Devarim 1 – דברים א‏ – Mikraot Gedolot

וּנְפַק אֱמוֹרָאָה דְּיָתֵיב בְּטוּרָא הַהוּא לְקַדָּמוּתְכוֹן וּרְדַפוּ יָתְכוֹן כְּמָא דְּנָתְזָן דַּבְרַיָתָא וּטְרַדוּ יָתְכוֹן בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה.

but the Amoraah who dwelt in that mountain came out against you, and pursued you as bees are dispersed, and smote you in Seir to Hormah.

ונפקו אמורייה דשריין^א בטורא ההוא לקדמותכון ורדפו יתכון היך מה דרדפן א⁠(ז){ו}⁠רעייתא דדברייתה^ב וכתיתו^ג יתכון בגבלה עד שיציו.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשריין״) גם נוסח חילופי: ״דהוה שרה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״א⁠(ז){ו}⁠רעייתא דדברייתה״) גם נוסח חילופי: ״דברייתה זיבורייתה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכתיתו״) גם נוסח חילופי: ״וקטולו״.

ונפק אמוראה דיתיב בטוורא ההוא לקדמותכון ורדפו יתכון היכמה דחררן וחיישן אורעייתא ומחו יתכון בגבלא עד חרמה.

And the Amoraah who dwelt in that mountain came out to meet you, and pursued you, as they drive away and destroy hornets, and smote you from Gebal unto Hormah.

ורדפו יתכון היכמא דרדיפו דבורייתא וקטילו יתכון בגבלא עד שציו.

And they chased you as bees are chased, and slew you in Gebal unto destruction.

כאשר תעשינה הדברים – ¹מה דרכה של דבורה זו, כיון שהיא מכה את האדם מיד מתה, כך כל מי שהוא מכה את ישראל מיד הוא מת.

1. מה דרכה של דבורה זו כיון שהיא עוקצת את האדם מיד מתה. כן מובא ברש״י.

פַכַ׳רַגַ אַלּאַמֻורִיֻוןַ אַלּמֻקִימֻוןַ פִי דַ׳לִךַּ אַלגַבַּלִ לִלִקַאאִכֻּם פַכַּלַבּוּכֻּם כַּמַא תַּלסֻעֻ אַלנַּחלֻ וַחַטַמֻוכֻּם מִן סַעִירַ אִלַי׳ חֻרמַתַּ

ויצאו האמוריים הדרים באותו ההר לקראתכם, אזי רדפו אתכם בעקבותכם, כמו אשר יכישו הדברים, ושברו אתכם לרסיסים, מן שעיר עד חרמה.

כאשר תעשינה הדברים – מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו^א נוגעים בכם מיד מתים.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס סביונטה. בכ״י לייפציג 1: ״כשיהו״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, דפוס שונצינו: ״כשהם״. בדפוס רומא: ״כשהן״.

כאשר תעשינה הדברים [AND THEY PURSUED YOU] AS BEES DO – Just as a bee when it stings a person it dies immediately, similarly they (the Amorites): when they attacked you they died immediately (Bemidbar Rabbah 17:3).

{כאשר תעשינה הדבורים – כשאחת יוצאה כולם יוצאים אחריה, כך וירד העמלקי והכנעני וגו׳ (במדבר י״ד:מ״ה).}⁠^א

א. ביאור זה מ״כאשר תעשינה... יוצאים״ הובא בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם רשב״ם, ורוזין כללו במהדורתו. המלים מ״אחריה״ עד סוף הביאור הושלמו מחזקוני. ממהדורת רוזין נראה שאין הביאור מופיע בכ״י ברסלאו, וכן אינו מופיע בדפוס ראשון.

{See Hebrew}

ויצא הכנעני הוא האמורי – כאשר פירשתי (ראב״ע במדבר י״ד:כ״ה).

כאשר תעשינה הדברים – כי מי שיגע אל בתיהם מיד ירדפו אחריו וישכוהו.

ויכתו – פירשתיו (ראב״ע במדבר י״ד:מ״ה), מגזרת: כתות (ישעיהו ל׳:י״ד).

עד חרמה – מקום.

או: שם הפועל.

AND THE AMORITES…CAME OUT. The reference, as I have explained, is to the Canaanites.⁠¹

AS BEES DO. For they immediately chase after and bite whoever touches their abode.

AND BEAT YOU DOWN. I have explained the meaning of va-yakketu (and beat you down).⁠² It is related to the word ve-khatoti (and I will beat to pieces) (Ps. 99:24).⁠³

UNTO HORMAH. Hormah is either the name of a place or an infinitive.⁠⁴

1. See Ibn Ezra on Num. 14:25 (Vol. 4, p. 112). Num. 14:45 tells us that it was the Canaanites who attacked the Israelites and beat them down, even unto Hormah. Hence Ibn Ezra's comment. The Amorites were a branch of the Canaanite people. See Ibn Ezra on Gen. 15:16 (Vol. 1, p. 175).

2. See Ibn Ezra on Num. 14:45 (Vol. 4, p. 115).

3. Both words come from the root caf, tav, tav.

4. Meaning unto destruction, that is, until they defeated them. See Ibn Ezra on Num. 14:45 (Vol. 4, p. 115).

כאשר תעשנה הדבורים – שעוקצין את האדם מכאן ומכאן, ואינם ממיתין אותו. כך ויכום ויכתום (במדבר י״ד:מ״ה), שהבריחו אותם הכה ופצוע, אבל לא הרגום. שלא רצה להפילם בחרב אויבים, שלא יגדילו פיהם עליהם, ושלא יחללו^א שם שמים. תדע שלא מנה הנופלים במלחמה, כדרך שאר^ב מלחמות.

ולי נראה:⁠¹ שזהו וישמע הכנעני {מלך ערד ישב הנגב} כי בא ישראל דרך האתרים {דכתיב}⁠^ג וישב ממנו שבי (במדבר כ״א:א׳), אבל לא הרגו מהם. ואחר כך נקמם הקב״ה כדכתיב: וידר ישראל נדר {לי״י} ויאמר^ד {וגו׳ וישמע י״י בקול ישראל}⁠^ה ויתן את הכנעני {וגו׳} ויקרא שם המקום חרמה (במדבר כ״א:ב׳-ג׳), בחרמה היו שתי המלחמות.

1. עיין ר״י בכור שור במדבר כ״א:ג׳.

א. בספר הג״ן: ויתחלל.

ב. בספר הג״ן: שעשה בשאר. בדעת זקנים: בשאר. בפירוש המיוחס לרא״ש: שמנה בשאר.

ג. ההשלמה מספר הג״ן.

ד. בכ״י מינכן 52: לאמר.

ה. ההשלמה מספר הג״ן.

כאשר תעשנה הדבורים – AS BEES DO – That sting a person from there and from there, but do not kill him. So too “they struck and beat them down” (Bemidbar 14:45), that they made them run away, smiting and wounding them, but did not kill them. For, He did not want to make them fall by the sword of enemies, so that they would not boast about them and so they would not desecrate the name of heaven. Know that they did not count those how many fell in battle, as is the way in the rest of the wars.

And to me it appears: That this is [a reference to the event described in the verse] “The Canaanite, {the king of Arad, who lived in the South,} heard that Israel came by the way of Atharim; {as it is written}, and he took some of them captive” (Bemidbar 21:1), but they did not kill any of them. And after that the Blessed Holy One, avenged them as it is written: “Israel vowed a vow {to Hashem}, and said, {etc. Hashem listened to the voice of Israel,} and delivered up the Canaanites {etc.} and the name of the place was called Hormah” (Bemidbar 21:2-3), in Hormah were the two battles.

כאשר תעשינה הדבורים – בקרוב אדם לרדות דבש מעדת דבורים, יוצאות כולם ועוקצות אותו, כך בקרובכם להלחם באמורי היושב בהר, יצאו כולם לקראתכם, ויכתו אתכם.

ויכו משמע מכה בעלמא, ויכתו – מכה גמורה ומרובה, כמו כתית.

כאשר תעשינה הדברים – פר״ש: מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את אדם מיד מתה כלומר היא מתה בטורח שמכה את האדם מרוב חלישות שבה, אף הם אף על פי שהם חלשים שתמיד כשהיו נוגעים בכם מיד מתים אף על פי כן הכו אתכם בשעיר עד חרמה.

דבר אחר: כאשר תעשינה הדברים – אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה כך וירד העמלקי והכנעני וגו׳ (במדבר י״ד:מ״ה).⁠¹

ויכתו אתכם – הכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יתחלל שמו של הקב״ה להגדיל פי אויביהם עליהם. תדע שהרי לא מנה הכתוב הנופלים במלחמה זו כמו שעשה בשאר מלחמות.⁠²

1. פירוש זה הובא בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם רשב״ם.

2. שאוב מר״י בכור שור.

כאשר תעשינה הדבורים, "as bees do;⁠" Rashi comments just as a bee sting results in that bee dying immediately after it has stung a human being, in other words, the effort expended in stinging weakens the bee so that it dies from exhaustion, so the Emorites who defeat you, though being successful, will not live to enjoy their victory, but die soon after. Nonetheless they did inflict a defeat on your soldiers so that these fled as they struck you and injured you; but, they did not succeed in killing a single one of you.

ויכתו אתכם, as far as Chormah. An alternate interpretation; when a single bee leaves its formation, all the other bees immediately follow suit. Example: וירד העמלקי והכנעני, (verse 45) As soon as Amalekite descended all the Canaanites followed suit.

ויכתו אתכם, they struck you, and they injured you, but they did not kill a single one of you. God did not allow this to happen in order that His great Name would not be belittled. You will note that the Torah did not list numbers of Israelites killed as it had elsewhere in other wars.

כאשר תעשינה הדבורים – פי׳ שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואין ממיתין כך אלו הכניעו אותם ע״י הכה ופצוע ולא הרגום שלא יפערו פיהם להתגדל ויתחלל שם שמים, ותדע שהרי אין הכתוב מזכיר מנין החללים שנפלו כמנהגו במקום אחר.

ולרבינו בכור שור נראה שזהו הכנעני דכתיב בי׳ וישמע הכנעני וגו׳ וישב ממנו שבי ולא הרגם.

ד״א: הדבורים – כשאחת יוצאה כולם יוצאים. רשב״ם.

כאשר תעשינה הדבורים – שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם.

ויש ברמז הכתוב עוד כי היו מן הרודפים מתים ברדיפתם, כי כן מנהג הדבורים יזילו ארס וימותו מיד.

כאשר תעשינה הדבורים, "just as the bees would do.⁠" They chase anyone who touches their hives putting such people into mortal danger.

The verse also alludes to the fact that at least some of the pursuers died while pursuing the Israelites. The reason is that when bees sting they themselves die as a result of emitting their poison.

כאשר תעשנה הדבורים – פי׳ ר״מ מקוצי כאשר תעשנה הדבורים מה דבורה כשאחת יוצאה כלן יוצאות אחריה כך הם כמו שנאמר בפרשת שלח וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה.

כאשר תעשינה הדבורים – כשאחת יוצאה אחרים כולם יוצאים כך יצא עמלק וכנען עמו כענין שנאמר וירד העמלקי והכנעני (במדבר י״ד:מ״ה). ד״א כאשר תעשינה הדבורים. שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואין ממיתים אותו כך ויכום ויכתום הכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם עליהם ויתחלל שם שמים. תדע שהרי לא מנה הנופלים במלחמה כמו שעשה בשאר המלחמות. ולהרב״ש נראה שזהו וישמע הכנעני וכתיב וישב ממנו שבי (במדבר כ״א:א׳) אבל לא הרגו מהם ואח״כ נקמם הקב״ה כדכתיב וישמע ה׳ בקול ישראל ויתן את הכנעני (במדבר כ״א:ג׳).

ויקרא שם המקום חרמה – בחרמה היו ב׳ מלחמות.

וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים – פי׳ שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל. ותדע שלא מנה בכאן הנופלים במלחמה כדרך בשאר מלחמות ונראה שזו המלחמה דוישמע הכנעני מלך ערד דכתיב שם וישב ממנו שבי אבל לא הרגו אחד מהם והקב״ה לקח אחר כך נקמתם מהם שנ׳ וישמע ה׳ בקול ישראל ויך את הכנעני וכו׳.

וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים, "they chased you like so many bees;⁠" they inflicted wounds upon your bodies in many places, just as bees sting in many places, which were not fatal however; we encounter something similar in Numbers 14,45: ויכום ויכתום, "they smote them and beat them down.⁠" G–d did not allow the Amalekites to kill these Israelites and to boast that they inflicted a defeat on the G–d of the Israelites by displaying the corpses of the slain Israelites. This would have been a slap in the face to G–d, rather than to the sinful Israelites. When the Torah describes Israelites falling victim to their enemies in these paragraphs we must not confuse this with reports of ordinary battles. It appears that what Moses refers to in our verse is what reported in Numbers 21,4: וישב ממנו שבי, "the Canaanites took some of them captive.⁠" When in verse 3 of that chapter, the Israelites were praying to G–d on this account, He responded, and they concluded this military encounter with the Canaanites successfully.

כאשר תעשינה הדבורים – פי׳ שעוקצין מכאן ומכאן ואינם ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם עליהם ונמצא ש״ש מתחלל ותמצא שלא מנה שם הנופלים במלחמה כדרך שמנה בשאר מלחמות.

התועלת האחת עשרה להודיע ההבדל הנפלא שיש בין מי שתדבק בו ההשגחה האלהית ובין מי שסרה ההשגחה ההיא כי בעת שהיו ישראל ראויים להדבק בהם ההשגחה האלהית נצחו בקלות שני מלכי האמורי ולא השאירו מהם שריד וכעת סור ההשגחה מהם רדף האמורי אחריהם ויכום ויכתום.

ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה – לומר כשסר השם ית׳ מעליהם הנה יושב הראשון מהארץ ההיא ומתי מספר אשר עמו יצאו אחריהם שלא כדרך הלוחמים אלא כאשר תעשינה הדבורים וירדפום ויכתום עד החרמה. והנה משם התחילה הקלקל׳ והוקבעה הבכיה אשר אמרו בוכה ומבכה לאחרים עמה (איכה רבתי פ״א) כאשר אמרנו בתחלה.

כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת כשהיא מכה באדם מיד מתה אף הם כשהם נוגעים בכם מיד מתים. דאם לא כן במאי קא מדמי להו לדבורים אם תאמר לרבויים שהיו הרודפים אחריהם רבים כדבורים הרודפים אחרי האיש ה״ל למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה עכ״ל שלא דמה אותה לדבורים אלא לפעולתן שכמו שהדבורים מתים בהכאתן כן הפוגעים בכם מתים בהכאתן:

ולזה היה מהראוי שיכום ושירדפו אחריהם. וזהו ויוצא האמרי לקראתם ורדף אותם כאשר תעשנה הדבורים שירדפו האדם ויכו אותו. כך האמורי רדף אחרי ישראל ויכם עד החרמה.

וַיַכְת֥וּ: בדפוס ישן ובמקצת ספרי׳ כ״י אין בוי״ו מאריך, וכן נרא׳ בחילופים¹. [וַיַּכְּת֥וּ].

1. בחילופים: חילופים-ד.

כשהיא מכה את האדם מיד מתה כו׳. ר״ל הדבורה מתה מיד. ותעשינה לשון עשיי׳. דא״ל לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש, דא״כ הל״ל וירדפו אתכם כדבורים, השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים, ע״כ דלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורה וכו׳:

When it stings a person, it dies immediately, etc. I.e., the bee dies immediately. The word תעשינה is related to the word עשייה (do). We should not say that the verse means: A great number of Emorites will chase you, in the same manner that a great number of bees chase after a person. If so, the verse only should have said, "And chased you like bees.⁠" Now that it is written, "As the bees do,⁠" then it is comparing them only to the way that bees act, etc.

כאשר תעשינה הדברים – כי מי שיגיע אל ביתם, מיד ירדפו אחריו ויעקצוהו:

עד חרמה – שם מקום:

כאשר תעשינה הדבורים – לא בחרב חנית וכידון רדפו אחריכם להבריחכם, כ״א כדבורים אשר תפוצינה הנה והנה ויגביהו קול נהימה, אשר כל שומעו יברח פן יוזק מעקיצתם, כן הם הבריחו אתכם בקול הברה לבד, ואחרי ניסתכם התחילו להכות אתכם (רמ״א).

ויכתו – עיין פירוש, במדבר יד, מה.

ויצא האמורי – בפ׳ שלח (יד כה) והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף ושם (פסוק מה) וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ובכאן הוא אומר ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם, עמש״ש, ונראה שישבו העמלקי והכנעני בין בהר בין בעמק ועמ״ש להם שיפנו למדבר דרך ים סוף אמר הטעם שזה מפני העמלקי והכנעני היושבים בעמק שהם יעשו עמם מלחמה למטה וצריך שיתרחקו מכאן אל המדבר, והם לא שמעו ועלו להר והכו אותם העמלקי והכנעני אשר בהר, ומשה קראם בשם האמורי כי הם היו חלק מן האמורי שמלכו בשטח ההוא ונקראו ע״ש, ואחר שהכו מן האמורי שבהר וירדפו אותם לא התגרו בם היושבים בעמק מלחמה אחר שידעו שהם מנוצחים וגם הועיל להם מה שהתחרטו על העבר שעז״א:

ויצא האמורי היושב בהר וגו׳: בפרשת שלח (במדבר יד,מה) כתיב ״וירד העמלקי והכנעני״¹. דבאמת עיקר יושב ההר היה האמורי², ורק בקצה ההר הנוטה לשיפוע בתחילת עלייתם של ישראל, היו עמלקי וכנעני מתפשטים מלתחת, שיושבים בעמק. ונקראו³ על שם עיקר האומה שיושבים בקרבם הן האמורי.

כאשר תעשינה הדבורים:⁠⁴ כי יש שני רודפים, הא׳, שרודף ואינו מגיע אליו כלל רק מרחיק את הנרדף. ב׳, יש שמגיעו והורגו או שובהו, וא״כ נשאר בחיים במקומו או מת במקומו. אבל כאן לא היו שני האופנים, אלא בהיותם רודפים במורד ההר הגישו אותם⁵ והיכום ולא הרגום, וזהו כרדיפת הדבורים – מכה בעוקץ ואינו הורג⁶, וכשבאו⁷ בחזרה דרך שעיר שמה הרגו אותם⁸ ״עד החרמה״. ועל זה כתיב בפרשת שלח (במדבר יד,מה) ״ויכום ויכתום⁹ עד החרמה״, כמו שכתבתי שם. והכל היה בהשגחה ובעונש, דאילו היו שובים אותם ונשארים בארץ ישראל היו שמחים להיות שם אפילו בעבדות עד ביאת ישראל לשם, או אפילו הרגו אותם שם הלא היו זוכים לקבורת ארץ ישראל¹⁰. ואם לא היו משיגים אותם כלל¹¹ לא היו אדומים¹² יכולים להרוג אותם בשובם בחזרה, כמו שלא יכלו להם בעת שהלכו בעל כרחם דרך ארצם לעלות על ההר. אבל כשהיו מוכים מן האמורי ובשובם דרך שעיר היו נענים, הרגו אותם אדומים ונשארו קבורים בחו״ל.

כל זה היתה תוכחה לישראל, אשר כמו שאין להמרות פי ה׳ בהפקרא וקלות ראש נגד רצונו, ככה אין לעשות נגד רצונו ענין הדומה למסירת נפש למלאות כבודו ורצונו יתברך. ועל זה כתיב להלן (י,יז) ״אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד״, וביארנו שם¹³, שאין שוחד שייך לפני ה׳ כי אם מסירת נפש בשביל כבודו, והוא באופן שאין רצון ה׳ בכך. ועל זה אמר שמואל הנביא לשאול (שמואל א טו,כג) ״כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר״ – כמו דבר ״מרי״ שלא לעבוד את ה׳ הוא ״חטאת קסם״, ככה ״הפצר״, היינו התקרבות ועבודת ה׳ באופן שהוא שלא לפי רצונו, כמו שעשה שאול להביא מחלב בהמות עמלק קרבנות¹⁴, זהו נקרא ״הפצר״, כמו שאדם ׳מפציר׳ את המלך לקבל ממנו דבר שלא כהוגן, גם הוא ״און ותרפים״. וכך עלה למעפילים שהפצירו לעלות ולעשות רצונו יתברך בעת שהוזהרו שלא לעלות. ועיין עוד מה שכתבתי להלן (ג,יב) דעל פי סיבה של המעפילים הוקל כבודם ומוראם לפני יושבי שעיר, ומזה יצא קלקול עוד יותר מה שנוגע לעיקר תוכחת משה רבינו, יע״ש.

1. והראב״ע כתב: ״ויצא האמורי״ – הוא הכנעני, כאשר פירשתי (שם בפרשת שלח, וז״ל: הוא האמורי, כי כל אמורי הוא כנעני).

2. וכנ״ל פסוק כ׳ ״ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה׳ אלוהינו נותן לנו״.

3. כל האזור שם נקרא ״הר האמורי״.

4. עיין רש״י וראב״ע.

5. הגיעו אלהם.

6. וכעין זה בחזקוני.

7. בני ישראל.

8. אנשי שעיר, כפי שמוזכר כאן ״בשעיר״.

9. ״ויכום״ מוסב על ״הכנעני והעמלקי״ – רק הכום ולא הרגום, ואח״כ כשנסו חזרה אז ״הכתום״ – בני שעיר – המיתום.

10. וכך היה רצונם של המעפילים, כפי שביאר רבינו שם.

11. ולא היה אפילו מכים אותם.

12. בני שעיר.

13. לכאורה רבינו הסביר שם בדרך אחרת, עיי״ש.

14. שם פסוק כ״א ״ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה׳ אלוהיך בגלגל״.

כאשר תעשינה הדבורים. אפשר שהמשיל האמורי לדבורים, כי אלה לא ימתינו עד שישיט אדם ידו בכוורת רק תכף בקרבו אל מקום תחנותם, יצאו גדודים גדודים לקראתו. גם להיות שארץ ישראל ארץ חמדה וטובה ועליה נאמר ארץ זבת חלב ודבש, המשיל יושביה ונוחליה בעת ההיא לדבורים השומרים הדבש, וביאור הסורי והערבי שזכר בעל בוצר עוללות אין לו שחר, כי האמורי לא היה רוצה לקחת מאומה מיד ישראל, אבל להפך.

כאשר תעשינה הדבורים. יש מי שכתב שנקראו דבורים לרמוז על הנהגתם, וכלכלתם בחכמה בתבונה ובדעת בטכסיסי המדיניות על פי ההרגש הפנימי instinct הנטע בם מלשון ידבר עמים תחתינו, ובלשון חכמים דבר אחד לדור ואין ב׳ דברים לדור.

במקום האמורי נזכר בבמדבר י״ד:מ״ה הכנעני. שני השמות נהוגים ביחס לתושבי כנען בכלל. מלבד זה נזכר בבמדבר עוד העמלקי, שאינו נזכר כאן, אבל מתוך הביטוי ״בשעיר״ (השוה דברי הימים א ד׳:מ״ב והלאה) נראה שגם העמלקי היה משותף בפעולה זאת (השוה הנגסטנברג בייטרגה ג׳ 422).

היושב בהר – למעלה פסוק כ.

כאשר... הדבורים – כלומר, כמו שהדבורים נוהגים לעשות (גזניוס-קאוטש 107), דהיינו בתוקף ובזמן וממושך (תהלים קי״ח:י״ב).

ויכתו – משורש כתת; דגשות אות השורש הראשונה במקום השניה (איוו. 112 וגם 193 גזניוס-קאוטש 67).

בשעיר – כיון שהאדומי ישב אז בחלק מן הארץ ההררית של הזמזומים, כמו שמבואר כבר למעלה לפסוק ב, יתכן שהאמורי הדף את ישראל לתוך ארץ שעיר (קייל). על כן אין כל צורך לנוסחא ״משעיר״ (פשיטא, תרגום השבעים ווולגטה) במקום בשעיר.

חרמה – ראה במדבר כ״א:ג׳.

ויצא האמורי כו׳ – לא זכר כאן העמלקי, משום שרצה לאמר להם שלא יפחדו כעת מפני שהרגו שני מלכי האמורי בחרב, אבל העמלקי יפחדו מפניו, וכמו שהזכירו המרגלים רצועה שלקו בו, עמלק יושב כו׳. וכששינה כסות ולשון במות אהרן, לא ידעו היטב אם הוא עמלק, וכמו שפירשו אם נתן תתן העם הזה וכו׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון