו שפירשנו ענין ה״בהו״ בסדר בראשית. ואחריו ״ויום ולילה״ נגד החשך שהיה מתחלה על פני התהום, כי לעולם יהיה העולם בתיקונו ועל מנהגו. והענין השני, לדעתי לא היו מנהגי העולם קודם המבול כמו שהם עתה, אבל טוב מאד מאותם הנהוגים לנו. וכבר חקרו על זה מחכמי העמים ואמרו שלא היו קוטבי העולם אז כמו שהן עתה,⁠9 ולפי קוטביו אז היה כל השנה כמו הקיץ שלנו. גם האויר לא השתנה עליהן, והיה טוב ונאות לחיי האדם ולבריאותו. גם האדמה נתנה כחה כפלים בתבואותיה, ועל כן היו חיי האדם ארוכים, והיו חיים טובים בלי מחלה וכאב. ובימי המבול נדחו קוטבי העולם לעמוד כמו שהן עתה, ומאז נשתנו העתים, וקיץ וחרף וקור וחום גם יום ולילה כפי שהן עתה.
ורואה אני שקדמו להן חכמינו ז״ל בדעת זה, ואולי ראו דברי חכמינו והרחיבו הם הדברים כפי דרכי ידיעתם בחכמת התכונה והטבע. כי אמרו10 ז״ל אחת למ׳ שנה היו זורעין והיו מהלכין מסוף העולם עד סופו לשעה קלה, ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן. והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשרו. והיה להם אויר יפה כמן הפסח עד העצרת״. וחכם אחד אמר11 ״חמי מה עבד לן דרא דמבולא״. כלומר אילו לא חטאו היינו חיים בשלוה בלי מדוה. וכל זה ללמדנו שלא היה העולם קודם המבול כמו שהיה אחר כן, ועל כן היה משפט דור המבול שנה תמימה כמו שאמרנו שיתקלקלו עתי השנה כלם.
ומטעם זה אחר שאמר שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה, גם [אמר ש]⁠לא יוסיף עוד להכות את כל חי, הודיע איך נתקללה במבול. כי עוד כל ימי הארץ ינהגו ששה עתים הללו שהן תמורות רבות המקצרים חיי האדם והמחליאים אותו, שמזה יסתעפו צרות העולם כלם. ובהיות מעמד הארץ למול השמש עתה באופן שישתנו המועדים בכל מחוז ומחוז כפי נטייתם מן המשוה, הנה כל ימי השנה זרע, וכל ימי השנה קציר, וכל ימי השנה קור וכן חום וכן קיץ וכן יום וכן לילה, שבהיות הקיץ לשוכני הצפון יהיה חורף ליושבים בדרום, וכן כשזורעין אלו, קוצרין אלו, וכן בכל העתים. ויתחלפו מקרי המחוזות אלו מאלו וטבעי המדינות. סוף דבר אין קץ לכל החלופים שנמשכו מקללת האדמה, ועל כן אמר שכל ימי הארץ לא ישבותו שמונה דברים הללו, שבכל יום ימצאו כלם בעולם, האחד במדינה זו והפכו במדינה אחרת, כידוע מענין היום והלילה. ו״אחת דבר אלהים שתים זו שמענו״,⁠12 שהבטיחנו שלא תקולל האדמה יותר אבל יהי לבנו בטוח שינהג העולם כמנהגו כן עוד כל ימי הארץ. ועל זה נשבע ה׳ כי אמר אל לבו חוק ולא יעבור. ועליו אמר הנביא ״ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו, הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבעות חקות קציר ישמר לנו״.⁠13 שלדעתי על שבועת ה׳ הוא שב שאמר אל לבו ״עוד כל ימי הארץ זרע וקציר״; ואלה החקים שקבע בטבעי הדברים ישמר לנו. והמפרשים ז״ל לא פרשו כן. ומן ההבטחה הזאת נשמע שנתקללה ע״י המבול להיות שמונה עתים תחת השמש בכל יום ובכל רגע, שמהן מתחדשים כל מיני פורעניות בעולם.
וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה – זמן הקור בשנה14 קודם לחום, כמו שזרע קודם לקציר. אבל ״קיץ וחרף יום ולילה״ זכר המאוחר קודם? ויראה שארבעה הראשונים הם בתולדת היבשה והאויר, כי גם החום והקור הם אדים וגשמים המתרבים באויר לקרר או להחם. ואין מרחק השמש לבדו מסבב הקור, ולא קִרוּבוֹ לבדו יסבב החום. ולפי שתולדתן מן הארץ זכרם בזמניהם. אבל קיץ וחורף ויום ולילה שתלוים לבד ממהלך השמש זכר הפעולה תחילה וההעדר אחריו. ומלת ״חורף״ פירש רש״י בחומש ״עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר״. וזהו מלשון התלמוד ״חריפא לזביני״,⁠15 ״חריף ומקשה״.⁠16 ובפרק המקבל17 פירש ש״החרף הוא חוזקו וחורפו של סתיו, מלשון ׳כאשר הייתי בימי חרפי׳,⁠18 חוזקי ועיקרי״.
לא ישבותו – בפירוש ״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו״19 אמרנו שכל שביתה הוא הֶפְסֵק דבר. והבדלנו בין שרש ״שבת״ לשרש ״חדל״. כי שביתה ברצון ואין הכח פוסק, ואחר ששבת יחזור לעשות כמתחלה. ו״חדל״ הוא הפסק כח הטבע. ועל כן אמר ״לא ישבותו״ כי שב על ה׳ שיגזור על ההפסק שלא יפעל כח הטבע בארץ. והבטיח שנשבע לבלתי עשות כן ואפילו על זמן קצוב; ולא יתכן לומר על זה לא יחדלו שהוא בטול המעשים מכל וכל. ויפה אמר רש״י ז״ל ״לא ישבותו, לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן״. שהוא על המשך המנהג שלא יפסוק אפילו פעם אחת. ורא״ם ז״ל אמר לפי שבכל מקום השביתה מנוחת הפועל ממלאכתו. והזרע והקציר והקור והחום הם פעולות המאורות, ולא יפול [ענין] שביתה בהן, על כן תרגמו מלשון הפסקה, ואין הדבר כן. ולדברינו כֵּפֶל הכתוב ידבר על הדורות ההווים שיהיה כן, לא לפי ששבתו קודם לכן, ושוב לא ישבותו. כי לא היו קודם לכן על דרך זה, ולא היו צריכין לזרע וקציר בכל שנה.
1. כלומר ראב״ע מפרש שנוהג זה של עתים של זרע וקציר לא ימשיכו כך לעולם ועד, אלא לתקופה של כך וכך אלפי שנים ולא יותר. ואחר כך יחזור העולם לתיקונו ושלימותו שהיו לפני חטא אדם הראשון, שלא הצטרך לעמול בשדה, לזרוע ולקצור. ולכן לא נאמר ״עוד כל ימי עולם״ אלא ״עוד כל ימי הארץ״.
2. מליצה על פי ישעיה סה, טז.
3. אבות ד, כב.
4. יין לבנון, מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 448.
5. בראשית רבה לד, יא. ״מה סבורין נח שבריתן כרותה עומדת לעד? אלא כל זמן שהשמים והארץ קיימין בריתן קיימת. לכשיבא אותו יום שכתוב בו (ישעיה נא, ו) ׳כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה [ויושביה כמו כן ימותון׳] באותה שעה (זכריה יא, יא) ׳ותופר ביום ההוא׳ וגו׳. [הערת המעתיק: כוונת המדרש לנאמר שם בזכריה יא, י].
6. פירש אשר וייזר, לשנים הם זרע וקציר, והם ארבע מזגי אויר בשנה.
7. על שני אופנים.
9. פירוש הדברים. כאשר כדור הארץ (שהיא באמת ״אליפסה״, עיגול מוארך) שראש האלפיסה נוטה לצד אחד ותחתית האליפסה נוטה לכיוון אחר, ופרט לאזור ליד קו המשווה אין קרני אור השמש מכים בארץ ב-90 מעלות אלא באלכסון. ביאור מדעי על כך ראה ב״האנצקלופדיה העברית״, כרך חמישי עמ׳ 583, זו לשונו: ״עוצמת הקרינה בכל מקום על פני הארץ תלויה רק בזווית שבין השמש והאופק... עוצמת הקרינה בצהריים, כשהשמש נמצאת במשווה בזֶנִיט, פוחתת מן המשווה אל הקטבים... אולם מדת החימום של מקום מסויים על פני הארץ ע״י קרינת השמש תלויה לא רק בעוצמת הקרינה אלא גם באורך הזמן של קרינת השמש על פני מקום זה, זאת אומרת אורך היום״. [עכ״ל] כלומר יש מכפלה של הקרינה מול מספר השעות.
כאשר לא היה כדור הארץ נטוי, היה מזג האויר שוה בכל חלקי העולם ללא שינוי בכל ימות השנה. ובזה נשמרה בריאותם של הברואים מפני שינויים במזג האויר. וכבר הזכיר זאת בקצרה ר׳ עובדיה ספורנו (על פסוקנו, וכן בדבריו על בראשית ו, יג עיין שם).
10. בראשית רבה לד, יא.
11. שם.
12. מליצה על פי תהלים סב, יב.
13. ירמיה ה, כד.
14. כשמתחילים מתשרי.
15. שמא רבינו התכוין אל ״בתרעא חרפא״ (בבא בתרא צ, ב) כלומר מחיר ושער המוקדם.
18. איוב כט, ד.
זרע וקציר – ימים הראויים וטובים לזריעה וכן לקציר, דוגמת קור וחום.
וחם – שרשו חמם. וכל מה שהוא משורש זה הוא החום שמחוץ לגוף – מבגדים, ושמש, ואור, וכיוצא. לבוש ואין לחם לו (חגי א׳:ו׳), וחם השמש (שמות ט״ז:כ״א), חמותי ראיתי אור (ישעיהו מ״ד:ט״ז).
וכל מה שהוא משורש יחם, היא החמימה שבגוף ובדמו, כי יחם לבבו (דברים י״ט:ו׳), ויחמו הצאן (בראשית ל׳:ל״ט), חמה אין לי (ישעיהו כ״ז:ד׳). ומה שנאמר, חם לבי בקרבי (תהלים ל״ט:ד׳), מחובר אל בהגיגי תבער אש (תהלים ל״ט:ד׳).
עד כל ימי הארץ – לפי שאמר למעלה לא אוסיף עוד, דמשמע לעולם, אילו אמר כאן כי זרע וקציר וכו׳ לא ישבותו, היינו שומעים שלא יחדלו לעולם ממנהגם, ושיהיה העולם נוהג תמיד כאשר הוא עתה, אבל הפך מזה מצאנו בפי הנביאים שלעתיד לבא יברא ה׳ שמים חדשים וארץ חדשה, לא תזכרנה הראשונות והעולם בכללו יתחדש כנשר נעוריו, וכן אמר דוד תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהלים ק״ד ל׳), לכן להוציא מדעתנו הסברא הזאת הוסיף הכתוב לבאר שהמנהגים האלה לא ינהגו אלא כל הימים שגזר השם ב״ה על עולמו, והוא העו״הז, ועליו אמר עוד כל ימי הארץ, להוציא הימים הבאים אחרי כן, כי אז ינהגו מנהגים אחרים, והשם יחדש את עולמו ויעשה אותות לטובה:
זרע – חלק את השנה בתחלה לשני חלקים, והם זרע וקציר, ואח״כ דרך פרט לד׳ חלקים, קור כנגד חום, וקיץ כנגד חורף, וכלם יום ולילה יחלקו, כי החסר מזה נוסף בזה, אח״כ ישוב העודף ויוסיף על החסר עד היותם בשוה:
לא ישבתו – מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא היה ניכר בין יום ובין לילה, ועתה לא ישבותו ולא יפסקו מלהתנהג כסדרן:
עוד כל ימי הארץ – על דרך כימי השמים על הארץ {דברים י״א:כ״א}. זרע וקציר וגו׳ – לדעת קצת תנאים ({בבא} מציעא ק״ו ע״ב ותוספתא דתענית פרק א׳ {הלכה ז׳}) הם ששה עתים של שני חדשים לכל אחד, חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע ואח״כ שני חודשים חרף, ואחריו קור, אחריו קציר, ואחריו קיץ, ואחריו חום (ונפל⁠{ה} טעות בלשון רש״י עיין רא״ם) וזה אולי יצדק בא״י, אך כאן הכוונה על כל העולם, לפיכך נ״ל שהכוונה על הזריעה והקצירה והקור והחום והקיץ והחרף, הדברים האלה לא ישבתו, ובכל מקום מן האדמה יהיה בכל שנה זרע, ויהיה קציר ויהיה קור ויהיה חום, ויהיה קיץ ויהיה חרף, יהיה זה באיזה חודש שיהיה, לפי מקום כל מדינה ומדינה, ולא יהיה עוד כמו שהיה בשנה ההיא שלא היה זרע וקציר וקור וחום. ואמנם קיץ וחרף נ״ל שענינם זמן העדר הגשמים וזמן ירידת הגשמים כי בקיץ היו מיבשים התאנים בשדות (עיין רש״י) וזה לא יתכן בזמן הגשמים ובהפך זמן הקור נקרא ימות הגשמים ונ״ל כי שרש קוץ נגזר מן קיץ, כי תחלת מה שיקוץ האדם (בזולת סבות מקריות) הוא כשהחום חזק ואין גשמים יורדים – וזכריה (י״ד:ח׳) אמר שיצאו מים חיים מירושלים, והוסיף בקיץ ובחרף יהיה, כלומר המים ההם יהיו גם בימות הגשמים וגם בזמן שאין גשמים יורדים; והנה כאן כוונת המקרא לומר כי לא ישבתו עוד הזריעה והקצירה והקור והחום והעדר המטר וירידת הגשמים.
throughout the duration of the earth (od kol yemei ha-arets). Similar to the expression ki-y’mei ha-shamayim al ha-arets (“as long as the heaven lasts above the earth” [Deut. 11:21]).
planting and harvest, etc. According to some of the Tannaim (Bava Metsia 106b, Tosefta Ta’anit ch. 1), these are six seasons of two months each; half of Tishrei, Marḥeshvan, and half of Kislev comprise the “planting,” followed by two months of “winter” [ḥoref], then “cold,” then “harvest,” then “summer” [kayits], and then “heat.” (An error has occurred in the text of Rashi here; see Mizraḥi.)⁠1 Perhaps this is true of the land of Israel, but here the reference is to the whole world. Therefore it seems to me that the planting, harvest, etc., are mentioned here as events that are never to cease; everywhere on earth, in every year, there is to be planting and harvest, cold and heat, summer and winter in some month or other, according to the location of each country. It is never to be as it was in that year, in which there was no planting, harvest, cold, or heat.
The term kayits and ḥoref, in my opinion, signify the time of lack of rain and the time of rainfall, respectively. During the kayits, figs were dried in the fields (see Rashi), and this could not have been done in the rainy season. In contrast, the cold season was called “the time of rain.” It seems to me, moreover, that the root kuts (“to loathe,” “to fear”) was derived from kayits, because that which people loathe the most (all things being equal) is strong heat without rainfall. Zechariah said (14:8) that “living water will go out from Jerusalem,” and he added that “in summer [ba-kayits] and in winter [ba-ḥoref] it shall be,” i.e., in the dry season as well as the rainy season.
1. {Translator's note: Rashi’s comment places the “cold” season before “winter,” contrary to the sources in Bava Metsia and the Tosefta. Mizraḥi notes this discrepancy and, like Shadal, attributes it to an error in the text of Rashi.}
עוד כל ימי הארץ – רגילים לפרש פסוק זה, שהסדר הרגיל של יום ולילה ועונות השנה השתבש בימי המבול. ומשום כך ניתנה כאן הבטחה שלא יהיה עוד מבול כזה, ולא יהיה יותר שיבוש במהלך הרגיל של העונות.
פירוש זה סובר שחילופי עונות השנה הידועים לנו כיום, נהגו כבר לפני המבול. אולם המסורות המקובלות בידינו מתנגדות להנחה זו. לדעת ר׳ יצחק בבראשית רבה (לד, יא), היו זורעים את השדות לפני המבול, פעם אחת בארבעים שנה בלבד. תמיד היה אביב והעונות לא התחלפו: ״היה להם אויר יפה כמן הפסח עד העצרת״. מזג האויר היה שוה וממוזג בכל הארץ, והארץ עדיין לא התחלקה ליבשות. משום כך אפשר היה לעבור במהירות מסוף העולם ועד סופו. ״היו מהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה״. ומפורש כן בבראשית רבה (שם), שעונות השנה המנויות בפסוקנו התחילו רק לאחר המבול: ״מכאן ואילך זרע וקציר״ וגו׳. ולכך, כשר׳ שמואל בר נחמן חש בראשו מחמת שינוי מזג האויר, היה אומר בבדיחותא: ״חמי מה עבד לן דרא דמבולא״ – ראה מה עשה לנו דור המבול!
מזג האויר הנוח הבלתי משתנה של העולם לפני המבול היה סיבה גדולה להשחתת דרכם: ״מי גרם להם שימרודו בי, לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין יולדין ולא קוברין?⁠״ מהסיפא ״יולדין ולא קוברין״ משמע שמזג האויר הנוח גרם לאריכות ימים. מהמשך המדרש, ״מכאן ואילך זרע וקציר״ וגו׳, משמע ששינוי האקלים לאחר המבול קיצר את חיי האדם.
אמור מעתה, מצב ומעמד הארץ, וכן אקלימה, היו שונים לפני המבול. הנחה זו מתחזקת גם על ידי תוצאות המחקר הגיאולוגי והפיסיקלי⁠־גיאוגרפי. שרידים שנתגלו מצביעים על כך, שלפני המבול היתה תבנית שונה של העונות והאקלימים; ושהיפרדות היבשות על ידי האוקיינוסים, הנהרות, ההרים, והמדברות, הייתה בתקופה יותר מאוחרת.
עוד אמרו חז״ל: ״בשעה שהקב״ה הביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם״ (ברכות נט.). משמע מכאן, שהבורא שינה את מעמדם של הכוכבים, ובכך נפגע שווי המשקל של כדור הארץ, וזה שהביא את המבול. אך אף אם נניח למאמר זה, מכל מקום ברור הוא שחז״ל לא סברו שתבנית עונות השנה הידועה לנו כעת נהגה לפני המבול.
נעמיק עתה לעיין בפסוקנו. תיבת ״הארץ״ מוטעמת באתנחתא, מכאן שהמילים ״עוד כל ימי הארץ״ הם משפט בפני עצמו. המשמעות הבסיסית של ״עוד״ היא ״להמשיך״, כדוגמת ״מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קמז, ו) וכן הלאה. (ובהרחבה: ״עֵד״, שהוא רואה, זוכר, ומעיד, ועדותו ממשיכה ומקיימת את המאורע ומצילה אותו משכחה. וכך גם ״עד״ – מצבת זכרון.) תיבת ״עוד״ מציינת גם משך זמן. מוצאים גם ״עוד״ שמשך זמנו לא נפסק: תמיד, בלא הפסק; כך: ״עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״ (שם פד, ה) – הם יהללוך באופן תמידי. וכך אפשר לפרש גם כאן: ״עוד כל ימי הארץ״ – מעתה ואילך, כל ימי הארץ ימשיכו לעולם.
גם לפני המבול עברו תקופות שונות על הארץ, אולם הן באו זו אחר זו. גם לפני המבול, הביא ה׳ באופן פתאומי פורענויות על העולם, כדי לחנך את האנושות; אך במאות השנים שקדמו למבול, עד הסוף ממש, היה הכל במצב של פריחה מתמדת. האנשים היו עשירים, הם האריכו ימים וחיו חיים של פאר ומותרות. החמס שגשג, ורבו רשעים זקנים ומושרשים. משום כך, לנוכח התפשטותה הגדולה של השחתת הדרך והחמס, לא נותרה ברירה אחרת לאל הרחום אלא להשמיד פתאום את הכל.
נאמר כאן, שדבר זה לא עתיד עוד לקרות. כל חליפות העתים שבאו עד כה לפתע וללא התראה – פריחה וריקבון, קיום ואבדון, שמחת חיים ואימת מוות, רוח אביב של גן עדן וקור מקפיא – כל אלה יהיו מעתה תמיד. ״זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה״, לא יהיו מעתה זה אחר זה, אלא בעת ובעונה אחת – לעולם ״לא ישבתו״! טיב הארץ ומעמדה יהיה כך, שכל חלקי היממה וכל עונות השנה, כל חום וקור וכל אקלים, יהיו תמיד זה בצד זה במקומות שונים בארץ. כאן יום, שם לילה; כאן אביב, שם סתו; כאן קיץ, שם חורף; כאן חום, שם קור. ההבדלים בין המקומות והשינויים בזמן מתגלים עתה לעינינו בכל הארץ, בארצותיה, באזוריה, ובסביבותיה השונות.
אם רשאים אנו לשאוב טיפה מן הים ממעמקי ההנהגה האלקית, נוכל לומר, שהסדר החדש של התופעות הגיאוגרפיות והאקלימיות, פתח דרך חדשה לחינוך האדם; שכן מכאן ואילך, נמצא האדם במצב שהוא תלוי תמיד בכחות אחרים. מעתה, אין די לו ״לזרוע אחת לארבעים שנה״; מאמציו נתונים עתה להפרעות אקלימיות ולשינויי מזג האויר; אין הוא יכול להיות בטוח עוד בפרנסתו ובמילוי שאיפותיו.
שינויים אלה הביאו גם לשוני גדול בין בני האדם, שמעתה שונים הם זה מזה הן במעלותיהם והן בחסרונותיהם.
זאת ועוד, השינויים המהירים בתנאי החיים קיצרו את משך חיי האדם, שזמן קצר לאחר המבול ירדו למידתם של היום. השווה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: ״עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה״ (יהושע יד, יא), הרי שלא מצא בדורו אדם בן שמונים וחמש שיהיה חזק כבן ארבעים. והשווה גם האמור בתפילת משה: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״ (תהלים צ, י).
קיצור חיי האדם מבטיח שהרֶשע לא ישלוט לעולם. אף החזק שבעריצים לא יאחז בשרביטו הרבה יותר מחמישים שנה. כך אנו רואים את קיום דברי המשורר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״ (תהלים ח, ג). מלכות ה׳ מיוסדת לא על ״פקחות״ הזקנים, אלא על התמימות והטהרה של הילדים ובני הנעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היוולדו. אולם כל עוד הרשעים יכלו לחיות על האדמה שבע מאות ושמונה מאות שנה, לא יכל הדור הצעיר לבטא את עצמו. דבר זה נשתנה משהתקצר משך חיי האדם. במציאות החדשה, ימותו הרשעים במהרה ודור ישרים יקום תחתיהם. ביד אדם להביט קדימה, שכן תקוות העתיד היא עם בני הנעורים.
רק אם ישוב האדם לה׳ וכך תוכל הארץ לשוב לשלומה כבימים ימימה – ישוב האדם להאריך ימים בארץ. רק אם ישוב האדם לעבוד את ה׳ – תשוב גם הארץ להיות לו לגן עדן (ישעיהו סה, יז וכ והלאה).
משנשתנו פני האדמה, החלו בני האדם להשתנות זה מזה; היחידים ואף יותר מהם האומות. חלוקת הארץ ליבשות ולארצות חסמה את דרכי המעבר (רק לאחר אלפי שנים יתגבר אדם בהדרגה על קושי זה, על ידי אמצעים מלאכותיים), ובכך הושם מחסום בפני התפשטות הרע. אכן, במשך אלפי שנים נמנעה ההשחתה מלהיהפך לתופעה עולמית.
חילוף הדורות צר צורה חדשה להסטוריה העולמית. אומות צעירות ורעננות באות במקום המושחתות והרקובות.
לאור כל הדברים האלה, נבין את פסוקנו, הפותח תקופה חדשה בהתפתחות האנושות וחינוכה. וכך אמר ה׳: גם אם לב האדם ישאף אל הרע כבר מנעוריו, הרי לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. אלא זאת אעשה בארץ: כל הניגודים – כזמני היום ועונות השנה – יתקיימו בה תמיד בעת ועונה אחת.
הפסוק מונה שש עונות בשנה, שלוש עונות של חורף ושלוש עונות של קיץ: ״זרע״ – תחילת החורף, מט״ו בתשרי עד ט״ו בכסלו. ״קציר״ – תחילת הקיץ, מט״ו בניסן עד ט״ו בסיון. ״קור״ – סוף החורף, מט״ו בשבט עד ט״ו בניסן. ״חום״ – סוף הקיץ, מט״ו באב עד ט״ו בתשרי. ״קיץ״ – אמצע הקיץ, מט״ו בסיון עד ט״ו באב. ״חורף״ – אמצע החורף, מט״ו בכסלו עד ט״ו בשבט (בבא מציעא קו:).
לעיל (א, יא), עיינו כבר במקור תיבת ״זרע״.
קציר – ״קצר״ הוא צורה חזקה יותר של ״גזר״.
קיץ נגזר מ״קוץ״: ״למאוס״. בעונת הקיץ, הפרי בשל ואינו זקוק עוד ליניקה מן הקרקע. הוא ״קץ״ ביניקה זו, ונושר מהעץ.
חֹרף – ״חרף״ בבניין פיעל פירושו ״להפקיר״, ״לעזוב״. מכאן: ״חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת״ (שופטים ה, יח): הפקיר חייו למיתה. לפי זה, ״חרף״ בבניין קל מציין חוסר עצמאות. ה״חורף״ הוא העונה בה הקרקע אינה פעילה כלל, אלא מסורה לכל השפעות היסודות, ושום דבר אינו מתפתח בעצמאות. מבחינה זו, ניגודו של ה״חורף״ הוא ה״קיץ״, שבו היבול מגיע לידי עצמאות מלאה.
עוד כל ימי הארץ – הנה התברר לחוקרי הטבע שכדור הארץ שינה מקומו בזמן מן הזמנים, באשר החופרים במעמקי האדמה בארצות הקרות מצאו עמוק עמוק באדמה עצמות פילים וקופים ויתר ברואים שלא יחיו רק באזור החם, וע״כ שהיה עת שעמד האקלים ההוא קרוב לקו המשוה, וזה עדות שבימי המבול התמוטט כדור הארץ מדרום לצפון והמדינה שעמדה עד העת ההיא תחת קו המשוה באה רחוקה מן המשוה לצפון ונעשה שם אזור הקר, והשנהבים והקופים שחיו באקלים ההוא מצאו שם קבר. וזה אחד מן ההשחתות שהיה לארץ, שהארץ החמה שגרו עליה כל בני האדם אשר השחיתו את דרכם נעתקה מנגד השמש, ותחת מגד תבואות שמש נהיה שם קרח וקפאון ושממות עולם. זאת שנית בארו חכמינו כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתיי כ״ג מעלות מן המשוה לצפון ולדרום כמו שהוא עתה, רק מסלול השנתיי היה אז ג״כ על קו המשוה או סמוך לו, וע״כ חיו בני אדם חיים ארוכים, כי לא ידעו מנגעי התקופות ושנוי העתים שזה סבה לשנוי האויר ונגעי בני אדם ומחלותם, והעתק הזה שנעשה בכדור הארץ במצבו נגד השמש שנה את האויר והפירות והחליש תוקף האדמה וכחה בהשקף על חיי האדם ובע״ח אשר עליה, וכמ״ש במד׳ שקודם המבול לא היה חלי בעולם, וספרו מגבורות בני אדם וכחם, וששלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון כבני צאן בהולדם, ושהגשם לא ירד רק א׳ למ׳ שנה, והיו זורעים בעת ההיא והי׳ די למ׳ שנה, וכ״ז נשתנה אחר המבול לרוע, וכ״ז נולד משנוי מצב הארץ נגד השמש. וזה הודיע ה׳ לנח השינויים שיהיו מעתה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ימים סתם שהם מכ״ד שעות ובין ימי הארץ שהם שנים. שכל שנה הוא יום אחד מימי הארץ, כי סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב בכ״ד שעות הוא יום סתמי, וסבוב השמש בכל שנה ממערב למזרח הוא יום מימי הארץ [כמ״ש בחבורי התורה והמצוה (בהר סב) שלכן נקרא שנת השמטה שבת שהוא יום השביעי שבת לה׳ בימי הארץ], ולכן יאמר לפעמים שם ימים על השנה כמו ימים תהיה גאולתו, ועתה יש בכל יום מימי הארץ זרע וקציר, ר״ל שבכל שנה זורעים וקוצרים. וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה רק אחד לארבעים שנה, ועתה בכל ימי הארץ היינו בכל שנה ושנה יהיה זרע וקציר. עוד שנוי ב׳, שעד עתה לא הי׳ שנוי התקופות כי השמש הלך תמיד על קו המשוה ולא היה לא קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה מן המשוה כ״ג מעלות וחצי, יהיה קור וחום, קיץ וחורף, ושנוי האויר והמזג בעת התקופות יחליש את הגופים ויכניעם בל יוסיפו להשחית כמו קודם המבול, וע״ז אמר במדרש שמ״ש קור וחום הוא מיני חלאים שפי׳ שממנו יצמחו החלאים וחלישת הגוף. עוד שנוי ג׳ שיום ולילה לא ישבתו. שהארץ לא תתן פירותיה בנקל כמו קודם המבול, ויהיו בני האדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה, ועי״כ לא יתגברו עליהם ציורי התאוות אשר הם זונים אחריהם, ומזה אמרו חז״ל דב״נ אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל ב״נ נשאר באיסורו כמקדם.
וזהו דבר ה׳ עוד: עד כל ימי הארץ וגו׳: דזנות בא מבטלה הבאה משפע ברכה ורוב בריאות הגוף, אבל מעתה יהיו ״כל ימי הארץ זרע וקציר״ וגו׳, וכל זה מביא לידי עבודה ולידי חולאים ע״י שינוי אוירים. ובזה יגיע אשר:
יום ולילה לא ישבותו1: וממילא לא יחטא כל האדם.
{כל ימי הארץ: ולא כתיב ׳כל הימים׳. ללמדך שהתבל מתנהג בטבע הארץ. משא״כ בימות המשיח והכל יכירו מלכות שמים ולא יהא חשש שמא יקלקלו כל כך, אז ישתנה טבע הארץ ויתנהג בהשגחה מן השמים כל התבל, אז לא יהא ״זרע וגו׳⁠ ⁠⁠״, כיעודי הנביאים2. והנה כתיב ״עד״ חסר, למדנו שגם בימי הארץ היו כמה עתים לטובה ולא נצרכו לשמירה זו3.}
1. בני האדם. וכעין זה פירש המלבי״ם. (וסיים: ומזה אמרו חז״ל דבן נח אסור לו לשבות בשבת, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת, אבל בן נח נשאר איסורו כמקדם).
2. וכעין זה בספורנו, עיי״ש היטב.
3. הכתיב החסר מלמד על חסרון בענין המדובר, עיין להלן כד,לה. כד,לט. מב,ז. מב,לו. מג,יא.
עד כל⁠־ימי הארץ – לפי טעמי המקרא הרי זה משפט רישא, והמלה ״עד״ היא נסמך ל״כל ימי הארץ״; השווה ״עודם מדברים״,⁠1 כלומר כל זמן שהארץ תהא קיימת.
זרע וקציר וגו׳ – לפי בבא מציעא ק״ו: (וכן בתוספתא תענית א׳:ז׳) הרי שנמנות בפסוקנו שש תקופות שנה, כשכל אחת מהן היא בת חדשיים. ״חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו — זרע; חצי כסליו, טבת וחצי שבט — חורף; חצי שבט, אדר וחצי ניסן — קור; חצי ניסן, אייר וחצי סיון — קציר; חצי סיון, תמוז וחצי אב — קיץ; חצי אב, אלול וחצי תשרי — חום״ (חום, משום שאמרו ״שילהי דקייטא קשיא מקייטא״2). אולם, מכיון שסדר תקופות זה אינו קיים אלא במזרח התיכון, וגם מכיוון שהמלים ״ויום ולילה״ אינן משתלבות בסדרה זו, מותר בוודאי להניח, כי פשוטו של מקרא הוא כללי — הקב״ה רוצה לקיים את סדר העולם כך שתהיה מחזוריות קבועה של התקופות המנוגדות. תהא תקופת זריעה ותבא תקופת קצירה; תקופות קור וחום תתחלפנה תוך כדי השנה; קיץ וחורף, כלומר תקופת החום והיובש ותקופת הקור והגשמים וכן יום ולילה יתחלפו — הניגודים יבואו לסירוגין. בדרך זו תקויים פוריותה של האדמה, וגם יווצר סדר זמנים שיהיה נוח לו לאדם. לא יעורער עוד — כפי שקרה בימי המבול — סדר העולם.
לא ישבתו – אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן.⁠1 (סנהדרין נ״ח:)
1. פירש״י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ״ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים ולא אאדם, ונראה דס״ל כמ״ד במ״ר (פ׳ כ״ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא״כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי שגם עד היום לא שבתו, ולכן פירש דקאי אאדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. –
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע״פ מ״ד באדר״נ פ׳ י״א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת״ל ועשית כל מלאכתך [ר״ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע״כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע״פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ״ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע״פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י״ל בטעם הדבר שצוה הקב״ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי״ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע״פ דלפי״ז הי׳ מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי׳ הדין כן, י״ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא״כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי׳ חייב מיתה [ע׳ לפנינו בר״פ ברכה תורה צוה לנו וגו׳], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א״כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר״נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ״ע במש״כ הרמב״ם בענין זה בפ״ט ה״ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ״מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144