(הקדמה)
תוכחה לאנשי יהודה (בתחלת ימי חזקיה) ובפרט לאותם שהיו בוטחים על מצרים שיושיעום מכף מלך אשור. הנביא מתחיל דרך הקדמה להנבא על מפלת מלכות ישראל.

(א) הוי – לשון קריאה כחבריו, לא לשון אוי כדעת רד״ק, רוזנמילר וגיזניוס.

עטרת גאות – רוזנמילר וגיזניוס והכורם פירשו עטרת זאת על שומרון שהיתה עטרת גאון בני אפרים, כטעם והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים {ישעיהו י״ג:י״ט}, ופירשו אשר על ראש גיא שמנים על שם שעיר שמרון יושבת על ראש ההר וסביבותיו גיא שמן וטוב. ונראה לי קשה שיאמר על ראש גיא, כי הגיא היושב בשפל לא יתכן לומר עליו ראש ואם העיר על ראש ההר אשר בתוך הגיא, הנה ההר איננו הגיא, ומה שהוא על ראש ההר איננו על ראש הגיא. ורד״ק פירש עטרת דרך משל, כי מן הגאוה עשו להם עטרה, כלומר נתנו הגאוה עטרה לראשם, וכן נתנו הגאוה כציץ ופרח על ראשם לצבי ולכבוד, אבל הנביא אומר כי הציץ ההוא הוא ציץ נובל, ואמר אשר על ראש גיא שמנים, על שם שהיו מושחים ראשם בשמנים מבושמים, כטעם השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף (עמוס ו׳:ו׳), ולפירוש זה דעתי נוטה. וגרוציוס ורוזנמילר וגיזניוס אמרו כי הזכיר הנביא הציץ אצל השכורים בעבור מנהג הקדמונים (היונים והרומים) לתת על ראשם ציצים ופרחים במשתה היין, ואמרו שהיה המנהג הזה גם בישראל ממה שמצאו בספר חכמת שלמה (ב׳:ח׳) נתעטר בשושנים בטרם יבולו. אמנם אין משם ראיה, יען הספר ההוא לא נכתב ביהודה, כי אם במצרים, ובקרב היונים. ונראה לי כי ציץ הנזכר כאן הוא מתחלתו לשון עטרה ונזר כמו ציץ נזר הקדש {שמות ל״ט:ל׳}, והוא כפל לשון של עטרת גאות, אלא שאחר שהזכיר לשון ציץ החליף הוראת המלה באחרת, וסמך לה תאר נובל, לומר שאינו נזר, אלא פרח הנובל, ולפי זה אין ללמוד מכאן כלל שהיה מנהגם להתעטר בציצים. וראיה כי ציץ הנזכר כאן עיקר הוראתו נזר, כי למטה אמר כנגד זה יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה {ישעיהו כ״ח:ה׳}, אמר עטרת כנגד עטרת וצפירה כנגד ציץ. ומישעיה למד ירמיה לצחק בחלוף הוראות מלת ציץ, ואמר תנו ציץ למואב כי נצא תצא (מ״ח:ט׳), הזכירו תחלה כאלו כוונתו על הנזר, ופירשו אחרי כן להוראת היציאה והגלות.

הלומי יין – כמו מֻכֵּי יין, שהיין מכה והולם אותם ומאבד דעתם, לשון הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי (משלי כ״ג:ל״ה), והלמה סיסרא (שופטים ה׳:כ״ו).

הנה חזק – רש״י פירש רוח, רד״ק יום, ראב״ע יום או חיל, רוזנמילר (ולפניו Vitringa גם Coccejus) דבר חזק, וגיזניוס פירש: איש חזק, והוא מלך אשור. ולדעתי אחר שאמר שהם הלומי יין שעד כאן לא הלם אותם אלא היין, אמר כי עתה הולם ומכה אחר ישלח האל עליהם, חזק ואמיץ מן היין, והוא מלך אשור.

שער – לשון סערה.

קטב – ענין כריתה והרג ואבדן.

הניח לארץ ביד – רש״י וראב״ע פירשו ה׳ יניחהו על ארצם בחזקה, ורד״ק פירש כי היום החזק יניח עטרתם לארץ, ורוזנמילר פירש הניח המניח את הזרם הזה על הארץ ביד, והמניח הוא האל, וגיזניוס פירש כי מלך אשור יניח עטרת אפרים לארץ ביד. ולי נראה כי אחר שהזכיר זרם פירש תאריו, זרם של מים כבירים שוטפים, זרם המפיל ומניח לארץ ביד חזקה כל מה שפוגע בו, כמו שאמר למעלה (כ״ה:ד׳) כזרם קיר.

ברגלים תרמסנה – אחר שהמשיל האויב לזרם מים המפיל כל דבר לארץ, אמר כי כן עטרת אפרים תפול על ידו לארץ, וכטעם תרמסנה רגל האמור למעלה כ״ו:ו׳, ואמר תרמסנה במקום תרמס בנו״ן וה״א נוספות כמו והיה כי תקראנה מלחמה (שמות א׳:י׳), ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה׳:כ״ו), ואל תשלחנה בחילו (עבדיה א׳:י״ג).

ציצת נובל – לדעת רד״ק ציצת במקום ציצה, ויפה טען גיזניוס שאם כן היה לו לומר ״נובלת״, והוא מפרש ציצת סמוך, כמו ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ה), אשת רע (שם ו׳:כ״ד). ואין הנדון דומה לראיה, כי רע וטוב הם גם כן שם דבר, לא שם התאר בלבד כמו נובל, והנה ברכת טוב כמו איש חיל, ואי אפשר לומר כן בציצת נובל. ואפשר היה לו להביא ראיה מן כל כלי הקטן (למעלה כ״ב:כ״ד), אלא שלדעתי ראוי לקרוא כלִי ואיננו סמוך. ואני אומר כי ציצת שם מופשט משרש ציץ (ועליו יציץ נזרו, תהלים קל״ב:י״ח) ענינו זהר, ונובל תאר לציץ הנזכר בפסוק ראשון, ושיעור הכתוב והיתה ציצת ציץ נובל.

כבכורה בטרם קיץ וגו׳ – כן יהיה עושר אפרים וטובם, יבלעם האויב במהרה (רד״ק).

בכורה – בדפוס רמ״ח, רנ״ד ור״ף, אין כאן מפיק.

לשאר עמו – הם יהודה ובנימין, אשר יגן ה׳ עליהם במלכות חזקיה.

צפירה – כתרגומו כתר, ולא הזכיר ציץ שלא יתחלף בענין פרח נובל.

ולרוח משפט – ה׳ יהיה לרוח משפט למלך ולשופטים היושבים על כסא המשפט, כלומר מאתו יבא בהם רוח משפט וצדק בלכתם אחרי תורתו. האתנח שתחת משפט והזקף שעל המשפט אין ספק שאינם אלא טעות סופר, וצריכין לבוא זה במקום זה, ואף על פי שלא מצאתי כן בשום ספר, לא רציתי לקיים שבוש גדול כזה.⁠¹

ולגבורה – ה׳ יהיה לרוח גבורה לאנשי הצבא, המשיבים אחור את האויבים הנלחמים בשער העיר. ורד״ק, רוזנמילר וגיזניוס פירשו שמשיבים האויבים לשער עירם אשר יצאו משם, כלומר שמניסים אותם עד ארצם, ונראה לי כי לא יתכן שיאמר שער סתם על שער האויבים, אלא על שער מי שהוא עיקר המאמר, ופירוש משיבי מלחמה שערה, שיוצאים לשער העיר להשיב אחור האויב העושה מלחמה. ומלת משיבי חסרה למ״ד, ולמ״ד של ליושב על המשפט מושכת אחרת אחריה.

וגם אלה – גם יהודה ובנימין, ואף אלה היושבים על המשפט והמשיבים מלחמה שערה, תעו^א אחר התאוה והתענוגים. והנה עיקר הנבואה הוא להוכיח אנשי יהודה, אלא שפתח באפרים ונבא עליהם פורענות למען יקחו מוסר אנשי יהודה שלא היו טובים מהם בקצת ענינים, ואחרי כן התחיל להוכיח אותם ביחוד.

נבלעו – נתבלבל שכלם, לשון וכל חכמתם תתבלע (תהלים ק״ז:כ״ז).

מן היין – בסבת היין.

שגו ברואה – בעשותם מעשה הרואה והחוזה שהוא לדבר אל העם ולהזהירם ולהוכיחם.

פקו – לשון פיק ברכים {נחום ב׳:י״א}, שהוא נדנוד, ומזה בלשון חכמים פקפוק.

פליליה – במשפט.

שגו ברואה פקו פליליה – מדבר בנביא וכהן.

כי כל שלחנות – שותים ומשתכרים עד שמקיאים (ראב״ע רד״ק ורוזנמילר).

בלי מקום – עד שלא ישאר בשלחנם מקום נקי (רד״ק רוזנמילר וגיזניוס).

קיא צאה – ״צואה״ בחולם ענינו כל זוהמא היוצאה מן הגוף, כמו ומצואתו לא רחץ (משלי ל׳:י״ב) ומזה שם התאר הבגדים הצואים (זכריה ג׳:ד׳), אבל הרעי נקרא צאה בצרי (דברים כ״ג:י״ד, יחזקאל ד׳:י״ב), והנה קיא צואה איננו כמו קיא וצואה (כדעת ראב״ע ורד״ק), אבל טעמו קיא של זוהמא כלומר קיא מזוהם.

את מי יורה דעה – אנשי הדור הזה השחיתו כל כך את דרכם שאין תועלת להוכיחם, כי לא יבינו דבר להיותם משוקעים בתאוות, והנה אין תקוה אלא בילדים הקטנים אשר עדיין לא למדו דרכיהם, הם אולי ישמעו וישובו אל ה׳, כן נראה לי. והמפרשים הלכו בדרכים אחרות. רש״י פירש את מי יורה דעה, שמא לתינוקות שאין יודעים להבין, כי הגדולים פנו לדרך רעה, וזה מתקרב לפירושי מכל שאר הפירושים, אלא שהוא מפרש בתמיהה מה שאני מפרש בנחת. וכן הכורם פירש קרוב לפירושי, אלא שהוא מפרש הענין דרך לעג וצחוק. ראב״ע, רד״ק ודון יצחק {אברבנאל} פירשו: את מי יורה דעה מאחר שאין בהם דעת להבין, והרי הם כנערים קטנים. ורוזנמילר וגיזניוס ולפניהם Lowth ואחריהם איואלד ופיליפסון, פירשו המקרא הזה ושלאחריו כאלו הם תלונות העם נגד הנביא, ואומרים: את מי הוא מורה דעה, האם לגמולי מחלב? הנחשבנו בעיניו כתינוקות בני יומם שהוא מעמיס עלינו יום יום צו לצו קו לקו מצוה על מצוה וחק על חק? או (לדעת פיליפסון) לגמולי מחלב ילך ויורה כאלה, ולא לנו.

וגיזניוס מוסיף כי לכך היו בני דורו של ישעיה מתלוננים על רבוי החקים והתורות מפני שהמצות התוריות היו חדשות בימים ההם, כי (לשטתו ולשטותו של גיזניוס ואחרים) אין ספר התורה כלו ולא רובו מימות משה, אבל הרבה מן המצות נוספו בו בימי המלכים. והפירוש הזה בטל מעקרו, כי ישעיה לא היה מוכיח את אנשי דורו על דבר המצות והחקים התוריים, חוץ מפעם אחת {ישעיהו סימן נ״ו} שהזכיר השבת (וגם זה באותן הנבואות אשר לדעת גיזניוס וחבריו אינן לישעיה), אך בכל שאר תוכחותיו הורה בפירוש כי אין חפץ לה׳ בעולות וזבחים, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, ולמטה בנבואה הזאת {ישעיהו כ״ט:י״ג} הוכיחם בפירוש על עשותם מצות ה׳ בפיהם ובשפתיהם ולבבם רחוק מה׳ ותהי יראתם אותו מצות אנשים מלומדה, ואיך יתכן שיאמרו לנביא כזה שהוא נוהג עמם כמו שנוהגים עם הילדים, ושהוא מעמיס עליהם צו על צו? תאלמנה שפתי שקר!

כי צו לצו – אמר את מי יורה דעה וגו׳, כי לא יבינו ולא יעשו כראוי ואינם מבינים ואינם עושים אלא מצוה אחת לעצמה ומצוה אחת לעצמה, קו כלומר תורה אחת לעצמה, ותורה אחת לעצמה, וילכו זעיר שם זעיר שם – מעט לצד זה ומעט לצד שכנגדו, מעט אל הימין ומעט אל השמאל (כטעם כה וכה {שמות ב׳:י״ב}), והטעם, אין תועלת להוכיחם וללמדם, כי גם אם ישמעו ויתנו לב להבין ולעשות, אינם מבינים ואינם עושים את המצות בלב שלם עם אל ובכוונה רצויה לפניו, רק יעשו את המצות כדברים נפרדים זה מזה, בלא לב ובלא דעת, וגם אם יקיימו כל התורה כלה אין מעשיהם לרצון לפני האל, כי אין לבם עמו, וכמו שאמר למטה (כ״ט:י״ג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ומה גם כי אינם שלמים בקיום המצות אפילו על הדרך הזה, אלא הולכים זעיר שם זעיר שם, עושים את המצות והולכים עם זה אחרי שרירות לבם הרע. וכל זה אמנם ציור אמתי ממדות העם תחת מלך חסיד כאשר היה חזקיה, כי לכבודו ומיראתו היו יראים את ה׳ למראה עינים, ולבם כאשר בתחלה.

צו לצו קו לקו – לפי דעתי הטעם צו לעצמו וקו לעצמו, כלומר נפרד ובודד, וכן דור לדור ישבח מעשיך (תהלים קמ״ה:ד׳) כל דור בפני עצמו, וכן יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת (שם י״ט:ג׳), היום לעצמו יביע אמר, והלילה לעצמו יחוד, דעת, היום מצד אחד והלילה מצד אחד מספרים כבוד אל, כי מה שהיום מגיד, דבר נפרד ונבדל הוא ממה שיגיד הלילה. (אבל פה לפה (מלכים ב י׳:כ״א, וכ״א:ט״ז) מליצה אחרת היא, והיא כמליצת מפה אל פה (עזרא ט׳:י״א). ויד ליד (משלי י״א:כ״א, ט״ז:ה׳) אין ענינה נודע בבירור).

אבל לפרש כרוזנמילר וגיזניוס צו לצו כמו צו על צו, להורות תוספת והעמסה, לא יתכן, כי לא מצאנו אות הלמ״ד משמשת להוראה זאת, אלא ״על״, כמו ספו שנה על שנה (למטה כ״ט:א׳), ימים על ימי מלך תוסיף (תהלים ס״א:ז׳), כי יספנו על כל חטאתינו רעה (שמואל א י״ב:י״ט), כי יוסיף על חטאתו פשע (איוב ל״ד:ל״ז), למען ספות חטאת על חטאת (ישעיהו ל׳:א׳), הוה על הוה תבא (יחזקאל ז׳:כ״ו), שבר על שבר נקרא (ירמיהו ד׳:כ׳), רק בקצת מקומות בא ״אל״ במקום ״על״ (כמו שבאה מלת ״אל״ לפעמים במקום ״על״ גם בשאר ענינים, כמו ויהי הם יושבים אל השלחן, מלכים א י״ג:כ׳, וחבריו) כמו ושמועה אל שמועה תהיה (יחזקאל ז׳:כ״ו), ותוסף אל תזנותיה (שם כ״ג:י״ד), ויוסף ה׳ אלהיך אל העם (שמואל ב כ״ד:ג׳). אבל הלמ״ד לא תבא מעולם על ההוראה הזאת, כי אם להורות מי שהתוספת היא להנאתו ולטובתו, כמו ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל ב י״ב:ח׳).

כי בלעגי שפה – מי שידבר אל העם הזה להוכיחם וללמדם הדרך הישרה, יקרה לו כמה שיקרה למי שהוא נלעג לשון, או למי שמדבר בלשון נכריה אל השומע (וכן פירשו רש״י ורד״ק), כי השומע דבריו מעט יבין ומעט לא יבין, כך הם יבינו ויעשו צו לצו קו לקו, ויראת ה׳ לא תבא בלבם, והנה מה שהוא עקר הדברים לא יבינוהו ולא יעשוהו. ויוחנן דוד מיכיליס, Lowth ורוזנמילר פירשו ולכן גם ה׳ ילעיג עליהם וידבר עמם בלשון אחרת משונה ממה שדבר עמהם עד עתה, כלומר ינהג עמהם במדת הדין ויענישם, מה שלא עשה עד עתה.

וגיזניוס פירש בלעגי שפה – מענין נלעג לשון, כפירוש רש״י ורד״ק, ואמר שהכוונה כי האל ישלח עליהם אויבים מארץ רחוקה אשר לא ישמעו את לשונם.

אשר אמר אליהם – כי כבר אמר להם האומר, זה הוא הדרך להגיע בו אל המנוחה, לכו בדרך הזה והניחו לעיף, ומצאו מרגוע לנפשכם העיפה מרבוי הצרות בימי אחז, וזה הוא הדרך להשיג המרגעה ולא אבו שמוע, הרי שהמדבר אליהם יקרה לו כאשר יקרה לנלעג לשון ולמדבר בלשון אחרת. וכיוצא בזה בירמיה (ו׳:ט״ז) אי זה הדרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם ויאמרו לא נלך.

והיה להם דבר ה׳ – אם ישמעו ויעשו, לא יעשו אלא מצות נפרדות, ועם זה ילכו זעיר שם זעיר שם, מעט לפי דרך ה׳ ומעט לפי דרך תאות לבם, באופן שבלכתם על הדרך הזה הם נכשלים בדרכם לאחור ונשברים, ונוקשים ברעות ובצרות ונלכדים בהן. ורוזנמילר פירש כי אחר שהתרעמו על רבוי החקים והתורות ימדוד להם ה׳ מדה כנגד מדה ויהיה להם דבר ה׳ כאשר אמרו הם, רבוי מעורבב של חקים ותורות, עד שלא ידעו היכן ישימו כף רגלם, ונוקשו ונשברו. וגיזניוס פירש כמו למעלה, הם מלעיגים על דבר ה׳ ואומרים עליו צו לצו קו לקו, ולכן ילכו אחור ונשברו, כי יענישם האל על פשעם.

מושלי העם הזה – הנכון כרש״י וראב״ע מלשון על כן יאמרו המושלים (במדבר כ״א:כ״ז). ורד״ק ודון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לשון ממשלה, אך אין שום יחס בין אנשי לצון לאנשי ממשלה, ורחוק שיקרא לשרי העם אנשי לצון, כי השרים אם היו כורתים ברית עם מצרים, לא עשו זה דרך לצון והעדר תבונה, אלא בעצה עמוקה לפי מחשבותם, גם המאמר עצמו שהנביא מיחס להם כלו משל ומליצה: כרתנו ברית את מות וגו׳, וקרוב הוא שהיו בעם קצת משוררים ומושלי משלים אשר כשמעם מחשבת קצת מן השרים לכרות ברית עם מצרים, נשאו המשל הזה, ואולי גם כן השרים שכרו אותם לכך למען ימשכו את לב העם אחרי מחשבותם, והיו אנשי לצון, כי היו אומרים משליהם כפי רצון אחרים.

אנשי לצון – לץ הפך חכם, כמו שכתוב: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט׳:ח׳). אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (שם שם י״ב), והוא אדם שאינו מתנהג אחר השכל, ועושה כל מעשיו לא בתבונה, אלא לפי מה שיערב לו לפי שעה, כמו שכתוב זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (שם כ״א:כ״ד), והוא מחרף מוכיחיו, יוסר לץ לוקח לו קלון (שם ט׳:ז׳), ומעשיו כמעשי שכור, כי היין (כלומר השכור השטוף ביין) נמשל ללץ, כמו שכתוב: לץ היין (שם כ׳:א׳). והלץ אף אם יבקש להתנהג בחכמה לא יוכל, בקש לץ חכמה ואין (שם י״ד:ו׳). ושרש לוץ קרוב לשרש לוז, ובערבי לאץ, שענינם עוות ועקום, כגון ונלוזים במעגלותם (שם ב׳:ט״ו), כי תועבת ה׳ נלוז (שם ג׳:ל״ב), ותבטחו בעשק ונלוז (ישעיהו ל׳:י״ב). והנה לץ אין ענינו כלל בכל המקרא מלעיג או בדחן, אלא איש עקש הנוטה מן הדרך הישרה ותועה אחרי שרירות לבו. וכן זדים הליצוני (תהלים קי״ט:נ״א) טעמו כטעם יבושו זדים כי שקר עותוני (שם שם ע״ח), וכן אוילים יליץ אשם (משלי י״ד:ט׳) ענינו האשם יעות דרכם של האוילים (ותרגומו: מתלין, ונראה לי שהוא טעות סופר, וצריך להיות מפתלין, לשון נפתל ועקש {משלי ח׳:ח׳}, וכן ונלוזים במעגלותם {משלי ב׳:ט׳} תרגומו: ומפתלין), וכן יליץ משפט (שם י״ט:כ״ח) ענינו יעות משפט, כי עד בליעל גורם עוות הדין. והנה התורגמן נקרא מליץ מפני שהופך המאמר מלשון ללשון (ex una in aliam linguam vertere, convertere). וכן שם מליצה שהוא מחובר תמיד למשל או לחידה (משלי א׳:ו׳ וחבקוק ב׳:ו׳) ענינו מאמר משונה מן הדבור המורגל ומלא תמונות מליציות הנקראות בלשון יוני בשם τρόπος שענינו conversio הפוך ונליזה.