ועתה ישראל שמע אל החקים – הרי אתם חדשים כבר מחול לשעבר.
סליק פיסקא
(א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛הי״י֛ אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
Now, Israel, listen to the statutes and to the ordinances which I teach you, to do them; that you may live, and go in and possess the land which Hashem, the God of your fathers, gives you.
"So now, O Israel, hearken to the statutes" — You are new; the past has been forgiven!
וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא דַּאֲנָא מַלֵּיף יָתְכוֹן לְמֶעֱבַד בְּדִיל דְּתֵיחוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דַּייָ אֱלָהָא דַּאֲבָהָתְכוֹן יָהֵיב לְכוֹן.
And now, Israel, hear the statutes and the judgments which I am to teach you to do, that you may live, and go in to inherit the land which the Lord God of your fathers has given you.
וכדון ישראל שמעו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמעו״) גם נוסח חילופי: ״שמועו״.
לקיימיה ולסדרבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולסדר״) גם נוסח חילופי: ״ולסדרי״.
דינ(נ){י}יה די אנה מלף יתכון למעבד מן בגלל דתיחון ותיעלון ותירתון ית ארעא די״י אלה אבהתכון יהב לכון.
וכדון ישראל שמעו לקיימייא ולדינייא דאנא מליף יתכון למעבד מן בגלל דתיחון ותיעלון ותירתון ית ארעא די״י אלקא דאבהתכון יהיב לכון.
And now, Israel, hear the statutes and judgments which I teach you to do, that you may live, and go in and inherit the land the Lord God of your fathers giveth you.
אַלּאַןַ יַאִיסרַאאִיל אסמַע אַלרֻּסֻומַ וַאלּאַחכַּאם אַלַּתִי אַנַא מֻעַלִמֻכֻּם לִתַּעמַלֻוא בִּהַא לִכַּיְ תַּחיַוַא וַתַּדכֻ׳לֻוא פַתַּחֻוזֻוא אַלּבַּלַדַ אַלַּדִ׳י אַללָּהֻ אִלָהֻ אַבַּאאכֻּם מֻעטִיכֻּם
כעת הוי! ישראל, שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אני מלמד אתכם, עשו אותם בכדי שתחיו ותכנסו ואזי תאחזו בארץ, אשר ה׳ אלהי אבותיכם, נותן לכם.
{See Rashi Devarim 3:29.}
פס׳: ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים –
אין אתם מחרישים. ובספרי ה״ג הרי אתם חדשים כבר מחלו לשעבר כי בעל תשובה כקטן שנולד דמי:
(אין אתם מחרישים) התקינו עצמכם לעבור שכבר מחל לכם הראשונות, שמע אל החוקים ואל המשפטים:
ועתה החל לדבר על המצוות, ובעבור שהיו מול בית פעור (דברים ג׳:כ״ט), החל להזהיר על עבודה זרה.
מלמד אתכם לעשות – מלמד כי עיקר הלמוד לעשות.
למען תחיו – כי עובדי פעור נשמדו.
וירשתם – בעבור שנח ונעלם היו״ד בשבר הוי״ו, נשבר עי״ן הפועל, ואפס על משקלו, [לבד מאחיו אשר נולדו מבני ירש.]
ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
WHICH I TEACH YOU, TO DO THEM. The main purpose of study is the observance of the commandments.
THAT YE MAY LIVE. For those who worshipped pe'or were destroyed.
(3). For the incident of Baal-peor, see Num. 25:1-9.
AND POSSESS. The middle root letter of the verb vi-yerishtem (and possess)
The resh. The root of vi-yerishtem is yod, resh, shin.
is vocalized with a chirik because the yod is silenced and made invisible by the chirik beneath the vav.According to the rules of Hebrew grammar the word should be vocalized vi-yerashtem. Hence Ibn Ezra's comment.
There is no other word that is similarly vocalized.
למען תחיו – THAT YOU MAY LIVE – I seek only for your benefit, that with this you shall live and inherit the land.
ועתה ישראל – אתם יושבים ועומדים בכניסת ארץ ישראל, ותהיו זריזים לשמור החוקים והמשפטים, כדי שלא תהיו נידחים עוד מליכנס לארץ ישראל כאשר נדחתם עד עתה למען חטאותיכם, כי כל האיש וגו׳ (דברים ד׳:ג׳).
השוו רשב״ם.
ד״א: ונשב בגיא וגו׳ – עד שלא הניחנו הק׳ לעבור כל זמן שאני חי, למדנו שבעון שלא שמעו אבותיכם את מצות י״י, נגזר עליהם שלא ליכנס לארץ.
ועתה ישראל – קחו מוסר מאבותיכם שלא יוסיף עוד להניעכם כאשר עשה לאבותיכם, היזהרו בעצמיכם אתם ישראל לשמוע אל החוקים ואל המשפטים וגו׳ כדי שתבואו ותרשו את הארץ שאם תוסיפו לחטוא לא תבואו שם לעולם.
לא תוסיפו על הדבר וגו׳ – אני אמרתי לכם בקדש: עלה רש (דברים א׳:כ״א) ולא שמעתם, ועכשיו אני מזהי[ר]כם שלא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם – ליכנס לארץ.
ועתה ישראל וגו׳ – לרישיה דסיפרא קאי זכור והסתכל כי אחרי שעשה לך הקב״ה ממתן תורה ועד עכשיו כל הטובות הללו אתה הכעסת לפניו כמה פעמים ובשבילכם נטרדתי מלהכנס לארץ ומכאן ואילך שמע אל החוקים וקבל מהם מוסר והכל מחול.
למען תחיו – כי עובדי פעור נשמדו.
ובאתם וירשתם – שלא תאמרו כבר נאמר לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג) לנו נתנה הארץ
השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ג:כ״ד.
בין זכאין בין חייבין אל תאמרו כך שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים – כמו שמפרש והולך.
'ועתה ישראל וגו, "and now, Israel, etc;" according to the beginning of the Sifri at the beginning of this paragraph, the words: ועתה ישראל, "and now, Israel, etc.;" are Moses' introduction to relating laws in the Torah, after he had reminded the people why it had taken so long since the Exodus until now and the reason why they were still on the east bank of the river Jordan. He had reviewed how in spite of all the disappointments that their conduct had caused God, He had not stopped displaying His fondness for them in a tangible manner each day. He, Moses, would have long ago been able to enter the Holy Land had it not been for the delays caused by them, and his having exhausted the lifespan accorded to him during those years. [His having struck the rock by mistake would have been a scenario that could never have occurred but for their having been condemned to be in the desert for so many years. Ed.] It certainly was time for them now to listen to all the laws that it would be their duty to observe once they crossed the river Jordan
למען תחיו, in order that you will continue to live;" the people who had worshipped the Peor had all been killed for having failed to keep such a basic commandment.
ובאתם אתם וירשתם, "therefore it is up to you to inherit" by keeping God's commandments. Do not think or even say, since Moses had been told by God that the lsraelites standing in front of Him in Numbers 26,53, who had been told that the land would be distributed to them, this was the kind of promise that could not be revoked if they would prove unworthy.
מלמד אתכ״ם לעשות – אתכ״ם בגימט׳ הלכו״ת, לעשו״ת בגימט׳ משניות.
לא תוסיפו וגו׳ ולא תגרעו וגו׳ – כלומר שאם תוסיפו תגרעו כי כל המוסיף גורע שאם יעשה ה׳ גדילים הרי הוסיף אחת וחיסר ארבע שאינו עולה לו לקיום מצות ציצית, וכן בפרשיות של תפילין ומינין שבלולב וכן הכל.
ולא״ תגרעו״ ממנו״ לשמור״ את״ – ס״ת בגימט׳ תרי״ג, שאין לגרוע מתרי״ג מצות.
ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו – למדנו מכאן שהלמוד אינו עיקר רק עם המעשה, וכן דרשו רז״ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולמדנו עוד שעם המעשה יחיה האדם, לא זולתו.
ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו; "and now Israel hearken to the statutes and social laws I will teach you to perform in order that you shall live." This verse teaches that learning, studying the Torah is not the main purpose of the Torah but performing the commandments one has studied. Our sages in Avot 1,17 stated this succinctly when they taught לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, "not the study is of the essence but the performance, the deed." Only performance of deeds is a guarantee of life (both here and in the hereafter).
ועתה שמע ישראל – אחר שהשלים התוכחות והודיעם שגרמו עונותיהם רעה על עצמם וגם עליו שלא יעברו בארץ אבל הבנים יעברו וירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה לכך מתחיל להזהירם במצות שלא יוסיפו ולא יגרעו:
ועתה שמע ישראל, "Now, O Israel, listen!" after Moses had concluded the words of admonition and reminded them of their various past sins, all of which had caused negative fallout for them, so much so that only the second generation had been allowed to enter the Holy Land, he hints that their entry into this land was contingent on their not copying the mistakes of their fathers. Moses especially warns the people not to tamper with God's commandments by either adding or subtracting from them. [A major insult of the Creator, Who does not need us, the creatures, to edit His work. Ed.]
ועתה ישראל – בזה יחל משה להוכיחם ולהורותם מצוות חדשות גם ביאור ישנות, וכך דרך האב לבן בהיותו מצוה מחמת מיתה.
ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים – הנה החקים מה שאין טעמם מבואר והמשפטים מה שהדין נותן והשכל ישפטהו.
למען תחיון ובאתם וירישתם – מגיד שהתועלת בשמיעה אל החקים ואל המשפטים שצוה השם יתעלה הוא השגת החיים האמתיים ראשונה ובעצמות ואולם בשנית ימשך מהתועלת שירשו הארץ.
התועלת האחת עשרה הוא בדעות והוא להודיע שהתורה השלמה שנתנה השם יתעלה לנו על יד משה היא מישרת אל השגת החיים הנצחיים והם חיי הנפש וימשך ממנה עוד תועלת בהצלחות הגופיות מצד מה שהם הישרה ומביא להצלחת הנפש ולזה אמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מצוה אתכם לעשות למען תחיון ובאתם וירשתם את וגומ׳ והוא מבואר שאמרו למען תחיון אין הרצון בו החיים הגופיים כי לא יצטרך לומר אלא למען תבואו ותרשו את הארץ כי ידענו שלא יירשו את הארץ והם מתים אבל רצה באמרו למען תחיון החיים האמתיים הבלתי פוסקים והם חיי הנפש ויעד עם זה שכבר תהיה סבה לירושת הארץ ההיא שהיא הצלחה גופיית והיא מישרת גם כן אל ההצלחה הנפשיית כמו שזכרנו באלו התועלות ולזה גם כן כוון באמרו בפרשת אחרי מות ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, רוצה לומר: חיי הנפש כי הם החיים האנושיים וכבר התבאר מדברינו בתועלות המצות כי התורה היא המישרת בתכלית מה שאפשר אל אלו החיים הנצחיים שהם חיי הנפש ולזה כוון פה במה שאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך למען תאריך ימים על האדמה. כיון באמרו אשר ייטב לך למה שהוא טוב אנושי והוא הטוב הנפשיי ולזה הבדיל בינו ובין הטוב הגופיי ואמר למען תאריכו ימים על האדמה להעיר שזה התועלת אינו ממין התועלת הראשון אלא שהוא יגיע מן התורה בשנית ואולם בעצמות וראשונה יגיע ממנה הטוב האמתי שהוא הטוב הנפשיי.
והנה אחר שהזכירו, הפליג בתוקף ראיתו. [ה] אמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר י״י אלהיכם נותן לכם לא תוסיפו וגו׳ – ירצה הנה ישראל חזק ואמץ בשמירת חקי ומשפטי התורה האלהית הזאת אשר אנכי מלמד אתכם לעשות כי באמת בהם תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר י״י נותן לכם.
At this point, Moses returns to making laudatory comments. He points out that the observance of the commandments by the whole people prior to the sin of Baal Peor was the merit that had enabled the majority of them to escape the fatal consequences of the avodah zarah, that their idol worship would otherwise have had. Only the closeness between you and your God that you had established by means of observing mitzvot, enables you to survive to this day." Reminding the Jewish people of the revelation at Mount Sinai, he recalls that at that time they had not seen any visible signs of the deity. Theirs was a different religion; they were not in need of visible symbols of God. Visible symbols serve as intermediaries, reduce the closeness, the direct line between man and his Creator. Therefore, apart from the fact that none of them wield independent power, they constitute a downgrading of hashgachah peratit, and in the case of the Jewish people are a form of idol worship. Other nations who have not been the beneficiaries of hashgachah peratit, Gods direct guidance, may employ these celestial spheres to approach the Creator, but not Israel. It is Israel's function to enjoy the direct guidance of God. Moses contrasts the value of the multitude's merit when he says anochi meyt, I am about to die, with ve-attem ovrim, "yet you will cross the Jordan." This merit of the multitude is effective however, only against such sins as do not involve the breaching of Gods covenant with the people. Since, in the case of the sin at Baal Peor, their idol worshipping had not been due to philosophical religious considerations, but had merely been the by product of the weakness of the flesh, the urge to commit immoral sexual acts with the daughters of Moab, that merit did protect most of them. For all these reasons, the uppermost requirement for survival of the nation is the maintenance of the closest possible relations with God.
5) The sequence commencing with the paragraph "when you will beget children" (4,25), describes the never ending loving concern of God for Israel as a whole. All the retributions listed in the paragraph serve only one purpose. Israel will be forced to throw itself on the mercy of their God for psychological reasons, will repent, hoping for forgiveness. The promise that in such an event forgiveness will be available, is to reassure Israel that they need never lose the special relationship established between them and their God during their stay in Egypt and the subsequent Exodus. All punishments will have as their aim what a father aims at when he punishes an errant child. The reassurance that lies in verses 31-40, answers the unspoken question of Israel that if God has seen fit to keep His people in exile close to two thousand years already, it is hard to believe that He will awaken one day and restore us to our former glory. Moses says that since God is an kel kanna eysh ochlah, a jealous God, consuming fire, one could have expected a swift and utter annihilation of the Jewish people once His patience had been exhausted. The reference to the Egyptian experience teaches that after two thousand years of human history God had established a special relationship with one people. That had been a first in the annals of mankind. The eventual redemption of the Jewish people, when it comes, will therefore be less astounding than their selection had been in the first place when it had taken place.
(The reason for the length of the present exile has been discussed in chapter thirty three in connection with Jacob's blessings) "attah hareyta la-daat," you have been allowed visual evidence. (4,35) Vis a vis those who scoff at our ironclad confidence in redemption, Moses reminds us that our collective experience of revelation is so much superior to those who ridicule our faith, that their reasoning should have no impact on our thinking at all. If our relationship with God is similar to the relationship of the bride to her betrothed, Gods abiding anger can be understood better. In the betrothal ceremony, we refer to the fact that the betrothed is forbidden both to the groom and anyone else. An unusual benediction. However, since prior to the betrothal, the young lady was available to any potential suitor, betrothal results in her becoming universally unavailable; to her groom she is not yet available, to anyone else no more. Thus, since the gentile nations have never been betrothed to God, there was no reason for God to be jealous of their conduct; they could not have been disloyal, loyalty never having been demanded of them. In the case of the Jewish people, loyalty had been promised, indeed was a condition of the relationship. The lengthy exile then is a manifestation of Gods jealousy.
ואמר ועתה ישראל שמע אל החוקים – כלומר אבל אתה עתה ברוך ה׳. שכבר מתו אנשי המלחמה ושרית עם אלהים ועם אנשים. וכשם שישראל אתה מכונה. שמע אל החוקים ובאתם וירשתם את הארץ.
ועתה ישראל – מאחר שאתה רואה גזירת האל יתברך להגלותכם אם תחטאו, השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון, כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול.
ועתה ישראל, after you have seen the decree of God to exile you if you sin, be on guard to meticulously observe His commandments without adding to them or detracting from them. An addition or a detraction will both have destructive consequences for you.
ועתה ישראל וגו׳ – אולי שנתכוון כנגד ב׳ דברים שאירעו לו, אחד בענין הכאת הסלע שה׳ אמר לו לדבר והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב׳ בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים ולא זכר בקידוש ה׳ שהזמין ה׳ לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה׳ כמו שפירשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס השיבו (סנהדרי פב.) קריינא דאגרתא להוי פרוונקא וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה.
ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה׳ קנאים פוגעים בו אלא אם ראהו אבל לבקש אחרים לפגוע בו לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה ואחר האמת שגג בזה, ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם ב׳ הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה׳ צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו׳, ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים שהם המצות שהם חוקים וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה׳ דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חוקה, ואומרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה׳ בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזירה כנזכר.
וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ולא יקרה לכם כאשר קרה לי שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (ת״כ ר״פ אחרי) היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו׳ ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו׳ שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון ע״כ, כמו כן במה שלפנינו נתכוון משה לזרז שלא יארע להם כמו שאירע לו על מה שהוסיף להכות הסלע, ואמר לא תוסיפו פירוש מה שאני אומר לכם שמע אל החקים וגו׳ למען תחיו ובאתם תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו׳ שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע לא יבואו וגו׳ כדרך שנגזרה עליו גזירה בשביל זה.
ואומרו ולא תגרעו וגו׳ לשמור, פירוש בבא לידם דבר משפט שזכר בתחילת דבריו ואל המשפטים לא יגרעו ממנו כדרך שעשה הוא בענין זמרי שנשמר מלבקש לפגוע בו וגרע המשפט, והוא אומרו ולא תגרעו הגם שתהיה כונתכם לשמור פירוש שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרוג בועל הארמית.
ועתה ישראל שמע אל החוקים, "And now, O Israel, hearken to the statutes, etc." Perhaps Moses referred to 2 separate incidents which had happened to him personally (when he had been remiss.) The first instance was the matter of speaking to the rock when Moses had struck the rock instead in his eagerness to fulfill God's instructions. The second instance was the matter of Zimri publicly cohabiting with the Midianite princess Cosbi when Moses had forgotten the ruling that anyone sincerely jealous of such a desecration of the name of the Lord is to execute the sinner forthwith without trial. On that occasion too, Moses had missed an opportunity to sanctify the name of the Lord as we have explained in that context. Even though Pinchas had articulated this halachah in front of Moses at the time (compare Sanhedrin 82) Moses had answered him: "he who reads the letter must execute what is written therein." As a result, Pinchas acquired the merit of the covenant of peace which in truth had been reserved for Moses himself.
It is possible that Moses' reason for failing to act correctly had been that he "burned his fingers" when he had acted rashly in hitting the rock instead of speaking to it, all because he had not taken the time to reflect on what God's proper instructions had been. It is also possible that he felt that the rule קנאים פוגעים בו, that people jealous on behalf of God must execute such a sinner, applied only to someone who had seen the actual sin being performed not to someone who had heard about it second-hand. This is why he did not think he had the right to instruct Pinchas to carry out the deed. As a result "he sat on it," and did nothing contrary to his immediate response to hitting the rock when God had instructed him to take along his staff at the time. In view of these two failures on his part, Moses now said to the people: "hearken to the statutes, i.e. the laws which lack rationale such as the commandment to speak to the rock at the time. As far as Moses was concerned that instruction was like a חוקה for him, something he did not understand. Moses continued to speak of משפטים, social laws, i.e. the kind of laws which appear to contain an element of social justice such as the law to execute Jews who have sexual intercourse with Gentiles. Both Moses' failures related to one or the other of these types of commandments; this prompted him to warn the Israelites specifically not to become guilty of the mistakes he had made himself, though inadvertently, and which were the reason he suffered from the decree of not being allowed to enter the Holy Land.
Moses concluded this exhortation with the plea "so that you will live and come and take possession of the land which the Lord your God is about to give to you." He implied that what happened to him should not happen to them. He added: לא תוסיפו על הדבר, "do not add to the word, etc." This too was a warning to the Israelites that something that happened to him should not happen to them. Torat Kohanim at the beginning of Parshat Acharey Mot (page 1138) describes Rabbi Eleazar ben Azaryah who illustrated the difference in impact between two different kinds of warnings. The first example had a doctor tell his patient not to eat cold foods nor to sleep on a cold floor. The second doctor gave the same instructions but added the warning that not heeding his advice would result in the patient's death just as another patient who had ignored this warning had died. The Rabbi pointed out that the warning of the second physician was taken much more seriously. Moses is compared to the second physician as he could tell the people from his own experience that ignoring the warning had proved fatal for him. He had deviated, i.e. exceeded his instructions by not talking to the rock but hitting it.
ולא תגרעו ממנו, "neither shall you diminish from it;" in this instance Moses referred to his failure to do what was required in the matter of Zimri. His failure to demand that someone execute Zimri had been equivalent to his "diminishing" from one of the social laws of the Torah. Moses said ולא תגרעו, "you must not diminish," to indicate that even if by diminishing a law of the Torah such as the בועל ארמי your intention is to save someone's life by your inaction.
ועתה ישראל שמע אל החקים – למה נאמר ישראל לפי שנא׳ דבר אל בני ישראל. אל בני אברהם יצחק ויעקב לא נאמר. זכה יעקב אבינו שיאמר דיבור לבניו. לפי שהיה מפחד תמיד ואמר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצא מאבותי. אברהם יצא ממנו ישמעאל. יצחק יצא ממנו עשו. ואני לא יצא ממני פסולת כדרך כו׳. וכה״א וידר יעקב וגו׳ ושבתי בשלום אל בית אבי מת״ל והיה ה׳ לי לאלהים. שיחול שמו עלי שלא תצא ממני פסולת מתחלה עד סוף. וכה״א ויהי בשכן ישראל וגו׳. כיון ששמע יעקב כן נזדעזע ואמר אוי לי שאירע פסולת בבניי עד שנתבשר מפי המקום. שחזר ראובן בתשובה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר והלא ידוע כו׳. ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו על אותו מעשה עד שבא משה וקבלו בתשובה שנאמר יחי ראובן וגו׳. וכן אתה מוצא כשנפטר יעקב אבינו ע״ה מן העולם. קרא לבניו והוכיחם כל א׳ בפ״ע. וחזר וקראום כלם כאחד אמר שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם. אמרו לו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ועל זה אמר וישתחו ישראל על ראש המטה וכי כו׳ אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממנו פסולת. ויש אומרים וישתחו. שעשה ראובן תשובה. ד״א שאמר בשכמל״ו. אמר הקב״ה ליעקב הרי שהיית מתאוה כל ימיך. שיהו בניך משכימים ומעריבים וקורים ק״ש. מכאן אמר הקורא שמע ולא השמיע לאזניו כו׳. ישמעאל עבד ע״ז שנאמר ותרא שרה וגו׳ שעבד ע״ז דר״ע. רשב״י אומר ארבעה דברים היה ר״ע דורש ואין אני דורש כמותו ודברי נראין מדבריו. הא׳ שעבד ישמעאל ע״ז. ואני אומר לא לענין זה אלא לענין שררות (פי׳ לשון מצחק דרש כמו יקומו נא הנערים וישחקו דיואב) וכשבאו לחלק היה ישמעאל אומר אני נוטל ב׳ חלקים שאני בכור לכן אמרה שרה גרש וגו׳ ודברי נראין יותר. כיוצא בו אתה אומר הצאן ובקר ישחט וגו׳ דר״ע ואני אומר אפילו מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופם לדון אחריך. והשיבו הקב״ה עתה תראה היקרך דברי אם לא ונראין דברי יותר. כיוצא בו אתה אומר. בני אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל וגו׳. והלא הדברים ק״ו. מה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ אנו שעובדים וכו׳. ואני אומר מה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה אחת ירש את הארץ אנו שנצטוינו וכו׳. ומה נביא משיבם על כך כה אמר ה׳ על הדם תאכלו וגו׳ ונראין דברי יותר. כיוצא בו אתה אומר כה אמר ה׳ צום הרביעי וצום החמישי וגו׳. צום הרביעי. זה י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר. צום החמישי. זה ט׳ באב שבו חרב בהמ״ק בראשונה ובשניה ונקרא חמישי שהוא חדש החמישי. צום השביעי. זה ג׳ בתשרי שבו נהרג גדלו׳ בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה. ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כחורבן בהמ״ק. צום העשירי. זה עשרה בטבת שנ׳ ויהי דבר ה׳ אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתוב לך וגו׳. ואני אומר צום העשירי. הוא חמשה בטבת. אלא שביהודה מתענין על המעשה. ובגליל על השמועה שנאמר ויהי בשתים עשרה שנה וגו׳ בא אלי הפליט וגו׳ ועשו יום שמועה כיום שריפה ודברי נראין יותר.
ועתה ישראל – היא כמו תולדה נמשכת מכל הדברים שדיבר עד הנה, כלומר מאחר שהודעתי אתכם שנגזר עלי שלא אעבור את הירדן, אבל אתם בלי ספק תבואו שמה תחת הנהגת יהושע, כי לא יאחר עוד ה׳ יתברך לתת לכם את הארץ, הנה צריך אני להזהיר אתכם על שמירת המצות והחקים שבשמירתן תלויה ישיבתכם בה:
מלמד אתכם לעשות – כי עיקר הלימוד לעשות המצות:
למען תחיו – ולא תמותו כאנשי דור המדבר, או כעובדי פעור שנשמדו:
אנכי מלמד אתכם – בכל שאר מקומות יאמר ״אשר אנכי מצוה אתכם״, (לקמן פ״ב) או ״אשר אנכי דובר באזניכם״ (לקמן ה׳) או ״אשר אנכי נותן לפניכם״ (ראה י״ב ל״ב) וכאן שינה לומר ״אנכי מלמד אתכם״ ויורה בזה ליסוד הגדול הנצרך לדת ישראל, וזה, כי בלשון מצוה, דובר, נותן, אין במשמעותן רק הדברים כמשמען, שהודיע משה לישראל את החקים והמשפטים כמו שהם כתובים לפנינו בתורה, לכן הוסיף כאן לומר ״אנכי מלמד אתכם״ להורות כי לימד משה לישראל את המכוון האמתי שבכל חק ומשפט, וביאר להם הפירוש הברור והנכון בהם, והיא התורה שבע״פ המקובלת בידינו מרבותינו התנאים והאמוראים חכמי הקבלה מדור דור עד משה רבנו, כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הפך דעת נותן התורה ית׳ לכן כדי להשמר מרשת הטעות ללכת עקלקלות בהבנת המקראות המדברות ממצות ה׳, ולהבין בם הפך דעת העליון ית׳, באה מסורת התורה שבע״פ לעשות בה סייג וגדר לתורה שבכתב, בל יבאו החכמים בעיניהם לפרוץ סייג וגדר בזה, ולפרש מדעתם החלושה כוונה אחרת במצות התורה כי אמנם נדע כי הגיון התורה שבכתב בצירוף התורה שבעל פה הנודעת לנו בנבואה מאבי הנביאים עד הדור האחרון, הן הנה לבדנה גורמים לעוסק. בהם הדבקות האלהי, ומאצילים על אוהביהם רוח אלהים וכל הצלחות הנפשיות העליונות, כי התורה שבע״פ ממרום באה אלינו ע״י נבואה, ועד מרום תנשא הדבק בה והמתאחד עמה, הנה על היסוד הגדול הזה אשר עליו נבנה דת כל בית ישראל בא להורות במה שאמר כאן החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם, ועל כוונה זו אמר (לקמן פ״ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה״א, וכן אמר (פ׳ י״ד) ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, מדהזכיר לשון למד יורה על התורה שבע״פ, וכן הבינוהו רבותינו (בנדרים ל״ז א׳) מאי שנא מדרש דלא וכו׳, ע״ש.
ועתה ישראל – משה פונה אל העם בלשון ״ועתה״, שילמד לקח מכל מה שסופר לו על עברו, ושיבנה על פי זה את עתידו. כל הניסיונות שעברו על העם עד כה מובילים למסקנה אחת – ששמיעה בקול ה׳ היא התנאי היחיד, המעכב, שבו תלויה טובתו העתידית. משה עומד להיפטר מן העולם, אך המצוות שהוא מסר ולימד בשם ה׳, כוללות את כל מה שהעם זקוק לו לבניית עתידו. לפיכך דאגתו האחרונה של משה לפני מותו היא להדגיש בפני העם את חשיבות שמירת מצוות אלה.
שמע אל וגו׳ – ״שמיעה״ מרווה את ה״צמא״ הרוחני ומביאה לשמחה של צמיחה (״שמח״, ״צמח״). בדומה לכך ״ראייה״ היא ״רעייה״ רוחנית המשביעה רעב רוחני והמביאה אל דעת האדם את העצמים המוחשיים של העולם הזה. עצמים מוחשיים אלה מתפתחים בדעת האדם – הווי אומר שהם מפורקים לחלקיהם, מופרדים ומורכבים – רק באמצעות פעילותה המלמדת ונושאת־הפרי של השמיעה. ומאחר שאנו מסוגלים לחשוב רק בצורה של מילים, הרי שכל חשיבה באה למעשה על ידי שמיעה.
״שמיעה אל״ היא ההקשבה המתמדת לדברים הנלמדים, מבלי להסתפק בהבנתם פעם אחת, אלא העמדתם ברורים לפנינו בכל עת, בייחוד כאשר יש לקיימם הלכה למעשה.
זוהי אפוא משמעות ״שמע אל החקים״ וגו׳: אל תנקוט בשום צעד בחיים מבלי להיוועץ בחוקים ובמשפטים, בנוגע להוראות הכלולות בהם לקיימן בחיים.
אל החקים ואל המשפטים – יש להדגיש ולחזור ולהדגיש שוב ושוב, שכל דברי תוכחתו של משה מבליטים את ה״חוקים״ תחילה; ״חוקים״ תמיד באים לפני ״משפטים״. שכן החוקים מגבילים את חייו הגופניים והחושניים של היחיד; באמצעותם הגדיר ה׳ את הגבולות – ״לא פחות ולא יותר״ – לרצונו הגופני והחושני של היחיד, והם מהווים את היסודות הראשונים למילוי ייעודנו האנושי והלאומי. חוקים אלה – בייחוד חוקי העריות והמאכלות האסורות – יוצרים אנשים שלבם נוטה למעלות רוחניות ומוסריות, ורק עם אנשים כאלה אפשר לבנות חברה לאומית המיוסדת על הצדק של המשפטים (עיין פירוש, ויקרא יח, ג–ה).
אשר אנכי מלמד אתכם – משה אומר כמה פעמים שהוא לימד תורה לישראל, ומכאן אנו למדים שהשיטה שבה הנחיל את ידיעת התורה לעם הייתה לימוד, ולא כתיבה. נמצא שהאמצעי שעל ידו ניטעה תורת ה׳ בקרב העם לא היה הנוסח הכתוב אלא המילה המדוברת, ״תורה שבעל פה״.
יתירה מכך, משה אינו נוקט בלשון ״הורה״ –״מורה אתכם״, ״הוריתי אתכם״ – אלא בלשון ״למד״. ״הורה״, לשון ההִפעיל של ״הרה״ (עיין פירוש, בראשית כו, ה), פירושו: לזרוע זרע רוחני באדם, ומטרתו העיקרית של ה״מורה״ היא לקדם את הידע הרוחני. בניגוד לכך, ״לַמֵּד״ משמש גם במובן של הרגל ואימון (ראה גם ״מַלְמַד הַבָּקָר״ [שופטים ג, לא], המקל המשמש להכוונת הבהמה לחרישתה; וכן ״לימודין״ [כלים ה, ט], ״חישוקים״ להחזיק דברים ביחד). נמצא שמטרת ה״מְלַמֵּד״ אינה רק להקנות מושגים ולעשותם מובנים; אלא הוא מתעסק בקיום המעשי, ולשם כך הוא מספק הדרכה מלאה. נמצא שהלימוד שלימד משה היה ״תלמוד״ פשוטו כמשמעו, ו״תלמוד״ הוא תורת משה [במובן זה שהוא מאפשר את הקיום המעשי של תורת ה׳ כפי שמשה לימד אותה].
למען תחיו ובאתם וירשתם – אם נשמע אל מצוות ה׳ בחירות, נזכה לחיים. רק אם נמסור את כל מעשינו, הווייתנו ורצוננו להנהגת תורת ה׳, ונקלוט בלבנו את מצוות התורה כדי שהן תכוננה את כל מחשבותינו ורגשותינו, דברינו ומעשינו – רק אז תהיה ראויה הווייתנו (״היה״) להיקרא ״חיים״ (״חיה״); רק אז יקיימו חיינו בפועל את הרעיון ש״הגה״ ה׳ (״הגה״ קרוב אף הוא ל״חיה״ [עיין אוסף כתבים כרך ח עמ׳ כה]), המונח ביסוד הווייתנו, והמבקש להתממש בהווייתנו; רק אז נוכל להביט אחורה על חיינו ולומר ״חַיִינוּ״, מימשנו את הרעיון האלוקי שהיה אמור להתקיים על ידינו! וכדרך ששמיעה אל המצוות היא התנאי היחידי להווייתנו ולחיינו כיחידים, כך היא גם התנאי היחידי לחיינו הלאומיים על אדמתנו: ״שמע וגו׳ למען תחיו ובאתם״ וגו׳.
במובן מצומצם יותר, ״תחיו״ הוא התוצאה של ״שמע אל החקים״, ו״ובאתם״ וגו׳ הוא התוצאה של ״שמע אל המשפטים״.
(א-כד) השאלות (א-כד):
למה הביא כאן ענין בעל פעור. למה כפל שנית ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים שכבר אמר שמע ישראל אל החקים ואל המשפטים. איך אמר שע״י החקים יאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והחקים אין להם טעם והאומות משיבים עליהם ואח״כ אמר אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. ומז״ש רק השמר לך שמשמע שי״ל קשר אל האמור למעלה, ומ״ש ונשמרתם לנפשותיכם מה קשר י״ל לדברים האמורים למעלה. ומ״ש וה׳ התאנף בי על דבריכם וכו׳ למה חזר זה פה שכבר אמרו ומה ענינו לכאן וחזר לומר כי אנכי מת השמרו לכם שמשמע שזה תלוי בזה:
(א) ועתה ישראל – אחר שהקדים כל מה שנאמר עד עתה להודיע למה נתעכבו במדבר מ׳ שנה ולמה לא נכנס משה לארץ, מתחיל לזרזם על שמירת התורה והמצות, שמע אל החקים תחלה מזרזם על מצות שאינן תלויות בארץ (ובפסוק ה׳ יזרזם על מצות התלויות בארץ) ועז״א שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות ר״ל לעשות תמיד אף בח״ל, ועי״ז תרויחו [א]למען תחיו, [ב] ובאתם וירשתם את הארץ שאף שאין המצות תלויות בארץ, הארץ תלויה במצות, וכמ״ש חז״ל והיה כי יביאך עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ואמרו לא נתן להם א״י אלא ע״מ שישמרו את התורה שנאמר ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו:
ועתה ישראל: אחר שהוכיחן וביאר לפניהם כמה נחוץ לפניהם לקבל זה הדרך בעול לימוד הלכות וביאור התורה
כפי שביאר רבינו לעיל (א,ג).
וכמה השתטח על זהעיין שם (א,ה).
, החל לומר ל״ישראל״ שהן המה גדולי האומה כידועמשמעות שם ״ישראל״ לעומת ״יעקב״ במשנת רבינו.
.
שמע אל החוקים ואל המשפטים: כבר ביארנו בספר ויקרא (יח,ה)
על הפסוק ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה׳ ״. וכן כתב לעיל פרק א׳ פסוק ג׳ באריכות, וכן בהקדמתו לחומש זה.
על פי ברייתא בספרי ותלמוד בבלי וירושלמי, דזה הלשון משמעו ״חוקים״ – אלו המדרשות י״ג מדות, שהתורה נדרשת בהן ו׳נחקקת׳ בכל תיבה ואות, ו״משפטים״ – אלו הדינים שנחקרו על ידי זה, ומוציאים הלכות חדשות, והוא כח התלמוד שבכל דור.
ואמר משה ״אשר אנכי מלמד אתכם לעשות״ אין הפירוש ״לעשות״ המצוה, שהרי אינו מענין הפרשה, וגם לא שייך על זה לומר ״מלמד״ אלא ׳מצוה׳. אלא קאי על ״החוקים והמשפטים״, ומשמעו
משמעות ׳עשיה׳ על החוקים.
להעמיד המקרא על דקדוקיו, כמו שכתבתי בספר ויקרא (ט,ו)על הפסוק ״ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ״.
, ולהלן (לב,מו)״אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת״. וכן כתב רבינו בהקדמתו לספר זה.
, וכמה פעמיםכלומר, ויש גם משמעות ׳עשיה׳ על המשפטים, והיא...
מתפרשת ׳עשיה׳ על חידוש הלכה על פי חקירת התלמוד מדרשי דקראי, כמו שכתבתי בספר ויקרא (יח,ה)על הפסוק ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה׳ ״. וכן כתב לעיל פרק א׳ פסוק ג׳ באריכות, וכן בהקדמתו לחומש זה.
.
ומשה רבינו לימד לישראל במה שהראה כמה חוקים ומשפטים אשר העלה בפלפולו, ומזה ישכילו גם המה לעשות כן בכל דור. ונמצא משמעות ״לעשות״ על ה״חוקים״ כפירוש הראשון – להעמיד המקרא על מכונו, ועל ה״משפטים״ כפירוש השני – להעמיד ההלכה על עיקרה.
למען תחיו: לא ביארו רבותינו הראשונים תיבות הללו כאן ובכל מקום
כמו להלן ה,ל. ו,כד. ח,א. ל,טז.
. והראב״ע כתב ׳כי עובדי פעור נשמדו׳. ואין זה הפירוש אלא פלא, וכי כל שאינו שומע אל החוקים ואל המשפטים עובדים את הפעור, וכי כל עובדי פעוראלו שהוגדרו ע״י האבן עזרא ׳עובדי פעור׳, כלומר, שאינם שומעים אל החוקים ואל המשפטים.
נשמדים?
אבל הכוונה היא כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ז)
על הפסוק ״ויהי האדם לנפש חיה״.
וכמה פעמים דמשמעות ״חי״ כמה פעמים הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו. והכלל, דכל הרגש רוחני מוסיף חיות. וכמו שחיות האדם תלויה במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד, והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה. ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאות אכילה וכדומה, הרי זה נחשב כבהמה, ואינו נקרא ׳אדם חי׳ שהרי מאבד מה שהיה בכוחו לחיות בטוב. כך העובד את ה׳ באמונה, מתענג ומרגיש חיות מזו העבודה, ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא ׳מת׳, שהרי הוא משחית חיות שהיתה בכוחו. וזהו מאמרם ז״ל (ברכות יח,ב) ׳רשעים בחייהם קרויים מתים׳ {ואינו בכלל ׳אדם׳ כלל. ולא כגוי אשר אם רק צדקה עשה בין אדם לחבירו הרי הוא ׳אדם המעלה׳, משא״כ ישראל חסר תורה, אינו בכלל ׳חי׳ כלל, ומכ״ש שאינו ׳אדם׳}.
וכל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה, רק עובד את ה׳ באמונה. אמנם מי שזכה לעלות ב״אורח חיים למעלה למשכיל״, להרגיש עונג מדביקות בה׳, הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש, וזו חיות שאין למעלה הימנה, כי ״עזה כמות אהבת ה׳ ״ (ע״פ שיר השירים ח,ו), וכמו שכתבתי בספר בראשית שם (ב,ז).
ואמר משה דשמיעת החוקים והמשפטים שהוא עסק התלמוד
וכפי שכתב רבינו לעיל.
, יביא לידי חיות היותר אפשר, כמבואר עוד להלן (ו,ו. ו,כד).
ועל כל זה בא הקב״ה במאמרו לחבקוק הנביא, על תוכחתו שראה בימי החורבן כמה שמן חלקם של נבוכדנאצר וחבריו רשעי עולם, וכמה סובלים יראי ה׳ וחושבי שמו ותורתו יתברך צרות ועוני אשר לא ישוער. ויענהו ה׳ שהוא טועה בעיקר הדבר, ולא כמו שהוא חושב כי אך טוב לרשעים ורע לצדיקים, לא כן הדבר, הן הרשעים ״הנה עפלה לא ישרה נפשו בו״ (חבקוק ב,ד), פירוש, איך שהוא חזק ונראה שמח בעולמו, אבל באמת לא ישרה נפשו בו, שהוא מתאוה לדבר שאין בידו להשיג ומתמרמר מזה עד שחייו אינם חיים שלמים. והביאו בילקוט על זה המקרא, שסנחריב היה כובש כל העולם, והיתה בוערת בקרבו התאוה לכבוש גם כן את ירושלים, ו״לא ישרה נפשו בו״ מעולם. ונבוכדנאצר כבש גם ירושלים ובכל זאת ״לא ישרה נפשו״ משום שהיה קצר קומה, והיה מתאוה להיות גדול בקומה, ולא השיג תאותו. ומה נאמר ב״שלוי עולם שלא השגו חיל״ (ע״פ תהילים עג,יב) כל כך כמו סנחריב ונבוכדנאצר. ולהיפך ״וצדיק באמונתו יחיה״ (חבקוק שם), הרי הוא בעניו וצרותיו חי ועלז באמונתו, ומהביל כל הליכות עולמו שהוא ברע, רק עובד ומקוה ומייחל לה׳ ושמח בו בחייו, ויודע שיחיה עוד לנצח בחיי העוה״ב. והיינו דתנן באבות (משנה אבות ב׳:ז׳) ׳מרבה תורה מרבה חיים׳, שהיא גורמת להרבות הרגשות טובות.]
{וזהו דתנן באבות (ב,ז) ׳מרבה תורה מרבה חיים׳, היינו הרגשות של שמחת הנפש. וכיוצא בזה פירשנו בנוסח התפלה במוסף שבת קודש ׳טועמיה חיים זכו׳ – שמרגישים בה חיי הנפש, וכמו שכתבתי בספר שמות (לא,יג)
על הפסוק ״אך את שבתותי תשמורו״.
}. [ובחיבורנו ׳רנה של תורה׳ על שיר השירים נתבאר בזה הרבה ברצות ה׳].
ובאתם וירשתם: המקום המוכשר ביותר לזה ׳החיות׳
שהוזכרה בקטע הקודם – ״למען תחיו״, ע״פ הגדרת רבינו שם.
. דבחוץ לארץ אין זו החיות אפשרית להיות בתכלית השלימות, משום שחסרה רוח הקודש הופעת אהבת ה׳ לדבקים בו, וגם יש הרבה מפריעים לזה. מה שאין כן בארץ ישראל תגיעו לזו החיות בנקל ע״י עסק התורה, וגם זכות התורה מסייעת לבא לארץ ישראל, כדאיתא בב״ב (ח,א) על המקרא (הושע ח,י) ״גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם״אמר עולא (רבא), פסוק זה בלשון ארמית נאמר (רש״י: ״יתנו״ תרגום של ״ישנו״), אי תנו כולהו (רש״י: וכן רובם יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים) ״עתה אקבצם״ (בקרוב אקבצם).
.
ועתה – כלומר, עכשו אחרי המאורעות הנזכרים למעלה.
שמע אל – כלומר שימו לב והשגיחו.
חוקים ומשפטים – יש עליהם דעות שונות, השוה שולץ; על דעת רבותינו זכרונם לברכה דברנו בויקרא י״ח:ד׳.
לעשות – מטרת הלימוד; לא המדרש עיקר אלא המעשה.
למען תחיו – השוה לויקרא י״ח:ה׳.
וירשתם – גזניוס-קאוטש 44. ירושת הארץ היא השכר על קיום מצות ה׳. מפני שהארץ, המקום שבו אפשר לקיים כל מצוות ה׳, נותנת את כל האמצעים להשגת שיא השלימות והאושר.