Devarim 1 – דברים א‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא יח]

ואצוה אתכם בעת ההיא לאמר את כל הדברים אשר תעשון – אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות.

[Piska 18]

"And I charged you at that time with all the things that you shall do (i.e., regarding the ten differences between monetary and capital litigations).

ואצוה אתכם בע׳ הה׳ את כל [הד׳] אש׳ תע׳ אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות ואלו הן:

דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה:

דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה:

דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה:

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:

דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה:

דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה:

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום:

דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה לפי כך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב:

דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מתחילין מן הצד:

הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהונה:

וּפַקֵּידִית יָתְכוֹן בְּעִדָּנָא הַהוּא יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא דְּתַעְבְּדוּן.

and I commanded you at that time all the things that you should do.

ופקדית יתכון בשעתה ההיא ית כל פתגמיה די תעבדון.

ופקידית יתכון בעידנא ההיא ית כל עשרא פתגמיא דתעבדון ביני דיני ממונא לדיני נפשתא.

And at that time I taught you all the Ten Words which you are to practise about judgments of money, and judgments of life.

ואצוה אתכם בעת ההיא – מה שאמר לו יתרו והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות (שמות י״ח:כ׳), והורה להם.

וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא – אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים שֶׁבֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת.

פַאוְצַיְתֻכֻּם פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ בִּגַמִיעִ אלּאַמֻורִ אלַּתּי יַגִבֻּ אַן תַּצנַעֻוהַא

ואמרתי לכם צווי חזור ואמר: באותו הזמן¹, בכללות הדברים אשר מתחיב כי תעשו אותם.

1. (בתקופה של שנה וקצת שישבו בחורב)

את כל הדברים אשר תעשון^א – אילו עשרת דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות.

א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34: ״תעשו״.

את כל הדברים אשר תעשון [AND I COMMANDED YOU …] ALL THE THINGS THAT YOU SHOULD DO – These are the ten things that constitute the difference between civil cases and capital cases (Sifre Devarim 1:18; cf. Sanhedrin 32a).

פס׳: ואצוה אתכם – ¹אלו דקדוקי המצוה שניתנו בקבלה כגון שחיטה וניקוי הבשר ושאר המצות שהן בקבלה בישראל.

ד״א: ואצוה אתכם – ²אלו י׳ הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. בסנהדרין בפרק דיני ממונות בשלשה:

1. אלו דקדוקי מצות כגון שחיטה וניקור הבשר ככ״ל ועיין רמב״ן על התורה ודורש סיפא דקרא כל הדברים אשר תעשון קאי על תורה שבע״פ שהם הלכה למשה מסיני:

2. אלו יו״ד דברים. היינו מה שדיני נפשות חמור מדיני ממונות ע״ש בסנהדרין:

אשר תעשון – הם החוקים והמשפטים שהורם.

WHICH YE SHOULD DO. The reference is to the statutes and laws which he [Moses] taught them.

ואצוה אתכם בעת ההיא וגו׳ – לא בשביל ללמוד תורה נתעכבתם מ״ם שנה שהרי בשעה קלה למדתי את כל התורה לכם רק בעונותיכם נתעכבתם.

ואצוה אתכם בעת ההיא, I commanded you at that time;⁠" you have not been held up in the desert for 40 years in order to study the Torah, because I could have taught you the Torah in a few hours, but you were held up on account of your sins.

ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון – אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים א׳:י״ח). ואם כן, עם השופטים הנזכרים ידבר, ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים.

ועל דרך הפשט: הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון (שמות י״ח:כ׳), כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו. והטעם להזכיר זה בכאן כי בידוע שזה הענין עצת יתרו,⁠^א והוא אמר^ב למשה: היה אתה לעם מול האלהים (שמות י״ח:י״ט) – שיתפלל עליהם בעת צרתם, ואמר לו: והזהרת אתהם^ג את החקים ואת התורות וגו׳ (שמות י״ח:כ׳) – שילמדם הוא עצמו התורה, אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו. וכבר פירשתיו שם (רמב״ן שמות י״ח:כ׳). ולכן סיפר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט, אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה, כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר (שמות י״ח:כ״ד).

ולא הזכיר משה עצתו בכאן, ולא אמר דבר בשם אומרו. ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לענותו, או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר י״ב:א׳). ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא.

א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״הוא״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שאמר״.

ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״אתכם״.

AND I COMMANDED YOU AT THAT TIME ALL THE THINGS WHICH YE SHOULD DO. "These are the ten differences between monetary and capital cases.⁠" This is Rashi's language quoting the Sifre.⁠¹ And if so, Moses is speaking here to the judges [previously] mentioned, and he abridged on the ten differences [by not enumerating them], for they are all deduced from verses.
And in line with the plain meaning of Scripture, the reference here is to the statutes and laws, the way wherein they must walk, and the deeds they must perform,⁠² for he [Moses] personally commanded, warned, and taught Israel all these matters. And the reason for mentioning this [subject] here is because it is known that this was the substance of Jethro's counsel when he told Moses, Be thou for the people before G-d,⁠³ meaning that he was to pray in their behalf in the time of their affliction, and he further told him, And thou shalt teach them the statutes and the laws etc.,⁠⁴ meaning that he, himself, was to teach them the Torah. But regarding the execution of the law, Jethro advised him to appoint judges to assist him, and I have already explained it there.⁠⁵ Therefore, Moses related here that when he designated the officers over thousands and hundreds he delegated them only over the execution of justice. He, however, would personally teach them [the people] everything they were to do in accordance with the Torah, because he hearkened to his father-in-law's counsel and did all that he had said.⁠⁶ Now Moses did not mention Jethro's advice here, nor did he attribute to him anything that Jethro proposed. It appears to me that Moses did not want to mention it [the fact that he was following his father-in-law's advice] in the presence of all Israel because of his humility,⁠⁷ or it may be that it would not be to his honor to mention to that generation that he had married a Cushite woman.⁠⁸ It is also possible that the reason [for not mentioning Jethro's name] was because he had consulted the Divine Glory and this matter was done at the command of the Almighty.⁠⁹

1. Sifre, Devarim 18. See Sanhedrin 32a for these ten distinctions between monetary and capital cases.

2. Exodus 18:20.

3. Ibid., (19).

4. Exodus 18:20.

5. Exodus 18:20.

6. Ibid., (24).

7. For people would think that, were it not for Jethro's counsel, Moses would not have needed any assistance from the other judges. But would he have brought in Jethro's name into this affair it might have appeared that Moses himself never thought that he would need assistance of other people. Moses humility is thus made apparent when he states his own inability to cope with all the problems of the people (Keseph Mezukak). See further in my Hebrew commentary p. 349.

8. Numbers 12:1. — Since in the case of Zimri the son of Salu they chided Moses about the Cushite woman [that he had married before the Torah was given — see Rashi, Numbers 25:6], he therefore avoided referring to it in order to prevent them from stumbling into evil speech (see my Hebrew commentary, p. 533).

9. Mechilta, Yithro 2: "And Moses hearkened to the voice of his father-in-law and did all that 'amar' (he, [i.e. G-d] had said" Exodus 18:24). The Mechilta thus explains the word amar as referring to G-d, and not to Jethro.

ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון – לשון רש״י והוא מספרי אלו עשר׳ דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. וכתב הרמב״ן ואם כן מדבר עם השופטי׳. ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות כי הכל יצוה ויזהיר לכל ישראל מפיו והטעם להזכיר כאן זה כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה הי׳ אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בשעת צורכם ואמר לו והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות שילמדם הוא עצמו התור׳ אך במשפט נתן לו עצה שימנ׳ שופטים לסייעו ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו למדם כל הדברים אשר יעשון על פי התור׳ כי שמע לעצת יתרו. ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דברים בשם אומרן ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לגנותן או שלא יהי׳ כבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח. ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינ׳ ועל פי הגבור׳ נעש׳ הענין ההוא:

ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, "I had commanded you at that time all the things that you have to do.⁠" Rashi, quoting Sifri, explains that the "things" referred to by the word הדברים are the ten judicial difference between adjudging disputes involving only money or its equivalent, and judging matters involving life and death. (compare Sanhedrin 32).

Nachmanides writes that if that were the meaning, Moses would be addressing the judges. [Nachmanides' problem may be that if Rashi were right, why would Moses suddenly add the words "I commanded you at that time,⁠" when this is what he had been doing all the time? Ed.]

He considers that the plain meaning is that Moses here refers to what he had taught the people in Exodus 18,20 i.e. החוקים והתורות, הדרך אשר ילכו בה, "the decrees and teachings and the path they should pursue,⁠" the ones Yitro had told him to make his primary concern. The reason that Moses reiterates what had occurred at that time was that the people knew that the plan to appoint all the judges had originated with Yitro, and that he had told Moses that if he were to adopt it God would be with him and he would be able to cope with the tremendous burden imposed upon him. Moses was at pains to explain, especially to the new generation, that none of these judges had the authority to formulate new laws. They had been instructed by Moses, who had received al the laws from God directly. Yitro's function had been to help Moses how to successfully disseminate God's laws and teachings, and how to ensure that it could be applied with a minimum of inconvenience to the people. His suggestions had been purely administrative, not legislative. Moses had not mentioned the author of these suggestions at this time, not giving Yitro credit for his suggestions, either because he did not want to embarrass the whole people assembled before him by reminding them that what had prompted Yitro to make these suggestions was that he had observed what a difficult people the Israelites were and what a hard time they had been giving their saviour. Perhaps Moses did not want to remind the people at that time that he had married a daughter of Yitro instead of a girl who had been Jewish by birth. It is also possible that the simple reason is that Moses had not adopted any of Yitro's suggestions until he had consulted with God and obtained His consent, thus making the entire appointment of the judges part of God's legislation.

ואצוה אתכם – אזהרה לצבור שתהא אימת הדיין עליהם.

את כל הדברים אשר תעשון אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. בספרי ואלו הן דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בכ״ג דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות לא לחובה דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות על פי שנים לחובה דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה דיני ממונות הכל ראויין ללמד זכות או חובה בין הדיינים ובין התלמידים ודיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפי׳ התלמידים ואין הכל מלמדין חובה אלא הדיינים דיני ממונות הדיין המלמד חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה ודיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה אלא בשעת גמר דין יש לו לחזור ולהמנות עם המחייבין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממוגות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה דיני ממונות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד דיני ממונות האב ובנו הרב ותלמידיו מונין אותם לשנים ודיני נפשות האב ובני הרב ותלמידו מונין אותן כאחד:

ולפי שלא יחשבו שמשה כוון בזה להתגדל להביא אליו השופטים בכל עת לשאול את דבר המשפט ממנו ולזה העלים את הדינין אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון ר״ל לא כסיתי דבר מאת השופטים. אבל צויתי ולמדתי אליהם כל הדברים. ארז״ל בספרי אלו הן י׳ דברים שבין דיני ממונו׳ לדיני נפשות שלמדם אז לשופטים וכבר פירשו אחרים הפסוק הזה על ישראל שמשה ע״ה צוה להם שלא יעשו דבר כי אם ע״פ השופטים ושלזה אמר ואצוה אתכם ולא אמר ואצוה את שופטיכם.

ואמר את כל הדברים אשר תעשון ולא אמר אשר יעשון כחוזר על השופטים שזכר והנה מה שכתבתי ראשונ׳ הוא יותר נכון והאריך מרע״ה בספור ענין השופטים כדי להורות לישראל שכבר הי׳ מזרזם לכל הדברים הצריכים אל הנהגת העם. כמו אם היו אותו היו׳ עוברי׳ את הירדן ונכנסים לארץ והועיל עם זה למוד המשפט והדינים לעם הילודים במדבר בדרך לשילמדו לעשות כן בארץ גם כוון בזה לומר שהוא סדרם תחת ידי שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשי׳ ושרי עשרות וצוה אותם איך ינהיגום. ולעם איך לא יצאו מתחת יד הנהגתם ועוד מעט נתבלבלו ובאו בערבוביא לומר נשלחה אנשים לפנינו. כמ״ש מיד ותקרבון אלי כלכם. ר״ל שריהם כהניהם שופטיהם ושוטריהם כי פרקו עולם מעליהם כמו שיזכור:

והנה נשאר עתה לבאר איך לא ייחס משה מנוי השופטים והשרים לעצת יתרו ויחסו לעצמו ולטרחו ולעמלו ואיך אמר ואומר אליכם בעת ההיא. והוא הספק הה׳. ומה שמצאנו בפרשת יתרו שאמר שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא לכבודו שעשה כמו שהוא אמר אבל לא בזמן שאמר ומהסבה שאמר. כי אם בזמן הראוי אליו אחר היות דת ונימוס בה ישפטו המשפטים כמו שכתוב כאן. כי כן תמצא שמה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שאין ראוי שנחשוב שאז שלחו ואז הלך אבל התור׳ סיימה שם כל הספור מעצת יתרו והליכתו עם היות שלא נעשה אז הדבר ונעשה אחר כך ושלחו ימים רבים אחר זה. ופעמים רבות תמצא כזה בספורי התורה שישלים הספור במקום אחר עם היות שלא היה המעשה אז התבאר מזה שמשה לא היה חסר אותה העצה אבל יתרו אכלה פגה ושלא נעשתה בזמן שיתרו אמר. ומשה מעצמו עשאה והותר בזה הספק הה׳:

אלו עשרת דברים וכו׳. כלומר, ״את כל הדברים אשר תעשון״ רוצה לומר עיקר מה שהוא תלוי בדין, והם עשרת דברים שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות:

ואצוה אתכם בעת ההיא וגו׳ – פירש״י אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות והם בספרי זכרם הרא״ם ומכללם הוא שדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, ונראה שע״ז אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון ומקרא מסורס הוא וכאילו אמר ואצוה אתכם כל הדברים אשר תעשון בעת ההיא, או ביום שלאחריו. ועל זה האשימם הנביא באמרו (ישעיהו א׳:כ״א) מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כי בדיני נפשות מלינין החובה, וגומרין לאלתר הזכות, והם החליפו השטה צדק ילין בה אם היה נראה להם שהוא צדק בדינו אז ילין בה היו מלינין הזכות אולי ימצאו לו חובה, ועתה מרצחים אם היה נראה בעיניהם באותו יום לחובה אז ועתה תיכף בלא לינה היו מוכנים לרצחו ולגמור דינו לחובה.

ועדיין קשה לי על פירוש זה, למה אמר ואצוה אתכם הל״ל ואצוה את שופטיכם ונראה ליישב זה על דרך שמצינו (בסנהדרין ח.) שדרש ר״נ בר יצחק מה שנאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. היינו ושמעתיו מפי הגבורה ונכון הוא כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו, ועדיין לא הזכיר משה שאחר שישמע מפי הגבורה ישיב להם מה דבר ה׳, ונראה שעל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, ומקרא זה מחובר אשלמעלה כי הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ואני אמלך בגבורה ושמעתיו ואחר שאשמע מפי הגבורה ואצוה אתכם, ר״ל אשיב לכם תשובה תיכף בלי איחור אלא בעת ההיא אשר תשאלו ממני אשיב לכם את אשר תעשון, ואל תחשבו מי יודע אם לעת כזאת אגיע למלך מלכי המלכים לשאול ממנו דבר הלכה ואולי עי״ז יבואו לידי עינוי הדין, אלא תיכף בעת ההיא אשיב שואלי דבר כי כך מובטחני כמ״ש (במדבר ט׳:ח׳) עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם פירש״י אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה, לכך נאמר עמדו ואשמעה אל תלכו מכאן אלא עמדו פה ותיכף אשמעה מה יצוה ה׳, ועל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא וגו׳ וזה פירוש יקר.

בעת הַהִוא: ההוא כתי׳ בוי״ו בכל ספרי׳ כ״י מדוייקי׳, וקרי בחירק. ומאי דאמרי׳ במסורת¹, בעת, בפעם, בשנה, הבאר, כולהון ההיא ולית חד מנהון ההוא, לענין הקריאה בלחוד איתמר. ועיין מ״ש² בשם הרמ״ה על מלה זו בפ׳ תולדת יצחק. [הַהִוא].

1. במסורת: מ״ס-ד הי 7.

2. מ״ש: מ״ש בר׳ כו יב (׳בשנה ההוא׳).

שבין דיני ממונות כו׳. בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לב.) פירש, דיני ממונות בשלשה, ופותחין אף לחובה, ומטין על פי אחד אף לחובה, ומחזירין אף לחובה, והכל ראויין ללמד זכות וחובה, הדיין והתלמיד, והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה, וכן איפכא, ודנין ביום וגומרין בלילה, וגומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ומתחילין מן הגדול, ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים. מה שאין כן בדיני נפשות, דאין דנין אלא בכ״ג, וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות, כי הכל הוא בהיפך, מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות:

Between monetary litigations, etc. The fourth chapter of Sanhedrin (32a) explains regarding monetary litigation: 1. Three judges are required. 2. The judges may begin even with a guilty charge. 3. A guilty decision may be reached by a majority of only one. 4. A judge may change his verdict and render even a guilty decision. 5. Anyone may partake to acquit or to find guilty, whether a judge or a disciple. 6. A judge who was going to acquit can retract and decide guilty, and vice-verse. 7. Proceedings begin during the day and may be completed at night. 8. A decision to acquit or to find guilty may be reached on the same day. 9. The proceedings are begun by the senior judge. 10. [Ibid. 36a] A father and his son, or a rabbi and his disciple, may be considered as two judges. Capital litigation, however, requires twenty-three judges. Furthermore, everything else written above does not apply to capital litigation. To the contrary, whatever is allowed in monetary litigation is disqualified in capital litigation.

ואצוה אתכם וגו׳ – פי׳ שהזהרתי ג״כ אתכם שתנהגו כבוד בדייניכם.

בעת ההוא – פי׳ שאותו זמן הוא לא כמו שהיה עד הזמן ההוא כי עד הזמן ההוא היה עוש׳ איש כל הישר בעיניו אבל בעת ההיא אתם מחוייבים לשמוע אל השופט.

את כל הדברי׳ וגו׳ – היינו י׳ דברי׳ שבין דיני נפשות לדיני ממונות המפורשי׳ במשנה והיינו משום דכתיב כאן את כל הדברי׳ וכתיב בי׳ הדברות את כל הדברי׳ מה להלן י׳ אף כאן י׳.

ואצוה אתכם – לפי פשוטו עם ישראל ידבר, כי למעלה צוה את השופטים באמרו ואצוה את שופטיכם, וכאן אמר שלימד את ישראל את החקים ואת התורות, והזכיר זה בכאן לומר שלא מינה שרי האלפים ושרי המאות רק על המשפט, אבל הוא ילמדם בעצמו כל הדברים אשר יעשו על פי התורה:

ואצוה אתכם וגו׳ מתייחס, לפי ההקשר, לאומה כולה: ״בעת ההִוא״ – בעת שהותם בחורב – הם למדו מפי משה את כל התורה שהם נדרשו לשמור בכל הליכות חייהם. חז״ל אומרים בספרי, ש״את כל הדברים אשר תעשון״ מתייחס במיוחד לעשרת ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות (עיין סנהדרין לב.).

ואצוה אתכם – פי׳ הרי״א שכדי שלא יחשבו שבא להתגדל שיצטרכו השופטים לבא לפניו בכל פעם לשאול ממנו כי העלים מהם רוב המשפטים, ע״כ אמר כי צוה אותם כל הדברים וכל חקות המשפט, ואמרו חז״ל אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לד״נ:

{ואצוה אתכם: ב׳ספר הקבלה׳ להראב״ד איתא בזה הלשון ׳אין מצוה אלא תורה שבע״פ׳¹}.

את כל הדברים אשר תעשון: להכין צרכי הנסיעה למדבר². וכתיב ״תעשון״ להקטין³, דבאמת נעשה הרבה בהכנה ניסית ולא בכח ידיהם.

1. כשיטת רבינו בכל מקום במשמעות המושג ׳ציווי׳.

2. לא כפירוש רש״י בעקבות חז״ל בספרי.

3. כפי שהזכיר רבינו בפסוק י״ז ד״ה תקריבון אלי.

ואצוה אתכם וגו׳ – ע״י שופטיכם שמניתי עליהם (עיין מה שכתבתי ריש פרשת מטות), והפסיק הענין בהזכיר מִנּוּי הדינים והשוטרים, לומר כשם שהתריתי באבותיכם ע״י שופטיהם טרם הכנסם לארץ, כן אני מתרה בכם היום.

בספרי מבואר כי המילה ״אתכם״ מכוונת אל השופטים (כמו שמצינו ג׳:י״ח שהכוונה אל שני השבטים ומחצית השבט), והביטוי ״את כל הדברים״ מכוון במיוחד אל עשרת הדברים אשר בין דיני ממונות לבין דיני נפשות. פשוטו של מקרא הוא, כי הכוונה (כמבואר ברמב״ן) אל המצוות שצוה משה רבינו אז לבני ישראל, כמו שכתוב בשמות י״ח:כ׳. קלוסטרמן מקשר פסוק זה עם הפסוק הקודם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון