Devarim 1 – דברים א‏ – Mikraot Gedolot

פחד מענקים והשמדתם (קישור לעיון) – דברים ב׳:י׳, דברים ב׳:כ״א, דברים ט׳:ב׳

[פיסקא כה]

אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבינו לאמר – אמרו לו רבינו משה, אילו מבני אדם אחרים היינו שומעים דברים הללו לא היינו מאמינים אלא מבני אדם שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם.

עם גדול – מלמד שהיו גבוהים בקומה.

ורב – מלמד שהיו מרובים באוכלוסים.

ערים גדולות ובצורות בשמים – רבן שמעון בן גמליאל אומר דברו כתובים לשון הביי שנאמר (דברים ט׳:א׳) שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן, אבל מה שאמר המקום לאברהם אבינו (בראשית כ״ו:ד׳) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, (שם י״ג:ט״ז) ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אינם דברי הביי.

וגם בני ענקים ראינו שם – מלמד שראו שם ענקים על גבי ענקים כענין שנאמר (תהלים ע״ג:ו׳) לכן ענקתמו גאוה.

[Piska 25]

"Whither are we going up? Our brothers have melted our hearts, saying, etc.⁠": They said to him: Moses, our teacher, if we had heard such words from others, we would not believe them, but (we heard them) from those whose sons are our sons, and whose daughters are our daughters!

"a great people": great in numbers.

"higher than we": (i.e.,) taller.

"cities great and fortified in heaven": R. Shimon b. Gamliel says: Scripture (here) speaks hyperbolically, as it does in (Ibid. 9:1) "Hear, O Israel, you are crossing over the Jordan this day.⁠" But when the Holy One Blessed be He says to our father Abraham (Bereshit 26:4) "And I will multiply your seed as the stars of heaven,⁠" and (Ibid. 13:16) "I will make your seed as the dust of the earth, so that if a man can number the dust of the earth, so will your seed be numbered" — this is not hyperbole. (Devarim, Ibid.)

"and also the sons of giants did we see there" — whence we are taught that they saw giants atop giants, as in (Psalms 73:6) "Therefore, pride bestrides them as a giant.⁠" (Devarim, Ibid. 20)

אנה אנחנו עולים אחי׳ המ׳ אמ׳ לו רבי׳ משה אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברים הללו לא היינו מאמינין אלא מבני אדם שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם:

עם גדול מלמד שהיו גבוהין בקומה:

ורם מלמד שהיו מרובין באכלוסין:

ערים גדולות ובצ׳ בשמ׳ רבן שמעון בן גמליאל אומר דברו כתובים לשון הבאי שנ׳ (דברים ט׳ א׳) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן אבל מה שאמר הקב״ה לאברהם אבינו (בראשית כ״ו ד׳) והרביתי את זרעך ככו׳ השמ׳ ושמתי את זרעך כעפר הארץ (שם י״ג ט״ז) אינו דברי הבאי:

וגם בני ענק ראינו שם מלמד שראו שם ענקים על גבי ענקים כענין שנ׳ (תהלי׳ ע״ג ו׳) לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו:

לְאָן אֲנַחְנָא סָלְקִין אֲחַנָא תְּבַרוּ יָת לִבַּנָא לְמֵימַר עַם רַב וְתַקִּיף מִנַּנָא קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָּא וְאַף בְּנֵי גִּבָּרָא חֲזֵינָא תַּמָּן.

To what shall we go up? Our brethren have broken^a our heart, saying: The people are greater and stronger than we; vast are the cities, and walled to the height of heaven, and we saw there also the sons of the giants.

a. Samaritan Version, "have brought down.⁠"

לאן^א אנן סלקין אחינן אמסון^ב ית לבבינן למימר עם רברבין וסגין^ג מינן קריין רברבן ותלילן עד צית שמיא ולחוד^ד בנוי דענק גוברא חמינן תמן.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאן״) גם נוסח חילופי: ״אן״.

ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אמסון״) גם נוסח חילופי: ״אמסיו״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמסון״) גם נוסח חילופי: ״תברו״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסגין״) גם נוסח חילופי: ״ותקיפין״.

ד. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״ולחוד״) גם נוסח חילופי: ״להוד״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולחוד״) גם נוסח חילופי: ״ואוף״.

לאן אנחנא סלקין אחנא מסמיסן ית ליבנא למימר עם רב ותקיף מיננא קירוין רברבן וכריכן עד צית שמיא ואוף בני עפרון גיברא חמינא תמן.

How shall we go up? Our brethren have dissolved our hearts, saying, The people are greater and mightier than we; their cities are vast, and walled to the height of heaven, and we saw there also the sons of Ephron the giant.

אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו – אחינו אלו המרגלים והם לא יראו את הארץ פעם שנית כי כבר ראוה בפעם ראשונה.

אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ – אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אִלּוּ מִבְּנֵי אָדָם אֲחֵרִים הָיִינוּ שׁוֹמְעִין דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא הָיִינוּ מַאֲמִינִים אֶלָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁבָּנֵינוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵינוּ בְּנוֹתֵיהֶם. עַם גָּדוֹל. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ גְּבוֹהִים בְּקוֹמָה. וָרָם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְרֻבִּים בְּאֻכְלוּסִין.

עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר דִּבְּרוּ כְּתוּבִים לְשׁוֹן הֲבַאי שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן״ וְגוֹ׳, אֲבָל מַה שֶּׁאָמַר הַמָּקוֹם לְאַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית כ״ו:ד׳) ״וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״ (שם י״ג:ט״ז) ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ אֵינוֹ דְבַר הֲבַאי. וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. מְלַמֵּד שֶׁרָאוּ עֲנָקִים עַל גַּבֵּי עֲנָקִים שֶׁנֶּאֱמַר ״לָכֵן עֲנַקַתְמוֹ גַאֲוָה״.

אִלַי׳ אִיןַ נַחןֻ צַאעִדֻוןַ אִכ׳וַתֻנַא קַד אַמַאסֻוא קֻלֻובַּנַא בִּקַוְלִהִם אַןַ אלקַוְם אַכּתַּ׳רֻ וַאַעטַ׳ם מִנַא וַאַןַ קֻרַאהֻם כִּבַּארֹ חַצִינתֹ תֻדַאנִי אַלסַּמַאאַ בַּנֻו אַלגַבַּאבִּרַתַּ רַאִינַאהֻם הֻנַאךַּ

לאיפה אנחנו עולים, אחינו כבר המיסו את לבבותנו באמרם, כי העם הוא הרבה יותר-ועצום יותר-מאתנו, וכי קריותיהם גדולות, מבצרות מתקרבות לשמים, בני הגבורים ראינו אותם שמה.

ערים גדולות ובצורת בשמים – דברו הכתובים לשון הואיי.⁠^א

א. כן בכ״י לייפציג 1, והשוו בבלי חולין צ׳: ורש״י שם. בכ״י ליידן 1, פריס 157: הואי. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״הבאי״.

ערים גדלת ובצורת בשמים THE CITIES ARE GREAT AND FORTIFIED TO HEAVEN – Scriptural texts sometimes speak in exaggerated terms (Sifre Devarim 1:28; Chulin 90b).

פס׳: אנה אנחנו עולים – אמרו לו משה רבינו אלו מאחרים היינו שומעין דברים הללו לא היו מאמינים אלא עכשיו מאחינו אנו שומעין.

המסו את לבבינו – שהיו גדולים בקומה.

ורב – מרובין באוכלוסין.

ערים – מיכן אמר רבי שמעון בן גמליאל אף הכתובים דברו לשון הבאי.

גדולות ובצורות בשמים – ¹ענקים שהיו מעונקין בגאוה כענין (תהלים ע״ג:ו׳) לכן ענקתמו גאוה:

1. ענקים. המחבר דהכא יפרש בני ענקים שהיו כ״כ גבורים שהיו מתגאין בגבורתם וכמו הקרא לכן ענקתמו גאוה:

המסו – וביהושע אומר המסיו ע״י י׳ מרגלים.

לבבנו – ד׳ במסורה הכא ואידך ונשמע וימס לבבנו. להטות לבבנו. נשא לבבנו אל כפים. אחרים נמס לבבם מפניכם כדכתיב ונשמע וימס לבבנו ע״כ היה לכם להטות לבבכם אליו ולא עשיתם כן אלא אמרתם אחינו המסו אל לבבנו ע״כ נשא לבבנו אל כפים וסמיך ליה סכותה באף ותרדפנו כדכתיב וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים.

ואמר אנה אנחנו עולים. הוא התנצלותם על חולשת׳ ופחיתותם ואומרי׳ אנה אנחנו עולים אם להלחם בערים. ואם להלחם בעם. אם להלחם בעם. הנה אי אפשר כי הם עם גדול בכמותו ורם באיכותו. ואם בערים איכה נוכל נכה בהם כי הם גדולות ובצורות כאלו הם מגיעים לשמים. וא״ת ששרי הצבא אשר להם הם פחותי הלב הנה זה בהפך. כי הם בני ענקים. וא״כ המלחמה עם אנשים וערים כאלה הוא שטות ושגעון והסתכנות עצומה.

ואמר אחינו המסו את לבבנו הוא לאמת את הדבר. כאלו אמרו אם מן אנשים אחרים היינו שומעין הדברים האלה לא היינו מאמינים אבל בהיות האומרים אחינו ראוי שנאמין. כיון שברע המגיע לנו מזה הם יקחו חלקם. ולפי שמדרך האח לחזק את אחיו כמאמר הנביא (ישעיהו מ״א) איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הנה בראותנו שאחינו בשרינו המה המסו את לבבנו בענין הזה. שהראוי הוא שנאמין בדבר. והנה לא חשש משה מלהגיד הדבר הזה לבני ישראל כאשר חשש בשאר הדברים שהשמיט זכרם לפי שהם נלחמו כבר עם האומות ההם וכבשו עריהם החזקים והרמים כמ״ש ע״ז סיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון ועוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. והם ב׳ ערים בצורות וחזקות כמו שזכר בספר יהושע. ולכן כיון שהם ראו רבויים וחזקם ועריהם הבצורות ועוג הענק שלהם ויקחו את ארצם. מבואר הוא שלא יפחדו עוד מהדברים ההמה מה שלא יעשו זה בשמעה את דבת הארץ כי ארץ אוכלת יושביה היא. כי זהו מה שלא נסו עדיין ולא שיפחדו ממנו ולכן לא זכרו:

אָנָ֣ה אנחנו עלים: מלרע, וכן אנה אלך¹ מרוחך (תילים קל״ט), והשאר כולם מלעיל, מכלול² (דף רס״א) ומסורת³. ועיין מ״ש⁴ בתילי׳ סי׳ קי״ו. [אָנָ֣ה ׀].

1. אנה אלך: תה׳ קלט ז.

2. מכלול: קפט ע״א.

3. ומסורת: מ״ג-ד על אתר.

4. מ״ש: מ״ש תה׳ קטז ד (׳אנה ה׳ מלטה נפשי׳).

לשון הבאי. פירש רש״י בפרק גיד הנשה (חולין צ:) לשון הבאי לשון הדיוט, שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו, ולא שיתכוין לשקר, אלא לא דק. עכ״ל:

Exaggerated terms. Rashi explains in the chapter [entitled], "The Sciatic Nerve,⁠" (Maseches Chulin 90b): "לשון הבאי means, 'a common person's manner of speech.' He is not precise with his words, and says things that are not true. He does not lie intentionally; he is just not precise [in what he says].⁠"

אנה אנחנו עלים וגו׳ – א״ל למשה אלו מבני אדם אחרים היינו שומעין דברו׳ הללו לא היינו מאמינין אלא מב״א שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם האיך לא נהי׳ מאמינין אותם.

עם גדול – מלמד שהם גבוהים בקומה.

ורב – מלמד שהם מרובים באוכלוסין וכו׳ אבל מ״ש הקב״ה לאברה׳ והרביתי את זרעך וגו׳ אינו דבר הבאי.

וגם בני ענקים ראינו שם – מלמד שראו ענקים ע״ג ענקים כענין שנ׳ לכן ענקתמו גאוה.

אנה – כפשוטו לאיזה מקום סכנה אנחנו עולים:

גדול ורם – גדול במספר ורם בקומה או בגבורה:

ובצורות בשמים – נ״ל שאין בשמים דרך גוזמא, כי לא תעתיק התורה דברי פחותי הערך המדברים בהפלגות דברים, והרי משה עצמו אמרו ג״כ (עקב ט׳), אבל בשמים הוא ענין השתוממות והפלאה (ערשטוינען), כמו על יומו נשמו אחרונים, פנו אלי והשמו (איוב כ״א), אשר שם שמות בארץ (תהלים) [עמ״ש ריש בראשית], וטעמו כאן גודל הערים וחזקם הוא בדרך נפלא מאד עד שאדם משתומם עליהם (אין איינער וואונדערבארען ארט), ומענין זה אמר תהלים. השמים שמים לה׳ השמים השני ג״כ לשון השתוממות והפלאה, כלומר השמים ברא ה׳ לעיני בני אדם להיותם משתוממים ומתפלאים על גודל כבוד ה׳, כי הרואה מעשה ה׳ הגדול והנורא אשר עשה בשמים ממעל, גודל גופים השמימיים, גבהן מן הארץ, חוקותיהן מסלותיהן ומרוצותיהן, ופעולות ב׳ המאורות הגדולים איך ישימו משטרם מרום מעמדם לעומק הארץ מתחת, המדה והמספר והמשקל שהנובעו ביצורים הנפלאים האלה, עד שלא תשבע עין לראות הוד תפארתם, ולא תמלא אוזן משמוע את כבוד האל אשר יספרו, ותבונתו אשר יגידו, הלא ישתומם האדם על העוז העליון היוצר כל אלה, ומגדלות היצורים האלה ותפארתם הלא יתפלא ויפול לבו בקרבו על רוממות עושה כל זאת, וימלא יראת ה׳ כבודו ורוממותו. ואמר עוד והארץ נתן לבני אדם, כלומר וכן הארץ נתן לבני אדם להיות שמים לה׳, כי בראות האדם העולם בנוי בברואים פרטיים אין מספר, וכולם מתאימים זה לזה בתבונה נפלאה (הלא יתמה לב המתבונן בהם ויגידו לו כי האל ממעל נעלה על כל מחשבה נבדל מכל המעשים עד אין חקר), הארץ הים והיבשה עם צאצאיהן וצבאותיהן, היצירות היותר קטנות שבהם, אשר אף אם היו אלף פעמים גדולים ממה שהם לא תראם עין האדם, זולתי ע״י מראות המגדילים את המוחשים על אחת רבבות רבות, ובכל זאת הם בריות גמורות מתוקנים באברים הנצרכים להם, הלא ישתומם לב המתבונן בהם ויתפלא לאמר מה רם ונשא האדון אשר עשה כל אלה, ומה מאד נעלה ונשגב לאין חקר ונפלא מכל גדולה וכבוד שיוכל האדם לדמות בדעתו; ומערכת המקרא הוא כזה השמים... שמים לה׳ (היממעל אונד ערדע איזט דעם מענשען הינגעגעבען דען אללהעררן אנצושטוינען).... והארץ נתן לבני אדם... שמים לה׳ שבדלת הראשון ישרת גם לשני, וכן נתן לבני אדם שבדלת השני ישרת גם לראשון, כדרכי השיר, ומנין הדלתות שוים כמעט בתנועותיהם. ואם תפרש מקרא זה כפשוטו, יש בו מן הזרות הגדולה, דמלשון והארץ נתן לבני אדם יהיה משמעותו כאילו עזב ה׳ את הארץ חלילה, אמנם לדברינו מיושב על מכונו.

אנה אנחנו עולים – כיש״ר {ר׳ י״ש ריגייו דברים א׳:כ״ח}. עם גדול וכו׳ ערים וכו׳ ראינו שם (וכן ארנהיים).

{אנה אנחנו עלים – מה נעשה היכן נפנה, מאחר שאחינו המסו את לבבנו, והנה בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו, כי טוב היה לנו לשבת במצרים מהיותנו במדבר ואין דרך לנו לעלות אל היישוב.}^א

א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.

אנה – והביאו ראיה לזה כי א״א שיעלו כלל לא״י אם מצד העם שהוא גדול ורם ממנו אם מצד הערים שהם בצורות אם מצד הגבורים אשר בראשם שהם בני ענקים, וזה לא נודע לנו מאנשים זרים רק אחינו המסו את לבבנו שהם נאמנים אצלנו וכן פי׳ הרי״א:

אנה אנחנו עולים וגו׳: זו היתה ראיה וטענה לדבריהם¹, אם היה באמת רצון ה׳ שיהיו כובשים לא היה נמס לבבם ע״י עם גדול ורם ובני ענק, וכי לא טוב היה שתהיה מכת דבר בגבורי מלחמה אלו ובני ענק? אלא שזהו רצון ה׳ שיהיו נשמדים.

1. שרצון ה׳ הוא להשמידם.

אחינו – כלומר, הלא אחים שלנו הם ועלינו להאמין להם.

המסו את לבבנו – השוה יהושע י״ד:ח׳ אשר שם כתוב הביטוי ״אחי״ מתוך כוונה לפסוק שלנו.

עם גדול... ראינו שם – (במדבר י״ג:כ״ח), השוה ט׳:א׳ והלאה. (במקום ורם כתוב בספרי ורב). עדות המרגלים היתה אמת: אין משה רבינו מוקיע כאן אלא את חוסר הבטחון בה׳.

בצורות בשמים – השוה יהושע י״ד:י״ב, שם הושמטה בסיפור דברים רגיל ההפלגה ״בשמים״.

המסו את לבבינו – מהו המסו את לבבינו – פלגון לבבינו.⁠¹ (ירושלמי מעשרות פ״א ה״ב)

ובצורות בשמים – א״ר אמי, מכאן שדברה תורה לשון גוזמא². (חולין צ׳:)

1. וכתרגומו תברא ית ליבנא ששברוהו וחלקוהו לשנים. ובירושלמי כאן בא ענין זה לפרש לשון המשנה במעשרות (פ״א מ״א) מאימתי הפירות חייבין במעשרות, הרמונים משימסו, ופירש חד מ״ד משימסו – משיתרככו ויתמעכו, ר״ל כל שהגיע הרמון לשיעור זה נתחייב במעשר, וחד אמר משימסו – משיתפלגו, ר״ל משיגיעו לבישול המחצה שלהן, ומביא ראיה מלשון פסוק זה דהמסו פירושו פלגין לבבנו וכתרגום אונקלוס. וצ״ל דמאן דמפרש משימסו משיתמעכו יפרש לשון פסוק זה ג״כ במובן זה שמעכו את לבבנו, כלומר שעשאוהו רכיך וקליש, והנה אנו קיי״ל כמ״ד משימסו – משיתמעכו, ולפי״ז צ״ע על אונקלוס שלא פירש הלשון המסו כפי הפירוש שקיי״ל לדינא, והיינו רככו ומעכו את לבבנו, כמבואר, ובעלמא מצינו בכהאי גונא שנזהר אונקלוס לתרגם ע״פ תוצאת הדין. ואולי הכונה גם לההוא מ״ד: המסו את לבבנו – פלגון לבבנו, כלומר היו לפלגי מים.

2. ר״ל שבצורות בשמים לא יצוייר כלל. ויש להעיר שלא הביאו מכאן ראיה למ״ד דברה תורה כלשון ב״א, כי בודאי אין סברא שהתורה תדבר לשון גוזמא, אלא הוא לפי מושגי לשון בני אדם שרגילין לדבר כן כדי להלהיב את לב השומע, וגם צ״ע שלא הביאו לענין זה הלשון הרגיל בתורה ארץ זבת חלב וגו׳ שהוא ג״כ ע״ד מליצה הפרזית.

והנה בספרי כאן איתא בענין זה בזה״ל, ערים גדולות ובצורות בשמים, רשב״ג אומר דברה תורה לשון גוזמא שנאמר (פ׳ עקב, ט׳ א׳) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת ערים גדולות ובצורות בשמים, ע״כ, והגיה הגר״א דצ״ל כך דברה תורה לשון גוזמא וכן מה שנאמר שמע ישראל אתה עובר וגו׳, וכונתו מבוארת, דא״א לגרוס כמו שהוא לפנינו שנאמר וכו׳, יען דלמה לו להביא ממרחק מפ׳ עקב בעוד שכאן במקום דרשה זו כתוב לשון זה, ולכן הגיה וכן מה שנאמר, כלומר כאן ושם דברה תורה כלשון זה.

אבל לולא דבריו נראה לומר, דלבד שא״צ להגיה אלא אדרבה כמו שהיא הגירסא לפנינו כך מוכרת וכך צריך להיות, יען שהלשון שבכאן אינו מלשון התורה עצמה אלא רק מלשון המרגלים, משא״כ בפ׳ עקב הוא מלשון התורה עצמה, וא״כ אחרי דרוצה להביא שהתורה דברה כן מוכרח להביא אך ורק מפ׳ עקב, ודו״ק. וכהאי גונא כתבנו כונה כזו בפ׳ תולדות בפ׳ ואת עורות גדיי העזים (כ״ז ט״ז) עיי״ש וצרף לכאן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון