Devarim 1 – דברים א‏ – Mikraot Gedolot

[פיסקא ז]

ראה נתתי לפניכם את הארץ – אמר להם איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם. באו ורשו את הארץ, אמר להם כשאתם נכנסים לארץ אין אתם צריכים כלי זיין אלא קובע דיופטין ומחלק.

סליק פיסקא

[פיסקא ח]

אשר נשבע ה׳ לאבותיכם – מה תלמוד לומר לאברהם ליצחק וליעקב אם לענין שבועות אבות הרי כבר נאמר (חבקוק ג׳:ט׳) שבועות מטות אומר סלה, מה תלמוד לומר לאברהם ליצחק וליעקב כדיי אברהם בעצמו כדיי יצחק בעצמו כדיי יעקב בעצמו. משל למלך שנתן לעבדו שדה אחת במתנה לא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד ההוא והשביחה ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא חזר ונטעה כרם ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא כך כשנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ לא נתנה לו אלא כמות שהיא שנאמר (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, עמד אברהם והשביחה שנאמר (שם כ״א:ל״ג) ויטע אשל בבאר שבע, עמד יצחק והשביחה שנאמר (שם כ״ו:י״ב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, עמד יעקב והשביחה שנאמר (שם ל״ג:י״ט) ויקן את חלקת השדה.

לתת להם – אלו באי הארץ, ולזרעם, אלו בניהם, אחריהם, אלו שכבשו דוד וירבעם וכן הוא אומר (מלכים ב י״ד:כ״ה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת וגו׳.

רבי אומר לתת להם – אלו עולי בבל, ולזרעם, אלו בניהם, אחריהם, אלו ימות המשיח.

סליק פיסקא

[Piska 7]

"See, I have set before you the land": He said to them: I am not giving you approximation or hearsay, but "See (with your own eyes.) … Come and possess the land.⁠": When you enter the land, you will have no need of weapons but only compasses and rulers (to divide the land among you).

[End of Piska]

[Piska 8]

"which the Lord swore to your fathers": Why need it be mentioned (in addition to this) "to Abraham, to Isaac, and to Jacob"? (To stress that) each one was worthy of this in himself. An analogy: A king gives his servant one field as a gift, as it is. The servant goes and improves it, not leaving it as it is, but planting a vineyard and bequeaths it to his son — who does not leave it as it is, but improves it and bequeaths it to his son — who does not leave it as it is, but improves it. Thus, when the Holy One Blessed be He gave the land to our father Abraham, He gave it to him only as it was, viz. (Bereshit 13:17) "Arise, walk in the land in its length and its breadth, for to you shall I give it.⁠" Abraham arose and improved it, viz. (Ibid. 21:33) "And he planted a fruit grove in Beersheva.⁠" Isaac arose and improved it, viz. (Ibid. 26:12) "And Isaac sowed in that land and he found in that year a hundredfold.⁠" Jacob arose and improved it, viz. (Ibid. 33:19) "And he bought the part of the field where he had pitched his tent.⁠" If so, why need "to your fathers" be written? If in respect to the oath to the fathers, this is already written. This refers to the covenant with the tribes, viz. (Habakkuk 3:9) "the oaths to the tribes, an enduring word.⁠"

"to give to them": those who entered the land. "and to their seed": their children. "after them": the lands conquered by David and Yeravam, viz. (II Kings 14:25) "He (Yeravam the son of Yehoash) restored the boundary of Israel from the approach of Chamath to the sea of the Aravah.⁠"

Variantly: "to give to them": those who entered the land. "and to their seed": those who came up from Bavel. "after them": those (who will come) in the days of the Messiah.

[End of Piska]

ראה נתתי לפ׳ את הא׳ אמר להם איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואים בעיניכם:

באו ורשו את הא׳ אמר להם כשאתם נכנסין אין אתם צריכין כלי זיין אלא הריני קוביע לכם דיופיטא ומחלק:

אשר נשבע ה׳ לאבתיכם אם תאמר שבועות [אבות] והלא כבר נאמר (חבקוק ג׳ ט׳) שבועות מטות אומר סלה ומה ת״ל אשר נשבע ה׳ לאב׳ לאברהם ליצחק וליעק׳ אלא כדאי הוא אברהם בפני עצמו ויצחק בפני עצמו ויעקב בפני עצמו:

מושלו מלה״ד למלך שנתן לעבדו שדה אחת מתנה ולא נתנה לו אלא כמות שהיא עמד העבד והשביחה אמר מה אעשה לא נתנה לי אלא כמות שהיא [חזר ונטעה כרם אמר] מה בידי שלא נתנה לי אלא כמות שהיא כך הקב״ה כשנתן את הארץ לאברהם אבינו מתנה נתנה לו כמות שהיא שנ׳ (בראשית י״ג י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך את׳:

עמד אברהם אבינו [והשביחה] שנ׳ (שם כ״א ל״ג) ויטע אשל יצחק [והשביחה שנ׳] (שם כ״ו י״ב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים עמד יעקב אבינו והשביחה שנ׳ (שם ל״ג י״ט) וייקן את חלקת השדה:

לתת להם אלו עולי מצרים:

ולזרעם אלו באי הארץ:

אחריהם מה שכיבש דוד וירבעם בן יואש שנ׳ (מלכים ב׳ י״ד כ״ה) הוא השיב את כל גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה:

כי ראה ה׳ את עני ישראל מורה מאד:

ולא דבר ה׳ למחות את זרע ישראל:

ר׳ אומר לתת להם אלו עולי בבל ולזרעם אלו בניהם, אחריהם אלו ימות המשיח:

חֲזוֹ דִּיהַבִית קֳדָמֵיכוֹן יָת אַרְעָא עוּלוּ וְאַחְסִינוּ יָת אַרְעָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בָּתְרֵיהוֹן.

behold, I have set the land before you; go in and possess the land which the Lord covenanted to your fathers, to Abraham, to Izhak, and to Jacob, to give it to them, and to your children after them.

חמון דמסרית^א קדמיכון ית דיירי דארעא^ב עולו וירתו^ג ית ארעא דקיים י״י לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למתן להון ולבניהון^ד מן בתריהון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמסרית״) גם נוסח חילופי: ״דהא מ׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי: ״הא יהבית״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיירי דארעא״) גם נוסח חילופי: ״דיירי א׳⁠ ⁠⁠״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וירתו״) גם נוסח חילופי: ״(ו){י}⁠רותו״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולבניהון״) גם נוסח חילופי: ״ולזרעיית בני׳⁠ ⁠⁠״.

חמון דמסרית קדמיכון ית דיירא ארעא ולא תצטרכון למיטול זיינא עולו ואחסינו ית ארעא וקבעו בה דיפטיא ופלגוהא הי כמא דקיים י״י לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למיתן להון ולבניכון בתריכון.

See, I have given up the inhabitants of the land before you; nor shall it be needful to carry arms; go in and possess the land, and appoint the allotters, and divide it, even as the Lord swore to your fathers, to Abraham, Izhak, and Jacob, that He would give it unto them and their sons after them.

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ – אָמַר לָהֶם אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם לֹא מֵאֹמֶד וְלֹא מִשְּׁמוּעָה אֶלָּא מִמַּה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים בְּעֵינֵיכֶם. בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין לָאָרֶץ אֵין אַתֶּם צְרִיכִים כְּלֵי זַיִן (לֹא) [אֶלָּא] קוֹבֵעַ דְּיוֹפְטִין וּמְחַלֵּק.

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. אִם לְעִנְיַן שְׁבוּעַת אָבוֹת הָא כְּתִיב (חבקוק ג׳:ט׳) ״שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה״. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב״, כְּדַאי הוּא יַעֲקֹב בְּעַצְמוֹ, כְּדַאי הוּא יִצְחָק בְּעַצְמוֹ, [כְּדַאי אַבְרָהָם בְּעַצְמוֹ]. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן לְעַבְדּוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּמַתָּנָה וְלֹא (כְּתָבָהּ) [נְתָנָהּ] לוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא. (חָזַר וּנְטָעָהּ כֶּרֶם) [עָמַד הָעֶבֶד וְהִשְׁבִּיחָהּ], אָמַר מַה בְּיָדִי, לֹא נִתְּנָה לִי אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא, חָזַר וּנְטָעָה. כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְאַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת הָאָרֶץ לֹא נְתָנָהּ לוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהִיא שֶׁנֶּאֱמַר ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ״. עָמַד אַבְרָהָם וְהִשְׁבִּיחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״א:ל״ג) ״וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע״. עָמַד יִצְחָק וְהִשְׁבִּיחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא״. עָמַד יַעֲקֹב וְהִשְׁבִּיחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ג:י״ט) ״וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה״. לָתֵת לָהֶם. אֵלּוּ בָּאֵי הָאָרֶץ. וּלְזַרְעָם. אֵלּוּ בְּנֵיהֶם. אַחֲרֵיהֶם. אֵלּוּ שֶׁכָּבְשׁוּ דָּוִד וְיָרָבְעָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב י״ד:כ״ה) ״הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת״. דָּבָר אַחֵר: ״לָתֵת לָהֶם״. אֵלּוּ עוֹלֵי בָבֶל. וּלְזַרְעָם אֵלּוּ בְּנֵיהֶם. אַחֲרֵיהֶם. לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

אִנטֻ׳רֻוא קַד גַעַלתֻ אַלּבַּלַדַ בַּיְןַ אִיאדִיכֻּם אִצעַדֻו וַחֻוזֻוהֻ כַּמַא אַקסַםַ אַללָּהֻ לִאבַּאאִכֻּם לִאַבּרַאהַאם יצחַקַ וַיַעַקֻובַּ אַן יֻעטִיַהַא לַהֻם וַלִנַסלִהִם מִן בַּעדִהִם

ראו בתשמת לב, כבר שמתי את הארץ בין-ידיכם, עלו ונחלו אותה, כפי-שנשבע ה׳ לאבותיכם לאברהם וליצחק וליעקב, כי יתן אותה להם ולשושלת שלהם מאחריהם.

ראה נתתי לפניכם^א – בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה.

באו ורשו – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכים כלי זיין.

לאבותיכם –

למה הזכיר שוב: לאברהם ליצחק וליעקב – אלא אברהם כדיי לעצמו, יצחק כדיי לעצמו, יעקב כדי^ב לעצמו.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלת: ״את״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״כדיי״. בדפוס רומא (בכולם): ״כדאי״.

ראה נתתי SEE, I HAVE GIVEN [THE LAND BEFORE YOU] – With your own eyes do you see this: I do not tell you this by conjecture or hearsay (Sifre Devarim 1:8).

באו ורשו GO IN AND POSSESS [THE LAND] – There is no one who will contest the matter, and you will not need to wage war. Indeed, had they not sent the spies, but had trusted in God's promise, they would not have needed weapons of war (cf. Sifre Devarim 1:8).

לאבתיכם [THE LAND WHICH HASHEM SWORE] UNTO YOUR FATHERS … [TO GIVE TO THEM] – Why does he further mention their names: to Avraham, to Yitzchak, and to Yaakov? But it is to suggest the following: The merit of Avraham would itself suffice, that of Yitzchak would itself suffice, that of Yaakov would itself suffice, that I should give the land to you (cf. Sifre Devarim 1:8; see also Rashi on Vayikra 26:42).

פס׳: ראה נתתי לפניכם את הארץ – אמר להם איני אומר לכם לא מאומד ולא משמועה אלא מה שאתם רואין בעיניכם.

בואו ורשו את הארץ – אין אתם צריכין לכלי זיין.

אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב – כדי כל אחד ואחד בפני עצמו.

לתת להם – אלו באי הארץ.

ולזרעם – אלו בניהם אחריהם, מה שכיבש דוד.

ר׳ אומר לתת להם – אלו עולי המדבר. ולזרעם – אלו עולי בבל. אחריהם – אלו ימות המשיח:

{ראה נתתי לפניכם – לשון זירוז והזמנה ליתן לב ולהתבונן בדבר.}⁠^א

א. ביאור זה מופיע בכ״י ברלין 121 אחר המלים ״ר׳ שמואל״, אך לא ברור אם המלים מהווים כותרת או חתימה. הביאור חסר בדפוס ראשון.

{See Hebrew}

ראה נתתי לפניכם – לשון זירוז והזמנה ליתן לב ולהתבונן בדבר.

ראה נתתי לפניכם את הארץ – מלמד שהפיל הקב״ה שריהם של אומות וכפתן לפני משה, ולכן פירש״י באו ורשו את הארץ אין אתם צריכין כלי זיין רק תקבעו תחומין וחילקו.

ואחרי כן אמר: ראה נתתי לפניכם כל^א הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם, ובאו ורשו את הארץ – מצוה, לא יעד והבטחה, כאשר פרשתי (רמב״ן במדבר ל״ג:נ״ג).

וטעם אשר נשבע י״י – כמו: ואל משה אמר עלה אל י״י (שמות כ״ד:א׳), ושם פרשתי (רמב״ן שמות כ״ד:א׳).

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק: ״את״.

And afterwards He said, Behold, I have set the Land before you which I swore to your fathers; go in and possess the Land¹ — this being a command, not just an assurance and promise, as I have explained.⁠²

WHICH THE ETERNAL SWORE. The reason [for using the third person the Eternal swore rather than the first person "I swore" which would be more appropriate, since G-d is the speaker] is similar to that in the verse, And unto Moses He said, Come up to the Eternal,⁠³ [rather than "Come up unto Me"]. There I have explained it.⁠⁴

1. (8).

2. Numbers 33:53, Ramban thus reiterates here his theory that the precept to conquer the Land of Israel is included in Taryag (six hundred and thirteen) mitzvoth which are binding for all times; that we are not to leave it in the hands of other nations, that we are not to leave it to waste, and that we are to dwell in it. See more fully in Vol. IV, pp. 385-386.

3. Exodus 24:1.

4. See ibid., Vol. II, pp. 422-424.

לתת להם ולזרעם אחריהם – דרשו רז״ל לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח, כן דרשו באלה הדברים רבה. ונראה שהוצרכו לדרוש כן ממה שמצינו שלשה פסוקים ובכל אחד ואחד מוסיף והולך, והוא שכתוב (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, ובסוף והיה עקב (שם) כתיב לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ זבת חלב ודבש, וכאן הזכיר לתת להם ולזרעם אחריהם, ולכך דרשו שלשה ירושות.

לתת להם ולזרעם אחריהם, "to give to them and to their descendants after them.⁠" Our sages in Yalkut Shimoni 801 understand these words to mean: "to the people who took part in the Exodus and to their descendants,⁠" i.e. the ones who took part in the Exodus from Babylonia. The additional word אחריהם, "after them,⁠" refers to the people alive at the time of the final redemption, the ingathering of the exiles from the present Diaspora. It appears that the reason the Midrash had to interpret the text in this way is the fact that the Torah spent 3 verses on the subject. Each verse adds a new dimension not stated previously. The next verse on the subject is Deut. 11,21; in verse 9 of the same chapter the Torah repeats this message but without the words: "as long as there is a heaven over earth.⁠" This prompted our sages to understand Moses as referring to three separate inheritances.

ראה נתתי לפניכם – הקב״ה אמר כך למשה לאמר לישראל אי נמי ראה חוזר על כל אחד ואחד.

וכן אמר בואו ורשו את הארץ וגו׳. לולי שעכב העון.

ראה נתתי לפניכם את הארץ – יושבי הארץ, כי נמוגו מפניכם ולא יתקוממו.

באו ורשו את הארץ – את גליל הגויים, כי הם מפחדם יפנו ויברחו או ימותו בלתי מלחמה.

נתתי לפניכם את הארץ, the inhabitants of that land whose courage had already melted and who would not offer much resistance.

באו ורשו את הארץ, the various districts in which the people reside for they are afraid of you and will either flee or will die without your having to engage in battle.

אין מערער בדבר. דאם לא כן, ״בואו״ למה לי, לכתוב ״רשו״ בלבד, אלא כשתבאו – תירשו מיד בלא מערער, שאין מערער בדבר:

אין מערער בדבר כו׳. דאם לא כן איך אמר להם באו והלא עדיין אינה כבושה לפניהם:

No one will contest this matter, etc. Otherwise, how could he say to them "Come,⁠" for the Land had not yet been conquered?!

ראה נתתי לפניכם וגו׳ – אומרו בתחילה ראה לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד ואין ההשתנות ביניהם, אבל בערך מה שהם אין גדר כולם שוה, לזה אמר לפניכם, וכמו כן כל מה שאמר בפסוק אחרי כן בלשון רבים באו ורשו וגו׳ אינו בגדר ההשתוות כאחד.

באו ורשו את הארץ וגו׳ – טעם שהוצרך לכפול זכרון הארץ ולא אמר אותה ומובן שחוזר אל הארץ שהזכיר בסמוך, לפי שארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה׳ היא ארץ סיחון ועוג שנתן לבני גד ובני ראובן, לזה כשאמר באו ורשו הוצרך להזכיר מה שירשו ואמר הארץ אשר נשבע ה׳ וגו׳ פי׳ כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה בכלל השבועה וכמו שכתבתי בפרשת מטות (במדבר ל״ב ז׳) והוכחנו מספרי.

ראה נתתי לפניכם את הארץ, "Behold, I have set the land before you;⁠" The Torah switches from the singular ראה, to the plural לפניכם, "before you (pl), because when it comes to looking at the land they were all alike. However each individual Jew was different from his brethren in character, mentality, etc. Similarly, the nature of taking possession of the land and what it meant to each individual Israelite differed, so that the balance of the verse is in the plural.

באו ורשו את הארץ, "Enter and take possession of the land, etc.⁠" Why did the Torah have to repeat the words את הארץ, instead of merely saying אותה, "it?⁠" The reason is that the land which had been mentioned previously was the land which used to belong to Sichon and Og which God had allocated to Reuven and Gad. Now that Moses gave instructions to take possession of the land he had to make plain that the land which God had sworn to the Patriarchs had not included the lands now inherited by Reuven and Gad. I have already explained this in connection with Numbers 32,7 and have proved the point from the Sifri there.

ראה נתתי גו׳ – פי׳ כשהקב״ה פוקד על אומה להכניע אותה מכניע השר תחלה וזה שהראה אותו לכן אמר ראה נתתי גו׳ ואין חסר לכם כלום אלא באו ורשו. ומ״ש תחלה לשון מתנה נתתי. ואח״כ באו ורשו לשון ירושה. מפני שעיקר מה שנתן להם א״י היה מחמת האבות כמ״ש בפרשה עקב לא בצדקתך גו׳ ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבתיך וגו׳ אך מפני שבועת האבות לא היה להקב״ה ליתן להם דווקא אלא מפני שהם היו דור דעה לכן אמר נתתי לשון מתנה מה שנותן להם דווקא. באו ורשו. לשון ירושה שהעיקר הוא מפני שבועת האבות.

לאבתיכם גו׳ – לפי פשוטו לאבותיכם הוא הכולל. לאברהם כו׳. הוא הפרט.

לתת להם – דהיינו להאבות.

ולזרעם אחריהם – הם אותם שיירשו. והענין בפרטות לאבותיכם הם השבטים כמ״ש בספרי שבועות מטות אומר סלה כי להאבות נתן לכל ח׳ לבדו כל הארץ ולהי״ב שבטים נתן הארץ לכולם ביחד כמ״ש בפ׳ ויחי.

לתת להם – אלו עולי מצרים שחלקו להם משה ויהושע לס׳ רבוא חלקים.

ולזרעם – אלו עולי בבל שחלקם עזרא. אחריהם. זה לעתיד לבוא כמ״ש והיה באחרית הימים שיחלקם הקב״ה בעצמו. והם כל א׳ בחינה לעצמו. וכמו שהארץ בכללה ז׳ ארצות כמ״ש בריש ירמיה ומפורשות בזוהר במעשה בראשית. כן היא נחלקת לז׳ בחינות והם הז׳ ארצות שכתוב בפ׳ עקב. וכן ארץ עילאה כלול שבע ארצות ושבע היכלין אברהם נטל כו׳ כמ״ש בזוהר פ׳ בראשית ופ׳ פקודי. וכן בהמ״ק אע״פ שהם עשר קדושות הן כלולין בשבע כמו ההיכלין שהם עשר והן נכללין בשבע. ומסוימין במחיצות שבע. והן ק״ק. והיכל. ואולם. ועז״י. ועז״נ. והחיל. והר הבית.

לאבתיכם לאברהם גו׳ – שהשבטים הן מסויימין נגד האבות כמ״ש בתיקונים וקרא זה אל זה הוא ג׳ שהן י״ב וכן האבות והשבטים וה׳ שנוסף הוא מול י״ג דכלול כל י״ב והוא מזל דבי׳ תלוי בני חיי ומזוני לכן הי״ג הם אינם אלא י״ב כמ״ש י״ב תחומין לעילא וי״ב תחומין לתתא לכן בחודש השביעי נפתח י״ג תרעין שהם מ״ט תרעין וכמ״ש כי ביום הזה יכפר כו׳ וקוצו של יו״ד הוא שער הנ׳ המשלים לנ׳ תרעין כמ״ש בתיקוני׳ סוף תיקון כ״ב.

אשר נשבע ה׳ – כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳, וכן דרך לשון הקודש:

ראה נתתי לפניכם וגו׳ באו ורשו – ״אין אתם צריכים לכלי זיין״ (ספרי; עיין שמות כג, כז והלאה). אילו עמדו ישראל בדרישות האידיאל של ייעודם, לא היו צריכים לכלי זיין כדי לכבוש את הארץ.

ראה [ד] א״ל שלא יצטרכו למלחמה ולכיבוש כי ראה נתתי לפניכם את הארץ שהוא כאלו הוא ברשותכם ואינכם צריכים ללחום רק בואו ורשו את הארץ, וכמו שפרש״י עפ״י חז״ל שאלמלי לא חטאו במרגלים לא היו צריכים לכלי זיין:

ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו: אין אתם צריכים לזכות בה ע״י שיכלו יושבי הארץ ותהיה הארץ הפקר מאין יושב, וא״כ יהיה נצרך קנין חזקה כל מקום בפני עצמו כדין הפקר, כדאיתא בב״ב (נד,א)¹. לא כן, אלא היא במתנה לכם, ומעתה בביאה וישיבה במקום אחד קונים כל הארץ שסביבה, כדאיתא בקדושין (כז,א)² משום דסדנא דארעא חד הוא. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (לג,נג)³.

1. איתמר, שדה המסויימת במצריה, אמר רב הונא אמר רב, כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה... ושמואל אמר, לא קנה אלא מקום מכושו בלבד (רשב״ם: ודוקא בנכסי הגר, אבל מכר וקיבל זוזי, אפילו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן.

2. תניא... יפה כח חזקה, שחזקה, מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהם קנאם כולם...

3. על הפסוק ״והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה״.

ראה – גם בלשון רבים, כמו קריאה (דברים ד׳:ה׳, י״א:כ״ו, בנוסח השומרוני: ראו).

נתתי – לשון עבר, כיון שכבר הוחלט כן על ידי ה׳, נחשב כאילו נתקיים כבר.

לפניכם – כלומר: ברשותכם.

ורשו – מלשון ירש, שפירושו ירושת אבות וגם רכישה (גם בהרבה מקומות ללא ספור מחוץ לספר דברים).

אשר נשבע – ה׳ (בנוסח השומרוני: אשר נשבעתי). ה׳ מדבר על עצמו בנסתר, וכן בשמות כ״ד:א׳, השוה פירוש הרמב״ן.

לתת... אחריהם – (בנוסח השומרוני: לתת לזרעם אחריהם, השוה את מאמרי ״דער אובערסטע געריכטסהאף״ עמוד 36, הערה 6), הכוונה: לתת להם על ידי זרעם, השוה בראשית י״ג:ט״ו, י״ז:ח׳. לדעת הספרי מוסב ״להם״ על הדור הראשון מבאי הארץ, ״ולזרעם״ על בניהם אחריהם.

לתת להם – ספרי פסקא ח׳ לתת להם אלו באי הארץ ולזרעם אלו בניהם אחריהם אלו שכבשו דוד וירבעם, ד״א לתת להם אלו באי הארץ ולזרעם אלו עולי בבל אחריהם אלו ימות המשיח. פשוט דפליגי אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, א״כ אין לאחר נתינה ראשונה כלום, ע״כ דריש על כבוש ראשון, אבל הד״א קאי בהשיטה דקדושה ראשונה ושניה לא קדשו לעתיד לבוא ולכך חשיב להו כל חדא לנתינה בפ״ע, ולישנא קמא סבר כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש, [כמו דפליגי בזה תנאי בגיטין ח׳. עיי״ש], ולכך לא חשיב כבוש דוד וירבעם. ופשוט. ודו״ק.

לתת להם – לתת לכם לא נאמר אלא לתת להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה.⁠¹ (סנהדרין צ׳:)

1. עיין מ״ש בדרשה כזו ר״פ וארא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון