אנכי מלמד אתכם – בכל שאר מקומות יאמר ״אשר אנכי מצוה אתכם״, (לקמן פ״ב) או ״אשר אנכי דובר באזניכם״ (לקמן ה׳) או ״אשר אנכי נותן לפניכם״ (ראה י״ב ל״ב) וכאן שינה לומר ״אנכי מלמד אתכם״ ויורה בזה ליסוד הגדול הנצרך לדת ישראל, וזה, כי בלשון מצוה, דובר, נותן, אין במשמעותן רק הדברים כמשמען, שהודיע משה לישראל את החקים והמשפטים כמו שהם כתובים לפנינו בתורה, לכן הוסיף כאן לומר ״אנכי מלמד אתכם״ להורות כי לימד משה לישראל את המכוון האמתי שבכל חק ומשפט, וביאר להם הפירוש הברור והנכון בהם, והיא התורה שבע״פ המקובלת בידינו מרבותינו התנאים והאמוראים חכמי הקבלה מדור דור עד משה רבנו, כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הפך דעת נותן התורה ית׳ לכן כדי להשמר מרשת הטעות ללכת עקלקלות בהבנת המקראות המדברות ממצות ה׳, ולהבין בם הפך דעת העליון ית׳, באה מסורת התורה שבע״פ לעשות בה סייג וגדר לתורה שבכתב, בל יבאו החכמים בעיניהם לפרוץ סייג וגדר בזה, ולפרש מדעתם החלושה כוונה אחרת במצות התורה כי אמנם נדע כי הגיון התורה שבכתב בצירוף התורה שבעל פה הנודעת לנו בנבואה מאבי הנביאים עד הדור האחרון, הן הנה לבדנה גורמים לעוסק. בהם הדבקות האלהי, ומאצילים על אוהביהם רוח אלהים וכל הצלחות הנפשיות העליונות, כי התורה שבע״פ ממרום באה אלינו ע״י נבואה, ועד מרום תנשא הדבק בה והמתאחד עמה, הנה על היסוד הגדול הזה אשר עליו נבנה דת כל בית ישראל בא להורות במה שאמר כאן החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם, ועל כוונה זו אמר (לקמן פ״ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה״א, וכן אמר (פ׳ י״ד) ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, מדהזכיר לשון למד יורה על התורה שבע״פ, וכן הבינוהו רבותינו (בנדרים ל״ז א׳) מאי שנא מדרש דלא וכו׳, ע״ש.

לא תוסיפו – ה׳ פרשיות בתפלין ה׳ מינים בלולב ה׳ ציציות (רש״י), נראה דעת רש״י כראב״ד (פ״ב מממרים) דלא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה, אמנם דעת רמב״ם שם דגם במצות ל״ת איתנהו לאיסור מוסיף, כגון אם יאמרו בשר עוף בחלב הוא אסור מה״ת, וכן להפך דבר שהוא אסור מה״ת אם יאמרו שאינו אסור אלא מדבריהם יש בו משום בל תגרע שמגרע לאיסורו שעושה איסור תורה לאיסור דרבנן (ע״ש בלח״מ), ושפיר אמר בס׳ מעין החכמה, דהמקרא מסייע לרמב״ם, דכ״מ שנ׳ השמר אינו אלא ל״ת, וכאן סמך לשון שמירה, ללא תגרעו, ובפ׳ ראה סמך לשון שמירה ללא תוסיף, כמש״ש אותו תשמורו לא תוסיף וזה יורה כי גם במל״ת איתי׳ לאיסור ב״ת, עכ״ד. והנה בפ׳ ראה אמר לא תוסיף ולא תגרע בלשון יחיד, וכאן אמר בלשון רבים, נ״ל דכאן האזהרה על הב״ד הגדול שבירושלים, אף שהם עיקר עמודי הוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן אמרה תורה, עפ״י התורה אשר יורוך, והוא מצות עשה לסמוך ולהשען עליהם בכל עניני הדת, וכל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל״ת שנא׳ לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך (כמ״ש הרמב״ם ריש הל׳ ממרים), וכיון שהתורה בעצמה נתנה לב״ד הגדול כח זה שדבריהם הם כשל תורה עצמה, עד שהעובר על דבריהם עובר כעשה ול״ת דאורייתא, היה עולה על הדעת לומר שיש להם גם כח זה לעשות דבר מדבריהם כדאורייתא ממש וכן להפך, לכן באה האזהרה כאן, לא תוסיפו ולא תגרעו, שלא ילמדו רק כפי המקובל, עד״מ לא תבשל גדי, שבשר בהמה בחלב יש בו איסור דאורייתא. אבל בשר עוף ילמדו שאינו אסור מה״ת רק מדבריהם. וכן להפך. ובזה נסתלקה מעל הרמב״ם התלונה הגדולה שיש לו להרמב״ן עליו בראשון לשרשי המצות, שכתב עליו, אם כדעת הרמב״ם דכל מילי דרבנן הוא בכלל מ״ע ול״ת דאורייתא, והעובר על דבר מדבריהם עובר בעשה דועשית עפ״י הדבר אשר יגידו לך, ועל ל״ת לא תסור מן הדבר, א״כ היה ראוי להחמיר מאד בדברי סופרים כי כולן ד״ת הן, ולמה דנין בכל דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא, וכן מקילין בד״ס בענין העונשין שאין בהם כ״א נדוי ושמתא לא מלקות. ואמרינן אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן, ע״ש בהשגת הרמב״ן באורך ובמג״א שם. ולדברינו אין מקום להשגתו, כי אף דכל מילי דרבנן הוא בכלל מ״ע ול״ת דאורייתא, מ״מ לא היו רשאין להשוות דבריהם ולעשותם כשל תורה ממש גם לענין עונשין ולספיקן וכדומה, כי אם לא הבדילו כלל לדינא בין דאורייתא ממש למילי דרבנן, א״כ היו עוברין על לאו דלא תוסיפו על הדבר, כי מאי אהני לן אם יאמרו עד״מ בשר עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן, אם לא יהיה נ״מ לדינא להקל בו יותר מבשל תורה, אבל כמו שנצטוה הב״ד הגדול לעשות משמרת למשמרת, ומן התורה ניתן הכח לדבריהם להיותם בכלל עשה ול״ת דאורייתא, ככה נצטוו לעשות הבדל מה בין דבריהם לשל תורה, להקל בעונשן ובספיקן וכדומה, דאל״כ היו עוברין על לאו דלא תוסיפו. והנה לפירש״י כאן יש בה׳ מינים בלולב משום בל תוסיף, אע״ג דקיימא לן כרבנן דלולב א״צ אגד, ואף אם יאגדנו משום זה אלי ואנוהו, אפ״ה אמרי׳ האי לחודי׳ קאי ולית בי׳ משום ב״ת, כדאמרי׳ בפרק הנחנקין. יש לומר דהתם בחיוב מיתה קמיירי, ואין זקן ממרא חייב מיתה בלא אגידי אע״ג שהוא בזמנו ושלא במינו ומכוין לשם מצוה, אבל בעלמא אית ביה משום ב״ת אע״ג דלא אגידי משום דזמנה ותוספת דבר חדש הוא (הרא״ם במסקנתו), וכ״ד הרב מעדני מלך, כמ״ש הט״ז באו״ח סי׳ ל״ד סק״ב. ולזה נוטה גם דעת ר״א ממיץ שכתב בס׳ היראים סי׳ ל״ב וז״ל לולי שפירש רש״י בסנהדרין אין לנו אלא תפלין ועובר על ב״ת, הייתי מפרש ההיא דסנהדרין בזקן ממרא לבד ולא משום איסור ב״ת. והנה כמו שיש משום ב״ת כשמניח שני זוגות תפלין כשרים בב״א או בזא״ז, ככה יש משום ב״ת כשעושה מצוה אחת כמה פעמים ביום, כגון שנוטל לולב כמה פעמים ויאמר שבאה כן הקבלה שמחוייב מה״ת ליטול לולב כל היום (כמ״ש הפוסקים עמג״א סי׳ ל״ד ובחיי אדם כלל ס״ח), ובאמת יש בלשון לא תוסיפו שני פנים, אם דבר הנוסף על דבר המתוסף (פערמעהרען, צוטהון) כמו ותוסף ללדת, אם הכפלת דברים וחזרתו פעם ושתים (ווידערהאָלען) כלשון ולא אוסיף להכות את כל חי. כתב הגר״א בפ׳ ראה וז״ל שם: את כל הדבר וגו׳ תשמרו לעשות לא תוסיף, פי׳ להוסיף על גופיה דמצוה, כמו על לולב וציצת, לא יפחות מד׳ ולא יוסיף על ד׳ מכאן אמרו לא יוסיף מתנה אחת על מתן ארבע ולא על מתן א׳. את כל הדבר, שלא יוסיף כהן אפילו דבור א׳ על ברכת כהנים. ובפ׳ ואתחנן אמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו, דרשו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות, כי בתחלה אמר שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, וע״ז אמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות. ובפ׳ ראה אמר את כל הדבר דרשו רבותינו שבאותה מצוה גופא לא תוסיף ולא תגרע, עכ״ד. ולא הבינותי, דהא (בר״ה כ״ח ב׳) אמרי׳ מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר אוסיף ברכה אחת משלי ת״ל לא תוסיפו על הדבר, הנה הוא תוספת בגופה דמצוה וילפי לה מלא תוסיפו דואתחנן. אמנם מלשון הספרי משמע כדברי הגר״א, ויותר מבואר כדבריו בס׳ היראים לר״א ממיץ סי׳ ל״ב, שכ׳ מנין לכהן וכו׳ שנא׳ לא תוסיף עליו. ודע דממ״ש רש״י לא תוסיפו כגון ה״פ בתפלין וה׳ מינים בלולב וה׳ ציצת וכן לא תגרע, משמעות דבריו דבג׳ פרשיות בתפלין וג׳ מינים בלולב וג׳ ציצת עובר בבל תגרע, וכן מבואר בספרי (פ׳ ראה) דקתני התם מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצת ת״ל לא תוסיף ומנין שאין פוחתין מהם ת״ל לא תגרע, ש״מ דבלולב וציצת שייך לאו דבל תגרע, אע״ג דמעכבין זא״ז, ואם חיסר אחד מהם אף הג׳ שעשה אינו כלום, ואין כאן מצות תפלין ולולב וציצת, והוי לי׳ כאלו לא הניח תפלין כלל ולא נטל לולב ולא עשה ציצת לגמרי, מ״מ עבר על בל תגרע, וכן כל היושב ומבטל מצוה שבידו לעשות, מלבד שביטל קיום מ״ע שעליו עבר גם על לאו דבל תגרע (כמ״ש רשב״א בחי׳ לר״ה ד׳ ט״ז) דבמניעת התקיעה בר״ה שחל בשבת יש בו משום בל תגרע, ע״ש. ודע דלרמב״ם לעיל שאין באיסור בשר עוף בחלב משום ב״ת רק בשנאמר שהוא אסור מה״ת, אבל כשנאמר שאינו אסור אלא משום גזרה, אין בזה מוסיף אלא סייג לתורה ככה הוא בתקיעות דעמידה, אף דכבר יצאנו י״ח בתקיעות דמיושב, אין בתקיעות דמעומד משום ב״ת, כיון שאין אנו אומרים דמשום מצוה אנו תוקעים אותם רק כדי לערבב השטן, ומיושב קושית התוס׳ שם בר״ה ד״ה ותוקעין). אמנם דעת הרב בשאגת ארי׳ (בחי׳ לר״ה באבני מלואים) דלא שייך בל תגרע רק במצוה שהגרעון אינו מבטל המצוה לגמרי כגון מתן ד׳, שאם נתנן מתן אחת כיפר, דבדיעבד כשר ולא ביטל המצוה, אבל היכי דהגרעון מבטל המצוה לגמרי ופסול אפילו בדיעבד כגון ד״מ שבלולב דמעכבין זא״ז, אם חיסר אחד מהם ליכא משום בל תגרע, אפילו במתכוין לשם מצוה, דומה לעצים בעלמא כשנוטלן לשם מצוה דלא שייך בי׳ לאו זה, ומכש״כ היושב ובטל ממ״ע אין בו משום בל תגרע. וראיי׳ לזה, דאי בהנך ג״כ שייך לאו דבל תגרע, א״כ למ״ד לוקין על לאו שאין בו מעשה, ילקה על בטול מ״ע, דהא אין לך עשה שאין עם בטולה לאו דבל תגרע, וזה לא שמענו. ועוד ממה דאמרי׳ (סוכה ל״א) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון, פשיטא, סד״א ליתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמל״ן דילמא נפק חורב׳ מני׳ דאתי למסרך, והיאך ס״ד למיתי פריש ורמון משום שלא תשתכח, הא אין כאן אלא ג׳ מינים לחוד ועובר בבל תגרע, וגם למה לי׳ למימרי שאינו מביא משום חורבא דאתי למסרך, תיפק לי׳ משום לאו דבל תגרע דאוריי׳. ואף דבאינו מכוין לשם מצוה אין בו משום בל תגרע, מ״מ למ״ל טעמ׳ דאתי למסרך שאינו חששא רק לימים ושנים, הול״ל שאינו מביא משום חשש חורבא דבשעתי׳ מיד דלמא יביאם ויכוין לשם מצוה ויעבור בלאו, ועוד דחורב׳ זו דלמא אתי למסרך אינו אלא בשב וא״ת שמבטל מצות לולב, הא בל תגרע חמור דהו״ל בקום ועשה, עכ״ד. ואנכי בעניותי לא הבינותי, אם יש ללקות בלל על לאו דבל תוסיף אף בעושה מעשה, עד דתקשה על לאו דבל תגרע למ״ד לוקין על לאו שאין בו מעשה, דהא הוי לאו שבכללות, כמו לא תאכל כל תועבה, דהוי לאו שבכללות שכולל כל מה שתועבתי, ה״נ לאו דבל תוסיף אינו לאו מיוחד לדבר אחד, וכלל מ״ע ול״ת שייך בי׳ אם תוספת או גרעון (ערא״ם פ׳ משפטים בלא תבשל גדי), ואף להרא״ה (בחינוך מצוה תס״ט) דלא תאכל כל תועבה לא הוי לאו שבכללות, היינו לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ע״ש. וזה אינו בלאו דבל תוסיף. עיי׳ כסף משנה (פי״ב מעכו״ם) בלאו דלא תאכלו על הדם הוי לאו שבכללות דעיקר הלאו לא נודע איזה הוא). והא דאמרי׳ (ר״ה כ״ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף, זה לא תקשי לן, דאביי הוא דמקשה התם הכי, ואביי אזיל לטעמי, דסובר דלוקין אלאו שבכללות (פסחים מ״א) אכל נא ומבושל לוקה שלש לאביי (עיי׳ בשרש התשיעי לשרשי המצות להרמב״ם, ששנה ושילש כמה פעמים דרבא הוא דס״ל אין לוקין על לאו שבכללות, וכן מבואר שם בהשגת רמב״ן. וכן גרס הכ״מ בכמה מקומות, והגאון מוהרי״פ בגליון הש״ס הכריח גרסה זו מתוס׳ ורא״ש, דלא מצינו בכל הש״ס רבא קודם אביי), אמנם לרבא שאין לוקין אלאו שבכללות, באמת לא לקי אלאו דבל תוסיף. אמנם גם הרא״ה מצוה תנ״ד כ׳ העובר אלאו דבל תוסיף חייב מלקות. והדבר צריך תלמוד אצלי. וראיית הרב מהא דפריש ורימון לא זכיתי להבין כלל, כיון דבזה האיש שאין לו אתרוג בין כך ובין כך עובר משום בל תגרע, כי אם לא יטול גם הג׳ מינים שיש לו, אית בי׳ משום בל תגרע, כמ״ש בשם רשב״א, ואם יטול ג׳ מינים לבד ג״כ עבר בבל תגרע, וכיון דאי אפשר להנצל מזה, ומחייבינן לי׳ ליטול ג׳ מינים כשרים שיש לו לזכר בעלמא (כמ״ש הרא״ש שם בשם הראב״ד מצוה ליטול את מה שבידו לזכרון וכדי שלא תשתכח המצוה) א״כ כיון דלא לשם מצום נטיל להו כ״א לזכר בעלמא אין בו משום בל תגרע, כמו שאין בבל תוסיף בתקיעות דמעומד אחר שכבר יצא בתקיעות דמיושב, לפי שאינו רק כדי לערבב השטן (או כמ״ש רשב״א בחי׳ שם לסוכה דכל שהוא מתקנת חכמינו אין בו משום ב״ת) ואחרי שנסתלק ממנו לאו דבל תגרע מצד שכוונתו לזכר בעלמא ונוטלם בלא ברכה, שפיר מקשה ליתי גם פריש ורמון תחת האתרוג החסר כדי שלא תשתכח תורת מין רביעי, וע״ז משני דחיישי׳ לחורב׳ שיבוטל להבא ממ״ע גם בשיהיה לו ד׳ מינים כשרים. אמנם לחששא שיתכוין לשם מצוה לא חיישי רבנן, מדמחייבי לישב בשמיני בסוכה בלא כוונה לשם מצוה, ולא חיישי׳ דלמא יכוין ויעבור על בל תוסיף.

עיניכם הראות – נותן בזה טעם על מה שהזהיר לא תוסיפו, כי אתם רואים שחשבתם על עבודת בעל פעור שהוא לבזותה ולגנותה ודמיתם להוסיף על מה שלא נצטויתם, ובאמת זה היה עבודתם ונענשתם על כך, הנה בזה תראו פחיתות הבא ממה שמוסיפין יותר על צוויו ית׳ (הגר״א).

לעשות כן בקרב הארץ – עיין בת״ס לרש״ד בשם הא״ת הערה נפלאה בטיב טעם ודעת בעל הטעמים במקרא זה שהעמיד זקף קטן במלת כן שהיה מהראוי להיות פשטא בכדי להפרידו מקרב הארץ; אמנם כוונתו בביאור המקרא קצת דחוק, ע״ש. ונ״ל לפי נגינת הטעם שלפנינו, שהמכוון במקרא הוא להורות לנו, שלפי גודל קדושת הארץ אין מתקיימים בה כ״א אנשים בעלי דת מקבלי עול מצותיו ית׳, כמ״ש כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכוונה זו הזהיר במליצתו ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו׳, ירצה כמו שחדרי בטן אינם מקבלים כ״א מאכלים הראויים אליו מצד טבעו, ככה הארץ הקדושה איננה מקבלת להיות מיושבי׳ עוברי רצון ה׳ אבל תקיא אותם כאשר קואה הבטן מאכל שאינו ראוי לו מצד טבעו, ועל כוונה זו אמר גם כאן, התורה והמצוה נתתי לכם כדי שיהיה לכם בסיס וקיום ומצב נכון עומד לעד בקרב הארץ, ומלת כן משרש כון, מן הוא עשך ויכוננך ערש״י שם, ועל השלבים כן (מלכים א ז׳) בסיס הדבר ומכונו המחזיקו להיות קיים על ענינו, כן צדקה לחיים (משלי י״א) פי׳ הגר״א מי שהוא כן ובסיס לצדקה, והיינו שמסייע לעושה צדקה הוא ג״כ לחיים. והטעם על ידי קיום החקים והמשפטים תהיה לכם תקומה בקרב הארץ הקדושה (פעסטיגקייט אים לאנדע פערשאפפען).

ושמרתם ועשיתם – לא אמר וזכרתם רק ושמרתם כמו שכתב רנ״ו, יצר לב האדם רע ובטבעו נוטה לעניני חול ולתאות העולם, וכל זמן שלא יעשה לו האדם לב חדש ורוח חדשה קשה עליו מאד להטות לבו לתורה, ואעפ״י שעוסק בה אין דברי׳ חקוקים על לוח לבו ואינו שמח בהם שמחת לב, כל דבר מעניני העולם יבלבלוהו, וצרכיו ועסקיו יטרידוהו, שכמעט כל דבר בעולם גדול בעיני הלב מן התורה, ולכן לומד ושוכח מציץ ומתעלם ויקשה עליו לעשות כתורתו, לא כן מי שתורת ה׳ חפצו, כלומר שטבע לבו נוטה לתורה, הוא יהגה בה יומם ולילה, וכמו שזולתו גם בלילה לא ישכב לבו מרוב מחשבותיו על עניניו ועסקיו, כן הוא בתורה, כי עתה נפשו טהורה מכל מחשבות הבל, וגם על עסקיו וצרכיו אינו נותן לב רק בדרך עראי בעבור ההכרח לא שהם נחשבים בעיניו לדברים גדולי ההערך, כי לבו מתגדל ומתרומם על כל המעשים, לכן מה שלומד אינו שוכח ומה שהציץ לא יתעלם ממנו, לפי שהדברים שמורים ונצורים בלבו, כמו שדרך האדם לשמור ולנצור ענינים שחייו וכבודו תלויים בהם, ואז יקל עליו המעשה, ויעבוד את ה׳ במצותיו בשמחה ובטוב לב, לפי שנפשו מוכנת לעבודתו ע״י המאור שבתוכו, כללו של דבר ע״י שמירת התורה בלב יבא לכלל מעשה, וז״ש ושמרתם ועשיתם, כי אם שמור תשמרון לעשות ורבים כאלה, שהקדים בהם שמירה, ולא אמר וזכרתם ועשיתם, כי אפשר שיזכור ולא יעשה, כי הזוכר איסור הערוה ולמד כל דקדוקי האיסור אולי כשיתקפנו יצרו לא יחדל מלחטוא, ואין תקנה אלא בשמירת התורה בלב, שבהיות התורה שמורה בלבו, כל היום תהיינה מחשבותיו ביראת ה׳ וחכמה להשכיל באמתו ולהתבונן בחסדיו ובדרכיו ית׳ ולנצור בלבו חוקיו ומשפטיו עד שיהיו שגורים בפיו ולהשתמש בבינתו למצוא טוב טעם ודעת להמתיק דברי התורה לנפש. ולכן לשון שמירה בכל המקרא סמוך לתורה, ולשון עשיי׳ אצל המצות, כמו ואשמורה תורתך, שומר תורה אשרהו וכן כלם, ואצל העשייה כתיב לעשות את כל החוקים, לעשות כל המצות, כי התורה צריכה שמירה בלב, והמצות צריכים עשייה, וכשאומר לעשות אצל התורה כתוב לעשות את כל דברי התורה (דברים ו׳ כ״ד) לא לעשות התורה, כי דברי התורה הן המצות, וכן וכתורה יעשה (עזרא יו״ד) כלומר כמצות התורה. ועמ״ש לקמן אצל כי נשמור לעשות שהוא מן ואביו שמר את הדבר ויהיה טעם ושמרתם ועשיתם תצפו ותיחלו בתאוה וחפץ פנימי אל עשיית המצות (האררענד אויסאיבען).

עם חכם – אחרי שאמר את החקים האלה, שהם דברים שאין להם טעם עפ״י השכל והמופת והאומות משיבין עליהם, ואיך יאמרו רק עם חכם ונבון; אמנם פתרון הדברים מבואר בספר הברית; והוא, אף שהמצות השכליות שבתורה הם דברי אלהים חיים כמו החקים, בכל זאת השכליות הם רק קודמים בזמן ובטבע, אבל החקים קודמים להם במעלה, ועיקר קרבת אלהים היא ע״י החקים לא ע״י שכליים, כי לא יתכן להתקרב אל אלהים כ״א במעשים מצווים מאת אלהים והם החקים, אשר לולי היה מצווים ממנו ית׳ לא היו נודעים כלל, כי כלם רחוקים מן השכל כענין הקרבנות וזריקת הדם על המזבח, כי כל מלאכת המשכן והמקדש תבניתו ותבנית כל כליו ומתכנתו בבנינו וכל עבודתו בקרבנות וזריקת דמם ואפר פרה אדומה שעיר המשתלח בגדי הכהנים טומאה וטהרה וכדומה כלם מן החקים הם, ורק על ידיהם זכינו כי יצאה אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח, ולעיני כל נראו נסים ונפלאות, הצלחת האומה ישיבתם על אדמתם בטח נוצחים במלחמות, ועין בעין נראה כבוד ה׳ עליהם בהלבנת חוט השני, ושאר הנפלאות שבמקדש, שפע הנבואה ורוח הקדש; ומאז כאשר נחסרנו כל אלה, חסרו כל טוב, נתרחקו מעל אדמתם, אין להם יכולת הנצוח במלחמה, הנבואה נסתלקה מהם, והם בתוך הגולה בזויי עם ממשך וממורט; ולעת כזאת לא יאמרו העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אבל עת קיימם החקים כראוי אז באמת התפלאו כלם לאמר על החקים, הנראים לכסילות, כי הם חכמה רבה ובינה גדולה, כי התולדה מן קיום החקים העידה קרבת ה׳ לישראל, וזה״ש אשר לו אלהים קרובים אליו.