ויהי וגו׳ דבר משה וגו׳ ככל וגו׳ – לא ״כל אשר״ וגו׳, אלא ״ככל אשר צוה ה׳ אתו אלהם״
(עיין פירוש, במדבר ל, א): משה לא רק חזר על כל מה שה׳ ציווה, אלא חזר וביאר
איך ה׳ ציווה לקיים את המצוות. הוא חזר, במשפטים מדויקים, על הלכות התורה התמציתיות, וביאר שוב בפרוטרוט את אופן קיומן של הלכות אלו, את ה״כיצד״ של כל המצוות. זהו בדיוק מה שנאמר בפסוק ה: ״באר את התורה הזאת״.
אולם החזרה על התורה וביאור התורה אינם מהווים את תוכנו של ספר דברים. תכליתו העיקרית של ספר זה אינה לחזור על המצוות, או לבאר את המצוות שכבר נכתבו בספרים הקודמים. שכן מתוך למעלה ממאה מצוות המובאות בספר דברים, יותר משבעים הינן מצוות חדשות שלא נכללו בספרים הקודמים. ואלו הן: שמע, לא תתחתן, איסור הנאה של עבודה זרה, ברכת המזון, והיה אם שמוע, ברכות וקללות על הר גריזים ועיבל, לא תעשון כן לה׳, שמה תביאו, איסור במה, לא תוכל לאכול בשעריך, שחיטה, ועשית עלתיך הבשר והדם, לא תוסיף, ולא תגרע, נביא שקר, מסית, עיר הנידחת, מעשר עני, שמיטת כספים, צדקה, סנהדרין, אשרה, יחיד שעבד עבודה זרה, עדות, מצוות המלך, זקן ממרה, ראשית הגז, משמרות כהונה, נביא אמת, הסגת גבול, עדים זוממים, חזרה מעורכי המלחמה, קריאת שלום במלחמה, לא תשחית, עגלה ערופה, יפת תואר, בכורה, בן סורר, לא תלין, כלי גבר על אישה, שילוח הקן, מעקה, חרישה בשור וחמור, מוציא שם רע, אשת איש, נערה מאורסה, אונס, לא יקח אשת אביו, פצוע דכה, ממזר, עמוני ומואבי, אדומי, מצרי, קידוש מחנה, הסגרת עבד, קדשה, אתנן ומחיר, פועל בכרם, גט, מחזיר גרושתו, נקי לביתו, משכון, אבות על בנים, מלקות, לא תחסום, ייבום, זכירת עמלק, ביכורים, וידוי מעשר, כתיבת התורה על אבנים, הקהל, כתיבת ספר תורה. כל אלה לא יכולות להיחשב כחזרות או כביאורים למצוות שבאו בספרים הקודמים.
ומצד שני: מצוות הדיינים, עשיית פסל, עשרת הדברות, איבוד עבודה זרה, ליראה ולאהבה את ה׳, עבודה זרה, בשר תאווה, איסור דם, אבר מן החי, לא תתגודדו, מאכלות אסורות, קרחה, מעשר שני, בכור, פסח, שבועות, סוכות, מצבה, בעל מום, מולך, נחש וכישוף, תמים תהיה, רוצח בשוגג, השבת אבדה, שעטנז, ציצית, ריבית, נדר, גונב נפש, צרעת, השבת עבוט, עשק שכיר, מטה משפט, חבול בגד, שכחה פאה עוללות, צדק משקלות – כל אלה הן מצוות שכבר באו בספרים הקודמים, והתורה חוזרת עליהן בספר זה.
על מנת לעמוד על כוונת ספר דברים, נצטרך להסביר מדוע המצוות החדשות נאמרו רק כאן; ומדוע, מכל המצוות שמשה חזר עליהן בעל פה בעת ההיא, נבחרו דווקא המצוות שמנינו לעיל להיכתב בשנית כאן בספר דברים.
בחינה מדוקדקת יותר של אחת מקבוצות מצוות אלה, שהובאה לראשונה בספרים הקודמים, ונשנתה כאן באופן חלקי, עשויה לתת בידינו את המפתח לפתרון שאלות אלה.
בפרק טז
(פסוקים א–יז) חוזרת התורה על מצוות המועדים. אולם בחזרה זו נזכרו רק פסח, שבועות וסוכות. כשאנו משווים פרשה זו לפרשת המועדים שבספר ויקרא
(פרק כג), אנו מבחינים מיד שהכתוב כאן אינו חוזר על שבת, ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת.
הצד השווה שבארבעת המועדים שלא נזכרו הוא, שמשמעותם נובעת אך ורק מהקשר שלנו אל ה׳; יתירה מכך, היא נובעת בעיקר מקשרו של היחיד אל ה׳. משום כך ניתן היה לקיימם באופן מלא גם בתקופת המדבר, והתיישבות ישראל בארצם כמעט שלא השפיעה על קיומם. לא כן פסח, שבועות וסוכות, אשר בחינה אחת של משמעותם – הקשר שלהם לאדמה ולמחזור העונות שלה – תהיה נוגעת למעשה רק לאחר כיבוש הארץ. זאת ועוד, בחג הסוכות, אפילו משמעותה ההיסטורית של מצוות סוכה – כזיכרון לסוכות שישבו בהן במדבר – תתקיים רק לאחר המעבר מהסוכות של המדבר אל השדות והערים. וכן גם את מצוות לולב בקושי ניתן היה לקיים במדבר. ובסופו של דבר, בכל שלושת הרגלים הייתה נוהגת חובת העלייה לרגל, המחייבת את האומה להתאסף במקדש, מקום מרכז האומה. אין ספק שמצווה זו יכלה להתקיים רק לאחר שהאומה הייתה מפוזרת בכל רחבי ארצה; שכן במדבר, היו ישראל מקובצים כל העת סביב המקדש.
לפיכך מסתבר מאוד, שבשבועות האחרונים לפני הכניסה לארץ, חזר משה על התורה כולה וביאר בהרחבה את כל מצוותיה, ובמסגרת חזרה זו חזר גם על מצוות המועדים; אולם לא שבת, ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת, אלא רק פסח, שבועות וסוכות היו אלה שחזרו ונכתבו בתורה שבכתב, שכן רק קיום מועדים אלה הושפע מהמצב שנוצר בכיבוש הארץ.
משום כך, החזרה בכתב על מצוות פסח, שבועות וסוכות, מדגישה שני עניינים: האחד, כל אחד ממועדים אלה קשור לעונה מסוימת בשנה; ואכן כל לוח השנה היהודי נקבע באופן שיתאים לקשר זה: ״שמור את חדש האביב״
(לקמן טז, א); ״מהחל חרמש בקמה״
(שם, ט); ״באספך מגרנך ומיקבך״
(שם, יג). השני, כל חגיגת המועדים צריכה להיות מרוכזת במקום מרכזי אחד שנקבע על ידי ה׳: ״וזבחת פסח וגו׳ במקום אשר יבחר״ וגו׳
(שם, ב); ״לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך וגו׳, כי אם אל המקום וגו׳, ובשלת ואכלת במקום״ וגו׳
(שם, ה–ז); ״ושמחת לפני ה׳ אלקיך״ וגו׳ ״במקום אשר יבחר״ וגו׳
(שם, יא); ״שבעת ימים תחג וגו׳ במקום וגו׳, שלש פעמים בשנה יראה וגו׳ במקום״ וגו׳
(שם, טו–טז).
מנקודת מבט זו נתבונן עתה בכל שאר המצוות המובאות בספר זה. הצורך באזהרות חוזרות ונשנות על העבודה הזרה והחטאים הקשורים אליה, הוא מובן מאליו; שכן מיד עם כניסתו לארץ יבוא העם במגע עם התועבות האליליות של האוכלוסיה הכנענית. כך: עיר הנידחת, מסית, איסור הנאה של עבודה זרה, לא תתחתן, אשרה, יחיד שעבד עבודה זרה, נחש וכישוף, מולך, לא תתגודדו, איבוד עבודה זרה, עשיית פסל, מצבה.
אותו הטעם [הווי אומר, כניסתו הממשמשת ובאה של ישראל לארצו] נכון גם בנוגע להקמת הנהגה לאומית לאחר מות משה, ולסידור מערכת המשפט בכל רחבי הארץ, שבמרכזה רשות משפטית עליונה אחת: סנהדרין, מלך, שופטים, זקן ממרה, עדים, עדים זוממים, נביא אמת ונביא שקר, מלקות, צדק משקלות, לא תהיה קדשה [עיין רמב״ן
(לקמן כג, יח) דלאו דלא תהיה קדשה הוי אזהרה לבית דין].
ברור גם שזה המקום המתקבל על הדעת ביותר לחזרה בכתב על ההלכות הנוגעות למלחמה – קריאת משוח מלחמה, שלום, לא תשחית, יפת תואר, קידוש מחנה, נקי לביתו – ועל המצוות הנוהגות מיד לאחר שתדרוך כף רגל האומה בארץ: כתיבת התורה על האבנים, ברכות וקללות על הר גריזים ועל הר עיבל. כמו כן, עם פיזור האומה בכל רחבי הארץ הותר בשר תאווה; וכתוצאה מכך הופקדו סדרי השחיטה והשמירה על דיני מאכלות אסורות בידי מצפונו של כל יחיד ויחיד. דבר זה מסביר למה התורה מביאה כאן את מצוות שחיטה, וחוזרת בכתב על איסור דם, איסור חֵלב, ופרשת מאכלות אסורות, וכן על ההלכות המשמרות את היחס אל המקדש המרכזי: איסור במה, שמה תביאו, לא תוכל לאכול בשעריך, ביכורים, מעשר שני, וידוי מעשר.
אולם המעבר מהנהגתו והשגחתו הישירות של ה׳ במדבר לחיים הרגילים של חברה אנושית בארץ, הביאו לשינויים מרחיקי לכת גם בחיים הקהילתיים של האומה; וזה מסביר מדוע נקבעו כאן הלכות חברתיות שונות, או בפעם הראשונה או בדרך של חזרה. כך למשל: דיני צדקה המפורטים, דיני מעשר עני, שמיטת כספים, פועל בכרם – שנאמרו בפעם הראשונה בספר דברים; וכן החובות כלפי העניים שנשנו בספר דברים, כגון: השבת עבוט, עשק שכיר, חבול בגד, ריבית, שכחה פאה ועוללות.
בעת שבני ישראל נסעו במדבר, סיפקה להם השגחת ה׳ מחסה, לבוש וכל שאר צרכי החיים. במשך אותה תקופה לא היו ביניהם עניים, וככל הנראה גם לא שכירי יום. אולם בארץ שררו תנאי חיים רגילים, והקיום האנושי היה תלוי בעבודה יצרנית ובמסחר. כך נוצרו הבדלים במעמד הכלכלי, לרבות דרגות שונות של תלות בסיוע מהזולת. במדבר, לכל אחד היה את כל צרכיו, אך לא יותר מכך; לפיכך לא היה צורך לתת צדקה, וגם לא ניתן היה לעשות זאת. יתירה מכך, רק לאחר שנסתלקה השגחתו הישירה של ה׳ והחלו תנאי החיים הרגילים, הפך האיש לאחראי לסיפוק צרכי אשתו ובני ביתו. במדבר נעדרה בחינה כלכלית־חברתית זו של הנישואין. רק בארץ קיבלו הנישואין את משמעותם המלאה על יסוד משפטי וחברתי.
לפיכך, ההלכות המסדירות את הבחינות הגופניות והמוסריות של חיי האישות במסגרת הנישואין נכתבו כבר בספרים הקודמים, ואילו ההלכות הקובעות את חלות הנישואין ואת התרתם – קידושין, גירושין, פצוע דכה, ממזר, עמוני ומואבי, אדומי, מצרי, וכן גם ההלכות הקשורות בקשר הדוק לבחינה המשפטית והאזרחית של חיי המשפחה – מצוות ייבום ומשפט בכורה, כל ההלכות האלו נכתבו בתורה שבכתב רק לאחר שמשה חזר על כל התורה, מיד לפני הכניסה לארץ.
לדעתנו, ביאורים אלה הינם ברורים ולא דחוקים, ויכולים להסביר מדוע קבוצות מצוות אלו נכתבו בספר החמישי של התורה. ומאחר שהמצוות שהובאו כאן לדיון כללי מהוות את רובו המכריע של הספר, אנו רשאים לומר שסברה דומה הביאה להכללת כל שאר המצוות המופיעות בספר דברים.
כפי שאמרנו, לאחר שמשה חזר על כל מצוות התורה, נכתבו כמה מהן גם בתורה שבכתב. חלק ממצוות אלו נכתב כבר בספרים הקודמים, וחלק מהן כתיבתן נדחתה עד עתה והן נכתבו כאן בפעם הראשונה. ההכרעה אילו מצוות יש לכתוב כאן, או לכתוב כאן בשנית, תלויה בסיבות שנתבארו לעיל.
לעומת זאת, ההקדמה שמשה פתח בה את החזרה על ביאור התורה, ״הואיל משה באר את התורה״, נמסרה כאן במלואה ונכתבה בשלמותה. שכן נאומי פתיחה אלה, הכוללים את אחד־עשר הפרקים הראשונים של ספר דברים, מוסרים את ההתייחסויות הבסיסיות הנדרשות מישראל כלפי ה׳ ותורתו, ואת החובות הכלליות שישראל נדרש לקיים כתוצאה מכך. כל אלה נתבארו כאן על יסוד סקירה כללית של העבר שה׳ התגלה בו לישראל, ושהגיע עתה לסיומו. נאומים אלה, שנמסרו מפי משה לכל הדורות, צריכים להישאר חקוקים בלבו ובדעתו של כל יהודי, ולעורר אותו לצעוד קדימה כבן נאמן של ברית ה׳. התייחסויות אלה הם יראת ה׳ ואהבת ה׳ ודבקות בה׳, אשר כולן מיוסדות על ההכרה באחדות ה׳ הן במחשבה והן במעשה. נכללות בכך גם מצוות לימוד התורה המוטלת על כל אדם מישראל, ומצוות ״ושננתם לבניך״ המוטלת על כל אב כלפי בנו; וכן מצוות ״לא תוסיף ולא תגרע״, המחייבת אותנו לשמור על התורה שנמסרה לנו מבלי לשנותה או להוסיף עליה או לגרוע ממנה.
נאומים אלה, שמשה פתח בהם את ביאור התורה, הם צוואתו לעמו. לפיכך הם כוללים גם אותן מצוות המלוות כל יחיד ויחיד בכל מקום שבו יהיה, והמחנכות אותנו תדיר לנאמנות לה׳ ולחובותינו – כגון קריאת שמע, והיה אם שמוע, תפילין, מזוזה, ברכת המזון. לאלה יש להוסיף את מצוות זכירת יציאת מצרים, הנוהגת בכל יום והכתובה מאוחר יותר בפרשת המועדות; וכן גם את מצוות ציצית ואיסור שעטנז, הכתובות בשנית בספר דברים. שכן העם עומד עתה לעבור מהשפעתו המתמדת של כוח מרכזי מנחה, למצב שבו כל יחיד חי את חייו לעצמו, ושבו זקוק היהודי יותר מתמיד לתזכורת מתמדת על ייעודו. אפילו בגדו יעורר אותו ויזכיר לו את החובה האנושית היהודית ואת אצילותו המוסרית של האדם.
כללו של דבר, ספר דברים הוא סיכום של אותן מצוות שהיה צורך להזכירן במיוחד, הן למנהיגים והן לכל יחיד ויחיד, במעבר מהמדבר אל ארץ נושבת. חלק ממצוות אלה לא הועלה במכוון על הכתב עד עתה; ואחרות שכבר נזכרו בעבר, חזרו ונכתבו פעם נוספת משום שהדבר נחשב הכרחי למטרה הרצויה.
רגילים לכנות ספר זה ״משנה תורה״, ולפיכך הוא מתפרש כ״חזרה״ על התורה. אך אין לטעות ולפרש שספר דברים אינו אלא חזרה על המצוות שכבר נכתבו בספרים הקודמים, שכן כבר ראינו שרוב מצוות ספר דברים נכתבו כאן בפעם הראשונה. אלא הכינוי ״משנה תורה״ – במובן של ״חזרה״ על התורה – מתאים לספר זה רק אם נפרש את משמעותו כך: ספר דברים מספר על החזרה והביאור בעל פה של כל התורה, שבהם סיים משה את פועלו למען עמו עלי אדמות. מתוך חזרה זו בעל פה נבחרו להיכתב המצוות הכלולות בספר זה – אשר חלקן מופיעות כאן בפעם הראשונה, והאחרות נכתבו כבר בספרים הקודמים.