התאנף ה׳ – ת״א ויב״ע הוה רגז מן קדם ה׳, וכ״ת ויתעבר ה׳ (לקמן), לא רצו לפרש כפשטות משמעות בהתפעל שהוא חוזר על עצמו וכפירש״י, נתמלא רוגז נתמלא עברה וחימה, דא״כ אנו מייחסים לו ית׳ התפעליות הכעס האף והחמה, וזה לא יתכן אליו ית׳ המרוחק מן התפעליות גשמיות תכלית הריחוק, לכן פי׳ לשון התפעל בענין זה לפעל יוצא, כמו כל כלי עץ תתחטאו (מטות ל״א) שהכלים הם נפעלים, וכן והתנחלתם אותם (ויקרא כ״ה) והרבה כיוצא בהם, כמ״ש בויתנכלו בוישב, כי העמל והצער המגיעים לאדם ממנו ית׳, יורדים ובאים ע״י אמצעיים, אם ע״י רוחניים מלאכותיים, אם ע״י סבות טבעיות, והאמצעים האלה היוצאים ונמשכים ממנו ית׳, אשר כיוצא בהם באדם הם מתכונות נפשיות והתפעלות התרגשות פנימיות, כמו הקנאה והנקמה והכעס, ממנו ית׳ יבאו כל אלה כפי התחייבות הנענשים, לא מצד התפעליות חלילה, רק מצד כי הוא ית׳ אמר ויהי ובהשגחתו, אם מצד גרם מעשי האדם, או שכך גזרה חכמתו העליונה בצדק, ואין כאן רק יושר וצדק היורד על פי מדות בני אדם והשתנותם מצד עצמם עד שהם בלתי ראויים לקבל הטוב השופע ממנו ית׳, ואז ימציאום דברים המכעיסים אותם, המביאים עליהם אף וחמה. דמיון לזה שופטי המדינה שיצא מלפניהם עניני דין ועונש לחייב בם אדם, שיצוה בד״מ בשריפת איש, והם בלתי כועסים ולא קוצפים עליו, רק מצוים כן מפני שנראה להם שכך היושר והמשפט, והנה אף שהשופטים האלה לא יתפעלו כלל ממדת הכעס והנקמה בעת חריצת משפטם כ״א כך תגזור יושר דעתם, בכל זאת השוטר הגומר את דין השופטים האלה, ומכה את הרשע, והשורף את המחוייב בשריפה, א״א בלתי הלבשת מדת הכעס בשעה זו, ככה הדין הצדק המשתלשל ממנו ית׳ לבוא על האדם ע״י סבות אמצעיות להאביד הונו להורידו מטה להחליאהו וכדומה, נקראים אף כעס ועברה מצד האדם אשר פוגעים בו. לכן לא פי׳ המתרגמים התאנף התעבר כפעולה החוזרת על עצמותו יתברך, כי חלילה לאל מלהתפעל, אבל הוא התפעל היוצא, שהדין הצדק היוצא ממנו יתברך נקרא אף ועברה ע״ש סוף פעולתם (דומה למאמר וטחני קמח שנקרא החטים בשעת טחינתו קמח ע״ש סופו), כשבאים על האדם לגמור בו הגזרה שיצאה ממנו יתברך, לכן תרגמו הוה רגז מן קדם ה׳ (פעראנלאסטע צאָרן); ובדרך זה יש להבין גם שאר לשונות של אף הבאים בכנויים, והנסמכים אל ה׳, כגון וחרה אף ה׳, וחרה אפי, כי אש קדחה באפי, למה ה׳ יחרה אפך, אשר הפך ה׳ באפו, דבאמרו אף ה׳ אין המכוון בו כבמאמר ויחר אף בלק וכדומה הנאמר בבני אדם, כי שם הוא סמיכת הדבקות והחבור, כי האף דבוק בהם בעצמם והמה מצד טבעם מתפעלים מהמיון ורגשת הכעס והחמה, אמנם בסמיכות אף אל ה׳, יורה סמיכות הסבה שממנו, ר״ל האף היוצא והנמשך ממנו ית׳, כמו ישועת ה׳ שהוא סמיכות הסבה שממנו הישועה, הבאה ונמשכת ממנו אל האדם ע״י סבות אמצעיות, ככה אף ה׳, האף היוצא בגזרתו ית׳ ע״י סבות אמצעיות ומגיעים לאדם, ואין האף דבוק בו ית׳ חלילה, כי אצלו הוא דין צדק גמור, רק נקרא בשם אף בהשתלשלו ע״י הסבות להמשך על האדם. וכן המכוון כשבא בכנויים, כי באדם האף דבוק בו בעצמותו, כי כל פנימיותו מתרגשות ומתפעלות בו, והוא אצלו כנוי הקנין, אמנם אצל הבורא חלילה לפרש כן, אבל הכנוי יורה על הסבה שממנו, כמו ואני נסכתי מלכי, שהמכוון בו כנוי הסבה שממנו מלך שאני יעדתי אותו להיות מלך, וכמו וישמור משמרתי, שאין לפרש הכנוי כמו בעל משמרתי אעמודה, כ״א מה שצויתי לשמור, ככה אש קדחה באפי כוונתו באף שממני, האש קודחת באף הבא על האדם מסבתי.

בגללכם – באמת העיד הכתוב יען לא האמנתם בי ואיך אמר בגללכם, אבל טעמו בגלל מריבתכם, (רמב״ן). והרא״ש אמר, כי מה שנגזר עליהם לבלי הכנס לארץ היה מדה כנגד מדה, הם לא האמינו ביכולת ה׳, לכן לא יכנסו לראות ביכלתו, אבל משה שלא חטא ביכולת ה׳ לא היה ראוי לעונש זה, אבל נגזר עליו להקבר כאן שבזכותך הם באים עמך, כמ״ש במד׳ מלה״ד לשפחה שנפל דלי שלה לבור התחילה לבכות, באה שפחת המלך ונפל דלי זהב שלה, מיד התחילה משחקת ואמרה מי שיוציא דלי הזהב יוציא דלי שלי, וזהו המכוון במלת בגללכם, כלומר עונש לא תבא שם איננה מדה כנגד מדה, רק בגללכם ניתן לי עונש זה להקבר כאן; אמנם לפי׳ זה היה ראוי לומר בעבורכם לא בגללכם, כי בגלל ישמש על הסבה המוקדמת, ובעבור על הסבה המאוחרת, כמ״ש בפ׳ בא בעבור זה עשה ה׳ לי.