בעבר הירדן בארץ מואב – פרט כאן ב׳ מקומות לפי שבה ב׳ בחינות ה׳ אלהים. וכן בדבור נאמר שני דברים. משה והתורה. דהיינו הואיל משה באר את התורה. הואיל משה לשון התחלה וזה כנגד פ׳ ראשונה של בראשית ב׳ מאמרים א׳ כנגד יה״ו והשני כנגד אל וזהו יה״ו אל. וכתב בזוהר שעתיד משה לעמוד. כבד פה בתורה שבע״פ. וכבד לשון הוא תורה שבכתב ואליהו עתיד לבארם שלא יאמרו אחר הוא. וזהו הואי״ל משה באר את כו׳. וסוד נעלם הוא. ואלה״י לצור מחסי הוא התחלה. ואליה״ו הוא הסוף. וזה באר שני זווגין. בחינה ראשונה. כבוד מלכים חקור דבר. ושני. כבוד אלהים הסתר דבר כנגד שני פסוקים הראשונים של יחוד בקול רם ובחשאי וזהו באר את התורה הזאת ד׳ פסוקים ראשונים נגד ג׳ אבהן שהן ד׳ שיעקב כלול משניהם. שהוא יעקב וישראל. לכן כתב אלה כמ״ש סוד באר הוא ו׳ אותיות ראשונות. והוא התחלת התורה. בראשית ברא והן ז׳ בארות דיעקב ברא שית. וברא אלהים הוא השביעית ולכן נקראת באר שבע כנגד ז׳ ספרים חצבה עמודיה שבעה. ז״ש באר את התורה הזאת שהוא השביעי׳ שהיא כוללת הכל אלה ראשי בית אבותם. כמ״ש בתקוני׳. ורביעית נקראת זאת וכן כתי׳ בפ׳ ואתחנן וזאת התורה ואח״כ אלה העדת והחקים והמשפטים.

לאמר – היא בחינה י״א והי״א כוללן כולן לכן אמרו עשר ולא י״א. והוא ספר הזה שכולל כל התור׳ ונקרא משנ׳ תור׳ לכן בא כאן הכל בי״א. י״א מקומות וי״א יום מחורב וי״א חדשים וראשי פסוקים עולה י״א עד ה׳ אלהינו ובפסוק הזה י״א תיבות ולאמר כולל כולן ואלה ה׳ פסוקים כולל כל השם אחרון.

בב׳ פסוקים ראשונים יש עשרה מקומות שהם י״ב וג׳ דברים שהן אלה הדברים ומשה וישראל נגד ברכת כהנים שהם ג׳ שמות וי״ב תיבות כנגד שם של י״ב ג׳ אבהן וי״ב שבטים והן י״ה של שם. וב׳ פסוקים אחרונים נגד וי״ו של שם שהוא כפל כו׳ ופסוק אחרון ה׳ ענינים ב׳ מקומות וב׳ דברים משה והתורה. ולאמר היא הה׳ וכוללת הכל כנגד ה׳ אחרונה והם כנגד ה׳ ספרים של תורה וספר ויקרא כנגד הדעת והוא בקריאה נמצא ל״ב כלולין בה׳ כמ״ש בתיקונים ל״ב כלולין בה׳ וכן ל״ב אלהים דבראשית וז״ש הואיל הוא התחלה כי זה הספר כולל כולו נמצא שהתחלתו התחלת התורה וזה הואיל נגד נ״ב נתיבין שבפ׳ ראשונה דבראשית ול״ב כנגד ל״ב נתיבות דפ׳ בראשית. ובמדרש אין הואיל אלא לשון שבועה כמ״ש ויואל משה כו׳. וזה שכתבתי שהב׳ דברים שכתב כאן נגד הב׳ ספרים שבספר דברים נמצא הואיל משה נגד הברכות והקללות ופ׳ נצבים. ושם הכל לשון שבועה כמ״ש ובאלתו אלה דברי הברית לעברך בברית כו׳ והאזינו הוא ביאור של כל התורה. וזהו באר משה שני ענינים הואיל משה ובאר משה. הזאת. זה וזאת הברכה כמ״ש בפירושי על וזאת הברכה. ואמר זה בפרשה אחרונה ויעל משה כי שם כולל הארץ וכל דור ודור ודורשיו ופירושו כמ״ש בס״ד שנ׳ ויאמר ה׳ אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו׳ לאמר. לאמר לאבות כו׳. וידוע שהכל נכלל בי׳. ה׳ נגד ה׳ כמ״ש בס״י ולכן יש בפסוק זה י׳ תיבו׳ ה׳ נגד ה׳. דהיינו ה׳ מהשם עד לאמר. וה׳ לאחר לאמר. ולאמר הוא ברית יחיד מכוון באמצע ומקשר אותם. ומה שפתח בשני שמות אלו שהם כלל כל התורה כולה וכל השמות. כי הקב״ה הוא נסתר מצד עצמותו. ונגלה מצד מעשיו לכן אנו אומרים בכל ברכה לשון נגלה ונסתר ושם הוי״ה ברוך הוא הוא מורה על צד עצמותו יתברך. ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב׳ ענינים. השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות. והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב׳ שמות אלו. ולכן אומרים בכל ברכה ה׳ אלהינו מלך העולם דהיינו ה׳ מצד הנעלם. ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע״פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג״כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם. וכן אומרים בתפלה בשבת במנחה. אתה אחד ושמך אחד פי׳ אתה אחד מצד עצמו ית׳. ושמך אחד מצד בריותיו בשם נגלה. אעפ״י שמנהיג כל בריה ובריה בפני עצמה וכל א׳ הנהגתה משונה מחברתה אעפ״י כן בכולו הוא אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו׳ כי שניהם הן ביחוד ישראל וא״י. ישראל מע׳ אומות. וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא אלהי ישראל. כן נקרא אלהי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם אלהי השמים ואלהי הארץ ואח״כ לא אמר אלהי הארץ. מפני שבשעה שלקח אותו היה בח״ל ולכן נענשו אפי׳ נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ״ש (מלכים ב י״ז:כ״ו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בח״ל ובארץ מצווה אפי׳ נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ כמ״ש וזהו מ״ש (סוף כתובו׳) כל הדר בח״ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגלוי של תורה הוא בארץ כמ״ש אוירא דא״י מחכים וגם הנבוא׳ אינו שורה אלא בא״י. ולכן ברח יונה כמ״ש (מ״ק כ״ה ע״א) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו וכמ״ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה׳. אבל כשהיו ישראל בארץ היה גוי אחד וכן לע״ל ב״ב אי״ה. כמ״ש בזוהר אימתי גוי אחד בזמן שהן בארץ וכן התורה לא נתנה אלא לישראל בהר סיני וז״ש כאן אלינו בחורב. וד׳ תיבות אלו הן כלל של כל התורה כולה. דהיינו שה׳ אלהינו דיבר אלינו לעשותם ע״י המקום בחורב. וז״ש הנסתרת לה׳ אלהינו והנגלת גו׳. ודבר קדשו הוא מחבר אותנו עם הש״י וזהו דבר אלינו בחרב לאמר וז״ש והנגלת לנו ולבנינו והכל ע״י סיני וז״ש משה קבל תורה מסיני.