Yonah 4 – יונה ד‏ – Mikraot Gedolot

(א) וַיֵּ֥רַע אֶל⁠־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃

It was very evil¹ to Yonah, and he was angry.

1. It was very evil... | וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה – Many translate: "it displeased Yonah greatly". The text's usage of the word "evil", however, highlights the irony of the situation. Yonah finds the Ninevites' repenting of their evil, and God's subsequent decision to overturn the evil decree, to be itself evil!

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וּבְאֵשׁ לְיוֹנָה בִישָׁא רַבָּא וּתְקֵיף לֵיהּ.

כיון שראה הקב״ה באנשי נינוה ששבו מדרכם נח מכעסו ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתרצה ואמר סלחתי, מיד נפל יונה על פניו ואמר רבש״ע יודע אני שחטאתי לפניך מחול לעוני שברחתי לים שלא ידעתי כח גבורתך, ועכשו ידעתי שנאמר ידעתי כי אתה (ה׳) אל חנון ורחום, א״ל הקב״ה אתה חסת על כבודי וברחת מלפני לים, אף אני חסתי על כבודך והצלתיך מבטן שאול ומרוב חמה שהיה במעי הדגה נשרף בגדו ומעילו ושערותיו וזבובין ויתושין ונמלים ופרעושים שרויים עליו ומצערין אותו עד שבקש נפשו למות שנאמר וישאל את נפשו למות, מכאן אמרו כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו או להחזירו בתשובה ואינו מחזירו בא לידי צער.

וירע אל יונה – אמר עכשיו יאמרו האומות שאני נביא השקר.

Now it displeased Yonah – He said, "Now the nations will say that I am a false prophet.⁠" [from Pirkei DeRabbi Eliezer 10]

(א-ב) הלא זה דברי – זהו פירוש לויחר לו.

וירע – שנחם השם.

ויחר לו – כי לא ידע תשובתם כי יצא לו מן העיר כמו שאמר למטה (יונה ד׳:ה׳).

And he was troubled: (This was so) because Jonah had not known about their repentance, for he had gone out of the city, as it is said below (in 4:5).⁠¹

1. Thus, in one stroke, Rabbi Eliezer removes from Jonah the calumny of being an uncaring, vengeful prophet; had he but known that the Ninevites’ repentance was genuine, he would not have minded that the city had been spared. In other words, not only had the Ninevites fasted and worn sackcloth, but, as is reported in 3:10, they had “returned from their evil way,” and thus merited God’s mercy. For a discussion of Rabbi Eliezer’s understanding Jonah 4:5 in a pluperfect sense, see Harris (2007), 90–91.

וירע – שרשו: ירע, וכן: וירע בעיני י״י (בראשית ל״ח:י׳), תרע עינו (דברים כ״ח:נ״ד), וכן כל אשר במשקלם, ולא כדברי ר׳ יהודה^א.

ואיך ידע יונה, ועדיין לא הגיעו ארבעים יום. אמר לו האל ברוח נבואה כי שב ממה שגזר עליהם כיון ששבו מדרכם הרעה.

[ויחר לו – כמו שפירשנו (יונה א׳:א׳) בעבור ישראל, שלא שבו מדרכם הרעה.⁠^ב]

א. כתב רבינו בספר השרשים (שורש ירע): ורבי יהודה (חיוג׳, בספר אותיות הנח והמשך) לא הביאם בזה השרש, כי אם נפשו ירעה לו, ודעתו באלו להיותם משרש רוע בדרך זרות. והנכון לשומם בזה השרש עם ונפשו ירעה לו, וכלם ענין אחד.

ב. המוקף נוסף מכת״י אוקספורד 33. בכת״י וטיקן 71 חסר.

ומפני זה וירע ליונה רעה גדולה ויחר לו והרעה שנזכרה כאן היא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ורעה גדולה ובקש למות, והיה זה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם כי אם כשישובו מדרכם הרעה באמונות ובמעשים אבל כשראה שהחזיקו בע״ז שלהם ולא עשו תשובה במה שבינם למקום שהוא העיקר אלא במה שבינם לחבריהם ושעכ״ז נחם השם על הרעה נתקיים במחשבתו שהיה משוא פנים בדבר, כי הנה העבודה זרה הוא היותר חמור שהיה ביניהם והם לא שבו ממנו ולמה אם כן נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות להם אין זה אלא שהוא נושא להם עון ופשע ישמרם כאישון עינו כדי שיהיו שבט אפו וכלי זעמו להנקם בהם מישראל, והתלונן הנביא בלבו מהשם למה היה כוונתו להשחית את ישראל על הע״ז שהיו עובדים ולאנשי נינוה עבר על פשעם וזהו אמרו וירע ליונה רעה גדולה ויחר לו רוצה לומר שראה בעיני שכלו רעה גדולה שהיה מוכנת לבא על ישראל ושחרה אפו על היות הקדוש ברוך הוא חומל וסולח לנינוה ונוקם ובעל חמה לישראל.

רעה גדולה. שידע שלא יכנעו כן ישראל על ידי הנביאים, ושיפלו ישראל ביד מלכי אשור¹: ויחר לו. שהיה זה על ידו²:

1. אברבנאל כתב שמשום כך ברח יונה, כי ידע שלא היה ה׳ שולח נביא להחזיר גויים בתשובה, אם לא שרצה שינצלו מעונש כדי שיהיו מוכנים להגלות את עשרת השבטים. ולכן הרע ליונה ששבו, וידע שישראל לא ישובו, ויתחייבו גלות על ידם. [אברבנאל כתב שידוע שיונה הלך אל נינוה אחרי גלות ארצה זבולון וארצה נפתלי וקודם חורבן שומרון, אך לא ידוע מקורו, וראה מש״כ בזה בס״ד באוצרות המפרשים לספר יונה (מבוא פרק ז). ובילקוט שמעוני איתא שמלך נינוה היה אסנפר, ובעזרא (ד י) מבואר שאסנפר הוא סנחריב, אלא שכך שמו בלשון פרסי, וכן מבואר בסנהדרין (צד.), ובאגדת בראשית (בובר פ״ב) מפורש שמלך נינוה אז הוא סנחריב. אך דעת רבינו (ראה להלן ד ח) ששליחות יונה קדמה למלכות ירבעם בן יואש, ואם כן היתה לפני שהתחילו מלכי אשור לעלות על ישראל].

2. ׳הרע לו׳ על עצם הדבר שייענשו ישראל, ו׳חרה לו׳ שהוא היה השליח לגרום זאת. [בבראשית (לד ז) כתוב ׳ויתעצבו האנשים ויחר להם׳, וראה במפתח שכתב רבינו שם כי העצבון והכעס הם שני מידות הפוכות זה מזה, והיינו כי ׳העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים, והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש נקמה׳ (אברבנאל שם), וראה מה שפירש שם, והוא כדרכו כאן].

וירע – מלשון רעה.

וירע – כי בנבואה נאמר לו שניחם ה׳ והיה רע בעיניו וחרה על עצמו כדרך המיצר.

וירע אל יונה רעה גדולה – שהרע לו מאד בחוסר מזונות ושאר דברים. והענין כי בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא כו׳ ואמרו (ברכות פ״ק) צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק כו׳ והענין כמ״ש בזוהר כי מי שהיה בגלגול ראשון רע וזה צדיק בן רשע מורידו הש״י בחסרון הלבנה שאין השמש זורחת נגדה כי כל מעשה עולם הזה הכל משמש והירח בקבלותא משמש והירח בקבלותא מהשמש כמ״ש לממשלת ביום כו׳ (תהלים קל״ו:ח׳) ואז הוא בחסרון כל ימיו אע״פ שהוא צדיק גמור עכשיו.

ויחר לו – שקינא באנשי ננוה שזכו לב׳ שולחנו׳ בחייהם וע״ז בכי רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה א׳ ששב בחייו כו׳ ויש קונה בע׳ שנה ולא יזכה אלא בעולם הבא וזהו וחנינה בני דיו בקב חרובין. כי חרובין אינם אוכלים מפירותיו אלא לאחר שבעים שנה. כמ״ש אצל חוני המעגל לכך ניזין בקב כו׳ והכל שקלקלו בגלגול הראשון כמ״ש בזוהר דאפריד יו״ד מן יב״ק ונשאר קב כו׳.

השאלות:

(א-ג) מה זה חרה ליונה ולא ידע זאת, שבעבור זה שלחו ה׳ כדי להשיבם בתשובה ושעי״כ תבוטל הגזרה? ומה זה שאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, מה בכך הלא בזה מלא שליחותו בצד היותר טוב, שבהפך עת ילך הנביא בשליחותו והעם לא ישובו אז אמר בכיוצא בו ואני אמרתי לריק יגעתי וכו׳, והיה לו לשמוח כי רבים השיב מעון?.

וירע אל יונה – פי׳ הרי״א הרעה הנז׳ פה הוא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ויבקש מותו, וזה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם עד שישובו בין באמונות ודעות בין במעשים והם לא שבו רק מהמעשים כמ״ש וירא אלהים את כל מעשיהם כי שבו ועדן החזיקו בעבודות זרות, ובכ״ז נחם ה׳ על הרעה, מזה הבין שה׳ השאירם מפני שהם מוכנים להיות שבט אפו על ישראל וזה הרע לו, ופי׳ שהרע לו על שהוא היה הסבה להשאיר מטה חובלים על ישראל שנתן נפשו עליהם, וגם חרה לו על הדבר מדוע יגברו המה על ישראל אחר שהם עדן עובדי ע״ז.

וירע וגו׳ – נצטער הרבה; ולשון ויחר לו מוסיף על וירע.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ב) וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל⁠־יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ הֲלוֹא⁠־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד⁠־הֱיוֹתִי֙ עַל⁠־אַדְמָתִ֔י עַל⁠־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל⁠־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב⁠־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל⁠־הָרָעָֽה׃

He prayed to Hashem, and he said, "Please, Hashem, is this not what I said¹ while I was still on my land? Therefore I fled beforehand to Tarshish, for I knew that You are a gracious and compassionate God, slow to anger, and abundant in kindness,⁠² and You would relent of the evil.⁠³

1. what I said | דְבָרִי – More literally: "my saying" (the word is a noun). As there is no evidence of Yonah actually arguing with Hashem, it is possible that the verse refers to inner speech.

2. and abundant in kindness | וְרַב חֶסֶד – Alternatively: "faithfulness". See, for example, Shofetim 8:35, Shemuel I 20:8, or Melakhim I 8:23 where the term is used to describe reciprocal actions or the duties required of a covenantal relationship, and the many verses where the term is paired with the words "אֱמֶת" or "אֱמוּנָה", steadfastness (Bereshit 32:11, Tehillim 36:6 or 88:12). The list of God's attributes mentioned here echoes that found in Shemot 34:6, missing only the word "אֱמֶת", truth, perhaps because Yonah does not view Hashem as a God of "truth" and strict justice, but a God of "mercy".

3. relent of the evil | וְנִחָם עַל הָרָעָה – Yonah's words, somewhat surprisingly, imply that he originally fled because Hashem is merciful and forgiving and overturns punitive decrees. This leads many modern exegetes to suggest that Yonah was theologically troubled by Hashem's modes of justice and the institution of repentance in particular. See Why Did Yonah Disobey Hashem for discussion.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

מדות הרחמים והדין – שמות כ׳:ד׳-ה׳, שמות ל״ד:ו׳-ז׳, במדבר י״ד:י״ח, דברים ה׳:ח׳-ט׳, דברים ז׳:ט׳-י׳, ירמיהו ל״ב:י״ח, יואל ב׳:י״ג, מיכה ז׳:י״ח, נחום א׳:ב׳-ג׳, תהלים פ״ו:ט״ו, תהלים ק״ג:ח׳, תהלים קמ״ה:ח׳, דניאל ט׳:ד׳, נחמיה א׳:ה׳, נחמיה ט׳:י״ז

וְצַלֵי קֳדָם יְיָ וַאֲמַר קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ הֲלָא דֵין פִּתְגָמִי עַד דַהֲוֵיתִי עַל דַהֲוֵיתִי עַל אַרְעִי עַל כֵּן אוֹחֵיתִי לְמֶעְרַק לְיַמָא אֲרֵי יְדַעְנָא אֲרֵי אַתְּ אֱלָהָא חֲנָנָא וְרַחֲמָנָא מַרְחֵיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּמְתִיב מֵימְרֵיהּ מִלְאַיְתָאָה בִּישְׁתָא.

הלא זה דברי – יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריב׳ ואהיה שקרן בעיניהם.

was this not my contention – I know that, if they repent, You will not destroy them, and I will appear to them as a liar.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויתפלל – פירשתיו (ראב״ע פירוש ראשון יונה ב׳:ב׳).

וניחם – תואר, כי על כן הוא קמוץ, כמשפט כל בניין נפעל.

ויתפלל אל י״י – התפלה היא (יונה ד׳:ג׳) קח נא את נפשי.

עד היותי על אדמתי – במנוחה בלי שברון גופי ואברי.

על כן קדמתי לברוח תרשישה – להשמט ממך ותשלח אחר.

כי ידעתי כי אתה וגו׳ – ולא תשחית עיר גדולה כזו. ונמצא שטרחתי ושברתי גופי ועניתי בדרך כחי חנם, כי כסבור שבלא תשובה נחם על הרעה.

And he prayed to the LORD: The prayer was take, I beg you, my soul (4:3).⁠¹

When I was yet in my own land: At rest, without being broken of body and limb.

Therefore did I flee beforehand towards Tarshish: To escape from You, that you should send another.⁠²

For I know that You are (a compassionate and gracious God, slow to anger, abounding in kindness, renouncing punishment) and so would not destroy such a great city. It would then result that I would have exerted myself, broken my body and suffered so on the way, (losing) my strength for nothing. For Jonah thought that God had renounced the punishment without their having repented.⁠³

1. Here, Rabbi Eliezer understands prayer as only the petition of 4:3; the earlier portion of Jonah’s discourse is “only” prophetic dialogue with God, and is not included in the terminology of “prayer.” Contrast note 35, above.

2. See Rabbi Eliezer’s comment on 1:3.

3. Rabbi Eliezer here clarifies and expands his interpretation given on 4:1.

ויתפלל – התפלה קח נא את נפשי (יונה ד׳:ג׳).

וזה אמר בתחלת תפלתו: אנה י״י הלא זה דברי – מה שהייתי חושב ומדבר עם לבי, כי הייתי מפחד שישובו ותנחם על הרעה, ותהיה תשובתם גורמת רעה לישראל.

אנה – כתוב בה״א^א.

עד היותי – בעוד היותי, וכן עד זה מדבר (איוב א׳:ט״ז-י״ח).

קדמתי לברוח – קודם שתבוא לי נבואתך בזה פעם שנית.

ונחם – קמוץ, כי הוא בינוני מבניין נפעל.

א. ר״ל ולא באל״ף. ראה במסורה גדולה יונה א׳:י״ד, ״אנה ו׳ כתיב ה״א״.

קח נא את נפשי – וכן אמר אליהו (מלכים א י״ט:ד׳), והראש משה רבינו ע״ה (במדבר י״א:ט״ו), ובכל זה שאלות רבות ורבות ובפרט על דברי יונה והכל אוצר י״י יבוא.

ולכן התפלל אל ה׳ ויאמר אנא ה׳ הלא זה דברי עד היותי על אדמתי ופירוש הפסוק הזה לדעתי כן הוא, הלא זה דברי שדברתי ואדבר בעוד שאהיה חי והוא שכל זה החסד וההטבה שאתה עושה לנינוה אינו מאהבתך אותם ולא מפני ששורת הדין כן אבל הוא כולו על אדמתי כלומר שאתה מאריך פנים לאשורים כדי שיבא על אדמתי אדמת ישראל להחריבה ועל כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי שאתה תהיה לנינוה בסבת אדמתי חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ותנחם על הרעה, האמנם אין הדברים האלה עצם תפלת הנביא כמ״ש מיד.

ארך אפים. שאף על פי ששבו מן הגזל, לא שבו משאר עבירות שבידם¹: ויתפלל אל ה׳. שלא יצווהו לעשות כן לישראל²:

1. מידת ׳ארך אפיים׳ הכוונה שה׳ מאריך אפו לרשעים שישובו, אבל אחרי ששבו, שוב אינם צריכים למידה זו. אך אנשי נינוה ששבו רק ׳מן החמס אשר בכפיהם׳, ולא שבו משאר עוונות, האריך להם ה׳ אפו בשביל העוונות האחרים. וכ״כ אברבנאל ששבו מן החמס ולא מן העבודה זרה.

2. רבינו הקדים פירוש ׳כי אתה ארך אפיים׳ להורות שכל מה שנאמר בזה אינו חלק מן התפילה, אלא התפילה היא מה שביקש שלא ישלחנו לישראל באותה השליחות ששלחו לנינוה, כדי שלא ייגרם לישראל גלות.

ויאמר אנה ה׳ – במקצת ספרים בב׳ טעמים ובמקצתן בטעם א׳ לבד כמ״ש למעלה בסימן א׳.

עד – בעוד וכן עד זה מדבר (איוב א׳:ט״ז).

קדמתי – מלשון הקדמה וזרוז.

ויתפלל – התפלה היה מה שאמר במקרא שלאחריו קח נא את נפשי.

הלוא זה דברי – התנחומין הזה היה עם מחשבותי בעוד שהייתי על אדמתי עד לא ירדתי אל הים ובעבור זה הקדמתי לברוח תרשישה טרם בא לי הנבואה פעם שנית.

כי ידעתי – מאז ידעתי שאתה אל חנון וכו׳ ומקבל השבים ומתנחם על הרעה ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת כי היה טוב בעיני שלא ישובו ויאבדו בעונם ולא יהיו רצועה מרדות על ישראל ולפ״ד רז״ל יאמר הנה בזה תוסיף כעסך על ישראל בראותם כח התשובה, ואינם לוקחים מוסר וע״ז חשבתי מתחלה ולכן היה קשה עלי הנבואה.

ויתפלל אל ה׳ – על מזונו וחסרונו.

ויאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי – למה הרע לי ואם לא שבתי שם גם אני רציתי לשוב אך שאמרתי שבזקנתי יום א׳ לפני מתתי אשוב כי אתה מקבל תשובת השבים ביום אחד כמו שעשית להם אך שנטרפה השעה ולא יכולתי לשוב עד בואו זמן עד היותי מוטל על האדמה.

על כן קדמתי לברוח תרשישה – שלכן קדמתי בנעורותי לברוח מלפניך כי חשבתי שבזקנותי אשוב.

כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים – שמארך אף להמתין אולי ישוב ע״ז בטחתי אבל האו׳ אחטא ואשוב כו׳ ובאמת משפטי ה׳ אמת.

ורב חסד – שאתה מקבל אפילו יום אחד לפני מותו.

ונחם על הרעה – וע״כ תרחם עלי עכשיו.

הלא זה דברי – ר״ל עוד בהיותי על אדמתי בא״י טרם שהלכתי אל נינוה היה זה דברי כי אתה נחם על הרעה. ר״ל שידעתי אז שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים אף שלא יעשו תשובה כראוי, שהרי הם לא עשו תשובה על חטא ע״ז ובכ״ז לא הבאת עליהם את הרעה מפני שנחמת על הרעה מאז ולכן בעלילה קלה בטלת את הגזרה, ועל כן קדמתי לברוח תרשישה ר״ל שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך רק מפני שידעתי שאף שישארו עובדי עצבים לא תשחיתם ע״כ לא רציתי ללכת בשליחות.

הלוא וגו׳ – אתה ידעת שמחמת יראה זו ברחתי, ולמה הכרחתני לדבר הגורם לי צער גדול כזה? ויונה היה אדם ולא מלאך, והכותב סִפֵּר ממנו בלי משוא פנים מה שהגיע לאזניו, ומתפלתו נדע כמה רבתה בלבו יראת שדי ובטחונו בו.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ג) וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה קַח⁠־נָ֥א אֶת⁠־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃

And now, Hashem, please take my soul from me, for my death is better than my life.⁠"

תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וּכְעַן יְיָ סַב כְּעַן יַת נַפְשִׁי מִנִי אֲרֵי טַב דַאֲמוּת מִדְאֵיחֵי.

כי טוב מותי מחיי – לפי שהם יאמרו נביא השקר אני, שנבאתי להם: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (יונה ג׳:ד׳), ולא נהפכה.

ועתה – בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה, יפחד שתבוא הרעה עליהם. על כן יתפלל: קח נא את נפשי, כדרך: מחני נא (שמות ל״ב:ל״ב), וכאשר עשה אלישע במשחו חזאל (מלכים ב ח׳:י״א).

ועתה י״י קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי – שיש לי עוד לטרוח ולשבר גופי ולשוב אחור. וכיוצא בו אמר אליהו (מלכים א י״ט:ד׳) מטורח הדרך ומשברון גופו.

And now, LORD, take, I beg you, my soul from me, for my death is better than my life: For I still have to exert myself and break my body to return home. And so in the same way did Elijah speak, as a result of the exertion of the road and being broken of body.⁠¹

1. See 1 Kings 19:4: “[Elijah] went into the wilderness a day’s journey, and he came and sat under a broom brush, and he prayed for his life, that he might die. He said, ‘Enough! Now, LORD, take my life, for no better am I than my fathers!’” On the connection between the figures of Jonah and Elijah, see Simon (1999), 38.

ועתה, קח נא את נפשי – שלא אראה ברעת ישראל, כמו שאמר משה רבינו ע״ה מחיני נא מספרך (שמות ל״ב:ל״ב), וכן אמר הרגני נא הרוג (במדבר י״א:ט״ו).

ועתה ה׳ קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי ר״ל ועתה אחרי שאלה הצלת ועל אדמתי תשפוך חמתך ויהיו האשורים מטה זעמך מאחר שכבר עשיתי שליחותי עתה מחולי זה שחליתי קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי ואל אראה ברעה אשר ימצא את עמי ובאבדן מולדתי. הנה התבאר שלא היה מתרעם יונה מסליחת נינוה אלא ממה שהיה רואה כוונת הקב״ה לנינוה שהיה מכוין להשחית את ישראל ושלכן שאל את המוות כדי שלא יראה בחרבן השבטים על ידי האשורים. והותרו בזה השאלות השנית והשלישית:

קח נא את נפשי. שלא אראה ברעה אשר תמצא את עמי¹:

1. ע״פ לשה״כ באסתר (ח ו). והיינו שמעתה יתחייבו ישראל גלות, כיון שלא ישובו בתשובה כמו שעשו אנשי נינוה.

ועתה ה׳ – הואיל וכן הוא אבקש ממך שתקח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי לראות באבדן בני עמי אשר ע״י באה הסבה.

ועתה ה׳ קח נא את נפשי ממני – אם א״א להציל מרעתי כמ״ש במעש׳ דר״א בן פדת (בפ״ג דתענית) דא״ל הש״י בני ניחא לה דאחרבינן לעלמא כו׳ ואמרו בזהר שימו׳ ר״א כו׳ ע״ש וגם ר״א שאל שני דחיי נפישא או דחיינא ואם לאו הי׳ גם רצונו בכך.

כי טוב מותי מחיי – כמ״ש ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים כו׳ (קהלת ד׳:ב׳) ולכאורה שכבר מתו וכן אשר הם חיים ייתור דברים אלא שר״ל שטובים מן המתים שכבר מתו ולא נצטרכו לבא בגלגול מאותן שהם חיים עדנה שבאו בגלגול. ובזה מיושב דאמרו בערובין (פ״ק) נמנו וגמרו טוב לאדם שלא נברא כו׳ עד יפשפש במעשיו דקשה האיך אפ״ל שטוב יותר יותר א״כ למה נברא ועוד שעכשיו שנברא קשה להולמו. ועוד מאי יפשפש כו׳ הל״ל יעבוד את ד׳ ויעשה טוב אלא נראה דנחלקו בשוב אל הגלגול שני. שאלו אומרים טוב לו שנברא כי ככל פעם הוא עושה מצות כמ״ש קצת מפרשים. ואלו אומרים טוב לו יותר אם הי׳ מתקן בגלגול ראשון ולא יצטרך בגלגול שני. וכן נמנו וגמרו כנ״ל וזהו ושבח אני את המתים כו׳ (קהלת ד׳:ב׳) וקאמר ועכשיו שנברא ע״כ לתקן מעשיו שמקודם ולא בשביל מצוה לעשות כי טוב לו כו׳ כנ״ל וע״כ יראה עיקר לתקן במה שפשע מקדם כמ״ש אבוך במאי זהיר טפי כו׳ והאיך ידע מה שקלקל מקדם יש ע״ז ב׳ סימנים א׳ במה שנכשל בה בגלגול הזה הרבה פעמים. וע״ז אמרו יפשפש במעשיו באיזה נכשל ב׳ באיזה עבירה נפשו חשקה לו מאד לפי שהורגלה מקודם ונעשה טבע ולכך יש ב״א שחושקין בעבירה אחת יותר וזה בעבירה אחרת וע״ז אמרו יפשפש במעשיו שיפשפש את מעשיו.

ועתה ה׳ – אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ״ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח נא את נפשי, בשאני גרמתי זאת.

תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ד) ^אוַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃

Hashem said, "Are you very angry?⁠"¹

1. are you very angry | הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ – See Targum Yonatan and Hoil Moshe, who suggests that the word "הֵיטֵב" be understood like the Aramaic "טובא", much. See Ibn Ezra similarly: "are you thoroughly upset", pointing to similar usage in Devarim 9:21. Alternatively: "Is it good (right) for you to be angry?⁠" (R"E of Beaugency).

א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה

תרגום יונתןאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲמַר יְיָ הֲלַחְדָא תְּקֵיף לָךְ.

ויאמר – ההיטב – כמו: ואכות אותו טחון היטב (דברים ט׳:כ״א), והטחן טחינה^א שלימה גמורה. והטעם: למה חרה לך על ככה.

ויפת אמר: היחר לך שאיטיב אני למי שארצה. וזה הבל הוא.

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896: טחינת.

ההיטב – וכי טוב הוא שחרה לך על זאת, שאף אם בלא תשובה אני חס על מעשה ידי. ולדבריו ולשיטתו השיבו שאף אם היה כמו שהוא סבור לא היה לו לכעוס על כך.

Have you done well (to be so grieved?)¹: And is it a good thing that you have been so troubled about this? For even without repentance, I have compassion on the work of my hands. And it was according to (Jonah’s) word and his manner that (God) responded to him, for even if it had been as (Jonah) thought (i.e., that God had forgiven the Ninevites without their having repented), (Jonah) shouldn’t have been angry about it.⁠²

1. Here, my translation is in keeping with Rabbi Eliezer’s comment, which itself reflects the Hebrew ההיטב, ha-hetev. NJPS: “Are you that deeply grieved?”

2. While it cannot be said that Rabbi Eliezer responds here to “anti-Jonah” diatribes in Christian anti-Jewish polemics, it is nonetheless true that he takes an even-handed approach to Jonah’s character throughout the commentary, on occasion justifying Jonah’s actions while at other times gently chiding the biblical figure.

ויאמר י״י ההיטב חרה לך – אם חרה לך מאד. ולא אמר לו עוד^א, אלא רצה לומר^ב עוד אראך אות שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים.

והיטב – עניינו חוזק העניין, וכן ואכות אותו טחון היטב (דברים ט׳:כ״א), שברו היטב.

ויש מפרשים, אם היטב שאני עושה להם חרה לך.

ויונתן תרגם כמו מאד – הלחדא.

א. כלומר לא אמר לו הקב״ה יותר משאלה זו.

ב. בכת״י אוקספורד 24 נוסף: אלא רצה לומר ״לו״.

ההיטב חרה לך – ואין עוד, לא מהשם ולא ממנו, כמו שיבוא בשניה (פסוק ט׳) עוד.

והנה ה׳ הוכיח את יונה על כעסו באומרו ההיטב חרה לך ר״ל היש תכונה רעה כתכונתך שחרה לך ההטבה שאני מטיב את נינוה, וכ״פ הראב״ע בשם יפת היחר לך שאיטיבה אני למי שארצה, ואין זה מדרך האיש הטוב שיחר לו על ההטבה כי טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו, והראיה המורה על הפירוש הזה שלא תמצא תשובת יונה על זה המאמר, ואם היה אומרו ההיטב חרה לך שאלה היה וראוי שישיבהו היטב חרה לי כמו שאמר אחר זה אלא שהיא תוכחה, ואפשר לומר ג״כ שיונה לא רצה להשיב על המאמר הזה בהיותו שאלה לפי שיודע בודאי שהכל גלוי לפני כסא כבודו ושהקב״ה היה יודע אמתת כוונתו שלא חרה לו על הטבת נינוה כי אם על השחתת ישראל העתידה לבוא ממנה.

ההיטב חרה לך. האמנם חרה לך שהיה על ידך היטב לנינוה, שלא יאבדו¹:

1. היטב מלשון ׳טוב׳, והכוונה על ההטבה לנינוה, לא על חרונו של יונה, ׳ואין זה מדרך האיש הטוב שיחר לו על ההטבה, כי טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳ (אברבנאל). וכ״כ הרד״ק, וראה אבע״ז.

ההיטב – ענין חוזק וכן שברו היטב (מלכים ב י״א:י״ח).

ההיטב חרה לך – בה״א התימה וכאומר הנה אראך במופת שאין מהדין שיחרה לך וקצר בדבר המובן כי בדבר הקיקיון הנאמר בענין הראה לו זאת.

ויאמר ה׳ ההיטב וכו׳ – וכי הדבר הזה טוב אתה עושה שחרה לך ואתה מקנא בהם, כמו למה חרה לך (בראשית ד׳:ו׳) אצל קין.

השאלות:

מז״ש ההיטב חרה לך שהיא שאלה שאין לה הבנה כלל, ויונה לא השיב על זה דבר, כמו אחרי זה שאמר היטב חרה לי עד מות!?.

ויאמר ה׳ ההיטב חרה לך – א״ל למה חרה לך מפני שיחשבו אותך כנביא שקר על שלא נתקיימה נבואתך, וכי הייתי מתנבא על דבר טוב שיחרה לך שלא נתקיים הנבואה, שאם היה הנבואה על היטב ולא נתקיימה אז יוחזק הנביא לנביא שקר כי היעוד הטוב הבא ע״י נביא מוכרח שיתקיים בכל אופן אף שהעם ירעו מעשיהם, משא״כ ביעידת הרע שאם ישובו בתשובה תבטל הגזרה ולא יכזב הנביא בזה, וכמו שהתבאר בדברי ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיהו כ״ח).

ההיטב – על דרך לשון ארמי שבו טובא משמש להוראת הרבה; ״כל כך חרה לך?!⁠״

תרגום יונתןאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ה) וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן⁠־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּ֩עַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה⁠־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃

Yonah went out from the city and sat to the east of the city, and made a hut for himself there. He sat under it in the shade until he might see what would become of the city.⁠¹

1. what would become of the city | מַה יִּהְיֶה בָּעִיר – The phrase implies that Yonah did not know that the city was to be saved, leading Ibn Ezra and R"E of Beaugency to suggest that this chapter overlaps in time with the previous one, and took place within the forty days. Cf. Abarbanel that Yonah thought that though the city would be saved from destruction, the people would still get some punishment. Compare Radak who suggests that Yonah waited to see whether the people's penitence would last and, if not, whether the decree would be renewed.

וּנְפַק יוֹנָה מִן קַרְתָּא וִיתִיב מִמַדְנַח לְקַרְתָּא וַעֲבַד לֵיה תַּמָן מְטַלַלְתָּא וִיתִיב תְּחוֹתָהּ בְּטוּלָא עַד דְיֶחֱזֵי מַה יְהֵי בְסוֹף קַרְתָּא.

עד אשר אראה מה יהיה בעיר – אם תתקיים נבואתי על נינוה, שהקב״ה גזר^א עליה.

א. כן בכ״י ברסלאו 104. בכ״י לוצקי 777: ״גוזר״.

ויצא – שב להזכיר דברי^א יונה ואשר קרהו לפני מלאת ארבעים יום, כדרך: ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א), גם: ויקח יוסף את שניהם (בראשית מ״ח:י״ג).

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896:דבר.

והוא כבר יצא לו מן העיר – קודם שקרא הקריאה מהלך יום כי ירא לשבת בעיר.

וישב מקדם לעיר – כל מ׳ יום.

מה יהיה בעיר – בסוף מ׳ יום.

(Jonah) had already¹ gone out from the city, immediately after² he had uttered his prophetic cry, one day’s journey, for he feared to dwell in the city.

He dwelled east of the city: All of the forty days.

(Until he would see) what would happen to the city: i.e., at the end of the forty days.

1. Rabbi Eliezer interpolates the word “already” and changes the form of the Hebrew verb (see above on 4:1).

2. I have translated according to Poznanski’s emendation, (1913), 159, n. 5. The MS has “before” (קודם, qodem) in the text here, which cannot be correct. Alternatively, one may read, with Cohen, Mikraot Gedolot Ha-keter (2012), 165, “Jonah had already gone out from the city, earlier, when he had uttered his prophetic cry.”

ויצא, מקדם לעיר – ישב לו במקום שהוא מזרח לעיר.

עד אשר יראה – אולי לא יעמדו בתשובתם ותשוב הגזרה עליהם.

ואמנם אומרו ויצא יונה מן העיר חשב הראב״ע שזה היה אחרי המ׳ יום ושאז ידע יונה שנחם השם על הרעה, וכן חשב שמאמר היטב חרה לך הראשון הוא עצמו מה שנאמר לו אחרי הקיקיון, ואינו נכון כי יבואו א״כ הכתובים שלא כסדר בקדימה ואיחור, וגם יהיה מאמר ויאמר ה׳ ההיטב חרה לך כפול ומותר אין ענין לו.

ויותר נכון לפרש שמיד אחר הכרוז שעשה הנביא התעוררו אנשי נינוה לתשובה והודיע השם לנביא שנחם על הרעה, ויונה יצא מן העיר שלא להתחבר עם האשורים הרשעים וישב מקדם למזרח העיר ויעש שם סוכה לשבת שם עד אשר יראה מה יהיה בעיר, כי הוא חשב שאף על פי שימלטו אנשי נינוה ממהפכה הכוללת כיון שנחם השם מאותה רעה אשר דבר לעשות הנה לא ינקו ולא ימלטו משתבא עליהם עונש אחר לכולם או למקצתם או לבתי אלהיהם, כי הנה במעשה העגל אחרי שהתפלל משה קודם רדתו מההר ונאמר שם (שמות לב, יד) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו הנה אח״כ ויגוף ה׳ את העם והוצרך מרע״ה לשבת בהר ארבעים יום על סליחתם, וכן היה ענין יונה שעם היות שידע מהשם שנחם על הרעה אשר דיבר לעשות מההפכה הכוללת ישב בסוכה לראות מה יהיה בעיר אם יגוף ה׳ את העם או מה יעשה בהם.

מה יהיה בעיר. אם יחזרו לסורם¹:

1. שישב לו במקום שהוא מקדם לעיר, כלומר מצד מזרח לעיר, עד אשר יראה, אולי לא יעמדו בתשובתם ותשוב הגזרה עליהם (רד״ק). ולפי זה יתכן שיצא מן העיר אחרי ארבעים הימים, שכבר ידע שלא נתקיימו דבריו בזמן שאמר.

עד אשר יראה וגו׳ – כי חשב אולי לא יעמדו בתשובתם ותחזור הגזירה למקומה.

ויצא יונה מן העיר – כי ראה שהשם לא שמע תפלתו והשעה דחוקה לו פירש עצמו מן העולם הזה.

וישב מקדם לעיר – שישב לעסוק בתורה שהיא נבראת קודם עולם הזה כמ״ש ה׳ קנני כו׳ קדם מפעליו מאז (משלי ח׳:כ״ב).

ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל – כמ״ש באספך כו׳ תחוגו את חג כו׳ (ויקרא כ״ג:ל״ט) בסוכות כו׳ ואמרו בפסולות גורן ויקב כו׳ ואמרו שיהא צלתה מרובה מחמתה. והענין כי כל מעשה עולם הזה ועשרו וטובו הכל מן השמש והוא שאמרו במזלא תליא מלתא כפי אשר השמש עומדת במזלות והוא ידוע להחוזים ולכך כתבה התורה באספך כו׳ שלא תמשך אחר העולם הזה תעשה סוכה בפסולת גורן ויקב שכל סעודה הוא על הלחם ויין כמ״ש לשחוק עושים לחם ויין כו׳ (קהלת י׳:י״ט) ואמרו שלא תהנה מהן אלא בפסולת ותפרוש מעושר עולם הזה רק תשב בצל שלא תחת השמש ויהי תורתך קבע ומלאכתך ארעי וזהו צלתה מרובה מחמתה וזהו וישב בצל.

ולא עסק כלום עד אשר יראה מה יהיה עם מזלו אם ישונה לטובה וצפה תמיד אולי ישונה וחפץ ה׳ להראותו שאין טובת עולם הזה כלום.

השאלות:

למה ישב מקדם לעיר לראות מה יהיה בעיר, הלא כבר ידע כי נחם ה׳ על הרעה?.

וישב וכו׳ עד אשר יראה מה יהיה בעיר – שחשב שאעפ״י שבטלה הגזרה ולא תהיה מהפכה הכוללת בכ״ז א״א שלא יהיה איזה רושם ויהיה איזה רע בעיר וכמו מעשה העגל שכתב וינחם ה׳ על הרעה ובכ״ז ויגוף את העם אשר עשו את העגל, וכן פי׳ הרי״א.

(ו) וַיְמַ֣ן יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה⁠־אֱ֠לֹהִ֠ים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל⁠־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל⁠־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃

Hashem, God, appointed¹ a kikayon² and it rose up above Yonah to be a shade upon his head, to save him from his evil.⁠³ And Yonah was very glad about the kikayon.

1. Hashem appointed | וַיְמַן י״י – The verb "מנה" appears four times in the Book of Yonah (see 2:1, 4:6,7,8). In all the cases it is Hashem who appoints a messenger (fish, plant, worm, or wind) to either save or harm Yonah. As such, the guiding word highlights how all is in Hashem's hands and all of nature does His bidding.

2. kikayon | קִיקָיוֹן – This is a transliteration of the Hebrew, "קִיקָיוֹן", which is a plant mentioned only in our story, and as such difficult to identify. Ibn Ezra, in the name of Spanish scholars, assumes it is a type of gourd. Others identify it with the castor-oil plant (see Bavli Shabbat 21a).

3. from his evil | מֵרָעָתוֹ – The verse appears to refer to Yonah's discomfort from the hot sun (Rashi, Radak), but see above that the chapter might be playing with the word "evil". Here it might have a double meaning, for the kikayon was meant not only to protect Yonah from physical harm, but to teach Yonah a spiritual lesson and save him from his errors.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםר׳ יהודה אבן בלעם ערביתרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְזַמֵין יְיָ אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וּסְלִיק עֵיל מִן יוֹנָה לְמֶהֱוֵי טוּלָא עַל רֵישֵׁיהּ לַאַגָנָא לֵיהּ מִבִּישְׁתֵּיהּ וַחֲדֵי יוֹנָה עַל קִיקָיוֹן חֶדְוָא רַבָּא.

מה עשה הקב״ה העלה קיקיון על ראש יונה בלילה ובשחרית עלו עליו רע״ה עלין וצל כל עלה ועלה ארבעה זרת וטפח, ארבעה אנשים יכולים לישב בצלו תחת הקיקיון לכבוש את השמש, זימן הקב״ה תולעת והכה את הקיקיון ויבש ומת וזבובין ויתושין שרויין עליו ומצערים אותו מכל צדדים עד שבקש נפשו למות, באותה שעה זלגו עיניו דמעות כמטר לפני הקב״ה, ואמר לו יונה מפני מה אתה בוכה יש לך צער על זה שלא גדלתו לא הכנסת בתוכו זבל ולא השקית בו מים לילה אחד חיה ולילה אחת יבש כך חסת עליו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, באותה שעה נפל על פניו ואמר הנהג עולמך במדת רחמים דכתיב לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות.

פירש¹ את הקיקיון שהוא ״כ֗רוע״, ויש שאמרו² כי שמן קיק הנזכר במשנה (משנה שבת ב׳:א׳) הוא הקיקיון, וזה אפשרי.

1. במקור ״פסר פיה״ [=פירש בו], ופעמים רבות כוונת ר׳ יהודה בן בלעם בכינוי זה לרס״ג, וראה בהערה הבאה שאכן כך פירש רס״ג בפירושו למשנה.

2. שבת (כא.): ׳מאי שמן קיק. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי׳. ופירש גאון בתשובה: ׳צלוליבא, אילן אחד יש במקומנו ואילן סרק הוא ועושה גרעינין ועושין מהן שמן, ומין סמנין הוא, וכל מי שיש בו צינה הרבה שותה ממנו. ושמו בלשון ערבי כורווע [=קיקיון], ושמנו קורין אותו דוהן כורווע [=שמן הקיקיון]׳ (תשובות רב נטרונאי גאון סי׳ תג, הובא בקיצור בפירוש הרד״ק כאן). וכן פירש רס״ג ב׳פירוש מילות המשנה׳ (שבת שם. כת״י T-S F5.109 7א): ׳קיק – שמן הקיקיון׳ [=דהן אלכ׳רוע]. וכן פירשו רב שרירא גאון ב׳פירוש מילים ממסכת שבת׳ (כא ע״א. גנזי קדם ט עמ׳ 117), רב שמואל בן חפני גאון (הוב״ד בספר השרשים לריב״ג ולרד״ק שרש קיק, ובפירוש הרד״ק כאן), ורב האיי גאון בפירושו למסכת שבת (הוב״ד בספר העתים סי׳ ט), וכ״פ הרמב״ם בפירוש המשנה שם, וכתב רבינו פרחיה בפירושו לשבת: קיקיון דיונה - בלשון ישמעאל דהן אלכרואע [=שמן הקיקיון], ור׳ תנחום הירושלמי פירושו כאן ובספר המדריך המספיק (ערך קיק) הביא בשם יש אומרים שהקיק המוזכר המשנה הוא הקיקיון המוזכר כאן. וכ״פ הספורנו כאן. וזהו שכתב ר׳ דוד הנגיד בגיליונות פירוש ר׳ יעקב אלאמשאטי על משנה תורה הל׳ שבת פ״ה ה״ח (גנוזות הרמב״ם ובית מדרשו – קול נגידים, ירושלים תשפ״א) שפירוש קיקיון דיונה הוא אלכרוע, ושכן פירשו כל הגאונים.

פסר פי אלקיקיון אנה אלכ׳רוע וקד קיל אן שמן קיק אלמד׳כור פי אלמשנה הו אלקיקיון וד׳לך ממכן.

וימן – לשון הזמנה.

להציל לו מרעתו – מחום השמש.

קיקיון – עשב הגדל למעלה בענפים רבים ומיצל וכך שמו.

appointed Heb. וַיְמַן, an expression of preparation. [from Jonathan]

to save him from his discomfort – From the heat of the sun.

kikayon – A plant that grows high with many branches and it affords shade and that is its name.

להציל לו מרעתו – כשהטילוהו אל הים נפל כל שערו, שמי הים מלוחים ומעבירים מן האדם כל שערו, ולכך כשזרחה השמש עליו היה נתעלף.

וימן – חכמי ספרד אומרים: דלעת או קרה, ואין דרך לדעת מהו קיקיון.

להציל לו מרעתו – מרוב חום השמש.

ויש אומרים: כי בעבור שעמד במעי הדג זמן ארוך, עור בשרו רך ולא יוכל לסבול החום.

ועכשיו בסוף מ׳ יום שחרה לו על שחס עליהם ולא השחיתם כדבריו אז: וימן י״י אלהים קיקיון... להציל לו מרעתו – שהשמש היה מכה על ראשו בעד הסכה.

And now, at the end of the forty days, when he grieved over (God’s) compassion for the (inhabitants), and that (God) didn’t destroy them according to his¹ word, then the LORD God provided a qiqayon²… To save him from his discomfort, for the sun was beating down on his head, through the booth.⁠³

1. This is a double entendre, referring to God’s word, as well as to Jonah’s own prophetic cry.

2. For leaving the name of the plant untranslated, see Sasson (1990), 291–92. NJPS: “ricinus plant”; KJV, “gourd.” See also Simon (1999), 42–43.

3. Thus Rabbi Eliezer tries to reconcile the apparent contradiction between the shade provided by the sukkah, or booth, that Jonah built, and that of the plant furnished by God. See Sasson (1990), 289–90.

וימן – הצמיחו לפי שעה. ואעפ״י שעשה לו סוכה לצל, אולי יבשו עצי הסוכה, כי ישב שם עד מלאות לו ארבעים יום. ועשה עמו אות זה להשכילו בגזירת הש״ם וכי רחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ״ה:ט׳).

וקיקיון – הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל.

ובמשנה (שבת כ׳:) ולא בשמן קיק, ואמרו בגמרא מאי קיק, ריש לקיש אמר קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ואבי פשקי רבי, פירוש בין בצעי המים הוא גדל. ועל פום חנוון מדלן יתיה, פירוש על פתחי החנויות מדלין אותו לצל. ומפרצ⁠[ד]⁠והי עבדין משחא, פירוש מגרעיניו עושין שמן.

ופרשו רבינו שמואל בן חפני שהוא^א הנקרא בערבי אלכרו״ע.

ופי׳ צלוליבא מצאתי בתשובת הגאונים, אילן סרק יש במקומינו, ועושה^ב גרעינין, ועושין מהן שמן, וכל מי שיש לו צנה הרבה שותה ממנו, ושמו בלשון ערבי אלכרו״ע.

מרעתו – מחום השמש שהכהו, שיבשו עצי הסוכה שהיו לו צל.

א. כן בכ״י וטיקן 71, פריס 206, וינה 181. בדפוסים נוסף כאן: ״עשב״.

ב. ״ועושה״, כן הוא בכת״י אוקספורד 33, ובספר השרשים (שרש קיק). בכת״י וטיקן 71: ״עושין״.

ואז זימן הקב״ה הקיקיון שצמח שם לפי שעה, ושמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה לפי שעם היות לו כבר סוכה לשבת תחתיה הנה השמש היה עובר בסכך הסוכה ונוגע על ראשו גם כי יבשו עצי הסכה ולא היה לו בה כבר צל. אמנם בבוא הקיקיון שהעלין שלו הם גדולים בהתפשטם על הסוכה היו עושות צל הרבה כפול ומכופל, ולכן שמח יונה בו ואמר להציל לו מרעתו כי היה יונה חולה מהקדחת כמ״ש למעלה וירע ליונה רעה גדולה שהוא החולי כמו שפירשתי וכבוא השמש בגבורתו עליו אולי שימות כאשר שאל מאת הש״י ולכן כדי להציל לו מרעתו ר״ל רעת חליו ורעת שאלתו ששאל המות בא הקיקיון ויונה שמח בו כדרך המוקדחים שיתענגו וישמחו בדברים הקרים.

קיקיון. מין עשב גדל במים וריחו טוב, כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת כא.)¹: שמחה גדולה. שחשב שהיה זה לאות עת רצון, ושיקבל תפילתו על ישראל²:

1. במשנה בשבת (כא.) נאמר שאין מדליקים נרות שבת בשמן קיק, ובגמרא ביאר ריש לקיש שקיק היינו קיקיון דיונה, ואמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי [כלומר, הוא גדל בין בצעי המים], ועל פום חנותא מדלן יתיה [מדלין אותו לצל ולריח טוב על פתחי החנויות], ומפרצידוהי עבדי משחא [ומגרעיניו עושים שמן], ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא [ותחת ענפיו שוכבים כל חולי המערב]׳.

2. כמבואר (פסוק ב) שהתפלל שלא ישלח אותו עם נבואה דומה לישראל ויתחייבו גלות על ידי זה, וחשב שלזה רמז הקיקיון שהציל אותו מחום השמש, כמו תפילתו המצילה את ישראל מעונש. ולפי זה ׳להציל לו מרעתו׳ פירושו להציל אותו מאותו הדבר שעליו נאמר (פסוק א) ׳וירע ליונה׳, וכפי שפירש רבינו שם שידע שלא ייכנעו כן ישראל על ידי הנביאים, ושיפלו ישראל ביד מלכי אשור.

וימן – ענין הזמנה.

קיקיון – שם עשב שעליו גדולים ורחבים.

וימן – הצמיח עשב קיקיון וגדלה למעלה ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל להצילו מזריחת החמה הרעה לו כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד כי הולך ומתייבש מחום השמש ולא כן הקיקיון היונק רטיבות הארץ.

וישמח וגו׳ – על כי היה לו לצל מתמיד.

וימן ה׳ אלהים קיקון – כי אותם שמזלם קשה והן דוחקים את השעה וא״א שישנה ה׳ את המזל כמ״ש שכינה לר״א בן פדת בני ניחא לך דאהרבי לעלמא כו׳ ונוטל ה׳ מחלקו בגן עדן ונותן לו בעולם הזה כמעשה דר״א בן פדת וכן ברבה בר אבוה שלקח מטרפי דגן עדן והענין שכל עושר עולם הזה הוא מטרפי אילנא דגן עדן וכמ״ש בזוהר וזהו וימן כו׳ שנתן לו עושר גדול מעלי גן עדן.

ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו – כי שמשמכה אותו שנולד בחסרון כי כל טוב ורע הכל מהשמש הואיל והכל תחת השמש בין טוב ובין רע התחיל לגלות כי הכל יאבד כשם שהשמש נותן כך נוטלת ממנו ונותנת לאחר כמ״ש וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳) שנוטל מזה ונותן לזה וז״א וזרח השמש את מזלו ואח״כ ובא השמש אל מקומו שואף אל מקום המוכן לאחר ליתן זורח הוא שם לכך נתן לו הקיקיון לצל על ראשו להציל אותו מהשמש.

להציל לו מרעתו – להציל אותו מצרותיו ודוחקו.

וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה – ששמח מאוד שהגיע אל תאותו וזה אמרם (בשבת כ״א) ארבב״ח לדידי חזי קיקיון דיונה כו׳ עד בריחי דמערבא. ונ״ל שזה כוונתו שהוא ראה עושר גדול וליצלוליבא דמי לאילן סרק שאין עושה פירות כלל. ומדפסקי רב׳ בין בצעי המים בבני אדם שאינם מהוגנים כמ״ש ביחזקאל ומשקע מים תשתו ואת הנותרים ברגליכם תרפשון (יחזקאל ל״ד:י״ח). ועל פום חנותא מדלן יתה כמ״ש החנות פתוחה וכל הרוצה כו׳. ומפרצדוהי עבדה משחא שלפעמים מוכן העושר לזרעם שיטיבו בה כמ״ש (פסחים דף מ״ט) זמנין דנפיק ברא מעלי מיני׳ ואכיל לי׳ ומקיים בו מה שנאמר יכין וצדיק ילבש (איוב כ״ז:י״ז) זרע מעליא. ובענפוהי נייחין שהם מחזקין ידי ת״ח כמ״ש בב״ב. כל בריחי הן הת״ח כמ״ש בר״ה מאן קצירי מריע ת״ח דמערבא כי עתירי בבל אמרו יורדי כו׳ כמ״ש בב״ב ע״ש.

השאלות:

(ו-יא) מה היה ענין הקיקיון, וההוכחה שהוכיח לו ה׳ ממנו.

וימן אלהים קיקיון כי צל הסוכה לא היה מגין הרבה כמ״ש וישב תחתיה בצל, מבואר שלא היה הצל בכל הסוכה כי דפנות הסוכה לא סככו רק נגד הצד שעמדה שם השמש, והוצרך לישב בבקר תחת קיר מזרחי ובצהרים לא היה צל כלל והקיקיון עשה צל למעלה על ראשו להציל לו היינו לראשו שהיה מוכן לפגע מחום השמש, וישמח יונה על הקיקיון כי יונה דן מזה שרצון ה׳ שישב מקדם לעיר כי יתילד שם איזה דבר בעיר ומעכב אותו אשר שלומת רשעים יראה.

קיקיון – נמצא במשנת במה מדליקין, ועיין בגמרא (שבת כ״א). מה שרבה בר בר חנה מספר עליו; ובלשון רומי Ricinus שעליו רחבים; ובזמן קצר גדל הרבה ומֵצֵל, אבל נכמש גם כן בזמן קצר, ובפרט על ידי גשם מתמיד, עליו משריצים תולעים המנקרים בהם עד לכלותם.

להציל לו מרעתו – מצער הגוף הנהיה על ידי השרב.

(ז) וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמׇּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת⁠־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃

Hashem appointed a worm at the break of dawn¹ the next day and it struck the kikayon and it dried up.

1. break of dawn | בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר – Ibn Ezra (Bereshit 32:25) suggests that the phrase might literally mean: "until the black (of night) rose". Dawn arrives when the darkness of the night goes away.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְזַמֵין יְיָ יַת תּוֹלַעְתָּא בְּמֵיסַק צַפְרָא בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּמְחָא יַת קִיקָיוֹן וִיבָשׁ.

ותך – התולעת את הקיקיון במקום שיאמר לזכר ויך יאמר לשון נקבה ותך.

attacked Heb. וַתַּךְ. The worm attacked the kikayon. Where one would say for masculine וַיַךְ, he struck, he says for feminine וַתַּךְ, she struck.

וימן – למחרת – יום שמחתו בקיקיון.

וימן – הזמין התולעת לפי שעה במקום הקיקיון.

בעלות – בבי״ת^א.

ותך את הקיקיון – תולעת לשון נקבה, וכן כי תאכלנו התולעת (דברים כ״ח:ל״ט).

ותך – רוצה לומר שחתכו למטה, ואחר שנפסק ממנו לחות הארץ ונחתך, יבשו עליו שהיו לו לצל. והנה יום אחד היתה השמחה לו, ולמחרת בעלות השחר הכה^ב וייבש.

א. ר״ל ולא בכ״ף, כי יש במקרא כעלות בכ״ף ובעלות בבי״ת, וראה במסורה גדולה מלכים א י״א:ט״ו ״בעלות ה׳ וסימנו וכו׳⁠ ⁠⁠״.

ב. בכת״י אוקספורד 33: ״הוכה״.

האמנם לפי שטובות העולם הזה אינן מתמידות ועוד מעט יחדלו זימן הקב״ה תולעת בעלות השחר למחרת שמחתו ותך את הקיקיון ר״ל שחתכו מלמטה וכאשר נפסק ממנו לחות הארץ ונחתך יבשו העלים שהיו לצל וייבש.

בעלות השחר – בבי״ת והוא חד מן ה׳ שנמסר הסימן במ״ג מלכים א׳ סימן י״ד.

השחר – הוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש על הארץ.

ותך – ר״ל חתכה ופסקה.

בעלות השחר – בעת שעלה השחר למחרת יום שמחתו.

ותך – התולעת חתכה ופסקה את הקיקיון ממקום יניקתו ולא בא לו עוד רטיבות הארץ ולכן נתייבש מחום השמש.

וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת – כמ״ש כי בכל עלות השחר עומדת קליפה א׳ שרוצה ליטול את כל השפע ונקרא תולע והוא נגד שם ראשון של מ״ב שהוא בבקר מדרש של אברהם כידוע ליודעי חן. וע״ז באה עולת תמיד עולת נגד תולע.

וזה אמרו ותך את הקקיון וייבש – שנטל עשרו להודיע כי טובת עולם הזה אין.

ותך את הקיקיון שחתכתו למטה בשרשו ועי״כ נתיבש.

ותך את הקיקיון – גרמה לו נזק.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ח) וַיְהִ֣י׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל⁠־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת⁠־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃

When the sun rose, God appointed a deafening¹ east wind and the sun struck on Yonah's head, and he fainted and requested to die,⁠² and he said, "My death is better than my life.⁠"

1. deafening | חֲרִישִׁית – This is the only place that this adjective appears, but it is likely related to the root "חרש", to be silent, or the adjective "חֵרֵשׁ", deaf. See Ibn Ezra in the name of Ibn Janach that the verse refers to a loud, vehement eastern wind. Alternatively: "silent" (R"E of Beaugency and Hoil Moshe, suggesting that the wind was soft rather than harsh, and thus not capable of dispersing the heat), or: "silencing" (Rabba in Bavli Gittin 31b, noting that the wind silenced all other winds in its path, so that this hot wind dominated). Others relate it to the verb "חרש", to plow, in which case it might mean: "cutting" (see R. Yehuda in Bavli Gittin 31b).

2. requested to die | וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת – Literally: "he asked his soul to die", or "he asked for himself to die", but the phrase appears to be idiomatic, with "נפש" taking the meaning: "will" or "desire" (Hoil Moshe, pointing to the word's usage in Bereshit 23:8, "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם", if you are willing). This same exact phrase appears one more time in Tanakh, by Eliyahu (Melakhim I 19:4). He, like Yonah, asks Hashem to take his life soon after successfully persuading a nation to repent. For a comparison of the two figures, see Eliyahu and Yonah.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםר׳ יהודה אבן בלעם ערביתרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַהֲוָה כְּמַדְנַח שִׁמְשָׁא וְזַמֵין יְיָ רוּחַ קִדוּמָא שְׁתִיקָא וּטְפָחַת שִׁמְשָׁא עַל רֵישָׁא דְיוֹנָה וְאִשְׁתַּלְהִי וּשְׁאֵיל יַת נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת וַאֲמַר טַב דַאֲמוּת מִדְאֵיחֵי.

רוח קדים חרישית. דעת אבו אלוליד¹ שהיא מיוחסת ללשון חריש שהוא זמן הסתיו כי הוא קר ויבש. ואיני סבור שזה נכון כי הרוח המזרחית תמיד חמה ויבשה, אלא אם כן היה בה שינוי מן הרגיל².

וכאשר הסתיימו פירושי מילות נבואה זו, אביא לך תשובת רבנו האיי גאון ז״ל למי ששאל אותו בעניין בריחת יונה והיא זו. אמר: ושאלת על בריחת יונה ומה היתה סיבתו, ואיך יבחר האל לשליחותו מי שלא יבצע אותה³.

דע, יחזקך ה׳, כי בשאלה זו דנו ה״מתכלמון״⁴ רבות, ומהם מי שסבר כי השליחות הראשונה כבר מסר אותה יונה והלך אל נינוה עמה, ואף על פי שלא הוזכר בכתוב שהלך עמה, כבר אירע שדרך הכתובים להזכיר שה׳ יתעלה שלח את משה ואחרים, ובמקומות רבים לא הוזכר שהנביא מסר אותה, ואנו יודעים שהוא אכן מסר אותה.

ואשר לבריחת יונה, אחרי מסירתה, כי השליחות הראשונה הייתה רק ציווי לעם לחזור בתשובה, וכאשר לא חזרו בתשובה סבר יונה שהוא עתיד להשלח אליהם לדבר על הפורענות, ושאם יחזרו בתשובה זה יוסר מעליהם, כי האזהרה היא על תנאי גם אם לא הוזכר, כפי שהזכרנו⁵ ברגע אדבר ורגע אדבר (ירמיה יח ז,ט). לכן ברח אל הים כדי שלא ישלח בשליחות זו, כי הוא סבר שהתגלות הנבואה מגיעה אל הנביאים רק בארץ ישראל, ושם מדברים אל הנביאים⁶. ועם דעה זו, אין לומר שיונה לא רצה את שליחות ה׳⁷.

ומבין ה״מתכלמין״ יש מי שדבק בפשט לשון הכתוב, שאחרי ויהי דבר יי׳י אל יונה, ויקם יונה לברוח תרשישה, ואמרו שההוכחה מראה שה׳ יתגדל ויתעלה אינו שולח נבואה עם מי שמשנה את השליחות או יוסיף עליה או יגרע ממנה, כי הידע⁸ שה׳ נותן לנביא עומד במקום דבר ה׳, והוא דובר אמת במה שאמר ובמה שיאמר בשמו, ולא יתכן שיאמר על שקרן שהוא דובר אמת. אבל אי-הליכה עם השליחות היא רשלנות שתארע מהשליח, כך שאין לכזב ולא להכחיש בנביא שתארע ממנו רשלנות בדבר קטן. ועניין זה היה בקשת פטור מצד מיונה מללכת בנבואה, הלא תראה שמשה רבנו עליו השלום ביקש פטור מללכת בשליחות כמה ימים, כאומרו לא איש דברים אנכי (שמות ד י).

ואין ספק שה׳ ידע שיונה יעלה על הספינה לים ומה שה׳ עתיד לעשות מהניסים, ויתכן להיות שבעבור זה שלח אותו, ביודעו שיעשה את האותות הגדולים האלה שנזכרו, והם יושמעו לדורות, בגלל מה שאירע ליונה שסבר שמותר לו לעשות את מה שעשה על דרך בקשת פטור ראית את עוצמת מה שעבר עליו מהסכנות מהעלייה על הספינה לים והשלכתו למים ובליעת הדג אותו וכל מה שקרה.

וכבר אמרו רבותינו ז״ל (סנהדרין פי״א מ״ה) הכובש נבואתו דינו בידי שמים, ובתלמוד שלנו⁹ (שם פט.) הכובש נבואתו כגון יונה בן אמתי, ובתלמוד ארץ ישראל (שם פי״א ה״ה) הוזכר מה שסבר ומה שאירע לו, אמרו אמר ר׳ יונה, יונה בן אמתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקב״ה ליונה קום לך אל נינוה, אמר יונה, יודע אני שהגוים קרובי תשובה, אם אני הולך ומתנבא עליהם הם עושין תשובה והקב״ה בא ופורע משונאי ישראל, ומה עלי¹⁰, לברוח, ויקם יונה לברוח תרשישה. ומצאנו בברייתא מן הקטנות¹¹: למה ברח יונה, פעם ראשונה שלחו להשיב את ערי ישראל ועמדו דבריו, שנאמר (מל״ב יד כה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה כדבר יי׳י אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר. פעם אחרת שלחו לירושלים, ובסמוך לזה מאמר אחר שהעם החשיבוהו לנביא שקר¹², והוא אמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה (יונה ד ב), כי הוא יודע שה׳ הוא רחום וחנון, ופחד שיסלח לאלו שהוכרז עליהם עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (שם ג ד), עד שהמשיל לו את המשל אתה חסת על הקיקיון (שם ד י). וכלל העניין הוא טעות שטעה יונה, וכמוהו אפשרי שיקרה לנביאים¹³.

1. ר׳ יונה בן ג׳נאח בספר השרשים (שורש חרש). ויש להוסיף שכן היא גם דעת ר׳ משה ג׳יקטילה כפי שכתב בפירושו ליונה כאן (כת״י פטרבורג, EVR ARAB I 3525. בקטלוג בסה״ל נרשם על כתב יד זה שהוא מכיל את פירושו של ר׳ יהודה בן בלעם לתרי עשר, ואולם מעיון קל בתוכן הדברים עולה שהוא מפירושו של ר׳ משה ג׳יקטילה, ומכאן ראיה נוספת לכך שאין לייחס אותו לר״י בן בלעם שהרי בכתב יד זה מוזכר הפירוש שרבינו דחאו כאן. נראה שלכתב יד זה רמז פרץ מערבי בהערתו הראשונה במאמר ׳קטע מפירוש ר׳ משה אבן ג׳יקטילה לתרי עשר׳, עיוני מקרא ופרשנות ח״ו (תשס״ג) עמ׳ 253).

2. וכן הובא בפירוש ר׳ תנחום הירושלמי שכתב שר״י בן ג׳נאח פירש שחרישית פירוש עונת החרישה, ותמה על כך שהרי רוח זו היא קרה ויבשה. ולשון הכתוב ״ותך השמש על ראש יונה״ אינה הולמת פירוש זה, על כן הוא מפרש שהיתה זאת רוח סערה מזרחית.

3. יסוד זה שה׳ אינו בוחר נביא שיודע בו שימרה את דבריו מתבאר מדברי רס״ג בספר הצידוק (פירושו לספר איוב א ו עמ׳ כז), שם כתב שה׳ בחר נביאים לשליחותו ביודעו שהם לא ימרוהו. וכ״כ עוד רס״ג בביאורו למסעות הנביאים ולחמשת מסעות אליהו (הובאו דבריו בפירוש ר׳ אברהם בן שלמה למלכים א׳ עמ׳ שטז), ואלו דבריו: ׳יתעלה ה׳ מלבחור נביא שהוא יודע עליו שיבחר השקר׳.

4. כך כתב רב האיי במקור הערבי. וראוי לציין שבד״כ מצינו כינוי זה על כת מוסלמים שעסקו בתאולוגיה. ואילו כאן כוונת רב האיי בכינוי זה גם על חכמי ישראל, וכמובא בהערה בסמוך שדברים אלו מקורם בדבריו של רס״ג באמו״ד. ומכאן משמע שהלשון ׳מותכלימון׳ חוזרת על כל העוסק בענייני תאולוגיה, מכל דת שהיא.

5. תשובתו זאת של רב האיי גאון מובאת בתוך קונטרס שהכיל תשובות רבות, ומקומה של תשובה זאת בקונטרס זה הוא לאחר התשובה שכתב על עניין ׳הקץ הקצוב לחיים׳, וקונטרס זה השתמר ונדפס בגנזי ירושלים ושם בראש התשובה הראשונה (סי׳ כא) נכתב ׳מן שאלות העיר קאבס לרבנו האיי זק״ל, שאלת יחייך ה׳⁠ ⁠׳ וכו׳, ושם כתב ׳הרבה מהידיעות וההבטחות [=להיטיב] והאיומים הולכים אחרי תנאם שעלו במחשבה, וה׳ באר זה באמרו רגע אדבר על גוי ועל ממלכה׳. ובתחילת התשובה שלנו המופיעה שם לאחריה (סי׳ כב) נכתב ׳ועוד שאלת על בריחת יונה׳ וכו׳. וזוהי כוונת רב האיי במה שציין לדבריו שכתב לעיל על ענין ׳רגע אדבר׳.

6. כן אמרו במכילתא (פתיחתא לפרשת בא): ׳תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: ״ויקם יונה לברח תרשישה מלפני י״י״. וכי מלפני י״י הוא בורח. והלא כבר נאמר ״אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים, שם אתה, ואציעה שאול, הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני, ותאחזני ימינך״ (תהלים קלט ז-י) וכו׳. אלא אמר יונה, אלך לי לחוצה לארץ, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הן, שלא לחיב את ישראל׳.

7. כוונת רבינו לרס״ג שפירש כן באורך באמונות ודעות (מאמר ג פרק ה), וז״ל: ׳אם ישאל עוד היאך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והרי אין החכם בוחר מי שימרהו. אני אומר כבר עיינתי בספר יונה, ולא מצאתי מקרא האומר בפירוש שלא מסר את השליחות הראשונה, אם כי גם לא מצאתי שמסרה. אלא, שאני מחייב להיות בדעה שכן, כאורח כל הנביאים, ולפי שאין החכם בוחר לשליחותו מי שלא ימסור אותה. וכבר מצאנוהו אומר תמיד וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, ואינו מפורש שאמרה, זולתי במקצתן מפרש ׳וידבר משה כן׳. אלא, ברח יונה מן האפשרות שישלחנו שנית. שנראה לו שהראשונה הייתה אזהרה, והשניה איום ויעוד, וחשש לאיים עליהם במאומה, פן ישובו ויתבטל האיום וייחסו לו שקר, לפיכך יצא מן הארץ אשר הבטיחם הבורא שהנבואה שורה בה. וזה מפורש בסוף, אמרו אנא ה׳, הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, ולא היה עליו חטא, כי לא אמר לו ה׳ ׳הנני שולח אותך שנית׳. אלא דבר זה עלה על דעתו, וניסה למנוע מה שעלול להיות או שלא להיות, והחזירו ה׳ אל הארץ הנבחרת בהכרח, עד שניבא אותו ושלחו ועשה כחכמתו׳. רס״ג הזכיר ביאור זה במק״א בתוספת ובהרחבה, ודבריו מובאים כאן בשלימות, לגודל חשיבותם וליקרות מציאותם, וז״ל במאמר שכתב על מסעות הנביאים: ׳ויונה נצטווה לנסוע פעמיים, בראשונה, ללכת אל נינוה כדי להוכיח את יושביה, ככתוב (יונה ג ב) קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה את הקריאה, דהיינו, שיזהיר את עמה ויושביה, ככתוב (משלי א כד) יען קראתי ותמאנו, ולהודיעם חטאתם [ופשעם], ככתוב (ישעיה נח א) קרא בגרון אל תחשך, ולקרא לתשובה ולהתבוננות לתשובה, ככתוב (ירמיה ג יב) הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה וג׳. וראוי שנסבור שיונה הלך ועשה כך, אע״פ [שלא פירש הכתוב] שהוא הלך ועשה זאת. ואני הוכיח זאת בשתי ראיות, האחת, אין זה מוכרח שיזכיר את לכתו, כמו שלא הוכרח להודיענו שמשה דבר אל ישראל אחר כל דיבור שנאמר לו ׳דבר אל בני ישראל׳. והשניה, הימנעות מלקיים את השליחות הוא חטא, ולא יבחר ה׳ לשליחותו את מי שהוא יודע בו שיבחר לעבור על דבריו. ואם יאמר האומר, ואם יונה הלך, למה ברח, ככתוב (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה, נאמר שהוא חשש שישלחהו בשנית. ואם יאמר עוד, אם ברח מפני החשש שמא ישלחהו בשניה, גם זו עבירה. נאמר, הבריחה מפני גילוי נבואי אינה עבירה כלל, כי עדיין לא נשלח בכדי שימעל בשליחותו, אלא העבירה תהיה רק לאחר שהוטל עליו. וראוי שנאמר, למה ברח, והלא הוא יודע שאי אפשר לברוח מה׳, ככתוב (תהלים קלט ז) אנה אלך מרוחך וג׳. ונאמר, שמטרתו בבריחה היתה שלא יתחייב בזה פעם שניה, וברח אל הים, כי ידע שהוא לא יתנבא אלא בארץ המקודשת, כלומר בארץ ישראל. וסבת הטעות של הנביא, שלא במקום הנבואה (מילולי: השליחות) הוא מה שעלה על דעתו שכאשר האיום הנבואי אינו מתקיים אפשר לאמר שהנביא שיקר, וראיה לכך שכך סבר ממה שאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי וג׳ וזה היה דמיון שוא וטעות, כי האיום אינו מתקיים כשהעוונות חדלים׳ (פירושי רב סעדיה גאון לבראשית, מהד׳ צוקר, נספח א׳ עמ׳ 435. וכאן בכמה שינויים בתרגום. כנראה שלא כתבו רס״ג כחיבור בפנ״ע אלא סיפחו לאחד מספרי פירושו לתורה כדרכו).

8. וכלשונו של הרמב״ם בהל׳ תשובה (פ״ג ה״ח): שהנבואה היא ׳מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם׳.

9. כך דרכם של גאוני בבל לכנות את התלמוד הבבלי, ראה תשובות הגאונים - הרכבי (סי׳ שמט): ׳ותלמוד שלנו שעליו אנו סומכין ועליו כל ישראל סמוכין׳. תשובות הגאונים - ליק (סי׳ מו): ׳אנו על תלמוד שלנו סומכין׳, ועוד.

10. לפנינו נוסף: לעשות.

11. בגנזי ירושלים: ׳בברייתא מן הדרשות הנקראת ״פרך יונה״⁠ ⁠׳, ונראה דזהו הנוסח המקורי, ומעתיק פירוש ר׳ יהודה בן בלעם לא הכיר את המדרש הזה (וכפי שאינו ידוע אף בימינו), ועל כן כתב לשון סתומה. ומאמר זה מובא גם בפרקי דרבי אליעזר (פרק י. ומשם בשלשה מדרשים קטנים נוספים, ראה ילקו״ש מהדו׳ מוה״ק, יונה רמז תקנ הע׳ 40, ובאוצר מדרשים לאייזנשטיין - מדרש יונה), בתנחומא (ויקרא סי׳ ח, צו סי׳ יד) ובילקוט שמעוני (יונה א יב).

12. כפי שאמרו בילקו״ש שם: ׳פעם שנית שלחו על ירושלים להחריבה, כיון שעשו תשובה עשה הקב״ה ברוב רחמיו ונחם על הרעה ולא החריבה וקראו אותו נביא השקר, פעם שלישית שלחו אל נינוה להחריבה, דן יונה בינו לבין עצמו ואמר יודע אני שהגוים קרובי תשובה הם ויעשו תשובה ומשלח רוגזי על ישראל, ולא די שישראל קורין אותי נביא השקר אלא אף עובדי אלילים קורין אותי נביא השקר, אברח למקום שאין כבודו שם׳.

13. כלומר שאין זה נמנע שנביא יבוא לידי טעות. ויסוד זה שנאו גם רס״ג, דהנה בפירושו לפרשת כי תשא (הובאו דבריו בהשגות רב מבשר הלוי, ספר תיקון הטעויות מהדו׳ בלאו יהלום, עמ׳ 285 - 287) כתב שאין גנאי כלל לחכם לטעות ואין זה חסרון במעלתו, וראייתו היא מכך שאף דוד ונתן טעו על אף שהיו נביאים. וז״ל: ׳ואם יאמר האומר מצאנו דוד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו (דה״א כא יז), שלשון זה מורה שהנגף יבוא בכל עת שיספרו את העם זולתי אם יתנו מחצית השקל. אני אומר שדוד דמה וחשב שהחטא היה בגלל הספירה, ואין הדבר כן. והראיה שאפשר שיטעה הנביא בדבר שאינו על פי הנבואה ויחשוב היפך הנכון, הוא מה שחשב שמואל ואמר נגד ה׳ משיחו (ש״א טז ו). וכמו שחשב נתן ואמר לדוד כל אשר בלבבך עשה (דה״א יז ב)׳, ע״כ (תרגום מהר״י קאפח, כתבים ח״א עמ׳ 62). ודברים מפורשים יותר כתב רס״ג בספרו ׳סיכום מצות התורה השמעיות׳ (כתאב תחציל אלשראיע אלתורייה אלסמעיה, עמ׳ 406–407) שאם נביא טועה בעיונו והשערותיו אי״ז סתירה כלל לאמיתת נבואתו, וכדוגמא לכך נקט שם ג״כ את דברי נתן הנביא, שמתחילה אמר לדוד שיכול הוא לבנות את ביהמ״ק, ולאחר מכן נתנבא שדוד לא יבנה אותו, ונמצא שטעה בדבריו הראשונים. וכן ראב״ע בפירושו לקהלת (ה, א) כתב שדניאל אף שהיה נביא, אחז״ל במגילה (יב.) שטעה בחשבון מנין שנות גלות בבל, והרי החשבון הוא דבר קל, הרי שגם נביא יכול לטעות, עכת״ד. ומצינו ג״כ שיצחק טעה והחליף בין יעקב לעשיו, והאריך בענין זה בשו״ת רב פעלים (סוד ישרים ח״ד שאלה ב) ע״ש. [ודברי ראב״ע על דבר נבואתו של דניאל הרי הם כדעת רס״ג, וכפי שכתב רס״ג בספר קורות הזמן פרק חמישי ועוד, שדניאל נביא היה, ודלא כדאחז״ל בתלמוד (מגילה ג.) אינהו [-חגי זכריה ומלאכי] נביאי, ואיהו [-דניאל] לאו נביא].

רוח קדים חרישית. לאבי אלוליד אנה מנסובהֿ אלי חריש אלד׳י הו זמאן אלכ׳ריף לאנה בארד יאבס ומא אט׳ן הד׳א לאן אלריח אלשרקיהֿ אבדא חארהֿ יאבסהֿ אלא אן כאן פרק פיהא אלעאדהֿ.

ואד׳ קד כמלת אלפאט׳ הד׳ה אלנבווהֿ אוצלך ג׳ואב רבנו האיי גאון ז״ל למן סאלה פי אמר הרב יונה והו הד׳א. קאל וסאלת ען הרב יונה ואי שי כאן סבבה וכיף יכ׳תאר אללה לרסאלתה מן לא יודיהא.

אעלם איידך אללה אן הד׳ה אלמסלהֿ קד תכלם פיהא אלמתכלמון כת׳ירא פמנהם מן ד׳הב אלי אן אלרסאלהֿ אלאולי קד אדאהא יונה ומצ׳א אלי נינוה בהא ואן לם יכון קד ד׳כר פי אלכתאב אנה מצ׳י בהא פקד ג׳רת רסום אלכתאב באן יד׳כר באן אללה תעאלי ארסל במשה ובגירה ופי מואצ׳ע כת׳ירהֿ לם^א יד׳כר אן אלנבי אדאהא ונחן נעלם אנה קד אדאהא.

ואמא הרב יונה בעד תאדיתהא [133ב] לאן אלרסאלהֿ אלאולי אנמא כאנת אמרא ללקום באלתובהֿ פלמא לם יתובוא ראי יונה אנה סירסל אליהם קולא^ב באלבליהֿ ואנהם אן תאבוא ארתפע ד׳לך ענהם לאן אלועיד באסתת׳נא ואן כאן לם יד׳כר כמא קד ד׳כרנא פי רגע אדבר ורגע אדבר פמצ׳י הארבא אלי אלבחר חתי לא ירסל בה פי הד׳ה אלרסאלהֿ לאנה אעתקד אן אלוחי אנמא ירד עלי אלאנביא פי ארץ ישראל והנאך יכ׳אטבו^ג אלאנביא ומע הד׳א אלקול לא יקאל אן יונה לם יוד רסאלהֿ אללה.

ומן אלמתכלמין מן לזם אלט׳אהר אנה בעקב ויהי דבר יי׳י אל יונה ויקם יונה לברוח^ד תרשישה וקאלוא אן אלדלאלהֿ אנמא דלת אן אללה עז וג׳ל לם ירסל בנבווה מן יגייר אלרסאלהֿ או יזיד פיהא או ינקץ מנהא לאן אלעלם אלד׳י יפעלה אללה ללנבי יקום מקאם קול אללה והו^ה צאדק פי מא קאלה ופי מא יקולה עני פלא יג׳וז אן יקול ען כאד׳ב אנה צאדק פאמא אלא^ו ימצ׳י באלרסאלהֿ פהו תפריט יקע מן אלמרסל בחית׳ לם יכד׳ב ולא ינכר פי אלנבי אן יקע מנה תפריט פי צגירה והד׳א אלאמר אנמא כאן מן יונה אסתעפי ען אלמצ׳י פי אלנבווהֿ אלא תרי אן משה רבנו עליה אלסלאם קד אסתעפא מן אלמצ׳י פי אלרסאלהֿ איאמא כקולה לא איש דברים אנכי, ולא שך אן אללה עאלם באן יונה סירכב אלבחר ובמא סיפעל^ז אללה מן אלמעג׳זאת [ויג׳וז אן יכון לד׳לך הד׳ה אלרסאלה מע עלמה אנה ימצ׳י תלך אלאיאת אלעט׳ימה אלתי קד ד׳כרת ותסמע עלי מר אלאג׳יאל^ח] ומן אג׳ל מא וקע ליונה מן אלשבההֿ אנה יג׳וז לה אן יפעל מא יפעלה עלי וג׳ה אלאסתעפא ראית^ט עט׳ים מא מר בה מן אלאהואל מן רכוב אלבחר וטרחה אלי^י אלמא ואבתלאע אלחות איאה וכל מא ג׳רי. וקד ד׳כרו [134א] רבותינו ז״ל הכובש נבואתו דינו בידי שמים ופי תלמודנא נחן הכובש נבואתו כגון יונה בן אמתי^יא ופי תלמוד ארץ ישראל ד׳כר שבהתה ומא וקע לה קאלוא אמ׳ ר׳ יונה יונה בן אמתי נביא אמת היה את^יב מוצא בשעה שאמר לו הקב״ה ליונה קום^יג לך אל נינוה אמ׳ יונה^יד יודע אני שהגוים קרובי תשובה אם אני הולך ומתנבא עליהם הם עושין תשובה והקב״ה בא ופורע משונאי ישראל^טו ומה עלי לברוח ויקם יונה לברוח תרשישה ווג׳דנא פי בראניהֿ^טז מן אלקטנות למה ברח יונה פעם ראשונה שלחו להשיב את ערי ישראל ועמדו דבריו שנ׳ הוא השיב את גבול ישראל [מלבוא חמת ועד נחל^יז הערבה ודב׳^יח ייי אל׳ ישר׳ אש׳ דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אש׳ מגת החפר פעם אחרת^יט] שלחו לירושלם ותלא ד׳לך קול אכ׳ר אן קומא נסבוה^כ נביא שקר וקאל הו הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח^כא תרשישה לאנה עאלם באללה אנה רחום וחנון וכ׳ופא מן אן יעאפי מן נודי פיהם עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת חתי צ׳רב לה אלמת׳ל אתה חסת על הקיקיון וג׳מלהֿ אלאמר הו גלט גלטה יונה ומת׳לה יג׳וז מן אלאנביא.

א. פי מואצ׳ע כת׳ירהֿ ולם] כך בגנז״י, ובפירוש ריב״ב: פי מואצ׳ע כת׳ירהֿ ולם. ובדברי רס״ג שהובאו בהערה בתרגום מבואר כגירסת גנז״י, ועפ״ז הוכרע כאן.

ב. בגנז״י נוסף: קאטעא.

ג. יכ׳אטב] בפ׳ ריב״ב: יכ׳אטב.

ד. גנז״י: ללכת.

ה. בפ׳ ריב״ב: הו.

ו. גנז״י: אן לם.

ז. גנז״י: קצא.

ח. המוסגר נוסף ע״פ גנז״י, ובפ׳ ריב״ב נשמט.

ט. גנז״י: קד כנאת.

י. גנז״י: עלי.

יא. הכובש נבואתו כגון יונה בן אמתי] בגנז״י: הכובש כגון בן אמתי.

יב. בגנז״י: ואת.

יג. ליונה קום] בגנז״י ליתא.

יד. בגנז״י ליתא.

טו. משונאי ישראל] בגנז״י: משונאיהן שלישראל.

טז. כצ״ל, ובפ׳ ריב״ב: כראניהֿ. בגנז״י: פי בראניה מן אלקצץ תסמי פרך יונה. וראה בהערה לתרגום.

יז. לפנינו: ים.

יח. לפנינו: כדבר.

יט. המוסגר נוסף ע״פ גנז״י.

כ. גנז״י: קאלו אנה.

כא. על כן קדמתי] גנז״י: פקדם.

חרישית – אמרו רבותינו: בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה והיא חמה מאד וכן ת״י שתיקא.

ויתעלף – פשמייר בלעז.

stilling Heb. חֲרִישִׁית. Our Sages say: When it blows, it silences all the winds because of it, and it is very hot. So does Jonathan render: silencing. [from Gittin 31b]

and he fainted Heb. וַיִּתְעַלָּף, pasmer (pamer), in Old French.

וימן אלהים רוח קדים חרישית – וזימן אלהים רוח גדולה שמשתיק ומחריב כל הרוחות לפניו, ונשא את הסוכה והקיקיון משם.

ויהי – רוח קדים – ממזרח.

חרישית – אמר ר׳ מרינוס: שהיתה^א חזקה ומשמעת שאון, עד שתחרשנה האזנים.

ויתעלף – כמו: תתעלפנה (עמוס ח׳:י״ג), ותכס בצעיף ותתעלף (בראשית ל״ח:י״ד), שהתעלף בבגדיו.

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896: שהיה.

רוח קדים חרישית – ולא עזה, ולא היה בה כח להפיג חום השמש.

A mild¹ east wind: And not a fierce one.⁠² But there was not in (this wind) enough to ease the heat of the sun.

1. So according to Rabbi Eliezer’s commentary, which he derives from a unique reading of the Aramaic Targum שתיקתא, shetiqta. This word is taken by the other Jewish medieval commentators as meaning “fierce”; for example, Rashi explains, “Our Rabbis have taught: at the moment when (this kind of wind) blows, it silences all the other winds before it; it is very hot.” NJPS, which notes “meaning of Hebrew uncertain,” renders “a sultry east wind.” Simon (1999), 43–44, offers a “quiet” east wind.

2. Rabbi Eliezer alludes to the wind mentioned in Exodus 14:21.

ויהי, וימן – הזמין הרוח לפי שעה להוסיף לו צרה על צרתו בחום השמש.

ופי׳ חרישית – חזקה, שנעשו בני אדם כחרשים בנשיבתה. ויונתן תרגם: שתיקתא.

ורוח קדים – היא חמה.

ותך השמש – הרוח והשמש.

ויתעלף – יגעה נפשו ונבהלה עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום, וכמעט יצאה רוחו, כמו שפירשנו תתעלפנה בספר עמוס (עמוס ח׳:י״ג), וכן בדברי רבותינו ז״ל גזירה שמא יתעלפה (שבת ט׳:).

ויאמר טוב מותי מחיי – זה לסבה אחרת זולת בחירת המות שקדם זכרו.

ונוסף על זה שבזרוח השמש זימן הקדוש ברוך הוא רוח קדים חרישית כלומר משמיע שאון עד שהיה מחריש האזנים והוא רוח חם מאד והכה השמש על ראש יונה ויתעלף כלומר שהביאו אל העילוף והוא הכנסת הרוח חיוני בלב וישארו האברים כמתים, עד שיונה בראותו כי הגיע עד שערי מות שאל את נפשו למות כלומר שאמר לנפשו צאי ממני כי טוב מותי מחיי פן אראה ברע אשר ימצא את עמי.

טוב מותי. שחשב שהיה זה לאות שתשועת ישראל על ידי ירבעם בן יואש¹ תהיה זמן מועט כענין הקיקיון, ויפלו ביד מלכי אשור תיכף אחרי כן, כענין התעלפו אחר הקיקיון²:

1. במלכים ב׳ (יד כה) כתוב שירבעם בן יואש הרחיב את גבול ישראל מאוד, ׳כדבר ה׳ אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר׳. ועולה מדבריו שמש״כ בירבעם בן יואש שכבש ׳כדבר ה׳ ביד יונה׳, אין הכוונה שהתנבא יונה אליו, אלא שנרמז ליונה במעשה הקיקיון. והנה איתא ביבמות (צח.) בשם רבי עקיבא, ׳ויהי דבר ה׳ אל יונה שנית לאמר, שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו. והגמרא מקשה, והא כתיב ׳הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה׳ וגו׳ אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא׳ (מלכים ב׳ יד כה), אמר רבינא, על עסקי נינוה קאמר [כלומר שדיברה עמו שכינה עוד, אך בענין נינוה היתה זו פעם האחרונה]. וראה מש״כ בזה בס״ד באוצרות המפרשים לספר יונה (ג א). ועתה מצאתי במעין גנים (קושטא תפ״א, דרוש ליו״כ), שפירש דברי רבינא ׳על עסקי נינוה קאמר׳, שה׳ לא דיבר אתו בעניין אחר, כי אם בעסקי נינוה, וגם הנבואה שניבא לירבעם היתה בעסקי נינוה, כי על ידי תשובת נינוה שבו גם ישראל, ובכך זכו לתשועה זו על ידי ירבעם. ולדברי רבינו יש לפרש על דרך זה באופן אחר, שהנבואה על ירבעם היתה נבואת הקיקיון שהיה רמז לתשועת ישראל על ידי ירבעם, אך גם ניבא בה שתהיה תשועה קצרה. וראה מה שהקשו התוספות שם (ד״ה על עסקי) למה הוצרך הכתוב לפרש שלא דיבר ה׳ אל יונה שוב, ודי בכך שלא מצינו לו נבואה אחרת. ועוד הקשו שדיבר אתו שוב בעניין הקיקיון. ולפירוש זה שכוונת רבינא ׳על עסקי נינוה קאמר׳ היינו שדיבר אתו שוב על עסקי נינוה, והוא חזיון הקיקיון, מיושבות קושיות התוספות.

2. כלומר אחר שהוכה הקיקיון ומת. וכן היה באמת, שגלו עשרת השבטים ע״י אשור אחרי מספר שנים.

חרישית – מלשון חרש.

ותך – ר״ל זרחה והשליך ניצוציו.

ויתעלף – ענין חלשות והעדר ההרגשה כמו בניך עולפו (ישעיהו נ״א:כ׳).

רוח קדים – היא העזה שברוחות וחמה ביותר ולא היה דבר עומד בפניה כי הוא ישב במזרח העיר.

חרישית – ר״ל משמיע שאון רב עד שהיה מחריש את האזנים.

ותך השמש – ר״ל השמש השליך ניצוציו על ראש יונה.

ויתעלף – בעבור חמימת הרוח וחום השמש.

וישאל את נפשו – שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות.

ויאמר – אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה.

ויהי כזרוח השמש – אחר שהוסר ממנו זרחה עליו השמש כמקודם בחסרונו.

וימן אלהים רוח קדים – מהשמש והוא אותו רוח שהי׳ עליו.

חרישית – כמ״ש נאלמתי דומיה החשתי מטוב כו׳ (תהלים ל״ט:ג׳) כ״פ מתורה ועשרו לא עמדה לו ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן.

ותך השמש על ראש יונה ויתעלף – שהכה אותו רוע מזלו מאוד כמ״ש שחורה אני ונאוה כו׳ (שיר השירים א׳:ה׳) אע״פ שאני שחורה ברוע מזלי מ״מ אני נאוה במעשי כו׳ אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש (שיר השירים א׳:ו׳) כנ״ל. בני אמי הוא הגוף הראשון ששניהם מאם א׳ מן האדמה. נחרו בי היא יבשם אותו שמוני כו׳ שפנה אל העולם הזה לטרוח בעד העולם שאינו שלו כמ״ש פן ישבעו זרים כוחך (משלי ה׳:י׳). כרמי שלי כו׳ עולם שלי עולם הבא לא נטרתי לכך אני שחורה עכשיו.

וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי – כנ״ל כמ״ש כיון שמריעין לא במהרה כו׳.

רוח קדים חרישית שמחרשת האזנים מרוב המייתה והוא רוח חם מאד.

חרישית – שאינו משמעת קול, רק מחרשת ושותקת, כלו׳ אינה נושבת בזעף ואינה מולידה תנועה תקיפה באויר באופן שֶיָקֵר.

ויתעלף – נרדף לפעל עטף (העטופים ברעב, איכה ב׳:כ׳), ובשם עטלף מלבד אותיות עי״ן ופ״ה יש טי״ת ולמ״ד, ועיין מה שכתבתי למעלה ב׳ ח׳ על בהתעטף עלי נפשי.

את נפשו – מלשון אם יש את נפשכם (פרשת חיי שרה), לשון חפץ ורצון; שאל מאת האל שימלא חפצו למות.

(ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה⁠־לְךָ֖ עַל⁠־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה⁠־לִ֖י עַד⁠־מָֽוֶת׃

God said to Yonah, "Are you very angry for the kikayon?⁠" He said, "I am very angry, to death.⁠"

תרגום יונתןאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַאֲמַר יְיָ לְיוֹנָה הֲלַחֲדָא תְקֵיף לָךְ עַל קִיקָיוֹן וַאֲמַר לַחֲדָא תְקוֹף לִי עַד מוֹתָא.

ויאמר – השם שם משל לנביאו, בעבור שחרה לו כי ניחם השם.

ההיטב חרה לך – וכי טוב הוא שחרה לך על הקיקיון.

אמר לו, ודאי ראוי הוא שיחרה לי על איבודו שהרבה היה מהנני. ועל ידי כך השיבו על דברי העיר.

Have you done well to be so grieved?¹: Is it a good thing that you are so troubled about the qiqayon? And (Jonah) replied, “Of course it is fitting that I should be so troubled about its loss, for it really served me well!” And on account of this, (God) responded to him about the matter of the city (as follows).

1. See note on 4:4.

ויאמר – מבואר הוא.

ולפי שיונה לא שאל חיים ולא בריאות כי אם המות ומצד אחר חרה לו על הקיקיון שחלף הלך לו כי היה שמח בו, לכן הוכיחו השם באומרו שהיו שני הדברים האלה סותרים זה את זה, והוא אומרו ההיטב חרה לך על הקיקיון ר״ל אם הדבר כדבריך שהמות טובה למה חרה לך על הקיקיון ביבשו נראה שהיו החיים טובים בעיניך ולכן שמחת בקיקיון שמאריך לך החיים וחרה לך בהעדרו מפני שהוא מביא למות, והנביא השיבו היטב חרה עלי עד מות כלומר לעולם אומר לך שהמות היא היטב האמנם חרה לי מהקיקיון לא מפני המות אלא בעבור העונש והצער שאסבול עד המות הנה אם כן המות טובה היא אבל צער השמש קודם המות הוא אשר חרה לי.

ההיטב חרה לך. קודם העילוף מאד חרה לך¹, כענין ׳ואכות אותו טחון היטב׳ (דברים ט כא)²: חרה לי. על הקיקיון, שחשבתי שקרה מקרה רע לדבר נכבד שהיה מועיל לרבים³:

1. כלומר, אחרי שהיכה השמש על ראשו בודאי חרה לו, אך שאל אותו ה׳ האם כבר לפני כן, מיד כאשר יבש הקיקיון, כבר חרה לו על אבדן הקיקיון.

2. אין פירוש ׳היטב׳ כאן כמו ׳היטב׳ הכתוב לפני כן (פסוק ד), כי שם פירש שהוא לשון הטבה, ואילו כאן הוא לשון ׳מאוד׳, כלומר ששאלו האם חרה לך מאוד על אבדן הקיקיון עוד לפני שנתעלפת מרוב החום.

3. שכבר לפני שסבל בעצמו, הבין שאבד דבר טוב המועיל לרבים, וכפי שביאר בפסוק הקודם שהבין שהקיקיון הוא אות לתשועת ישראל, ובאבדן הקיקיון אבדה התשועה.

ההיטב – בה״א השאלה ששאל לו אם מאד חרה לו על אבדן הקיקיון.

עד מות – עד שאבחר המיתה בעבור זה או ר״ל עד המיתה יחרה לי ולא אנחם כל ימי עולם.

ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון – על ממון של הבל.

ויאמר היטב חרה לי עד מות – כמ״ש (יומא ע״א) ושנות חיים כו׳ אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה ועכשיו שניטל ממנו נפרד ממנו החיים.

ההיטב חרה לך על הקיקיון – שאל אותו וכי זה דבר טוב, בעבור קיקיון שהוא דבר קל מאד חרה לך, ויאמר היטב חרה לי ר״ל ראוי שיחרה לי מפני שהוא עד מות שע״י חסרון הקיקיון הנני הולך למות כי נולד לו קדחת מרוב תבערת החום עד שהתעלף והגיע עד שערי מות.

תרגום יונתןאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהכל

(י) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל⁠־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא⁠־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן⁠־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן⁠־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃

Hashem said, "You pitied¹ the kikayon for which you did not toil and you did not grow, which came to be overnight and perished overnight.

1. you pitied | אַתָּה חַסְתָּ – This verb has the connotation of having compassion, and is often paired with the somewhat synonymous roots "חמל" and "רחם". However, at times it might be less forceful and instead mean "regret (the loss of)", as per its usage in Bereshit 45:20 and perhaps Yechezkel 24:14. This might be the implication in our verse as well, but in using the same verb in this and the next verse (where it refers to compassion), Hashem mocks Yonah's extreme reaction to the loss of the gourd, that he "pities" the plant, but not human lives.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

(י-יא) קל וחומר – בראשית מ״ד:ח׳, שמות ו׳:י״ב, במדבר י״ב:י״ד, דברים ל״א:כ״ז, שופטים י״ד:ט״ז, שמואל א י״ד:ל׳, שמואל א כ״ג:ג׳, שמואל ב ד׳:י״א, שמואל ב י״ב:י״ח, שמואל ב ט״ז:י״א, מלכים א ח׳:כ״ז, מלכים ב י׳:ד׳, ירמיהו י״ב:ה׳

וַאֲמַר יְיָ אַתְּ חַסְתָּא עַל קִיקָיוֹן דְלָא עָמַלְתָּ בֵּיהּ וְלָא רַבִּיתֵיהּ דִי בְלֵילְיָא הָדֵין הֲוָה וּבְלֵילְיָא אוֹחֲרָנָא אֲבַד.

לא עמלת בו – בחרישה וזריעה והשקאת מים.

שבן לילה – כמו בן לילה לא גדל אלא לילה אחד.

for which you did not toil – with plowing, sowing, or watering.

one night Heb. בִּן-לַיְלָה, lit., one night old, like בֶּן לַיְלָה. It grew only one night.

(י-יא) ויאמר – הכתוב דיבר על דרך שיבינו השומעים, כי השם לא יעמול בכל הבריאות.

והנה הטעם: אתה חסתה על דבר לא עשית, ואיך לא אחוס אני על מעשיי.

ומלת בן בחירק, כמו: בן נון (שמות ל״ג:י״א), והיה אם בן הכות הרשע (דברים כ״ה:ב׳).

והנה לא שמח בקיקיון רק יום אחד, מהבקר עד הערב. והנה היה מתחילת הלילה החל שיגדל עד הבוקר, ולערב החל לייבש, וכעלות השחר כולו יבש. על כן אמר: שבן לילה היה ובן לילה אבד.⁠^א

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״על כן אמר... אבד״.

אתה חסת – כלומר הוקשה בעיניך על איבוד הקיקיון שאינו מעשה ידיך.

שבן לילה היה – מעצמו.

בן לילה – כמו בן שנה, בן יומו.

You cared (about the plant): In other words, the loss of the plant, which was not the work of your hands, made it hard for you.⁠¹

Which appeared overnight²: (This expression) is like one year old (Exodus 12:5) (lit. “son of a year”) or “one day old” (lit. “son of his day”).

1. Literally, “It was difficult in your eyes concerning the loss of the qiqayon.”

2. Literally, the phrase בן לילה, bin layla, translates as “son of the night.” See Simon’s discussion (1999), 45.

ויאמר י״י אתה חסת על הקיקיון – אע״פ שהוא לא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים כבודו, כמו שכתוב מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו׳:ג׳), וכל שכן מין האדם כמו שכתוב ולכבודי בראתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳), ואע״פ שפירשנו זה על ישראל, מכל מקום על מין האדם מדבר, כמו שכתוב יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳), אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל.

אשר לא עמלת בו ולא גדלתו – כי דבר שיעמל בו האדם הוא עצב יותר באבדו, ואעפ״י שהאל לא עמל ביצירת הנבראים, דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים^א.

שבין לילה היה ובין לילה אבד – בין כמו בן, וכן יהושע בן נון (שמות ל״ג:י״א).

ובן לילה – כמו בן חדש (במדבר ג׳:ט״ו), בן עשרים (שמות ל״ח:כ״ו). ופי׳ בן לילה – כי בלילה אחת צמח ובלילה האחר אבד בסוף הלילה, כי בעלות השחר הכה וייבש.

א. ההשתמשות בביטוי זה לענין זה הוא ממשנת הגאונים והרמב״ם (דהרי חז״ל השתמשו בו רק לענין כפל לשון), עי׳ מורה נבוכים ח״א פרק כ״ו.

ואף הוכיחו השם על עצם הענין באומרו אתה חסת על הקיקיון רוצה לומר אתה חמלת וחסת על זה שלא היה מעשה ידך שלא עמלת בו ולא גדלתו וגם שלא היה דבר נחשב למאומה לפי שבין לילה היה ובין לילה אבד.

(י-יא) חסת. כענין ׳ותחס עליך׳ (שמואל א׳ כד י)¹, ׳לא תחוס עיניך׳ (דברים יט יג), שהכוונה בהם לא ׳לרחם׳ על האובד, אבל שיקשה על ההיזק הקורה לזולתו², וכן אתה, הוקשה בעיניך אבדון והפסד דבר שנתהווה שלא בצער שום אדם, שבן לילה היה, מפני התועלת שהיה נמשך לזולתו³, ואני לא אחוס על הפסד שיקרה במיתת אדם ובהמה בנינוה, שיזיק לשכיניהם⁴:

1. בדברי דוד אל שאול אחרי שהיה יכול להרוג אותו ולא עשה כן, אמר שחס עליו.

2. ׳לרחם׳ היינו לחמול על האובד עצמו, ואילו ׳לחוס׳ היינו שירע בעיניו שהדבר נאבד מפני ההפסד הנגרם לאחר מפני כך. ודוד לא ריחם על שאול עצמו, אלא נמנע מלהורגו ׳כי משיח ה׳ הוא׳, כמפורש בפסוק שם, ׳כי כְּשֶׁיִלְקֶה גדול הדור יִרְבֶּה היזק לחוסים בצלו׳ (לשון רבינו בבראשית כו י, וראה שם כ ד). וזהו שכתוב בדברים שם ׳לא תחוס עיניך עליהם׳, שיהרגו את שבעת האומות אף אם ייגרם מזה נזק לאחרים.

3. כיון שלא השקיע בזה אדם, אין מקום לרחמים על הקיקיון עצמו, אלא לחוס על דבר המועיל לאחרים שאיננו.

4. כלומר, אע״פ שנינוה אינם ראויים ל׳רחמים׳ מפני חטאם, מ״מ ראוי ׳לחוס׳ עליהם מפני הנזק שייגרם ע״י חורבן נינוה לארצות הסמוכות אליה. וכן מצינו בבראשית (יח לא) בחרבן סדום, שאמר ה׳ לאברהם ׳לא אעשה בעבור הארבעים׳, ושוב נאמר ׳לא אשחית בעבור העשרים׳, וביאר רבינו למה לא נאמר גם כאן ׳לא אעשה׳ ׳כי בהשחית שלוש מהם לא תמלטנה מכל וכל השתים הנשארות שלא תהיינה נזוקות בצד מה בחרבן השכנות, כאמרם נתקללה בבל נתקללו שכניה׳. [ובפירוש רבינו יבואר מה שמבקשים (ברכת שמע קולנו) ׳חוס ורחם עלינו׳, כלומר, אם אין אנו ראויים לרחמים, לפחות תחוס עלינו בגלל הנזק שיקרה לאחרים אם ניענש]. ובשמות (כג כב) כתב רבינו ׳כי אם שמוע תשמע בקולו וגו׳ ואיבתי את אויבך, ולא אחוס עליהם כדרכי טובי, על היפך וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה׳. ועולה שבדרך כלל ה׳ חס על הגויים כאשר עונשם יגרום נזק לשכניהם שאינם ראויים לעונש, אבל אם יהיו אויבי ישראל ויהיו ישראל ראויים לכך [׳אם שמוע תשמעו בקולי׳], לא ׳יחוס׳ עליהם. וישראל בימי יונה לא היו ראויים, ולכן חס ה׳ על נינוה. ובזה התיישב גם מה שהזכיר ה׳ ׳ובהמה רבה׳, ולמה יחוס על הבהמה, אלא בא לומר שלפי שיש בהמות רבות ואנשים רבים, יתרבה העיפוש ביותר, ויזיק לשכנים. שו״ר בשיעורי רבינו בכתב-יד תלמידו רבי מצליח די נולה בפרשת נח שכתב: ׳אמר הגאון, אל תתמה אם חס על הבהמות והחיות, כי יש השגחת ה׳ עליהם לקיום המין בכלל, אבל לא השגחה אישיית כמו במין האדם, וההשגחה בהם היא בעבור האדם, כדכתיב (תהלים קד יד) ׳מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם׳, שהזרעים הם בשביל הבעלי חיים והבעלי חיים בשביל האדם, נמצא שההשגחה עליהם במה שיתקיים המין, ולכן ציוה שיכניס עמו מכל בעלי חיים וזרע, וזהו אמרו (בראשית ח א) ׳ויזכור אלקים את נח׳ בפרט שהיא השגחה פרטית, ׳ואת כל החיה׳ בכלל, וזהו מה שהיה אומר אותו החכם (חולין סג.) כי הוה חזי נמלה דהוה אמר צדקתך כהררי אל, וכי הוה חזי שלך הוה אמר משפטיך תהום רבה, וכן אמרו (ע״ז ג:) יושב הקב״ה וזן מקרני ראמים על ביצי כינים. ואם תאמר, והלוא על נינוה כתיב ואני לא אחוס וגו׳ ובהמה רבה, נראה מזה שיש השגחה בבהמות בפרט, והלוא לא היה שם כל המין שאילו נכרתו שם הבהמות ההם לא היה נכרת כל המין, כמו פה במי המבול, ואפילו הכי אמר ׳ואני לא אחוס׳. י״ל שעל צד שהיו ריבוי גדול כמו שהעיד הכתוב ׳ובהמה רבה׳, אילו היה משחיתם כמעט שכרת כל המין שכל דבר נידון אחר רובו, ולריבוים הגדול היה היזק גדול לרוב האנשים אילו נשחתו, ועל זה הצד ריחם וחס עליהם.

חסת – מלשון חס וחמלה.

עמלת – מלשון עמל ויגיעה.

גדלתו – ענין הצמחה.

שבן – בן בחיר״ק כמו בן בסגו״ל וכן בן נון (שמות ל״ג:י״א) ור״ל בזמן לילה וכן כבש בן שנתו (ויקרא י״ב:ו׳).

אבד – נאבד.

אתה חסת – הנה אתה חסת ונצטערת על אבידת הקיקיון אשר אתה לא עמלת בו בחרישה ובזריעה ולא גדלת אותו להשקותו ולזבלו כי הדרך שאדם חס ומצטער על אבידת דבר שעמל בו ולא כן יחוס ויצטער על אבידת דבר שלא עמל בו.

שבן לילה היה – ר״ל ועוד שבלילה אחד גדל וצמח ומיד בלילה שאחריה נאבד כי בעלות השחר הכהו התולעת עד לא זרחה השמש וכאומר הלא אין לחוס על דבר הנעשה מהר ולא עמד זמן רב.

ויאמר ה׳ אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו – שלא עסקת במ״מ ולא ביגיע כפיך וגם לא היה אתך זמן רב שתשמור אותו.

שבין לילה היה ובין לילה אבד – שהעושר אינו לאדם אלא בעולם הזה שדומה ללילה.

ויאמר ה׳ אתה חסת על הקיקיון – מבואר אצלי שיש הבדל בין חוסה ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שהחוסה הוא מצד צרכו אל הדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א״ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתעצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעל זה אמר אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש.

חסת – מלשון ועינכם אל תחס על כליכם (פרשת ויגש), ולשון עבר שלו הוא על דרך אשר לקחתי מיד האמרי (פרשת ויחי) עיין בפירושי עליו; אם היה בידך הדבר היית חס על הקיקיון גם כי לא היה ראוי להיות יקר בעיניך מאחר שלא עמלת בו; וכמדה שדבר יגרום לנו עמל כן ייקר בעינינו.

שבן לילה – נקדוהו חירק כמו שנקדו בִן-נון, והברות נו״ן ולמ״ד קרובות, ובודאי בשניהם נראית לקדמונינו הברת הסגול כקשה.

מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יא) וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל⁠־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ⁠־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים⁠־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יָדַע֙ בֵּין⁠־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃

And shall I not pity Nineveh, the great city, which has within her more than one hundred twenty thousand people who do not know between their right and their left,⁠¹ and many animals?⁠"

1. right from left | בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ – See R"Y Kara that the connotation is that they do not know right from wrong.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

וַאֲנָא לָא אָחוּס עַל נִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא דְאִית בָּהּ סַגִי מִתַּרְתָּא עַסְרֵי רִבְּוָן אֱנָשָׁא דְלָא יְדַע בֵּין יְמִינֵיהּ לִסְמָלֵיהּ וּבְעִירָא סַגִי.

אשר לא ידע וגו׳ – קטנים.

ובהמה רבה – בני אדם גדולים ודעתן כבהמה שאינם מכירים מי בראם.

who do not know etc. – I.e, children.

and many beasts as well – Adult, who have the intelligence of beasts, who do not recognize who created them.

שלא ידע בין ימינו לשמאלו – והואיל ואינם יודעים בין טוב לרע, לכך איני פוקד עליהם חטאתם. ולפי ששבו מדרכם הרעה, לא ניבא יונה פורענותם. וכשחזרו^א לשיאורם,⁠^ב בא נחום וניבא עליהם פורענות, וכן הוא אומר: משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי (נחום א׳:א׳).

א. כן בכ״י ברסלאו 104. בכ״י לוצקי 777: ״וכשיחזרו״.

ב. כן בכ״י לוצקי 777, ברסלאו 104, והשוו ירושלמי ע״ז ב׳:ב׳. בדפוס לובלין ״תוקן״ ל: ״לסורם״.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יא) ואני – שתים עשרה רבוא – שלא חטאו, גם הבהמות.

והנה דרך סברא,⁠^א כי נהפכת (יונה ג׳:ד׳) – כמהפכת סדום, כי הדבר היה ידוע בכל העולם.

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896: סברה.

ואני לא אחוס על – מעשה ידי ויגיע כפי, לא אחד ולא שנים אלא העיר הגדולה.

אשר לא ידע {בין ימינו לשמאלו} – בין טוב לרע ולא להכעיס ולא להזיד הם חוטאים ושאינן חוטאים כלום, כגון תנוקות ובהמה רבה. ובשבילם אשא לכל המקום אף אם לא עשו תשובה כדבריך. אבל על ידי תשובה חסתי עליהם. וכאן הגיד לו תשובתם.

And should I not care about the work of my hand and the toil of my palms — not one or two (souls) but a great city?!

Who do not know (to distinguish between right and left): i.e., between good and evil. And they do not sin out of spite or willfully; in any event, they only sin like babies and much cattle. And on their behalf, I would have pardoned the entire place,⁠¹ even if they hadn’t repented, according to your (i.e., Jonah’s) words. However, on account of (their) repentance, I had compassion on them. And here, (God) told him of their repentance.

1. See Genesis 18:26.

ואני לא אחוס, הרבה משתים עשרה רבו אדם – יותר משתים עשרה רבו. ורבוא הוא עשרת אלפים.

ומלת משתים – במאריך המ״ם, והשי״ן אינה דגושה.

אדם – כולל זכרים ונקבות.

אשר לא ידע – שהם קטנים ולא ידעו בין ימינם לשמאלם, ואין בהם חט ולא עונש אלא בעבור אבות, וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש. וכן בהמה רבה שיש בעיר, והבהמה אין לה עונש וזכות^א. ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול, וכל שכן על רבים.

א. ראה מה שכתב הרד״ק עוד בתהלים קמה, יז.

ואני לא אחוס – בתֵמה. אמנם באור זה הפסוק כלו יש בו שאלות ותשובות והכל אוצר י״י יבוא.

ואיך אם כן אני לא אחוס על נינוה שהיא עיר גדולה ומעשה ידי להתפאר ובנין גדול ועצום לא כקיקיון, כי הנה יש בה הרבה ויותר משתים עשרה רבוא אדם שכל רבוא הוא עשרת אלפים שהוא ראוי יותר לחוס עליהם, ואין לך שתאמר שלא חסת על הקיקיון בעבורה כי אם בעבור התועלת המגיע לך כי לך היה מגיע הצל ולי יגיע מן נינוה השם והגדולה שהוא כמו הצל, וא״ת שהם עובדים ע״ז ושלא שבו ממנה הנה הם כדמות ב״ח בלתי מדברים כי אחרי שאין להם תורה ולא נצטוו בה וחלק השם צבא השמים לכל העמים ומפני זה אין ראוי שיענשו עליה, ולזה אמר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה שלא אמר זה על התינוקות כדברי המפרשים כי הנה בעיר הנדחת היו נדונים התינוקות בחטאת אביהם כי הם איברי האדם וחלקו, אבל אמר זה אל אנשי נינוה כולם שהיו בתוך העיר הרבה משתים עשרה רבוא אדם מבלי תורה ולכן בענין הע״ז לא ידעו בין ימינם לשמאלם והם כבהמה רבה, אמנם ישראל שעמדו על הר סיני ונצטוו על הע״ז ושמעו מפי הגבורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אין ראוי לפוטרן בענין הע״ז כמו לאנשי נינוה. הנה התבאר שהטענה הזאת היתה חזקה להציל את נינוה ושהקל וחומר שעשה הקב״ה ליונה מהקיקיון הוא ישר ובריא אולם אין עליו פירכא כלל, גם כי היה יונה נהנה מהקיקיון כמו שהבן נהנה מאביו ואוהב אותו להיות מגין עליו ומהנה אותו, והש״י היה אוהב את נינוה להיותו פעולתו ומעשיו, הנה א״כ היה האל ית׳ לנינוה כמו האב והיה יונה אל הקיקיון בערך הבן וידוע שרחמי האב על הבן יותר גדולים מרחמי הבן על האב וגם זה מכח הטענה והקל וחומר זאת, והותרה במש״פ בזה השאלה הרביעית, וגם הותרה השאלה החמשית שהנה לא השיב הקב״ה ליונה עם תשובת אנשי נינוה לפי שלא היתה תשובה שלימה כיון שתמיד היו עובדי עבודה זרה ונפסדים באמונותיהם, וכן הותרה השאלה הו׳ שלא היתה טענת הש״י להציל את נינוה בעבור הילדים והבהמות כי אם מפני שהעם היושב בה היה עם הדומה לחמור נמשל כבהמות נדמו ולכן לא נתחייבו כליה מפאת אמונותיהם במה שלא נצטוו עליו, אמנם ישראל לא לבד היה ביניהם עון הע״ז כי אם גם גלוי עריות ושפיכות דמים והטיית משפט איפת רשע ומאזני רשע וכל שאר העבירות שזכרו הנביאים ולכן לא ניתנו למחילה, ועכ״ז לא עשה בהם הקדוש ברוך הוא כליה כמהפכת סדום ועמורה לפי שהקל מעונשם כרחמיו וכרוב חסדיו זהו פירוש הנבואה הזאת אצלי:

(סיום) ובפרק שני דמסכת תעניות (משנה תענית ב׳:א׳) שנינו סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחבה של עיר ונותנין אפר מקלה ע״ג התיבה ובראש הנשיא ובראש אב ב״ד וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו וזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושין אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין שלא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ואומר ויתכסו שקים האדם והבהמה, ובגמרא מאי עבוד אסרו את הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד אמרו לפניו רבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמין על אלו, וכמה מענינים אחרים אמרו שם וכן בפרקי רבי אליעזר בתשובת אנשי נינוה כדי ללמוד לפושעים דרך ה׳ לעשות תשובתן שלימה:

והנה מתקני ההפטרות סמכו לנבואה הזאת שלשה פסוקים אחרים שהם מנבואת מיכה והם מי אל כמוך וגומר, וענינם שהקדוש ברוך הוא לנינוה לא היה עובר על פשע מוחל וסולח בהחלט אבל האריך להם אפו עד שנחרבו אחר כך ע״י נבוכדנצר, אבל לישראל בשובם אליו אינו כן כי הוא נושא עון ועובר על פשע לחלוטין והוא אומרו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו כי בעבור היותם נחלתו ועמו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא לעשות עמהם ולא יעשה כן לשאר הגוים החטאים בנפשותם, ולכן נקוה לו שישוב ירחמנו יכבוש עונותינו והוא לזמן הגאולה העתידה שאז תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, שהנה התחיל מיעקב שהוא האחרון שבאבות ולא זכר יצחק לפי שענין הפסוק הוא שהקדוש ברוך הוא יתן אמת ליעקב בתת לבניו החסד שנתן לאברהם והוא ירושת ארץ שבעת העממים וכאילו אמר תתן אמת ליעקב מהחסד שעשית לאברהם כי אליו נעשה החסד במעמד בין הבתרים והאמת הוא קיומו לכל בני יעקב לא לכל בני יצחק אשר עשו מכללם, האמנם כדי לכלול יצחק עם שאר האבות אמר עוד אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כי לכל אחד משלשת האבות נשבע עליו: ובזה נשלם פירוש נבואת יונה עם הפסוקים שהתחברו אליה בסדר ההפטרות ותהלה לאל יתברך:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

משתים – המ״ם במאריך והשי״ן בשוא נבלע מפני דגשות התי״ו כ״כ רד״ק בפי׳ ובמכלול דף קצ״א וכן הוא בכל הספרים מדוייקים ולא כמ״ש בהגהת לוית חן ריש פ׳ י״ג מהשער הא׳ שהשי״ן והתי״ן רפויות ולדברי הראב״ע בס׳ צחות דף קנ״ה ע״ה הוא בדגש בשי״ן ובתי״ו ועיין מ״ש בשופטים ט״ז וזכריה ד׳.

רבו – הוא עשרת אלפים.

רבה – מרובה.

ואני לא אחוס – ר״ל הלא נינוה היא מעשה ידי ואיך אני לא אחוס על עיר גדולה כזאת.

הרבה וגו׳ – ר״ל יותר משתים עשרה וגומר.

אשר לא ידע – אשר כל אחד מהם אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו והם הקטנים שאין לחשוב להם עון ואין בהם עונש אלא בעבור האבות וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש וכן בהמה רבה שיש בעיר שאין להם עונש ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול.

ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה – על העולם הזה ובפרט על המאמינים בי ולכך נקראת העולם עיר הגדולה ע״ש הגדולה בעולם הזה.

אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם – כי הת״ח נקרא אדם כנ״ל וכתיב האלף לך שלמה וכו׳ (שיר השירים ח׳:י״ב) ופ׳ מהרש״א (בשבועות דף ל״ה) שמן אלף שהוא כולם לה׳ שהכל לו מאתים לנוטרים את פריו (שיר השירים ח׳:י״ב) שהם הת״ח זהו מדבריו הנוגע לדברינו א״כ מס׳ רבוא הן י״ב רבוא. רק שיש פרוטרוט יותר מס׳ רבוא הוא ולכך אמר ית׳ אשר יש בה הרבה כו׳ אע״פ שהגמרא קאמר (שם) אמר שמואל מלכותא דקטיל א׳ משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו (שיר השירים ח׳:י״ב) למלכותא דארעא חשב מלגאו ופשטיה דקרא מלבר כמו ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כ״ב:י״ד).

אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו – ששתי כליות יועצות כו׳ א׳ לטובה כו׳ שנאמר לב חכם כו׳ אבל הצדיק עובד ה׳ בשתיהן כמ״ש בכל לבבך בשני יצריך כו׳ ולא ידע ההפרש בין ימינו לשמאלו.

ובהמה רבה – שאר בני אדם כמ״ש אדם ובהמה תושיע ה׳ (תהלים ל״ו:ז׳).

ואני לא אחוס על נינוה שהם מעשה ידי, והוא דבר יקר שהיא העיר הגדולה והגם שרבים עובדים ע״ז שם, הלא יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו שאין להם דעת להבחין בין עבודת האל המיוחד שימלץ בצד ימין, כמ״ש כי מימיני בל אמוט, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. ובין עבודת השמאל שעובד להטבע והמערכה, המיוחס לצד שמאל, ואין להעניש אותם על הסרון דעתם, וגם יש בה בהמה רבה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזה קבל מענה ג״כ על עונש ישראל שהם כבר למדו להבדיל בין הימין והשמאל כי קבלו דת אלהי ואמונה אמתית והם ראוים לעונש על ע״ז שעבדו, הגם שאנשי נינוה לא יענשו על זה.

אשר יש בה וגו׳ – והם מעשי ידי.

(סיום) סוף דבר

יונה בן אמתי ניבא בימי ירבעם בן יואש (מלכים ב י״ד:כ״ה), על כן מסדרי תרי עשר נתנו מקום לספר הנקרא על שמו אחר נבואת עובדיה (עיין מה שכתבתי בסוף דבר לנביא זה ולקודמים לו); אבל נראה לי שלא יונה עצמו כתב ספרו, ובאחרית ימים נכתב, אולי גם בימי גלות בבל או בראשית ימי בית שני, ותפלתו נשארה בכתב לדורות וקורותיו בעל פה; וסגנון התפלה הוא על דרך מזמורי תהלים ומזכרת כמה מליצות ודמיונות שבהם (עיין מה שכתבתי יונה ב׳:ז׳), וסגנון יתר הספר יפה ונחמד דומה לסיפורי חמשה חומשי תורה; אבל יש בו תיבות ומליצות מיוחדות כמו הטיל, בשלמי, בשלי, מטעם, ההיטב, המורות על איחור זמן כתיבתו.

ונראה שכותב הספר חשב שכל מה שהוא הולך ומספר היה בהשגחה אלהית, אבל הוית יונה במעי הדג ג׳ ימים וג׳ לילות היתה בדרך נס, שבדרך טבע אפשר לאדם להתקיים שלושה ימים בלי מאכל ומשקה, אבל לא בלי שאיפת אויר. ולא חש להעירנו כי חשבה לנס לפי שמתפלת יונה נוכח כבר שהצלתו נסיית היתה (עיין מה שכתבתי יונה ב׳:ה׳).

ומהר״ר עמנואל ד׳ באקי זלה״ה מורה צדק בעיר Saluzzo במדינת Piemonte (בכתב עתי Il Vessillo שנת 1885 כרך ט׳-י״ב) נוטה לומר שכל סיפור קורות יונה משל הוא, ומוצא ממנו לימודי מוסר שארשום כאן, אבל יש להוציאם גם אם קורות הנביא היו באמת. ונראה לי שגם אם לא נרצה להניח שכל פרטי המאורע אמתיים, אין טעם להכחיש כולם; וכן ראוי גם לבלתי מאמין בנסים, ובפרט בכל מאורע שבאו בו דברים טבעיים עם מעשה נס ופלא, שלא יגזור אומר כולו משל או דברי שקר, רק להניח שיש לו יסוד תושיה; והמאמין בתורה מן השמים, ובנסי ה׳ לטובת עמו ישראל, ומדוע לא יאמין גם בכל הנסים המסופרים לנו בתנ״ך?

א. והראשון בלימודי מוסר שלפי דברי הרב הנ״ל נוכל להוציא מסיפור קורות יונה הוא שאלהי ישראל אינו משתדל לטובת עם סגולתו בלבד, ומניח יתר גויי הארץ ביד פשעם, רק טובת כל צאצאי אדם הוא מבקש, והן על ידי נביאים הן על ידי מעשה פלא פעמים רבות העיר לבם לתשובה.

ב. שהתפשטות דעת יחוד ה׳ בכל העולם ציירוה הנביאים בסוף הדורות; ועד העת ההיא לא יחשבה ה׳ לשום גוי (מבלעדי ישראל) לעון אם יעבוד אלהים אחרים, רק הוכיחם על סורם מדרכי המוסר לבד, והראיה מה שעמוס מוכיח לדמשק ועזה וצור ואדום ועמון ומואב.

ג. שרבים מבני אדם בורחים מלפני ה׳, כלומר מקיום מצותיו המשמין באמת חלק אדם עלי ארץ ללכת תרשישה מקום מוצא כסף וזהב המכינים שלחן מעדנים ושובע הנאות העולם, ואוי ואבוי להם.

ד. רבים משתקים רחשי לבם הטוב באמרם האל מרומם ונשא מפקוד מעשי איש ואיש, ובכן פורקים מעליהם עול מלכות שמים ומשביעים יצרם, ובבוא עליהם יום צרה ותוכחה אומרים תבלענו מצולה! והמות בעיניהם כמציל ושמו מנוח; אבל הזהירנו ר׳ אלעזר אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך.

ה. אל תהי רשע בפני עצמך, ותשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות, ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ונאמר וירא אלהים את מעשיהם ולא את תפלתם ואת תעניתם, והטובל ושרץ בידו לא עלתה לו טבילה; כל זה נלמד מאנשי נינוה, ולא לחנם קבעו ספר יונה להפטרת מנחת יום הכיפורים.

ו. אנשי נינוה האמינו באלהים ומעצמם קבלו עליהם לצום וללבוש שק; אבל כל זה לא היה די למלך נינוה והוסיף אזהרה וצווי מפיו שכן רצונו שיעשו; וכן משל הדיוט בעירנו טריאסטי אומר: ״מראשו יוכר אם דג יסריח״, וצדק ורשע ממגביהים לשבת ירדו, הן מן השרים להמון העם, הן מן ההורים לזרעם.

ז. עולה על כולנה: בא וראה קדושת יראתנו! האל מרחם על בני כל אומה ולשון, וכתוב ״והלכת בדרכיו״, ואין רצונו שאדם ילבש קנאה לכבודו וירדוף עד חרמה בני יראה נכריה, ויכריח עמיתו לקנות לו מושב בגן עדן על פי הדרך הנראית לו כישרה ומובילה למעדני נצח. והרבה דרכים יש להביאנו לשמים; נודה לאל כי הדריך אותנו בנתיב יושר, אבל נדע נאמנה כי גם יתר הגוים אם כונתם ישרה יגיעו לבית אבי כל הברואים גם בלכתם אליו ארחות עקלקלות, יאחרו בואם אבל יבואו אליו בלי ספק.

הלוא די והותר כל אלה לעשות ספר קטן זה מרגלית יקרה ונחמדת בכתר תורה; ברוך אלהינו שזכנו להתעטר בו.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון