×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיַּ֥⁠עַן אִיּ֗⁠וֹב וַיֹּ⁠אמַֽר׃
Then Iyyov answered and said:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲתֵיב אִיוֹב וַאֲמַר.
פאג׳אב איוב וקאל.
(מענה איוב).
(Iyyov's Reply)
איוב.
ויען איוב – זה דקדוק מלות המענה.
לו – כטעם אם.
והותי – שואתי מן הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו).
פירוש המענה
ויען איוב ויאמר.
ביאור מלות המענה
ויען איוב ויאמר.
ביאור דברי המענה.
ענה איוב טוען על דברי אליפז ואמר על מה שהיה מניח שהתוכחת והמוסר יהי׳ לישרים ולנקיים על המעט שלהם מהחטאים והמות והאבדון יהי׳ לרשעים מצד גודל חטאם ומנצל עצמו על מה שהיה בוחר המות על הייסורין שהיה נוסר בהם, לו שקול ישקל כעסי והתרעומ׳ אשר אני מתרעם על ייסורי כנגד שברי במאזנים הנה לא יכבד הכף האחד מהמאזנים על הכף האחר ולפי ששברי יכבד מחול ימים על כן דברי נשחתו והיה כעסי כנגד מה שהשברתי כו וזה כי חצים חזקים עמדי אשר ארסם שות׳ נפשי ויערכוני תמיד בעותי׳ חזקים ונפלאים התחשוב שאתרעם ללא דבר, הינהק פרא כשימצא לפניו דשא שיאכל ממנו אם יגעה השור כשימצא מספוא לפניו שיאכל ממנו, הנה באמת איני מתרעם אלא על מה שראוי להתרעם ממנו, היאכל דבר תפל מבלי מלח יתן לו טעם אם יש טעם בריר חלמות ר״ל הבריא כן אני לרוב חוליי לא אמצא טעם במזוני, הנה אשר מאנ׳ לנגוע נפשי מרו׳ האסטניסו׳ והמיאוס המה כמו חליי בשרי ואיך אוכל להתרחק ממנו, הנה מרוב המכאוב והחולי אחשוק חשק נפלא מי יתן וירצה השם וידכאני דבר נוסף על חליי בדרך שיכלני כי המות נבחר מאלו החיים, והנה באמת אף על פי שאני נכוה בחולי והמכאוב החזק הנה אני מתנחם כי לא כחדתי אמרי קדו׳ ואין לי להתרעם על עצמי ולומ׳ אם הייתי נשמר מחטא לשם לא הי׳ מגיע אלי זה, מה כחי כי איחל שירפאני הש״י וייטיב לי אחריתי כמו שהבטחתני הנה אין לי כח לשאת זה החולי ומה קץ חיי כי אאריך חיותי עד שירבה זרעי וצאצאי כמו שהבטחתני הלא מעט נשאר במדת ימי כל שכן עם כמו אלו הצרות, האם כחי חזק ככח האבן ואם בשרי חזק כנחשת שאוכל לסבול זה החלי, האם אין בי מנפשי ההנהג׳ הנאותה הראוי׳ שתהי׳ לי לעזר ולהועיל והוא ההתנהג ביראת השם וההליכה בדרכים המשובחים האם נדח׳ ממני ההנהג׳ האנושית ר״ל שלא אתנהג במה שראוי לאדם השלם להתנהג בו עד שתאמר שעונותי הטו אלה, האם יתכן שיהי׳ לאיש המדוכ׳ חרפ׳ מרעהו ויאמר עליו שיראת שדי היה עוזב על כן באה עליו הצר׳ הזאת כמו שאת׳ אומר אלי הזאת החנינ׳ והחמל׳ שיחמלו רעיו עליו, הנה רעי בגדו בי כמו הנחל ואפיקי הנחלים שיגברו וירוצו הקודרי׳ לרוב עמקם מהקרח והשלג הנתך עליהם והנה בעת שירוצו נכרתו ונפסקו לפי שאין סבת רבויים מצד עצמותם אבל לסבות מחוץ וככלות המים הבאים עליהם יעדרו וכבוא חום הזמן שימנעו מימי הגשמים ותכלה התכת השלגים יעקרו ממקומם או יסורו הנחלים ויאבדו, אם להלפת ארחות דרכם ויטו מימי מקוריהם אל מקומות אחרים אם שיעלו בתהו ויאבדו ור״ל שתסור הוויית המים ממקוריהם ויכלו לגמרי וזה יהי׳ אם בשלא יתחדש מן האיד המתחדש שם במקום ההוא מים אבל יעלה אל הארץ או יפסוק חדוש האיד ההוא והנה שתי אלו הסבות נזכרו בספר האותות להפסק הנהרות וכבר הביטו הסוחרים העוברים שם בימות הגשמים אלו הנהרות ברוצם וקוו שבעת החום שיצטרכו המים להם ימצאו שם מים רבים ובבואם אל אלו הנהרות בעת החום ולא מצאו שם דבר בושו וחפרו על תקותם והנה עתה הייתם לי אתם רעי דומים לזה הנהר וזה שאני בטחתי בכם שאעזר מכם בעת הצורך ושתנחומותיכם יסורו חליי נהפך הוא כשראית׳ החתת המגיע אלי יראתם להתקרב לי ונהפכתם לזרי׳ ולמה התנכרתם אלי, הכי אמרתי לכם שתתנו לי דבר מהונכם ושתעשו שוחד בעדי מעמלכם למלטני מיד צר ולפדותי מיד עריצים ואילו היה כן החרשתי כי אמרתי להציל הונם עשו מה שעשו אבל איני מבקש מכם דבר ולמה תתנכרו אלי כי תאמרו שגיתי בדברי ועל כן אתם מתווכחים עמי, הורוני מה ששגיתי בו ואני אחריש ובואו עמי בטענות אמתיות לא בטענות כוזבות האלה לומר עלי שחטאתי ואתם ידעתם צדקתי ותום לבבי, הנה נמרצו וחזקו אמרי יושר אבל מה יועילו התוכחות אשר יהיו מכם, האם יהי׳ ראוי שלהתווכחותכם עמי תחשבו למלים ולרוח דברי מזולת שתבואו עליהם בטענ׳ האם זה מחוק המתוכח השלם, הלא באמת אני שופט שאתם מפילים אף על יתום כשיריב עם זולתו לחולשתו לפי שאתם תכרו ותעמיקו לדבר סרה על רעיכם כי תראו כי מטה ידו וזה לאות שכונתכם לרדוף החלושים, ועתה הואילו וראו אם אכזב במאמרי ושובו להשיב על דברי בזולת עולה, הנה כאשר תשובו להתוכח עמי בזה האופן יראה צדקי בזה ההתוכחות, היש בלשוני עולה במה שאני טוען שהשם ית׳ בלתי משגיח באישי האדם אם חכי לא יבחן ההוות אשר השברתי בהם וישער אם המות נבחר מהם אם לא.
[איוב ב]
פתיחה למענה השלישית מענה איוב
איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.
ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתייסר על-ידי חטא קל שחטא למרק החטא הקל ההוא בייסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו ייסורי איוב לדעת אליפז. על-זה טען איוב, כי הוכה מכת מוות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שבירר בראיות (סימן ו׳ ד-יג), ואיך אם-כן ינחמנו שעל-ידי ייסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם יימלט מרע נצחי או ממוות ואבדון, ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען ייחלץ מגודל מכאוביו (שם, וסימן ז׳ יא-יז).
ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המוות בדין, על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סימן ו׳ כח-ל).
ומה שהוכיח את עוונו ממה שלא עמד בניסיון ותיכף קרא תיגר, כמו שאמר (איוב ד ה): כי עתה תבוא אליך ותלא וכו׳, על זה השיב, שהתלונה שלו היא מעטה בערך ייסוריו והוותו הגדול (שם ב-ה).
מלבד זה, התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שיימצא צדיק מתייסר כדי למרק עוונו ולהצילו ממוות על-ידי חטאו, נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בעל חיים וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובעל כרחנו כי הוויית הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו, אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו. והאדם, כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו. אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות, כי:
• יש אומרים שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,
• ויש אומרים כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו, בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו.
וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז״ל (סנהדרין קיא, א): ״ופערה פיה לבלי חוק - ריש לקיש אמר: מי שלא קיים אפילו חוק אחד יורד לגיהנם, ורבי יוחנן אמר: מי שמשייר אפילו חוק אחד״. מבואר, שלדעת ריש לקיש, תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת רבי יוחנן די בחוק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו.
ואנחנו בחקירותנו נאמר, שדעת קצת, שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד, כל ימי חייו, ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי״ג מצוות, בין שמת בקוצר ימים או שסיבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה, רק בהתמדתה כל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה.
ודעת קצת, שצריך שישלים חוקו שיקיים כל המצוות, ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה, אף שהיה אנוס, לא השלים את עצמו.
על כל פנים, לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז, שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק, דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתברך, יביא עליו ה׳ ייסורין למרק עוונו, שהלא הייסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו, וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט, והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עוונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה! וכן, איך ייטיב ה׳ להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לצורך הנעבד, במה שעל-ידי הייסורין יוסיף רישול וביטול בעבודה זו בהכרח? (סימן ז׳ א-ו).
ואשר יאמר אליפז, שעל-ידי הייסורין שיביא עליו עתה יינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח, משיב, הלא בזה הוא מת עתה, אחר שעל-ידי הייסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקודש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו וייסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתוהו וכאילו אינו, והרי זה גם כן אבידה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שעל זה אמרו חז״ל ״איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפילה״, כי כשיתבטל מעבודתו על-ידי ייסוריו הם לו לרעה גדולה, וכמוות ייחשב), וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ז-ח).
ועל מה שרמז לו מעולם התחיה, במה שאמר (איוב ד כ): מבלי משים לנצח יאבדו, איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמו שאמרו חז״ל שאיוב כופר בתחיית המתים היה (שם ח ט).
ואשר אמר אליפז שהגיעתו תשובה זו בנבואה וחזון לילה, על זה ענה איוב, שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה׳ על זה, היה ראוי שיבוא הדיבור והחזון אל איוב בעצמו, לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה׳ ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה׳ יותר ממנו (סימן ו׳ יג-יד).
חוץ מזה, בא בטענה על ההשגחה, לאמר שאיך יצוייר שהאל יתברך, המרומם מכל, ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כל כך עד שגם מספר הייסורים, בואם וסורם, תהיה מאת ה׳, ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת, אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתייסר בקצב ידוע ויישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותיקונו, שכל זה רחוק אצל המתפלסף (סימן ז׳ יז-כא).
זה תורף מענה איוב בכלל, עם מה שבא בדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומסיפור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה.
The Third Oration - Job's Reply To Eliphaz's First Speech
Returning to the fray, Job reemphasizes his conviction that, as he had postulated, the Earth has been placed in the hands of the Cosmos and that no account or reckoning is kept of a person's deeds, whether they be good or bad. For everything a person does is prescribed and he cannot change what has been predetermined by his luck and horoscope. Hence, there is no difference between the righteous and the wicked. The proof of this is that we observe righteous men perishing in their righteousness (Ecclesiastes 7:15), as was shown by the example of he himself and what had happened to him. For he had become like a shattered vessel (Psalms 31:13) even though he had been both righteous and virtuous.
Eliphaz had countered this by asserting that the evil which befalls a righteous person is only temporary and no righteous person ever perishes completely. A righteous person suffers only by reason of some small sin he has committed; in order that he be purged of this minor transgression with mild passing afflictions and be thereby saved from eternal perdition. According to Eliphaz, Job's suffering was of this type. Against this, Job argues that what had happened to him clearly shows that a righteous person can totally perish, for there is no possible way that he could ever revert to his previous state and recover from his illness. He had been struck such a blow of death and extinction that he would not survive his illness, as he brings evidence to show (Ch. 6:4-13). This being so, of what comfort is it to him that, through this suffering, his minor sins will be purged and he will be saved from everlasting adversity or from death and perdition. And that he will yet be restored and live, broken as he is (2Samuel 1:10), seeing that the only hope he has left is to crave that his death be brought forward so that he might be released from his great agony (ibid and Ch. 7:11-17).
And if it be argued that he had in fact committed sins of such enormity that he had been justly sentenced to death, then he demands to know what these were (Ch. 6:28-30).
And as regards the argument that he had confirmed his own guilt by his inability to stand the test and by his hasty complaint, as Eliphaz had said: For as soon as anything happened to you, you broke;you were barely touched and you panicked (Job 4:5). He [Job] replies that the measure of his complaint was negligible compared to the scale of his suffering and the great wrong done to him (Ch. 6:2-5).
Aside from this, he employs philosophy to refute the whole of Eliphaz's thesis, in particular his assertion that a righteous person may suffer in order to purge his iniquity and to save him from death by reason of his sins. Against this reasoning, he puts forward a cogent alternative postulate, one based upon the recognition that every animal and object must have been created for some purpose. But, look here, some existing entities exhibit neither action nor work, so it must be that it is their very existence, for as long as it lasts, that is in itself their purpose. However, in most instances, we observe that entities strive, act and are acted upon—each one from his work that they were doing —as though they thereby pursue the purpose for which they were created. Since man is one of the components of creation—the choicest amongst them—he too must seek some perfection to which he can aspire for as long as he remains standing. But what are the instrumental means that bring him to his perfection? There are a number of opinions concerning this.
• There are those who say that what matters is the actual deed; that it [the deed] is the means to his perfection. That if he completes this deed he will have achieved his perfection.
• Others say that it is not the deed itself that matters but the person. That the person must strive all his life and that his perfection depends upon that, irrespective of whether he manages to complete the deed or not.
This controversy is found in the words of the Talmudic Sages (TB Sanhedrin 111a):
[Commenting on the verse in Isaiah 5:14] 'Therefore Sheol has enlarged her appetite and has opened her jaws for he who is without statute', Resh Lakish says: [The meaning of the phrase 'for he who is without statute' is] for he who has left even a single statute unperformed. [Disputing this interpretation] Rabbi Yochanan says: It does not befit their Master for you to say this to them, [for it would mean that He has condemned almost all of Israel to Sheol]. Instead, [take it to mean] for he who has not learned even a single statute; [had he done so he would have been saved from Sheol].
According to Resh Lakish, perfection requires the observance of all the precepts of the Torah without exception. However, according to Rabbi Yochanan, the observance of even one precept is enough, for a person's perfection depends on his doing as much as he can during his life.
For the purposes of our investigation we can say that some take the view that a man should busy himself throughout his life with the Torah and its Commandments and that he thereby achieves his perfection. That whether his life is long and he has the opportunity of keeping all 613 Commandments, or whether he dies young or for some other reason could keep only a few of them, he will still have achieved his perfection. For his perfection does not depend on the quantity of his worship but only on its regularity throughout the days of his life, whether they be many or few. Others hold the alternative view, namely, that he must fulfill his obligation to observe all of the Commandments, for it is thereby that he achieves his perfection. And if, even for reasons beyond his control, he fails to keep them all, he will not have perfected himself.
Others hold the alternative view, namely, that he must fulfill his obligation to observe all of the Commandments, for it is thereby that he achieves his perfection. And if, even for reasons beyond his control, he fails to keep them all, he will not have perfected himself.⁠1
Whichever view is taken, Eliphaz's argument that God makes a righteous person suffer in order to purge him of some minor sin he has committed, such as not perfecting his worship of God to a degree befitting the greatness of He who is being worshipped, God Himself, Blessed be He, is untenable. For such suffering prevents him from worshipping God at all: the cure is worse than the disease! Like the servant or employee of a king who was somewhat slipshod about his work and whom the king sent to prison, for his own good, to atone for his offense. But as a result, during the whole time he spends in prison he is stopped from working altogether. So what was supposed to be for his good, turns out to be very bad. Likewise, how would God be doing good to a righteous person who had not exerted himself in his worship to a degree befitting He who was being worshipped, seeing that by afflicting him He just forces him to be even more idle and to worship Him even less? (Ch. 7:1-11).
As regards Eliphaz's statement that by reason of the suffering he is presently enduring he will be saved from a premature death and everlasting perdition, Job replies that he is already as good as dead. For by reason of these afflictions he is prevented from carrying out his work, the holy work for which he was created. Thus, as long as he is sick and suffering, it is as though he were not alive. Moreover, what difference does it make to him if he dies at the end of his days or if he is effectively dead for some period during those days? For the period of time not spent in the pursuit of his perfection is for ever gone, as though it had never been. In terms of the time irretrievably lost, this too is perdition. (The Talmudic Sages observed concerning this: 'What are loving afflictions? Those which do not prevent the learning of Torah...and prayer.'2 For when one is prevented by the afflictions from worshiping, they are a terrible evil for him and he is considered as though he were dead.) It is preferable for him to die at the end of his days and not in the middle of them (Ch. 7:6-8).
And as regards his [Eliphaz's] hint of a world of resurrection, as he said, so as to prevent them perishing for ever (Job 4:20), Job rejects this. For just as he denies Providence and free-will and attributes everything to the governance of nature and astrology, so he denies resurrection and future reward. As the Talmudic Sages said (Baba Batra 16b): 'Job denied the resurrection of the dead' (Ch. 7:8-9).
Regarding Eliphaz's assertion that this response was revealed to him by prophecy in a night vision, Job replies that if, as he says, God's word concerning this matter was really revealed to him, it would have been more befitting had the utterance and the vision come directly to him, to reveal these truths to him and to calm his raging spirit. And in what way did the spirit of the Lord pass from him to Eliphaz, who is no more worthy of God's word than he is? (Ch. 6:13-14).
Apart from this, he brings the following argument against Providence. How can it be supposed that God, Blessed be He, supreme above all, could have intended that His personal Providence apply to man, who is so very base. And of all things, that this Providence should be so particular and so meticulous that even the number of afflictions, when they begin and when they end, should emanate from God. And how can we say that a person's sin is the cause of this singular care, which must ensure that he does not die from his illness but only suffer at a specified rate and remain alive, as though He had some need for the person's existence? But what loss is there in his sins or gain in his perfection or correction, for all this is meaningless to a philosopher? (Ch. 7:17-21).
This is the substance of Job's reply, apart from the bitterness he voices towards his companions in the course of his words for having betrayed him, and the portrayal of his great suffering, as is the manner of a distressed person who is infested, smitten by God and tortured (Isaiah 53:4).
1. This is the interpretation given to the passage in the TB Sanhedrin 111a by Joseph Albo in Sefer Ha-Ikarim.
2. TB Berachot 5a. Explaining the meaning of the term 'loving afflictions' Rashi writes: The Holy One Blessed be He afflicts him in this world [though he is] without any iniquity, in order to increase his reward in the Hereafter more than his merit warrants.
In the Guide for the Perplexed (III,17) Maimonides notes that the doctrine of afflictions of love, in the sense of a person being afflicted without having previously committed any sin in order that his future reward be increased, is not supported by any Scriptural text. It is a teaching of the Mu'tazilites. It is not what the trials described in the Bible, such as those of Abraham, are about.
ויען וגו׳ – תשובה לדברי אליפז העונה בפניו כי מכאוביו הם עונש רשעתו, ע״כ יחלה פני האל שיקל ידו ממנו ויקוה לרחמיו. ואיוב משיב כי נחומיו הבל וימיו קצרים מיחל עוד, והאל השופט כל הארץ במשפט צדק למה ישמור על כל חטאות קלות שיחטאו בני האדם ויענישם תחת סלוח חטאתם.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ב) ל֗וּ שָׁק֣וֹל יִשָּׁ⁠קֵ֣ל כַּעְשִׂ֑י⁠ [וְ֝⁠הַוָּ⁠תִ֗י] (והיתי) בְּֽ⁠מֹא⁠זְ⁠נַ֥יִם יִשְׂאוּ⁠־יָֽחַד׃
Oh that my vexation could be weighed, and my calamity laid in the balance scale too!
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מָאִים מִתְקַל יִתְקַל רוּגְזִי וְאִתְרְגוּשְׁתִּי בִּמְסַחְתָּא יִטְלוּן כַּחֲדָא.
לו שקול ישקל כעשי – אמר רבא עפרא בפומיה דאיוב חברותא כלפי שמיא. לא יש בינינו מוכיח, אמר רבא עפרא בפומיה דאיוב כלום יש עבד שמוכיח את רבו.
לו וזן אלמי מת׳לא וזנא ואפתי פי מיזאן ואחד, וכאן יחמלהא ונט׳ירהא ג׳מיעא.
לו, לו דרך משל שקול ישקלו יסורי ונגעי במשקל אחד והיה נושא אותם ושכנגדם יחד שכנגדם כלומר אבן המשקולת. והגה מעשי יסורין, וכדלעיל ה ב.
הוספתי בתרגום במאזנים ישאו יחד, ישא אותם ושכנגדם יחד, כי הדבר לבדו אינו נשקל לבדו.
זדת פי תפסיר במאזנים ישאו יחד, יחמלהא ונט׳ירהא ג׳מיעא, אד׳ כאן אלשי וחדה לא יוזן וחדה.
והותי – שברי.
ישאו יחד – עם משקל שכנגדם ואפי׳ הם חול ימים יכבד ממנו.
and my calamity my ruin.
placed together on a scale with a weight opposite it. Even if [this weight] were the sand of the seas, it would outweigh it.
(ב-ג) לו שקול ישקל כעסי – לפי שאמר לו אליפז כי לאויל יהרג כעס (איוב ה׳:ב׳), השיב הוא: אילו שקול ישקל כעסי, והוותי – שברי במאזנים.
ישאו יחד – להבין משקל מי יכבד מחבירו.
כי עתה הוותי יכבד יותר מחול ימים.
[הוותי – הקורות אותי.]⁠א
לשון אחר: והוותי – לשון הוויה, כמו: מה הווה לאדם (קהלת ב׳:כ״ב), דקהלת, הנה יד י״י הויה (שמות ט׳:ג׳), אַוֵינְטוּרַא בלעז.
על כן דברי לעו – פתרונו: על כן דברי רבו, כמו: ושתו ולעו (עבדיה א׳:ט״ז), שפתרונו: ושתו והרבו. ועל שם שהמשקה ממלא את הלוע מלא לוגמיו, הוא אומר: ולעו. וכן בזמן שאדם מדבר בחמת רוחו, לחייו מתמלאים מדבריו.
א. כן בכ״י בולוניה 509.1. תוספת זו חסרה בכ״י פריס 162 ובעדי נוסח אחרים.
והותי במאזנים – מלה כפולה על שקול ישקל כעסיא
ישאו יחד – שישאו שניהםב יחד כעסי והותי בכף של מאזנים, ונראה מי ישקול יותר.
והותי – לשון הוייה כמו: כי מה הווה לאדם (קהלת ב׳:כ״ב), הנה יד י״י הוייה (שמות ט׳:ג׳). אַווינְטורְא בלעז.
א. כן בכ״י, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: כעשי.
ב. מלת ״שניהם״ נכתבה בין השיטין מעל המלה ״יחד״.
איובלו שקול ישקל כעסי והותי – מן הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו).
(ב-ג) לו שקל ישקל כעשי – לפי שאמר לו אליפז כי לאויל יהרג כעס (איוב ה׳:ב׳) לכך הוא משיב הלואי שישקל כעסי.
הכעס וההוה שאני סובל, לו ישקלו היו כבדים מחול הים.
דבר אחר: לו ישקל הכעס שאני כועס וההוה והשברון מייסורי שאני סובל, שברוני יכבד מחול הים.
לו שקול [ישקל כעשי] – אם היה דבר שישקל כעסי.
והותי – במאזנים ישאו נושאים יחד שניהם.
לו שקול ישקול כעשי – ענין המענה הזה כי ישיב איוב על טענת אליפז אשר אמר לו מוסר האל אל תמאס כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה׳:י״ח), יאמר אם האל הוא מייסר אותי מה כחי כי איחל (איוב ו׳:י״א) עד שיעבור המוסר הזה, כי רב צערו מהיותו דרך נסיון. וכנגד הטענות האחרות אשר אמר אליפז, כי הוא רואה הרשעים נכרתים והצדיקים נמלטים מכל רעה, ומזה יודע כי הכל במשפט ואין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון, יטעון דרך תלונה, הנה כי צבא לו עלי ארץ וכי ימיו קלו מני ארג (איוב ז׳:ו׳), והאדם וחייו אפס ותהו, ואין זכותו מציל אותו מן המות, וזאת תשובה על הצדיקים, כי על כל פנים יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז׳:ט״ו). ועל הרשעים אמר כי כאשר צדקו של צדיק לא יצילנו, כן אם חטא לא היה ראוי במשפט היושר לקבל ייסורין יותר כי מעיקר בריאתו להבל דמה, הוא שאמר מאסתי לא לעולם אחיה חדל ממני כי הבל ימי (איוב ז׳:ט״ז), ויחזור זה הענין בשאר המענות עוד, כמו שאמר אדם ילוד אשה וגו׳ (איוב י״ד:א׳), עד שעה מעליו ויחדל עד ירצה כשכיר יומו (איוב י״ד:ו׳), ויטעון עוד איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת והוא ופשעו אין אצל האלהים. וזה המאמר יורה כי יעלה על דעת איוב אולי אין ההשגחה העליונה דבקה במין האדם יותר משאר הנבראים השפלים שאין ההשגחה והשמירה בהם, רק לקיים המין, לא לענוש האישים מהם ולא לזכותם, והכל ממעלת הבורא וגדולתו ופחיתות השפלים אצלו, וזה כנגד מאמר אליפז שאמר ואל אלהים אשים דברתי (איוב ה׳:ח׳), כאשר פירשתי אלה טענותיו במענה הזה, וזה פי׳ לו שקול ישקול כעשי, יאמר מי יתן וישקול כעשי, הצער והכעס הנעשים לי וההוה שבאה עלי ישאו אותה יחד עמי.
ויען איוב ויאמר. לו שקל ישקל וכו׳ – ענה איוב לאליפז: אתה גוער בי, כי אבהל ואתמרמר על יסורי, עד שאבקש המות,
ותצוני שאסבול היסורין בנחת, ולא אצעק עם כאבי, ואקוה לרפואה שתבא עוד אלי. דע אליפז, כי לא אוכל לשמוע לעצתך. ודע תחלה, כי כעסי רב כפי שעור חליי, ואין שעור לחוזק חליי ומרודי.
לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם. אף על פי ש׳הוותי׳ וחליי הוא דבר כבד מאד אצלי, מכל מקום אם ׳ישקל במאזנים׳ עם הכעס אשר לי על דבריך, יִשְׂאוּ יָחַד - לא יכבד שקל החולי ממשקל הכעס הנזכר1:
1. במצודות כתב ׳כעשי והותי - היא היא׳, אבל לרבינו הכוונה לשקול במאזניים את הכעס מול ההווה.
כעשי – בשי״ן כמו בסמ״ך והעי״ן בשוא לבד.
והיתי – והותי קרי.
במאזנים – הבי״ת בגעיא.
ישאו יחד – אין דגש ביו״ד.
לו – ענינו כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט).
כעשי – כמו כעסי בסמ״ך.
והותי – ענין שברון רוח כמו הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו).
כעשי והותי – היא היא כי בעבור שברון הרוח יכעס האדם בעצמו ור״ל אם היו שוקלין אותם לשומם במאזני משקל ולשאתם יחד עם הדבר הנתון לעומתם וכדרך השוקלין.
ישאו יחד – שעורו לו ישאו יחד. ר״ל ישקלו בשוה, והותי, שברי.
לו – נגד מה שהביא אליפז ראיה שאיוב אין לבבו שלם עם ה׳ ממה שלא עמד בנסיון ותיכף בפעם הראשון שבאו עליו יסורין קרא תגר ויתרעם על ה׳, שזה ראיה שלא עבד את ה׳ מאהבה, כמ״ש כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך, השיב לו איוב הלואי כי אם ישקל כעסי והותי במאזנים, ר״ל שיניחו את כעסי אשר התלוננתי על ה׳ בכף האחד ואת הותי ושברי בכף השנית וישקלו אותם, הלואי שישאו יחד והיה משקלם שוה, דהיינו הלואי שלא יהיו היסורים גדולים מן כעסי ותרעומתי, שאז בודאי הייתי מחריש והייתי מקבלם באהבה, אבל לא כן הוא.
Job defends himself against the accusation that he had broken down too easily under the pressure of his trials and that this, together with his complaint against God, proved his insincerity. He argues that his afflictions greatly outweigh his resentment and are so wounding that he is now beyond recovery; he is so ill that even the thought of food sickens him. By their very severity, these afflictions belie Eliphaz's thesis that though a righteous man might be made to suffer, he would never be made to perish completely.
הוה – צרה ההוה ומוכנת לבא על האדם.
במאזנים – אשר ישאום שניהם יחד בכף אחת, ובכף שניה יושם חול ימים, יכבד כעשו פרי הותו.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״י אבן כספיר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) כִּֽי⁠־עַתָּ֗⁠ה מֵח֣וֹל יַמִּ֣⁠ים יִכְבָּ֑ד⁠ ⁠עַל⁠־כֵּ֝֗ןא דְּ⁠בָרַ֥י לָֽעוּ׃
For now it would be heavier than the sand of the seas; therefore my words are broken.
א. עַל⁠־כֵּ֝֗ן א=עַל⁠־כֵּ֝ן (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרוּם כְּדוּן יַתִּיר מֵחָלָא דְיַמָא יִתְיַקַר בְּגִין כֵּן מִלָי מִשְׁתַּלְהֲיָן.
לכאן אלאן את׳קל מן רמל אלבחר, ולד׳לך כלאמי מנגץ.
כי, כי עתה יהיה יותר ככד מחול הים ולפיכך דברי קשים. תרגם לעו ״מנגץ״ ותרגמתיה קשים כפי השאלתה כאן, וכבר כתבתי בהרחבה על מלה זו בביאורי לפרוש רבנו לתהלים פד ז. יראה פירוש רבנו לספר יצירה מהדורתי עמ׳ קכד הע׳ 7.
ופירשתי לעו, ״מגנץ״ לסי שהם ארבע מלים במקרא, דברי לעו, מוקש אדם ילע קדש1, ואפרחיו יעלעו דם2, ״אנגצאץ״ והרביעי בליעה כלומר בלע3.
1. משלי כ כה. ובתרגומו למשלי חזר בו מזה ופירשה ענין בליעה. וידוע כי את תרגומו ופירושו למשלי כתב אחרי תרגומו ופירושו לאיוב, כי שם הזכיר פירושו זה כמה פעמים.
2. לקמן לט ל.
3. יש להניח שכוונתו לאמיר בעבדיה א טז ישתו ולעו.
ופסרת לעו, מנגץ, לאנהא ארבע כלמאת פי אלמקרא, דברי לעו, מוקש אדם ילע קדש, ואפרחיו יעלעו דם, אנגצאץ.
ואלראבע אסתראט יעני בלע.
לעו – מגומגמין כאדם שאין בו כח להוציא דבר מפיו כתיקונו, וכן: ושתו ולעו (עבדיה א׳:ט״ז) שכן דרך שיכור לגמגם בדבריו.
stammer Heb. לעו. They are uncertain, like a person who has no strength to pronounce a word properly. Likewise, "And they shall drink and stammer (ולעו)" (Ovadiah 1:16), because it is usual for a drunkard to stammer in his speech.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי עתה מחול ימים יכבד – ועל כן לא יכולתי להתאפק מהתאונן להעלים דאגותיי ואנחותיי.
לעו – פירושו: נסתרו כאלו נבלעו. כמו: ושתו ולעו (עבדיה א׳:ט״ז).
ויש אומרים: שהוא תרגום מן לְחַיַים. והוא רחוק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) על כן דברי לעו – איני יכול להשיב לכם תשובה נצחת ודבריי נבלעים ואינם חזקים ודין הוא שיהיו דבריו רפין.
לעו – מן ושמת שכין בלעך (משלי כ״ג:ב׳), ושתו ולעו כטעם נבלעו.
מחול ימים – היה כבד כל אחד.
על כן דברי לעו – נסתרו בלועי. ופי׳ גרוני והטעם מכובד כעסי איני יכול לדבר.
כי עתה מחול ימים יכבד – המשקל או אחד מהם.
על כן דברי לעו – נמחו ונבלעו מלשון ושתו ולעו (עבדיה א׳:ט״ז). ואחרים פירשו כי אליפז הוכיח אותו על כעסו, באמרו כי לאויל יהרג (איוב ה׳:ב׳) כעס, והשיב איוב אין לתפוש עלי בכך כי אין לי כעס לפי הוותי, כי אם ישקל כעסי בכף אחת והוותי בכף אחת מחול ימים יכבד ההווה על הכעס, ואם כן היה ראוי להיות תכבד.
לעו – נשחתו.
כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ. כי אמנם חוליי הוא עתה כבד עלי, ׳על כן דברי [לעו]⁠1׳, היו עם דיבור מותר2 ונשחת מתוך צערי3, ואתה גערת על זה מאד שלא כדין, שאין אדם נתפש על צערו (ב״ב טז:)4:
1. אינו בק׳
2. מיותר.
3. לעו - ענין מגומגם ונשחת, בעבור גודל המכאוב לזה דברי המה מגומגמים להרבות בתרעומות ולהסתפק בהשגחה (מצודות).
4. איתא שם: ׳איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל וכתיב +איוב מ״ב+ כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו׳. ופירש רש״י, ׳שאין אדם נתפס להתחייב על שהוא מדבר קשה מחמת צער ויסורין דקאמר לא בדעת ידבר לא אמר לא ברשע ידבר אלא לא בדעת׳.
לעו – ענין מגומגם ונשחת כמו ושתו ולעו (עבדיה א׳:ט״ז).
כי עתה – אז היה עתה נודע לכל אשר הוותי יכבד מחול הימים אם ישומם לעומתם.
על כן – בעבור גודל המכאוב לזה דברי המה מגומגמים להרבות בתרעומות ולהסתפק בהשגחה ולומר פעם כך ופעם בהפוך.
לעו – כפירוש רש״י, ועיין גיזיניוס שרש לעה.
לעו – נשחתו, ויל״פ ששרשו לוע, ובא על הנעת הלחי במרוצה לדבר, וכמ״ש ישעיה (נ׳:ד׳).
כי עתה – אם ישקלו במאזנים, הותי ושברי מחול ימים יכבד, שכף היסורים יכבד נגד כף התרעומות, כחול ימים, ר״ל שתלונתי כאין נחשב נגד גודל היסורים, על כן דברי לעו ונשחתו, לכן הרביתי דברי תרעומות מתוך גודל היסורים:
לעו – מלשון לוע, דבור בגרון, ור״ל כדברי רש״י לשון מגומגם כשכור המגמגם בדבריו, וכן ושתו ולעו (עובדיה פסוק י״ו).
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) כִּ֤י חִצֵּ֪⁠י שַׁדַּ֡⁠י⁠ ⁠עִמָּ⁠דִ֗י⁠ ⁠אֲשֶׁ֣ר חֲ֭מָתָם שֹׁתָ֣ה רוּחִ֑י⁠ ⁠בִּעוּתֵ֖י אֱל֣וֹהַּ יַעַרְכֽוּנִי׃
For the arrows of the Almighty are within me, whose poison my spirit drinks up; the terrors of God are arrayed against me.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרוּם גִירֵי שַׁדַי בַּהֲדִי דִי אֵרֵסְהוֹן שְׁתִיָת רוּחִי בִּיעוּתָא דְמִן קֳדָם אֱלָהָא יְסַדְרוּן לְקִבְלִי.
ממא סהאם אלכאפי מעי, אלתי חמיתהא תשרב רוחי, ואהואל אללה תצאפפני.
כי, מפני שחצי שדי עמדי אשר חמתם שותה רוחי וביעותי האל ערוכים נגדי. תרגם יערכוני ״יצאפפוני״ כאלו ערוכים נגדי כמערכות המלחמה לדכדכני.
חמתם – ארס שלהם דרך פרסיים לתת ארס של נחש בחציהם.
venom Heb. חמתם, their poison. It was the custom of the Persians to apply snake venom to their arrows.
ומפני מה דברי לעו? כי חיצי שדי עמדי אשר חמתםחמתם – ארס שלהם, כמו: חמת תנינים (דברים ל״ב:ל״ג). דרך בני אדם לתת ארס של נחש בחיציהם.
ביעותי אלוה יערכוני – פתרונו: יערכו לקראתי להלחם בי, כמו: ותערוך ישראל ופלשתים מערכה לקראת מערכה (שמואל א י״ז:כ״א). על כן, אל תתמה אם אני צועק ומדבר דברים יתירים.
א[יערכוני – יעכרוני, כמו: עוכר ישראל (מלכים א י״ח:י״ז), ואתב היית בעוכריי (שופטים י״א:ל״ה). הרי לך ג׳ לשונות אחד הם: עריכה – כריעה – עכירה, כמו: שמלה – שלמה, עלגים – לעגי שפה (ישעיהו כ״ח:י״א).]
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י YU 1247 עם החתימה: ״ת״ש״ {= תוספת שמואל}.
ב. כן בפסוק. בכ״י YU 1247: ואתה.
בעותי אלוה – כמו: לחרדת אלהים (שמואל א י״ד:ט״ו).
יערכוני – יערכו עמי, כמו מלחמה.
כי חצי שדי עמדי – ועוד אני מפחד שיכבדו עלי. וזהו בעותי אלוה יערכוני.
בעותי – (מן בעתה) והטעם מכאובים או חרדות.
כי חצי שדי עמדי – הם אבעבועות השחין.
חמתם – תקף החולי מדומה לחמה המושם בחץ.
שותה רוחי – כי אין רפואה לחולי הרוח כענין ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י״ח:י״ד).
יערכוני – יערכו עמי מלחמה (או פועלים והבעותים פעולים והוא הנכון וכן הוא יערכו לי).
כי חצי שדי עמדי – כאומר מדוע לא יכבד צערי מן החול, כי האל נעשה כאויב לי ומורה בי חצים אשר להם חימה, כדרך חצי אויב המשוחים בחמת נחש.
בעותי אלוה – יערכו מלחמה כנגדי. והנה זה כנגד אליפז אשר יגזור שאין רעה נהיתה בו רק מאת האל ומנשמת רוחו לענות הרשעים או מוסר מאתו לצדיקים ואל ימאסהו איוב, על כן יאמר איוב כי חמס גדול נעשה לו שיבואו אליו צרות גדולות מאת הבורא לנסות אותו, והיאך לא ימאסם, כי אין לו כח לסבלם רק שיבקש מהאל שידכאהו וימיתהו, כי טוב לו אז1 מסבול המוסר הזה.
1. השוו ללשון הפסוק בהושע ב׳:ט׳.
חצי שדי – חצים חזקים על דרך כקול שדי והי׳ שדי בצריך.
חמתם – ארסם על דרך חמת תנינים יינם.
ביעותי אלוה – ביעותים חזקים על דרך רוח אלהים כהררי אל.
כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי. יסורים נגד הטבע1, שהם חיצים עם סם המות אֲשֶׁר חֲמָתָם - סם המות שלהם2 - שֹׁתָה רוּחִי, ואין מרגיש בזה זולתי3, בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ הרע4 פתאום5 יַעַרְכוּנִי לקבל היסורים6 כאיש נדהם7:
1. דייק שם שד״י, וכן פירש ברות (א כא) ׳וְשַׁדַּי - המספיק להמציא דבר בלתי נושא מוכן, הֵרַע לִי - חידש לי פורענות נגד הטבע׳. שמו של ה׳ ׳שד״י׳ בא להורות על כוחו של ה׳ לברוא יש מאין, שיכול להמציא דבר מכלום, ובדבר זה אין שום נברא הדומה לה׳, כי פעולת נברא אינה יכולה להיעשות אלא על דבר שכבר קיים, שהנברא יכול לשנותו, אבל רק ה׳ יכול להמציא דבר שלא היה קיים כלל. ולכן נקרא בשם זה, שדי ומספיק לעצמו לעשות את הפעולה המיוחדת, ואין לו צורך לשום נברא שיהיה קיים מלבדו כדי לעשותו. וכן כתב רבינו בבראשית (יז א) ׳אני אל שד״י - אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי, והיא הבריאה, שלא יפול בה נושא מתפעל, ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות, והיפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא, כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו, אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו, וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו׳. ועוד כתב שם (לה יא) ׳כי בהיותי אל שד״י בלתי צריך לנושא מוכן, אעשה מה שאמרתי על כל פנים גם בלתי נושא מוכן׳. וכיון שה׳ הוא ׳שד״י׳ שיכול להמציא יש מאין, גם יכול להמציא פורענות שאינה קיימת בחוקי הטבע.
2. כן פירש רש״י ׳ארס שלהם׳, ׳על דרך חמת תנינים יינם׳ (רלב״ג).
3. כמו הרעל הנכנס לגוף האדם ומייסרו, ואינו נראה מבחוץ אלא מכת החץ, לא השפעת הרעל.
4. לפי סברתו שאלוה הרע הוא המביא עליו רעות.
5. ׳בעתה׳ עניינו בהלה (שרשים בעת), שהוא פחד פתאומי.
6. ק׳ יסורין.
7. לשה״כ בירמיהו (יד ט), כלומר כאיש נבהל (מצודות שם), והיינו מן הבעתה והפחד הפתאומי שבו הביא עליו ייסורין.
חמתם – ארסם כמו חמת תנינים (דברים ל״ב:ל״ג).
בעותי – מלשון בעתה וחרדה.
כי חצי שדי – חצי היסורין הבאים משדי מתמידים לשבת עמדי (עם כי איוב חשב שבא הכל מצד המערכה עכ״ז אמר דבריו אל מול דעת אליפז שהכל בא מה׳ בהשגחה).
אשר חמתם – היא הליחה המעופשת הזלה משחין הרע ואחז במשל מדרך הפרסיים אשר ימשחו חציהם בארס הנחש.
בעותי – החרדות הבאות מאת המקום ב״ה עורכים מלחמה עמי.
חמתם – ארסם, כמו חמת תנינים ור״ל רוחי שותה את חמתם, כמו ומחמת שדי ישתה (לקמן כ״א כ׳):
יערכוני – מענין ערוך מלחמה, ומצייר בעותי אלהים כעצם מופשט הלוחם אתו:
שדי – אלוה. אלוה מציין העצם הנשגב מצד גדלו, ושדי מציין תקפו לשדד הכל ולענוש ולעשות כחפצו.
כי – ונגד מ״ש לו אליפז שהיסורים באו עליו לטובתו, כי לא יתיסר רק זמן מוגבל למרק חטאיו ועי״כ ינצל מעונש נצחי אשר היה ראוי לו לבא אליו עבור חטאו, והחליט שיש צדיק מתיסר אבל לא ימצא צדיק אובד. ע״ז השיב איוב כי מן יסוריו יש ראיה שימצא צדיק אובד, כי אי אפשר כלל שירפא מחליו זה ושישוב לראות באור החיים, כי החולה א״א שיתרפא רק בא׳ משני פנים,
• א) אם חליו אינו חולי מסוכן,
• ב) אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו, ושני אלה התנאים הם אצלו להפך, כי מצד החולי עצמו הנה חצי שדי הם כבר עמדי תוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר חמתם שותה רוחי, שחץ כזה המשוח ברעל א״א להרפא ממנה, ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד בעותי אלוה יערכוני, עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות. ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ״כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א״א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז״א.
עמדי – מחצוני ונשארו בגופי, ויש טובלים ברזל חציהם בארס, וכל כמה שהחץ נשאר בבשר יתפשט הארס בדם יותר, וכאן אמר רוחי במקום דמי, כי כעשו, בראות את עצמו נקי ומדוכא ביסורין קשים עד שרעיו חושבים אותו כרשע, קשה לו יותר מצער גופו, וחמתם מלשון חמת תנינים יינם (פרשת האזינו) כי הנחשים לרוב אינם נושכים האדם ומטילים בו ארסם אם לא יתחר בם בדרכו עליהם.
יערכוני – יערכו מלחמתם נגדי.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) הֲיִֽנְהַק⁠־פֶּ֥רֶא עֲלֵי⁠־דֶ֑שֶׁא⁠ ⁠אִ֥ם יִגְעֶה⁠־שּׁ֝֗⁠וֹרא עַל⁠־בְּ⁠לִילֽוֹ׃
Does the wild ass bray when he has grass? Or does the ox low over his fodder?
א. יִגְעֶה⁠־שּׁ֝֗וֹר א=יִגְעֶה⁠־שּׁ֝וֹר (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הַאֶפְשַׁר דְמַבְרִיס מָרוֹדָא עֲלַוֵי דִתְאָה הֵיךְ יִגְעֵי תוֹרָא עַל אַסְפַּסְתֵּיהּ.
אינהק אלוחש מן וג׳וד אלכלא, או יעג׳ אלת׳ור מן עלפה.
הינהק, האם ינהק בעל חי המדברי כשל מציאות הדשא. או יגעה שור מתוך מאכלו. תרגם פרא ״וחש״ החי המדברי המתקיים על דשאי המדבר.
ואמרו הינהק פרא, כלומר האם סבור אתה שאני צועק ומשוע מתוך טובה ונחת, זה הבל, כשם שאין במציאות שינהק פרא וישוע אם מצא דשא ועשב, ולא שיגעה השור ובלילו לפניו, אבל צועקים הם מהעדר זה. ופירשתי בלילו, מאכלו, מן ויבל לחמורים1 שפירושו האכילם.
וקולה הינהק פרא, יעני אתרא אני אצרך׳ ואסתגית׳ מן כ׳יר וראחה, הד׳א מחאל, כמא אנה ליס מן אלמוג׳וד [אן] יצרך׳ אלוחש ויסתגית׳ אד׳א וג׳ד כלא ונבאת, ולא אן יעג׳ אלת׳ור ועלפה מוג׳וד, בל אנמא יצרכ׳אן מן עדם ד׳לך. ופסרת בלילו, עלפה, מן ויבל לחמרים, ותפסירה אעלפהא.
הינהק פרא וגו׳ – כלומר וכי לחנם אני צועק והלא בהמה שוטה אינה נוהקת בזמן שיש לה דשא, וכן: שור לא יגעה אא״כ אין לו בליל תבואה, בפרא נוהג לשון נהק ובשור לשון געייה.
Does a wild donkey bray That is to say, do I cry out for nothing? Even a stupid animal does not bray when it has food, neither does an ox low unless it does not have grain fodder. With a wild donkey, the expression used is נַהַק, braying, and with an ox, the expression of געיה, lowing.
הינהק פרא עלי דשא – וכי אפילו פרא זה שאין דעת בו, ראית מימיךא שינהק כל זמן שיש לו דשא, וכן ראית מימיך שיגעה שור בזמן שעומרים מונחים לפניו לאכול.
בליל – עומר, כמו: בשדה בלילו יקצורו (איוב כ״ד:ו׳). אף כאן, כלום הייתי צועק אם לא מפני ייסורין המציקין בי.
א. נוסף בסוגריים: ״שיצעק״
הינהק פרא עלי דשא – אין לו חבר במקרא, וידמה ללשון קדר שקורין גם נעירת החמור נהיק.
בלילו – מן ויבל לחמורים (שופטים י״ט:כ״א), בליל חמיץ (ישעיהו ל׳:כ״ד). והטעם כי היושב בהשקט לא ישאג ולא ידאג, וכן אתם יאמר איוב לחביריו.
(ה-ו) הינהק פרא עלי דשא – אומרא כי הבהמות והחיות אין דרכם לצעוק בעת אכילתם, ואני לפני לחמי אנחתי תבא (איוב ג׳:כ״ד), כי המאכל שיביאו לפני אין מוטעם בפי והוא דבר תפל ושאין בו מלח.
והתפל פירושו ׳קרוד׳ב בלעז, שאינו מבושל כל צרכו ובלא מלח. וכמוהו: אמור אל טחי תפל (יחזקאל י״ג:י״א), אותם הקרמטיות שבונין מהם הבניין ואינם שרופים. והם הלבינים שצריכים שריפה, כמו שאמר הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה (בראשית י״א:ג׳).
א. בכ״י פרמא 2958: ״או׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 625 חסר: ״אומר״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 625. בכ״י פרמא 2958: ״קרור״.
הַיִנְהַק – יצעק וכן יגעה.
בלילו – מאכלו מן ויבל לחמורים (שופטים י״ט:כ״א), בליל חמיץ יאכלו (ישעיהו ל׳:כ״ד).
הינהק פרא – הפרא והשוד לא יצעקו על מאכלם כאשר אני צועק מכובד כעסי בעת מאכלי.
הינהק פרא עלי דשא – יאמר כי לא על חנם יכעס ויצעק כי אפילו החיות והבהמות אינם צועקים כשיש להם צרכם רק מפני הוותו יצעק.
והחכם ר׳ אברהם פירש כי זה יאמר כנגד חביריו שהם יושבים בטח ולא יצעקו כי היושב בהשקט לא ישאג ולא ידאג.
בלילו – רוצה לומר: תבואתו שאוכל ממנ׳.
הֲיִנְהַק פֶּרֶא [עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ]. וגם שאין אתם מרגישים ביסורין שלי, היה ראוי שתשערו גדלם ברוב שאגותי, כי אמנם הטבע לא ירבה צעקה אלא מתוך רוב צער של רעב או חולי וזולתם, כמו שיעיד הנסיון, שלא יצעק הפרא - שהוא חמור הבר, ולא השור שהוא ביתיי1, בהיות להם מזון [נאות]⁠2:
1. נקט שתי דוגמאות, הפרא שהיא חיה פראית, וביחס אליו מאר ׳עלי דשא׳, שמזונו הוא מן ההפקר, והשור שהיא בהמה ביתית, ומזונו מאת אדונו, לכן אמר ׳על בלילו׳. וראה להלן לט ה-יב.
2. [הוספה בין השורות בק׳]. כאשר הפרא נמצא על הדשא והשור נמצא על בלילו, אינם צועקים, כי מזונם מצוי להם.
הינהק פרא – היו״ד במאריך בספרים כ״י.
לנגוע – יש חילופים בספרים והנכון כי הוא מלא וא״ו עפ״ה כמו שנמסר בפרשת וירא במ״ג.
הינהק – כן נקרא קול צעקת הפרא והוא מלשון ונאק נאקות (יחזקאל ל׳:כ״ד) בחלוף ה״א באל״ף וכן בין שיחים ינהקו (איוב ל׳:ז׳).
יגעה – כן יקרא קול צעקת השור כמו הלוך וגעו (שמואל א ו׳:י״ב).
בלילו – מלשון בלבול וערבוב.
הינהק – וכי יצעק הפרא כאשר יעמוד על הדשא ולא יחסר מאכלו וכי יצעק השור כשעומד על התבואה הבלולה במוץ וכאומר הלא בהמה שוטה לא תצעק בחנם ומכ״ש איש כמוני.
הינהק פרא – עיין רש״י.
בלילו – כמו בליל חמיץ יאכלו, שבוללים מאכל השור ממיני ירק ותבואה ומספוא.
(ה-ו) הינהק – והדלתות מגבילות, הינהק פרא עלי דשא היאכל תפל מבלי מלח, אם יגעה שור על בלילו אם יש טעם בריר חלמות, ר״ל הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח, ואיך אוכל תפל מבלי מלח, או השור שבוללים לו מינים גרועים למאכלו, ובוללים לו את החלמות, שהוא מין ירק לח שאין בו טעם, הכי יגעה לאמר, איך אוכל את החלמות היש שום טעם בריר שלו וליחו, והנה הבע״ח אשר מאכלו גרוע מאד בכ״ז לא יקוץ בו, ולא כן אנכי שאף שמאכלי מוטעם ומשובח בכ״ז אני קץ בו כ״כ, עד כי.
הינהק וגו׳ – הוא נוהק אם חסר לחמו ולא אם ישנו לפניו, כן אין אדם נואק אם לא יסבול מכאובים קשים ביותר.
בלילו – כמו בליל חמיץ (ישעיה ל׳:כ״ד), מאכל הבהמות המעורב ממינים שונים, וכן ויבל לחמורים (שופטים י״ט:כ״א).
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחי – דקדוק מלות המענהר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור המילותר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144