Hashem said to me, "Don't bother Moab and do not contend with them in battle, for I will not give you of his land for a possession because I have given Ar to the children of Lot for a possession."
א. אַל־תָּ֙צַר֙ =ל1,ש,ש1,ק3,ו?,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן • ל!=אֶל־תָּ֙צַר֙ (״אל״ בסגול) • הערות ברויאר ודותן
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
And the Lord said to me, Distress not the Moabaee, nor stir yourself to make war with them; for I will not give you any of their land to inherit, for I have given Lechiath to the children of Lot for an inheritance.
ואמר י״י לי אמר משה לא תעיקון ית מואבייא ולא תסדרון לקבליהון סדריב קרבה ארום לא אתן לכון מן ארעהון ירתו ארום לבנוי דלוט יהבית ית לחיית ירתו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מואביי״) גם נוסח חילופי: ״מואב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תסדרון לקבליהון סדרי״) גם נוסח חילופי: ״תתגרון בהון סדרי״.
ואמר י״י לי לא תעיק ית מואבאי ולא תסדר לקיבליהון סידרי קרבא ארום לא איתן לכון מארעהון ירותא ארום לבנוי דלוט יהבית ית לחיית ירותא.
And the Lord spoke to me, saying: You shalt not aggrieve the Moabaee, nor make war against them; for I have not given you their land to inherit, because I have given Lachaiath for a possession to the children of Lot.
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה – אבל אנגריא עשה בהם, ועשו להם מארבים עצמם כשאילו ירצו להלחם עמהם והם בורחין ולוקחין הם כל מה שמוצאים משלהם ומפני שהיו מתייראים מהם היו מוכרים לחם ומים.
כי לבני לוט נתתי את ער ירושה – 1היא ירושה להם מאברהם, לפי שהלך לוט עם אברהם ולא גילה על שרה שהיא אשתו בעת שירד למצרים, לפיכך נתן לו הקב״ה שכרו שירשו בניו שני עממין מאותם שנתן לאברהם.
1. היא ירושה להם מאברהם לפי שהלך לוט כו׳. מובא ברש״י בפסוק ה׳, ועיין ב״ר פנ״א אות ו׳.
ואמר ה׳ לי, אל תטיל מצור על המואביים, ולא-תתגרה בהם למלחמה, היות ואני לא אתן לכם מן ארצם אחוזה, כי לבני לוט כבר נתתי את ער, בירושה.
ואל תתגר בם – התפעל חסר למד הפעל; שרשו ׳תתגרה׳ ולולא הריש היה מדגיש.
ואל תתגר בם מלחמה – לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מייראים היו אותם ונראין להם כשהם מזויינים, לפיכך: ויגר מואב מפני העם (במדבר כ״ב:ג׳), שהיו שוללין ובוזזין אותן. אבל בבני עמון נאמר: אל תתגר בם (דברים ב׳:י״ט) – שום גירוי, בשכר צניעות אמם שלא פירסמה על אביה כמו שעשתה בכירה שקראה שם בנה מואב.א
ער – שם המדינה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״על שם אביה״.
ואל תתגר בם וגו' AND DO NOT CONTEND WITH THEM [IN WAR] – As regards Moab He forbade them (the Israelites) only war against them, but they may frighten them, appearing before them when equipped for war; therefore it is written, "And Moab was afraid because of the people" (Bemidbar 22:3), because they took plunder and loot from them. But about the children of Ammon it is said, "Do not contend with them" (v. 19) – no provocation of any kind, – as a reward for the modesty shown by their ancestress, Lot's younger daughter, who did not publicly divulge regarding her father's conduct, as his elder daughter did, who called her son's name "Moab" (i.e. born of the father) (Bava Kamma 38b; see Rashi on Bereshit 19:37).
3. At the end of the war between Sihon and Moab. Ibn Ezra comments thus because our verse speaks of Ar as belonging to the children of Lot, i.e., the Moabites.
אל תצר את מואב – על אילו {ג׳}א אומות הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם, שיהיו סבורים לכבשם: שעיר, עמון, ומואב:
שעירב – שבמקומותג קורא אותם חוי, כדכתיב: את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי (בראשית ל״ו:ב׳), וסבורים ישראל שהיא ארץ החוי שנתן להם הקב״ה לירש, ולכך כתיב: ובשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב). כלומר: עיקר שמם חורי, ואינם מז׳ עממים, והאי דקרי להו חוי, דמורחי לארעא כחויא. ולקמן מפרש (ר״י בכור שור דברים ב׳:כ״ג) איזה הוא חוי שניתן לישראל. וכן אמרו רבותינו (בבלי שבת פ״ה.): שהיו מריחין את הקרקע ואומרים: קנה זה יפה לדקלים, וזה יפה לגפנים, וכן לכל מין ומין, ולכך קרי ליה יושבי הארץ (בראשית ל״ו:כ׳), שהיו מיישבין את הארץ בפירותיה מרוב חכמתם.
ועמון ומואב – שהיו ישראל סבורים שארצם ארץ רפאים שניתנה לאברהם אבינו, כדכתיב: את הקיני ואת הקניזי {וגו׳} ואת הרפאים (בראשית ט״ו:י״ט-כ׳), וכן כתיב במואב (דברים ב׳:י״א): {רפאים יחשבו – },ד יחשבו עליהם בני אדם שהם רפאים, ואינם, כי המואבים יקראו להם אימים, על שהם גדולים ואימתנים, וזהו עיקר שמם, ואינם רפאים, ואין לכם דין בארצם. ובעמון כתיב: ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳), סבורים בני אדם שהיא ארץ רפאים, ואינה כן,ה {ו}העמוניםו יקראו להם זמזומים (דברים ב׳:כ׳), לפי שהם בעלי מחשבה ותחבולה,ז כמו: כאשר זמם (דברים י״ט:י״ט).
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בשעיר.
ג. בספר הג״ן נוסף כאן: הרבה.
ד. ההשלמה מספר הג״ן.
ה. בספר הג״ן: ואינם כי.
ו. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: העמונים.
ז. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ותחבולת.
אל תצר את מואב – DO NOT BOTHER MOAV – About these {three} nations the Blessed Holy One warned Israel not to conquer their lands, which they would have thought to conquer: Seir, Ammon, and Moav:
Seir – whom, in some places, it calls Hivites, as it is written: “Oholivamah the daughter of Anah, the daughter of Tzivon the Hivite” (Bereshit 36:2), and Israel thought that this was the Hivite land that the Blessed Holy One gave them to inherit, and therefore it is written: “The Horites also lived in Seir before” (Devarim 2:12). Meaning: their main name was Horite, and they were not from the seven nations, and [the fact] that they called them Hivite, [this is] because they would smell the land like a snake (hivya). And below (R״Y Bekhor Shor Devarim 2:23) it is explained which are the Hivites that were given to Israel. And thus said our Rabbis (Bavli Shabbat 85a:2): That they would smell the land and say: this measure [of land] is fit for palm trees, and this is fit for grape vines, and so too for every single species, and therefore they were called “settlers of the land” (Bereshit 36:20), that they settled the land with its fruit with their great expertise.
And Ammon and Moav – For Israel thought that their land was the land of the Rephaim that was given to our patriarch Avraham, as it is written: “the Kenites, the Kenizzites {etc.} and the Rephaim” (Bereshit 15:19-20), and likewise it is written by Moav (Devarim 2:11): {regarded as Rephaim – }, people regard them as if they are Rephaim. But they are not, for the Moabites call them Eimim [fearsome ones], because they are large and intimidating, and this is their main name, and they are not Rephaim, and you have no right to their land. And by Ammon it is written: “That also is regarded as a land of Rephaim” (Devarim 2:20), people think that it is the land of Rephaim, but this is not so: "{and} the Ammonites call them Zamzumim [plotters]" (Devarim 2:20), since they were masters of thought and strategy, like: “as he plotted” (Devarim 19:19).
ויאמר י״י אלי אל תצר את מואב – לי הזהיר על כולם לפי שהייתי עתיד ליקבר בערבות מואב.
על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם. שעיר לפי שמצינו שנקרא חוי כדכתיב ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי (בראשית ל״ו:ב׳) ויש לבעל דין פתחון פה לחלוק ולומר שהוא החוי הנמנה בשבעה עממים שנתנו לישראל לכך כתב לך כאן ובשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב) כלומר עיקר שמם חורי ואינו משבע עממים והא דקרי להו חוי משום דמריחי לארעא כי חיויא ואומר קנה זה יפה לגפנים וזה לדקלים. מואב – לפי שארצו נקראת ארץ רפאים כדכתיב רפאים יחשבו אף הם (דברים ב׳:י״א) ויש פתחון פה לומר שנתנה לאברהם כדכתיב בפרשת לך לך ואת הרפאים ויש להם לישראל זכות לכבשם לכך כתב לך כאן והמואבים יקראו להם אימים (דברים ב׳:י״א) כלומר כך עיקר שמם ואינן רפאים שנתנו לאברהם, ואין להם לישראל דין בארצם. עמון כמו כן נקראו רפאים כדכתיב ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳) וכדי שלא יאמרו עליהם הותרו לישראל כמו שאמרנו ואת הרפאים כתב לך כאן והעמונים יקראו להם – זמזומים כלומר כך עיקר שמם ואינם הרפאים שנתנו לאברהם.1
דבר אחר: על שלש אומות הללו הוזהרו על ידי שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים כדכתיב את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט) והם עמון ומואב ואדום. שלא יאמרו ישראל עליהם הרי הם מותרים לנו שהרי הם מעשרה עממין שנתנו לאברהם.2 לכך נאמר ונשמרתם מאד וגו׳ שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא הותרו לישראל עד ימות המשיח כמו שפר״ש. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם אמאי תיסק אדעתייהו לכבשן.
ויאמר ה' אלי: אל תצא את מואב, "the Lord said to me: do not harass Moav!" He addressed me in the singular mode, but meant for this commandment to include the whole nation. The reason for this command was because Moses was going to be buried in the territory of Moav. God issued instructions not to harass in one way or another, three nations, Seir, Edom, and Moav. Their territories were not to be violated. (B'chor shor) We know that the territory of Seir was not to be violated as this nation was also known by the name of Chivi, as mentioned in Genesis 36,2: אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי. One could argue that this Chivi was one of the seven nations that God had promised to the Israelites. In order to forestall such claim, the Torah added in our chapter in verse 12: that the Chorim used to dwell in that region originally, but they had been supplanted by the descendants of Esau who had wiped out that population just as the Israelites wiped out the Canaanite nations when they received the Holy Land from God. We are to realise that basically that land belonged to the Chorim. They were not part of the seven Canaanite tribes. The reason they were called חוי, as explained in the Talmud tractate Shabbat folio 85, is that the original inhabitants the Chori, were able through their sense of smell to determine which kind of soil was most suitable to plant what kind of crop on. The Chivi, on the other hand, were able to taste the soil and determine what to grow on that particular soil. Moav, their land had originally been called the land of the Refaim, ((11)) and it is possible that it had been given to Avraham as stated in Genesis 15,20, so that the Israelites had a certain right to claim it as their ancestral land. The Moabites used to call the previous inhabitants of that land: Eymim. Apparently, that was their original name, and they were not identical with the Refaim given to Avraham, so that the Israelites had absolutely no prior claim to that land. Ammon. The land occupied by the Ammonites were also part of the Refaim, (verse 20) In order that no one should be able to claim it as belonging to or designated for Israel, Moses tells us what the names of the original inhabitants used to be, such as Zamzumim. They are not to be confused with the Refaim given to Avraham. A different approach: The Israelites were specifically warned not to enter into any hostilities with these three nations, although they had been included in God's promise to Avraham's descendants in chapter 15 in the Book of Genesis. The peoples referred to as: Keyni, K'nizi, and Kadmoni, are simply different names for the people more commonly known as: Ammon, Moav and Edom. By using the expression: ונשמרתם מאד, "be extremely careful no to, etc.," Moses impresses the seriousness of the sin to contravene this warning. The Israelites did not need to be warned concerning any other nations in that region, as they had never for a moment entertained any hostile designs against them, their lands not having been promised to Avraham. Rashi comments that the promise to Avraham of the lands of the last three nations mentioned in the covenant between the pieces in Genesis chapter 15, was not meant to be fulfilled until the coming of the Messiah.
נתתי את ער ירושה, "for I have given it to the descendants of Lot as an ancestral land."
אל תצר את מואב וגו׳ – וקשה מה נ״מ בסיפור זה אליהם, וי״ל שלא ידאגו ישראל ויאמרו מדוע לא הוריש אותנו הקב״ה אלו ג׳ אומות עמון ומואב ושעיר, אולי ח״ו לא חפץ ה׳ בנו להביאנו אל הארץ, לכן אמר שמפני כבוד אבותיהם שהיו קרובים לישראל הניחם שם וק״ו לישראל.
אל תצר את מואב – על שלש אומות הוצרך הקב״ה להזהיר ישראל שהיו סבורים לכובשן בדין. ארץ שעיר ועמון ומואב. שעיר שקורין חוי במקומות הרבה שנתן להם הקב״ה ליירש ולכך כתיב בשעיר ישבו החורים לפנים (דברים ב׳:י״ב). אין עיקר שמה חוי ואינה מן שבעה עממים. והא דקרי לה חוי לפי שמריחין את הארץ כחוייא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב״ה לישראל. ועמון ומואב היו סבורים שהם ארץ רפאים שנתן לאברהם אבינו כדכתיב את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט) ואת הרפאים. וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם (דברים ב׳:י״א). סבורים וחושבים בני אדם שהם רפאים ואינם כי המואבים יקראו להם אימים (דברים ב׳:י״א) על שם שהם גדולים ואימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב אף היא (דברים ב׳:כ׳) ובני אדם סבורים שהיא ארץ רפאים ואינה כי העמונים יקראו להם זמזומים (דברים ב׳:כ׳) על שם שהם בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם גדול ורם כענקים ולפי שבטחו בגבורתם ובחכמתם היו מורדים בבורא והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם אבל שאר אומות שלא היה שום טענה לישראל עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר.
אל תצר את מואב – על אומות הללו שעיר ועמון ומואב הוצרך הקב״ה להזהיר את ישראל שהיו סבורין לכבשם בדין שעיר שבמקומות הרבה קורא אותו חוי וחוי נתן הקב״ה לישראל בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים אין עיקר שמם חוי ואינם משבעה עממין והא דקרי להו חוי כמו שאחז״ל שהיו מריחין את הארץ כחויא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב״ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורין שהן ארץ רפאים שנתן הקב״ה לאברהם דכתיב את הקיני ואת הקנזי וגו׳ ואת החוי ואת הפרזי ואת הרפאים וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם סבורים וחושבים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינם כן כי המואבים יקראו להם אימים שאימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב גם היא כלו׳ אף היא סבורין היו בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזמים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רב וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדין בהקב״ה והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה על ארצם לא הוצרכו להזהיר.
אל תצר את מואב, "do not harass Moav." G–d had to warn the Israelites not to harass Amon, Moav and Seir, as they thought that they were legally entitled to inherit the lands of those nations. Seir appears under the heading of Chivvi in numerous places, and it was one of the tribes that G–d had told Avraham in Genesis chapter 15 that his descendants would inherit. This is why the Torah wrote in verse 12 of our chapter that originally the lands occupied at that time were inhabited by a tribe known as Chorim, and that the Edomites, i.e. Seir, had dispossessed the original owners, and did not occupy it legally, so that it was not included in what G–d had spoken about to Avraham in Genesis chapter 15. The "Chivvi" was not a separate nation among the seventy nations that we read about after G–d destroyed the Tower and mixed up the languages, but a sub-species, such as there were five such among the Midianites, each with a king of their own. Also Ammon and Moav occupied land previously owned by the Re-faim," (verse 11) so that although the soil was part of what is known to us as "Israel," that section was not included in what G–d had promised to Avraham as lands his descendants would inherit in chapter 15. The Moabites themselves had referred to these people as Eymim, i.e. not ethnically part of them. Some of these "names," were merely acquired names describing how others related to them, i.e. Eymim" are people that inspire Eymah, fear, in those who encounter them. Most of these "nations" were extraordinarily powerful human specimens not only physically but also mentally. This is why they were compared to Anakim, "giants." G–d did not have to warn the Israelites not to harass the Canaanite tribes who dwelt on their original land, not having engaged in wars of expansion.
אל תצר את מואב – על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הוצרך הכתוב להזהיר את ישראל שהיו סבורין שהוא אותו חוי שנתן להם הקב״ה בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים כלו׳ אין עיקר שמם חוי ואינם מן העוים והא דקרו להו חוי הוי כדאמרו רבותינו שהיו מריחים את הארץ כחוייא ולקמן מפרש החוי שנתן הקב״ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורים שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם המואבים קראו להם אימים על שאימתן מוטלת על הבריות ואין לכם דין בארצם ובעמון כתי׳ ארץ רפאים תחשב גם היא כלו׳ אף היא סבורין בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזומים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רם וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדים בהקב״ה והוא השמידם ומסרן ביד חלשים מהם אבל שאר האומות שלא היה לישראל שום טענה עליהם לא היה צריך להזהירם עליהם.
אל תצר את מואב – הנה הסבה בזה היא הסבה בעינה שזכרנו בדבר בני עשו והנה צוה להם שלא ישימום במצור ולא יתגרו בם מלחמה וכן מנע זה מבני עמון וזכר שהמואבים ירשו את ארצם מהאימים כי כן רצה י״י יתעלה מפאת ההשגחה הכוללת.
ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר וגו׳ עד אשר עשה ה׳ להם. זכר שבענין הזה בעצמו נאמר על ארץ מואב רוצה לומר שהאל יתברך צוה שלא ילחמו בהם. ולא יתן מארצם להם כלל ושבעבור זה לא נלחמו בהם ישראל.
והנה אמר במואב ועמון אל תצר ולא אמר כן בבני עשו לפי שכמו שזכר בני עשו היו יראים מהם ולכן ישראל מעצמם להיותם גבורי חיל לא יצורו על עם חלושי׳ היראי׳ מהם כיון שארצם נמנעת מהם. אבל עמון מואב שהיו גבורי׳ ואנשי חיל. לפי שישראל עם היות שלא יירשו את ארצם אולי להראות גבורתם יצורו עליהם וישלחו פרשים בארצם על אפם ועל חמתם. הנה בעבור זה הוצרך להוסיף ולומר באלה אל תצר את מואב. אל תצר את עמון. שלא ישימום בצרה וצוקה אחר שלא יירשו את ארצם. כי אם יעשו בהפך. אולי יחשוב חושב שישראל התאמצו למלחמה בכל כחם ונמנעו ממנו לא מפני הצווי האלהי כי אם מיראתם מהם. והנה לא אמר בעמון ומואב אוכל תשברו מאתם וגם מים כמו שאמר לבני עשו לפי שהם לא עברו בארצם לקנות אוכל מהם. ואחרי שראו מה שהשיבם בני עשו לא תעבור בי פן בחרב וגו׳. לא רצו לשלוח מלאכי׳ לעמון ומואב כי ידעו כי תשובתם על זה תהיה כתשובת בני עשו. ואחרי שהאל יתברך צוה שלא יתגרו בם מלחמה מה להם עוד בתוך ארצם.
ואמנם משה לפנים אמר אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף וגו׳ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי׳ היושבי׳ בער לא יחזור אמרו כאשר עשו לי אל אוכל בכסף תשברני. כי אם למאמר נעברה נא בארצך. וכמו שאזכור בהגיעי לשם בעז״ה.
ואחר שכל זה הטוב עתיד לצאת ממואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה.
לא אסר להם אלא מלחמה וכו׳. דאם לא כן, למה כתב אצל מואב ״אל תתגר בם מלחמה״, דוקא מלחמה, ואילו בעמון כתיב (פסוק יט) ״אל תתגר בם״, שמע מינה אפילו בלא מלחמה. ונראה לי פירושו, מה שהיתה הצעירה צנועה היה עמון הבא ממנה יותר קרוב אל ישראל, כי מדת ישראל הוא הצניעות, והגוים הם כולם פרוצים, ומצד ההתיחסות שהיה להם עם ישראל – צוה הקדוש ברוך הוא שלא להתגרות בהם. ונראה, דלאו דוקא שלא היה צניעות אלא בצעירה, אלא שזאת האומה כולה יותר צנועים, שאין סברא בשביל אמם יתן להם זה, אלא כיון שאמם היתה יותר צנועה – כל האומה כך. ויש לך להבין מפני מה הצעירה היתה צנועה יותר, ותבין זה ממה שאמרו חכמים (מגילה ריש יג ע״ב) ׳בשכר צניעות שהיתה ברחל [זכתה ויצאה ממנה שאול]׳, כי לעולם הצעיר הוא יותר צנוע ופנימי, ובא ממקום צנוע ופנימי יותר, לכך לא נגלה מיד, כמו אשר קודם לו. ומזה הטעם לא היה אומה בכל ע׳ לשונות שאיחרו להתגלות כמו ישראל, שהרי תמצא כי כל האומות נעשה כל אחת לאומה גדולה קודם ישראל, שלא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים, ואילו שאר האומות כבר היו נמצאים, וכל זה כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד. ולכך הצעירה היה בה צניעות יותר, וכן האומה, והיה בה קצת התדמות לישראל, וצוה עליהם ״אל תתגר בם (מלחמה)״:
ער שם המדינה. אבל לא שם העיר, דאם כן היה משמע שלא נתן הקדוש ברוך הוא לבני לוט רק עיר אחת, ואם כן למה אמר ״כי לא אתן לך מארצו ירושה״, דמשמע כל ארצו:
וְאַל תִתְגָר: הגימ״ל בקמץ. [וְאַל־תִּתְגָּר].
לא אסר וכו׳ אלא מלחמה. דק״ל לא הל״ל אלא אל תתגרו בם, מלחמה ל״ל, דהא בבני עמון (לקמן פסוק יט) לא נאמר אלא אל תתגר בם סתם. ומתרץ שלא אסר וכו׳:
אבל מיראים היו אותם כו׳. ר״ל ישראל היו מיראים את המואבים:
ואל תתגר בם שום גירוי כו׳. דהא לא כתיב מלחמה:
שקראה שם בנה מואב. ר״ל מאב שהוא לשון פריצות:
שם המדינה. דאי ר״ל עיר היה מפרש עיר פלונית:
The only thing He forbid them, etc., war. The verse should only have said, "Do not intimidate them." Why is, "with war," needed? For note that regarding the descendants of Ammon it only says below (v. 19), "Do not intimidate them." Therefore Rashi answers: The only thing He forbids, etc.
But they were permitted to terrify them, etc. I.e., the Jewish People were permitted to terrify the Moabites.
Do not intimidate them in any way, etc. Because [regarding the people of Ammon,] it is not written "With war."
Who named her son Moav. I.e., מאב (from father), which clearly indicates [her] immoral conduct.
The name of the country. For if ער means the same as עיר (city), then the verse should mention the name of the city.
ער – שם המדינה, ויתכן שלקח סיחון ער ממואב, וחזרה למואב באחרונה:
ואל תתגר בם מלחמה – אל תעוררו את עצמכם נגדם, להילחם בם.
כי לא אתן – עיין פירוש פסוק ה.
ויאמר ה׳ אלי – וגם מזה הזהיר ה׳ ואמר אל תצר את מואב היינו שיצורו לכבוש מבצריו, ואל. תתגר בם מלחמה גם בשדה במערכה, וחז״ל דייקו מזה שעל מואב לא הוזהרו רק מלתגר מלחמה לא מלתגר לשלול ולבוז בז מאתם, כי לא אתן לך מארצו ירושה ולא אמר פה עד מדרך כף רגל כי כבר לקחו מארצו מה שטהרו בסיחון וכן לקחו איזה ערים שבגבול מואב כמ״ש בפ׳ חוקת בפסוק את והב בסופה, ואמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, פי׳ שהוא להם ירושה מאברהם, ותפס ער שהיתה מטרפולין של מואב ובני עמון שהגם שאמר כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, בכ״ז לא לקחה סיחון מידם וחזרה לידם כמ״ש הראב״ע:
ואל תתגר בם מלחמה1 – היינו מלחמה כללית אבל יחידים2 לא נאסרו לצער ולהתחר עמה בדרך הילוכם.3 ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם.4
1. רש״י בעקבות חז״ל הפנה את תשומת לבנו למלה ״מלחמה״ שלא נאמרה אצל בני עמון (להלן פסוק י״ט) ומלמדנו חילוק בין מלחמה לבין ליירא אותם (ע״י כלל העם), אך רבינו מפנה אותנו למלה ״תתגר״ (במואב ועמון) לעומת ״תתגרו״ אצל בני אדום (לעיל פסוק ה׳), ומלמדנו חילוק בין כלל העם ליחידים.
2. אנשים יחידים מבני ישראל.
3. לא בדרך מלחמה כוללת. כי ״תתגר״ בלשון יחיד משמעותו כלל העם כאחד. אך לא ברור מה תהיה ההגדרה ע״פ רבינו אצל עמון (פסוק י״ט) שגם שם נאמר ״תתגר״ (ולא ״תתגרו״), בהתחשב בדברי חז״ל (הובאו ברש״י כאן) שאסור להתגרות בם שום גירוי, האם לרבינו איסור זה יהיה על כלל עם ישראל, בעוד שלגבי יחידים יהיה מותר, או לא. ועיין להלן פסוק י״ט ברבינו.
4. שכל יחיד מוזהר שלא יתחר ולא יתגרה עמהם. אמנם רבינו לא הביא טעם מדוע החמיר הקב״ה אצל אנשי אדום יותר מאנשי מואב. אך ניתן לראות חילוק זה בלשון הפסוקים לעיל אצל בני עשו – ״אחיכם בני עשו... ונשמרתם מאד... כי לא אתן לכם מארצם ״עד מדרך כף רגל״...
לבני לוט – בתור בני לוט, קרובו של אברהם אבינו, קיבלו המואבים ארץ ירושה מאת ה׳. כמו ישראל.
ער – (במדבר כ״א:ט״ו) נזכר כאן במקום כל ארץ מואב, מפני שבני ישראל עברו את גבול מואב על יד העיר הזאת, להלן פסוק יח.
ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב – ב״ק ל״ח וכי מה עלה ע״ד של משה. פירוש דבשארי אומות כתיב לאמר, דהעם יגורו בם מלחמה, אבל כאן לא כתוב לאמר, וא״כ למשה עצמו היה הצווי, לכן אמר מה עלתה ע״ד של משה. ומסולק קושית תוספות.
אל תצר את מואב – וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות,1 מפני שנשא ק״ו בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כש״כ.2(ב״ק ל״ח:)
ואל תתגר בם מלחמה – מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו3 (שם)
כי לבני לוט וגו׳ – א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן, נכרי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה4. (קדושין י״ח.)
1. עד שהוצרך הקב״ה להזהירו על זה.
2. וטעם הדבר מה שבאמת אין כן הדבר, מבואר בגמרא שאמר לו הקב״ה שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית, ועיין מש״כ בזה בפ׳ מטות בפ׳ נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים.
3. ר״ל להשתעבד בהם להביא מים ומזון. וטעם הדיוק בזה הוא ממה דכתיב כאן ואל תתגר בם מלחמה ובסמוך בעמון (פ׳ י״ט) כתיב סתם ואל תתגר בם, ומבואר דשם הכונה אל תתגר בם כלל וכאן אל תתגר בם רק מלחמה, ובנזיר כ״ג ב׳ הגירסא הא צעורי מצערינן, ונראה עיקר כגירסא שלפנינו, הא אנגריא עביד בהו, משום דלא יתכן שיצוה הקב״ה על הצער בכדי. וע״ע השייך לדרשה זו בפ׳ וירא בפסוק ותקרא אותו הבכירה מואב.
4. אלמא יש ירושה לעובדי כוכבים, ונ״מ בזה לבד זה גופא גם הא דחייב לפרוע חוב אביו ופקדונו. והרמב״ם בפ״ו ה״ט מנחלות כתב, העובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהם, עכ״ל. ונראה טעמו, משום דבאמת אין שייכות סדר נחלות בעובדי כוכבים בסדר המבואר בתורה, אחרי דמפורש הקדים הכתוב לאותה פרשה ואל בני ישראל תדבר (פ׳ פינחס), ורק ירושת אביו מדאשכחן רמז בתורה בפסוק שלפנינו ע״כ צ״ל דיורש את אביו, אבל אין לך בו אלא חדושו דרק את אביו יורש מדין תורה, ושאר סדרי ירושות קיימו במנהגיהם ובנמוסיהם.
והנה מקודם לזה בגמרא רוצה להביא ראיה דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה ממה דכתיב לעיל פסוק ה׳ כי ירושה לעשו נתתי וגו׳, ודחי בגמרא דלמא ישראל מומר [כמו עשו] שאני, ומשמע מזה דפשיטא להגמרא דיש ירושה לישראל מומר, ועיין מזה בחו״מ סי׳ רפ״ג ס״ב.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.