(הקדמה)
פרשה שמינית במראת מנוח ואשתו אשר ראו ולידת שמשון. תחלתה ויהי איש אחד מצרעה וגו׳, עד וירד שמשון תמנתה וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה מה היה המלאך הזה שראתה אשת מנוח? ואם היה נביא כדעת רלב״ג שחשב שהיה פנחס, אם כן למה לא אכל גדי העזים ואמר לא אוכל בלחמך? ולמה לא גלה שמו ואמר והוא פלאי, והוא עלה בלהב השמימה? ואם היה מלאך אלהי כפשט הכתובים, מה היה צורך באותה מראה לאשת מנוח? כי אף ששמשון לא יהיה נזיר מן הבטן לא יקצר יד ה׳ מהושיע את ישראל על ידו, כל שכן שכבר יוכל להיות נזיר אח״כ מנדרו, ומה לו שיהיה נזיר מן הבטן שהוצרך לבא עליו המלאך?

השאלה השנית מדוע באה מראת המלאך ההיא אל האשה ולא בא אל מנוח לא בפעם הראשונה שאמר וירא מלאך ה׳ אל האשה ולא בפעם שנית? שעם היות שהתפלל מנוח יבא נא עוד אלינו, הנה לא בא לשניהם יחד כי אם לאשה ראשונה, כמו שאמר ויבא מלאך אלהים עוד אל האשה:

השאלה השלישית במה שספרה האשה למנוח מדברי המלאך שהוסיפה בהם מצד וגרעה בהם מצד, אם התוספת אמרה כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו, והמלאך לא אמר עד יום מותו, והגרעון כי הוא אמר ומורה לא יעלה על ראשו, ואמר והוא יחל להושיע את ישראל, והיא לא אמרה זה לבעלה:

השאלה הרביעית במה שהתפלל מנוח שיבא איש האלהים להגיד מה נעשה לנער היולד, והיא ביאה בלתי צריכה, אחרי שכבר אמר כי נזיר אלהים יהיה הנער, ובהיותו נזיר כבר צותה תורה מה שיעשה כל ימי נזרו, ולא היה אם כן צריך שיבא לזה עוד איש האלהים, כ״ש שכאשר בא לא שאל ממנו כי אם משפט הנער ומעשהו, והוא באמת דבר אחר בלתי דיני הנזירות:

השאלה החמשית בתשובת המלאך למנוח, כי הוא שאל מה יהיה משפט הנער ומעשהו? והמלאך השיבו מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר וגו׳, כל אשר צויתיה תשמור, ולא אמר אם כן דבר מהנער כי אם מהאשה, כ״ש שזה כלו כבר אמרו אליה, ומה התועלת בהשנות הדברים?

השאלה הששית בגדי העזים שהקריב מנוח, אם ראשונה במה שהוא אמר למלאך שיעשה לפניו גדי עזים, רוצה לומר לאכול, והמלאך השיבו ואם תעלה עולה לה׳ תעלנה, ולמה השיבו המלאך בענין העולה אם מנוח לא דבר בה ולא שאל עליה? ושנית באמרו ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה׳, ואם הוא לא היה יודע כי מלאך הוא, והיה מביא גדי העזים שיאכל ממנו, איך העלהו על הצור לעולה לה׳? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:

ויהי איש אחד מצרעה וגו׳. דעתי במלאך הנזכר הנה שהיה מלאך אלהי שכל נבדל, ונראה לאשת מנוח בצורת אדם עד שחשבה היא ומנוח אישה שהיה איש נביא לה׳, והוא כדמות המלאך שנראה לגדעון, ויורה על זה שקראהו הכתוב תמיד מלאך האלהים, ועם היות שפעמים יקרא הנביא מלאך, כאמרו (במדבר כ׳ ט״ז) וישלח מלאך ויציאנו ממצרים, הנה מלאך האלהים בסתם לא יקרא הנביא, כ״ש כשיזכיר הכתוב שחשבו ראשונה שהוא איש האלהים ושלא ידעו כי מלאך ה׳ צבאות הוא, וששמו לפניו לאכול ולא אכל, ואמר ששמו פלאי ועלה בלהב האש השמימה והלך מעיניהם פתאום, שכל הדברים האלה יעידון יגידון שמלאך ה׳ אלהי שכל נבדל היה בלי ספק, ושראוהו בתחלה בצורת אדם ובסוף הכירו וידעו שלא היה אדם כי אם דבר אלהי רוחני. והנה היתה צורך המראה הזאת להגיד אל האשה שהריונה ולידתה תהיה נסיי, באופן שהבן שתלד ידע זה אחרי כן וישכיל ממוצא דבר ויתן אל לבו שהוא כלי מאת האלהים ושליח ההשגחה, באופן שחפץ ה׳ בידו יצלח. וגם היתה המראה צריכה להזהיר האשה הדברים שתאכל, באופן שהולד אשר במעיה יזון במאכלים טהורים, ויהיה נזיר אלהים מן הבטן, ועם זה יקנה מזג טהור ומתחלף למזגי הפלשתים האוכלים כל טומאה ושותים במזרקי היין, ויהיה זה סבה לשנאתו אותם ולהלחם בהם תמיד ולעשות בתוכם נקמות ה׳: ורלב״ג כתב שהזהירו מן היין, לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שיהיה שטוף אחרי המשגל, ולתקן מזגו והנהגותיו צוה שיהיה נזיר מן היין, כמו שאמרו (נזיר ב׳ ע״א) מי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ושאסר ממנו גלוח השער להיות סבת גבורתו, והשתדל החכם לחזק זה כפי השרשים הטבעיים, בהיות השער מתהוה מהאיד האדומי, ודבריו בזה כלם הבל המה מעשה תעתועים, כי אין גלוח השער מחליש ולא הנזירות מרבה הגבורה, ואם ראינו בשמשון שסרה ממנו גבורתו בגלוח שערו, לא היה זה בטבע כי אם בדרך השגחה, יען וביען היה נזיר אלהים והיה ראוי שישמור נזירותו וכאשר העביר אדרתו מעליו נמכר ביד אשה והגיד לה סוד ה׳ וסבב שיגלח את שערו, היה ראוי שיסור ה׳ מעליו ויהיו אויבו וערו. אבל כפי האמת רצה האל יתברך ששמשון ממעי אמו יהיה נזיר כדי שישמר מן היין, וכדי שיהיה מזגו מתחלף ואויב למזג הפלשתים כמו שכתבתי, וגם לסבה אחרת והיא לפי שהיה גלוי לפניו הדברים הזרים שהיה עתיד שמשון לעשותו, רצה יתברך שלא יחשוב אדם שיהיו מעשה שכרות, ומפני זה צוהו שיהיה מבטן אמו נזיר מהיין, וגם צוה שינזר כדי שלא יעלה מורה על ראשו, ויהיו שערותיו תלתלים שחורות כעורב, כאלו הוא מתאבל על שעבוד ישראל והיות הפלשתים גוברים עליהם, עד שתמיד מפני זה יכסוף להנקם מהם:

וכבר נרמזו הסבות האלה כלם בדברי המלאך לאשה, אמר הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית ויולדת בן, והיא ההודעה הראשונה שעם היותה עקרה בטבעה על דרך נס אלהי תהר ותלד בן זכר:

ואחר זה הזהירה: ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר וגו׳ כי הנך הרה וגו׳, ואין בזה ייתור דברים, אבל בראשונה הודיעה שתהר בעתיד ותלד, ואמרו ועתה השמרי נא, רוצה לומר מעתה ומהיום הזה ולהלאה השמרי נא בשתיה שלא תשתי יין ושכר, ובאכילה שלא תאכלי כל טומאה, רוצה לומר הדברים האסורים לנזיר כדברי חז״ל (נזיר ל״ד ע״א), או הדברים הטמאים בעצמם. ונתן הטעם למה תתחיל בזאת ההנהגה מעתה בלי איחור ואמר

כי הנך הרה, רוצה לומר בהוה כבר את הרה ותלד בן, ולכן ראוי שמעתה תשמרי הנהגתך. והודיעה עוד שמורה לא יעלה על ראש הולד, ונתן שתי סבות בדבר. האחת כי נזיר אלהים יהיה הנער, ואלה הם דרכי ודיני הנזירות, ושהיה הרצון האלהי שיהיה נזירתו מן הבטן, ולכן ראוי שמכאן ואילך תתחיל בהם. והשנית היא והוא יתחיל להושיע את ישראל מיד פלשתים, ובעבור זה ראוי שיזון ויקנה מזג מתחלף אליהם, ושיביא שערו כמתאבל על מת ומבקש נקמתו, ואמר והוא יחל להושיע לפי שלא היתה תשועתו שלמה, כי לא מצינו שנלחם עם מלכים ונצחם כדרך שהיו עושים שאר השופטים, אבל היו מעשיו נפלאות אליו ביחוד ולא היה עושה אותם בסדר, ולכן אמר והוא יחל להושיע את ישראל וגומר, והותרה עם זה השאלה הראשונה:

ותבא האשה ותאמר לאישה וגו׳. הטעם שלא בא המלאך אל מנוח ובא אל האשה הוא להיותה אליו יותר מוכנת בשכלה ובחכמתה, כי כן תראה שכאשר אמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו, הנה היא בחכמתה הודיעו מה שלא היה הוא יודע, אם חפץ ה׳ להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה וגו׳, ואולי שלזה אחז״ל (ברכות ס״א ע״א) שמנוח עם הארץ היה. וגם נאמר שבא המלאך אליה לפי שהיא היתה אשר תשמור ההנהגה במאכל ובמשתה ומנוח לא היה לו דבר שיעשה בזה, ולכן יוחדה האזהרה והמראה לצריך אליה שהיא האשה לא למנוח, ועם זה הותרה השאלה השנית: והיו דבריה לבעלה שאיש האלהים בא לדבר עמה, וקראתו איש לפי שראתה אותו בצורת אדם, וגזרה שהיה איש האלהים, אם מפני הנבואה והייעוד שאמר אליה, ואם לזוהר צורתו והדרת פניו, כמו שאמרה ומראהו כמראה מלאך האלהים, וביארה במה יתדמה למלאך, כי היא לא ראתה מלאך מימיה לשתזכור דמיונו ולכן אמרה נורא מאד, רוצה לומר שהמשילתו בענין המלאך להיות צורת פניו דבר נורא ונפלא. ולפי שלא ישתדל לדעת שמו ושם עירו כדי ללכת שם לדבר עמו ולשאול לו האמת כדברי האשה, לכן הקדימה אשתו לומר ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי כאשר שאלתי לשמו, ולכן בראותי שהיה מעלים שמו לא רציתי לשאול עוד שם עירו כי בידוע שגם כן יעלימהו, ולפי זה נאמר שהיא שאלה לשמו ואם לא נזכר בכתוב. או היתה כוונתה שראתה מראהו כל כך נורא מאד שעמדה מתבהלת, ולכן לא שאלה לשמו ולא לשם עירו:

וזכרה שאמר לה הנך הרה וילדת בן ועתה אל תשתי וגו׳, והנה הוסיפה לומר עד יום מותו, כדי להפחיד את מנוח לומר שאם יעבירה על הנהגת המלאך מיד ימות הנער אשר בבטנה, ולכן ראוי שיהיה זריז בשמירת ההנהגה כדי שיחיה ולא ימות, ולכן לקחה זה ממה שאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, ומאשר זכר ההתחלה ולא הסוף חשבה שיהיה נזירותו תמידי עד יום מותו, והיא היתה באמת מחשבה צודקת כפי הדין, ולא אמרה לו ומורה לא יעלה על ראשו והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים שאמר לה ג״כ המלאך, לפי שהיו ישראל בימים ההם תחת יד פלשתים, וחששה אולי יודע הדבר הזה ויהרגו אותה אם ידעו שממנה יצא מושיע ורב ונגיד ונאמן, ולזה העלימה ג״כ ענין המורה שהיתה מתיחסת לתשועת ישראל כמו שזכרתי, והותרה השאלה השלישית:

וזכר שמנוח התפלל אל ה׳ ואמר בי אדני איש האלהים אשר שלחת יבא נא עוד אלינו וגומר, ר״ל כי בעבורי ה׳ שלח אלינו איש האלהים אשר בא אל האשה, כי עם היות שבא אליה הנה מצדי ובעבורי תצטרך ביאתו פעם אחרת, וזהו בי אדוני, ואמר שגם יהיה תועלת בביאתו לעצם הענין, כי יורה מה נעשה לנער היולד, רוצה לומר דיני הנזירות ואם יוסיפו עוד לעשות עמו דבר אחר, כי בהיות שענין נזירותו נשתנה בהיותו מן הבטן, יורה שיהיה עוד ענינו דבר אלהי, ואולי מפני זה צריך לעשות לו דבר אחר נוסף על הנזירות.

ולכן אמר ששמע אלהים בקול מנוח, כי בעבורו הוסיף לבוא המלאך, ואמר שבא אל האשה להיותה יותר מוכנת כמו שאמרתי, וגם בא אליה עתה בפעם השנית לפי שהיא תכירהו ותדע שהוא אשר בא אליה ראשונה, מה שלא היה אם יבא אל מנוח, כי לא ידע אם היה הוא אשר בא אל אשתו אם לא:

וזכר שהיא הלכה לאמר לאישה שכבר בא איש האלהים ושהלך מנוח אחרי אשתו, לפי שהיא היתה יודעת באיזה מקום היה יושב. ואפשר לומר עוד שמנוח נסתפק אצלו האם היה האיש אדם רמאי? ושהיה ביאתו לדבר לאשתו דברי מרמה להתעולל עלילות ברשע, ולכן בחר ללכת אחרי אשתו לראות אם בבואה אצלו ישלח ידו אליה או יעשה דבר בלתי הגון, יען ראה שבא שתי פעמים לדבר אליה ולא בא אליו:

וזכר שהגיע עדיו ושאלו האתה האיש אשר דברת אל האשה וגו׳?

עתה יבא נא דבריך, ר״ל עתה הוא זמן לדבר בהיותי עם אשתי ולא שתדבר לאשה לבדה, ופרט בקשתו באמרו מה יהיה משפט הנער ומעשהו, ולא היה כוונתו לשאול מה יעשו לנער (כי לא יאמר על זה משפט הנער ומעשהו) אבל שאל שיגיד לו העתיד והנפלאות אשר יעשה אחרי הגדל הנער הזה, אחרי אשר האל יתברך מולידו על דרך נס ושגזר שיהיה נזיר ושיהיה נזירותו מן הבטן, שבלא ספק כל זה יורה על היותו נולד לתכלית מה, וכאשר ראה המלאך שהוא התפלל כדי שיודיע מה יעשו לנער ושעתה לא דבר בזה, אבל היה שואל העתידות, לא רצה להודיעו דבר מהעתיד, כי היה בלתי הכרחי אליו, ואולי יזיק אם יוודע הדבר לפלשתים שיהרגו את האשה בהריונה או הנער בהולדו. ולפי שמנוח רמז בדבריו שהמלאך טעה בבואו אל האשה ולמה לא בא אליו כמו שפירשתי.

לכן השיבו בלבד מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר, ר״ל אם באתי אל האשה ולא באתי אליך, הוא לפי שדברי צריכים אליה בהנהגתה ואינם צריכים לך, ולכן לא שנה ולא הוסיף דבר על מה שאמר אליה, לרמוז שאליה צריכה ההנהגה לבד ושאין לו עסק בנסתרות ובמה שיהיה באחרית הימים, ולא נתן הנהגה לנער כי מאחר שלא בקשו מנוח ממנו התבאר שהיה יודע דיני הנזירות, והקב״ה לא היה מוסיף עליהם כלום.

ולזה חתם הדברים כל אשר צויתיה תשמור, ואין תשמור בכאן צווי, אבל רצה לומר אני יודע שהאשה תשמר מכל אשר אמרתי אליה ואין צריך א״כ דברים אחרים בזה, והתבארו בזה השאלות רביעית וחמשית:

ויאמר מנוח אל מלאך ה׳ וגו׳. כאשר ראה מנוח שהיה המלאך מקצר בדברים ורוצה להפטר משם, חשב להאכילו ולתת לפניו סעודה באופן שיתעכב שם ומתוך האכילה יגלה לו דברים ממה שיהיה, וזהו נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים.

והנה אמר המלאך: אם תעצרני לא אוכל בלחמך, רוצה לומר אתה מנוח אמרת ונעשה לפניך גדי עזים, איני יודע אם כוונתך לעשותו לפני לאכול ממנו או לעשותו לפני עולה לה׳? כי שני המובנים יכלול זה המאמר, אחרי אשר לא אמר ונעשה לך גדי עזים, כי אם ונעשה לפניך, ולזה השיבו לשני המובנים ואמר, אם תעצרני לא אוכל בלחמך וזה כנגד המובן הראשון שיעש׳ אותו לאכלו שם, וכאלו אמר אל תחשוב שעם האכילה אתעכב כאן כי ודאי לא אוכל בלחמך, וגם רמז בזה שהיה מלאך שאינו אוכל בלחמו לחם אדם, כי אם לחם אבירים קדושים, ולמובן השני השיב ואם תעלה עולה, רוצה לומר אם כוונתך באמרך נעשה לפניך להעלות ממנו עולה? לה׳ תעלנה, כי אין ראוי לעלות עולה לשום מלאך כי אם לה׳ לבדו. ולפי שבמאמר הזה רמז היותו מלאך לכן הודיע הספור כי לא ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא, רוצה לומר שעם כל הרמזים האלה לא הבין מנוח כלום. ואפשר לפרש עוד שמנוח אמר נעצרה נא אותך ובזה היה מורה אנושותו, כמי שמזמין רעהו לסעודה, ומצד אחר אמר ונעשה לפניך גדי עזים שהוא הלשון נופל על הקרבן לגבוה, והמלאך השיבו על ראשון ראשון (ועל אחרון אחרון), אם תעצרני כמו שאמרת ראשונה? לא אוכל בלחמך, כי לא מנהג אדם לי, ואם תעשה עולה כמו שנראה ממאמרך השני? לה׳ תעלנה ולא לי, (שמות כ״ט י״ט) כי זובח לאלים יחרם בלתי לה׳ לבדו, ועם כל זה לא ידע מנוח ומפני סכלותו אמר ועשה כן, לא כדרך נבוכדנצר שבדעותיו הנפסדות אמר (דניאל ב׳ מ״ו) ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה, ולא כיוון המלאך בזה להזהירו שלא יעלה עולה לאלהים אחרים כדברי המפרשים כי לא היה זה מענין הדרוש:

וזכר שאמר לו מנוח מה שמך, כדי שכאשר יבא דבריך כבדונך, רוצה לומר נכבד את אשר תרצה ותצוה.

ושהמלאך השיבו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, רוצה לומר והוא דבר נעלם מעיני כל בשר או דבר נבדל ונפרש מחומר, כמו שתרגם יונתן.

וכאשר ראה מנוח מדברי המלאך שלא יאכל בסעודתו לקח גדי העזים ועשה ממנו עולה על הצור לה׳ על בשורת אשתו, כי למדהו המלאך שיעשה כן וחשב שבהיותו עושה אותו בדבר הנביא ההוא לא היה חוטא בהקרבה בבמה, והותרה בזה השאלה הששית: וזכר שהמלאך היה מפליא לעשות, רוצה לומר שעשה שיצא אש מהצור ואכל את העולה כמו שהיה בגדעון, ואולי שזה המלאך היה אשר בא אליו שמה, לפי שכל מה שעשה כאן מהעולה ועל הצור ועליתו בלהב השמים והליכתו מעיניו הוא מה שנזכר שם גם כן. ואחשוב עוד כי ומפליא לעשות אמר על המלאך שנקרא שמו פלאי, ואמר שמנוח העלה הגדי והמנחה על הצור, ושמפליא (שהיה המלאך) יעשה ממנה מה שיראה, וזהו ומפליא לעשות, שהמלאך שנקרא פלאי או ומפליא יעשה ממנו מה שירצה, ומנוח ואשתו רואים מה יעשה האם יאכלהו או יעלהו עולה, ואין ספק שיצא האש ואכל את העולה ואת המנחה.

ולכן עלה המלאך בלהב המזבח לעיניהם, ואז נפלו על פניהם מיראה ופחד וכאשר עלה לא ראוהו עוד. ואפשר לומר עוד שמנוח העלה הגדי והמנחה על הצור ושהמלאך היה מפליא לעשות, רוצה לומר מתעלם לעשות, ועם כל העלמתו היה מנוח ואשתו רואים ומשקיפים במעשיו, וכאשר עלה המלאך בלהב השמים חשבו מנוח ואשתו שהיו בני מות, לפי שהביטו במעשה המלאך בהיותו מתעלם מהם, וז״ש מות נמות כי אלהים ראינו:

והנה אמר הכתוב: אז ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא ולא זכר אשתו, להעיד שאשתו כבר היתה מרגשת בהיותו מלאך, כמו שאמרה בראשונה ומראהו כמראה מלאך האלהים, אבל מנוח עם הארץ היה ולא הרגיש בו כי אם כאשר עלה בלהב המזבח ונעלם מעיניו. והנה זכר שלא נחה דעתו של מנוח לחשוב שהוא מלאך.

אבל אמר אחרי כן לאשתו מות נמות כי אלהים ראינו, כי חשב שהמלאך היה אלהים אמת ומלך עולם, ונמשך מנוח בזה אחרי ההקדמה המפורסמת אשר היתה בקדמונים, שהרואה שכל נבדל ימות כמו שזכרתי בגדעון.

והיא בחכמה השיבתו דברים נכוחים לו חפץ ה׳ להמיתנו לא לקח מידינו וגו׳, רוצה לומר שלשה דברים יורו שלא נמות, האחד שלקח מידינו עולה ומנחה, השני שהראנו את כל אלה והוא ראיית המלאך ואש מן השמים ועליית המלאך בלהב, השלישי הוא שהשמיענו כזאת, ר״ל בשורת הבן שזכר, ואם נמות לא יתקיים הייעוד אשר השמיענו:

וזכר שכן היה שלא מתו, ותלד האשה בן ותקרא את שמו שמשון, ולא זכר למה קראו אותו שם, וידמה שרמזה שישמש את האלהים כל ימי חייו בנזירותו, וגם רמז שיהיה שממה גדולה לפלשתים ולכן לא פרסם סבת השם ההוא:

וזכר שרוח ה׳ (והיא המדרגה מרוח הקדש הבא לשופטי ישראל) התחילה לפעמו, ר״ל שלא היה שכלו מיושב כי אם (בלתי מסודר) ונפעם כפעמון, ושהתחיל זה בהיותו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול. וכתב רד״ק שמחנה דן הוא ליש שקראו דן, ואני אומר שהוא קרית יערים שקראו לו מחנה דן כמו שיזכור אחר זה. וזכר המקום אשר התחיל בו הרוח לפעמו, אולי לגבורות שעשה במקום ההוא או לסבה אחרת שנתגלה שם הרוח אשר בו: