ואצוה את שופטיכם – א״ר יוחנן, אזהרה לדיין כנגד מקל ורצועה תהא זריז
1.
(סנהדרין ז׳:)
ואצוה את שפטיכם – ולהלן הוא אומר (פ׳ י״ח) ואצוה אתכם,
2 א״ר אלעזר א״ר שמלאי, אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול את הצבור
3 (סנהדרין ח׳.)
שמע בין אחיכם ושפטתם – אמר ר׳ חנינא. הרי זו אזהרה לב״ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו,4 ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, מאי טעמא, קרי ביה נמי שמע בין אחיכם.5 (שם ז׳:)
ושפטתם צדק – אמר ריש לקיש, צדק את הדין ואח״כ חתכהו.6 (שם שם)
ושפטתם צדק – מכאן דמצות עשה לדיינים שישפטו
7 (רש״י
כתובות ק״ו.).
בין איש וגו׳ – אמר רב יהודה, בין איש ובין אחיו – אפילו בין בית לעליה, ובין גרו – אפילו בין תנור לכירים.
8 (סנהדרין ז׳:)
ובין גרו – תניא, א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן, גר צריך שלשה דיינים, מאי טעמא – משפט כתיב ביה
9.
(יבמות ט״ו:)
ובין גרו – ת״ר, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, מכאן א״ר יהודה, גר שנתגייר בב״ד הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר.10 (שם מ״ז.)
1. כתב בחא״ג וז״ל, דקדק לומר בעת ההיא שבאותו הדור היה צריך לזירוז הזה על המקל ורצועה שהיו סרבנים ובעלי מריבה כמ״ש למעלה איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, שעל כן נתמנו השופטים אז, עכ״ל. ואין זה מבואר כלל, שהרי כמה וכמה מצות צוה משה אז בעת ההיא, וגם מ״ש שלכן נתמנו אז השופטים אינו מבואר, שהרי מצות מנוי דיינים היא מצוה לדורות, וכך סדר ישוב העולם דורש, וגם לא נתבאר בכלל מאי שייך זירוז על זה, והלא די היה לצותם שיהיה אתם אלו כלי הדיינים מקל ורצועה, וכמ״ש ר״פ משפטים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, מקל וסנדל ושיפורא, וגם קשה למה לא זירז, גם על יתר כלי הדיינים, סנדל ושופר, ובכלל אינו מבואר מניין למד ענין זירוז, ומהו לשון כנגד.
אבל האמת נראה באורו ע״פ מ״ד בפסיקתא רבתי פ׳ ל״ג, א״ר שבתי, צריך הדיין שיהא לפי המקל, לפי הרצועה, לפי מה שהוא, שלא יהא הוא חשוד והמקל והרצועה גדולים, והבאור הוא, שלא יהא משמש הדיין בהלקותו לרדות בו לצורך עצמו ושלא ילקה את מי שאינו יכול לסבול המלקות, וכמ״ש במ״ר דברים פ״ה, שופטים ושוטרים וכו׳ שיהיו המעשים [כלומר המעשים והמלקים] כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המכה צריך להלקות הוא, כלומר דכשילקה יותר מדאי או ברצועה יותר גדולה וכדומה הרי יתחייב הוא מלקות, וכמ״ש בספרי פ׳ תצא ארבעים יכנו לא יוסיף, שאם יוסיף עובר על ל״ת, ומבואר שם לפנינו דשני אופני הוספות מכוין שם, האחת על הוספה על מספר ארבעים, והשנית אם אמדוהו שא״א להכותן רק מספר פחות מארבעים צריך הדיין לדקדק שלא להוסיף על המספר המאומד, ודבר זה צריך זהירות וזריזות יתירה, ובעלמא אמרינן
(קדושין כ״ט.) כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז.
ולכן דרשו כאן מלשון ואצוה את שופטיכם שציוה על זריזות הנהגתם בכלי הדיינים היינו במקל ורצועה שלא יוסיפו על המספר הדרוש והאומדנא הממעטת את המספר כמו שכתבתי, וזהו הלשון כנגד מקל ורצועה תהא זריז, כלומר שישוה הדיין עצמו אל המקל והרצועה שיהיה לפי ערך המוכה, כמו שכתוב, והלשון מכוון אל הלשון שבמ״ר, והענין אל הענין שבפסיקתא שהבאנו, וניחא גם מה שלא צוה על זריזות יתר כלי הדיינים כמו סנדל ושופר, יען דלא שייך בהו זירוז, כמבואר, ודו״ק.
2. הלשון ואצוה את שופטיכם משמע שצוה את חכמיהם להדריך את הצבור במשפט החוקים, והלשון ואצוה אתכם בעת ההיא משמע שצוה את ישראל איזה ציוי בענין דיינים ודינים, ומה צוה אותם.
3. ומסיים בגמרא עד כמה מחוייב הדיין לסבול את הצבור עד כאשר ישא האומן את היונק (פ׳ בהעלותך), ועיין לפנינו בפסוק ההוא באור ענין שיעור זה בענין זה.
4. יען כי כשמשמיע האחד דבריו ומטעימן ואין מי שיכחישם נוטה לב השומע אליו לזכות, ומכיון שיטה אליו הדיין רוחו משתרש הדבר בלבו לזכות אליו ושוב אין לבו נוטה להפך בחובתו אף אם חייב הוא.
5. הכונה דגם הדיין גם הבע״ד שניהם אסורין זה לשמוע וזה לשַמֵעַ את דבריו קודם שיבא בע״ד השני וקרי ביה גם שָמׁעַ גם שַמֵעַ (בפעל) וכמו וַיְשַמַע שאול
(שמואל א כ״ג).
6. הכונה פשוטה, דקודם שיודיע הדיין פסק הדין יחליט בדעתו ובלבו כי בטוח הוא שכן הוא אמתת הדין, והוא ע״ד מ״ש באבות הוו מתונים בדין, והיינו שלא יהא אץ ממהר לחתוך הדין טרם החליט בלבו שכן הוא, ובע״י מפורש הגירסא צדק את הדין בלבך, וכ״כ הרמב״ם בפכ״א ה״ט מסנהדרין וחו״מ סי׳ י״ז ס״ז, דבשעת פסק הדין יצדיק מקודם הדיין את הדין בלבו. וטעם הדרשה מן ושפטתם צדק נראה דמפרש דבשעת המשפט תהיו בטוחים שהמשפט הוא צדק, [והדיוק הוא מדלא כתיב ושפטתם בצדק כמו בצדק תשפוט עמיתך, ישפוט תבל בצדק, ושפט בצדק דלים
(ישעיהו יא)] וכמה מן התימא על מהרש״א ושארי מפרשים שהסבו כונת דרשה זו לענין אחר בדרך רחוקה מאוד, בעוד שהדברים מתבארים כפשוטם ממש, ומה גם שכן פרשו הפוסקים כמש״כ. ובעל עין משפט השמיט לציין לרמב״ם ושו״ע כדרכו.
7. נ״מ בזה שאם טעה דיין מומחה פטור מלשלם משום דאנוס הוא, שהרי התורה צותה עליו שידון. והש״ך בחו״מ סי׳ כ״ה כתב דהמ״ע היא שופטים ושוטרים תתן לך וגו׳, וכונתו על סיפא דקרא ושפטו את העם משפט צדק, אבל לא היה ליה להביא משם, יען דשם איירי במצוה על הצבור למנות דיינים שישפטו, אלא העיקר הוא מכאן דהמצוה על הדיינים עצמן, וכמש״כ רש״י. ועיין מש״כ בפ׳ הסמוך למתי חלה מ״ע זו על הדיינים. וע׳ מש״כ בס״פ משפטים בטעם הדבר שאין הדיינים מברכין על מצוה זו כמו על קיום שאר מ״ע.
8. כמה פירושים נאמרו לפרש דרשה זו. ולי נראה דהכונה היא שאם יבא לפניך דין ודברים בין אנשים שיראה לך שכמעט אין נ״מ בריבם איך שהוא, כגון שמריבים ע״ד בית ועליה או ע״ד תנור וכירים למי הבית ולמי העליה ולמי התנור ולמי הכירים, שאין נ״מ גדולה בזה, [כי בימיהם היו הבנינים האלה כמעט בערך אחד], אל תאמר שאין מוכרח כ״כ להתיישב בהוראת דין זה אלא להורות כפי שקול הדעת לבד אע״פ שאינו ע״פ עומק הדין אלא צריך אף בכזה להתיישב היטב ולהוציא משפט צדק, ודריש ובין גרו – בין גר ביתו, היינו שכנו, שמיחד לו כירים או תנור.
9. לדעת התוס׳ מכוין הגמרא לפסוק זה דכתיב ושפטתם צדק, ולדעת רש״י מכוין להפ׳ דפ׳ שלח ככם כגר וגו׳ תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, וצ״ע לדעת התוס׳ מה ראו חז״ל להוציא פשטות הכתוב מענינו דאיירי במשפט דין ודברים ולכוונו לענין שצריך להתגייר בפני שלשה דיינים, וכן בדרשה הסמוכה מכאן א״ר יהודה גר שנתגייר בב״ד הרי זה גר וכו׳.
ונראה דסמכו לדרוש כן משום דלפשוטו דקאי על משפט דין ודברים קשה פשיטא, מהיכי תיתא שלא לשפוט צדק בין גר, והלא גם על אונאתו באו כמה אזהרות בתורה, וכן לקרבו ולאהבו, ומכש״כ במשפט צדק, ולכן דרשו דהמשפט הוא לענין סדר הסתפחותו אל בית ישראל [במקומות שהותר ע״פ המלכות]. ומה שנוגע עוד לענין זה עיין מש״כ בפ׳ שלח בפסוק הנזכר (ט״ו ט״ז).
10. עיין מש״כ באות הקודם וצרף לכאן.